השלישית בשורה השנייה – גל אמיר

עוד מעט תצא הרכבת לתל אביב. בינתיים אני מחפש בספריה בתחנת הרכבת בת גלים ספר קצר וקל, כזה שלא יכביד על תיקי ושאוכל לתהות על קנקנו במהלך הנסיעה. אם הספר נאה בעיני הוא יישאר בתיקי ואשיב אותו לתחנה אחרי שאקרא אותו. אם לא, אשאיר אותו בספרייה שבתחנת היעד.

שם הספר 'השלישית בשורה השנייה' מצלצל לי מוכר. את הסופר גל אמיר אני זוכר לטוב מספריו הקודמים שקראתי. אני בודק אם כתבתי על ספר זה בעבר ואינני מוצא. כנראה לא קראתי אותו עדיין. אני לוקח את הספר ונשבה בקסמו כבר בקריאת הציטוט שמקדים את הפרק הראשון.

רומנו מספר לנו בגוף ראשון לאן הדרדר וכיצד מגלגלים אותו החיים מהסתבכות אחת לאחרת. אבי כהן המכונה רומנו היה שוטר מוערך עד שסרח והסתבך בפרשת שחיתות. הוא סולק מהמשטרה בבושת פנים ואיננו יושב בכלא רק משום שהעיד נגד שוטרים שהיו שותפיו לשחיתות. אשתו מצאה לעצמה מאהב ועברה לגור איתו יחד עם בנותיהם, ובנוסף הוא גם הסתבך בחובות. אנחנו פוגשים אותו בתחילת הספר כשהוא מסתתר במאחז לא חוקי בשטחים, מתנוון לאיטו ומעלה משקל.

מצלצל לי מוכר. אולי בכל זאת קראתי את הספר. לא משנה, הספר מרתק משורתו הראשונה ושועט בעוז קדימה. מישהו מעברו הרחוק מאתר אותו במחבואו ובא להציע לו עסקה משתלמת מאוד. רומנו היה חוקר משטרתי ועתה יש לו הזדמנות לנצל את כישוריו כחוקר פרטי, או משהו כזה. הוא צריך לאתר צעירה שנעלמה עם עשרה מיליון דולר שהיו שייכים למעסיקהּ ולהחזיר אותה ואת הכסף. משם והלאה זה לא עניינו מה יקרה לה. לא בדיוק חוקי או מוסרי, אבל בסוף הדרך מצפה לו תגמול נאה. רומנו מספר לנו כיצד משתלשלת חקירתו שבמהלכה הוא מתגלגל עד פראג. עוד נצנוץ של אסוציאציה פרטית שלי. גיבור הספר הקודם שקראתי היה עיתונאי מוערך שסרח, הדרדר, חקר התפתחויות עלומות והתגלגל גם כן לפראג. אין מן הסתם קשר בין הדברים פרט לכך שאני קורא את זה בשני ספרים עוקבים.

בפתיחת כל פרק מוצג ציטוט מהספר "פרחים ללודמילה" מאת הסופר הצ'כי יאן נובוטני. הציטוט מתאים להתרחשויות בפרק. נראה שהסופר גל אמיר ניסה להתאים את סיפורו לחלק מהמתרחש בספר המצוטט. זה מעורר את סקרנותי ואני מחפש בקטלוג הספרייה העירונית את הספר "פרחים ללודמילה". הוא לא קיים בקטלוג ולא באתר סימניה. גם את ספרי הסופר יאן נובוטני אינני מצליח לאתר. אחרי לא מעט פרקים אני קולט שגם ה"ציטוטים" בהקדמות הפרקים הם יצירות של גל אמיר.

הספר 'השלישית בשורה השנייה' מאת גל אמיר סוחף ומרתק, ככל הספרים שלו שקראתי.

לקראת סוף הספר אינני יכול להרפות ממנו וכך אני יושב וקורא בספר עד סופו לאורך כל הלילה. אני חוזר לדברים שכתבתי על הספרים האחרים של גל אמיר ובאחד מהם קורא "לא יכולתי להניחו עד שסיימתי לקרוא את 60 העמודים הנותרים ב-04:00".

הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 2005, 223 עמודים.

בשולי הדברים:

1. במהלך הקריאה אני מבין שלא קראתי את הספר, אך דמותו של רומנו, מצבו והמשימות שנטל על עצמו הזכירו לי את גיבורו של ספר אחר מאת סופר אחר שהתגלגל לתקופה קצרה לתפקיד ראש הממשלה.

2. מרגע שראיתי את שם הספר התחיל להתנגן בראשי השיר של השלושרים היושבת בשורה הראשונה. אין כמובן קשר לשלישית בשורה השנייה, ובכל זאת, אחרי ש"נכנסת לי לתוך מנגינה" אני מופתע כשהיא פוצחת בשיר.

פרשת קולומבוס – סטיב בֶּרִי

ההיסטוריונים חלוקים ביניהם כמעט על כל דבר שקשור אל קולומבוס. יש סברות שונות על מוצאו. לא ברור לחלוטין מה היה המניע להפלגתו בסמיכות מופלאה לפעילות האינקוויזיציה בספרד. על דבר אחד אין ויכוח – לואי דה סנטאחל שמימן את ההפלגה הראשונה שלו וכן המתורגמן של המסע – לואיס דה-טוֹרֶס – היו ממוצא יהודי.

על רקע מידע היסטורי אפוף ברכילויות בנות מאות שנים טווה סטיב בֶּרִי סיפור מסתורין שמתרחש בימינו אלה. כמו שראינו בספריו הקודמים, סטיב בֶּרִי פיתח מתכון שבאמצעותו הוא ממציא התרחשויות אקטואליות סביב מאורעות היסטוריים ויוצר עוד ועוד ספרים מרתקים.

טום סייגן היה עיתונאי חוקר מוערך מאוד ומעוטר בפרסים עד שסרח. בעקבות פרסום כתבה שהתבררה כמופרכת, נשלל ממנו פרס פוליצר, משפחתו התנתקה ממנו, חבריו נעלמו, הוא איבד את עבודתו בלוס אנג'לס טיימס והפך למנודה. אנחנו פוגשים אותו כשבידו אקדח – הוא עומד להתאבד. התפתחות בלתי צפוייה עוצרת אותו ברגע האחרון. ביתו, אָלֶה בֵּקֶט, נחטפה אי שם באירופה וגורלה תלוי בו.

באותו זמן בג'מייקה רודפים הכלבים של בֵּנֶה רוֹאוּ, בעל אדמות מרוּני, אחרי אחד מברוני הסמים. בֵּנֶה מחפש אוצרות היסטוריים כלשהם בעלי שורשים יהודיים. גם החוטפים של אָלֶה בֵּקֶט מעוניינים להגיע לאוצרות אלה ואולי גם לאחרים על פי מידע חלקי שיש ברשותם. את המידע החסר הם רוצים לשאוב מטום סייגן. הם נמצאים בקשר כלשהו עם בֵּנֶה רוֹאוּ ועם גורמים נוספים שאמורים לשתף פעולה. אלא שהנאמנות של כל אחת מהנפשות הפועלות איננה ברורה, כולם בוגדים זה בזה וכולם חושדים בכולם.

ברקע האירועים אנחנו מתוודעים לעלילות קולומבוס ולואיס דה-טוֹרֶס ברחבי העולם. פרדיננד ואיזבלה, שליטי ספרד, שיטו בקולומבוס, לא קיימו את חלקם בהסכמים ואף החזירו אותו לספרד באזיקים. כעבור כארבע שנים העניקו לו באופן מפתיע חנינה, מימון וליווי למסע אל מעבר לאוקיינוס. גם כאן אנחנו נחשפים לקנוניות, לבגידות ולרדיפת אוצרות זהב וכסף. קולומבוס ולואיס דה-טוֹרֶס הביאו לג'מאייקה תיבות מסתוריות שעוד נפגוש בהמשך הספר.

האירועים מתקיימים במקביל באזורים שונים בעולם. מעורבים בהם גם גורמי ממשל מארה"ב ואפילו מישראל. הסיפורים קושרים את העבר הרחוק והקרוב אל ההווה. אף אחד לא יכול לבטוח בשותפיו, שיכולים להפוך בן רגע לאוייביו. כל גורם בעלילה מחזיק פיסת מידע ומעוניין לקבל את המידע שיש לאחרים כדי לפתור את התצרף שיוביל אותם לגילוי אוצר זה או אחר. כמו בספרים האחרים של סטיב בֶּרִי, גם כאן יש חידות ורמזים, אם כי פחות מסובכים. אבל טעות בפירוש הרמזים עלולה להוביל לטביעה ואף למוות.

ההיסטוריה היהודית מספקת את הבסיס העיקרי להתרחשויות ואנחנו נודדים בעקבות המידע אל הגולם בעליית הגג של בית הכנסת הסמוך לבית הקברות בפראג ולמערות בג'מייקה לסירוגין. כל פרק בספר מספר על מקום אחר, אנשים שונים ותקופה אחרת, וכולם מקושרים זה לזה. כשההתרחשויות תופסות תאוצה הסיפורים מתקצרים ומדלגים מפסקה לפסקה למקומות שונים. אני מרגיש שקצב החילופים משפיע גם על תכיפות הקריאה שלי, כאילו גם אני במרדף.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

נכון, זה אותו משפט שכתבתי גם בסקירות ספרים אחרים של סטיב ברי. עכשיו אני הולך לצוד לי ספר נוסף של אותו סופר שמבוסס על סיפור היסטורי מרתק אחר. הקריאה מושכת אותי ללמוד על אותם אירועים היסטוריים ולנסות לגלות את הגבולות בין האמת לבין הבדייה. ולפעמים גם הסיפור ההיסטורי הוא בדייה של סופר מהעבר, ומכאן כל חילוקי הדעות בין ההיסטוריונים השונים.

בשולי הדברים:

1. בעקבות קריאת הספר אוצר הטֶמפְּלֵרִים יצאנו לטיול באזורי ההתרחשות של אותו ספר במחוז לנגדוק בדרום מערב צרפת. הספר הזה מעורר בי את הרצון לתכנן טיול לג'מייקה. בפראג כבר היינו בעבר, ויכול להיות שגם לשם נרצה לנסוע ולראות את המקומות כשהחוויה מלווה בסיפור שהוא תערובת של עובדות ושל סיפור.

2. אני נוטה לפעמים להצמיד דמות חזותית לנפשות הפועלות בסיפורים שאני קורא. כשהתחלתי לקרוא על בֵּנֶה רוֹאוּ המרוּני עלתה מייד במוחי דמותו של אדם ממוצא מרוּני שהכרנו בטיול לקובה.

שלושה בברלין – דני קרמן

אנחנו בתחנת הרכבת חיפה – חוף הכרמל בדרך לתל אביב. יש זמן ואני עובר על הספרים ב'ספרייה בתחנה'. אני מחפש בדרך כלל ספרים קצרים ודקים, כאלה שאוכל להתחיל לקרוא בדרך ולהחליט אם אני מעוניין להמשיך לקרוא בטרם אגיע ליעדי. אם מצא הספר חן בעיני הוא ישאר בתיקי עד הנסיעה הבאה. אם לא, הוא יוחזר לספרייה שבתחנת היעד. בין הספרים העבים תופס את עיני ספר דק שצידו הגלוי בצבעי כתום ותכלת. מי שעיצב את הכריכה יודע למשוך תשומת לב. אני רואה שזהו ספר מאת המאייר והסטיריקן דני קרמן ומייד לוקח אותו לטיול בתל-אביב.

בספר 'שלושה בברלין' דני קרמן חולק חוויות מטיול שלו בברלין עם שני בניו הבוגרים. הסיפורים משעשעים, ההומור המוכר של דני קרמן מלגלג יותר על עצמם מאשר על כל דבר אחר. אין זה מדריך טיולים ולא הייתי ממליץ להשתמש בו לתכנן טיול בברלין. הספר עוסק יותר מכול באינטראקציה בין שני אחים בעלי תפיסות עולם שאינן עולות בקנה אחד, וביניהם לבין אביהם ששייך לדור אחר ומודע לכך.

עשרים וחמישה פרקים מודפסים באותיות גדולות בשורות מרווחות. בתחילת כל פרק יש רשימה של מה שמצפה לנו, ולא פעם מה שכתוב באותו נושא די מפתיע. הדינמיקה הקבוצתית מעניינת ומצחיקה מאוד. בעיקר כאשר השלושה מושכים לשלושה כיוונים שונים כאשר היעד נמצא בכיוון הרביעי.

הסיפורים מכילים הרבה יותר מחשבות, שיחות והגיגים מאשר עובדות או תאורי מקומות והתרחשויות. התוכן מתובל פה ושם באיורים ובאסוציאציות מתחומים אחרים ויש בו אפילו "סיפור ילדים" במתכונת קומיקס טרגי.

הספר נשאר באמתחתי ושב איתי הביתה. בכוונתי להשיבו לספרייה בתחנה בנסיעתי הבאה, אך לא לפני שתקרא אותו אשתי שתחייה. גם לה מגיע לדעת שהאינטראקציות בינינו אינן מופרעות מאלה של משפחות אחרות. לפחות לא יותר מאשר בין הקרמנים.

זמורה-ביתן 2012. 207 עמודים.

נקמת דם בפריז – סטיב בֶּרִי

אין במחוזותינו אדם שלא שמע על נפוליאון יליד קורסיקה ששלט בצרפת. הוא הוביל מלחמות ומהפכות שבחלקן ניצח ובחלקן הפסיד, הוגלה וחזר ושוב הוגלה. ולאחר מותו הוחזרו עצמותיו לקבורה במרכז פריז אחר כבוד. זה הרקע ההיסטורי לספר 'נקמת דם בפריז' מאת סטיב בֶּרִי. אנחנו יודעים הרבה על נפוליאון, אך ישנם דברים נסתרים שחבויים בנבכי ספרים עלומים ומוצפנים בשיטות מתוחכמות כנראה לזמנן.

בפתח הפרק הראשון אנחנו פוגשים את קוטון מאלון בחנות הספרים העתיקים שלו בקופנהגן. כן, אותה חנות שהכרנו כבר בספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים'. מיודענו סוחר הספרים היה בעבר סוכן שטח במדור מגלן במשרד המשפטים של ארה"ב שאותו ניהלה סטפני נֶל. אם זה לא מעורר בכם זיק של זיכרון, כדאי לקרוא קודם את 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' ורק אחריו לשוב לספר זה. אמנם כל הקשרים בין הדמויות ברורים גם כאן, אבל ההיכרות המוקדמת איתן מעשירה את חוויית הקריאה.

מקופנהגן אנחנו מתגלגלים עם קוטון מאלון ועם דמויות נוספות שחלקן חדשות לנו וחלקן מוכרות מהעבר למחוזות ולאירועים די דומים למה שכבר הכרנו. ואז הכול מתהפך – המשך הספר מוביל אותנו לפריז, לאותם מקומות שקשורים בדרך זו או אחרת לנפוליאון שמת כמעט מאתים שנה לפני כתיבת הספר. כמעט כל המקומות בפריז שמוזכרים בספר מוכרים היטב לכל מי שעבר בפריז אפילו פעם אחת. החוויות לכן מאוד חזותיות וקל לדמיין את ההתרחשויות בין אם הן מציאותיות ובין אם נראות כמופרכות בקריאה ראשונה.

בספר מתוארת מערכת קשרים בין גורמים שונים שלכולם מטרה אחת – להשיג ספר מסויים שבו חבוי הרמז המוצפן שעשוי להוביל אותם אל האוצר האגדי האבוד של נפוליאון. אם קראתם כבר את 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' משהו מצלצל כאן מוכר. גם שם כולם נלחמו לשים ידם על ספר ובו רמזים מוצפנים שיובילו לגילוי אוצר הטמפלרים.

הרבה תהליכים מתרחשים בעת ובעונה אחת במקומות שונים והספר מדלג בין אתרי ההתרחשות בפרקים קצרים ולאחר מכן אפילו בפסקאות קצרות שבכל אחת מהן מככבים אנשים אחרים. בין הפסקאות מפריד איור זערורי של מגדל אייפל.

גיבורי הסיפור מתאגדים לקבוצות שיפעלו נגד קבוצות אחרות במרדף אחרי הספר והרמזים. אבל אין הם יכולים לבטוח בבני בריתם משום שהם מחליפים נאמנות אחת באחרת במהירות ולפעמים מציגים נאמנות כפולה ואולי אף יותר מכפולה. חלק מהקנוניות ידועות לנו – הקוראים – ואינן ידועות לאלה שנבגדו, ולפעמים מתברר לנו שהנבגדים היו מודעים לברית סודית בין יריביהם לבין בני בריתם, שבהם גם הם בוגדים. סבך מעניין שגורם לספר לשעוט קדימה מהר מאוד, ממש כמו בעלילות הספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים'.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

את המשפט המודגש העתקתי כלשונו ממה שכתבתי על 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' משום שהוא מתאים לו כמו כפפה. נראה שהסופר סטיב בֶּרִי מצא נוסחת קסם שאותה הוא יכול להדביק למאורעות היסטוריים בלתי תלויים וליצור עוד ספר מרתק. אחידות המתכונת מזכירה מעט את ספרי דן בראון שהדביק את הנוסחה המנצחת של הספר צופן דה-וינצ'י לסדרת ספרים שכתב אחריו. בכוונתי להמשיך ולקרוא ספרים נוספים שגיבוריהם הם סטפני נֶל וקוטון מאלון, אבל אולי אקח פסק זמן ארוך יותר ביניהם שיקשה עלי מעט לנחש מה יילד הקטע הבא.

The Paris Vendetta – Steve Berry – 2009
נקמת דם בפריז – סטיב ברי
מאנגלית: אמנון כץ
הוצאת מטר 476 עמודים 2013

בשולי הדברים:

1. אני אוהב להתחקות אחרי האתרים שמוזכרים בספרים שאני קורא. מפגשים מסויימים בספר התקיימו בחנות הספרים 'שייקספיר אנד קומפני' בפריז. מצאתי את החנות במפת גוגל ובחזיתה פסל מזרקה קטן. הפסל נראה לי דומה לזה שנמצא בכיכר פריז בחיפה ולידו היה בעבר שלט קטנטן שמציין שהפסל נתרם לחיפה על ידי עיריית פריז.
הנה קטע מהתמונה שצילם והעלה למפת גוגל Andres Blaya Villa
ולידו קטע מתמונה שצילמתי בכיכר פריז בחיפה והעליתי למפות גוגל

2. את אוצר הטמפלרים תרגמה אינגה מיכאלי שאני אוהב את תרגומיה. שמחתי לגלות שתרגום אמנון כץ נעים ונוח לקריאה גם כן.

הכיסאות על-פי איז’ין יונסקו בבימוי אילן תורן בתיאטרון הסטודיו בחיפה

אבסורד או לא אבסורד – זו השאלה שיציג לנו הבמאי, אילן תורן, אחרי הצפייה בהצגה.

מוצאי שבת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. באנו לראות את ההצגה 'הכיסאות' על פי המחזה של איז'ין יונסקו בעיבוד ותרגום של אילן תורן שגם ביים אותה ומשחק בה. על הבמה שני כיסאות ובגב הבמה הרבה כיסאות מקופלים. זו כל התפאורה. זה כבר חביב עלי, אני מעדיף תפאורה מינימליסטית שמשחררת את הדמיון. ראינו את ההצגה 'הכיסאות' בעבר עם תפאורה ענקית ריאליסטית, מגדלור ענק במלוא גובהו ניצב על הבמה ואנחנו בתוכו יחד עם הזקנים. הפעם תמונת הבמה שונה לחלוטין – חומת המגדלור הדמיונית לפנינו – הקיר הרביעי חסום. אנחנו אמנם רואים הכול, אבל בתחילת ההצגה פונה אלינו אילן רונן בדמות הזקן, ואולי בתפקידו כבמאי, ומסביר שממש מאחוריו קיר עבה של מגדלור. עוד רגע הוא יעלם מאחורי הקיר ויישאר שם עד סוף ההצגה, אך – אל דאגה, בסיומה הוא ישוב לשוחח איתנו – כנראה בתור הבמאי.

כמנהגי אינני מספר כאן על ההצגה אלא על החוויה שלי מהצפייה בה. מופיעות בהצגה שתי דמויות – זקן וזקנה. בתפקיד הזקן הבמאי אילן תורן וזוגתו הזקנה סימיראמיס היא השחקנית דורותה ביאלס. המחשבה הראשונה שעוברת בראשי היא שגיל השחקנים הפעם קרוב לגיל הדמויות, אולי מעט יותר צעירים. בהפקות קודמות שחקנים צעירים יותר גילמו את תפקידי הזקנים. הזקן מטפס על הכיסא, מנסה להביט אל האופק, לראות אם מגיעות סירות אל המגדלור. הזקנה חוששת לו – הוא כבר לא צעיר. עולה בדעתי שגם השחקן איננו צעיר, אבל בהמשך ההצגה אנחנו רואים שכוחו במותניו והוא מפגין תנועה מורכבת וממש לא קלה.

הזוג מתחיל לדבר. אולי לשחזר את החיים לאחור ואולי זוהי בכלל שיחה מחזורית שהתקיימה אתמול ושלשום ותתקיים גם מחר… אם יהיה להם מחר. הזקנה אומרת לזקן שהיה יכול לעשות הרבה יותר בחייו, להגיע לגדולות. הוא דווקא מרוצה ממעמדו כמנהל המגדלור. מבחינתו חייו היו מלאי תובנות ויש לו אפילו בשורה לעולם. הזקן הזמין הרבה אנשים חשובים לשמוע את הבשורה שלו לעולם. את הבשורה ישמיע לאורחים נואם מקצועי שהוזמן במיוחד לשם כך.

מגיעים אורחים שהם כנראה רואים. אנחנו לא רואים את האורחים, רק את תגובות הזקנה והזקן אליהם. התגובות שלהם עשירות בתנועת גוף גדולה, מעין מחול שסובב בתחילה במרחב של שני כיסאות ומתרחב ככל שמתרבים האורחים ועימם הכיסאות שנפרסים על הבמה. הם מפגינים את מורת רוחם מהתנהגות הגנרל באמצעות מימיקה עשירה, מוגזמת, על סף הגרוטסקה, אך ברצינות גמורה. ציר הזמן איננו ברור במפגיע. אין לנו מושג אם אלה זיכרונות מהעבר הרחוק או שהדברים מתרחשים ממש ברגע זה. ואולי אלה בכלל זיכרונות של דברים שקיימים בדמיונם בלבד.

הם מעשירים את חייהם השוממים באמצעות דמיון והמתנה לאורחים אמיתיים או מדומים. זה פותח לרגע בראשי את התהייה הקיומית בדבר מְלֵאוּת חיי. הרי יכולתי לעשות הרבה יותר. יכולתי להגיע להישגים גדולים. אילו רציתי. האם רציתי? אולי טוב לי במצבי. האם יש לי בשורה לעולם? האם יש לי בכלל עניין להשאיר אחרי בשורה? המחשבה חולפת כשם שהגיעה. הרי ניהלתי את השיחה הזאת עם עצמי הרבה פעמים במהלך חיי והגעתי כבר מזמן למסקנה שחיי מלאים ואני מרוצה ממה שעשיתי וממה שיש לי. את דברי לעולם אני מפרסם בבלוג זה ובצילומים שאני מפרסם במסגרות שונות. גם אם אין איש רואה את מה שאני כותב או מצלם, זה ממש לא חשוב.

באים עוד ועוד אורחים שאיננו רואים. הזקן והזקנה מגישים כיסאות לאורחים. מחול הכיסאות משנה קצב, ומבנה הבמה משתנה ככל שמתרבים האורחים. הנואם לא מגיע. במחזה המקורי מגיע נואם אילם שאיננו יכול ממילא להעביר את הבשורה. בהצגה הנוכחית ויתרו על הנואם המיותר. מערך הכיסאות משתנה בינתיים לנגד עינינו והופך למגדל, אולי למגדלור. הזקן והזקנה פונים אל אחורי המגדלור ונעלמים אל תוך הים.

כעבור רגע מופיע הבמאי אילן תורן בחזית הבמה ומזכיר לנו שהבטיח לשוב אלינו מהמגדלור. עכשיו השחקנים אילן תורן ודורותה ביאלס יושבים בחזית הבמה על כיסאות הסטודיו. די מהר מתפתחת שיחה מעניינת. השחקנית מספרת לנו על התהליך המחשבתי שהוביל אל מה שראינו. הבמאי קורא לקהל לשאול שאלות ובין שאלות הקהל הוא משמיע גם שאלות משלו. בשלב זה מתברר לי שבקהל יושבים תלמידיו. אילן תורן מלמד בבית הספר לדרמה בסטודיו. כאן הוא גם פיתח את ההצגה וכשהייתה בשלה לקהל סגרו את עולם התרבות בגלל מגפת הקורונה. ההצגה שבה לבמות כשפסקו סגרי ומגבלות המגפה. עכשיו ההצגה מוצגת דרך קבע בתיאטרון תמונע, בסטודיו ובאולמות תיאטרון ברחבי הארץ.

בסיום השיחה שואל הבמאי אם לדעתנו 'הכיסאות' הוא מחזה אבסורד. נזרקות תשובות מגוונות מהקהל. נראה לי שזה בהחלט מחזה אבסורד. מרבית הסיטואציות אינן מציאותיות ונראה שהזקנה והזקן מנותקים מהאנושות בלב ים ללא שאיפות וללא תכלית. אינני אומר את דעתי. הבמאי הוא מורה בבית הספר ובקהל יושבים תלמידיו – אני מעדיף לשמוע את דבריהם. אילן תורן אומר שלדעתו המחזה ריאליסטי וגם מנמק את דבריו. נשמע לי מעט תמוה אחרי שראינו בביום שלו כל כך הרבה סיטואציות מדומיינות ואפילו מופרכות, אבל מי אני שאחלוק על דברי הבמאי, המעבד, השחקן והמורה.

ההצגה תקועה בראשי זמן רב, כל דבר בימים הבאים מהדהד במחשבותיי סיטואציות מההצגה. הראש עדיין איננו פנוי וביום שלישי אנחנו הולכים לראות את ההצגה 'מחכים לגודו' שהיא ללא ספק תיאטרון אבסורד אקזיסטנציאליסטי. אני כותב טור זה כשבוע אחרי שראיתי את 'הכיסאות' ושלושה ימים אחרי 'מחכים לגודו' ומחשבות משתי ההצגות מתחרות על משאבי הרוח שלי גם כאשר אני עוסק בדברים אחרים.

הכיסאות על פי מחזה מאת איז'ן יונסקו    
עיבוד, נוסח עברי ובימוי: אילן תורן 
משחק: אילן תורן ודורותה ביאלס   
עיצוב במה: דורותה ביאלס 
תאורה: יחיאל אורגל

קישורים:

דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון הסטודיו 
דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון תמונע 
דן תורן:ראיון עם אבא שלי, אילן תורן ודורותה ביאליס על ההצגה 'הכיסאות'

חוויה רב חושית בתערוכת 'מפעל<>חיים' במוזיאון זוּמוּ בנהריה

עוד יומיים מוזיאון זומו בנהריה מתפרק ועדיין לא ביקרתי בו. אני בודק באתר ומגלה בראש הדף את התמונה שמכריזה "זומו נהריה 13.5 – 2.7 הכניסה חופשית". כבר יום חמישי 30 ביוני 2022, כלומר שישי, שבת וזהו. אני די משוכנע שקראתי או שמעתי שהסגירה בתאריך 5.7.2022 אבל גם דף הפייסבוק מתעקש על כך שהסגירה מוחרתיים.

בבוקר יום שישי אנחנו עולים על הרכבת מחיפה לנהריה וכעבור חמישים דקות אנחנו בתחנת הרכבת של נהריה. חוצים את שדרות הגעתון ותוך שתי דקות אנחנו כבר בפתח התערוכה. כלומר המפעל – מפעל זוגלובק המיתולוגי ששינה פניו לזמן מוגבל ועכשיו הוא מוזיאון.

זה איננו בדיוק מוזיאון כמו אלה שבתל אביב, חיפה, ירושלים, לונדון וניו יורק. זה משהו שונה לגמרי. זוּמוּ – המוזיאון שבדרך – ZUMU הוא מוזיאון זז. שמו הוא שילוב של המילים זוּז ומוּזיאון. מטרת זוּמוּ היא לחבר את האומנות לקהילה ולחינוך. להוריד את האומנות ממגדל השן ולהביא אותה קרוב לקהל ובעיקר לדור הצעיר. קיבצו כחמישים אומניות ואומנים ממגוון תחומים לבנות בחללי מפעל הנקניקים יצירות מהחיים. עבודות אומנות בגובה העיניים, ללא מסגור וללא הידור, אומנות שמטיילים בתוכה, נוגעים בה, מפעילים אותה וחווים אותה בכל החושים.

בכניסה אנחנו מקבלים הסבר קצר על מהות המוזיאון וכן קטלוג מושקע, מודפס על נייר כרומו מט עבה, ובו צילומים של כל העבודות והסברים. בשער הקטלוג כתוב 13.5 – 5.7.2022. כלומר לא היינו חייבים להיחפז ובכל זאת אני שמח שבאנו היום כי בצאתנו מהתערוכה כבר ברור לי שארצה לשוב לראותה.

עוברים דרך מסדרון הכניסה למפעל. על קירותיו כתוב 'מי חיוני ומי לא'. על פי הקטלוג זו אמורה להיות פָּרַפְרָזָה על עבודתו של האומן משה גרשוּני 'מי ציוני ומי לא'. לי זה מזכיר משהו שונה לגמרי, במיוחד בשערו של מפעל. בתחילת ימי הקורונה הוטלו עלינו סגרים ורק מי שחיוני הורשה לצאת מהבית לעבודה. באותם ימים החזקתי עלי את האישור הרשמי שאני עובד חיוני והלכתי יום יום לעבודה. רבים אחרים גילו פתאום שאינם חיוניים ואפשר לוותר על עבודתם. על ספיחי הלך הרוח הזה אנחנו משלמים עד היום אבל זה לא שייך לאומנות. אני מנער את המחשבה מראשי וממשיך אל תוך המפעל.

המפעל נשאר מפעל. מכונות הייצור העיקריות אמנם הועברו אל המפעל החדש בשלומי, אבל חללי העבודה נשארו עם הרבה צנרת, מיכלי האיחסון וההזנה, ופה ושם גם שיירי מכונות, משאבות וברזים. בכל מקום שאליו אנחנו מביטים יש עבודת אומנות. על הקירות קבועים שלטים ירוקים עם הסברים על העבודות. אין למוזיאון כיוון. בכל צומת יש שלט שמכוון אותנו להמשך המוזיאון ימינה, וגם שמאלה, וקדימה. אז הולכים וחוזרים ומשוטטים במעגלים.

אנחנו פוגשים על קירות האולם הראשון ליצני עץ בגודל אנושי שניתן להפעילם באמצעות משיכה בחבלים. מספר ילדים מושכים בחבלים ונהנים לראות את הליצנים נעים. בחלל קירור רחב ידיים וחשוך מרחפים פרפרי ענק מהקירות. הלאה. פרחי נייר יוצרים גינה מלאכותית. אני חושב על כך שזה טבעי ממש כמו הבשר ששומר ונדחס לשרוולי נקניקים, אבל הרבה יותר יפה. גם מחוץ לכניסה לתערוכה ראינו עבודת אומנות שמדמה נקניקי ענק צבעוניים שיוצרו מחומרים שיצאו מכלל שימוש.

על כל עבודה יש הסבר בקטלוג ועל הקירות. אלו הן עבודות אומנות מהחיים, הכול מחומרים מהסביבה הקרובה, הכול מוכר – חלק מהחיים. שילוב של מפעל עם חיי היומיום. קהל המבקרים גם הוא חלק מהתערוכה. אנחנו מטיילים בין המוצגים, נוגעים, מפעילים, מריחים. ילדים קטנים מתרוצצים בין המוצגים. צריך להיזהר, בכל זאת – המפעל מפעל, יש ברצפתו תעלות ועל הקירות צנרת, ברזים וּמְכָלִים.

העבודות מהסדרה 'חיבור ציפור וציפור' של רקפת כנען מעט מטרידות. הן מולידות בראשי מחשבות רבות למספר כיוונים. בובות של ציפורים פצועות ופגועות עשויות מִלֶּבֶד רך. הבובות נראות כאילו עברו אסון או התעללות. הן מעוותות בצורות שונות. קשה להתעלם מהעובדה שהציפורים מוצבות במפעל שייצר נקניקים מבשר. אחת הציפורים, בעלת שני ראשים מכיוונים מנוגדים מעוררת בי אסוציאציה אחרת. מתברר שגם בראשה של אשתי שתחיה עלתה אותה אסוציאציה. הציפור מזכירה בצורתה רחם ושחלות, אחד הראשים-שחלות מדמם ומולו מונחת ביצה – גם היא מִלֶּבֶד. אין לי מושג אם היוצרת שתלה את האסוציאציה בראשינו. היצירה הוכנה בטרם פסק בית המשפט בארה"ב שמערכת הרבייה הנשית איננה שייכת לאישה שבה היא נמצאת. הגזמתי? אינני חושב.

ממשיכים. יש כאן כחמישים עבודות, כולן קרובות ונגישות ורבות מהן מעוררות מחשבה. בתערוכות אני נוהג לסייר בשני מחזורים. בראשון אני מתרשם וסופג חוויות ובשני מצלם, אם יש טעם לצלם. למרבית התערוכות יש קטלוגים עם צילומים מקצועיים, כך שאין טעם לתעד את העבודות. במקרה זה העבודות אינן עצמאיות, הן חלק מהחלל, והקהל גם הוא חלק מהחוויה. אני מעדיף לצלם את החיבור בין האנשים והעבודות. אני מצלם לא מעט. אפשר לראות את הצילומים באלבום זה. גם התמונות שמוצגות כאן מקושרות אל האלבום. כל האנשים שנראים באופן מזוהה בצילומים נתנו לי את רשותם. אני נוהג לצלם את האנשים ואחר כך לבקש את רשותם. כך הצילום איננו מאבד מהספונטניות של החוויה. מרבית האנשים מוכנים להצטלם, אפילו רוצים להצטלם. יש גם כאלה שמבקשים לדעת היכן יראו את התמונות לכשתתפרסמנה. חלק גדול מהמצולמים מודים לי על כך שביקשתי את רשותם.

זמננו קצוב על ידי הרכבת האחרונה של יום שישי. אלמלא נחפזנו אליה הייתי בוודאי יוצא לסיבוב נוסף בתערוכה ואולי מתעכב קצת יותר על יצירות מסויימות. עכשיו, משנוספו לנו מספר ימים אני מתכנן ללכת לתערוכה פעם נוספת.

קישורים:

• חוויות של תופרת חלומות מטיול בתערוכה ”מפעל-חיים” זוגלובק לפני הריסה
• האתר של זומו נהריה
• דף הפייסבוק של זומו 
• אלבום ZUMU-Nahariya זוּמוּ נהריה

בעינינו ראינו – תערוכת צילומים של זיו קורן מהמלחמה באוקראינה

העיתונאי רונן ברגמן והצלם זיו קורן תיעדו במילה ובתמונה את מאורעות המלחמה שמשתוללת באוקראינה. התמונות שצילם זיו קורן הוצגו במרכז פרס לשלום ולחדשנות בין התאריכים ה-14-24.6.22, כלומר – התערוכה כבר נסגרה. לגמרי במקרה נתקלתי בפרסום של התערוכה, מספר הכרטיסים שמוקצים לכל שעת הגעה מוגבל ובכל זאת הספקנו לקנות כרטיסים ולראות אותה לפני שנסגרה.

אנחנו מגיעים למרכז פרס לשלום ולחדשנות ביום קיץ חם בדיוק במועד שנקבע ומצפים לראות ללא הפרעה תערוכה שמספר הצופים בה בכל שעה מוגבל. רחבת הכניסה שבה מוצגת כמחצית התערוכה הומה באנשים חנוטים בחליפות ובעניבות. מרכז פרס לשלום אמנם מארח תערוכה, אבל הוא ממשיך לתפקד כאבן שואבת למשלחות דיפלומטיות ועסקיות מרחבי העולם. הקהל הרב שכמעט כולו גברי לא בא לתערוכה, הם באו למטרות אחרות. מישהי ניגשת אלינו לשאול אם הגענו לראות את התערוכה – ניכר שאנחנו חריגים בנוף. היא מסבירה לנו היכן מתנהלת התערוכה וכן שבקומה שמתחתנו מוצג סרטון מחזורי.

קהל המעונבים הומה ואין סיכוי לראות את התערוכה. אנחנו יורדים לראות את הסרט. המראות קשים מאוד. הסרט מציג את חוויותיהם של העיתונאי והצלם בתופת האוקראינית. הם מגיעים אל המקומות ההרוסים והעקובּים מדם. הצלם זיו קורן מטפס על גגות ועל שברי הריסות מפוייחים במטרה להביא לנו את התמונה שמייצגת את תחושת המלחמה. הם פוגשים פליטים שמספרים על מה שהיה על רקע חורבות בתיהם. הם מצטרפים ללוחמים אוקראינים שמסבירים שזו מבחינתם מלחמת אין ברירה – הם מגינים על הבית.

הסרט המחזורי אורך כמחצית השעה ואנחנו פונים חזרה אל התערוכה. בינתיים נכנסה קבוצה גדולה של נוער 'תגלית'. הם באו לראות את מרכז פרס לשלום ולחדשנות. אינני חושב שהם ציפו לראות שם את תערוכת זוועות המלחמה. הנערות והנערים מתנהגים למופת ומגלים עניין רב בתצוגות החדשנות. קומת התערוכה התפנתה בינתיים ואפשר לראות את התמונות. לצד כל תמונה מוצג קטע מהכתבה של רונן ברגמן בידיעות אחרונות ויש גם קוֹדָר שמוביל אל הכתבה בעיתון.

אני סורק את הקוֹדָרִים לנייד. כל התמונות מוצגות בכתבות שבעיתון האינטרנטי. התערוכה כבר נסגרה, אך עדיין אפשר לראות את התמונות בעיתון – הקישורים בשולי טור זה.

התמונות מזעזעות. אנחנו קוראים את המילים וצופים בתמונות בדממה. לא קל. כשרואים את הזוועות מקרוב החוויה שונה מזו שחולפת כהרף עין בכתבות הטלוויזיה שמשובצות במהדורות החדשות. נוכחות המלחמה באוקראינה בחדשות אצלנו טובעת בשטף התהפוכות המקומיות שאיננו מותיר זמן לרגש להתעורר במלוא העוצמה. כאשר אנחנו מקצים לעצמנו זמן לתערוכה – זה כל מה שאנחנו עושים ובזה כל מעיינינו. זו הסיבה העיקרית ללכת לתערוכות – הניתוק מהשיגרה ופינוי הזמן להפנמה מלאה של החוויה.

פרט קטן שמפריע לי בהרבה תערוכות – התאורה. מעצבי התערוכות מציבים תאורה מקומית ממוקדת על כל תמונה והתאורה משתקפת בתמונה, כך שקשה לראות חלק ניכר מהפרטים בעיקר במרכזי התמונות. ישנם מוזיאונים שמציפים את השטח בתאורה רכה ומפוזרת שאיננה מתערבת בתמונות המוצגות.

התערוכה במרכז פרס לשלום ולחדשנות כבר נסגרה ובינתיים לא פורסם מיקום אחר שבו ניתן יהיה לראות אותה. אני מקווה שבקרוב לא יהיה יותר מה לצלם במלחמה זו, אף שסיומה לא נראה באופק. אני ממליץ להכנס אל הקישורים לכתבות בעיתון ידיעות אחרונות. בכל כתבה יש גלריה של התמונות, הסבר מילולי וכתבה מוקלטת. כניסה אל כל הקישורים תאפשר לכם לראות את מרבית התמונות בתערוכה, אם לא את כולן. אין טעם לראות את זה ברקע טרדות היומיום, כדאי לפנות זמן כאילו אתם בתערוכה ולהפנות את כל מעייני הנפש לקליטת החוויה.

קישורים:

• בעינינו ראינו: פשעים נגד האנושות | בוצ'ה שאחרי הטבח
• הרס ללא גבולות: דיווח מיוחד מצ'רניהיב, לאחר נסיגת הרוסים
• פיצוץ אדיר, כדור אש, חורבן טוטלי
• תרחיש האימים של קייב: "אין דרך להבטיח שמה שקרה במריופול לא יקרה כאן"
• חורבן הבית
• מול עיני היתומים האוקראינים: איך יכול להיות שאנחנו עומדים מנגד?
• ראש העיר קייב: "לא ניתן לרוסים להחריב את העיר שלנו"
• תקלה בהמראה, מסלול התרסקות
• מכוניות שרופות, אומץ וירי באוויר: בגשר המופצץ בעיר האוקראינית ש"שוחררה"
• לשחרר את אירפין: 30 שעות מטורפות עם הכוח האוקראיני המיוחד שנלחם על העיר

המוח שלי ואני – דורון נשר

אין מילים. אתה פוקח את העיניים, יש מחשבות אבל אין מילים. לא רק על הלשון, גם המוח חושב ללא מילים. על משפטים אין בכלל מה לדבר – אין מילים. דורון נשר מספר לנו בגוף ראשון הווה על חוויותיו ללא המוח שהיה לו פעם. המוח עכשיו אחר וצריך לנסות להכיר אותו מחדש. המוח גם לא מכיר בדיוק את הגוף, שניהם מתחילים מהתחלה. כמו תינוק. אלה מילים שלי. אין לי כוונה לספר כאן על מה שכתוב בספר, אני מספר על חווית הקריאה שלי. את מה שדורון נשר מספר בספר תקראו בעצמכם.

אני מכיר את דמותו של דורון נשר ואת קולו מזה שנים רבות. דורון נשר ואני בערך בני אותו גיל. בני דורי וגם הצעירים יותר ראו ושמעו את דורון הצעיר ב'קרובים קרובים', ב'שולחן ארוך' ובעוד הרבה ממחוזות התרבות שלנו. קולו מוכר היטב מהרדיו, וכשאני קורא את המילים אני רואה את דמותו ושומע את קולו. אבל הקול מקוטע, לא הקול העשיר עם האינטונציה, הסַבְּטֵקְסְט, וההומור הדק הזכור לי היטב. הוא מתאר בזמן הווה חוויות שלא יכול היה לתאר בזמן שהתרחשו. הכול מסופר כאשר הוא כבר מסוגל לבנות משפט קוֹהֵרֶנְטִי ולהכתיב לעדינה המרפאה בעיסוק.

אני ממשיך לקרוא והדמות בראשי משתנה, לא את דורון נשר אני רואה אלא את עצמי. זה מפחיד. אני חושב על האפשרות שאקלע למצבו. ללא מילים. ואז אני נילי – שותפתו לחיים. אני רואה את האדם הקרוב אלי מכול חסר אונים, חסר מילים, חסר תנועה. הרבה יותר מפחיד. אני יכול לעשות הכול אבל חסר אונים מול סבלו של שותפי למסע החיים. אני קורא, ובכל סיפור אני נופל לתוך דמות אחרת. אני שם לב שגרוני ניחר ועיני מִתְלַחְלְחוֹת. אני מתרץ את זה לעצמי בשינויי מזג האוויר, אבל השינויים הללו מגיעים משום מה דווקא כשאני קורא בספר.

אני חושב על איאד. אדם שתפקידו לעשות עבור אדם זר כל מה שאותו אדם צריך לעשות בעצמו. זה מצבו של כל מטפל באדם חסר אונים. הכרתי כאלה, אבל אף פעם לא הכניסו אותי כך לראש שלהם. הוא מטפל בעוד אחד ובעוד אחד, וכשהמטופל עוזב תמיד יהיה מישהו אחר ומהתחלה. דורון נשר מספר על עצמו ואני נופל שוב בדמיוני אל מקומו, ואז אל מקומה של צאלה ששומרת על העברית. כמו אוצר. אני מנסה לחלץ מילים שאיבדו את דרכן במוחו של אדם פגוע. המילים אולי שם וצריך למצוא אותן. זה מתסכל לראות אדם שכוחו במילים ללא מילים. וצריך להפגין כל הזמן אופטימיות. כשמגיעה מילה שאבדה זה מתגמל לרגע, אבל הדרך עוד ארוכה. בסוף הוא ידבר. אולי. דורון מדבר בסופו של דבר, אבל גם אחרי שנים הדיבור איננו קולח ועשיר בהבעה כבעבר.

אבל אלה אינן רק המילים. הפגיעה הזאת שנקראת אֲפַאזְיָה ופוגעת בשפה ובדיבור באה כעסקת חבילה יחד עם המיפלגיה – פגיעה בפלג הגוף הימני. יד ימין איננה ממושמעת וכן גם הרגל. שוב אני רואה את עצמי מנסה להפעיל כפית או להביא ספל משקה אל שפתי. הדבר הכי טבעי ויומיומי פתאום דורש תכנון, ונכשל. הפגיעה היא תמיד בצד ימין, אין לי מושג למה. לפתע אני חושב על כך שאולי יש לי יתרון. אני ימני, אבל אני כותב ואוכל בשמאל כי בילדותי חיקיתי את תנועותיה של אחותי הגדולה. היא שמאלית והחיקוי פיתח מוטוריקה עדינה בידי השמאלית. אם אפגע, יכול להיות שלפחות אוכל לאכול במו ידי השמאלית ואולי אפילו למחות את קצות הפה ואת הנזלת. מכאן עד כתיבה הדרך עוד ארוכה, כדי לכתוב צריך שפה ומילים. ובכל זאת, לעדינה המטפלת בריפוי בעיסוק יהיה אולי קל יותר לקדם אותי. וגם למאיה הפיזיותרפיסטית.

דורון מספר על המלאכים שלו, אלה שבאים לשיר לו ולרומם את רוחו. הם נותנים לו כח לכל השבוע. אני רואה את עצמי בא לבקר, לעודד, לארח לחברה. הוא שמח מאוד לקראתי אבל נוכחותי מעייפת אותו. הוא נרדם. ומתעורר. אני מרגיש שנוכחותי כבר מעיקה ומבקש ללכת ואז הוא מתעורר לשאול למה כל כך מהר וכבר מתגעגע. אני כותב על מה שמספר דורון ובעצם מתאר את החוויה שלי עם אבי עליו השלום. בערוב ימיו איבד אבי מעט מצלילותו וכך נראו המפגשים איתו. אצל דורון נשר המצב שונה, הוא משתפר מיום ליום ויגיע עם הזמן לתפקוד מלא. כמעט. עם כמה עזרים וכמה הקלות. ויש אפילו סיכוי שנשוב לשמוע אותו ברדיו.

מצבו של דורון נשר משתפר לאיטו. הוא מגיע לשלב ההשלמה. כבר איננו מצפה שהכול ישוב לקדמותו. הוא מוכן לצאת לעולם אבל פוחד מאוד. לעולם שבחוץ אין סבלנות לנכים. זה גם לא כל כך קל להשלים עם ההגדרה העצמית כנכה. קשה לדרוש מאחרים להתחשב בנכות שלך. ובכל זאת הוא מתחיל להתמודד עם המציאות שבחוץ ואפילו לרכוב על אופניים לנכים ולנהוג במכונית שמותאמת לנכים.

הפגיעה של דורון נשר חמורה, אבל במערכות הטיפול והשיקום בבית לוינשטיין הוא פוגש גם את אלה שנותרו חסרי הבעה. הדרך שלהם תהייה ארוכה וקשה יותר ואין לדעת מה מצפה בסופה. אני יודע גם על כאלה שהפגיעה בהם הייתה פחותה, אבל זה לא ממש מעודד. פגיעות כאלה מגיעות ללא אזהרה ואין לנו שמץ של מושג אם ומתי נפגוש בהן. המחשבות שהספר מעביר בראש מטרידות מאוד. אי אפשר להמנע מלהציב את עצמך במקומו של הפגוע, במקומם של אוהביו ואהוביו וגם במקומם של המטפלים שפוגשים אותו ואת דומיו.

לקראת הסוף דורון נשר כבר שב לתפקד בקהילה באופן עצמאי פחות או יותר ובראשי מהדהד משפט הסיום של ההצגה המבול: "אחרי המבול החיים ממשיכים. אחרת."

אם אתם תוהים אם כדאי לקרוא את הספר כנראה לא העברתי כראוי את התחושה. זה איננו רומן בדיוני וגם לא בדיוק תיעוד אוטוביוגרפי. אפשר ללמוד מהספר הרבה, אך אין זה ספר לימוד או עיון. זה משהו אחר – סיפור החוויות של דורון נשר מרגע שנפגע ועד ליום כתיבת הספר. החוויות מסופרות בגוף ראשון ובזמן הווה. הכול קורה כאן ועכשיו – כמו בתיאטרון, בתיאטרון של החיים. ואנחנו צופים פעילים בהצגה של אומן במה ומסך ומאזינים לשדר רדיו שאיבד יום אחד את המילים יחד עם חלק מכושר התנועה.

הקריאה איננה קלה. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, מנוסח היטב, מחולק לפרקים ולסעיפים שמקלים על הקריאה ובכל זאת הספר קשה לקריאה. בזמן הקריאה המחשבות מתרוצצות, לפעמים בכאב, לפעמים בתקווה, לפעמים בצהלה בעקבות הישג ולפעמים בייאוש.

אני ממליץ לקרוא את הספר ולהפנים את מה שאולי ממתין מעבר לפינה. לקוות שזה לא יפגוש אותנו, להיות מוכנים נפשית לפגישה ולדעת שבסוף הדרך אפשר גם לצאת מזה לחיים מלאים ופעילים.

תהיו בריאים!

הוצאה לאור: אחוזת בית. תל אביב 2021, 308 עמודים.

אניגמה – סוד הצופן הגורלי – אורה מורג

קיבלנו הודעה שהספרייה העירונית עומדת להיסגר לקראת שיפוץ ועלינו להזדרז ולהצטייד בספרים למספר שבועות. הזמנתי מייד את הספרים שחיכו ברשימת הקריאה שלי באתר הספרייה. צליל הספרנית התקשרה להודיע לי שהספרים מחכים לי ושאלה בזהירות אם ברור לי שהזמנתי ספר ילדים. איזה ספר? – 'אניגמה – סוד הצופן הגורלי'. – בסדר גמור, אני מעוניין בספר.

באיזשהו זמן נתקלתי כנראה בשם הספר, הוא נשמע לי מסקרן והוספתי אותו לרשימת הקריאה. יהיה אשר יהיה, מעניין לראות כיצד מוצג לילדים סיפור הפיצוח של קודי ההצפנה של הנאצים.

אורה מורג כתבה את הספר בסגנון שמתאים לילדים בחטיבת הביניים – סגנון בהיר ומכבד בגובה העיניים שבשום פנים איננו מתנשא או מִתְיַלֵּד. הסיפור קולח ולהפתעתי אני מרותק לספר מתחילתו ועד סופו.

השנה היא 1943, מלחמת העולם השניה בעיצומה והידיעות על המתרחש באירופה מועטות. רמי הופמן, תלמיד כיתה ט' שגר בשכונת בת גלים בחיפה, מפגין כישורי מחשבה ולימוד חריגים. הוא ילד צנוע שאיננו מעוניין להתבלט, אך כישוריו הבולטים מדהימים את מוריו ואף את מנהל בית הספר. אביו של רמי נתקל בעיתון דיילי טלגרף בתחרות תשבצי היגיון שפרס נאה בצידה. רמי פותר את התשבץ בקלות ושולח את הפתרון. עד מהרה מתברר שהתחרות הייתה יוזמה של המודיעין הבריטי ומטרתה הייתה לגלות מוחות מבריקים במיוחד למשימות פיענוח צפנים.

רמי נשלח לבסיס צבאי בשם בְּלֶצְ'לִי פארק בפאתי לונדון ונרתם למאמץ המלחמתי כמפענח הודעות שהוצפנו על ידי הרייך השלישי – הנאצים – באמצעות מכונת ההצפנה אניגמה. מרי-אן, נערה בת גילו שכבר מעורה בתהליכים, מנחה אותו והאחראי עליו הוא לא אחר מאשר אלן טיורינג -ממציא מכונת טיורינג שהייתה הבסיס לתורת המיחשוב. רמי עובד עם צוות מצומצם של מיטב המוחות שהצליח המודיעין הבריטי לאתר למשימה זו וביניהם המרגל איאן פלמינג שכתב אחרי המלחמה את ספרי ג'יימס בונד.

רמי מתחיל לפענח צפנים והמידע שאליו הוא נחשף מספר לנו – קוראי הספר – על מלחמת העולם השניה ומנהיגיה, על מגבלות ההעפלה ועל ועידת ואנזה שבה הגדירו הנאצים ובראשם אייכמן את הפתרון הסופי לבעיית היהודים. רמי חושף את רשימת מחנות ההשמדה, את תוכניות הפעולה של מפקדי המחנות וכן את התקלות. בינתיים במצריים מתאמנת יחידת צעירים שהתנדבו ליחידת הצנחנים של הצבא הבריטי וביניהם חנה סנש.

הספר מגלגל לעינינו מידע אודות מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, ומוביל אותנו עד הפלישה לנורמנדי. הסיפורים מזכירים את בן גוריון, צ'רצ'יל, מונטגומרי וסטלין ומטפטפים למוח הקורא מידע היסטורי מסקרן בצורה מרתקת. לקראת סוף הקריאה חיפשתי במרשתת את סרטי המלחמה ההיא ששכחתי מזמן כדי לרענן את זכרוני. נראה לי שלפחות חלק מילדי זמננו שיקראו ספר זה יסתקרנו ויחפשו מידע נוסף שירחיב את אופקיהם.

הספר, כאמור, ריתק אותי, ואני כבר מזמן אינני ילד. עכשיו בכוונתי לצוד מדי פעם ספר נוסף מסדרת הספרים ההיסטוריים שכתבה אורה מורג. הקריאה מאוד מהנה, וברקע הסיפור הדמיוני לילדים, הקורא נחשף למידע היסטורי אמיתי ומדוייק ללא פשרות. זכור לי שקראתי בילדותי גיבובי סרק מוטעים בספר שהתיימר להיות מדע לילדים. כשגיליתי מאוחר יותר שהמידע שגוי הדבר חרה לי מאוד ואף העליב אותי. הספר של אורה מורג מספר מידע נכון שמכבד את הקוראים הצעירים ואיננו מקל ראש בתבונתם.

הקריאה קלה ונעימה, מותחת ומסקרנת – חוויה צרופה.
מומלץ בחום לילדים וגם למבוגרים כמוני.

בסוף הספר יש פרק: 'מילה מאת ההיסטוריון' על אניגמה ועל שאר ההשתלשלויות שמוזכרות בספר ואחריו פרק שמסביר בצורה פשוטה ונכונה מהי הצפנה.

הוצאת משכל, ידיעות אחרונות וספרי חמד 2007. עריכה: אמנון ז'קונט, עפרה גלברט.
338 עמודים עם אותיות גדולות ושורות מרווחות.

אוצר הטֶמפְּלֵרִים – סטיב בֶּרִי

מסדר הטֶמפְּלֵרִים – האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה – נוסד בשנת 1118 ופעל במהלך מסעי הצלב. זה היה מסדר של נזירים-אבירים. כנזירים הם היו מנועים משפיכת דמים, וכאבירים הם היו מצווים להרוג הכופרים. זו איננה הסתירה היחידה בהגדרתם. כללי המנזר שלהם דרשו צניעות על סף הסגפנות אך לא התנגדו לצבירת רכוש וממון כל עוד אלה מופנים למטרות חיוביות.

אנחנו פוגשים את קוטון מאלון כאשר הוא מחכה לסטפני בכיכר הויברו פלאס בקופנהגן – דנמרק. קוטון הוא בעל חנות ספרים עתיקים בסביבה מזה כשנה. לפני כן היה סוכן שטח במדור מגלן במשרד המשפטים של ארה"ב שאותו ניהלה סטפני נֶל. סטפני הגיעה לקופנהגן במטרה לרכוש ספר מסוים במכירה פומבית וחשבה לנצל את הביקור לפגישה עם קוטון, אלא שהתרחשויות מפתיעות שיבשו את תוכניותיה.

מתברר שיש אנשים אחרים שמעוניינים בספר שרצתה לרכוש, וכן בספר שהיה כבר בתיקה. אותם אנשים קשורים למסדר הטמפלרים והם יעשו כל שביכולתם, אפילו במחיר סיכון חייהם, כדי להניח ידיהם על הספרים הנכספים.

בינתיים, במנזר פונטיין שבפירינאים הצרפתיים, גוסס נשיא מנזר הטמפלרים. הסֶנֶשַאל, עוזרו של הנשיא, מלווה אותו בימיו האחרונים ומקבל ממנו הוראות אחרונות כהכנה להסמכתו לנשיאות המנזר. תוך זמן לא רב נגלה שגם תוכנית זו משתבשת. בטרם מתגלה לאבירי המסדר דבר מות נשיאם, הסֶנֶשַאל לוקח מספריית המנזר שני ספרים. גם ספרים אלה מבוקשים מאוד על ידי אלה שחומדים את הספרים שבדנמרק.

מסדר האבירים העניים עשיר מאוד ולא ברור מאין נובע העושר. סביב מסדר הטֶמפְּלֵרִים נרקם לאורך מאות שנים סיפור אודות אוצר מסתורי שמקומו נשמר בסוד על ידי נשיא המסדר ומועבר מנשיא לנשיא. הנשיא העשרים ושניים – ז’אק דה־מוליי – הוצא להורג בעינויים על ידי האינקוויזיציה בשנת 1308 במצוות מלך צרפת פיליפ הרביעי. הרצף הנשיאותי נשבר והמידע אודות מיקומו של האוצר לא עבר אל הנשיא הבא. נשיאי העבר השאירו רמזים וכתבי חידה שיכלו להצביע על מקום האוצר, אך לשם כך יש צורך לגלות את הרמזים ולפענח את הצפנים.

אחוזת הטֶמפְּלֵרִים נמצאת ברֶן־לֶה־שאטוֹ במחוז לַנגֶדוֹק בפירינאים הצרפתיים. כומר קהילת רֶן־לֶה־שאטוֹ בשנים 1853 -  1917, האב בֵּרֶנזֵ'ה סוֹניֶיר, גילה רמזים למקומו של האוצר באבנים החקוקות של לַנגֶדוֹק ובספרים עם כתבי חידה. סוֹניֶיר השקיע ממון רב בבניית דֹומֶן ד'אבֶּה סוֹניֶיר – נחלת האב סונייר – ובהחבאת הרמזים במקומות הכי לא צפויים. עלילת הספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' מאת סטיב בֶּרִי עוסקת רובה ככולה במרדף אחרי הספרים. כתבי החידה בספרים עשויים לסייע בפיענוח הרמזים שחקוקים באבנים בלַנגֶדוֹק ולחשוף את מקום האוצר. קוטון מאלון וסטפני נֶל מנסים להציל את הספרים, ומולם קבוצות אחרות שנלחמות על אותם ספרים. הסֶנֶשַאל מצטרף אליהם, ואיתו אנשים נוספים שמדי פעם עובדים ממחנה למחנה עד שלא ברור מי יכול לבטוח במי.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

חיפשתי ספרים נוספים שכתב סטיב בֶּרִי ומצאתי בספרייה העירונית מספר ספרים עם סטפני נֶל וקוטון מאלון. הוספתי אותם לרשימת ההמתנה שלי בספרייה.  הספר הנוכחי תורגם על ידי אינגה מיכאלי שתירגמה גם את הספר המבוך מאת קייט מוס. התרגומים שלה חביבים עלי. הספרים הבאים תורגמו על ידי שלושה מתרגמים שונים. צר לי על כך שאינגה מיכאלי לא תרגמה את כל ספרי הסדרה.

אחוזת הטֶמפְּלֵרִים ברֶן־לֶה־שאטוֹ היא אתר תיירות שוקק. קסמו של אתר התיירות הוא במיתוסים שסובבים אותו וכל גילוי אמיתי עלול לנפץ את האגדות או לחשוף מידע שיפחית מערכו התיירותי. מסיבה זו התקינה הנהגת הכפר בכניסה לאתר הודעה שאוסרת לבצע חפירות באזור. לא רחוק מהאחוזה, בעיירה קָרקאסוֹן, נמצא מתחם תיירות דומה שבו מתרחשת עיקר עלילת הספר המבוך מאת קייט מוס. גם הספר המבוך עוסק במאבק להשגת שלושה ספרים שבהם חבוי סוד. נראה לי שביום מן הימים אֶטְוֶה לעצמי טיול בין כל האתרים אפופי הסודות והמיתוסים במחוז לַנגֶדוֹק. האתרים הללו לא ניזוקו במלחמות הדורות האחרונים והם שמורים היטב למטרות תיירות. בינתיים התחלתי להכין לי מפות גוגל של האזור. חלק מהמקומות במפות אינם קיימים במציאות, אך מרביתם קיימים ומצפים לתיירים.

The Templar Legacy – Steve Berry – 2007
אוצר הטמפלרים – סטיב ברי
מאנגלית: אינגה מיכאלי | עריכת תרגום: איילת קמאי | עיצוב עטיפה: דוד כהן
הוצאת מטר 476 עמודים 2008

פליאה – צרויה שלו

שמעתי בתוכנית רדיו על הספר החדש של צרויה שלו – פליאה. לא זכרתי מה נאמר שם אבל השם נחקק בזכרוני אז הזמנתי אותו בספרייה.

הספר כתוב בלשון עשירה מאוד בדימויים ובמטאפורות. מרבית הספר עוסק בהגיגים ובמחשבות של גיבורותיו. הפרק הראשון מספר על מחשבותיה של רחל בגוף שלישי. זה איננו מונולוג אלא תיאור של ההגיגים שנותנים רקע לקשריה עם מנו. הפרק השני מספר על מחשבותיה של עטרה בגוף שלישי וכמו בקודמו אין זה מונולוג אלא תאור של ההגיגים בעת התרחשות פעולותיה. כך הלאה, הפרקים מספרים לסירוגין על מחשבות שתי גיבורות הספר ותמיד מראות עיניה של המספרת היודעת כל.

בפרק הרביעי אני מבחין שמחשבותי נודדות מהספר והלאה. סופר כמה דפים נותרו עד סוף הפרק – יותר מדי. חוזר מעט ומנסה להתרכז ושוב סופר דפים. שוקל אם להפסיק, אבל אינני נוטה לנטוש ספרים שכבר התחלתי לקרוא – אולי יתרוממו בהמשך. יש לי הרגשה כאילו אני מציץ לרכילות של זרים, כמו בתוכניות ה"מציאות" בטלוויזיה. ההרגשה איננה נעימה ואני ממשיך, עדיין יש יותר מדי דפים עד סוף הפרק. עולה בראשי המחשבה שיש כאן הרבה מילים ומעט תוכן.

אני קורא משפטים מורכבים וארוכים לעייפה – משפט שבתוכו פסוקית ובתוכה פסוקית וכשמגיעים להמשכו לא ברור למה מתייחס ההמשך. אני פונה אל קדמת הספר לראות אם הספר עבר עריכה. כן – יש עורכת. אני תוהה אם הסופרת קיבלה את הערות העורכת או שמא העורכת אוהבת משפטים שסובכו שלא לצורך, הרי קל מאוד לסדר את המשפט בצורה ברורה ללא התחכמויות תחביריות. ואולי דווקא בהתחכמויות אלה גאוותן. אני אוהב ספרים קשים להבנה דוגמת זה שקראתי לפני ספר זה, אבל אני רוצה שהקושי יהיה תוכני ולא תחבירי. ומאחר שאני בדפי הפתיחה אני מבחין ששם הספר באנגלית הוא FATE שמשמעו איננו פליאה אלא גורל. אולי לא ירדתי לסוף דעתה של הסופרת.

אני כבר בפרק השביעי, ממתין להתרחשות, אבל בינתיים יש רק רקע ללא נושא. האמנות שלי היא צילום ואני חושב בתמונות. כאשר שוב נודדות מחשבותיי אני חושב על כך שהרקע עמוס בפרטים עד שלא ברור מהו בכלל הנושא. הפרק מסתיים במילים אלה: "אולי משום כך יידרדרו השברים מפיה בהולים, מבולבלים, מילה דורכת על מילה, מתקדמת ונסוגה, אבל היא תמשיך, לא תחסיר דבר, כל פרט ופרט עליה לספר, אין אחד חשוב ממשנהו, אין עיקר ואין טפל ואין פשר." כן, כל זה משפט אחד, יש רבים כאלה בספר ואף מורכבים יותר. נראה לי כאילו מילים אלה מתארות את הפרק שקראתי כרגע. אם לכך כיוונה הסופרת – היא הצליחה, אבל אותי כקורא היא התישה עד כדי כך ששקלתי פעם נוספת להניח לספר ולעבור הלאה.

המחשבות נודדות. אני גומר לקרוא עמוד שלם ומגלה שאין לי מושג מה קראתי. שב לתחילת העמוד וקורא שנית, וממשיך. זה קורה שוב ובסיום אחד העמודים שנדדו בו מחשבותיי אני מחליט לא לשוב לראש העמוד, להמשיך, ורק אם ארגיש שהחסרתי משהו לשוב. מתברר לאחר מספר עמודים כאלה שלא הרגשתי שהחמצתי משהו.

שמעתי שיחה עם מורה לפיתוח קול שסיפרה על זמרות שמתרפקות על יפי קולן ושוכחות שיש לשיר גם תוכן. נראה לי שהסופרת מתמוגגת מיפי הניסוחים, הדימויים והמטאפורות עד שהתוכן הסיפורי אובד בתוך כל היופי הפיוטי הזה.

אלה שנהנים מיופי מילולי גם אם התוכן דליל משהו יקראו את הספר בשקיקה.
אלה שמחפשים את הסיפור, כמוני, עדיף להם שיחפשו ספר אחר.

הוצאת כתר 2021; 277 עמודים

חיסון לקיץ הישראלי – עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים

מרגע שנודע לי שעינבל ויסמן מתכוונת להציג תערוכה היה ברור לי שארצה לבוא לפתיחה. התערוכה בירושלים ואני בחיפה, אז מה? יש דברים ששווה להרחיק עבורם נדוד ולא היה לי ספק שזה אחד מהם. קראתי בתופרת חלומות שבפתיחת התערוכה ינגן המוזיקאי אדם ויסמן, בנה של האומנית. שמעתי אותו מנגן בתערוכה הקודמת ומצאתי בנגינה שלו משהו אחר, מעין שבירת מוסכמות מסקרנת ומעוררת מחשבה.

אני נוסע ברכבת מחיפה לירושלים. זמן רב עבר מאז שביקרתי בתיאטרון ירושלים ואני מתכנן להקדים כדי לסייר בתיאטרון לפני התערוכה. אני אוהב לחוות התעוררות של מקומות לחיים – מהדממה המהדהדת בין קירות ריקים, דרך טפטוף חרישי של אורחים ראשונים עד קול ההמון המחריש שמבשר את פתיחת האירוע. אני רואה בזה מעין זריחה.

כשעתיים לפני הפתיחה אני ניצב בשערי התיאטרון. השומר המופתע שואל לאן ברצוני להגיע. לגלרית הסלון, אני אומר, והוא מצביע אל גרם המדרגות הרחב שמוביל אל התערוכה. אני לבד עם התמונות שמודפסות על יריעות קנווס בגדלים מרשימים. תאורת התקרה כבוייה ורק אור היום שחודר דרך קיר הזכוכית מאיר את חלל התערוכה. כאשר הדבר אפשרי אני מעדיף לראות יצירות בתאורה טבעית רכה, ללא הצללים הקשים של תאורת הספוטים במוזיאונים.

בהזמנה לתערוכה כתוב "תערוכת צילום של עינבל ויסמן". הגדרת היצירות כצילומים איננה מקובלת עלי. התמונות שעינבל יוצרת אינן מתארות מציאות אלא בונות מציאות שהייתה קיימת רק בדמיון. אלו הן עבודות שמשלבות הרבה מאוד שכבות של יצירה. בחלק מהדרך מעורבת פעולת צילום, אך היא איננה היחידה, אפילו לא העיקרית.

כפי שתספר לנו עינבל ויסמן בדברי הפתיחה, היצירה מתחילה ברעיון שנובע מהשראה של דברים שראתה בעיניה או בעיני רוחה. במקרה זה מדובר בהשראת הציירים ההולנדים בני המאה השבע עשרה, ציורים אפלים ביסודם. מההשראה ממשיכה האומנית ליצירת הדימוי שלה, דימוי שמשתמש בפירות ובצמחי הארץ משולבים בחפצים ממקורות שונים. אבל הדימוי צריך להתמודד עם האור הישראלי החזק, הקשה, המסנוור, כמעט אלים. עכשיו, כשהדמיון כבר מגובש, ואפילו צוירו כמה סקיצות, מגיע זמן העמדת המיצב. סט תלת ממדי שמכל כיוון נראה מעט שונה וממנו יש לחלץ את התמונה הדו ממדית שמתאימה לחזון שמתרקם בראש האומנית. וכשהמיצב כבר עומד צריך להתאים אותו אל האור ואת האור אליו. עינבל קנאית לאור הטבעי – זה שחודר אל הבית מהחלונות או מבין ענפי העצים. בכל שעה האור נראה שונה בעוצמה, בגוון ובקשיות או רכות הצללים. וכשמגיע הזמן לצלם, מתברר שמשהו לא מתקבל כפי שנראה בדמיון. משהו אולי מצל על משנהו או שפריט שאיננו העיקר בתמונה מואר ביתר וגוזל תשומת לב. צילום. תיקון. עוד צילום. המתנה לאור המתאים. ולבסוף קליק אחד שמקפיא את המצב. אבל מכאן עד התמונה המודפסת ותלויה על הקיר הדרך עוד ארוכה. ליהגתי מספיק. אני מניח שברור עכשיו מדוע אינני מוכן לקרוא ליצירה זו צילום. עינבל קוראת לזה ציור-צילום ומתארת את התהליך טוב ממני בתופרת חלומות.

אני עובר על התמונות אחת אחת. את כולן אני כבר מכיר מהבלוג 'תופרת חלומות' ומהפייסבוק של עינבל, אבל כשהן מוצגות על הקיר בגודל מרשים, החוויה שונה. אני מבחין בתנועה של אנשים ומחליט להתרחק מעט, להניח להם להתארגן ללא הפרעה. יש הרבה חללים מעניינים במבנה ואני משוטט בין אולמות ומעברים, ובין מוצגים נוספים שמפארים את כותלי התיאטרון. במעבר לאגף האחר תאורת התקרה "מנחשת" את בואי ונדלקת לקראתי. זוהי מערכת תאורה מעניינת. אין לי מושג על מה חשבו מעצבי התאורה אך בעיני הכימאי שלי היא נראית כדימוי של המבנה המולקולרי של שרשראות פחמימניות.

אנשים מתחילים להתאסף וההמולה גוברת לאיטה. זריחה, כבר אמרתי. אני מצטרף. הקהל סוקר את התמונות ומוסיף ממד חדש למה שראיתי קודם. אני שומע שאלות והערות שונות מאלה שעלו במחשבותי. גם זה חלק מהחוויה. עינבל ויסמן משייטת בין המתבוננים, מסבירה, מתארת וגם חדה חידות שמכוונות אותנו להעמיק ולהתבונן בפרטי היצירות.

אוצרת התערוכה, ד"ר בת שבע אידה, פותחת את האירוע ומסבירה כיצד נולדה התערוכה. עינבל ויסמן מספרת על התהליך המחשבתי שהוביל אל היצירות ועל הביצוע. היא התחילה לפתח את הסגנון האפל בצילום לפני כארבע שנים וזו כבר התערוכה השלישית שבה היא מציגה תמונות בסגנון זה. התערוכה הראשונה "הצד האפל של עינבל ויסמן" הוצגה בגלריית "קארו אומנויות" בחיפה. השנייה "רסיסים של אור ישראלי" עדיין מוצגת באוניברסיטת תל אביב. והנוכחית "חיסון לקיץ הישראלי" מוצגת בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. בפתיחת דבריה האומנית מסבירה מדוע יש צורך בחיסון לקיץ הישראלי, עם האור הצורב את העיניים. היא מספרת לנו על התהליכים שעברה עם העבודות ומדגימה פעולות שנעשו בתמונות.

אחרי דברי האומנית בא תורה של המוזיקה. מאז ששמעתי את נגינתו של המוזיקאי הצעיר אדם ויסמן ואת הסבריו בפתיחת התערוכה באוניברסיטת של אביב אני מצפה בכליון אוזניים לשמוע אותו פעמים נוספות. החוויה מבחינתי מושלמת, התמונות והמוזיקה בשילוב תגובות הקהל מרחיבות את הלב.

התמונות מוצגות בגלריית הסלון בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. לאחר מכן אין לדעת אם והיכן אפשר יהיה לראות את התמונות, אז כדאי מאוד להזדרז.

הגיגי שוליים:

1. בתחילה כתבתי בכותרת הטור 'תערוכה של הצלמת עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אבל עינבל איננה רק צלמת, היא אומנית רב תחומית. שיניתי את הכותרת ל'תערוכת צילומים של עינבל ויסמן…'. אבל אלה אינם רק צילומים במובן המקובל של המילה. לבסוף ויתרתי על הכינויים ונשארתי עם 'עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אחרי קריאת הטור ברור למה.
2. אם זה לא ברור, זוהי אותה עינבל ויסמן שכתבה את הספר ברוכה את.
3. סדר התערוכות – חיפה, תל אביב, ירושלים מקפיץ לראשי את שירו של לאונרד כהן First we take Manhattan, then we take Berlin.
4. עולם האסוציאציות שלי מתפרע לפעמים. דברי עינבל על הסקיצות לעבודותיה הזכירו לי חוויה מהעבר:
   בספטמבר 1993 נפתחה במוזיאון ישראל תערוכה "פיקאסו – 103 רישומים מאוסף מארינה פיקאסו". בתערוכה הוצג אוסף של "רישומים בטכניקות מגוונות מכל תקופות יצירתו של פיקאסו מאוסף נכדתו, מרינה פיקאסו."
   נסעתי לתערוכה עם חבר שהיה צייר חובב. בתערוכה ראינו אוסף של רישומים – בעיקר סקיצות ליצירות שאולי חלק קטן מהן התגבש לכלל ציור מוגמר. מרבית הסקיצות נראו כדפים שנתלשו ממחברת בגודל 'פוליו'. על חלק מהדפים ניכר שהיו מקומטים ומוכתמים ו"גוהצו" ברישול מה לשימור.
   אחרי התערוכה ישבנו לשתות קפה במזנון של המוזיאון. שוחחנו ובינתיים ציירתי על מפית סקיצה של רעיון לצילום שתכננתי. המלצר שבא לאסוף את הכוסות שאל אם הוא יכול לקחת את המפית. הצענו לו לשמור את המפית – אולי יום אחד יתלו במוזיאון אוסף של הסקיצות שלנו.

קישורים:

• קטלוג התמונות מהתערוכה “חיסון לקיץ הישראלי” בתיאטרון ירושלים
• קרן השפע והיציבות – עינבל מספרת על התערוכה בבלוג תופרת חלומות
• התערוכה "הצד האפל של עינבל ויסמן" בגלריה קארו בחיפה
• התערוכה "רסיסים של אור ישראלי" באוניברסיטת תל אביב
• התערוכה "חיסון לקיץ הישראלי" באתר תיאטרון ירושלים
• אתר תופרת חלומות

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

בועז שעשוע, בחור ממוצא כורדי בן 33, תלמיד תואר שני בהיסטוריה, גר בדירת שותפים בתל-אביב ומטפח אובססיה תמוהה לחקר שואת יהודי פולין. גם לו עצמו לא כל כך ברור כיצד התגלגלה סקרנותו כבר בימי בחרותו לסיפורי הגטאות ומחנות המוות. הספר מוזר ומסקרן כבר מדפיו הראשונים. השפה מליצית משהו והדימויים נודדים לעומקי התכונות והחוויות של נושאי הסיפור. פריז בוגדנית, שדי הנפש מצווחים והשמש מתנפצת בין עלי הגפן לאלפי קריצות צהובות של אור. ברגע הראשון הקריאה איננה זורמת, הלשון הציורית-פיוטיות שזולגת מבין השורות מקשה על הקריאה ומשובבת את נפשי. כעבור מספר עמודים אני מסתגל אל הסגנון ולפעמים תופס את עצמי מלהג בלשון דומה. כבר התרגלתי לסגנון ובפרק הרביעי הסיפור מדלג אחורה ליום סתיו עגמומי של שנת 1739 ועימו גולשת גם השפה ללשון סיפורים ארכאיים.

אני מתוודע אל מיודענו בועז לפני מדפי הספרייה בתחנת הרכבת של חוף הכרמל בחיפה. השם יוסי אבני-לוי צד את עיני ואני נזכר בספר איש ללא צל מפרי עטו שקראתי לפני למעלה מעשור. אני קורא את מה שכתבתי על הספר כאן בתרבות הפנאי ובשורה השנייה נתקל במשפט 'עם תחילת הקריאה חשתי כאילו הזדקפה קומתי ואויר פסגות רענן נושב על פני. הסגנון, הקצב, השפה… עונג צָרוּף'. מעלעל קלות בעמודים הראשונים ומשועשע מדמותו של הבחור הכורדי שמתגעגע לפולין הכבושה. הרכבת תיכף מגיעה. אני תוחב את הספר לתרמילי ועולה לרכבת.

הספר מפליג בין עלילות מוזרות לבין חוויות מוזרות אף יותר, חלקן אמיתיות ורבות מהן דמיוניות, כאילו חדרו אל ראשיהם של האנשים ממקורות עלומים מימים אחרים. אנחנו פוגשים לאורך מסעו של בועז מגוון מעניין של דמויות וכמעט בכולן חבויה מוזרות כלשהי. ובין פרקי עלילות בועז צצים סיפורי ההוללות של משיח השקר יעקב פראנק שפרע את כל מגבלות המוסר והוביל כת של יצרים וזימה שיביאו על פי תורתו אל הגאולה.

אנחנו פוגשים את יעקב פראנק גם במחקריה של שלומית – אשתו של קפלושניק מנהל הארכיון בוורשה. השמות בספר מסבכים לי את קצב הקריאה. אני שב הרבה פעמים לאחור להיזכר מי הוא מי. מלבד בועז, שלומית ויעקב, כמעט כל השמות בעלילה פולניים לתפארת. אני מתבלבל בין קפלושניק, קובאלסקי, שימאנסקי ורומקובסקי, גרושקה ואגניישקה, פיוטרק וסטאשק. רק לקראת אמצע הספר אני מסתגל אל שמות דמויות המפתח.

הספר מרתק ומסקרן. לכולם יש סודות ולחלק לא מבוטל מדמויות המפתח יש חזיונות מוזרים וחזונות נשגבים. גם סיפורי חשקים, תאוות, בגידה וזימה לא חסרים בספר 'שירת החטאים' מאת יוסי אבני-לוי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

בשום פנים לא הייתי מוותר על קריאת ספר זה, ויכול להיות שארצה אף לשוב אליו.

מצד שני, הספר אמנם רומן, אך אין הוא קל לקריאה וזורם. התמונות מתערבבות ולפעמים צריך לקרוא מספר שורות עד שקולטים שמדובר בדמות אחרת מזו שציפינו לפגוש בהמשך לפסקה הקודמת. לדעתי – הספר שווה בהחלט את המאמץ ומספק מאוד.

עכשיו הספר יכול לחזור למדפי הספריה בתחנת הרכבת.

לא מובן מאליו – ורדה רזיאל ז'קונט

הספר 'לא מובן מאליו' ניבט אלי מעומקי המדף כששלפתי ספר חזיתי. כן, הספרים ניצבים על מדפי ספרייתנו בחנייה כפולה. אין לי מושג כיצד הספר הגיע לשם. לא זכור לי שקניתי או שאלתי אותו. גם אשתי לא ידעה לפתור את התעלומה. הספר נראה חדש לגמרי, כאילו לא קראו בו מעולם. אני מעלעל קלות, קורא את גב הכריכה ואת ההקדמה ומבין שמדובר כאן בלקט של כתבות שנכתבו למוספי העיתונים 'ידיעות אחרונות', 'את' ו'חדשות'. ההקדמה פותחת במילים: "הרשימות שנבחרו לספר זה עוסקות בצדדים הפחות שגרתיים והפחות מובנים מאליהם של יחסינו עם עצמנו ועם העולם". זכורות לי תוכניות הרדיו של ורדה רזיאל, וכמובן העצה שמזוהה איתה: "תזרקי אותו". נראה לי שזה עשוי להיות מעניין. אני מחליט לקרוא.

הספר קל מאוד לקריאה, הוא מורכב מפרקים קצרים שאינם תלויים זה בזה וכתובים בלשון דיבור פשוטה וברורה. תוכן העניינים מציג בפנינו שישה מקבצי רשימות – א. מורכבויות; ב. יחסי אנוש; ג. זוגיות; ד. במשפחה; ה. התפתחות ויצירה; ו. אני כמשל. אפשר לקרוא בספר בכל סדר שמתאים לנו. אני מתחיל מההתחלה.

הרשימות עוסקות בעניינים שקשורים לשגרת החיים ומתארים בעיות ודרכי התמודדות. חלק מהתאורים מתאימים במידת מה לחוויות שמוכרות לי ורובם עוסקים בצרות של אחרים שאינן נושקות להתנהלות חיי. הרשימה 'בין הקטנוני לעקרוני' מדברת על ההתייחסות אל קו הטלפון המשפחתי בדירה. מה? זה נראה לי ארכאי משהו. אני פותח את דף נתוני הספר ומגלה שהוא נכתב בשנת 1998 ומלקט רשימות מן העבר. עכשיו אני נזכר שהעיתון 'חדשות' נסגר לפני כשלושים שנה.

אני ממשיך לקרוא ומוצא את מרבית הרשימות מעניינות. כנראה ההתנהלות האנושית בחלק מתחומי החיים לא השתנתה באופן קיצוני, אבל במרבית התחומים מה שהיה אז איננו דומה למה שקורה בימינו. השינוי הבולט ביותר הוא בתחום יחסי החיזור והזוגיות שקיבלו תפנית משמעותית במהפכת ה"מי טו". הרבה מהמצבים שמתוארים בפרק 'זוגיות' נראים לי בלתי אפשריים בימינו.

הרדיו משמיע ברקע פרסומת ושומעים בה את ורדה רזיאל ז'קונט קוראת "… אז תחליפי אותו!…". אני תוהה אל מי זה מדבר, הרי תוכניות הייעוץ הרדיופוני שלה חלפו לפני זמן רב. אבל הפרסומת מושמעת כל שעה. אני מחפש ברשת ומגלה תוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 103. התוכנית איננה דומה לתוכניות הייעוץ הותיקות שלה. כיום מתמקדת ורדה בשיחות עם מומחים במגוון נושאים. לא נראה לי שהדור הצעיר מזהה אותה עם ההכרזה ההיא. כנראה הפרסומת פונה לבני הדור הותיק יותר.

הספר מתאים היטב להגדרה של ספר מילוי בטור מגדיר הספרים שלי שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים. "ספר שמורכב מקטעים קצרים בני עמודים בודדים…". ספר מילוי יכול להמתין בתיק או על המדף מוכן לשליפה בכל רגע לקריאת קטע אקראי. קראתי את הספר עד סופו. בפרק זוגיות דילגתי על מספר קטעים שכבר מפתיחתם היה ברור לי שאינם מתאימים לעולם שאני מכיר.

הוצאת כתר 1998; 288 עמודים

מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות

באחד מביקורי האחרונים בחנות גולדמונד ספרים יד-שניה אני מגלה על מדפי המציאון העשיר שבקומה השניה את הספר 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות'. לא שמעתי עד כה על קיומו של הספר בן העשרים וחמש שנים והוא מסקרן אותי. משלם מחיר מציאון – עשרה שקלים חדשים – ופונה לדרכי הביתה עם הספר בתיקי.

הספר, ממש כפי שמעיד עליו שמו, הוא מדריך לכתיבת שירים – כן, ספר לימוד, אפילו עם תרגילים. כבר בתחילת הספר אני לומד דבר יסודי, לכאורה מובן מאליו, שמשום מה לא נתתי עליו דעתי עד כה. אומנויות שונות מיועדות לחושים שונים. ציור ופיסול נועדו לעיניים, מוזיקה ושירה נועדו לאוזניים, תיאטרון גם וגם וכן הלאה. שירים יש שנועדו לקריאה שקטה – כלומר לעיניים, ויש שנועדו לשירה או לדקלום – כלומר לאוזניים.

בבית הספר לימדו אותנו, לפחות בזמני, מהו חרוז ראוי בשירת משוררי ספרד. רבים מכירים אותם היום כשמות הרחובות שחוצים את תל אביב לאורכה – אבן גבירול בואכה יהודה הלוי. הם לימדו אותנו:
לא תחרוז שור בחמור.
הבא את השור אל ארץ המישור
ואת החמור אל הר המור.

בימיהם העברית לא הייתה שפה מדוברת. הם כתבו בשפה שקוראים בעיניים ולכן המשקלים והחרוזים בשיריהם נועדו לעיניים בלבד. בינתיים קמה השפה העברית לתחייה והיא מדוברת במחוזותינו על כל לשון. היום זוהי שפה שנועדה לשמיעה. נכון, גם כשאנחנו קוראים את השירים חרישית אנחנו שומעים את צליליהם מהדהדים בראשינו. לכן צליל התנועה האחרונה חשוב מההקפדה על החרוז הנראה לעין.

אין לי כוונה להמשיך וללמד כאן את מה שיורם טהרלב מלמד בספרו. אם יש לכם עניין ללמוד ממנו כיצד כותבים שירים נסו להשיג לכם עותק של הספר. זה לא פשוט, אפשר להשיג אותו רק בחנויות יד שניה, אבל בהחלט שווה לדעתי לשים עליו יד.

הספר קצר ובעיקר טכני. מאה עמודים ראשונים מלמדים אותנו על חרוזים, תבניות, משקלים וכן על דימויים, מחאה וסגנון. יתרת שלושים ותשעה העמודים מלמדים על כתיבת מקאמות – היום קוראים לזה שירה מדוברת. חלק זה פחות מדבר אלי. כאן לומדים דבר אחד שחשוב מאוד בעיני – לא להתבזות. אני חווה לפעמים מעמדים שבהם מוקראת ברכה מחורזת מביכה וארוכה עד אין קץ. יורם טהרלב מקדים שני צעדים ראשונים לכתיבה – החלטה ואיסוף מידע. בשלב ההחלטה חשוב לוודא שהקהל מתאים להקשבה, מעוניין בה ויודע עברית במידה מספקת. חשוב מאוד לוודא שגיבורי האירוע מעוניינים בכלל בתרומה שירית לאירוע שלהם. בשלב איסוף המידע חשוב לעשות תחקיר מעמיק ולדעת שהדברים הנאמרים נכונים, גלויים ואינם מביכים, קשים או פוגעים ברגשות השומעים.

הספר יצא לאור בשנת 1997 והדוגמאות בו מגיעות משירים קדומים יותר. במאה הקודמת התפרסמו הרבה מאוד שירים מאוד "גבריים", כאלה שמחפיצים נשים. בימינו לא יעלה על דעתו של אף אחד לכתוב שירים כמו רחוב פנורמה או אין כמו יפו בלילות של חיים חפר, ואפילו לא שיר כמו אהבת פועלי בניין של נעמי שמר.

בסיום כל הדרכה, ולפעמים גם באמצעה, יש תרגיל. אני עונה על כל התרגילים ואני מפתיע את עצמי. אני הרי יודע מהן דעותי, ובכל זאת כשאני פונה לכתיבת התרגילים אני מגלה שדעותי מתפרצות החוצה בצורה בוטה משצפיתי. בחלק מהתרגילים עלי להחליף את הפזמון של שיר קיים. הנה שתי דוגמאות:

הפזמון של השיר בדרך התבור הוא

במקור מאת בנימין אביגל –
ומיני אז נגלה לי רז
כי זה שבמשעול דהר את לבבי שבה.   

בתרגיל שלי –
אלף פעמים אמא לי אמרה
להזהר מאלה שעוזרים לי בלי סיבה

הפזמון של השיר סימונה מדימונה הוא

במקור מאת חיים שלמוני –
בי יוקדת אהבה
לשחורה ולנאוה
וליבי לה רון ירונה
לסימונה מדימונה.

בתרגיל שלי –
עד היום היא לא שמעה
על פושעים בערבה
היא שותקת מפחדת
מחוקרי המשטרה

שולי חלק מדפי הספר מקושטים באמרות שפר של המשורר. הנה שתיים מהן:

שירים יוצאים מהלב
גרֶפצים יוצאים מהבטן

כדי לכתוב –
אינך צריך לחיות בנוף פסטורלי,
אינך צריך להיות לא נורמלי,
אינך צריך אהבה משוגעת –
אתה צריך מעט כשרון
והרבה משמעת

למדתי מהספר 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות' לא מעט ונהניתי מאוד מהלימוד. הדבר העיקרי שלמדתי הוא להתאים את החריזה ואת המשקל לשמיעה.

אני ממליץ לכל מי שרוצה לכתוב שירים לקרוא ספר קצר זה ולעשות שיעורי בית.