אנו מבלים השנה את חופשת החנוכה שלנו בירושלים של מטה. הפעם אנו פוסחים על העיר העתיקה וקדוּשותיה, ושמים פעמינו אל החוּלין שבמרכז העיר. שכרנו מבעוד מועד חדר במלון בוטיק אגריפס, שממוקם בתפר שבין נחלאות ומחנה-יהודה לבין מדרחוב בן-יהודה. השם יהודה אמנם משותף לבן-יהודה ולמחנה-יהודה, אך אין זה אותו יהודה, הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכל אזור יש קסם משלו.
גם לפני ארבע שנים יצאנו בעקבות האורות לטייל בירושלים. בפעם ההיא שכרנו לנו מקום בבית קטן במושבה הגרמנית, והתחלנו את ביקורנו בתוך החומות. אשתי שתחיה מורה, לפיכך אנו נופשים תמיד בתקופה בה כל האתרים גדושים בתלמידים. האפשרויות העומדות בפנינו הן טיסה לארץ אחרת, או נסיון לנווט למקום בו אין "הפעלת ילדים". כשילדינו עוד היו ילדים, ככל הזכור לי, לא "הפעלנו" אותם אלא חינכנו אותם לפעול ביוזמתם. בירושלים, האירועים המוצעים לילדים ולמבוגרים, הם בדרך כלל מהסוג המרחיב אופקים, לעומת אירועי הקיפצו והרעישו חסרי התוכן, שמסופקים תחת כל עץ רענן במרבית איזורי הבילוי בארצנו בחופשת החנוכה. אז הנה אנחנו בדרכנו ירושלימה.
יום שני 02.12.2013 – נר שישי של חנוכה
עין כֶּרֶם
בדרך לירושלים, ממש בפאתי העיר, עוצרים לביקור בעין-כֶּרֶם. אנחנו שמחים לגלות שעירית ירושלים הקצתה בעין-כרם מקום חניה מוסדר שהחניה בו חינם. גם השירותים הציבוריים נגישים ונקיים – בהחלט פתיחה טובה לעצירה ראשונה אחרי נסיעה ממושכת מחיפה לירושלים. הולכים בעקבות השילוט לעבר מעיין מרים. זוהי בעצם נקבה צרה מאוד בקיר שהמים יוצאים ממנה דרך תעלה ומתנקזים אל שוקת מלאה ירוקת.
עולים במדרגות הביקור לבקר בכנסית הביקור, אך השערים נעולים למבקרים עד 14:30 – הפסקת צהריים. בחצרות הבתים, לצד דרך המדרגות, מסודרות ערימות של גזרי עץ להסקה, ובאויר נישא עשן בניחוחות עץ בוער. חזית הכנסיה מרשימה וניתן לראות את הפסיפס גם דרך השער הנעול. מרחבת שער הכנסיה יש תצפית לכיוון בית זית. אנחנו צופים בדממה. שקט פסטורלי שגורם אפילו למחשבות להאיט את צעדיהן. יורדים חזרה אל המעיין כשלידינו נוסעת מכונית במורד המדרגות.
מסמטת המעיין אנחנו ממשיכים במעלה צוקי הישועה שמוביל אל המנזר הרוסי 'גורני'. הכנסיה, בית הספר והמנזרים, מוקפים חומה ששעריה מוגפים – אין אפשרות לראות כמעט שום דבר. בדרך חזרה אל המעיין סרים אל האכסניה שממנה יש תצפית נוף יפה.
עוברים את הדרך הראשית לכיוון כנסיית יוחנן בהרים. השביל אל הכנסיה זרוע חנוית ודוכני ממכר מזכרות לתיירים – צעיפים, צמידים, חפצי נוי ודת. המחירים סבירים בהחלט אך ריח הצעיפים מוזר משהו. הכנסיה מאכזבת – מוזנחת. לפני שאנחנו יוצאים, קבוצת מבקרים פוצחת בתפילה בשפה סלאבית כלשהי, וקולות שירה ממלאים את הכנסיה.
חניה, מחנה יהודה ונחלאות
המרחק מעין כרם למרכז ירושלים קצר מאוד, אך הדרך עמוסה ופקוקה. מהמלון מודיעים לנו שמגרש החניה מלא, כמאמר הפסוק: יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן [יוסי רן א' 1]. אנחנו חונים במגרש סמוך – 20 שקלים מארבע אחר הצהריים עד שש בבוקר, בשאר שעות היממה המחיר הוא ששה עשר שקלים לשעה. מגיעים למלון ומגלים שממש כרגע התפנה מקום בחניון המלון. אני שועט להביא את המכונית מהחניון בתשלום אל חניון המלון. הדרך אל החניון ברגל כשתי דקות, הדרך חזרה במכונית כרבע שעה. זהו – קבענו את מקומנו בחניון המלון, המכונית לא תמוש מכאן עד שנעזוב את העיר.
משהתמקמנו אנחנו מוכנים לצאת לתור את חנוכיות השכונה. היום נר שישי. משוטטים בשוק מחנה יהודה ובנחלאות. עוברים מדוכן לדוכן ומחנוכיה לחנוכיה. חוטפים ממתק שומשום וגרעינים דביק ומאכזב. קונים בורקס תרד מרשימים ביופיים ומגלים שאין יופים מעיד על טעמם.
אנשי חב"ד נערכים לטקס הדלקת הנרות בשוק מחנה יהודה. מאוחר יותר נגלה שטקסים דומים מתקיימים בכל רחבי העיר. הטקס מתמשך ומתמשך ולהדלקת הנרות עדיין לא הגענו. בינתיים מספר לנו רב מכובד למראה ספור על ג'ורג' וושינגטון ונרות החנוכה של אהרון לוי. אני תמיד תמה במעמדים מעין אלה, מאין מקריצים רבנינו סיפורי מעשיות על ניסים בסגנון הימים ההם, שמתרחשים גם בזמן הזה. בסופו של דבר הנרות דלוקים לתפארת שוק מחנה יהודה. אני מצלם הרבה מאוד חנוכיות שהוצבו בחזיתות בתי נחלאות. מרבית החנוכיות דומות זו לזו. אני מנסה לצוד חנוכיות שיש בהן יחוד כלשהו, אך את אלה, מסתבר, אין בעליהם מניחים ברשות הרבים אלא מעבר לחלונותיהם – במקומות שקשה לצלמן. חבל. בשובנו למלון אגריפס אנו מוצאים שהחנוכיה של המלון מרשימה מאוד ביופיה.
[החנוכיה של מלון בוטיק אגריפס היא האחרונה במצגת]
ארוחת ערב ראשונה במדרחוב בן-יהודה
אחרי כוס תה בתצפית גג המלון – יוצאים לאכול. המלון נמצא, כאמור, בתפר שבין נחלאות למדרחוב בן יהודה, והכל במרחק הליכה סביר. טיול קצר לאורך המדרחוב בואכה ככר ציון וחזרה. פונים אל הסמטאות הסמוכות ומתיישבים לאכול ארוחת ערב במסעדה ששמה בליקר-בייקרי. זוהי מסעדת רשת חלבית חביבה. אנחנו בוחרים בה, פשוט משום שיש בה מקום פנוי, בעוד בחזית המסעדה הסמוכה משתרך תור ממתינים מכובד. שותים מרק בצל טעים, אם כי לא ממש חם, ואוכלים פלאפל מתרד עם פרמז'ן על מצע יוגורט ועלים ירקרקים – טעים ומעניין. בחזרה מהמסעדה עוברים בסמטה ששמה דורות ראשונים ומגלים בה מספר בתי קפה, פאבים ומסעדות שפספסנו בסיבוב הראשון. באחד מבתי הקפה מתקיימות מידי ערב הופעות חיות של הרכבי ג'אז ובלוז. עוד נשוב לכאן באחד הערבים הבאים.
יום שלישי 03.12.2013 – נר שביעי של חנוכה
ארוחת בוקר ישראלית מאוד
ארוחת הבוקר של מלון אגריפס מוגשת במלון לב ירושלים שמעבר לכביש. מלון גדול שמארח בעיקר משפחות, בעיקר דתיות, בעיקר עתירות ילדים. מזנון חופשי עם מיצים, קפה, עוגות, בורקס, גבינות, סלטים, דגים… האוכל יותר משביע מאשר הוא טעים, אך זה בדיוק מה שיאפשר לנו לטייל לאורך כל היום, ולהשאיר את הארוחה הבאה לשעות הערב. הילדים שמתארחים בחדר האוכל מתנהגים למופת, שקטים ותרבותיים. ובכל זאת, ילד סקרן בודק כמה פעמים ניתן להעביר את אותה פרוסה במסוע הטוסטר, וגורם לפרוסה לעלות בלהבות בתוך הטוסטר. המלצריות מטפלות בשריפה בשלווה מחוייכת. הן מנוסות באירועים מעין אלה, זה יקרה גם בשתי ארוחות הבוקר הבאות.
טיול רגלי מלב העיר לעבר תחנת הרכבת הראשונה בירושלים
המרחק איננו רב מידי ואליבא דגוגל מפות, זמן ההליכה ברגל איננו ארוך משמעותית מזמן הנסיעה בתחבורה ציבורית. בנוסף לכך, בטיול רגלי תמיד מגלים מקומות שלא הכרנו. יוצאים לדרכנו דרך המדרחוב, פונים ביואל משה סלומון ועוברים מאחורי תמול שלשום לסמטאות נחלת שבעה, בית קברות ממילא, אגרון. בפינת מתחם ממילא צופים לכיוון שער יפו, אך מאחר שטיולנו השנה הוא בירושלים של מטה, פונים לרחוב דוד המלך. דרך אחת הסימטאות רואים מזרקה שלא הכרנו – נכנסים ומגלים את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. מבנה מרשים עם חצר יפה מעוטרת באריחים בסגנון מוגרבי. עוצרים למספר דקות להנות מהנוף העירוני המפתיע וממשיכים לעבר גן הפעמון. בדרך נכנסים לביקור קצר בשדרת הכבוד באכסדרת מלון המלך דוד. זוהי שורת אריחים שעליהם מתנוססות חתימות של אורחי המלון המכובדים. יש כאן תמהיל מעורבב היטב של מנהיגים, אנשי תרבות ואילי הון. מקומנו, מן הסתם, איננו כאן. מביטים על בית ימק"א ממש ממול. הפעם לא נעלה למגדל התצפית של ימק"א. את זה עשינו כבר לפני ארבע שנים. השנה אנחנו מסתפקים בתצפית גג המלון שלנו.
מעבר לגן הפעמון, ברחוב דוד רמז, נמצא החאן הירושלמי, ובסוף אותו רחוב – לצד הככר – מצויה תחנת הרכבת הראשונה. לפני ארבע שנים המלון שלנו היה בסמטא סמוכה ואנחנו מכירים את הסביבה היטב. אנחנו יוצאים מגן הפעמון ואני נדהם לגלות לכל אורך הקטע הראשון של דרך בית-לחם, יריעות ענק שמסתירות את המעבר לכיוון החאן הירושלמי. על היריעות כתוב שזו היא תחנת הרכבת הראשונה. מה קורה פה? אני יודע היכן נמצאת התחנה. מבולבלים משהו אנחנו ממשיכים על פי השילוט, ומגיעים למתחם התחנה שמערך החנויות בו מזכיר באופן מפתיע את מתחם התחנה ביפו ואת נמל תל אביב. אני עדיין לא מבין כיצד זזה התחנה ממקומה. לוקח לי זמן רב להבין שאנחנו נמצאים בעצם במקום עליו נסעו הרכבות. האזור כוסה ברצפת עץ דומה להפליא לזו של נמל תל אביב המחודש, ואת מבנה התחנה אנו רואים מצד הרכבות. החזית נותרה ברחוב רמז, אלא שעתה היא מוצנעת – הגב הפך להיות חזית.
מבנה התחנה, מצד הרציפים, מאכלס עכשיו שורת מסעדות ובזאר קולינרי מאחורי מסכי בד לבנים. הכל יפה, אך מלוקק מידי לטעמי. בזאר המזון מציע מרכולת דומה לזו שראינו בשוק מחנה יהודה, אך במחירים שונים לחלוטין ובמעטה דק של פלצנות. ברחבה – מעל מסילות הברזל, מצויים דוכני ממכר חפצי נוי וצעצועים, ואזורי משחק לילדים. אני נהנה מההתנהגות התרבותית של הילדים, ותוהה אם יש משהו באוירת העיר שמרגיע את הילדים. לפני מסך המסעדות ניצב שולחן שלידו יושבת קבוצת שחקני רחוב ומציגה מיצג חזותי ללא מילים. בקצה המתחם מתקיימת תערוכה של רכבות משחק. אנחנו מחליטים לוותר. יוצאים לתור את הצד האחורי, זה שהיה פעם חזית התחנה. עוברים ליד מרכזי התרבות המוכרים – תיאטרון המעבדה – שהיום הוא זאפה, החאן וכמובן החזית המקורית של תחנת הרכבת הראשונה. לאחר מנוחה על כוס קפה במסעדת לנדוור שבמתחם, יוצאים להמשך דרכנו.
בתחבורה הציבורית אל מגרש הרוסים וסביבתו
ברחוב רמז נמצאת תחנת אוטובוס שדרכה עובר חלק ניכר מהתחבורה לעבר מרכז העיר. אנחנו שואלים את נהג האוטובוס הראשון שעוצר בתחנה אם הוא מגיע למגרש הרוסים. לא, הוא אומר, אני מגיע לרכבת הקלה. איננו עולים – מחכים לאוטובוס הבא… גם הוא מגיע לרכבת הקלה. הנהג הפעם מסביר פנים. הוא מסביר לנו שברחוב יפו עוברת רק הרכבת הקלה ולכן לא עוברים בו אוטובוסים. בקצרה, אין אוטובוסים למגרש הרוסים וגם לא לכיכר ציון – עלינו לנסוע למקום בו נוכל לעבור לרכבת הקלה. הנסיעה באוטובוס וברכבת קלה ונוחה, הכרטיס תקף לשעה ומחצה ואנחנו מגיעים לרכבת הקלה, ובאמצעותה לתחנת העיריה הסמוכה למגרש הרוסים. סיבוב קצר ברחבת העיריה, הצצה לעבר כנסית השילוש הקדוש, כיכר המוסקביה ובית המעצר הסמוך וזהו. אין יותר מידי מה לראות, הסיבה העיקרית בגללה רציתי להזכר במקום היא ההצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה שראינו לאחרונה. בדרך חזרה לרכבת הקלה, ברחוב יפו 30 מגלים חנות קטנה של בורקס מוסא ועוצרים לאכול בורקס תרד. ממש טעים, כמו בימים ההם ביפו, לפני השתלטות רשתות שיווק המזון. שבים למלון ברכבת הקלה – עדיין באותו כרטיס.
טיול לבית טיכו וארוחת ערב בשוק מחנה יהודה
לאחר כוס תה במלון יוצאים ברגל לרחוב הנביאים. מציצים מעבר לגדר בית הרב קוק ונכנסים לבית טיכו דרך החצר המרשימה. במרפאה של ד"ר טיכו, מוצגת תערוכה של ציורים שציירה אנה טיכו, וכן יצירות של אמנים צעירים ששאבו מציוריה את השראתם. מקנחים בסקירת אוסף החנוכיות שד"ר טיכו אסף מכל רחבי העולם, וממשיכים בטיולנו ברחובות העיר עד שרגלינו נושאות אותנו שוב לשוק מחנה יהודה. כבר אתמול החלטנו שהערב נאכל בשוק. עוברים ליד קבוצת המסעדות שמקיפה את המסעדה המפורסמת 'אמא' וממשיכים לכיוון השוק העירקי. מוקדם יותר ראינו המוני אדם סועדים אצל עזורה – עכשיו תורנו לטעום מתבשילי הפתיליה הנודעים. השעה כבר אחרי שש בערב, העומס על המסעדה פחת. בפתח יושב גבר שכל חזותו זועקת "אני הבעלבית" ואומר לנו שנשאר רק חומוס וקובה, אז אם אנחנו רוצים לאכול בשר שנלך למוריס. זה בסדר, נאכל קובה. מחפשים מקום לשבת אך שיירי המוני האדם שסעדו לפנינו ניכרים על השולחנות, על הכסאות ואף מתחתם. המלצרית אומרת שיש מקום בפנים. נכנסים אל המסעדה ומייד נסוגים – ניחוחות הנפט המציפים את המקום אינם חביבים עלינו. יוצאים חזרה ומתמקמים ליד השולחן שנראה לנו מלוכלך במידה נסבלת. המלצרית באה ומקנחת את השולחן במטלית – עכשיו השולחן רטוב ומדיף ריח עז של אקונומיקה. עד כאן! אנחנו קמים והולכים לכיוון מוריס.
בדרך למוריס, מצביעה אשתי שתחיה על חנות קטנה בשם רוז'ה ובחזיתה סירים שמהם מוכרים אוכל עממי. בתוך החנות נמצאים שני שולחנות – זוהי גם מסעדה לעת מצוא. האוכל בסירים נראה מפתה. אני נזכר בעצה ששמעתי פעם – רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבח. אני מציץ פנימה ורואה על קיר השרותים הנקיים שלט: "אסימונים לטלפונים ציבוריים". אנחנו מחליטים לאכול אצל רוז'ה. מזמינים מנה קובה חמוסטה לכל אחד מאיתנו. המוכר מגיש לאשתי מנה ענקית שמועברת מייד אלי. שתחייה אומרת שהמנה גדולה עליה ומקבלת מנה מופחתת קובה. בנוסף מוגשים לנו סלטים ולחמניות. סלט הטחינה עשוי ממש כלבבי, כלומר – יש גם טחינה בתערובת השום והלימון. שנינו בולסים את מנותינו, ובינתיים המוכר מתחיל לפנות את הסירים לקראת סגירת החנות. אני שואל אותו אם הוא מכין את הטחינה בעצמו ומחמיא לו עליה. הוא מציע לנו מייד גם מנה חומוס מעשה ידיו להתפאר ‘על חשבון הבית’. החומוס עשוי לטעמי, עשיר בטחינה ומגורגר במידה החביבה עלי. אנחנו יוצאים שבעים ושבעי רצון מהחוויה – המחיר לשתי מנות קובה חמוסטה עם סלטים, לחמניות ושני קולה – 85 ש"ח לפני טיפ.
מדרכות חלקלקות בדרך לערב ג'אז בבירמן
בדרכנו החוצה מהשוק קונים קלמנטינות ועגבניות שרי. בינתיים מתחיל לטפטף גשם ואני שמח שקניתי בדרך, ברחוב יפו ליד הדוידקה, מעיל גשם ב 25 ש"ח. שבים למלון להשאיר את העגבניות, לשתות כוס תה ולנוח קמעה. קצת לפני תשע בערב יוצאים לבירמן. 
הגשם הקל הרטיב את המדרכות וציפה את אבני ירושלים בשכבה חלקלקה של אבק מפוייח ולח. מחליקים מעט בכל צעד, אני מועד קמעה על אחת המדרגות בדרך ומכניס את אשתי שתחייה לכוננות שמירה עלי. מנסים לסגל לעצמנו הליכה מתאימה למניעת החלקה, ובינתיים רואים שגם הירושלמים אינם מצליחים להתמודד בהצלחה יתירה עם החלקלקות. בבירמן ההופעה כבר בעיצומה. פסנתר, תופים וקונטרבאס משמיעים קטעי ג'אז מוכרים וגולשים די מהר לאילתורים סביב משפטים מוסיקליים שמכתיב הפסנתרן. אנחנו מזמינים סיידר חם, עם ובלי יין, ונהנים מהמוסיקה ומהאוירה. בינתיים מצטרף לנגנים גבר מבוגר עטור רעמת שיבה ומאלתר עימם באקורדיאון. זהו, מן הסתם, מנהל הפאב – דן בירון – מהצבעוניים באנשי ירושלים. ראינו אותו גם כשעברנו לפני בירמן בערב הקודם, וגם אז הוא אילתר עם הלהקה האחרת שהופעיה בליל אמש. ההופעה מסתיימת בעשר בלילה ואנחנו יוצאים לכיוון המלון, צועדים עקב בצד אגודל מפחד ההחלקה. אמנם מעט מוקדם, אך אנחנו מאוד עייפים ובהחלט מתאים לנו לסיים את היום.
יום רביעי 04.12.2013 – נר שמיני של חנוכה
יָד וָשֵׁם
ארוחת בוקר דומה לזו של אתמול, כולל מדורה קטנה בתוך הטוסטר לזכר המכבים, ויוצאים לדרך.
הרכבת הקלה עוברת בקרבת המלון שלנו ותחנתה הסופית ממש בפניה ליד ושם. בדרך אל הרכבת הרוח מתגברת אך בינתיים אין גשם. מאז ביקורנו הקודם בירושלים לפני ארבעה חודשים בלבד, הרכבת הקלה התייעלה להפליא, ורכישת הכרטיסים פשוטה ומהירה. בפעם הקודמת זכינו לראות שלוש רכבות עוברות עמוסות בְּיֶתֶר, בעוד אנחנו נאבקים עם מכונת ממכר הכרטיסים שמסרבת לתת לנו את מבוקשנו. הפעם תדירות הרכבות גבוהה והעומס בהחלט סביר. חווית הנסיעה נעימה ונוחה. באתר יד ושם מצויין ש"שירות הסעות חינם מהר הרצל ליד ושם פועל ברציפות בכל שעות פעילות האתר". אנחנו מחכים להסעה ובינתיים מגיע לתחנה אוטובוס שכונתי של אגד ועוצר לידנו. הנהג מסביר לנו שכרטיס הרכבת שבידנו עדיין תקף ולכן אנחנו יכולים לנסוע איתו ליד ושם באותו כרטיס. זהו כבר נהג האוטובוס השני שבא לעזרתנו ביוזמתו. תוך דקות בודדות אנחנו ביד ושם. הכניסה חופשית.
בְּדֶּלְפֵּק המודיעין אנחנו מקבלים הדרכה קצרה על האתר, רוכשים מפה, מפקידים חפצים ויוצאים למסלול הסיור. מרכז הביקור הוא המוזיאון לתולדות השואה שמסתיים בהיכל השמות. עוברים בין המוצגים ושוקעים אט אט לתחושה המוכרת שמלווה אירועים מעין אלה. הכל מוכר, הכל ידוע, יש פה ושם משהו שלא ידענו לפרטיו, אך בכללותה החוויה מוכרת. ככל שמתקדמים מתגברת הטלטלה בין כעס לבין עצב. הרגש איננו מתקהה עם השנים. במשך תקופה ארוכה נלחמתי ברגש זה והתעלמתי מכל איזכור של השואה, כאומר "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". כן, אני יודע שהציטוט שייך לאירוע מסוג שונה, ובכל זאת הוא ייצג היטב את הרגשתי בזמנים מסויימים בהם המיסחור הגואה של השואה ושל השכול עורר בי מידה של גועל. בחלוף השנים הכתה בי ההכרה שאחרוני דור השואה – דור ההורים שלי – עוזבים את עולמנו ומוטלת עלינו האחריות לְשָׁמֵר את העובדות והראיות למען הדורות הבאים. לא קל, ומאוד מאלף.
בהיכל השמות, אשתי שתחיה ניגשת לאחת מעמדות המחשב לנסות לאתר דפי עֵד לזכר בני משפחה שלא שׂרדו את השואה. המידע שבידה מועט והחיפוש איננו קל. המדריך בהיכל מסביר לנו שאין צורך לבצע את החיפוש דווקא שם, המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה מצוי באתר יד ושם.
אנחנו עוברים דרך בית הכנסת, סוקרים את המוזיאון לאמנות השואה וממשיכים בגשם בצעד חפוז לעבר אוהל היזכור. חלק ניכר מיצירות אמנות השואה הגיע מגטו טרזין, הגטו היצוגי שהנאצים דאגו לשוות לו מראה של קהילה אנושית נינוחה. בגטו זה ניתנה לאמנים אפשרות להתבטא, ושם גם הצליחו מרביתם למצוא מקומות מסתור ליצירותיהם ולחשוף אותם לאחר המלחמה.
הגשם מתגבר ומעילינו מופקדים. אנחנו מסתכלים מרחוק כמיטב יכולתנו לעבר היד לילד ולעבר שאר המוצגים באזורים הפתוחים ומחישים את צעדינו חזרה למרכז המבקרים. חוזרים אל הרכבת הקלה באמצעות שרות ההסעות החפשי של יד ושם ושבים אל מציאות ימינו.
טעמי – חוויה מסוג אחר לחלוטין
מסעדת טעמי מוגדרת במספר מקומות כמוסד מיתולוגי שאסור להחמיץ. בדיעבד, לא זכור לי שקראתי על האוכל תשבחות. עיקר מה שידעתי הוא שהבעלים המקורי, אלברט מג'ר, נהג לצעוק לעבר הסועדים "לא ללעוס, לבלוע". ובכן, המייסד המהולל כבר איננו בין החיים, אך רוחו ככל הנראה שורה על המקום. חולצות עובדי המסעדה מעוטרות בכיתוב "לא ללעוס, לבלוע" לזכר גסות הרוח המקורית.
אנחנו מתמקמים. מלצרית חביבה ומסבירת פנים ממליצה על כל מה שבתפריט. אשתי לוקחת מרק עדשים, אני מזמין מרק קובה אדום, וכן אנו מזמינים מנה חומוס ומנה ארטישוק ממולא שנחלוק בינינו. האוכל, בלשון המעטה, מאכזב מאוד. לפחות משביע. בעודנו יושבים במסעדה, גבר כלשהו – כנראה מבעלי המקום – צועק דקות ארוכות בקולי קולות על המלצרית ששרתה אותנו והיא נמלטת מהמקום בוכיה. החוויה מביכה ומטרידה במידה קיצונית ואנחנו נחפזים לסיים ולברוח גם כן. כל שיש לי לומר על טעמי המיתולוגית הוא שגסות הרוח המקורית נשמרה, ושרגלי לא תדרוך במקום מחריד זה לעולם.
שמות החנויות בירושלים
כבר משיטוטנו הראשון במרכז העיר צדו את עיני שמות החנויות. לכל החנויות שאינן שייכות לרשת ארצית או עולמית, העניקו בעליהן שמות מקוריים. ומה המייחד שמות אלה ביחס למה שאנחנו רואים בתל-אביב ובחיפה?
נכון – השמות על טהרת העברית! שלטי חלק מהחנויות אפילו מציינים את השם העברי באותיות לועזיות. זה משמח אותי מאוד לנוכח הִתְלַעְַזוּת שמות החנויות בשאר מחוזותינו, ואני מלקט צילומי שמות חנויות ברחובות, במדרחוב ובשוק לתפארת השפה העברית.
חוויה תרבותית בתמול שלשום
בכל מקרה היה בכוונתנו לבקר בתמול שלשום. אלא שעכשיו, זמן קצר לאחר החוויה המסוייטת משהו בטעמי, אנחנו זקוקים נואשות לחוויה מתקנת, ואין מקום מתאים מתמול שלשום לתיקון החוויה. תמול שלשום נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה מטעמי. המרחק בין החוויה התרבותית במסעדה-ספריה תמול שלשום לבין החוויה של טעמי איננו יכול להמדד אפילו בשנות אור. המוסדות הללו, על אף ששניהם מגישים מיני מזונות, שייכים לעולם ערכים שונה לחלוטין.
השלט בתחתית המדרגות המובילות לתמול שלשום מכניס אותנו לאוירה המתאימה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל זה ממש לא משנה, המקום משרה עלי אוירת נינוחות תרבותית. אנחנו מתיירים קלות בין מדפי הספרים, ומתמקמים ליד שולחן זוגי בפאתי החנות-מסעדה. אני מביט לעבר אורחים שיושבים לבד ליד שולחן וספר בידם ותוהה אם הם מצפים לחברים או מבלים עם עצמם בקריאת ספר. אני מזהה בהם את עצמי בתקופות אחרות, ואני יודע שגם ילדי נוהגים לשבת בבתי קפה בגפם ולקרוא. יש בחווית הקריאה לבד בציבור טעם מיוחד שאינני יכול להסבירו. דווקא נוכחות הסביבה, כאילו מעצימה את ההתנתקות מהמציאות והשקיעה לתוך החלום… כמו בתיאטרון.
אשתי שתחייה מזמינה קפה הפוך גדול ואני, כרגיל, הפוך קטן ובו שתי מנות אספרסו. התלבטות ממש קצרה מובילה אותנו להזמין גם בראוניס. בתמול שלשום, הייתי מצפה למצוא בתפריט חומיות ולא בראוניס, אך ככל הנראה אפילו הם צריכים לשחות מעט עם הזרם. הספלים שלנו שונים, התחתיות שונות, העיטורים שונים – לכל פריט יש אופי משלו. ליד השולחן הסמוך יושבים אשה וגבר. שניהם הזמינו מרקים. הגבר שותה משלושה ספלים מעין טעימות משלושה מרקים שונים. האשה שותה מקערית מרק סמיך כלשהו. אני מקנא, רוצה מרק כמו שלהם, אך אני כבר שבע ממה שהכנסנו לתוכנו בטעמי. על קערית המרק של הסועדת שלידנו כתוב כי אף שנעשה מאותה תרנגולת ובסיר אחד התבשל… זהו. אם כתוב משהו נוסף, אינני יכול לקרוא אותו ממקומי. אין לי מושג מאין הציטוט. לא מצאתיו ברשת, ולקרוא את כל סיפורי עגנון כדי למצוא אותו, נראה שלא אמצא זמן. אני בונה עליכם – קוראים יקרים – שתאירו את עיני. כלי ההגשה קוסמים לי ואני מעכב את שתחייה עד שאסיים לצלם. היא כבר מתורגלת, יודעת עם מי בחרה לחלוק את חייה, ויודעת שגם בנושא זה – עדיף לשחות יחד באותו זרם. בסופו של יום, טַעַמֵי הקפה והעוגות ידעכו, אך התמונות תשארנה להזכיר לנו את החוויה. בעצם, גם מילים אלה נועדו בסך הכל לְשָׁמֵר עבורנו את החוויה.
שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים
אנו יוצאים מתמול שלשום ותוך דקה מוצאים את עצמנו מול רכב כיבוי במרכז כיכר ציון הסמוכה. מה קרה? הקהל מתגודד סביב לראות כיצד שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים את חנוכית הענק בכיכר ציון. בדיעבד, זה רעיון מצויין להעזר בשרותי כבאות לצורך הדלקה. הערב נר שמיני, ונר זה – שלא הודלק בימים הקודמים – סָפוּן בתוך צמרת אחד העצים. לוחמי האש מעלים מנוף וגוזמים את העץ סביב הנר – הנה כך הצילו כבאי ירושלים את ככר ציון משריפה.
על המדרגות מול המנורה יושבת אשה וצועקת נבואות זעם בקול רם ובלשון תנכית. בין נבואה לנבואה היא לוגמת מבקבוק הקוקה קולה זירו שבידה. ככל הנראה היא יודעת שעל אף כל חטאינו, אין אנחנו עומדים להכחד כל כך מהר, לכן עדיף להמנע בינתיים ממשקאות עתירי סוכר. יהיה אשר יהיה – הקהל די אדיש לצעקותיה. יכול להיות שבירושלים אנשים מורגלים בנביאי העיר.
נר שמיני ואחרון בנחלאות,
מעט חנוכיות, לא מסעדה, לא ג'אז וספרים בסמטה
אנחנו יוצאים לסיור חנוכיות נוסף בנחלאות אחרי הגשם. רואים חנוכיה, ועוד אחת, ועוד כמה… אלא שהגשם מתעתע בנו ואנו נאלצים לשוב למלון לעטות צעיפים, מעילים וכובעים. יוצאים שנית אך עכשיו הסמטאות חלקלקות ואינן מזמינות. הולכים על סמך המלצה שקראנו בספר שקיבלנו במלון, למסעדה מוסיקלית בשם נחלא. לאחר שאנחנו מחליקים רגלינו לכל אורך נחלאות אנו מגלים שהמוסיקה שמושמעת בנחלא אינה לטעמנו, וכן חזות המקום. חוזרים בגשם על גבי אבני ירושלים החלקלקות לחפש מקום בילוי אחר. הרחובות ריקים למדי מאדם וההליכה קשה יותר מאמש, אך אנחנו כבר מתורגלים מעט יותר באיתור מסלולים פחות חלקלקים. ניגשים חדורי תקוה למרכז התרבות בית מזי”א. אמש התקיימה שם ההצגה העיר הזאת שראינו זה לא מכבר, ובאותו זמן התנגנה בבר מוסיקה חיה עריבה. הערב, אומר לנו השומר, יש רק הופעה של רבנית כלשהי לנשים חרדיות. כשאנחנו מגיעים לבירמן, אחרי תשע וחצי, אנחנו מגלים שההופעה עדיין לא התחילה וכן שמלבדנו, נמצאים במקום עובדי הבר וחברי הלהקה. מתי תתחיל ההופעה?… לאף אחד לא ברור. אנחנו מחליטים לוותר ומשרכים רגלינו במעלה רחוב יפו חזרה לכיוון המלון. בינתיים הגשם נרגע מעט ושוב רואים אנשים ברחוב. קונים עוגיות מזרחיות במאפה נאמן, ובפניה מרחוב יפו 91 לסימטה הצרה שמובילה למלוננו, מגלים חנות ספרים משומשים. החנות הולצר ספרים פתוחה יום יום עד אחת עשרה בלילה. אנחנו שואלים על ספר מסויים שאנחנו מחפשים זה מכבר – לא, גם להולצר אין אותו, וכמו כולם, גם שם ישמחו לחפש אותו עבורנו.
יום חמישי 05.12.2013 – תמו ימי החנוכה
גשם…גשם…גשם והביתה
ראינו כבר מספר ציורי קיר על בניינים גדולים בירושלים, צילומיהם נמצאים גם כאן. לפני מספר ימים קראנו על ציורי הקיר בסמטאות נחלאות. לא ברור היכן בדיוק נמצאים הציורים. עד כה טיילנו בנחלאות מבין הערביים עד שעות החשכה. כדי לראות ציורים צריך אור. כל פעם שאנחנו יוצאים ממלוננו לכיוון נחלאות והשוק, אנו עוברים על פני ציור קיר בצד השער המְקֻשָּׁת ברחוב סוכת שלום פינת אגריפס. אינני זוכר את פרטי הציור, אך פריט אחד מאוד בולט בו – מכונת תפירה ברנינה. הציור מצוי בצד חנות מכונות התפירה של ברנינה ברחוב אגריפס. השילוב מעניין ואני כבר מדמיין את הצילום… אבל עדיין לא הגיעה השעה. ביום חמישי, בשעות היום, בטרם נעזוב את ירושלים אנחנו מתכננים לצאת לטיול בנחלאות באור היום, לראות את ציורי הקיר ואף לצלמם.
בוקר יום חמישי. הולכים במבול שוטף שְׁמְלֻוֶּה ברוחות עזות לאכול ארוחת בוקר דומה לקודמותיה – לרבות המצנם הבוער שאיננו אֻכָּל. מחכים להפוגה בגשם, אך זו איננה מגיעה. הגשם איננו מרפה ואנחנו שבים למלוננו. היום אנחנו אמורים לטייל בנחלאות לאור היום. ככל שנוקפות הדקות והופכות לשעות, אנחנו מבינים שטיול רגלי איננו בא בחשבון. לבסוף מוותרים ובאחת עשרה בבוקר נכנסים למכונית ונוסעים. אולי נעצור לביקור בדרך באבו גוש. הנהיגה קשה ומעיקה. הגשם מקשה לראות את הדרך והמשאיות והאוטובוסים חוסמים את מראה ימין הכביש. מגיעים לאבו גוש – ברור שגם כאן לא נוכל לטייל בנחת… ממשיכים ומגיעים לביתנו בחיפה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. מספיקים אפילו להגיע בזמן לשעת סיפור עם הסופרת טלי כוכבי וספרהּ בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ בָּהִיר בקניון חיפה, אך זה כבר סיפור אחר שאיננו קשור לירושלים.
הספר 'ברוכה את' שופע עצות שימושיות ומאוייר בציורים של צמחי המרפא. גם הציורים הם של המחברת – עינבל ויסמן. לפני שקיבלתי את הספר כבר התנוססה על אדן אחד החלונות בביתי אדנית עם צחנן הגינות שקראתי על סגולותיו בהרחקת יתושות בבלוג תופרת חלומות. חיפשתי את הצחנן בספר ולא מצאתיו. בקטע 'ערכת נסיעות' מוזכר 'ציטרונלה שמן אקליפטוס' לדחיית חרקים. כדאי אם כך לקרוא בספר ובמקביל להעזר גם בבלוג. חלק לא מבוטל מהספר עוסק בענייני נשים. יש בו עצות כיצד להשתמש בצמחי מרפא להקלה על מצוקות שכרוכות במחזור, בלידה, בהנקה ובדומיהם. מצאתי פה ושם ברשת עצות בתחומים דומים, אך לא מצאתי בשום מקום עצות בענייני גברים, כאילו לגברים אין בעיות. אני מניח שהסיבה היא שגברים "משחקים אותה גיבורים" ואינם חולקים את מצוקותיהם עם הסביבה. חבל.
האירוע הראשון שבו כולנו משתתפים הוא: 
דווקא הגבר שבחבורה – תמיר אשמן מהפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב – מציין שכאשר יש בכיתתו יותר נשים מגברים הוא פונה לקהלו בלשון נקבה. הוא מספר שקורה שניגשים אליו גברים אחרי ההרצאה להגיד לו שאינם נוחים עם צורת הביטוי שלו. לא קרה שנשים פנו אליו כשהדיבור פנה לגברים בלבד. 
האולם שבו מתקיימת ההרצאה על ההומור מלא עד אפס מקום. כבר הוסיפו כסאות במעברים ודחסו אנשים סמוך לקירות. ברגע האחרון אנחנו מגלים שב"יציע" שבו יושב טכנאי הקול קיימים חרכי הצצה. אנחנו עולים ומשם בעיקר שומעים את ההרצאה. 
כל השבוע אני מספר לכל מי שרוצה לשמוע, שבמוצ"ש אנחנו הולכים לראות בסטודיו את האנשים הקטנים של צ'כוב עם היומולדת של אלברט כהן. למי שכחתי לספר?… נכון – לסטודיו. מוצ"ש, קצת אחרי שבע בערב אני נזכר להודיע לסטודיו בחגיגיות שאנחנו באים. עכשיו אתה מודיע? כבר מזמן אין מקום, אסור לנו להכניס יותר אנשים. בכל זאת נגיע ונארוב לביטולים. לא חולפות עשר דקות ורונית מהסטודיו מתקשרת להודיע לנו שיש לנו מקומות. נחפזים לסטודיו, מוצאים חניה, נכנסים למעלית ומייד אחרינו נכנסים ארבעה אנשים נוספים, אנחנו מזהירים אותם – כתוב שמספר האנשים המותר הוא ארבעה בלבד, אך הם כבר לוחצים על הכפתור, אנחנו מתחילים לעלות ונתקעים. הזמן עובר לאיטו ועד שאנחנו זוכים להכנס לסטודיו נשארים רק מקומות שהצפיה מהם בעייתית משהו. אני רגיל לשבת בסטודיו ממש קרוב לבמה והפעם פשוט אין סיכוי. לא נורא, בסוף נסתדר, אנחנו תמיד מסתדרים. על הבמה שולחן, כסאות, שולחן צדדי שעליו מונח "ספר" ענק וברקע הבמה תמונה ענקית של צ'כוב.
אנחנו מגיעים למתחם האירוע, כרגיל ברגע האחרון, ומגלים בכניסה תוכניה שונה לחלוטין. מסתבר שהקישור שמצאתי ואף שיתפתי בפייסבוק הוביל לתוכניה של תשס"ז 2007. לא נורא, איחרנו בשש שנים. את צליל מכוון שמענו בינתיים ב
רסס תגובות
![yossi_ran@hotmail.com](http://ezgbbw.blu.livefilestore.com/y1pIX7Gl-zAD3t22VK3TDGifLDiHZp4EdvONSkn_6P0ZH8h_ZcDbgAAlPJtOwwNRER3zub2tJjJxlaBqpzp3PxBeqzq2QfzOt7r/stamp40.gif" "yossi_ran@hotmail.com")
