אלה הימים האחרונים לפני ההכרזה על הזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2021. אני אוהב את היצירות של נסים אלוני וסקרן לדעת לאן יכלו מרט פרחומובסקי ודורי פרנס לקחת את המחזה. מבקרי תיאטרון רבים גמרו את ההלל על ההצגה. מכר שראה את כל הצגות קיפוד הזהב וביניהן גם את 'האם יש מקקים בישראל?' אמר לי: "לא ראוי למאכל אדם. אבל מרתק". מכרה אחרת ממובילות הקיפוד אמרה לי שאיחרתי, הכרטיסים להצגות האחרונות אזלו מזמן. אני מחליט בכל זאת לנסות. יש כרטיסים. אפילו אשתי שתחייה, שאיננה עדיין חיית פרינג', מביעה נכונות להצטרף.
אנחנו מקדימים מאוד לתיאטרון. עדיין לא מכניסים קהל אפילו לרחבת הכניסה של התיאטרון הלאומי הבימה. כן, זוהי הצגת פרינג' שמוצגת בהבימה עם להקה של 14 שחקניות ושחקנים וצוות הפקה מכובד. אנחנו הזוג השני שמחכה לפני פתח אולם רפפורט. הקהל מתרבה לאיטו, שעת התחלת ההצגה כבר עברה ועדיין לא פותחים דלתות.
נכנסים לאולם. זו לי הפעם הראשונה באולם זה של הבימה ואני מגלה שנחפזתי לחינם, מכל מקום רואים היטב ותיכף נגלה שממילא ההצגה חולשת על כל שטחי הבמה והאולם. הבמאי, מרט פרחומובסקי, מתנצל על האיחור ומסביר שהשחקן דודו גולן שמגלם את דמותו של ישו בושש להגיע. לפני כמחצית השעה נודע להם שהוא נפגע בתאונת דרכים – בר פלד ימלא את מקומו עם הטקסט בידו. מרט אומר שמי שמעוניין לעזוב יפוצה. אף אחד לא קם.
נסים אלוני כתב את המחזה 'האם יש מקקים בישראל?' בשנת 1986 והתחיל לקיים חזרות בהבימה. כמנהגו שינה ושינה את המחזה במהלך החזרות ולבסוף התיאטרון גנז את ההצגה. היא לא הוצגה מעולם. זהו המחזה האחרון של נסים אלוני. מרט פרחומובסקי חבר עם דורי פרנס לעבד ולהשלים את המחזה. מתוך עלון ההצגה אנחנו לומדים ששותפים בהפקה הרבה מאוד אנשים שאחראים על כל ההיבטים. ממש כמו בתיאטרון הממוסד. לא כל כך אופייני לפרינג'.
ההצגה מתחילה. השחקנית אדית אסטרוק מקדימה ואומרת שיש בהצגה 15 תמונות. בהמשך היא תקדם אותנו מתמונה לתמונה וכן תגלם את דמותה של מלכת אנגליה. פלסטינאי מנופף בדגל פלסטין ובעקבותיו אשתו הטרייה, הנוצריה, שבקרוב נגלה שהיא הרבה יותר רבגונית מהנראה במבט ראשון. גם הפלסטינאי איננו בדיוק פלסטינאי. ממשיכים ופוגשים את לוט בעל הגיבנת הכפולה. אוסקר מאק-מנדל הוא האמרגן של להקת השחקנים שמציגה גילגולים רבים ושונים של הסבל היהודי בהקבלה למה שקורה עם הפלסטינאי, הנוצריה, ישו שאיננו בדיוק שלם עם שליחותו ויודה איש קריות שחוגג לסירוגין בין כולם. פראנץ – המפקד המת, או לא, של מחנה הריכוז מקיים יחסים מוזרים עם הליצן היהודי ביאטו, ואם לא די לנו בכך, יש גם צמד רוצחים שרודף אחרי כולם ולא כל כך ברור מה מטרתו.
ההצגה קשה למעקב. כל קטע בפני עצמו מעניין, לפעמים אפילו מרתק, אבל סך כל ההצגה איננו מתחבר בראשי לתמונה קוהרנטית ברורה. למה בדיוק ציפית, שואלת חברתי לחיים, זה נסים אלוני. אחרי התמונה החמש עשרה השתחוויה ואנחנו יוצאים מההצגה מבולבלים משהו. אני מניח שהיא תרדוף את מחשבותינו בימים הקרובים. אני מתחיל להבין את מה שאמר לי אותו מכר שכבר ראה את ההצגה.
בדרכנו לאוטובוס אנחנו פוגשים מקק שועט מגן יעקב להבימה – יש מקקים בישראל!
מאת: ניסים אלוני בימוי: מרט פרחומובסקי נוסח ההצגה: דורי פרנס ומרט פרחומובסקי לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר מוזיקה: בועז שחורי מיקס מוזיקה: תומר ירושלמי עיצוב חלל: זוהר שואף עיצוב תלבושות: רוני בורשטין עיצוב תאורה: יאיר ורדי עיצוב תנועה: לירון דינוביץ עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב במאיות משנה: לירון דינוביץ ושירי לוטן הפקה: מרט פרחומובסקי ושירי לוטן מנהלת הצגה: עדן מלקו
דן שפירא – לוט רועי אסף – ראשיד אבן קייסון / לייבו ספיבק נעמה פרייס – מוד אדית אסטרוק – מלכת אנגליה אברהם הורוביץ – ביאטו לוי גד קינר קיסינגר – פראנץ פון ראו ערן שראל – אוסקר מאק-מנדל אוהד שחר – שטרייקר דודו גולן – ישו [איחולי החלמה מהתאונה] אמיתי קדר – יודה איש-קריות נועה ירקוני – מארתה שירי לוטן – מאריה דני ברוסובני – ורנר בר פלד – קרל-היינץ [היום גם ישו]
צחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.
הטקסט של נסים אלוני עבר עיבוד מחודש. הדבר איננו מצויין בתוכניה, אך ככל הזכור לי, בטקסט של נסים אלוני לא הוזכר הקובה של סבתא חרירה ולא היו רמזים לכלכלת ימינו כאן בשנים האחרונות.
ההצגה מתרחשת בחלל דירתי בלתי משתנה שכול כולו דלתות. קומדיות של דלתות ראינו לא מעט ואותי הן כמעט תמיד מצחיקות. בהצגה זו לקחו את אפקט הדלתות צעד קדימה באמצעות כוראוגרפיה. קטעי "שירה" ומחול פורצים אל תוך הסיטואציות וגורפים מאיתנו פרצי צחוק מהנה נוספים. השירים הם מרפרטואר השירה האיטלקית שהפכו כבר לקלסיקה וביניהם שירים מתאימים ממקורות נוספים שמשתלבים היטב. השחקנים לא באמת שרים, הם עושים ליפסינק להקלטות מהוקצעות היטב של ממבו איטליאנו, וולארה ואחרים, ובשילוב תנועת הריקוד הגדולה הם מצחיקים מאוד ואינם מביכים.
אני חוזר כאן על הקביעה ש'אינם מביכים' משום שראיתי לא מעט קומדיות שניכר בהן מאמץ מביך לחלץ מהקהל צחוקים באמצעים שמביכים אותי. ראיתי גם הפקה של קומדיה זו שהביכה אותי במאמציה ה"זולים" לסחוט מאיתנו צחוקים. הפעם אני נהנה, וצוחק צחוק משחרר. אני וכולם סביבי מתמוגגים בהנאה ממחול הגשת האוכל לשני האדונים שבמרכזו מלהטט טרופלדינו – יניב ביטון – בקלילות זריזה יחד עם המלצרים. כל משתתפות ומשתתפי ההצגה מעולים בתפקידיהם. הם רוקדים ו"שרים" וצצים בתנועות מפתיעות מכאן ומשם.
המימיקה של השחקנים עשירה, והם מצחיקים אותנו ללא עוויות קומיות מיותרות. בעיקר מצחיקה אותי ההיתממות של טרופלדינו שעובר מדיבור אל עצמו ואלינו לדיבור אל אדוניו. אני נהנה במיוחד מסמרלדינה – השחקנית שירן הוברמן – שפותחת עבורנו את ההצגה בחינניות עממית ומובילה אותנו לאורכה מקומדיה למלודרמה, ממנה לפארסה ואל הסוף הטוב.
אני ממליץ ללכת לחוות את הקומדיה בכיף, ואסיים במילותיו של ניסים אלוני "יאללה ביי".
גבירותי, רבותי… מה זה בנאדם בלי שֵׁד? … אנחנו, השחקנים, יודעים – ואתם מאמינים!… או לא?…
בטרם אפתח בסיפורי הגיגי וחוויותי, הנה התקציר של נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני, מועתק מאתר תיאטרון החאן:
"הקיסר נפוליון בונאפארטה, נמלט מעולם המתים אל המאה התשע עשרה. הוא מבקש לשוב לחיים ולתקן את הטעות הגדולה שלו: הפלישה לרוסיה. בעקבותיו דולקים כל שדי עולם התוהו ובראשם – סאמדי ולילית – מלכי השאול. במאמציהם לעצור את הנפטר המתפרע הם מפזרים בכל אירופה נפוליונים נוספים, מזויפים, בתקווה שהמת יתבלבל, יתעייף, יְוותר וישוב עימם לעולם המתים. גם בריגלה – רוצח שכיר, הנשכר על ידי המאפיה הנאפוליטנית לרצוח את הקיסר, מתרוצץ לו בין עשרות הדמויות… המחזה עוסק באשליה ובָאמת, בתחושת ההחמצה הגדולה המלווה את חיינו ובַניסיון הנואש להתגבר עליה, באמצעות כישוף נגד המוות – התיאטרון."
נסים אלוני היה פילוסוף. המחזה שופע אמירות פילוסופיות שנאמרות בפי דמויות שונות כלאחר יד ונבלעות בשטף ההתרחשויות. ההיסטוריה לא הושיבה את נסים אלוני בהיכל הפילוסופים, ואילו הושיבה… היה מוחק. ומתקן. ומתקן. ומתקן. מהי בכלל ההיסטוריה אם אי אפשר לחזור ולתקן אותה. מה לו ולתהילה? "התהילה יפה, התהילה קורצת, יש לה בגד של גברת ומיטה של זונה". הדמויות שמובילות את העלילות ששזורות בהצגה מנסות לשוב כל הזמן אל העבר לתקן את טעויותיהן. ממש כמו המחזאי שכל הזמן ניסה לתקן את העבר ואף פעם לא היה מרוצה מהתוצאה.
זוכרים שלימדו אותנו פעם מזמן על אחדות המקום, הזמן והעלילה? את נסים אלוני השיעור הזה ממש שיעמם. הוא חלם על על קרקסים ועל צוענים, על שדים מעולמות המיסטיקה של הוודו והקבלה, על חבצלות… והכל ביחד, בלי תלות במקום ובזמן. למה לנו מציאות כשאפשר לחלום. אז הנה אני יושב בתיאטרון מהופנט. אולי מכושף.
ימי תרבות של מפעל הפיס. מחלקים לנו כרטיסים לאירועי תרבות בעשרים שקל. זה על חשבון מפעל הפיס, לא מתקציב משרד התרבות. חלקת התרבות הקטנה שנותרה לנו ללא טביעת הרגל הגסה של כבוד השרה. נראה לי שאפילו דמיונו של נסים החולם היה מתקשה להגות שאגת 'כפיים' של נפוליונית זעירה רודפת תהילה. פתאום מבליח בראשי הרעיון שהיא שקולה לדוֹן בְּרִיגֶלָה שאמר "מה זה? הרגתי מת?… אפילו נפוליון לא הרג מת…" היא הצליחה להרוג לנו את טקס פרסי אופיר, את פסטיבל עכו ועוד מוסדות ואירועי תרבות שנראה שבשלב זה הם כבר מתים-חיים זומבים שנשלטים בידיה, כמו הברון סַאמְדִי בידי לילית.
אז קנינו כרטיסים בעשרים שקל, פחות ממחיר הנסיעה מחיפה לירושלים, ועוד קיבלנו בכניסה תיק קטן לציון חמישים שנה לחאן. לפני ההצגה מספר לנו הבמאי אודי בן משה על ההצגה, על נסים אלוני וכל מיני סיפורי תיאטרון משובצים בפניני לשון של נסים אלוני מהצגה זו, מהגששית המדוברת ומהצגותיו האחרות. בתוכנייה כתוב "עריכה ובימוי: אודי בן משה". המחזה – כפי שנכתב לראשונה – היה אמור לארוך כשלוש שעות, ונסים אלוני חשב שעדיין חסר בו משהו. אודי בן משה עיבד אותו להצגה של שעה וארבעים ושלוש דקות. בעצם, מה זה נכתב לראשונה? הרי יש למחזה אינספור גרסאות וחלקיקי טקסטים שנסים אלוני כתב ושיכתב ומחק והחליף. אפילו המונולוג של הברון סַאמְדִי, זה שכל תלמיד משחק יודע בעל-פה, קיים במספר גרסאות. אז מהו הטקסט ה"מקורי"?
בהצגה של היום המונולוג התקצר לנוסח זה:
"גבירותי, רבותי… אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו… בימינו… איך לומר… לא!… זאת אומרת, לא הרבה… האור לא אור… האבק-אבק… והמשחק… והתקלות… והקהל… והמצב… בכלל… אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא… ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחיה… שולפים את הסכין מהלב… מוחים את הדם… מסירים את איפור המוות… רק אצלנו…"
אני שומע את אריה צ'רנר בדמות הברון סַאמְדִי, ובפאתי ראשי מתנגן לי אותו מונולוג בפי יוסי בנאי. המילים מעט שונות, האינטונציה וצורת ההבעה שונות לחלוטין. הבמאי והשחקן שיוו למונולוג אופי אחר… וקולע לא פחות. אני מספר את זה כדי להדגיש את טביעת האצבע של השותפים במלאכה על התוצר הסופי – זה שאנו חווים כשאנחנו יושבים בחושך ורואים באור את מה שקורה בחושך…
המוזיקה של קרן פלס מקסימה, ובשילוב התנועה שעיצב אריאל וולף מציגה לנו חזיונות מרהיבי אוזן ועין. ושוב מתנגנות בערפי המנגינות של גארי ברתיני מהצגות העבר שלא זכיתי לראות בימים ההם. ההצגה עלתה לראשונה כשלמדתי בגימנסיה. ראיתי אז הצגות למכביר אבל "נפוליון חי או מת" היה משהו שלא שווה לבזבז עליו את הזמן. אף אחד לא הבין מה הקשקוש הזה שאיננו מציית לאף אחד מכללי התיאטרון. אחרי שנים רבות, הצטערתי בדיעבד על ההחמצה ההיא. חזרתי לתקן ואכן תיקנתי… או לא?… הרי את ההצגה בבימוי המחזאי בסופו של דבר לא ראיתי.
כל כך הרבה ליהגתי ועדיין לא אמרתי דבר על השחקנים, אבל לפני זה אני מרגיש מחויבות לתת שאפו ענק לעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה שבונים לנו עולמות פנטזיה שמתחלפים לנגד עינינו כשהעלילה מתחלפת ועוברת לזמן אחר, לפעמים חוזרת ולפעמים ממשיכה הלאה למקום אחר ולעלילה אחרת בזמן אחר. אחדות … כבר אמרנו – נכון? והכל מלווה בקלידים, בכלי הקשה ובשירה שלא היה ברור לי מאין היא נובעת עד שקלטתי שהמוזיקאית שאמוּנה על כלי ההקשה היא גם זמרת.
בהצגה כארבעים נפשות פועלות ושנים עשר שחקנים, כלומר – כמעט כל השחקנים מחליפים דמויות מספר פעמים במהלך ההצגה. כל השחקנים מזמרים ורוקדים. הם שרים ללא אמצעי הגברה אישיים, ממש כמו בתיאטרון, לפני שהתאים את עצמו לקולניות התקופה. כל הדמויות מעוצבות לפרטי פרטים באמצעות תלבושות עמוסות בפרטים, וכן אופיין של הדמויות השונות שמשוחקות על ידי אותם שחקנים מגוון. אני מניח שעבודת השחקנים מאחורי הקלעים ובחזית הבמה מורכבת מאוד ודורשת ריכוז ודיוק רב. בהצגה מתרחשות לפחות ארבע עלילות נושא שמתערבבות היטב, ובכל עלילה יש דמויות ראשיות ודמויות משנה למכביר. בעצם, היחידים שדמותם מתמשכת בדילוגים בין העלילות הם נפוליון המת, דוֹן בְּרִיגֶלָה, הברון סַאמְדִי ולילית. לפני הקטעים ולאחריהם אנחנו פוגשים את מנהל הקרקס – זַאנִי, שמזכיר לנו יחד עם עוזרו – זַמְבּוֹלִינִי, שאנחנו בעצם בעולם התיאטרון ומובילים אותנו ממקום למקום ומאירוע לאירוע. ויחד עם כל אלה יש לנו שֵׁדִים, פּוּלְצִ'ינֶלוֹת וזונות שיוצרו על ידי לילית במטרה לשלוט בגברים. כל השחקנים מעולים בכל תפקידיהם והחוויה בכללותה מהפנטת – לפחות אותי.
אם זה עדיין לא ברור – אני ממליץ בחום ללכת לחוות את נפוליון – חי או מת! בחאן הירושלמי. ולא לשכוח לרכוש את התוכניה. היא עשירה במאמרים מעניינים.
אני מקווה שיזדמן לי לחוות את ההצגה פעם נוספת. כששקלתי לשוב לראות את הצוענים של יפו, שראיתי בחזרה הגנרלית, גיליתי שההצגה איננה מוצגת יותר. זוהי הפקה עשירה ויקרה. ברגע שהצידוק הקופתי לקיומה ידעך, היא תפסיק להתקיים. את ההצגה הנוכחית ראיתי למחרת ההצגה הראשונה על-פי התוכניה – כלומר ראיתי את ההצגה בראשית דרכה.
נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני
עריכה ובימוי: אודי בן משה מוסיקה: קרן פלס, גארי ברתיני תפאורה: ענת מסנר תלבושות: יהודית אהרון תאורה: רוני כהן
ניהול מוסיקלי עיבודים וקלידים: אוהד בן אבי תנועה:אריאל וולף הדרכה קול: ריקי בוגטין בימאית משנה: אנה בניאל תופים: נועה גולנדסקי
משתתפים:
ארז שפרירנפוליון המת יוסי עיני דוֹן בְּרִיגֶלָה, שֵׁד נילי רוגל לילית אריה צ’רנר הברון סַאמְדִי ניר רוןזַאנִי – מנהל הקרקס, מַסְקַרִילוֹ – מנהל האקדמיה, דוֹן רוּפִיַאנוֹ, שֵׁד, נפוליון הגרמני איתי שור זַמְבּוֹלִינִי – עוזר זַאנִי, דוֹן פֶּפִּינוֹ, נפוליון האמיתי, נפוליון הגבוה, שֵׁד, זונה-הצאר יהויכין פרידלנדר אֶמִילְיוֹ פַּנְטַלוֹנֶה – אב שכול, שֵׁד, נפוליון האמיתי 3 נטלי אליעזרוב אדליידה – ביתו של פַּנְטַלוֹנֶה, אֶלֶנָה, שֵׁד אריאל וולף שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה,זונה-אפיפיור, נזירה, נפוליון האמיתי 4 כרמית מסילתי קפלן שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, זונה-לורד נלסון, סוּזֶט יעל טוקר שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, מַרִיָה פוֹן מֶנֶרְסְדוֹרְף – ארוסת נפוליון, פְרַנְקָה טְרִיפָּה גיא גורביץ’ שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, דוֹן פֶליפּוֹ, נפוליון הגבוה, נפוליון האמיתי 2, נפוליון הזמר
סוף סוף מגיעים אלינו הצוענים של יפו. ההצגה עלתה לראשונה בהבימה בבימויו של נסים אלוני ב1971 וירדה ב 1974 אחרי 101 הופעות – מספר עצום לאותם ימים. אני מאידך, התגייסתי לצה"ל ב 1971, והשתחררתי ב 1974 אחרי המלחמה וכל מה שסבב אותה. למרות שהשתדלתי מאוד להתעדכן בענייני תרבות, בקושי הייתי מודע לקיום ההצגה באותם ימים. מאוחר יותר הובהר לי מה הפסדתי ומאז אני מחכה שההצגה תשוב אלינו.
לפני ארבע שנים התקיים באוניברסיטת תל-אביב ערב בנושא יצירתו של נסים אלוני. באותו ערב סיפר לנו השחקן-במאי, יוסי פולק, על חיבורו אל נסים אלוני, ועל נסיונותיו להעלות את מחזותיו ובעיקר את הצוענים של יפו. במשך שנים ניהל יוסי פולק מגעים עם תיאטרוני ארצנו בנושא העלאת ההצגה. הקאמרי כבר התחייב להעלות את הצוענים של יפו בבימוי יוסי פולק, וחזר בו. כולם מכירים בגדולתו של נסים אלוני, אבל המנהלים האומנותיים של התאטרונים הרפרטואריים פוחדים, הם מעדיפים לתת לקהל המנויים אוכל לעוס היטב ונוח לעיכול. אינני משוכנע שהחשש של המנהלים האמנותיים מוצדק. נראה לי שמרבית הקהל ראוי לקרדיט גבוה מזה שנותנים לו המנהלים האומנותיים. בנוסף, נסים אלוני הוא אביה הרוחני של "השפה הגששית" שהייתה ועודנה שגורה בפי רבים.
לאחרונה נודע לי שההצגה עומדת לעלות בתיאטרון החאן הירושלמי בבימוי יוסי פולק. מיקי גורביץ' – המנהל האומנותי של החאן הירושלמי – פתח את דלתותיו ליוסי פולק, שנדחה על-ידי הקאמרי, ונתן לו את התיאטרון, את הצוות ואת כל האמצעים הדרושים להעלאת הפקה ראוייה. עוד אני מתרשם מעצם הידיעה, וליבי מפתיעה אותי בשתי בשורות. האחת, את תלבושות ההצגה עיצב מיודענו משכבר – מאור צבר. השניה – אנחנו מוזמנים לחזרה הגנרלית. התרגשות.
יום שישי, 3 בינואר 2014. אני יוצא לדרכי אל תאטרון החאן הירושלמי. בימי החנוכה השנה טבעתי את הפסוק יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן א1, לפיכך אינני מתכוון להגיע עד ירושלים במכונית. אני חונה בחניון הרכבת בתל-אביב, וממשיך משם יחד עם ליבי לירושלים בתחבורה ציבורית. אנחנו חוששים מאוד שמא נאחר, לכן מקדימים באופן ניכר. בכניסה כבר מתגודדים אורחי הגנרלית, אנשי במה ומקורביהם. אנחנו רוכשים לנו תוכניות של ההצגה. תיאטרון החאן הפיק תוכניה מהודרת במיוחד להצגה זו. מאוחר יותר נגלה שהתוכניה נמצאת באתר התאטרון. בחזרה גנרלית, הקהל נוטה להתייחס אל כל הנוכחים בחופשיות רבה מהרגיל, יש הרגשה שכולם מכירים את כולם, כמעט מייד מתחילה התוכניה שלי לנדוד מיד ליד, ואני מוצא את עצמי משוחח בידידותיות עם אנשים שלא פגשתי מעולם. בינתיים מגיע מארחנו, מעצב התלבושות – מאור צבר – ומגלה לנו שהצבעים בתוכניה אינם מייצגים, הצבעים שנראה על הבמה עזים יותר – צוענים יותר. אנחנו מכירים את עיצובי התלבושות שלו, יודעים שדמיונו הפראי מוליך אותו למקומות מפתיעים, ובכל זאת מופתעים כל פעם מחדש – לכך עוד נגיע.
הגיעה השעה. אנחנו ישובים במקומותינו בשמאל השורה הראשונה. אולם החאן קומפקטי, הבמה נמוכה והצפיה נוחה. על הבמה מוצבת התפאורה שעיצבה נטע הקר. יש בתפאורה פה ושם רמיזות למוטיבים של יוסל ברגנר, אך בגדול, זוהי תפאורה מקורית שעוצבה להפקה הנוכחית. ההצגה מתחילה. אין עוד עיר כמו יפו… זו איננה המנגינה שאני מכיר. גרשון וייסרפירר כתב לחנים חדשים לכל ההצגה. המוסיקה נשמעת לי הרבה יותר צוענית מזו של פולדי שצמן מהימים ההם. בעצם, מאין אני בכלל מכיר את המנגינות מההפקה הקודמת? הרי לא ראיתי אותה. אני קולט שאינני שומע בראשי את קולו של רפאל קלצ'קין – לאון מוזיקנט של 1971 – אלא את קולו של גיל. מאין הוא מכיר את זה? מסתבר שליבי נתנה לו דיסק עם כל שירי ההפקה המקורית, ועכשיו מתבלבלות בראשי שתי מנגינות שונות לחלוטין לאותם שירים. המנגינה ששר ניר רון – לאון מוזיקנט של היום – מתחבבת עלי מייד. וייסרפירר קלט היטב את רוח הצוענים של יפו והעניק להצגה אופי מוסיקלי ממש לטעמי.
ההצגה עשירה בתנועה. הבמאי – פולק האב, שגילה לאחרונה את קסם המחול והחל לחולל עם להקת בנו, הפקיד את מלאכת הכוריאוגרפיה בידי אלה רוטשילד, שרקדה בעבר בלהקת המחול 'ענבל פינטו ואבשלום פולק', וזו עיצבה להצגה תנועה עשירה שמפעילה את כל המשתתפים. יחד עם התלבושות שמדברות היטב עם התנועה והצליל – זוהי ממש חגיגה לעיניים ולאזניים.
כאן יפו. עיר שנוסדה לפני המבול, כתוב בספרים. עושים שיפוצים, אבל שום דבר חדש. מאחורי הים. ישן. ממולי, רחוק, הרים. ישן. במזרח, בצפון, בדרום, ערים קדושות עם שירי עלילה, עם מזמורי הלל, עם אגדות. פה אין הרבה. אגדות. גם מזמורים. כלום. כמעט. אבל היה כאן הרבה רצח. תמיד. עם הפסקות קצרות. אז אולי העיר, כמו זונה עתיקה מלפני מבול, מחייכת : עוד רצח, פחות רצח… הפרפר.. פרפר הנשמה של צועני… פה… ביפו… אין ג'אפה.. יפו…עיר מקלט… עיר מלא חמסין… מלא תפוזים… מלא צוענים…
אל יפו של נסים אלוני הגיעו שני פליטים של מלחמת העולם השניה – זארא הצועניה ותומס היהודי. כשהיו במחנות, באירופה, נשבעו זה לזו שאם יוולדו להם צאצאים משני המינים – הם יתחתנו. מהשבועה המקוללת, שניתנה בשם הצאצאים שעדיין לא נולדו, מתפתחת עלילה עקובּה מדם. המאפיין המשותף לכל הנפשות הפועלות הוא אבדן השורשים. כולם פליטים, כולם זרים. אני הכרתי היטב את יפו של הימים בהם נכתב המחזה. יפו הייתה מועדון צוענים של יהודים פליטי בולגריה, שחיו ושרו את היום כאילו אין מחר. בינתיים התברגנו בולגרי יפו, עזבו את האזור והשאירו אותו בידי תושביו המקוריים – אלה שנוכחותם נפקדת לחלוטין מההצגה.
ההצגה משלבת נוכלוּת, תככים ורציחות עם שמחת חיים עליזה, צוהלת, שרה ורוקדת את הכאב. הבלבול יוצר חוויה מהסוג שנסים אלוני יודע לרקוח נהדר, אך הסיכויים שהיא תעבור אל הקהל תלויים בשילוב של כל המרכיבים בתמהיל מדוייק. בעבר, היה המחזאי אחראי על זה בעצמו. הפעם הבמאי איננו נסים אלוני אלא תלמידו – יוסי פולק. לא ראיתי את ההצגה המקורית, אך קשה לי להאמין שיכלה להתעלות לרמתה של זו הנוכחית. לצערי אינני יכול לשוב ולראות את המקורית, וקטע הוידאו היחיד שהצלחתי לגלות חושף מעט מידי מאותה הצגה.
קטעי ההצגה הצוענים של יפו נמצאים בין הדקה 9:28 לבין 16:45
ז'יטה מונטה היא מגדת העתידות הצועניה מאדאם זארא. דמות מאוד רבגונית. היא משרה עלי את השמחה ואת העצב שלה לסירוגין ואני צוהל ונחרד יחד איתה. בהפקת שנות השבעים הייתה זו חנה רובינא. לא זכיתי לראות את חנה רובינא על הבמה, אך תמיד היא הייתה, מבחינתי, עטופה בהילה מפחידה. אני מניח שהייתי מתקשה לראות את שמחת הצוענים אצל רובינא – אך אין לדעת. ז'יטה מונטה, על כל פנים, היא צועניה ממש כלבבי. מעצב התלבושות, מאור צבר, הלביש אותה בשמלה שנתפרה מהרבה מאוד מכנסיים. בחלקה השני של ההצגה נפגוש אותה עטוייה שמלה משרוולי חולצות. המוטיב של מיחזור בגדים ישנים לבגדים מחודשים הוא מעין מאפיין של הצוענים. בתמונת החתונה, לובשת הכלה שמלת כלולות עשויה ממפות ומפיות תחרה.
הליהוק בהצגה קולע מאוד. אני מקפיד לכתוב את זה משום שפעם מישהו הסיק, שאם הדגשתי אחד השחקנים – כל האחרים לא היו ראויים. ובכן – כל השחקנים מצויינים, כולם משתלבים היטב בתמונה הכללית שגדושה בשירים ובריקודים, וכמו תמיד – יש שתופסים את תשומת ליבי מעט יותר מהאחרים. בחרתי הפעם להתמקד בשניים מבין מובילי העלילה – סקרסלה ובוגו – שתי דמויות מאוד מיוחדות שמעניקות לכל ההשתלשלויות מימד ריאליסטי ומימד מופרך בעת ובעונה אחת.
יוסי עיני הוא בוגו – נוכל ערמומי שמשנה את עורו, ומציג לכל אדם דמות שונה על פי הצורך הרגעי. חבר נאמן חסר מוסר, שיכול לבגוד בכל חבר בכל רגע. צועני חופשי, חסר שורשים, רוצח חסר מצפון לעת מצוא, ונאמן עד כלות… לעצמו בלבד. דמות לא פשוטה שיוסי עיני ממלא אותה בתוכן באופן מרשים ומנווט דרכה את האירועים. בוגו של אז היה יוסי בנאי, אחד השחקנים המזוהים ביותר עם נסים אלוני. אני סקרן מאוד לראות את יוסי בנאי בתפקיד זה – דבר שלא יקרה. יוסי עיני בבימוי יוסי פולק הוא, על כל פנים, בוגו פשוט מעולה. זוהי הדמות המגוונת ביותר בהצגה, לפחות לטעמי, ואני בטוח שגם נסים אלוני היה מברך על ליהוקו של יוסי עיני לתפקיד. אם כי אינני מכיר את נסים אלוני ואין לי כל דרך לדעת.
ארז שפריר הוא סקרסלה – תמים, חינני, בלתי מזיק. כולם מרגישים חופשיים לדבר בנוכחותו ולכן הוא יודע הכל לפני כולם ומנווט אותם בקלות לכל עבר. השוטה החכם – מעין ליצן חצר שיכול לאמר הכל והכל גלוי לו. ארז שפריר מציג את הדמות הקסומה הזו באופן שגורם לי לחבב אותו כמעט מייד. הוא נדחף לכל מקום מבלי להיות מורגש ומשלים את הפרטים כאילו לא הוא אמר אותם. הוא יכול להיות המבשר שלעולם לא יהיה אשם בדבר הבשורה. הוא מגלה "בסוד" ללאון מוזיקנט שראה את סמול – השחקן אריאל וולף – בתחפושת הדב. הוא חולק את אותו "סוד" גם עם רגינה מוזיקנט – השחקנית אודליה מורה-מטלון – למרות שלא אמור היה לגלות, ומגלה אותו “סוד” גלוי גם לדני קובזא – השחקן יואב היימן. הוא גם הראשון ששומע מפי זארא על חתונת בוגו עם ביתהּ מריולה – השחקנית נילי רוגל. בהצגות שנות השבעים היה זה שמוליק סגל. מבנה הגוף של שני השחקנים דומה למדי, וקל לי מאוד לראות את שמוליק סגל בתוך הדמות שמציג ארז שפריר. לא אתפלא לגלות שהבמאי ליהק וביים את סקרסלה בדיוק נאמן לדמות שהציג שמוליק סגל. דג הדיקט שלהם, על כל פנים, מאוד דומה.
התפאורה שעיצבה נטע הקר עשירה, דינמית ומתאימה את עצמה לשינויים בהתרחשות מבלי להשתלט על המרחב יתר על המידה. יש בעיצוב התפאורה מספר הברקות שממש אהבתי. המנורות המתנדנדות, למשל, מעניקות לתמונות אופי מאוד מעניין, ומוסיפות מעין דמות חיה שנעה באופן עצמאי ובלתי נשלט.
את כל ההצגה מלווה המוסיקה של גרשון וייסרפירר, שמופיע כמעט כל הזמן על הבמה עם איזשהו כלי נגינה. המוסיקאי הוא חלק בלתי נפרד מההצגה, כמו סקרסלה – הוא מעורב כמעט בכל דבר, וכמו כל הדמויות יש לו התנהגות ואמירה שהמילים בה הן המוסיקה. הבחירות של יוסי פולק מאוד מוצאות חן בעיני. במחשבה לאחור – אני משווה כאן הצגה שראיתי, עם הצגה שהייתי מאוד רוצה לראות אילו היה הדבר אפשרי. ההשוואה איננה הוגנת כלפי ההצגה ההיא. הנאתי מההצגה הנוכחית כאילו מגמדת את ההיא שלא ראיתי, ומורידה ממנה את ההילה של הבלתי מושג. אבל, כרגיל, אולי זה רק אני.
ההצגה אמנם מרובת משתתפים, אך נראה לי שהיא קלה לניוּד. אני מקווה לראות אותה שנית כאשר תגיע אלינו לחיפה, או לפחות לתל אביב.
ההצגה הצוענים של יפו היא חוויה מבויימת ביד אמן, שמשלבת סיפור מדהים עם תנועה צליל וצבע עשירים, בביצוע להקת שחקנים מעולה . פשוט חבל להפסיד.
אני מקווה שההצגה תמשיך לרוץ מעבר למאה ואחת הפעמים שרצה ההצגה המקורית, ושתגיע לכל רחבי הארץ ולכל הקהלים שלא זכו לראות את גדולתו של נסים אלוני, רק משום שמנהלי התיאטרונים נמנעים מלהציג את מחזותיו.
יוצרים – החאן 2014 מחזה – נסים אלוני עריכה – דורי פרנס בימוי – יוסי פולק עיצוב תפאורה – נטע הקר עיצוב תלבושות – מאור צבר מוסיקה – גרשון וייסרפירר עיצוב תאורה – רוני כהן תנועה – אלה רוטשילד
יוצרים – הבימה 1971 מחזה – נסים אלוני עריכה – נסים אלוני בימוי – נסים אלוני עיצוב תפאורה – יוסל ברגנר עיצוב תלבושות – יוסל ברגנר מוסיקה – פולדי שצמן עיצוב תאורה – נתן פנטורין
שחקנים: לאון מוזיקנט – רפאל קלצ'קין נגן – מאקס הודס דני קובזא, קריין – דוד ירדני מאדאם זארא, צועניה – חנה רובינא מריולה, בתה – אדית אסטרוק גיטריסט – שמעון אדלר סקרסלה שומר סף – שמואל סגל תומאס וליגורא – אהרון מסקין רגינה מוזיקנט – סטלה אבני מיס בל – אביבה מרקס רב פקד לזר – שמעון פינקל בוגו צועני – יוסי בנאי סמול וליגורא – יוסי פולק קולו של קריין – מיכאל ורשביאק
המחזאית הצרפתיה יסמינה רֶזָה העלתה את ההצגה בפריז בשנת 1994. שנתיים מאוחר יותר זכיתי לראות אותה בעברית בתרגומו המעולה של ניסים אלוני. השחקנים בהפקת תיאטרון בית ליסין – 1996 היו ששון גבאי, יוסי בנאי ואבי אוריה. ההצגה הייתה מעולה מכל הבחינות והשפיעה עלי ועל צורת ההתייחסות שלי לאמנות ולחברוּת. בהמשך אותה שנה נקלעתי לאותה הצגה בלונדון. ההצגה הייתה, מן הסתם, באנגלית והקסימה אותי כמו קודמתה אף כי לטעמי הייתה ההפקה העברית טובה יותר. שתי ההצגות המעולות חקוקות היטב בראשי עד היום ואני אפילו משתמש מפעם לפעם בדוגמאות שנגזרות מהמחזה.
השנה, חמש עשרה שנים אחרי שראיתי את ההצגה לראשונה, מציע לנו תיאטרון חיפה את אותה הצגה. אחרי שתי הפקות כל כך מוצלחות אני חושש מעט מאכזבה. הבמאי, נתן דטנר, לא איכזב אותי מעולם כשחקן, אך הפעם הוא נטל על עצמו שני תפקידים – שחקן ובמאי. הליהוק מבטיח – אוהד קנולר, נורמן עיסא ונתן דטנר – אבל אני יודע שלא אוכל להמנע מהשוואה עם ההצגה ההיא.
אנחנו יושבים באולם תיאטרון חיפה. המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים – צופני סוד. מאידך, אני יודע שכל ההצגה מתרחשת בבתי שלושת החברים, כך שאין לצפות ליותר מידי הפתעות בתחום זה. אנחנו בביתו של סרג', השחקן אוהד קנולר, שמסתובב נפוח כטווס נוכח הרכישה המדהימה שלו – ציור לבן לחלוטין ששילם עבורו לא פחות ממאתיים אלף פרנק. חברו הטוב מארק, השחקן נתן דטנר, מתפוצץ מצחוק למראה היצירה – בד לבן. סרג' מנסה להראות למארק שבזוית מסויימת ניתן להבחין בקוים לבנים אלכסוניים על רקע לבן. החברות של סרג' ומארק מתחילה להסדק. כל אחד מהם בתורו משוחח עם חברם המשותף איואן, השחקן נורמן עיסא, שמנסה להיות בסדר עם כולם. מכאן ממשיכה ההצגה להתנדנד בין סיפורי שלושת החברים שמטיחים זה בזה האשמות שונות ומשונות.
מארק, סרג' ואיואן הם חברים, אפילו חברים טובים ולכן אינם יכולים לעבור על דעת חבריהם לסדר היום. כל אמירה של כל אחד מהם טעונה ופוגעת. התייחסותם לנושא האמנות סותרת, אך זה איננו העיקר, זהו רק הגורם שמניע את התהליכים. מארק ואיואן אינם מתעניינים באמנות במיוחד ויעידו על כך התמונות התלויות בבתיהם. סרג', שבנה לעצמו פוזה של אספן אמנות, איננו יכול לשאת את הלגלוג של מארק ואת הפשרנות של איואן. שלושת החברים שולפים מאמתחתם מיני פגיעות ועלבונות ואיכשהו בסופו של דבר שני אלה שאינם מסכימים ביניהם תוקפים דווקא את איואן הפשרן על המנעותו מנטילת עמדה.
ההצגה נוגעת בעניין האמנות אך בעיקר עוסקת בחברוּת. לכל אחד מהחברים חשובה כנראה החברוּת יותר מאשר נושא הויכוח אך הם אינם מוכנים להכנע, מארק וסרג' חייבים להיות צודקים ואילו איואן רוצה להשאר ניטראלי. אחת הפנינים בהצגה היא התפרצותו של איואן בנושא היחסים בתוך המערכת המשפחתית שלו לקראת חתונתו הקרבה. מונולוג ארוך וטעון שנורה מפיו של איואן בשטף שמשאיר את חבריו המומים. בסיום המונולוג הקהל מוחא כפיים לנורמן עיסא – ובצדק. אני זוכר את אותו מונולוג גם בביצועו של אבי אוריה שגרף מחיאות כפיים באמצע ההצגה ממש כפי שקרה גם בהפקה בלונדון.
ההצגה רצופה הרבה מאוד סבטקסט שנאמר במימיקה ובשפת גוף. תמונת אכילת הזיתים מציגה באופן מרשים את יכולתו של נתן דטנר כבמאי. תמונה ממושכת של שתיקה מתוחה עמוסה באמירה אילמת שמלווה בכרסום זיתים והשלכת הגרעינים – תמונה מטרידה ומשעשעת בעת ועונה אחת שמשום מה לא זכרתי מההצגות שראיתי בעבר. שאפו ענק לבמאי נתן דטנר.
הבתים של שלושת החברים מתבססים על אותה תפאורה בשינוי קל, בכל בית נחשפת תמונה אחרת שמאפיינת את בעל הבית. אצל סרג', כאמור, התמונה לבנה לחלוטין ואפילו איננה ממוסגרת. האמן הכתיב שיש להציג את התמונה ללא מסגרת. לבתי החברים קירות גבוהים מלבנים אפורות ומאיימות. אינני מבין מדוע בחר מעצב התפאורה, אבי שכוי, לעצב חלל פנימי של בית מגורים באופן כל כך קודר. אבי שכוי עיצב גם את תפאורת ההצגה מלפני חמש עשרה שנים בבית ליסין. אינני זוכר את התפאורה מאז אך אילו הייתה בעלת נוכחות כל כך דומיננטית, אני מניח שהייתי זוכר.
שלושת השחקנים מעולים בתפקידיהם ובונים היטב את הדמויות כך שלמרות כל הניגודים אנחנו יכולים להזדהות בכל עת עם כל אחד מהם ובעיקר לצחוק ולהנות. מאחר שראיתי את ההצגה בעבר ואני מכיר אותה היטב התייחסותי אליה היא כמו אל הצגה קלאסית שאין לצפות ממנה להפתעות ובכל זאת החוויה נספגת במלוא עוצמתה. כל הכבוד לבמאי ולשחקנים.
הצגה מעולה. משחק ובימוי שונים מההפקות שראיתי בעבר וקולעים היטב. אני נהנה מכל רגע ממש כמו בהפקות ההן בעבר הרחוק – חוויה מדהימה.
בתיאטרון הרפרטוארי אני מצפה מהתוכניה שתספק לי חוויה נוספת והתוכניה של הצגה זו מכילה בהחלט תכנים ראויים. חבל רק שאיכשהו נשמט מהתוכניה שמו של המתרגם ניסים אלוני שהעניק להצגה נוסח עברי שוטף ושוצף כראוי למקור ולרוח השפה שלנו.
עיצוב תפאורה: אבי שכוי עיצוב תלבושות: אורן דר עיצוב תאורה: חני ורדי צילום: ז´ראר אלון
הפינה האישית שלי – בילדותי התל-אביבית הרביתי לשוטט בגלריות ובתערוכות בשכונת מגורי סמוך לדיזנגוף פינת גורדון. באחד הימים ביקרתי בגלריה ליד פינת מנדלי בן יהודה – ממש מול מועדון התיאטרון הזכור לטוב. בגלריה הוצגה באותם ימים תערוכה של הצייר מיכאל ארגוב. כל הציורים היו לבנים לחלוטין. אוצר התערוכה הסביר לי שהצייר צייר ציורים עשירים בתוכן ואז כיסה אותם בשכבת צבע לבן אבל עדיין ניתן להבחין בתוכן באמצעות הבדלי המרקם. כילד בכיתה ו' ממש השתדלתי לראות משהו מבעד ללבן – לצערי ללא הצלחה. ההצגה אמנות תפסה אותי לראשונה בסיום ארבע שנים של לימודי אמנות שימושית. במהלך אותן שנים עברתי מאי-הבנת המילים הנפוחות והנבובות, דרך התפעלות מהפרשנויות אל ההבחנה בין ניתוחי אמנות בעלי תוכן לבין גיבובי מילים חסרי שחר. באותה הזדמנות למדתי גם להבין את הבסיס הכלכלי שמניע כל מיני תהליכים שמעבירים כסף מיד ליד ברכישת יצירות אומנות, על-ידי אלה שרואים בהם השקעה ומתחזים למבינים שהרי אחרת השקעתם הופכת לנלעגת. עד כאן בעניין האמנות, אך ההצגה עוסקת קודם כל בחברוּת. זמן קצר לפני שראיתי לראשונה את ההצגה ניתקה ממני חברוּת ממושכת. ניסינו להפוך את אמנותנו לפרנסה וכשהבנתי שמה שאנחנו עושים איננו אמנות אלא שרות גחמות של לקוחות חסרי הבנה, החלטתי לפרק את השותפות העסקית. בעקבות אי ההסכמה שלנו בענייני אמנות, החברוּת ההיא אבדה לתמיד.
האולם מוחשך, אור עולה על הבמה ואנו רואים את הרטה לוקאס יושבת, קולפת צנון ושרה 'איך שהזמן רץ'. איך שהזמן רץ? מה קורה פה? זה לא בדיוק שייך להצגה שבאנו לראות. האם הגענו להצגה 'כמו כולם' של ניסים אלוני? זו שנקראת גם בשם 'לוקאס הפחדן'? כנראה שכן. הבמאית אופירה לניאדו נטלה לעצמה מידת חופש ושיבצה בהצגה מספר שירים שניסים אלוני כתב או תרגם. ניסים אלוני לא תכנן למצוא שירים אלה בהצגה זו ובכל זאת הם משתלבים בהצגה ממש כאילו נתפרו עבורה. בספר רשימות של חתול רחוב מוזכר שניסים אלוני לא הסכים להכניס שינויים בְּמחזה שלו, ולטענה שגם את שיקספיר משנים ענה 'שייקספיר מת, אני עוד חי'. ובכן, היום מותר לבמאית לעבד את את המחזה והיא לקחה אותו באמצעות השירים למקום מאוד מעניין.
את השיר 'איך שהזמן רץ' שמעתי לפני שנים רבות מאוד באולם האקדמיה למוסיקה של אוניברסיטת תל אביב בביצוע רבקה מיכאלי. הביצוע של רעות הורוביץ שמשחקת את הרטה לוקאס מעניק לשיר משמעויות נוספות ומרתקות, פתיחה טובה להצגה.
המחזה 'כמו כולם' הוא ספק סאטירה, ספק פארסה, אולי אבסורד… גדולים ממני לא הצליחו למסגר את המחזה אז לי בטח מותר להיות מבולבל. אותי מרתק דווקא הצד הגרוטסקי בהצגה. הדמויות בנויות היטב ומשתלבות נהדר בהיגיון פנימי של עצמן. לכל דמות היגיון פרטי ששייך רק לה וכל אחד רוצה עולם שמתאים למידתו, אלא שרוח הקולקטיב במושבה של הארץ המתחדשת דורשת מכולם להיות "כמו כולם". לדרישה להיות כמו כולם יש היבט חומרי – שיכון, כיריים ופריג'ידר והיבט התנהגותי – ללמד אנגלית, להרצות בקיבוצים, להוריד את השפם, לעברת את השם, ולאכול צנון – כמו כולם. במקום לפרוט את ה"כמו כולם" לרשימת המכולת המלאה דורשת הרטה מבעלה, ד"ר קונסטאנטין לוקאס, לתרום דם כמו כולם. זוהי הדרישה האולטימטיבית, מבחן הנאמנות שיוכיח שהוא "כמו כולם". אלא שלוקאס פחדן ואיננו מוכן לתרום דם. בכל פעם שמוזכרת הדרישה לתרום דם קופץ לוקאס הפחדן על הכסא כאילו הדרישה לתרום דם רודפת אותו מהרצפה כמו עכבר, כלב או ג'וק. דימוי מוזר וגרוטסקי שמגביה את קומתו של לוקאס כך שדווקא ברגע ההשפלה שלו עיני האחרים נשואות אליו באופן אבסורדי כלפי מעלה. גם פרופסור גרגוריוס, טיפוס מיוחד וציבעוני שמתגורר בביתם מזה שבע שנים, הוא אדם בעל עקרונות שאיננו מוכן להיות כמו כולם. גרגוריוס הוא טיפוס שהמאפיין העיקרי שלו הוא הטפילות. הוא איננו תורם דבר, הוא חי בבית משפחת לוקאס מבלי לשלם שכר דירה ומסתבר שהרטה נושאת בבטנה את בנו של גרגוריוס. כשנודע דבר ההריון ללוקאס, שמעריץ באופן תמוה את גרגוריוס, הוא שר את שירו של ז'אק ברל בתרגום ניסים אלוני 'איך הורגים את הנואף'. גם שיר זה לא נכתב, מן הסתם, להיות חלק מהמחזה וגם הוא, כמו קודמו, משתלב בהצגה היטב. לקראת סוף ההצגה אנחנו מוצאים שלוקאס הפחדן נשאר נאמן לעקרונותיו מתוך פחדנות וגרגוריוס האופורטוניסט הטפיל הולך לתרום דם ובעצם מתקפל מכל העקרונות שעליהם מתבססת התזה האקדמית שלו.
לא ראיתי את ההצגה בעבר, כך שאין לי מודל התייחסות. אלמלא הכרתי את כל השירים ששולבו בהצגה ממקומות אחרים הייתי מניח שהם חלק מהמחזה כפי שנכתב על ידי ניסים אלוני. ההצגה בשילוב המוסיקה והשירים יוצרים תמונה שלמה ובנויה היטב. גילום הדמויות קופץ מקצה לקצה ולא כל כך ברור לי אם זה נובע מהמחזה, מהעיבוד על ידי הבמאית או מאישיותם של השחקנים.
רעות הורוביץ בתפקיד הרטה לוקאס מציגה דמות מלאת הבעה כאשר היא מדברת, שרה ואפילו כאשר היא שותקת. לפעמים בשתיקה שלה יש יותר אמירה מאשר במילים שבוקעות מפי אלה שמדברים אליה. ברור לי שכבר ראיתי שחקנית זו בעבר למרות שאינני נזכר כרגע באיזו הצגה.
לוקאס הפחדן משוחק על ידי יואב אמיר. לוזר בעל עקרונות שבעצם נובעים מפחדנותו. יואב מעביר היטב את דמות הנמושה הגאה אך הדמות מעט מבולבלת בעיני. לוקאס הוא לפעמים גיבור ולפעמים פחדן לפעמים זקוף ולפעמים שפוף ואני מעט מבולבל. אם זו הייתה אכן כוונת המחזה-עיבוד-בימוי-משחק, הרי שהוא העביר היטב את תחושת הבלבלול.
ויטאלי פוקס משחק את פרופסור גרגוריוס. כאן קשה לי כבר להיות אובייקטיבי. ראיתי את ויטאלי במספר הצגות בעבר והוא מסומן אצלי מזה זמן רב כבשורה הבאה של התיאטרון. הדמות של פרופסור גרגוריוס מאוד קונסיסטנטית, העקרונות שלו מאוד ברורים – הוא טפיל. לא משנה על איזה עקרונות הוא מבסס את המסה החברתית שלו, חייו מנוהלים על בסיס עקרון פשוט מאוד – לחיות על חשבון אחרים, לא לתרום שום דבר אמיתי לחברה ולהנות מחייו. בסופו של דבר מצליחה הרטה לגלגל דוקא את גרגוריוס להיות "כמו כולם". התקשיתי להבין מהו המסר שניסתה להעביר פאת השיער העשויה מצמר פלדה שהסיחה את דעתי מהעיקר.
ניר ועקנין, יושב ראש המועצה, מציג דמות שכאילו באה מעולם אחר אל תוך המחזה ואיננה שייכת לו. דמות של עסקן ציבורי נבער וחסר הכישורים שנבחר בגלל היותו "כמו כולם" אבל יותר חביב וציבעוני. לראש המועצה הודבק חלק מהשיר 'בתנאי אחד' שניר ועקנין ביצע בחן למרות שמילות השיר אינו הולמות בדיוק את המוטו של להיות כמו כולם.
בסך הכל נהניתי מאוד מההצגה אך היא לא הותירה בי משקע כלשהו וכך המשכתי ישירות לערב העיון על ניסים אלוני בראש נקי ומוכן לבאות.
מחזה: ניסים אלוני בימוי: אופירה לניאדו עיצוב תפאורה ותלבושות: קארין רומנו-אשכנזי עיצוב תאורה: אורי וייס דרמטורגיה: חיים זהבי ניהול מוזיקלי: דיאנה רוזנברג ע. במאי : בוריס גרוליק ואפרת שרביט הפקה : לימור אביבי
ספר שמתחיל ב'רגע גורלי, שעה נוראה, יום שחור, שבו חייב איש-סתיו להודות: אין סתיו בארץ' ומסתיים ביאללה ביי ועכברוש שמוכרח לכרסם. לא, זה לא בדיוק ספר קריאה שגרתי. נסים אלוני בעצם לא כתב מעולם ספר זה כספר. זהו לקט של קטעי פרוזה שנסים אלוני כתב במהלך חייו ופרסם באכסניות שונות כגון עיתונים יומיים, הקדמות לתערוכות, תוכניות להצגות ודומיהם.
חלקו הראשון של הספר הוא לקט של טורים שכתב אלוני לעיתונים 'דבר', 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות', בחלק זה מספר לנו נסים אלוני בשפתו המיוחדת על סיוריו במקומות שונים בארץ ובסביבה, על הפילים הסמויים של זכרון יעקב, על רחובות קהיר ואפילו על סיור לילי בתל אביב מחופש לחתול רחוב. היופי בחלק זה של הספר הוא ההיכרות עם ההיסטוריה של השפה העברית של כולנו ובמיוחד זו המיוחדת לאלוני.
הטורים הראשונים נכתבו בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת ושפתם חגיגית, שפה מצוחצחת של בני אדם שאינם מדברים בשפת אימם. השפה איננה השפה השגורה ברחוב והעוני הלשוני הזמני גורם לאלוני להמציא מילים, ביטויים וסגנון לשוני מיוחד. הקטעים מעורבבים היטב כך שמייד אחרי סיפור משנות החמישים מופיע סיפור משנות התשעים, סיפור ששפתו שפה חיה שאנשים משתמשים בה ברחוב ובכל זאת נודף ממנה ריח עז של התחביר המוכר של אלוני. בין לבין אנו מוצאים קטעים משנות השישים, השנים בהם הוליד נסים אלוני את השפה ה"גששית", שפה גבוהה מתובלת במילים מן הרחוב, השפה שנקלטה בכל שכבות הציבור ועדיין חיה ובועטת אפילו מפיותיהם של הדור שלא ידע את פולי. הקטעים הישנים כתובים בקצב החיים של אז, כאשר היה לכולם זמן, קטעים איטיים עם ניחוח של לגימות קטנות ואיטיות והִתענגות על הרגע. הקטעים החדשים כתובים עם התחשבות מה באנשים קצרי רוח שחיים עם שלט הזיפזופים בין אצבעותיהם שמתחילות ללמוד לסמס. אני נהניתי מאוד לקרוא חלק זה של הספר גם בגלל תוכנו ובעיקר בגלל החוויה הלשונית.
בהמשך מִספר מקבצי מכתבים מפריז, אמסטרדם וברלין. סיפורי חוויות מעניינים מסוף שנות החמישים, תאורים של עולם שהיה ועדיין קיים אך מתנהל היום בקצב אחר. הסיפורים מתרחשים במקומות שאני מכיר מטיולי, דומים ומאוד שונים. חוויות שמזכירות חוויות אחרות, חווית קריאה מעניינת לאוהבי קריאה חוויתית. במחשבה שניה, אם אתם קוראים את חוויותי סביר להניח שאתם אוהבים כתיבה חוויתית. אהבתי.
שלישו האמצעי של הספר מוקדש לסיפורים על חבריו הטובים של אלוני, הציירים יוסל ברגנר ואודרי ברגנר, על יצירתם ועל נדודים ביחד ולחוד. חלק זה של הספר מעט מעייף ומי שאיננו ממש מחסידי הציירים יעדיף אולי לדלג על חלק זה ולהגיע לחלקו האחרון של הספר.
השליש האחרון של הספר עוסק בתיאטרון. סיפורים על הצגות בעיקר קטעים שכתב אלוני לתוכניות ההצגות וכן ראיונות והגיגים שלא צויין לידם היכן הם פורסמו. קטעי התיאטרון של ניסים אלוני שמוכרים בציבור הרחב לקוחים בעיקר מתכניות שכתב לשלישית הגשש החיוור וליוסי בנאי לבד ועם שותפיו לבמה. המחזות של נסים אלוני אינם אוכל קל לעיכול ונימוח בפה. נסים אלוני איננו מנסה להקל על צופיו, להיפך, שיתאמצו קצת ויקבלו הרבה יותר. המגוון בסיפורי התיאטרון כל כך עשיר שאינני יכול לנסות לאפיין אותו, לכן אציע לכם טעימה. בחרתי במספר מילים שנסים אלוני שם בפיו של יוסי בנאי בהצגה 'אין אהבות שמחות' – שירי ז'ורז' ברסאנס מתורגמים ומקושרים היטב על ידי נסים אלוני. וכך אומר יוסי בנאי: [מומלץ לקרוא לעצמכם בקול רם]
אני מייצג כאן משורר שהוא מדינה של פזמונים. פזמונים – יסלח לי אלהים – קצת יחפים, ועם יבלות, ולפעמים הם בועטים, עם היבלות… מה יש לומר, פזמונים. פזמונים שהם לא כל כך מגוהצים, זאת אומרת הבגדים, כמו שאומרים, קצת קרועים פה ושם, ופה ושם מציצים לפעמים אחוריים חשופים… פזמונים של ז'ורז' ברסאנס.
אם קראתם את הקטע באינטונציה האופיינית ליוסי בנאי של נסים אלוני, אתם שבויים, שאלו את הספר בספריה, הקרובה, ותחגגו את הרגע, בכל רגע. אם אינכם מבינים על מה אני מדבר, הספר ככל הנראה לא ידבר אליכם, אפשר לוותר.
בעמודי הספר האחרונים מספר נסים אלוני על הנוסח העברי למשרתם של שני אדונים מאת קרלו גולדוני. כשהתרגום היה מוכן לעלות על הבמה תקף את אלוני האירוע המוחי שהרחיק אותו מן התיאטרון. נסים אלוני חיפש את משוגות השפה התל-אביבית שיקלטו היטב על ידי השחקנים והקהל. אצטט את סוף הקטע שמעיד יותר מכל על אהבת אלוני את השפה החייה ונושמת על כל רבדיה:
איני יכול להתאפק למשמע הצירוף המוזר, הבלתי הגיוני, מזרח ומערב בביטוי אחד שניתן למצוא ב"יאללה ביי" הרווֵח. לטעמי, בשתי המילים מקופלת חיוניות השפה. כך גם חשבתי לסיים את המחזה.
אז לקרוא? או לא לקרוא? אם אתם אוהבים גששית ומוכנים לקרוא גם שפה מורכבת יותר, אם אתם אוהבים ניסים אלונית – כדאי מאוד לקרוא את הספר. אם אתם מתעצלים להתאמץ ולחדור אל הסיפורים, עדייו שווה לשאול את הספר בסיפריה, הספר בנוי מהרבה מאוד קטעים קצרים וחלקם הגדול יסב הנאה כמעט לכולם.
ולסיכום. אם תשמעו שיר שמילותיו:
איש חכם כתב מזמן שאין בעצם סתיו כאן אבל יש עוד אנשים שמיחלים לו והוא לא מגיע
דעו שאותו איש חכם הוא נסים אלוני.
ליבי רן: 07 01 2010 04:31 כותרת הודעה: גם אני רוצה
תן לי להמשיך את הציטוט מהשיר הזה, שציטטת:
גם אני רוצה להיות היכן שהוא נמצא לראות את מה שאין ולחבק חזק עד שיקפא אין קצה לרחוב הזה אני מוכרחה להמשיך ללכת אין קצה לטוב הזה אני אוחזת בענן קטן ומקווה
הנסיכה האמריקאית של ניסים אלוני מחדשת פניה בחאן הירושלמי. אני ראיתי את ההצגה כשהתארחה בתיאטרון הקאמרי של תל אביב. אודי בן משה הפיח את הרוח במחזה שעברו עליו שנות דור ונשאר רענן ומלא חיים. בהפקה של החאן משתתפים אודי רטשילד בתפקיד נסיך כתר פרדיננד – פרדי, אריה צ'רנר בתפקיד המלך בוניפאציוס ויקטור-פליקס, לבית הוההנשואדן וכן בתפקיד המוקיון שמגלם את דמותו ומוסיקה נהדרת של קרן פלס משלימה דמויות ואוירה. בנוסף אנו שומעים את קולותיהם של יוסי עיני, ארז שפריר ויואב היימן בתפקיד קפיטן מיגל מגרס, ז'אן פול קרופניק וארנסטו בהתאמה.
השחקנים הגישו את הטקסט המופלא של ניסים אלוני שמתנדנד בין שירה לבין שפת יומיום באופן שריגש אותי מאוד. ניתן היה לצפות שההצגה תיגע לליבי אך דווקא מסיבה זו חששתי שהציפיות הגבוהות יובילו למפח נפש – זה לא קרה, להיפך, בהצגה זו נוספו מימדים נוספים למה שכבר הכרתי שגרמו לי להתרגש עוד יותר מבעבר. משום מה דווקא הדברים המוכרים והצפויים כמו הבלונים על השרביט גרמו לי התרגשות בלתי מוסברת. למי שלא מכיר, אפשר לקרוא את תקציר העלילה באתר תיאטרון החאן.
השימוש במוסיקה הוסיף מימד מעניין למחזה. המוסיקה ממש שיחקה תפקידים בהצגה. מאוד אהבתי את הדיאלוג הטלפוני שבו שימשה המוסיקה כיצוג של מה שקורה בצד האחר.
אני אהבתי מאוד את ההצגה בצורתה הנוכחית אך אני משוחד מראש לטובת ניסים אלוני. יונתן שישב לצידי ללא כל סנטימנטים מוקדמים ליצירתו של ניסים אלוני למעט עבודתו עם הגשש, אמר בצאתנו מההצגה שהוא לא התחבר אליה. בכל מקרה, אם אתם משוחרי ניסים אלוני ממילא לא תפספסו את ההצגה וגם אם לא, במידה שההצגה נקלעת למחוזותיכם או שאתם מגיעים לסביבתה אני ממליץ לא לוותר. גם אם הסיפור לא מדבר אליכם, המשחק המעולה והמוסיקה שווים את ההשקעה.
המחזה עוסק ביחסי הורים ובניהם, ביחס בין המלוכה לבין החיים הפשוטים וביחסים בין הישן, המוכר והבטוח לבין המודרניזציה והאמריקניזציה מהן רבים אוהבים להסתייג. בדיעבד נראה לי שמי שלא ריענן את היכרותו עם יחסי אדיפוס עם הוריו המאמצים והאמיתיים עלול לפספס כמה הקבלות מעניינות. נראה לי שמחזה זה של ניסים אלוני דורש יותר מצפיה אחת או קריאה אחת משום שקשה לעקוב אחרי כל הרבדים אלא לאחר שהפרטים כבר ידועים. במאי: אודי בן משה שחקנים: אריה צ'רנר, אודי רוטשילד מוזיקה: קרן פלס קולות: ארז שפריר, יוסי עייני, יואב היימן
שבת בבוקר – יום יפה. התעוררתי בשעה שמונה בבוקר. כנראה השלמתי את שעות השינה שהחסרתי בלילות האחרונים ואני מוכן לחלוק את חוויות החג. כל הקישורים לאירועים מופיעים בלקראת תיקון ליל שבועות.
ליל יום רביעי, הלילה הלבן של תל-אביב. יונתן, גיל ואני נוסעים לאירועי הבמה הלבנה של אוניברסיטת תל אביב. בדרך אנחנו קוראים את מגילת רות. אנחנו מכירים את המגילה ונהנים לחרוג מהסיפור לפרשנויות פרטיות. בהזמנה נכתב "כניסה משער 8 החניה חופשית". זו לי הפעם הראשונה מזה שנים שמניחים לי לחנות בתוך האוניברסיטה, ממש בחניה של מקסיקו. בכניסה למקסיקו מקדמת את פנינו מוסיקה רעשנית במיוחד. המוסיקה איננה במקומה לטעמי ואנחנו נמלטים ממנה לגילמן.
לפני פתיחת הבמה הלבנה אנחנו רואים את "הילדה שהיא בעצם מריצה". הגעתי אל ההצגה עם הרבה ציפיות. לדברי ההפקה אורך ההצגה הוא כשעה ועשרים דקות. ההצגה שראינו נמשכה למעלה משעה וארבעים דקות וניכר שהקהל איבד את סבלנותו ונע בכיסאות בחוסר נוחות. ההצגה לא הייתה מהודקת כראוי ואני מקווה שזו מעידה מקרית שאיננה מעידה על ההצגה. לצערי, ההצגה חלפה לידי מבלי לגרום לי להתעמק במחשבות ומבלי לגעת בנימי הרגש. ההצגה איחרה להסתיים ואנחנו איחרנו לפתיחת הבמה הלבנה.
במה לבנה הגענו ממש ברגע האחרון ונחפזנו לבחור באירועים בהם ניטול חלק בהמשך הלילה. התוכנית מורכבת מאירועים מקבילים שכמה מהם מתקיימים רק פעם אחת במהלך הלילה כך שבחירה באחד גוררת ויתור על אחרים.
האפשרויות ביניהן התלבטתי לסבב הראשון הן: • בכורת ההצגה נושים בבימוי עודד ליפשיץ עם הקדמה מפי פרופ' פרדי רוקם. אני סקרן לראות הצגה זו בין השאר מפני שמשחק בה שחקן מוכשר בשם ויטלי פוקס שהרשים אותי בהצגות סמולבמה 'המעגל' ו 'גבולות' ונטל חלק בהפקת 'המלך ליר' בתיאטרון האוניברסיטה. הצגה זו תוצג פעמיים נוספות בשבוע הקרוב כך שאינני צריך להפסיד אירוע אחר כדי לראות אותה. • סדנת תיאטרון פלייבק בהנחיית עדי ברק וקבוצתו. בבמה הלבנה של השנה שעברה השתתפתי בתיקון ליל שבועות נוסח תיאטרון פלייבק ונהניתי מאוד אך אינני מעוניין להפסיד התנסות אחרת כדי לחוות דבר דומה למה שכבר אני מכיר. אולי בשנה הבאה. • סדנת אימפרוביזציה – סטודנטים מהחוג בהנחיית פיטר הריס. גם בסדנת אימפרוביזציה נטלתי חלק ב בתיקון ליל שבועות של השנה שעברה ובאירועים נוספים. הפעם אני מוכן לוותר. • סדנת בובות בהנחיית ליבי רן. למרות שזו מבחינתי גולת הכותרת, אני יודע שאוכל לקבל סדנה זו לפי הזמנה ככל אשר אחפוץ. • לשיר עם קול הלב בהנחיית שירי גורפינקל. אינני יודע על כך דבר ולא באתי הפעם לחפש אירועי זמר בבמה הלבנה. אם ארצה שירה, יש הלילה אפשרויות נוספות שאני מעדיף. • מגילת רות במבט תיאטרוני – בית מדרש "עתים" וד"ר יאיר ליפשיץ. זה האירוע בו בחרתי. מגילת רות במבט תיאטרוני
סדנת הפלייבק של השנה שעברה התייחסה למגילת רות במבט תיאטרוני. יצאתי מאותה סדנה עם התחושה שמספר ההיבטים התיאטרוניים למגילה הוא בלתי נדלה ורציתי לחוות פן תיאטרוני נוסף. הסדנה הייתה מעניינת. ד"ר יאיר ליפשיץ קרא בפני קבוצה של ששה משתתפי סדנה, ואני ביניהם, את מגילת רות ודן איתנו בהיבטים שונים של הנאמר במגילה. הפָּן התיאטרוני של הדיון היה דל מידי לטעמי והתקשיתי לגרור את המנחה לכיוון זה. בכל זאת הייתה זו חוויה מעניינת אם כי ציפיתי למשהו שונה.
תיאטרון פורום לסבב השני בחרתי בתיאטרון פורום בביצוע סטודנטים מהחוג בהנחיית חן אלון. בסדנה זו השתתפו גם יונתן וגיל. הסדנה נפתחה בתרגיל קבוצתי שנועד לשחרר אותנו מעכבות. התרוצצנו ובצענו תרגילי שחרור שונים ומשעשעים ולבסוף ישבנו לשמוע מפי חן אלון הסבר על התפיסה של תיאטרון פורום. תיאטרון פורום שובר את המחסום הדמיוני של הקיר הרביעי בין הקהל לבמה. הסצנות המועלות על הבמה מציגות בעיה המידרדרת ומחריפה, ובנקודה זו עוצרים השחקנים שעל הבמה ומזמינים את הצופים להציע פתרונות או אפשרויות חליפיות לדמות שנמצאת בעמדת נחיתות. הצופה עובר מעמדה פסיבית לעמדה אקטיבית, עליו להיכנס לנעלי הדמות שמדוכאת על ידי הבעיה המוצגת. צופה שמציע פתרון לבעיה מוזמן לנסות ולשחק את האפשרות הדרמטית שהציע ביחד עם השחקנים שעל הבמה. הוצגו בפנינו שתי תמונות שמציגות בעיות מעולמם של הסטודנטים בתל-אביב ובעיקר הסטודנטים לאומנויות. ניתן לנו זמן קצר לדון בינינו לבין עצמנו בזוגות על הבעיה ולהציע שינויים בהתנהגות שיובילו לפתרון או לפחות לשיפור המצב. בחרנו לעסוק באחת התמונות ומספר צופים הציגו את השינוי שהם מציעים. אמנם אף אחד מהשינויים שהוצעו לא הוביל למצב טוב יותר אך לפחות נעשה מאמץ להתמודד עם הבעיה. מטרת התפיסה של תיאטרון פורום היא להפוך את החברה לחברה אקטיבית שאיננה מסתפקת בהטלת הפתק לקלפי אלא מנסה לבצע פעולה שעשויה להוביל לשינוי.
מופע הזריחה הלילה הלבן של תל אביב מציע מבחר אירועים בכל רחבי תל-אביב. ב 01:30 החלטנו לעזוב את הבמה הלבנה וללכת למופע הזריחה בחוף הצוק. השעה היא שתיים בלילה וההופעה של דינדין אביב כבר התחילה. הקהל ממשיך להתקבץ ולהתרבות לאורך ההופעה. אנחנו סובבים את קהל האלפים ומתמקמים על המדרון המערבי כשפנינו אל הים ואל במת המופע וצמחים קוצניים משהו נעוצים באחורינו. המיקום שלנו מאפשר לנו לצפות במופע על הבמה ועל המסך הענק בישיבה נוחה יחסית. המופע של דינדין אביב ממשיך לאורך הסגנונות שעברה בדרכה האומנותית. לקראת הסוף שרה דינדין את השיר החביב עלי מהאלבום האחרון שלה "אף לא מילה" ומסיימת את חלקה במופע הזריחה בשיר "שיר לאהבה" ששרה עם להקת גאיה בראשית הקריירה הבוגרת שלה "יחד לב אל לב // נפתח ונראה ת'אור שבשמיים // יחד לב אל לב // נפתח בתקווה לאהבה …"
הנה מגיע האירוע המרכזי של מופע הזריחה. יהודית רביץ עולה לבמה ריקה עם הגיטרה ושרה את "סליחות", השיר שפרץ את דרכה אל הקריירה הארוכה שנמשכת ותמשך. מהשעה שלוש ורבע אנחנו עוברים לאורך הקריירה המגוונת של יהודית רביץ והקהל ממשיך לגדול עד האופק וכולם שרים יחד עם יהודית רביץ. את השירה מלווה הרכב מוסיקאלי עשיר שמשתנה לפעמים בהתאם לשירים. מאחורי יהודית רביץ ניצבת גיטרה לבנה בוהקת. מגיע הריטואל המוּכר של עזיבת הבמה. הקהל מוחא כפיים בעוז. אנחנו יודעים שהיא עוד תשוב. הגיטרה הלבנה עדיין לא ניגנה ואנחנו יודעים שאקדח שמופיע במערכה הראשונה… סופו שינגן.
יהודית שבה לבמה עם הגיטרה וללא הלהקה ומתחילה לנגן את 'הילדה הכי יפה בגן'. כל הקהל שר ויהודית רביץ מלווה את שירתנו בגיטרה. מידי פעם היא מסייעת בליפסינג [תנועות שפתיים ללא קול] אך רק אנחנו שרים ועל המסך הענק רואים את פניה של יהודית רביץ שמתמוגגת מהנאה. ממשיכים לשירים נוספים מ 'הכבש הששה עשר' הקהל שר כל הזמן. מדהים לשמוע אלפי אנשים שמתפרסים על פני מספר דורות שרים יחד באופן מדויק ובהרמוניה מלאה את השירים ששיכים לכולנו. התזמורת מצטרפת וממשיכים לעבור משיר רוק לשיר רוק. יהודית שרה 'סוף לסיפור'. שוב הלהקה נוטשת את הבמה וגיל מונה בפני את השירים שעדיין לא הושרו ואין סיכוי שלא יושרו ומציין שהגיטרה הלבנה עדיין לא "ירתה". ההופעה ממשיכה עד שברגע מסוים יהודית רביץ משלבת בשירתה את המשפט 'תסתכלו על השמיים'. אנחנו מביטים אל האופק ורואים את צבעי הזריחה. המופע מסתיים בשיר "באה מאהבה", הבמה מתרוקנת בפעם האחרונה והגיטרה הלבנה נשארת מיותמת ומיותרת.
בעודנו עומדים בפקק המכוניות שמפלס את דרכו מהמופע הביתה אנחנו משוחחים על העובדה התמוהה שענקי הרוק הישראליים מבוגרים מהוריהם של מעריציהם הצעירים ומשום מה איננו רואים את דור המחליפים. גיל מזכיר לנו שזו איננה תופעה ישראלית, בכל העולם ענקי הרוק קשישים. משום מה הדור הצעיר שנהנה לשמוע רוק ולבוא להופעות איננו מצמיח עתודת רוק – נושא למחקר אנתרופולוגי.
השעה שבע ארבעים וחמש. אני מכוון את הסלולארי המעורר לתשע ורבע לחטוף מעט שינה. בשעה שתים עשרה מתחילה המחווה לניסים אלוני בקאמרי וכדאי להספיק גם להתקלח מאירוע החוף הלילי לפני שיוצאים לדרך חזרה לתל-אביב. בתשע ורבע מעיר אותי הסלולארי הממושמע. אני קם אחרי שינה חטופה ובראשי מתנגן, כנראה מתוך החלום האחרון, השיר "אף לא מילה" של דינדין אביב.
ניסים אלוני חי או מת ערב שבועות, שתים עשרה בצהריים – משפחת רן בהרכב מלא במחווה לאומן ניסים אלוני בקאמרי לציון 11 שנים למותו. ניסים אלוני מוכר לציבור הישראלי בראש וראשונה כממציא השפה הגששית. השופשיק של הקומקום… בצנטרום של הפיילה… פגז קומפוט… הצד של האין-מנוע… הצחקתיהוך. כולם יודעים גששית, לא כולם יודעים מיהו ניסים אלוני. לניסים אלוני פן פחות מוּכר בציבור הרחב – ניסים אלוני הוא גדול מחזאי ישראל או לפחות אחד הגדולים. אני זכיתי לראות על הבמה עד כה רק שניים מבין תשעה המחזות שכתב ניסים אלוני ודווקא התחברתי אליהם היטב. אני אומר דווקא משום שהטענה הרווחת היא שמחזותיו קשים להבנה. בעצם גם ניסים אלוני טען שאיננו מבין תמיד את כל מחזותיו. מי שללא ספק הבין היה יוסי בנאי ששיחק במחזותיו ובתוכניות בידור בבימויו של ניסים אלוני שהמוכרת בהן היא 'חכמים בלילה' עם אילי גורליצקי. גיל, בני בן ה 25, יודע לצטט את חכמים בלילה, אך הוא חריג בדורו.
אנחנו יושבים באולם מילוא בקאמרי של תל-אביב, כרגיל יש לנו מקום טוב באמצע – קשרים, אתם כבר יודעים. גילה אלמגור, הכלה המקורית מ 'הכלה וצייד הפרפרים' מנחה את האירוע. בן זוגה להצגה, יוסי בנאי, איננו כבר בינינו, אותו אנחנו רואים רק בקטעים מוקלטים. עזרא דגן מציג קצת ארלקינו, רבקה מיכאלי שרה-משחקת 'הזמן רץ'… הרבה יותר מידי התייחסות לסֵפֵר על ניסים אלוני – מתחיל להריח כקידום מכירות. בהתחלה שקלתי לרכוש את הספר, ההגזמה בדחיפתו הוציאה לי את החשק להתעניין בו. עוד שבוע נפתח שבוע הספר העברי, אני מניח שבסופו של דבר יזדחל הספר לידי בדרך זו או אחרת. הטקס עמוס מידי לטעמי במלל על ניסים אלוני ופחות מידי קטעים מפרי עטו. חסרים לי מעט יותר קטעים הומוריסטיים. לא ציפיתי לפגוש את אבנר חזקיהו או את יוסי בנאי אבל בהחלט חשתי בחסרון ה 'חכם בלילה' שלצידו – אילי גורליצקי. אם הצלחתי לא להירדם אחרי הלילה הלבן שעברתי, כנראה היה האירוע ממש מרתק. חוויה יפה ומרגשת וחשוב מכל, כל ההכנסות מופקדות בקרן מלגות לדור העתיד של התיאטרון העברי.
יצאנו לדרכנו חזרה, יש לנו הערב תיקון ליל שבועות בחיפה. הדרך לחיפה הייתה פקוקה כדבעי והנסיעה שארכה כשלוש שעות לא הותירה לי זמן לחטוף שעת שינה לפני קריאת המגילה. עייפתי מכתיבה להיום. החוויות מתיקון ליל שבועות בסימן "אֵת שאהבה נפשי" יחכו מעט.
יוסי רן: 01 06 2009 03:37 כותרת הודעה: ליל שבועות בחיפה
אֵת שאהבה נפשי הפלג החיפאי של משפחתנו הולך ל "אֵת שאהבה נפשי" – תיקון ליל שבועות במתחם האודיטוריום בחיפה. אני, מן הסתם, גמור מעייפות. גיל הספיק לישון קצת בדרך ואפילו לחטוף תנומה קלה בבית. אירוע הפתיחה מסתיים בקריאת מגילת רות בפי שחקני הסטודיו לא לפני שפורטו כל נותני החסות לערב זה, החל מקרן בוסטון-חיפה וכלה במכולת שתרמה את היין.
מהי אהבה? המושב הראשון שאליו הצטרפנו הוא הרצאה של ד"ר גדי טאוב בנושא "מהי אהבה?" מהיבטים מדעיים שונים. הנושא איננו קשור לחג השבועות. זהו המושב המרכזי לשעה זו ואולם רפפורט מלא מפה לפה. אנחנו מתמקמים בשורה האחרונה, טלי ויונתן שוורץ מצטרפים אלינו ואחריהם גם יונתן ברנר. אנחנו פוגשים גם שכנים וחברים נוספים. מסתבר שתיקון ליל שבועות קנה לעצמו מוניטין ומפגיש אנשים רבים שבדרך כלל דרכיהם אינן נפגשות. ההרצאה ככל הנראה מעניינת אך אני נלחם בקורי השינה ומתאמץ מאוד לשמור על קשב כמידת יכולתי. לקראת סוף ההרצאה אני עובר את משבר העייפות וקם רענן בכוחות מחודשים.
האישה והחותנת רבע לחצות. אנחנו עוברים לבית הכט יחד עם נורית שהצטרפה אלינו בינתיים לשמוע את חוקר המקרא דר' יונתן בן-דב מספר על רות ונשותיו של דוד. שם ההרצאה 'האישה והחותנת' מכוון אל רות ונעמי. יונתן [ספרתי שלושה עד כה] פותח בבדיחה על שתי נשים בעיירה נידחת שבנותיהן הגיעו לפרקן והן אצות לחתן אותן. לשם כך הזמינו האמהות את החתנים המיועדים וקבעו לפגשם בתחנת הרכבת. מגיעה הרכבת ויורד חתן אחד בלבד. שתי הנשים טוענות שהוא החתן המיועד לביתן ופונות לרב שיפסוק. הרב נוקט בטקטיקת משפט שלמה ואומר 'חצו את החתן לשניים וכל בת תקבל את חציה'. מייד נרתעת אחת האמהות ואומרת 'תנוהו לאחרת ובלבד שיישאר שלם'. השנייה אומרת 'חלקוהו'. הרב פוסק מייד שזו שהסכימה לחלק את החתן היה היא החותנת האמיתית. מכאן הוא ממשיך לדון בסיפורי רות, נעמי בועז ושאר גיבורי המגילה. מנתח את הסיפור באופן מרתק. שוב מתגלים לנו פנים חדשים לסיפור המוכר. הסיפור נמשך אל שושלת דוד רב המעללים שלא השאיר אישה בדרכו מבלי לעמוד על טיבה במזימות ובתחבולות. אלא שמסתבר שמרבית התחבולות היו דווקא ביוזמת אותן נשים. הסיפורים כרגיל מגלים טפח ומסתירים טפחיים, או שאולי להיפך. העיקר שהסיפור מעניין ומשובב והופך את כל מחשבותינו על פיהן פעם נוספת. בסיום אני שואל דר' יונתן בן-דב היכן ניתן לשמוע אותו מעביר שעורים דומים, הוא מפנה אותי לשיעוריו באוניברסיטת חיפה ומזהיר אותי שההרצאות באוניברסיטה אינן במתכונת של מופע הומוריסטי כמו ההרצאה שכרגע שמענו. לי דווקא נראה שההומור הוא חלק מאישיותו ולכן חזקה עליו שגם שיעוריו באוניברסיטה משעשעים – שווה בדיקה.
כבר אחת בלילה. משפחתי האהובה בינתיים קורסת מעייפות ורוצה הביתה. אני בינתיים התעוררתי לגמרי ואינני מעוניין לוותר על המשך הלילה. אני מסיע אותם הביתה ושב. כל הרמזורים בשני הכיוונים לטובתי הלילה ואני מצליח לחזור לפתיחת ההרצאה הבאה באחת ורבע.
אהבה וחסד, דין ומשפט הרב עו"ד גלעד קריב מציג בפנינו קריאה ישנה/חדשה במגילת רות תחת הכותרת "אהבה וחסד, דין ומשפט". הנה לפנינו היבט נוסף של מגילת רות מכיוון בלתי צפוי. כולם ללא יוצא מן הכלל אנשי חסר ואמת. רות עושה חסד לנעמי ובועז מרעיף חסדיו על רות ונעמי מרבה חסד עם רות. אידיליה. אני מנסה להזכיר את המניפולציות בהן דנו בפגישות קודמות והרב עו"ד גלעד קריב הודף את טענותיי בחן. מספר משתתפים נוספים מנסים להחיות כיווני מחשבה נוספים והרב משיב את המושכות באלגנטיות לידיו. מקצוען אמיתי עם כריזמה מתפרצת. פתאום אני קולט שהוא דוחה כל סטייה מהנושא משום שהוא חותר להוכיח תזה שהוא בונה על נדבכי פרשנותו ואסור להפר את יציבות המבנה. ואנחנו עוברים לדיון בנושא רות הגֵרה כנגר רות הגיורת. רות מעולם לא גוירה "כהלכה", כל גּיוּרה מתמצה במילים 'עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי'. ובכן, רות המואביה הייתה ונשארה גֵּרה מואביה וממנה צמחה שושלת דוד. בהמשך מציג הרב העו"ד את התפתחות דרישות הגיור לאורך השנים ואנחנו לומדים על גלישה לאורך השנים משמירת כבוד האדם להתייחסות לאלוהות עד כדי הזנחת הקשר בין אדם לחברו. התיזה מתחילה להתבהר ואני נוטה להשתכנע. • במאה השביעית לספירתם קובעים כללי הגיור בתלמוד הבבלי 'תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני' אין כמעט התייחסות לענייני האדם והמקום אלא לבין אדם לחברו והחשוב מכל הדאגה לעניים. • חלפו כארבע מאות שנים ובמשנה תורה לרמב"ם נאמר 'כיצד מקבלין גרי הצדק? כשיבוא להתגייר, ויבדקו אחריו ולא ימצאו עלה, אומרים לו: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים, דחופים, ומסוחפין, ומטורפין, וייסורין באין עליהן?" אמר: "אני יודע ואיני כדאי" – מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו עונשן של מצוות.'. כאן מודגשת חשיבות ענייני בין אדם למקום וענייני לקט שכחה ופאה יורדים מחשיבותם. • עברו עוד שש מאות שנה ובשולחן ערוך נאמר 'כשבא להתגייר אומרים לו: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים, סחופים ומטורפים, ויסורים באים עליהם?" אם אמר: "יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם" – מקבלין אותו מיד. ומודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת כוכבים, ומאריכין עמו בדבר זה. ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצות, שאומרים לו: "קודם שבאת למידה זו אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת, חללת שבת – אי אתה חייב סקילה. ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה חייב סקילה." ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו.' נותרו לנו אם כך רק ענייני יראת שמיים. אין זכר ליחסי אדם לחברו ולדאגה לעניים. והנה התיזה אליה חותר הרב עו"ד גלעד קריב ואותה הוא מציב בבהירות: היום דיני הגיור כהלכה אינם דואגים כלל לאדם אלא ליראת שמים בלבד ובכך מקשים על אנשים שרוצים להיות יהודים את הגיור. יכול להיות שיש שרוצים להתגייר שלא בתום לב ובכל זאת עדיף לנו לקבל לשורותינו רות אחת שמחלציה יבוא המלך דוד אפילו אם נקבל כספח לידה את עֹרפּה.
דע מאין באת השעה כבר שתיים וחצי. עוד מעט מתחילה ההצגה 'דע מאין באת' שלִשמה התעקשתי להישאר ער. העייפות חוזרת להשתלט עלי אך אינני מוכן לוותר. יונתן ואני מתמקמים סביב זירת ההתרחשות בתיאטרון הסטודיו. אני כבר ראיתי את ההצגה במסגרת פסטיבל אקט 2 הראשון אלא שזו הייתה לי ההצגה האחת עשרה ונשארו לי בה דברים רבים סתומים. הפעם באתי להשלים את החסר, אלא שעכשיו אני עייף עוד יותר ונלחם ללא הצלחה יתירה בנטייתי העזה לנקר. שוב הצלחתי להחמיץ את העיקר. בנושא הצגה זו הספקתי בינתיים להעשיר את הבנתי אך במקום לפרט כאן אכתוב את תובנותי מההצגה במענה למה שכתבתי על ההצגה בעבר.
פתיחת השמיים לסיום תיקון ליל שבועות אנחנו נקראים לרחבת האודיטוריום שבה פתחנו את הערב לטקס 'פתיחת השמיים'. הרחבה מתמלאת באנשים ואני די מופתע לגלות שהרבה מאוד אנשים בילו איתנו את כל הלילה. על הכסאות ממתינים לנו שירונים משוכפלים ובהם, בין השאר, השירים: באהבתנו, מילה טובה, כולנו זקוקים לחסד ושיר לאהבה. אלה הם אותם שירים ששרנו במופע הזריחה בלילה הקודם, אך הפעם הם נשמעים שונים לחלוטין. טקס הסיום מאכזב מעט. כל הערב היה מאורגן ברמה גבוהה ובטוב טעם ולסיומו העמידו מסכת שירה מוזרה שמזכירה מעט את אירועי החג בבית הספר היסודי. קריאתם של חלק ממשתתפים בטקס איננה רהוטה שלא לומר עילגת, וחבל. יכלו לקצר חלק זה שכל מטרתו הייתה להודות בשנית למממני האירוע ולתורמים. התודות במקומן, גודש המלל העכיר מעט את הערב המוצלח.
נהניתי מאוד מהאירוע בכללותו ואין לי ספק שאגיע לאירועים דומים גם בעתיד. בדרך הביתה במורד שדרות הנשיא בואכה טשרניחובסקי הוארו השמיים באור הזריחה ואני הלכתי לישון.
חלפה שנה, עוד מספר ימים מגיע חג השבועות – חג מתן תורה והגיע זמן תיקון. מה התקלקל? על זה עניתי כבר בתיקון של השנה שעברה – "על פי המסורת ביום זה מקבל עם ישראל את התורה כל שנה מחדש. בלילה שלפני קבלת התורה מתקין עם ישראל את עצמו לקבלת התורה. איך עושים את זה? נשארים ערים כל הלילה ולומדים תורה – תנ"ך. בתיקון ליל שבועות מקובל להתחיל את לימוד התנ"ך במגילת רות ולהמשיך בדרכים שונות. תיקון ליל שבועות הוא מלשון התקנה והכנה." גם השנה, כמו כל שנה, יש מבחר אפשרויות. עירית תל-אביב מקיימת בליל יום רביעי 27 במאי לילה לבן שבו מתקיימים בכל רחבי העיר הלבנה אירועי חוצות, במה, מוסיקה, לימוד ותרבות. באותו לילה מרבית המסעדות פתוחות עד הסועד האחרון. פירוט האירועים ב http://layla-lavan.mouse.co.il/events.asp . מרבית האירועים אינם קשורים כלל לתיקון ליל שבועות ומזומנים לנו כל ימות השנה ואני מחפש אירועי תיקון ליל שבועות. האירוע 'שלי' הוא 'במה לבנה' של אוניברסיטת תל-אביב. אני מחכה לבמה הלבנה כבר שנה. בשנה שעברה נהניתי מאוד מהחוויה. הלילה שבין רביעי לחמישי יהיה לילה ללא שינה בגלל הבמה הלבנה. העניין הוא שגם בחיפה יש אירוע עם תכניות מעניינות לתיקון ליל שבועות. לשמחתי, בחיפה האירועים מתקיימים בלילה שבין חמישי לשישי כך שהאירועים אינם מתנגשים ואני יכול להעביר לילה נוסף ללא שינה. אז איך עושים את זה? אפשר ללכת לישון במהלך יום חמישי. בצהרי יום חמישי מקיים התיאטרון הקאמרי אירוע מחווה למחזאי ניסים אלוני ועל זה אינני מוותר. אם כך ככל הנראה אעביר יומיים עמוסי חוויות תרבות ללא שינה ואקרוס לשינה ממושכת במיוחד בשבועות – יום שישי – שתמשך ככל הנראה אל השבת. אז מה יש לנו?
נראה לכם שבזה הסתיימה ההתלבטות? היא עדיין לא החלה. בשני אירועי "תיקון ליל שבועות" בהם אנסה להשתתף מתקיימים מושבים מקבילים כך שגם בהם אי אפשר לבלוע הכל. אוניברסיטת תל-אביב עדיין לא פרסמה סדר אירועים מפורט אך אני השגתי את המידע ממקורות פנימיים וכבר אני יודע שאאלץ להתפשר משום שחלק מהאירועים מתקיימים רק פעם אחת ובמקביל. אוסיף את התכנית המפורטת ברגע שתתפרסם ברבים. התוכנית של חיפה כבר התפרסמה. גם כאן יש במה להתלבט. אני, מן הסתם, אשתתף בקריאת מגילת רות, בחלק מהאירועים בנושאי אהבה ואצפה בהצגה המעולה מפסטיבל אקט 2 הראשוןדע מאין באת.
פירוט חלקי: [לפירוט המלא] "את שאהבה נפשי" – תיקון ליל שבועות – במתחם האודיטוריום 21:30 , הרחבה – קריאת המגילה / שחקני "הסטודיו" 22:15 , אולם רפפורט– ד"ר גדי טאוב: "מהי אהבה?" / אולם הכט – גבי דגן: "קידושי האישה" 23:15 , הרחבה – אתנחתא מוסיקלית 23:45 , אולם רפפורט – אגי משעול: "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?" / אולם הכט – הרב אופק מאיר: "אהבתיה" / אולם הכט 2 – ד"ר יונתן בן-דב: "האישה והחותנת – רות ונשותיו של דוד"/ סינמטק חיפה – הסרט "מדובר באהבה" )דן וולמן, ישראל 2007 / ) המדשאה – "להיות שם כשזה קורה" – התבוננות מדיטטיבית לקראת פתיחת שמים בחצות הלילה, בהנחיית דני סטריאן 00:45 , הרחבה – אתנחתא מוסיקלית 01:15 , אולם רפפורט – הרב עו"ד גלעד קריב: "ואהבת לרעך כמוך – מיהו הרע ? מיהו כמוך?" / אולם הכט – אורית פרלמן ואריאל קסיס: "שחרחורת הלבוא תרצי?" – שירי אהבה וחתונה / אולם הכט 2 – דובי חיון, אמנון ריבק וקובי וייס: "כי אתך זה רק בגלל שאני אוהבת?" – רב-שיח על נישואין מודל 2009 / סינמטק חיפה – הסרט "אסקייפלנד" לסיכום – כל מי שמעוניין להצטרף לחוויה תרבותית מרחיבת אופקים ומהנה מוזמן להצטרף – העייפות מובטחת, ההנאה תלויה גם בכם. להתראות.
דניאל: 23 05 2009 20:17
אשמח לבוא לבמה לבנה. בל נשכח שיום רביעי בערב יש גם את גמר ליגת האלופות – סוג של אירוע תרבות – ברצלונה נגד מאן-יונייטד. אם יש לך עוד פרטים על הבמה הלבנה…
יוסי רן: 23 05 2009 21:31 כותרת הודעה: לא צריך להתפשר
דניאל !!! אינך יכול לשער כמה אני שמח לראות שאתה עדיין קורא בפורום ואפילו זוכר את סיסמתך. אשמח מאוד לפגוש אותך באירועי במה לבנה. אני מכיר היטב את סדרי הקדימויות שלך בענייני תרבות ואין לי ספק שלבמה לבנה אין סיכוי לנצח אירועי מוסיקת רוק או תחרויות ספורט ובטח שלא את גמר ליגת האלופות. עם זאת, אין צורך להתפשר. המשחק עם כל נספחיו איננו עולה על שלוש שעות ואילו הבמה הלבנה נמשכת עד ארבע בבוקר כך שאם תמצא ארוע שיקסום לך, תוכל לקפוץ לאוניברסיטה גם אחרי המשחק. כוונתי המקורית הייתה לשלוח לינק לתכנית במה לבנה באתר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב אלא שמנהלי האתר מתמהמהים לכן אתן לכם להציץ בטיוטא לא מחייבת שהועברה אלי. ואם לא תמצא משהו בבמה הלבנה עדיין יש לך את כל אירועי העיר הלבנה בתל אביב לאורך כל הלילה. אני יודע שברגע זה אני מצמצם את סיכויי הגעתך לבמה הלבנה אך אני מכיר את העדפותיך ולכן אזכיר לך שממש באותו לילה מתקיים בחוף הצוק צפון מופע זריחה ששיאו בהופעה של יהודית רביץ ואורחים לרגל 20 שנה לאלבום "באה מאהבה". אותו המופע שהועלה בקיסריה יתקיים בין השעות: 1:00-5:00. הכניסה חופשית! פרטים נוספים על מופע הזריחה
ליבי רן: 23 05 2009 21:34 כותרת הודעה: כמה פרטים
אירועי במה לבנה באוניברסיטת תל-אביב עומדים השנה בסימן 50 שנה לחוג לתיאטרון. אני אעביר במסגרת הלילה הזה סדנת הפעלת בובות כפפה כיפית ביותר, עם טקסטים מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום" מאת לאה נאור (עפ"י בדיחה עממית בחרוזים של ביאליק) – כולם מוזמנים. במהלך הלילה תתקיים הסדנה שלוש פעמים:
בשעה 22:30, למשכימים. בשעה 1:30, למיטיבי הלכת. בשעה 3:00, לציפורי הלילה. קחו בחשבון, שכל סדנה כזו תקבל אופי קצת שונה, בשל השעה והמשתתפים השונים. בואו לשחק איתי בבובות! ליבי
יוסי רן: 27 05 2009 02:57 כותרת הודעה: תוכנית הבמה הלבנה
היום קיבלתי מליבי את לוח הזמנים הסופי של במה לבנה. קליק על ההזמנה ואתם מקבלים את תמונת התוכנית.
המלט, רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים, אנטיגונה, המלך ליר ועכשיו אותלו – חמש טרגדיות קלאסיות בחצי שנה זה קצת יותר מידי. אמנם ראיתי לא מעט הצגות מסוגים שונים וביניהן קומדיות בתקופה זו אך הגיע הזמן לנוח קצת מטרגדיות ומקלאסיקות. אני מניח שההצגות הבאות בתור תהיינה הכתובה והרטיטי את ליבי.
אז הלכנו לראות את אותלו של תיאטרון החאן בקאמרי של תל-אביב. אני כבר קצת מחוסן, אני יודע שהגיבורים ימותו בסוף, אינני מצפה לתפנית בעלילה ואינני רוצה לצעוק לגיבור "מאחורייך!" כמו בהצגות הילדים. אותלו הוא אותלו. אמנם זו הפעם הראשונה שאני רואה הצגה זו אך העלילה מוכרת וידועה. המשחק והבימוי מעולים, כולם כבר גמרו על כך את ההלל כך שאין לי משהו מיוחד להוסיף. בכל זאת ברצוני לציין שני שחקנים שבלטו במיוחד.
יוסי עיני בתפקיד יאגו – מושלם, כובש ומדוייק. אי אפשר לא לשנוא אותו תוך הערכה לתעלוליו, שקריו ומזימותיו. הגדוּלה במשחקו התבלטה דווקא במחוות הקטנות – תנועת יד מוצנעת, עווית פנים כאילו מוסתרת ועם זאת בולטת היטב.
דנה איבגי – אמיליה אישתו ששומרת על איפוק מרשים לאורך ההצגה הופכת לחיית טרף מטלטלת רגשות כאשר מתבררת לה תרומתה למזימה שהביאה לסדרת הרציחות. ניסים אלוני בחר לתרגם את המחזה לשפה קרובה יותר לשפת דיבור. הקצב והחריזה אינם נאמנים לסגנון המקור אך משרתים היטב את העלילה ונוחים יותר לאוזנינו. קראתי את מונולוג הסיום של אותלו במספר תרגומים, זה של ניסים אלוני דיבר אל ליבי יותר מהאחרים.
יוסי עיני (יאגו) ודנה איבגי (אמיליה) התפאורה צנועה, מאופקת ומספקת זירת התרחשות מתאימה, התלבושות מאידך אינן מתאימות, לדעתי, לרוח ההצגה. אותלו עוטה מעיל חריג. אם אלה מדי קצונה, הייתי מצפה לראות את משנהו קסיו ושלישו יאגו עם מעילים דומים, אך לא כך הדבר. אם נועד המעיל רק להסתיר את החרב שתשלף לקראת סוף הצגה, אין בכך צידוק, לדעתי, ללבישת בגד כל כך חריג לכל אורך ההצגה. מַדֵי החיילים עמוסים מידי בפרטים מושכי תשומת לב שאינם מעבירים שום מסר. מידי פעם מצאתי את מחשבותי נודדות מן העלילה לתהייה מדוע מוצמדת לירך החיילים יריעת בד חומה ומדוע היא איננה באותו צד אצל החיילים השונים. מצד שני, כל ההבדל בין מדי החיילים למדי הקצינים מתבטא בדרגות הכותפת, כל שאר קישוטי החזה והמגפיים המאובזמים ומאובזרים לעייפה משותפים גם לחיילים הפשוטים.
פרט טכני בבימוי שלא הצלחתי להבין מה מטרתו וצידוקו הוא המצלמה של יאגו שנשלפת מידי פעם ויורה הבזק של תמונה. יאגו הוא דמות מפתח עיקרית בעלילה, הוא איננו מתעד אובייקטיבי וקטיעת הרצף באמצעות הצילום איננה מוצדקת. אם המטרה היא ליצור הפוגה קומית לחידוד הטרגדיה, לא נראה לי שהיא הייתה במקומה.
בסך הכל טרגדיה קלאסית בתרגום ומשחק מעולים עם מספר חריקות קלות. אם אתם מסתפקים בעשר או פחות הצגות בשנה, הצגה זו איננה בעשיריה הפותחת שלכם.
מאת: ויליאם שקספיר תרגום: נסים אלוני בימוי: מיכאל גורביץ' מוסיקה: יובל שפריר תפאורה: סבטלנה ברגר תאורה: רוני כהן תלבושות: דליה פן שחקנים: אודי רוטשילד , אריה צ'רנר , דנה איבגי , יהויכין פרידלנדר , יואב היימן , יוסי עייני , ניר רון , שימרית לוסטיג
ליבי רן: 22 02 2008 05:36 כותרת הודעה: אותלו
אני חייבת לחלוק על דעתך.
ראשית, על הגדרת ההצגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" כקלאסיקה, לצד מחזאות יוונית ושייקספירית. אולי "קלאסיקה מודרנית", וגם זאת בהסתייגות. בכל אופן, אני בכלל ראיתי בה קומדיה, ומכיוון שישבנו זה לצד זו והצצתי, גם אתה צחקת לפחות כמו שאני צחקתי. העובדה המצערת, ששאר הקהל (למעט אחי היקר, השותף למשפחת הלייצים) חשב שהוא בא ל"המלט 2" ולכן בחר שלא להעלות ולו בדל חיוך, לא הופכת את ההצגה הזו לטרגדיה שייקספירית.
שנית, אני כן הייתי ממליצה ללכת לראות את "אותלו". התלבושות לא הפריעו לי, מכיוון שמדים מכילים לרוב פרטים שאינם זהים בין בעלי הדרגות השונות, ואפילו במדי צה"ל ניתן למצוא שני חיילים בדרגות דומות, כשאחד נושא חגור ולידו חייל ללא חגור, או אפילו במדי א' (ששונים לחלוטין ממדי ב'). אני לא מצאתי בזה משום הסחת דעת. אני גם מאמינה, שמפקד גדול יכול ללבוש מעיל שונה מפקודיו (מעיל קצין מול דובון…?). לא השקעתי בזה מחשבה עד שקראתי את ההערה שלך על זה. אני תמיד נהנית מההצגות של "החאן". הקסם של ההצגות האלה נובע, לטעמי, מגורם שאין בשאר התיאטראות הרפרטואריים (אפילו כבר לא ב"גשר", לצערי): האנסמבל. קבוצת שחקנים שעובדים יחד על כל ההצגות, כך שהם מכירים זה את זה היטב, ולפיכך יכולים להיות פרטנרים מושלמים זה לזה. נכון, כך ניתן לפטור כל ביקורת על הצגת "החאן": האנסמבל טוב, הבימוי טוב, ההצגה טובה. אבל כאן יש גם מחזה משובח בתרגום משובח (ואני חייבת לומר, שנסים אלוני שמר גם שמר על השפה המדוברת של שייקספיר – המשקל של השורות הוא אכן פנתאמטר יאמבי, והשפה היא "שפת חיילים" – כלומר נמוכה יותר מהרגיל, כמו במקור האנגלי). נכון, אפשר גם לומר שאני מעריצה מושבעת של נסים אלוני.ואני מודה באשמה: יש דברים בגו. לא סתם בחרתי לי את מי להעריץ (אני גם מחבבת פלוס את בועז מעודה, אבל עם כל הכבוד…).
אם כך – מכיוון שכבר אין לכם הזדמנות לראות את "המלך ליר" באוניברסיטת ת"א, שהיתה ההצגה הכי טובה שראיתי לאחרונה, אני ממליצה לכם בחום על "אותלו". בהחלט בעשיריה שלי.
ליבי רן: 22 02 2008 05:37 כותרת הודעה: עוד משהו
עוד משהו: דאנה איבגי. בדקתי איתה. היא כותבת ככה, מי אנחנו שנתווכח?
יוסי רן: 05 04 2008 23:34 כותרת הודעה: פרסי התיאטרון
פרס התיאטרון לשחקן משנה ניתן השנה ליוסי עיני שגילם את תפקיד יאגו – מגיע לו ובגדול. אצטט את עצמי בכיף להדגשת גדולת השחקן: "יוסי עיני בתפקיד יאגו – מושלם, כובש ומדוייק. אי אפשר לא לשנוא אותו תוך הערכה לתעלוליו, שקריו ומזימותיו. הגדוּלה במשחקו התבלטה דווקא במחוות הקטנות – תנועת יד מוצנעת, עווית פנים כאילו מוסתרת ועם זאת בולטת היטב".
הפרס לשחקנית משנה ניתן לג'טה מונטה על תפקידה בהרטיטי את ליבי. לא ראיתי עדיין את הרטיטי את ליבי ולכן נטה ליבי אל דנה איבגי שעליה כתבתי "דנה איבגי – אמיליה אישתו ששומרת על איפוק מרשים לאורך ההצגה הופכת לחיית טרף מטלטלת רגשות כאשר מתבררת לה תרומתה למזימה שהביאה לסדרת הרציחות."
ועוד התייחסות אחת למה שכתבתי בעבר. כתבתי על אותלו ש"הצגה זו איננה בעשיריה הפותחת", ובכן, לפני כשבוע נשאלתי על ידי חברים על ההצגה. המלצתי עליה בפניהם. למיטב ידיעתי החברים בהם מדובר אינם רואים עשר הצגות בשנה. לאחר ששמעתי את עצמי ממליץ על ההצגה בכזה להט ופירוט הבנתי שההצגה בכל זאת מככבת במקום טוב בראש רשימת ההצגות של השנה.
צחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.
![צילום - אסף אשכנזי. רב פקד לזר [יהויכין פרידלנדר], מריולה [נילי רוגל], מאדאם זארא [ג'יטה מונטה] בשמלה ממכנסיים ותומאס וליגורא [אריה צ'רנר]](https://i0.wp.com/www.khan.co.il/photos/1388654319.jpg "צילום - אסף אשכנזי. רב פקד לזר [יהויכין פרידלנדר], מריולה [נילי רוגל], מאדאם זארא [ג'יטה מונטה] בשמלה ממכנסיים ותומאס וליגורא [אריה צ'רנר]")
הטורים הראשונים נכתבו בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת ושפתם חגיגית, שפה מצוחצחת של בני אדם שאינם מדברים בשפת אימם. השפה איננה השפה השגורה ברחוב והעוני הלשוני הזמני גורם לאלוני להמציא מילים, ביטויים וסגנון לשוני מיוחד. הקטעים מעורבבים היטב כך שמייד אחרי סיפור משנות החמישים מופיע סיפור משנות התשעים, סיפור ששפתו שפה חיה שאנשים משתמשים בה ברחוב ובכל זאת נודף ממנה ריח עז של התחביר המוכר של אלוני. בין לבין אנו מוצאים קטעים משנות השישים, השנים בהם הוליד נסים אלוני את השפה ה"גששית", שפה גבוהה מתובלת במילים מן הרחוב, השפה שנקלטה בכל שכבות הציבור ועדיין חיה ובועטת אפילו מפיותיהם של הדור שלא ידע את פולי. הקטעים הישנים כתובים בקצב החיים של אז, כאשר היה לכולם זמן, קטעים איטיים עם ניחוח של לגימות קטנות ואיטיות והִתענגות על הרגע. הקטעים החדשים כתובים עם התחשבות מה באנשים קצרי רוח שחיים עם שלט הזיפזופים בין אצבעותיהם שמתחילות ללמוד לסמס. אני נהניתי מאוד לקרוא חלק זה של הספר גם בגלל תוכנו ובעיקר בגלל החוויה הלשונית.
רסס תגובות
![yossi_ran@hotmail.com](http://ezgbbw.blu.livefilestore.com/y1pIX7Gl-zAD3t22VK3TDGifLDiHZp4EdvONSkn_6P0ZH8h_ZcDbgAAlPJtOwwNRER3zub2tJjJxlaBqpzp3PxBeqzq2QfzOt7r/stamp40.gif" "yossi_ran@hotmail.com")
