ארכיון תג: הגיגים

בעינינו ראינו – תערוכת צילומים של זיו קורן מהמלחמה באוקראינה

העיתונאי רונן ברגמן והצלם זיו קורן תיעדו במילה ובתמונה את מאורעות המלחמה שמשתוללת באוקראינה. התמונות שצילם זיו קורן הוצגו במרכז פרס לשלום ולחדשנות בין התאריכים ה-14-24.6.22, כלומר – התערוכה כבר נסגרה. לגמרי במקרה נתקלתי בפרסום של התערוכה, מספר הכרטיסים שמוקצים לכל שעת הגעה מוגבל ובכל זאת הספקנו לקנות כרטיסים ולראות אותה לפני שנסגרה.

בעינינו ראינו - תערוכת צילומים של זיו קורן מהמלחמה באוקראינה

אנחנו מגיעים למרכז פרס לשלום ולחדשנות ביום קיץ חם בדיוק במועד שנקבע ומצפים לראות ללא הפרעה תערוכה שמספר הצופים בה בכל שעה מוגבל. רחבת הכניסה שבה מוצגת כמחצית התערוכה הומה באנשים חנוטים בחליפות ובעניבות. מרכז פרס לשלום אמנם מארח תערוכה, אבל הוא ממשיך לתפקד כאבן שואבת למשלחות דיפלומטיות ועסקיות מרחבי העולם. הקהל הרב שכמעט כולו גברי לא בא לתערוכה, הם באו למטרות אחרות. מישהי ניגשת אלינו לשאול אם הגענו לראות את התערוכה – ניכר שאנחנו חריגים בנוף. היא מסבירה לנו היכן מתנהלת התערוכה וכן שבקומה שמתחתנו מוצג סרטון מחזורי.

קהל המעונבים הומה ואין סיכוי לראות את התערוכה. אנחנו יורדים לראות את הסרט. המראות קשים מאוד. הסרט מציג את חוויותיהם של העיתונאי והצלם בתופת האוקראינית. הם מגיעים אל המקומות ההרוסים והעקובּים מדם. הצלם זיו קורן מטפס על גגות ועל שברי הריסות מפוייחים במטרה להביא לנו את התמונה שמייצגת את תחושת המלחמה. הם פוגשים פליטים שמספרים על מה שהיה על רקע חורבות בתיהם. הם מצטרפים ללוחמים אוקראינים שמסבירים שזו מבחינתם מלחמת אין ברירה – הם מגינים על הבית.

הסרט המחזורי אורך כמחצית השעה ואנחנו פונים חזרה אל התערוכה. בינתיים נכנסה קבוצה גדולה של נוער 'תגלית'. הם באו לראות את מרכז פרס לשלום ולחדשנות. אינני חושב שהם ציפו לראות שם את תערוכת זוועות המלחמה. הנערות והנערים מתנהגים למופת ומגלים עניין רב בתצוגות החדשנות. קומת התערוכה התפנתה בינתיים ואפשר לראות את התמונות. לצד כל תמונה מוצג קטע מהכתבה של רונן ברגמן בידיעות אחרונות ויש גם קוֹדָר שמוביל אל הכתבה בעיתון.

אני סורק את הקוֹדָרִים לנייד. כל התמונות מוצגות בכתבות שבעיתון האינטרנטי. התערוכה כבר נסגרה, אך עדיין אפשר לראות את התמונות בעיתון – הקישורים בשולי טור זה.

התמונות מזעזעות. אנחנו קוראים את המילים וצופים בתמונות בדממה. לא קל. כשרואים את הזוועות מקרוב החוויה שונה מזו שחולפת כהרף עין בכתבות הטלוויזיה שמשובצות במהדורות החדשות. נוכחות המלחמה באוקראינה בחדשות אצלנו טובעת בשטף התהפוכות המקומיות שאיננו מותיר זמן לרגש להתעורר במלוא העוצמה. כאשר אנחנו מקצים לעצמנו זמן לתערוכה – זה כל מה שאנחנו עושים ובזה כל מעיינינו. זו הסיבה העיקרית ללכת לתערוכות – הניתוק מהשיגרה ופינוי הזמן להפנמה מלאה של החוויה.

פרט קטן שמפריע לי בהרבה תערוכות – התאורה. מעצבי התערוכות מציבים תאורה מקומית ממוקדת על כל תמונה והתאורה משתקפת בתמונה, כך שקשה לראות חלק ניכר מהפרטים בעיקר במרכזי התמונות. ישנם מוזיאונים שמציפים את השטח בתאורה רכה ומפוזרת שאיננה מתערבת בתמונות המוצגות.

התערוכה במרכז פרס לשלום ולחדשנות כבר נסגרה ובינתיים לא פורסם מיקום אחר שבו ניתן יהיה לראות אותה. אני מקווה שבקרוב לא יהיה יותר מה לצלם במלחמה זו, אף שסיומה לא נראה באופק. אני ממליץ להכנס אל הקישורים לכתבות בעיתון ידיעות אחרונות. בכל כתבה יש גלריה של התמונות, הסבר מילולי וכתבה מוקלטת. כניסה אל כל הקישורים תאפשר לכם לראות את מרבית התמונות בתערוכה, אם לא את כולן. אין טעם לראות את זה ברקע טרדות היומיום, כדאי לפנות זמן כאילו אתם בתערוכה ולהפנות את כל מעייני הנפש לקליטת החוויה.

קישורים:

המוח שלי ואני – דורון נשר

אין מילים. אתה פוקח את העיניים, יש מחשבות אבל אין מילים. לא רק על הלשון, גם המוח חושב ללא מילים. על משפטים אין בכלל מה לדבר – אין מילים. דורון נשר מספר לנו בגוף ראשון הווה על חוויותיו ללא המוח שהיה לו פעם. המוח עכשיו אחר וצריך לנסות להכיר אותו מחדש. המוח גם לא מכיר בדיוק את הגוף, שניהם מתחילים מהתחלה. כמו תינוק. אלה מילים שלי. אין לי כוונה לספר כאן על מה שכתוב בספר, אני מספר על חווית הקריאה שלי. את מה שדורון נשר מספר בספר תקראו בעצמכם.

אני מכיר את דמותו של דורון נשר ואת קולו מזה שנים רבות. דורון נשר ואני בערך בני אותו גיל. בני דורי וגם הצעירים יותר ראו ושמעו את דורון הצעיר ב'קרובים קרובים', ב'שולחן ארוך' ובעוד הרבה ממחוזות התרבות שלנו. קולו מוכר היטב מהרדיו, וכשאני קורא את המילים אני רואה את דמותו ושומע את קולו. אבל הקול מקוטע, לא הקול העשיר עם האינטונציה, הסַבְּטֵקְסְט, וההומור הדק הזכור לי היטב. הוא מתאר בזמן הווה חוויות שלא יכול היה לתאר בזמן שהתרחשו. הכול מסופר כאשר הוא כבר מסוגל לבנות משפט קוֹהֵרֶנְטִי ולהכתיב לעדינה המרפאה בעיסוק.

המוח שלי ואני - דורון נשר

אני ממשיך לקרוא והדמות בראשי משתנה, לא את דורון נשר אני רואה אלא את עצמי. זה מפחיד. אני חושב על האפשרות שאקלע למצבו. ללא מילים. ואז אני נילי – שותפתו לחיים. אני רואה את האדם הקרוב אלי מכול חסר אונים, חסר מילים, חסר תנועה. הרבה יותר מפחיד. אני יכול לעשות הכול אבל חסר אונים מול סבלו של שותפי למסע החיים. אני קורא, ובכל סיפור אני נופל לתוך דמות אחרת. אני שם לב שגרוני ניחר ועיני מִתְלַחְלְחוֹת. אני מתרץ את זה לעצמי בשינויי מזג האוויר, אבל השינויים הללו מגיעים משום מה דווקא כשאני קורא בספר.

אני חושב על איאד. אדם שתפקידו לעשות עבור אדם זר כל מה שאותו אדם צריך לעשות בעצמו. זה מצבו של כל מטפל באדם חסר אונים. הכרתי כאלה, אבל אף פעם לא הכניסו אותי כך לראש שלהם. הוא מטפל בעוד אחד ובעוד אחד, וכשהמטופל עוזב תמיד יהיה מישהו אחר ומהתחלה. דורון נשר מספר על עצמו ואני נופל שוב בדמיוני אל מקומו, ואז אל מקומה של צאלה ששומרת על העברית. כמו אוצר. אני מנסה לחלץ מילים שאיבדו את דרכן במוחו של אדם פגוע. המילים אולי שם וצריך למצוא אותן. זה מתסכל לראות אדם שכוחו במילים ללא מילים. וצריך להפגין כל הזמן אופטימיות. כשמגיעה מילה שאבדה זה מתגמל לרגע, אבל הדרך עוד ארוכה. בסוף הוא ידבר. אולי. דורון מדבר בסופו של דבר, אבל גם אחרי שנים הדיבור איננו קולח ועשיר בהבעה כבעבר.

אבל אלה אינן רק המילים. הפגיעה הזאת שנקראת אֲפַאזְיָה ופוגעת בשפה ובדיבור באה כעסקת חבילה יחד עם המיפלגיה – פגיעה בפלג הגוף הימני. יד ימין איננה ממושמעת וכן גם הרגל. שוב אני רואה את עצמי מנסה להפעיל כפית או להביא ספל משקה אל שפתי. הדבר הכי טבעי ויומיומי פתאום דורש תכנון, ונכשל. הפגיעה היא תמיד בצד ימין, אין לי מושג למה. לפתע אני חושב על כך שאולי יש לי יתרון. אני ימני, אבל אני כותב ואוכל בשמאל כי בילדותי חיקיתי את תנועותיה של אחותי הגדולה. היא שמאלית והחיקוי פיתח מוטוריקה עדינה בידי השמאלית. אם אפגע, יכול להיות שלפחות אוכל לאכול במו ידי השמאלית ואולי אפילו למחות את קצות הפה ואת הנזלת. מכאן עד כתיבה הדרך עוד ארוכה, כדי לכתוב צריך שפה ומילים. ובכל זאת, לעדינה המטפלת בריפוי בעיסוק יהיה אולי קל יותר לקדם אותי. וגם למאיה הפיזיותרפיסטית.

דורון מספר על המלאכים שלו, אלה שבאים לשיר לו ולרומם את רוחו. הם נותנים לו כח לכל השבוע. אני רואה את עצמי בא לבקר, לעודד, לארח לחברה. הוא שמח מאוד לקראתי אבל נוכחותי מעייפת אותו. הוא נרדם. ומתעורר. אני מרגיש שנוכחותי כבר מעיקה ומבקש ללכת ואז הוא מתעורר לשאול למה כל כך מהר וכבר מתגעגע. אני כותב על מה שמספר דורון ובעצם מתאר את החוויה שלי עם אבי עליו השלום. בערוב ימיו איבד אבי מעט מצלילותו וכך נראו המפגשים איתו. אצל דורון נשר המצב שונה, הוא משתפר מיום ליום ויגיע עם הזמן לתפקוד מלא. כמעט. עם כמה עזרים וכמה הקלות. ויש אפילו סיכוי שנשוב לשמוע אותו ברדיו.

מצבו של דורון נשר משתפר לאיטו. הוא מגיע לשלב ההשלמה. כבר איננו מצפה שהכול ישוב לקדמותו. הוא מוכן לצאת לעולם אבל פוחד מאוד. לעולם שבחוץ אין סבלנות לנכים. זה גם לא כל כך קל להשלים עם ההגדרה העצמית כנכה. קשה לדרוש מאחרים להתחשב בנכות שלך. ובכל זאת הוא מתחיל להתמודד עם המציאות שבחוץ ואפילו לרכוב על אופניים לנכים ולנהוג במכונית שמותאמת לנכים.

הפגיעה של דורון נשר חמורה, אבל במערכות הטיפול והשיקום בבית לוינשטיין הוא פוגש גם את אלה שנותרו חסרי הבעה. הדרך שלהם תהייה ארוכה וקשה יותר ואין לדעת מה מצפה בסופה. אני יודע גם על כאלה שהפגיעה בהם הייתה פחותה, אבל זה לא ממש מעודד. פגיעות כאלה מגיעות ללא אזהרה ואין לנו שמץ של מושג אם ומתי נפגוש בהן. המחשבות שהספר מעביר בראש מטרידות מאוד. אי אפשר להמנע מלהציב את עצמך במקומו של הפגוע, במקומם של אוהביו ואהוביו וגם במקומם של המטפלים שפוגשים אותו ואת דומיו.

לקראת הסוף דורון נשר כבר שב לתפקד בקהילה באופן עצמאי פחות או יותר ובראשי מהדהד משפט הסיום של ההצגה המבול: "אחרי המבול החיים ממשיכים. אחרת."

אם אתם תוהים אם כדאי לקרוא את הספר כנראה לא העברתי כראוי את התחושה. זה איננו רומן בדיוני וגם לא בדיוק תיעוד אוטוביוגרפי. אפשר ללמוד מהספר הרבה, אך אין זה ספר לימוד או עיון. זה משהו אחר – סיפור החוויות של דורון נשר מרגע שנפגע ועד ליום כתיבת הספר. החוויות מסופרות בגוף ראשון ובזמן הווה. הכול קורה כאן ועכשיו – כמו בתיאטרון, בתיאטרון של החיים. ואנחנו צופים פעילים בהצגה של אומן במה ומסך ומאזינים לשדר רדיו שאיבד יום אחד את המילים יחד עם חלק מכושר התנועה.

הקריאה איננה קלה. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, מנוסח היטב, מחולק לפרקים ולסעיפים שמקלים על הקריאה ובכל זאת הספר קשה לקריאה. בזמן הקריאה המחשבות מתרוצצות, לפעמים בכאב, לפעמים בתקווה, לפעמים בצהלה בעקבות הישג ולפעמים בייאוש.

אני ממליץ לקרוא את הספר ולהפנים את מה שאולי ממתין מעבר לפינה. לקוות שזה לא יפגוש אותנו, להיות מוכנים נפשית לפגישה ולדעת שבסוף הדרך אפשר גם לצאת מזה לחיים מלאים ופעילים.

תהיו בריאים!

הוצאה לאור: אחוזת בית. תל אביב 2021, 308 עמודים.

חיסון לקיץ הישראלי – עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים

מרגע שנודע לי שעינבל ויסמן מתכוונת להציג תערוכה היה ברור לי שארצה לבוא לפתיחה. התערוכה בירושלים ואני בחיפה, אז מה? יש דברים ששווה להרחיק עבורם נדוד ולא היה לי ספק שזה אחד מהם. קראתי בתופרת חלומות שבפתיחת התערוכה ינגן המוזיקאי אדם ויסמן, בנה של האומנית. שמעתי אותו מנגן בתערוכה הקודמת ומצאתי בנגינה שלו משהו אחר, מעין שבירת מוסכמות מסקרנת ומעוררת מחשבה.

אני נוסע ברכבת מחיפה לירושלים. זמן רב עבר מאז שביקרתי בתיאטרון ירושלים ואני מתכנן להקדים כדי לסייר בתיאטרון לפני התערוכה. אני אוהב לחוות התעוררות של מקומות לחיים – מהדממה המהדהדת בין קירות ריקים, דרך טפטוף חרישי של אורחים ראשונים עד קול ההמון המחריש שמבשר את פתיחת האירוע. אני רואה בזה מעין זריחה.

הזמנה לתערוכה - חיסון לקיץ הישראלי - עינבל ויסמן בתיאטרון ירושליםכשעתיים לפני הפתיחה אני ניצב בשערי התיאטרון. השומר המופתע שואל לאן ברצוני להגיע. לגלרית הסלון, אני אומר, והוא מצביע אל גרם המדרגות הרחב שמוביל אל התערוכה. אני לבד עם התמונות שמודפסות על יריעות קנווס בגדלים מרשימים. תאורת התקרה כבוייה ורק אור היום שחודר דרך קיר הזכוכית מאיר את חלל התערוכה. כאשר הדבר אפשרי אני מעדיף לראות יצירות בתאורה טבעית רכה, ללא הצללים הקשים של תאורת הספוטים במוזיאונים.

בהזמנה לתערוכה כתוב "תערוכת צילום של עינבל ויסמן". הגדרת היצירות כצילומים איננה מקובלת עלי. התמונות שעינבל יוצרת אינן מתארות מציאות אלא בונות מציאות שהייתה קיימת רק בדמיון. אלו הן עבודות שמשלבות הרבה מאוד שכבות של יצירה. בחלק מהדרך מעורבת פעולת צילום, אך היא איננה היחידה, אפילו לא העיקרית.

כפי שתספר לנו עינבל ויסמן בדברי הפתיחה, היצירה מתחילה ברעיון שנובע מהשראה של דברים שראתה בעיניה או בעיני רוחה. במקרה זה מדובר בהשראת הציירים ההולנדים בני המאה השבע עשרה, ציורים אפלים ביסודם. מההשראה ממשיכה האומנית ליצירת הדימוי שלה, דימוי שמשתמש בפירות ובצמחי הארץ משולבים בחפצים ממקורות שונים. אבל הדימוי צריך להתמודד עם האור הישראלי החזק, הקשה, המסנוור, כמעט אלים. עכשיו, כשהדמיון כבר מגובש, ואפילו צוירו כמה סקיצות, מגיע זמן העמדת המיצב. סט תלת ממדי שמכל כיוון נראה מעט שונה וממנו יש לחלץ את התמונה הדו ממדית שמתאימה לחזון שמתרקם בראש האומנית. וכשהמיצב כבר עומד צריך להתאים אותו אל האור ואת האור אליו. עינבל קנאית לאור הטבעי – זה שחודר אל הבית מהחלונות או מבין ענפי העצים. בכל שעה האור נראה שונה בעוצמה, בגוון ובקשיות או רכות הצללים. וכשמגיע הזמן לצלם, מתברר שמשהו לא מתקבל כפי שנראה בדמיון. משהו אולי מצל על משנהו או שפריט שאיננו העיקר בתמונה מואר ביתר וגוזל תשומת לב. צילום. תיקון. עוד צילום. המתנה לאור המתאים. ולבסוף קליק אחד שמקפיא את המצב. אבל מכאן עד התמונה המודפסת ותלויה על הקיר הדרך עוד ארוכה. ליהגתי מספיק. אני מניח שברור עכשיו מדוע אינני מוכן לקרוא ליצירה זו צילום. עינבל קוראת לזה ציור-צילום ומתארת את התהליך טוב ממני בתופרת חלומות.

אני עובר על התמונות אחת אחת. את כולן אני כבר מכיר מהבלוג 'תופרת חלומות' ומהפייסבוק של עינבל, אבל כשהן מוצגות על הקיר בגודל מרשים, החוויה שונה. אני מבחין בתנועה של אנשים ומחליט להתרחק מעט, להניח להם להתארגן ללא הפרעה. יש הרבה חללים מעניינים במבנה ואני משוטט בין אולמות ומעברים, ובין מוצגים נוספים שמפארים את כותלי התיאטרון. במעבר לאגף האחר תאורת התקרה "מנחשת" את בואי ונדלקת לקראתי. זוהי מערכת תאורה מעניינת. אין לי מושג על מה חשבו מעצבי התאורה אך בעיני הכימאי שלי היא נראית כדימוי של המבנה המולקולרי של שרשראות פחמימניות.

אנשים מתחילים להתאסף וההמולה גוברת לאיטה. זריחה, כבר אמרתי. אני מצטרף. הקהל סוקר את התמונות ומוסיף ממד חדש למה שראיתי קודם. אני שומע שאלות והערות שונות מאלה שעלו במחשבותי. גם זה חלק מהחוויה. עינבל ויסמן משייטת בין המתבוננים, מסבירה, מתארת וגם חדה חידות שמכוונות אותנו להעמיק ולהתבונן בפרטי היצירות.

אוצרת התערוכה, ד"ר בת שבע אידה, פותחת את האירוע ומסבירה כיצד נולדה התערוכה. עינבל ויסמן מספרת על התהליך המחשבתי שהוביל אל היצירות ועל הביצוע. היא התחילה לפתח את הסגנון האפל בצילום לפני כארבע שנים וזו כבר התערוכה השלישית שבה היא מציגה תמונות בסגנון זה. התערוכה הראשונה "הצד האפל של עינבל ויסמן" הוצגה בגלריית "קארו אומנויות" בחיפה. השנייה "רסיסים של אור ישראלי" עדיין מוצגת באוניברסיטת תל אביב. והנוכחית "חיסון לקיץ הישראלי" מוצגת בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. בפתיחת דבריה האומנית מסבירה מדוע יש צורך בחיסון לקיץ הישראלי, עם האור הצורב את העיניים. היא מספרת לנו על התהליכים שעברה עם העבודות ומדגימה פעולות שנעשו בתמונות. תמונות חיסון לקיץ הישראלי - מובילות אותנו אל המוזיקאי אדם ויסמן

אחרי דברי האומנית בא תורה של המוזיקה. מאז ששמעתי את נגינתו של המוזיקאי הצעיר אדם ויסמן ואת הסבריו בפתיחת התערוכה באוניברסיטת של אביב אני מצפה בכליון אוזניים לשמוע אותו פעמים נוספות. החוויה מבחינתי מושלמת, התמונות והמוזיקה בשילוב תגובות הקהל מרחיבות את הלב.

התמונות מוצגות בגלריית הסלון בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. לאחר מכן אין לדעת אם והיכן אפשר יהיה לראות את התמונות, אז כדאי מאוד להזדרז.

הגיגי שוליים:

  1. בתחילה כתבתי בכותרת הטור 'תערוכה של הצלמת עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אבל עינבל איננה רק צלמת, היא אומנית רב תחומית. שיניתי את הכותרת ל'תערוכת צילומים של עינבל ויסמן…'. אבל אלה אינם רק צילומים במובן המקובל של המילה. לבסוף ויתרתי על הכינויים ונשארתי עם 'עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אחרי קריאת הטור ברור למה.
  2. אם זה לא ברור, זוהי אותה עינבל ויסמן שכתבה את הספר ברוכה את.
  3. סדר התערוכות – חיפה, תל אביב, ירושלים מקפיץ לראשי את שירו של לאונרד כהן First we take Manhattan, then we take Berlin.
  4. עולם האסוציאציות שלי מתפרע לפעמים. דברי עינבל על הסקיצות לעבודותיה הזכירו לי חוויה מהעבר:
    בספטמבר 1993 נפתחה במוזיאון ישראל תערוכה "
    פיקאסו – 103 רישומים מאוסף מארינה פיקאסו". בתערוכה הוצג אוסף של "רישומים בטכניקות מגוונות מכל תקופות יצירתו של פיקאסו מאוסף נכדתו, מרינה פיקאסו."
    נסעתי לתערוכה עם חבר שהיה צייר חובב. בתערוכה ראינו אוסף של רישומים – בעיקר סקיצות ליצירות שאולי חלק קטן מהן התגבש לכלל ציור מוגמר. מרבית הסקיצות נראו כדפים שנתלשו ממחברת בגודל 'פוליו'. על חלק מהדפים ניכר שהיו מקומטים ומוכתמים ו"גוהצו" ברישול מה לשימור.
    אחרי התערוכה ישבנו לשתות קפה במזנון של המוזיאון. שוחחנו ובינתיים ציירתי על מפית סקיצה של רעיון לצילום שתכננתי. המלצר שבא לאסוף את הכוסות שאל אם הוא יכול לקחת את המפית. הצענו לו לשמור את המפית – אולי יום אחד יתלו במוזיאון אוסף של הסקיצות שלנו.

קישורים:

ברוכה את עינבל ויסמן

אפתח בגילוי נאות – תכונות היסוד שלי רחוקות מהנדרש ממכשפה, דבר שעלול לפגום בחוויית הקריאה שלי. משהבהרתי נקודה יסודית זו אפשר להמשיך לקרוא.

כשהזמנתי את הספר 'ברוכה את' היו לי ציפיות ברורות. קראתי עליו בבלוג תופרת חלומות של עינבל ויסמן. חשבתי שהספר חולק איתנו עצות בדבר צמחי מרפא. מבחינתי זה כבר מספיק, הנושא מסקרן אותי והמידע ברשת מבלבל ואף סותר את עצמו. מהבלוג של עינבל הבנתי שדבריה מבוססים על ניסיון אישי, על ידע מעשי חובק דורות וכן על ידע מדעי שרכשה במסגרת לימודי הביולוגיה.

ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי - עינבל ויסמן

בטרם קיבלתי את הספר הפרק הראשון התפרסם בבלוג. קראתי והבנתי שיש בספר סיפור אוטוביוגרפי מעניין. בשורה הרביעית של הפרק הראשון כתוב 'נולדתי עם זיכרונות'. אני ספקן מטבעי. כוונתי לספקנות מדעית, אין לי בעייה עם אמונות, רק עם עובדות מדעיות. יש בספר סיפור אישי עשיר במחשבות ובדעות, כלומר יש להתייחס אליו כאל ספרות יפה ולא רק כאל מקור מידע כפי שסברתי מלכתחילה. מצויין! נראה שמצפה לי חווית קריאה הרבה יותר מרתקת. כחובב אומנויות הבמה ואומנויות שמספרות סיפור, פיתחתי את מיומנות הַשְׁעָיַת הַסָּפֵק [Suspension of disbelief] שמאפשרת לי להפיק הנאה מכל דבר בלי לערב שיפוטיות.

הספר 'ברוכה את' פונה אלינו בלשון נקבה כי הוא מיועד לכל מי שרוצה להיות מכשפה. פעם ראשונה שאני חווה את חוויתן של כל דוברות העברית שפונים אליהן בלשון זכר דרך שגרה. נתקלתי אפילו בתרופות לעניינים נשיים שדף המידע שלהן מכיל הוראות בלשון זכר.

תוכן העניינים בספר מפורט ביותר. יש בו פרקים סיפוריים שמעורבות בהם עצות לשיפור הבריאות וחוויית החיים, ויש פרקים בנושאי ריפוי ורוקחות עשירים בסיפורי חוויות. הספר הוא גם מדריך לשימוש בצמחי מרפא וגם ספר קריאה מעניין. אין זה ספר קריאה מהסוג שקוראים פעם אחת וגונזים. זהו ספר מדף – כזה ששבים אליו מידי פעם להיזכר מה עושה צמח זה או אחר ומה הייתה החוויה שבצידו. תוכן העניינים המפורט מקל לשוב ולקרוא דברים שכבר קראנו.

קריאת הספר איטית מאוד, כמעט כל דבר מעורר בי אסוציאציות מתחומים אחרים וגורם למחשבותי לנדוד לחוויות פרטיות שלי. החוויות שמתוארות בספר מסקרנות ומרתקות. אחד הסיפורים מִתַּרְגֵּם במחשבותי למחזה. במחשבה שניה אני מבין שהוא מתאים יותר להיות תסכית. אולי אנסה פעם לעבד אותו לתסכית, רק בברכת המחברת כמובן, אין לי עניין להסתבך עם מכשפה.

מרבית העצות בספר יכולות להיטיב גם עם "לא מכשפות" אך יעילותן לא בהכרח שלמה. בפרק על חסת המצפן, למשל, כתוב במפורש ל"לא מכשפות" חליטה זו תעזור לישון היטב גם כשיש שיעול קשה. למכשפות – החליטה תועיל להקלה ותאפשר שינה עם חלומות ומסרים. אני לוחש לעצמי 'מי יתנני מכשפה' אבל אינני מוכשר לתפקיד מעצם בריאתי. תאמרו 'הֱיֵה מכשף'? מכשף איננו מכשפה, אפילו לא דומה. אולי מלבד המכשף אריה מְזַמֵּן הגשם.

האיור איננו לקוח מהספרהספר 'ברוכה את' שופע עצות שימושיות ומאוייר בציורים של צמחי המרפא. גם הציורים הם של המחברת – עינבל ויסמן. לפני שקיבלתי את הספר כבר התנוססה על אדן אחד החלונות בביתי אדנית עם צחנן הגינות שקראתי על סגולותיו בהרחקת יתושות בבלוג תופרת חלומות. חיפשתי את הצחנן בספר ולא מצאתיו. בקטע 'ערכת נסיעות' מוזכר 'ציטרונלה שמן אקליפטוס' לדחיית חרקים. כדאי אם כך לקרוא בספר ובמקביל להעזר גם בבלוג. חלק לא מבוטל מהספר עוסק בענייני נשים. יש בו עצות כיצד להשתמש בצמחי מרפא להקלה על מצוקות שכרוכות במחזור, בלידה, בהנקה ובדומיהם. מצאתי פה ושם ברשת עצות בתחומים דומים, אך לא מצאתי בשום מקום עצות בענייני גברים, כאילו לגברים אין בעיות. אני מניח שהסיבה היא שגברים "משחקים אותה גיבורים" ואינם חולקים את מצוקותיהם עם הסביבה. חבל.

מדי פעם המספרת נדמית להיות מוזרה, אבל היא חוגגת את מוזרותה. מבחינתה, אלה שאינן רואות וחושבות כמוה הן המוזרות. מתחיל להתנגן לי בראש 'רק אני ואנוכי נורמאלי מכולם', זה קורה אחרי הפגישה עם אנה בל בפרק 'חולמת'.

הספר נמצא בידי כבר שלושה חודשים ועדיין לא מצא את מקומו על המדף. הוא מונח עם הספרים שאני קורא ואני שב ומעלעל בו כמעט כל יום.

הוצאת אדמה, 2021, 256 עמודים.
קישור לרכישה ישירות מהמחברת

המבול בתיאטרון קרוב

לא הכנתי את עצמי לחוויה עם עומק פילוסופי כזה. הופתעתי. לטובה.
ההצגה 'המבול' גוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות שאינן מרפות.

ההצגה 'המבול' עולה בתיאטרון קרוב זמן קצר לפני פינויו מהתחנה המרכזית של תל אביב שעומדת על סף סגירה. כבר ראיתי את כל הצגות התיאטרון ואני נחפז לראות את זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

בשבוע הבא יתקיים בתיאטרון קרוב פסטיבל האזרח כאן השנים־עשר, ואחריו התיאטרון יצטרך לחפש מקום חדש לממש בו את זכותנו לתרבות. בינתיים לא ברור היכן ומתי ישוב התיאטרון לפעילות מלאה.

ההצגה עוד לא התחילה. אני יושב במבואת התיאטרון והקירות מדברים אלי. ראיתי כאן את הנפילה פעמים רבות, וכן את פינוק מטריף ועוד. היו הצגות שהתחילו במבואה ונדדו פנימה והיו כאלה שהתחילו בחוץ, המשיכו במבואה ועברו אל אולם התיאטרון, ביניהם געגועים לטחנות רוח והזבובים. אני מחכה לתחילת ההצגה ונוכחותו הנעדרת של ניקו ניתאי מכבידה עלי.

מבואת תיאטרון קרוב היא עכשיו הפאב של סטרייטון. דורית ניתאי נאמן מספרת לנו בקצרה על מה שנראה ומסבירה כיצד עלינו להתנהל כאשר נתבקש לעבור בחיפזון אל תוך האולם. דורית, שהייתה המנהלת האומנותית, היא עכשיו גם מנהלת התיאטרון והבמאית הראשית. היא עיבדה את המחזה של מיכאל סבסטיאן וביימה את ההצגה. דורית נאמנה לקו הבימוי של התיאטרון שמנצל כל חלל שמתאים לרוח המחזה ושומר את הקהל קרוב.

הברמן מסדר את הפאב והפסנתרנית מתחילה לנגן בעוד הפאב ריק מאורחים. עוד מעט יתחילו להכנס ולצאת אורחים ויתברר לנו שאף לא אחד מהם שמח בחלקו. כולם רבים עם כולם, מאשימים, משמיצים וקוראים תיגר זה על זה עד כדי תגרה של ממש. גברת סטרייטון "חסכנית גדולה", היא יודעת היטב אל מי להיות נחמדה ואת מי לרסן. היא כועסת על הפסנתרנית ומבהירה שלא תשלם על נגינה טרם זמנה. בעודם מתקוטטים נכנסת ויוצאת זונה שיש לה עניין לא סגור עם אחד האורחים. עורך דין שאחראי על מיני שחיתויות, וביניהן "הפחתת עלויות" בניית הסכר שמגן על האזור מפני הצפה, שותה כוסית אחרי כוסית. מאוחר יותר הוא יבהיר לנו שהוא זקוק לכך כדי להמשיך לחיות עם מצפונו, אך בינתיים הוא מציג פוזה של זה שיודע יותר מכולם ומנהל את ענייניו בתבונה.

הטלגרף מקבל עדכונים על מצב הבורסה ועל מזג האויר. מצב הבורסה מעניין בעיקר את המהמר ואת הלקוח שאיבד את כל כספו בעקבות תחבולותיו של המהמר. העידכונים בעניין מזג האויר אינם מבשרים טובות. עורך הדין מתחיל לפרש את הודעות מזג האויר ואת הרעשים שנשמעים מחוץ לפאב. הוא מעריך שהסכר קרס ותיכף יפרוץ מבול.

לפתע נכנס אל הבר זוג נוודים שאינם מוכרים ליושבי המקום. הם רטובים מסערת הגשם והברד שמשתוללת בחוץ. הנווד מציג את עצמו בחשיבות נפוחה כשחקן גדול שגילם תפקידים חשובים. שותפתו מגבה את דבריו ומחזקת אותם. השחקן מנסה להפגין בפני יושבי הבר את כישוריו. הוא מציג את הקטע המוכר משיילוק במשחק יתר מוגזם להפליא על סף הגרוטסקי. ובינתיים הסופה בחוץ מתגברת. עורך הדין פוסק שאין ספק שזהו מבול וכולם עומדים על סף כְּלָיָה, הפאב עומד לקרוס וחייבים לברוח למקום בטוח. כולנו מובלים בחיפזון אל תוך אולם התיאטרון.

כאן מתחילות להתעורר בי תהיות שנשאלות פעמים רבות – האם היית רוצה לדעת מתי תמות? ואם תדע, האם זה ישנה את התנהגותך? ומה אם המידע שגוי ולא תמות – מה יהיה עם השינויים שכבר עשית? האם חשוב לך מה תשאיר אחריך?

בעוד הקהל והשחקנים נערכים להתגונן במקום הבטוח מתעורר עולם האסוציאציות שלי. אני נזכר במה שניקו ניתאי השאיר אחריו, מילים שמתנגנות בראשי בקולו העמוק:
"זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!"

חיים גורי השאיר אחריו, שיר שמספר על מה שהשאיר אחריו –
דַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
נראה לי שזה מתאים גם לניקו ניתאי.

יושבי הפאב מפוזרים במעטפת אזור הבמה בחושך. כל פעם מואר זוג אחר מבין הנוכחים שנודד למקום כלשהו ברחבי הבמה. הם מדברים. המריבות נעלמו. גם הגדולים שבאויבים מגלים חמלה ואפילו אהדה. בעלת הפאב כבר איננה חוסכת דבר ומורה לברמן לחלק משקאות ביד רחבה. נראה שכשהם מבינים שאין להם עתיד – כדאי לפחות לשפר את ההווה. התמונה שמצטיירת היא על סף החלום האוטופי, כאילו כל מה שנדרש כדי ליישב את המחלוקות הוא סימונו של הסוף – אין עתיד, אין חובות שצריך להחזיר, אין משמעות לרווח ולהפסד, אפשר להתנצל מעומק הלב ולקבל את ההתנצלויות.

הם כבר מתחילים להשלים עם גורלם, ובכל זאת מנסים לסתום בבגדיהם את הסדקים שמאיימים להרוס את החלל הבטוח שלהם מפני המבול וההרס. אני חושב על המקום שהם מנסים להציל והמחשבות שלי מזנקות הצידה, אל המציאות. המקום שהמבול מאיים על קיומו הוא אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. אני חייב לשוב אל החלום שמציע לי התיאטרון. אסור לבלבל אותו עם המציאות.

הטלפון מצלצל. כולם רצים אל הטלפון, להיות הראשונים לשמוע את הבשורה. אבל הם בעצם גם חוששים מהבשורה. יש אפילו מי שאולי מעדיפים את המצב הנוכחי על פני הצלה. בימוי יצירתי במיוחד מציג את הריצה אל הטלפון כריצה נרתעת, ריצה איטית מאוד Slow motion. הם רצים אל הבשורה ובורחים ממנה בעת ובעונה אחת. מנסים לעכב ככל האפשר את הבשורה שעלולה לנפץ את האוטופיה ולשוב אל המציאות.

השחקן הכושל מתעצב על כך שאם אין קהל – אין תיאטרון. החבורה, שלא נותר בה שמץ מהרגשות השליליים שאפיינו אותה, מתארגנת ברוב חמלה להיות לו לקהל. השחקן מתעורר לחיים ומציג את מונולוג התהייה של המלט במשחק מוגזם משהו:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זֹאת הַשְּׁאֵלָה
מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרַל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם?
זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!

אני מחסיר פעימה. מה קרה כאן? כן – דברי ניקו ניתאי עונים על תהייתו של המלט. אני תָּמֵהַּ איזה חלק מהקהל קלט את תשובתו של ניקו ניתאי להמלט.

אני שט במחשבותי שוב לתהייה אם חשוב לך מה תשאיר אחריך. אם זה אכן מבול שישמיד את כולם, אין למי להשאיר. ואם אין למי להשאיר – כל ההסתכלות על העולם משתנה. בעצם כל הדיבורים בין אלה שמתמגנים מפני המבול וכל ההתנצלויות הם משום דיבור אל המתים. עולם האסוציאציות המעוות שלי מתעורר ומדמה אותם לחתול של שרדינגר – כל עוד האירוע לא הסתיים הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת.

משחק, בימוי ושימוש בחלל מעולים לטעמי. הצגה מעוררת מחשבות.
רוח תיאטרון קרוב נושבת כתמיד.

כאן אני עוצר. אין לי עניין לספר כיצד מסתיימת ההצגה ואיך הסיום משפיע על הלך הרוחות ועל התנהגות האנשים שכבר הפכו להיות אמפתיים, עתירי חמלה ואוהבי אדם.

לכו לתיאטרון – ההצגה תוצג מספר מצומצם של פעמים בחללי התיאטרון שבתחנה המרכזית. המקום הבא שבו היא תוצג יראה שונה ולא יהיה אפוף בזיכרונות שיש לנו משמונה עשרה שנות קיומו.

בדרכנו החוצה מאולם התיאטרון דורית ניתאי נאמן מספרת לנו שההצגה מבוססת על מחזה שכתב מיכאל סבסטיאן כעיבוד של מחזה מאת המחזאי השוודי הנינג ברגר. ניקו ניתאי, דורית ושחקני אנסמבל תיאטרון קרוב העלו את ההצגה בפסטיבל מיכאל סבסטיאן 2018 ברומניה בשפה הרומנית.

בדרכי אל האוטובוס לחיפה עולה במחשבתי ההרהור ששם ההצגה מסמל את מצבו של אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. [אני יודע שכבר כתבתי את זה – זה פשוט לא מרפה].

המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן
ע. במאי: בנימין עציון
מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: לירון ספיר
תאורה: רונן בכר
צילום: ארה'לה הצמצם הבוער

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב

שחקנים לפי סדר הופעתם:
אבנר מדואל בן יהודה
איריס הרפז
יולי מובצ'ן
דליה ריבר
אופיר דואן
אסף מור
אלון לשם
מרטין בלומנפלד
נעמי בן אסא

תל שקמונה משתקם משרפה

אני יורד לטייל בתל-שקמונה למרגלותיו המערביים של הכרמל ושמח לגלות שהתל כבר מתחיל להשתקם. רק לפני ארבעים וארבעה ימים כל צמחיית התל הקטן נכחדה כליל בשרפה, והיום אני רואה בתחתית הענפים החרוכים צמיחה ירוקה חדשה.

האדמה חרבה וחרוכה, גשם עדיין לא ירד, ובכל זאת רואים כבר אניצים ירקרקים בוקעים מבין הרגבים השחורים מפיח. אני מצלם את הירוק שמעטר את תחתיות הצמחים השרופים ואת הים שבקצה התל.

בדרכי חזרה חולף לידי פרפר חיוור. מה אתה מחפש כאן? הרי לא תמצא כאן פרח לינוק ממנו צוף. אבל הוא בשלו, מרפרף בכנפיו, מפזז בין הצמחים החרוכים ומוליך אותי אל שיח נמוך ושטוח עם פרחים זעירים.

התל משקם את עצמו מאליו, ואפילו לפני הגשם. לפי כל הסימנים עוד מעט יתכסה השטח בצמחים ירקרקים ואפילו הפרחים יתחילו להתרבות בו בעזרתם האדיבה של הפרפרים שמַאֲבִיקִים אותם.

תערוכת צילומי תקווה של פרס פִּיקְטֶה

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת הצילומים 'Hope' – תקווה של פרס פִּיקְטֶה (Prix Pictet). אקדים ואומר שהחוויה נהדרת, הסיור בתערוכה אורך פחות משעה ובכל זאת הוא בהחלט מצדיק נסיעה מחיפה לתל אביב – למי שתערוכות מדברות אליו.

במשך תקופה ארוכה מדי התערוכות היו סגורות, מוגבלות או מפחידות. חששנו מהתקהלויות, על אף שבדרך כלל אנשים שמבקרים בתערוכות אומנות ממושמעים, נשמרים לעצמם ושומרים על סביבתם. העולם עבר מהמציאות אל חיקויים וירטואליים שלה. התרגלנו לחוות אומנות מקוונת. ראינו "הצגות" ו"תערוכות", "טיילנו" ב"טבע", שמענו הרצאות ו"נפגשנו" עם בני אדם בזום.

לאחרונה, לפחות במחוזותינו, איום ההדבקה במחלה קשה מתייצב לרמה שאפשר להמשיך לקיים חיים מלאים לצידה. אפשר להפגש עם בני אדם בזהירות וללא חשש – הרי מרביתנו מחוסנים. ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת, אני כבר שומע דיבורים על כך שהחיים קלים יותר בזום או במילים אחרות, מה בצע לנו לזוז מהכיסא אם הכול מגיע אלינו דרך הרשת:

מוזיקה נשמעת טוב יותר במערכת הביתית בהקלטת אולפן, אז למה ללכת להופעות? תחרויות ספורט נראות הכי טוב על המסך בבית, אז למה ללכת למגרש? תמונה אפשר לראות במחשב, אז מה הטעם בהליכה לתערוכה לראות אותה תמונה מודפסת ותלויה על קיר? אפשר לראות "הצגה" דו-ממדית ביו-טיוב, אז למה לנו לכתת רגלינו לתיאטרון? ולפעמים עוד צריך להשקיע גם בנסיעה, בחניה, בשמרטף… סוג של עצלות שמונע אינטראקציה חברתית.

קיימת גם גרסה מקוונת של תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה, אפשר לראות אותה מהבית על מסך המחשב או בכל מקום על המסך הסלולרי. אבל, זו איננה אותה חוויה.

הערך המוסף העיקרי של החוויה במקום התרחשותה הוא התנתקות מהעולם והפניית כל משאבי הרוח, הרגש והמחשבה לעיסוק אחד בלבד – קליטת החוויה. את זה לא תקבלו בבית בין הטלוויזיה למחשב, לטלפון, למטבח, לכביסה, לעבודה ולמטלות היום יום.

בכניסה לתערוכה – על הקיר משמאל לדלת מותקנות תיבות ובהן חוברות עם הסברים על העבודות בעברית, בערבית ובאנגלית. כדאי לקחת חוברת ולעיין בה בזמן הצפייה בעבודות.

ביציאה מתחנת הרכבת בדרכי אל המוזיאון אני רואה צמיחה עירונית – מגדלים מיתמרים מהצמחיה שמתמעטת. אני שולף את המצלמה הקומפקטית ששוכנת בתיקי דרך קבע ומצלם.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growth

תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה היא תערוכה בינלאומית נודדת.

התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 18.09.2021 וממשיכה בדרכה ליעד אחר בעולם. כלומר, אם איחרתם את המועד תאלצו להסתפק בגרסתה המקוונת.

נושא התערוכה הנוכחית הוא 'Hope' – תקווה. קופי אנאן שהיה נשיא פרס פִּיקְטֶה אמר: "ייתכן שתקוותנו טמונה ביכולת להמשיך גם בעת צרה ומצוקה". בתערוכה מוצגות עשר עבודות של אומניות ואומנים ממקומות שונים בעולם. כל עבודה היא סדרה של תמונות שמספרות סיפור שהוא היבט של יוצריה על המושג 'תקווה'. התערוכה היא של צילומים אבל נוכל למצוא בחלק מהסדרות עירוב של אומנויות. אני אוהב את זה – אומנות הצילום לטעמי צריכה ליצור חוויה שאיננה בהכרח ייצוג של המציאות. היוצרים יכולים לעצב את היצירה לפני הצילום ואחריו בכל דרך שמשרתת לתפיסתם את הסיפור שלהם.

מרבית הסדרות מציגות תקווה בעקבות צרה או מצוקה. המצוקה יכולה להיות תולדה של פגיעה מעשה ידי אדם או של תופעת טבע מעיקה. בתודעתי מושג התקווה איננו מקושר בְּהֶכְרֵחַ עם מצוקה, אני רואה בכל דבר תקווה, גם במצב טוב יש מקום לתקווה. ממש לאחרונה ראינו מדליסטים אולימפיים מציגים את תקוותם להישג הבא.

שתיים מבין העבודות, אלה שאינן נובעות ממצב עגום, קסמו לי במיוחד ואף עוררו אותי לחשוב על רעיונות ליצירה משלי.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growthאני חושב על תרגיל מעניין בשיתוף הקהל וקהילת הצילום שאני חבר בה פוטו טיפס. אספר על כך אחרי שהרעיון יתגבש במוחי.

אני יוצא מהביתן שבו מוצגת התערוכה, מביט דרומה לכיוון מרכז תל-אביב ושוב רואה צמיחה עירונית. מצלמתי הקומפקטית החביבה נשלפת שנית. מאוחר יותר ארד מהאוטובוס לקראת שקיעה ואצלם כיוון נוסף של צמיחה עירונית.

הסדרות שמוצגות בתערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה

העבודה החביבה עלי היא הסדרה של ג'אנל לינץ' מארצות הברית "דרך אחרת להתבונן באהבה" Janelle Lynch – Another Way of Looking at Love. צילומים שמראים קשרי גומלין בין צמחים לעצמם ולסביבתם. הצמחים מייצרים צורות גאומטריות שמובילות את עינינו לעתיד נסתר ולא נודע שמביע תקווה לקשר שלנו עם עצמנו ועם הסביבה.

Janelle Lynch - Another Way of Looking at Love

העבודה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא הסדרה של אלכסיה ובסטר מדרום אפריקה "אולפני רחוב – ארכיון הלב" Alexia Webster – Street Studios – An Archive of the Heart. האומנית הקימה אולפני צילום בפינות רחובות ברחבי העולם. בכל מקום היא הזמינה עוברים ושבים להצטלם והעניקה להם בו במקום הדפסים של הצילומים. ההתנהלות סביב אולפני הרחוב יצרה אינטראקציה של קירבה ופתיחות. להערכתי היא טמנה באמצעות אומנותה זרעים של תקווה, ובראשי היא זרעה רעיון לתרגיל צילום קהילתי.

העבודה שזכתה בפרס היא יצירתה של ג'ואנה שומאלי מחוף השנהב – "יהיה בסדר" Joana Choumali – Ça va aller. הסדרה צולמה בטלפון שלושה שבועות אחרי התקפת טרור בחוף השנהב. ההרס רב, אנשי המקום מתאבלים על מתיהם, אבל התשובה לכל שאלה היא "יהיה בסדר" – "Ça va aller". גם במקומותינו אנשים נוטים לומר "הכול בסדר" או "ברוך השם" גם כאשר דבר איננו באמת בסדר. האומנית החליטה לבטא את התקווה באמצעות "צביעת" התמונות בתכי רקמה צבעונית שאיננה מייצגת בהכרח את מה שמבצבץ בצילום בין חוטי הרקמה.

מרגרט קורטני-קלארק מנמיביה צילמה את הסדרה "בוכה עצבות אל פני הגשם" Margaret Courtney-Clarke – Cry Sadness into the Coming Rain. הצילומים מציגים את נמיביה שהגשם בה נדיר ביותר והיא מאופיינת ביובש מתמיד. נמיביה רב תרבותית ויש בה אנשים רבים שהיובש מהווה עבורם איום קיומי וממנו הם מביעים תקווה שהחיים ימשכו כנגד כל הסיכויים.

רנה אפנדי מאזרבייג'ן צילמה את הסדרה "טרנסילבניה בנויה על עשב" Rena Effendi – Transylvania: Built on Grass. הסדרה מציגה את אנשי הכפרים הקטנים באזור טרנסילבניה ברומניה שקשורים אל האדמה, חיים ממה שיש בסביבה ועוסקים בחקלאות מסורתית בכלים ידניים. המדינה מסביבם מתפתחת והחקלאות מתקדמת לטכנולוגיות שהם לא יכולים להתחרות בהן. תקוותם היא להצליח לשמור על אורח חייהם.

לוקאס פוליה מארצות הברית מציג את הסדרה "טבע האדם" Lucas Foglia – Human Nature שמציגה את המאבק בין האדם לבין הטבע. הצילומים מציגים את הקשר בין השפעת האדם על הטבע והשפעת הטבע על האדם בהתפרצויות געשיות ובנזקי סביבה. האנשים שמוצגים בסדרה מנסים לפעול למען עתיד סביבתי חיובי יותר.

רוס מקדואל מאירלנד מציג סדרה של צילומי גפיים תותבות Ross McDonnell – Limbs. מזרח אפגניסטן הוא אזור לחימה מתמשך כבר ארבעים שנה. האומן בחר להציג צילומים סטריליים של רגליים תותבות שהושארו בבית החולים שבו הם הוחלפו בתותבות חדשות בסיוע הצלב האדום. אני מתקשה להבין כיצד הצילומים מציגים תקווה.

אייבור פריקט מאירלנד מציג סדרה בשם "סופה של הח'ליפוּת" Ivor Prickett – End of the Caliphate. האומן צילם באזורי אסון בעירק ובסוריה במהלך המאבק להבסת המדינה האסלאמית. רק בעיר מוסול בעירק שחרבה במלחמה נהרגו למעלה מתשעת אלפים אנשים. הצילומים מראים אנשים שעולמם חרב עליהם אבל אינם אומרים נואש ומקווים לשקם את חייהם.

רובין רוד מדרום אפריקה מציג את הסדרה "עיקרון של תקווה" Robin Rhode – Principle of Hope. העבודה יוצאת מתוך ההרס בעיר יוהנסבורג שנגרם על ידי פשיעה של כנופיות רחוב. האזור נגוע באבטלה, בפשיעה, בשימוש בסמים ובאיידס. גדל שם דור עם בעיות של זהות וביטחון עצמי. דור חסר תקווה. האומן צייר על הקירות ההרוסים ציורים גאומטריים צבעוניים שאמורים להציג פרשנות לבעיות ואולי לבנות עולם דמיוני יפה יותר. העבודות יפות בעיני אך אינני מבין מה להן ולתקווה.

אבויסקה ון דר מולן מהולנד יצרה סדרה ששמה "בשמיים השחורים" Awoiska van der Molen – Am schwarzen Himmelsrund. לשם כך היא התבודדה באזורי טבע מרוחקים מהציוויליזציה בניסיון להגיע לטבע האמיתי והטהור. הצילומים מונוכרומטיים וקודרים, כמעט שחורים. הם אמורים לשחזר את תחושותיה של האומנית בעולמות טבעיים ומבודדים. אלי תחושותיה לא הצליחו להגיע, לא הצלחתי לראות בתמונות סימן לתקווה, להיפך הן השרו בי עגמומיות ומיהרתי לעבור הלאה.

באתר מוצגות שתי סדרות נוספות שאינן מוזכרות בתכנית התערוכה שהגיעה לארץ.

* * *

"ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת" – זהו ציטוט מהמונולוג של הברון סמדי במחזה 'נפוליון חי או מת' מאת נסים אלוני.
סליחה – התקשיתי להתאפק –
אפשר לחוות קטע זה מההצגה ביו-טיוב, לא כמו על הבמה, אבל הצגה – מרגע שירדה מהבמה איננה קיימת יותר.

דבר שמתחפש לאהבה – גליה עוז

דבר שמתחפש לאהבה - גליה עוזבטרם קראתי את הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' שמעתי את הראיון המדובר של גליה עוז עם דנה וייס, ולפני כן קראתי ושמעתי את ההתייחסויות לספר ולראיון. זה איננו סדר שמאפשר קריאה בראש נקי.

'אל תקרא את זה. זה יעשה לך רע.
למה לך לגרד את הפצעים?'

כך אמרה לי אשתי שתחייה.
קראתי.
זה עשה לי רע.
כצפוי.

לפני קצת יותר מארבע שנים קראתי את הספר 'קופסה שחורה' של עמוס עוז
תהיתי מה עבר על הסופר שכתב על חיי משפחה מעוותים, מכאיבים וכואבים. קראתי עכשיו את סיכום חוויותיי מקריאת אותו ספר ונתקלתי בפסקה הבאה שכתבתי זמן רב לפני שיצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה':

'כל אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.'

אינני מכיר את גליה עוז, לא כאדם ולא כיוצרת. אינני יודע עליה דבר, ואלמלא יצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' לאור ועורר הדים רמים, אפשר שלא הייתה לוכדת את תשומת ליבי.

עמוס עוז הוא דמות מוכרת שאי אפשר להתעלם ממנה בחייו וגם אחרי מותו. יש לו תדמית ציבורית ברורה של איש טוב, אדם מוערך ואפילו יפה הבלורית והתואר. על זה צריכה כל המשפחה להגן, שהתדמית הציבורית שלו לא תפגע. זה ברור שמה שכותבת הבת הסוררת לא נכון ולא יכול להיות נכון – כי הוא איש טוב. זו הסיבה להעמדת הפנים של כולם בפני זרים. אני מכיר את זה היטב, ממש מקרוב.

התלבטתי אם לכתוב שורות אלה. אני כותב בעיקר לעצמי ואני יודע שמספר קוראי זעום יחסית כך שדברי ממילא לא יעוררו הדים. גם גליה עוז לא התכוונה לכתוב את הספר כאשר כבר נראה היה שאין יותר ממה לחשוש – הרי הוא כבר איננו. אלא שאז הגיעה "משלחת פיוס" שהזכירה שהדברים לא קרו ושאין סיבה לכבס בחוץ. זוהי בעצם ההוכחה שיש על מה לדבר וצריך להוציא את זה החוצה. בראיון היא אומרת 'אני רוצה להדליק פנס למי שגדל כמוני.'

גליה עוז מרחיקה את עצמה מהסיפור על ידי שימוש במובאות מספרות קלסית [צ'כוב] ומספרות מחקרית. קשה לה לחטט בפצעים. זה מכאיב, אבל מקנה את התחושה שצלחנו את הכאב העיקרי, ובכל זאת הוא קיים – במחשבות, בזיכרונות, בחלומות ובאין ספור אסוציאציות מחוויות היום-יום. אינני בטוח שהיא כתבה את זה, יכול להיות שזה מה שאני קלטתי וחוויתי.

אני מבין היטב את שם הספר 'דבר שמתחפש לאהבה'. אני מכיר היטב את התחפושת ומרבית הטכניקות שמתוארות בספר מוכרות לי היטב, אף שמעולם לא ניסחתי אותן לעצמי במילים כה ברורות. להסיר ספק, אינני המושא של תחפושת אהבה, אבל חוויתי אותה ממש מקרוב. הייתי אפילו כלי שרת בידי אותה תחפושת.

האלימות היא פירוק של תסכול, זעם, אשמה… אבל לא התרחש שום פשע – מילים אינן משאירות סימנים גלויים לעין. היום גם למילים מתייחסים כאל אלימות, קוראים לזה שיימינג, אבל דברים שנעשים ונאמרים ללא קהל אין בהם אפילו משום שיימינג. נראה לי שאני מערבב כאן דברים מהספר עם דברים שאינם בו, אבל מן הראוי שנבין שגם אם לא רואים את הצלקת – היא שם, איננה מגלידה בנקל, וכל גירוד פותח אותה מחדש גם כשהאב האלים כבר מבוגר וחולה וגם אחרי מותו.

כאשר נראה שהאמת עלולה לזלוג אל האור משתמש האב האלים בטכניקות ליפות את עצמו, לחסום את המידע שעלול לצאת ולהציגו כְּשִׁקְרִי מראש. הוא מספר בסוד את אותם דברים למספר אנשים שונים כדי ליצור מצג שוא של עובדות מוכחות שכולם יודעים, ואז השמועות על ה"עובדות" מגיעות גם אל מושא האהבה. הוא שולח שליחים למטרות פיוס שכוונתם לדרוש התנצלות בפני המורם מעם. ה"אוהב" מעניש אנשים שאותם ה"נאהב" אוהב, ומרמז באופן ברור שאם ה"נאהב" יוציא את דבר האלימות לאור – יסבלו מכך אהוביו. זה נשמע מעט מורכב, אבל אני מכיר את זה ממש מקרוב. זה גרם לי לנהוג באופן שאיננו חביב עלי כדי להגן על אחרים.

טכניקת הלעגה שמוכרת לי היטב גם-כן היא הקטנת הישג על ידי הצגתו כהישג גדול במידה מגוחכת. עמוס עוז נקט בטכניקות אלו כנגד בתו מספר פעמים, ואף השאיר אחריו שלושה מסמכים פומביים – כתב ברכה לבת המצווה שמאוחסן בספריית הקיבוץ, ביקורת נוטפת קלישאות שמתחפשת לחיובית בארכיון של כתב עת, ספר שהוצא לאור ולכן זמין לכולם. בנוסף לאלה קיים גם מכתב שבו עמוס עוז אומר לבתו שהוא אכן הרביץ לה – כמקובל, לא ממש מכות, או משהו כזה.

לקרוא או לא לקרוא? –
לא לקרוא – זוהי זוהמה פרטית של אחרים.
אז למה קראתי למרות אזהרותיה של אשתי?

כי הרגשתי שיש כאן יותר ממה שרואים ושומעים על פני השטח ברכילויות ובראיונות שמציפים אותנו בנושא. ברור לי שהכתיבה גרמה לגליה עוז סבל רב. הנבירה בפצעים שעשויים להגליד כבר מיותרת לחלוטין. הכתיבה גם מלווה בלא-מעט רגשי אשמה, וכן – ברור שהסביבה תאשים את הכותבת שמכבסת בפרהסיה את הטינופת הפרטית. כתיבת טור זה מלווה גם כן בסבל וברגשי אשמה. למה לי? הרי אפילו קתרזיס לא יצא לי מזה.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אוהבים לחוות סבל של אחרים? לא? – אז למה אתם קוראים ורואים סרטים שעוסקים בפשע, בתאונות, באסונות ובתככים? כי זה "בידור", זה לא אמיתי, זו בְּדָיָה. אבל הספר הזה עוסק באנשים אמיתיים שיש להם שם. גליה עוז נמנעה מלקרוא את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז, עד שבאה משלחת ההשתקה והבהירה לה שזה לא נגמר. כשהתחלתי לכתוב שורות אלה הזמנתי את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז ולמחרת ביטלתי את ההזמנה – די – הצלקות כבר מדממות.

זה חוזר – שיר אופטימי ממדרגות הדר הכרמל אל זוהר הרקיע

לפני כשנתיים הצטרפתי לשעשועון אתגרי הצילום גורושוטס. די מהר הגעתי לדרגת מאסטר – הדרגה שלפני גורו – ושם נתקעתי. השעשועון מציע מגוון אתגרי צילום מעוררי דמיון ומחשבה.  אינני מגדיר את עצמי כצלם, אני מעדיף לחשוב על עצמי כ"צייר עם מצלמה". אני מצלם לעצמי ציורים שמספרים את הסיפור שלי ואינם בהכרח נאמנים למציאות. הצילום איננו מסתיים במצלמה, אני ממשיך לערוך ולעבד את התמונות ולפעמים אף לאחד מספר תמונות לסיפור. ממש כמו בימים ההם שפיתחנו את סרט הצילום ועמלנו במעבדה חשוכה ולחה לקבלת התוצאה הרצויה. אם תטיילו בעקבות צילומי, קיים סיכוי סביר שתתאכזבו לגלות שהמציאות הרבה פחות יפה.

באחד הימים הופיע בגורושוטס אתגר הצילום Vanishing Stairs – מדרגות מגוז – בעקבות הביטוי שטבע מיכלאנג'לו:
My soul can find no staircase to Heaven unless it be through Earth's loveliness
בתרגום חופשי – נשמתי אינה יכולה למצוא גרם מדרגות לגן עדן אלא דרך יפי הארץ.

נקודת מגוז "Vanishing point" היא תפיסת עיצוב חזותי שבה קוים אמיתיים או מדומים מובילים את עין הצופה אל מקום מרוחק שבו התמונה משתנה או נמוגה. הגורו שהגתה את האתגר כתבה Make me wonder where the stairs go in your shots – גִּרְמוּ לי לתהות לאן מובילות המדרגות בתמונות שלכם.

האתגר חיבר בדימיוני שתי תמונות ש"ציירתי" במצלמתי בעבר והיה לי ברור שהן מספרות ביחד את הסיפור שלי. "ציירתי" מהן את הצילום הזה שמוביל מהעליבות המוזנחת של מדרגות הדר הכרמל אל הדר השקיעה מול הכרמל. שכונת הדר הכרמל הייתה פעם פנינת תפארתה של העיר חיפה, ועם הזמן נשחקה למצבה הנוכחי – משכנם של האומנים ה"שרוטים" המאושרים כדברי שארל אזנאבור בשירו "לה בוהם" שזכה לגרסה עברית בפי אבי טולדנו.

Stairway To Heaven by Yossi Ran in GuruShots

https://gurushots.com/photo/banister-handrail-staircase-08f80fbf4e056aa569888d136a412a4e

כשראיתי את הציור שלי התחילו להתנגן בראשי מילים משיר נשכח ששר פעם מזמן דני גרנות
"… ועל כול שמש השוקע, בליבי אני יודע שאי שמה מאירות אלפי זריחות".

לשמחתי האינטרנט יודע הכול ואיננו שוכח דבר. מצאתי בקלות את השיר האופטימי כטעמי, שכתבה רימונה די-נור כנוסח עברי לשיר צרפתי של ז'וליין קלרק. הצרפתית שלי איננה מספיקה כדי להבין את השיר בשפת המקור, ותרגום גוגל לא הקל עלי. ברור לי שהשיר אופטימי גם בצרפתית, אבל נוצר בי הרושם שהנוסח העברי אופטימי יותר. בימים אלה, נראה לי שאנחנו זקוקים לאופטימיות זו יותר מאשר כשנכתב השיר בשנות השבעים של המאה הקודמת.

הנה השיר העברי לצד המקור הצרפתי

דני גרנות - זה חוזר - יוטיוב Julien Clerc - Ce n’est rien - YouTube

זה חוזר

דני גרנות
מילים: רימונה די-נור ; לחן:  Julien Clerc

זה חוזר 
עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו ספינה המפליגה 
עד אין סוף 
אבל אלף אוניות 
במקומה 
חוזרות אלינו אל החוף.


על כל חרצית, על כל רקפת 
הנובלת או נקטפת, 
יש תמיד ארבע, חמש או שש 
או שבע-מאות פריחות 
ועל כל שמש השוקע(ת) 
בלבי אני יודע(ת) 
שאי שמה מאירות 
אלפי זריחות.


זה חוזר 
עוד שנה ועוד אלפיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו ציפור אשר פרחה 
טרם סתיו 
אבל אלף סנוניות 
במקומה 
עלינו יפרשו כנף. 
על כל חרצית…


זה חוזר 
עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו כוכב אשר נפל 
משחקים 
אבל אלף מאורות 
במקומו 
לילה לילה נדלקים.


על כל חרצית…

Ce n’est rien

Julien Clerc

Ce n'est rien
Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien
Tu sais bien
Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain
Ça revient
Pour un bateau qui s'en va et revient
II y a mille coquilles de noix sur ton chemin
Qui coulent et c'est très bien
Et c'est comme une tourterelle
Qui s'éloigne à tire d'aile
En emportant le duvet qui était ton lit un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'océan

Ce n'est rien
Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien
Tu sais bien
Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain
Ça prévient
Comme un bateau qui revient, et soudain
Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin
Qui résonnent et c'est très bien
Et ce n'est qu'une tourterelle
Qui revient à tire d'aile
En rapportant le duvet qui était ton lit un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

Ça prévient
Comme un bateau qui revient, et soudain
Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin
Qui résonnent et c'est très bien
Et ce n'est qu'une tourterelle
Qui reviendra à tire d'aile
En rapportant le duvet qui était son nid un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

ובסופו של יום אי אפשר להתעלם משירם של לד זפלין – Stairway To Heaven

Stairway To Heaven by Yossi Ran in GuruShots

יום העברית תשע"ט 2018 – צרור חוויות חורפי

בואו לחגוג איתנו את יום העברית תשע"טיום העברית הוא יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה – כ"א בטבת. השנה הקדימה האקדמיה ללשון העברית את החגיגה ליום חמישי י"ט בטבת תשע״ט, 27 בדצמבר 2018 מפאת השבת. כשהאקדמיה פרסמה את אירועי יום העברית, החלטנו שהשנה אנחנו עולים לחגוג בירושלים בהרכב משפחתי מלא. הזמנתי ארבעה כרטיסים לפעילויות וארבעה כרטיסים לאירוע הסיום. באותו זמן עדיין לא פורסמה תחזית מזג האוויר, וטוב שכך. אילו ידענו שיום העברית חל ביום גשום וקר במיוחד בירושלים, נראה לי שהיו לחלק מאיתנו הרהורי כפירה.

בצוהרי יום העברית אשתי שתחיה ואני נוסעים באוטובוס מחיפה לירושלים במטר סוחף. הפעילויות מתקיימות במתכונת מושבים מקבילים בבניין מדעי החיים ובבית האקדמיה. כל האירועים מבטיחים, ועלינו לבחור על מה נוותר. ליבי משתפת איתנו את בחירתה שהיא שונה בחלקה משלנו. אני כבר מכיר את האקדמיה מאירועי העבר ויודע שהמעבר ממנה לבניין מדעי החיים בשביל המדרגות אורך כשתי דקות, כך שנוכל להתפצל ולהתאחד בקלות.

האוטובוס מגיע לירושלים. ישומוני מזג האויר מבשרים לנו שהטמפרטורה היא שמונה מעלות, שההרגשה היא כשל שתי מעלות, ושגשום. היישומונים, לצערנו, מדייקים. נוסעים לספרייה הלאומית לביקור קצר, בדרך אל האירועים שיתחילו בארבע אחר הצוהריים. מנצלים הפוגה קלה בגשם ללכת אל האקדמיה. בדרך אני עוצר לצלם חתול שמפלס את דרכו אל פח האשפה ובינתיים מתקדרים השמים וממטירים עלינו גשם זלעפות. אנחנו עוברים את בניין מדעי החיים ומגלים לפני המדרגות שמובילות אל האקדמיה מחסום מאולתר ושלט שמפנה אותנו לכיוון אחר. אני מציע לעבור בדרך החסומה. אשתי מתנגדת. עברנו כבר מעברי בוץ וסלעים קשים מאלה בטיולינו בעולם אבל היום אנחנו באירוע תרבות ואיננו ערוכים נפשית לפעילות אתגרית. ממשיכים ללכת בעקבות השילוט למסלול עוקף ארוך במיוחד. בגשם.

באקדמיה אנחנו לוקחים את המדבקות שמאשרות את הרשמתנו לאירועים ומתכבדים בתה ובעוגיות. האירוע הראשון שבחרנו מתקיים בבניין מדעי החיים. אנחנו מודיעים לליבי ולגיל שילכו ישר לשם ויוצאים לדרכנו חזרה. בגשם. הפעם חברתי לחיים מתרצה לנסות לעבור בדרך החסומה ואנו מגלים שהדרך די קלה למעבר, ללא ספק עדיפה על פני המעקף הארוך שחווינו לא מכבר. בגשם. כשאנחנו פוגשים את צאצאינו, ליבי וגיל, בבניין מדעי החיים אנחנו מגלים שיכולנו לחסוך חלק ממסעותינו הגשומים ופשוט לעצור כאן.

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?האירוע הראשון שבו כולנו משתתפים הוא:

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?

רומי נוימרק מ'כאן' ־ תאגיד השידור הישראלי מנחה דיון על הניסוחים שמפלים נשים לרעה.

אפילו בכותרת דיון זה שיש בו ארבע נשים וגבר כתוב "משתתפים" ולא "משתתפות ומשתתף". אפשר פשוט לכתוב ביטוי נטול מגדר כמו "בהשתתפות", אבל זה עדיין לא חדר ללשוננו. הדיון מעניין, אנחנו שומעים על מספר אפשרויות לנטרל את השיח מגדרית, אבל אין תמימות דעים בעניין הצורך בכך.

24 שעות בחיי גבר ובחיי אישהדווקא הגבר שבחבורה – תמיר אשמן מהפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב – מציין שכאשר יש בכיתתו יותר נשים מגברים הוא פונה לקהלו בלשון נקבה. הוא מספר שקורה שניגשים אליו גברים אחרי ההרצאה להגיד לו שאינם נוחים עם צורת הביטוי שלו. לא קרה שנשים פנו אליו כשהדיבור פנה לגברים בלבד.

מוזכרים בדיון דברים מופרכים לחלוטין כמו הוראות בדבר הריון והנקה שפנו אל קהל היעד במין זכר. העניין הוא שבדרך כלל גם הנשים אינן מרגישות שזה מוזר כי כך הורגלנו משחר ילדותנו. במהלך הדיון מוצגת תמונה שמציגה 24 שעות בחיי גבר ובחיי אישה, כולם צוחקים בהנאה ומפגינים בכך שהדגשת ההבדלים מבדחת נשים כגברים.

האירוע השני שליבי בוחרת הוא ארבע תקופות לשון בשירים עכשוויים. אשתי, גיל ואני בוחרים להשתתף בדיון מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה.

מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה

הדיון עוסק בהחלטות בנושא שפת הלימוד במוסדות השונים. כשבחרנו, יצאנו מתוך הנחה שנשמע על חידושי לשון במדע ובאקדמיה. טעינו. אמנם מוזכרים בדיון גם מילוני מדע אך זה איננו עיקר הדיון.

ליבי חוזרת מאירוע ניתוחי השירים עמוסת חוויות ואני נשאר עם תחושת החמצה קלה. ככה זה – כשיש מבחר, כל בחירה כרוכה בוויתור.

ליבי בוחרת להשתתף באירוע דבר אליי בפרצופונים: המרשתת והשפה העברית שמתקיים כמו קודמיו בבניין מדעי החיים. עירית, גיל ואני רוצים לעבור לבית האקדמיה לשמוע את הסטיריקן אפרים סידון ואת המאייר דני קרמן בהרצאתם עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העברית. המעבר לבית האקדמיה כרוך בצליחת מסלול המכשולים הבוצי בגשם או במעקף שאין סיכוי לסיימו עד תחילת ההרצאה. ליבי, שאיננה ששה לצאת למסע אחרי ההרצאה לבד, מתפשרת ובאה איתנו לבית האקדמיה.

עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העבריתהאולם שבו מתקיימת ההרצאה על ההומור מלא עד אפס מקום. כבר הוסיפו כסאות במעברים ודחסו אנשים סמוך לקירות. ברגע האחרון אנחנו מגלים שב"יציע" שבו יושב טכנאי הקול קיימים חרכי הצצה. אנחנו עולים ומשם בעיקר שומעים את ההרצאה.

ההרצאה מבדרת כצפוי. אנחנו מכירים את שני הדוברים ואת יצירתם. בהחלט נחמד, אך די ברור שזהו חלק מהופעה שהם מריצים במקומות שונים וסביר להניח שניתן לשמוע אותה גם מחוץ למסגרת יום השפה העברית.

אירוע הסיום החגיגי מתקיים באולם המרכזי בבית צרפת. בית צרפת נמצא במרחק מה מבית האקדמיה, וכך אנחנו שוב מוצאים את עצמנו מדשדשים בגשם ובקור לעברה האחר של הגבעה. בתוכנית כתוב שהאירוע בהנחיית לבנת בן–חמו כולל דברי ברכה וכן את חידון העברית הגדול בהשתתפות הקהל. לחלק זה אנחנו מתייחסים כאל "חימום" לקראת הופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא.

לבנת בן-חמו חולקת איתנו חוויות משעורי השפה שהעביר הדוקטור אבשלום קור בקד"צ גל"צ. סיפורים מסוג זה שמענו רבות מליבי בימי הקד"צ ומאז. אבשלום קור היה ונשאר אֵימָת הקריינים והכתבים ומושא הערצתם. לבנת בן-חמו מנחה אותנו לגשת בטלפון החכם לאתר חידון העברית ולהירשם. שלושת הראשונים יקבלו פרס צנוע מבית האקדמיה ללשון. אנחנו רואים על המסך שמות וכינויים ולבסוף מתחיל החידון. אני מתייחס לחידון בשוויון נפש, אנחנו באקדמיה ללשון העברית, מוקפים באנשים שרוטים בנפשם כמונו, שטרחו להגיע לאירוע זה. חזקה על כולם שהם מכירים היטב את כל רזי השפה. מתקדמים משאלה לשאלה וכעבור שלוש או ארבע שאלות אני מגלה שאני במקום הרביעי. אני נדרך. פתאום החידון הופך להיות משמעותי יותר בעיניי. אני מקפיד לענות במהירות. אני במקום השלישי. פה ושם אני טועה ובכל זאת אינני יורד במיקום – כנראה רבים הטועים. החידון מסתיים ואני נקרא לבמה לקבל את הספר של ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה". גיל טוען שאת הספרים של האקדמיה צריך להעניק למקומות האחרונים ולא לראשונים.
סיום נאה ליום עתיר חוויות רוחניות וגשמיות.

ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה"

ההופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא מוצלחת כצפוי. עוברים משיר לשיר, בין השירים שומעים מבחר בדיחות על נקניקים, שואגים עם כולם ‘עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי …’ עוד שני שירים ותם הטקס.

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא - סוסי פרא אמיצים

מכאן אנחנו משרכים רגלינו בגשם לעבר תחנת האוטובוס לתחנה המרכזית. בתחנה מחכות איתנו שתי בחורות שהגיעו הנה מבאר שבע. אני נהנה לדעת שהשפה העברית עדיין מושכת צעירים וצעירים פחות מקצות הארץ לחגוג יחדיו את שפתנו.

בתחנת הרכבת בתל אביב אני לוגם מרק ירקות לוהט ונכווה בלשוני. ליבי כותבת בקבוצת הקשר המשפחתית ששרפה את לשונה ממרק בתחנת המרכזית בירושלים בדרך אל האירועים. ואני מגיע לתובנה שלא טוב להיפגע בלשון או בשפה דווקא ביום העברית.

חג עברית שמח, להתראות בשנה הבאה עם מזג אויר מעט יותר נוח.

השולטים בעתיד [רועי צזנה]

רועי צזנה שהתחיל להכין אותנו אל העתיד הצפוי לנו בספרו הקודם המדריך לעתיד, לוקח אותנו למסע נוסף אל העתיד. הספר הקודם הציג בפנינו את החידושים הטכנולוגיים שישנו את חיינו ובעיקר יקלו עלינו בהרבה תחומים מידי יום ביומו. הספר 'השולטים בעתיד' מציג לנו עוד תחזיות שיכולות להתממש בעתיד הקרוב או המעט רחוק יותר – אבל לא רחוק מאוד. הפעם איננו עוסקים רק בטכנולוגיה שתשרת אותנו אלא גם במוקדי הכוח שיניעו את העולם וישפיעו על חיינו בכל אשר נפנה.השולטים בעתיד - רועי צזנה1200

המהפכה האישית הדומיננטית ביותר שמתרחשת כבר עכשיו היא אובדן הפרטיות. קל מאוד בימינו לחשוף מידע רב כמעט על כל אדם בעולם הנאור ולנטר את מקומו ופעולותיו. אין צורך לחדור בכוח למוקדי הפרטיות. היום רבים מאוד האנשים שמנדבים את המידע באופן מכוון ומודע או מבלי דעת.

הספר פותח בהצגת הכוחות ששלטו בעבר ואלה ששולטים בהווה בדרך להצגת שליטי העתיד הפוטנציאליים. כעתידן מלומד וספקן רועי צזנה איננו מציג עתיד אחד מוחלט אלא מגוון אפשרויות שתלויות בכוחות הפועלים בכל הרבדים. לקראת סוף הספר נגלה שגם לסרדינים יכול להיות כוח לשלוט, הספר אפילו מתאר את הטכניקות ליצירת מדינות ענן שאינן תלויות בטריטוריה ובמוקדי שלטון.

אנחנו לומדים כאן מונחים שלא הכרתי עד כה – לוויתן השלטון, כרישי ההון ואנחנו – הסרדינים הפשוטים שבוחרים בלוויתנים שישרתו אותנו וימשלו בנו. אנחנו משתמשים בשירותי כרישי ההון, אלה שלא נבחרו לשרת אותנו – הם משרתים אותנו במטרה לצבור הון וכוח. המפגש בין גורמי ההון והשלטון מאפשר לנו לקבל שירותים יעילים יותר שעבורם אנחנו "משלמים" בין השאר בוויתור על נתחים נכבדים מפרטיותנו. אנחנו נהנים לשתף את חוויותינו עם "חברינו" ועם העולם כולו ברשת החברתית שצוברת תוך כך מידע על כל תנועותינו ועל מארג הקשרים האישיים שלנו. המידע הזה מאפשר לכרישים לשלוט באופן ממוקד יותר על תמונת העולם שמוצגת לנו ולהתוות את מחשבותינו ודעותינו מבלי שנבחין שוויתרנו על חופש הבחירה והמחשבה שלנו.

הלוויתן והכרישים יודעים עלינו הרבה מאוד, והמידע נותן בידיהם כוח להתעלם מרצונותינו ולשרת בעיקר את עצמם. אני קורא ומחשבותיי נודדות אל הספר 1984 שכתב ג'ורג' אורוול בשנת 1948. באותם ימים לא עמדו לרשותנו ולרשות הלוויתן האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו כיום, אך בתחזיתו של אורוול לשנת 1984 השלטון מסוגל לנטר את תנועות ופעולות כול בני האדם שנתונים למרותו. מפחיד? – את זה קראנו כבר מזמן. זה לא קרה ב-1984 אך היום זה קורה וכולנו משתפים פעולה עם התהליך.

לאחר שהכרנו את הכוחות הפועלים, הפנמנו שהפרטיות מאיתנו והלאה וקלטנו שהכוח עובר מידי גורמי ממשל של מדינות טריטוריאליות לידי תאגידים, מציג לנו רועי צזנה האפשרות להעביר את הכוח לידי הסרדינים. הוא מתאר תהליכים חדשים מסוג שהטכנולוגיה שמאפשרת אותם כבר בידינו. האפשרות להעביר את מוקדי הכוח איננה מופרכת, אבל צריכה להיות נכונות ציבורית להוביל את השינויים, ולא ברור אם ומתי יירתם הציבור ליטול את הכוח לידיו.

הקריאה זורמת באיטיות משום שכל רעיון מזכיר משהו מהמציאות וגורם להרבה מאוד תהיות שמדירות את המחשבות מהקריאה אל ההגות הפרטית והאישית. כמעט כל רעיון שמועלה מעורר בראשי שאלות. על חלקן אני מקבל תשובות בהמשך הקריאה ומרביתן נשארות פתוחות. ככל שאני מתקדם, הקריאה נעשית קשה ומעיקה יותר, אבל אינני יכול להניח את הספר, אני לוקח הפוגות ושב לראות מה ילד יום – או לא.

כנפי רוחבסיכום הספר כותב המחבר "אם הגעתם עד כאן, ברכותי – המסע בוודאי לא היה קל". אני בהחלט מסכים עם קביעה זו. נותרתי עם הרבה רעיונות מרחפים שקצותיהם פרומים ולא ברור אם וכיצד יתממשו. מימוש הכוח שבידי הסרדינים תלוי קודם כול ברצונם לשנות, ושינויים אינם מתרחשים באזור הנוחות. כלומר – אם הסרדינים אינם חשים באיום מצד גורמי הכוח, הם ישענו לאחור ויטענו שטוב להם ואין צורך לשנות. אנחנו מכירים את זה היטב מההיסטוריה. שינויים ומהפכות מתרחשים מתוך סבל ונראה לי שמרבית אוכלוסיית העולם הנאור די מרוצה ממצבה. אני יודע שזה לא קשור בשום אופן לספר אבל השאלה אם כל פרט ופרט ירצה לעשות משהו לשיפור מצבו שבה ומזכירה את 'כנפי רוח' של הרב קוק שפותח במילים 'אם תרצה…' ומציג את הכוח שיש בידינו.

הספר מתאר מצב, מציג אפשרויות לשינוי, מדגים את הטכניקות שעומדות כבר לרשותנו, פותח הרבה יותר שאלות משהוא מציג תשובות סדורות ובסופו של דבר הכול תלוי ברצון האנשים ובתעוזתם, אז מה הפלא שהספר מסתיים בסימן שאלה?

לקרוא או לא לקרוא? מבחינתי זו איננה שאלה – בוודאי שלקרוא.

הספר איננו קל לקריאה, אבל הוא מאלץ אותנו לחשוב על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים – וזה חשוב. אני מסופק אם הקריאה תגרום לנו לעשות מעשה. מצבנו עדיין איננו מספיק רע שנטרח להתקומם נגדו ולהחליט לשנות סדרי יסוד, אבל מקריאת הספר נוצר בי הרושם שאין סיבה לדאוג, בסופו של דבר יהיה הרבה יותר רע ואז תבוא המהפכה. השאלה היא רק אם כמות הידע שיעמוד לרשות הלוויתנים והכרישים לא תהייה כזאת שתקשה מאוד על התארגנות שתוביל למצב שכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים.

[אם הביטוי האחרון איננו ברור, אפשר לקרוא עליו בעמוד 126]

כנרת זמורה-ביתן, 2017, 400 עמודים.

מחשבות לעת לילה – חיים שפירא

חזית הספר - מחשבות לעת לילה - חיים שפירא'החיים מתבהרים רק לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה'. כך כתב הפילוסוף הדני סורן קירקגור שנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם". החיים מזמנים לנו הפתעות. באחת השבתות אני יורד אל שוק הרוכלים בחיפה לתור אחרי נושאי צילום. בין ערימות של בגדים, כלי הבית ושאר חפצים אני מגלה את הספר מחשבות לעת לילה מאת חיים שפירא. "כל ספר חמש שקל" אומר המוכר ואני שב הביתה כשהספר באמתחתי. כותרת המשנה של הספר היא 'קירקגור שופנהאואר ניטשה פילוסופיה קיומית, מסע אישי'. חיים שפירא לוקח אותנו איתו למסע אישי בחברת הוגי דעות של פילוסופיה קיומית.

היכרותי עם הפילוסופיה הקיומית הייתה עד כה מוגבלת למחזות האקזיסטנציאליסטים של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. קראתי פה ושם כמה רעיונות של הרב קוק ושל ניטשה ואני מכיר כמה מהציטוטים המוכרים שלהם, אבל מעולם לא טרחתי לקרוא את ספריהם מחזית עד גב.

חיים שפירא ליקט עבורנו תהיות ומחשבות קיומיות של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים המובילים והוא המגיש לנו את תמצית התמצית באריזה קלילה ומתקשרת שאיננה מעיקה. שלוש מאות עמודים מרווחי שורות של גופנים נעימים לעין. ניכר שד"ר שפירא הציב לעצמו מטרה לגרום לנו לטעום מהרעיונות הקיומיים בקלות ובהנאה. ההרגשה היא שהקריאה זורמת, אבל אני מתעכב כמעט על כל אמירה ומדפדף אחורה וקדימה.

הספר הוא חגיגה שנסמכת על דעות הפילוסופים קירקגור, שופנהאואר וניטשה, על כתבי הרב קוק והרב עדין אבן-ישראל [שטיינזלץ], על ספרי דוסטויבסקי ואחרים. הספר רצוף בציטוטים של אוסקר ויילד ושל שייקספיר, וגם מקומה של אגדה אינדיאנית עתיקה לא נפקד. הקריאה בספר גורמת לי להוסיף לרשימת הספרים שארצה לקרוא מספר ספרים שגם אם ידעתי על קיומם, מעולם לא חשבתי שאגיע אליהם – כה אמר זרתוסטרא של ניטשה, למשל.

אני קורא בספר בעודי מחלים מניתוח קל. סיפרו לי שהניתוח מלווה במעט מאוד כאבים שיחלפו תוך יומיים שלושה. יומיים שלושה וארבעה כבר חלפו, עבר שבוע ואני עדיין חש כאבים כמעט בכל תנועה, ואז אני מגיע לקטע שמספר ש'העונג כמעט תמיד מענג פחות מן הצפוי ואילו הכאב תמיד מכאיב יותר מכל מה שדמיינו'. מעולם לא הזדהיתי עם הכתוב בספר באופן כל כך מוחשי. 'עקרון הכאב' נכתב על ידי חיים שפירא בשם ארתור שופנהאואר שלא כתב את זה מעולם "אף כי יכול היה להכתב על ידו". אין זה הקטע היחיד שחיים שפירא כותב בשם אחרים. שישה עמודים בספר מוקדשים ל"ציטוט" 'מכתב שניטשה לא כתב'.

רבים מהרעיונות ומהציטוטים בספר מתקשרים לענייני היום-יום שנקרים בדרכי ממש במהלך הקריאה. אני קורא ציטוטים מהדברים שניטשה שם בפי זרתוסטרא. זמן קצר לאחר מכן ליבי כותבת שהיא יודעת שעשתה משהו טוב בחיים כשכולם מעתירים עליה מטובם בעקבות הודעה לא כל-כך נעימה. מייד אני עונה לה בציטוט דברי זרתוסטרא: 'במקום לומר: כך זה היה, אמור – כך רציתי שיהיה!'.

imageאני משוחח עם שני עמיתים לעבודה שכבר עברו את גיל הזכאות לפרישה לגמלאות ומעדיפים לדחות את הפרישה כי הם פוחדים שלא תהיה להם סיבה לקום בבוקר. מייד עולה בדעתי השאלה הקלאסית שקראתי בספר – 'האם האדם דומה לארטישוק או לבצל? האם אחרי שניפרד מכול התפקידים שלנו יישאר משהו אמיתי שהוא הלב שלנו, "האני האמיתי", או שבדומה לבצל לאחר קילוף כל השכבות לא ישאר דבר?'. לי אין הרהור בנושא זה. אני משתוקק כבר לפרוש לגמלאות ואני יודע שלא יהיה לי רגע מנוחה מעיסוקים רבים שמצפים לי. אם הבחנתם שאינני כותב לאחרונה בקצב הרגיל, זה בעיקר משום שאני עסוק עד מעל הראש בעיסוקי פנאי יצירתיים נוספים שאימצתי לעצמי. וזה מתקשר במחשבותי לדברי הרב קוק שמצוטטים בספר:
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
מי שאינו מחפש אמת וטוב בכל לבבו,
אינו סובל מהריסות של עולמו הפנימי,
אבל גם לא בונה שום עולם רוחני משלו.

אני קורא ציטוט של קרל סֶיְיגֶן- 'משתלם לשמור על ראש פתוח, אבל לא כל כך פתוח שהמוח יכול ליפול', וציטוט של בלז פסקל – 'לעולם לא יבצע האדם פשעים איומים בביטחון רב כל כך ובשמחה גדולה כל כך, כמו מפני אמונה דתית.', וברקע אמצעי התקשורת מספרים על דקירה בהר הבית, על משפטו של החייל שירה במחבל מנוטרל ועל התארגנות כוחות הבטחון להגן על מצעד הגאווה שמא נחזה שוב ברצח על רקע אידאולוגי דתי. מישל דה מונטיין אומר: 'כמה מוזרים וחסרי היגיון הם בני אדם! אין הם יודעים כיצד לעשות פשפש או תולעת, אך הם יצרו את אלוהים'.

אנחנו שומעים בתקשורת על הפגנות נגד השחיתות השלטונית ולמולן הפגנת נגד של המצדדים בגורמי השלטון המושחתים, ואני קורא ציטוט של דייוויד יום – 'יותר מכל פלאי היקום מפליאה אותי העובדה שאנשים רבים כל כך הולכים בקלות רבה כל כך אחרי מעטים כל כך ולא ראויים כל כך.'.

בפרק שמספר על מות האלהים לפי ניטשה, חיים שפירא מעלה לדיון את השאלה 'כמה אלילים מקיפים אותנו: אלילי זמר ואלילי נוער, אלילי הון-ממון ואלילי כוח-און, … אלילי המסך הגדול ואלילי המסך הקטן, מותגים… את הכנסיות של פעם החליפו מרכזי קניות ענקיים ומאמינים אדוקים נוהרים להתפלל במקדשם החדש.'.

בפרק הראשון של הספר יש קטע ששמו 'בחירה באושר'. הקטע פותח בציטוט 'כל אדם מאושר במידה שבה הוא בוחר להיות מאושר.'. מכרי וחברי יודעים שאני בחרתי באושר. הבחירה איננה טריוויאלית, היא דורשת תחזוקה. פיתחתי לי טכניקות להחליק על פני המצוקות וההצקות ולראות תמיד את מה שיש ולהנות ממנו. אני פותח כל יום בשיר What a wonderful world, ולפעמים אני שב להשמיע או לפזם את השיר כאשר אני נתקל בבעייה קשה או בעימות. מרבית הבעיות נפתרות ביתר קלות כאשר אני מתמקד במה שיש ובמה שאפשר. כאשר האפשרי ברור, קל יותר להגדיר משימות מדורגות שמקלות להשיג גם את מה שנראה מלכתחילה כבלתי אפשרי.

בהמשך אותו פרק מספר לנו חיים שפירא את האגדה 'זאב לבן וזאב שחור'. זוהי אגדה אינדיאנית עתיקה שבמרכזה שיחה בין אב לבנו. היא זכתה לאינספור גרסאות וזו גרסתו של חיים שפירא:
"מאבק גדול מתרחש בתוכי," אמר האב. "זהו קרב איתנים בין שני זאבים. הזאב השחור הוא רע ומרושע. הוא כעס, שמחה לאיד, תסכול, אכזבה, שיפוט, מרירות, קנאה, צער, אי-פרגון, חמדנות, יהירות, רחמים עצמיים, רגשי אשם ואגו ענק. הזאב הלבן הוא הטוב – שמחה, רוגע, פרגון, שלוות נפש, אהבה, תקווה, חמלה, טוב לב, אמפתיה, סימפתיה, קבלה, נדיבות, ענווה ואמונה. דע לך, בני, קרב דומה מתרחש גם בתוך נפשך."
הבן חשב כדקה ואז שאל את אביו, "איזה זאב ינצח?"
"ינצח הזאב שאותו תאכיל יותר." השיב האב.

הגיג שמצוטט מהמכתב שניטשה לא כתב מרומם את רוחי: 'אני רוצה לומר לך כי הדבר החשוב ביותר בחיי נישואים הוא השאלה אם יש לבני הזוג על מה לדבר בחלוף השנים. זו השאלה הראשונה שחייבים העומדים להנשא לשאול לפני ההחלטה הגורלית.' ובאותו נושא קירקגור כתב 'אצל בני המזל, האהבה הראשונה היתה גם השניה וגם השלישית וגם האחרונה, וכך היא סיגלה לעצמה את איכויות הנצח'. אני מרגיש ויודע שאני בר מזל.

אני גומר לקרוא בספר ומייד שב לקרוא אותו בדילוגים הלוך וחזור. כל יום אני נתקל במשהו שגורם לי לעלעל בספר מחדש. עכשיו אני מניח את הספר על מדף נגיש, כי אני יודע שאשוב לעלעל בו בכל הזדמנות שהמציאות תפגיש אותי עם אירוע שיעורר אסוציאציות למשהו שמצוטט בספר.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

אחרי הפוגה של שנתיים מחודשת מסורת תיקון ליל שבועות בחיפה במתכונת מעט שונה. באירועי השנים הקודמות מעמד הפתיחה, עם קריאת מגילת רות בפי שחקני "החיפאית", התקיים ברחבה שבחזית הסינמטק ואולם רפפורט. התיקון לווה אז בפרסום נרחב והגיעו אליו הרבה מאוד אנשים. הפעם הפרסום צנוע בהרבה, הפתיחה מתקיימת באולם לא גדול בבית רוטנברג, ונדרשת הרשמה מראש באתר. הקדמה זו נועדה לתרץ את הנוכחות הדלה יחסית לאירועי העבר, ובעיקר את העובדה שחתך הגילאים גבוה בהרבה מזה שראינו לפני שלוש וארבע שנים.

התיקון מנוהל כתמיד במתכונת של מושבים מקבילים, אלא שהפעם המושבים מתקיימים בשלושה אתרים מרוחקים מעט זה מזה לאורך שׂדירות הנשיא בחיפה. בית רוטנברג, שהמרחק ממנו אל מועדון הביט הוא כקילומטר, ומוזיאון טיקוטין שנמצא ביניהם.

מושב מפוצל, כמו זה שחווינו ביום הלשון העברית באקדמיה, מאלץ אותנו לוותר על משהו שאיננו יודעים מה טיבו, לבחור במשהו שגם עליו המידע שעומד לרשותנו מצומצם, ולקוות שהימרנו היטב. גם בדיעבד אין לנו מושג מה קרה במקומות האחרים ואם בחירתנו היא המתאימה לנו ביותר.

אשתי שתחיה ואני מגיעים לבית רוטנברג כעשר דקות לפני תחילת אירוע הפתיחה. אוספים בכניסה את עלון התיקון ובו פירוט האירועים – הדפס של אותו דף שכבר ראינו באתר. הנוכחות דלילה משהו ונראה שמרבית הנוכחים מכירים מקהילת אור חדש שמנהלת את התיקון. קריאת המגילה בפי שתי רבות, רב ומוזיקאי חביבה עלי מאוד. בין פסוקי המגילה משובצים שירים מתאימים, הקריאה בהירה, בהגייה מוקפדת ובחיתוך דיבור נעים לאוזן. כולנו שרים יחד את 'שדות גולדברג' של מאיר אריאל, 'אני חולם על נעמי' ועוד שירים שמותאמים בדרך כלשהי אל המגילה.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

הקריאה מסתיימת ומתפצלים למושבים. אנחנו הולכים בחופזה אל מועדון הביט שבירכתי גן האם, מרחק כשתים עשרה דקות הליכה חפוזה, לשמוע סלאם ג'אם. בדרך אנחנו חושבים על שלושת המושבים המעניינים שעליהם בחרנו לוותר כדי לשמוע את גילי אלוני, יפתח "היפעור" ליבוביץ והדס מושל.

מרבית הקטעים עוסקים בענייני מיגדר, זוגיות בלתי מושגת ודור חסר מטרה. יפתח "היפעור" ליבוביץ מציג לנו את הקוֹנְסֵפְּט. הוא מבקש מהגיטרסט ומהמתופף שמלווים את הדיבור לתת לנו וַיִיבּ מסוג זה ומסוג אחר והם מאלתרים רקע מתאים. משוררות השפה המדוברת קוראות זו לזו אל הבמה בסבבים להשמיע את שיריהן. הרעיון לנקוט לשון נקבה לגבי שלושתן הוא של היפעור.

הדס מושל ממטירה עלינו מילים על הלחץ למצוא בן זוג, מילים שסוחטות מכולנו צחוקים, ובסיום השיר יורדת מהבמה ומתיישבת ליד בן זוגה.

גילי אלוני מגישה לנו את ביום שבכית פדריקה, מספרת במכתב לחברה שמתחתנת על 'אפשרות הבחירה והבריחה', וכחיפאית שבחבורה מקנחת את הפואטרי סלאם בשיר בין חיפה לתל אביב שחותם ב'כאן זה המקום שבו הכל קורה'.

בדרך החוצה אני חושב על כך שעזבתי את יום הלשון העברית באקדמיה בירושלים לפני אירוע השפה המדוברת תוך ויתור על חוויה שאינני יודע בעצם מה טיבה. מהנסיון שצברתי מאז, כנראה הפסדתי חוויה מעשירה ומשעשעת.

הפואטרי סלאם גלש מעט ממסגרת הזמן. אנחנו פותחים צעד ומגיעים לבית רוטנברג כשהדיון בנושא "עד מתי כיבוד אב ואם?" בעיצומו. כיבוד אב ואם… בעצם רק אב, האם נעלמה בין השורות. מעגל המשתתפים מלא. שניים מהצעירים יותר עוזבים ואנחנו יושבים במקומם. אני סופר 25 משתתפים ובהם 7 שגילם נמוך מ 40 . כל האחרים בסביבות גילנו. כולם כבר מחזיקים בידיהם דפי ציטוטים מהרמב"ם עד אדם ברוך. אנחנו מלקטים את העותקים שנטשו הפורשים.

מדברים על הציווי "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". זהו הדיבר היחיד שמכיל בתוכו גם את עניין השכר או העונש – על פי נקודת המבט של השומע. מישהי מדברת על כך שזו ברכה. אחרת מדברת על דוגמה אישית לילדים שתגרום להארכת ימינו. אני רואה ב"למען יאריכון ימיך" איוּם, כי מאוחר יותר כתוב שיש לסקול את הבן הסורר ומורה באבנים, והוצאה כזאת להורג ללא ספק פוגמת באריכות הימים… אבל זה כרגיל רק אני.

מתקבצים לחברותות – מעגלי דיון קטנים. בינתיים נשארנו 20, מהם 2 צעירים מ 40 – כלומר הצעירים יותר הם שנטשו. נראה שכל הנוכחים מביאים מהבית איזשהו קונפליקט, בעיקר רגשי או מוסרי. הנוכחים במעגל שלנו הם גם בנים להורים קשישים וגם הורים לצעירים, וניכר שנושא ה"כיבוד" נשמע שונה כאשר הם מדברים לכיוון הגילאים השונים. מהסיפורים אנחנו מבינים שלצד הכספי משקל רב בענייני ה"כיבוד".

imageהמחיצה בין האולם שלנו לבין האולם השכן איננה מאפשרת הפרדה אמיתית בין הקולות ואנחנו שומעים היטב את השירה בחדר הסמוך. מדברים על כיבוד אב ובינתיים נתקע לי בראש השיר ממדרשו של הרב קוק 'כנפי רוח' שהמסר שלו מקביל למצוות בהן אנו דנים. מקביל במובן האוקלידי – אינו נפגש. הרמב"ם, ואולי זה היה דווקא אדם ברוך, מציב חלופות מעניינות לכיבוד אב ואם. הוא מציע פתרון יפה לאלה שחייבים להציב להוריהם הקשישים גבולות שאינם עולים בקנה אחד עם כיבודם. הבן ישכור להוריו עזרה בכספם, והעוזרים – שאינם הבנים – אינם מחוייבים בכיבוד מטופליהם ויכולים להעמידם במקומם. מישהי אומרת על משהו שזה לא בשמים ואני נזכר במחזה אירוני קצר שכתבתי לפני מספר שנים. מחזה שעוסק ביחסי קשישים וצעירים ושמו "זה לא בשמים". אבל זה שייך למקום לגמרי אחר.

בסיום המושב מגיע זמן הכיבוד – שתיה ועוגות מהקונדיטוריה שֶׁמוֹ. העייפות מכריעה אותנו ואנחנו מוותרים על האירועים של אחת ורבע אחרי חצות, אף על פי ששלושתם מסקרנים. במחשבה שניה – ויתרנו רק על אחד מהאירועים, שכן על השניים הנותרים ממילא היינו נאלצים לוותר. בדרכנו אל המכונית אנו רואים מישהי מבוגרת מאיתנו שועטת אל הביט.

אני מקווה שבשנה הבאה תשקיע העיריה מעט יותר בפרסום אירועי תיקון ליל שבועות ותשיב אליו את הצעירים.

יום העברית תשע”ז 2017 באקדמיה ללשון העברית

"האקדמיה מציינת את יום העברית – שיחול ביום חמישי כ"א בטבת, 19 בינואר – בשפע פעילויות, ומזמינה את כולכם להשתתף" – כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, ועל כך התבשרנו גם בדף הפייסבוק ובהודעת אי-דואר.

האקדמיה ללשון העברית

בכל רצועת זמן מתקיימים מספר אירועים מעניינים ובחירת אירוע משמעותה ויתור על האירועים המקבילים. בטופס ההרשמה באתר כתוב "עלות כרטיס: 20 שקלים למשתתף. הכרטיס מאפשר השתתפות בשלושה מפגשים וכולל קופון לשתייה חמה." וכן "מסיבות טכניות אין לרכוש על שמו של אדם אחד כמה כרטיסים." משמעות הדבר היא שעלי לוותר על מרבית האירועים.

לאחר התלבטות אני מחליט לבחור בסדנת קריינות, בסדנת פיסוק ובהרצאתו של גבי בירנבאום על גלגולי לשון. כשאני ניגש למלא את ההזמנה אני מגלה מול כל אחד מהאירועים את המילה "אזל" שמאלצת אותי לבחור במה שנשאר. לא נורא – הרי כל האירועים מעניינים.

בְּשֹׂמֶת [ארומה]אירועי יום העברית מתחילים בשעה 14:00. מחשש לאחר, אני מקדים לצאת מחיפה לירושלים, ומגיע כמעט שעתיים לפני פתיחת האירועים. ההכנות בעיצומן, עדיין אין קבלת קהל ולי יש זמן לשוטט, לצלם ולהפריע לאנשי התחזוקה שמארגנים במעין חממת פלסטיק עמדת קפה של "ארומה". על דופן החממה מתנוססת כרזה שמבשרת על המילה בְּשֹׂמֶת [ארומה].

אני ניגש לקבל את אישור ההרשמה שלי. העלמה שמקבלת את פני מכירה אותי מהפייסבוק, היא זיהתה אותי בתמונת שתי המסכות… מוזר. בעמדת קבלת הקהל מוצגת רשימה של אירועים שנותרו בהם מקומות פנויים ובה מצויינים כל האירועים שבחרתי מלכתחילה. מספר בירורים ואני רוכש לי זכות כניסה גם לסדנת הקריינות.

יד אליעזר בן-יהודה באקדמיה ללשון העבריתבשעה שתיים אחר הצהריים אני יושב בשורה הראשונה במקלט בנין בן יהודה בעוד הקהל נאסף לאיטו לשמוע את הרצאתו של ראובן מירקין, מותיקי האקדמיה, בנושא "כמה מילים יש בשפה העברית". המרצה מחלק לנו תָּמְסִיר עם טבלאות, רשימות והסברים, ואומר שאילו אפשר היה לספור את המילים, הוא היה אומר לנו את המספר ובכך הייתה מסתיימת ההרצאה. מילון אבן-שושן מציג ערכי יסוד, ערכי משנה, ניבים, צירופי מילים, ראשי תיבות… חלקם מקוריים וחלקם בינלאומיים. ראובן מירקין מזהיר אותנו מספר פעמים לאורך ההרצאה שהנושא משעמם, ומספר לנו על לבטים ווויכוחים בנושא עריכת המילון שמוכיחים שהנושא דווקא מרתק. לדוגמה: עורכי מילונים צריכים להחליט אם גזירת הבניינים צריכה להיות ממוקמת ליד אותיות השורש, הסתמי, ההטייה או כל רעיון אחר. ההרצאה החלה באיחור בגלל ההמתנה לקהל ואין כמעט זמן לשאלות. עוברים אל האירוע הבא.

סדנת קריינות עם רות אלמגור־רמון ודן כנר, מתמלאת במהירות. הקהל עדיין זורם פנימה ודן כנר מתחיל לדבר בדיוק בשעה שלוש. הוא מבהיר לנו שאנשי רדיו מחונכים לדייק בזמנים. אנחנו מכירים היטב את ההיגוי הרהוט והמוקפד של דן כנר ברדיו, אך בסדנה ציפיתי שיהיה משוחרר מעט – זה לא קורה – הקריינות זורמת בעורקיו. רות אלמגור-רמון מדייקת בדבריה כצפוי, ולשונה חופשייה וזורמת. היא מספרת לנו שהכוונה המקורית הייתה לקיים סדנת קריינות שבה כל משתתף יקריין קטע ויקבל את קובץ הקול. עודף הביקוש גרם לשינוי התכנית כך שרק בודדים זוכים לקריין. מסבירים לנו מדוע הריבוי של מסוק איננו כריבויו של מטוס, וזה נשמע להם מובן מאליו שכולנו יודעים מדוע לכל מסוק יש דגש בסמך. דן כנר מספר שהוא מנקד הכל – אפילו מסרונים. רות אלמגור-רמון מסתפקת בניקוד מלכודות לשון בלבד. דן כנר מדגיש שחיים ומוות בלשון הקריין ומדגים באמצעות סיפור על קריין חדשות שאמר שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוֹפַחַת. ההודעה, שלא הייתה מנוקדת, גררה תגובות שוק שהיו נמנעות אילו ידע הקריין שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוּפְחַת. ההרצאה-סדנה מעניינת מאוד, כמו כל שאר האירועים היא מוגבלת בזמן ואנחנו הרי כבר יודעים שדן כנר מקפיד על עמידה בזמנים.

סדנת פיסוק עם אורלי אלבק נפתחת בחלוקת דפים עם טקסט נטול פסיקים ואורלי אלבק מקצה לנו זמן לפסקו כהבנתנו. לאחר שפיסקנו היא מקרינה את הטקסט על המסך כשהוא זרוע פסיקים שחלקם אדומים. אני יושב כמנהגי בשורה הראשונה ומסנן לעצמי שלא סימנתי בדף שבידי אף אחד מהפסיקים האדומים. אורלי אלבק עונה לי שהפסיקים האדומים שגויים. לטענתי שלא סביר שמישהו יניח פסיקים במקומות האדומים, מציעה לי המנחה להמתין לניתוח הפיסוק. בדיעבד מתברר שלא מעט ממשתתפי הסדנה העתירו על הטקסט פסיקים לעייפה. אורלי אלבק עוברת איתנו על הטקסט שמכיל תמורה שצריכה להיות תחומה בין פסיקים, חלקי משפט מאוחים שמופרדים משאר חלקי המשפט באמצעות פסיקים, הסגרים בין פסיקים וחלקי משפט נוספים שבחלקם הפסיק הכרחי, מומלץ או מיותר. היא מסבירה כל כלל באמצעות שקף. אני נחפז לרשום ואורלי אלבק מציינת שכל כללי הפיסוק מפורטים באתר האקדמיה ללשון העברית.
אורלי אלבק מדגישה שכאשר החלק המופרד קצר הפסיק מיותר. מהו קצר? לכך אין תשובה נחרצת – הקשיבו למשפט. מבנה אחר בו היו לי לא פעם לבטים מובהר לי באמצעות ההסבר על לוואי זיקה מצמצם. ועוד הארה בעניין ניסוח שבו אני טועה לא מעט – אין לשמוט את ש' הזיקה כמקובל בשפות זרות. הסבר: אילו כתבתי על "ניסוח בו אני טועה לא מעט" – זו הייתה טעות.

לסיום הסדנה אורלי אלבק מציינת שבשפה העברית הקדומה לא היו סימני פיסוק ומקרינה ציטוט מדברי פרופסור אהרן מירסקי: …ואנו מתוך שהמשכנו עלינו את הסגנון של עמי לעז, הנהגנו בלשוננו גם את סימניהם, ויצאה לנו מזה חורבה אבל מוסר אני מודעה כאן… שאין בכוונתי לומר: יש להעביר את סימני הפיסוק… אבל אין להחמיר בהם, בייחוד במקום שהמחמיר בסימני הפיסוק מקל בלשון, בסגנונה וברוחה.

חדר בן־יהודה באקדמיה ללשון העברית

השתתפתי בינתיים בשתי הסדנאות שבהן רציתי לבחור מלכתחילה ושהכרטיסים אליהן אזלו. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את ההרצאה שרציתי מאוד לשמוע. כמו בהרבה אירועי תרבות, גם כאן מתפנים מקומות ברגע האחרון עבור אלה שלהוטים לקבלם, ואני זוכה להשתתף בכל האירועים שרציתי בנוסף לאלה שהזמנתי מראש.

גלגולי לשון עם גבי בירנבאום. במסגרת יום השתלמות לחובבי הלשון לפני קצת למעלה משנה, שמעתי מפי ד"ר גבריאל בירנבאום הרצאה על דיאלקטים וסוציולקטים. אני עדיין זוכר ומצטט מאותה הרצאה מרתקת והומוריסטית. הפעם אני מגיע עם רמת ציפיות גבוהה במיוחד ולשמחתי אינני מתבדה. ההרצאה חיה, עירנית ומלאת הומור. הקהל משתתף באופן פעיל ומרחיב את יריעת הסיפורים לכיוונים נוספים, ולכל התפתחות יש לד"ר בירנבאום סיפור משעשע ומרחיב אופקים. הוא מספר לנו על גלגולים משני משמעות דוגמת מותר ואסור שמשמשים היום במובן שונה מאשר בתנ"ך ומעבירים את הביטוי מהמוחשי אל המופשט. מילים אחרות התגלגלו מהמופשט בתנ"ך למוחשי בימינו. המילה אות ששימשה בתנ"ך לתאור פלא שמיימי שאיננו מוחשי, מייצגת בימינו את אותיות האלף בית. הוא מספר ומדגים לנו מילים שמובנם התרחב במעבר אל ימינו וכאלה שמובנם צומצם. מידי פעם משתרבבת לדבריו הלצה שאיננה מתקשרת ישירות לנושא. המילה גוי, שמשמעותה הייתה עַם, הצטמצמה לתאור אדם שאיננו יהודי. כדי למנוע פגיעה מפורשת בנוצרים החליפו בזמן מסויים את השם גוי בשם עכו"ם – עובדי כוכבים ומזלות – שאיננו מצביע על הנוצרים… ויש מפרשים עכו"ם כעובדי כריסטוס ומריה. אנחנו דנים בהרבה מאוד מילים והמרצה מפנה אותנו אל הספר "העברית בראי הסמנטיקה" אם נרצה להרחיב דעת.האקדמיה ללשון העברית

מילה שהפתיעה אותי ועם זאת הסבירה לי דברים שהיו תמוהים בעיני היא מַסֵּכָה. המילה מתארת משהו שנוסכים – יוצקים. כאשר בני ישראל עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה הם יצקו את הפסל. את המובן המקובל בימינו – כיסוי שמסתיר את הפנים – קיבלה המסכה מהשפות הלטיניות Mask והיווניות μάσκα. הזמן אזל. גבריאל בירנבאום אומר שאילו הניחו לו יכול היה להמשיך זמן רב, אבל הוא חייב לפנות את החדר למפגש הבא.

מפגש עם מתרגמת – גילי בר הלל. אם קראתם את הרי פוטר בעברית קראתם בעצם יצירה של גילי בר-הלל. גילי מספרת לנו על המהפכה שעברה עליה בעקבות תרגום הרי פוטר. עד אז הייתה "רק" המתרגמת, ומתרגמים הם "שקופים", אבל מרגע שיצא התרגום העברי של הרי פוטר פתאום כולם מכירים אותה. גילי מספרת לנו שהיא אשת תיאטרון בהכשרתה, וכמו חלק ניכר מאמני הבמה ומהאמנים בכלל, היא מוצאת את פרנסתה בתחום אחר. אנשים חושבים שתפקיד המתרגמת הוא להעביר את הסיפור משפה לשפה באופן המדוייק ביותר, אלא שתרגום מדוייק איננו יכול להעביר את המאפיינים תלויי התרבות. דברים שמובנים מאליהם לילד דובר אנגלית שחי בסביבה נוצרית, יכולים להיות חסרי משמעות לחלוטין לילד ישראלי דובר עברית. על המתרגמת רובצת אחריות רבה – היא צריכה להעביר את החוויה, לא רק את הסיפור. מכאן היא מפליגה בהדגמות כיצד נאלצה להמציא מילים "עבריות" עבור מונחים מומצאים בשפת המקור, ולהעביר לדוברי עברית את הסיפור, את החוויה ואת המסר התרבותי הנלווה. את כל זה היא צריכה לעשות כשהיא כבולה למערכת של תכתיבים משפטיים שאוסרים עליה לשנות מילים מסויימות, משום שהן במעמד של 'סימן רשום' על שם בעלי זכויות היוצרים.

אירועי יום העברית לא הסתיימו עדיין, יש עוד רצועת אירועים ואחריה שעשועון ומופע שפה מדוברת. אבל הערב קר במיוחד, התחבורה הציבורית של יום חמישי בערב איננה מהידידותיות ואני צריך לשוב לחיפה. המפגש עם גילי הוא סיום יפה ליום העברית עבורי. עכשיו הביתה. להתראות בשנה הבאה.

כעפעפי שחר [חיים סבתו]

"עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה." במשפט זה פותח הסופר חיים סַבָּתוֹ את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, ואני כבר מרגיש שעזרא סימן טוב עשוי להיות אדם כלבבי. השפה בה כתוב הספר חביבה עלי כבר מתחילתו. זוהי לשון נעימה שמזמינה את הקורא להגות את המילים בקול רם כאילו היה מספר מעשים. במהלך הקריאה אני שומע את הסיפור באזני רוחי בקולו של חיים סבתו. מאין אני מכיר את קולו? לזה נגיע בהמשך. בינתיים אני פוסע לצד עזרא סימן טוב השכם בבוקר, ונושם יחד איתו את "האויר הטהור של ירושלים" כאשר "העולם מלא טללים של שחר".

אינני ממשכימי הקום. אני כותב מילים אלה בשעת לילה מאוחרת. עזרא סימן טוב היה מתאר אותי כאחד העצלים העושים ימים כלילות ולילות כימים, ובכל זאת אני נהנה ללוות את עזרא סימן טוב בהנץ החמה לבית הכנסת זָהֳרֵי חֵמָּה בשכונת מחנה יהודה. עזרא מתענג על בתי הכנסת ואני נהנה איתו, אף על פי שבתי כנסת זרים לאורחות חיי.

שעה קודם השקיעה מסיים עזרא את מלאכת יומו במכבסה והולך לשוק מחנה יהודה. אני מטייל איתו בין דוכני הפירות והירקות וריח תבליני הכוסברה והפלפל שעולה באפי מתחלף בריח הקפה הטחון. בזמן קריאת פרק זה אני מנוזל. אני מסוגר בביתי ואינני מריח את התבשילים שמתבשלים במטבח, ממש מעברו השני של הקיר, אבל את ריחות שוק מחנה יהודה אני מרגיש היטב מתוך דפי הספר. שבוע מאוחר יותר אני שומע באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הרצאה של פרופ' נועם סובל על מסתרי חוש הריח ולומד ממנה שכך פועל חוש הריח שלנו. הקטע שמספר על מחקר הריחות המדומים מתחיל בדקה השש עשרה של ההקלטה.

עזרא סימן טוב הוא בעל מלאכה פשוט – כובס ומגהץ. אין הוא מאותם בטלנים שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד, ואיננו מלומד כמו גיסו דוקטור יהודה טוויל שחוקר את המשקלים של שירת ספרד. עזרא מוקיר ומכבד את המלומדים, את הסופר ואת חכם פינטו, ופניו שמחות ומאירות עד שהוא משפיע גם עלי מטוּבוֹ. עם זאת הוא מלא ספקות והוא זקוק כל הזמן לאישורים לכך שנהג כשורה כשבחר בתפילין של רבנו תם או כשקפץ בילדותו אל מעבר לגדר.

הספר עשיר בציטוטי שירה, בעיקר שירת ספרד ושירת קודש. על הקשר שנוצר בהגיגי בין "בן אדמה" שמיוחס לאברהם אבן עזרא לבין "כטוב בעיניכם" של ויליאם שייקספיר כבר סיפרתי כאן כשקראתי על סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב. אוכל להמשיך ולהרבות מלל על הספר שנהניתי כל-כך לנדוד הלוך וחזור בין דפיו במתינות הראוייה להתנהלותו של עזרא שחייו מתנהלים לצד חבריו – משה דוד האברך, דוקטוק יהודה טוויל החוקר ורחמים המוזיקאי העיוור.

אינני בטוח שהספר ידבר אל כל קוראיו. הוא דורש מידה של שקט נפשי ושל סבלנות שאינם ממאפייני חיינו ששועטים כל הזמן להספיק עוד ועוד כאילו אין מחר. אני מניח שקוראים שסדר יומם תחום בין תפילות יפיקו מהספר עונג רב. גם חובבי שירה בכלל ושירת ספרד בפרט ימצאו בספר זה את קסם השירה שמבצבצת פה ושם בין הסיפורים. בכל מקרה, הייתי ממליץ בחום לנסות את הספר אפילו אם אתם עבדי היי-טק כמוני.

הגעתי לקרוא ספר זה בעקבות ערב עיון באקדמיה ללשון העברית לציון יובל שנים לזכייתו של חבר האקדמיה, הסופר ש"י עגנון, בפרס נובל לספרות. לא זכיתי להגיע לערב זה, אבל האקדמיה ללשון העברית העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו "אכלתי דגים מתוקים בסיפורי עגנון". שמעתי והוקסמתי. חיים סבתו הוא מספר מעשים מרתק, ממש כמו שהוא מתאר את עזרא סימן טוב שהסופר מבקש לשמוע מפיו סיפורי מעשה. ההרצאה הזכירה לי שכאשר תרבות הפנאי היה עדיין פורום, יאיר גבע כתב כאן רשומה שכותרתה כעפעפי שחר – חיים סבתו – ש"י עגנון נולד.

אני יודע שזמנכם קצר, לכן אקפיץ אתכם ישר לסיפור הדגים. לאחר שתשמעו אותו, יכול להיות שתתרצו לפנות זמן לשמוע את ההרצאה בשלמותה, ואחריה אולי תתפתו לקרוא גם את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

טעימה מן הספר – פרק ראשון ב ynet
גב הספר וביקורות באתר סימניה

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עלית הגג – 2005 – 167 עמודים כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

%d בלוגרים אהבו את זה: