Tag Archives: הגיגים

השולטים בעתיד [רועי צזנה]

רועי צזנה שהתחיל להכין אותנו אל העתיד הצפוי לנו בספרו הקודם המדריך לעתיד, לוקח אותנו למסע נוסף אל העתיד. הספר הקודם הציג בפנינו את החידושים הטכנולוגיים שישנו את חיינו ובעיקר יקלו עלינו בהרבה תחומים מידי יום ביומו. הספר 'השולטים בעתיד' מציג לנו עוד תחזיות שיכולות להתממש בעתיד הקרוב או המעט רחוק יותר – אבל לא רחוק מאוד. הפעם איננו עוסקים רק בטכנולוגיה שתשרת אותנו אלא גם במוקדי הכוח שיניעו את העולם וישפיעו על חיינו בכל אשר נפנה.השולטים בעתיד - רועי צזנה1200

המהפכה האישית הדומיננטית ביותר שמתרחשת כבר עכשיו היא אובדן הפרטיות. קל מאוד בימינו לחשוף מידע רב כמעט על כל אדם בעולם הנאור ולנטר את מקומו ופעולותיו. אין צורך לחדור בכוח למוקדי הפרטיות. היום רבים מאוד האנשים שמנדבים את המידע באופן מכוון ומודע או מבלי דעת.

הספר פותח בהצגת הכוחות ששלטו בעבר ואלה ששולטים בהווה בדרך להצגת שליטי העתיד הפוטנציאליים. כעתידן מלומד וספקן רועי צזנה איננו מציג עתיד אחד מוחלט אלא מגוון אפשרויות שתלויות בכוחות הפועלים בכל הרבדים. לקראת סוף הספר נגלה שגם לסרדינים יכול להיות כוח לשלוט, הספר אפילו מתאר את הטכניקות ליצירת מדינות ענן שאינן תלויות בטריטוריה ובמוקדי שלטון.

אנחנו לומדים כאן מונחים שלא הכרתי עד כה – לוויתן השלטון, כרישי ההון ואנחנו – הסרדינים הפשוטים שבוחרים בלוויתנים שישרתו אותנו וימשלו בנו. אנחנו משתמשים בשירותי כרישי ההון, אלה שלא נבחרו לשרת אותנו – הם משרתים אותנו במטרה לצבור הון וכוח. המפגש בין גורמי ההון והשלטון מאפשר לנו לקבל שירותים יעילים יותר שעבורם אנחנו "משלמים" בין השאר בוויתור על נתחים נכבדים מפרטיותנו. אנחנו נהנים לשתף את חוויותינו עם "חברינו" ועם העולם כולו ברשת החברתית שצוברת תוך כך מידע על כל תנועותינו ועל מארג הקשרים האישיים שלנו. המידע הזה מאפשר לכרישים לשלוט באופן ממוקד יותר על תמונת העולם שמוצגת לנו ולהתוות את מחשבותינו ודעותינו מבלי שנבחין שוויתרנו על חופש הבחירה והמחשבה שלנו.

הלוויתן והכרישים יודעים עלינו הרבה מאוד, והמידע נותן בידיהם כוח להתעלם מרצונותינו ולשרת בעיקר את עצמם. אני קורא ומחשבותיי נודדות אל הספר 1984 שכתב ג'ורג' אורוול בשנת 1948. באותם ימים לא עמדו לרשותנו ולרשות הלוויתן האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו כיום, אך בתחזיתו של אורוול לשנת 1984 השלטון מסוגל לנטר את תנועות ופעולות כול בני האדם שנתונים למרותו. מפחיד? – את זה קראנו כבר מזמן. זה לא קרה ב-1984 אך היום זה קורה וכולנו משתפים פעולה עם התהליך.

לאחר שהכרנו את הכוחות הפועלים, הפנמנו שהפרטיות מאיתנו והלאה וקלטנו שהכוח עובר מידי גורמי ממשל של מדינות טריטוריאליות לידי תאגידים, מציג לנו רועי צזנה האפשרות להעביר את הכוח לידי הסרדינים. הוא מתאר תהליכים חדשים מסוג שהטכנולוגיה שמאפשרת אותם כבר בידינו. האפשרות להעביר את מוקדי הכוח איננה מופרכת, אבל צריכה להיות נכונות ציבורית להוביל את השינויים, ולא ברור אם ומתי יירתם הציבור ליטול את הכוח לידיו.

הקריאה זורמת באיטיות משום שכל רעיון מזכיר משהו מהמציאות וגורם להרבה מאוד תהיות שמדירות את המחשבות מהקריאה אל ההגות הפרטית והאישית. כמעט כל רעיון שמועלה מעורר בראשי שאלות. על חלקן אני מקבל תשובות בהמשך הקריאה ומרביתן נשארות פתוחות. ככל שאני מתקדם, הקריאה נעשית קשה ומעיקה יותר, אבל אינני יכול להניח את הספר, אני לוקח הפוגות ושב לראות מה ילד יום – או לא.

כנפי רוחבסיכום הספר כותב המחבר "אם הגעתם עד כאן, ברכותי – המסע בוודאי לא היה קל". אני בהחלט מסכים עם קביעה זו. נותרתי עם הרבה רעיונות מרחפים שקצותיהם פרומים ולא ברור אם וכיצד יתממשו. מימוש הכוח שבידי הסרדינים תלוי קודם כול ברצונם לשנות, ושינויים אינם מתרחשים באזור הנוחות. כלומר – אם הסרדינים אינם חשים באיום מצד גורמי הכוח, הם ישענו לאחור ויטענו שטוב להם ואין צורך לשנות. אנחנו מכירים את זה היטב מההיסטוריה. שינויים ומהפכות מתרחשים מתוך סבל ונראה לי שמרבית אוכלוסיית העולם הנאור די מרוצה ממצבה. אני יודע שזה לא קשור בשום אופן לספר אבל השאלה אם כל פרט ופרט ירצה לעשות משהו לשיפור מצבו שבה ומזכירה את 'כנפי רוח' של הרב קוק שפותח במילים 'אם תרצה…' ומציג את הכוח שיש בידינו.

הספר מתאר מצב, מציג אפשרויות לשינוי, מדגים את הטכניקות שעומדות כבר לרשותנו, פותח הרבה יותר שאלות משהוא מציג תשובות סדורות ובסופו של דבר הכול תלוי ברצון האנשים ובתעוזתם, אז מה הפלא שהספר מסתיים בסימן שאלה?

לקרוא או לא לקרוא? מבחינתי זו איננה שאלה – בוודאי שלקרוא.

הספר איננו קל לקריאה, אבל הוא מאלץ אותנו לחשוב על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים – וזה חשוב. אני מסופק אם הקריאה תגרום לנו לעשות מעשה. מצבנו עדיין איננו מספיק רע שנטרח להתקומם נגדו ולהחליט לשנות סדרי יסוד, אבל מקריאת הספר נוצר בי הרושם שאין סיבה לדאוג, בסופו של דבר יהיה הרבה יותר רע ואז תבוא המהפכה. השאלה היא רק אם כמות הידע שיעמוד לרשות הלוויתנים והכרישים לא תהייה כזאת שתקשה מאוד על התארגנות שתוביל למצב שכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים.

[אם הביטוי האחרון איננו ברור, אפשר לקרוא עליו בעמוד 126]

כנרת זמורה-ביתן, 2017, 400 עמודים.

מודעות פרסומת

מחשבות לעת לילה – חיים שפירא

חזית הספר - מחשבות לעת לילה - חיים שפירא'החיים מתבהרים רק לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה'. כך כתב הפילוסוף הדני סורן קירקגור שנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם". החיים מזמנים לנו הפתעות. באחת השבתות אני יורד אל שוק הרוכלים בחיפה לתור אחרי נושאי צילום. בין ערימות של בגדים, כלי הבית ושאר חפצים אני מגלה את הספר מחשבות לעת לילה מאת חיים שפירא. "כל ספר חמש שקל" אומר המוכר ואני שב הביתה כשהספר באמתחתי. כותרת המשנה של הספר היא 'קירקגור שופנהאואר ניטשה פילוסופיה קיומית, מסע אישי'. חיים שפירא לוקח אותנו איתו למסע אישי בחברת הוגי דעות של פילוסופיה קיומית.

היכרותי עם הפילוסופיה הקיומית הייתה עד כה מוגבלת למחזות האקזיסטנציאליסטים של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. קראתי פה ושם כמה רעיונות של הרב קוק ושל ניטשה ואני מכיר כמה מהציטוטים המוכרים שלהם, אבל מעולם לא טרחתי לקרוא את ספריהם מחזית עד גב.

חיים שפירא ליקט עבורנו תהיות ומחשבות קיומיות של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים המובילים והוא המגיש לנו את תמצית התמצית באריזה קלילה ומתקשרת שאיננה מעיקה. שלוש מאות עמודים מרווחי שורות של גופנים נעימים לעין. ניכר שד"ר שפירא הציב לעצמו מטרה לגרום לנו לטעום מהרעיונות הקיומיים בקלות ובהנאה. ההרגשה היא שהקריאה זורמת, אבל אני מתעכב כמעט על כל אמירה ומדפדף אחורה וקדימה.

הספר הוא חגיגה שנסמכת על דעות הפילוסופים קירקגור, שופנהאואר וניטשה, על כתבי הרב קוק והרב עדין אבן-ישראל [שטיינזלץ], על ספרי דוסטויבסקי ואחרים. הספר רצוף בציטוטים של אוסקר ויילד ושל שייקספיר, וגם מקומה של אגדה אינדיאנית עתיקה לא נפקד. הקריאה בספר גורמת לי להוסיף לרשימת הספרים שארצה לקרוא מספר ספרים שגם אם ידעתי על קיומם, מעולם לא חשבתי שאגיע אליהם – כה אמר זרתוסטרא של ניטשה, למשל.

אני קורא בספר בעודי מחלים מניתוח קל. סיפרו לי שהניתוח מלווה במעט מאוד כאבים שיחלפו תוך יומיים שלושה. יומיים שלושה וארבעה כבר חלפו, עבר שבוע ואני עדיין חש כאבים כמעט בכל תנועה, ואז אני מגיע לקטע שמספר ש'העונג כמעט תמיד מענג פחות מן הצפוי ואילו הכאב תמיד מכאיב יותר מכל מה שדמיינו'. מעולם לא הזדהיתי עם הכתוב בספר באופן כל כך מוחשי. 'עקרון הכאב' נכתב על ידי חיים שפירא בשם ארתור שופנהאואר שלא כתב את זה מעולם "אף כי יכול היה להכתב על ידו". אין זה הקטע היחיד שחיים שפירא כותב בשם אחרים. שישה עמודים בספר מוקדשים ל"ציטוט" 'מכתב שניטשה לא כתב'.

רבים מהרעיונות ומהציטוטים בספר מתקשרים לענייני היום-יום שנקרים בדרכי ממש במהלך הקריאה. אני קורא ציטוטים מהדברים שניטשה שם בפי זרתוסטרא. זמן קצר לאחר מכן ליבי כותבת שהיא יודעת שעשתה משהו טוב בחיים כשכולם מעתירים עליה מטובם בעקבות הודעה לא כל-כך נעימה. מייד אני עונה לה בציטוט דברי זרתוסטרא: 'במקום לומר: כך זה היה, אמור – כך רציתי שיהיה!'.

imageאני משוחח עם שני עמיתים לעבודה שכבר עברו את גיל הזכאות לפרישה לגמלאות ומעדיפים לדחות את הפרישה כי הם פוחדים שלא תהיה להם סיבה לקום בבוקר. מייד עולה בדעתי השאלה הקלאסית שקראתי בספר – 'האם האדם דומה לארטישוק או לבצל? האם אחרי שניפרד מכול התפקידים שלנו יישאר משהו אמיתי שהוא הלב שלנו, "האני האמיתי", או שבדומה לבצל לאחר קילוף כל השכבות לא ישאר דבר?'. לי אין הרהור בנושא זה. אני משתוקק כבר לפרוש לגמלאות ואני יודע שלא יהיה לי רגע מנוחה מעיסוקים רבים שמצפים לי. אם הבחנתם שאינני כותב לאחרונה בקצב הרגיל, זה בעיקר משום שאני עסוק עד מעל הראש בעיסוקי פנאי יצירתיים נוספים שאימצתי לעצמי. וזה מתקשר במחשבותי לדברי הרב קוק שמצוטטים בספר:
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
מי שאינו מחפש אמת וטוב בכל לבבו,
אינו סובל מהריסות של עולמו הפנימי,
אבל גם לא בונה שום עולם רוחני משלו.

אני קורא ציטוט של קרל סֶיְיגֶן- 'משתלם לשמור על ראש פתוח, אבל לא כל כך פתוח שהמוח יכול ליפול', וציטוט של בלז פסקל – 'לעולם לא יבצע האדם פשעים איומים בביטחון רב כל כך ובשמחה גדולה כל כך, כמו מפני אמונה דתית.', וברקע אמצעי התקשורת מספרים על דקירה בהר הבית, על משפטו של החייל שירה במחבל מנוטרל ועל התארגנות כוחות הבטחון להגן על מצעד הגאווה שמא נחזה שוב ברצח על רקע אידאולוגי דתי. מישל דה מונטיין אומר: 'כמה מוזרים וחסרי היגיון הם בני אדם! אין הם יודעים כיצד לעשות פשפש או תולעת, אך הם יצרו את אלוהים'.

אנחנו שומעים בתקשורת על הפגנות נגד השחיתות השלטונית ולמולן הפגנת נגד של המצדדים בגורמי השלטון המושחתים, ואני קורא ציטוט של דייוויד יום – 'יותר מכל פלאי היקום מפליאה אותי העובדה שאנשים רבים כל כך הולכים בקלות רבה כל כך אחרי מעטים כל כך ולא ראויים כל כך.'.

בפרק שמספר על מות האלהים לפי ניטשה, חיים שפירא מעלה לדיון את השאלה 'כמה אלילים מקיפים אותנו: אלילי זמר ואלילי נוער, אלילי הון-ממון ואלילי כוח-און, … אלילי המסך הגדול ואלילי המסך הקטן, מותגים… את הכנסיות של פעם החליפו מרכזי קניות ענקיים ומאמינים אדוקים נוהרים להתפלל במקדשם החדש.'.

בפרק הראשון של הספר יש קטע ששמו 'בחירה באושר'. הקטע פותח בציטוט 'כל אדם מאושר במידה שבה הוא בוחר להיות מאושר.'. מכרי וחברי יודעים שאני בחרתי באושר. הבחירה איננה טריוויאלית, היא דורשת תחזוקה. פיתחתי לי טכניקות להחליק על פני המצוקות וההצקות ולראות תמיד את מה שיש ולהנות ממנו. אני פותח כל יום בשיר What a wonderful world, ולפעמים אני שב להשמיע או לפזם את השיר כאשר אני נתקל בבעייה קשה או בעימות. מרבית הבעיות נפתרות ביתר קלות כאשר אני מתמקד במה שיש ובמה שאפשר. כאשר האפשרי ברור, קל יותר להגדיר משימות מדורגות שמקלות להשיג גם את מה שנראה מלכתחילה כבלתי אפשרי.

בהמשך אותו פרק מספר לנו חיים שפירא את האגדה 'זאב לבן וזאב שחור'. זוהי אגדה אינדיאנית עתיקה שבמרכזה שיחה בין אב לבנו. היא זכתה לאינספור גרסאות וזו גרסתו של חיים שפירא:
"מאבק גדול מתרחש בתוכי," אמר האב. "זהו קרב איתנים בין שני זאבים. הזאב השחור הוא רע ומרושע. הוא כעס, שמחה לאיד, תסכול, אכזבה, שיפוט, מרירות, קנאה, צער, אי-פרגון, חמדנות, יהירות, רחמים עצמיים, רגשי אשם ואגו ענק. הזאב הלבן הוא הטוב – שמחה, רוגע, פרגון, שלוות נפש, אהבה, תקווה, חמלה, טוב לב, אמפתיה, סימפתיה, קבלה, נדיבות, ענווה ואמונה. דע לך, בני, קרב דומה מתרחש גם בתוך נפשך."
הבן חשב כדקה ואז שאל את אביו, "איזה זאב ינצח?"
"ינצח הזאב שאותו תאכיל יותר." השיב האב.

הגיג שמצוטט מהמכתב שניטשה לא כתב מרומם את רוחי: 'אני רוצה לומר לך כי הדבר החשוב ביותר בחיי נישואים הוא השאלה אם יש לבני הזוג על מה לדבר בחלוף השנים. זו השאלה הראשונה שחייבים העומדים להנשא לשאול לפני ההחלטה הגורלית.' ובאותו נושא קירקגור כתב 'אצל בני המזל, האהבה הראשונה היתה גם השניה וגם השלישית וגם האחרונה, וכך היא סיגלה לעצמה את איכויות הנצח'. אני מרגיש ויודע שאני בר מזל.

אני גומר לקרוא בספר ומייד שב לקרוא אותו בדילוגים הלוך וחזור. כל יום אני נתקל במשהו שגורם לי לעלעל בספר מחדש. עכשיו אני מניח את הספר על מדף נגיש, כי אני יודע שאשוב לעלעל בו בכל הזדמנות שהמציאות תפגיש אותי עם אירוע שיעורר אסוציאציות למשהו שמצוטט בספר.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

אחרי הפוגה של שנתיים מחודשת מסורת תיקון ליל שבועות בחיפה במתכונת מעט שונה. באירועי השנים הקודמות מעמד הפתיחה, עם קריאת מגילת רות בפי שחקני "החיפאית", התקיים ברחבה שבחזית הסינמטק ואולם רפפורט. התיקון לווה אז בפרסום נרחב והגיעו אליו הרבה מאוד אנשים. הפעם הפרסום צנוע בהרבה, הפתיחה מתקיימת באולם לא גדול בבית רוטנברג, ונדרשת הרשמה מראש באתר. הקדמה זו נועדה לתרץ את הנוכחות הדלה יחסית לאירועי העבר, ובעיקר את העובדה שחתך הגילאים גבוה בהרבה מזה שראינו לפני שלוש וארבע שנים.

התיקון מנוהל כתמיד במתכונת של מושבים מקבילים, אלא שהפעם המושבים מתקיימים בשלושה אתרים מרוחקים מעט זה מזה לאורך שׂדירות הנשיא בחיפה. בית רוטנברג, שהמרחק ממנו אל מועדון הביט הוא כקילומטר, ומוזיאון טיקוטין שנמצא ביניהם.

מושב מפוצל, כמו זה שחווינו ביום הלשון העברית באקדמיה, מאלץ אותנו לוותר על משהו שאיננו יודעים מה טיבו, לבחור במשהו שגם עליו המידע שעומד לרשותנו מצומצם, ולקוות שהימרנו היטב. גם בדיעבד אין לנו מושג מה קרה במקומות האחרים ואם בחירתנו היא המתאימה לנו ביותר.

אשתי שתחיה ואני מגיעים לבית רוטנברג כעשר דקות לפני תחילת אירוע הפתיחה. אוספים בכניסה את עלון התיקון ובו פירוט האירועים – הדפס של אותו דף שכבר ראינו באתר. הנוכחות דלילה משהו ונראה שמרבית הנוכחים מכירים מקהילת אור חדש שמנהלת את התיקון. קריאת המגילה בפי שתי רבות, רב ומוזיקאי חביבה עלי מאוד. בין פסוקי המגילה משובצים שירים מתאימים, הקריאה בהירה, בהגייה מוקפדת ובחיתוך דיבור נעים לאוזן. כולנו שרים יחד את 'שדות גולדברג' של מאיר אריאל, 'אני חולם על נעמי' ועוד שירים שמותאמים בדרך כלשהי אל המגילה.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

הקריאה מסתיימת ומתפצלים למושבים. אנחנו הולכים בחופזה אל מועדון הביט שבירכתי גן האם, מרחק כשתים עשרה דקות הליכה חפוזה, לשמוע סלאם ג'אם. בדרך אנחנו חושבים על שלושת המושבים המעניינים שעליהם בחרנו לוותר כדי לשמוע את גילי אלוני, יפתח "היפעור" ליבוביץ והדס מושל.

מרבית הקטעים עוסקים בענייני מיגדר, זוגיות בלתי מושגת ודור חסר מטרה. יפתח "היפעור" ליבוביץ מציג לנו את הקוֹנְסֵפְּט. הוא מבקש מהגיטרסט ומהמתופף שמלווים את הדיבור לתת לנו וַיִיבּ מסוג זה ומסוג אחר והם מאלתרים רקע מתאים. משוררות השפה המדוברת קוראות זו לזו אל הבמה בסבבים להשמיע את שיריהן. הרעיון לנקוט לשון נקבה לגבי שלושתן הוא של היפעור.

הדס מושל ממטירה עלינו מילים על הלחץ למצוא בן זוג, מילים שסוחטות מכולנו צחוקים, ובסיום השיר יורדת מהבמה ומתיישבת ליד בן זוגה.

גילי אלוני מגישה לנו את ביום שבכית פדריקה, מספרת במכתב לחברה שמתחתנת על 'אפשרות הבחירה והבריחה', וכחיפאית שבחבורה מקנחת את הפואטרי סלאם בשיר בין חיפה לתל אביב שחותם ב'כאן זה המקום שבו הכל קורה'.

בדרך החוצה אני חושב על כך שעזבתי את יום הלשון העברית באקדמיה בירושלים לפני אירוע השפה המדוברת תוך ויתור על חוויה שאינני יודע בעצם מה טיבה. מהנסיון שצברתי מאז, כנראה הפסדתי חוויה מעשירה ומשעשעת.

הפואטרי סלאם גלש מעט ממסגרת הזמן. אנחנו פותחים צעד ומגיעים לבית רוטנברג כשהדיון בנושא "עד מתי כיבוד אב ואם?" בעיצומו. כיבוד אב ואם… בעצם רק אב, האם נעלמה בין השורות. מעגל המשתתפים מלא. שניים מהצעירים יותר עוזבים ואנחנו יושבים במקומם. אני סופר 25 משתתפים ובהם 7 שגילם נמוך מ 40 . כל האחרים בסביבות גילנו. כולם כבר מחזיקים בידיהם דפי ציטוטים מהרמב"ם עד אדם ברוך. אנחנו מלקטים את העותקים שנטשו הפורשים.

מדברים על הציווי "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". זהו הדיבר היחיד שמכיל בתוכו גם את עניין השכר או העונש – על פי נקודת המבט של השומע. מישהי מדברת על כך שזו ברכה. אחרת מדברת על דוגמה אישית לילדים שתגרום להארכת ימינו. אני רואה ב"למען יאריכון ימיך" איוּם, כי מאוחר יותר כתוב שיש לסקול את הבן הסורר ומורה באבנים, והוצאה כזאת להורג ללא ספק פוגמת באריכות הימים… אבל זה כרגיל רק אני.

מתקבצים לחברותות – מעגלי דיון קטנים. בינתיים נשארנו 20, מהם 2 צעירים מ 40 – כלומר הצעירים יותר הם שנטשו. נראה שכל הנוכחים מביאים מהבית איזשהו קונפליקט, בעיקר רגשי או מוסרי. הנוכחים במעגל שלנו הם גם בנים להורים קשישים וגם הורים לצעירים, וניכר שנושא ה"כיבוד" נשמע שונה כאשר הם מדברים לכיוון הגילאים השונים. מהסיפורים אנחנו מבינים שלצד הכספי משקל רב בענייני ה"כיבוד".

imageהמחיצה בין האולם שלנו לבין האולם השכן איננה מאפשרת הפרדה אמיתית בין הקולות ואנחנו שומעים היטב את השירה בחדר הסמוך. מדברים על כיבוד אב ובינתיים נתקע לי בראש השיר ממדרשו של הרב קוק 'כנפי רוח' שהמסר שלו מקביל למצוות בהן אנו דנים. מקביל במובן האוקלידי – אינו נפגש. הרמב"ם, ואולי זה היה דווקא אדם ברוך, מציב חלופות מעניינות לכיבוד אב ואם. הוא מציע פתרון יפה לאלה שחייבים להציב להוריהם הקשישים גבולות שאינם עולים בקנה אחד עם כיבודם. הבן ישכור להוריו עזרה בכספם, והעוזרים – שאינם הבנים – אינם מחוייבים בכיבוד מטופליהם ויכולים להעמידם במקומם. מישהי אומרת על משהו שזה לא בשמים ואני נזכר במחזה אירוני קצר שכתבתי לפני מספר שנים. מחזה שעוסק ביחסי קשישים וצעירים ושמו "זה לא בשמים". אבל זה שייך למקום לגמרי אחר.

בסיום המושב מגיע זמן הכיבוד – שתיה ועוגות מהקונדיטוריה שֶׁמוֹ. העייפות מכריעה אותנו ואנחנו מוותרים על האירועים של אחת ורבע אחרי חצות, אף על פי ששלושתם מסקרנים. במחשבה שניה – ויתרנו רק על אחד מהאירועים, שכן על השניים הנותרים ממילא היינו נאלצים לוותר. בדרכנו אל המכונית אנו רואים מישהי מבוגרת מאיתנו שועטת אל הביט.

אני מקווה שבשנה הבאה תשקיע העיריה מעט יותר בפרסום אירועי תיקון ליל שבועות ותשיב אליו את הצעירים.

יום העברית תשע”ז 2017 באקדמיה ללשון העברית

"האקדמיה מציינת את יום העברית – שיחול ביום חמישי כ"א בטבת, 19 בינואר – בשפע פעילויות, ומזמינה את כולכם להשתתף" – כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, ועל כך התבשרנו גם בדף הפייסבוק ובהודעת אי-דואר.

האקדמיה ללשון העברית

בכל רצועת זמן מתקיימים מספר אירועים מעניינים ובחירת אירוע משמעותה ויתור על האירועים המקבילים. בטופס ההרשמה באתר כתוב "עלות כרטיס: 20 שקלים למשתתף. הכרטיס מאפשר השתתפות בשלושה מפגשים וכולל קופון לשתייה חמה." וכן "מסיבות טכניות אין לרכוש על שמו של אדם אחד כמה כרטיסים." משמעות הדבר היא שעלי לוותר על מרבית האירועים.

לאחר התלבטות אני מחליט לבחור בסדנת קריינות, בסדנת פיסוק ובהרצאתו של גבי בירנבאום על גלגולי לשון. כשאני ניגש למלא את ההזמנה אני מגלה מול כל אחד מהאירועים את המילה "אזל" שמאלצת אותי לבחור במה שנשאר. לא נורא – הרי כל האירועים מעניינים.

בְּשֹׂמֶת [ארומה]אירועי יום העברית מתחילים בשעה 14:00. מחשש לאחר, אני מקדים לצאת מחיפה לירושלים, ומגיע כמעט שעתיים לפני פתיחת האירועים. ההכנות בעיצומן, עדיין אין קבלת קהל ולי יש זמן לשוטט, לצלם ולהפריע לאנשי התחזוקה שמארגנים במעין חממת פלסטיק עמדת קפה של "ארומה". על דופן החממה מתנוססת כרזה שמבשרת על המילה בְּשֹׂמֶת [ארומה].

אני ניגש לקבל את אישור ההרשמה שלי. העלמה שמקבלת את פני מכירה אותי מהפייסבוק, היא זיהתה אותי בתמונת שתי המסכות… מוזר. בעמדת קבלת הקהל מוצגת רשימה של אירועים שנותרו בהם מקומות פנויים ובה מצויינים כל האירועים שבחרתי מלכתחילה. מספר בירורים ואני רוכש לי זכות כניסה גם לסדנת הקריינות.

יד אליעזר בן-יהודה באקדמיה ללשון העבריתבשעה שתיים אחר הצהריים אני יושב בשורה הראשונה במקלט בנין בן יהודה בעוד הקהל נאסף לאיטו לשמוע את הרצאתו של ראובן מירקין, מותיקי האקדמיה, בנושא "כמה מילים יש בשפה העברית". המרצה מחלק לנו תָּמְסִיר עם טבלאות, רשימות והסברים, ואומר שאילו אפשר היה לספור את המילים, הוא היה אומר לנו את המספר ובכך הייתה מסתיימת ההרצאה. מילון אבן-שושן מציג ערכי יסוד, ערכי משנה, ניבים, צירופי מילים, ראשי תיבות… חלקם מקוריים וחלקם בינלאומיים. ראובן מירקין מזהיר אותנו מספר פעמים לאורך ההרצאה שהנושא משעמם, ומספר לנו על לבטים ווויכוחים בנושא עריכת המילון שמוכיחים שהנושא דווקא מרתק. לדוגמה: עורכי מילונים צריכים להחליט אם גזירת הבניינים צריכה להיות ממוקמת ליד אותיות השורש, הסתמי, ההטייה או כל רעיון אחר. ההרצאה החלה באיחור בגלל ההמתנה לקהל ואין כמעט זמן לשאלות. עוברים אל האירוע הבא.

סדנת קריינות עם רות אלמגור־רמון ודן כנר, מתמלאת במהירות. הקהל עדיין זורם פנימה ודן כנר מתחיל לדבר בדיוק בשעה שלוש. הוא מבהיר לנו שאנשי רדיו מחונכים לדייק בזמנים. אנחנו מכירים היטב את ההיגוי הרהוט והמוקפד של דן כנר ברדיו, אך בסדנה ציפיתי שיהיה משוחרר מעט – זה לא קורה – הקריינות זורמת בעורקיו. רות אלמגור-רמון מדייקת בדבריה כצפוי, ולשונה חופשייה וזורמת. היא מספרת לנו שהכוונה המקורית הייתה לקיים סדנת קריינות שבה כל משתתף יקריין קטע ויקבל את קובץ הקול. עודף הביקוש גרם לשינוי התכנית כך שרק בודדים זוכים לקריין. מסבירים לנו מדוע הריבוי של מסוק איננו כריבויו של מטוס, וזה נשמע להם מובן מאליו שכולנו יודעים מדוע לכל מסוק יש דגש בסמך. דן כנר מספר שהוא מנקד הכל – אפילו מסרונים. רות אלמגור-רמון מסתפקת בניקוד מלכודות לשון בלבד. דן כנר מדגיש שחיים ומוות בלשון הקריין ומדגים באמצעות סיפור על קריין חדשות שאמר שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוֹפַחַת. ההודעה, שלא הייתה מנוקדת, גררה תגובות שוק שהיו נמנעות אילו ידע הקריין שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוּפְחַת. ההרצאה-סדנה מעניינת מאוד, כמו כל שאר האירועים היא מוגבלת בזמן ואנחנו הרי כבר יודעים שדן כנר מקפיד על עמידה בזמנים.

סדנת פיסוק עם אורלי אלבק נפתחת בחלוקת דפים עם טקסט נטול פסיקים ואורלי אלבק מקצה לנו זמן לפסקו כהבנתנו. לאחר שפיסקנו היא מקרינה את הטקסט על המסך כשהוא זרוע פסיקים שחלקם אדומים. אני יושב כמנהגי בשורה הראשונה ומסנן לעצמי שלא סימנתי בדף שבידי אף אחד מהפסיקים האדומים. אורלי אלבק עונה לי שהפסיקים האדומים שגויים. לטענתי שלא סביר שמישהו יניח פסיקים במקומות האדומים, מציעה לי המנחה להמתין לניתוח הפיסוק. בדיעבד מתברר שלא מעט ממשתתפי הסדנה העתירו על הטקסט פסיקים לעייפה. אורלי אלבק עוברת איתנו על הטקסט שמכיל תמורה שצריכה להיות תחומה בין פסיקים, חלקי משפט מאוחים שמופרדים משאר חלקי המשפט באמצעות פסיקים, הסגרים בין פסיקים וחלקי משפט נוספים שבחלקם הפסיק הכרחי, מומלץ או מיותר. היא מסבירה כל כלל באמצעות שקף. אני נחפז לרשום ואורלי אלבק מציינת שכל כללי הפיסוק מפורטים באתר האקדמיה ללשון העברית.
אורלי אלבק מדגישה שכאשר החלק המופרד קצר הפסיק מיותר. מהו קצר? לכך אין תשובה נחרצת – הקשיבו למשפט. מבנה אחר בו היו לי לא פעם לבטים מובהר לי באמצעות ההסבר על לוואי זיקה מצמצם. ועוד הארה בעניין ניסוח שבו אני טועה לא מעט – אין לשמוט את ש' הזיקה כמקובל בשפות זרות. הסבר: אילו כתבתי על "ניסוח בו אני טועה לא מעט" – זו הייתה טעות.

לסיום הסדנה אורלי אלבק מציינת שבשפה העברית הקדומה לא היו סימני פיסוק ומקרינה ציטוט מדברי פרופסור אהרן מירסקי: …ואנו מתוך שהמשכנו עלינו את הסגנון של עמי לעז, הנהגנו בלשוננו גם את סימניהם, ויצאה לנו מזה חורבה אבל מוסר אני מודעה כאן… שאין בכוונתי לומר: יש להעביר את סימני הפיסוק… אבל אין להחמיר בהם, בייחוד במקום שהמחמיר בסימני הפיסוק מקל בלשון, בסגנונה וברוחה.

חדר בן־יהודה באקדמיה ללשון העברית

השתתפתי בינתיים בשתי הסדנאות שבהן רציתי לבחור מלכתחילה ושהכרטיסים אליהן אזלו. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את ההרצאה שרציתי מאוד לשמוע. כמו בהרבה אירועי תרבות, גם כאן מתפנים מקומות ברגע האחרון עבור אלה שלהוטים לקבלם, ואני זוכה להשתתף בכל האירועים שרציתי בנוסף לאלה שהזמנתי מראש.

גלגולי לשון עם גבי בירנבאום. במסגרת יום השתלמות לחובבי הלשון לפני קצת למעלה משנה, שמעתי מפי ד"ר גבריאל בירנבאום הרצאה על דיאלקטים וסוציולקטים. אני עדיין זוכר ומצטט מאותה הרצאה מרתקת והומוריסטית. הפעם אני מגיע עם רמת ציפיות גבוהה במיוחד ולשמחתי אינני מתבדה. ההרצאה חיה, עירנית ומלאת הומור. הקהל משתתף באופן פעיל ומרחיב את יריעת הסיפורים לכיוונים נוספים, ולכל התפתחות יש לד"ר בירנבאום סיפור משעשע ומרחיב אופקים. הוא מספר לנו על גלגולים משני משמעות דוגמת מותר ואסור שמשמשים היום במובן שונה מאשר בתנ"ך ומעבירים את הביטוי מהמוחשי אל המופשט. מילים אחרות התגלגלו מהמופשט בתנ"ך למוחשי בימינו. המילה אות ששימשה בתנ"ך לתאור פלא שמיימי שאיננו מוחשי, מייצגת בימינו את אותיות האלף בית. הוא מספר ומדגים לנו מילים שמובנם התרחב במעבר אל ימינו וכאלה שמובנם צומצם. מידי פעם משתרבבת לדבריו הלצה שאיננה מתקשרת ישירות לנושא. המילה גוי, שמשמעותה הייתה עַם, הצטמצמה לתאור אדם שאיננו יהודי. כדי למנוע פגיעה מפורשת בנוצרים החליפו בזמן מסויים את השם גוי בשם עכו"ם – עובדי כוכבים ומזלות – שאיננו מצביע על הנוצרים… ויש מפרשים עכו"ם כעובדי כריסטוס ומריה. אנחנו דנים בהרבה מאוד מילים והמרצה מפנה אותנו אל הספר "העברית בראי הסמנטיקה" אם נרצה להרחיב דעת.האקדמיה ללשון העברית

מילה שהפתיעה אותי ועם זאת הסבירה לי דברים שהיו תמוהים בעיני היא מַסֵּכָה. המילה מתארת משהו שנוסכים – יוצקים. כאשר בני ישראל עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה הם יצקו את הפסל. את המובן המקובל בימינו – כיסוי שמסתיר את הפנים – קיבלה המסכה מהשפות הלטיניות Mask והיווניות μάσκα. הזמן אזל. גבריאל בירנבאום אומר שאילו הניחו לו יכול היה להמשיך זמן רב, אבל הוא חייב לפנות את החדר למפגש הבא.

מפגש עם מתרגמת – גילי בר הלל. אם קראתם את הרי פוטר בעברית קראתם בעצם יצירה של גילי בר-הלל. גילי מספרת לנו על המהפכה שעברה עליה בעקבות תרגום הרי פוטר. עד אז הייתה "רק" המתרגמת, ומתרגמים הם "שקופים", אבל מרגע שיצא התרגום העברי של הרי פוטר פתאום כולם מכירים אותה. גילי מספרת לנו שהיא אשת תיאטרון בהכשרתה, וכמו חלק ניכר מאמני הבמה ומהאמנים בכלל, היא מוצאת את פרנסתה בתחום אחר. אנשים חושבים שתפקיד המתרגמת הוא להעביר את הסיפור משפה לשפה באופן המדוייק ביותר, אלא שתרגום מדוייק איננו יכול להעביר את המאפיינים תלויי התרבות. דברים שמובנים מאליהם לילד דובר אנגלית שחי בסביבה נוצרית, יכולים להיות חסרי משמעות לחלוטין לילד ישראלי דובר עברית. על המתרגמת רובצת אחריות רבה – היא צריכה להעביר את החוויה, לא רק את הסיפור. מכאן היא מפליגה בהדגמות כיצד נאלצה להמציא מילים "עבריות" עבור מונחים מומצאים בשפת המקור, ולהעביר לדוברי עברית את הסיפור, את החוויה ואת המסר התרבותי הנלווה. את כל זה היא צריכה לעשות כשהיא כבולה למערכת של תכתיבים משפטיים שאוסרים עליה לשנות מילים מסויימות, משום שהן במעמד של 'סימן רשום' על שם בעלי זכויות היוצרים.

אירועי יום העברית לא הסתיימו עדיין, יש עוד רצועת אירועים ואחריה שעשועון ומופע שפה מדוברת. אבל הערב קר במיוחד, התחבורה הציבורית של יום חמישי בערב איננה מהידידותיות ואני צריך לשוב לחיפה. המפגש עם גילי הוא סיום יפה ליום העברית עבורי. עכשיו הביתה. להתראות בשנה הבאה.

כעפעפי שחר [חיים סבתו]

"עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה." במשפט זה פותח הסופר חיים סַבָּתוֹ את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, ואני כבר מרגיש שעזרא סימן טוב עשוי להיות אדם כלבבי. השפה בה כתוב הספר חביבה עלי כבר מתחילתו. זוהי לשון נעימה שמזמינה את הקורא להגות את המילים בקול רם כאילו היה מספר מעשים. במהלך הקריאה אני שומע את הסיפור באזני רוחי בקולו של חיים סבתו. מאין אני מכיר את קולו? לזה נגיע בהמשך. בינתיים אני פוסע לצד עזרא סימן טוב השכם בבוקר, ונושם יחד איתו את "האויר הטהור של ירושלים" כאשר "העולם מלא טללים של שחר".

אינני ממשכימי הקום. אני כותב מילים אלה בשעת לילה מאוחרת. עזרא סימן טוב היה מתאר אותי כאחד העצלים העושים ימים כלילות ולילות כימים, ובכל זאת אני נהנה ללוות את עזרא סימן טוב בהנץ החמה לבית הכנסת זָהֳרֵי חֵמָּה בשכונת מחנה יהודה. עזרא מתענג על בתי הכנסת ואני נהנה איתו, אף על פי שבתי כנסת זרים לאורחות חיי.

שעה קודם השקיעה מסיים עזרא את מלאכת יומו במכבסה והולך לשוק מחנה יהודה. אני מטייל איתו בין דוכני הפירות והירקות וריח תבליני הכוסברה והפלפל שעולה באפי מתחלף בריח הקפה הטחון. בזמן קריאת פרק זה אני מנוזל. אני מסוגר בביתי ואינני מריח את התבשילים שמתבשלים במטבח, ממש מעברו השני של הקיר, אבל את ריחות שוק מחנה יהודה אני מרגיש היטב מתוך דפי הספר. שבוע מאוחר יותר אני שומע באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הרצאה של פרופ' נועם סובל על מסתרי חוש הריח ולומד ממנה שכך פועל חוש הריח שלנו. הקטע שמספר על מחקר הריחות המדומים מתחיל בדקה השש עשרה של ההקלטה.

עזרא סימן טוב הוא בעל מלאכה פשוט – כובס ומגהץ. אין הוא מאותם בטלנים שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד, ואיננו מלומד כמו גיסו דוקטור יהודה טוויל שחוקר את המשקלים של שירת ספרד. עזרא מוקיר ומכבד את המלומדים, את הסופר ואת חכם פינטו, ופניו שמחות ומאירות עד שהוא משפיע גם עלי מטוּבוֹ. עם זאת הוא מלא ספקות והוא זקוק כל הזמן לאישורים לכך שנהג כשורה כשבחר בתפילין של רבנו תם או כשקפץ בילדותו אל מעבר לגדר.

הספר עשיר בציטוטי שירה, בעיקר שירת ספרד ושירת קודש. על הקשר שנוצר בהגיגי בין "בן אדמה" שמיוחס לאברהם אבן עזרא לבין "כטוב בעיניכם" של ויליאם שייקספיר כבר סיפרתי כאן כשקראתי על סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב. אוכל להמשיך ולהרבות מלל על הספר שנהניתי כל-כך לנדוד הלוך וחזור בין דפיו במתינות הראוייה להתנהלותו של עזרא שחייו מתנהלים לצד חבריו – משה דוד האברך, דוקטוק יהודה טוויל החוקר ורחמים המוזיקאי העיוור.

אינני בטוח שהספר ידבר אל כל קוראיו. הוא דורש מידה של שקט נפשי ושל סבלנות שאינם ממאפייני חיינו ששועטים כל הזמן להספיק עוד ועוד כאילו אין מחר. אני מניח שקוראים שסדר יומם תחום בין תפילות יפיקו מהספר עונג רב. גם חובבי שירה בכלל ושירת ספרד בפרט ימצאו בספר זה את קסם השירה שמבצבצת פה ושם בין הסיפורים. בכל מקרה, הייתי ממליץ בחום לנסות את הספר אפילו אם אתם עבדי היי-טק כמוני.

הגעתי לקרוא ספר זה בעקבות ערב עיון באקדמיה ללשון העברית לציון יובל שנים לזכייתו של חבר האקדמיה, הסופר ש"י עגנון, בפרס נובל לספרות. לא זכיתי להגיע לערב זה, אבל האקדמיה ללשון העברית העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו "אכלתי דגים מתוקים בסיפורי עגנון". שמעתי והוקסמתי. חיים סבתו הוא מספר מעשים מרתק, ממש כמו שהוא מתאר את עזרא סימן טוב שהסופר מבקש לשמוע מפיו סיפורי מעשה. ההרצאה הזכירה לי שכאשר תרבות הפנאי היה עדיין פורום, יאיר גבע כתב כאן רשומה שכותרתה כעפעפי שחר – חיים סבתו – ש"י עגנון נולד.

אני יודע שזמנכם קצר, לכן אקפיץ אתכם ישר לסיפור הדגים. לאחר שתשמעו אותו, יכול להיות שתתרצו לפנות זמן לשמוע את ההרצאה בשלמותה, ואחריה אולי תתפתו לקרוא גם את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

טעימה מן הספר – פרק ראשון ב ynet
גב הספר וביקורות באתר סימניה

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עלית הגג – 2005 – 167 עמודים כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

בן אדמה כטוב בעיניכם

החוויות שלי הן פסיפס של מרכיבים רבים ושונים, עשיר באסוציאציות פרטיות שיכולות בנקל להשתרבב מתחום לתחום והן אכן נוהגות כך.

בימים אלה אני שרוי בקריאת הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר מאת חיים סבּתוֹ. אני קורא בספר לאט, זה הקצב שמתאים לספר זה. מידי פעם אני אף מדלג מספר עמודים לאחור, ומגלגל את המילים הלוך וחזור בהנאה.

במהלך סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב, מתחילים אורחיו לשיר את הפיוט בן אדמה שמיוחס לאברהם אבן עזרא. אני קורא את מילות הפיוט שלא הכרתי עד כה והאסוציאציות שלי מובילות אותי אל דבריו של ז'ק במחזהו של שייקספיר כטוב בעיניכם. הפיוט והמונולוג מלוים את חיי האדם מילדותו עד אחרית ימיו, ואני מוצא איזושהי הקבלה בין הדברים. לא נראה לי ששיקספיר נתקל בפיוט בן האדמה, ואילו אברהם אבן עזרא שמת ארבע מאות שנה לפני הולדת שיקספיר, חזקה עליו שלא קרא את כטוב בעיניכם. יהיה אשר יהיה, קריאת האחד מקפיצה לראשי את משנהו. הנה הפיוט והמונולוג של ז'אק מ'כטוב בעיניכם' בתרגום דורי פרנס ובשפת המקור.

בן אדמה כטוב בעיניכם

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ
כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ
 
"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ
מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ
   צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.
 
מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?
עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר
   שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
 
מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים
קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים
   יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת
קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת
   מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.
 
נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים
שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים
   עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.
 
בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל
יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל
   כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.
 
שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?
אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים
   לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.
 
אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים
אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים
   מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו
אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו
   רֹאשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.
 
אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב
אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב
   רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

פרויקט בן-יהודה

כל העולם הוא במה,
כל הגברים והנשים רק שחקנים.
יש להם יציאות ויש כניסות,
וכל איש בימיו – 
הוא משחק שְלל תפקידים שונים, 
והמערכות שלו – שִבעה דורות.

ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

אחר כך התלמיד המתלונן,     
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון  
באי-רצון לבית-הספר.

אז בא האוהב,
גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה 
על גַבּותיה של אהובתו.

ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר     
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.

בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ.

תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה,
היא ילדוּת שניה
ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין,
נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

שייקספיר ושות

All the world’s a stage,
And all the men and women merely players;
They have their exits and their entrances,
And one man in his time plays many parts,
His acts being seven ages. At first, the infant,
Mewling and puking in the nurse’s arms.
Then the whining schoolboy, with his satchel
And shining morning face, creeping like snail
Unwillingly to school. And then the lover,
Sighing like furnace, with a woeful ballad
Made to his mistress’ eyebrow. Then a soldier,
Full of strange oaths and bearded like the pard,
Jealous in honor, sudden and quick in quarrel,
Seeking the bubble reputation
Even in the cannon’s mouth. And then the justice,
In fair round belly with good capon lined,
With eyes severe and beard of formal cut,
Full of wise saws and modern instances;
And so he plays his part. The sixth age shifts
Into the lean and slippered pantaloon,
With spectacles on nose and pouch on side;
His youthful hose, well saved, a world too wide
For his shrunk shank, and his big manly voice,
Turning again toward childish treble, pipes
And whistles in his sound. Last scene of all,
That ends this strange eventful history,
Is second childishness and mere oblivion,
Sans teeth, sans eyes, sans taste, sans everything.

נשים רוקדות - חוה אלברשטיין עוד אני קורא את הפיוט ואת המונולוג בשפת המקור ובתרגומי דורי פרנס, אברהם עוז ודן אלמגור, קופצת לראשי אסוציאציה נוספת. השיר נשים רוקדות ששרה חוה אלברשטיין, עוקב אחרי נשים מגיל עשרים עד מאה לקצב ריקודיהן. אני יודע שאין כל קשר, אבל כך עובד עולם האסוציאציות שלי. אני די בטוח, על כל פנים, שיורם טהר לב, שכתב את השיר, מכיר גם את בן אדמה של אברהם אבן עזרא וגם את כטוב בעיניכם של ויליאם שייקספיר.

אני עומד לסיים את רשימתי ובוקעת ממעמקי זכרונותי אסוציאציה נוספת – השיר חיי אדם שהלחין ושר בני ברמן למילותיו של דן אלמגור, שתרגם את 'כטוב בעיניכם' לקאמרי.

חיי אדם - בני ברמןמכאן אני מגיע לפינתי האישית, זו שמעוררת את גלי האסוציאציות. לאחרונה אני נודד בין רופאים, מרפאות ובתי חולים עם אבי ועם חמותי, שימי חייהם חלפו על פני קו תשעים השנים. איכות חייהם רחוקה מלהקרא איכות, והתנהלותם אינה מכבדת את זכרון ימיהם. אני מלווה את סבלם ומוטרד מהמחשבה שאין מי שיערוב לי שלא אגיע ביום מן הימים למצבם.

עכשיו אשוב אל עלילותיו של עזרא סימן טוב, אולי מחכה לי שם הארה לקראת סוף הספר.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

רשות השידור שהוחלפה בתאגיד השידור הישראלי - כאן, מוחזרת כשהיא מוקטנת, דהוייה ומצנזרת עצמה לדעתלאחרונה משתרבב התיאטרון של החיים לתוך תרבות הפנאי שלי. אני משתדל להמנע מלהעסיק את עצמי בענייני אקטואליה ובנושאים פוליטיים. נראה לי שכוחי להשפיע עליהם בין בחירות לבחירות מוגבל, אז אני משכנע את עצמי שהם אינם משפיעים עלי. אבל המציאות עולה בימינו אפילו על דמיון יוצרי התרבות, וזה בהחלט נותן את אותותיו בתרבות הפנאי שלי. זה חודר לתודעתי כשצנזור השידור הציבורי ושרת התרבות מתגנבים לתוך כתבה שפרסמתי כאן על הצגה בתיאטרון קרוב.

אני מציץ טיפה לאחור ומגלה שכבר כתבתי גם בעבר על נגיעות פוליטיות שמעכירות את תרבות הפנאי שלי. בלוג זה, שנועד לתעד בעיקר את חוויותי החיוביות, מכיל פה ושם אירועים פוליטיים. בטקס קיפוד הזהב 2013  הזכרתי את נציג משרד התרבות שניסה להשבית שמחה וכמעט הצליח. סיפרתי כאן גם על קריקטוריסטים ש"מרככים" את מסריהם בצנזורה עצמית. אני משתדל לעטוף את הדברים הפחות נעימים במעטפת עם ניחוחות תרבות, אך לפעמים הצחנה הפוליטית גוברת על כל השאר.

בימים האחרונים הבנתי שאינני יכול להתעלם יותר ממהרסי התרבות וממחריביה. אני אכול ספקות בקשר להחלטתי להמנע מלהתייחס כאן לטקס פרסי אופיר ולטקס קיפוד הזהב השנה. בשניהם השתלחה שרת התרבות באמנים כאילו היו אוייביה האישיים. מעטים יודעים או זוכרים מי היו זוכי הפרסים, אך כולם יודעים על הפרובוקציות שעוררה שרת התרבות. ראש הממשלה יזם את החלפת רשות השידור השמאלנית מידי לטעמו, בתאגיד השידור הישראלי – כאן. משגילה שהתאגיד החדש איננו סר למרותו, החליט לבטלו ולהפיח רוח חיים ברשות שבינתיים פרשו או הופרשו ממנה מרבית מובילי הדעה שנגועים לדעתו בשנאה אישית כלפיו. הרשות המחודשת כבר תצנזר את עצמה לדעת. תרבות הפנאי שלי מושפעת ישירות מאותם אירועים פוליטיים ולכן יש מקום למאמרים בנושאים אלה גם כאן – בתרבות הפנאי.

המאמר הראשון מסוג זה – השוטה, המלך ותפיסת המציאות – מתארח בבלוג הגיגית של בני גיל. את המאמרים הבאים אני שוקל לפרסם בתרבות הפנאי. מעתה יכול להיות שתמצאו כאן לפעמים הגיגים מתחומים שמשפיעים על תרבות הפנאי שלי גם באופן עקיף…
ואני עדיין חולם ומקווה שהסרט בו אנו חיים מוביל לסוף טוב.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.כרזת ההצגה בפייסבוק של תיאטרון קרוב

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת:
עיבוד ובימוי:
ייעוץ אמנותי:
נוסח עברי:

תפאורה:
תלבושות:
עיצוב תאורה:
ע. במאי:

מטיי וישניאק
ניקו ניתאי
דורית ניתאי נאמן
סילביה שיז'אן

צבי פדלמן
אהובה ארז
רונן בכר
קארין מתנה

על הבמה:

  • תמי ספיבק
  • שירה פרבר
  • מורן אלון
  • אופיר דואן
  • יפתח רווה
  • אסף מור
  • צביקה דולב
  • ניקו ניתאי

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

La Mer - 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה

אני מתעורר לצלילי השיר La Mer – 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה. לוקח לי כמה שניות לקלוט שספיחי ליל אמש השתרבבו כנראה לחלומותי והשיר מתנגן בראשי בלבד. זה קורה לי לא מעט. את החלומות אינני זוכר, לשמחתי, אבל יש לחלומותי לפעמים פסקול שאיתו אני מתחיל את היום. הפעם מלווה אותי שיר אהבה מתקתק וקטיפתי לים. שיר על אור יפהפה, עם השתקפויות, מלאכים טהורים, ציפורים לבנות ומפרצים בוהקים – אוּטוֹפִּיָה שְׁמַאלְצִית, ממש כמו החלום שמרתה נושאת כבר עשרים שנה, ולשמו היא רוצחת את דיירי המלון שהיא מנהלת עם אמה. מרתה שרה את השיר כשהיא מפנטזת שהחלום על סף הגשמתו, אף על פי שהיא בעצם יודעת שהחלום לא יתגשם לעולם.

הבוקר אני מבין כמה השיר הזה קולע, דבר שלא חדר להכרתי בזמן שצפיתי בהצגה. בחירה מצויינת של הבמאי, שמרימה לרגע את מרתה כדי להעצים את כאב הנחיתה, כשתגלה שהחלום הבלתי מושג שלה, הוא מציאות חייה של מריה, אשת האח שנעלם לפני עשרים שנה והשאיר אותה עם אמה, וללא חיים אמיתיים משלה.

בדרך לתיאטרון אני מנסה ללקט מידע על המחזה 'אי הבנה' מאת אלבר קאמי. אני קורא את התקציר באתר תיאטרון קרוב – הסיפור מוּכָּר מאוד – אני יודע שלא קראתי את המחזה ולא ראיתי את ההצגה, ובכל זאת משהו מנקר בערפי וטוען שאני מכיר אותו. אתר התיאטרון מוביל אותי בקישור לביקורת של צבי גורן שמעשירה אותי בפרטים על המחזה וההצגה – מאין אני מכיר את זה? אני מְגָגֵל "אי-הבנה מאת אלבר קאמי" ומגלה את הכתבה הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל | תרבות הפנאי. כן, כתבתי על זה כאן לפני שנתיים אחרי שהאזנתי לתסכית ברשת א' של קול ישראל שעתידו כרגע לוט בערפל. פתאום הכל חוזר, אני נזכר בתסכית עם חנה רובינא, דינה דורון, גילה אלמגור ויוסי בנאי, וכשהכל מתייצב בזכרוני, הוא מסתכם במחשבתי כ"טרגדיה של טעויות".

ליבי ואני יושבים בשורה הראשונה, וליידנו מתיישבת אשה עם מצלמה גדולה, דיגיטלית למשעי, שמשמיעה קולות "קודאק" רמים כאילו הייתה מצלמת סרט. נוכחות פעילות הצילום גוברת על המתרחש בהצגה, אז אני מוציא גם את המצלמה הננסית שלי – אם הריכוז שלי בהצגה מופרע, שלפחות תהיינה גם לי כמה תמונות.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב  אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

התפאורה המינימילסטית שעיצב צבי פדלמן קולעת מאוד לטעמי. התלבושות שעיצבה אינגה בר, מגדירות את הדמויות באופן שברור לנו איפיון הדמויות היטב, עוד בטרם ביצעו פעולה או פצו פה. האם והבת, יעל יעקב גולדמן ונעמה שלום עמיאל, מקרינות קור רוח של רוצחות קשוחות ואדישות, שמתחלף אצל שתיהן, באי-התאמה מושלמת, עם אנושיות שמתפרצת לזמן קצר ושׁוֹכֶכֶת. שתיהן עוברות לאורך המחזה מספר תהפוכות רגשיות שמתכנסות ברגעי השיא, לאבדן הרגש ונחיתה אל כְּלָיָה שאיננה מקרינה תחושת אבדן, כאילו מעולם לא האמינו שהטוב יגיע. גם כאשר מרתה שרה על הים, לא נראה שהיא מאמינה שחלומה עומד להתגשם, כאילו ברור לה שהמציאות עומדת להתנפץ בפניה.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרובהבן שנטש את משפחתו לפני עשרים שנה, השחקן המוכשר גל ישראלי, שובה את ליבי בחדוות החיים שלו, שנסוגה אל תוך החששות שמא לא יתקבל על ידי משפחתו, וְשָׁבָה להתעורר כל פעם מחדש, גם כשהוא מגלה שאימו ואחותו אינן מזהות אותו. הוא איננו מתייסר בלבטים, משום שהוא היחיד שאיננו יודע על הרצח הקרב ובא. הוא משתדל להיות נעים הליכות כלפי כולם, ושותה מכוס התרעלה ללא כל חשש.

הוא כבר הצליח להתעשר ולבנות לעצמו חיים, ועכשיו הוא רוצה להתאחד עם משפחתו שאיננה מכירה אותו, בלי להתייסר כמותם בחלומות שלא יתגשמו לעולם. ובכל זאת, דווקא הוא זה שמדבר אלי במישור הרגש יותר מאלו שאמורות היו לקרוע את רגשותי לגזרים.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

אחרי ההצגה ליבי ואני משוחחים בתחנת האוטובוס על ההצגה, וכשאני משרבב אל השיחה את הביטוי שהתגבש קודם בראשי "טרגדיה של טעויות", שנינו עוברים לדבר על מחזות אחרים שגם בהם החלומות מתנפצים אל תוך יאוש שמוביל לאבדן מתוך אי-הבנה.

מאת: אלבר קאמי
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
נוסח עברי: סילביה שיז'אן
ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן
מוסיקה: נדב ויקינסקי

תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: אינגה בר
תאורה: ודים קרשסקי
מנהל טכני: רונן בכר
ומנהל הצגה: עמר נצר

גל ישראלי – יאן – הבן השב
יעל יעקב גולדמן – אימו
נעמה שלום עמיאל – אחותו מרתה
מורן אלון – אשתו מריה
צביקה דולב – המשרת הזקן

על ההצגה:

image

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

החוויה שלי ממלחמת יום הכיפורים

כולם חולקים בימים אלה חוויות מהמלחמה, בעיקר זכרונות אימה ודם. אני בנוי אחרת. קוראי 'תרבות הפנאי' יודעים שאני נוטה לחלוק חוויות חיוביות. אני עושה את זה בעיקר למען עצמי, כך אני מסנן את הרוע ממארג זכרונותי ומדגיש את הטוב והאופטימי. את הרע אינני שוכח, הוא יושב שם במעמקי עולם החוויות שלי עטוף היטב בחוויות חיוביות.

אז הנה החוויה שלי ממלחמת יום הכיפורים –

אני חייל סדיר בבסיס הדרכה במצפה רמון. כבר השלמתי עם כך שאנחנו נשארים בבסיס לשבת-יום כיפור, ואז, לקראת צהרי יום שישי, מודיעים לנו שרמת הכוננות ירדה ואנחנו משוחררים הביתה, אפילו יש הסעות. כעבור כארבע שעות אני בבית בתל-אביב, וכעבור חמש שעות נוספות מקפיצים אותי ואת כל היחידה חזרה לבסיס. מלחמה.

כבר תשעה עשר יום שאיננו מתרחקים לרגע מהחגור ומהקסדה. ברדיו "שלחי לי תחתונים וגופיות", ולנו יש משאית צבאית מלאה בתחתונים, בגופיות ובגרביים, אבל מותר להסיר נעליים רק כדי להחליף תחתונים וגרביים. איננו מתקלחים מקלחת שלמה, רק חצי גוף עליון – תשעה עשר יום ללא מקלחת הגונה – מכף רגל ועד ראש.

אנחנו עומדים בשורה לפני מטוס בשדה התעופה בִּיר-תְּמָֿדֶּה בסיני ערוכים לקרב, אך עדיין לא קיבלנו פקודת מבצע. אין לי מושג לאן מטיסים אותנו. המפקד מורה לנו להניח את החגור ואת הקסדה על הרצפה, לקחת רק את הנשק וללכת אל הסככה הקרובה. מה קורה? הרי אסור להתרחק מהחגור ומהקסדה.

בסככה כבר נערך צוות מלהקת פיקוד הדרום עם ציפי מור ועם חנה לסלאו. הגיעו אלינו מופעי בידור במהלך המלחמה, אך מעולם לא נפרדנו מהחגור ומהקסדה. איננו מבינים עדיין מה קורה. קולטים שמועות שכנראה נחתם הסכם הפרדת כוחות בין ישראל למצרים, אבל אין כל הודעה רשמית. רק בסיום ההופעה עולה מפקד לבשר לנו שמבחינתנו המלחמה הסתיימה.

מחוץ לסככה מחכות לנו מיכליות הובלת מים צבאיות שצינורות עם ראשי מקלחת בוקעים מהן לכל עבר. כן, מותר להתקלח. כולם רצים אל המיכליות תוך פשיטת המדים למקלחת הראשונה מאז תחילת המלחמה. יש רק משחת סבון צבאית צהובה ואין מגבות, אבל יש מים ומותר סוף סוף לפשוט את המדים שהפכו כבר להיות חלק מעורנו.

 

אין לך מה לדאוג
עוזי פוקס
מילים: תלמה אליגון רוז
לחן: קובי אושרת

אין לך מה לדאוג
אני נזהר ולובש גם סוודר
אין לך מה לדאוג
זה מיותר הכל בסדר
אין לך מה לדאוג כאן נהדר
מפגיזים כהוגן
באמת שלא חסר דבר.

אין לך מה לדאוג
פה קייטנה ועושים שמח
ואתמול היה אפילו
פנאי להתקלח
אין לך מה לדאוג אני ישן
וחולם עליך
כשאחזור העירה נתחתן.

שלחי לי תחתונים וגופיות
כאן כולם כבר כמו חיות
נלחמים כמו אריות
מורל ממש גבוה
ואצלנו בפלוגה
מבקשים קצת הפוגה
מותק לא לשלוח לי עוגה.

אין לך מה לדאוג
אני נמצא במקום בטוח
ובין הפגזה להפצצה
יש זמן לנוח
אין לך מה לדאוג
פגז מתוק
סבלנות ילדונת
באמת שאין סיבה לדאוג.

זו הייתה המקלחת הנעימה ביותר בחיי.

יש לי, מן הסתם, גם זכרונות אחרים שצפים ועולים מידי פעם ואני גם מספר אותם. למזלי, למרות היותי בלב אזורי הלחימה, לא חוויתי מחזות זוועה, לא נאלצתי לירות בשום אדם, לא הייתי כתובתו של שום כדור, "ובין הפגזה להפצצה" – כמאמר השיר – היה לי אפילו זמן לנוח.

imageהשיר "אין לך מה לדאוג" הזכור כ"שלחי לי תחתונים וגופיות" מבוסס על גלויה ששלח גיורא, אחיה של הפזמונאית תלמה אליגון, שהיה ככל הנראה בגזרת הלחימה שלי. בשיר כתוב בין השאר "אתמול היה אפילו פנאי להתקלח" – כולי קנאה. מצד שני, את המשפט "אני נמצא במקום בטוח" גם אני כתבתי בגלויה הביתה… אז לך דע מה היה שם באמת.

יחד עם הגלויות שחולקו לנו בכמויות כדי שנשלח לעורף, קיבלנו גם רשימה של משפטים מומלצים לשיבוץ בגלויות, כנראה עבור אלה שמתקשים להתנסח באופן חיובי תחת אש. אני מניח שהמשפט "אני נמצא במקום בטוח" היה באותה רשימה.

יש לי עוד חוויה שקשורה לאותן גלויות – חוויה פחות נעימה – שגם אותה אני חולק מידי פעם עם מי שמעוניין להקשיב.

בסופו של דבר, מלחמת יום הכיפורים פתחה את הדלת להסכם השלום עם מצריים, ששורד כבר הרבה יותר שנים מהזמן שהיינו במצב של אי-שלום.

העולם נפלא כל עוד מחר את תלכי בשדה

היום שלי נפתח כל בוקר בשיר What a Wonderful World בביצוע לואי ארמסטרונג.

מה נפלא העולם... מפלי טקקאו בהרי הרוקי הקנדייםזו איננה נעימת השכמה, הטלפון מכוון לנגן לי את השיר כאשר אני כבר ער. אני שומע את השיר עד תומו ולפעמים אפילו יותר מפעם אחת והשיר גורם לכל היום להיות נעים יותר.

בתכנית הבוקר בגלי צה"ל, טלי ליפקין שחק משוחחת עם סא"ל עודד נהרי – ראש מדור טקסים ואירועים – על ביקור תזמורת צה"ל ברוסיה. לקראת סוף השיחה נשאלת השאלה איזהו השיר שמייצג את התזמורת.

השיר שנבחר על ידי המראיינת והמרואיין הוא שירה של נעמי שמר 'מחר'. בזמן שהרדיו משמיע את השיר 'מחר' בביצוע נעמי שמר בליווי תזמורת צה"ל, הסלולרי שלי מתחיל לנגן את פתיחת היום. אני נמצא בין הרדיו לבין הסלולרי ששרים יחד שני שירים שבשום פנים אינם יכולים להשתלב זה בזה.

את What a Wonderful World אינני מפסיק אף פעם – זוהי המנטרה היומית שלי. גם את 'מחר' אינני רוצה להפסיק, אז אני שומע את שני השירים כצרימה הדדית, ותוך כך צץ בראשי הקודח הגיג סביב השאלות –

  • למה האופטימיות בשירים בעברית מתחילה "על תנאי"?
  • למה אפילו בשירים קשה לנו להיות אופטימיים ככה סתם, ללא תנאים?

    'מחר אולי נפליגה בספינות…'
    למה 'אולי'? למה לא 'ודאי'?

    'האמנם עוד יבואו ימים…'
    למה 'האמנם עוד…'
    כשאפשר 'עוד תראי ש…'

אלו, מן הסתם, שאלות רטוריות. ברור לי שבשני המקרים זוהי הרמה להנחתה – עוד מעט תבוא הפסיקה – 'כל זה אינו משל ולא חלום – זה נכון כאור בצהריים…' וכן ההחלטה 'את תלכי בשדה.'.  ובכל זאת אנחנו פותחים בהטלת ספק כדי להפריך אותו בהמשך.

 

מחר אולי נפליגה בספינות
מחוף אילת עד חוף שנהב
ועל המשחתות הישנות
יטעינו תפוחי זהב

כל זה אינו משל ולא חלום
זה נכון כאור בצהריים
כל זה יבוא מחר אם לא היום
ואם לא מחר אז מחרתיים

מחר אולי בכל המשעולים
ארי בעדר צאן ינהג
מחר יכו באלף ענבלים
המון פעמונים של חג

כל זה אינו משל ולא חלום…

מחר יקומו אלף שיכונים
ושיר יעוף במרפסות
ושלל כלניות וצבעונים
יעלו מתוך ההריסות

כל זה אינו משל ולא חלום…

מחר כשהצבא יפשוט מדיו
ליבנו יעבור לדום
אחר כל איש יבנה בשתי ידיו
את מה שהוא חלם היום
כל זה אינו משל ולא חלום…

אפילו התרגום המוכר לעברית של What a Wonderful World הוא על תנאי 'כשאני רואה בחלוני…', כלומר – כשאינני רואה בחלוני… לא יתקיים כנראה החלק של 'איזה אחלה עולם'. הדבר שקוסם לי ב What a Wonderful World הוא האופטימיות הגורפת שלו. מי שקרא את הגיגי בנושא, יודע שאני מסתייג קלות מהתרגום המוכר, ולכן תרגמתי לעצמי את השיר לעברית כך שישאר אופטימי לכל אורכו ללא תנאים – ממש כמו במקור.

כל זה חולף בראשי בשתי הדקות בהן מתנגנים שני השירים יחדיו ואינני מצליח להזכר בשיר עברי שכולו טוב ללא תנאים.

סתם הגיג לבוקרו של יום, וכרגיל 'אני מהרהר מה נפלא העולם' ויוצא לשגרת יומי.
בוקר טוב!


מחר בביצוע תזמורת צה"ל בביקור קודם במוסקבה.


מחר בביצוע להקת הנח”ל

כעבור שבועיים – 9 בספטמבר 2016

אני רואה מול חלוני דגל שמתנפנף על שפת ימה של חיפה ובאופן ספונטני מתנגן בראשי המנוננו הלאומי. מוזר שההמנון לא צץ במחשבתי כשהגיתי הגיג זה לראשונה – לא די בכך שההמנון הלאומי שלנו הוא על תנאי, גם קיום התנאי מבטיח בסך הכול עיכוב מצב עגמומי למדי – לא, חס ושלום, מניעתו.

שני התנאים מפורטים בבית הראשון ותוצאת קיום התנאים בבית השני. התוצאה היא 'עוד לא', כלומר – גם כשהתנאי מתקיים, תאבד התקווה – קיבלנו רק דחייה – דחייה לדורות… אני מקווה.

סתם עוד הגיג על הפסימיות הלאומית.

והנה הגיג שהוא המשך של ההגיג ההוא –

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה –
 
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
 

   

נראה לי שהגיע כבר הזמן להחליף את המנוננו במשהו יותר אופטימי. משהו כמו 'אני מאמין' מאת שאול טשרניחובסקי, זה כשכולנו מכירים כ'שחקי שחקי'. זה לא רעיון שלי, הוא הוצע בעבר על-ידי חברי הכנסת אברהם בורג ומוחמד ברכה.
בחירה טובה – לא?

'עוֹדֶנִּי מַאֲמִין', 'עוֹד נַפְשִׁי' וגם 'עוֹד אַאֲמִין' – כנראה גם כאן האופטימיות היא על תנאי ומציעה רק דחיה. אמנם ההמשך אופטימי, אבל מי מגיע באמת לבית השלישי? הרי את ההמנון הנוכחי, הקצרצר, לא כולם זוכרים. בעצם, גם התקווה הוא שיר ארוך שרק שני בתיו הראשונים הוגדרו כהמנוננו. אם אותו דבר יקרה עם 'שחקי שחקי', החלק ה'אני מאמיני' של השיר יאבד ונשאר רק עם הפסימיות.

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
 
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

אגב, גם ההמנון האמריקני הוא שני בתים מתוך פואמה ארוכה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.

הערות שוליים:
שיניתי את שם הכתבה שתתאים להגיגים המאוחרים
אני יודע שאינני הראשון, וגם לא האחרון, שמנתח את לוגיקת ההמנון.

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

תמונה מהפייסבוק של תיאטרון קרוב- באדיבות עופר שמר"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

imageאחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים:
אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה
:
מי שחי זקוק לאהבה
.
ומי שאין לו אהבה
,
יסתפק בקצת חיבה
.
ומי שאין לו גם חיבה
,
ילעס לו לחם עם ריבה.
אוי מנגינה ישנה, עצובה…

שחזור כיכר צינה דיזנגוף ההיסטורית

לאחרונה הוחלט סופית להנמיך את הכיכר, ללא הקמת חניון תת קרקעי. לפני כחמש שנים נערך סקר בקרב תושבי תל אביב שבו כמחצית מהנשאלים בחרו "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית" בתוספת חניון תת קרקעי.
כִּכַּר צִינָה (דיזנגוף)פרנסי העיר החליטו לקבל את בחירת התושבים, אך ללא החניון. מכרי שמעו אותי לא פעם מספר בנוסטלגיה על הכיכר של ילדותי עם יריד הספרים, המשחקים והקריקטורות על הגג בקיץ נטול מזגנים. מכאן מתבקש שאתלהב מהשבת עטרת תל אביב ליושנה. כיום אינני תושב תל אביב, אך אילו שאלו אותי, אינני חושב שהייתי בוחר "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית".

אני מתגעגע לחוויות ילדותי בכיכר צינה דיזנגוף. צינה של מטה הייתה יפה בעיני לאין ערוך מזו של מעלה. הכיכר הייתה חלק מילדותי התל-אביבית. גרתי ברחוב דיזנגוף, למדתי בתל-נורדוי וביקרתי כמעט כל יום בכיכר כתלמיד בית הספר היסודי, כמתבגר וכבוגר צעיר. בסיום הלימודים באוניברסיטת תל-אביב, עזבתי את העיר ועברתי צפונה משיקולי פרנסה, בימים בהם הכיכר הישנה כבר נהרסה, והחדשה רק החלה לגבש את זהותה. בכיכר של מעלה לא היו עצים לצל ודשאים לרוץ עליהם, ובמרכזה הותקנה מזרקה דומה לזו שהייתה למטה. העיטור הצבעוני של יעקב אגם הוצב מאוחר יותר, אך גם פרצי האש שניסו להזניק את המים בלהבה השמיימה לא הרשימו אותי. אני, ששיחקתי בכיכר בילדותי ב"תופסת", ב"שוטרים וגנבים" ובעוד משחקים שאבד עליהם בינתיים כלח, חשבתי שהכיכר החדשה תאפשר לילדים לשחק בבטחה ללא צורך לעבור את הכביש אל מרכז הכיכר. כששבתי לשם אחרי שנים, לא ראיתי בכיכר ילדים משחקים, אך הדבר נבע גם משינוי בתרבות המשחק של הילדים.

כיכר צינה דיזנגוף מוגבהת ומעוטרת. By Rubinstein Felix, - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11009517

כיכר צינה דיזנגוף מוגבהת ומעוטרת.
By Rubinstein Felix, – Own work, CC BY-SA 3.0

חלק ניכר מהשינויים שחולל ראש העיר דאז – שלמה להט – היו בהחלט לטעמי. קניון לב דיזנגוף שהחליף באותם ימים את שכונת נורדיה התחבב עלי, בעיקר משום שגישר בין כיכר צינה לבין היכל התרבות והבימה. גן החיות שאהבתי ללכת אליו ברגל בילדותי הוצא מהעיר. גם זו פעולה מבורכת מבחינת איכות חיי תושבי השכונה, אך היום הילדים זקוקים להסעה לספארי ברמת גן.

מאז שהייתי ילד בכיכר צינה עד שנהרסה לצורך הגבהה, שינתה הכיכר את פניה לא מעט. המרכז נשאר תמיד עם מזרקה, דשא, עצים וספסלים, אך החנויות שבמעטפת השתנו במהירות מסחררת. חנויות פרטיות ובתי כלבו קטנים דוגמת אֶקְמָן, לא שרדו את הופעת המשביר לצרכן. חנויות אחרות הפכו לבוטיקים קטנים שנדדו די מהר מהכיכר אל הרחוב ופינו את מקומותיהם למזללות. ה"בר-בי-קיו" הענק התחלף עם חנות "מציאות" כשצמחה מזללת ה"וימפי" הראשונה, שאיבדה את בכורתה לסטקיות שהיו לשווארמיות. עדיין אפשר למצוא פה ושם חנות פרטית קטנה ששרדה את הטלטלות, אך בגדול – הכיכר שמצאתי אחרי השחרור מהצבא לא הייתה כבר הכיכר של ילדותי.

כיכר צינה דיזנגוף בגלויה של פלפוט משנות השישים

כיכר צינה דיזנגוף בגלויה של פלפוט משנות השישים

לימים העיר המשיכה להשתנות. מה שהיה פעם "צפון תל אביב" הפך להיות "הצפון הישן". אזורי התרבות והבילוי נדדו לאבן גבירול ואף מזרחה. הקאמרי עזב את דיזנגוף, צוותא עבר ממאפו ללונדון מיניסטור, מועדון התיאטרון במנדלי נסגר לבלי שוב, תיאטרון האוהל איננו, קולנע אסתר – גולת הכותרת של הכיכר – הפך להיות מלון ואפילו קולנע תל-אביב הסמוך לכיכר צינה נהרס. מוקד התרבות של תל אביב שכולל את הבימה, מוזיאון תל אביב והיכל התרבות איבד את הבכורה לטובת מרכז גולדה שמאגד את האופרה, הקאמרי, מוזיאון תל אביב החדש ובית אריאלה. העיר שהייתה אז חמה ושוקקת הפכה להיות עיר ללא הפסקה.

אם כך, מה בצע לנו "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית"?

ההיסטוריה איננה חוזרת והנוסטלגיה איננה מה שהיה פעם. מה שקיים בזכרונותינו איננו אמיתי – הזמן מזקק מזכרונותינו את מה שברצוננו לזכור ומוחק את השאר, וטוב שכך. אולי עדיף לנו להשאיר את העבר לנוסטלגיה שמתייפה מיום ליום ונתאים את עצמנו למציאות. שיחזור הכיכר למתכונתו ההיסטורית לא ימשוך אליו ילדים ואני מתקשה לדמיין את בני דורי שבים לשחק בכיכר "שוטרים וגנבים". אז מה הטעם בשחזור חלקי חסר משמעות. העולם התקדם והשתנה, מה שקסם לנו פני ארבעים שנה איננו, לא ישוב, ולא כדאי לנו שישוב. בימינו לא נהוג לצאת מהבית הממוזג בערב קייץ חם כדי לשבת בכיכר להנות מבריזה מצננת. אף אחד לא יעזוב היום את המסך הביתי כדי לשבת באולם קולנע לא ממוזג עם אלפיים מושבי עץ חורקים ולראות סרט.

עדיף, לדעתי, להפקיד את עיצוב הכיכר בידי אדריכלי ערים צעירים שיתאימו את הכיכר למציאות של ימינו, ואינני רואה חשיבות רבה בהורדת או הרמת מפלס הכיכר. אשמח לראות עיצוב שמשתלב היטב עם בנייני הבאוהאוס עגולי החזית שמקיפים את הככר מכל עבר, למעט הבנין שבפינת פינסקר. בית המשביר לצרכן שנבנה בסוף שנות החמישים היה ועודו בעיני כתם עיצובי שפינתו החדה איננה משתלבת בארכיטקטורה של כל שאר המבנים שבמעטפת הכיכר.

בשולי הדברים:

  • באוהאוס – לאחרונה נולד נוהג חדש. מורי הדרך ושאר "ידענים" מציינים שארכיטקטורת הבאוהאוס איננה נקראת באוהאוס אלה "הסגנון הבינלאומי". הם אינם טועים, הם סתם מתקטננים. "הסגנון הבינלאומי" פוּתח בבית הספר לאמנות האדריכלות "באוהאוס" ומקובל בכל העולם לכנות את הסגנון בשם בית הספר.
  • תרבות המשחק של הילדים – בילדותי, ברכיו ומרפקיו של ילד פעיל ובריא היו לרוב שחוקים ממשחקי ריצה וקפיצה ברחובות, בכיכרות ובגנים הציבוריים. היום ילדים אינם נפצעים משום שהם משחקים במתחמים מוגדרים ומגודרים ובהשגחה צמודה. גם אלה שיוצאים לשחק במקומות "פתוחים", עטויים בקסדות ובמגיני ברכיים. אינני מציין את זה לשלילה, אני מניח שגם אני הייתי נוהג כך עם ילדי בימינו. הדורות שאחרי לא זכו ברמת החופש האישי ממנו אני נהניתי בילדותי, ובמקביל לא נדרשו לפתח אחריות אישית למעשיהם.

לא מכניסה את זה הביתה – ג'ייסון דנינו הולט

מאת ליבי רן

לא מכניסה1

יש לי וידוי: אני קנאית. אני נחשפת ליצירה מעניינת, טובה, מסעירה – ואני מיד רוצה להיות חלק ממנה. להיות יוצרת שהיצירה הזאת מיוחסת לה. למרבה האבסורד, זה לא קורה כשיוצאת יצירה תיאטרונית (המדיום שבו גם אני יוצרת) שאומרת פחות או יותר מה שאני רוצה לומר. זה קורה כשיוצאת יצירה שבה נעשה משהו שבכלל לא העליתי על דעתי לעשות. כזה שהיה בנקודה המתה בשדה הראייה שלי.

כששמעתי לראשונה על הפרוייקט "לא מכניסה את זה הביתה" של ג'ייסון דנינו הולט, עדיין לא חזרתי לגור בתל אביב. המחשבה על מופע משך שאורכו שבע שעות, שבמהלכן ניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה, היה יכול להיות מוצלח עבורי, אלמלא המופע התרחש בשישי, אחרי שהתחבורה הציבורית הכשרה למהדרין שלנו חדלה לפעול. בצער, ויתרתי על המופע, ורק קיוויתי שהוא יתקיים שוב.

הצילומים היפים של גדי דגון לא אחרו להגיע, ועיטרו את פיד הפייסבוק שלי. האלבום כולו הוקדש לקהל. מסתבר שלא מעט מחברותיי ומחבריי הגיעו לצפות במופע, וגם כתבו לג'ייסון ולמשתתפות/ים במופע שהיה מעולה. הצטערתי, אבל הבטחתי לעצמי ללכת בפעם הבאה, גם אם עדיין לא אגור בתל אביב עד אז.

התיאור של המופע קימץ במילים. הוא הצהיר, שהמופע כולל וידויים בלבד. צוינו שמות השחקניות והשחקנים. צויין משך המופע, ושניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה לאורך כל משך המופע.

המופע הבא מגיע, אבל הוא מתקיים בחולון, במוזיאון העיצוב, במסגרת פסטיבל "פרינט סקרין". אני נאלצת להגיע רק לשעה וחצי האחרונות של המופע, ונעצבת שהוא במוזיאון. אני רוצה את מה שראיתי בתמונות האלו שראיתי בפייסבוק. רוצה לשבת על כסא בבית של ג'ייסון ולהרגיש בתוך בית. במוזיאון יש יותר מדי מרחק בין הרצפה לבין התקרה. הדיבור מהדהד אחרת. האור קר, החלל ממלכתי. יש שומרת שמזהירה לא לפגוע בכסאות המעוצבים בתצוגה. כשאני מגיעה, הכל כבר בעיצומו: הרצפה מלאה בכרטיסיות כתובות בכתב יד, והוידויים כבר נשפכים בחלל המופע. אני מרגישה שאני מתפרצת באמצע, במיוחד כי נאמרים דברים פרטיים, שחלקם הגדול מביך. מהרגע שבו אני מתיישבת, עולה בי צורך להצטרף לוידויים. במופע הזה, שלא כמו בהרבה מופעים שבהם יש הפרדה מוחלטת בין הקהל לבין המופיעים – כולנו בפנים. כבר המודעות לכך, שבמופע הקודם צולמו הרבה מאוד תמונות של הקהל, גורמת לי להיות יותר שמורה לעצמי. אני אוהבת לשלוט בתיעוד שלי. אני מצטלמת נורא. אני פוחדת שלא יבינו אותי. כל רגע ורגע יש לי וידוי שמבקש להתפרץ החוצה. כשהשחקנים, היושבים מסביב לשולחן גדול מימדים בבגדי ערב רשמיים, שולטים בקצב אמירת הוידויים, אפשר להיתקל מדי פעם ברגע שקט. ברגע כזה, אם את אמיצה ויש לך מה לומר – את יכולה להגיד משהו מהקהל. ההבדל בינך לבין היושבות והיושבים מסביב לשולחן מאוד בולט: לא באת בחליפה או בשמלת ערב. אין לך מקום מסביב לשולחן. את אורחת. זה לא מונע מהקהל להתבטא, וברגע שבו אני מבינה, שהכללים אינם מאפשרים דיון בוידויים – אני מגיעה למסקנה שאני בעצם בשליטה. אולי יחשבו עליי משהו רע, או ידברו עליי אחר כך, אבל לא עכשיו ולא מיד. אני לא חייבת דין וחשבון ממש עכשיו. אני מוצאת את עצמי מקשיבה חלקית, ומחכה לרגע שבו אשמיע את קולי. פתאום זה בוקע ממני: "מאה אחוז מהזמן יש לי מה להגיד, אבל אין לי אומץ". הקול שלי רם, והדיקציה שלי טובה. אני מנסה לעשות רושם. הנהונים מצד הקהל ומצד השחקנים. אני מחפשת אישור ממי שאני מכירה שם, מסביב לשולחן. כאילו זה לא מספיק להוציא את זה. אני רוצה לדעת שזה בסדר. שלא עבדו עליי. שלא הציגו מצג שווא של וידוי רק כדי לחשוף אותי. זה נגמר לי מהר מדי, ואני מרגישה שהחווייה לא מוצתה. כל שנותר לי הוא לחכות למופע נוסף בבית של ג'ייסון.

לשמחתי, כשמגיע המופע הבא, אני כבר גרה בעיר. אני מתכננת לצפות בחמש השעות המתוכננות מתחילתן ועד סופן, ולצערי – מאחרת בעשרים דקות. זה לא משנה, חוץ מהתהייה שלי – שנותרת ללא מענה – אם כללי המשחק מוסברים לפני תחילת המופע, או שהוא פשוט מתחיל, והקהל מבין מתוך המהלך. קיר שלם בסטודיו שבביתו של ג'ייסון הוא לוח. כזה שניתן לכתוב עליו בגירים. יש לו המון נוכחות, והוא עמוס אינפורמציה. לפעמים, במקום להסתכל על מי שמסביבי או על מי שמדבר/ת כרגע, אני קוראת מה כתוב על הלוח. במופע הזה, אני כבר מרשה לעצמי להשתתף. במידה, כדי לא לצאת נודניקית, כי לא באו לראות אותי מופיעה, ולא באתי להשתלט. אני ממעטת לשפוט בחומרה כזו כל משתתף/ת אחר/ת מהקהל. הביקורת שלי תמיד חמורה בהרבה כשהיא מופנית כלפיי. לצערי, יש מי שבוחר כן להשתלט על החלל ועל הקשב של הקהל, ומתוך איזו אג'נדה שרוצה לבחון את הכללים באמצעות ניפוצם – משבש לי את החוויה. מתוך התבוננות בקהל סביבי – לא רק לי. הנימוס מחייב להקשיב לו, אבל הוא מתעקש לדבר בקול שקט ובלתי מובן, ומספר – לעצמו – סיפורים ארוכים. זה חלק מהמופע, אני מזכירה לעצמי. הכללים מאפשרים גם את הפרתם. עם זאת, אני רואה תסכול גם על פני היוצרות/ים שמסביב לשולחן. אולי יש צורך בכלל נוסף, שנוגע למי שעובר על הכללים.

כשמשתרר שקט ארוך מדי, שולף אחד השחקנים כרטיסייה מהערימות המונחות על השולחן. אלה וידויים שהשחקנים עצמם כתבו במהלך החזרות. אני רק מניחה, כי לא הסבירו לי. ייתכן, שאילו הגעתי בזמן, היו מאפשרים גם לי לכתוב וידוי על כרטיסייה. עם הזמן, כל הכללים מובנים וגם המבנה כבר ברור. המופע נשאר מעניין בזכות התוכן שנוצק לתוכו, ובמיוחד בגלל המתח בין מה שנאמר לבין המוסכמות החברתיות, שמכתיבות ש"כאלה דברים אסור / לא נעים / חצוף לומר".

כעבור חמש שעות פחות עשרים דקות מהרגע בו נכנסתי, מצלצל שעון מעורר. השחקניות והשחקנים קמות/ים. מחיאות כפיים. אני מרגישה שהזמן עבר מהר. אני מרגישה שעבר המון זמן. אני מוצפת רגשות. המוח שלי עסוק בשאלה, למה זה עבד עליי כל כך חזק.

לפני כמה שנים, השתתפתי מספר פעמים בפרוייקט "ההגרלה" של קרן שפי וסער סקלי. אני נזכרת בהשתתפות שלי שם, כי גם זה היה אירוע משך. פחות מופע, יותר ניסוי חברתי חווייתי, שאולי היווה מופע עבור המשתתפות/ים בו. התחושה המשותפת לשני האירועים היא של החמצה. של רצון כמעט חמדני לעוד: עוד לנסות, עוד לחשוף, עוד להאזין. היתה גם תחושה של שותפות גורל. של "זר לא יבין זאת". של מרחב שהוא מוגן ומאפשר, ובו-זמנית – גם מעורר ספקות ופרנויה. האם אני מתועדת? מה מונע ממי שכאן בחדר מלצלם אותי, להקליט אותי או סתם לחזור על דבריי בחוץ? לא חתמנו על חוזה סודיות או על אמנה שמבטיחה לנו אנונימיות. בטחנו במי שסביבנו, והנה – ראיתי שיש מי שהכללים אינם חשובים בעיניו. אולי הוא יספר לכל העולם מה אמרתי, כשחשבתי שרק החדר ויושביו ידעו. עם זאת, זה נעים להיות על הקו שבין הזדהות מוחלטת לבין שיפוט לחומרה של מי שחושף/ת את עצמה/ו בפניי. זה אנושי לרצות לדעת עוד על אנשים. גם על זרים. אין חוויה שתשווה להבנה, שאני לא היחידה שחושבת את המחשבות הנוראות שאני חושבת, ושזה ממש ממש בסדר. זה מרגיע לדעת, שעם כל השיפוט העצמי הזה, כל מה שנאמר במופע הזה הוא אנושי.

בסופו של דבר, אני בוחרת ללכת שוב ל"לא מכניסה את זה הביתה", כשיתאפשר לי. אני פשוט סקרנית מדי. זה מביך, אבל גם נפלא להבין שאני לא לבד בעולם.

%d בלוגרים אהבו את זה: