הכיסאות על-פי איז’ין יונסקו בבימוי אילן תורן בתיאטרון הסטודיו בחיפה

אבסורד או לא אבסורד – זו השאלה שיציג לנו הבמאי, אילן תורן, אחרי הצפייה בהצגה.

מוצאי שבת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. באנו לראות את ההצגה 'הכיסאות' על פי המחזה של איז'ין יונסקו בעיבוד ותרגום של אילן תורן שגם ביים אותה ומשחק בה. על הבמה שני כיסאות ובגב הבמה הרבה כיסאות מקופלים. זו כל התפאורה. זה כבר חביב עלי, אני מעדיף תפאורה מינימליסטית שמשחררת את הדמיון. ראינו את ההצגה 'הכיסאות' בעבר עם תפאורה ענקית ריאליסטית, מגדלור ענק במלוא גובהו ניצב על הבמה ואנחנו בתוכו יחד עם הזקנים. הפעם תמונת הבמה שונה לחלוטין – חומת המגדלור הדמיונית לפנינו – הקיר הרביעי חסום. אנחנו אמנם רואים הכול, אבל בתחילת ההצגה פונה אלינו אילן רונן בדמות הזקן, ואולי בתפקידו כבמאי, ומסביר שממש מאחוריו קיר עבה של מגדלור. עוד רגע הוא יעלם מאחורי הקיר ויישאר שם עד סוף ההצגה, אך – אל דאגה, בסיומה הוא ישוב לשוחח איתנו – כנראה בתור הבמאי.

כמנהגי אינני מספר כאן על ההצגה אלא על החוויה שלי מהצפייה בה. מופיעות בהצגה שתי דמויות – זקן וזקנה. בתפקיד הזקן הבמאי אילן תורן וזוגתו הזקנה סימיראמיס היא השחקנית דורותה ביאלס. המחשבה הראשונה שעוברת בראשי היא שגיל השחקנים הפעם קרוב לגיל הדמויות, אולי מעט יותר צעירים. בהפקות קודמות שחקנים צעירים יותר גילמו את תפקידי הזקנים. הזקן מטפס על הכיסא, מנסה להביט אל האופק, לראות אם מגיעות סירות אל המגדלור. הזקנה חוששת לו – הוא כבר לא צעיר. עולה בדעתי שגם השחקן איננו צעיר, אבל בהמשך ההצגה אנחנו רואים שכוחו במותניו והוא מפגין תנועה מורכבת וממש לא קלה.

הזוג מתחיל לדבר. אולי לשחזר את החיים לאחור ואולי זוהי בכלל שיחה מחזורית שהתקיימה אתמול ושלשום ותתקיים גם מחר… אם יהיה להם מחר. הזקנה אומרת לזקן שהיה יכול לעשות הרבה יותר בחייו, להגיע לגדולות. הוא דווקא מרוצה ממעמדו כמנהל המגדלור. מבחינתו חייו היו מלאי תובנות ויש לו אפילו בשורה לעולם. הזקן הזמין הרבה אנשים חשובים לשמוע את הבשורה שלו לעולם. את הבשורה ישמיע לאורחים נואם מקצועי שהוזמן במיוחד לשם כך.

מגיעים אורחים שהם כנראה רואים. אנחנו לא רואים את האורחים, רק את תגובות הזקנה והזקן אליהם. התגובות שלהם עשירות בתנועת גוף גדולה, מעין מחול שסובב בתחילה במרחב של שני כיסאות ומתרחב ככל שמתרבים האורחים ועימם הכיסאות שנפרסים על הבמה. הם מפגינים את מורת רוחם מהתנהגות הגנרל באמצעות מימיקה עשירה, מוגזמת, על סף הגרוטסקה, אך ברצינות גמורה. ציר הזמן איננו ברור במפגיע. אין לנו מושג אם אלה זיכרונות מהעבר הרחוק או שהדברים מתרחשים ממש ברגע זה. ואולי אלה בכלל זיכרונות של דברים שקיימים בדמיונם בלבד.

הם מעשירים את חייהם השוממים באמצעות דמיון והמתנה לאורחים אמיתיים או מדומים. זה פותח לרגע בראשי את התהייה הקיומית בדבר מְלֵאוּת חיי. הרי יכולתי לעשות הרבה יותר. יכולתי להגיע להישגים גדולים. אילו רציתי. האם רציתי? אולי טוב לי במצבי. האם יש לי בשורה לעולם? האם יש לי בכלל עניין להשאיר אחרי בשורה? המחשבה חולפת כשם שהגיעה. הרי ניהלתי את השיחה הזאת עם עצמי הרבה פעמים במהלך חיי והגעתי כבר מזמן למסקנה שחיי מלאים ואני מרוצה ממה שעשיתי וממה שיש לי. את דברי לעולם אני מפרסם בבלוג זה ובצילומים שאני מפרסם במסגרות שונות. גם אם אין איש רואה את מה שאני כותב או מצלם, זה ממש לא חשוב.

באים עוד ועוד אורחים שאיננו רואים. הזקן והזקנה מגישים כיסאות לאורחים. מחול הכיסאות משנה קצב, ומבנה הבמה משתנה ככל שמתרבים האורחים. הנואם לא מגיע. במחזה המקורי מגיע נואם אילם שאיננו יכול ממילא להעביר את הבשורה. בהצגה הנוכחית ויתרו על הנואם המיותר. מערך הכיסאות משתנה בינתיים לנגד עינינו והופך למגדל, אולי למגדלור. הזקן והזקנה פונים אל אחורי המגדלור ונעלמים אל תוך הים.

כעבור רגע מופיע הבמאי אילן תורן בחזית הבמה ומזכיר לנו שהבטיח לשוב אלינו מהמגדלור. עכשיו השחקנים אילן תורן ודורותה ביאלס יושבים בחזית הבמה על כיסאות הסטודיו. די מהר מתפתחת שיחה מעניינת. השחקנית מספרת לנו על התהליך המחשבתי שהוביל אל מה שראינו. הבמאי קורא לקהל לשאול שאלות ובין שאלות הקהל הוא משמיע גם שאלות משלו. בשלב זה מתברר לי שבקהל יושבים תלמידיו. אילן תורן מלמד בבית הספר לדרמה בסטודיו. כאן הוא גם פיתח את ההצגה וכשהייתה בשלה לקהל סגרו את עולם התרבות בגלל מגפת הקורונה. ההצגה שבה לבמות כשפסקו סגרי ומגבלות המגפה. עכשיו ההצגה מוצגת דרך קבע בתיאטרון תמונע, בסטודיו ובאולמות תיאטרון ברחבי הארץ.

בסיום השיחה שואל הבמאי אם לדעתנו 'הכיסאות' הוא מחזה אבסורד. נזרקות תשובות מגוונות מהקהל. נראה לי שזה בהחלט מחזה אבסורד. מרבית הסיטואציות אינן מציאותיות ונראה שהזקנה והזקן מנותקים מהאנושות בלב ים ללא שאיפות וללא תכלית. אינני אומר את דעתי. הבמאי הוא מורה בבית הספר ובקהל יושבים תלמידיו – אני מעדיף לשמוע את דבריהם. אילן תורן אומר שלדעתו המחזה ריאליסטי וגם מנמק את דבריו. נשמע לי מעט תמוה אחרי שראינו בביום שלו כל כך הרבה סיטואציות מדומיינות ואפילו מופרכות, אבל מי אני שאחלוק על דברי הבמאי, המעבד, השחקן והמורה.

ההצגה תקועה בראשי זמן רב, כל דבר בימים הבאים מהדהד במחשבותיי סיטואציות מההצגה. הראש עדיין איננו פנוי וביום שלישי אנחנו הולכים לראות את ההצגה 'מחכים לגודו' שהיא ללא ספק תיאטרון אבסורד אקזיסטנציאליסטי. אני כותב טור זה כשבוע אחרי שראיתי את 'הכיסאות' ושלושה ימים אחרי 'מחכים לגודו' ומחשבות משתי ההצגות מתחרות על משאבי הרוח שלי גם כאשר אני עוסק בדברים אחרים.

הכיסאות על פי מחזה מאת איז'ן יונסקו    
עיבוד, נוסח עברי ובימוי: אילן תורן 
משחק: אילן תורן ודורותה ביאלס   
עיצוב במה: דורותה ביאלס 
תאורה: יחיאל אורגל

קישורים:

דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון הסטודיו 
דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון תמונע 
דן תורן:ראיון עם אבא שלי, אילן תורן ודורותה ביאליס על ההצגה 'הכיסאות'

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

אחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים: אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה: מי שחי זקוק לאהבה. ומי שאין לו אהבה, יסתפק בקצת חיבה. ומי שאין לו גם חיבה, ילעס לו לחם עם ריבה. אוי מנגינה ישנה, עצובה…

הנפילה – לקראת החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

במשך חמישה ימים מוביל אותנו ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטה, בנפתולי נפשו באמצעות סיפורו של עורך דין מכובד, איש טוב ומיטיב שעוזר לעיוורים לעבור את הכביש ונותן מכספו לקבצנים. את הסיפור הוא מספר לנו כאדם בודד נטול כבוד בבר בשם 'מקסיקו סיטי' ברובע האורות האדומים שהוא הטבעת האחרונה של הגיהנום באמסטרדם. לאורך הדרך עובר קלמנס יחד איתנו דרך מסלולי השפלה עצמית ואיבוד כבוד וצלם במסלול הנפילה. השחקן ניקו ניתאי שעיבד את הספר של אלבר קאמי להצגה איננו מניח לנו להיות צופים פסיביים, להיפך, אנחנו נאלצים לשים את עצמנו במקומו של קלמנס ולחוש שאנחנו נופלים יחד איתו או שלפחות איננו חסינים מפני אותה נפילה שהרי מערכת ערכי המוסר שלנו איננה שונה משלו. כבר בתחילת ההצגה עורך איתנו קלמנס, ניקו ניתאי, דיון במכבסת המילים שמיפה את המושגים שאיננו מעוניינים שידבקו בנו. לעבד איננו קוראים עבד אלא סדרת כינויים מיופים עד שמגיעים למנהל, כלומר – מנהל משק או למושג הפטריארכלי אב, כלומר – אב הבית. גם סוחר העבדים כבר הפך זה מכבר למנהל משאבי אנוש.

עד כאן מילים שכתבתי בתרבות הפנאי לפני למעלה משש שנים בעקבות הפעם השלישית שחוויתי את הנפילה. מאז חויתי הצגה זו שלוש פעמים נוספות, ואני מתכנן לחוות אותה בפעם השביעית בתשעה עשר בחודש מאי 2016 בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

ההצגה של ניקו ניתאי איננה משהו שצופים בו ומאזינים לו – זוהי חוויה שמערבת חושים ורגשות, ומעוררת מחשבות מעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחת ואחד. ניקו ניתאי פונה אלינו אישית, לא קבוצתית, ומאלץ אותנו להיות שותפים להתלבטויות בהן מתחבט קלמנס באופן משעשע שגורר חיוכים רחבים, ובכל פעם שמציאות טופחת על פנינו, היא מוצאת את החיוך שהותיר המשפט שקדם לה. חוויה מעט מטרידה ומבלבלת שלפעמים קוראת לנו להתנתק לרגע מהקשב ולהניח לנפשותינו להרגע.

שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה, ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות. העומק הפילוסופי של הסיפור גורם לו לשנות פנים בהתאם לעולם המושגים של כל פרט בקהל. בפעם הראשונה חוויתי את הנפילה כסטודנט בן עשרים ושתיים שנים בבית התה 'בית הובן' במרתף של פיצריה בסמוך לכיכר צינה בתל אביב. במהלך השנים חוויתי נפילות נוספות בסטודיו ובמרתף 10 בחיפה ובתיאטרון קרוב בתל אביב, ובין חוויה לחוויה נוספו שנים לגילי, למדינה לעולם, וגם למחזאי-במאי-שחקן ניקו ניתאי. רק קלמנס נשאר בשנות הארבעים לחייו באותו מצב בבר באמסטרדם, מציג בפנינו מראה שמאלצת אותנו לראות את עצמנו בתיווך עולם המושגים שחווינו דרך סיפור הנפילה של עורך דין מכובד שהכרנו זה לא מכבר.

קראתי את הנפילה בתרגום צבי ארד [1959]. לא קראתי את המקור בצרפתית משום שאינני קורא שפה זו, ובכל זאת, לתחושתי הנוסח העברי של ניקו ניתאי מצטלצל נכון יותר. בשנה שעברה יצא לאור תרגום חדש של עמנואל פינטו לספר 'הנפילה'. עדיין לא זכיתי לקרוא תרגום זה, אך מקריאת הפרק הראשון במנדלי למדתי שקלמנס הוא 'שופט־מתוודה'. הביטוי 'שופט אסיר חרטה' בתרגום ניקו ניתאי קולע טוב יותר לטעמי ולהבנתי. הייתי שמח מאוד להחזיק על המדף את התרגום של ניקו ניתאי כדי לעיין בו מפעם לפעם, כאשר השתלשלות חיי מעוררת בי זכרונות מההצגה. נוסח זה לא יצא לאור בדפוס, כך שהדבר איננו עומד כרגע על הפרק.

בסיום ההצגה מתקיים אירוע נוסף שאני אוהב לכנותו "ההצגה שאחרי ההצגה". אנחנו מוזמנים להשאר לדיון על ההצגה, דיון שיכול להתארך או להתקצר, לפי הדינמיקה בין האמן לבין הקהל. מאירוע זה ניתן לצאת עם תובנות מרחיקות לכת שיכולות לפעמים לשנות את התמונה שאנו רואים במראה שנשתלה בראשנו, וככל הנראה תמשיך להטריד אותנו גם בימים הבאים.

יום אחד את תראי בסטודיו בחיפה

לפני כעשור, ב-25 בפברואר 2005, הלכנו – אשתי שתחיה ואני – למועדון המיילסטון בְּשׁוּנִי לשמוע את פייר עמנואל חנון בערב שירה ותיאטרון בשם Un Jour Tu Verra, ובעברית 'יום אחד את תראי'. החוויה הייתה ללא ספק מעולה. ב-7 ביוני 2006, התקיים אירוע תרבות פתוח רב משתתפים במדרחוב נחלת בנימין שבתל אביב, ובין השאר הועלתה אותה הופעה בחצר אחד מבתי הקפה. בצפיה שניה, אני יודע מה מצפה לי ופנוי לצלם תוך כדי צפיה והאזנה. כשנולד הפורום לתרבות הפנאי, שהפך לימים לבלוג זה, רמי סיפר לנו באחת הכתבות הראשונות על השיר בוטנים. בתגובה כתבתי אז:

עמנואל חנון, בנוסף להיותו זמר, הוא שחקן בעל מימיקה מדהימה. אפשר לקרוא מפניו את מילות השיר גם אם אינכם מבינים צרפתית (כמוני). בתמונה זו הוא אומר:  "Mais bonjour mademoiselle Germaine" – אפשר להבין את המילים לפי המשחק והבעת הפנים.

בשבוע שעבר ראינו בסטודיו הצגה מרתקת בשם על הבגידה ובאותה הזדמנות נרשמנו להופעה הקרבה של 'יום אחד את תראי'. לשמחתי היינו מראשוני הנרשמים וזכינו להכנס להצגה. לכל השאר הודיע התיאטרון שבעקבות הביקוש תשוב אלינו ההופעה בקרוב לסיבוב נוסף.

ההופעה מתחילה, שיר בצרפתית רודף קטע משחק בעברית, ואחריו עוד שיר בצרפתית והכל בנינוחות רגשנית בסגנון צרפתי. פייר עמנואל חנון מדבר אלינו עברית ושר בצרפתית. הוא שחקן-זמר מעולה שיודע לשיר סיפור ולספר שיר. אינני מבין צרפתית, אך אני מכיר את מרבית השירים בתרגומם העברי שמתנגן בראשי ברקע. אריה זונשיין, אלי מגן ואורן פריד מלווים אותו בנגינה ולעיתים אף בשירה ובדיבור.

כשמגיע השיר של זָ'ק בְּרֶל La chanson des vieux amants שמוכר לנו כ'אהבה בת עשרים' אני נחנק מהתרגשות. השיר מדבר עלינו ואלינו שחווינו בעיקר את חלקיו הטובים של השיר. שירתו של פייר עמנואל חנון מלאה רגש מִדַּבֵּק. הבעות פניו ומחוות גופו משלימות את השירים לסיפורים סוחטי רגשות. אני מכיר הכל משתי ההופעות הקודמות ומתרגש גם ממה שקורה, וגם ממה שאני יודע שעתיד לקרות בעוד רגע. ההיכרות המוקדמת מקלה עלי לצלם בלי לפספס דבר, והיכרותי עם הצילומים מהעבר מושכת רותי לנסות לשחזר תמונות דומות ממרחק של כעשור.

 

חוויה מדהימה שתדבר, לדעתי, לכל אחת ולכל אחד – גם אם אינם דוברי או חובבי השפה והתרבות הצרפתית.

פייר-עמנואל חנון – שירה, משחק וגיטרה
אריה זונשיין – פסנתר
אלי מגן – קונטרבס
אורן פריד – תופים
http://www.chansonim.com

על הבגידה בסטודיו בחיפה

ההצגה 'על הבגידה' היא חוויה רגשית ואינטלקטואלית מרתקת שגורמת לצופה להמשיך לבחון את ההתרחשויות ואת הקונפליקטים זמן רב אחרי סיומה.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

מסרון מתיאטרון הסטודיו מזכיר לי שהערב מוצגת ההצגה 'על הבגידה'. אינני יודע על ההצגה דבר מלבד מה שנכתב בתזכורות של הסטודיו, וזה מספיק כדי לעורר את סקרנותי. אשתי שתחיה עייפה מאוד ובכל זאת מִתְרַצָּה, אי אפשר לוותר על טעם החיים בגלל העבודה ומטלות המשפחה. אני מזמין שני מקומות ומפה לשם אנחנו מגיעים כמנהגנו באיחור קל. ההצגות בסטודיו כמנהגן מתאחרות מעט יותר, ויש לנו כמה דקות להתארגן להתרווח ואפילו לענות לשיחת טלפון אחרונה לפני כיבוי מסכים סלולריים ואורות.

על הבמה כסאות שאחד מהם משרדי, שולחן שעליו מונח לפטופ עתיק ומספר פריטים שמייצגים משרד עלוב למדי. ההצגה עדיין לא התחילה. ליד השולחן השחקן רונן יפתח מתארגן, ובפינת הבמה יושבת עינת ויצמן כשגבה מופנה אל הקהל ומדפדפת בקבוצת דפים משודכים. "היא קוראת את הטקסט של ההצגה" לוחשת לי חברתי – "כן, ככה זה נראה" – הם מתכוננים להצגה, אך זה נראה כמו חזרה, כאילו אין קהל. יונתן שוורץ, המנהל האמנותי של הסטודיו, עולה לתת לנו את מונולוג הפתיחה המסורתי שמספר על הצפוי בימים הקרובים, בעוד השחקנים עוסקים בהכנות גלויות להצגה על רקע דבריו.

'אישה מבולבלת מגיעה אל משרדו של גבר עסוק. היא מספרת לו שבעלה בוגד בה עם אישתו, הוא לא רוצה לשמוע. הם נסחפים למשחק מפתיע ומסוכן.' זה מה שקראנו בתזכורות שקיבלנו באי-דואר מהסטודיו. כך זה אכן מתחיל. פעם למדנו ששלבי ההתמודדות עם אובדן הם הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון, השלמה והתארגנות מחדש. אז הגבר נמצא בהכחשה ועובר גם לשלבים הבאים, אך לא בסדר הצפוי. בעצם גם האשה שמולו איננה בדיוק צפויה, וכל ההתרחשויות מבלבלות קמעה. אין לי עניין לפרט יותר מידי מה קורה משום שכל דבר שאכתוב יהיה ספוילר, אבל – יותר מכך – לא יוביל לשום תובנה, שכן כל מתבונן עשוי לראות משהו מעט שונה על פי הקצב שהוא קולט את המעברים בין הנפשות הפועלות ובין מצבי הרוח הרגעיים שלהן.

ממה שנאמר כבר ברור לכם שהשחקן והשחקנית בהצגה מפגישים אותנו עם הרבה יותר משתי דמויות. אנו רואים כאן שתי נשים ושני גברים בהרכבים שונים, וכן דמויות שאינן נוטלות חלק בעלילה שבעצם איננה קיימת. ההצגה איננה מספרת סיפור אלא מציגה תהליך בהתהוות, תהליך מעולם התיאטרון שמנסה להתמודד עם קונפליקטים מהחיים. בעלון שקיבלנו בסטודיו נכתב שזה 'מותחן פסיכולוגי' והמסרון מכין אותנו ל'מחזה אבסורד'. לטעמי זה איננו בדיוק מותחן וגם לא תיאטרון אבסורד, זהו משהו אחר – מאוד מסקרן מפתיע ומעורר מחשבות, והראייה – זוגתי ואני ממשיכים לדבר על ההצגה זמן רב אחרי שעזבנו את האולם.

עינת ויצמן ורונן יפתח נושאים את כל ההצגה על כתפיהם ועוברים בין דמויותיהם באופן מעורר השתאות ומפעיל רגשות. אנחנו מרגישים שיש כאן הרבה מאוד מניפולציות ובכל זאת מתרגשים כאילו אנחנו חווים את מה שחוות הדמויות שעל הבמה. את עינת ויצמן ראינו לאורך השנים בלא מעט תפקידים ואנחנו מודעים היטב לכישוריה. לרונן יפרח, מאידך, התוודענו רק לאחרונה בהצגה קוריולנוס ותמהנו היכן התחבא מפנינו עד כה השחקן המוכשר. בהצגה הנוכחית הוא נראה ונשמע לנו מוכר, אך השוני בדמויות לא מאפשר לנו לקשר בינו לבין קָאיוּס מַרְסְיוּס, רק מאוחר יותר נופל האסימון.

בשיחה שלאחר ההצגה עולות התהיות הצפויות, מאין נולדה ההצגה וכיצד חווים אותה בני ובנות הזוג בחיים של הזוגות שעל הבמה. הבמאית-מחזאית, עלמה וייך, מספרת לנו מעט על התהליך שארך בסך הכל כחודש וחצי מתחילת החזרות עד העליה לבמה, ורונן יפתח מספר לנו בהרבה התלהבות על החוויה מצד השחקנים. שאלות הצופים מעידות על כך שלא כולם הבינו באותה צורה את כל התהפוכות על הבמה, והבמאית מדגישה שזה בסדר, החוויה היא אישית וכל צופה חופשי לקחת אותה לעולם הרגשי שלו.

הבמאית איננה חוסכת מאיתנו מניפולציות רגשיות והטעיות מכוונות. המוזיקה של אורי אפרת בליווי התאורה של נדב ברנע מספקות לנו רמזים לשינויים בהתרחשות על הבמה, אך כשאנחנו כבר קולטים למה מרמזים האורות והצלילים, הרמזים מטעים אותנו מידי פעם וגורמים לנו לראות בדיאלוג אחד – שני דיאלוגים סימולטניים בין ארבע נפשות פועלות. מרתק.

אשמח לראות את ההצגה פעם נוספת. נראה לי שבכל צפיה אזכה בחוויה שונה.

בקיצור – מומלץ!

נפילה בשידור חי – אלכס אנסקי בתיאטרון הסטודיו בחיפה

חוויה מטלטלת, קשה, כואבת ופה ושם גם מצחיקה – צחוק עצוב. הצגת יחיד מעולה שמאלצת אותנו להתמודד עם מה שאנחנו אולי מכירים, בדרך קצת אחרת.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

ההצגה הראשונה בתיאטרון הסטודיו בחיפה כבר מלאה. אני מזמין שני מקומות להצגה הבאה. בינתיים תחזית מזג האויר מבשרת סערת רוחות וגשמים עזה. הסטודיו נמצא בקומת הגג של בית הכט ומעליו תקרה רכה. מטחי גשם מלווים בברד יכולים בנקל לשנות את ההצגה.

אנחנו מקדימים לבוא לתיאטרון ומתמקמים בשורה הראשונה לצד הבמה. מצטיידים בסיידר חם ומצפים לתחילת ההצגה. בעוד הקהל זורם פנימה, אני מגלה בדוכן הספרים בעשרים ש"ח את 'סיפור חייו של מר פיקרי'. שאלתי את הספר מהספריה העירונית, וכבר ברור לי שארצה לשוב ולעיין בו, וכן שכל משפחתי תרצה לקראו אחרי שאחלוק את חוויותי. אני קונה את הספר.

המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, עולה לפתוח את הערב כמנהגו, טלפונים כבים ובעקבותיהם האורות ואנו שומעים בחושך סדרת פרסומות. האור עולה על שדר הרדיו הותיק עברי גולן – השחקן אלכס אנסקי. את השדר אלכס אנסקי שמענו לא מעט בתכניות רבות ומגוונות לאורך השנים ואנו עדיין שומעים בגל"צ מידי שבת. אלכס אנסקי השחקן מציג לנו שדר רדיו שונה. קצב דיבורו של עברי גולן מהיר ותוקפני, ואני מתחיל לחשוש שמא הוא משחק דמות של מעין נתן זהבי עצבני. בהמשך ההצגה משנה עברי את הקצב, את המזג ואת אופי דבריו. אלכס אנסקי מציג בפנינו את התהפוכות שעובר עברי במהלך שעת שידור אחת שבה נטל לעצמו חופש לפרוע את כל זכרונותיו, חוויותיו ותסכוליו – מהפרטיים האישיים ביותר עד הלאומיים שגורפים את כולנו. הוא מרשה לעצמו לדבר, להשתיק את העורך שבאוזניה ולבוא חשבון עם כל העולם כאילו אין מחר, למרות שאת זה – הוא איננו יודע עדיין, וגם אנחנו. מסקרן? – לכו לראות את ההצגה. זוהי חוויה אנושית מטלטלת שמאלצת את הצופה-מאזין להתמודד עם שאלות מתבקשות שמעולם לא שאל את עצמו. למשל – מה אומר צירוף המילים צדק חברתי? ומה יצא מזה?

אלכס אנסקי הוא שחקן מוכשר שיודע להכניס בין כל שתי מילים שהוא אומר, סבטקסט שאומרות הבעות פניו ותנועת גופו. כשחקן, שהבמה העיקרית שלו הייתה לאורך השנים רדיו – מדיום ששומעים אך לא רואים – סיגל לעצמו אלכס אנסקי אינטונציה שמוסיפה למילים רובד סבטקסט נוסף, כך שהוא אומר במהלך ההצגה כארבעת אלפים מילים [הוא סיפר לנו] ואנחנו מקבלים בין המילים עוד הרבה מאוד מילים בשפת פנים וגוף ובאינטונציה. קשה להתיק ממנו את המבט, שמא נפסיד משהו, אך זה מעייף ואני נאלץ להסיר מפעם לפעם את משקפי ולמצמץ. אני קולט שני צופים ש"מנקרים" – לא, הם לא ישנים, הם מאוד קשובים אך הגודש החושי מכריע אותם. הצגת יחיד עמוסה וקצבית מאוד, שמשנה נושא ותוכן במהירות, ושבה לאותם נושאים ממספר כיוונים.

לאחר תהפוכות מפליגות, ההצגה מסתיימת במקבץ פרסומות. מחיאות כפיים. אלכס אנסקי שב להשתחוויה ומייד אחריה מציב במרכז הבמה כסא ומכריז 'שתי דקות להתאוששות ועוברים לשאלות'. אתה זקוק להתאוששות או אנחנו? שואל אחד הצופים בגיחוך קל. 'אני מלא אדרנלין' עונה אלכס אנסקי ומייד מתחיל להציף אותנו בתשובות לשאלות שנשאלו בהצגות קודמות. הוא מבקש שנשאל ככל העולה על רוחנו – בעיקר שאלות מביכות. נתחיל מהשאלה השניה, הוא אומר, התשובה לשאלה הראשונה היא – לא, ההצגה איננה אוטוביוגרפית. מוזר לי שהשאלה נשאלת. לכל אורך ההצגה ברור שאלכס אנסקי השחקן, מגלם דמות רחוקה מאוד מאלכס אנסקי – שדרן הרדיו שאנו מכירים.

הקהל מתחמם לאיטו, השאלות מתחילות לזרום ואלכס אנסקי עונה. ניכר עליו שהוא מקבל הרבה מאוד סיפוק מהאינטראקציה עם הקהל. כאיש רדיו שנאלץ בדרך-כלל לראות את קהלו רק בדמיונו, הוא ממצה כל רגע של קהל אמיתי – ששואל, מתעניין, מחמיא ולפעמים גם מתריס – בהנאה גלויה. השיחה שאחרי ההצגה נמשכת בערך כאורכה של ההצגה עצמה, ונראה שלא אלכס ולא הקהל יודעים שובע.

מהשיחה אלו לומדים שההצגה נולדה בעקבות ההכרזה על פירוק רשות השידור. עם הפירוק יאבדו שדרים שמוכרים לכולנו היטב את מקומם בשגרת יומנו. הם יאלצו להתמודד עם מציאות שאינם מכירים. זו איננה רק פרישה לגמלאות, זוהי התמודדות יומיומית עם השאלה 'לאן נעלמת' – חוויה שגורמת לאנשים להתכנס במחבואם רק כדי לא להתעמת עם עצם היותם "לשעבר". אלכס אנסקי איננו במשבצת זו. הוא עבר את גיל הפרישה זה מכבר אך מעולם לא נעלם מהרדיו ומהבמה, ובכל זאת, העננה המרחפת על ראשי עמיתיו משפיעה גם עליו.

מאת: אריה קרישק – עם מעורבות לא מבוטלת של השחקן בתהליך הכתיבה.
בימוי: אלכס קגן – שהטיל את מרותו על השחקן והיטה אותו לכיוון שונה מהצפוי.

מתחת לעור בתיאטרון הסטודיו בחיפה

בסיום ההצגה כָּבֶה האור. אנחנו מוחאים כפיים, אך החוויה המטלטלת איננה מרפה. אני מרגיש שלסתותי עדיין קפוצות בעוז, עיני לחות וגרוני יבש. נראה שאינני היחיד באולם ששרוי במצב זה.

שלשום ראינו בסטודיו את ההצגה שקופה. באותה הזדמנות סיפר לנו המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, שבערב שבת תתקיים בסטודיו 'במת צחוק' ובמוצאי שבת – ערב ערבו של יום השואה – תעלה הצגה בשם 'מתחת לעור'. באותו שלב, עדיין לא היינו מגובשים באשר לתוכניות סוף השבוע שלנו. כך יצא שבכל שלוש ההצגות ישבנו במושבי "פשרה" מאחור או בצד. היו ימים בהם מקומותינו בחזית היו מובטחים. לאחרונה הסטודיו החיפאי גודש את כל ההצגות בקהל. אני, כמובן, מברך על כך, אך כמי שנמנה עם אלה שמגיעים ברגע האחרון, אינני מצליח לתפוס את המקומות החביבים עלי. צריך כנראה להתחיל להקדים להצגות.

המחזה 'מתחת לעור' נכתב על ידי יונתן קלדרון על בסיס סיפור אמיתי. המחזאי עטף את האירוע שהתקיים בימי המשטר הנאצי בגרמניה, בסיפור בדיוני בן ימינו. כתבת גרמניה צעירה מגיעה לביתה של ניצולת שואה במהלך מלחמת המפרץ. הכתבת מתחקה אחרי סיפור שנגלה לה לאחר נפילת חומת ברלין – שנתיים לפני מלחמת המפרץ. ניצולת השואה, שרלוטה רוזנר, עשתה כמיטב יכלתה למחוק את העבר מזכרונותיה ואפילו מזרועהּ. אין לה עניין לחטט בפצעי העבר ולכן איננה מכניסה את הכתבת לביתה. לפתע נשמעת אזעקה. הכתבת מתחננת להכנס אל הבית המוגן… רק עד צפירת ההרגעה… שאיננה מגיעה עד תום ההצגה.

במהלך ההצגה אנחנו מוקפצים בין מאורעות ההווה והתרחשויות מסוגים שונים בעבר. השחקנית אילנה קיויתי דאבנפורט, היא ניצולת השואה שרלוטה רוזנר. בימים בהם הייתה אסירה במחנה הנאצים, היא כונתה בשם לוֹטָה. שרלוטה של הימים ההם מגולמת על ידי יעל פרימר, בעוד אילנה הופכת משרלוטה לקצינת האס-אס אילזֶה. יעל היא גם הכתבת הגרמניה – קירסטן. מבלבל? ממש לא! – המעברים ברורים, וחילוף הדמויות מעצים את תפיסת הערבול המוסרי והערכי שכולם חוו בעבר וחווים בהווה. השחקנית מיכל ויטמן נאור משלימה את הקישור בין העבר להווה, ומגלמת את דמותה של אִידָה שאסורה יחד עם לוטה במחנה הנאצי. לוטה ואידה מכנות את אילזה, שלא בנוכחותה, בשם בּוּבִּי.

ההתרחשויות בימי המלחמה במחנה המאסר, מעלות מערכות סבוכות של בעיות אנושיות קשות. לא אמשיך לעסוק בתוכן, משום שכמעט כל דבר שאספר – יהיה ספוילר. ההצגה מעמתת את הדמויות ואותנו עם שאלות מוסר נוקבות. יש בהצגה התגלויות של אנושיוּת בתוך רֶשַׁע, אהבה שמלווה בפחד, ואֵימה מעורבת בתקוה. הגבולות בין הטוב לבין הרע מטושטשים, ולפעמים אף הופכים כיוון. מתוך ההתרחשויות אנו מגלים שכולן בעצם קורבנות, אך אין כל דמיון בין סוגי הקורבנות, ובין האפשרויות שעומדות בפניהן כשהן ניצבות בפני דילמות מוסר קשות.

חילופי הדמויות על הבמה בנויים היטב ומשרתים את המסר של ההצגה. הבמאית רקפת בנימין מציירת היטב את הגבולות בין הנפשות הפועלות באמצעות סמלים התנהגותיים וחזותיים ברורים. ברגעים של אובדן הזהות, חילוף הדמויות כאילו ממאן להתרחש. אין טעם לתאר במילים את התחושה שיוצר בלבול הזהות של שרלוטה הצעירה ואילזה שמנסות להפוך לשרלוטה הזקנה ולכתבת הצעירה – צריך ללכת לראות את ההצגה. מהשיחה שלאחר ההצגה אנו לומדים שזוהי בעצם ההופעה הראשונה של ההצגה בפני קהל, כך שההזדמנות ללכת אל ההצגה תגיע בודאי גם אליכם.

ההצגה 'מתחת לעור' היא חוויה מטלטלת, מרתקת, מטרידה ומעוררת תהיות קשות בנושאי מוסר.

במת צחוק בסטודיו בחיפה – אפריל 2014

אמש, לפני ההצגה שקופה בתיאטרון הסטודיו בחיפה, סיפר לנו המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, ש'במת צחוק' של החודש הקודם הייתה מוצלחת מאוד. בסדר, אני הרי יודע שהוא איננו בדיוק אובייקטיבי, ואני קצת חושש מסטנדאפיסטים. כלומר, אני חושש מסטנדאפיסטים גרועים. סטנדאפיסט טוב יכול להעניק חוויה נהדרת, אך לצערנו לא חסרים כאלה שיורדים לשפל ניבולי הפה והעלבות על בסיס גזעני, לוקאלי ומגדרי. בקיצור – שמעתי הפנמתי ועברתי הלאה.

ביום שישי אני קורא בפייסבוקו של יונתן שוורץ שהערב, לכבוד יומולדת שלושים ושש שנים לזכייתנו הראשונה בארוויזיון, בכוונתו להגיש את אבניבי במתכונת דוז.פואה. לפתע מתעורר בי הספק… אולי יהיו בכל זאת סטנדאפיסטים טובים – לא חבל להפסיד? שואל את אשתי שתחיה – אין לה התנגדות.

מגיעים לסטודיו, כרגיל ברגע האחרון. המקומות החביביתם עלינו בחזית הבמה תפוסים. אין ברירה – מתמקמים מאחור. עוד מעט נגלה שרבעיית החזית שתפסה את המקומות הטובים ביותר הם אימת הסטנדאפיסטים, חבורת יבשושים משעממים ומשועממים, שאינם מסוגלים להגיב לשום שאלה. אחד מהם אפילו נרדם לקול רעמי הצחוק שמסביב.

מור חן עולה לבמה ומייד מקפיצה את כולנו. הקהל מעורב מאוד. חלק בלתי מבוטל מהקהל מבוגר, ואף למעלה מזה, אך כנגדו הגיעו מספר קבוצות של צעירים צמאי בידור. מור יודעת ללוש את הקהל היטב ותוך זמן קצר כולנו צוחקים. ההימור כבר השתלם.

לירון שטיינגרט תופס את מקומו על הבמה. ההומור שלו שונה לחלוטין ולוקח לקהל מעט יותר זמן להכנס לראש שלו. ניכר שהוא מתורגל, מכיר את התופעה וידע למנף אותה. לירון פונה אל אחת הצעירות בקהל “-מה את עושה? –לומדת רפואה? –במה תרצי להתמחות? –גריאטריה? –את כבר במקום הנכון”. הקהל מוחא כפיים וצוחק, כן, גם אנחנו יודעים את מקומנו. לירון מתיישב ליד הפסנתר, מנגן וזורק אימרות סתומות, כמה צלילים ותגובות שמייצרות את הפאנצ'ים. ההומור שלו מורכב יותר, והקהל פורץ בצחוק במדורג. כל אחד תופס את הבדיחה בזמן שונה. 'אם אוכלים פסטה… ואז אנטיפסטי… נשארים רעבים?'.

הגיעה שעת אבניבי. מור עולה להציג את השיר ולפתע מתפרצת לבמה מישהי ומתחילה ללהג ארוביזיונית בצרפתית. בעצם… זו איננה צרפתית – זהו ג'יבריש שנשמע ממש כמו הקריינות האירוויזיונית בצרפתית. יונתן נותן את קטע אבניבי מדוז.פואה. וממשיכים.

מיכל קירזון – אשה בעלת אלף פרצופים, מאה שפות ג'יבריש והומור קורע – עולה לבמה. מיכל היא זו שג'יברשה לנו ארוויזיון בצרפתית לפני מספר דקות ועכשיו היא חונקת אותנו מצחוק.

אחרי מיכל שב לבמה יונתן שוורץ במבע רציני של המנהל האמנותי הפלצן, ושר לנו שיר שאשתי שתחייה מגדירה כ"שיר מהתחת", ולא בכדי – צריך להיות שם ליד הבמה כדי לשמוע ולהבין.

את הערב חותמת קארין פז. גם היא סטנדאפיסטית מעולה שגורפת מכולנו גלי צחוק. ההומור של כל הבנות הוא הומור עצמי בעיקרו, שעוסק בענייני יחסי גברים ונשים, דייטים ודומיהם. אני צוחק לא מעט, אך אינני יכול לצטט ברגע זה ולו בדיחה אחת. כלומר – אם בחודש הבא הן תספרנה בדיחות דומות – כנראה אצחק שוב מאותם דברים.

בשתי מילים – ערב בכיף.

אני מחכה ל'במת צחוק' הבאה. חושש פחות ומקווה לא להתאכזב.

דנה עופר שקופה בסטודיו בחיפה

בדף מופעי החודש של תיאטרון הסטודיו בחיפה קראנו שההצגה שקופה היא "מונולוג מטלטל של נערה עם הפרעת אכילה". מסקרן. הרי כולנו שמענו פה ושם על אנשים עם הפרעות אכילה, לפעמים אפילו בסביבתנו הקרובה. בדרך כלל, אותם אנשים אינם חולקים את החוויה עם אחרים, המידע שמגיע אלינו בא מצד שלישי, ובדרך כלל איננו חף משיפוטיות. בעצם, שתיקת האנורקטים והבולמים, וכנגדה פטפוטיהם של אלה שלא חוו את ההפרעה, יוצרים מסך של דעות קדומות ותאוריות בלתי מבוססות. זוהי הפעם הראשונה שאני נתקל באירוע בו מוצגת הפרעת אכילה ממקור ראשון – ללא מַעֲטֶה של פרשנות, צדקנות, שיפוט או האשמה.

אנחנו מגיעים לסטודיו סמוך למועד תחילת ההצגה ומגלים שהוא כבר מלא מפה לפה. הקהל מורכב בעיקרו ממטפלות פסיכולוגיות, כלומר – צופות בעלות ידע… וגם בעלות דעה. בלית מקום קרוב יותר, אנחנו מתיישבים בשורת ה"יציע", ממש לפני קונסולת התאורה. מנהל הסטודיו, יונתן שוורץ, מגיש כמנהגו את מונולוג הפתיחה, טלפונים מוחרשים ומואפלים וההצגה מתחילה.

נוגה, על סף פגישה ראשונה עם גבר זר (!!) במסעדה (‼), נוברת בחשכת זכרונותיה, ומנסה להתמודד עם האֵימָה שמטיל עליה האירוע הכל כך חריג – פגישה עם אדם זר תוך אכילה. המונולוג מתערבב עם דיאלוג עצמי עם אִימָּהּ, שאיננה חפה מהפרעות אכילה. נוגה היא בת דמותה של השחקנית דנה עופר – יוצרת ההצגה. המונולוג נע בין היום, לבין זכרונות העבר שמוצגים בזמן הווה.

אני מתקשה להתמודד עם הדמות שמוצגת בסיפור. בשיחה שאחרי ההצגה מישהי תאמר שחשה הזדהות עם נוגה-דנה, אני חוֹוֶה תחושות אחרות. אינני יכול ואינני מוכן להזדהות איתה. תוך התפתחות ההצגה אני קולט שמה שאני רואה כאן הוא קודם כל הפרעת תקשורת. הפרעת האכילה, להבנתי, נובעת מהפרעת התקשורת שמתווה את מסלול חייה. זוהי רמת הבנת המצב שאני מסוגל לעכל. זה איננו המסר של ההצגה אלא תפיסת החוויה בעיני.

לנוגה יש בעיית תקשורת עם אִימָּהּ, עם זרים, עם החבר מהמושב… אבל בעיית התקשורת העיקרית היא בינה לבין עצמה. נוגה בונה לעצמה עולם שִׂקְרִי אמיתי לחלוטין. היא מרמה את הסביבה ביודעין, ומסתירה מהאחרים את העלמת האוכל, משום שברור לה שכל הסובבים אותה זוממים לגרום לה להשמין. היא מסתכלת במראה ורואה נערה שמנה במשקל חמישים ואחד קילוגרם. היא נחרדת מהמשקל שמראה לה עד כמה היא שמנה, גם כאשר משקלה כבר פחות מארבעים ואחד קילוגרם. הדיאטנית וילדיה נראים כמקררים, והמטפלת במוסד היא רוטווילר. עולם השקרים וההסתרות שולט בחייה, ועם זה אני דווקא מזדהה בקלות. אני מניח שכמעט כולנו חווינו תקופות של שקרים והסתרות מסיבה זו או אחרת. תמיד זה הרסני, אבל אנחנו מצליחים להחלץ מהמצב מבלי לשקוע עמוק לתוכו. לא, לא כולנו נחלצים מהמצב – יש כאלה ששוקעים עמוק לתוך הפרעות מסוגים שונים, ובין השאר גם הפרעות אכילה.

השחקנית מציגה לנו הצגה מובנית היטב, שהיא בעצם מסמך שמתעד את המציאות שלה בכלים אומנותיים. ההצגה גורמת לנו לסטות במחשבותינו ולחפש נקודות אחיזה במקומות שאנו מכירים. קצת קשה לחמוק אל השקר הנֹחַ, הרי כולנו בעצם הכרנו או מכירים אנשים עם הפרעות אכילה. בדרך כלל אנחנו מעדיפים להתעלם. בעלי ההפרעה אינם מעוניינים לשתף, ואנחנו איננו מעוניינים לשקוע ב"צרות של אחרים", כאילו אין לנו מספיק משלנו.

הגבול בין התנהגות "נורמטיבית" לבין הפרעה מטושטש, ולכן קל לסובבים את בעלת ההפרעה וביניהם גם להורים, להתעלם מהבעייה עד שהיא הופכת לחמורה מאוד. במילים אחרות, למרות ש"גילוי מוקדם" אפשרי וקל, הסביבה מעדיפה לא לראות את הבעייה. כולם מרמים את עצמם וככל שמתקדם הזמן בעיית התקשורת מחמירה ואיתה כל ההפרעות הנלוות. חשוב לציין שזוהי ההבנה התמימה ומאוד לא מקצועית שלי – זה מה שאני חוֹוֶה.

ההצגה מסתיימת ומייד מתחיל הדיון. זהו חלק בלתי נפרד מהאירוע. להצגה יש מסר ומטרה. הקהל בסטודיו מורכב בעיקרו מבעלות מקצוע בתחום, ויש להן שאלות מעניינות, שאת מרביתן השחקנית כבר שמעה בעבר, והיא שולפת במהירות תגובות מתאימות עם סיפורים הולמים. תוך כדי השאלות והתשובות אני תוהה כיצד הפכה הנערה בעלת הדימוי העצמי המעוות, שניתקה כל קשר עם הסביבה, לאישה שמציגה בפנינו הצגה לאור הזרקורים ולאחר מכן מתמודדת עם שאלות שנזרקות מהקהל.

ההצגה היא מונולוג אישי, היא איננה מנסה לפתח תיאוריות והשערות, ואיננה מנתחת תופעות נלוות. אני שומע בקהל התייחסויות לכך שמרבית הלוקות בהפרעות האכילה הן נערות, התופעה כמעט שאיננה קיימת בקרב נערים – אך זה איננו בתחום הדיון שלנו היום.

ההצגה שקופה היא חוויה שמעוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות ומכריחה אותנו להתמודד לרגע עם "בעיות של אחרים" מתוך נסיון להזדהות – לא לבקר או לשפוט, אלא לנסות לפצח את המסלול שיאפשר לנו לזהות מבעוד מועד את אלו שזועקות זעקה אילמת לעזרה… ולעזור.

פרופורציות – אופירה זילברשטיין

בינואר 2008 ראיתי בתיאטרון הסטודיו בחיפה את ההצגה אני לא דרייפוס. בדיון שאחרי ההצגה העליתי את שאלת זכותה של האומנות להמציא סיפורים היסטוריים. בתגובה פנתה אלי שחקנית צעירה, בוגרת ניסן נתיב שישבה בקהל, וביקשה להאיר את עיני בציטוט מדברי אחד ממוריה, שטען שהתיאטרון הוא אומנות השקר.

חודש מאוחר יותר באתי לראות בסטודיו את הצגת היחידה פרופורציות. כך למדתי שהשחקנית הדעתנית מהחודש הקודם היא אופירה זילברשטיין. ההצגה הצחיקה אותי, ריגשה אותי וגרמה לי להרהר לא מעט במה שראיתי, על כך סיפרתי כאן כבר אז.

באחד הימים האחרונים קיבלתי מהסטודיו הודעה שההצגה המתוכננת ליום חמישי בוטלה, ובמקומה מוצגת ההצגה פרופורציות של אופירה זילברשטיין. בנוסף זרק לנו הפייסבוק רמז שהמנהל האומנותי של הסטודיו יופיע כשחקן אורח. השבוע עמוס מאוד. גם אשתי שתחיה וגם אני זקוקים מאוד למנוחה. אשתי כבר ישנה, צריך לשאול אותה אם ברצונה ללכת להצגה מעולה שכבר ראינו לפני שש שנים. אני מסמן ביומן במחשב את האירוע 'פרופורציות' עם התראה של מספר שעות, שאספיק לשאול את אשתי.

בבוקר ההצגה אני יושב בעבודה מול מסך המחשב, ומסביר לעמיתתי לעבודה שמישהו כאן הגזים, צריך קצת… ופתאום קופצת על מסך המחשב התזכורת 'פרופורציות' ומשלימה את הרעיון. אשתי מלמדת כרגע – אי אפשר לשאול אותה. אני מתלבט אם להזמין מקומות מבלי לשאול אותה, כשלפתע הסלולרי שלי מודיע ברטט שיש לי מסרון בנושא מהסטודיו. אני מתקשר ומשריין לנו מקומות. כשאני מגיע סוף סוף לשאול את אשתי היא מתרצה מייד, היא איננה זוכרת את ההצגה, רק את ההתלהבות ממנה. תשושים ככל שנהיה – הולכים.

מגיעים כעשרים דקות לפני הזמן המיועד. המקומות החביבים עלינו בחזית הבמה כבר תפוסים. בלית ברירה אנחנו עולים אל שורת הכסאות המוגבהת מאחור. המיקום הזה מאפשר לי לצלם את ההצגה בנוחות יחסית. משולחנות החזית לא הייתי יכול לצלם – המסך שלי היה מפריע ליושבים מאחורי. אני נמנע בדרך כלל מלצלם בהצגות – העיסוק בצילום פוגם בחוויה. במקרה זה, מדובר שהצגה שכבר ראיתי ואני יכול לצלם מבלי לפספס את החוויה.

זמרת שמלווה את עצמה בפסנתר מנעימה את זמננו עד תחילת ההצגה. יונתן, מנהל הסטודיו, עולה לתת את מונולוג הפתיחה הקבוע, ומוסיף שהערב פותחים מסורת חדשה של מוסיקה חיה לפני ההצגות. מוסיקאיות ומוסיקאים, שמוכנים לקשט את ההמתנה להצגה בקולם ובנגינתם, יתקבלו בברכה.

ההצגה פרופורציות מתחילה ותוך דקה אני צוחק במלוא פה עם כל הקהל. הצגה מעולה. גם בצפיה שניה אני נהנה מאוד. המימיקה של אופירה מדהימה, כל מה שהיא אומרת מלווה בסבטקסט שמבוטא במבטים ובתנועת גוף "גדולה"… חבל, חבל שאיננו יכולים לראות את הגוף הזה… פרופורציות. במקום להמציא מילים חדשות, פשוט אצטט מתוך מה שכתבתי על ההצגה בפעם הקודמת.

הצגת יחידה שמורכבת ממערכונים קצרים על נשיות מכיוון בלתי צפוי. אופירה זילברשטיין כתבה, ביימה ומשחקת. ההצגה מצחיקה לפעמים עד דמעות, אבל כשנרגעים מתעוררת המחשבה להבין שהאבסורד איננו ממש אבסורד, הוא אפילו מעט מוּכּר, יכול להיות מהמַראָה הפרטית בבית. רעיונות פרועים ומופרעים שמוצגים כמעט כמציאות. למרות שכל הקטעים מוקצנים מאוד, ברור שמתחבאת בשולי כל קטע אמירה שנולדה מתוך מציאות אפשרית והוגזמה לאן שהוביל אותה הדימיון של הכותבת. יש כאן שימוש בסטראוטיפים באופן שאיננו מקובל. אולי אפילו אנטי-סטראוטיפים. בלונדינית איננה דווקא מטומטמת, ילד איננו בְּהֶכְרֵחַ ילדותי, מבוגר איננו בוגר וזמרת איננה יודעת לשיר.

אופירה היא כותבת מחוננת שיצרה דמויות כמעט שפויות, כמעט מציאותיות, כמעט כאלה שאנחנו מכירים אך הרבה יותר מוקצנות. אופירה מציגה את הדמויות שיצרה בכישרון רב. ברור שהיא שלמה עם כל מה שכתבה ומגישה אותו לצופה בדיוק בצורה שהגתה את הדמות ובמינון נכון של טירוף, צער, איפוק ועירובי רגשות. מאוד אהבתי את המימיקה המוגזמת על פי הצורך ואת השימוש בתנועה ובקול. באחד המערכונים יש קטע בו היא מחליפה שלל דמויות של חיות מחיות שונות ברצף וירטואוזי בלתי נלאה.

ההצגה מסתיימת ואופירה כבר על הבמה לשיחה שאחרי ההצגה. יש שאלות? אופירה חיה על האדרנלין מההצגה, ומשעברו שתי שניות ללא שאלה היא מתחילה לספר על עצמה, על בעיות במיתרי הקול מימי ילדותה, על מצבה בעבר, בהווה ובעתיד. על השחקן האורח המתחלף בהצגה שרצה כבר שלוש עשרה שנים‼! על יום הולדת ארבעים הממשמש ובא ועל ההצגה שמתבשלת ברקע. יש לה הרבה מאוד מה להגיד. מילותיה שוצפות, ברורות, מסוגננות ושזורות בחוטי ההומור שלה. מישהו מצליח להשחיל שאלה, משהו על כך שהגברים מוצגים באור שלילי בהצגה… והנשים יוצאות לדעתך טוב? שואלת אופירה בתדהמה, ומייד ממשיכה להסביר, ולספר. כל מסכת התשובות לשאלות שכמעט לא היה צורך לשאול, היא קטע הומוריסטי מאולתר ורהוט, מלווה בשפת הגוף העשירה שלה ובמימיקה מטורפת… ממש כמו בהצגה. גם ההצגה שאחרי ההצגה מאוד מהנה אותנו וניכר שגם אותה.

הצגה כיפית ומעוררת מחשבה.
אם היא נקרית לסביבתכם, אל תוותרו, לכו ותהנו מכל רגע.

אני ראיתי את ההצגה כבר פעמיים בתיאטרון הסטודיו בחיפה. ההכנות להצגה החדשה כבר מתקרבות לקו הסיום, ממש בקרוב נזכה לראות אותה. ניסיתי לסחוט מאופירה ומיונתן, המנהל האומנותי של הסטודיו, הכרזה שהבכורה, או לפחות החזרה הגנרלית, של ההצגה הבאה, תתקיים אצלנו בסטודיו בחיפה. שניהם הביעו התלהבות מהרעיון. אני מחכה בקוצר רוח.

סוכר חמוץ – רונה ונורית בסטודיו בחיפה

אני מתעורר בשבת בבוקר ובראשי עננים. זה היה השיר האחרון ששמעתי אמש. מביט מהחלון אל העולם – לא גשום, והחזאים דוקא הבטיחו לנו גשם.

לפני מספר שבועות בישר העלון של תיאטרון הסטודיו החיפאי על הופעה משותפת של נורית קרני ורונה בר. "סוכר חמוץ", כך הן קוראות למופען המשותף. את שתיהן אני מכיר זה מכבר. שמעתי וראיתי כל אחת מהן שרה בהזדמנויות שונות בעבר. פיסבוקיהן משתפים אותנו עם חוויות לימודי המוסיקה שלהן, ובכל זאת, החיבור ביניהן להופעה משותפת הפתיע אותי. שתיהן כותבות טקסטים מאוד אישיים, אך המוסיקה שלהן, לפחות מה שהכרתי עד כה – שונה.

בינתיים מזכירים לנו הפייסבוק והסטודיו שהמופע קרב, אפילו מסרונים אישיים מגיעים אלינו. אין צורך בכל התזכורות, ממילא הייתי מגיע גם להופעה של כל אחת מהן לחוד אם הייתה מתקיימת בחיפה. מלבד זה, החיבור מאוד מאוד מסקרן. מעולם לא שמעתי אותן שרות יחד. אני מכיר היטב את הקולות של שתיהן ואינני מצליח לחבר בראשי את השירה המשותפת. הפייסבוק מספר שההופעה ביום שישי בתשע בערב, בכרזה של הסטודיו כתוב עשר, ובמסרון "פתיחת דלתות ב 21:00".

ביום שישי בשעה תשע אשתי שתחיה ואני מתיצבים בפתח תיאטרון הסטודיו בחיפה. רונית מברכת אותי על הענקת פרס בטקס קיפוד הזהב. אני מגחך, את היחידה שיודעת על זה, בשום מקום לא נכתב כמעט דבר על טקס הענקת פרסי קיפוד הזהב. עדיין יש מקומות פנויים בשורה הראשונה. מתמקמים, מחליפים מילים וחיבוקים עם אנשי הסטודיו וכן עם רונה ועם נורית. הקהל נאסף לאיטו. ההופעה אכן אמורה להתחיל בעשר. אשתי שתחיה מציינת שגם מסע הבלוז של איתי פרל התחיל בעשר.

הקהל מתרבה מרגע לרגע, מסכת החיבוקים מעידה על כך שכולם מכירים את הזמרות באופן אישי. אני פוגש מכר שלא ידעתי שמכיר את נורית ואת רונה, הקשרים בעולמנו מפגישים אותנו במחוזות שונים ומפתיעים. על הבמה שלושה כסאות, שלושה מיקרופונים ושתי גיטרות. הגיטריסט זהר רץ, ילווה ככל הנראה את השירה גם בקולו.

הגיעה השעה. יונתן, מנהל הסטודיו, עולה להשמיע את המניפסט הקבוע ולעדכן אותנו באירועים הבאים בסטודיו, יש למה לצפות. אני שמח לראות שהסטודיו המתחדש מביא לנו, בנוסף לרפרטואר אליו הורגלנו, גם הופעות שבעבר הגיעו למרתף 10 הזכור לטוב.

נורית ורונה עולות לבמת הסטודיו, זהר נוטל את הגיטרה, וההופעה מתחילה. רונה שרה שיר בליווי זהר שמעביר בסיום השיר את הגיטרה לנורית שתלווה את עצמה בשיר הבא. כל אחת שרה את שיריה בנפרד, וכולם כל הזמן על הבמה. ההרגשה היא כמו במסיבה פרטית שכולם יושבים בה יחד. אין כניסות לבמה ואין יציאות. כולם מכירים את כולם והמופיעות מרגישות חופשי לדבר עם עצמן ועם הקהל גם טקסטים לא מתוכננים.

רונה שרה את השיר גשום שהכרנו כבר ב"רעל מסוג אחר", ומיד אחריה נוטלת נורית את הגיטרה ושרה גשם. אינני מכיר חלק ניכר מהשירים. לשתיהן יש שירים שלא היו בדיסק ובהופעה של נורית במרתף 10 ולא ברעל מסוג אחר של רונה. משום מה ציפיתי לשמוע את החומר המוכר, לא חשבתי על כך שעם הזמן נולדו שירים חדשים. ההופעה הנוכחית קרויה "סוכר חמוץ" ומתוארת כ"רוק נשי, אישי, רגשי, שרמנטי, ספונטני ובעל חוש הומור". תוכן השירים נכנס עמוק לתוך פרטים אישיים ואינטימיים עד כדי מבוכה – הרגשה של מציצנות. אלא שבעצם איננו מציצים אל עולמותיהן הפנימיים, הן חושפות אותם בפנינו. בין שיר לשיר חולקת נורית מחשבות עם הקהל ואומרת שהיא כבר איננה מרגישה צורך להתנצל ולומר ש’זה היה מזמן’ ו’היא כבר במקום שונה לגמרי’. נורית פונה בחלק משיריה, בגוף ראשון, אל גבר נעלם, ואומרת לו הכל בצורה גלויה… וכולנו שומעים. גם המילים של רונה חולקות חוויות מחדרי חדרים. כשאני חושב כיצד לתמצת את תאור המופע, המשפט הראשון שעולה בדעתי הוא "מופע של חשפנות רגשית, נשית, מאוד אינטימית". לפני אחד השירים נורית מבקשת מאיתנו – הקהל – להאנח, הקהל נאנח פה אחד ונורית מכריזה שהשיר הבא נקרא אומללוּת.

שירי המופע אינם קלים. יש בחלקם הלקאה עצמית, האשמה והשלמה מלנכולית. גם במעברים בין השירים הן חולקות איתנו חוויות אישיות, בעיקר מן הקשר המפרה שנוצר ביניהן, והשיב את נורית אל הבמה. לקראת סוף המופע, אולי להמתקת הסיום, הן שרות לנו ביחד "אני אוהב שוקולד", ולפתע האוירה משתנה, הקהל מצטרף לשירה ומשב רוח קליל אופף את כולנו. מחיאות כפיים… ועוד… הקהל קורא להדרן. נראה שהן לא התכוננו לכך. מבוכה קלה – מה לשיר? הקהל המריע דווקא יודע מה הוא רוצה ונוקב בשמות מספר שירים. נורית שבה ושרה לנו את "העננים" שלה שאנחנו מכירים מההופעה הקודמת. רונה שרה "תחתונים אדומים" – נדמה לי שזה איננו שם השיר, אך כך מכיר אותו הקהל. שני השירים אופטימיים ומרוממים את הרוח. ההופעה מסתיימת ואף אחד לא הולך, מרבית הקהל נשאר להחלפת חיבוקים ונשיקות.

אדיפוס – הסיפור האמיתי בסטודיו בחיפה

את הסיפור על אדיפוס המלך הרי כולנו כבר מכירים מכל צדדיו. ראינו כבר מבחר קריאונים ואדיפוסים לאורך השנים. גם לאנטיגונה ולאיסמנה יש לנו בראש יותר מדמות אחת, רק את יוקסטה איננו מכירים. איכשהו, תמיד היא הייתה דמות שולית, כמעט בלתי מורגשת. יוקסטה היא הקורבן התמים של קנוניות האלים… האומנם? הודעת הפייסבוק של תיאטרון הסטודיו בחיפה טוענת ש"באנו לתקן עוול היסטורי תרבותי – אדיפוס המלך – גרסת יוקסטה". מסקרן… אז הנה אנחנו בדרכנו אל התיאטרון.

האולם מסודר באופן שונה מהרגיל – הבמה גלשה אל הקהל. על הבמה ה"רגילה" נמצא הארמון שמסומל באמצעות "עמודי" בד, ואילו הרחבה שבלב הקהל מייצגת מקומות אחרים, המקומות בהם נרקמות כל המזימות. הקהל יושב מכל צידי אזורי ההתרחשות. אנחנו בוחרים לשבת, שלא כמנהגנו, על הכסאות המוגבהים מאחור – יש לי הרגשה שמשם נקבל זוית ראיה מקיפה יותר. בדיעבר, הבחירה מוצלחת.

מנהל הסטודיו, יונתן שוורץ, מתנצל על עיכוב קל – ממתינים לקהל שעדיין מחפש חניה. תופעה מוכרת היטב במחוזות הפרינג' – גם לי חיכו פה ושם יותר מפעם אחת. יונתן מספר לנו על כל מעללי הסטודיו בעבר, בהווה ובעתיד והקהל – קהל של פרינג' – מקבל את סיפוריו בסבלנות. אני סקרן לראות מה היה קורה אילו עלה מנהל תיאטרון רפרטוארי על הבמה לספר את סיפוריו בעוד הקהל ממתין לתחילת ההצגה והמונה של הביביסיטר מתקתק.

קריאון שלנו שונה מאוד מהקריאון שאנו רגילים לראות ויש לו גם סיפור רקע מעניין שלא הכרתי עד כה. לשפחה, שלא הייתי מודע עד כה לקיומה, יש בהצגה הזאת תפקיד משמעותי. המחזאי רון ישועה החליט להרחיב את התמונה ולהציג לנו נקודת מבט שונה. הסיפור האמיתי בהצגה זו הוא סיפורה של יוקסטה. זה כבר לא עיבוד חדש למחזות המוכרים, זהו מחזה אחר – הוא אמנם נשען על הסיפור המוכר ומשתדל לא לסתור אותו, רק להאיר פינות אפלות ולהפוך בכך את כל המשתמע. הסיפור של רון ישועה עטוף באירועי רקע מסוג שלא הכרנו. גם הדמויות נראות מעט שונה מהעיצובים שאנו מכירים משלל ההפקות של האדיפוסים והאנטיגונות שראינו עד כה. המעצבת, אינגה בר, בנתה תמונה מינימליסטית שמייצגת את הארמון ואת גלימות המלוכה באמצעות רצועות בד ארוכות שמתאימות את עצמן לאירוע – עיצוב מעניין ומרענן.

יוקסטה היא הדמות הדומיננטית בהצגה. היא שולטת בכולם ביד רמה, וכן – היא יודעת. היא יודעת את מה שהאחרים אינם יודעים, וזה משנה את התמונה מקצה לקצה. השחקנית המוכשרת אורלי טובלי משתמשת בקולה בצורה מרשימה מאוד, היא סמכותית, היא מבוהלת, היא כועסת ואף מרימה קולה, לפעמים בצעקה ולפעמים בקול גדול – אך מאופק. הבמאי עופר שמר השכיל להשתמש ביכולת הקולית המדהימה של שחקנית זו, כפי שעשה גם עם האחרים. קריאון, השחקן מתן קליגר, מביים בהצגה זו את נאומי הנביא ואדיפוס, נוטל לידיו תפקידים שונים ומבשל מזימות שנועדו לשנות את פני ההיסטוריה – ממש לא לכיוון אליו מנווטים אותה האלים.

המוסיקה המקורית של עומרי דגן יוצרת את האוירה ומכתיבה את קצב ההצגה. הפסנתר נשמע כל הזמן ברקע ההתרחשויות ומגדיר את הדמויות ואת אופי האירועים. השימוש בפסנתר בתפקיד החצוצרות והתופים מוסיף קריצה מוסיקלית נעימה למה שאנחנו רואים על הבמה. בבוקר שאחרי ההצגה אני מתעורר כשבראשי מתפזמת מנגינה. לוקח לי קצת זמן לקלוט שהמשפט המוסיקלי שמתאר את יוקסטה השתכן אצלי בראש ואולי אף השתחל אל חלומותי.

בתפקיד אדיפוס אנו מוצאים את דניאל סטופין שראינו בהצגה אינגעלע ממש כאן, בסטודיו בחיפה. דבי לומברוזו בתפקיד השפחה מנווטת את העלילה מאחורי הקלעים, והשחקן זוהר גלבוע מגלם את דמות הנביא הצעיר – דמות בעייתית משהו. המשחק המעולה של זוהר גלבוע עוטף את מעללי הנביא בנימה של הומור מרומז.

הצגה מעניינת ושונה, עשוייה היטב מכל היבטיה – חוויה מרעננת ומפתיעה.

אחרי ההצגה, כמקובל בסטודיו, עולים היוצרים לשיחה עם הקהל. אנחנו שומעים מרון ישועה כיצד הגיע אל הרעיון. הבמאי עופר שמר מספר לנו על להקת הרוק שהפכה להיות פסנתר, ועוד מיני סיפורים מאחורי הקלעים ומלפניהם. במהלך ההצגה הוזכר "אלוהים" מספר פעמים, ובכל פעם שזה קרה תמהתי למה בחר המחזאי לפנות דווקא לאלהים כשמדובר בתרבות מרובת אלים. שאלתי אם יש בכך רמז למשהו שלא קלטתי ונעניתי שאני רשאי להבין את זה כרצוני.

רון ישועה – עופר שמר – עמרי דגן – אינגה בר – אורלי טובלי – דבי לומברוזו – מתן קליגר – זוהר גלבוע – דניאל סטופין –

יוצר, מעבד, ממציא, הוזה והוגה   במאי מוסיקה מקורית ופסנתר עיצוב במה ותלבושות יוקסטה : מלכה. אשת ליוס לשעבר, אשתו של אדיפוס כעת. שפחה : המשרתת של יוקסטה, והמאהבת של קראון. קראון : רופא בית המלוכה.אחיה של יוקסטה. הנביא : בנו הצעיר של טרזאס. אדיפוס : איש זר, בעלה הנוכחי של יוקסטה.

המחזה מצוי בשלמותו כאן

מוֹסְקָבִּייֶה – סימפטיה ואמנות קונספטואלית

מי שמכיר אותי יודע שאין לי יותר מידי סימפטיה לאמנות קונספטואלית. ליוצרת סיון בן ישי, לעומת זאת, יש לי הרבה מאוד סימפטיה. הכרתי אותה לראשונה בדוז.פואה DUZ.PUA – הצגת טראש בידורית. המפגש השני היה בהצגה תורה של אשת השגריר – פסטיבל עכו 2011, מבחינתי הייתה זו ההצגה הזוכה. בהצגה זו כל הקהל חווה יחד עם אשת השגריר אירוע שנפתח במרחב הציבורי, גלש לתוך סיטואציה מאיימת והסתיים במרחב הציבורי. הקונספט היה ברור ומאוד מוחשי ולא הותיר יותר מידי מקום לדמיון – כולנו היינו יחד בתוך אותה מציאות מסוייטת. את תורה של אשת השגריר ראיתי בוריאציה נוספת גם מחוץ לפסטיבל – אותו קונספט עם שינויים בצורת ההגשה.

כשקראתי את ההזמנה להצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה לא היה ברור לי במה בדיוק מדובר, אך היה ברור שזו איננה בדיוק הצגה אלא יותר חוויה חושית-רגשית שמטפלת באותו קונספט של תורה של אשת השגריר בכלים אמנותיים אחרים – וככל הנראה ללא מילים מדוברות.

אנחנו מקובצים בכניסה לתיאטרון הסטודיו בחיפה. בידינו תוכניה של ההצגה שמתארת את שמונת החלקים מהם מורכבת ההצגה. החלק הראשון מתרחש במרחב הציבורי – הרחבה בחזית תיאטרון הסטודיו [בית הכט] בחיפה. בקצה הרחבה חבורת נגנים שמשמיעים משהו שאינננו בדיוק הרמוני. הנגנים נעים בין הצופים במרחב הציבורי ותוקפים אותם באמצעות הצלילים שהם מפיקים מכלי הנגינה. גם אנחנו, כך מסתבר, מאויימים. מאי שם נשמעת נגינת חליל – נעימה נעימה והרמונית שעומדת בניגוד גמור לחבורת הנגנים. תוך מספר דקות הנגנים, שמייצגים בעצם חיילים, מכתרים את פורעת הסדר המחללת. לא עובר זמן רב והסיטואציה הופכת להיות ממש אלימה. המחללת נכבלת, עיניה מכוסות והיא מובלת על-ידי חבורת החיילים-נגנים. הכל, כאמור, מתרחש במרחב הציבורי. יש עוברים ושבים, מעבר לקיר שומעים אימונים של קבוצת קפוארה, מכונית שמובילה מצרכים לבית הקפה עולה על הרחבה ושני אנשים יוצאים ממנה – וכולם מביטים באדישות וממשיכים הלאה. כולם חווים אלימות במרחב הציבורי, אבל זה כנראה "בסדר" – יש קהל אז זוהי כנראה אמנות – אז מוּתר. אנחנו בעצם קהל של מה שהיה יכול להתקבל כלינץ', אבל העוברים והשבים לא חושבים כך. אף אחד לא מתקומם, לא שואלים מה קורה פה, לא מזעיקים משטרה – הכל בסדר, מכירים את זה.

ממשיכים אל תוך תיאטרון הסטודיו ומתמקמים בכסאות שמפוזרים בחלל האולם – אין כיוון ברור להתרחשות. המחללת קשורת העיניים צמודה לעמוד במרכז אזור ההתרחשות. תוך דקות היא מובלת באלימות פיסית ומוסיקלית אל מאחורי הפרגוד. מעתה אנחנו חווים זמן רב מאוד – כמעט נצחי – של אלימות מוסיקלית בלתי נראית. מידי פעם מושלכים חפצים מאחורי הפרגוד – כל השאר מופקד בידי הדמיון שלנו. אני מבין את המסר אך מתקשה לחוות את האימה. האם החושים שלי קהים לסוג זה של אלימות? לא – אני פשוט אינני מוכן להשעות את הסָפֵק – אני הרי יודע שזוהי אמנות ואין כאן באמת אלימות. אני מניח שזה גם מה שהרגישו העוברים והשבים במרחב הציבורי.

עוברים מאלימות לאלימות במספר צורות ביטוי מוסיקליות, בשילוב רדיו צבאי ושיחת יוצרים עם הקהל – שיחה שלא ניתן לשמוע את תוכנה מבעד למסך האלימות המוסיקלית. גם אמצעי הגברה לא יעזרו – האלימות המוסיקלית תנצח. והמחללת שמעבר לפרגוד מודה. מודה בכל דבר… רק שיניחו לה כבר.

בחלק האחרון יוצאים היוצרים יחד עם החיילים-נגנים, שזה לא מכבר התעללנו בעוברת אורח שחיללה את הסדר וכנראה גם “תקפה חייל”, ועומדים לפנינו ללא כלי הנגינה לתפילה ש"מטהרת אותם מכל חטאיהם".

כשלמדתי אומנוות חזותית, אחד המורים היה נושא דגל האמנות הקונספטואלית, מבחינתו מה שאיננו קונספטואלי איננו אמנות. בהקשר לאותו מורה טבעתי באותם ימים את הביטוי "יש צורך באלף מילים להסביר תמונה אחת" כנגד הביטוי השגור "תמונה שווה אלף מילים".

אמנות קונספטואלית דורשת לפעמים הרבה מילים. כאן בחרו היוצרים לוותר על המילים לטובת צלילים ולהניח לדמיון שלנו לפרש. בתורה של אשת השגריר החיילים עטו מדים שאינם מזוהים עם שום גורם, הדבר יכול היה להתרחש בכל מקום בעולם – פעם בעיריית עכו, ופעם אחרת בתיאטרון תמונע בתל-אביב. מוֹסְקָבִּייֶה – לעומת זאת ממוקמת היטב במוֹסְקָבִּייֶה – מגרש הרוסים בירושלים ומרמזת, מן הסתם, על תחנת המשטרה ובית המעצר – זה לפחות מה שאני הבנתי – אם הבנתי. כלומר – גלשנו מתחום הדמיון אל מציאות ברורה. גם התפילה ממוקדת בטיהור החטאים המיוחס לעשרת ימי תשובה שלנו – היהודים.

חוויה מוזרה, מסקרנת, אלימה, מאיימת, ממוקדת ומפורשת, ועם זאת – לא לגמרי ברורה.

תובנה? – לא. לא חווינו שום דבר לא מוּכר. הכל ממוקד בחצר האחורית שלנו בזמן שבכל החצרות סביבנו מתרחשת אלימות בוטה. השלטונות הורגים את אזרחיהם בהמונים, והעולם – עוברי האורח של המרחב הציבורי – אדיש. הפוליטיקאים מכל עבר מברברים ומלהגים בכל כלי התקשורת, לא עושים דבר והאלימות נמשכת. פה ושם נשמעת האמירה הלא "פוליטיקלי קורקט" – "תנו להם להרוג אחד את השני – הרי כולם אותו דבר" וכנראה גם אנחנו… אולי. כפרה על כולם ואמרו אמן.

יומולדת לשחקן גדול עם האנשים הקטנים של צ'כוב בסטודיו בחיפה

יום ראשון בבוקר. סתם יום של חול, ואני מתעורר ובראשי מתנגן השיר צ'ה צ'ה התאומים בביצוע שמעון ישראלי. מה פתאום? זה מתחיל בליל אמש, לכך נגיע לקראת הסוף.

הסטודיו המתחדש בחיפה מעמיס עלינו אירועי תרבות מעולים. ביום חמישי שיקספיר שוֹאוּ ובמוצאי שבת האנשים הקטנים של צ'כוב עם אלברט כהן. רוצה הגורל ויש לנו כבר כרטיסים ליום חמישי לריצ'ארד השלישי בתיאטרון חיפה. שייקספיר מתחרה בשייקספיר. מתקשרים לתיאטרון להזיז את ריצ'ארד השלישי ומסתבר שיש רק הצגה נוספת אחת – במוצ"ש. צרות טובות – חייבים לוותר על משהו. ההצגה של מוצ"ש מגיעה לסטודיו בחיפה במיוחד ליום הולדתו השמונים ואחת של אלברט כהן, אירוע חד-פעמי, פשוט אי אפשר לוותר, אז את שייקספיר שוֹאוּ נראה כבר בפעם אחרת.

כל השבוע אני מספר לכל מי שרוצה לשמוע, שבמוצ"ש אנחנו הולכים לראות בסטודיו את האנשים הקטנים של צ'כוב עם היומולדת של אלברט כהן. למי שכחתי לספר?… נכון – לסטודיו. מוצ"ש, קצת אחרי שבע בערב אני נזכר להודיע לסטודיו בחגיגיות שאנחנו באים. עכשיו אתה מודיע? כבר מזמן אין מקום, אסור לנו להכניס יותר אנשים. בכל זאת נגיע ונארוב לביטולים. לא חולפות עשר דקות ורונית מהסטודיו מתקשרת להודיע לנו שיש לנו מקומות. נחפזים לסטודיו, מוצאים חניה, נכנסים למעלית ומייד אחרינו נכנסים ארבעה אנשים נוספים, אנחנו מזהירים אותם – כתוב שמספר האנשים המותר הוא ארבעה בלבד, אך הם כבר לוחצים על הכפתור, אנחנו מתחילים לעלות ונתקעים. הזמן עובר לאיטו ועד שאנחנו זוכים להכנס לסטודיו נשארים רק מקומות שהצפיה מהם בעייתית משהו. אני רגיל לשבת בסטודיו ממש קרוב לבמה והפעם פשוט אין סיכוי. לא נורא, בסוף נסתדר, אנחנו תמיד מסתדרים. על הבמה שולחן, כסאות, שולחן צדדי שעליו מונח "ספר" ענק וברקע הבמה תמונה ענקית של צ'כוב.

יונתן שוורץ, מנהל הסטודיו, עולה לבמה לספר לנו על הסטודיו, על האירועים הצפויים ובמיוחד על אירועי הערב. הוא נרגש היום במיוחד. הסטודיו מארח הרבה הצגות פרינג' טובות, אבל הפעם זה אלברט כהן, צ'כוב ויומולדת – ממש לא עניין של מה בכך. בין האורחים נמצאים לא מעט אנשי תיאטרון שבאו לכבד את חתן השמחה שעוד מעט יהיה גם אבי הכלה בהצעת נישואין, למרות שחתונה כבר לא תהיה. זה יקרה, מן הסתם, באחד מסיפורי צ'כוב שאלברט כהן המחיז וביים. שלושה כסאות משמאלי יושב שמעון ישראלי, מגיבורי ילדותי – גם הוא בן שמונים ואחת.

ההצגה מתחילה. אלברט כהן, עירית גדרון ותומר אופנר משחקים ושרים בביצוע קברטי שיר על צ'כוב. ניחוש שלי – אלברט כהן כתב את השיר. השיר מסתיים, הספר הענק נפתח וממנו בוקע מָקֶט פופ-אפ של ההצגה הראשונה. כל אחת מארבע ההצגות שאנחנו רואים הערב מלווה במקט מעין זה. בפרסום נאמר שהעיצוב הוא של אור ענבר והמוסיקה של עדי כהן.

השלישיה מציגה שלוש פארסות וסיפור מתח אחד – מותו של פקיד, הצעת נישואין, יצור חסר מגן וההתערבות. ההצגות מצחיקות מאוד, השחקנים מציגים בגדול ומוחצן, לפעמים הפארסה גולשת לגבול הגרוטסקה ושבה למימדיה. כל אחד מהמערכונים מתפתח בקצב ראוי ושומר אותנו ברמת מתח קשוב עם חיוך שמתקבע על הפרצוף ומסרב להמחק. אני מאוד נהנה מכל רגע ונראה שאינני לבד. המשחק עשיר מאוד במימיקה ולפעמים אני תופס את עצמי מחקה את הבעת שביעות הרצון או האימה של אחד השחקנים. קל מאוד להסחף אל תוך הדמויות המוקצנות.

ההצגה מסתיימת כפי שנפתחה בשיר על צ'כוב ומייד בסיום השיר מתחילה המסיבה. אלברט כהן מספר לנו על צ'כוב שכתב בארבעים וחמש שנותיו שנים עשר מחזות וכאלף סיפורים. הוא מצר על כך שהרבה אנשים מפסידים, משום שאינם מבינים שמרבית הדברים שכתב צכוב הם בעצם קומדיות. הוא אומר, כמעט בכעס, "הדוד ואניה זה קומדיה" ותמה איך יש אנשים שאינם מבינים את זה. בסיום דבריו הוא משתחווה לתמונת צ'כוב. מחלקים לנו משקה להרמת כוסית ליום הולדתו השמונים ואחת של אלברט כהן. בינתיים מפליג חתן השמחה בשבחו של תיאטרון הפרינג' החיפאי – הסטודיו – ובעיקר משבח את מנהלו עד שעולה הסומק בלחיי יונתן שוורץ. מרימים כוסית ואלברט כהן מודה לכל האורחים ומציין במיוחד שחקן וזמר גדול – שמעון ישראלי.

מצעד של אורחים ניגש לבמה לברך את אלברט כהן. אני נשאר בצד – אני אמנם מכיר אותו, אך הוא איננו מכיר אותי. לקראת הסוף הוא יורד מבמת הסטודיו ופוסע לעברנו, כלומר – לעבר שמעון ישראלי שניצב כעת ממש לידנו. שני ענקי הבמה מתחבקים ומחליפים מילים. אני צופה מהצד כאשר שמעון ישראלי מגיש לאלברט מתנה – ספר בשם "הגועל והנפש" ובו מקאמות הומוריסטיות שכתב שמעון ישראלי ואייר שמוליק כץ. אני כבר מקנא, איך לא ידעתי על קיום הספר? בילדותי הייתי מטורף על המערכונים של שמעון ישראלי. עד היום אני יכול לצטט קטעים מרחמו הסייד ובומבה שוורץ שהיה יכול להיות שחקן גדול, רק מה?… לא בן אדם. עכשיו אני הולך לחפש את הספר.

בדרך הבייתה אני תוהה על פשר קסמו של צ'כוב. לפני זמן לא רב ראינו ענק במה נוסף – ניקו ניתאי – חוגג את יום הולדתו השמונים ואחת עם ההצגה במערכה האחרונה שערך ממחזות צכוב, והיום חוגג אלברט כהן עם מחזות שעיבד מסיפורי צ'כוב. הגיע אולי הזמן לשוב ולקרוא את סיפורי צ'כוב – בתרגום לאה גולדברג כמובן.

לאורך כל האירוע מסתובבים בינינו צלם טלוויזיה ואיש סאונד. יונתן שוורץ מספר לי הם שייכים להפקה של סרט דוקומנטרי על אלברט כהן. אני כבר מחכה לראות את הסרט.

מסע בלוז עם איתי פרל בסטודיו בחיפה

תיאטרון הסטודיו המתחדש בחיפה מעתיר עלינו מבחר אירועי תרבות. אמש ראינו בסטודיו את ההצגה תיאטרון רפרטוארי  והיום אנו נחפזים לשוב מההצגה לא בבית ספרנו במרכז הגאה בתל אביב כדי להספיק לנוח קמעה לפני ההופעה של איתי פרל בסטודיו.

בקיץ שעבר שמענו את איתי פרל בשירו חוץ מלתפוס אותך עשיתי הכל כמו שצריך במהלך ההופעה העיקר זה המוסיקה בכברי עם יוני רכטר וחבורתו. ביציאה מההופעה רכשתי את הדיסק מסע בלוז של איתי פרל. בסיפור חוויותי מאותה הופעה אני מציין ש"אני מקווה להגיע להופעת הבלוז של איתי פרל". בינתיים הדיסק מושמע לא מעט בבית ואף יותר מזה באוזניות במהלך העבודה.

ערב שבת. אנחנו מגיעים לסטודיו כרבע שעה לפני ההופעה כשבראשי מתנגן בלוז לחילוני החרד. על השולחן שתי כוסות סיידר חם עם יין ונישנושים. יונתן עולה לבמה לספר לנו על החידושים בסטודיו. זוהי כבר ההופעה השניה שמתקיימת בערב שבת ויונתן מבטיח שבעזרת השם תהיינה עוד הרבה הופעות בערבי שבת. מאחר שאי אפשר להסתפק בעזרת השם, מתוכנן שיתוף פעולה עם איתי ממרתף 10 הזכור לטוב להבאת הופעות נוספות לסטודיו. מרתף 10 המקורי היה המרתף של בית רוטשילד, משם נדד לרחוב ירושלים, כרגע הוא פועל בסינקופה בר ברחוב כיאט והנה אנו סוגרים מעגל כשהמרתף יתחיל לפעול בסטודיו ששוכן בעלית הגג של בית הכט – בית רוטשילד לשעבר.

איתי פרל עולה לבמה, נוטל אחת מהגיטרות ומתחיל לשיר. הוא פותח את ההופעה בשיר שחותם את הדיסק – חוץ מלתפוס אותך עשיתי הכל כמו שצריך. אנחנו שרים איתו וכן חלק מהקהל. קהל מגוון מאוד. יש בקהל בני נוער, פנסיונרים ותיקים ואנשים במגוון גילאים. איתי פרל שר את השירים מהדיסק ועוד מספר שירים שלא הכרתי, ביניהם אפילו שני ואלסים. איתי פרל יודע להוציא מהגיטרה את הצליל הבלוזי שאני כל-כך אוהב. הוא איננו מרבה בדיבורים ובכל זאת יש לו כמה מילים לומר לנו בין השירים. אנשים חושבים שבלוז הוא סגנון עצוב, זה לא נכון – בלוז הוא סגנון מקטר ולכן הוא מתאים לנו מאוד. ממשיכים משיר לשיר. איתי פרל שוקע לתוך השירים, מרבית הזמן עיניו עצומות ומבע פניו מביע את המילים – הרבה קיטור ומעט חיוכים – וניכר היטב שהוא נהנה מהשירה ומהנגינה.

בשלב מסויים הוא שר שיר שאינני מכיר. שיר מאוד קשה שמדבר על ניכור, געגועים ודברים דומים. לא הספקתי לקלוט הכל ולא מצאתי רמזים אליו בשירונט. אינני יכול לצטט מהשיר או מהמנגינה פרט לקביעה שכשכתפינו צמודות אני כבר מתגעגע… או משהו כזה. במהלך השיר שאלה אותי אשתי שתחיה אם אני בסדר. לאחר מכן סיפרה לי שהייתי מרותק לשיר והקשבתי לו בעיניים פקוחות ללא מצמוץ. תוך כתיבת שורות אלה נזכרתי שיונתן שוורץ – מנהל הסטודיו – מתעד את כל ההופעות בוידאו, כך שאוכל לקבל ממנו את שם השיר ומילותיו. ובאותה הזדמנות אנסה לאתר גם שיר אחר שלא הכרתי, שיר שבו איתי פרל הציע לנו להצטרף אליו, ולמרות שלא הכרנו את השיר היה ברור לכולם מה לשיר.

שני שירים לפני סוף ההופעה איתי מכריז שיש עוד שני שירים עד סוף ההופעה ואין לו כוונה לעשות את הקטע של לרדת כדי לעלות חזרה. שר שיר אחד ומשתחווה לסיום ההופעה. אנו קוראים לעומתו שהבטיח שני שירים, הוא נוטל בחיוך את הגיטרה וחותם את ההופעה באין לאן ללכת בלוז שפותח את הדיסק.

ביציאה מהאולם ניתן לקנות את הדיסק במחיר חופשי, כלומר כל אחד יכול לשלם כמה ששווה לו הדיסק. לי, מן הסתם, כבר יש את הדיסק. אני אוסף את עלוני האירועים הבאים ורואה ששוב הסטודיו זומם להשתלט על כל הפנאי שלי עם מבחר אירועים ממש שוים. בבית אני נזכר שאחת ההצגות מתנגשת עם ההצגה ריצ'רד השלישי בתיאטרון חיפה, אולי אצליח להזיז. עכשיו, כשהסטודיו שב לפעול במלוא המרץ לא בא לי להדרים לתל אביב כדי לראות הצגות שיש סיכוי לראות אצלנו בחיפה.

שבת שלום.