ארכיון תג: כל מיני

יום העברית תשע"ט 2018 – צרור חוויות חורפי

בואו לחגוג איתנו את יום העברית תשע"טיום העברית הוא יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה – כ"א בטבת. השנה הקדימה האקדמיה ללשון העברית את החגיגה ליום חמישי י"ט בטבת תשע״ט, 27 בדצמבר 2018 מפאת השבת. כשהאקדמיה פרסמה את אירועי יום העברית, החלטנו שהשנה אנחנו עולים לחגוג בירושלים בהרכב משפחתי מלא. הזמנתי ארבעה כרטיסים לפעילויות וארבעה כרטיסים לאירוע הסיום. באותו זמן עדיין לא פורסמה תחזית מזג האוויר, וטוב שכך. אילו ידענו שיום העברית חל ביום גשום וקר במיוחד בירושלים, נראה לי שהיו לחלק מאיתנו הרהורי כפירה.

בצוהרי יום העברית אשתי שתחיה ואני נוסעים באוטובוס מחיפה לירושלים במטר סוחף. הפעילויות מתקיימות במתכונת מושבים מקבילים בבניין מדעי החיים ובבית האקדמיה. כל האירועים מבטיחים, ועלינו לבחור על מה נוותר. ליבי משתפת איתנו את בחירתה שהיא שונה בחלקה משלנו. אני כבר מכיר את האקדמיה מאירועי העבר ויודע שהמעבר ממנה לבניין מדעי החיים בשביל המדרגות אורך כשתי דקות, כך שנוכל להתפצל ולהתאחד בקלות.

האוטובוס מגיע לירושלים. ישומוני מזג האויר מבשרים לנו שהטמפרטורה היא שמונה מעלות, שההרגשה היא כשל שתי מעלות, ושגשום. היישומונים, לצערנו, מדייקים. נוסעים לספרייה הלאומית לביקור קצר, בדרך אל האירועים שיתחילו בארבע אחר הצוהריים. מנצלים הפוגה קלה בגשם ללכת אל האקדמיה. בדרך אני עוצר לצלם חתול שמפלס את דרכו אל פח האשפה ובינתיים מתקדרים השמים וממטירים עלינו גשם זלעפות. אנחנו עוברים את בניין מדעי החיים ומגלים לפני המדרגות שמובילות אל האקדמיה מחסום מאולתר ושלט שמפנה אותנו לכיוון אחר. אני מציע לעבור בדרך החסומה. אשתי מתנגדת. עברנו כבר מעברי בוץ וסלעים קשים מאלה בטיולינו בעולם אבל היום אנחנו באירוע תרבות ואיננו ערוכים נפשית לפעילות אתגרית. ממשיכים ללכת בעקבות השילוט למסלול עוקף ארוך במיוחד. בגשם.

באקדמיה אנחנו לוקחים את המדבקות שמאשרות את הרשמתנו לאירועים ומתכבדים בתה ובעוגיות. האירוע הראשון שבחרנו מתקיים בבניין מדעי החיים. אנחנו מודיעים לליבי ולגיל שילכו ישר לשם ויוצאים לדרכנו חזרה. בגשם. הפעם חברתי לחיים מתרצה לנסות לעבור בדרך החסומה ואנו מגלים שהדרך די קלה למעבר, ללא ספק עדיפה על פני המעקף הארוך שחווינו לא מכבר. בגשם. כשאנחנו פוגשים את צאצאינו, ליבי וגיל, בבניין מדעי החיים אנחנו מגלים שיכולנו לחסוך חלק ממסעותינו הגשומים ופשוט לעצור כאן.

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?האירוע הראשון שבו כולנו משתתפים הוא:

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?

רומי נוימרק מ'כאן' ־ תאגיד השידור הישראלי מנחה דיון על הניסוחים שמפלים נשים לרעה.

אפילו בכותרת דיון זה שיש בו ארבע נשים וגבר כתוב "משתתפים" ולא "משתתפות ומשתתף". אפשר פשוט לכתוב ביטוי נטול מגדר כמו "בהשתתפות", אבל זה עדיין לא חדר ללשוננו. הדיון מעניין, אנחנו שומעים על מספר אפשרויות לנטרל את השיח מגדרית, אבל אין תמימות דעים בעניין הצורך בכך.

24 שעות בחיי גבר ובחיי אישהדווקא הגבר שבחבורה – תמיר אשמן מהפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב – מציין שכאשר יש בכיתתו יותר נשים מגברים הוא פונה לקהלו בלשון נקבה. הוא מספר שקורה שניגשים אליו גברים אחרי ההרצאה להגיד לו שאינם נוחים עם צורת הביטוי שלו. לא קרה שנשים פנו אליו כשהדיבור פנה לגברים בלבד.

מוזכרים בדיון דברים מופרכים לחלוטין כמו הוראות בדבר הריון והנקה שפנו אל קהל היעד במין זכר. העניין הוא שבדרך כלל גם הנשים אינן מרגישות שזה מוזר כי כך הורגלנו משחר ילדותנו. במהלך הדיון מוצגת תמונה שמציגה 24 שעות בחיי גבר ובחיי אישה, כולם צוחקים בהנאה ומפגינים בכך שהדגשת ההבדלים מבדחת נשים כגברים.

האירוע השני שליבי בוחרת הוא ארבע תקופות לשון בשירים עכשוויים. אשתי, גיל ואני בוחרים להשתתף בדיון מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה.

מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה

הדיון עוסק בהחלטות בנושא שפת הלימוד במוסדות השונים. כשבחרנו, יצאנו מתוך הנחה שנשמע על חידושי לשון במדע ובאקדמיה. טעינו. אמנם מוזכרים בדיון גם מילוני מדע אך זה איננו עיקר הדיון.

ליבי חוזרת מאירוע ניתוחי השירים עמוסת חוויות ואני נשאר עם תחושת החמצה קלה. ככה זה – כשיש מבחר, כל בחירה כרוכה בוויתור.

ליבי בוחרת להשתתף באירוע דבר אליי בפרצופונים: המרשתת והשפה העברית שמתקיים כמו קודמיו בבניין מדעי החיים. עירית, גיל ואני רוצים לעבור לבית האקדמיה לשמוע את הסטיריקן אפרים סידון ואת המאייר דני קרמן בהרצאתם עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העברית. המעבר לבית האקדמיה כרוך בצליחת מסלול המכשולים הבוצי בגשם או במעקף שאין סיכוי לסיימו עד תחילת ההרצאה. ליבי, שאיננה ששה לצאת למסע אחרי ההרצאה לבד, מתפשרת ובאה איתנו לבית האקדמיה.

עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העבריתהאולם שבו מתקיימת ההרצאה על ההומור מלא עד אפס מקום. כבר הוסיפו כסאות במעברים ודחסו אנשים סמוך לקירות. ברגע האחרון אנחנו מגלים שב"יציע" שבו יושב טכנאי הקול קיימים חרכי הצצה. אנחנו עולים ומשם בעיקר שומעים את ההרצאה.

ההרצאה מבדרת כצפוי. אנחנו מכירים את שני הדוברים ואת יצירתם. בהחלט נחמד, אך די ברור שזהו חלק מהופעה שהם מריצים במקומות שונים וסביר להניח שניתן לשמוע אותה גם מחוץ למסגרת יום השפה העברית.

אירוע הסיום החגיגי מתקיים באולם המרכזי בבית צרפת. בית צרפת נמצא במרחק מה מבית האקדמיה, וכך אנחנו שוב מוצאים את עצמנו מדשדשים בגשם ובקור לעברה האחר של הגבעה. בתוכנית כתוב שהאירוע בהנחיית לבנת בן–חמו כולל דברי ברכה וכן את חידון העברית הגדול בהשתתפות הקהל. לחלק זה אנחנו מתייחסים כאל "חימום" לקראת הופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא.

לבנת בן-חמו חולקת איתנו חוויות משעורי השפה שהעביר הדוקטור אבשלום קור בקד"צ גל"צ. סיפורים מסוג זה שמענו רבות מליבי בימי הקד"צ ומאז. אבשלום קור היה ונשאר אֵימָת הקריינים והכתבים ומושא הערצתם. לבנת בן-חמו מנחה אותנו לגשת בטלפון החכם לאתר חידון העברית ולהירשם. שלושת הראשונים יקבלו פרס צנוע מבית האקדמיה ללשון. אנחנו רואים על המסך שמות וכינויים ולבסוף מתחיל החידון. אני מתייחס לחידון בשוויון נפש, אנחנו באקדמיה ללשון העברית, מוקפים באנשים שרוטים בנפשם כמונו, שטרחו להגיע לאירוע זה. חזקה על כולם שהם מכירים היטב את כל רזי השפה. מתקדמים משאלה לשאלה וכעבור שלוש או ארבע שאלות אני מגלה שאני במקום הרביעי. אני נדרך. פתאום החידון הופך להיות משמעותי יותר בעיניי. אני מקפיד לענות במהירות. אני במקום השלישי. פה ושם אני טועה ובכל זאת אינני יורד במיקום – כנראה רבים הטועים. החידון מסתיים ואני נקרא לבמה לקבל את הספר של ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה". גיל טוען שאת הספרים של האקדמיה צריך להעניק למקומות האחרונים ולא לראשונים.
סיום נאה ליום עתיר חוויות רוחניות וגשמיות.

ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה"

ההופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא מוצלחת כצפוי. עוברים משיר לשיר, בין השירים שומעים מבחר בדיחות על נקניקים, שואגים עם כולם ‘עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי …’ עוד שני שירים ותם הטקס.

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא - סוסי פרא אמיצים

מכאן אנחנו משרכים רגלינו בגשם לעבר תחנת האוטובוס לתחנה המרכזית. בתחנה מחכות איתנו שתי בחורות שהגיעו הנה מבאר שבע. אני נהנה לדעת שהשפה העברית עדיין מושכת צעירים וצעירים פחות מקצות הארץ לחגוג יחדיו את שפתנו.

בתחנת הרכבת בתל אביב אני לוגם מרק ירקות לוהט ונכווה בלשוני. ליבי כותבת בקבוצת הקשר המשפחתית ששרפה את לשונה ממרק בתחנת המרכזית בירושלים בדרך אל האירועים. ואני מגיע לתובנה שלא טוב להיפגע בלשון או בשפה דווקא ביום העברית.

חג עברית שמח, להתראות בשנה הבאה עם מזג אויר מעט יותר נוח.

טִיל וְרַקֶּטָּה בצל כיפת ברזל

כיפת ברזל - מדלית ארד ממלכתיתתרבות הפנאי שלי כוללת מידי פעם האזנה לחדשות, בעיקר אחרי אזעקות. דבר זה איננו נעשה מתוך בחירה, אני תמיד מעדיף דברי אמנות, תרבות והגות, על פני הגיגי פרשנים ו"מומחים" בענייני דיומא. לאחרונה מפגיזים אותנו אמצעי התקשורת השכם והערב באזהרות – רקטות וטילים משוגרים לכיווננו. מדברי ה”מומחים” משתמע שמדובר בשני עצמים מסוגים שונים. אז מה לַעֲזָה-אזֵל ההבדל?

למיטב ידיעתי – כל רקטה היא טיל, אך טיל איננו בהכרח רקטה. אבל אמצעי התקשורת מתייחסים אל שני המונחים כאילו יש ביניהם הבדל מובהק. חשבתי לפנות אל האקדמיה ללשון העברית, אך הקדימו אותי, וזו פסקה שאין לה עניין לפסוק.

בויקיפדיה יש הבדל ברור בין שני הכלים, אלא שאני נוהג להטיל ספק כמעט בכל דבר שמתפרסם בויקיפדיה. הספק התחיל לכרסם בי כשראיתי דברים שהיו בעיני מופרכים. הבטחון בכך שויקיפדיה איננה יכולה להחשב כמקור מידע אמין, התחזק כשגיליתי שלא מעט מונחים "אנציקלופדיים" מציגים כאסמכתא את "תרבות הפנאי". כן, בלוג זה – שאיננו בשום פנים מקור מידע מוסמך – משמש לאישוש "עובדות" בויקיפדיה.

נברתי במספר מילונים עבריים מתקופות שונות. ניסיתי מזלי במילונים שמתרגמים מאנגלית, מצרפתית ומגרמנית לעברית ובחזרה. מסתבר שבין המילונים המכובדים אין תמימות דעים, ובכל זאת קיימים כמה מאפיינים ברורים וכמעט כולם נגזרים מן הַמִּילּוֹן הֶחָדָשׁ מֵאֵת אַבְרָהָם אֶבֶן-שׁוֹשָׁן. המילון החדש נכתב בשנים תש"ח – תשי"ב כרך אחר כרך. המילון ממנו אני מצטט הוא מהדורה מורחבת ומעודכנת תשמ"ה עם השלמות ועדכונים תשמ"ח.

טִיל - הַמִּילּוֹן הֶחָדָשׁ מֵאֵת אַבְרָהָם אֶבֶן-שׁוֹשָׁןטִיל ז' [מן טול] 1. שם כולל לכול גוף המועף למרחק דרך קנה של כלי-יריה בכוח חומר-נפץ הודף, או בכוח אויר דחוס, קפיץ מתוח, רקטה וכדומה: קליע של רובה, פגז תותח או פצצת מרגמה הם טילים. 2. [בייחוד] קליע בליסטי, קליע בעל כח הרס רב, הנורה ממתקן מיוחד ("כן-שילוח") ושעצמת תעופתו מחושבת לפי חישובים בליסטיים מדוייקים. הטילים השונים נקראים בימינו לפי מקום השילוח ומטרת הפגיעה, כגון: "טיל אויר-אויר" (טיל שלוח ממטוס כדי לפגוע במטוס האויב); "טיל אויר-קרקע", "טיל קרקע-קרקע" וכדומה. – [טִיל-, טִילִים, טִילֵי-]

רַקֶּטָּה - הַמִּילּוֹן הֶחָדָשׁ מֵאֵת אַבְרָהָם אֶבֶן-שׁוֹשָׁןא. רַקֶּטָּה נ' זיקוקית, מכשיר בתבנית גוף מאורך ממולא חומר-תבערה מיוחד המתלקח ויוצר סילון של גזים הנדחפים ויוצאים כלפי העורף ומניעים אגב-כך את הקליע למרחקים. ברקטות משתמשים להטסת זיקוקין-די-נור, לאיתות וכן להטלת טילים ופצצות למרחקים גדולים. עקרון הרקטה מונח גם ביסוד שיגור הטילים המטיסים בימינו את הלוינים המלאכותיים ואת החלליות לטיסה לירח ולחלל הבינכוכבי.

זיקוקיתב. רַקֶּטָּה נ' רַחַת, מחבט למשחק הטניס.

ובכן – רקטה היא זיקוקית וגם מחבט. במילון הגרמני-עברי היא הופכת לרֶשֶׁף. במִילּוֹן מְגִידּוֹ הֶחָדִישׁ עִברִי-אַנגלִי [תשכ"ה] מצויין שטִיל הוא: "(Rocket , Missile (guided". המונח העברי טִיל מתרגם לשני המונחים בשפה האנגלית שבעבר היו נרדפים. כשהופיעו לראשונה הטילים המוּנְחִים (guided missiles) נוצר הצורך בהבדלה בין Rocket לבין Missile. בעברית ההפרדה הייתה באמצעות הוספת שם תואר לטיל. טיל ההוק שהגיע לצה"ל ב 1962 הוגדר כ"טיל חצי אקטיבי". טילים מאוחרים יותר הוגדרו כ"טילים מוּנְחִים". האקדמיה ללשון העברית, שמופקדת על חידוש השפה, לא מצאה לנכון להמציא מילה נוספת לתאור השינוי הטכנולוגי, ממש כפי שקרה בשפות אחרות.טיל כתף מסוג לָאוּ הגרמנים, שהפעילו את ראשוני הטילים המונחים במלחמת העולם השניה, קראו לטיליהם V2 Rakete ו V2 Rakete. הם גם הצמידו לטיליהם את התואר Wunderwaffen, כלומר – נשק קסם, אבל זה שייך כבר לסיפור אחר.

 

בזוקהבמלחמת יום כיפור הייתי מצוייד בטילי כתף מסוג לָאוּ שלא היו בדיוק מוּנְחִים. טיל הכתף החליף את הנשק הדומה שנקרא בָּזוּקָה. יצרני מיני המזונות חושבים, ככל הנראה, ששמות של כלי נשק מקדמים את מכירותיהם, אחרת אני מתקשה להסביר למה אנחנו מלקקים טילון וּמָגנוּם ולועסים בזוקה.

בשאר המילונים שסקרתי – טיל ורקטה הם היינו הך. שניהם גופים גליליים שמונעים במנוע רקטי, אבל רקטה היא גם מחבט.

כדורגל מונדיאל 2014במילונים המקוונים ניתן למצוא הגדרות נוספות. במילון השפה העברית אין רקטה, יש רק טיל ולו שני פרושים:

1. טִיל – גוף העף באוויר או בחלל במהירות רבה. מונע בדלק ויכול לבצע מעוף יחיד בלבד.
הטיל משמש לרוב ככלי נשק או כאמצעי שיגור של לווינים לחלל.
כיוון תנועתו ניתן לתיקון לאחר שיצא לדרך.
2. טִיל – סלנג: כינוי לבעיטת יעף בעלת מהירות עצומה (בכדורגל).

רקטותבמילוג ההגדרות מצביעות זו על זו:

רָקֵטָה – 1.טיל. 2.מחבט.
טִיל – 1.קליע בליסטי; רקטה. 2.בעיטת הכדור בעצמה רבה לעבר השער במשחק כדורגל.
טילון

האקדמיה ללשון העברית בחרה לא לקבוע שם נוסף שיְבַדֵּל טיל מונחה מכל שאר הטילים. אלא שראשי מערכת הבטחון זקוקים לשמות שונים שיבדילו בקלות בין טילים מונחים לבין אלה שאינם כאלה. גורמי הביטחון החליטו לייחד את השם טיל לתאור טיל מונחה בלבד, וכל שאר הטילים יסתפקו במונח הלועזי רקטה, והם טורחים לתקן את לשוננו בתקשורת בימים האחרונים. הם מקפידים להדגיש שזה טיל וזו רקטה מבלי להסביר לנו מהו בעצם ההבדל, במטרה להצניע את העובדה שמערכת כיפת ברזל מסוגלת ליירט רק טילים שאינם מונחים.

ההגדרה שמופיעה בויקיפדיה נסמכת על האנציקלופדיה של ynet ומצוטטת במורפיקס. זוהי ההגדרה שטבעו גורמי הביטחון. במילים אחרות – הפסיקו לבלבל לנו במח עם מילונים, מכבסת המילים של צה"ל כבר טיהרה את השפה יחד עם הנשק, בסיכול ממוקד שאין בו רמז לחיסול של כל ההגדרות בשפתנו.

טיל או טיל מונחה הוא עצם הנע באוויר או בחלל בעל מנוע רקטי או מנוע סילוני עם מערכת הנחיה המכוונת אותו למטרתו. המונח טיל משמש בדרך כלל לתיאור סוג של כלי נשק, אולם יש המכנים כך בעברית גם משגר לוויינים וחלליות. רקטה היא מונח קרוב, שבעברית משמש לתיאור עצם בעל מנוע רקטי וללא מערכת הנחיה.

רקטה היא עצם גלילי שטס באמצעות מנוע רקטי ואין לו מערכת הנחיה", בעוד טיל הוא אותו הדבר בדיוק רק עם מערכת הנחיה.

והאקדמיה ללשון העברית בעת ההיא תידום.

בשולי הדברים: משום מה, יצא לי שם של "אחד שיודע" בענייני הלשון העברית. אינני לְשׁוֹנַאי ובודאי שאינני בלשן, לכן אינני מתיימר להיות בקיא בלשוננו יותר מכל ישראלי אחר שבגר את מערכת החינוך העברית. מידי פעם אני נשאל על ידי אלה שהעברית אינה שפת אימם שאלות בענייני לשון. אני נענה, כמובן, בשמחה – מסביר, מפרט ומדגים. כאשר מגיעות השאלות מילידי הארץ שהתחנכו על ברכי השפה העברית – הדבר מצער אותי מאוד. בתשובותי לאלה שהעברית היא שפתם העיקרית, אני משתדל להוסיף מובאות ממקורות שונים, במטרה לגרות את סקרנות השואלים, ולגרום להם לרצות להעמיק את היכרותם עם שפת אימם.

פתיחת שנת 2014 עם החולה ההודי והבורר אחרי יומולדת בבית חולים

החולה ההודי באתר הבימהכדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב…

השיר חיוכים פותח את ההצגה “החולה ההודי”. שיר שקורא לאופטימיות בפתחו של מחזה על חיכוכים במשפחה, מחלות, פוליטיקה מתפוררת ומוות. בהמשך ההצגה אנחנו שומעים את קולה של חוה אלברשטיין בעוד מספר שירים אופטימיים ושירי תהייה, ביניהם ימינה שמאלה והלאה וכאן… שנכתב, כמו קודמו, על ידי לאה נאור. זהו רק חלק מההומור המקברי, השחור, האירוני והמאוד רציני של רשף ורגב לוי.

היום הראשון של שנת 2014. אני לוקח יום חופשה, ונוסע עם אשתי שתחיה, לברך את חמותי ליום הולדתה, במחלקה אורטופדית בבית חולים גריאטרי. מרבית המאושפזים במחלקה זו צלולים ופעילים, הם ישתחררו מבית החולים כשישתקמו מפגיעה אורטופדית. זו איננה מחלקה של תשושי גוף או נפש, ובכל זאת התמונה הכללית איננה מלבבת במיוחד. מזג האויר יפה ואנחנו יוצאים יחדיו לנפוש בטיילת חוף נאה, שלא הכרתי עד כה, בגבול יפו בת-ים.

דף מצולם שחלקו הימני חורג מהתצלום וצידו השמאלי תלוש ביד גסהערב מוקרן הפרק האחרון של הבורר. אמנם אינני עוקב אחר הסידרה באדיקות, אך יוצר הסדרה רשף לוי עורר את סקרנותי בהודעתו: רק דבר אחד אני ממליץ לצופים האדוקים תראו את זה בשידור הראשון, אל תתנו לאף אחד לספר לכם כלום כי הסוף מפתיע. אני אמנם סקרן למדי, אבל יש לנו כרטיסים להצגת תיאטרון הערב. ההצגה שמתחרה עם הבורר היא "החולה ההודי" על פי מחזה שנכתב על ידי יוצרי הבורר.

בכניסה לתיאטרון אני רוצה לקנות את תוכנית ההצגה, אך לתיאטרון חיפה לא הגיעו התוכניות מהבימה. במקום תוכניה אני מקבל דף מצולם שחלקו הימני חורג מהתצלום וצידו השמאלי תלוש ביד גסה. התיאטרון אפילו לא טרח לציין בשום מקום שהערב דב רייזר מגלם את תפקיד האב ואייל שכטר מחליף את נתי רביץ. השחקנים מצויינים בתפקידיהם, איני מלין על הליהוק, אלא מנסה להשיב את כבודם של השחקנים שהתיאטרון לא טרח להעניק להם את הקרדיט הראוי.

ההצגה נפתחת, כאמור, ב"חיוכים" ומייד אנחנו מתוודעים למשפחה מנותקת, עמוסת תככים שמנסה להתמודד עם כל מיני בעיות שמבוססות בעיקר על סודות ושקרים. על רקע כל אלה נקרעים מכיוונים שונים אב פגוע נפש, בן חולה, אח גדול שנידה את עצמו מהמשפחה ואם שמנסה לצוד לעצמה פיסת חיים בתוך המערבולת הסובבת אותה. את דב רייזר ראיתי בשבוע שעבר בתפקיד שונה לחלוטין במחזמר גבירתי הנאוה. כאן הוא מתעלה על עצמו, ומציג לנו את תפקיד האב שמתנדנד בין מצבי הכרה שונים באופן מעורר השתאות. אני מאוד מרוכז בהצגה המרתקת ובכל זאת, קשה לי להמנע מלהזכר כל הזמן במראות שראיתי היום בבית החולים. עידו ברטל – הבן הצעיר – מציג לנו דמות מדוייקת ומושחזת, עם הרבה מאוד הומור מקברי-שחור, הומור עצמי ושנינות לשון ותנועה. הטקסטים שבפיו מאוד מתאימים לצורת ההתבטאות של יוצרו, רשף לוי. יש לי הרגשה שהיוצרים מציגים בו משהו מעצמם. אייל שכטר, בדמות האח הגדול, שהוא גם המספר, מציג יפה את המהפך שהוא עובר לאורך ההצגה, אם כי לפעמים נוצר הרושם שאיננו זוכר כראוי את הטקסט. יכול להיות שהוא נזרק לתפקיד ממש לאחרונה ללא הכנה מספקת. דוית גביש, האם, מציגה דמות מבולבלת כנדרש שנרמסת פחות או יותר על ידי כולם, ומנסה לבנות לעצמה עולם חֲלוּפִי בזמן המועט שאיננה חייבת לשרת את בני הבית. את דוית גביש, ראינו לפני שלושה שבועות ב החייל האמיץ שוויק של הבימה, אצלנו בתיאטרון חיפה .

ההצגה מלווה לכל אורכה בשירים ששרה חווה אלברשטיין. השירים בעלי מסר אופטימי בעיקרם, ולקראת סיום ההצגה, לאחר מותו של אחד ושיבה לחיים של אחר, מסתיימת ההצגה במילותיה של דורית צמרת "…הן זה אותו הבית, אבל אתם הן לא תוכלו לשוב. ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין, שהחיטה צומחת שוב". בדרך מהתיאטרון הבייתה אני מזכיר שימוש ציני באופן דומה, שעשו יוצרי ההצגה בשיר "את תלכי בשדה", בפרק הסיום של העונה השלישית של הבורר.

מאת : רשף ורגב לוי
בימוי : אלון אופיר
תפאורה : במבי פרידמן
תלבושות : אורן דר
תאורה : קרן גרנק

שחקנים [אצלנו בתיאטרון חיפה]
עידו ברטל
דוית גביש
אייל שכטר
דב רייזר

 

בבית, אנחנו לוחצים על Start over בשלט של הוט, ומספיקים לראות את הסיום המפתיע כמובטח של הבורר.

פרק הסיום המפתיע של הסדרה הבורר

החייל האמיץ שוויק

לאחר שהזמננו מקומות במלון לקראת מסענו בעקבות החנוכיות בירושלים של מטה, גילינו שממש באמצע הטיול בירושלים, יש לנו הצגת מנוי בתיאטרון חיפה – מעט רחוק מירושלים. הזזנו את ההצגה מיום רביעי למוצאי שבת שאחרי טיולנו הגשום והחלקלק.

תמונת השער של תוכנית החייל האמיץ שווייק - צילום: ז'ראר אלוןבכניסה לתיאטרון מתברר שהמקומות שלנו לא עודכנו בכרטיס הדיגיטלי. התיאטרון שולח לנו מסרון תזכורת לכל הצגה, וכאשר ההצגה איננה במועד או במקום הקבוע שלנו – המסרון מפרט גם את מושבינו. אשתי שתחיה שולפת את הסלולרי, חיפוש קטן בקופה ומישהו שולף את כרטיסינו.

לאחר שנפתרה תעלומת הכרטיסים אנחנו רוכשים תוכניה מרשימה, מושקעת ועשירה בחומר קריאה ונכנסים לאולם. המקומות טובים לא פחות ממקומותינו הקבועים. המסך סגור. אני אוהב מסכים צופני סוד. מאוחר יותר נגלה שהמסך הלבן משמש גם כמסך הקרנה, וכן כמצע להצגת צלליות אנושית. אחרי שהמסך נפתח, אנו מגלים שהוא ראשון מבין שלושה מסכים דומים שתוחמים את אזורי ההתרחשות ומשמשים למשחקי צלליות. אני כבר אוהב את התפאורה שעיצב ערן עצמון.

שמעתי על החייל האמיץ שווייק לא מעט, אך את ההצגה לא ראיתי מעולם. הדמות שעיצב הסופר ירוסלב האשק בדמות עצמו, מהווה השראה להרבה יצירות, בעיקר סטיריות, על יחסים בין בני אדם במצבי מלחמה ובין המלחמות. הרי מלחמות מתחילות כל הזמן … וגם מסתיימות, ואפשר לקבוע משהו ל"שש אחרי המלחמה". הביטוי "נפגש בשש, אחרי המלחמה" מצוטט בהרבה מאוד וריאציות בהקשרים רבים ושונים. לראשונה נתקלתי במחווה לביטוי זה כשלמדתי בגימנסיה. החוג הדרמתי העלה אז הצגה מקורית שנכתבה על ידי הבמאי, יצחק ברקת, עם שחקני החוג. שם ההצגה היה "בעוד שבועיים בְּכנרת" ונושאו היה הדרך אל המפגש שיתקיים אחרי המלחמה בקפה 'כנרת' – מקבילו של קפה 'הגביע' של האשק. ממש באותם ימים כתב יוסי גמזו את ספרו בשש אחרי המלחמה ועמוס אטינגר כתב את רבע אחרי המלחמה, כולם על אותה מלחמה – מלחמת ששת הימים.

אני ושווייק עם מטען עודף בקרלובי ואריסיפורו של האשק-שווייק שייך לתקופה אחרת – מלחמת העולם הראשונה – אך ככל הנראה, כל המלחמות בכל המקומות ובכל הזמנים, מוציאות מהאנשים התנהגויות דומות. לכל הדמויות במחזה אפשר למצוא מקבילות בכל תקופה וגם בתקופתנו. הדמות של שוויק היא סמל לאומי עממי בצ'כיה, משהו כמו שרוליק של דוש אצלנו. בביקורי בצ'כיה, לפני למעלה מעשור, הצטלמתי בקרלובי-וארי לצד פסלו של החייל האמיץ שווייק. מבט בתמונה מזכיר לי עד כמה דמיתי לו אז. לשמחתי, דמיון זה נמוג בינתיים.

הבמאי, משה נאור, הצליח להביא את ההצגה אלינו ובשפת ימינו, מבלי לנסות לנתק אותה מתקופתה. הרבה דברים יוצרים אסוציאה מרומזת היטב לסובבים אותנו, אך הסיפור איננו מתחזה להיות בן זמננו. הסטירה העוקצנית של אז ממשיכה לעקוץ גם היום בזכות המקור, ואולי יותר מכך בזכות העיבוד של יוסף אל דרור.

אבי קושניר בדמות החייל האמיץ שוויק, מצייר לנו תמונה נאמנה של הסוחר – החייל, הנוכל – התמים, הטיפש – הערמומי, המשתמט – הפטריוט… והוא עושה זאת כל כך טוב שאיננו רואים כלל את השחקן אלא רק את הדמות. בכל פעם שהדמות הראשית מגולמת על ידי שחקן מאוד מוכר, אני חושש שלא אוכל לראות את הדמות מעבר לשחקן – כאן זה לא קרה, וטוב מאוד שכך.

יש בהצגה המון דמויות. ספרתי בתוכניה שלושים ושבעה תפקידים ושני תפקידי כלבים. כל התפקידים מוצגים על ידי שתי שחקניות, שנים עשר שחקנים ושני כלבים. התלבושות שעיצבה עפרה קונפינו מעניקות לכל דמות אופי מתאים, ומפרידה היטב בין הדמויות שמגולמות על ידי אותם שחקנים.

הבימה ותיאטרון חיפה הפקידו את ההצגה בידי קבוצה של שחקנים מאוד מוכשרים, כולם מוכרים היטב ו"עם קבלות" וכולם מעולים בתפקידיהם. אני מתמוגג במיוחד מהכומר היהודי – אורי הוכמן ומחילופי הדמויות של נבו קימחי ושל ג'יל בן דוד שהמימיקה המדהימה שלו מקדימה כל משפט שנאמר בהבעה שאומרת הכל. מנסיון העבר, אני נזהר שמא מישהו יסיק מכך שהזכרתי חלק מהשחקים, שהאחרים היו פחות טובים. ובכן – כל השחקנים מעעניקים לנו חוויה מדוייקת ומושחזת היטב – תענוג.

לאורך ההצגה משמיע שווייק מיני הכרזות של חיל אידיוט עם אישורים, שמתחבאת בתוכן חוכמת חיים גדולה בעלת עומק סטירי. לצערי, אין לי גישה לטקסט העברי, ואינני רוצה לכתוב כאן ציטוטים שגויים בתרגום קלוקל. אז מה עושים? פשוט הולכים לראות את ההצגה, לצחוק, להנות מכל רגע ולצאת החוצה עם הרבה מחשבות על עצמנו, על דמותנו הלאומית, הצבאית והעממית.

הצגה עשויה היטב מכל היבטיה, למרות אורכה, הזמן חולף כהרף צחוק – תענוג צרוף.

בסיום ההצגה שבים השחקנים בזה אחר זה להשתחוויה. אני מצפה לאורי הוכמן שראוי למחיאות כפיים עזות במיוחד, אך הוא כבר לא כאן, וכן גם דורית גביש והכלבים רקסי ומקס לא עולים להשתחוויה, אז מכסאי בבית אני נושא תשואות לכל מי שנטל חלק בהצגה.

יוצרים
מאת : ירוסלב האשק
מוסיקה : אורי וידיסלבסקי
עיבוד : יוסף אל-דרור
בימוי : משה נאור
עיצוב תפאורה : ערן עצמון
תלבושות : עופרה קונפינו
תאורה : מאיר אלון

שחקנים
אבי קושניר
אורי הוכמן
ז'יל בן דוד
נבו קמחי
עמי סמולרצ'יק
איציק כהן
דוית גביש

נתי רביץ
ג'סאן עבאס
ריקי בליך
שמוליק כהן
קובי מאור
שמעון כהן
דורון עמית

הכלב קיקי
הכלב מקס

חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

imageאנו מבלים השנה את חופשת החנוכה שלנו בירושלים של מטה. הפעם אנו פוסחים על העיר העתיקה וקדוּשותיה, ושמים פעמינו אל החוּלין שבמרכז העיר. שכרנו מבעוד מועד חדר במלון בוטיק אגריפס, שממוקם בתפר שבין נחלאות ומחנה-יהודה לבין מדרחוב בן-יהודה. השם יהודה אמנם משותף לבן-יהודה ולמחנה-יהודה, אך אין זה אותו יהודה, הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכל אזור יש קסם משלו.

גם לפני ארבע שנים יצאנו בעקבות האורות לטייל בירושלים. בפעם ההיא שכרנו לנו מקום בבית קטן במושבה הגרמנית, והתחלנו את ביקורנו בתוך החומות. אשתי שתחיה מורה, לפיכך אנו נופשים תמיד בתקופה בה כל האתרים גדושים בתלמידים. האפשרויות העומדות בפנינו הן טיסה לארץ אחרת, או נסיון לנווט למקום בו אין "הפעלת ילדים". כשילדינו עוד היו ילדים, ככל הזכור לי, לא "הפעלנו" אותם אלא חינכנו אותם לפעול ביוזמתם. בירושלים, האירועים המוצעים לילדים ולמבוגרים, הם בדרך כלל מהסוג המרחיב אופקים, לעומת אירועי הקיפצו והרעישו חסרי התוכן, שמסופקים תחת כל עץ רענן במרבית איזורי הבילוי בארצנו בחופשת החנוכה. אז הנה אנחנו בדרכנו ירושלימה.

יום שני 02.12.2013 – נר שישי של חנוכה

עין כֶּרֶם

עין כֶּרֶם - ירושלים 2013בדרך לירושלים, ממש בפאתי העיר, עוצרים לביקור בעין-כֶּרֶם. אנחנו שמחים לגלות שעירית ירושלים הקצתה בעין-כרם מקום חניה מוסדר שהחניה בו חינם. גם השירותים הציבוריים נגישים ונקיים – בהחלט פתיחה טובה לעצירה ראשונה אחרי נסיעה ממושכת מחיפה לירושלים. הולכים בעקבות השילוט לעבר מעיין מרים. זוהי בעצם נקבה צרה מאוד בקיר שהמים יוצאים ממנה דרך תעלה ומתנקזים אל שוקת מלאה ירוקת.

עין כֶּרֶם - ירושלים 2013עולים במדרגות הביקור לבקר בכנסית הביקור, אך השערים נעולים למבקרים עד 14:30 – הפסקת צהריים. בחצרות הבתים, לצד דרך המדרגות, מסודרות ערימות של גזרי עץ להסקה, ובאויר נישא עשן בניחוחות עץ בוער. חזית הכנסיה מרשימה וניתן לראות את הפסיפס גם דרך השער הנעול. מרחבת שער הכנסיה יש תצפית לכיוון בית זית. אנחנו צופים בדממה. שקט פסטורלי שגורם אפילו למחשבות להאיט את צעדיהן. יורדים חזרה אל המעיין כשלידינו נוסעת מכונית במורד המדרגות.

מסמטת המעיין אנחנו ממשיכים במעלה צוקי הישועה שמוביל אל המנזר הרוסי 'גורני'. הכנסיה, בית הספר והמנזרים, מוקפים חומה ששעריה מוגפים – אין אפשרות לראות כמעט שום דבר. בדרך חזרה אל המעיין סרים אל האכסניה שממנה יש תצפית נוף יפה.

עוברים את הדרך הראשית לכיוון כנסיית יוחנן בהרים. השביל אל הכנסיה זרוע חנוית ודוכני ממכר מזכרות לתיירים – צעיפים, צמידים, חפצי נוי ודת. המחירים סבירים בהחלט אך ריח הצעיפים מוזר משהו. הכנסיה מאכזבת – מוזנחת. לפני שאנחנו יוצאים, קבוצת מבקרים פוצחת בתפילה בשפה סלאבית כלשהי, וקולות שירה ממלאים את הכנסיה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - עין כֶּרֶם

חניה, מחנה יהודה ונחלאות

המרחק מעין כרם למרכז ירושלים קצר מאוד, אך הדרך עמוסה ופקוקה. מהמלון מודיעים לנו שמגרש החניה מלא, כמאמר הפסוק: יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן [יוסי רן א' 1]. אנחנו חונים במגרש סמוך – 20 שקלים מארבע אחר הצהריים עד שש בבוקר, בשאר שעות היממה המחיר הוא ששה עשר שקלים לשעה. מגיעים למלון ומגלים שממש כרגע התפנה מקום בחניון המלון. אני שועט להביא את המכונית מהחניון בתשלום אל חניון המלון. הדרך אל החניון ברגל כשתי דקות, הדרך חזרה במכונית כרבע שעה. זהו – קבענו את מקומנו בחניון המלון, המכונית לא תמוש מכאן עד שנעזוב את העיר.

משהתמקמנו אנחנו מוכנים לצאת לתור את חנוכיות השכונה. היום נר שישי. משוטטים בשוק מחנה יהודה ובנחלאות. עוברים מדוכן לדוכן ומחנוכיה לחנוכיה. חוטפים ממתק שומשום וגרעינים דביק ומאכזב. קונים בורקס תרד מרשימים ביופיים ומגלים שאין יופים מעיד על טעמם.

אנשי חב"ד נערכים לטקס הדלקת הנרות בשוק מחנה יהודה. מאוחר יותר נגלה שטקסים דומים מתקיימים בכל רחבי העיר. הטקס מתמשך ומתמשך ולהדלקת הנרות עדיין לא הגענו. בינתיים מספר לנו רב מכובד למראה ספור על ג'ורג' וושינגטון ונרות החנוכה של אהרון לוי. אני תמיד תמה במעמדים מעין אלה, מאין מקריצים רבנינו סיפורי מעשיות על ניסים בסגנון הימים ההם, שמתרחשים גם בזמן הזה. בסופו של דבר הנרות דלוקים לתפארת שוק מחנה יהודה. אני מצלם הרבה מאוד חנוכיות שהוצבו בחזיתות בתי נחלאות. מרבית החנוכיות דומות זו לזו. אני מנסה לצוד חנוכיות שיש בהן יחוד כלשהו, אך את אלה, מסתבר, אין בעליהם מניחים ברשות הרבים אלא מעבר לחלונותיהם – במקומות שקשה לצלמן. חבל. בשובנו למלון אגריפס אנו מוצאים שהחנוכיה של המלון מרשימה מאוד ביופיה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

[החנוכיה של מלון בוטיק אגריפס היא האחרונה במצגת]

ארוחת ערב ראשונה במדרחוב בן-יהודה

אחרי כוס תה בתצפית גג המלון – יוצאים לאכול. המלון נמצא, כאמור, בתפר שבין נחלאות למדרחוב בן יהודה, והכל במרחק הליכה סביר. טיול קצר לאורך המדרחוב בואכה ככר ציון וחזרה. פונים אל הסמטאות הסמוכות ומתיישבים לאכול ארוחת ערב במסעדה ששמה בליקר-בייקרי. זוהי מסעדת רשת חלבית חביבה. אנחנו בוחרים בה, פשוט משום שיש בה מקום פנוי, בעוד בחזית המסעדה הסמוכה משתרך תור ממתינים מכובד. שותים מרק בצל טעים, אם כי לא ממש חם, ואוכלים פלאפל מתרד עם פרמז'ן על מצע יוגורט ועלים ירקרקים – טעים ומעניין. בחזרה מהמסעדה עוברים בסמטה ששמה דורות ראשונים ומגלים בה מספר בתי קפה, פאבים ומסעדות שפספסנו בסיבוב הראשון. באחד מבתי הקפה מתקיימות מידי ערב הופעות חיות של הרכבי ג'אז ובלוז. עוד נשוב לכאן באחד הערבים הבאים.

יום שלישי 03.12.2013 – נר שביעי של חנוכה

ארוחת בוקר ישראלית מאוד

ארוחת הבוקר של מלון אגריפס מוגשת במלון לב ירושלים שמעבר לכביש. מלון גדול שמארח בעיקר משפחות, בעיקר דתיות, בעיקר עתירות ילדים. מזנון חופשי עם מיצים, קפה, עוגות, בורקס, גבינות, סלטים, דגים… האוכל יותר משביע מאשר הוא טעים, אך זה בדיוק מה שיאפשר לנו לטייל לאורך כל היום, ולהשאיר את הארוחה הבאה לשעות הערב. הילדים שמתארחים בחדר האוכל מתנהגים למופת, שקטים ותרבותיים. ובכל זאת, ילד סקרן בודק כמה פעמים ניתן להעביר את אותה פרוסה במסוע הטוסטר, וגורם לפרוסה לעלות בלהבות בתוך הטוסטר. המלצריות מטפלות בשריפה בשלווה מחוייכת. הן מנוסות באירועים מעין אלה, זה יקרה גם בשתי ארוחות הבוקר הבאות.

טיול רגלי מלב העיר לעבר תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושליםהמרחק איננו רב מידי ואליבא דגוגל מפות, זמן ההליכה ברגל איננו ארוך משמעותית מזמן הנסיעה בתחבורה ציבורית. בנוסף לכך, בטיול רגלי תמיד מגלים מקומות שלא הכרנו. יוצאים לדרכנו דרך המדרחוב, פונים ביואל משה סלומון ועוברים מאחורי תמול שלשום לסמטאות נחלת שבעה, בית קברות ממילא, אגרון. בפינת מתחם ממילא צופים לכיוון שער יפו, אך מאחר שטיולנו השנה הוא בירושלים של מטה, פונים לרחוב דוד המלך. דרך אחת הסימטאות רואים מזרקה שלא הכרנו – נכנסים ומגלים את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. מבנה מרשים עם חצר יפה מעוטרת באריחים בסגנון מוגרבי. עוצרים למספר דקות להנות מהנוף העירוני המפתיע וממשיכים לעבר גן הפעמון. בדרך נכנסים לביקור קצר בשדרת הכבוד באכסדרת מלון המלך דוד. זוהי שורת אריחים שעליהם מתנוססות חתימות של אורחי המלון המכובדים. יש כאן תמהיל מעורבב היטב של מנהיגים, אנשי תרבות ואילי הון. מקומנו, מן הסתם, איננו כאן. מביטים על בית ימק"א ממש ממול. הפעם לא נעלה למגדל התצפית של ימק"א. את זה עשינו כבר לפני ארבע שנים. השנה אנחנו מסתפקים בתצפית גג המלון שלנו.

מעבר לגן הפעמון, ברחוב דוד רמז, נמצא החאן הירושלמי, ובסוף אותו רחוב – לצד הככר – מצויה תחנת הרכבת הראשונה. לפני ארבע שנים המלון שלנו היה בסמטא סמוכה ואנחנו מכירים את הסביבה היטב. אנחנו יוצאים מגן הפעמון ואני נדהם לגלות לכל אורך הקטע הראשון של דרך בית-לחם, יריעות ענק שמסתירות את המעבר לכיוון החאן הירושלמי. על היריעות כתוב שזו היא תחנת הרכבת הראשונה. מה קורה פה? אני יודע היכן נמצאת התחנה. מבולבלים משהו אנחנו ממשיכים על פי השילוט, ומגיעים למתחם התחנה שמערך החנויות בו מזכיר באופן מפתיע את מתחם התחנה ביפו ואת נמל תל אביב. אני עדיין לא מבין כיצד זזה התחנה ממקומה. לוקח לי זמן רב להבין שאנחנו נמצאים בעצם במקום עליו נסעו הרכבות. האזור כוסה ברצפת עץ דומה להפליא לזו של נמל תל אביב המחודש, ואת מבנה התחנה אנו רואים מצד הרכבות. החזית נותרה ברחוב רמז, אלא שעתה היא מוצנעת – הגב הפך להיות חזית.

תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

מבנה התחנה, מצד הרציפים, מאכלס עכשיו שורת מסעדות ובזאר קולינרי מאחורי מסכי בד לבנים. הכל יפה, אך מלוקק מידי לטעמי. בזאר המזון מציע מרכולת דומה לזו שראינו בשוק מחנה יהודה, אך במחירים שונים לחלוטין ובמעטה דק של פלצנות. ברחבה – מעל מסילות הברזל, מצויים דוכני ממכר חפצי נוי וצעצועים, ואזורי משחק לילדים. אני נהנה מההתנהגות התרבותית של הילדים, ותוהה אם יש משהו באוירת העיר שמרגיע את הילדים. לפני מסך המסעדות ניצב שולחן שלידו יושבת קבוצת שחקני רחוב ומציגה מיצג חזותי ללא מילים. בקצה המתחם מתקיימת תערוכה של רכבות משחק. אנחנו מחליטים לוותר. יוצאים לתור את הצד האחורי, זה שהיה פעם חזית התחנה. עוברים ליד מרכזי התרבות המוכרים – תיאטרון המעבדה – שהיום הוא זאפה, החאן וכמובן החזית המקורית של תחנת הרכבת הראשונה. לאחר מנוחה על כוס קפה במסעדת לנדוור שבמתחם, יוצאים להמשך דרכנו.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - תחנת הרכבת הראשונה בירושלים 

בתחבורה הציבורית אל מגרש הרוסים וסביבתו

ברחוב רמז נמצאת תחנת אוטובוס שדרכה עובר חלק ניכר מהתחבורה לעבר מרכז העיר. אנחנו שואלים את נהג האוטובוס הראשון שעוצר בתחנה אם הוא מגיע למגרש הרוסים. לא, הוא אומר, אני מגיע לרכבת הקלה. איננו עולים – מחכים לאוטובוס הבא… גם הוא מגיע לרכבת הקלה. הנהג הפעם מסביר פנים. הוא מסביר לנו שברחוב יפו עוברת רק הרכבת הקלה ולכן לא עוברים בו אוטובוסים. בקצרה, אין אוטובוסים למגרש הרוסים וגם לא לכיכר ציון – עלינו לנסוע למקום בו נוכל לעבור לרכבת הקלה. הנסיעה באוטובוס וברכבת קלה ונוחה, הכרטיס תקף לשעה ומחצה ואנחנו מגיעים לרכבת הקלה, ובאמצעותה לתחנת העיריה הסמוכה למגרש הרוסים. סיבוב קצר ברחבת העיריה, הצצה לעבר כנסית השילוש הקדוש, כיכר המוסקביה ובית המעצר הסמוך וזהו. אין יותר מידי מה לראות, הסיבה העיקרית בגללה רציתי להזכר במקום היא ההצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה שראינו לאחרונה. בדרך חזרה לרכבת הקלה, ברחוב יפו 30 מגלים חנות קטנה של בורקס מוסא ועוצרים לאכול בורקס תרד. ממש טעים, כמו בימים ההם ביפו, לפני השתלטות רשתות שיווק המזון. שבים למלון ברכבת הקלה – עדיין באותו כרטיס.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

טיול לבית טיכו וארוחת ערב בשוק מחנה יהודה

לאחר כוס תה במלון יוצאים ברגל לרחוב הנביאים. מציצים מעבר לגדר בית הרב קוק ונכנסים לבית טיכו דרך החצר המרשימה. במרפאה של ד"ר טיכו, מוצגת תערוכה של ציורים שציירה אנה טיכו, וכן יצירות של אמנים צעירים ששאבו מציוריה את השראתם. מקנחים בסקירת אוסף החנוכיות שד"ר טיכו אסף מכל רחבי העולם, וממשיכים בטיולנו ברחובות העיר עד שרגלינו נושאות אותנו שוב לשוק מחנה יהודה. כבר אתמול החלטנו שהערב נאכל בשוק. עוברים ליד קבוצת המסעדות שמקיפה את המסעדה המפורסמת 'אמא' וממשיכים לכיוון השוק העירקי. מוקדם יותר ראינו המוני אדם סועדים אצל עזורה – עכשיו תורנו לטעום מתבשילי הפתיליה הנודעים. השעה כבר אחרי שש בערב, העומס על המסעדה פחת. בפתח יושב גבר שכל חזותו זועקת "אני הבעלבית" ואומר לנו שנשאר רק חומוס וקובה, אז אם אנחנו רוצים לאכול בשר שנלך למוריס. זה בסדר, נאכל קובה. מחפשים מקום לשבת אך שיירי המוני האדם שסעדו לפנינו ניכרים על השולחנות, על הכסאות ואף מתחתם. המלצרית אומרת שיש מקום בפנים. נכנסים אל המסעדה ומייד נסוגים – ניחוחות הנפט המציפים את המקום אינם חביבים עלינו. יוצאים חזרה ומתמקמים ליד השולחן שנראה לנו מלוכלך במידה נסבלת. המלצרית באה ומקנחת את השולחן במטלית – עכשיו השולחן רטוב ומדיף ריח עז של אקונומיקה. עד כאן! אנחנו קמים והולכים לכיוון מוריס.

רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבחבדרך למוריס, מצביעה אשתי שתחיה על חנות קטנה בשם רוז'ה ובחזיתה סירים שמהם מוכרים אוכל עממי. בתוך החנות נמצאים שני שולחנות – זוהי גם מסעדה לעת מצוא. האוכל בסירים נראה מפתה. אני נזכר בעצה ששמעתי פעם – רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבח. אני מציץ פנימה ורואה על קיר השרותים הנקיים שלט: "אסימונים לטלפונים ציבוריים". אנחנו מחליטים לאכול אצל רוז'ה. מזמינים מנה קובה חמוסטה לכל אחד מאיתנו. המוכר מגיש לאשתי מנה ענקית שמועברת מייד אלי. שתחייה אומרת שהמנה גדולה עליה ומקבלת מנה מופחתת קובה. בנוסף מוגשים לנו סלטים ולחמניות. סלט הטחינה עשוי ממש כלבבי, כלומר – יש גם טחינה בתערובת השום והלימון. שנינו בולסים את מנותינו, ובינתיים המוכר מתחיל לפנות את הסירים לקראת סגירת החנות. אני שואל אותו אם הוא מכין את הטחינה בעצמו ומחמיא לו עליה. הוא מציע לנו מייד גם מנה חומוס מעשה ידיו להתפאר ‘על חשבון הבית’. החומוס עשוי לטעמי, עשיר בטחינה ומגורגר במידה החביבה עלי. אנחנו יוצאים שבעים ושבעי רצון מהחוויה – המחיר לשתי מנות קובה חמוסטה עם סלטים, לחמניות ושני קולה – 85 ש"ח לפני טיפ.

מדרכות חלקלקות בדרך לערב ג'אז בבירמן

בדרכנו החוצה מהשוק קונים קלמנטינות ועגבניות שרי. בינתיים מתחיל לטפטף גשם ואני שמח שקניתי בדרך, ברחוב יפו ליד הדוידקה, מעיל גשם ב 25 ש"ח. שבים למלון להשאיר את העגבניות, לשתות כוס תה ולנוח קמעה. קצת לפני תשע בערב יוצאים לבירמן. ערב אילתורי ג'אז בבירמן על כוס סיידר חם אלכוהוליהגשם הקל הרטיב את המדרכות וציפה את אבני ירושלים בשכבה חלקלקה של אבק מפוייח ולח. מחליקים מעט בכל צעד, אני מועד קמעה על אחת המדרגות בדרך ומכניס את אשתי שתחייה לכוננות שמירה עלי. מנסים לסגל לעצמנו הליכה מתאימה למניעת החלקה, ובינתיים רואים שגם הירושלמים אינם מצליחים להתמודד בהצלחה יתירה עם החלקלקות. בבירמן ההופעה כבר בעיצומה. פסנתר, תופים וקונטרבאס משמיעים קטעי ג'אז מוכרים וגולשים די מהר לאילתורים סביב משפטים מוסיקליים שמכתיב הפסנתרן. אנחנו מזמינים סיידר חם, עם ובלי יין, ונהנים מהמוסיקה ומהאוירה. בינתיים מצטרף לנגנים גבר מבוגר עטור רעמת שיבה ומאלתר עימם באקורדיאון. זהו, מן הסתם, מנהל הפאב – דן בירון – מהצבעוניים באנשי ירושלים. ראינו אותו גם כשעברנו לפני בירמן בערב הקודם, וגם אז הוא אילתר עם הלהקה האחרת שהופעיה בליל אמש. ההופעה מסתיימת בעשר בלילה ואנחנו יוצאים לכיוון המלון, צועדים עקב בצד אגודל מפחד ההחלקה. אמנם מעט מוקדם, אך אנחנו מאוד עייפים ובהחלט מתאים לנו לסיים את היום.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - שוק מחנה יהודה

יום רביעי 04.12.2013 – נר שמיני של חנוכה

יָד וָשֵׁם

ארוחת בוקר דומה לזו של אתמול, כולל מדורה קטנה בתוך הטוסטר לזכר המכבים, ויוצאים לדרך.

הרכבת הקלה עוברת בקרבת המלון שלנו ותחנתה הסופית ממש בפניה ליד ושם. בדרך אל הרכבת הרוח מתגברת אך בינתיים אין גשם. מאז ביקורנו הקודם בירושלים לפני ארבעה חודשים בלבד, הרכבת הקלה התייעלה להפליא, ורכישת הכרטיסים פשוטה ומהירה. בפעם הקודמת זכינו לראות שלוש רכבות עוברות עמוסות בְּיֶתֶר, בעוד אנחנו נאבקים עם מכונת ממכר הכרטיסים שמסרבת לתת לנו את מבוקשנו. הפעם תדירות הרכבות גבוהה והעומס בהחלט סביר. חווית הנסיעה נעימה ונוחה. באתר יד ושם מצויין ש"שירות הסעות חינם מהר הרצל ליד ושם פועל ברציפות בכל שעות פעילות האתר". אנחנו מחכים להסעה ובינתיים מגיע לתחנה אוטובוס שכונתי של אגד ועוצר לידנו. הנהג מסביר לנו שכרטיס הרכבת שבידנו עדיין תקף ולכן אנחנו יכולים לנסוע איתו ליד ושם באותו כרטיס. זהו כבר נהג האוטובוס השני שבא לעזרתנו ביוזמתו. תוך דקות בודדות אנחנו ביד ושם. הכניסה חופשית.

כתובת-פסל אבן בכיכר הולנד בירושלים

בְּדֶּלְפֵּק המודיעין אנחנו מקבלים הדרכה קצרה על האתר, רוכשים מפה, מפקידים חפצים ויוצאים למסלול הסיור. מרכז הביקור הוא המוזיאון לתולדות השואה שמסתיים בהיכל השמות. עוברים בין המוצגים ושוקעים אט אט לתחושה המוכרת שמלווה אירועים מעין אלה. הכל מוכר, הכל ידוע, יש פה ושם משהו שלא ידענו לפרטיו, אך בכללותה החוויה מוכרת. ככל שמתקדמים מתגברת הטלטלה בין כעס לבין עצב. הרגש איננו מתקהה עם השנים. במשך תקופה ארוכה נלחמתי ברגש זה והתעלמתי מכל איזכור של השואה, כאומר "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". כן, אני יודע שהציטוט שייך לאירוע מסוג שונה, ובכל זאת הוא ייצג היטב את הרגשתי בזמנים מסויימים בהם המיסחור הגואה של השואה ושל השכול עורר בי מידה של גועל. בחלוף השנים הכתה בי ההכרה שאחרוני דור השואה – דור ההורים שלי – עוזבים את עולמנו ומוטלת עלינו האחריות לְשָׁמֵר את העובדות והראיות למען הדורות הבאים. לא קל, ומאוד מאלף.

בהיכל השמות, אשתי שתחיה ניגשת לאחת מעמדות המחשב לנסות לאתר דפי עֵד לזכר בני משפחה שלא שׂרדו את השואה. המידע שבידה מועט והחיפוש איננו קל. המדריך בהיכל מסביר לנו שאין צורך לבצע את החיפוש דווקא שם, המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה מצוי באתר יד ושם.

אנחנו עוברים דרך בית הכנסת, סוקרים את המוזיאון לאמנות השואה וממשיכים בגשם בצעד חפוז לעבר אוהל היזכור. חלק ניכר מיצירות אמנות השואה הגיע מגטו טרזין, הגטו היצוגי שהנאצים דאגו לשוות לו מראה של קהילה אנושית נינוחה. בגטו זה ניתנה לאמנים אפשרות להתבטא, ושם גם הצליחו מרביתם למצוא מקומות מסתור ליצירותיהם ולחשוף אותם לאחר המלחמה.

הגשם מתגבר ומעילינו מופקדים. אנחנו מסתכלים מרחוק כמיטב יכולתנו לעבר היד לילד ולעבר שאר המוצגים באזורים הפתוחים ומחישים את צעדינו חזרה למרכז המבקרים. חוזרים אל הרכבת הקלה באמצעות שרות ההסעות החפשי של יד ושם ושבים אל מציאות ימינו.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

טעמי – חוויה מסוג אחר לחלוטין

מסעדת טעמי מוגדרת במספר מקומות כמוסד מיתולוגי שאסור להחמיץ. בדיעבד, לא זכור לי שקראתי על האוכל תשבחות. עיקר מה שידעתי הוא שהבעלים המקורי, אלברט מג'ר, נהג לצעוק לעבר הסועדים "לא ללעוס, לבלוע". ובכן, המייסד המהולל כבר איננו בין החיים, אך רוחו ככל הנראה שורה על המקום. חולצות עובדי המסעדה מעוטרות בכיתוב "לא ללעוס, לבלוע" לזכר גסות הרוח המקורית.

מנת ארטישוק ממולא - טעמי - לא ללעוס...לבלועאנחנו מתמקמים. מלצרית חביבה ומסבירת פנים ממליצה על כל מה שבתפריט. אשתי לוקחת מרק עדשים, אני מזמין מרק קובה אדום, וכן אנו מזמינים מנה חומוס ומנה ארטישוק ממולא שנחלוק בינינו. האוכל, בלשון המעטה, מאכזב מאוד. לפחות משביע. בעודנו יושבים במסעדה, גבר כלשהו – כנראה מבעלי המקום – צועק דקות ארוכות בקולי קולות על המלצרית ששרתה אותנו והיא נמלטת מהמקום בוכיה. החוויה מביכה ומטרידה במידה קיצונית ואנחנו נחפזים לסיים ולברוח גם כן. כל שיש לי לומר על טעמי המיתולוגית הוא שגסות הרוח המקורית נשמרה, ושרגלי לא תדרוך במקום מחריד זה לעולם.

שמות החנויות בירושלים

כבר משיטוטנו הראשון במרכז העיר צדו את עיני שמות החנויות. לכל החנויות שאינן שייכות לרשת ארצית או עולמית, העניקו בעליהן שמות מקוריים. ומה המייחד שמות אלה ביחס למה שאנחנו רואים בתל-אביב ובחיפה?

שמות החנויות בירושלים

נכון – השמות על טהרת העברית! שלטי חלק מהחנויות אפילו מציינים את השם העברי באותיות לועזיות. זה משמח אותי מאוד לנוכח הִתְלַעְַזוּת שמות החנויות בשאר מחוזותינו, ואני מלקט צילומי שמות חנויות ברחובות, במדרחוב ובשוק לתפארת השפה העברית.

חוויה תרבותית בתמול שלשום

תמול שלשוםבכל מקרה היה בכוונתנו לבקר בתמול שלשום. אלא שעכשיו, זמן קצר לאחר החוויה המסוייטת משהו בטעמי, אנחנו זקוקים נואשות לחוויה מתקנת, ואין מקום מתאים מתמול שלשום לתיקון החוויה. תמול שלשום נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה מטעמי. המרחק בין החוויה התרבותית במסעדה-ספריה תמול שלשום לבין החוויה של טעמי איננו יכול להמדד אפילו בשנות אור. המוסדות הללו, על אף ששניהם מגישים מיני מזונות, שייכים לעולם ערכים שונה לחלוטין.

תמול שלשוםהשלט בתחתית המדרגות המובילות לתמול שלשום מכניס אותנו לאוירה המתאימה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל זה ממש לא משנה, המקום משרה עלי אוירת נינוחות תרבותית. אנחנו מתיירים קלות בין מדפי הספרים, ומתמקמים ליד שולחן זוגי בפאתי החנות-מסעדה. אני מביט לעבר אורחים שיושבים לבד ליד שולחן וספר בידם ותוהה אם הם מצפים לחברים או מבלים עם עצמם בקריאת ספר. אני מזהה בהם את עצמי בתקופות אחרות, ואני יודע שגם ילדי נוהגים לשבת בבתי קפה בגפם ולקרוא. יש בחווית הקריאה לבד בציבור טעם מיוחד שאינני יכול להסבירו. דווקא נוכחות הסביבה, כאילו מעצימה את ההתנתקות מהמציאות והשקיעה לתוך החלום… כמו בתיאטרון.

אשתי שתחייה מזמינה קפה הפוך גדול ואני, כרגיל, הפוך קטן ובו שתי מנות אספרסו. התלבטות ממש קצרה מובילה אותנו להזמין גם בראוניס. בתמול שלשום, הייתי מצפה למצוא בתפריט חומיות ולא בראוניס, אך ככל הנראה אפילו הם צריכים לשחות מעט עם הזרם. הספלים שלנו שונים, התחתיות שונות, העיטורים שונים – לכל פריט יש אופי משלו. ליד השולחן הסמוך יושבים אשה וגבר. שניהם הזמינו מרקים. הגבר שותה משלושה ספלים מעין טעימות משלושה מרקים שונים. האשה שותה מקערית מרק סמיך כלשהו. אני מקנא, רוצה מרק כמו שלהם, אך אני כבר שבע ממה שהכנסנו לתוכנו בטעמי. על קערית המרק של הסועדת שלידנו כתוב כי אף שנעשה מאותה תרנגולת ובסיר אחד התבשל… זהו. אם כתוב משהו נוסף, אינני יכול לקרוא אותו ממקומי. אין לי מושג מאין הציטוט. לא מצאתיו ברשת, ולקרוא את כל סיפורי עגנון כדי למצוא אותו, נראה שלא אמצא זמן. אני בונה עליכם – קוראים יקרים – שתאירו את עיני. כלי ההגשה קוסמים לי ואני מעכב את שתחייה עד שאסיים לצלם. היא כבר מתורגלת, יודעת עם מי בחרה לחלוק את חייה, ויודעת שגם בנושא זה – עדיף לשחות יחד באותו זרם. בסופו של יום, טַעַמֵי הקפה והעוגות ידעכו, אך התמונות תשארנה להזכיר לנו את החוויה. בעצם, גם מילים אלה נועדו בסך הכל לְשָׁמֵר עבורנו את החוויה.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה - תמול שלשום

שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים

אנו יוצאים מתמול שלשום ותוך דקה מוצאים את עצמנו מול רכב כיבוי במרכז כיכר ציון הסמוכה. מה קרה? הקהל מתגודד סביב לראות כיצד שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים את חנוכית הענק בכיכר ציון. בדיעבד, זה רעיון מצויין להעזר בשרותי כבאות לצורך הדלקה. הערב נר שמיני, ונר זה – שלא הודלק בימים הקודמים – סָפוּן בתוך צמרת אחד העצים. לוחמי האש מעלים מנוף וגוזמים את העץ סביב הנר – הנה כך הצילו כבאי ירושלים את ככר ציון משריפה.

על המדרגות מול המנורה יושבת אשה וצועקת נבואות זעם בקול רם ובלשון תנכית. בין נבואה לנבואה היא לוגמת מבקבוק הקוקה קולה זירו שבידה. ככל הנראה היא יודעת שעל אף כל חטאינו, אין אנחנו עומדים להכחד כל כך מהר, לכן עדיף להמנע בינתיים ממשקאות עתירי סוכר. יהיה אשר יהיה – הקהל די אדיש לצעקותיה. יכול להיות שבירושלים אנשים מורגלים בנביאי העיר.

נר שמיני ואחרון בנחלאות,

מעט חנוכיות, לא מסעדה, לא ג'אז וספרים בסמטה

אנחנו יוצאים לסיור חנוכיות נוסף בנחלאות אחרי הגשם. רואים חנוכיה, ועוד אחת, ועוד כמה… אלא שהגשם מתעתע בנו ואנו נאלצים לשוב למלון לעטות צעיפים, מעילים וכובעים. יוצאים שנית אך עכשיו הסמטאות חלקלקות ואינן מזמינות. הולכים על סמך המלצה שקראנו בספר שקיבלנו במלון, למסעדה מוסיקלית בשם נחלא. לאחר שאנחנו מחליקים רגלינו לכל אורך נחלאות אנו מגלים שהמוסיקה שמושמעת בנחלא אינה לטעמנו, וכן חזות המקום. חוזרים בגשם על גבי אבני ירושלים החלקלקות לחפש מקום בילוי אחר. הרחובות ריקים למדי מאדם וההליכה קשה יותר מאמש, אך אנחנו כבר מתורגלים מעט יותר באיתור מסלולים פחות חלקלקים. ניגשים חדורי תקוה למרכז התרבות בית מזי”א. אמש התקיימה שם ההצגה העיר הזאת שראינו זה לא מכבר, ובאותו זמן התנגנה בבר מוסיקה חיה עריבה. הערב, אומר לנו השומר, יש רק הופעה של רבנית כלשהי לנשים חרדיות. כשאנחנו מגיעים לבירמן, אחרי תשע וחצי, אנחנו מגלים שההופעה עדיין לא התחילה וכן שמלבדנו, נמצאים במקום עובדי הבר וחברי הלהקה. מתי תתחיל ההופעה?… לאף אחד לא ברור. אנחנו מחליטים לוותר ומשרכים רגלינו במעלה רחוב יפו חזרה לכיוון המלון. בינתיים הגשם נרגע מעט ושוב רואים אנשים ברחוב. קונים עוגיות מזרחיות במאפה נאמן, ובפניה מרחוב יפו 91 לסימטה הצרה שמובילה למלוננו, מגלים חנות ספרים משומשים. החנות הולצר ספרים פתוחה יום יום עד אחת עשרה בלילה. אנחנו שואלים על ספר מסויים שאנחנו מחפשים זה מכבר – לא, גם להולצר אין אותו, וכמו כולם, גם שם ישמחו לחפש אותו עבורנו.

יום חמישי 05.12.2013 – תמו ימי החנוכה

גשם…גשם…גשם והביתה

ראינו כבר מספר ציורי קיר על בניינים גדולים בירושלים, צילומיהם נמצאים גם כאן. לפני מספר ימים קראנו על ציורי הקיר בסמטאות נחלאות. לא ברור היכן בדיוק נמצאים הציורים. עד כה טיילנו בנחלאות מבין הערביים עד שעות החשכה. כדי לראות ציורים צריך אור. כל פעם שאנחנו יוצאים ממלוננו לכיוון נחלאות והשוק, אנו עוברים על פני ציור קיר בצד השער המְקֻשָּׁת ברחוב סוכת שלום פינת אגריפס. אינני זוכר את פרטי הציור, אך פריט אחד מאוד בולט בו – מכונת תפירה ברנינה. הציור מצוי בצד חנות מכונות התפירה של ברנינה ברחוב אגריפס. השילוב מעניין ואני כבר מדמיין את הצילום… אבל עדיין לא הגיעה השעה. ביום חמישי, בשעות היום, בטרם נעזוב את ירושלים אנחנו מתכננים לצאת לטיול בנחלאות באור היום, לראות את ציורי הקיר ואף לצלמם.

מצגת שקופיות - חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

בוקר יום חמישי. הולכים במבול שוטף שְׁמְלֻוֶּה ברוחות עזות לאכול ארוחת בוקר דומה לקודמותיה – לרבות המצנם הבוער שאיננו אֻכָּל. מחכים להפוגה בגשם, אך זו איננה מגיעה. הגשם איננו מרפה ואנחנו שבים למלוננו. היום אנחנו אמורים לטייל בנחלאות לאור היום. ככל שנוקפות הדקות והופכות לשעות, אנחנו מבינים שטיול רגלי איננו בא בחשבון. לבסוף מוותרים ובאחת עשרה בבוקר נכנסים למכונית ונוסעים. אולי נעצור לביקור בדרך באבו גוש. הנהיגה קשה ומעיקה. הגשם מקשה לראות את הדרך והמשאיות והאוטובוסים חוסמים את מראה ימין הכביש. מגיעים לאבו גוש – ברור שגם כאן לא נוכל לטייל בנחת… ממשיכים ומגיעים לביתנו בחיפה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. מספיקים אפילו להגיע בזמן לשעת סיפור עם הסופרת טלי כוכבי וספרהּ בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ בָּהִיר בקניון חיפה, אך זה כבר סיפור אחר שאיננו קשור לירושלים.

הצגה ומטמון בנחלאות בעקבות שריפה

הכל התחיל בשריפה

סתם יום של חול בעבודה. כולם עסוקים עד מעל הראש, ואִינָה, שאמורה לגרום בין השאר לכך שנעמוד במשימותינו, קוטעת את רצף המחשבה שלי ומכריזה שעלינו ללכת לסיור תיאטרוני בירושלים בהנחית השחקן אמיר בושרי כדי לממן שיפוץ איזושהי דירה ולאפשר למישהם לחזור הביתה. מה?!?

למחרת שוב… אני שואל במה מדובר ואינה שולחת אלי קישור לפרוייקט שנקרא לחזור הביתה. מסתבר שביתה של משפחת לזרוביץ' מגבעת אולגה עלה בלהבות. איתי בן ה-11 גילה את השריפה בזמן, ודאג לפנות את כל משפחתו. לכל בני המשפחה שלום, אך הבית נפגע קשות ותוך כך אבדו כלי העבודה החיוניים לפרנסתם. אֵם המשפחה, ורוניקה, הקימה פרוייקט למימון החזרה הביתה באמצעות מתנדבים שתורמים מעבודתם ומכשרונותיהם.

אחד התורמים הוא השחקן אמיר בושרי שתרם את ההכנסות מסיור תיאטרוני בירושלים – זה הסיור שעליו אינה דיברה. אִינָה יודעת שכל דבר שקשור לתיאטרון מעניין אותי, וככל שהוא רחוק מהשגרה כן ייטב. היא גם שמעה אותי מתלהב מסיורי האחרונים בתל אביב. בקיצור – היא יודעת שאני שבוי מראש. גם אשתי שתחייה מתלהבת מהרעיון, וההחלטה מתקבלת – למרות כל העומס – נוסעים.

הנסיעה לירושלים

האוטובוס לירושלים מלא, והמיזוג, בלשון ניסים אלוני, הוא – איך לומר – לא ! נרדמים ומתעוררים ושוב… ומגלים שהאוטובוס עומד במקומו. פקק. הזמן ממשיך לרוץ, והאוטובוס מזדחל לאיטו. אינה מתקשרת לאחיה אלכס לברר היכן הוא נמצא. כן, גם אותו היא שכנעה לבוא לסיור. לשמחתנו אלכס שמע לעצתו של וייז, שכבר שמע על הפקק, והנחה אותו לדרך שונה לחלוטין.

מגיעים לירושלים באיחור רב מהמתוכנן, אך עדיין יש סיכוי לא לאחר לסיור, אם רק הכל יתנהל מעתה כשורה. החשמלית של ירושלים כבר בתחנה כאשר אנחנו מגיעים לפתחהּ, אך צריך להצטייד בכרטיסים מראש. החשמלית נוסעת ואנחנו נעמדים בתור שלפני אחת מעמדות ממכר הכרטיסים האוטומטיות. יש לפנינו בסך הכל שני רוכשי כרטיסים, אלא שהמכונה משטה בהם, איננה מגיבה, וכאשר היא מגיבה איננה עושה את מה שציפו ממנה. אנחנו צופים בהשתאות כיצד אלה שלפנינו בתור מנסים לתמרן בין האפשרויות ולבסוף בוחרים לבצע מספר רכישות של כרטיס בודד במקום לקנות את הכרטיסים כחבילה. בינתיים עוברת עוד חשמלית ואנחנו עדיין נטולי כרטיסים וחסרי אונים. הגיע תורנו. אשתי שתחיה מתקתקת את שניתן לתקתק. ממתינה. מעבירה את כרטיס האשראי. ממתינה. המכונה מודיעה שהפעולה נכשלה ומרגיעה שהכרטיס לא יחוייב. אנחת הקלה ונסיון נוסף שמסתיים בצורה דומה. כולם מסביבנו מייעצים לנסות לרכוש רק כרטיסים בודדים ובמזומן בלבד. נכנעים – מלקטים מטבעות ולאחר שפספסנו כבר שתי חשמליות הכרטיסים בידינו.

ממתינים לחשמלית השלישית, והיא מגיעה עמוסה לעייפה. אנחנו נדחסים פנימה יחד עם נחיל הממתינים בתחנה. אני תוהה כיצד הסתדרו הירושלמים בטרם הייתה חשמלית, אם זה המצב כעת. בתחנת הדוידקה אנחנו מצליחים לפלס דרך להחלץ מהחשמלית בטרם יסגרו עלינו הדלתות, מבצע שראוי שירשם בספר מעשי הגבורה של ירושלים. אלכס מרגיע אותנו בטלפון – הסיור עדיין לא התחיל. נחפזים בסמטאות ירושלים ומגיעים לנקודת המוצא – הרחבה של ז'ראר בכר – באיחור של דקות בודדות .

ירושלים מסתתרת – תיאטרון רחוב בנחלאות

אנחנו מצטרפים לקבוצה גדולה שיושבת סביב השחקן אמיר בושרי שכבר התחיל את ההצגה ירושלים מסתתרת. בדיעבר נודע לנו שהפסדנו סיפור מעניין על סינדרום ירושלים. אמיר מציג דמות ירושלמית טיפוסית. עוד מעט נדע שאין בהצגה דמות אחת, הדמויות רבות ומגוונות ובמהלך הדרך נפגוש כמה מהן. אמיר מלמד אותנו איך הולך גבר ירושלמי – כזה שלא שוטף כלים. הידיים שלובות מאחורי הגב וההליכה איטית, מתריסה, ראו אותי – אני גבר! וכך כולנו פוסעים בעקבותיו דרך מרכז ז'ראר בכר. בינתיים אנחנו מתוודעים לאלכס, אחיה של אינה ולרעייתו. הסיפור הבא מתקיים ממש באחורי מרכז ז'ראר בכר – מקום שכולנו תמימי דעים בעניין כיעורו. זוהי מעין הכנה לעושר הארכיטקטוני המהודר, העממי, המבולגן והמתאים כל כך לסביבה.

מגוון דמויות ירושלמיות וכולן אמיר בושריממשיכים דרך רחוב שמואל רפאלי לרחוב אוסישקין וממנו לרחוב טבריה. לכל רחוב יש סיפור עסיסי ולכל סיפור יש מְסַפֵּר משלו. אמיר בושרי הוא ירושלמי שנולד וגדל בשכונה בה אנחנו מטיילים. הוא מכיר את כל הדמויות הצבעוניות שאיכלסו ומאכלסות את השכונה ומספר לנו סיפורים בשם אומרם. הוא הופך לנגד עינינו לדמויות השונות ואנחנו חווים את החוויות דרך עיניהן. עוצרים מול בית הדודה שבעצם איננה דודה אלא… טוב, זה קצת מסובך – את זה צריך לשמוע ממש מפי הילד שגדל בשכונה. והילד הירושלמי מספר על הקוּבֶּה הרך, הגמיש והעסיסי שטובל במרק סלק אדמוני ואני ממש רואה את הרוטב הניגר אל הסנטר. אני אפילו תופס את עצמי מציץ אל החולצה שלי, חושש שמא הוכתמה ברוטב האדום. עוד אני בולע את הרוק שבפי בתאווה וכבר אני שומע על הקובה האחר, הזהוב הפריך, המטוגן – זה עם הצנוברים. אמיר יודע לשחק דמויות וטעמים וריחות. האוכל הבסיסי, אוכל עניים שעיני העשירים כלות אליו, מוביל אותי אל עולם של יַלְדוּת ירושלמית שמעולם לא חוויתי.

בפינה הבאה אנחנו פגשים את המוזג מהחַמָּרָה – בית ממכר העראק השכונתי. אמיר הופך להיות אותו מוזג, והוא ממש כועס על זה שמבקש ‘כוס שלישי’ – רק ‘שני כוסות’, ובדיוק במידה – הוא לא ימכור לאף אחד יותר מזה, ויש לכך סיבה מנומקת היטב. אני מרותק אל ההצגה וממש נרתע מזעמו הכבוש של המוזג שמיטיב עם לקוחותיו בכעס.

דרמה רודפת דרמה בסמטאות השכונה, דמות מתחלפת באחרת ושבה אל המְסַפֵּר. חווית תיאטרון אותנטית על רקע התפאורה הטבעית שלה.

בינתיים אלכס ואינה צדים במצלמות ענק משוכללות את מראות השכונה. פעם הייתי שותף לשגעון הצילום התיעודי המדוייק, והקפדתי כמוהם על האיכות הטכנית. לימים שמתי לב שכאשר אני מרוכז באיכות הצילום, אני מאבד חלק מהחוויה. מאז אני מקפיד להצטייד במצלמה שנוכחותה מועטה, ומצלם ללא הקפדה יתירה, כדי לא להתנתק מהחווייה לטובת הצילום. אז מי שירצה לגמוע ממראות ירושלים מסתתרת, כדאי שיציץ גם בצילומים של אינה ושל אלכס.

בית בושריבמעלה רחוב אבן ספיר, מספר לנו אמיר על עגלות הקוּגֶלָגֶרִים של ילדותו הירושלמית, ואף את חוויות הדור שקדם לו באותן סימטאות. חוויה מרתקת שיש לה יותר מגרסה אחת, הגרסאות סותרות וכולן נכונות – תלוי רק מי המספר. אמיר שולף מכיסו קוּגֶלָגֶר לטובת הדור הצעיר ומסביר כיצד בנו הילדים את העגלות.

כאשר הוא מספר שלא ידע לעצור את העגלה בסוף הירידה, מתמלא הילד שבי גאווה. אני, שגדלתי בתל אביב, בניתי לי עגלת קוגלגרים עם מוט שמאפשר לסובב את העגלה על צִירָהּ ולבלום. לרוב ניזרקתי מאותה עגלה חבול היטב… אבל איזה כיף. יאמרו מייד הירושלמים, יש בכלל ירידות בתל אביב? – כן! הירידה "שלי" הייתה תלולה לא פחות מזו שבאבן ספיר.

בחזית הבית במעלה רחוב אבן ספיר מותקן לוח אבן ועליו חרוט "בית בושרי" ומצויין שהבית נבנה ע"י ציון ואסתר בושרי בשנת תרצ"ב. אמיר בושרי מצביע בגאווה על שורשי משפחתו בשכונה. ממשיכים וחוצים את רחוב בצלאל ללב נחלאות. עוד מספר סיפורים משוחקים, עם זכרונות ילדות על חתולות ממין זכר וכלבים שממליטים ועם מפגש של ילד עם מרים ילן שטקליס והשיר ‘ילדי ירושלים’ ומגיעים אל בית הכנסת.

כתובת בחזית בית הכנסת מכריזה שהוא לא ימכר ולא יתמשכן לעולםבבית הכנסת מסתיים הסיור. אמיר קוטף עבורנו מיני צמחי חליטה ריחניים ואנחנו שומעים סיפורים ושותים תה. יש גם קפה נמס וקפה בוץ… ורוגלך. רוגלך?!? – מה לרוגלך בבית הכנסת של הפרסים? בראשי עדיין מתגלגלים טעמי המטעמים הפשוטים והטעימים עליהם שמענו מפי דמויות שונות בדרך. דמויות שונות שכולן אמיר בושרי ובכל זאת כל אחת שונה מרעותה. תענוג לראות ולשמוע איך הוא מצליח לעשות דרמה מכל זכרון ילדות ומכל מאכל או משקה שמגיע אל פי הנפשות הפועלות בסמטאות ירושלים. אני מפנטז על מיני המאכל שכל "דודה" ידעה להכין ממצרכי המזון הבסיסיים ביותר, בליווי ירקות וצמחי תבלין שנקטפו מעבר לחלון, או לכל היותר הובאו הבוקר מהשוק, ופתאום… רוגלך. כאן ככל הנראה מגיע מיזוג הגלויות לביטויו. היום יש מקום לכולם בנחלאות. אני מסתכל סביבי – לא נראה לי שמישהו מבין הנוכחים, למעט משפחת בושרי, פרסי. בעצם, נראה לי שחלק לא מבוטל מהנוכחים הגיע לארץ מברית המועצות-לשעבר ומנגזרותיה. אז רוגלך.

אנחנו נשארים לשוחח עם אמיר. גם סיפורו האישי מרתק והוא אף מבסס עליו מונודרמה מטלטלת בשם ניקול ואני שהוצגה בפסטיבל עכו 1999. ממשיכים לחלוק רשמים וחוויות. גם הוא סקרן באשר לנו וכששומע שאשתי מורה לכימיה נובע ממנו פרץ סיפורים נוסף, שגולש מכימיה לבישול ומכאן לסדרת דרמה בנושא האוכל העממי הפשוט, זה שאת ניחוחותיו וטעמיו פינטזנו לאורך כל הסיור התיאטרוני. הוא כבר כתב את הסדרה ועתה הוא מנסה להפיק אותה לטלוויזיה. אני מחכה לסידרה בקוצר רוח.

מחפשים מטמון, ואף מוצאים

אנחנו יוצאים מבית הכנסת חזרה לכיוון ז'ראר בכר – לנסוע הביתה. אִינָה מתחילה לזרוק רמזים על כך שיש בסביבה איזשהו גֵּאוֹ-קֵש. כן, כבר שמעתי על השריטה הזו שלה ושל עוד מספר אנשים שאני מכיר. מסתבר שגם אחיה, אלכס, ורעייתו שותפים לאותו משחק סלולרי-גיאוגרפי חובק עולם. אשתי ואני לא נוותר, מן הסתם, על חוויה מסוג שעדיין לא הכרנו, וכך כולנו יוצאים לחפש מטמון באמצעות הסמרטפון.

בדרכנו לירושלים ציינתי שאשמח לשוב ולראות את בית הספר לאומנויות בצלאל – המקורי. חשבתי שלא אצליח לסחוב את שותפי לטיול נוסף בסביבה רק כדי לראות בניין יפה, והנה עכשיו מזמן אותנו הגֵּאוֹ-קֵש ישירות לבצלאל. מחצר בית הספר בוקעים צלילי מוסיקה קצבית. מסתבר שמתקיים הערב אירוע עם להקה דרום אמריקאית. מציצים פנימה, סופגים קמצוץ אוירה וממשיכים בעקבות המטמון.

המטמון, במקרה זה, הוא מעין שפופרת מִזְעָרִית ובתוכה מגילת קלף קטנטונת שכל מי שמוצא אותה מצרף אליה את שמו. הנה המטמון מתגלה וכולם מתרגשים ושמחים. אשתי שתחיה ואני צופים מהצד משתאים משהו. אינני בקיא ברזי קהילת המטמונאים, ולכן אני מופתע מעט לראות את אלכס שולף תיק ובו חפצים קטנים אותם הם מצלמים בחברת המטמון. מסתבר שגם מטמונים יכולים להתארח אצל מטמונים אחרים במהלך מסעם.

השתקפויות בחלון ראווה על רקע חומת בית הספר לאומנויות בצלאלזהו. המשימה בוצעה – אפשר לשוב הביתה. בדרך למכונית, אינה מציינת שהיא חשה אווירת חו"ל. המקום, תחילת רחוב בצלאל, מזכיר לה את פריז. אני נזכר בצילומי ההשתקפויות בחלונות ראווה שצילמתי בשרלווייל צרפת לפני שבע שנים ומייד, כמחווה לחוויה ההיא, מצלם את השתקפות צללי אלכס ואינה בחלון ראווה על רקע חומת בית הספר לאומנויות בצלאל. מאוחר יותר, מגלה אשתי התענייננות בגֵּאוֹ-קֵשינג, בעיקר לאחר שלמדה מפי המכורים המתלהבים על פינות חמד שגילו בזכות המשחק ממש קרוב לבית. אני מרגיע אותה – קודם כל עליך להסכים לקבל עליך את עוּלוֹ של סְמָרטפוֹן, שהוא תנאי הכרחי למשחק. אני מניח שהנושא ישוב ויעלה בקרוב.

השיבה הביתה

תם ונשלם ערב עמוס חוויות, כך לפחות אני חושב, כאשר אנחנו עולים על מכוניתו של אלכס. הוא גר בהרצליה, ואנחנו נגיע איתו לתחנת הרכבת של תל-אביב מרכז ומשם הביתה – לחיפה. מגיעים לרכבת שהגיעה מנתב"ג עמוסה כל-כך שאנחנו נאלצים להתפצל. אינה, שתחייה ואני יושבים במקומות שונים. הרכבת יוצאת לדרכה, חולפת שנייה, אולי שתיים ואני כבר נרדם. כעבור דקות בודדות הרכבת עוצרת בתחנת האוניברסיטה ושיירה אינסופית של אנשים גודשת את המעברים. מבוגרים, בני נוער ואפילו ילדים קטנים עומדים, יושבים ואף שוכבים במעברים. הם יצאו לא מזמן מהופעת האיחוד האחרונה בהחלט של להקת כוורת. ככל הזכור לי כבר היו בעבר הופעות אחרונות בהחלט. אני מחכה לאיחוד הבא – אולי אפילו נחלוק חדרים שכנים באותו דיור מוגן.

מאוחר בלילה. אנחנו כבר בבית. אני מציץ אל האתר לחזור הביתה ורואה שסכום הכסף שנצבר מקרב את משפחת לזרוביץ' חזרה אל ביתה בגבעת אולגה. בזמן שאני כותב שורות אלה כבר נצברו 87,000 ₪ מתוך 100,000 השקלים שישיבו את איתי (11), דאה (8.5), נהר (4), אבא יהודה ואמא ורוניקה הביתה. נותרו עוד 11 ימים להשלמת המשימה, ובינתיים תרם השחקן שמעון מימרן 100 כרטיסים למופע משירי שלום שיטרית – שירים באשדודית. עכשיו, לאחר שהתוודענו אל ירושלים המסתתרת עם מגוון אנשיהּ, ניחחותיהּ וּטעמיהּ, יכול להיות שכדאי ללמוד גם מעט אשדודית.

מאז הסיור, אני מלעלע בגרוני ומפנטז על הקוּבֶּה של הדודות – זה ששוחה בסלק, וזה הפריך עם הצנוברים. עוד מעט נצא לטייל בואדי ניסנס בחיפה לרוות את תאוותי לאותו קוּבֶּה, למרות שאני יודע ששום טעם לא ישווה לחוויותיו של ילד בשכונה ירושלמית.

לילה לבן 2013 בחצי האי הירקוני

אני חי בחיפה כבר 35 שנים, כלומר מספר שנותי החיפאיות עולה על התל אביביות ובכל זאת, אי שם עמוק בפנים, נותרתי תל אביבי. אני אוהב את העיר חיפה בה אני חי, אך תל אביב היא אהבה ראשונה שנשארת תמיד יפה, לפחות בזכרונות.

גלי נחוםאשתי שתחיה השתתפה במהלך השנה האחרונה במספר השתלמויות מורים שכללו סיורי ערב עירוניים במקומות רבים ברחבי הארץ. סדרת הסיורים הקודמת התקיימה בעירי חיפה. השבוע היא נוסעת מידי ערב לתל אביב, העיר בה גדלנו ובגרנו שנינו. כל לילה היא שבה אחרי חצות מסיור הערב שלה עמוסה בחוויות שאותן היא חולקת איתי בהתלהבות לתוך השעות הקטנות של הלילה. אני גומע בצמא את הסיפורים ועוקב אחריהם במפות גוגל שמראות לי את התמונות מגובה הרחוב. כל ערב אני שומע על עוד מקומות בתל אביב שלי ששינו את פניהם במהלך השנים. מתמונות גוגל אני מגלה שהשינוי הוא, במרבית המקרים, לטעמי. אמש אשתי בקשה מהמדריך, גלי נחום, לצרף אותי לסיור האחרון, זה שפותח את הלילה הלבן.

אנחנו מתקבצים בחניון רידינג, ממש לפני בית ההלוויות הנטוש של תל אביב שמשמש היום כמחסן חירום של פיקוד העורף. גלי, המדריך, מספר לנו על העבר ועל ההווה של המקום ואנו חוצים את הכביש בואכה פארק הירקון. גלי מזכיר ששמו הרשמי של הפארק הוא גני יהושע ואני חושב לעצמי שזה הדבר היחיד הטוב שנשאר לנו מראש העיר יהושע רבינוביץ, ולא הוא עשה את זה.

אני מכיר היטב את האזור. פעם, כאשר עוד הייתי ספורטאי, היה המקום בו אנו צועדים חלק ממסלול ריצת החימום שלי. המקום ממש לא דומה לתמונה שבזכרונותי. הפארק מטופח, ירוק, נקי ואפילו שובצו בו מתקני מי שתיה קרים לרווחת העוברים ושבים, לרבות אלה שהולכים על ארבע.

בתחילת דרכנו אנו עוברים בגן הבנים – שהוא אתר הנצחה לזכר בני תל אביב-יפו שנפלו במערכות ישראל.  בין העצים מוצבים עמודי גרניט שחורים שעליהם רשומים שמות הנופלים. כל אלה שאוהבים להשמיץ את הזחיחות של צעירי "מדינת" תל אביב מוזמנים לבוא ולראות מה רב חלקם בהגנה על המולדת. ממשיכים במסלול "שלי" ששינה את פניו ועוברים את הירקון על הגשר שהיה בתקופתי גשר ביילי בריטי למהדרין והיום הוא יצוק בטון ופלדה אך עדיין מעוצב בדמות אותו גשר ביילי.

מעבר לנהר עוצרים לשמוע סיפורים. אני, שהמקום היה חלק מילדותי, מגלה שאינני יודע הרבה מאוד דברים. ממש שווה לצאת לסיור מודרך אפילו במקום שאנחנו מכירים ולגלות את צפונותיו. גלי נחום הוא אוצר של ידע הסטורי, תקופתי ואף רכילותי. יותר מכך – הוא מספר סיפורים מוכשר שמסוגל לרתק את השומעים כמעט בכל דבר. אני מטייל לאורך הירקון שהכרתי עוד בימים ששרצו בו דגים, אני זוכר את הימים שהפך למדמנה ונהנה לראות את מימיו ששבו להיות צלולים ונקיים.

גלי נחוםגלי מסביר לנו שהירקון היה פעם נהר רחב ידיים שחסם את דרך הים והיטה אותה עד למקורותיו בראש העין. הוא מדלג אלפי שנים אחורה, שב לימינו, קופץ לתחילת הישוב לפני כמאה שנה וחוזר חלילה. מדברים על שבע טחנות ועל עשר טחנות. אני מנסה להזכר כיצד נראה המקום בימים בהם טיילתי בו, נזכר ששם צולם הסרט חסמב"ה ואומר לאשתי שהגיע הזמן לשוב ולטייל באותם מקומות בהם שיחקתי כילד.

עצירה נוספת ליד עמודי הנצחת כ"ג יורדי הסירה מול מרכז דניאל עמיחי. המקום היה זה לא מכבר מגרש אושיסקין הזכור לטוב. בניין הפועל עדיין עומד על תילו – נטוש. גלי מציין שהבניין שימש לחדרי הלבשה. אני מתקומם – כאן היו אולמות האימונים של המשקולאים, הקלעים, המתעמלים, המתאבקים וכל אלה שעסקו בתחומי האתלטיקה שאיש איננו מתעניין בהם באמת… כולל אותי. אני מספר על כל מיני פאדיחות שהיו לנו, המשקולאים, עם כדורסלן הרכש סטיב וקסמן שהגיע אלינו מג'ורג'יה, אלא שאני טועה בלשוני ואומר סטיב קפלן. כל מוקירי הפועל רמת-גן מייד מעמידים אות על טעותי.

גלי נחום מספר לנו על תולדות המכביה ושוב אני מגלה כמה מעט אני יודע על דברים שהייתי משוכנע שזורמים בעורקי. לדוגמא – המכביה הראשונה תוכננה על ידי יהושע אלוף לשנת 1930 אך נדחתה ל 1932 כדי שתתקיים 1800 שנה לאחר מרד בר כוכבא. מגרש המכביה וסביבתו שוכנים על לשון יבשה במקום בו מתחבר הירקון אל הים שזכתה בכינוי המעט מגלומני לטעמי ‘חצי האי הירקוני’. הסיפורים של גלי מערבים היסטוריה ופיקנטריה, תרבות, ארכיטקטורה, ספורט ועסקנות פוליטית ואני מהופנט מהסיפורים – מרגיש כאליס בארץ הפלאות בעיר ילדותי.

הפועל העבריממשיכים אל הגמל המעופף, יריד המזרח של תל אביב. המקום שימש משך שנים בעיקר כבתי מסחר לכלים סניטריים וחומרי בניין. בשנים האחרונות הייתה תנופת שיחזור שחיברה את מתחם יריד המזרח, מגרש המכביה ונמל תל אביב למתחם תיירות ובילוי. לא ביקרתי במקום מזה שנים רבות והמקום המחודש מדהים אותי. במרכז המתחם מתנוסס הקצה שנותר מביתן תוצרת הארץ שהיה גולת הכותרת של היריד. אני רואה את השלט הענק ומייד מתחיל להתפזם בראשי השיר לתוצרת הארץ שכתב נתן אלתרמן במיוחד לפתיחת היריד. מורה הדרך ישראל ארד טוען שהשיר היה בעצם שיר מחאה על כך שהיו ביריד יותר מוצרי יבוא מאשר תוצרת הארץ.

כבר מהכניסה אני מתרגש לקראת המפגש הצפוי עם גלידרית מונטנה המיתולוגית. מול ביתן תוצרת הארץ אנו מגלים שמונטנה המקורית נהרסה וכעת משחזרים אותה. אם נרצה להזכר בה, אפשר לראות אותה בסרט אסקימו לימון. טוב שיש לנו סרטים עבריים לשחזור ההיסטוריה. הנוסטלגיה עובדת שעות נוספות, הגלידה ה"אמריקאית" של מונטנה לא הייתה משהו שראוי להתגעגע אליו… אבל החוויה… אמריקה.

מונטנה 2011 מונטנה 2013

אני כל כך מוקסם מהמעמד שאני פשוט שוכח לצלם חלק מהמבנים. אין דבר, הרי את הכל ניתן למצוא באינטרנט. ובכן, מסתבר שצילומי המבנים הישנים נדירים ובאיכות ירודה, ואילו החדשים עדיין אינם. אני פונה אל אוצר התמונות של גוגל מפות ורואה כיצד נראה האיזור ממש לפני תחילת השחזור – באוקטובר 2011. כנראה ארצה לשוב לשם בקרוב ולצלם לפחות את הקצה שנותר מ"ארמון" תוצרת הארץ ואת פסל הפועל העברי. בינתים אני אוסף הנה מספר תמונות ממפות גוגל בטרם תוחלפנה בחדשות.

ארמון תוצרת הארץ 1936     ארמון תוצרת הארץ 2011 

ככר צינהגלי נחום מספר לנו על הקונצרט הראשון של הפילהרמונית הישראלית בניצוח טוסקניני – קונצרט ששמעתי עליו סיפורים מרתקים גם בתכניתו של ניר ברנדט. מבקרים במוזיאון עם צילומים של תל אביב מימי יריד המזרח הראשון. את הרצפה מכסה תצלום אוירי ענק של תל אביב ואנחנו מטייילים על פניו ומאתרים את המקומות בהם ביקרנו. על אחד הקירות מתנוססת תמונת כיכר צינה כפי שאני מכיר אותה מילדותי.

אפשר להשאר כאן שעות ולשמוע על היריד, אבל הזמן קצר ויש לגלי עוד הרבה מאוד סיפורים, אז ממשיכים לגשר יוסף יקוטיאלי לכיוון רידינג לשמוע קצת על רוטנברג שהביא את בשורת החשמל לעירנו. גם כאן מספר לנו גלי דברים שלא ידעתי, כמו למשל – תחנת הכח הראשונה שבנה רוטנברג בארץ הייתה ברחוב הקרוי בימינו רחוב החשמל. בין סיפורי תל אביב משתחל לו סיפור על נחל איסקנדר שהפך להיות נחל אלכסנדר, על שם אלכסנדר ינאי, ולכן הישוב הסמוך מכונה בית ינאי.

ממשיכים לתוך נמל תל אביב. על קיר הנמל מתנוסס שירה של לאה גולדברג – שיר לנמל

למרחקים מפליגות הספינות,
אלף ידיים פורקות ובונות
אנו כובשים את החוף והגל,
אנו בונים פה נמל.
מורק הבטון ומורם המנוף,
סירות המטען מגיעות אל החוף
תכלת מלמטה ותכלת מעל,
ככה נבנה הנמל.

אני קורא וחושב על כך שהשיר איננו אופייני לה. זהו בעצם שיר שנכתב בזמן שהיא הצטרפה לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי והיה עליה לחץ לכתוב שירים "לאומיים" שמפארים את ההתישבות. שירתה בדרך כלל אישית, להבדיל משירתו של אלתרמן שהייתה באותם ימים "מגוייסת". כעבור מספר שנים פרצה ביניהם מריבה בעקבות השיר את תלכי בשדה. אלתרמן טען שבתקופה כזו אין לכתוב על רגשות אישיים, על נופים, שדות ושלוות הטבע…

גלי נחוםאנחנו בנמל תל אביב המחודש בתחילת הלילה הלבן שאותותיו ניכרים במועדונים ובמתחמי הופעות חוצות שהוכשרו ללילה זה. מטיילים עד שובר הגלים של נמל תל אביב וצופים ממנו לכיוון נמל יפו. אתם רואים? אומר גלי – שם התחלנו את הסיור הראשון, עברנו את כל המקומות במרכז והנה אנחנו בנמל תל אביב. לפני כמאה שנים לא היה כאן כמעט כלום, רק חול, והיום יש כאן עיר גדולה ושוקקת – זוהי הציונות בהתגשמותה.

הלילה עוד צעיר, עוד מעט נפגוש את ליבי כאן בנמל ונמשיך אל מופע הזריחה בחוף הצוק.

יומולדת לשחקן גדול עם האנשים הקטנים של צ'כוב בסטודיו בחיפה

יום ראשון בבוקר. סתם יום של חול, ואני מתעורר ובראשי מתנגן השיר צ'ה צ'ה התאומים בביצוע שמעון ישראלי. מה פתאום? זה מתחיל בליל אמש, לכך נגיע לקראת הסוף.

הסטודיו בחיפההסטודיו המתחדש בחיפה מעמיס עלינו אירועי תרבות מעולים. ביום חמישי שיקספיר שוֹאוּ ובמוצאי שבת האנשים הקטנים של צ'כוב עם אלברט כהן. רוצה הגורל ויש לנו כבר כרטיסים ליום חמישי לריצ'ארד השלישי בתיאטרון חיפה. שייקספיר מתחרה בשייקספיר. מתקשרים לתיאטרון להזיז את ריצ'ארד השלישי ומסתבר שיש רק הצגה נוספת אחת – במוצ"ש. צרות טובות – חייבים לוותר על משהו. ההצגה של מוצ"ש מגיעה לסטודיו בחיפה במיוחד ליום הולדתו השמונים ואחת של אלברט כהן, אירוע חד-פעמי, פשוט אי אפשר לוותר, אז את שייקספיר שוֹאוּ נראה כבר בפעם אחרת.

אנטון פבלוביץ' צ'כובכל השבוע אני מספר לכל מי שרוצה לשמוע, שבמוצ"ש אנחנו הולכים לראות בסטודיו את האנשים הקטנים של צ'כוב עם היומולדת של אלברט כהן. למי שכחתי לספר?… נכון – לסטודיו. מוצ"ש, קצת אחרי שבע בערב אני נזכר להודיע לסטודיו בחגיגיות שאנחנו באים. עכשיו אתה מודיע? כבר מזמן אין מקום, אסור לנו להכניס יותר אנשים. בכל זאת נגיע ונארוב לביטולים. לא חולפות עשר דקות ורונית מהסטודיו מתקשרת להודיע לנו שיש לנו מקומות. נחפזים לסטודיו, מוצאים חניה, נכנסים למעלית ומייד אחרינו נכנסים ארבעה אנשים נוספים, אנחנו מזהירים אותם – כתוב שמספר האנשים המותר הוא ארבעה בלבד, אך הם כבר לוחצים על הכפתור, אנחנו מתחילים לעלות ונתקעים. הזמן עובר לאיטו ועד שאנחנו זוכים להכנס לסטודיו נשארים רק מקומות שהצפיה מהם בעייתית משהו. אני רגיל לשבת בסטודיו ממש קרוב לבמה והפעם פשוט אין סיכוי. לא נורא, בסוף נסתדר, אנחנו תמיד מסתדרים. על הבמה שולחן, כסאות, שולחן צדדי שעליו מונח "ספר" ענק וברקע הבמה תמונה ענקית של צ'כוב.

יונתן שוורץ, מנהל הסטודיו, עולה לבמה לספר לנו על הסטודיו, על האירועים הצפויים ובמיוחד על אירועי הערב. הוא נרגש היום במיוחד. הסטודיו מארח הרבה הצגות פרינג' טובות, אבל הפעם זה אלברט כהן, צ'כוב ויומולדת – ממש לא עניין של מה בכך. בין האורחים נמצאים לא מעט אנשי תיאטרון שבאו לכבד את חתן השמחה שעוד מעט יהיה גם אבי הכלה בהצעת נישואין, למרות שחתונה כבר לא תהיה. זה יקרה, מן הסתם, באחד מסיפורי צ'כוב שאלברט כהן המחיז וביים. שלושה כסאות משמאלי יושב שמעון ישראלי, מגיבורי ילדותי – גם הוא בן שמונים ואחת.

ההצגה מתחילה. אלברט כהן, עירית גדרון ותומר אופנר משחקים ושרים בביצוע קברטי שיר על צ'כוב. ניחוש שלי – אלברט כהן כתב את השיר. השיר מסתיים, הספר הענק נפתח וממנו בוקע מָקֶט פופ-אפ של ההצגה הראשונה. כל אחת מארבע ההצגות שאנחנו רואים הערב מלווה במקט מעין זה. בפרסום נאמר שהעיצוב הוא של אור ענבר והמוסיקה של עדי כהן.

התמונות מהפייסבוק של ההצגה

השלישיה מציגה שלוש פארסות וסיפור מתח אחד – מותו של פקיד, הצעת נישואין, יצור חסר מגן וההתערבות. ההצגות מצחיקות מאוד, השחקנים מציגים בגדול ומוחצן, לפעמים הפארסה גולשת לגבול הגרוטסקה ושבה למימדיה. כל אחד מהמערכונים מתפתח בקצב ראוי ושומר אותנו ברמת מתח קשוב עם חיוך שמתקבע על הפרצוף ומסרב להמחק. אני מאוד נהנה מכל רגע ונראה שאינני לבד. המשחק עשיר מאוד במימיקה ולפעמים אני תופס את עצמי מחקה את הבעת שביעות הרצון או האימה של אחד השחקנים. קל מאוד להסחף אל תוך הדמויות המוקצנות.

התמונות מהפייסבוק של ההצגהההצגה מסתיימת כפי שנפתחה בשיר על צ'כוב ומייד בסיום השיר מתחילה המסיבה. אלברט כהן מספר לנו על צ'כוב שכתב בארבעים וחמש שנותיו שנים עשר מחזות וכאלף סיפורים. הוא מצר על כך שהרבה אנשים מפסידים, משום שאינם מבינים שמרבית הדברים שכתב צכוב הם בעצם קומדיות. הוא אומר, כמעט בכעס, "הדוד ואניה זה קומדיה" ותמה איך יש אנשים שאינם מבינים את זה. בסיום דבריו הוא משתחווה לתמונת צ'כוב. מחלקים לנו משקה להרמת כוסית ליום הולדתו השמונים ואחת של אלברט כהן. בינתיים מפליג חתן השמחה בשבחו של תיאטרון הפרינג' החיפאי – הסטודיו – ובעיקר משבח את מנהלו עד שעולה הסומק בלחיי יונתן שוורץ. מרימים כוסית ואלברט כהן מודה לכל האורחים ומציין במיוחד שחקן וזמר גדול – שמעון ישראלי.

מצעד של אורחים ניגש לבמה לברך את אלברט כהן. אני נשאר בצד – אני אמנם מכיר אותו, אך הוא איננו מכיר אותי. לקראת הסוף הוא יורד מבמת הסטודיו ופוסע לעברנו, כלומר – לעבר שמעון ישראלי שניצב כעת ממש לידנו. שני ענקי הבמה מתחבקים ומחליפים מילים. אני צופה מהצד כאשר שמעון ישראלי מגיש לאלברט מתנה – ספר בשם "הגועל והנפש" ובו מקאמות הומוריסטיות שכתב שמעון ישראלי ואייר שמוליק כץ. אני כבר מקנא, איך לא ידעתי על קיום הספר? בילדותי הייתי מטורף על המערכונים של שמעון ישראלי. עד היום אני יכול לצטט קטעים מרחמו הסייד ובומבה שוורץ שהיה יכול להיות שחקן גדול, רק מה?… לא בן אדם. עכשיו אני הולך לחפש את הספר.

בדרך הבייתה אני תוהה על פשר קסמו של צ'כוב. לפני זמן לא רב ראינו ענק במה נוסף – ניקו ניתאי – חוגג את יום הולדתו השמונים ואחת עם ההצגה במערכה האחרונה שערך ממחזות צכוב, והיום חוגג אלברט כהן עם מחזות שעיבד מסיפורי צ'כוב. הגיע אולי הזמן לשוב ולקרוא את סיפורי צ'כוב – בתרגום לאה גולדברג כמובן.

לאורך כל האירוע מסתובבים בינינו צלם טלוויזיה ואיש סאונד. יונתן שוורץ מספר לי הם שייכים להפקה של סרט דוקומנטרי על אלברט כהן. אני כבר מחכה לראות את הסרט.

לא בבית ספרנו – הצגה על גאווה ודעה קדומה

לפני זמן מה סיפרה לי ליבי שהיא הוזמנה לעצב תפאורה להצגה. ממתי את מעצבת תפאורה להצגות שאינן שלך? מסתבר שעיצוביה של ליבי קסמו למישהם בהפקת ההצגה וכך התגלגלה להיות מעצבת תפאורה ותלבושות. כך התגלגלתי גם אני לדעת על קיום ההצגה. כבר נזרקו לעברי מספר רמזים על ההצגה, דף ההצגה בפייסבוק השלים עוד כמה פרטים והיה להצגה אפילו ראיון פרומו בתכנית אסיפת הורים ברשת – ערוץ 2.

clip_image002לקראת צהרי יום שישי אנחנו נפגשים עם ליבי ועם גיל ברחוב אבן גבירול בדרכנו למרכז הגאה בגן מאיר – שם מתקיימות הצגות הבכורה. לאורך הרחובות מתנוססים דגלי הגאווה בשלל צבעי הקשת. כבר ראינו דגלים כאלה בחלונות ברלין, ונציה ואמסטרדם, אז למה אני בכלל טורח לציין זאת? כי אצלנו זאת עיריית תל אביב שתלתה את הדגלים ובכך הכריזה בראש חוצות על תמיכתה בקהילה הגאה. הנה לנו עוד מקור לגאווה.

לאחר שצלחנו מסלול מכשולים, נזהרים לא לדרוך על דבר שכלב לפעמים משאיר, אנו מגיעים למרכז הגאה. זוהי הפעם הראשונה שאני מגיע למרכז. בחזית האולם דלפק עם עלונים וחוברות שמפרטים את שלל אירועי הגאווה – המרכז מאוד פעיל.

אנחננו יושבים בימין השורה הראשונה. ליבי דאגה לכולנו, אפילו הביאה לאשתי שתחיה – אמא שלה – צעיף להגן עליה מעוצמת המיזוג. מבנה האולם מעניין, הכסאות ערוכים בשלוש שורות ארוכות מאוד, כשלושים כסאות בכל שורה והשיפוע כזה שכולם רואים היטב את האזור שמשמש כבמה.

ההצגה מתחילה. על הבמה שולחן ארוך מכוסה במפה אדומה עם נקודות לבנות, שלושה כסאות, לוח נעצים עמוּס ומהתקרה משתלשלת נברשת. כאן גרה תמרה עם בנהּ כפיר. בהמשך נראה את המקום משנה פנים והופך להיות כיתת לימוד, שב להיות ביתם וחוזר חלילה.

clip_image003תמרה, השחקנית אסתי זקהיים, היא המורה ואנחנו כיתת הלימוד שלה. היא מסוג המורות שלא משנה כמה תהיה קשוחה במהלך השעור, היא תמיד תשרה על התלמידים הרגשת בטחון. אמא של כולם, אוזן קשבת לכל בעיה, לב רחב ועיניים מלאות נשמה ורגש.

לכפיר, השחקן יובל רז, יש סוד. הוא מאוד רוצה לגלות לאימו את הסוד אבל חושש מתגובתה. הוא יודע שהיא ליברלית וחופשיה בדיעותיה. הוא יודע שתלמידיה מתייעצים איתה בבעיותיהם האישיות וזוכים בתמיכתה, ובכל זאת חושש. הוא בעצם לא רק רוצה לגלות את סודו, הוא רוצה לבשר לה שהוא הומו. כפיר מפזר סביבה רמזים ורוצה שאימו תשאל אותו. מה עוד הוא צריך לעשות? מלבד לנופף את דגל הגאווה בסלון כבר עשה הכל.

Liberté, égalité, fraternité – חירות, שוויון, אחווה. תמרה מלמדת על המהפכה הצרפתית ואיכשהו כל דבר מתחבר לכל כך הרבה דברים שאנו חווים בימינו – זעקת הצדק החברתי, קריאה לשוויון בין מעמדות, מגדרים וכן, גם העדפות. היא מלמדת, וניכר שהיא רואה את כל הצדדים כולל את הבעייתיות שבהתייחסות האנושית להכרזות אלה אז וגם היום.

ההצגה מעלה בכל עוצמתה את הקונפליקט שמרחף באויר הבית של תמרה וכפיר. הקהל בהצגה במרכז הגאה, כולל אותנו, מאוד רוצה שהערפל יתפוגג וכולם יקבלו את כולם באופן טבעי ומובן מאליו. זה כמובן לא קורה, אחרת לא הייתה הצגה. כולם מכירים את הסיטואציה, הבעיה העיקרית איננה ההעדפה המינית של כפיר, זוהי הבעייה המשנית. הבעייה העיקרית היא החיים עם הסוד שהוא נושא מזה שנים. אלמלא היה זה סוד, הכל היה פשוט. אף אחד לא רוצה שיהיה ביניהם סוד ושניהם לא מעזים להפוך את העוּבדות למילים. כפיר רומז – אך לא אומר בפירוש. תמרה מנחשת, אולי חוששת – אך איננה מוכנה לשאול את השאלה במפורש. אסתי זקהיים ויובל רז, בדמויות תמרה וכפיר גורמים לנו להזדהות עם שני צידי הקונפליקט. כל אחד בקהל יודע כיצד לפתור את הבעייה – פשוט לדבר, מרגע שהסוד יפסיק להיות סוד השאר עשוי להפתר מאליו… ואולי לא… וזאת כל הבעייה החשש מפני הקיר הדמיוני.

clip_image005אז איך יוצאים מזה? ההצגה בדרכה לטייל ברחבי הארץ – לכו לראות אותה. לא משנה מי אתם ומה השקפת עולמכם, גם אתם חוויתם ותחוו קונפליקטים דומים, וגם אתם תתרגשו מההצגה. אני מאוד התרגשתי וכשהגיע קטע ההַעֲלָבוֹת נשנקתי קלות ודמעות של התרגשות שטפו את עיני.

לא בבית ספרנו היא חוויה אנושית מרגשת שלא תוכל להשאיר אתכם אדישים.

ההצגה הסתיימה ומגיעים רגעי הכיבודים והפרחים. מחלקים לנו כוסות בריזר שאנחנו מניפים בברכה כשאסתי זקהיים מקבלת פרס הוקרה מהקהילה הגאה, על תמיכתה הפעילה בקהילה הרבה זמן לפני שהיציאה מהארון הפכה להיות חלק אינטגרלי מחיינו בארץ.

יוצאים לדרכנו ומגלים בדגלי החוצות של עירית של אביב שמייד בסיום שבוע הגאווה מתחיל שבוע הגימלאי – קהילה אחרת שאליה ככל הנראה נגיע כולנו בסופו של דבר.

מחזה: דורית פרומר ברזילי ואסף בלאו
בימוי: אסף בלאו ואירית ראב
תמרה: אסתי זקהיים
כפיר: יובל רז

תפאורה ותלבושות: ליבי רן
מוסיקה: נועם ששון
תאורה: גיא גלילי
ע.במאי: שירה גליקסמן

תיקון ליל שבועות – זוגות זוגות בכל מקום – חיפה 2013

מידי שנה אני לוקח חלק בתיקון ליל שבועות זה או אחר ולפעמים אף מספר על זה. התיקון החיפאי מתקיים בחסות עלמא והלל חיפה במתחם האודיטוריום. חיפשתי ברשת את תוכנית התיקון, כתבתי בשורת החיפוש "תיקון ליל שבועות 2012 עלמא חיפה" והתוצאה הראשונה הפנתה אותי ישירות ל עלמא בלילה: תיקון ליל שבועות בתל אביב ובחיפה עם קישור לתוכניה שבה נכתב שירדן בר-כוכבא תקרא באזנינו את מגילת רות ובסיום השעורים וההרצאות תופיע להקת צליל מכוון עד פתיחת השמיים. איזה יופי.

אנחנו מגיעים למתחם האירוע, כרגיל ברגע האחרון, ומגלים בכניסה תוכניה שונה לחלוטין. מסתבר שהקישור שמצאתי ואף שיתפתי בפייסבוק הוביל לתוכניה של תשס"ז 2007. לא נורא, איחרנו בשש שנים. את צליל מכוון שמענו בינתיים בקלבת שבת ב 2010. שניים משחקני החיפאית קוראים במגילת רות ומוסיפים נופך משחקי מרענן לקריאה. הפרשנות שלהם למגילה תמימה לטעמי. אם כבר משחקים את המגילה, חבל שלא נתנו ביטוי לתחבולנות ולערמומיות של הדמויות.

בכל שנה נותנים בתיקון ליל שבועות בחיפה סימן ממקורותינו, ונושאי הערב עוסקים באותו סימן ובקשר שלו עם מגילת רות, כיאה לחג מתן תורה. בשנים האחרונות היו הסימנים:

תשס"ט 2009 אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי [שיר השירים – פרק ג' פסוק א']
תש"ע 2010 וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר [דברים – פרק י' פסוק י"ט]
תשע"א 2011 בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי-אוֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה [דברי הימים ב' – פרק כ"ו פסוק י']
תשע"ב 2012 כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה [רות – פרק ג' פסוק י"ד]
תשע"ג 2013 זוגות זוגות בכל מקום [שלומי שבן – זוגות זוגות בית 2 שורה 8].

מה קרה? בחג מתן תורה השנה נגמרו לנו כל הפסוקים ועברנו אל ה"מקורות" החדשים של תרבותנו?

השנה הנושא הוא זוגיות – אילו ניתנה הבחירה בידי, סימנו של הערב היה כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים או לפחות "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ" – שניהם משיר השירים פרק ב'.

מסתבר שכאשר אנו דנים בזוגיות, מתגלגלים הנושאים לכיוון חוסר ההבנה בין נשים וגברים.

ההרצאה הראשונה שאנו בוחרים לשמוע נקראת "המוח שלו והמוח שלה" – פרופ' יורם יובל מנסה להסביר לנו למה אין הבנה בין גברים לבין נשים. מסתבר שיש לא מעט מחקרים שמצביעים בצורה ברורה על הבדלים משמעותיים מאוד בין מבנה המוח הנשי לבין זה של הגברים. לאה גולדברג מציגה את מהות הפער בשירה “זה לא הים” –
clip_image002זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה-אנו שנינו אשר בינינו.

הדבר העיקרי שלמדתי מההרצאה מצביע על כך שהמוח שלי מוגבל ככל הנראה מזה של זוגתי שתחיה… או שלא הבנתי – דבר שמוכיח את הטענה. נשים מסוגלות להבחין היטב בשינויי הבעה דקיקים שמעידים על מצב רוחו של בן שיחם בעוד ההבנה של גברים מוגבלת, פחות או יותר, להבדל בין צחוק לבין בכי. גברים יתקשו, ככל הנראה, להבחין בין שתי התמונות של יורם יובל.

מאידך, אי אפשר לטעון שהגברים נטולי רגשות לחלוטין – צאו וראו את אוהדי בית"ר ירושלים לאחר שקבוצתם הובסה על ידי בני סכנין. המוח הגברי מקצה תחום התמחות לכל יעוד, בעוד הנשים משתמשות בשני חלקי המוח למטרות דומות – דבר שמזרז את התאוששותן מפגיעה מוחית משום שיש לאזור הפגוע תחליף פעיל בצד שמנגד. הרצאה מרתקת, מאירת עיניים, מתובלת בהומור ומעוררת שאלות ותהיות לרוב. הייתי ממליץ לכל אחד ואחת לשמוע הרצאה זו גם להרחבת אופקים וגם כבידור. אפשר למצוא את רשימת ההרצאות ומועדיהן באתר של יורם יובל.

לאחר אתנחתא ממשיכים לאירוע שנקרא "זוגיות – זה יגמר בצחוק גדול" – דינה אור, סטנדאפיסטית שלא זכיתי להכיר עד כה. אשתי נכחה פעם בהופעה שלה וחזרה עמוסת חוויות של צחוק וכמעט ללא כל זיכרון לציטוט או לשיחזור. אני מתחיל לחשוד בנכונות ההרצאה ששמענו זה לא מכבר. מנחת הערב מודיעה לנו על הפתעה – לפני ההופעה של דינה אור יעלה זמר בשם אודי רייס לשיר כמה שירים. איפה? איפה את אהובה? למה? על מה את מתנכרת?… La donna è mobile Qual piuma al vento – מסתבר שגם בשירים שהוא בחר, הזוגיות מתבטאת בחוסר ההבנה בין הנשים לבין הגברים.

imageדינה אור עולה לבמה, גם התכנית שלה מבוססת על אי הבנות בין נשים לגברים. תוך פחות מדקה מעליתה לבמה אני חנוק מצחוק. היא לא מרפה לרגע ומציפה אותנו בהומור שמותיר אותנו חסרי נשימה עד דמעות – ממש כך. ההומור שלה איכותי וקולע, עמוס ברמיזות מיניות מבלי ללרדת לגסויות. הניסוח גבוה ותמים – הכל בראש שלנו, ואם מישהו לא הבין מה "זה" היא תעזור לו להבין באמצעות בדיחה נוספת על "זה" ועדיין מבלי לציין מה זה. הייתה לי כוונה לצלם מספר תמונות, אלא שאני צוחק ללא הרף ופשוט שוכח מהכל. ובכל זאת, על מה דיברנו? – על קריצות ושימושיהן, על סטיבי וונדר – זה שמלביש את שרה… בעצם, על מה לא? דינה אור ממטירה עלינו בדיחות ומגיבה לתגובות הקהל בהומור ספונטני שנובע מאליו. נראה שאילו התירו לה יכלה להמשיך ולהצחיק כך עד הבוקר, אלא שההפקה קוראת לה לסיים. [התמונה מהאתר של דינה אור]

אנחנו די עייפים. האירועים הבאים יתחילו ב 01:15 – מחליטים לוותר, די לנו להשנה – להתראות בתיקון ליל שבועות הבא.

חומר טוב [יהונתן גפן]

סיימתי לקרוא את הספר ומייד התחלתי לקרוא אותו מחדש. אני עדיין מדפדף בו הלוך ושוב בין פתקאות שהשארתי בתוכו לאורך הקריאה. הסיבה איננה טמונה בספר אלא בקישור שלי עם המקומות, האנשים והאירועים. אני מניח שמי שלא חי את המקום והזמן לא יגלה בספר אותו עניין שאני גיליתי בו. בסופו של דבר הרי לא מדובר ביצירת מופת. עיקר עיסוקו של הספר הוא התערטלות פומבית מלווה בהלקאה עצמית עם רסיסי בוץ ורפש שניתזים על כל הסביבה.

יהונתן גפן, האפרוח, הגיע מן הכפר אל העיר והתמקם בדירת חדר קטנה בדיזנגוף 96, מרחק שלוש דקות הליכה מהבית בו גדלתי בדיזנגוף 139. באותם ימים, 1968, אני למדתי בגימנסיה העברית הרצליה שממנה זינקתי יום יום עם סיום הלימודים לחוף שרתון. בחוף זה צולם לימים הסרט מציצים שמציג את חבורת לול במלוא כיעורה. לא ידעתי כלל שיהונתן גפו היה חלק מאותה חבורה. הם הסתופפו כל הזמן בצריף של אביגדור "המציל" ועישנו חומר טוב. אני, ששהיתי בחוף זה לא מעט, לא נתקלתי מעולם באיש מהם על החוף. הם הסתתרו דרך קבע מאור היום. דווקא בסביבות הגמנסיה, ליד המקום שקראנו לו הסטודיו של אלונה, ראינו אותם לא מעט. מהספר אני לומד ששם היה המקום ממנו באמת יצאו הדברים הטובים שהם עשו.

חומר טוב - יהונתן גפןהספר מלא בנוף האנושי של נעורי הצפון תל אביביים למהדרין. היום קוראים לזה "הצפון הישן". אז, הוא עוד היה חדש. בימי בית הספר היסודי הבטתי לא מעט בסקרנות ניכרת במוישלה ברנשטיין, הצייר הננסי שעטה זקנקן מחודד ולבש בגדי נשים עם תיק תואם ומחרוזות ענק. בהיתי ביושבי כסית, מגדולי התרבות העברית, שתויים עד אובדן חושים ומדקלמים דברים לא ברורים לאזני קהל שאיננו. יהונתן גפן הגיע לשם מאוחר יותר לנסות להיות כמותם או כמו אנשי הקוטב התרבותי האחר – יושבי פינתי. בחירה קשה בין לדפוק את הראש באלכוהול ולכתוב שירה, או לדפוק את הראש בסמים ולעשות בידור. בסופו של דבר האפרוח הגיע ללול. הוא מזכיר בספר את יוז'י והמקום שלו שנקרא 'פורטוריקו'. הכרתי את יוֹזִ'י לָרֵיאָה עוד כשמכר רהיטים. אני הייתי בבית הספר היסודי כשהוא עבר למכירת אלכוהול ועשיתי אצלו משלוחי חבילות שי מהודרות תמורת פרוטות. לא כאן המקום לספר על תגובתו של אבי כשגילה ממה אני "מתפרנס". בהמשך הספר מצוטט בועז דוידסון בסיפור על המורה להתעמלות שלנו – בני קונפורטי – אושיית תרבות בפני עצמה שניגן לנו במפוחית פה בעודנו מתעמלים. ללא ספק הסביבה שלי.

הספר מתקדם במסלול ההתפתחות של האפרוח. יהונתן גפן בחר ליחד כל פרק בספר לקבוצה אנושית שאיתה הסתופף – המשוררים, האנגלים, הליצנים, המצילים, המתחתנים, הנשים, המופרעים, המעשנים והבורחים. בחירה מעניינת שיוצרת רצף לא כרונולוגי של סיפורים. כל הקבוצות הללו כללו בעצם את אותם אנשים בשינויים קלים ובדרך כלל באותם פרקי זמן. אף אחד לא יוצא מהספר טוב. גם המחבר איננו בדיוק אפרוח תמים – הוא השתתף מתוך בחירה בכל אותם דברים שגרמו לו להקיא בזמן אמת, ולהשליך רפש לכל הכיוונים בדיעבד. העיקר להיות חלק מאיזה חבר'ה.

בסופו של דבר, החבורה שהוא מתאר במלוא עליבותה אחראית לחלק נכבד מהיצירה התרבותית העברית בת ימינו. אני אישית אהבתי את השירים של אריק איינשטיין ושלום חנוך. נהניתי וצחקתי מיצירות חבורת לול. הסרטים שיצאו משם, לא היו לרוחי. יותר מזה – ממש כעסתי על 'מציצים' ו'עיניים גדולות' שכיערו את נוף ילדותי ב"עלילות גבורה" שוביניסטיות להחריד. סיפורים שלא נחשפתי להם מעולם למרות שחייתי ממש באותו חוף באותם ימים. בעצם, גם יהונתן גפן מציין באיזשהו מקום שאיננו זוכר את כל אותן נשים שמחפשות זיונים עליהן מדבר שיסל.

הספר עמוס בסיפורים מרתקים על כל מיני דברים שכולנו מכירים מהצד. למשל איך נכתב השיר 'כשאת בוכה את לא יפה' וכן איזה שירים צריך לנתח. כל פרק בספר מעוטר בשיר של החיפושיות. בחירת השירים מאוד מעניינת וגם בה אני מגלה רמזים שלא הבחנתי בהם בשירי החיפושיות.

הספר בהחלט שווה קריאה גם אם אינכם חלק מהעולם התרבותי המתואר בה. אין ספק שכל מי שחי בארץ נחשף ליצירות של אלה המוזכרים בספר. גם אם המציצנות לתוך תחתוני גיבורי התרבות שלנו מביכה, היא ללא ספק מרתקת.

חוויות ממחזמר עם קהל כמעט נורמלי בהבימה

חוויות נוספות – מאוד חיוביות – מאותה הצגה מוסיקלית עם קהל אחר – בתרבות הפנאי:
חוויה מוסיקלית מטלטלת בביצוע מבריק של קבוצת שחקנים-זמרים מעולה.
אני מאמינה שהדבר הכי טוב שתוכלו לעשות, זה פשוט לצפות בה.

אם הגעתם הנה בחיפוש אחרי ביקורת תיאטרון אינכם במקום הנכון – אני רק חולק חוויות שלי – אינני מבקר.

לא ידעתי דבר על המחזמר ‘כמעט נורמלי’, כשליבי התקשרה להודיע לי שאני רוצה ללכת לראות ובעיקר לשמוע אותו בהבימה המתחדשת. ליבי, לעומתי, יודעת על המחזמר הכל, היא אפילו עבדה על שירים מהמחזמר בסדנת שירה בתיאטרון אוניברסיטת תל-אביב. היא כבר רכשה עבורינו כרטיסים במחיר מוזל, אז הולכים.

זו הפעם הראשונה שאני מגיע להבימה המחודשת. מכיוון רחבת היכל התרבות, הבניין נראה מלבני ומשעמם. גם פנים המבנה איננו מלבב לטעמי. ברחבת הכניסה ניתן להתכבד בעוגיות לחמי וביין בלתי מזוהה. כנראה הערב מתקיים אירוע מיוחד – לא ידענו. אנחנו נכנסים לאולם שנראה דומה למדי לאולם הישן. על הבמה משהו שנראה כמסך הקרנה מאולתר ועליו נראה סרטון מחזורי על הבימה. הזמן מתמשך. הקהל כבר ישוב במקומו. מחכים לתחילת ההצגה אבל זה לא קורה. לבסוף ניגש השחקן תומר שרון, לבוש בחליפה, לפודיום נואמים שבצד הבמה. מישהו בקהל מתפרץ בצעקות ובטענות כנגד האיחור בפתיחת ההצגה. למרבה הפליאה, לפחות שלי, חלק לא מבוטל מהקהל מעודד את הצועק ואף מצטרף אליו. קהל מעניין הגיע היום להצגה. מנכלית התיאטרון תופסת את מקום השחקן ומתנצלת על האיחור שנגרם בגלל בעיות עם ציוד ההקרנה. מסתבר שלכבוד האירוע החגיגי נאלץ לצפות בסרטון תדמית שהתיאטרון הכין לציוּן פתיחתו המחודשת. התיאטרון נטל לעצמו את החרות לגזול מזמננו כדי העניק לנו מנת תעמולה עצמית. זוהי, להזכירכם, איננה הצגה למוזמנים – שילמנו עבור הכרטיסים. הסרטון מלווה בפס קול צורמני, בלתי מאוזן ועתיר באסים מפוצצי אוזניים. בהמשך נגלה שזה הסאונד שילווה אותנו לכל אורך המחזמר.

clip_image002זהו, הפארסה הסתיימה ופועלי הבמה מפנים את הקונסטרוקציה מהבמה וחושפים את תפאורת המחזמר. פיגומי מתכת מסמלים את בית משפחת גודמן. חלקי קירות יורדים אל הבמה ועולים ממנה במהלך ההצגה. על הבמה המסתובבת יש שלושה איזורי התרחשות שבכל זמן מופנה חלק אחר אל הקהל. התזמורת נמצאת על הפיגומים ולצידם. תפאורה מעניינת שמשתנה מאליה במהלך התמונות ומתאימה את עצמה אל ההתרחשויות.

המחזמר עוסק, בין השאר, בענייני חיים ומוות וכנגדם בטעם החיים ובאיכותם. מעניין, שתי הצגות שראיתי לאחרונה עסקו ברעיונות דומים מהיבטים שונים לחלוטין. בפתיחת המחזמר מוצג לנו בוקרו של סתם עוד יום בבית משפחת גודמן. במבט ראשון, זוהי משפחה אמריקאית טיפוסית שיוצאת בכל בוקר לעיסוקי יומה. ככל שמתקדם השיר אנחנו מתחילים להבחין בחריקות בתפקוד המשפחה. בהמשך מוצג תסכולה של הבת בשיר יפהפה שאת מרביתו פספסתי מסיבות טכניות. לשמחתי, ליבי והיוטיוב השלימו לי את החסר אחרי ההצגה.

השירים יפים, איילת רובינסון והראל סקעת מגישים את השירים פשוט נהדר – הם מרגשים בטירוף תרתי משמע, ואפילו הסאונד שלהם בדרך כלל מאוזן. נראה לי שכל האחרים טובים מאוד אבל העיוות באיזון הצלילים פשוט מונע ממני את החוויה הרצויה. גם הקהל שחלקו לא מצליח להתנתק מסמרטפוניו תורם לקלקול החוויה. ממש לפנינו יושב זוג מבוגר שמסמס באון תוך כדי ההצגה. הם אפילו מחליפים ביניהם חוויות ממה שקראו על המסך הפרטי שלהם. לשמחתנו, הכסאות שלהם פנויים בחלק השני של ההצגה – אולי המוסיקה הפריעה להם.

תוכן המחזמר מאוד מטריד ומרגש. השירים מצויינים. הביצועים מעולים ובכל זאת המחזמר חולף לידי מבלי להשאיר עלי שום חותם רגשי. יש לי הרגשה שגם השחקנים לא תמיד נמצאים בהצגה במלוא חושיהם. יכול להיות שתרומת הקהל הרועש והמהבהב משפיעה גם עליהם.

החוויה של ליבי, אגב, שונה לחלוטין משלי. ליבי הגיעה למחזמר כשהיא יודעת את כולו בעל פה. היא מתרגשת מהשירים עוד לפני הצליל הראשון. כשמגיעות צרימות באיזון הצלילים אני מציץ לעברה ורואה את הבעת הכאב הרגעית. ברור לי שהיא שומעת ברקע המחזמר את פס הקול המקורי שהיא מכירה היטב והוא מתקן עבורה את מה שנמנע ממני. אחרי המחזמר היא מספרת שזה נשמע כאילו "מישהי/ו התיישב/ה על הקונסולה של הסאונד, ולחץ/ה רנדומלית על כפתורים, שהוציאו הכל מאיזון. לפיכך, כמה דמויות נשמעו פחות מדמויות אחרות, וזה ללא ספק פונקציה של באלאנס."

בסיום המחזמר השתחוויה – אנחנו מוחאים כפיים בעוז. כל השחקנים-זמרים והנגנים על הבמה בהחלט ראויים. השתחוויה, ועוד אחת, והנגנים חוזרים למקומם לנגן על רקע המשך ההשתחוויה אבל הקהל בשורות לפנינו כבר בדרכו החוצה. תופעה שאינני מכיר – זו איננה רשימת קרדיטים שמתגלגלת על מסך בסיום סרט – יש על הבמה אנשים חיים שכרגע שיחקו, ניגנו ושרו מחזמר מאוד קשה מבחינה רגשית. מעט כבוד, הייתי מצפה מהקהל לפחות שישב במקומו. לאלה שאוהבים לקטלג קהל – מרבית אלה ששועטים החוצה מבוגרים ממני בהרבה, ואני כבר מזמן אינני ילד. הצעירים הם אלה שממשיכים למחוא כפיים ולכבד את האמנים שעל הבמה. בדיעבד נודע לי שחלק ניכר מהקהל בהצגה מסויימת זו שילם 85 ש"ח. יכול להיות שזו הסיבה שנמצאו בקהל לא מעט אנשים שהתנהגו כאילו היו במבצע הנחות מטורף בקניון האיזורי.

הערב התקיימה הופעה של מדונה באיצטדיון רמת-גן והרכבת דחוסה למשעי בפליטי מדונה מותשים. אני מגיע הבייתה לקראת שלוש בבוקר. בינתיים ליבי כבר מספרת חוויות בפייסבוק ולהקת חיות הלילה מנהלת איתה שיחה ערה. היא מצרפת גם קישור ליוטיוב עם שירים מההפקה המקורית של המחזמר. ליבי מספרת ש"הקול של איילת רובינסון נשמע יותר יפה מהקול של הזמרת בקאסט האמריקאי". אני כותב שורות אלה בבית כשברקע מתנגנים כל הטרקים של המחזמר בזה אחר זה ומבהירים לי שמשהו התפספס בחוויה שלי, וכן שליבי צודקת – איילת רובינסון וגם הראל סקעת נשמעים טוב יותר מההפקה המקורית.

לקח ראשון – למחזמר, כמו לאופרה, צריך לבוא אחרי הכנה מוקדמת. אילו שמעתי לפני המחזמר בהבימה את היוטיוב שאני שומע כרגע הייתה לי האפשרות להחליק טוב יותר על הקטעים בהם קול חלק מהזמרים נטמע בין שאר הצלילים מהבמה ומהקהל.

לקח שני – ביום בו ממטירים על הקהל כרטיסים במחיר מבצע, אנחנו עלולים לשבת בין אנשים שנקלעו לתיאטרון בטעות.

אני מניח שהקדמנו מעט להגיע למחזמר. בהנחה שהמחזמר ימשיך לרוץ זמן רב, כדאי אולי לשוב ולראות אותו לאחר שישתפשף מעט וההפקה תגמל ממחלות הילדות. כן, גם אז אנסה להשיג כרטיסים מוזלים, אך לא להופעה שכולה מוזלת.

פסטיבל האזרח כאן בקרוב – יום שלישי ואחרון

image

יום שישי בשבוע. ההצגות מתחילות היום בשעה אחת אחר הצהריים. אני מקדים להגיע. כל השולחנות כבר מחכים ערוכים ברחבת הכניסה אך הקהל עדיין איננו. אני פותח את המחשב וממשיך לכתוב על ההצגה הפלגה אחרונה שראינו אמש. בינתיים מתאסף קהל ואני שקוע בכתיבה עד שגיל מגיע ומחזיר אותי מהחלום למציאות. חווית הכתיבה על הצגה מחזירה אותי בדרך כלל למצב הרוח של ההצגה וכמשדובר בהצגה מרגשת במיוחד קורה שהעולם סביבי נמחק ואני שרוי בהצגה כבחלום. אני מביט סביבי וקולט שיושבי השולחן הסמוך מביטים כיצד אני כותב, גב המחשב פונה אליהם – אין  להם מושג מה אני כותב. אני תוהה למה מעניין מישהו לראות אותי כותב, הרי אינני המשורר הלאומי.

אנחנו מצפים לתחילת הטקס. מיכאל, חבר של גיל, מגיע היום בפעם הראשונה לתיאטרון קרוב. גיל מחכה להכרזה הידועה של ניקו ניתאי בעניין האורחים החדשים – משפט שהפך למסורת. קוראים לנו אל האולם. מה קורה? אין טקס? מסתבר שהטקס יתקיים היום בין שתי ההצגות.

ההצגה הראשונה היום היא ליוויתנים, ההצגה שפספסתי בסמולבמה השנה. הצגה קשה ומרגשת עד מחנק, את חוויותי מההצגה תוכלו לקרוא ברשימה נפרדת. בסיום ההצגה יוצאים לרחבה שלפני התיאטרון. אני שרוי עדיין עמוק בהצגה כשניגשים אל הטקס. ניקו ניתאי, מייסד התיאטרון ומנהלו, נקרא לשאת מספר מילים לקראת סיום הפסטיבל. הוא מדגיש שהוא דמות משנה, מנהלת הפסטיבל היא דורית ניתאי-נאמן. הוא גם אומר שהוא מקווה שהחדשים לא באים פעמיים – ראשונה ואחרונה… זהו, גיל בא על סיפוקו. אני אפילו די משוכנע שניקו ניתאי מביט לכיוונו של מיכאל שעומד בין גיל לביני, אם כי יכול להיות שמהרהורי ליבי אני רואה. הטקס די דומה לזה שהתקיים בשני הערבים הקודמים. קריאת זכויות האזרח בספרדית, אנגלית, רוסית ועברית, שירו של שפשף ונכנסים לראות את ההצגה "הדייר חיימוביץ'".

ההצגה הדייר חיימוביץ' עלתה השנה בסטודיו של ניסן נתיב בתל-אביב. אריאל ברונז, תלמיד שנה ג' כתב את המחזה שביימו ביחד מרינה בלטוב ונתלי שילמן. תיאטרון תנועה עשיר בדימויים ורמזים שקושרים בין מה שקורה בדמיון לבין חיי היומיום בארצנו. המחזה ממש תפור לפסטיבל האזרח כאן. מקריאת העלון הסקתי שהמחזה נכתב בעקבות המחאה החברתית של הקיץ האחרון אך שיטוט קצר ברשת גילה לי שהוא עלה לראשונה במאי השנה – כלומר לפני תחילת מחאת האוהלים. ההצגה נוגעת בחוליי החברה דרך עיניו ודימיונו של הדייר חיימוביץ', משורר ששוכר דירה מתפוררת. די מהר הוא מגלה שהוא שותף לכל מיני אנשים ורעיונות, מציאותיים או דימיוניים שמבוטאים בתנועה ובקול. ההצגה מגלגלת אותנו יחד עם הדייר חיימוביץ בסבך הבירוקרטיה שמבוטא באופן יצירתי להדהים באמצעות מלכודת חבלים שגוררת אותו בידי אנשים וכולאת אותו בידי פקידי רשות, ממשל ורבנות. הוא נגרר בעקבות מחברת שיריו שנגזלה מידיו למחוזות אליהם לא ציפה להגיע. הצגה מאוד עמוסה בחוויות ורעיונות ואני לא פנוי עדיין רגשית לקלוט הכל. מידי פעם אני מאבד קשב לרגע ומרגיש שהפסדתי משהו. אולי זה בגלל שאני עדיין שרוי בהצגה ליוויתנים שראיתי קודם ואולי זו העייפות שמכריעה אותי בעקבות שני ימי עבודה שמסתיימים בנסיעה מחיפה לתל אביב וחזרה ללא שהות מספקת לשינה ראויה. זוהי הצגה מאוד מעניינת שדורשת קשב רב. תמונות הבירוקרטיה מתערבבות בראשי עם סצנת לידה מרשימה, אני זקוק לצפיה נוספת כדי לקלוט הכל. איך פספסתי הצגה זו בסטודיו? – אני קולט שכבר שנה לא קיבלתי עידכונים בעניין ההצגות של הסטודיו של ניסן נתיב. בבית אני נרשם באתר של הסטודיו לקבלת הודעות על ההצגות הבאות. הצגות כמו "הדייר חיימוביץ'" חבל לפספס ואני מרגיש שלמרות שראיתי, לא הייתי פנוי לקלוט את מלוא עוצמת החוויה.

זהו. ההצגה הסתיימה מספר דקות לפני השעה ארבע אחר הצהריים ואיתה הסתיים הפסטיבל. אני שועט לקומה השישית של התחנה המרכזית ומספיק לעלות על האוטובוס האחרון לחיפה. הפסטיבל הוא חוויה מאוד מעניינת ומעשירה. אין ספק מבחינתי שהוא מצדיק מספר ימים של היטלטלות מחיפה וחזרה אך אינני מרוצה מהמחיר. אינני מתכוון למחיר הכרטיסים לפסטיבל – 120 ש"ח הם מחיר ממש סביר לשלושה ימים חוייתיים עם הצגות, אירועי במה, תערוכה, מיצג, טקסים, שתיה חופשית ואוירה מתאימה. מחיר הנסיעות בתחבורה הציבורית, מאידך, היה גבוה בהרבה ממחיר הכרטיסים. אני נוסע באוטובוס האחרון לחיפה לפני כניסת השבת וחושב על זכות האזרח לתחבורה ציבורית במחיר שווה לכל נפש ובכל זמן, כולל סופי שבוע.

ברצוני לנצל את הבמה הקטנה שלי להודות למנהלת הפסטיבל דורית ניתאי-נאמן ולכל הצוות שלצדה על החוויה המאלפת.

יום שני לפסטיבל האזרח כאן בקרוב

image

הערב אני מצוייד במחשב ומתחיל להעביר אליו את חוויות אמש ברכבת בדרכי לתיאטרון. כמו אתמול, גם היום מתקיים ברחבה שלפני התיאטרון אירוע פתיחה דומה לקודמו ובו נקראים אותם משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח. הערב השפות הן צרפתית, אמהרית, אנגלית, רוסית וכמובן – עברית. לסיום הטקס אנו שרים שנית את שירו של שפשף ומגרדים את קצה המנעד הקולי שלנו להתאים לסולמו של בנאי.

שירו של שפשף
 
מילים: יאיר ניצני
לחן: מאיר בנאי

 
מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

לא מבין מה קורה וחושב
מי שומע את מה שבלב
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.
 
ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן ביחד
ואיתך ביחד לאהוב.

אין לי פחד ויש לי תחושה
שהדרך תהיה לי קשה
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.
 
ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן שיחד
ואיתך ביחד לאהוב.

ההצגה הראשונה שאנו רואים הערב נקראת הפלגה אחרונה. ההצגה מאוד מרגשת – לחוויותי מהצגה זו אייחד רשימה נפרדת. בסיום ההצגה מתקיים מפגש של הקהל עם היוצרים לדיון על ההצגה. דיונים מעין אלה הם לחם חוקו של תיאטרון הסטודיו בחיפה. בתיאטרון קרוב זה לא קורה בדרך כלל. בסיום ההצגה אדיפוס בקולונוס התקיים דיון דומה אלא שאז זה היה מיועד לקבוצה מאורגנת של צופים מיוחדים. אשמח לקיום מפגשים כאלה אחרי כל הצגה בתיאטרון. בסיום המפגש שלאחר ההצגה יוצאים לחלל התחנה המרכזית להפסקה קצרה שמתארכת לא מעט. תפאורת ההצגה הפלגה אחרונה מאוד מפורטת ומדוקדקת ופירוקה איננו פשוט ומהיר. כאשר מגיע תורה של ההצגה הבאה כבר ברור לי שלרכבת של 22:30 לא אגיע הערב.

האירוע הבא הוא מניפסט מוסיקלי בשם חורשת אשוחי הפלסטיק מאת ובבימוי המוכתר. קטע הפתיחה מתקיים באכסדרת התיאטרון. פיית היער משוטטת בחורשת אשוחי הפלסטיק של התחנה המרכזית. הטקסט שבפיה נשמע מסקרן אך עוצמת הדיבור שלה מתקשה לגבור על צלילי הרקע של מערכות האיוורור והתאורה ושאר מסיחי דעת ויש לי הרגשה שלא שמעתי הכל. יכול להיות שהייתי נהנה לקרוא את הטקסט. בכל מקרה אני עדיין שרוי רגשית עמוק בתוך ההצגה הפלגה אחרונה. כזה אני, אני זקוק לזמן לעיכול הצגות ובעיקר כאשר יש בהן קונפליקט בין ההגיון לבין הרגש.

בהמשך עוברים לאולם הגדול להופעה של המוכתר. קראתי באיזשהו מקום שזה אואנגארד, מונח שמעולם לא הצלחתי להבין באמת. אני מכיר את ההגדרות, ומרבה ללכת לתיאטרון ניסיוני ופורץ דרך ובכל זאת – אינני מבין. מערכת הגברה משמיעה פלייבק בעוצמה מחרישת אוזניים בלי כל פרופורציה לגודל האולם שבדרך כלל הקולות בו אינם מוגברים כלל. אני מתקשה לקלוט את הקונספט שמניע את מרבית השירים ולהבין למה הם מוגשים בדרך שהם מוגשים. ביציאה אני שומע סביבי אנשים שכנראה חוו משהו שאני פספסתי – עניין של טעם. אולי.

עוד ערב של פסטיבל הסתיים. מחר נראה את ההצגה ליוויתנים, ההצגה היחידה שהפסדתי בפסטיבל סמולבמה השנה בגלל עיכובים בתנועת הרכבות. שמעתי על ההצגה לא מעט ויש לי ממנה ציפיות.

השעה מאוחרת. אני הולך לרכבת האחרונה שעוצרת הלילה בתחנת ההגנה בדרכה לחיפה. גיל מלווה אותי ומאחר שיש זמן עד הגעת הרכבת אנחנו יושבים באולם התחנה ומדברים על ההצגה הפלגה אחרונה ועל המשמעויות הנלוות עד שאנחנו פתאום קולטים שהרכבת האחרונה כבר נמצאת ברציף מתחתנו. אני שועט אל הרכבת ותופס אותה רגע לפני סגירת הדלתות.

להתראות מחר בקרוב.

פסטיבל האזרח כאן – קרוב

image

היום נפתח הפסטיבל. ברחבה שלפני תיאטרון קרוב במה קטנה ולפניה ערוכים שולחנות. האזור הומה אדם, הרבה מאוד אורחים הגיעו לפתיחת הפסטיבל. בחלל הסמוך מוקרן מיצג וידאו של יונתן מרקס ועל הקירות צילומים ממחאת הצדק החברתי ששטפה את הארץ בקיץ האחרון וסחפה את כולנו אל הרחובות לשוב אל האמונה בכוחו של האזרח לשנות. את הצילומים שמרכיבים את התערוכה "תמונת מצב" צילמו אסף ברנר, סמואל ונגרינוביץ' ואריקה לינור קוצ'וק שהיא גם אוצרת המיזם ומפיקת הפסטיבל כולו. הצילומים מוצמדים אל הקירות באמצעות סרטים אדומים שנוכחותם צועקת מחאה.

image

אנחנו נקראים לאירוע הפתיחה. ניקו ניתאי פותח את האירוע במספר מילים, הפעם הוא איננו מוביל האירוע. שרביט המנצחים של הניהול האומנותי בידי דורית ניתאי-נאמן שמעבירה לנו את המסר הכללי של האירוע ומעבירה את זכות הדיבור לאנשי ציבור. מנהל התחנה המרכזית של תל-אביב וח"כ יצחק בוז'י הרצוג אינם מכבירים מידי במילים ומשאירים את מרכז הבמה לענייני התרבות לשמם התכנסנו.

מספר אנשים נקראים מהקהל לבמה לקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. חלק מהמשפטים נקראים בספרדית, בערבית  או ברוסית וכולם נקראים גם בעברית. הקטעים כתובים בדפי המידע שבידינו ומן הראוי שאצטט אותם בשלמותם:

כל בני האדם נולדו שוים. כל אדם זכאי לחירות, ללא הפליית גזע, מין ודת. לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי.

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת. כל אדם זכאי לחירות הדיעה והביטוי. כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתארגנות בדרכי שלום.

כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. אדם הנתון לרדיפות פוליטיות, זכאי לבקש מקלט בארצות אחרות. לא תישלל מאדם אזרחותו בדרך שרירותית.

אדם זכאי ללבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים, כנדרש לרמת חיים נאותה. כל אדם זכאי לחינוך. החינוך ינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים. כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור.

אדם זכאי לבחירה חופשית של עבודתו, וזכאי לתנאי עבודה צודקים והוגנים. כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי, ובכלל זה להגבלת שעות העבודה.

כל אדם זכאי למשפט הוגן, פומבי ובלת תלוי. אדם חזקה שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק. לא יהיה אדם נתון לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב.

כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין, ללא הגבלה מטעמי גזע או דת. נישואין יערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה. המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה.

לא יהיה אדם עבד או משועבד. לא יהיה אדם נתון לעינויים ועונשים משפילים. הכל שווים לפני החוק.

רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. לכל אדם יש חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה האפשרות להתפתחות חופשית מלאה. המדינה מחוייבת למשטר סוציאלי ובינלאומי שבו אפשר לקיים את הזכויות והחירויות שנקבעו בהכרזה זו.

בסיום קריאת זכויות האזרח נקרא הקהל לשיר את שירו של שפשף על רקע ההקלטה המקורית של מאיר בנאי. אנחנו שרים יחד עם כולם. מרבית הנוכחים מתקשים להתמודד עם המנעד הקולי והסולם המקורי של הזמר. גיל ואני מתעקשים ושרים עד הסוף.

ההצגה הראשונה שרואים היום היא טרמפ. זהו בעצם סיבוב שני של איש הרוח, הזונה והליצן הזכורים לטוב. ההצגה המקורית עובתה במספר קטעים שקושרים אותה לנושא המחאה החברתית החדשה ושאר הקטעים הם אלה שמוכרים לנו מהסיבוב הראשון. בפעם הקודמת שראינו את איש הרוח, הזונה והליצן יצאתי מההצגה מבולבל משפע הרעיונות שהומטרו עלינו. מאז קראתי את השירים הרבה מאוד פעמים ואני מכיר אותם היטב. החוויה הפעם שונה, אני יודע למה לצפות ובכל זאת אני מוקסם ממש כמו בפעם הקודמת. אינני יודע אם תיאטרון קרוב ימשיך להציג את הסיבוב הראשון, השני או שניהם. בכל מקרה – ממש כדאי לבוא ולחוות הכל, מהטרמפ ועד המראה עם הפרצוף שלנו, ה"מכובד". הליהוק השתנה, הליצן נשאר כפיר ונונו ואילו איש הרוח והזונה הם עכשיו יואב סדובסקי וליאור כהן.

עשר דקות הפסקה שאחריה צפויה לנו קריאה מבויימת על ידי רם רחמים של תפוס את המרגל – תסכית שחנוך לוין כתב ב-1967, התקופה בה החל המחזאי לבתר פרות קדושות ממש כמו אלה שמוזכרות בהצגה טרמפ שראינו כרגע. כל האירוע מתועד בוידאו ובצילום. בצאתנו מהאולם גיל שואל את לירון בן-עזרא אשר על השיווק ויחסי הציבור של התיאטרון אם יש סיכוי לרכוש הקלטה של שירי איש הרוח, הזונה והליצן/טרמפ. יש לנו עותק של המילים אך המנגינות אינן שגורות בזכרוננו. מסתבר שהופק די.וי.די. של הקברט הסטירי אך בינתיים הוא לא הוצא למכירה – אנחנו מחכים לקנות עותק.

גיל מנצל את ההפסקה להציג בפני מערכונים מפרי עטו של חנוך לוין. אני די מופתע לגלות שהוא עדין זוכר קטעים שקראנו לפני זמן רב למדי. איכשהו בסוף ההפסקה גיל גולש לניסים אלוני, זה קורה לו תמיד ואני מבין אותו היטב.

נכנסים לתפסו את המרגל. השחקן אריאל ברונז יושב על הבמה וקורא קטעי שירה פומפוזיים משהו שמובילים אותנו אל המשורר הלאומי. אל הבמה עולה המורה, השחקנית ענת שגב שמדהימה אותנו כל פעם מחדש. היא מציגה דמות של המורה הרודנית שבסופו של דבר תשליט את מרותה גם על המשורר הלאומי, השחקן בני אלדר, בסיוע חמש מאות וחמישים תלמידיה שמיוצגים על ידי השחקנים יואב סדובסקי ולילך דייויס. הם מוציאים את המשורר מדעתו באופן שיטתי ותוך כך מוציאים מהקהל לא מעט שאגות צחוק. קריאה מבויימת מרעננת מאוד. אינני יודע אם מתכננים להמשיך להעלות את זה גם אחרי הפסטיבל. לדעתי יש מקום להפוך את התסכית להצגה ואולי אף להצמיד אליה כמה מהמערכונים הקצרים של חנוך לוין שעוסקים בהלעגה דומה של קודשי מערכת החינוך.

ההצגה הסתיימה. השעה 22:19, הרכבת הקרובה לחיפה יוצאת ב 22:31. אני פותח צעד ומגיע בזמן לכתוב מילים אלה בדרך לחיפה. בדרך לתל-אביב כתבתי ברכבת על הספרים של ג'ים קניפפל, עכשיו צריך להעתיק הכל למחשב. יכול להיות שהיה עדיף לקחת איתי לדרך מחשב ולחסוך את כפל העבודה. מחר אני מתכנן לבוא להמשך הפסטיבל…

להתראות בקרוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: