ארכיון תג: הסטודיו בחיפה

געגועי לקיסינג'ר בתיאטרון הסטודיו בחיפה

אמש ראינו את אינגעלע בתיאטרון הסטודיו בחיפה והערב אנחנו שבים להתייצב בסטודיו לראות את ההצגה געגועי לקיסינג'ר של אתגר קרת. ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל התיאטרונטו בשנת 1995 ומאז רצה כבר אלף פעמים. היום עולה בסטודיו ההצגה האלף ואחת ולדברי מהנל הסטודיו, יונתן שוורץ, זוהי ההצגה האחרונה בהחלט.

clip_image002אנחנו מגיעים אל הסטודיו כעשר דקות לפני תחילת ההצגה ומגלים שהאולם מלא מפה לפה. מצד אחד, משמח מאוד לראות שהסטודיו עולה על נתיב ההצלחה, מאידך – אנחנו נאלצים לשבת בשורה האחרונה ממש לפני קונסולת התאורה. אני מקווה שהסטודיו ימשיך למלא את האולם בכל הצגותיו ויאלץ אותנו להקדים אם ברצוננו לשבת במקומות החביבים עלינו ליד השולחן הסמוך לבמה. יהיה אשר יהיה – מחצית כרטיסית המנוי של הסטודיו כבר מנוקבת.

ההצגה עומדת להתחיל. אורות האולם מתעממים, אני מביט לאחור אל הקונסולה ומגלה מאחוריה את השחקן עמי סמולרצ'יק. "הבמה שם" אני אומר לו ונענה ב"היום אני עושה תאורה". מאוחר יותר נגלה שכל תאורת ההצגה היא שטף אור קבוע ולכן הוא יכול לעזוב מפעם לפעם את עמדת התאורה, לעלות לבמה ולשוב בזמן לעמעום האורות בין הקטעים.

השחקן אורי הוכמן מציג עשרה סיפורים שלוקטו מהספרים "געגועי לקיסינג'ר" ו"צינורות" של אתגר קרת. הוא ילד, הוא נער מתבגר, ושוב ילד – הסיפורים שכולנו מכירים היטב מקבלים צורה וקול מעניינים, לפעמים עם פיתולים שונים מאלה שדמיינתי כשקראתי, והכל משוֹבב ומעשיר את החוויה הזכורה לי מקריאת הספרים. בסיום הסיפורים הראשונים אני מוחא כף ועוצר בי כשאני מגלה שאני היחיד. קצת מוזר, הקהל איננו מוחא כפיים בין הסיפורים כאילו היו רצף אחד, למרות שהסיפורים נפרדים ואין ביניהם קשר. רק לאחר מספר סיפורים הקהל מתעורר למחוא כפיים בסיומי הסיפורים. בשיחה שלאחר ההצגה יאמר לנו אורי הוכמן שאנחנו קהל מצויין והוא נהנה להציג בפנינו את ההצגה האחרונה. הקטעים והמעברים מעוטרים במוסיקה בסגנון בלוז שנכתבה במיוחד להצגה על ידי ערן דינור שהיה פעם מוסיקאי תיאטרון מצליח והיום הוא מומחה לאפקטים מיוחדים בקולנע.

אני נהנה מאוד מההצגה, ממש כפי שנהניתי מקריאת הספרים. תפקידו של השחקן האורח עמי סמולרצ'יק מתמצה בעיקר בהמחשת דמויות המשנה בסיפורים במימיקה ובתנועה. הקריצות הקטנות שהוסיפו הבימוי של ג’ק מסינג’ר, המשחק ואולי גם השָׁנִים, מוסיפים לסיפורים נופך מיוחד שמסב לקהל הנאה וגורף פה ושם גלי צחוק.

לאחר ההצגה, כמסורת הסטודיו, שיחה עם היוצרים. אנו שומעים מאורי הוכמן שהחליט כבר מזמן לעצור בהצגת האלף. לשאלת אחד הצופים הוא מסביר שכשהעלה את ההצגה לראשונה היה בן עשרים וחמש שנים וגם אז לא היה פשוט להכנס לדמותו של ילד ושל נער מתבגר. היום, בגיל ארבעים ושלוש, זה קשה עוד יותר. רציתי להעיר שניקו ניתאי מציג דמויות צעירות בהרבה יותר מכפי גילו ואורי הוכמן מקדים אותי ומספר על שיחותיו עם ניקו ניתאי. לשאלה על הצגות אחרות שלו מספר השחקן על שיתוף הפעולה המבורך שלו עם עמי סמורצ'יק ותומר שרון בהצגה מוריס שימל ועל ההצגה ליזיסטרטה בה שלושתם מופיעים בתפקידי נשים.

געגועי לקיסינג'ר היא הצגה קלילה, משעשעת ומרתקת. הייתי ממליץ עליה לכולם, אלא שזו הייתה הצגה האחרונה. בעצם, ההצגה הקודמת הייתה האחרונה והנה הסטודיו שכנע את אורי הוכמן להוסיף הצגה, אז אולי בכל זאת יהיה המשך.

אינגעלע בתיאטרון הסטודיו בחיפה

תיאטרון הסטודיו בחיפה היה פעם תיאטרון הבית שלי. לא החמצתי ולו הצגה אחת בשני פסטיבלי אקט2 שקיים התיאטרון. החל ממחצית שנת 2011 הדלדלו ההצגות בסטודיו עד שפסקו כמעט לחלוטין. בלית תיאטרון פרינג' ראוי בסביבתי נאלצתי לנדוד לתל-אביב, בעיקר לתיאטרון קרוב. לאחרונה התבשרתי שהתיאטרון מתעורר לתחיה מחודשת בבעלות חדשה ובניהול השחקן יונתן שוורץ שהיה בסיבוב הקודם המנהל האומנותי לצידו של ניב כהן שגילה בינתיים את האור. הרפרטואר של חודש אפריל ממש מרשים. כבר ראיתי החודש בסטודיו את "מה הבעייה שלך" ואת חמור אוכל תפוז שממנו התלהבתי כבר כשעלה לראשונה בפסטיבל עכו. גם המשך הרפרטואר מאוד מבטיח לכן רכשתי כרטיסיית מנוי.

ההצגה אינגלה היא ההצגה הזוכה בפסטיבל אקט2 השני והאחרון, נכון לעכשיו, שהתקיים בדצמבר 2009. ההצגה ריגשה אותי בזמן הפסטיבל, אך גודש האירועים בפסטיבל צפוף שהתעקשתי לראות בו את כל תריסר ההצגות, לא אפשר לי למצות את החוויה עד תום. לאחרונה חודשה ההצגה ואני זוכה סוף סוף לראות אותה שנית על אותה במה.

אנחנו יושבים סמוך לבמת תיאטרון הסטודיו וההתרגשות גדולה. אני זוכר את העלילה אך לא את הפרטים. על הבמה סלון ביתה של סבתא רבקה – שתי כורסאות, שולחן ישן עם שתי כוסות תה וצלוחית עוגיות, כסאות ופטיפון. מנהל הסטודיו, יונתן שוורץ, מספר לנו על ההתחדשות, הרפרטואר, הקורסים ומקנח בהבטחת עירית חיפה לחדש את פסטיבל אקט2, עדיין לא ידוע בדיוק מתי… אני כבר מחכה.צילום: דפנה טלמון

סבתא רבקה מחכה. חוסר הסבלנות ניכר אך איננו בוטה. חנה ריבּר, מותיקות התיאטרון העברי, מעבירה אלינו את תחושת קוצר הרוח במימיקה ובשפת גוף מדוייקת. הזמן נוקף והנכד, ירון, בושש לבוא. כשהוא מגיע עוברת הסבתא מהתנהגות להתנהגות – שחקנית גדולה שיודעת להביע את התחושות והרגשות גם ללא מילים. כמעט לא קרה כלום ואני כבר מתרגש. ההיכרות עם ההצגה מימי הפסטיבל תורמת ככל הנראה להתרגשות.

הנכד ירון הוא השחקן דניאל סטופין שלוהק להצגה המתחדשת. בזמן הפסטיבל הוא עוד היה סטודנט בבית צבי ובתפקיד הנכד ירון היה מיכאל אלוני שעסוק בימים אלה בתוכנית ריאלטי מצליחה ואיננו פנוי לפרינג'. דניאל סטופין משחק את תפקיד הנכד, שחווה תהפוכות רגשיות קשות לאורך ההצגה, באופן מרשים ביותר ומדביק את כולנו בהתרגשותו.

ההצגה עוסקת בנושא מאוד טעון על זכות הסבתא על חייה וכנגד זכות זו, מחוייבותה לסובבים אותה. ההצגה, מטבע הדברים, מרגשת מאוד ואף מעוררת סערות פרטיות בקרב הצופים – בזה עוד ניווכח בשיחה שאחרי ההצגה. במהלך ההצגה מתגלים לנכד דברים מפתיעים שמאירים באור קלוש שאלות שמטרידות אותו. לא רק הנכד חווה טלטלות – גם הסבתא מגלה שתוכניתה השתבשה וכבר לא תזכה לנווט את הפגישה למטרה אליה כיוונה.

סיום ההצגה מותיר אותנו עם כל הדילמות פתוחות, אין נכון או לא נכון, אין טוב ורע, ולא ברור היכן נמצא הצדק – אם בכלל. בהברקה גאונית לטעמי, בחר המחזאי לחתום את ההצגה בשירת החיים בורוד שבוקעת מהפטיפון בקולה של אדית פיאף כשהסבתא חָפוּנָה בזרועות נכדהּ עד הסוף.

כמסורת הסטודיו, מתקיים לאחר ההצגה מפגש עם היוצרים. הבמאי והשחקנים על הבמה והקהל עדיין נסער. חלק ניכר מהנוכחים פנסיונרים ותיקים ומסתבר שהדילמות שעולות בהצגה עלו בראשיהם בוריאציות שונות והם משתפים אותנו בחוויותיהם האישיות תוך שאלת השאלות. אין בקהל ועל הבמה מישהו שלא חווה אובדן וכל אחד מהנוכחים כבר תהה באופן אישי בשאלת טעם החיים כנגד עצם החיים. השיחה טעונה רגשות לא פחות מההצגה עצמה. בשיחה זו אני לומד מהקהל את המונח – צוואת ליל"ך. מסתבר שחלק ניכר מהקהל המבוגר מכיר את הנושא, שלא הכרתי עד כה, ממש מקרוב.

ההצגה אינגלה היא חוויה מרגשת וטעונה שלא תשאיר אף אחד אדיש. בימוי ומשחק שפוגעים בתזמון מדוייק בכל נימי הרגש.

לעולם לא תשחה לבד – פרינג' במיטבו

ליל המדענים. הערב שוברים שיא גינס – "שעור הכימיה הגדול בעולם". זה טיבם של שיאי גינס, תחרות של מי גדול יותר, או – מי הוא הראשון. הניסוי הסתיים ואני יכול להספיק להגיע בנחת לתיאטרון הסטודיו בחיפה לראות את ההצגה לעולם לא תשחה לבד על פי מחזה של דניאל מק אייוור. לא הזמנתי כרטיסים מראש, לא הייתי בטוח שהניסוי במדעטק יסתיים במועדו. אני כבר בפתח הסטודיו, יש כרטיסים. אשתי שתחייה עדיין תקועה בערב הורים בבית הספר, היא כבר לא תראה היום את ההצגה.

imageנכנס לסטודיו לבד, הכסא החביב עלי במרכז חזית הבמה פנוי – הוא שלי. תיאטרון הסטודיו איננו מפריד בין השחקנים לבין הקהל באמצעות תאורה, תאורת הבמה זולגת גם אל הצופים. אלה שעל הבמה רואים לפחות את אלה שיושבים סמוך לבמה וזה מאלץ את שני הצדדים לגלוש מעט בין התחומים בין אם ירצו ובין אם לא.

שני נערים ועלמה צעירה על החוף. העלמה מאתגרת אותם – 'זה החוף, כאן המפרץ, שם הקצה… תחרות עד הקצה'. מהתחרות חוזרים רק שני הנערים, העלמה טובעת ומרגע זה נוכחותה הנפקדת שולטת על מהלך חיי שני הגברים שנותרו תקועים לנצח בתוך התחרות.

הגברים מספרים את סיפורם לקהל, כל אחד בתורו ולפעמים שניהם ביחד – אין לבמה קיר רביעי. העלמה נמצאת ברקע ונוכחותה האילמת גוברת על זו של הגברים שמדברים, נעים, מגיבים במילים ובמבטים, נלחמים ומה לא. הם חברים. כנראה אפילו חברים טובים. הם מתחילים כל סיבוב בטוֹב אך עם התפתחות המערכה מוּסרוֹת המסכות, משתחררת הנִצרה ויצר הגאווה, התאווה, והתחרות ה"גברית" גובר עליהם.

לעלמה – השחקנית אָנָּאֵל בלומנטל – אין שם, הזהות שלה איננה חשובה, היא רק זרע הפורענות, אבל משהוא נזרע הוא נובט, מתווה את דרכם של המתמודדים ומושך אותם באפם להמשיך ולהתחרות. היא זו שמכתיבה את הסיבובים בְּמערכה שהיא משהו בין זירת איגרוף מילולית לבין שדה קרב פיסי עֲקֻב מאלימות. לגברים יש זהות ברורה, יש להם שם ושם משפחה, יש להם מוצא, בת זוג וחיים שלמים שעליהם אנחנו לומדים מסיבוב לסיבוב.

אודי – השחקן עמרי טסלר, ובני – השחקן דניאל בוצר, הם חברים מאוד דומים. הם באותו גובה… בערך, אותו מבנה גוף… בערך, אותם תחומי עניין… כנראה – אנחנו מכירים חברים כאלה. אנשים נוטים להתחבר עם הדומים להם. הם נלחמים כל הזמן על הדגשת ההבדלים. הראשון גבוה יותר, אך מיהו הראשון, גובהם דומה – אך איננו זהה, השופטת פוסקת והגבוה יותר זוכה בנקודה. כך זה נמשך. זוהי בעצם אותה תחרות נערים שמתחילה ב"של מי גדול יותר" וממשיכה לתחרות ה"גברית" – "מי הוא הראשון". בעניין ה"של מי גדול יותר" – התוצאה היא תיקו, בשאר התחרויות התוצאות נוטות לכאן ולכאן. זוהי מלחמת אגו מאוד פיסית והמשתתפים בה מבצעים מאמץ גופני לא מבוטל, אם כי, להבנתי – המאמץ הנפשי רב יותר. אני, על כל פנים, שותף רק למאמץ הנפשי.

בעצם, מדובר כאן בתחרות "גברית" לשמה. צֵל התחרות ההיא, 'עד הקצה', אמנם מנווט את ההתפתחויות, אבל סביר להניח שגם ללא אותו אירוע וללא העלמה הם היו מקיימים תחרות אינסופית מהסוג שרבים מאיתנו מכירים. ובכל זאת, נוכחות העלמה שמנווטת את התחרות ברקע וגם שופטת מוסיפה מימדים עמוקים יותר למאבק. הם אינם לבד, הם לא צריכים רק לנצח זה את זה, הם צריכים גם להרשים את העלמה שבעצם קיימת, ככל הנראה, רק בדימיונם. יכול אפילו להיות שהיא מצטיירת שונה בדימיונות שני הגברים. אנחנו, אלה שבקהל, איננו חופשיים להמציא אותה – אנחנו רואים אותה על הבמה.

clip_image002

© שרון לנגר – צלמת

הנוכחות האילמת של העלמה איננה מפסיקה לדבר. היא יושבת שם ברקע ללא מילים אבל מבטיה מדברים לפעמים בקול שגובר על דברי החברים. אודי מדבר, בני מדבר… ועיני נודדות דווקא אל העלמה שאומרת "יופי ילדים חמודים, אתם יכולים לשחק, רק אל תעשו יותר מידי שטויות". כלומר – היא איננה אומרת מילה, זה אני ששומע את המילים. בעצם, לאורך כל ההצגה המבטים שלה מיתרגמים בראשי למילים ואני תוהה אם זה אני שממציא את המילים או שהיא מכוונת אותי אל המילים המסויימות האלה. הביטו בתמונה, כאן למעלה, אני ממש שומע משהו כמו "נו באמת, מה אתה חושב לעצמך?". יהיה אשר יהיה, מבחינתי לעלמה יש אמירה מילולית רבה מאוד בזמן שהיא שותקת ורק מבטיה וגופה מדברים.

כפי שהזכרתי בהתחלה, תיאטרון הסטודיו איננו מפריד בין עיני השחקנים והצופים ואני חש כיצד אָנָּאֵל נועצת עיניה בעיני שנעוצות בעיניה ואין לי ברירה אלא להרגיש שאני חלק מההתרחשות. זוהי חוויה מסוג אחר לגמרי, פתאום אני שותף של זו שמנווטת את הקרב בין החברים. מרתק, ממכר ויכול לקרות רק בהצגות פרינג' אינטימיות שמרסקות לחלוטין את הקיר הרביעי שבין הבמה לקהל. אני מניח שאלה שישבו מעט רחוק יותר חוו חוויה שונה לחלוטין.

אין לי מושג איך דמיין המחזאי, דניאל מק אייוור, את ההצגה. העיבוד והבימוי של אלירן כספי הביאו את ההצגה אלי בצורה שמאלצת אותי לקחת את ההצגה קרוב ולקשור אותה לחוויות שלי. הליהוק מצויין – כל השחקנים מאוד קולעים לדמות שהם משחקים ועושים זאת מצויין. במחזה המקורי יש התייחסויות לבגדים, עניבה, נעליים, גרביים שחורים… כחולים. בהצגה זו, שבה כל הזמן כל השחקנים על הבמה, החברים יחפים – הם על החוף, לבושים במכנסיים שחורים עם קפל בתחתיתם ולובשים חולצות טריקו בצבעים דומים שעליהן משובצת מעין עניבת טריקו ובמרכזה רוכסן שמאפשר שינוי הדימוי המעונב. עיצוב מעניין ויצירתי של ג'ני חייקין.

ההצגה מסתיימת ומשאירה אותנו עם הרבה סימני שאלה ותהיות. השחקנים והבמאי שבים לענות על שאלותינו. אני עדיין לא מוכן לשאול שאלות, יש לי הרבה מה לעכל לפני כן ואני, כרגיל, סקרן יותר לשמוע את שאלותיהם של האחרים. השאלות והתשובות מקשרות את ההצגה אל החיים של היוצרים, של השואלים וגם שלי. ממש לפני ההצגה נכחתי בתחרות לשבירת שיא גינס ועדיין אינני יודע אם אכן הוכחנו ש"שלנו גדול יותר" ולכן "אנחנו ראשונים". אני גם מהרהר בפגישת המחזור של בית הספר בו למדתי לפני ארבעים שנה. הפגישה הייתה לפני מספר ימים. לא הלכתי לאותה פגישה – הקודמות נראו לי כסוג של תחרות "של מי גדול יותר". אצל בני המחזור שלי, כשמתחרים על "של מי גדול יותר" מתכוונים לחשבון הבנק, הבית המכונית וכדומה, תודה – לא בשבילי.

יוצאים מהסטודיו ישר לתוך דיון של החזית החיפאית – מאהל הכרמל. דנים שם אם ללכת להפגין בקריגר. לא כל כך ברור לי במה מדובר ולמה חייבים להחליט תוך שעה. הראש שלי עדיין לא פנוי לכך, אני עדיין בחוויית ההצגה. כשאגיע הבייתה אראה בטלוויזיה את סיום טקס פרסי אופיר שמתקיים במרכז קריגר בחסות ראש עיריית חיפה ואבין על מה דיברו יושבי האוהלים. הם דנו בין השאר, דיון תרבותי להפליא, על כך שכדאי לפנות את המאהל בטרם יבוא הגשם ואגב כך למנוע ביצוע צווי פינוי שהוציאה העיריה. למחרת בבוקר, בשעה שאני כותב שורות אלה, ניתך בחיפה גשם עז, אני מקווה שהם החליטו החלטה נבונה.

ליד הגן שמאחורי הסטודיו אני פוגש את האמנים שמתארגנים לחזור למרכז. שיחה קצרה עם השחקנית אָנָּאֵל בלומנטל מבהירה לי שאין מאחורי הסבטקסט שבמשחקה טקסט כתוב, את המילים שאמרו מבטיה אני המצאתי – כלומר, כרגיל, זה רק אני.

בבוקר המחרת אני קורא, הספר מעולה אך אינני מצליח להתרכז בו – אני עדיין בהצגה.

חווית תיאטרון מרתקת ומבוצעת היטב, קשה לעיכול ומאלצת את הצופה לחשוב ולהתעמת גם עם עולם האסוציאציות הפרטי שלו.
ההצגה מומלצת בחום לכל מי שאוהב תיאטרון איכותי מהסוג שגורר את הצופה אל תוך ההצגה.
חוויה שאפשר למצוא רק בפרינג'.

רגע אחרי הרגע האחרון – כרגע שמעתי ברדיו שנרשם שיא גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר – 83 שנים על הבמה. השחקנית חנה מרון היא הראשונה. נאמר גם שהיא לא כל כך התרגשה מפרס זה, זה לא בדיוק פרס על הישג אומנותי, זה בסךהכל הישג כמותי.

מחזאי: Daniel Mac Ivor
עיבוד ובימוי: אלירן כספי
תרגום : אפרת בק
מוסיקה מקורית: אסף בוצר

עצוב תפאורה: אבי שכוי
עיצוב תלבושות: ג'ני חייקין
עיצוב תאורה: זיו וולושין
יעוץ תנועתי: אביגיל רובין

שחקנים:
אָנָּאֵל בלומנטל
דניאל בוצר
– עמרי טסלר

פסטיבל אקט2 השלישי קורא לעזרה

clip_image002המקום הזה משמש אותי לחלוק אתכם את חוויות תרבות הפנאי שלי. אני נמנע מלעסוק כאן בכל דבר שאיננו כזה ובעיקר נזהר לא להשתמש בחלקתי הקטנה כבקרדום לחפור בו.

כשהתחלתי לכתוב מילים אלה חשבתי שאני חורג ממנהגי ואולי אפילו חוטא למטרותי אך די מהר נמלכתי בדעתי והגעתי למסקנה שלהיעדרו של פסטיבל אקט2 יש משמעות דרמטית, תרתי משמע, על תרבות הפנאי שלי – די להציץ כאן כדי להבין עד כמה הפסטיבל משמעותי בעיני.

ובכן, הפסטיבל בסכנה. יותר מזה – עירית חיפה כבר החליטה להפסיק לממן את המשך פעילותו ואנו מנסים במעט כוחותינו הדלים להשיב את חלקת הפרינג' הקטנה שלנו לחיפה, אז אם חשוב לכם לאפשר את המשך קיומו של תיאטרון מקורי, קטן ואיכותי אנא חתמו על העצומה וקראו יחד איתנו לעיריית חיפה לתת את תמיכתה וחסותה העקבית לאירוע מיוחד ויוצא דופן זה ולהבטיח את המשך קיומו על בסיס קבוע ויציב.

תודתי האישית נתונה לכולכם,

– יוסי רן

שופרא – תמונע בסטודיו בחיפה

כל הדרך מההצגה הביתה המשכנו לטחון את ההצגה והיא עדין מעלה בראשי הרבה תהיות.

תיאטרון הסטודיו בחיפה. על הבמה ארבעה כסאות וגונג. מסתבר שהגענו לסדנת מודעות עצמית שבה משתתף כל הקהל. על במת הסדנה שלושה משתתפים ומנחה. המנחה, זו שאמורה להביא את כולנו לפתיחות ולשלווה, מתנדנדת בין מניירות הרפיה שמאפיינות את סדנאות הפסאודו ניו אייג' שצמחו במחוזותינו לבין היפראקטיביות תזזיתית שיורה לכיוונים שונים. המנחה – השחקנית המוכשרת להדהים נתלי פינשטיין – מנסה לגרום לנו ולמשתתפי הסדנה להרגע ולהפתח. היא פונה אל אנשים בקהל ומפעילה אותנו באופן אקטיבי ביותר.

זכות הדיבור עוברת מדמות לדמות על הבמה. לכל אחד ואחת מונולוג ארוך שבו הם שוטחים את חוויותיהם וחושפים את השריטות העמוקות בנפשם. התמונה אולי מוקצנת אך מציאותית. כל אחד על הבמה, כולל את המנחה, נושא איתו כמות בלתי נדלית של תסביכים פרטיים שמייצגים את תסביכי הדור. אנו חיים בתקופה שכולם בודדים בתוך ההמון, לכולם יש הרבה מאוד חברים ושותפים ובעצם אין אף אחד. כולם מנסים להמציא את עצמם, בונים בדימיונם את עולמם וחיים בו כאילו היה במציאות. הבעייה היא שזו אכן המציאות. לכולם יש חרדות שמבוססות על המציאות האמיתית והדימיונית וכל אחד מנסה להתמודד בדרכו.

הראשונה שמשתחררת להציג את עצמה – השחקנית אפרת ארנון – חיה בעולם של צ'אטים שמתמצים בעיקר בשליחת וקבלת משפטים קצרצרים חסרי משמעות עמוסים בסמיילים לעייפה. היא רוצה לספר את סיפורה אך שותף אחר לסדנה – השחקן טל קלאי – איננו מניח לה לדבר, הוא מולטי טאלנט שחייב לשיר עכשיו את שירו, שיר מונוטוני שמייצג את שאיפותיו כרשימת קניות – 'בא לי בטוב, בא לי ברע, בא לי גבר, בא לי בחורה…' חוזרים לעולם הצ'אטים והמספרת חווה סערת רגשות מתפרצת שמשאירה את האחרים, וגם אותנו, המומים למדי. יש מי שרוצה לברוח אך המנחה מרגיעה כמידת יכולתה ומשיבה אותו למקומו. המולטי טאלנט ממשיך בסיפורו וגולש גם הוא לסערת רגשות מסוג אחר. כל המשתתפים והמנחה מתכנסים אל תוך עצמם ומגיבים באיפוק אדיש ועצבני שמעיד על אי נוחות לסיפורי המשתתפים האחרים. חלק מהסיטואציות מביכות מאוד ומבוכת השחקנים על הבמה מקלה על מבוכת הקהל שפורץ פה ושם בצחוק משחרר או בצחקוקי מבוכה.

המנחה ממשיכה להציג את הגיגיה בין לבין וניכר שהשריטה שלה גדולה משל שאר משתתפי הסדנה. היא מערבת סיפורים אישיים רוויי תסביכים עם ניסיונות להביא את המשתתפים לשלווה ולפתיחות. המדבר האחרון הוא שכן של ניצולת שואה שממררת את חייו. השחקן איציק גולן מספר על שכנתו שמציגה את עצמה כניצולת שואה, מה שנותן לה לגיטימציה להתנהגותת מופרעת. עם התקדמות הסיפור יוצא המספר מכלל שליטה, התנהגותו עולה במופרעותה על זו של שכנתו והוא מטיל אימה על כולם ובעיקר על מנחת הסדנה. סיפור אחרון זה כבר חורג מבחינתי מגבול המציאות, אמנם כל הסיפורים מציגים שריטות עמוקות בנשמת המספרים אבל התנהגויות מעין אלה אנו מכירים גם מעולמנו הקרוב. הסיפור האחרון מדרדר את המספר להתנהגות אלימה שקל יותר להסתגר מפניה מאחורי חומת חוסר אמון, הסיפור הלך רחוק מידי.

ההצגה מציגה בפנינו מראה מעוותת ומאוד מואד מוקצנת אבל לא לגמרי מופרכת וככל שאני מתרחק מהצגה אני מוצא יותר ויותר קשרים בין הסיפורים ששמעתי לביו המציאות הסובבת אותנו. בסדר, לא כולם חיים בסרט אבל מרביתנו נסוגים לא פעם לתוך מציאות פרטית לא רלונטית במיוחד למציאות האמיתית. היום קל מאוד לכולם להמציא לעצמם בכל רגע מציאות חלופית. לכולנו יש שלל "חברים" בפייסבוק וכולנו מכירים את אלה שיש להם הרבה יותר "חברים" משיכול אדם להכיר מקרוב באמת, מה שגורם לנו לתהות אם יש להם ולו חבר אחד. כולנו מוקפים בחרדות שחלקן מציאותיות וחלקן נובעות ממקורות מדומים. הסביבה שלנו מפחידה. אולי איננה פחידה יותר משהייתה בעבר, אבל הטלביזיה והאינטרנט מטיחים בפנינו את האיומים גם כשאנחנו יושבים בביתנו, מקלטנו הבטוח, וצופים בסדרת פשע או בחדשות – שני אירועים טלביזיוניים בעלי הרבה מאוד מאפיינים משותפים.

ההצגה מטלטלת ובעת ובעונה אחת גם סוגרת. איננו רוצים להיות שותפים לחוויה המביכה ואנחנו צופים בחוסר נוחות ממש כמו משתתפי הסדנה שעל הבמה. חוויה מבלבלת, קשה להזדהות עם הדמויות ובאותה מידה קשה להתנכר אליהן לחלוטין, אולי בכל זאת יש בהן משהו משלנו. הקטע האחרון אמור להיות שידור רדיו של חובבת הצ'אטים, דבר שלא יוצא לפועל בגלל תקלה טכנית בהגברה.

כמנהג תיאטרון הסטודיו בחיפה מתקיים לאחר ההצגה מפגש עם היוצרים. נתלי מספרת לנו שקטע הרדיו של אפרת, זה שהפסדנו, מסכם בדקות בודדות את ההצגה. אני מניח שיש לקטע זה חשיבות מרובה. אולם הסטודיו קטן מימדים ואפשר היה לשמוע את קטע שידור הרדיו גם ללא ההגברה, השחקנית החליטה לוותר בגלל ההגברה ואנחנו הפסדנו – חבל. בהמשך העלינו את ההתייחסות אל המציאותי והמוגזם והופתענו לשמוע שהקטע האחרון, זה עם השכנה שגוררת תסביכי שואה מתבסס על סיפור אמיתי על שכנת המחבר אייל וייזר ובכל זאת אני מרשה לעצמי להניח שתגובתו לא הגיעה לרמת האלימות שראינו בהצגה.

בימוי מבריק של אלון כהן מוציא מכל השחקנים משחק מעולה גם כאשר הם המדברים וגם כאשר הם מקשיבים פסיביים, עצבנים, נבוכים. שם ההצגה שופרא קולע היטב למציאות ה'הכל בסדר' שלנו. הרי לכולנו יש בעיות, חרדות ותסכולים אך כששואלים אותנו לשלומנו התשובה היא תמיד 'הכל בסדר' – שופרא.

ההצגה ממולצת בחום לכל מי שמוכן להתמודד עם מראה שמציגה את מציאותנו המושלמת לכאורה באופן כל כך מביך ואפילו מכאיב.

מאת: אייל וייזר
בימוי: אלון כהן
משתתפים: נתלי פינשטיין, טל קלאי, אפרת ארנון, איציק גולן.

חוות החיות – ניר מנקי

כל החיות שוות אבל יש כאלו ששוות יותר.

לפני כשנה סיפר לי חבר על הצגת יחיד עליה עובד הבמאי רן שחף על בסיס חוות החיות של אורוול. בסיפור חוות החיות מוזכרות הרבה מאוד חיות ואפילו מספר אנשים, האפשרות לעשות מהסיפור הצגת יחיד נשמעה לי מופרכת לחלוטין. בינתיים קרמה ההצגה עור וגידים, הוצגה בפסטיבל 'מרכז במה' בירושלים ולאחרונה היא מועלית באופן סדיר בתיאטרון הסימטא ביפו. היום ההצגה הגיעה סוף סוף אלינו לתיאטרון הסטודיו בחיפה.

imageגיל ואני יושבים במרכז השורה הראשונה בתיאטרון הסטודיו. במרכז הבמה תיק מסמכים שחור, זוהי ככל הנראה תפאורת ההצגה. השחקן ניר מנקי עולה לבמה לבוש בחליפה מהודרת ומתחיל לספר-להציג בפנינו את חוות החיות. השחקן מחליף דמויות בקצב מסחרר רק באמצעות משחק עשיר במימיקה וקול, הופעתו איננה משתנה, הוא אדם לבוש בחליפה ובכל זאת אנחנו רואים בבירור את הסוסה והסוס, את החזירים, הכלבים, התרנגולות ושאר חיות החווה. בתחילה הוא משחק את הדמויות בכל המאפיינים של כל חיה וחיה, תנועת גוף, הבעת פנים, קול ואינטונציה. ככל שההצגה מתפתחת ואנחנו לומדים להכיר את הדמויות מספר הסממנים החיצוניים פוחת ואנחנו יכולים לזהות כל חיה באמצעות חלק מהמאפיינים וכך השחקן מחליף דמויות במהירות רבה ומסתפק ברמז קל – שינוי קל בקול או בהבעה כדי להעביר אותנו יחד איתו בין הדמויות.

אני מרותק מאוד לאורך כל ההצגה וקשוב לכל ניואנס בתנועת השחקן ובקולו שמא אפסיד משהו. השחקן עובד קשה מאוד וגם אני מאוד עסוק במעקב אחריו. לאורך כל חילופי הדמויות השחקן לבוש בחליפתו ובכל זאת מצליח לגרום לנו להתעלם מהמימד המאוד אנושי שמשווה לו החליפה ולראות מבעדה חזיר או תרנגולת. אנחנו מזהים כל חייה באופן חד משמעי, אין כל מקום לטעויות.

הסיפור של אורוול נכתב כביקורת על המשטר של סטאלין בברית המועצות של סוף מלחמת העולם השניה. הביקורת מלווה את התהפוכות שעבר המשטר הסובייטי החל בהתווית הדרך השיוויונית על ידי המנהיג הזקן – החזיר מייג'ור, דרך הסתאבות ההנהגה עד להפיכתה לתואמת ההנהגה שהודחה. במשל של אורוול החיות הן העם שמחליף את ההנהגה ומעמיד הנהגה חדשה מסואבת ממש כמו זו שהודחה. קשה מאוד להמלט מהתחושה ששום דבר לא השתנה. השחיתות השלטונית חוגגת מכל עבר גם כאן ועכשיו וגם אם נדיח את השלטון הוא יוחלף מייד באחר מסואב ומושחת לא פחות. אם במקרה חשבנו להתחמק ממציאות ימינו משחקו המדוייק של ניר מנקי מערב עבורינו בתוך דמויות החיות רמזים לאנשים שאנחנו יכולים לזהות בקלות. החזיר הקשיש מיג'ור שמציג את האידאולוגיה השיוויונית הוא ללא ספק חזיר אך משהו בקולו ובהדגשים שבפיו מזכיר לנו את נאומיו של מנחם בגין. גם העורב הוא איש דת מוכר שמורכב מעירוב של המנהיגים החרדיים של ימינו. כן, השחקן מגלם בעת ובעונה אחת גם חיה וגם אדם וביחד עם והטקסט מעביר לנו תחושה שלמה, ברורה ומבלבלת.

לקראת סיום ההצגה אני שם לב ששרירי הלסת שלי כואבים ומבין שאני חושק את שפתי בזעם מזה מספר דקות, החוויה נוגעת בי אישית עד שאני ממש כועס על החזיר שהפך להיות בן דמותו של האדם אותו הוא הדיח בתחילת המהפכה.

חוויה שקשה להשתחרר ממנה זמן רב אחרי שההצגה הסתיימה.

לאחר סיום הצגה מתקיים כמסורת תיאטרון הסטודיו בחיפה מפגש עם האומנים היוצרים. הבמאי רן שחף והשחקן ניר מנקי יושבים על הבמה ולאחר מספר מילות פתיחה של הבמאי מתחיל הקהל לשאול שאלות ולהביע דעות. היוצרים עונים לשאלותינו ומספרים לנו כיצד הפכה הצגת היחיד של גאי מסטרסון הבריטי לגרסא העברית שמוצגת באופן שונה מאוד מהבריטית, הרבה יותר מיניליסטית ועם הדגשים שונים. כפי ששמענו לא פעם מיוצרי פרינג' גם כאן המינימאליזם נובע, בין השאר, ממצוקה תקציבית. אני מאוד אוהב את המינימליזם ולא פעם מהרהר בכך שהתקציב הזעום הוא שגורם ליוצרים להוציא לאור רעיונות מאוד מקוריים. בכל זאת הייתי שמח יותר אילו הייתה המדינה תומכת מעט יותר בתרבות ובעיקר באותם אומנים שאינם נלהבים לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר לצרכי רייטינג. הדיון מעניין מאוד ואיננו מרגישים שהזמן מתארך מעל ומעבר למקובל. האומנים מספרים לנו כיצד עבדו בתחילה על דמויות החיות במנותק מהעלילה והתחילו לשלב את נושאי חוות החיות רק אחרי שכל מאפיני החיות הופנמו היטב. אני מעלה מספר שאלות ומתחיל לתהות אם למרות שהייתי קשוב קשב רב היו בהצגה רבדים שנעלמו ממני. אני מניח שארצה לשוב ולראות את ההצגה לאחר זמן מה.

הצגת יחיד שופעת דמויות ורעיונות שמעניקה לצופה חווית תיאטרון מדהימה ומטלטלת.

מאת:ג'ורג' אורוול
עיבוד:גיא מסטרסון
תרגום:שרון שתיל
במאי:רן שחף
שחקן:ניר מנקי
מוסיקה:אפי שושני
תאורה:עומר שיזף
צילום: לירז אלה

על ההצגה באתר תיאטרון הסימטה במעריב בגלובס

ערב עירוני – תיאטרון מוסיקאלי משירי נתן אלתרמן

ErevErony

אני מוטרף נתן אלתרמן כבר מילדותי התל-אביבית. שיריו מציירים עבורי את העיר בה גדלתי ותקופות שאני מכיר מילדותי ומסיפורי אנשים שהכרתי. על כך אתם מוזמנים לקרוא ברשימתי תל אביב בשירי נתן אלתרמן ואם תרצו נוכל לצאת יחד לטייל לאורך השירים. השירים של נתן אלתרמן הם בעצם סיפורים בעלי מבנה ומשקל שירי. השירים הולחנו על ידי מלחינים רבים והושרו במסגרות שונות ובביצועים מגוונים כך שחלק לא מבוטל מהם מוכר לכולנו. אינני היחיד שנשבה בקסם המילים של נתן אלתרמן, בעצם כמעט כל מי שגדל בארץ יודע לצטט משירי נתן אלתרמן גם אם איננו מודע לכך שאלה שיריו. לפני כשנה נודע לי על חבורת צעירים בוגרי בית צבי שמעלים ערב תיאטרון מוסיקאלי משיריו המולחנים של נתן אלתרמן. מבחינתי זו סיבה למסיבה ובכל זאת לא הזדמן לי עד כה לראות את ההופעה גם כשהתארחה אצלינו בסטודיו בחיפה בשנה שעברה. סוף סוף ההופעה שנקראת 'ערב עירוני' שבה אלינו לסטודיו בחיפה ואני דרוך לקראתה. חלק ניכר מאוד מהשירים של נתן אלתרמן אני מכיר היטב ואת מרביתם גם שמעתי על הבמה לפחות בביצוע אחד בעבר. אני מכין את עצמי לאירוע נוסטלגי שבו אשמע שירים שכבר שמעתי. עוד מעט יתבדו כל ציפיותי…

על שולחנות הסטודיו מונחים עלוני המופע וסימניות תואמות. העלונים מושקעים מאוד עם תמונות ורשימת השירים. אנחנו ישובים סביב השולחנות העגולים עם כוס סיידר חם ובמזרח זורח ורד. שירים ששרתי בבית הספר היסודי מקבלים פנים חדשים ואינרפרטציות מעניינות בפיהם של שלוש שחקניות ושלושה שחקנים שמציגים בפנינו את השירים. כל שיר הוא הצגה מוסיקאלית והתוכן כאן הוא החשוב מכל. כל מילה מקבלת את הכבוד הראוי לה ולפעמים נדחקת לתוך פרשנות שונה ממה שחשבנו עד כה. לאלתרמן היו תובנות משלו אך משהוציא את השירים מידיו אנחנו יכולים להבינם כראות עינינו ואכן צוות המופע נטל לעצמו את החופש האומנותי הראוי להציג את השירים בדרכים משלו. כל השירים משוחקים ומושרים בפי חלקים שונים של הלהקה ללא מקרופונים בליווי פסנתר וחליל.

החוויה שונה לחלוטין ממה שהיינו מצפים מערב של שירים מוכרים. קודם כל, זה איננו ערב של שירת זמרים מהוקצעת אלא אלא ערב של שירת תיאטרון. כל שיר הוא הצגה ולפעמים משתלבים מספר שירים יחדיו להצגה משותפת. השחקנים לא עושים לנו חיים קלים. הביצועים מעניקים לנו חוויה רגשית מטלטלת ולפעמים מכים בנו בכח רב מזה שאנו ערוכים לספוג.

הבמאי, גיא אלון חבר עם המוסיקאי עידו מנור לבשל עבורנו תבשילים שנתן אלתרמן לא יכול היה לחזות כמו למשל השילוב של שיר משמר, השיר שנתן אלתרמן כתב לביתו – תרצה אתר, עם שיר הנשמרת שכתבה תרצה אתר. שיר הנשמרת הוא השיר היחיד במופע שאיננו של נתן אלתרמן. עידו מנור הלחין את השיר ובנה שילוב של שני השירים שיוצר רצף מצמרר.

השיר ערב עירוני הוא בעצם תיאור פלסטי של העיר לעת שקיעה. אפשר ממש לראות את תמונת העיר בין המילים. השיר מוכר היטב בביצועו המדהים של יוסי בנאי – גם הוא יותר שחקן מאשר זמר. שני הביצועים שונים ושניהם מעבירים היטב את האור והריח של הפנסים פרחי העיר שמלבלבים באור ניחוח. ממש כיף לשמוע אינטרפרטציה שונה של מילים כל כך מוכרות.

זמר שלוש התשובות הוא אחד השירים של נתן אלתרמן שדווקא מעורר את חמתי. אני קורא לשיר זה שיר השפוּטה, אם לא ברור למישהו למה, כדאי לשוב ולקרוא את מילות השיר. הביצוע שראינו הערב מותח את השיר מקצה לקצה, עצוב ומרגיז וזועם ובוכה, מעיק ומספר סיפור משלו. שירלי הלר, שחקנית דרמתית מהמעולות שראיתי לאחרונה מצליחה לסחוט את רגשותינו כלימון ולהשאיר אותנו המומים. חוויתי את זה בזמר שלוש התשובות ויותר מכך בפרשנות המאוד מיוחדת שהעניק המופע למכתב מאמא. בדיון שאחרי ההופעה היו מי שטענו שהביצוע הסיט את השיר מכוונתו המקורית. אינני סבור כך. זכור לי ששמעתי את השיר לפני שנים רבות בביצוע מהוקצע של חוה אלברשטיין. באותם ימים הייתי חייל ששולח הבייתה גלויות מהמלחמה. למשמע מילות השיר עלתה במוחי המחשבה שבעצם אין לאמא כל מושג מה קורה עם בנה ואפילו איננה יודעת אם יזכה אי פעם לקרוא את המכתב.

השחקנים שרים לנו את שיר הספנים "באוניה קוראים לי דוב המים // הספנים זה חומר מיוחד…" ומייד אחריו את זמר מפוחית . את שני השירים שמעתי לא פעם ובביצועים שונים אך אף פעם לא שמעתי אותם ברצף זה אחר זה ועם שימת דגש בלתי מתפשרת על המילים ופתאום אני מגלה ששני השירים מספרים אותו סיפור. אלה הם שני מונולוגים של ספן שנודד מנמל לנמל, תמיד עוגן בסן-מלו ובכל נמל יש שפע נערות אך הוא דבק במריימה שלו ובשני המקרים המונולוג מלווה בנגינת ההרמוניקה – המפוחית על הברכיים.

אוכל להמשיך ולטחון כאן שיר אחרי שיר שהרי בכל אחד מהם האיר המופע פינה שלא נגלתה לעיני למרות שאני מכיר את השירים היטב.

בדיון שאחרי ההופעה שמענו מהיוצרים שבפרינג' כמו בפרינג' הכל נעשה ללא תקציב, ללא מקום וללא זמן. אין תפאורה, החזרות נערכו בזמנם הפנוי בבתי השחקנים, ומהכירי את עולם הצעירים של תל אביב אני מניח שהכוונה לכּוּכֵי מגורים בדירות שותפים. החבורה חדורת להט להופיע ונראה שכולם נגועים בחיידק התיאטרון שאיננו מרפה. אל דפי המידע שהונחו על שולחנות הסטודיו בחיפה הוצמדו סימניות ועליהן מספרי הטלפון להזמנת המופע והם מעידים על עצמם שיהיו מוכנים להופיע בפני כל קהל בכל חלל ובלבד לעשות תיאטרון ואת זה הם עושים מצויין.

למי שעדיין לא קלט המופע ערב עירוני הוא חוויה מאלפת ומרגשת שתעניק חוויה לכל שומע בין אם הוא מכיר את כל השירים ובין אם לא אם כי אינני מאמין שקיים בארצנו דובר עברית שאיננו מכיר לפחות חלק משירי המופע. אני ככל הנראה אשוב לראות את המופע.

בימוי והדרכת שפה: גיא אלון
עיבודים, ניהול מוסיקלי ופסנתר: עידו מנור
חליל: עדי קייזר

משתתפים:

ג'סיקה אוזן
שירלי הלר
אדיר מור
מעיין וייסברג
תדהר יששכר
אורן כהן

כדאי לקרוא גם את חוויותיה של טלי מערב עירוני

ועוד כמה מילים לסיום:

את השיר צריך לצלצל פעמיים דשתי לא מעט בילדותי בתל אביב. באותם ימים בכל דירה שניה התגורר דייר משנה שאליו היה צריך לצלצל פעמיים. המשפט "ראשי המתולתל כה הזהיב" נשמע מעט תמוה כאשר בקע מפיה של שושנה דמארי אך עם זה עוד יכולתי להשלים, מה שממש לא הסתדר לי הוא שהתופרת זהובת התלתלים שמעה את הים שאיננו חדל מלנהום מכתובתה – הגליל מספר שניים קומה ראשונה מימין… [כן, מספר שנייים – כך נכתב במקור]. בימינו רחוב הגליל נמצא בשולי התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, ממנו אין סיכוי לשמוע את נהמת גלי הים. לפני מספר שנים קלטתי פיסת מידע בשידור חוזר של תוכנית זמר מחגיגות ה 70 שנה לתל אביב ובעקבותיה הצלחתי לאתר מפה של תל אביב של הימים ההם, מפה שלצערי אינני יודע לאתר כעת. באותה מפה הרחוב שנקרא היום מאפו נקרא רחוב הגליל. הבית ברחוב הגליל מספר שתיים הוא בעצם מאפו מספר שתיים שהיה ממש הבית הסמוך לים לפני שבנו לפניו את שורת המלונות. זה בעצם לא משנה שום דבר מבחינת השיר אך לפחות מסביר איך זהובת התלתלים שמעה את הים מדירתה. בערב עירוני שרה השחקנית מעיין ויסברג את צריך לצלצל פעמיים והמילים היו שונות, אין "ראשי המתולתל כה הזהיב" ואין "כתובתי הגליל מספר שניים". בדיון שאחרי האירוע שאלתי את מעיין לאן נעלמה השורה "כתובתי הגליל מספר שניים" – תשובתה של מעיין הייתה שיש לשיר מספר גרסאות. כששבתי הבייתה רצתי לחפש ואכן מצאתי את הגרסא שמעיין שרה וההבדלים בה אכן רבים. אגב, השורה "ראשי המתולתל כה הזהיב" דווקא הולמת מאוד את השחקנית מעיין ויסברג – מילא.

הנה קטע קטן להשוואה – הקישור בראש כל קטע מוביל אל הגרסא המלאה

צריך לצלצל פעמיים

אח כמה צחקנו אי פעם
ראשי המתולתל כה הזהיב
היה לימים איזה טעם
של עץ תפוחים באביב.

אמרתי: "תבוא בין ערביים
אותי לטייל להזמין
כתובתי הגליל מספר שניים
קומה ראשונה מימין…"

צריך לצלצל פעמיים

הו כמה צחקנו אי פעם
ראשי הסחרחר המתולתל
היה לימים איזה טעם
כזה של תפוח עם טל.

אמרתי: "כתובתי היא עדיין
כקודם, תיגש לפעמים
צריך לצלצל פעמיים
קומה ראשונה מימין…"

תוספת מאוחרת "לבקשת הקהל":

ערב עירוני

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת.
אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה.
עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת, נוּגוֹת
אוֹמְרוֹת לָעֶרֶב – לָמָּה בָּאתָ?

הַפָּנָסִים – פִּרְחֵי הָעִיר –
מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ.
אֲבִיב חַשְׁמַל עָצוּב-בָּהִיר
מִשִּׁכְרוֹנוֹ אָסוּר לִבְרֹחַ.

הוּא רַק יָתוֹם וְרַק תָּמִים.
נוֹלָד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ.
בֵּין הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים
הוּא בָּא לִזְרֹחַ בְּעֵינֵינוּ.

בֵּין הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת
לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא,
כָּל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַבָּלוֹת
שָׁם דֶּשֶׁא עֵשֶׂב תְּלַחֵכְנָה.

נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתָיָּה.
אֶת חִיוּכָהּ נָשָׂא הָאוֹטוֹ.
מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה
נִדְמֶה כְּמוֹ יָשׁוּב לִהְיוֹת עוֹד.

כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד
וּמִסְתַּכֵּל מְאֹד בְּשֶׁקֶט
אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד
מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד.

כָּעֵת אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּר
אֶת מַחְשַׁבְתִּי – וְהִיא נִבְהֶלֶת.
פְּנֵי הַנָּשִׁים צָפִים בָּאוֹר
וְרַגְלֵיהֶן טוֹבְלוֹת בַּתְּכֵלֶת.

אֲנִי יוֹתֵר קַל מִיָּמִין –
כָּל גַּעְגּוּעַי לַלֵּב הִשְׂמְאִילוּ …
אֲנִי נָכוֹן לְהַאֲמִין
לְכָל אָדָם, רַק לְעַצְמִי לֹא.

גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ
אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ,
עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ
לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה.

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב
וּרְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת
מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף
יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת.

חרפות וגידופים – הצגה תרבותית על אלימות

איסי ממנוב, במאי ומחזאי שפועל בעיקר בתיאטרון הנגב, נטל את תרגומו של יהושע קנז לספרה של אמילי נות'ומב 'חרפות וגידופים' וערך ממנו הצגת יחיד. ההצגה השתתפה בתיאטרונטו 2010 שאותו הצלחתי לפספס השנה בשלמותו. לפני מעט יותר משנה קראתי את ספרה של אמילי נות'ומב כבוד ורעדה, ספר קצרצר ומזעזע על תרבות רחוקה מאיתנו שמאלץ אותנו להתמודד עם חוסר אונים מסוג שלא היה מוכר לי. את 'חרפות וגידופים' לא קראתי, אך החוויה ששאבתתי מכבוד ורעדה משכה אותי להצגה זו, וכן ה SMSים בהם דואגת הנהלת הסטודיו בחיפה להזכיר לנו מה קורה במשכנם.

על הבמה כורסא ושלוש תיבות עץ גדולות ושחורות, על אחת מהן יושב אמיל – השחקן מיגל אורבך – ומספר לנו את סיפורו. אין קיר רביעי בינינו לבינו, הוא מדבר אלינו ישירות ואני מרגיש שהוא מביט ישר לתוך עיני. האינטימיות עם השחקן מורגשת יותר מהרגיל, אולי זה האור מהבמה שחורג אל מקום מושבי ואולי זה מיעוט הקהל שגורם לי לחוות את התחושה שהשחקן על הבמה מודע לקיומי ופונה אלי אישית. די מלחיץ, אני מרגיש שמיגל אורבך יודע מתי אני מרוכז בהצגה ואם מחשבותי ינדדו לרגע למקום אחר הוא יחוש בכך. התחושה גורמת לי להיות מחוייב להצגה כאילו אני משתתף בה. פתאום אני קולט שזו היא אותה מועקה שהייתי חש אילו בא אדם זר לביתי, יושב לפני ואינני יודע מה הוא בעצם מצפה ממני לעשות.

חלום הפנסיה האולטימטיבי של הרבה אנשים מוביל אותם לבית כפרי מבודד ושקט במעבה היער שם ישמעו רק את ציוץ הציפורים. גיבור ההצגה אמיל, מורה ללשונות עתיקות ומתות, ורעיתו ז'ולייט פרשו לבית כזה לקראת האושר המיוחל. כך מספר לנו אמיל. זמן קצר לאחר הפרישה, בדיוק בשעה ארבע נשמעת פתאום דפיקה בדלת. השכן, מר ברנדון נכנס ומתיישב בכורסא ללא אומר. אמיל שהוא אדם תרבותי ומנומס מקבל את האורח במאור פנים אלא שמהר מאוד מתברר שהאורח הוא טיפוס סר וזעף, חסר חדוות חיים ששם את עצמו במרכז היקום. השחקן, מיגל אורבך, מספר לנו את סיפורו ומשחק את דמותו של אמיל וכן את כל שאר הדמויות שנוכחותן המילולית פחותה בהרבה משלו. אמיל מקיים דיאלוגים עם ג'ולייט, עם ברנדון ועם אשתו – ברנדט ברנרדן. הוא עובר בין הדמויות בחופשיות ומציג לנו תמונה מהימנה של כל אחת מהדמויות שמסומלות באמצעות מחווה אופיינית, הטיית הראש הקלה והקול העדין של ג'ולייט, המבט הזועף והקול הנבחני של ברנדון, הנפח האינסופי וחירחורי הבליעה של אשתו של ברנדון.

מרגע שהגיע האורח הלא קרוא לבית הזוג אמיל וג'ולייט מופרת שלוותם. כל יום, בדיוק מארבע עד שש יושב הזר בכורסא שבביתם, זועף ושותק. אמיל איננו חש בנח ומנסה לקיים שיחה אלא שהדבר לא עולה בידו משום שה"אורח" איננו משתף פעולה. הלחץ של אמיל וז'ולייט מתגבר, מעתה לא רק נוכחות הפולש הזר מעיקה עליהם אלא גם הידיעה שעוד מעט יגיע. בעצם כל התנהלותם מושפעת מהזר המעיק. זהו מן סוג של אלימות פסיבית שיוצרת חוסר אונים שאיתו קשה מאוד להתמודד.

אשתו של ברנדון, ברנדט ברנרדן, היא מן יצור לא ברור שכל הוויתה מוגדרת בכך שהיא שמנה מאוד, כמעט שאיננה זזה ובכל זאת מנצלת את כל חושיה לשאוב את הנאות החיים כמיטב יכולתה. ברנדט מוצגת באופן כמעט לא אנושי, התנהלותה איננה מוגדרת אך ברור שיש בה הרבה תאוות חיים בניגוד גמור לבעלה שהוא, לתפיסתי, בחזקת מת שחי רק כדי להעיק על אחרים. ברנדט מתוארת על ידי המתרגם, יהושוע קנז, כ'כיסית'. המילה 'כיסית' מוזכרת מספר פעמים ואני מנסה לנחש מה משמעותה. בבית אני נוטל מהמדף את מילון אבן שושן ומגלה שגם לו אין מושג במה מדובר. מילון ספיר מבהיר לי ש'כיסית' היא בלועזית ציסטה – "חלל לא נורמאלי בגוף, המוקף תאים ומכיל נוזל או אויר". עכשיו אני מבין בדיעבד את שנאמר על הבמה. במבט לאחור, מיגל ממש שיחק בפנינו דמות של ציסטה והעביר את התחושה הנכונה – על זה מגיע לו שָׁאפּוֹ ענק ולא רק על זה.

לאורך ההצגה הופך אמיל, המחנך ואיש התרבות האירופאי, את עורו וגולש להיות גס… אלים… חסר רגשות ולבסוף מגיע למצב בו הוא מעוניין במותו של השכן שפלש באלימות פאסיבית לחייו. השחקן, מיגל אורבך,עובר לנגד עינינו את כל שלבי המטאמורפוזה באינטימיות כמעט אלימה שגורמת גם לי כצופה להיות מאויים מעט ואני הופך להיות במחשבותי הרבה יותר אלים מהדמות שהוא מציג על הבמה. אני, שאינני בעל נימוסים אירופאיים קרים, כבר מזמן מוכן לחשוף את הלבנטיני החבוי בתוכי ולחסל את המטרד.

ההצגה מעוררת הרבה מחשבות ותהיות. חלקן מחשבות פילוסופיות שנובעות ממשקעי התרבות – הזולת הוא הגיהנום או הגיהנום הוא הזולת… קדושת החיים כנגד הרג מתוך רחמים – במקרה שלפנינו אני חש ברצון להרוג את ברנדון מתוך רחמים על אשתו ועל שכניו… מהי אלימות? האם אלימות אקטיבית אלימה מאלימות פאסיבית או להיפך?

חלק אחר מההרהורים שעולים במוחי נגזרים מחיי היומיום. אני חי בבית משותף וחולק את פרטיותי עם דיירי שלושים ושלוש דירות. מן הסתם, כמעט כל הזמן אנחנו שומעים רעש כלשהו ממקור אנושי [פחות או יותר]. מידי פעם אשתי שתחיה מציינת שאולי עדיף לגור בבית משותף למספר מצומצם של שכנים. אני טוען שמספיק שכן מעיק אחד כדי למרר את חיי שכניו, אז כדאי שיהיו לפחות הרבה שכנים לחלוק איתם את המטרד. במקרה שמוצג בחרפות וגידופים השכן אפילו איננו חולק עם גיבורנו גג משותף ובכל זאת הופך את חיי סובביו לגיהנום.

כמנהג הסטודיו בחיפה מתקיים לאחר ההצגה דיון עם היוצרים. יש לי הרבה מאוד שאלות אך דווקא השאלות החשובות דורשות זמן מחשבה עם עצמי וזמן זה אף פעם לא קיים בדיון שמתקיים מייד לאחר ההצגה. מישהי בקהל דווקא מלאה תובנות כרימון ומעלה שורת שאלות מתריסות שמעידות על כך שהיא חוותה הצגה שונה לחלוטין מזו שחוויתי אני. אינני מוצא לנכון להתעמק כאן בדיון שאחרי ההצגה משום שההצגה עדיין עובדת במחשבותי ומנסיוני עם הצגות שמעוררות קונפליקטים מוסריים אישיים, בעוד יומיים אגלה רובד נסתר שהיה כל הזמן ברקע והטריד אותי מבלי דעת.

קראתי פה ושם וגם שמעתי במהלך הדיון שהסיפור הוא קומי או לפחות גרוטסקי. דברים דומים קראתי ושמעתי גם על כבוד ורעדה. משום מה אני לא מצאתי בשני הסיפורים את הפן המשעשע, ואני דווקא נוטה למצוא את המצחיק כמעט בכל דבר. אותי שני הסיפורים בעיקר הטרידו.

בעקבות ההצגה פניתי לחפש ברשת את המחזאי והבמאי איסי ממנוב ואת השחקן מיגל אורבך. משום מה לא נתקלתי בהם עד כה ורציתי לדעת מה עוד הם עושים. מסתבר ששניהם אנשי תיאטרון הנגב, איסי ממנוב מנהל התיאטרון ומיגל אורבך חבר הועדה האומנותית. הנגב, מן הסתם מעט רחוק מחיפה ולכן אני אצטרך להתאמץ מעט יותר לראות את הצגותיהם אבל המאמץ בהחלט כדאי.

ההצגה 'חרפות וגידופים' מומלצת בחום. סיפור קשה, מטריד ומעורר מחשבות שהפך לחוויה תיאטרונית בנויה היטב לשחקן אחד שנושא את כל התפקידים על גבו ומעביר לכל צופה חוויה אישית.

חיות לילה

ההצגה מתוארת בפרסומים כקומפוזיציה לשלוש אמהות עייפות בלילה ארוך אחד. במודעה נכתב לקראת יום האשה הבינלאומי את מוזמנת לקחת חלק בערב המוקדש לאמהות 'אני אמא' כך שברור מראש שההצגה לא נועדה לפנות אלי. הרעיון של הצגה שמוגדרת כ קומפוזיציה סיקרן אותי אז הלכתי עם אשתי – אם ילדי – לראות בסטודיו בחיפה את חיות לילה ליד שולחן עגול עם מפת קטיפה וכוס סיידר חם.

ובכן, קודם כל זוהי אכן הרבה יותר קומפוזיציה מהצגה. הטקס מועט והתנועה מרובה וכל הרעיונות מובעים היטב באמצעות צלילים ותנועה והרבה רגעים של שקט. שנית, ההצגה אכן פונה אל הנשים בקהל עד שהרגשתי לפעמים שגברים ממש לא רצויים. המסר בסיטואציות המוצגות או נאמרות בקול ברור מאוד, אם כי ללא מילים, הוא שלאבות אין חלק במערכה של האמהות סביב גידול הילדים.

אז מה יש לנו כאן? בעצם הרבה מאוד. הקומפוזיציה מציגה את ההתמודדות המתמדת של אמהוֹת עייפוֹת עם גידול הילדים. הרבה התעסקות עם שקט כנגד בכי. האם חייבת לעשות אין ספור מטלות ולשמור על השקט שכן הערת התינוק תגרור אחריה בכי שימנע מהאם העייפה שינה. הרבה התעסקות עם חלב ועם גודש החלב שמעיק על האם שמנסה להתמודד עימו באמצעות כרוּב. לכרוּב יש תפקידים רבים ומפתיעים לאורך הקומפוזיציה. המסר העיקרי של ההצגה הוא עייפוּת, עייפוּת, ועוד עייפוּת. האם כמהה לחופש אך שבויה בכלא האמהוּת. אין ולו רגע אחד של רמז להנאה, לגאווה לחסד ולתקווה. לא דייקתי, יש רגע של שמחה כאשר האם מצליחה להדחק אל זוג מכנסיים שאיננו עולה עליה זה מכבר. זו איננה הנאה מהאמהוּת אלא דווקא הדגשה של העיוות הגופני שנלווה להריון ושמחה על החזרה למימדים המקוריים. דווקא הקטע של הניסיון להדחק אל הג'ינס שפעם היה שלי מוכר לי היטב למרות שמעולם לא הייתי בהריון.

הקומפוזיציה – הצגה מעבירה היטב את המסר אך יש לי מידי פעם הרגשה של חזרה מיותרת על מסרים שכבר הובהרו היטב. יש מספר קטעים של דממה שבה האם מנסה לנוח או אפילו לישון ואז מופרת הדממה בהפתעה רועשת ומקפיצה. בפעם הראשונה ואולי גם בשניה הדממה יוצרת את חוסר הנוחות ואת המתח הראויים להמחשת החווייה. בפעמים הבאות הדממה הארוכה סתם משעממת משום שברור שזו עוד הרמה להנחתה ובעוד רגע תופר הדממה.

כפי שאתם כבר מבינים ההצגה לא מכוונת דווקא אלי אך מהתבוננות סביבי נוצר בי הרושם שבאותם מקרים שאיבדתי עניין בדממה שעל הבמה גם הנשים שישבו סביבי מלאו את הזמן בהתעסקות עם כוס הסיידר – משקה הבית של הסטודיו בחיפה.

על הבמה שלוש אמהות – השחקניות לירון בן שלוש, איילת הלפרין והילה מצקר. שלושתן משחקות עם ובלי מילים ועם הצגת תנועה מרשימה. אהבתי מאוד את קטע הפתיחה בו אוספת הילה את הצעצועים בתנועה חתולית כמעט אקרובטית כשל מטרתה היא להמנע מהפקת צליל כלשהו שיחריד את הדממה. הדממה, מן הסתם, מופרת בסופו של דבר וגוררת התרחשויות נוספות. גם קטע ההתמודדות עם הג'ינסים הישנים קסם לי והיו קטעים מוצלחים רבים נוספים, אלא שלעיתים נדמה כאילו ההצגה ככלל איננה מהודקת דיה, וחבל.

להסיר ספק, אני בדרך כלל אוהב מאוד הבעה לא מילולית על הבמה. ראו לדוגמא את מה שכתבתי על המרחב הפנימי המוגן – הצגת תנועה מופלאה שהועלתה בתיאטרון הסטודיו החיפאי במסגרת פסטיבל אקט 2 הראשון. גם בהצגה זו משתתפת הילה מצקר וביחד עם הדס קריידלמן שתיהן מעבירות הצגה שלמה מלאה תוכן וללא רגע דל מבלי להגיד ולו מילה אחת.

המופע 'חיות לילה' הוצג לראשונה בפסטיבל אישה בחולון במרץ 2008. ההצגה נבנתה על ידי נשים עבור נשים ואני מניח שמרבית הנשים ימצאו בה עניין בין אם הן אמהות ובין אם לא. לגברים הייתי מציע לחשוב פעם נוספת בטרם יבחרו בהצגה זו.

יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי

כשאלבר קאמי כתב את הרומן 'הנפילה', אני הייתי בן שלוש. כשהייתי סטודנט בן 22 נפתח במרתף ליד ככר צינה בתל אביב בית-תה בשם בית הובן. היום ברור לכולם מה זה בית תה אלא שאנחנו מדברים על דור האספרסו של תל-אביב שמבחינתו תה הוא עניין לחולים ולפקידים בלבד. לא הייתי מעלה בדעתי לשבת במקום שאיננו מגיש קפה כשצדה את עיני מודעה. ככל הזכור לי זו הייתה מודעה מאולתרת בכתב יד, מוצמדת ללוח ליד הכניסה לחצר הבניין שבמרתפו שכן בית התה 'בית-הובן'. המודעה הכריזה על הצגת יחיד של ניקו ניתאי על-פי הנפילה של אלבר קאמי. הצגה בבית תה? ועוד עם ניקו ניתאי מהבימה? זו כבר סיבה להכנס.

אז הלכתי להצגה ומצאתי שם משהו שלא חוויתי עד אז – הצגה שאיננה מפרידה בין האולם לבין הבמה, כאילו כל האולם במה וכולנו חלק מההצגה. למען האמת אינני זוכר את ההצגה מאז אלא את החוויה בלבד וזו הייתה ללא ספק חוויה מרגשת.

שנים רבות חלפו מאז הפעם ההיא בבית הובן ואני כבר אינני סטודנט צעיר, ההצגה עלתה כבר למעלה מ 3000 פעמים ולפני כשלוש שנים, הגיעה לתיאטרון הסטודיו בחיפה. הפעם באתי לראות את 'הנפילה' עם בני, גיל, שהיה אז חייל וסטודנט כבן 22. את ההצגה הזו אני דווקא זוכר היטב וכן את ההצגה שאחרי ההצגה והדיון החותם. חוויה מאוד מיוחדת.

תיאטרון הסטודיו בחיפה הוא, אגב, תיאטרון פרינג' שהקהל יושב בו סביב שולחנות עגולים ולוגם סיידר חם, ממש כמו אז בבית-הובן. למרות שהחלל איננו אידאלי לתיאטרון, זה התיאטרון החביב עלי בעיקר בגלל סוג ההצגות שהוא מארח ואוירת התרבות שהוא משרה. 

בימים אלה התבשרתי שההצגה 'הנפילה' חוגגת 35 שנים לאותה הופעה ראשונה ולכבוד יום ההולדת תעלה הצגה מיוחדת של 'הנפילה' ב 8 במרץ בדיוק באותו יום כמו אז, אלא שהפעם תעלה ההצגה בתיאטרון קרוב, התיאטרון של ניקו ניתאי.

כתבתי ללירון מתיאטרון קרוב שהייתי בין אלה שראו את ההצגה בימים ההם והיום קיבלתי מלירון הודעה שהתיאטרון משריין לי הזמנה להצגת יום ההולדת. מחיר הכרטיס מאוד סביר כ 50 ש"ח ובכל זאת זה מאוד מחמיא להגיע כמוזמן. גם הפעם אבוא עם בני גיל ואיתנו יבוא גם חברי יונתן, שניהם עדיין לא נולדו כשההצגה עלתה לראשונה.

אין לכם מושג כמה אני מתרגש, ואני בסך הכל צופה, חלק מהקהל.

פרטים נוספים על ההצגה באתר תיאטרון קרוב
על 'הנפילה' באתר הבמה
תיאטרון קרוב בפייסבוק
על הנפילה כאן בתרבות הפנאי

יוסי רן: 09 03 2010 03:05   

כותרת הודעה: הנפילה – כל פעם לומדים משהו חדש

השעה היא אחת אחרי חצות. לא מזמן חזרנו לחיפה מהצגת הנפילה בתיאטרון 'קרוב'. לא, לא עברנו בדרכנו דרך גשר המלכות ולא נאלצנו להתחבט בלבטים מייסרי נפש. תיאטרון 'קרוב' קצת רחוק למי שגר בחיפה אך הנסיעה הממושכת מותירה זמן להצגה לשקוע בהכרה וכך אנו מוצאים את עצמנו יושבים במכונית ודנים בדמותנו כפי שהיא נשקפת מתוך ההצגה. על דבר אחד אין עוררין, כל מה שאנחנו עושים מכוון אל הקהל הרגעי שלנו שלפעמים מורכב מעצמנו בלבד. מגיעים גם לדון בכך שאין לנו כל בעייה להפליג בשבחי המתים שהרי אלה אינם מותירים לנו שטר שעלינו לפרוע. מפה לשם מתגלגלת השיחה לפרשות 'אחרי מות'…'קדושים'. לא, אינני דתי והמחשבה עולה בהיבט התיאטרוני בלבד. מחשבה שעולה בדעתי ממש ברגע זה – אני כותב שורות אלה אל קהל דימיוני שאין לי אפילו מושג אם הוא אכן קיים ובכל זאת אני מציג בפניו את הגיגי.

במשך חמישה ימים מוביל אותנו קלמנס, שופט אסיר חרטה, בנפתולי נפשו באמצעות סיפורו של עורך דין מכובד, איש טוב ומיטיב שעוזר לעיוורים לעבור את הכביש ונותן מכספו לקבצנים. את הסיפור הוא מספר לנו כאדם בודד נטול כבוד בבר בשם 'מקסיקו סיטי' ברובע האורות האדומים שהוא הטבעת האחרונה של הגיהנום באמסטרדם. לאורך הדרך עובר קלמנס יחד איתנו דרך מסלולי השפלה עצמית ואיבוד כבוד וצלם במסלול הנפילה. השחקן ניקו ניתאי שעיבד את הספר של אלבר קאמי להצגה איננו מניח לנו להיות צופים פסיביים, להיפך, אנחנו נאלצים לשים את עצמנו במקומו של קלמנס ולחוש שאנחנו נופלים יחד איתו או שלפחות איננו חסינים מפני אותה נפילה שהרי מערכת ערכי המוסר שלנו איננה שונה משלו. כבר בתחילת ההצגה עורך איתנו קלמנס, ניקו ניתאי, דיון במכבסת המילים שמיפה את המושגים שאיננו מעוניינים שידבקו בנו. לעבד איננו קוראים עבד אלא סדרת כינויים מיופים עד שמגיעים למנהל, כלומר – מנהל משק או למושג הפטריארכלי אב, כלומר – אב הבית. גם סוחר העבדים כבר הפך זה מכבר למנהל משאבי אנוש. אני עובד בסניף מקומי של חברה אמריקאית שהעלתה את שיטת טיהור המושגים לכלל אומנות. בדיון היום בעבודה מישהו אמר שעשינו עבודה מחורבנת ומייד סיכמנו שיש לנו עכשיו הזדמנות לשיפור נרחב.

ניקו ניתאי מציג את השאלות בהן מתחבט קלמנס בפני הקהל באופן משעשע שגורר חיוכים רחבים. הוא פונה אל הצופים אישית, לא קבוצתית ומאלץ אנשים לשים עצמם במקומו ולהשיב להתלבטות ובכל פעם שמציאות טופחת על פנינו היא מוצאת את החיוך שהותיר המשפט שקדם לה. חוויה מעט מטרידה ומבלבלת שלפעמים קוראת לצופה להתנתק לרגע מהקשב ולהניח לנפשו להרגע.

זו הפעם השלישית שאני רואה את 'הנפילה', את הראשונה כמעט שאינני זוכר. השניה, לפני כשלוש שנים סחפה אותי להרבה מאוד הרהורים ותהיות על התנהלותי. פתאום בכל פעילות יום יומית נצנץ משהו שעלה בהצגה. היום ראיתי את ההצגה בשלישית ואני כבר יודע שהיא תטריד את מנוחתי עוד מספר ימים. לפחות. אני מצפה להצגה זו בהתרגשות מאז שהוזמנתי אליה לפני כעשרים ימים. במהלך התקופה שיחזרתי את הצגה בזכרוני ונעזרתי מעט במקורות חיצוניים. למרות שראיתי את ההצגה לפני כשלוש שנים, גיליתי בהצגה של היום רבדים נוספים שלא הבחנתי בהם בפעם הקודמת. אין לי ספק שכל מה שראיתי היום היה גם בהצגה של אז ובכל זאת, כנראה בגלל מגבלות הקשב הרצוף, לא עיכלתי הכל בפעם ההיא. יכול להיות שהצגה זו היא מסוג ההצגות שיש צורך לשוב אליהן מספר פעמים כדי לקבל את מלוא החוויה. רציתי לקרוא את הספר של אלבר קאמי אך ככל הנראה הוא לא תורגם מעולם לעברית. גם את נוסח המחזה של ניקו ניתאי לא הצלחתי לאתר בשום מקום. אשמח מאוד לקרוא את המחזה ולעכל אותו תוך שיטוט לאורכו הלוך וחזור. היום, אחרי כל כך הרבה העלאות של המחזה אני מקווה שניקו ניתאי יחליט לפרסם את הטקסט בספר או לפחות באתר. אני מחכה בקוצר רוח. בינתיים, אני קורא בימים אלה את 'בדלתיים סגורות' של סארטר, שותף נאמן לחלק מהרעיונות של אלבר קאמי ובאותה עת חולק נלהב על רעיונות אחרים שלו.

החוויה שחויתי הערב הייתה יחידה במינה גם בגלל הפרספקטיבה שלי אל האירוע שלקח אותי 35 שנים אחורה וגרם לי להזכר בדמות העולם שלי באותם ימים, עולם שונה שתכלית ממה שאנו מכירים היום.

זוהי הפעם הראשונה שאני מבקר בתיאטרון 'קרוב' שהוא, כאמור רחוק מביתי שבחיפה. ההצגה 'הנפילה' מתקיימת באכסדרת התיאטרון שאני טעיתי לחשוב שהיא אולם התיאטרון עצמו. בסיום הערב הזמין אותנו ניקו ניתאי לראות את אולם התיאטרון. אולם מהודר עם כורסאות מפוארות ובמה שיכולה להכיל הצגות מרובות משתתפים. עכשיו, משהכרתי את התיאטרון אני מניח שאטריח את עצמי לבוא מידי פעם מחיפה להצגות תיאטרון 'קרוב'. כבר צדו את עיני מספר הצגות בפירסומי התיאטרון.

זהו, כבר מאוחר. תיכף אלך לישון ואני יודע שמחר כל דבר יזכיר לי משהו מההצגה ואני אשאל את עצמי האם אני שלם עם מחשבותי ומעשי ומי הוא הקהל בפניו אני מציג כרגע.
לילה טוב.

יוסי רן: 17 03 2010 01:38   

כותרת הודעה: הנפילה בתרגום צבי ארד 1959

כתבתי שהספר 'הנפילה' לא תורגם לעברית. מסתבר שטעיתי, הספר יצא לאור בתרגום צבי ארד בשנת 1959. הפעם אני שמח מאוד להמצא טועה משום שמשמעות טעותי היא שאוכל לקראו את 'הנפילה' בעברית. עותק של הספר נמצא בבית חברים והוא כבר בדרך אלי.

בינתיים נודע לי שיש הצגה חגיגית נוספת של 'הנפילה' ביום שישי 19 במרץ והפעם במרתף 10 בחיפה, ממש קרוב. אז ביום שישי הקרוב אני מתכוון לראות את 'הנפילה' פעם נוספת. כפי שכתבתי, בהצגה זו כל צפיה מגלה רובד נוסף ולכן כדאי לראות אותה יותר מפעם אחת. אצלי זו תהיה כבר הפעם הרביעית.

אינני יודע מדוע בחר ניקו ניתאי להעלות את ההצגה החגיגית במרתף 10. אני הייתי מעדיף לראות את ההצגה בתיאטרון הסטודיו בחיפה, מעוז הפרינג' של הצפון. לשבת ליד שולחן עגול עם כוס סיידר חם ולצפות בהצגה בתיאטרון שדומה כל-כך לבית-הובן הזכור לטוב. ככלל, אשמח מאוד לראות יותר שיתוף פעולה בין שני תיאטרוני הפרינג', הסטודיו החיפאי ותיאטרון קרוב התל-אביבי, כך אוכל לראות את הפקות 'קרוב' בחיפה והתל-אביבים יזכו לראות את הפקות המקור של הסטודיו ואולי אפילו לארח את הצגות פסטיבלי אקט2 שלנו.
אולי בפעם הבאה.

יוסי רן: 20 03 2010 04:01  

כותרת הודעה: החוויה מתעצמת מצפיה לצפיה

ההצגה החגיגית של 'הנפילה' במרתף 10 בחיפה הסתיימה אחרי חצות ואני מניח שבזמן שאני כותב שורות אלה ניקו ניתאי עושה את דרכו לתל-אביב. נראה לי שהחוויה מתעצמת מצפיה לצפיה. הפעם ההצגה ממש טריה בראשי. עברו פחות משבועיים מההצגה הקודמת והיא זכורה לי היטב לכל פרטיה, דבר שמאפשר לי להבחין בהרבה יותר פרטים ולזהות את ההבדלים בין ההצגות.

מרתף 10 בחיפה שונה בתכלית מתיאטרון קרוב, מהסטודיו בחיפה ומבית-הובן הזכור לטוב. זהו מועדון סטודנטים שממוקם במרתף של בית מגורים. הקהל, שמרביתו סטודנטים, יושב על הרצפה, על פופים ועל שפרפים נמוכים וביניהם מפלס ניקו ניתאי את תעלות אמסטרדם שלו שמובילות אותו מתמונה לתמונה במהלך ההצגה. הקהל בהצגה של הערב הזה פשוט מדהים, קהל שכל אומן היה מתברך בו. בשיחה עם קבוצה קטנה של צופים בסיום הערב סיפר לנו ניקו ניתאי שהגיע להצגה במצב רוח ירוד וקהל ההצגה מילא אותו בכוחות חדשים. ממש תענוג לראות כיצד שחקן טוטאלי כמו ניקו ניתאי שואב את כוחו מהקהל.

לפני כשבועיים ראיתי את ההצגה החגיגית בתיאטרון קרוב. ציפיתי למה שאני קורא "ההצגה שאחרי ההצגה" שאותה אני זוכר מלפני כשלוש שנים בסטודיו בחיפה. חלק זה נקטע לדאבוני על ידי צופה שספרה שהיא באה עם ביתה לראות את ההצגה שהיא ראתה לפני שלושים וחמש שנים. לאחר סיפורה של אותה אישה הקהל החל לקום ובכך הסתיים החלק השני של האירוע. הפעם, במרתף 10, הקהל הצעיר טרף בעיניו את ניקו ניתאי, שתה בצמא כל מילה, השחקן פרח והמריא ו"ההצגה שלאחר ההצגה" התארכה, צמחה והתרחבה לכדי חגיגה מרוממת רוח.

בדיון שבעקבות ההצגה הבהיר השחקן שההצלחה נמדדת בעיני הזולת. השימוש במילה זולת יצר במוחי את האסוציאציה למחזה של סארטר 'בדלתיים סגורות' שהמסר אליו הוא מוביל הוא "הגיהנום הוא הזולת". אני סקרן לדעת אם ניקו ניתאי שתל אסוציאציה זאת במוחותינו בכוונה או שהכל בראש שלי.

בעקבות ההצגה מלפני שבועיים התעורר בי הרצון לקרוא את הספר 'הנפילה' של קאמי. הצלחתי להשיג עותק של הספר בתרגום צבי ארד. תרגום זה משתמש במושגים שונים מאלה שאומר ניקו ניתאי. למרות שאינני קורא צרפתית ברור לי שהתרגום של ניקו ניתאי "שופט אסיר חרטה" יותר קולע מ"שופט בעל תשובה" של צבי ארד. אני עדיין מקווה שאזכה לשים את ידי יום אחד על הטקסט של ניקו ניתאי.

ניקו ניתאי סיפר על ההצגות האחרות בסדרה ואף הציג בפנינו קטע מ'פינוק מטריף'. אני כבר משתוקק לראות את 'ל.ס.דיוניסוס' ואת פינוק מטריף. ההצגות הללו אינן מגיעות אלינו לחיפה כך שאצטרך למצוא את מועדי ההצגות שאוכל להגיע לראותן בתל אביב.

מייקל

חבורת שחקנים מוכשרים בטירוף תרתי משמע הרסה לי את הסיכוי לעבור אי פעם אירוע משפחתי בארשת פנים רצינית בלי לעשות פדיחות. מעתה חזקה עלי שיהיה לי קשה לשמור על הבעה חתומה בטקסים משפחתיים עצובים. כמעט כל מה שיקרה יזכיר לי סיטואציה מצחיקה שתגרום לי לצחוק ובעקבותיו למבוכה.

IMG_0798[1]האזכרה של מייקל היא אירוע רציני להחריד שגורף גלי צחוק בלתי נשלט מהצופים. האזכרה דומה מאוד להרבה טקסים משפחתיים שכולנו מכירים, אותם אירועים בהם נפגשים כל הקרובים והמכרים במטרה לחזור על ריטואל ידוע מראש. ההצגה פותחת בהתכנסות האנשים לאזכרה כאשר כולנו, קהל הצופים, משתתפים פעילים או סבילים באירוע. בני משפחתו של מייקל והמכרים הקרובים הנמצאים על הבמה מתייחסים אלינו כל הזמן, אנחנו חלק מהטקס המשפחתי. הטקס בנוי ממספר שלבים מתוכננים למפרע ובכל זאת שום דבר איננו פועל בדיוק כמתוכנן וכולם גוערים זה בזה בין בלחישה ובין בצעקה רמה, והתוצאה, במקום להיות עצובה ובלתי נעימה, גורמת לנו, לכל הקהל, לצחוק. רצף האירועים, הברכות, השירים וקטעי המחוות שמוגשים על ידי קרובי משפחה באופן מגומגם ובלתי מהוקצע עד כדי נלעג בעצם מוכרים לכולנו. כולנו השתתפנו לפחות פעם אחת באירוע משפחתי, בדרך כלל עצוב, שבו מישהו הקריא שיר עילג מפרי הגיגיו לזכר מישהו שאיננו יכול כבר לשמוע ואולי טוב שכך. כולנו מכירים את בני המשפחה שמתקנים זה את סיפורי משנהו ומדברים על גבי דיבורי האחר כאילו כדי להשלים את החסר. סיטואציות מעין אלה בדרך כלל מביכות מאוד כאשר אנחנו נוטלים בהן חלק. כאשר אנחנו צופים מהצד הן מצחיקות בטירוף, והטירוף הוא קו מנחה חזק מאוד בהצגה. 
 
אז מה יש לנו בטקס המשפחתי לזכר מייקל? מה בעצם אין שם? סיפורי זכרונות, בורקס, מחול מגומגם, רוגלך, שירה מקרטעת, עלית הערק, אקרובטיקה מוזרה, איקאה קטלוג והרבה מאוד טעויות שמרביתן מתוכננות היטב וחלקן פשוט נגרמות על ידי הסיטואציה הבימתית שמשתנה ממקום למקום ומקהל לקהל.

פרות קדושות נשחטות מכל עבר ללא הבחנה ואולי דווקא מתוך כוונה ברורה. אלה שעל הבמה נראים לפעמים נלעגים אך במחשבה שניה – הם בעצם בבואה שלנו ושל מכרינו. שבירת הכלים בפרהסיה ומאחורי הקלעים היא חלק מחיינו, כולנו נוהגים בדיוק כך ולוקחים את עצמנו ברצינות, אך כאשר אנו מסתכלים על אותה התנהגות במראה – זה מצחיק. לא, המראה איננה מְעַוֶותֶת, אנחנו הם אלה שמְעוּוָתִים, המראה מציגה אותנו בדיוק כפי שאנחנו – מצחיקים.

ההצגה מורכבת מאסופת קטעים עוקבים ולמרות השוני ביניהם הם מודבקים זה לזה היטב באמצעות התרחשויות רקע. כמעט אף פעם אין התרחשות אחת בלבד על הבמה, כל הזמן אנשים שאינם במרכז ההתרחשות מבצעים פעילויות נוספות שמשלימות את התמונה או מתנגשות בה במפגיע, אותן פעילויות אינן מתואמות עם שאר הדברים שקורים על הבמה והתוצאה ממש מצחיקה.
השתמשתי בקטע זה הרבה פעמים בהטיות צחוק וטירוף ואלו הן בדיוק המילים שהייתי בוחר אילו רציתי לתאר את ההצגה במשפט אחד –
הצגה מצחיקה בטירוף.

לאחר סיום ההצגה חזרו האומנים אל הבמה לשיחה עם הקהל כמקובל בתיאטרון הסטודיו בחיפה – תיאטרון הבית שלי. מהשיחה למדנו שההצגה מתבשלת במוחם הקודח של קבוצת החברים כבר שנתיים… ואולי שלוש שנים, הם לא סגורים על זה, ממש כמו בחלק ניכר מהעימותים בהצגה. את הדמויות הם בנו בתהליך מתמשך שאיננו מחובר להצגה, ההצגה נוצרה בעקבות הדמויות והרצף הורכב בסוף. בשלב זה נכנס לתמונה גם במאי שיראה את התמונה מהצד וינווט אותה לכלל הצגה שלמה, תפורה היטב, קצבית מאוד שאיננה מניחה לקהל להרפות מהקשב ולו לרגע.

בימוי: איתי וייזר
מוסיקה: נדב הולנדר
תאורה: קרן דמבינסקי
הפקה: יעל בר און
שחקנים יוצרים: אבי דנגור, הילה גולדנברג, מיטל רז , נטליה פאוסט, נדב הולנדר

התוודעתי אל ההצגה בעקבות היכרותי עם אבי דנגור הלוא הוא ארמון גביש מדוז.פואה. בינתיים כל מה שעשה אבי דנגור כבש אותי בטירופו עד שאני תוהה לפעמים אם הוא שחקן כל כך מוכשר או פשוט מטורף לחלוטין. בכל מקרה אני יודע שברגע שיבצבץ המיזם הבא שהוא נוטל בו חלק אני רץ לראות.

מחר ומחרתיים מוצגת ההצגה מייקל בתמונע ואני משוכנע למדי שאם אחזה בה שנית אראה דברים אחרים, דברים חדשים ודברים שחמקו מעיני ומאוזני בגלל גודש הפעילות של אנשים רבים על הבמה ומחוץ לה בעת ובעונה אחת. זה בדיוק מה שהופך הצגה לקאלט ויש לי הרגשה שמייקל כבר בדרך.

אין צורך להתלבט, רוצו לראות את מייקל, ההצגה תשנה את השקפתכם על אירועים רבים ותעלה צחוק על שיפתותיכם במצבים שעד כה לא ראיתם בהם את ההומור ואת האירוניה.

על מייקל בהבמה http://habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=0&EventID=25213

יוסי רן: 25 12 2009 22:19    כותרת הודעה: הבלוג של משפחת ברוש

אמש ראיתי את מייקל ואני עדיין שרוי באווירת האזכרה המצחיקה בעולם.

חיפשתי מה אומרים עמיתי מלהגי הרשת על ההצגה וגיליתי שלמשפחת ברוש – משפחתו של מייקל יש בלוג – http://www.michael-brosh.blogspot.com
בבלוג המשפחתי לזכר מייקל תוכלו לקרוא על האירוע, לראות קטעי וידאו ולקבל הפניות לכתבות נוספות בנושא.
הנה טעימה מהוואי משפחת ברוש

רוצים עוד?
עכבר העיר על מייקל – http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,410,209,36559,.aspx
מייקל בהזירה – http://www.hazira.org.il/li.gro.arizah.www/page.php?id=47

יוסי רן: 30 12 2009 10:47    כותרת הודעה: עכשיו תורה של טלי להתפעל ממייקל

טלי הייתה באותה אזכרה של מייקל בסטודיו בחיפה בה השתתפתי אני ועכשיו תורה לכתוב על האירוע.
http://www.notes.co.il/tali/63309.asp – ממליץ לקרוא ולהגיע ממש לסוף, יש שם כמה לינקים מלאי השראה. על הלינק האחרון אפשר לוותר, הוא יחזיר אתכם הנה.

בימים האלה בזמן הזה

imageהם נשואים שלושים שנה, היא מאושרת – הוא מרוצה, הוא ישתה תה – היא תשתה קפה, נחרדים מכל צליל, יושבים ולא עושים דבר והכל בסדר. השכן נלקח מביתו, הבן יוצא למלחמה, הוא איננו רוצה ואולי דוקא רוצה, האם רוצה ואולי איננה רוצה, הם אינם מתואמים, התקשורת ביניהם נסדקה מזמן, אולי הוא ימות, אולי הוא יהרוג, משקית ת"ש מרוממת את נפש כל החיילים ההולכים אל מותם ומנסה לעשות אף מעבר לזה ללא הצלחה והבן חזר מהמלחמה. חזר מהמלחמה אך המלחמה לא עזבה אותו, היא צמודה אל גבו, חלק ממנו לעולם והוא כבר יעביר אותה לדור הבא. כובש הומני מחלק אורז לנפגעיו שנותרו ללא בית וללא משפחה ומנסה לשכנע שאם אין בית – יש לכך סיבה. לא ברור את מי הוא מנסה לשכנע. מכירים אותם?
אלה הם אני ואת ואתה ואתם, תרצו או לא – ההצגה מציבה בפנינו מראה ובה אנחנו נראים כפי שאנו ובסיום ההצגה נבין שכך ככל הנראה בחרנו להיות.
קברט סאטירי מושחז היטב עם שירים ומוסיקה מעולה, סוחט מהקהל צחוקים לא מעטים ומאוד מעיקים.

ההצגה השתתפה בפסטיבל אקט2 השני לתיאטרון פרינג' לשני שחקנים. ראיתי את ההצגה לראשונה בשעת לילה מאוחרת למדי, מייד אחרי שתי הצגות ולפני הצגה נוספת, כך שההצגה עשתה את פעולתה בזמן אמת אך לא ניתן לה מרחב הזמן להקלט עד הסוף ולשקוע בתודעה. בסיום הפסטיבל, שכל ההצגות בו היו טובות וראויות לפרס מצאתי שזו ההצגה הזוכה שלי. בסופו של דבר, שקלול קולות השופטים והקהל העניק את הפרס להצגה מצויינת אחרת בשם 'אינגלה', הצגה מאוד מרגשת שעזבה את מחשבותי זמן קצר אחרי שכבה האור, בעוד ההצגה 'בימים האלה בזמן הזה' המשיכה להטריד את מחשבותי.

הלכתי עם בני – גיל ועם חברו איתמר לראות את ההצגה פעם נוספת. הפעם ההצגה תקבל את מלוא המרחב שלה. למרות שהכל היה צפוי, ההצגה הצחיקה אותי באופן מאוד מעיק במקומות הנכונים. גיליתי שכמעט לא פיספסתי דבר בצפיה הראשונה אך לא הספיק לי כנראה הקשב לקלוט כראוי את תמונת הסיום. לקראת סיום הסאטירה יש מעין סגירת מעגל לא סגורה באמצעות וריאציה על שיר הפתיחה, האורות כבים והקהל מוחא כפיים. ואז מסתבר שההצגה נמשכת.
התמונה האחרונה שונה מאוד משאר ההצגה ובצפיה ראשונה הייתה לי ולשותפי לצפיה הרגשה שהתמונה האחרונה מיותרת ואפילו מקלקלת. בפעם השניה הייתי פתוח יותר לקלוט את תמונת הסיום, תמונה מתקתקה וחביבה שבה מסבירה לנו האם כשתינוקה הרך בידיה שכך ככל הנראה בחרנו להיות, אחרת לא היינו כאן ועכשיו בימים האלה בזמן הזה. תפיסת המסר של התמונה האחרונה הלמה בפני. עד עכשיו לא חשבתי על כך שבחרתי מרצון להיות חלק ממשחק הזוועה ולהעניק אותו לילדי. עכשיו ההצגה מאלצת אותי להתעמת עם עצמי מחדש.

אומנים בדרך כלל נרתעים מהשוואת יצירותיהם ליצירות של אחרים ובעיקר לנכסי צאן ברזל תרבותיים. השוואות כאלה מותירות את היוצר עם שטר שעליו לפרוע למרות שלא כיוון לכך. בכל זאת החלטתי לא להניח למחזאי המאוד מוכשר עדו סתר ולעמת אותו עם תחושותי. בסיום ההצגה, בשתי הפעמים, עלו בי אסוציאציות מ'את ואני והמלחמה הבאה', ו'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין. הסאטירה 'בימים האלה בזמן הזה', מתעתמת עם נושאים דומים בכלים דומים ארבעים שנה מאוחר יותר וזה נושך ממש באותה מידה. האוירה הלאומית שונה לחלוטין. חנוך לוין כתב נגד הזרם בשיא האופוריה הלאומית שאחרי מלחמת ששת הימים. היום המצב שונה ובכל זאת נראה שלא כל כך. ואני תקוע באמצע. וכנראה גם אתם.

לאחר ההצגה איתמר אמר שהוא נדהם כשהקהל צחק במקומות מזעזעים. הזכרנו לו שהוא עצמו צחק עם כולם. איתמר אמר שהוא נסחף בצחוק המדבק אך הרגיש עם זה רע ובכך הגדיר במילותיו סאטירה טובה.

מוסיקה. ההצגה מעוטרת לכל אורכה במוסיקה מתאימה שמשלימה היטב את התמונה, מכה בפנינו במתיקותה במקומות מזעזעים והולמת בכח במקומות אחרים. המוסיקה המקורית של נדב ויזל עושה את פעולתה מצויין ואני כבר מצפה לשמוע עבודות נוספות שלו.

ההצגה מוגשת על ידי שני השחקנים המוכשרים רינה קוורטין וניר שאולוף שנתנו לנו בראש כל אחד בתורו מבלי להאפיל איש על משנהו. שווה להמשיך לעקוב אחרי ההצגות שלהם, לי יש מהם ציפיות רבות.

בבוקר המחרת גיל יצא מחדרו אפוף קורי שינה ומפזם 'בימים האלה בזמן הזה'. כנראה שנינו המשכנו לעסוק בהצגה אפילו בשנתנו. במשך היום, במהלך אחת מפגישות העבודה פתאום עלה בי הרצון לקרב את פני לפני המדבר ולענות לו בשירה "רע. רע. רע. רע. רע." – עבר עוד יום וההצגה עדיין איננה מרפה ממני.

למי שמחפש רק את משפט הסיכום:
מומלץ, מומלץ, מומלץ. קברט סאטירי מעולה, רעיון וטקסטים חדים ומדוייקים, מוסיקה שבונה בדיוק את האוירה המתאימה ומשחק מעולה.

פסטיבל אקט 2 השני

"אקט 2", פסטיבל הפרינג` בחיפה, הוא פסטיבל מחזות לשני שחקנים, בו יוצגו 12 מחזות ישראליים מקוריים שנכתבו במיוחד עבור הפסטיבל. זוהי יוזמה של תיאטרון הסטודיו בשיתוף פעולה עם עיריית חיפה, קרן תרבות חיפה, וחברת אתו"ס.
הפסטיבל מתקיים בין התאריכים 24-26 בנובמבר 2009 .
הצגות הפסטיבל מוגשות במקבצים של שתי הצגות במחיר 60 ₪ למקבץ.
לוח המקבצים למטה.

לקראת פסטיבל אקט2 השני חיפשתי ברשת דף אחד שירכז את כל אירועי הפסטיבל. מאחר שלא מצאתי דף כזה ליקטתי לעצמי את הטקסט הנלווה לכל אחת מההצגות באתר הבמה כדי להקל עלי את תכנון הצפיה.

אז זה מה שיש:

  • תיאטרון רפרטוארי

מחזה ובימוי: אלדד כהן
משתתפים: דביר בנדק , מולי שולמן

מנהל אמנותי של תאטרון רפטוארי מתמודד כבר שנים עם רוחו המטרידה של קצמן, גדול שחקני התאטרון. בעבר הם היו חברים אך התפתחות בלתי צפויה בהתערבות אשתו של קצמן מנעה מהאחרון להמשיך לחיות. עשרים שנה אחר-כך, מגיע למשרד של המנהל קצמן הבן, איש מעצבן ולא נעים במיוחד המאלץ את המנהל האומנותי לעורר מחדש את מערכת היחסים שלו עם קצמן.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=17233

  • מינוס 24

תנועה: אריאל כהן , ליאת בולצמן
מוסיקה: יואב טלמור
תפאורה: כנרת טופז
תאורה: סזר בירגר
הפקה: שירה אלטולץ
יוצרים שותפים: בלהה פלדמן – ליווי כתיבה ובימוי , מורן בריר – סיוע בכתיבה
מחזה ובימוי: דנה אתגר

מסע עירוני, אפרורי וצבעוני אל הלא נודע בכדור פורח, בדרך למקסיקו, על אי בודד, מתחת לאדמה. הדברים המעניינים ביותר קורים מתחת לאדמה.
גבר ואישה נפגשים במעלית המעלית קורסת ומפילה אותם לקומה הנמוכה ביותר בבניין, שם הם מסתבכים בסיפור אהבה מסוג אחר לגמרי.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=17229

  • בליינד דייט

מחזאים: יערה רובינזון
בימוי: סיון מושקוביץ
תפאורה: אדי בן בסט
תאורה: אנוש כהן
ניהול מוזיקלי: אלון קפלן
משתתפים: בן סלע וגלית נוסן

המחזמר "בליינד דייט" הוא מחזמר קומי לשני שחקנים המציע לכם להיכנס לראשם של בחור ובחורה ולשיר יחד איתם את כל מה שהם לא מעיזים לומר בקול בדייט הראשון. אז תצטרפו לבליינד דייט, כל מה שנותר לכם לקוות הוא שהשניים נראים בדיוק "כמו בתמונה".
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=22080

  • מחופשת – דרמת תנועה

מחזאים: מיכל סממה
בימוי ועיצוב: מיכל סממה וג`ולייט שאלתיאל
משתתפים: מיכל סממה וג`ולייט שאלתיאל
"איך טיפסת? ככה- פשוט להראות לך? את צריכה להיות במסיבה כמו כולם"
פרדס, ראשה של ילדה מציץ בין ענפים, לא רחוק משם קצה שביל, ילדה נוספת נכנסת. לאן? מפגש בלתי מתוכנן בין אגדה למציאות, רוצה לעלות, רוצה לרדת, מי רוצה להמציא? מי רוצה להימצא.
שתי ילדות. קבוצה אחת. ועץ.
שתי שחקניות. חלל אחד. גוף וטקסט
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=22774

  • הרופא וגרושתו (עגנון)

תפאורה ותלבושות: בנו פרידל
מוסיקה: ג.א. גורדייף
תאורה: ליאור שור
עיבוד ובימוי: גדי צדקה
ניהול הצגה: איריס אלקריאף
כוריאוגרפיה: ג`ניה ספרי
משתתפים: גדי צדקה , פנינה צדקה
גבר אוהב אישה,הוא מציע לה נישואים, היא מסכימה, הם מתחתנים.
העצב המלווה את מבטה אינו נותן לו מנוח. היא מתוודה. אי שם בעבר אהבה אדם זר.
קנאתו של הגבר בוערת. הידיעה כי היא אהבה גבר
אחר אינה מאפשרת לו לחיות בשלוה. הוא מבעיר את קרקע הזוגיות שלהם. הם מתגרשים. הוא מתגעגע…
זוג שחקנים, נשואים, עסוקים בעיבוד בימתי לסיפור "הרופא וגרושתו" מאת חתן פרס נובל לספרות, הסופר העברי ש"י עגנון במהלך עבודתם על המחזה, נקלעים זוג השחקנים למשבר בחיי הזוגיות הפרטית שלהם, משבר אשר פוגש את המשבר הזוגי בחיי הדמויות אותן כתב עגנון על הקשר שבין אומנות למציאות, ויכולתן להשפיע האחת על השנייה.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=22771

  • אקרובטים

תרגום: שמעון לוי
בימוי: מיקי יונס
תאורה: עומר שיזף
משתתפים: מתן יניב ומיקי יונס
תלות, מושכים ודוחפים, כל כך מעט זמן לבד וכל הזמן דרישות, תביעות, משיכות, דחיפות. זה מוגזם בצורה פראית, מוגזם. עושים מאיתנו צחוק,ליצנים, סמרטוטים. זוג שהם גם אקרובטים מנסים למצוא את הדרך, החוצה או פנימה אין לדעת.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=22775

  • חיים שניים

מחזאים: מיה צרפתי
בימוי: עופר לכיש
מוסיקה: בועז שחורי
תלבושות: צחית שפרן
עריכת וידאו: ניר פרטוש
וידאו ארט: מושית פלדמן
תפאורה ואביזרים: סיון בן ישי
משתתפים: אלון לשם וצחית שפרן

Second Life הינו משחק רשת וירטואלי מרובה משתתפים, אשר למעלה ממיליון וחצי המשתתפים בו זוכים לייצר לעצמם, באמצעותו, חיים אלטרנטיביים – "חיים שניים".
חיי הרשת הוירטואליים, נטולי כבלי המציאות, מאפשרים לכל אדם להגשים את חלומותיו הכמוסים. במשחק זה אין משימות שעליך לעמוד בהן, אין מטרות ואין ניקוד; עליך לחיות.
המחזה "חיים שניים" מספר את סיפור מפגשם הווירטואלי של גבר ואישה החיים בקצוות שונים של הגלובוס ורוקמים קשר רווי תשוקה. קשר המאפשר לכל אחד מהם להגשים עצמו באופן שחיי המציאות, על המעמסות, האכזבות וקשיי היום-יום שבהם, מונעים ממנו. אך האם לאוטופיה הוירטואלית יש אחיזה במציאות? האם היא יכולה להוות תחליף לחיי הבשר והדם?
באיטיות, מבלי שהשניים מבחינים בכך, הופך אט אט החלום את עורו והופך סיוט…
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=10618

  • חולשה

מחזאים: רן אפלברג
בימוי: דוד שושן
תפאורה: דוד שושן
מוסיקה מקורית: טל זילבר
משתתפים: דוד שמול, מעיין וינשטוק
שמואל דביר, מרצה לניתוח מחזות ומחזאי, פוגש באמצע החיים את תמר, סטודנטית אמביציוזית שרוצה להיכנס ולהצליח בתחום. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים סביב המחזה אותו כותבת תמר המובילה אותם למחוזות חדשים בחיים וביצירה.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=18899

מעצבים: לוסיאנה פילמר
ע. במאי: עדי רובין
דרמטורגיה: יונתן קנר
מחזה ובימוי: עדו סתר
משתתפים: רינה קוורטין וניר שאולוף

הכל מתחיל בצרחה רחוקה / לצאת או לא לצאת, נשאלת השאלה / נשארים בפנים, ישובים על הכיסאות / הרי הכל בסדר ומה כבר יכול להיות / אז מה אם לקחו את השכן למשטרה / אז מה אם הבן לא חוזר מהמלחמה / הרי הכל יהיה בסדר אם כלום לא ישתנה / הצגה על הימים האלה בזמן הזה.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=13629

  • רקויאם לדניאל

מחזה ובימוי: עודד ליפשיץ
משתתפים: מיכאל כורש ואסתי קוסוביצקי
לאחר אובדנו של הבן, החיים עצמם מותירים גבר ואישה במקום מרוחק מהזמן. קרובים זה לזו במחיצה ובחלל כל אחד מהצדדים מנהל את חלקת הזיכרון הפרטית שלו באדיקות והבית הופך למקום בו מעל הכל שוררת הבדידות. ובכל זאת החיים זה לצד זה נראים כמשימה שיש הכרח לעמוד בה והשבירה של המחסומים האישיים למען הזוגיות דורשת הקרבת קורבן יקר.
המחזה נכתב בעקבות סיפורו של גלעד שליט, ומוקדש לשחרורו.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=22772

  • החנפנים

תלבושות: רקפת לוי
מחזה ובימוי: חיים אידיסיס
מוסיקה מקורית: עדי הר צבי ושאול בסר
משתתפים: מיכאל הנגבי ורודי סעדה
הרי ושן, שני קולות הלומי קרב בראשו של מחזאי מתמודדים עם הטראומה על ידי כתיבת אפוס ענק שיחזיר אותם אל חיקו החם של הקהל.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=20124

  • אינגעלע

מחזאים: ליאור זלמנסון
בימוי: עופר שמר
משתתפים: מיכאל אלוני וחנה ריבר
רבקה, סבתא של ירון, מבקשת מנכדה האהוב לבוא ולצלם את הצוואה שלה ווידאו כי "היא רוצה שיראו". לפני מצלמתו של ירון, היא מגוללת את סיפור ימיה האחרונים עם בעלה וחושפת סוד אחד שאינה יכולה עוד לשמור.
הגילוי החדש מעמיד את הקשר במבחן שאחריו שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה…
"אינגעלע" הוא מחזה מטלטל אודות הבחירות שאנו עושים בחיים למען מי שאנו אוהבים.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=3&EventId=17021

הנה לוח ההצגות מאתר הסטודיו:

 

יוסי רן: 19 11 2009 09:50    כותרת הודעה: קישורים נוספים

לאחר שטרחתי אמש ללקט את ההצגות מצאתי הבוקר שאתר הבמה פירסם בינתיים את רשימת ההצגות עם תקצירים קצרים במיוחד ומשום מה ללא קישור אל דפי ההצגות.
מדור תרבות ובידור ב ynet פרסם כתבה ובה רשימת ההצגות
תזכורת מפסטיבל אקט2 הראשון, זה שהתקיים בקיץ שעבר, תמצאו ברשימה שכתבתי בעקבות אותו פסטיבל וברשימותי מאותו פסטיבל:

ירח אלבמה
המרחב הפנימי המוגן
דע מאין באת
סיפור מצחיק
המדריך לגבר בהריון
כל הגברים אותו דבר

יוסי רן: 24 11 2009 00:31    כותרת הודעה: אקט 2 השני – הרופא וגרושתו – עגנון

בפסטיבל אקט 2 השני בכוונתי לראות בין שאר ההצגות גם את הפרשנות של גדי צדקה ל'הרופא וגרושתו' של עגנון. רציתי להזכר בסיפור בטרם אראה את ההצגה. חיפשתי על מדפי הספרים בבית ולא מצאתי. חיפשתי ברשת, לפעמים אפשר למצוא ספרים שלמים – לא מצאתי. נזכרתי שפעם מזמן כתבתי כאן על אתר תסכיתים. חזרתי לרשימה ההיא ואכן מצאתי באתר סיפורי רדיו – תסכיתים את מבוקשי – גם את הסיפור וגם שיחה בנושא עם: פרופ' דן לאור. אני שמח להגיש לכם את הסיפור ואת השיחה ישירות מתוך האתר סיפורי רדיו – תסכיתים

הרופא וגרושתו – חלק ראשון

הרופא וגרושתו – חלק שני

שיחה עם: פרופ' דן לאור

הודעה לקוראי RSS – במידה שנגני התסכיתים אינם מופיעים, לחיצה על כותרת הרשימה תפתח את הרשימה בפורום – שם אפשר להאזין לסיפור.
בילוי נעים.

יוסי רן: 29 11 2009 01:47    כותרת הודעה: הבחירה הייתה הפעם ממש קשה

ראיתי את כל שתים עשרה ההצגות ואני יכול להעיד בלב שלם שכמעט כל הצגות הפסטיבל היו טובות וראויות. הצגות מושקעות ומוקפדות מכל ההיבטים, כל האנשים המעורבים בהפקות נתנו מעל ומעבר ללא הנחות וללא עיגול פינות. התוצאה הסופית הייתה איכותית והחוויה הייתה שלמה. בפסטיבל פרינג' כולם מתחככים בכולם וכך שמעתי לא מעט קיטורים על כך שהכל נעשה תחת לחץ בזמנים לא שפויים משום שההפקה לא הקצתה מספיק זמן לכל הצגה להכנות ולחזרות. אני, הצופה באולם, לא הבחנתי בכך שההפקות אורגנו בחופזה וללא תנאים נאותים – התוצאה הייתה בכל המקרים ברמה גבוהה ועל כך מגיעות מחיאות כפיים רמות לכל המשתתפים ולכל ההפקות [כמעט].

השנה הגיע לפסטיבל פחות קהל מאשר לקודמו. אמנם אין בידי נתונים על מכירת הכרטיסים אך למראית עיין היה פחות קהל. ניסיתי להבין למה והמסקנה שלי היא שהעיתוי היה הפעם בעוכרי הפסטיבל. אקט2 הראשון התקיים בקיץ שעבר ממש בתחילת החופש הגדול כאשר אנשים רבים מטיילים במרכז הכרמל ואפילו אם אין בכוונתם לבוא לראות תיאטרון יש להם סיכוי לחוות משהו מחווית הפסטיבל. השנה התקיים הפסטיבל בימים קצרים, קרים וגשומים של חורף כאשר מרבית האנשים ספונים בבתיהם, הרחובות ריקים מאדם ורק מי שקנה כרטיסים מראש יוצא מביתו. על נסיעה ממרכז הארץ לחיפה לראות הצגות בתקופה זו של השנה אין בכלל על מה לדבר.

נציגי העיתונות לא טרחו להגיע לאירוע ולתפיסתי כל מדורי התרבות בתקשורת מעלו בתפקידם כשפסחו על פסטיבל איכותי זה. אני, שאינני מחמיץ פסטיבלי פרינג', יכול להבטיח לכל כתבי התרבות שסיקרו בהרחבה את הפסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר בעכו שהם הפסידו פסטיבל ברמה גבוהה בהרבה מפסטיבל עכו האחרון. מה שהפסידו עיתונאי התרבות הוא עניינם, אך צרכני התרבות בארץ שניזונים מפירסומי אותם מדורי תרבות אפילו לא יודעים שהם הפסידו פסטיבל מעולה ולכן אין להם תחושת החמצה שאולי תגרום להם לבוא לפסטיבל הבא. אני מאוד מקווה שלכל הפקות הפסטיבל תמצא במה להמשך כי כולן ראויות לחשיפה רחבה יותר מזו לה זכו בפסטיבל, ואולי אחרי שקהל רב יותר יראה אותן ינהרו רבים יותר מכל רחבי הארץ לפסטיבל הבא – אקט2 השלישי.

אז מה היה לנו?

שתי הצגות על מציאות אלטרנטיבית שמנסה לפלוש אל החיים האמיתיים. בהצגה 'חיים שניים' נקודת המוצא היא משחק וירטואלי, בהצגה ' מינוס 24 ' עולם הפנטזיה מתקיים אי שם במעבה האדמה. אין בין שתי ההצגות כל קוי דימיון, כל עולם החוויה שונה לחלוטין מכל הבחינות ושתי ההצגות טובות מאוד ומעוררות למחשבה. המוסיקה וצלילי הרקע שמובילים את ההתרחשויות ב ' מינוס 24 ' מעשירים מאוד את החוויה ומאחר שראיתי את ההצגה בסיומו של יום הצלילים המשיכו להדהד בראשי זמן רב. ההצגה 'חיים שניים' מתאימה לבמות רבות בארץ ואני משוכנע שתמשיך לרוץ ולספק לאנשים רבים חוויה מרשימה שתדיר שינה מעיניהם כל אימת שיגשו לחשוף את עצמם במשחק רשת. ' מינוס 24 ' דורשת חלל ענק ותנאי במה מורכבים שיקשו על ניודה לבמות נוספות. ההצגה טובה מאוד ואני מקווה שהיא תוכל להמשיך להופיע.

ארבע הצגות נוגעות בענייני תיאטרון ובעיקר במחזאות בצורות שונות. בהצגה 'תיאטרון רפרטוארי' מביא מחזאי צעיר למנהל האומנותי של תיאטרון רפרטוארי מחזה מפרי עטו ונופל קורבן לתיסכולי אותו מנהל אומותי מתקופת עבודתו עם אבי המחזאי. הצגה מצחיקה, טקסטים משעשעים מבוצעים בכישרון קומי מדהים על ידי דביר בנדק ומולי שולמן. בהצגה 'חולשה' מביאה מחזאית צעירה מחזה למרצה לתיאטרון שרודה בה ובוחן את גבולותיה. הצגה מעולה ומעוררת תהיות רבות. 'החנפנים' היא לטעמי יצירת מופת. ההצגה מתרחשת בראשו של מחזאי שמושך למספר כיוונים בעת ובעונה אחת. משפט מפתח בהצגה אומר שכל אחד יכול לכתוב אבל למחוק קשה מאוד. לצערי אינני יודע לצטט את המשפט במדויק אך כל מי שכתב משהו בימיו מכיר את התחושה שמלווה את המחיקה. מחזה מעולה הפך להצגה מצויינת שמבוצעת בכישרון רב. להערכתי זה היה צריך להספיק, אינני מבין איזה ערך מוסף נתנו להצגה הלבוש והשיניים המעוותות בפי השחקנים. ההצגה 'הרופא וגרושתו' נוגעת גם כן בעולם התיאטרון במספר נקודות כאשר מתוך הסיפור של עגנון גולשים המשתתפים לדיאלוגים בין הבמאי והשחקנית וחזרה. מבחינת החוויה האישית שלי לא מצאתי טעם רב בעירוב הסיפורים שעל אף קוי הדימיון לא העשירו את החוויה. אחת התהיות שלי לעניין הצגה זו הוא האם השינויים הקלים הופכים את סיפורו של עגנון ליצירה מקורית של גדי צדקה. כל ארבע ההצגות יכולות להמשיך ולהופיע על במות נוספות. ברור לי שההצגה 'הרופא וגרושתו' תמשיך להופיע משום שלהערכתי היא לא הוכנה במיוחד עבור הפסטיבל. הזוג גדי צדקה ופנינה ברט-צדקה מופיעים תמיד כצמד ולכן כל הצגותיהם מתאימות לפסטיבל אקט2 ואופתע אם לא נפגוש אותם גם בפסטיבלים הבאים.

'בליינד דייט' הוא סיפורם של זוג שהכיר בשיחות רשת והחליט להפגש במציאות. הטקסט מוגש לצופה בשלוש צורות, התכתובת מוקרנת על מסך, השיחות נאמרות מפי השחקנים והמחשבות מושרות. עברו כבר שלושה ימים מאז שראיתי את המחזמר ועדיין מתנגנת בראשי מנגינת השיר בו הבחורה מזהירה את עצמה לא להשמע נואשת וקלה. רעיון נחמד, מוסיקה טובה, משחק טוב, שירת השחקנית גלית נוסן מעולה, על שירת שותפה בן סלע אני מעדיף להבליג. בסך הכל חוויה כיפית.

'אקרובטים' מוגדרת כקומדיה בתנועה. ההצגה אמנם מבוססת על אקרובטיקה אך לא רק. זוהי הצגה שלמה עם הרבה תוכן ומשמעות שמעניקים לצופה חוויה טובה ומהנה.

ההצגה 'רקויאם לדניאל' היא קודם כל הצגה קשה לעיכול, אך מי שמכיר את עבודותיו של עודד ליפשיץ כבר יודע שלא יוכל להתרווח בכיסאו ולהנות. צפיה בהצגות של עודד ליפשיץ מחייבת את הצופה להתאמץ לרדת לעומק ריבוי המשמעויות. אודה שלא הצלחתי להבין הכל. בדרך כלל הייתי אומר שאני זקוק לצפיה נוספת אלא שהפעם עודד התעלל בנו גם מבחינה חזותית. ההצגה מורכבת מהמוני תמונות קצרות שביניהן חשיכה גמורה, מה שגורם לצופה להתאמץ להתמודד גם עם החושך והסינוור שבא בעקבותיו. שני שחקנים מעולים "עם קבלות" מצליחים לשאת בגאון את ההצגה הקשה מאוד גם מבחינה ריגשית. אני ראיתי את ההצגה בסיומו של יום ויכול להיות שגם העייפות שגברה עלי עשתה את פעולתה. נשארתי עם יותר מידי סימני שאלה וחורים בהבנה ואני מניח שאם ההצגה תמשיך להופיע אעשה את המאמץ ואלך לראותה שנית.

ההצגה 'אינגלה' נכתבה על ידי ליאור זלמנסון על-פי חוויה אישית. השחקנית הותיקה חנה ריבּר מציגה את דמות הסבתא שמזמינה את נכדה להקליט בוידאו את צוואתה באופן מרגש מאוד, בצאתנו מהאולם ראינו לא מעט עיניים אדומות. הצגה מעולה שתמשיך להופיע במרכז לתיאטרון בצפון הארץ. 'אינגלה' היא ההצגה הזוכה של פסטיבל אקט2 השני. ההצגה בהחלט ראויה לפרס וההתמודדות השנה קשה במיוחד משום שמרבית ההצגות ראויות.

הקברט הסאטירי 'בימים האלה בזמן הזה' הוא לתפיסתי יצירת מופת שחייבת להחרט בתולדות התיאטרון הישראלי. עדו סתר כתב וביים סאטירה נוקבת על חווית החיים בארץ בצל אירועי צבא ומלחמה שמכתיבים את אורח החיים גם בבית. ההצגה משעשעת וברקע השעשוע גורמת לצופה, לי, לתהות תהיות שונות שמתקשרות עם חיי היומיום של כל אחד שחי בארץ. ההצגה תוצג השבוע בתיאטרון אוניברסיטת תל אביב ואני ממליץ לכולם לראות את הקברט הסטירי המעולה. אני בכל אופן מתכוון ללכת לקברט פעם נוספת ולהמשיך לעקוב מקרוב אחר עבודות יוצרו עדו סתר והשחקנים רינה קוורטין וניר שאולוף. 'בימים האלה בזמן הזה' היא ההצגה הזוכה שלי.

וכמו בשנה שעברה גולת הכותרת היא ההצגה שאפילו אין צורך לקנות לה כרטיס. טקס הסיום בהנחייתו של השחקן והמנהל האומנותי של הסטודיו – יונתן שוורץ – הוא חוויה מיוחדת במינה. הטקס רצוף תקלות מכוונות ושילוט מאולתר ומתוקן כיאה לתיאטרון פרינג' שנוסע כמנהגו על הג'אנטים. ההגשה רצופה קטעים מתוך הצגות התחרות ורווית הערות סאטיריות עוקצניות במקומן. בטקס הסיום הייתה אפילו הופעת אורח של קטעים מהצגת הבידור דוז.פואה בכיכובם של יונתן שוורץ וסיוון בן-ישי. בעקבות הגשת הפרס להצגה הזוכה אמרה השחקנית חנה ריבּר מספר מילות תודה שריגשו אותי לא פחות מאשר ההצגה הזוכה 'אינגלה'.

זהו. תם ונשלם לשנה זו. עירית חיפה השקיעה הרבה מאוד בפירסום חוצות, אך מרבית האנשים לא כל כך הבינו מהפירסום למה לצפות. אני מקווה שהצגות הפסטיבל ימשיכו להופיע לאורך השנה ואולי החשיפה שלהן תביא קהל לפסטיבל הבא. עירית חיפה צריכה עכשיו להפיק את הלקחים הנאותים ולהחזיר את הפסטיבל למועד בו אנשים רבים יותר מטיילים במרכז הכרמל, הימים ארוכים יותר והתלמידים והסטודנטים בחופשה. הפסטיבל חייב לשוב לקיץ על מנת לאפשר לאנשים מחיפה וממקומות רחוקים להגיע.

לסיום הערה קטנה שאני נושא עוד מהשנה שעברה. אקט2 הוא פסטיבל לתיאטרון פרינג' עברי ואני מוצא טעם לפגם בשמו שאיננו שם עברי. שם הפסטיבל מבוטא על ידי ההפקה כ ' אקט טוּ ' . בדיקציה המושלמת של המנהל האומנותי יונתן שוורץ זה נשמע איכשהו בסדר אך כששמעתי אחרים מבטאים את השם ' אקט טוּ ' נראה לי שיש לאמר להם לבריאות בעקבות העיטוש הקולני.

יוסי רן: 01 12 2009 01:29    כותרת הודעה: מנפלאות עיתונות התרבות…

כתבי התרבות הגדילו לעשות הפעם. לא רק שלא טרחו לבקר באירוע הסיום של פסטיבל אקט2 השני ולדווח מקרוב על ההצגה הזוכה ועל מתחרותיה, הם אפילו ידעו לספר דברים שלא היו ולא נבראו. בשני מקומות שונים נכתב ביום חמישי האחרון הגיעו לאולם רפפורט בחיפה למעלה מ-700 איש, כדי לגלות מי תהיה ההצגה הזוכה בפסטיבל הפרינג'- "אקט 2". אילו נכחו אותם כתבים באירוע היו יודעים שהטקס לא התקיים באולם רפפורט אלא באולם הסינמטק שתכולתו המירבית היא 159 צופים. אפילו באכסדרה המקום מוגבל ל 300 איש. תכולתו המירבית של אולם רפפורט היא 473 מקומות. המספר 700 ככל הנראה איננו מתייחס לאירוע הענקת הפרס לזוכים בפסטיבל אקט2 השני.
אחד הכתבים גם מנה את שמות המתחרים שניגשו לפרגן לזוכים ובין הניגשים לברך ציין את אסתי קוסוביצקי ומיכאל כורש שלא נכחו בכלל באירוע בגלל התחייבויות קודמות.
אני יודע שזה נשמע מאוד קטנוני אך אני מאוד כועס על עיתונאי וכתבי התרבות שהרשו לעצמם להתעלם לחלוטין מהאירוע ובאיחור של ארבעה ימים לדווח עובדות שגויות כאילו נכחו באירוע. אני קורא לא מעט כתבות בנושאי תרבות ורוצה להאמין שהן מכילות מידע אמין וזאת למרות שלא פעם אני מגיע לאירוע ומופתע לגלות שאין קשר בין הכתבות לבין מה שאני חווה… וחבל.

יוסי רן: 06 12 2009 02:31

באיחור רב מידי גיליתי שטלי ניהלה יומן מסע מפורט לאורך הפסטיבל. היומן מרתק במיוחד משום שהוא מפרט ציפיות, צפיות, סקירות ותוצאות. בסיום המסע יש מסכת תגובות מעניינת שגלשה מתחום התיאטרון למחוזות הספרות או, ליתר דיוק, לחנויות הספרים.
חוויותינו מההצגות די דומות אך ההצגה הזוכה של טלי שונה מזו שאני בחרתי 'בימים האלה בזמן הזה'. סיקרנתי אתכם? יופי אז לכו לעכשיו תורי – הרשימות של טלי…

קנאו בנו עכשיו על חוויותינו והתכוננו לאקט2 השלישי – בשנה הבאה גם אתם באים, כן, אפילו מתל-אביב.

בלון – גל פרידמן בתיאטרון הסטודיו בחיפה

גל פרידמן הוא שחקן צעיר מבוגרי הסטודיו למשחק ניסן נתיב וצוות ציףורֶלָה. אם הגעתם הנה בעקבות גל פרידמן המדליסט האולימפי בשייט, אינכם במקום הנכון.

גל פרידמן זכה בציון לשבח על משחקו בהצגה בלון בתיאטרונטו 2008. אני לא הספקתי לראות את ההצגה בזמן הפסטיבל. תיאטרונטו 2008 ו 2009 התקיימו בחול המועד פסח ביפו העתיקה. פסטיבל זה מתנגש עם פסטיבל הצגות הילדים בחיפה. בגלל שגעון הבובות שתקף אותי לאחרונה, נשארתי בחול המועד פסח בחיפה. ב 2008 הייתה לי אפילו נציגות בפסטיבל חיפה להצגות ילדים. אמנם עשיתי באחד הערבים גיחה לתיאטרונטו ביפו לראות אירועי חוצות אך לא הספקתי לראות אף הצגה מהצגות התחרות משום שהעדפתי לראות הצגת בובות אורחת מספרד בשם "ראש בעננים". בדיעבד לא הייתה זו בחירה מוצלחת ואפילו לא טרחתי לכתוב עליה.

ההצגה 'בלון' ממשיכה לרוץ מאז אותו תיאטרונטו. אני ראיתי אותה בתיאטרון הסטודיו בחיפה. זוהי מונודרמה שבה מספר השחקן לקהל את סיפורו, סיפור מן העבר. המספר הוא בחור תמהוני כבן שלושים שעיסוקו ממכר בלונים. לדמויות עליהן הוא מספר יש שמות ותארים, את שמו של המספר איננו יודעים. הוא קנאי באובססיביות למספר טקסים שמקנים לו ככל הנראה שלוות נפש. הוא חייב לגעת בכל משקופי הדלתות לפני שילך לישון וכשהוא שוטף כלים הוא מקיש על הצלחת האחרונה שלוש פעמים. בשלב מאוחר יותר בהצגה הוא מתאר רגעים של אושר ושלוה בהם הוא יכול לסיים את שטיפת הכלים מבלי לבצע את טקס הנקישות – זהו מבחינתו הישג. לגיבור סיפורנו יש דמיון עשיר. כשהוא מתאהב בשדרנית הרדיו, הוא מספר לה מה שלדעתו ימצא חן בעיניה וכך הוא הופך בדמיונו לסטודנט לרפואה. הוא איננו משקר, גם הוא מאמין בכך לפחות באותו זמן. המצב מסתבך כאשר הוא מנסה לעסוק ברפואה בפועל.

גל פרידמן מעביר היטב את תחושת התמהונות, המבוכה והבטחון המדומה. קל מאוד להזדהות איתו ולקבל את התנהגותו בכל המצבים. הוא אדם תמים ומאוד חיובי בהתנהגותו ובכוונותיו. אינני חושב שמישהו בקהל חשב שהוא עושה מעשה רע כאשר הוא לובש את חלוק הרופא וניגש להציל פצוע שהגיע לבית החולים. ברור לכולם שכוונותיו טהורות ואין סיבה לראות בהן פְּסוּל.

המחזה נכתב ובוים על-ידי אלדד כהן, פסיכולוג ומחזאי שמעיד על עצמו שהוא מפוצל בין שני העיסוקים. המחזה משובץ בחוכמות חיים פשוטות שהגה מוכר הבלונים שלנו. החיים מבחינתו סובבים סביב הבלונים שהתייחסות האנשים אליהם מאפיינת את תפיסת המציאות שלהם.

• אנשים אוהבים לקנות את הבלונים היקרים יותר, אלה שכח המשיכה איננו פועל עליהם והם נמשכים כלפי מעלה משום ש "אנשים נמשכים למה שלא נמשך אליהם".
• כשאותם אנשים קונים את הבלון שנמשך אל על, הם רוצים לשחררו אך לאחר שהוא כבר בידיהם הם אינם משחררים את הבלון כי "אנשים חיים בשביל האפשרות ולא בשביל המימוש".
• "בלון הוא כמו ילד, צריך לתת לו לעוף אבל להמשיך לעקוב".

האמירה האחרונה קוסמת לי מאוד. חוכמת חיים זו סוגרת את ההצגה והצופה, אני, הולך איתה הביתה. במחשבותי השלמתי לעצמי את המשפט ההפוך – "ילד הוא כמו בלון, צריך לתת לו לעוף אבל להמשיך לעקוב". בדרכנו סיפרה לי אשתי שתחייה שהיא הפכה בראשה את המשפט, ממש כמוני. כנראה זה מתבקש מאליו.

בצאתנו מהסטודיו קיבל כל צופה בלון אדום מהסוג שנמשך כלפי מעלה ועכשיו, כאשר אני כותב, משוטטים מעל ראשי שני בלונים אדומים ובלון לבן ענק שנתן לי המספר, זהו הבלון שסימל את הרופא בהצגה.

הצגה יפה ונוגעת ללב.

על ההצגה בהבמה http://habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=0&EventID=20169

סקינהד [תיאטרון תאיר]

מקריאת תקציר ההצגה נראה היה לי שלהצגה פוטנציאל למטען רגשי משמעותי. הנרי דויד הוא מייקל דאוני, ניאו נאצי שנאשם ברצח על רקע גזעני. מנשה נוי הוא דניאל דונקלמן, עורך דין יהודי שהוטל עליו להגן על מייקל. לשניהם יש בעיה רגשית לא פשוטה ושניהם מעוניינים להתמודד עם הבעיה ונלחמים לשם כך עם עצמם. הצירוף יוצר אוירה טעונה במיוחד משום שאיש משניהם איננו יודע כיצד להתמודד עם מצבו. שניהם כועסים, נעלבים, סולדים זה מזה ובכל זאת שומרים על היחסים ביניהם ואינם מניחים לקשר ביניהם להתנתק.

אני נוטה להגיב רגשית לחוויות אומנותיות. בעבר עטיתי על עצמי שכבות הגנה שימנעו ממני את החשיפה לחוויה הקשה. עם הזמן למדתי שההתגוננות גורעת מהחוויה ושיניתי צורת התייחסות. כשאני הולך להצגות תיאטרון שאני יודע שיגרמו לי לקונפליקט פנימי אני מסיר מעלי את כל שכבות ההגנה ומותיר את עצבי חשופים לחוויה, תהיה אשר תהיה. כך נהגתי כשהלכתי לראות את נולדו אשמים ממנה יצאתי עם מועקה עזה, מותש ומבולבל. גם ההצגה דע מאין באת הותירה אותי נרעש, נרגש ובעיקר כועס על אחת הדמויות במחזה.

הגעתי להצגה סקינהד פתוח לכל עוצמת החוויה ומצפה לטלטלה רגשית. זה לא קרה. ההצגה חלפה לידי מבלי לגעת בנימי רגשותיי. ראיתי את הקונפליקט, שמעתי על הדילמות וראיתי את ביטויי הכעס, התדהמה, העלבון, הסלידה, התוקפנות ואף האלימות. כל מרכיבי הדרמה היו שם ובכל זאת לא נגעו בי. לא כעסתי על מייקל ולא סלדתי ממנו, לא הייתי שותף לדילמות, לכעסים ולחששות של דניאל. לפעמים נראו לי התנהגויות מסוימות תפלות קמעה. הזעם בו נתקף מייקל דאוני לקראת סוף ההצגה נראה לי סתם צעקני. השחקן אמנם השקיע את נשמתו בביטוי הכעס שלו שנובע מעלבון ומחוסר אונים ובכל זאת התמונה הייתה בעיני בעיקר מגוחכת. אין לי מושג איך השפיעה ההצגה על הצופים האחרים אך הבטתי בקהל לא מעט במהלך ההצגה ולא ראיתי זעזוע, כעס או תדהמה בפני איש.

למרות זאת, כשיצאנו מההצגה המשכנו לדבר עליה כך שככל הנראה השאירה עלינו בכל זאת איזשהו רושם.

אלי ביקורת [elybikoret@gmail.com] כתב על ההצגה ביקורת מעולה בה הוא קובע שההצגה "מומלצת המלצה חמה ביותר לראותה בגלל המשחק ,הבימוי, התוכן והשאלות שהיא מעוררת." – http://cafe.themarker.com/view.php?t=775151

מחזאי: דיוויד גאו
בימוי: אייל סלע
מוזיקה: אסף אמדורסקי
תרגום ודרמטורגיה: איתן בלום
עיצוב תפאורה: אבי שכוי
עיצוב תלבושות: עוזי עמרני
עיצוב תאורה: דניה זמר
וידאו ארט: איתן בוגנים

%d בלוגרים אהבו את זה: