Tag Archives: הגיגים

יום העברית תשע”ז 2017 באקדמיה ללשון העברית

"האקדמיה מציינת את יום העברית – שיחול ביום חמישי כ"א בטבת, 19 בינואר – בשפע פעילויות, ומזמינה את כולכם להשתתף" – כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, ועל כך התבשרנו גם בדף הפייסבוק ובהודעת אי-דואר.

האקדמיה ללשון העברית

בכל רצועת זמן מתקיימים מספר אירועים מעניינים ובחירת אירוע משמעותה ויתור על האירועים המקבילים. בטופס ההרשמה באתר כתוב "עלות כרטיס: 20 שקלים למשתתף. הכרטיס מאפשר השתתפות בשלושה מפגשים וכולל קופון לשתייה חמה." וכן "מסיבות טכניות אין לרכוש על שמו של אדם אחד כמה כרטיסים." משמעות הדבר היא שעלי לוותר על מרבית האירועים.

לאחר התלבטות אני מחליט לבחור בסדנת קריינות, בסדנת פיסוק ובהרצאתו של גבי בירנבאום על גלגולי לשון. כשאני ניגש למלא את ההזמנה אני מגלה מול כל אחד מהאירועים את המילה "אזל" שמאלצת אותי לבחור במה שנשאר. לא נורא – הרי כל האירועים מעניינים.

בְּשֹׂמֶת [ארומה]אירועי יום העברית מתחילים בשעה 14:00. מחשש לאחר, אני מקדים לצאת מחיפה לירושלים, ומגיע כמעט שעתיים לפני פתיחת האירועים. ההכנות בעיצומן, עדיין אין קבלת קהל ולי יש זמן לשוטט, לצלם ולהפריע לאנשי התחזוקה שמארגנים במעין חממת פלסטיק עמדת קפה של "ארומה". על דופן החממה מתנוססת כרזה שמבשרת על המילה בְּשֹׂמֶת [ארומה].

אני ניגש לקבל את אישור ההרשמה שלי. העלמה שמקבלת את פני מכירה אותי מהפייסבוק, היא זיהתה אותי בתמונת שתי המסכות… מוזר. בעמדת קבלת הקהל מוצגת רשימה של אירועים שנותרו בהם מקומות פנויים ובה מצויינים כל האירועים שבחרתי מלכתחילה. מספר בירורים ואני רוכש לי זכות כניסה גם לסדנת הקריינות.

יד אליעזר בן-יהודה באקדמיה ללשון העבריתבשעה שתיים אחר הצהריים אני יושב בשורה הראשונה במקלט בנין בן יהודה בעוד הקהל נאסף לאיטו לשמוע את הרצאתו של ראובן מירקין, מותיקי האקדמיה, בנושא "כמה מילים יש בשפה העברית". המרצה מחלק לנו תָּמְסִיר עם טבלאות, רשימות והסברים, ואומר שאילו אפשר היה לספור את המילים, הוא היה אומר לנו את המספר ובכך הייתה מסתיימת ההרצאה. מילון אבן-שושן מציג ערכי יסוד, ערכי משנה, ניבים, צירופי מילים, ראשי תיבות… חלקם מקוריים וחלקם בינלאומיים. ראובן מירקין מזהיר אותנו מספר פעמים לאורך ההרצאה שהנושא משעמם, ומספר לנו על לבטים ווויכוחים בנושא עריכת המילון שמוכיחים שהנושא דווקא מרתק. לדוגמה: עורכי מילונים צריכים להחליט אם גזירת הבניינים צריכה להיות ממוקמת ליד אותיות השורש, הסתמי, ההטייה או כל רעיון אחר. ההרצאה החלה באיחור בגלל ההמתנה לקהל ואין כמעט זמן לשאלות. עוברים אל האירוע הבא.

סדנת קריינות עם רות אלמגור־רמון ודן כנר, מתמלאת במהירות. הקהל עדיין זורם פנימה ודן כנר מתחיל לדבר בדיוק בשעה שלוש. הוא מבהיר לנו שאנשי רדיו מחונכים לדייק בזמנים. אנחנו מכירים היטב את ההיגוי הרהוט והמוקפד של דן כנר ברדיו, אך בסדנה ציפיתי שיהיה משוחרר מעט – זה לא קורה – הקריינות זורמת בעורקיו. רות אלמגור-רמון מדייקת בדבריה כצפוי, ולשונה חופשייה וזורמת. היא מספרת לנו שהכוונה המקורית הייתה לקיים סדנת קריינות שבה כל משתתף יקריין קטע ויקבל את קובץ הקול. עודף הביקוש גרם לשינוי התכנית כך שרק בודדים זוכים לקריין. מסבירים לנו מדוע הריבוי של מסוק איננו כריבויו של מטוס, וזה נשמע להם מובן מאליו שכולנו יודעים מדוע לכל מסוק יש דגש בסמך. דן כנר מספר שהוא מנקד הכל – אפילו מסרונים. רות אלמגור-רמון מסתפקת בניקוד מלכודות לשון בלבד. דן כנר מדגיש שחיים ומוות בלשון הקריין ומדגים באמצעות סיפור על קריין חדשות שאמר שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוֹפַחַת. ההודעה, שלא הייתה מנוקדת, גררה תגובות שוק שהיו נמנעות אילו ידע הקריין שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוּפְחַת. ההרצאה-סדנה מעניינת מאוד, כמו כל שאר האירועים היא מוגבלת בזמן ואנחנו הרי כבר יודעים שדן כנר מקפיד על עמידה בזמנים.

סדנת פיסוק עם אורלי אלבק נפתחת בחלוקת דפים עם טקסט נטול פסיקים ואורלי אלבק מקצה לנו זמן לפסקו כהבנתנו. לאחר שפיסקנו היא מקרינה את הטקסט על המסך כשהוא זרוע פסיקים שחלקם אדומים. אני יושב כמנהגי בשורה הראשונה ומסנן לעצמי שלא סימנתי בדף שבידי אף אחד מהפסיקים האדומים. אורלי אלבק עונה לי שהפסיקים האדומים שגויים. לטענתי שלא סביר שמישהו יניח פסיקים במקומות האדומים, מציעה לי המנחה להמתין לניתוח הפיסוק. בדיעבד מתברר שלא מעט ממשתתפי הסדנה העתירו על הטקסט פסיקים לעייפה. אורלי אלבק עוברת איתנו על הטקסט שמכיל תמורה שצריכה להיות תחומה בין פסיקים, חלקי משפט מאוחים שמופרדים משאר חלקי המשפט באמצעות פסיקים, הסגרים בין פסיקים וחלקי משפט נוספים שבחלקם הפסיק הכרחי, מומלץ או מיותר. היא מסבירה כל כלל באמצעות שקף. אני נחפז לרשום ואורלי אלבק מציינת שכל כללי הפיסוק מפורטים באתר האקדמיה ללשון העברית.
אורלי אלבק מדגישה שכאשר החלק המופרד קצר הפסיק מיותר. מהו קצר? לכך אין תשובה נחרצת – הקשיבו למשפט. מבנה אחר בו היו לי לא פעם לבטים מובהר לי באמצעות ההסבר על לוואי זיקה מצמצם. ועוד הארה בעניין ניסוח שבו אני טועה לא מעט – אין לשמוט את ש' הזיקה כמקובל בשפות זרות. הסבר: אילו כתבתי על "ניסוח בו אני טועה לא מעט" – זו הייתה טעות.

לסיום הסדנה אורלי אלבק מציינת שבשפה העברית הקדומה לא היו סימני פיסוק ומקרינה ציטוט מדברי פרופסור אהרן מירסקי: …ואנו מתוך שהמשכנו עלינו את הסגנון של עמי לעז, הנהגנו בלשוננו גם את סימניהם, ויצאה לנו מזה חורבה אבל מוסר אני מודעה כאן… שאין בכוונתי לומר: יש להעביר את סימני הפיסוק… אבל אין להחמיר בהם, בייחוד במקום שהמחמיר בסימני הפיסוק מקל בלשון, בסגנונה וברוחה.

חדר בן־יהודה באקדמיה ללשון העברית

השתתפתי בינתיים בשתי הסדנאות שבהן רציתי לבחור מלכתחילה ושהכרטיסים אליהן אזלו. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את ההרצאה שרציתי מאוד לשמוע. כמו בהרבה אירועי תרבות, גם כאן מתפנים מקומות ברגע האחרון עבור אלה שלהוטים לקבלם, ואני זוכה להשתתף בכל האירועים שרציתי בנוסף לאלה שהזמנתי מראש.

גלגולי לשון עם גבי בירנבאום. במסגרת יום השתלמות לחובבי הלשון לפני קצת למעלה משנה, שמעתי מפי ד"ר גבריאל בירנבאום הרצאה על דיאלקטים וסוציולקטים. אני עדיין זוכר ומצטט מאותה הרצאה מרתקת והומוריסטית. הפעם אני מגיע עם רמת ציפיות גבוהה במיוחד ולשמחתי אינני מתבדה. ההרצאה חיה, עירנית ומלאת הומור. הקהל משתתף באופן פעיל ומרחיב את יריעת הסיפורים לכיוונים נוספים, ולכל התפתחות יש לד"ר בירנבאום סיפור משעשע ומרחיב אופקים. הוא מספר לנו על גלגולים משני משמעות דוגמת מותר ואסור שמשמשים היום במובן שונה מאשר בתנ"ך ומעבירים את הביטוי מהמוחשי אל המופשט. מילים אחרות התגלגלו מהמופשט בתנ"ך למוחשי בימינו. המילה אות ששימשה בתנ"ך לתאור פלא שמיימי שאיננו מוחשי, מייצגת בימינו את אותיות האלף בית. הוא מספר ומדגים לנו מילים שמובנם התרחב במעבר אל ימינו וכאלה שמובנם צומצם. מידי פעם משתרבבת לדבריו הלצה שאיננה מתקשרת ישירות לנושא. המילה גוי, שמשמעותה הייתה עַם, הצטמצמה לתאור אדם שאיננו יהודי. כדי למנוע פגיעה מפורשת בנוצרים החליפו בזמן מסויים את השם גוי בשם עכו"ם – עובדי כוכבים ומזלות – שאיננו מצביע על הנוצרים… ויש מפרשים עכו"ם כעובדי כריסטוס ומריה. אנחנו דנים בהרבה מאוד מילים והמרצה מפנה אותנו אל הספר "העברית בראי הסמנטיקה" אם נרצה להרחיב דעת.האקדמיה ללשון העברית

מילה שהפתיעה אותי ועם זאת הסבירה לי דברים שהיו תמוהים בעיני היא מַסֵּכָה. המילה מתארת משהו שנוסכים – יוצקים. כאשר בני ישראל עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה הם יצקו את הפסל. את המובן המקובל בימינו – כיסוי שמסתיר את הפנים – קיבלה המסכה מהשפות הלטיניות Mask והיווניות μάσκα. הזמן אזל. גבריאל בירנבאום אומר שאילו הניחו לו יכול היה להמשיך זמן רב, אבל הוא חייב לפנות את החדר למפגש הבא.

מפגש עם מתרגמת – גילי בר הלל. אם קראתם את הרי פוטר בעברית קראתם בעצם יצירה של גילי בר-הלל. גילי מספרת לנו על המהפכה שעברה עליה בעקבות תרגום הרי פוטר. עד אז הייתה "רק" המתרגמת, ומתרגמים הם "שקופים", אבל מרגע שיצא התרגום העברי של הרי פוטר פתאום כולם מכירים אותה. גילי מספרת לנו שהיא אשת תיאטרון בהכשרתה, וכמו חלק ניכר מאמני הבמה ומהאמנים בכלל, היא מוצאת את פרנסתה בתחום אחר. אנשים חושבים שתפקיד המתרגמת הוא להעביר את הסיפור משפה לשפה באופן המדוייק ביותר, אלא שתרגום מדוייק איננו יכול להעביר את המאפיינים תלויי התרבות. דברים שמובנים מאליהם לילד דובר אנגלית שחי בסביבה נוצרית, יכולים להיות חסרי משמעות לחלוטין לילד ישראלי דובר עברית. על המתרגמת רובצת אחריות רבה – היא צריכה להעביר את החוויה, לא רק את הסיפור. מכאן היא מפליגה בהדגמות כיצד נאלצה להמציא מילים "עבריות" עבור מונחים מומצאים בשפת המקור, ולהעביר לדוברי עברית את הסיפור, את החוויה ואת המסר התרבותי הנלווה. את כל זה היא צריכה לעשות כשהיא כבולה למערכת של תכתיבים משפטיים שאוסרים עליה לשנות מילים מסויימות, משום שהן במעמד של 'סימן רשום' על שם בעלי זכויות היוצרים.

אירועי יום העברית לא הסתיימו עדיין, יש עוד רצועת אירועים ואחריה שעשועון ומופע שפה מדוברת. אבל הערב קר במיוחד, התחבורה הציבורית של יום חמישי בערב איננה מהידידותיות ואני צריך לשוב לחיפה. המפגש עם גילי הוא סיום יפה ליום העברית עבורי. עכשיו הביתה. להתראות בשנה הבאה.

כעפעפי שחר [חיים סבתו]

"עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה." במשפט זה פותח הסופר חיים סַבָּתוֹ את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, ואני כבר מרגיש שעזרא סימן טוב עשוי להיות אדם כלבבי. השפה בה כתוב הספר חביבה עלי כבר מתחילתו. זוהי לשון נעימה שמזמינה את הקורא להגות את המילים בקול רם כאילו היה מספר מעשים. במהלך הקריאה אני שומע את הסיפור באזני רוחי בקולו של חיים סבתו. מאין אני מכיר את קולו? לזה נגיע בהמשך. בינתיים אני פוסע לצד עזרא סימן טוב השכם בבוקר, ונושם יחד איתו את "האויר הטהור של ירושלים" כאשר "העולם מלא טללים של שחר".

אינני ממשכימי הקום. אני כותב מילים אלה בשעת לילה מאוחרת. עזרא סימן טוב היה מתאר אותי כאחד העצלים העושים ימים כלילות ולילות כימים, ובכל זאת אני נהנה ללוות את עזרא סימן טוב בהנץ החמה לבית הכנסת זָהֳרֵי חֵמָּה בשכונת מחנה יהודה. עזרא מתענג על בתי הכנסת ואני נהנה איתו, אף על פי שבתי כנסת זרים לאורחות חיי.

שעה קודם השקיעה מסיים עזרא את מלאכת יומו במכבסה והולך לשוק מחנה יהודה. אני מטייל איתו בין דוכני הפירות והירקות וריח תבליני הכוסברה והפלפל שעולה באפי מתחלף בריח הקפה הטחון. בזמן קריאת פרק זה אני מנוזל. אני מסוגר בביתי ואינני מריח את התבשילים שמתבשלים במטבח, ממש מעברו השני של הקיר, אבל את ריחות שוק מחנה יהודה אני מרגיש היטב מתוך דפי הספר. שבוע מאוחר יותר אני שומע באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הרצאה של פרופ' נועם סובל על מסתרי חוש הריח ולומד ממנה שכך פועל חוש הריח שלנו. הקטע שמספר על מחקר הריחות המדומים מתחיל בדקה השש עשרה של ההקלטה.

עזרא סימן טוב הוא בעל מלאכה פשוט – כובס ומגהץ. אין הוא מאותם בטלנים שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד, ואיננו מלומד כמו גיסו דוקטור יהודה טוויל שחוקר את המשקלים של שירת ספרד. עזרא מוקיר ומכבד את המלומדים, את הסופר ואת חכם פינטו, ופניו שמחות ומאירות עד שהוא משפיע גם עלי מטוּבוֹ. עם זאת הוא מלא ספקות והוא זקוק כל הזמן לאישורים לכך שנהג כשורה כשבחר בתפילין של רבנו תם או כשקפץ בילדותו אל מעבר לגדר.

הספר עשיר בציטוטי שירה, בעיקר שירת ספרד ושירת קודש. על הקשר שנוצר בהגיגי בין "בן אדמה" שמיוחס לאברהם אבן עזרא לבין "כטוב בעיניכם" של ויליאם שייקספיר כבר סיפרתי כאן כשקראתי על סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב. אוכל להמשיך ולהרבות מלל על הספר שנהניתי כל-כך לנדוד הלוך וחזור בין דפיו במתינות הראוייה להתנהלותו של עזרא שחייו מתנהלים לצד חבריו – משה דוד האברך, דוקטוק יהודה טוויל החוקר ורחמים המוזיקאי העיוור.

אינני בטוח שהספר ידבר אל כל קוראיו. הוא דורש מידה של שקט נפשי ושל סבלנות שאינם ממאפייני חיינו ששועטים כל הזמן להספיק עוד ועוד כאילו אין מחר. אני מניח שקוראים שסדר יומם תחום בין תפילות יפיקו מהספר עונג רב. גם חובבי שירה בכלל ושירת ספרד בפרט ימצאו בספר זה את קסם השירה שמבצבצת פה ושם בין הסיפורים. בכל מקרה, הייתי ממליץ בחום לנסות את הספר אפילו אם אתם עבדי היי-טק כמוני.

הגעתי לקרוא ספר זה בעקבות ערב עיון באקדמיה ללשון העברית לציון יובל שנים לזכייתו של חבר האקדמיה, הסופר ש"י עגנון, בפרס נובל לספרות. לא זכיתי להגיע לערב זה, אבל האקדמיה ללשון העברית העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו "אכלתי דגים מתוקים בסיפורי עגנון". שמעתי והוקסמתי. חיים סבתו הוא מספר מעשים מרתק, ממש כמו שהוא מתאר את עזרא סימן טוב שהסופר מבקש לשמוע מפיו סיפורי מעשה. ההרצאה הזכירה לי שכאשר תרבות הפנאי היה עדיין פורום, יאיר גבע כתב כאן רשומה שכותרתה כעפעפי שחר – חיים סבתו – ש"י עגנון נולד.

אני יודע שזמנכם קצר, לכן אקפיץ אתכם ישר לסיפור הדגים. לאחר שתשמעו אותו, יכול להיות שתתרצו לפנות זמן לשמוע את ההרצאה בשלמותה, ואחריה אולי תתפתו לקרוא גם את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

טעימה מן הספר – פרק ראשון ב ynet
גב הספר וביקורות באתר סימניה

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עלית הגג – 2005 – 167 עמודים כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

בן אדמה כטוב בעיניכם

החוויות שלי הן פסיפס של מרכיבים רבים ושונים, עשיר באסוציאציות פרטיות שיכולות בנקל להשתרבב מתחום לתחום והן אכן נוהגות כך.

בימים אלה אני שרוי בקריאת הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר מאת חיים סבּתוֹ. אני קורא בספר לאט, זה הקצב שמתאים לספר זה. מידי פעם אני אף מדלג מספר עמודים לאחור, ומגלגל את המילים הלוך וחזור בהנאה.

במהלך סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב, מתחילים אורחיו לשיר את הפיוט בן אדמה שמיוחס לאברהם אבן עזרא. אני קורא את מילות הפיוט שלא הכרתי עד כה והאסוציאציות שלי מובילות אותי אל דבריו של ז'ק במחזהו של שייקספיר כטוב בעיניכם. הפיוט והמונולוג מלוים את חיי האדם מילדותו עד אחרית ימיו, ואני מוצא איזושהי הקבלה בין הדברים. לא נראה לי ששיקספיר נתקל בפיוט בן האדמה, ואילו אברהם אבן עזרא שמת ארבע מאות שנה לפני הולדת שיקספיר, חזקה עליו שלא קרא את כטוב בעיניכם. יהיה אשר יהיה, קריאת האחד מקפיצה לראשי את משנהו. הנה הפיוט והמונולוג של ז'אק מ'כטוב בעיניכם' בתרגום דורי פרנס ובשפת המקור.

בן אדמה כטוב בעיניכם

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ
כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ
 
"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ
מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ
   צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.
 
מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?
עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר
   שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
 
מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים
קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים
   יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת
קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת
   מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.
 
נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים
שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים
   עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.
 
בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל
יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל
   כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.
 
שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?
אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים
   לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.
 
אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים
אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים
   מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו
אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו
   רֹאשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.
 
אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב
אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב
   רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

פרויקט בן-יהודה

כל העולם הוא במה,
כל הגברים והנשים רק שחקנים.
יש להם יציאות ויש כניסות,
וכל איש בימיו – 
הוא משחק שְלל תפקידים שונים, 
והמערכות שלו – שִבעה דורות.

ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

אחר כך התלמיד המתלונן,     
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון  
באי-רצון לבית-הספר.

אז בא האוהב,
גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה 
על גַבּותיה של אהובתו.

ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר     
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.

בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ.

תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה,
היא ילדוּת שניה
ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין,
נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

שייקספיר ושות

All the world’s a stage,
And all the men and women merely players;
They have their exits and their entrances,
And one man in his time plays many parts,
His acts being seven ages. At first, the infant,
Mewling and puking in the nurse’s arms.
Then the whining schoolboy, with his satchel
And shining morning face, creeping like snail
Unwillingly to school. And then the lover,
Sighing like furnace, with a woeful ballad
Made to his mistress’ eyebrow. Then a soldier,
Full of strange oaths and bearded like the pard,
Jealous in honor, sudden and quick in quarrel,
Seeking the bubble reputation
Even in the cannon’s mouth. And then the justice,
In fair round belly with good capon lined,
With eyes severe and beard of formal cut,
Full of wise saws and modern instances;
And so he plays his part. The sixth age shifts
Into the lean and slippered pantaloon,
With spectacles on nose and pouch on side;
His youthful hose, well saved, a world too wide
For his shrunk shank, and his big manly voice,
Turning again toward childish treble, pipes
And whistles in his sound. Last scene of all,
That ends this strange eventful history,
Is second childishness and mere oblivion,
Sans teeth, sans eyes, sans taste, sans everything.

נשים רוקדות - חוה אלברשטיין עוד אני קורא את הפיוט ואת המונולוג בשפת המקור ובתרגומי דורי פרנס, אברהם עוז ודן אלמגור, קופצת לראשי אסוציאציה נוספת. השיר נשים רוקדות ששרה חוה אלברשטיין, עוקב אחרי נשים מגיל עשרים עד מאה לקצב ריקודיהן. אני יודע שאין כל קשר, אבל כך עובד עולם האסוציאציות שלי. אני די בטוח, על כל פנים, שיורם טהר לב, שכתב את השיר, מכיר גם את בן אדמה של אברהם אבן עזרא וגם את כטוב בעיניכם של ויליאם שייקספיר.

אני עומד לסיים את רשימתי ובוקעת ממעמקי זכרונותי אסוציאציה נוספת – השיר חיי אדם שהלחין ושר בני ברמן למילותיו של דן אלמגור, שתרגם את 'כטוב בעיניכם' לקאמרי.

חיי אדם - בני ברמןמכאן אני מגיע לפינתי האישית, זו שמעוררת את גלי האסוציאציות. לאחרונה אני נודד בין רופאים, מרפאות ובתי חולים עם אבי ועם חמותי, שימי חייהם חלפו על פני קו תשעים השנים. איכות חייהם רחוקה מלהקרא איכות, והתנהלותם אינה מכבדת את זכרון ימיהם. אני מלווה את סבלם ומוטרד מהמחשבה שאין מי שיערוב לי שלא אגיע ביום מן הימים למצבם.

עכשיו אשוב אל עלילותיו של עזרא סימן טוב, אולי מחכה לי שם הארה לקראת סוף הספר.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

רשות השידור שהוחלפה בתאגיד השידור הישראלי - כאן, מוחזרת כשהיא מוקטנת, דהוייה ומצנזרת עצמה לדעתלאחרונה משתרבב התיאטרון של החיים לתוך תרבות הפנאי שלי. אני משתדל להמנע מלהעסיק את עצמי בענייני אקטואליה ובנושאים פוליטיים. נראה לי שכוחי להשפיע עליהם בין בחירות לבחירות מוגבל, אז אני משכנע את עצמי שהם אינם משפיעים עלי. אבל המציאות עולה בימינו אפילו על דמיון יוצרי התרבות, וזה בהחלט נותן את אותותיו בתרבות הפנאי שלי. זה חודר לתודעתי כשצנזור השידור הציבורי ושרת התרבות מתגנבים לתוך כתבה שפרסמתי כאן על הצגה בתיאטרון קרוב.

אני מציץ טיפה לאחור ומגלה שכבר כתבתי גם בעבר על נגיעות פוליטיות שמעכירות את תרבות הפנאי שלי. בלוג זה, שנועד לתעד בעיקר את חוויותי החיוביות, מכיל פה ושם אירועים פוליטיים. בטקס קיפוד הזהב 2013  הזכרתי את נציג משרד התרבות שניסה להשבית שמחה וכמעט הצליח. סיפרתי כאן גם על קריקטוריסטים ש"מרככים" את מסריהם בצנזורה עצמית. אני משתדל לעטוף את הדברים הפחות נעימים במעטפת עם ניחוחות תרבות, אך לפעמים הצחנה הפוליטית גוברת על כל השאר.

בימים האחרונים הבנתי שאינני יכול להתעלם יותר ממהרסי התרבות וממחריביה. אני אכול ספקות בקשר להחלטתי להמנע מלהתייחס כאן לטקס פרסי אופיר ולטקס קיפוד הזהב השנה. בשניהם השתלחה שרת התרבות באמנים כאילו היו אוייביה האישיים. מעטים יודעים או זוכרים מי היו זוכי הפרסים, אך כולם יודעים על הפרובוקציות שעוררה שרת התרבות. ראש הממשלה יזם את החלפת רשות השידור השמאלנית מידי לטעמו, בתאגיד השידור הישראלי – כאן. משגילה שהתאגיד החדש איננו סר למרותו, החליט לבטלו ולהפיח רוח חיים ברשות שבינתיים פרשו או הופרשו ממנה מרבית מובילי הדעה שנגועים לדעתו בשנאה אישית כלפיו. הרשות המחודשת כבר תצנזר את עצמה לדעת. תרבות הפנאי שלי מושפעת ישירות מאותם אירועים פוליטיים ולכן יש מקום למאמרים בנושאים אלה גם כאן – בתרבות הפנאי.

המאמר הראשון מסוג זה – השוטה, המלך ותפיסת המציאות – מתארח בבלוג הגיגית של בני גיל. את המאמרים הבאים אני שוקל לפרסם בתרבות הפנאי. מעתה יכול להיות שתמצאו כאן לפעמים הגיגים מתחומים שמשפיעים על תרבות הפנאי שלי גם באופן עקיף…
ואני עדיין חולם ומקווה שהסרט בו אנו חיים מוביל לסוף טוב.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.כרזת ההצגה בפייסבוק של תיאטרון קרוב

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת:
עיבוד ובימוי:
ייעוץ אמנותי:
נוסח עברי:

תפאורה:
תלבושות:
עיצוב תאורה:
ע. במאי:

מטיי וישניאק
ניקו ניתאי
דורית ניתאי נאמן
סילביה שיז'אן

צבי פדלמן
אהובה ארז
רונן בכר
קארין מתנה

על הבמה:

  • תמי ספיבק
  • שירה פרבר
  • מורן אלון
  • אופיר דואן
  • יפתח רווה
  • אסף מור
  • צביקה דולב
  • ניקו ניתאי

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

La Mer - 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה

אני מתעורר לצלילי השיר La Mer – 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה. לוקח לי כמה שניות לקלוט שספיחי ליל אמש השתרבבו כנראה לחלומותי והשיר מתנגן בראשי בלבד. זה קורה לי לא מעט. את החלומות אינני זוכר, לשמחתי, אבל יש לחלומותי לפעמים פסקול שאיתו אני מתחיל את היום. הפעם מלווה אותי שיר אהבה מתקתק וקטיפתי לים. שיר על אור יפהפה, עם השתקפויות, מלאכים טהורים, ציפורים לבנות ומפרצים בוהקים – אוּטוֹפִּיָה שְׁמַאלְצִית, ממש כמו החלום שמרתה נושאת כבר עשרים שנה, ולשמו היא רוצחת את דיירי המלון שהיא מנהלת עם אמה. מרתה שרה את השיר כשהיא מפנטזת שהחלום על סף הגשמתו, אף על פי שהיא בעצם יודעת שהחלום לא יתגשם לעולם.

הבוקר אני מבין כמה השיר הזה קולע, דבר שלא חדר להכרתי בזמן שצפיתי בהצגה. בחירה מצויינת של הבמאי, שמרימה לרגע את מרתה כדי להעצים את כאב הנחיתה, כשתגלה שהחלום הבלתי מושג שלה, הוא מציאות חייה של מריה, אשת האח שנעלם לפני עשרים שנה והשאיר אותה עם אמה, וללא חיים אמיתיים משלה.

בדרך לתיאטרון אני מנסה ללקט מידע על המחזה 'אי הבנה' מאת אלבר קאמי. אני קורא את התקציר באתר תיאטרון קרוב – הסיפור מוּכָּר מאוד – אני יודע שלא קראתי את המחזה ולא ראיתי את ההצגה, ובכל זאת משהו מנקר בערפי וטוען שאני מכיר אותו. אתר התיאטרון מוביל אותי בקישור לביקורת של צבי גורן שמעשירה אותי בפרטים על המחזה וההצגה – מאין אני מכיר את זה? אני מְגָגֵל "אי-הבנה מאת אלבר קאמי" ומגלה את הכתבה הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל | תרבות הפנאי. כן, כתבתי על זה כאן לפני שנתיים אחרי שהאזנתי לתסכית ברשת א' של קול ישראל שעתידו כרגע לוט בערפל. פתאום הכל חוזר, אני נזכר בתסכית עם חנה רובינא, דינה דורון, גילה אלמגור ויוסי בנאי, וכשהכל מתייצב בזכרוני, הוא מסתכם במחשבתי כ"טרגדיה של טעויות".

ליבי ואני יושבים בשורה הראשונה, וליידנו מתיישבת אשה עם מצלמה גדולה, דיגיטלית למשעי, שמשמיעה קולות "קודאק" רמים כאילו הייתה מצלמת סרט. נוכחות פעילות הצילום גוברת על המתרחש בהצגה, אז אני מוציא גם את המצלמה הננסית שלי – אם הריכוז שלי בהצגה מופרע, שלפחות תהיינה גם לי כמה תמונות.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב  אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

התפאורה המינימילסטית שעיצב צבי פדלמן קולעת מאוד לטעמי. התלבושות שעיצבה אינגה בר, מגדירות את הדמויות באופן שברור לנו איפיון הדמויות היטב, עוד בטרם ביצעו פעולה או פצו פה. האם והבת, יעל יעקב גולדמן ונעמה שלום עמיאל, מקרינות קור רוח של רוצחות קשוחות ואדישות, שמתחלף אצל שתיהן, באי-התאמה מושלמת, עם אנושיות שמתפרצת לזמן קצר ושׁוֹכֶכֶת. שתיהן עוברות לאורך המחזה מספר תהפוכות רגשיות שמתכנסות ברגעי השיא, לאבדן הרגש ונחיתה אל כְּלָיָה שאיננה מקרינה תחושת אבדן, כאילו מעולם לא האמינו שהטוב יגיע. גם כאשר מרתה שרה על הים, לא נראה שהיא מאמינה שחלומה עומד להתגשם, כאילו ברור לה שהמציאות עומדת להתנפץ בפניה.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרובהבן שנטש את משפחתו לפני עשרים שנה, השחקן המוכשר גל ישראלי, שובה את ליבי בחדוות החיים שלו, שנסוגה אל תוך החששות שמא לא יתקבל על ידי משפחתו, וְשָׁבָה להתעורר כל פעם מחדש, גם כשהוא מגלה שאימו ואחותו אינן מזהות אותו. הוא איננו מתייסר בלבטים, משום שהוא היחיד שאיננו יודע על הרצח הקרב ובא. הוא משתדל להיות נעים הליכות כלפי כולם, ושותה מכוס התרעלה ללא כל חשש.

הוא כבר הצליח להתעשר ולבנות לעצמו חיים, ועכשיו הוא רוצה להתאחד עם משפחתו שאיננה מכירה אותו, בלי להתייסר כמותם בחלומות שלא יתגשמו לעולם. ובכל זאת, דווקא הוא זה שמדבר אלי במישור הרגש יותר מאלו שאמורות היו לקרוע את רגשותי לגזרים.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

אחרי ההצגה ליבי ואני משוחחים בתחנת האוטובוס על ההצגה, וכשאני משרבב אל השיחה את הביטוי שהתגבש קודם בראשי "טרגדיה של טעויות", שנינו עוברים לדבר על מחזות אחרים שגם בהם החלומות מתנפצים אל תוך יאוש שמוביל לאבדן מתוך אי-הבנה.

מאת: אלבר קאמי
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
נוסח עברי: סילביה שיז'אן
ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן
מוסיקה: נדב ויקינסקי

תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: אינגה בר
תאורה: ודים קרשסקי
מנהל טכני: רונן בכר
ומנהל הצגה: עמר נצר

גל ישראלי – יאן – הבן השב
יעל יעקב גולדמן – אימו
נעמה שלום עמיאל – אחותו מרתה
מורן אלון – אשתו מריה
צביקה דולב – המשרת הזקן

על ההצגה:

image

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

החוויה שלי ממלחמת יום הכיפורים

כולם חולקים בימים אלה חוויות מהמלחמה, בעיקר זכרונות אימה ודם. אני בנוי אחרת. קוראי 'תרבות הפנאי' יודעים שאני נוטה לחלוק חוויות חיוביות. אני עושה את זה בעיקר למען עצמי, כך אני מסנן את הרוע ממארג זכרונותי ומדגיש את הטוב והאופטימי. את הרע אינני שוכח, הוא יושב שם במעמקי עולם החוויות שלי עטוף היטב בחוויות חיוביות.

אז הנה החוויה שלי ממלחמת יום הכיפורים –

אני חייל סדיר בבסיס הדרכה במצפה רמון. כבר השלמתי עם כך שאנחנו נשארים בבסיס לשבת-יום כיפור, ואז, לקראת צהרי יום שישי, מודיעים לנו שרמת הכוננות ירדה ואנחנו משוחררים הביתה, אפילו יש הסעות. כעבור כארבע שעות אני בבית בתל-אביב, וכעבור חמש שעות נוספות מקפיצים אותי ואת כל היחידה חזרה לבסיס. מלחמה.

כבר תשעה עשר יום שאיננו מתרחקים לרגע מהחגור ומהקסדה. ברדיו "שלחי לי תחתונים וגופיות", ולנו יש משאית צבאית מלאה בתחתונים, בגופיות ובגרביים, אבל מותר להסיר נעליים רק כדי להחליף תחתונים וגרביים. איננו מתקלחים מקלחת שלמה, רק חצי גוף עליון – תשעה עשר יום ללא מקלחת הגונה – מכף רגל ועד ראש.

אנחנו עומדים בשורה לפני מטוס בשדה התעופה בִּיר-תְּמָֿדֶּה בסיני ערוכים לקרב, אך עדיין לא קיבלנו פקודת מבצע. אין לי מושג לאן מטיסים אותנו. המפקד מורה לנו להניח את החגור ואת הקסדה על הרצפה, לקחת רק את הנשק וללכת אל הסככה הקרובה. מה קורה? הרי אסור להתרחק מהחגור ומהקסדה.

בסככה כבר נערך צוות מלהקת פיקוד הדרום עם ציפי מור ועם חנה לסלאו. הגיעו אלינו מופעי בידור במהלך המלחמה, אך מעולם לא נפרדנו מהחגור ומהקסדה. איננו מבינים עדיין מה קורה. קולטים שמועות שכנראה נחתם הסכם הפרדת כוחות בין ישראל למצרים, אבל אין כל הודעה רשמית. רק בסיום ההופעה עולה מפקד לבשר לנו שמבחינתנו המלחמה הסתיימה.

מחוץ לסככה מחכות לנו מיכליות הובלת מים צבאיות שצינורות עם ראשי מקלחת בוקעים מהן לכל עבר. כן, מותר להתקלח. כולם רצים אל המיכליות תוך פשיטת המדים למקלחת הראשונה מאז תחילת המלחמה. יש רק משחת סבון צבאית צהובה ואין מגבות, אבל יש מים ומותר סוף סוף לפשוט את המדים שהפכו כבר להיות חלק מעורנו.

 

אין לך מה לדאוג
עוזי פוקס
מילים: תלמה אליגון רוז
לחן: קובי אושרת

אין לך מה לדאוג
אני נזהר ולובש גם סוודר
אין לך מה לדאוג
זה מיותר הכל בסדר
אין לך מה לדאוג כאן נהדר
מפגיזים כהוגן
באמת שלא חסר דבר.

אין לך מה לדאוג
פה קייטנה ועושים שמח
ואתמול היה אפילו
פנאי להתקלח
אין לך מה לדאוג אני ישן
וחולם עליך
כשאחזור העירה נתחתן.

שלחי לי תחתונים וגופיות
כאן כולם כבר כמו חיות
נלחמים כמו אריות
מורל ממש גבוה
ואצלנו בפלוגה
מבקשים קצת הפוגה
מותק לא לשלוח לי עוגה.

אין לך מה לדאוג
אני נמצא במקום בטוח
ובין הפגזה להפצצה
יש זמן לנוח
אין לך מה לדאוג
פגז מתוק
סבלנות ילדונת
באמת שאין סיבה לדאוג.

זו הייתה המקלחת הנעימה ביותר בחיי.

יש לי, מן הסתם, גם זכרונות אחרים שצפים ועולים מידי פעם ואני גם מספר אותם. למזלי, למרות היותי בלב אזורי הלחימה, לא חוויתי מחזות זוועה, לא נאלצתי לירות בשום אדם, לא הייתי כתובתו של שום כדור, "ובין הפגזה להפצצה" – כמאמר השיר – היה לי אפילו זמן לנוח.

imageהשיר "אין לך מה לדאוג" הזכור כ"שלחי לי תחתונים וגופיות" מבוסס על גלויה ששלח גיורא, אחיה של הפזמונאית תלמה אליגון, שהיה ככל הנראה בגזרת הלחימה שלי. בשיר כתוב בין השאר "אתמול היה אפילו פנאי להתקלח" – כולי קנאה. מצד שני, את המשפט "אני נמצא במקום בטוח" גם אני כתבתי בגלויה הביתה… אז לך דע מה היה שם באמת.

יחד עם הגלויות שחולקו לנו בכמויות כדי שנשלח לעורף, קיבלנו גם רשימה של משפטים מומלצים לשיבוץ בגלויות, כנראה עבור אלה שמתקשים להתנסח באופן חיובי תחת אש. אני מניח שהמשפט "אני נמצא במקום בטוח" היה באותה רשימה.

יש לי עוד חוויה שקשורה לאותן גלויות – חוויה פחות נעימה – שגם אותה אני חולק מידי פעם עם מי שמעוניין להקשיב.

בסופו של דבר, מלחמת יום הכיפורים פתחה את הדלת להסכם השלום עם מצריים, ששורד כבר הרבה יותר שנים מהזמן שהיינו במצב של אי-שלום.

העולם נפלא כל עוד מחר את תלכי בשדה

היום שלי נפתח כל בוקר בשיר What a Wonderful World בביצוע לואי ארמסטרונג.

מה נפלא העולם... מפלי טקקאו בהרי הרוקי הקנדייםזו איננה נעימת השכמה, הטלפון מכוון לנגן לי את השיר כאשר אני כבר ער. אני שומע את השיר עד תומו ולפעמים אפילו יותר מפעם אחת והשיר גורם לכל היום להיות נעים יותר.

בתכנית הבוקר בגלי צה"ל, טלי ליפקין שחק משוחחת עם סא"ל עודד נהרי – ראש מדור טקסים ואירועים – על ביקור תזמורת צה"ל ברוסיה. לקראת סוף השיחה נשאלת השאלה איזהו השיר שמייצג את התזמורת.

השיר שנבחר על ידי המראיינת והמרואיין הוא שירה של נעמי שמר 'מחר'. בזמן שהרדיו משמיע את השיר 'מחר' בביצוע נעמי שמר בליווי תזמורת צה"ל, הסלולרי שלי מתחיל לנגן את פתיחת היום. אני נמצא בין הרדיו לבין הסלולרי ששרים יחד שני שירים שבשום פנים אינם יכולים להשתלב זה בזה.

את What a Wonderful World אינני מפסיק אף פעם – זוהי המנטרה היומית שלי. גם את 'מחר' אינני רוצה להפסיק, אז אני שומע את שני השירים כצרימה הדדית, ותוך כך צץ בראשי הקודח הגיג סביב השאלות –

  • למה האופטימיות בשירים בעברית מתחילה "על תנאי"?
  • למה אפילו בשירים קשה לנו להיות אופטימיים ככה סתם, ללא תנאים?

    'מחר אולי נפליגה בספינות…'
    למה 'אולי'? למה לא 'ודאי'?

    'האמנם עוד יבואו ימים…'
    למה 'האמנם עוד…'
    כשאפשר 'עוד תראי ש…'

אלו, מן הסתם, שאלות רטוריות. ברור לי שבשני המקרים זוהי הרמה להנחתה – עוד מעט תבוא הפסיקה – 'כל זה אינו משל ולא חלום – זה נכון כאור בצהריים…' וכן ההחלטה 'את תלכי בשדה.'.  ובכל זאת אנחנו פותחים בהטלת ספק כדי להפריך אותו בהמשך.

 

מחר אולי נפליגה בספינות
מחוף אילת עד חוף שנהב
ועל המשחתות הישנות
יטעינו תפוחי זהב

כל זה אינו משל ולא חלום
זה נכון כאור בצהריים
כל זה יבוא מחר אם לא היום
ואם לא מחר אז מחרתיים

מחר אולי בכל המשעולים
ארי בעדר צאן ינהג
מחר יכו באלף ענבלים
המון פעמונים של חג

כל זה אינו משל ולא חלום…

מחר יקומו אלף שיכונים
ושיר יעוף במרפסות
ושלל כלניות וצבעונים
יעלו מתוך ההריסות

כל זה אינו משל ולא חלום…

מחר כשהצבא יפשוט מדיו
ליבנו יעבור לדום
אחר כל איש יבנה בשתי ידיו
את מה שהוא חלם היום
כל זה אינו משל ולא חלום…

אפילו התרגום המוכר לעברית של What a Wonderful World הוא על תנאי 'כשאני רואה בחלוני…', כלומר – כשאינני רואה בחלוני… לא יתקיים כנראה החלק של 'איזה אחלה עולם'. הדבר שקוסם לי ב What a Wonderful World הוא האופטימיות הגורפת שלו. מי שקרא את הגיגי בנושא, יודע שאני מסתייג קלות מהתרגום המוכר, ולכן תרגמתי לעצמי את השיר לעברית כך שישאר אופטימי לכל אורכו ללא תנאים – ממש כמו במקור.

כל זה חולף בראשי בשתי הדקות בהן מתנגנים שני השירים יחדיו ואינני מצליח להזכר בשיר עברי שכולו טוב ללא תנאים.

סתם הגיג לבוקרו של יום, וכרגיל 'אני מהרהר מה נפלא העולם' ויוצא לשגרת יומי.
בוקר טוב!


מחר בביצוע תזמורת צה"ל בביקור קודם במוסקבה.


מחר בביצוע להקת הנח”ל

כעבור שבועיים – 9 בספטמבר 2016

אני רואה מול חלוני דגל שמתנפנף על שפת ימה של חיפה ובאופן ספונטני מתנגן בראשי המנוננו הלאומי. מוזר שההמנון לא צץ במחשבתי כשהגיתי הגיג זה לראשונה – לא די בכך שההמנון הלאומי שלנו הוא על תנאי, גם קיום התנאי מבטיח בסך הכול עיכוב מצב עגמומי למדי – לא, חס ושלום, מניעתו.

שני התנאים מפורטים בבית הראשון ותוצאת קיום התנאים בבית השני. התוצאה היא 'עוד לא', כלומר – גם כשהתנאי מתקיים, תאבד התקווה – קיבלנו רק דחייה – דחייה לדורות… אני מקווה.

סתם עוד הגיג על הפסימיות הלאומית.

והנה הגיג שהוא המשך של ההגיג ההוא –

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה –
 
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
 

   

נראה לי שהגיע כבר הזמן להחליף את המנוננו במשהו יותר אופטימי. משהו כמו 'אני מאמין' מאת שאול טשרניחובסקי, זה כשכולנו מכירים כ'שחקי שחקי'. זה לא רעיון שלי, הוא הוצע בעבר על-ידי חברי הכנסת אברהם בורג ומוחמד ברכה.
בחירה טובה – לא?

'עוֹדֶנִּי מַאֲמִין', 'עוֹד נַפְשִׁי' וגם 'עוֹד אַאֲמִין' – כנראה גם כאן האופטימיות היא על תנאי ומציעה רק דחיה. אמנם ההמשך אופטימי, אבל מי מגיע באמת לבית השלישי? הרי את ההמנון הנוכחי, הקצרצר, לא כולם זוכרים. בעצם, גם התקווה הוא שיר ארוך שרק שני בתיו הראשונים הוגדרו כהמנוננו. אם אותו דבר יקרה עם 'שחקי שחקי', החלק ה'אני מאמיני' של השיר יאבד ונשאר רק עם הפסימיות.

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
 
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

אגב, גם ההמנון האמריקני הוא שני בתים מתוך פואמה ארוכה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.

הערות שוליים:
שיניתי את שם הכתבה שתתאים להגיגים המאוחרים
אני יודע שאינני הראשון, וגם לא האחרון, שמנתח את לוגיקת ההמנון.

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

תמונה מהפייסבוק של תיאטרון קרוב- באדיבות עופר שמר"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

imageאחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים:
אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה
:
מי שחי זקוק לאהבה
.
ומי שאין לו אהבה
,
יסתפק בקצת חיבה
.
ומי שאין לו גם חיבה
,
ילעס לו לחם עם ריבה.
אוי מנגינה ישנה, עצובה…

שחזור כיכר צינה דיזנגוף ההיסטורית

לאחרונה הוחלט סופית להנמיך את הכיכר, ללא הקמת חניון תת קרקעי. לפני כחמש שנים נערך סקר בקרב תושבי תל אביב שבו כמחצית מהנשאלים בחרו "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית" בתוספת חניון תת קרקעי.
כִּכַּר צִינָה (דיזנגוף)פרנסי העיר החליטו לקבל את בחירת התושבים, אך ללא החניון. מכרי שמעו אותי לא פעם מספר בנוסטלגיה על הכיכר של ילדותי עם יריד הספרים, המשחקים והקריקטורות על הגג בקיץ נטול מזגנים. מכאן מתבקש שאתלהב מהשבת עטרת תל אביב ליושנה. כיום אינני תושב תל אביב, אך אילו שאלו אותי, אינני חושב שהייתי בוחר "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית".

אני מתגעגע לחוויות ילדותי בכיכר צינה דיזנגוף. צינה של מטה הייתה יפה בעיני לאין ערוך מזו של מעלה. הכיכר הייתה חלק מילדותי התל-אביבית. גרתי ברחוב דיזנגוף, למדתי בתל-נורדוי וביקרתי כמעט כל יום בכיכר כתלמיד בית הספר היסודי, כמתבגר וכבוגר צעיר. בסיום הלימודים באוניברסיטת תל-אביב, עזבתי את העיר ועברתי צפונה משיקולי פרנסה, בימים בהם הכיכר הישנה כבר נהרסה, והחדשה רק החלה לגבש את זהותה. בכיכר של מעלה לא היו עצים לצל ודשאים לרוץ עליהם, ובמרכזה הותקנה מזרקה דומה לזו שהייתה למטה. העיטור הצבעוני של יעקב אגם הוצב מאוחר יותר, אך גם פרצי האש שניסו להזניק את המים בלהבה השמיימה לא הרשימו אותי. אני, ששיחקתי בכיכר בילדותי ב"תופסת", ב"שוטרים וגנבים" ובעוד משחקים שאבד עליהם בינתיים כלח, חשבתי שהכיכר החדשה תאפשר לילדים לשחק בבטחה ללא צורך לעבור את הכביש אל מרכז הכיכר. כששבתי לשם אחרי שנים, לא ראיתי בכיכר ילדים משחקים, אך הדבר נבע גם משינוי בתרבות המשחק של הילדים.

כיכר צינה דיזנגוף מוגבהת ומעוטרת. By Rubinstein Felix, - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11009517

כיכר צינה דיזנגוף מוגבהת ומעוטרת.
By Rubinstein Felix, – Own work, CC BY-SA 3.0

חלק ניכר מהשינויים שחולל ראש העיר דאז – שלמה להט – היו בהחלט לטעמי. קניון לב דיזנגוף שהחליף באותם ימים את שכונת נורדיה התחבב עלי, בעיקר משום שגישר בין כיכר צינה לבין היכל התרבות והבימה. גן החיות שאהבתי ללכת אליו ברגל בילדותי הוצא מהעיר. גם זו פעולה מבורכת מבחינת איכות חיי תושבי השכונה, אך היום הילדים זקוקים להסעה לספארי ברמת גן.

מאז שהייתי ילד בכיכר צינה עד שנהרסה לצורך הגבהה, שינתה הכיכר את פניה לא מעט. המרכז נשאר תמיד עם מזרקה, דשא, עצים וספסלים, אך החנויות שבמעטפת השתנו במהירות מסחררת. חנויות פרטיות ובתי כלבו קטנים דוגמת אֶקְמָן, לא שרדו את הופעת המשביר לצרכן. חנויות אחרות הפכו לבוטיקים קטנים שנדדו די מהר מהכיכר אל הרחוב ופינו את מקומותיהם למזללות. ה"בר-בי-קיו" הענק התחלף עם חנות "מציאות" כשצמחה מזללת ה"וימפי" הראשונה, שאיבדה את בכורתה לסטקיות שהיו לשווארמיות. עדיין אפשר למצוא פה ושם חנות פרטית קטנה ששרדה את הטלטלות, אך בגדול – הכיכר שמצאתי אחרי השחרור מהצבא לא הייתה כבר הכיכר של ילדותי.

כיכר צינה דיזנגוף בגלויה של פלפוט משנות השישים

כיכר צינה דיזנגוף בגלויה של פלפוט משנות השישים

לימים העיר המשיכה להשתנות. מה שהיה פעם "צפון תל אביב" הפך להיות "הצפון הישן". אזורי התרבות והבילוי נדדו לאבן גבירול ואף מזרחה. הקאמרי עזב את דיזנגוף, צוותא עבר ממאפו ללונדון מיניסטור, מועדון התיאטרון במנדלי נסגר לבלי שוב, תיאטרון האוהל איננו, קולנע אסתר – גולת הכותרת של הכיכר – הפך להיות מלון ואפילו קולנע תל-אביב הסמוך לכיכר צינה נהרס. מוקד התרבות של תל אביב שכולל את הבימה, מוזיאון תל אביב והיכל התרבות איבד את הבכורה לטובת מרכז גולדה שמאגד את האופרה, הקאמרי, מוזיאון תל אביב החדש ובית אריאלה. העיר שהייתה אז חמה ושוקקת הפכה להיות עיר ללא הפסקה.

אם כך, מה בצע לנו "להחזיר את האתר למתכונתו ההיסטורית"?

ההיסטוריה איננה חוזרת והנוסטלגיה איננה מה שהיה פעם. מה שקיים בזכרונותינו איננו אמיתי – הזמן מזקק מזכרונותינו את מה שברצוננו לזכור ומוחק את השאר, וטוב שכך. אולי עדיף לנו להשאיר את העבר לנוסטלגיה שמתייפה מיום ליום ונתאים את עצמנו למציאות. שיחזור הכיכר למתכונתו ההיסטורית לא ימשוך אליו ילדים ואני מתקשה לדמיין את בני דורי שבים לשחק בכיכר "שוטרים וגנבים". אז מה הטעם בשחזור חלקי חסר משמעות. העולם התקדם והשתנה, מה שקסם לנו פני ארבעים שנה איננו, לא ישוב, ולא כדאי לנו שישוב. בימינו לא נהוג לצאת מהבית הממוזג בערב קייץ חם כדי לשבת בכיכר להנות מבריזה מצננת. אף אחד לא יעזוב היום את המסך הביתי כדי לשבת באולם קולנע לא ממוזג עם אלפיים מושבי עץ חורקים ולראות סרט.

עדיף, לדעתי, להפקיד את עיצוב הכיכר בידי אדריכלי ערים צעירים שיתאימו את הכיכר למציאות של ימינו, ואינני רואה חשיבות רבה בהורדת או הרמת מפלס הכיכר. אשמח לראות עיצוב שמשתלב היטב עם בנייני הבאוהאוס עגולי החזית שמקיפים את הככר מכל עבר, למעט הבנין שבפינת פינסקר. בית המשביר לצרכן שנבנה בסוף שנות החמישים היה ועודו בעיני כתם עיצובי שפינתו החדה איננה משתלבת בארכיטקטורה של כל שאר המבנים שבמעטפת הכיכר.

בשולי הדברים:

  • באוהאוס – לאחרונה נולד נוהג חדש. מורי הדרך ושאר "ידענים" מציינים שארכיטקטורת הבאוהאוס איננה נקראת באוהאוס אלה "הסגנון הבינלאומי". הם אינם טועים, הם סתם מתקטננים. "הסגנון הבינלאומי" פוּתח בבית הספר לאמנות האדריכלות "באוהאוס" ומקובל בכל העולם לכנות את הסגנון בשם בית הספר.
  • תרבות המשחק של הילדים – בילדותי, ברכיו ומרפקיו של ילד פעיל ובריא היו לרוב שחוקים ממשחקי ריצה וקפיצה ברחובות, בכיכרות ובגנים הציבוריים. היום ילדים אינם נפצעים משום שהם משחקים במתחמים מוגדרים ומגודרים ובהשגחה צמודה. גם אלה שיוצאים לשחק במקומות "פתוחים", עטויים בקסדות ובמגיני ברכיים. אינני מציין את זה לשלילה, אני מניח שגם אני הייתי נוהג כך עם ילדי בימינו. הדורות שאחרי לא זכו ברמת החופש האישי ממנו אני נהניתי בילדותי, ובמקביל לא נדרשו לפתח אחריות אישית למעשיהם.

לא מכניסה את זה הביתה – ג'ייסון דנינו הולט

מאת ליבי רן

לא מכניסה1

יש לי וידוי: אני קנאית. אני נחשפת ליצירה מעניינת, טובה, מסעירה – ואני מיד רוצה להיות חלק ממנה. להיות יוצרת שהיצירה הזאת מיוחסת לה. למרבה האבסורד, זה לא קורה כשיוצאת יצירה תיאטרונית (המדיום שבו גם אני יוצרת) שאומרת פחות או יותר מה שאני רוצה לומר. זה קורה כשיוצאת יצירה שבה נעשה משהו שבכלל לא העליתי על דעתי לעשות. כזה שהיה בנקודה המתה בשדה הראייה שלי.

כששמעתי לראשונה על הפרוייקט "לא מכניסה את זה הביתה" של ג'ייסון דנינו הולט, עדיין לא חזרתי לגור בתל אביב. המחשבה על מופע משך שאורכו שבע שעות, שבמהלכן ניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה, היה יכול להיות מוצלח עבורי, אלמלא המופע התרחש בשישי, אחרי שהתחבורה הציבורית הכשרה למהדרין שלנו חדלה לפעול. בצער, ויתרתי על המופע, ורק קיוויתי שהוא יתקיים שוב.

הצילומים היפים של גדי דגון לא אחרו להגיע, ועיטרו את פיד הפייסבוק שלי. האלבום כולו הוקדש לקהל. מסתבר שלא מעט מחברותיי ומחבריי הגיעו לצפות במופע, וגם כתבו לג'ייסון ולמשתתפות/ים במופע שהיה מעולה. הצטערתי, אבל הבטחתי לעצמי ללכת בפעם הבאה, גם אם עדיין לא אגור בתל אביב עד אז.

התיאור של המופע קימץ במילים. הוא הצהיר, שהמופע כולל וידויים בלבד. צוינו שמות השחקניות והשחקנים. צויין משך המופע, ושניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה לאורך כל משך המופע.

המופע הבא מגיע, אבל הוא מתקיים בחולון, במוזיאון העיצוב, במסגרת פסטיבל "פרינט סקרין". אני נאלצת להגיע רק לשעה וחצי האחרונות של המופע, ונעצבת שהוא במוזיאון. אני רוצה את מה שראיתי בתמונות האלו שראיתי בפייסבוק. רוצה לשבת על כסא בבית של ג'ייסון ולהרגיש בתוך בית. במוזיאון יש יותר מדי מרחק בין הרצפה לבין התקרה. הדיבור מהדהד אחרת. האור קר, החלל ממלכתי. יש שומרת שמזהירה לא לפגוע בכסאות המעוצבים בתצוגה. כשאני מגיעה, הכל כבר בעיצומו: הרצפה מלאה בכרטיסיות כתובות בכתב יד, והוידויים כבר נשפכים בחלל המופע. אני מרגישה שאני מתפרצת באמצע, במיוחד כי נאמרים דברים פרטיים, שחלקם הגדול מביך. מהרגע שבו אני מתיישבת, עולה בי צורך להצטרף לוידויים. במופע הזה, שלא כמו בהרבה מופעים שבהם יש הפרדה מוחלטת בין הקהל לבין המופיעים – כולנו בפנים. כבר המודעות לכך, שבמופע הקודם צולמו הרבה מאוד תמונות של הקהל, גורמת לי להיות יותר שמורה לעצמי. אני אוהבת לשלוט בתיעוד שלי. אני מצטלמת נורא. אני פוחדת שלא יבינו אותי. כל רגע ורגע יש לי וידוי שמבקש להתפרץ החוצה. כשהשחקנים, היושבים מסביב לשולחן גדול מימדים בבגדי ערב רשמיים, שולטים בקצב אמירת הוידויים, אפשר להיתקל מדי פעם ברגע שקט. ברגע כזה, אם את אמיצה ויש לך מה לומר – את יכולה להגיד משהו מהקהל. ההבדל בינך לבין היושבות והיושבים מסביב לשולחן מאוד בולט: לא באת בחליפה או בשמלת ערב. אין לך מקום מסביב לשולחן. את אורחת. זה לא מונע מהקהל להתבטא, וברגע שבו אני מבינה, שהכללים אינם מאפשרים דיון בוידויים – אני מגיעה למסקנה שאני בעצם בשליטה. אולי יחשבו עליי משהו רע, או ידברו עליי אחר כך, אבל לא עכשיו ולא מיד. אני לא חייבת דין וחשבון ממש עכשיו. אני מוצאת את עצמי מקשיבה חלקית, ומחכה לרגע שבו אשמיע את קולי. פתאום זה בוקע ממני: "מאה אחוז מהזמן יש לי מה להגיד, אבל אין לי אומץ". הקול שלי רם, והדיקציה שלי טובה. אני מנסה לעשות רושם. הנהונים מצד הקהל ומצד השחקנים. אני מחפשת אישור ממי שאני מכירה שם, מסביב לשולחן. כאילו זה לא מספיק להוציא את זה. אני רוצה לדעת שזה בסדר. שלא עבדו עליי. שלא הציגו מצג שווא של וידוי רק כדי לחשוף אותי. זה נגמר לי מהר מדי, ואני מרגישה שהחווייה לא מוצתה. כל שנותר לי הוא לחכות למופע נוסף בבית של ג'ייסון.

לשמחתי, כשמגיע המופע הבא, אני כבר גרה בעיר. אני מתכננת לצפות בחמש השעות המתוכננות מתחילתן ועד סופן, ולצערי – מאחרת בעשרים דקות. זה לא משנה, חוץ מהתהייה שלי – שנותרת ללא מענה – אם כללי המשחק מוסברים לפני תחילת המופע, או שהוא פשוט מתחיל, והקהל מבין מתוך המהלך. קיר שלם בסטודיו שבביתו של ג'ייסון הוא לוח. כזה שניתן לכתוב עליו בגירים. יש לו המון נוכחות, והוא עמוס אינפורמציה. לפעמים, במקום להסתכל על מי שמסביבי או על מי שמדבר/ת כרגע, אני קוראת מה כתוב על הלוח. במופע הזה, אני כבר מרשה לעצמי להשתתף. במידה, כדי לא לצאת נודניקית, כי לא באו לראות אותי מופיעה, ולא באתי להשתלט. אני ממעטת לשפוט בחומרה כזו כל משתתף/ת אחר/ת מהקהל. הביקורת שלי תמיד חמורה בהרבה כשהיא מופנית כלפיי. לצערי, יש מי שבוחר כן להשתלט על החלל ועל הקשב של הקהל, ומתוך איזו אג'נדה שרוצה לבחון את הכללים באמצעות ניפוצם – משבש לי את החוויה. מתוך התבוננות בקהל סביבי – לא רק לי. הנימוס מחייב להקשיב לו, אבל הוא מתעקש לדבר בקול שקט ובלתי מובן, ומספר – לעצמו – סיפורים ארוכים. זה חלק מהמופע, אני מזכירה לעצמי. הכללים מאפשרים גם את הפרתם. עם זאת, אני רואה תסכול גם על פני היוצרות/ים שמסביב לשולחן. אולי יש צורך בכלל נוסף, שנוגע למי שעובר על הכללים.

כשמשתרר שקט ארוך מדי, שולף אחד השחקנים כרטיסייה מהערימות המונחות על השולחן. אלה וידויים שהשחקנים עצמם כתבו במהלך החזרות. אני רק מניחה, כי לא הסבירו לי. ייתכן, שאילו הגעתי בזמן, היו מאפשרים גם לי לכתוב וידוי על כרטיסייה. עם הזמן, כל הכללים מובנים וגם המבנה כבר ברור. המופע נשאר מעניין בזכות התוכן שנוצק לתוכו, ובמיוחד בגלל המתח בין מה שנאמר לבין המוסכמות החברתיות, שמכתיבות ש"כאלה דברים אסור / לא נעים / חצוף לומר".

כעבור חמש שעות פחות עשרים דקות מהרגע בו נכנסתי, מצלצל שעון מעורר. השחקניות והשחקנים קמות/ים. מחיאות כפיים. אני מרגישה שהזמן עבר מהר. אני מרגישה שעבר המון זמן. אני מוצפת רגשות. המוח שלי עסוק בשאלה, למה זה עבד עליי כל כך חזק.

לפני כמה שנים, השתתפתי מספר פעמים בפרוייקט "ההגרלה" של קרן שפי וסער סקלי. אני נזכרת בהשתתפות שלי שם, כי גם זה היה אירוע משך. פחות מופע, יותר ניסוי חברתי חווייתי, שאולי היווה מופע עבור המשתתפות/ים בו. התחושה המשותפת לשני האירועים היא של החמצה. של רצון כמעט חמדני לעוד: עוד לנסות, עוד לחשוף, עוד להאזין. היתה גם תחושה של שותפות גורל. של "זר לא יבין זאת". של מרחב שהוא מוגן ומאפשר, ובו-זמנית – גם מעורר ספקות ופרנויה. האם אני מתועדת? מה מונע ממי שכאן בחדר מלצלם אותי, להקליט אותי או סתם לחזור על דבריי בחוץ? לא חתמנו על חוזה סודיות או על אמנה שמבטיחה לנו אנונימיות. בטחנו במי שסביבנו, והנה – ראיתי שיש מי שהכללים אינם חשובים בעיניו. אולי הוא יספר לכל העולם מה אמרתי, כשחשבתי שרק החדר ויושביו ידעו. עם זאת, זה נעים להיות על הקו שבין הזדהות מוחלטת לבין שיפוט לחומרה של מי שחושף/ת את עצמה/ו בפניי. זה אנושי לרצות לדעת עוד על אנשים. גם על זרים. אין חוויה שתשווה להבנה, שאני לא היחידה שחושבת את המחשבות הנוראות שאני חושבת, ושזה ממש ממש בסדר. זה מרגיע לדעת, שעם כל השיפוט העצמי הזה, כל מה שנאמר במופע הזה הוא אנושי.

בסופו של דבר, אני בוחרת ללכת שוב ל"לא מכניסה את זה הביתה", כשיתאפשר לי. אני פשוט סקרנית מדי. זה מביך, אבל גם נפלא להבין שאני לא לבד בעולם.

לא רק חנהל'ה התבלבלה מנתן אלתרמן במאתיים

בנק ישראל הכריז שבימים אלה נכנס לתוקפו השטר החדש בסך 200 ש"ח שיופץ לציבור החל ביום רביעי, 23.12.15.

זמן רב אני מחכה להופעת השטרות החדשים שנושאים את דיוקנאות נתן אלתרמן ולאה גולדברג. הכרזות מוקדמות סיפרו לנו שעל השטר עם דיוקן המשורר נתן אלתרמן, נוכל לקרוא את מילות השיר 'פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ', אחד משירי האהבה האהובים עלי במיוחד, זה עם הכוכבים ועם הירח הלוהט כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת.

הנה מגיע השטר הֶחָדָשׁ וַאֲנִי קורא בו מילים של שיר אהבה אחר לגמרי 'אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.'. אני תוהה מה קרה ל'פגישה לאין קץ' – קיבלנו את השטר בְּלִי הַכּוכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.

קריאה מדוקדקת של פרסומי מחלקת המטבע של בנק ישראל מבהירה לי שמילים פשוטות כמו אלה של השיר הלאומי שיר בוקר, יכול לקרוא כל אחד, אך כדי לקרוא מילים של שיר אהבה מורכב יותר צריך להתאמץ – חשיפה של כל אוחזי השטרות לשיר עמום ועתיר פרשנויות עלולה להסיח את דעתם בְּעָרֵי-מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת.

 200 שקלים חדשים - נתן אלתרמן

אז איפה בכל זאת השיר 'פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ'? אם תבחנו את השטר בזכוכית מגדלת, תגלו אותיות זערוריות שזולגות מזוית עינו הימנית של המשורר ונפרשות לכיוון כתפיו. ככה זה – בשביל תרבות צריך להתאמץ.

כשרות לציבור שקרא עד כאן, החלטתי להגיש את מילות השיר בגודל קריא.
הקשה על התמונה תפתח אותה בגודל מעט יותר נח לקריאה.

פגישה לאין קץ זולגת מעין המשורר נתן אלתרמן - הקשה על התמונה תפתח אותה בגודל מעט יותר נח לקריאה פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ

נתן אלתרמן

כִי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ
שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!
תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ
וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת.
פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,
עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל,
תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.

אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶת.
לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ.
תְּפִילָּתִי דָבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת,
תְּפִילָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!

עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,
בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,
אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִימּוּקִים.

טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוכֶדֶת,
אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפו לָרוּץ,
אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַאֲפִיל כְּחֶדֶר,
בְּלִי הַכּוכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.

שָׁם לוֹהֵט יָרֵח כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,
שָׁם רָקִיע לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים,
שָׁם שִׁקְמָה תַפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת
וַאֲנִי   אֶקֹּד לָה    וְאָרִים.

וַאֲנִי יוֹדֵע כִּי לְקוֹל הַתֹּף
בְּעָרֵי-מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,
יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ-רֹאשׁ לִקְטֹף
אֶת חִיוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.

פגישה לאין קץ

בשיחת רשת נאמר 'מישהו עובד מאוד קשה לבלבל אותנו בצבעים של ה 20 , 50 ו 200' וכן 'האמת שהשיר המתאים ביותר הוא "חנהלה התבלבלה".. כן, גם זה אלתרמן… אבל אולי באמת דאגו לציבור, שמא יתבלבל גם הוא בין השטרות.'

השיחה, מהבלבול בין השטרות אל הבלבול בדבר מחבר השיר "חנהל’ה התבלבלה" מדליקה לי את ניצוץ גלגולו של ניגון ואני מחליט לכתוב על כך לקטגוריה גלגולו של ניגון בתרבות הפנאי.

חנהל'ה התבלבלה

השיר חנהל'ה התבלבלה הוא שיר על בלבול… שבלבל את כולם. השיר מיוחס בהרבה מאוד מקומות לנתן אלתרמן אך הוא בעצם "גרסה עממית", שלא לומר פארודיה, על השיר הסטירי הוא והיא על הגג אותו כתב אלתרמן לעדלאידע תרצ"ד [1934]. השיר נכתב ללחן חסידי ששמע אלתרמן בבית אביו, לחן שהתגלגל לידישפיל ושימש לשירה היתולית במספר הֶגְוֵנים שמרביתם עוסקים בסוגים שונים של בלבול.

השיר הוא דואט של זוג פְּרוֹבִינְצְיָאלִים, יְהוּדָה וחַוָּה'לֶה מעפולה, שמתגנדרים עם "דָּג מָלוּחַ" ושִׂמְלַת שַׁבָּת לקראת הנסיעה לקרנבל בעיר הגדולה שֶׁכָּל עֲפוּלָה תִּתְפַּקַּע! הנה הדואט הוא והיא על הגג בביצוע ציפי שביט ובומבה צור – ההקלטה היא מתוך המופע "קונגרס הצחוק הציוני הראשון" משנת 1972. אפילו ביוטיוב כתוב ששם השיר "חנהל'ה התבלבלה" למרות שהמילים הן של הוא והיא על הגג שכתב נתן אלתרמן – הבלבול חוגג מכל עבר, לא רק חנהל'ה התבלבלה.

הוא והיא על הגגהוא והיא על הגג

מילים: נתן אלתרמן

הוּא:
מֵעֲפוּלָה בָּאנוּ הֵנָּה יַחַד,
בְּרַכֶּבֶת יוֹם שִׁשִּׁי.
יֵשׁ לִי דָּג מָלוּחַ וְקָרַחַת
וְתִסְרֹקֶת לְרֹאשִׁי.

הִיא:
וְעָלַי שִׂמְלַת שַׁבָּת
גַּם אַרְנָק שֶׁל עוֹר בַּיָּד,
אִמָּא, כַּמָּה זֶה נֶחְמָד!
יְהוּדָה הַגִּידָה נָא,
שֶׁתִּשְׁמֹר לִי אֱמוּנָה,
כְּמוֹ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה.

הוּא:
חַוָּה'לֶה, הַבִּיטִי גַּם הַבִּיטִי
מַה שֶּׁבֶּן-אָדָם עוֹשֶׂה…
בְּחַיַּי, אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי
בִּלְבּוּל מֹחַ שֶׁכָּזֶה!

הִיא:
אַל תִּהְיֶה פְּרוֹבִינְצְיָאל,
כַּנִּרְאֶה שֶׁעוֹד בִּכְלָל
לֹא רָאִיתָ קַרְנָבָל…
אַל תִּצְעַק בְּקוֹל מָלֵא,
אַל תִּקְפֹּץ כְּמוֹ טָלֶה,
אַל תִּקְרָא לִי חַוָּה'לֶה!

הוּא:
כָּל הַגַּג מָלֵא כְּאִינְקוּבָּטוֹר,
הוֹי אִשְׁתִּי הַמִּסְכֵּנָה…
אִם אֲנִי אֶפֹּל מִפֹּה לְמַטָּה
אַתְּ תִּהְיִי לְאַלְמָנָה.

הִיא:
יְהוּדָה עֲמֹד יָשָׁר,
אַל תִּתְפֹּס בִּי בַּצַּוָּאר,
לֹא יִקְרֶה לְךָ דָּבָר…
הִסְתַּדַּרְתָּ עַל הַגַּג,
אַל תָּזוּז מִפֹּה וְרַק
שְׁמֹר הֵיטֵב עַל הָאַרְנָק.

הוּא:
הַתַּהֲלוּכָה הִנֵּה עוֹבֶרֶת
זֶה נִפְלָא, אוֹי, זֶה נִפְלָא!
אַל תִּדְחֹף בָּחוּר, הִנֵּה פֹּה גְּבֶרֶת,
וַאֲנִי הוּא בַּעֲלָהּ!

הִיא:
יְהוּדָה הַבֵּט לְשָׁם –
הַגָּמָל אֵינֶנּוּ סְתָם,
הַגָּמָל הוּא בֶּן-אָדָם…
וְהַכּוּרְדִּי הַקּוֹפֵץ
וְהַחֹטֶם שֶׁל הַלֵּץ…
פֹּה אֶפְשָׁר לְהִתְפּוֹצֵץ.

הוּא:
אֶת הָמָן תָּלוּ עַל עֵץ גָּבוֹהַּ,
אֶת וַיְזָתָא עַל עָצִיץ…
אַגָּדָתִי בִּמְכוֹנַת קוֹלְנוֹעַ
אֶת הַקַּרְנָבָל מַרְבִּיץ.

הִיא:
אוֹיָה אֵיזֶה מִין יָמִים,
גַּם אוֹתָנוּ מְצַלְּמִים,
אַל נִהְיֶה כְּמוֹ גְּלָמִים!
הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִימִיקָה
וְהָעֵף לִי נְשִׁיקָה,
שֶׁכָּל עֲפוּלָה תִּתְפַּקַּע!

לימים הניגון החסידי, שעשה את כל הדרך ממזרח אירופה, הִתְמָּזְרֵחַ והפך להיות זמר מזרחי לכל דבר, ומשהתמזרחה הנעימה התמזרחו גם המילים. פרופסור אדוין סרוסי, ראש החוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שעוסק במוסיקה יהודית תוך שימת דגש על מסורות צפון אפריקאיות ואלו של מזרח אגן הים התיכון וכן במוסיקה פופולארית ישראלית, כותב כך:

'השיר נהפך ל"שיר עם" והתגלגל בפי זמרים חובבים במסיבות וב"קומזיצים", במסגרות אזרחיות וצבאיות, כשזהות המחבר הלכה והיטשטשה. בינתיים חיבר סופר אלמוני מלים אלטרנטיביות למלותיו של אלתרמן, כאשר רק הפתיחה המקורית נשתמרה, עם שיבושים אחדים. הטקסט החדש היה בעל אופי סוריאליסטי, ובו מאצ'ו (מזרחי?) החפץ בבן זכר מאשתו החדשה מנסה להשפיע על המציאות בכוח המלים.'

צלילי העוד

השיר חנהל'ה התבלבלה התפרסם בפיהם של הלהקות צלילי העוד וצלילי הכרם ששרשרו אותו עם שיר השירים פרק ב' פסוק ד': 'הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי'.

השיר הפך ללהיט חפלות גורף בכל שכבות העם בהרבה מאוד גרסאות כיסוי – דקלון וחיים משה, גלעד שגב, צמד רעים, יזהר כהן, רבקה מיכאלי וחנן יובל ועוד. השיר קיבל אפילו גרסה פאנקית בפי להקת קילר הלוהטת.

קילר התבלבלה

חמש מהגרסאות הרבות של השיר מצוטטות בזמרשת וגירסה נוספת – הֶלְחֵם של כמה מהגרסאות משורשר עם 'הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן' קיים בשירונט. ניכר שהגרסאות אינן מפרי עטו של נתן אלתרמן – הן מכילות משחקי לשון ותחביר שאינם אופייניים לנתן אלתרמן.

שני דברים גרמו לי לפשפש במקורות השיר ה"מזרחי" חנהל'ה התבלבלה. האחד הוא השם חנהל'ה. ככל הידוע לי אין המזרחים והספרדים, כמוני, מוסיפים את הסיומת היידישאית 'לֶה' לשמותיהם. השני, שצרם לי אף יותר, הוא הצרוף 'יֵשׁ לִי דָּג מָלוּחַ בְּצַלַּחַת' בשיר מזרחי. בתחילה לא הצלחתי להבין מה למזרחים ולדג מלוח. כשקראתי את הוא והיא על הגג של אלתרמן, הכל הסתדר – הביטוי "דָּג מָלוּחַ" מוכר לי מחמי, עליו השלום, ששפת אימו הייתה יידיש. ערב חתונתי עם בִּתּוֹ שתחייה, אמר שאם אני בא לחתונה שלי בלי "דג מלוח", גם לו מותר.
הכרזת המדינה, תל אביב, 1948 - הצלמניה ©בשפתו של חמי, "דג מלוח" הוא כינוי לעניבה, וכאשר אדם מתגנדר הוא עונד "דג מלוח". דָּג מָלוּחַ וְקָרַחַת הם סמלי מעמד – ראו את תמונות גדולי האומה של אותם ימים, לכולם דג מלוח ולמרביתם קרחת.

הנה מילות השיר משירונט בקיזוז התוספת משיר השירים ובתוספת ניקוד.

פגישה לאין קץ זולגת מעין המשורר נתן אלתרמן - הקשה על התמונה תפתח אותה בגודל מעט יותר נח לקריאה

מֵעֲפוּלָה הֵנָּה בָּאנוּ יַחַד
בְּרַכֶּבֶת יוֹם שִׁשִּׁי
יֵשׁ לִי דָּג מָלוּחַ בְּצַלַּחַת
וְתִסְרֹקֶת לְרֹאשִׁי
וְעָלַי שִׂמְלַת שַׁבָּת
עִם אַרְנָק שֶׁל עוֹר בַּיָּד
הוֹ אִמָּא, כַּמָּה זֶה נֶחְמָד
יְהוּדָה הִבְטִיחַ לָהּ
שֶׁתִּשְׁמֹר לה אֱמוּנָה
כְּמוֹ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה

יֶרַח דְּבַשׁ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה
זֶפֶת אַחֲרֵי הַדְּבָשׁ
הֶחָתָן רוֹצֶה לִהְיוֹת לְאַבָּא
בֶּן מֵחַנָּה'לֶה דָּרַשׁ
חַנָּה'לֶה אָמְרָה לוֹ בֵּן
זֶה לְגַמְרִי לֹא יָפֶה
לֹא אֹבֶה וְלֹא אֶרְצֶה
אִם תִּרְצֶה בֵּן אוֹ בַּת
לֵךְ עֲשֵׂה לָךְ לְבַד
כִּי חֹפֶשׁ פְּעֻלָּה וּפְרָט

יוֹם שִׁשִּׁי תרצ"ט פַּרְשַׁת וַיֹּאמֶר
בְּרִית מִילָה הָיְתָה בָּעִיר
סְעֻדָּה נִתְּנָה כְּיַד הַמֶּלֶךְ
וּמַזָּל טוֹב לַגְּבִיר
חַנָּה'לֶה הִתְבַּלְבְּלָה
מָה פִּתְאֹם בְּרִית מִילָה
וְהִיא עוֹדֶנָּה בְּתוּלָה
אַךְ הַבַּעַל לֹא זָכַר
כֵּיצַד בָּא לוֹ בֵּן זָכָר
וְלִשְׂמֹחַ מְאֻחָר

אֶת הַבֵּן הֵבִיאוּ אֶל הָרַבִּי
וַיֹּאמְרוּ לוֹ רַבִּי קַח
הִיא אוֹמֶרֶת זֶה לֹא שֶׁלִּי
וְהוּא אוֹמֵר זֶה כֵּן שֶׁלָּךְ
אָז הָרַבִּי הִתְעַנְיֵן
שְׁנֵיהֶם מַכְחִישִׁים בַּבֵּן
וְזֶה דָּבָר לֹא יִתָּכֵן
נְחַכֶּה עַד שֶׁיִּגְדַּל
אָז אוֹתוֹ מִפִּיו נִשְׁאַל
מֵאֵין בָּאת מְנֻוָּל

גלגולו של ניגון ליום הכיפורים

האלבום Let it Be יצא כחודש אחרי פירוק להקת החיפושיות ומייד בעקבותיו יצא הסרט. כעבור שלוש שנים וחצי, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אין שום קשר בין שני המאורעות פרט לניגון אחד שהתגלגל מהראשון לשני ומייד התגלגל לכיוון אחר.

גלגולו של ניגון ליום הכיפוריםיום הכיפורים רשום בתודעתי אך ורק כמלחמה – אני הייתי חייל סדיר שנאלץ להתבגר בבת אחת והגיגי נציגי האלהים עלי אדמות על קדושת היום אינם מעניינים אותי.

המלחמה, להבדיל מקודמתה, הייתה נטולת שירים. לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ובזמן אופורית הנצחון, היינו מוצפים בשירים יפים, שירי עזוז וגבורה, שירים מגוייסים… ושיר מחאה אחד. הלהקות הצבאיות, ולא רק הן, שרו שירים חדשים שנוצרו עבור אותה מלחמה. שיר הנושא של המלחמה היה שירה של נעמי שמר 'ירושלים של זהב' – שיר שנכתב והתפרסם לפני המלחמה ועוּבָּה בבית נוסף בעקבותיה.

צנחן אחד, שלא שבע במיוחד נחת מאותה מלחמה, כתב מילים משלו לניגון של 'ירושלים של זהב'. השיר 'ירושלים של ברזל', שהיה שיר המחאה, הושמע ברדיו לא מעט. הגנרלים, המנהיגים והעם, שהיו שיכורי ניצחון, התעלמו מהביקורת, והצמידו בסלחנות למאיר אריאל את הכינוי – "הצנחן המזמר". כעבור שנה החלו לצמוח לנו שירי מחאה נוספים, חלקם אפילו הושרו בפי להקת הנחל, מוסווים היטב בעטיפה מתקתקה, שאיפשרה לכולם לשיר אותם בלי לתהות מדוע ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה – למה. השיר המקסים 'ירושלים של זהב' התגלגל להיות גם 'ירושלים של ברזל' ואפילו קיבל בדיעבד את ברכת המשוררת והמלחינה נעמי שמר.

ירושלים של זהב
מילים ולחן: נעמי שמר
מילים ולחן: נעמי שמר

אויר הרים צלול כיין
וריח אורנים
נישא ברוח הערביים
עם קול פעמונים.

ובתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומה
העיר אשר בדד יושבת
ובליבה חומה

ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור.

איכה יבשו בורות המים
כיכר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית
בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע
מייללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח
בדרך יריחו.

ירושלים של זהב…

אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בנייך
ומאחרון המשוררים

ירושלים של זהב

כי שמך צורב את השפתיים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
אשר כולה זהב

ירושלים של זהב…

חזרנו אל בורות המים
לשוק ולכיכר
שופר קורא בהר הבית
בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע
אלפי שמשות זורחות
נשוב נרד אל ים המלח
בדרך יריחו.

ירושלים של זהב…

   

ירושלים של ברזל
מילים: מאיר אריאל ונעמי שמר
לחן: נעמי שמר

במחשכיך ירושלים
מצאנו לב אוהב
עת באנו להרחיב גבוליך
ולמגר אויב

מקול מרגמותיו רווינו
ושחר קם פתאום –
הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא
וכבר היה אדום

ירושלים של ברזל
ושל עופרת ושל שחור
הלא לחומותייך
קראנו דרור

הגדוד, רגום, פרץ קדימה,
דם ועשן כולו
ובאו אמא אחר אמא
בקהל השכולות

נושך שפתיו ולא בלי יגע,
הוסיף הגדוד ללחום
עד שסוף סוף הוחלף הדגל
מעל בית הנכות

ירושלים של ברזל…

ירושלים של ברזל

נפוצו כל גדודי המלך,
צלף – נדם צריחו
עכשיו אפשר אל ים המלח
בדרך יריחו

עכשיו אפשר אל הר הבית
וכותל מערב
הנה הנך באור ערביים,
כמעט כולך זהב

ירושלים של זהב
ושל עופרת וחלום –
לעד בין חומותיך
ישכון שלום

בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, השיר Let it Be התנגן ברדיו כל הזמן. נעמי שמר כתבה לשיר נוסח עברי שונה בתכלית מהשיר של החיפושיות שנכתב על ידי פול מקרטני.
לו יהי של נעמי שמר הוא שיר תפילה לשובם בשלום של החילים מהמלחמה, בעוד השיר של מקרטני הוא מעין שיר נחמה שקורא להתעלוֹת על טרדות היומיום, להרפות ולהמשיך הלאה.
הביטוי Let it Be הוא בתרגום גוגל 'עזוב את זה', בתרגום בינג 'תניח לזה' ובמורפיקס 'עזוב אותו לנפשו' – כלומר הכל בסדר 
– הרפה – המשך הלאה.
מרדכי הורביץ – בעלה של נעמי שמר – דחק בה לכתוב לשיר לחן משלה ולא לבזבז אותו על מנגינה של זרים. כך נולד הלחן החדש והמוכר.

לוּ יְהִי
מילים ולחן: נעמי שמר

 לו יהי - הגשש החיוור ונעמי שמר בפני חיילים

עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָאֹפֶק
מוּל עֲנָן שָׁחֹר כָּבֵד
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

וְאִם בַּחַלּוֹנוֹת הָעֶרֶב
אוֹר נֵרוֹת הַחָג רוֹעֵד
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי
אָנָא – לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

אִם הַמְּבַשֵּׂר עוֹמֵד בַּדֶּלֶת
תֵּן מִלָּה טוֹבָה בְּפִיו
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

אִם נַפְשְׁךָ לָמוּת שׁוֹאֶלֶת
מִפְּרִיחָה וּמֵאָסִיף
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי
אָנָא – לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

מַה קוֹל עֲנוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ
קוֹל שׁוֹפָר וְקוֹל תֻּפִּים
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

לוּ תִּשָּׁמַע בְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה
גַּם תְּפִלָּה אַחַת מפִּי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי
אָנָא – לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

בְּתוֹךְ שְׁכוּנָה קְטַנָּה מוּצֶלֶת
בַּיִת קָט עִם גַּג אָדֹם
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

זֶה סוֹף הַקַּיִץ סוֹף הַדֶּרֶךְ
תֵּן לָהֶם לָשׁוּב הֲלוֹם
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי
אָנָא – לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

וְאִם פִּתְאֹם יִזְרַח מֵאֹפֶל
עַל רֹאשֵׁנוּ אוֹר כּוֹכָב
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

אָז תֵּן שַׁלְוָה וְתֵן גַּם כֹּחַ
לְכָל אֵלֶּה שֶׁנֹּאהַב,
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי
אָנָא – לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.

   

Let it Be

Let it be, let it be
Ah, let it be, yeah, let it be
Whisper words of wisdom, let it be

And when the night is cloudy
There is still a light that shines on me
Shine on until tomorrow, let it be

I wake up to the sound of music,
Mother Mary comes to me
Speaking words of wisdom, let it be

Let it be, let it be
Let it be, yeah, let it be

Let it Be
Paul McCartney

When I find myself in times of trouble
Mother Mary comes to me
Speaking words of wisdom, let it be

And in my hour of darkness
She is standing right in front of me
Speaking words of wisdom, let it be

Let it be, let it be
Let it be, let it be
Whisper words of wisdom, let it be

And when the broken-hearted people
Living in the world agree
There will be an answer, let it be

For though they may be parted
There is still a chance that they will see
There will be an answer, let it be

Let it be, let it be
Let it be, let it be
Yeah, there will be an answer, let it be

נעמי שמר כתבה את לו יהי לניגונו של השיר Let it Be, ואז כתבה ניגון משלה לשירהּ לו יהי, לכן ניתן לשיר כל אחד מהשירים בלחנו של משנהו – מעניין לנסות. אני ניסיתי והנה התוצאות. ההקלטות נעשו בתנאים ביתיים בליווי פלייבק קריוקי או גיטרה, ואינני בדיוק זמר – ההאזנה על אחריותכן\ם – ראו הוזהרתן\ם.

לו יהי במנגינת Let it Be השיר Let it Be  במנגינת לו יהי

בשולי הדברים:

  • בשיר Let it Be האמא מרי באה בעיתות מצוקה ואומרת Let it Be.
    היו שייחסו את הסיפור למרים הבתולה – אם המשיח – אשר, על פי הברית החדשה, אמר לה המלאך גבריאל: "אל תפחדי מרים, כי מצאת חן לפני אלהים, הנה תהרי ותלדי בן…"… בתגובה אמרה מרים: "הנני שפחת אדני, יהי לי כדברך" – כך כתוב בלוקס 1.38 [תרגום חדש 1976] . אין לי מושג מה כתוב בתרגום האנגלי אך יכול להיות שלפחות באחד התרגומים, נכתב בתגובת האם מרים Let it Be.
    בראיון מאוחר יותר סיפר פול מקרטני שבתקופה הלחוצה של ההקלטות ב 1968, כאשר התקשורת בין החיפושיות הייתה מתוחה למדי, באה אליו בחלום אימו מרי – שמתה מסרטן בהיותו בן 14 שנים – ואמרה לו "It will be all right, just let it be"
    וכך השיר נולד.

  • במהלך השירות הסדיר הייתי אחראי, בין השאר, על מערכות ההגברה בבה"ד 1. בסיום כל קורס קצינים עלו הצוערים בזה אחר זה לקבל את סיכת המ"מ על רקע צלילי 'ירושלים של זהב'. אני הייתי זה שהשמיע את השיר בלופּ אינסופי, דבר שגרם לי לסלוד מהשיר לאורך זמן. היום שמעתי את השיר לאחר כארבעים שנים של המנעות – נראה שהחלמתי.

  • בשיר לו יהי בביצוע הגשש החיוור עם נעמי שמר בפני חיילים, הושמט הבית הכואב ביותר. הביצוע של חווה אלברשטיין כולל בית זה

אִם הַמְּבַשֵּׂר עוֹמֵד בַּדֶּלֶת
תֵּן מִלָּה טוֹבָה בְּפִיו
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

אִם נַפְשְׁךָ לָמוּת שׁוֹאֶלֶת
מִפְּרִיחָה וּמֵאָסִיף
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

חוה אלברשטיין - לו יהי

הפרוטה והירח לפני עשרים שנה בשדירת שברי החלומות

הפרוטה והירחלאחרונה אני תופס את עצמי מפזם את השיר הפרוטה והירח ככה סתם באמצע יום העבודה. חברים שואלים אותי מה קרה ששלפתי את השיר מגנזך זכרונותי, וגם אני תוהה. לפני מספר ימים נזכרתי.

לספרים שאני קורא יש דמויות ולבני אדם יש פס קול. אינני יודע איך האנשים סביבי תופסים את הספרים שהם קוראים, אני מלהק להם דמויות – לפחות לגיבורים הראשיים. יש לי צורך לראות את האנשים ואת המקומות. לפעמים הצורה שאני "מדביק" לדמות ספרותית עולה מדמיוני, ולפעמים היא של אדם שאני מכיר. בדרך כלל, אותו אדם איננו מודע לכך, אך כאשר אני פוגש אותו, הדמות הספרותית מושאלת לו בדמיוני – לטוב ולרע. אני די משוכנע ששאול המלך הגבוה ושחום העור שלי אינני יודע על כך.

לפעמים אדם שאני מכיר מעורר בי זכרונות לשיר או לנעימה מסויימת. כאן הדבר פחות מובהק, כי לא לכל "הצמדת פס-קול" כזו יש הגיון שאני מבין. אני יודע שאני מקושר אצל אנשים עם השיר What a wonderful world – את הקישור הזה אני יצרתי. השיר מלווה אותי כל הזמן, ובדרך כלל בקול רם או מתיבת הנגינה הקטנה שמונחת על המדף שלי בעבודה. ובכן, בהיסח הדעת הצמדתי את 'הפרוטה והירח' לאדם שאני פוגש לא מעט. אין לי כל כוונה לספר כאן כיצד נוצר הקישור, על כל פנים, אחרי שאני פוגש אותו השיר מתחיל להתפזם בראשי מאליו, ומפעם לפעם אף בוקע מגרוני. מאחר שהתחלתי לפזמו יצאתי להתחקות אחר עקבותיו – כזה אני.

בתחילת המאה העשרים, ב-1919 – אם נרצה לדייק, התפרסם לראשונה הספר הפרוטה והירח מאת סומרסט מוהם. תרגומו לעברית יצא לאור בהוצאת זמורה בשנת 1986. לא ידעתי על קיומו ולא קראתי אותו, לפחות בינתיים.

הספר הפרוטה והירח מאת סומרסט מוהם בתרגומו לעבריתעשרים ותשע שנים לאחר יציאת הספר לראשונה, בשנת 1948, חיים חפר הגה את הרעיון להקים להקה צבאית – הצ'יזבטרון. לתוכנית הלהקה כתב חיים חפר שיר ששמו כשם הספר, אם כי נושאו שונה לחלוטין. במודע, או לא במודע, שאל חיים חפר את השם 'הפרוטה והירח' וכתב שיר חיזור שהלם את רוח התקופה, שהתאפיינה במחסור שעליו מתגברים באמצעות הומור עצמי. השיר נכתב למנגינת השיר Boulevard of Broken Dreams שהלחין הארי וורן בשנת 1933. אלא שהמנגינה של 'הפרוטה והירח' איננה זהה לזו של 'שדירת שברי החלומות', יש בה רמזים למנגינה אחרת – זו של השיר Veinte Años – עשרים שנה. את השיר הלחינה הזמרת הקובנית מריה טרזה ורה María Teresa Vera קצת אחרי שירו של הארי וורן, ונראה שהשיר מושפע מאוד מקודמו. מנגינת הפרוטה והירח נשמעת לי כעירוב של שני הלחנים.

הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ

מילים: חיים חפר

הַבִּיטִי נָא אֶל הַיָּרֵחַ

אוּלַי תִּהְיִי קְצָת מַבְּסוּטָה

בֵּינֵינוּ כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ

שֶׁבְּכִיסִי אֵין אַף פְּרוּטָה

הוֹי, הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ!

מַה נוֹרָא הָאָבִיב

עִם גֵּרָעוֹן בַּתַּקְצִיב

לוּ רַק הָיְתָה פְּרוּטָה אַחַת

הָיָה הָאֹשֶׁר בָּא מִיָּד

הוֹי הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ!

הוֹי הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ!

זֶה צֶמֶד חֶמֶד מִנִּי אָז

אִם יֵשׁ פְּרוּטָה וְיֵשׁ יָרֵחַ

אָז הָרוֹמָן, חַבִּיבִּי, זָז

הוֹי הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ!

נַעֲלַיִם צָרִיךְ

וּמִכְנָסַיִם צָרִיךְ

וְגַם חֲגוֹר חָדָשׁ צָרִיךְ

בִּמְקוֹם דְּמֵי חֹפֶשׁ יֵשׁ בַּטִּיח

הוֹי, הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ!

הוֹי, הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ!

מַצָּב רוֹמַנְטִי עַד בְּלִי דַּי

כִּי לַפַּלְמָ"חְנִיק יֵשׁ יָרֵחַ

אַךְ אֵיפֹה הַפְּרוּטָה, אֶחָי?

הוֹי, הַפְּרוּטָה מִן הַיָּרֵחַ

רְחוֹקָה עַד מְאֹד!

*וּבֵינָתַיִם עֲבֹד

אוּלַי יָבוֹא עוֹד יוֹם אֶחָד

וְיִפָּגְשׁוּ בְּבַת אַחַת

גַּם הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ

הוֹי, הַפְּרוּטָה וְהַיָּרֵחַ!

הַנּוֹשֵׂא הוּא יָשָׁן

אַךְ הוּא מַתְאִים בְּכָל זְמַן

רֵעַי, לוּ פַּעַם אַךְ הָיְתָה

פְּגִישַׁת יָרֵחַ וּפְרוּטָה

הָיָה הַשִּׁיר יוֹתֵר שָׂמֵחַ!

הביצוע המקורי בפי הצ'יזבטרון
הביצוע המקורי בפי הצ'יזבטרון

בתכנית פלנחני"ק שולב בשיר בצירוף מערכון מקדים בביצוע ירדנה ארזי וגידי גוב
בתכנית פלנחני"ק שולב בשיר בצירוף מערכון מקדים בביצוע ירדנה ארזי וגידי גוב

להקת הנח"ל של 1989 שרה את הפרוטה והירח במחרוזת שירי עבר של הלהקה
להקת הנח"ל של 1989 שרה את הפרוטה והירח במחרוזת שירי עבר של הלהקה

Boulevard of Broken Dreams – 1939

שדירת שברי החלומות

בתרגום חופשי

אני הולך ברחוב של צער

שדירת שברי החלומות

כאן ג'יגולו וג'יגולט

מתנשקים בלב שקט

לשכוח את החלומות

 

צחק הלילה ותבכה מחר

עם התנפצות התכניות

וג'יגולו וג'יגולט

מתעוררים בלב רוטט

דמעות שברי החלומות

 

המקום בו תמצא אותי

נע תמיד מפה לשם

פה את נשמתי השארתי

בעבר שנעלם

 

שמחה גנובה שנמוגה כבר

עוד רגע לא תוכל לראות

אך ג'יגולו וג'יגולט

שרים רוקדים כאן בדואט

שדירת שברי החלומות

I walk along the street of sorrow

The boulevard of broken dreams

Where gigolo and gigolette

Can take a kiss without regret

So they forget their broken dreams

 

You laugh tonight and cry tomorrow

When you behold your shattered schemes

Gigolo and gigolette

Wake up to find their eyes are wet

With tears that tell of broken dreams

 

Here is where you'll always find me

Always walking up and down

But I left my soul behind me

In an old cathedral town

 

The joy that you find here you borrow

You cannot keep it long it seems

Gigolo and gigolette

Still sing a song and dance along

The boulevard of broken dreams

Frances Langford: Boulevard of Broken Dreams rec 1939
Frances Langford: Boulevard of Broken Dreams rec 1939

Maria Teresa Vera - Veinte años
Maria Teresa Vera – Veinte años

Maria Teresa Vera – Veinte años

מה אכפת לך שאוהב אותך,

אם אינך רוצה בי יותר?

באהבה אשר חלפה

לא כדאי להזכר

 

הייתי אשליית חייך

יום אחד רחוק כעת,

היום אני העבר

לא אוכל להסתגל.

 

אילו את הדברים שאנו רוצים

ניתן היה להשיג,

היית רוצה בי באותו האופן

כמו לפני עשרים שנה.

 

עם כמה צער נתבונן

באהבה אשר חלפה

זו חתיכה מהנשמה

אשר נעקרת ללא רחם

מקור התרגום: http://goo.gl/qDPftA

Qué te importa que te ame

si tú no me quieres ya

El amor que ya ha pasado

no se debe recordar.

 

Fui la ilusión de tu vida

un día lejano ya,

hoy represento el pasado

no me puedo conformar.

 

Si las cosas que uno quiere

se pudieran alcanzar

tú me quisieras lo mismo

que veinte años atrás.

 

Con qué tristeza miramos

un amor que se nos va

es un pedazo del alma

que se arranca sin piedad.

במהלך חיפושי מצאתי מאמר של יוסף חרמוני עם הסברים מאירי עיניים – מומלץ לקרוא גם את דבריו.

 [חיפוש המילים “הפרוטה והירח” בתוך העמוד יביא אתכם אל המאמר ואל תשובת אליהו הכהן].

%d בלוגרים אהבו את זה: