שלושה בברלין – דני קרמן

אנחנו בתחנת הרכבת חיפה – חוף הכרמל בדרך לתל אביב. יש זמן ואני עובר על הספרים ב'ספרייה בתחנה'. אני מחפש בדרך כלל ספרים קצרים ודקים, כאלה שאוכל להתחיל לקרוא בדרך ולהחליט אם אני מעוניין להמשיך לקרוא בטרם אגיע ליעדי. אם מצא הספר חן בעיני הוא ישאר בתיקי עד הנסיעה הבאה. אם לא, הוא יוחזר לספרייה שבתחנת היעד. בין הספרים העבים תופס את עיני ספר דק שצידו הגלוי בצבעי כתום ותכלת. מי שעיצב את הכריכה יודע למשוך תשומת לב. אני רואה שזהו ספר מאת המאייר והסטיריקן דני קרמן ומייד לוקח אותו לטיול בתל-אביב.

בספר 'שלושה בברלין' דני קרמן חולק חוויות מטיול שלו בברלין עם שני בניו הבוגרים. הסיפורים משעשעים, ההומור המוכר של דני קרמן מלגלג יותר על עצמם מאשר על כל דבר אחר. אין זה מדריך טיולים ולא הייתי ממליץ להשתמש בו לתכנן טיול בברלין. הספר עוסק יותר מכול באינטראקציה בין שני אחים בעלי תפיסות עולם שאינן עולות בקנה אחד, וביניהם לבין אביהם ששייך לדור אחר ומודע לכך.

עשרים וחמישה פרקים מודפסים באותיות גדולות בשורות מרווחות. בתחילת כל פרק יש רשימה של מה שמצפה לנו, ולא פעם מה שכתוב באותו נושא די מפתיע. הדינמיקה הקבוצתית מעניינת ומצחיקה מאוד. בעיקר כאשר השלושה מושכים לשלושה כיוונים שונים כאשר היעד נמצא בכיוון הרביעי.

הסיפורים מכילים הרבה יותר מחשבות, שיחות והגיגים מאשר עובדות או תאורי מקומות והתרחשויות. התוכן מתובל פה ושם באיורים ובאסוציאציות מתחומים אחרים ויש בו אפילו "סיפור ילדים" במתכונת קומיקס טרגי.

הספר נשאר באמתחתי ושב איתי הביתה. בכוונתי להשיבו לספרייה בתחנה בנסיעתי הבאה, אך לא לפני שתקרא אותו אשתי שתחייה. גם לה מגיע לדעת שהאינטראקציות בינינו אינן מופרעות מאלה של משפחות אחרות. לפחות לא יותר מאשר בין הקרמנים.

זמורה-ביתן 2012. 207 עמודים.

מנחם יוצא למלחמה בתמונע

מזה זמן רב עולם התיאטרון סגור – קורונה. עכשיו מתחילים לשוב לחיים, אבל הרכבת האחרונה מתל-אביב לביתי בחיפה יוצאת לדרכה לפני עשר בלילה – מחשמלים אותה בלילה. הביקור בהצגות הערב בתל אביב נעשה בעייתי משהו. האוטובוס האחרון לחיפה יוצא בשעה 23:20 מהתחנה המרכזית ה"חדשה". ניתן לחזור מהצגות ערב שמסתיימות בזמן שמאפשר הגעה לתחנה המרכזית בטרם יצא האוטובוס האחרון. והנה מודיעים בחדשות שהתחנה המרכזית נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021.
אני אוהב את התחנה המרכזית עם המארג החברתי של המוכרים והקונים, עם גלריית הגרפיטי בקומה השביעית ובעיקר עם תיאטרון הפרינג' החביב עלי – תיאטרון קרוב. ועכשיו סוגרים לנו את התחנה עם התיאטרון, החנויות והגלריה, ועם האפשרות לחזור מהצגות ערב בתל אביב לחיפה.

אני מקבל בפייסבוק הודעה על ההצגה 'מנחם יוצא למלחמה'. אני מתעלם בדרך כלל ממודעות על הצגות בתל-אביב כי ממילא אינני יכול לשוב מהן הביתה, אבל הצגה זו מתחילה בשמונה בערב כך שיש סיכוי להגיע בסיומה לרכבת לחיפה. גם לליב֫י הזמן מתאים – אני מזמין לנו כרטיסים.

ביום ההצגה אני הולך לתחנה המרכזית לצלם את הגרפיטי בגלריית הקומה השביעית. זהו מיזם צילום לא קטן ואינני מתפנה לאכול. גם כשליבי ואני נפגשים איננו מספיקים לאכול ואני מגיע לתיאטרון רעב עם כאב ראש. במבואת התיאטרון מתקבצת חבורת נערות ונערים קולוסלית עם קול שמנפץ זכוכית*. אנחנו נכנסים לאולם. המקומות בחזית תפוסים אבל יש לפני השורה הראשונה שני כסאות פלסטיק ואנחנו בוחרים לשבת בהם. מימיני, על כסא גלגלים, הסטנדאפיסט היושב 'דדי הגולש'.

מנחם יוצא למלחמה

קומדיה מוזיקלית מטורפת, סָטִירָה חברתית עם מאפיין של טרגדיה קלאסית – למות מצחוק.

התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב חביבה עלי. היא מינימליסטית כיאה להצגת פרינג'. בין תמונה לתמונה פריטי התפאורה מוזזים על ידי השחקנים ומגדירים בקוים כלליים את אתרי ההתרחשות.

מנחם שווילנשטיך – השחקן דורון צפריר – צופה במסך שגבו השקוף מופנה אלינו. הוא מציג מונולוג שלם ללא מילים ולפתע נתקף בחמת זעם כשהוא רואה את משפחתו בפרסומת לתרופה נגד גזים. מכאן מתחילה הקומדיה לשעוט בקצב ומציגה בפנינו את חוליי תרבות התקשורת והחברה של ימינו. מנחם חרד לפרטיותו, הוא עורך דין שהשיימינג הזה יכול לפגוע בו. גם הבן האומן – השחקן גיא רון – רואה בפרסומת זו סכנה להרס של תדמיתו. הבת אסנתי – השחקנית שירי לוטן – דווקא מתלהבת מהפרסום ורואה בו אפשרות לקידום קריירת הדוגמנות שעליה היא מפנטזת. הבן ש' מהמוסד – השחקן אייל שכטר – רוב הזמן שותק ומפגין חשדנות בכל דבר. בשלבים אחרים בהצגה פתאום יהפוך את עורו ויפצח בזמר, ואז ישוב לסגירותו כאיש מוסד. אשתו של מנחם – השחקנית בהט קלצ'י – מציגה דמות צבעונית שופעת תהפוכות. אסנתי מדהימה אותנו בשירה מלאה במחוות "גדולות" לקראת פריצתה הצפויה לעולם הדוגמנות.

אני צוחק ושומע את הקהל מאחורי שואג מצחוק. גם דדי שיושב לימיני צוחק מכל מחווה הומוריסטית בהנאה ניכרת לעין. המחזה משובץ בשירים שמשלימים את המסרים וקופצים פה ושם בין סגנונות שלפעמים עומדים בסתירה מופגנת להתנהגות הדמות ששרה אותם. אני מתמוגג מכל רגע.

מנחם מחליט לצאת למלחמה על כבוד משפחתו. הוא תובע את קפסולניק – מנכ"ל החברה שמייצרת את התרופה נגד גזים. קפסולניק הוא השחקן אייל שכטר. מעתה נראה כל שחקנית ושחקן במספר דמויות. את קפסולניק מייצג עו"ד מניפולוביץ' [גיא רון]. הם מנסים לשחד את אסנתי בקמפיין דוגמנות ובלבד שאביה יסיר את התביעה. כל סוגי הנוכלויות, המניפולציות, ההשפלות והשיימינג מוצגים בפנינו בצורה בוטה. מניפולוביץ' לועג למנחם שהיה כנראה שק חבטות שלו בעבר. בשיחה אחרת שמים ללעג את גובהו של מנחם ולא חוסכים מאף אחד את חיצי ההשפלה. ההומור מובנה היטב נדבך על גבי נדבך והסיטואציות מצחיקות ללא גלישה לפאנצ'ים מנותקים שכל מטרתם היא לדגדג את בלוטות הצחוק.

בהמשך אנחנו מגיעים לצ'קיסטניה שבה התרופה לגזים נמכרת בהצלחה. הנציגה המקומית [שירי לוטן] מציפה אותנו במונולוג ארוך בצ'קיסטנית שאנחנו מבינים בו כל מילה בזכות המשחק והמימיקה שאומרים הכל.

הבמה משנה את פניה ואנחנו באולם בית המשפט. השופטת [בהט קלצ'י] והקלדנית [שירי לוטן] מגחיכות את מערכת המשפט בעיקר במימיקה ובמחוות גוף. באופן כללי ההצגה מאוד פיזית ולביטוי הלא-מילולי יש מקום נכבד לא פחות מאשר לטקסט. השחקנים מעולים והבמאית השכילה להוציא מכל אחת ואחד מהם את המיטב. כשמנחם קורא לבנו האומן [גיא רון] להעיד, ברור לנו שהוא לא יגיע משום שעו"ד מניפולוביץ' נמצא על הבמה.

באחד המעברים בין התמונות, בשעה שהשחקנים משנים את התפאורה, מציגה לנו בהט קלצ'י מונולוג שנפתח במימיקה ובתנועה ללא מילים ועובר לטקסט שמורכב כולו משורות ממיטב הזמר העברי שמוכר היטב לכולנו. הקהל מתגלגל מצחוק.

אין לי כוונה לספר כאן לטובת מי פסקה השופטת וכיצד הסתיימה ההצגה – לכו לתיאטרון.

הומור פיזי מצחיק בשנינותו – סָטִירָה מופרכת בעליל… או לא.
ממון, שיימינג, שוחד ותהילה, ומשפט צדק שמסתיים בהפתעה.
כשניסיתי לצטט פנינים מההצגה הבנתי שארצה לשוב ולראותה.
נראה לי שההצגה עוד תהפוך לקאלט – ואני ראיתי אותה לפניכם!

ההצגה מסתיימת, ובהשתחוויה מתברר לי שהמחזאי דדי גל הוא דדי הגולש שיושב לימיני. במהלך ההצגה הוא צחק ונהנה לא פחות ממני ונדמה היה שכל מה שמפתיע אותי, מפתיע גם אותו.

מזמינים את הקהל להשאר לשיחה עם היוצרים. אני חייב, לצערי, לשעוט אל הרכבת לחיפה. בדרך לרכבת מתעוררים בי מחדש הרעב וכאב הראש ואני קולט שהם נעלמו לחלוטין בזמן ההצגה – זה אומר עליה הרבה מאוד.

מאת: דדי גל ואלמה וייך חושן בימוי: אלמה וייך חושן ע. בימאית: מאיה וולפרט עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תלבושות: נטשה מנטל עיצוב תאורה: אורי מורג עיצוב תנועה: טל קון מוזיקה: דדי גל ואורי אפרת

שחקנים: שירי לוטן, דורון צפריר, בהט קלצ'י, גיא רון, אייל שכטר

דף ההצגה בתיאטרון תמונע

* עולם האסוציאציות שלי מוביל לשיר "אני אדם פשוט מאוד" מהמחזמר גבירתי הנאוה. ממש לא קשור להצגה זאת.

יום זכויות האדם 2016 – פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב

יום זכויות האדם מצוין היום ברחבי העולם, ובתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית של תל אביב מסתיים פסטיבל האזרח כאן השישי במספר בהצגה שייקספיר מצונזר שכבר ראיתי. הערב אני יושב בביתי שבחיפה ומסכם את חוויותי מהפסטיבל, כשברקע מספרת לי הטלוויזיה על מתקפת פגיעות בחופש הדיבור, אבל זה שייך לסיפור אחר.

השנה הצלחתי לפנות לעצמי את ערבי הפסטיבל ואני יכול לראות את כול ההצגות. אמנם זה כרוך בתקורה לא מבוטלת של הִטלטלות מחיפה בתחבורה ציבורית לפני סיום יום העבודה, וחזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל החוויה בהחלט מצדיקה את המאמץ. פסטיבל של הצגות מקוריות הוא תמיד הימור, ההצגות זוכות לחשיפת קהל ראשונה ולכן הן, מטבע הדברים, לא בהכרח לגמרי בשלות. מנסיון השנה שעברה, על כל פנים, יש למה לצפות.

יום רביעי, 7/12/2016 – ליבי ואני נפגשים בתחנה המרכזית של תל-אביב כשעה לפני פתיחת האירועים ויש לנו זמן לשוטט בשוק קישוטי חג-המולד, בין הפיתות הדרוזיות של דודה נזימה, חנויות המזון מן המזרח הרחוק וחנות ספרים משומשים ברוסית. התחנה המרכזית משרתת מגוון אנושי רחב – פריפריה סוציואקונומית – בלשונה של דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. בינתיים מתקבצים בחזית התיאטרון עוד ועוד אנשים. נראה לי שהפעם הגיע הרבה יותר קהל מבפעמים הקודמות, שמעו של הפסטיבל מגיע כנראה ליותר אנשים והוא פורץ וגדל. אני תוהה אם כול האנשים יצליחו להדחס אל האולם שאיננו מורגל לקהל כה רב.

דורית ניתאי נאמן פותחת את הפסטיבל, ניקו ניתאי אומר לנו שהוא מרגיש מעט מוזר להיות אורח בתיאטרון שלו, ואודי שמאי מנהל מכירה פומבית של זכויות האזרח שמוצגות על ידי איריס הרפז. במהלך המכירה הפומבית נרמסות הזכויות בזו אחר זו, ואנו נקראים אל האולם להצגה הראשונה – לנשום בספירה לאחור. הקהל גודש את האולם וההפקה נאלצת להוסיף כסאות פלסטיק לפני השורה הראשונה ובמעברים. בין ההצגות יש זמן להתרשם מתערוכת כרזות של תלמידי מכון אבני בנושא זכויות האדם שמוצגת במבואת התיאטרון.

ההצגה השניה בערב הראשון היא 'וָאֶפָּת', מאת רון חסון ובבימוי אבי חדש. ההצגה מאירה את סיפורו של ירמיהו נביא החורבן באור מעניין. הסיפר התנכי מעובה בפרטים שנשמטו מהסיפור המקורי, שמדגישים שמי שדבריו התגשמו איננו בהכרח מקובל כדובר אמת, ואילו מחרחר המדון שכשל עדיין נחשב, לפחות בעיני עצמו, כמי שהצדק עימו. אני יודע שהמחזה נכתב מזמן, ובכל זאת הרבה דברים מתקשרים לי עם הפרשנויות ודברי ההסתה והלהג שליוו את אירועי השריפה שכילתה עצים ובתים בעירי חיפה רק לפני שבועיים.

אני מגיע לביתי בחיפה גדוש חוויות. למחרת בבוקר אני מספר בעבודה לכול מי שמוכן לשמוע על מעללי ירמיהו וחנניה ומופתע לגלות כמה מעט יודעים הסובבים אותי על האירועים שהובילו לגלות בבל. על הסוף המפתיע של ההצגה אני מספר רק לאלה שאני סבור שלא יראו אותה. אני מקדים לצאת מהעבודה כדי להגיע ליומו השני של הפסטיבל ברכבת יום חמישי העמוסה לעייפה.

יום חמישי, 8/12/2016 – גם היום ליבי ואני מקדימים מעט ויש לנו זמן לשוטט בגלרית הקומה השביעית – אוצר של ציורי גרפיטי שצויירו בידי אמנים מוכשרים שיש להם הרבה מאוד מה להגיד. הגלריה משתרעת על פני אזורים פתוחים נרחבים, ומשום מה לא רבים מתייחסים אליה. רואים אותה בחטף רק אלה שנחפזים בין האוטובוסים. אילו היו ציורים דומים מוצגים במוזיאון, אין לי ספק שאנשים היו מגיעים במיוחד לראותם ואף רוכשים כרטיס כניסה.

אחרי המכירה הפומבית מתחילה ההצגה הראשונה להערב – קמלוקה. כמו אתמול האולם צר מלהכיל את הקהל וההפקה מלהטטת בכסאות פלסטיק כדי להושיב את כל באי התיאטרון. ההצגה מעלה רעיון מעניין שמשלב וידאו ארט כנושא ההצגה וכאלמנט עיצובי, שמלווה התמודדות עם הטרדה מינית, עד לגבולות השאול שמוצג בחומרים שמתכתבים עם סגנון האומן תוך הענשתו. הרעיון במחזה עשוי להיות מרתק ומעורר מחשבה, אך ההצגה עדיין בוסרית ודורשת הידוק בעיקר במעברים הארוכים שגורמים לקהל להתנתק מהחוויה.

ההצגה השניה לערב זה היא הזקן והקרטוּן מאת ובבימוי איציק אלוני. זהו סיפורו של זקן שחי בבדידותו בדירתו הקטנה והמוזנחת שאותה הוא חולק עם קרטוּן בן דמותו. הזקן חווה ניתוק ממשפחתו, והוא מתיסר בגעגועים לחלקים מעברו שאותם הוא חולק עם הקרטוּן שלו. הוא חי בפחד מאחורי מנעולים, קודים וסיסמאות, וחושש לשלומו… ובצדק. ההצגה מרגשת אותי עד מחנק גם בגלל מה שהיא מספרת, וגם בגלל שהיא משיקה לסיפורים מעולם החוויות שלי. אני מניח שלכל אדם יזכיר הזקן הבודד מישהו שהוא מכיר שהביא את עצמו לכלל ניתוק מסביבתו, שמתרפק על זכרונות עבר אמיתיים או מדומים ושאיננו יודע למצוא את דרכו חזרה. אדם שאין לו עם מי לחלוק את עולמו מלבד עם דמות עצמו. היום, יומיים אחרי שראיתי את ההצגה, התעוררתי לבוקר שבת כשההצגה עדיין מנקרת בראשי.

יום שישי, 9/12/2016 – ההצגה הראשונה היום – ולריה לנצח – מוצגת בשפה הצרפתית שאינני שולט בה. אני מגיע למכירה הפומבית שמתקיימת היום בין ההצגות. גיל מצטרף אלינו להצגה האחרונה שאותה אנחנו רואים מכסאות פלסטיק שהוצבו לפני השורה הראשונה.

תשלובת אבוטבול מוגדרת בתוכנית הפסטיבל כ"קומדיית קאלט ישראלית". זוהי לטעמי סאטירה חברתית נוקבת שמאגדת מספר חוליים של החברה לתשלובת מרתקת, מצחיקה ומעוררת מחשבות רבות. הכל מתרחש בסוף המילניום הקודם, רגע לפני שבאג 2000 עלול לכלות את העולם, כאשר תוכניות הריאליטי כבר מאיימות לבלוע כל חלקה טובה בתרבות. יש כאן נגיעה בשימוש במין לקידום ולהטרדה, ניצול קשישים, סחר במגוון סוגים של סמים לילדים ולקשישים, שיתופי פעולה לצורך רמאות, ורמאות בדמות שיתוף פעולה, וכולם רוצים להתקדם לאיזשהו מקום ואינם בוחלים בשום אמצעי. כול אחת וכול אחד מנסה להשתמש במישהו כדי לקדם את עצמו, ובראשי מבליחות לרגע מילים מקברט סטירי אחר "אנא קח אותי! לחצי סיבוב, לסיבוב שלם. לא חשוב למה, לא חשוב עם מי, כל מה שחשוב זה להתקדם." ההצגה מסתיימת בהקמת מרכז גמילה לגימלאים. סיקרנתי אתכם?

זהו, תם ונשלם הפסטיבל ואני שועט במעלה התחנה המרכזית לתפוס את האוטובוס האחרון לחיפה. תחבורה ציבורית בכל זמן איננה חלק מזכויות האדם בתל אביב. בעירי חיפה, שנחשבת לעיר מעורבת, יש תחבורה ציבורית גם בשבת. תל-אביב יפו איננה כנראה מעורבת, היא עיר יהודית שומרת שבת, ולכול אלה שקונים קישוטים לעץ חג המולד, שאוכלים מאכלים מהמזרח הרחוק או מיני ירקות ותבלינים אפריקאיים, וגם לסתם יהודים שאינם שומרי שבת, שמורה הזכות להיות כלואים במקומם עד צאת השבת.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת: עיבוד ובימוי: ייעוץ אמנותי: נוסח עברי: תפאורה: תלבושות: עיצוב תאורה: ע. במאי:

מטיי וישניאק ניקו ניתאי דורית ניתאי נאמן סילביה שיז'אן צבי פדלמן אהובה ארז רונן בכר קארין מתנה

על הבמה: תמי ספיבק שירה פרבר מורן אלון אופיר דואן יפתח רווה אסף מור צביקה דולב ניקו ניתאי

לא רק חנהל'ה התבלבלה מנתן אלתרמן במאתיים

בנק ישראל הכריז שבימים אלה נכנס לתוקפו השטר החדש בסך 200 ש"ח שיופץ לציבור החל ביום רביעי, 23.12.15.

זמן רב אני מחכה להופעת השטרות החדשים שנושאים את דיוקנאות נתן אלתרמן ולאה גולדברג. הכרזות מוקדמות סיפרו לנו שעל השטר עם דיוקן המשורר נתן אלתרמן, נוכל לקרוא את מילות השיר 'פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ', אחד משירי האהבה האהובים עלי במיוחד, זה עם הכוכבים ועם הירח הלוהט כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת.

הנה מגיע השטר הֶחָדָשׁ וַאֲנִי קורא בו מילים של שיר אהבה אחר לגמרי 'אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.'. אני תוהה מה קרה ל'פגישה לאין קץ' – קיבלנו את השטר בְּלִי הַכּוכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.

קריאה מדוקדקת של פרסומי מחלקת המטבע של בנק ישראל מבהירה לי שמילים פשוטות כמו אלה של השיר הלאומי שיר בוקר, יכול לקרוא כל אחד, אך כדי לקרוא מילים של שיר אהבה מורכב יותר צריך להתאמץ – חשיפה של כל אוחזי השטרות לשיר עמום ועתיר פרשנויות עלולה להסיח את דעתם בְּעָרֵי-מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת.

אז איפה בכל זאת השיר 'פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ'? אם תבחנו את השטר בזכוכית מגדלת, תגלו אותיות זערוריות שזולגות מזוית עינו הימנית של המשורר ונפרשות לכיוון כתפיו. ככה זה – בשביל תרבות צריך להתאמץ.

כשרות לציבור שקרא עד כאן, החלטתי להגיש את מילות השיר בגודל קריא.
הקשה על התמונה תפתח אותה בגודל מעט יותר נח לקריאה.

פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ נתן אלתרמן כִי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם! תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם! לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת. פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת, עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל, תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת. אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶת. לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ. תְּפִילָּתִי דָבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת, תְּפִילָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ! עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל, בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים, אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ, מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִימּוּקִים. טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוכֶדֶת, אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפו לָרוּץ, אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַאֲפִיל כְּחֶדֶר, בְּלִי הַכּוכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ. שָׁם לוֹהֵט יָרֵח כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת, שָׁם רָקִיע לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים, שָׁם שִׁקְמָה תַפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת וַאֲנִי   אֶקֹּד לָה    וְאָרִים. וַאֲנִי יוֹדֵע כִּי לְקוֹל הַתֹּף בְּעָרֵי-מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת, יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ-רֹאשׁ לִקְטֹף אֶת חִיוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.

בשיחת רשת נאמר 'מישהו עובד מאוד קשה לבלבל אותנו בצבעים של ה 20 , 50 ו 200' וכן 'האמת שהשיר המתאים ביותר הוא "חנהלה התבלבלה".. כן, גם זה אלתרמן… אבל אולי באמת דאגו לציבור, שמא יתבלבל גם הוא בין השטרות.'

השיחה, מהבלבול בין השטרות אל הבלבול בדבר מחבר השיר "חנהל’ה התבלבלה" מדליקה לי את ניצוץ גלגולו של ניגון ואני מחליט לכתוב על כך לקטגוריה גלגולו של ניגון בתרבות הפנאי.

חנהל'ה התבלבלה

השיר חנהל'ה התבלבלה הוא שיר על בלבול… שבלבל את כולם. השיר מיוחס בהרבה מאוד מקומות לנתן אלתרמן אך הוא בעצם "גרסה עממית", שלא לומר פארודיה, על השיר הסטירי הוא והיא על הגג אותו כתב אלתרמן לעדלאידע תרצ"ד [1934]. השיר נכתב ללחן חסידי ששמע אלתרמן בבית אביו, לחן שהתגלגל לידישפיל ושימש לשירה היתולית במספר הֶגְוֵנים שמרביתם עוסקים בסוגים שונים של בלבול.

השיר הוא דואט של זוג פְּרוֹבִינְצְיָאלִים, יְהוּדָה וחַוָּה'לֶה מעפולה, שמתגנדרים עם "דָּג מָלוּחַ" ושִׂמְלַת שַׁבָּת לקראת הנסיעה לקרנבל בעיר הגדולה שֶׁכָּל עֲפוּלָה תִּתְפַּקַּע! הנה הדואט הוא והיא על הגג בביצוע ציפי שביט ובומבה צור – ההקלטה היא מתוך המופע "קונגרס הצחוק הציוני הראשון" משנת 1972. אפילו ביוטיוב כתוב ששם השיר "חנהל'ה התבלבלה" למרות שהמילים הן של הוא והיא על הגג שכתב נתן אלתרמן – הבלבול חוגג מכל עבר, לא רק חנהל'ה התבלבלה.

הוא והיא על הגג

מילים: נתן אלתרמן הוּא: מֵעֲפוּלָה בָּאנוּ הֵנָּה יַחַד, בְּרַכֶּבֶת יוֹם שִׁשִּׁי. יֵשׁ לִי דָּג מָלוּחַ וְקָרַחַת וְתִסְרֹקֶת לְרֹאשִׁי. הִיא: וְעָלַי שִׂמְלַת שַׁבָּת גַּם אַרְנָק שֶׁל עוֹר בַּיָּד, אִמָּא, כַּמָּה זֶה נֶחְמָד! יְהוּדָה הַגִּידָה נָא, שֶׁתִּשְׁמֹר לִי אֱמוּנָה, כְּמוֹ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה. הוּא: חַוָּה'לֶה, הַבִּיטִי גַּם הַבִּיטִי מַה שֶּׁבֶּן-אָדָם עוֹשֶׂה… בְּחַיַּי, אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי בִּלְבּוּל מֹחַ שֶׁכָּזֶה! הִיא: אַל תִּהְיֶה פְּרוֹבִינְצְיָאל, כַּנִּרְאֶה שֶׁעוֹד בִּכְלָל לֹא רָאִיתָ קַרְנָבָל… אַל תִּצְעַק בְּקוֹל מָלֵא, אַל תִּקְפֹּץ כְּמוֹ טָלֶה, אַל תִּקְרָא לִי חַוָּה'לֶה! הוּא: כָּל הַגַּג מָלֵא כְּאִינְקוּבָּטוֹר, הוֹי אִשְׁתִּי הַמִּסְכֵּנָה… אִם אֲנִי אֶפֹּל מִפֹּה לְמַטָּה אַתְּ תִּהְיִי לְאַלְמָנָה.

הִיא: יְהוּדָה עֲמֹד יָשָׁר, אַל תִּתְפֹּס בִּי בַּצַּוָּאר, לֹא יִקְרֶה לְךָ דָּבָר… הִסְתַּדַּרְתָּ עַל הַגַּג, אַל תָּזוּז מִפֹּה וְרַק שְׁמֹר הֵיטֵב עַל הָאַרְנָק. הוּא: הַתַּהֲלוּכָה הִנֵּה עוֹבֶרֶת זֶה נִפְלָא, אוֹי, זֶה נִפְלָא! אַל תִּדְחֹף בָּחוּר, הִנֵּה פֹּה גְּבֶרֶת, וַאֲנִי הוּא בַּעֲלָהּ! הִיא: יְהוּדָה הַבֵּט לְשָׁם – הַגָּמָל אֵינֶנּוּ סְתָם, הַגָּמָל הוּא בֶּן-אָדָם… וְהַכּוּרְדִּי הַקּוֹפֵץ וְהַחֹטֶם שֶׁל הַלֵּץ… פֹּה אֶפְשָׁר לְהִתְפּוֹצֵץ. הוּא: אֶת הָמָן תָּלוּ עַל עֵץ גָּבוֹהַּ, אֶת וַיְזָתָא עַל עָצִיץ… אַגָּדָתִי בִּמְכוֹנַת קוֹלְנוֹעַ אֶת הַקַּרְנָבָל מַרְבִּיץ. הִיא: אוֹיָה אֵיזֶה מִין יָמִים, גַּם אוֹתָנוּ מְצַלְּמִים, אַל נִהְיֶה כְּמוֹ גְּלָמִים! הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִימִיקָה וְהָעֵף לִי נְשִׁיקָה, שֶׁכָּל עֲפוּלָה תִּתְפַּקַּע!

לימים הניגון החסידי, שעשה את כל הדרך ממזרח אירופה, הִתְמָּזְרֵחַ והפך להיות זמר מזרחי לכל דבר, ומשהתמזרחה הנעימה התמזרחו גם המילים. פרופסור אדוין סרוסי, ראש החוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שעוסק במוסיקה יהודית תוך שימת דגש על מסורות צפון אפריקאיות ואלו של מזרח אגן הים התיכון וכן במוסיקה פופולארית ישראלית, כותב כך:

'השיר נהפך ל"שיר עם" והתגלגל בפי זמרים חובבים במסיבות וב"קומזיצים", במסגרות אזרחיות וצבאיות, כשזהות המחבר הלכה והיטשטשה. בינתיים חיבר סופר אלמוני מלים אלטרנטיביות למלותיו של אלתרמן, כאשר רק הפתיחה המקורית נשתמרה, עם שיבושים אחדים. הטקסט החדש היה בעל אופי סוריאליסטי, ובו מאצ'ו (מזרחי?) החפץ בבן זכר מאשתו החדשה מנסה להשפיע על המציאות בכוח המלים.'

השיר חנהל'ה התבלבלה התפרסם בפיהם של הלהקות צלילי העוד וצלילי הכרם ששרשרו אותו עם שיר השירים פרק ב' פסוק ד': 'הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי'.

השיר הפך ללהיט חפלות גורף בכל שכבות העם בהרבה מאוד גרסאות כיסוי – דקלון וחיים משה, גלעד שגב, צמד רעים, יזהר כהן, רבקה מיכאלי וחנן יובל ועוד. השיר קיבל אפילו גרסה פאנקית בפי להקת קילר הלוהטת.

חמש מהגרסאות הרבות של השיר מצוטטות בזמרשת וגירסה נוספת – הֶלְחֵם של כמה מהגרסאות משורשר עם 'הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן' קיים בשירונט. ניכר שהגרסאות אינן מפרי עטו של נתן אלתרמן – הן מכילות משחקי לשון ותחביר שאינם אופייניים לנתן אלתרמן.

שני דברים גרמו לי לפשפש במקורות השיר ה"מזרחי" חנהל'ה התבלבלה. האחד הוא השם חנהל'ה. ככל הידוע לי אין המזרחים והספרדים, כמוני, מוסיפים את הסיומת היידישאית 'לֶה' לשמותיהם. השני, שצרם לי אף יותר, הוא הצרוף 'יֵשׁ לִי דָּג מָלוּחַ בְּצַלַּחַת' בשיר מזרחי. בתחילה לא הצלחתי להבין מה למזרחים ולדג מלוח. כשקראתי את הוא והיא על הגג של אלתרמן, הכל הסתדר – הביטוי "דָּג מָלוּחַ" מוכר לי מחמי, עליו השלום, ששפת אימו הייתה יידיש. ערב חתונתי עם בִּתּוֹ שתחייה, אמר שאם אני בא לחתונה שלי בלי "דג מלוח", גם לו מותר.
בשפתו של חמי, "דג מלוח" הוא כינוי לעניבה, וכאשר אדם מתגנדר הוא עונד "דג מלוח". דָּג מָלוּחַ וְקָרַחַת הם סמלי מעמד – ראו את תמונות גדולי האומה של אותם ימים, לכולם דג מלוח ולמרביתם קרחת.

הנה מילות השיר משירונט בקיזוז התוספת משיר השירים ובתוספת ניקוד.

מֵעֲפוּלָה הֵנָּה בָּאנוּ יַחַד בְּרַכֶּבֶת יוֹם שִׁשִּׁי יֵשׁ לִי דָּג מָלוּחַ בְּצַלַּחַת וְתִסְרֹקֶת לְרֹאשִׁי וְעָלַי שִׂמְלַת שַׁבָּת עִם אַרְנָק שֶׁל עוֹר בַּיָּד הוֹ אִמָּא, כַּמָּה זֶה נֶחְמָד יְהוּדָה הִבְטִיחַ לָהּ שֶׁתִּשְׁמֹר לה אֱמוּנָה כְּמוֹ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה יֶרַח דְּבַשׁ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה זֶפֶת אַחֲרֵי הַדְּבָשׁ הֶחָתָן רוֹצֶה לִהְיוֹת לְאַבָּא בֶּן מֵחַנָּה'לֶה דָּרַשׁ חַנָּה'לֶה אָמְרָה לוֹ בֵּן זֶה לְגַמְרִי לֹא יָפֶה לֹא אֹבֶה וְלֹא אֶרְצֶה אִם תִּרְצֶה בֵּן אוֹ בַּת לֵךְ עֲשֵׂה לָךְ לְבַד כִּי חֹפֶשׁ פְּעֻלָּה וּפְרָט

יוֹם שִׁשִּׁי תרצ"ט פַּרְשַׁת וַיֹּאמֶר בְּרִית מִילָה הָיְתָה בָּעִיר סְעֻדָּה נִתְּנָה כְּיַד הַמֶּלֶךְ וּמַזָּל טוֹב לַגְּבִיר חַנָּה'לֶה הִתְבַּלְבְּלָה מָה פִּתְאֹם בְּרִית מִילָה וְהִיא עוֹדֶנָּה בְּתוּלָה אַךְ הַבַּעַל לֹא זָכַר כֵּיצַד בָּא לוֹ בֵּן זָכָר וְלִשְׂמֹחַ מְאֻחָר אֶת הַבֵּן הֵבִיאוּ אֶל הָרַבִּי וַיֹּאמְרוּ לוֹ רַבִּי קַח הִיא אוֹמֶרֶת זֶה לֹא שֶׁלִּי וְהוּא אוֹמֵר זֶה כֵּן שֶׁלָּךְ אָז הָרַבִּי הִתְעַנְיֵן שְׁנֵיהֶם מַכְחִישִׁים בַּבֵּן וְזֶה דָּבָר לֹא יִתָּכֵן נְחַכֶּה עַד שֶׁיִּגְדַּל אָז אוֹתוֹ מִפִּיו נִשְׁאַל מֵאֵין בָּאת מְנֻוָּל

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב

דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב מפרסם ארוע בשם פסטיבל האזרח כאן 2015 – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. אני עדיין זוכר בחום את פסטיבל האזרח כאן הראשון שנפתח בקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. מאז מתקיים הפסטיבל בתיאטרון קרוב כל שנה בסמיכות ליום זכויות האדם הבינלאומי שחל בעשרה בדצמבר. השנה אני מצליח לפנות לעצמי זמן להגיע לכל ההצגות המשתתפות בפסטיבל.

ליבי ואני מגיעים לשערי התיאטרון כשעה לפני התחלת הההצגה הראשונה. הרחבה שבחזית התיאטרון כבר ערוכה לאירוע הפתיחה והקהל מתקבץ לאיטו. כשמגיעה שעת הפתיחה אני תוהה אם הקהל שהגיע איננו גדול מקיבולת האולם. המנהלת האמנותית – דורית ניתאי נאמן – פותחת את הערב ומספרת לנו על הרעיון שמאחורי הפסטיבל ועל מה שצפוי לנו במהלכו. שש הצגות משתתפות בפסטיבל: רסיסים, נצורות, אם-מה, הפרזיט, קמבלצ'ה ופואמה לקריינות ולמקהלה מדברת בשם 'ולא היה בה מום'. בסיום הפסטיבל יוענק פרס 'האמן כאן'. בנוסף לכל אלה מוצגת בגלריה תערוכה שמעמידה את כל מרכיבי עולמנו בפרופרורציה אלינו ואל הסביבה.

שם הפסטיבל "האזרח כאן" מתכתב עם שם הסרט האזרח קיין של אורסון ולס, אך הוא איננו מגביל את עצמו לזכויות האזרח, אלא עוסק בזכויות האדם באשר הוא אדם. ההצגות השנה עוסקות בהיבטים שונים של זכויות האדם מול החברה ולא רק מול הרשויות שמתייגות אותו כאזרח. יש כאן התייחסות לזכות כל אשה ואיש על הגוף, על הרכוש ועל צרכי הקיום, וכן לזכות למחשבה חופשית ולזכות לנווט את מהלך החיים על פי ההשקפות, האמונות, ההעדפות ואפילו הנוחות של כל אחת וכל אחד.

הכח המניע מאחורי כל פעילות תיאטרון קרוב הוא אמונתו העזה של מייסד התיאטרון, ניקו ניתאי, בכוחו של כל אחד להוביל שינוי וביכולתה של האמנות לשנות מציאות. התיאטרון ממוקם בלב התחנה המרכזית של תל אביב, מקום שמערב בני אדם מתרבויות שונות ומגוונות. לא כולם אזרחים בארצנו ולחלקם אין אזרחות כלל והם נאבקים על זכויות היסוד שלהם. בין ההצגות יתקיימו אירועי חוצות בשיתוף כוחות יצירה מהסביבה הקרובה.

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם ותוך דקה הוא מלא מפה לפה. באולמות הפרינג', מילוי אולמות איננו מובן מאליו ומכירת הכרטיסים המוקדמת, שמעידה על אמון הקהל בתיאטרון וברעיון, משמחת אותי.

ההצגה רסיסים היא הצגה מורכבת שגיבוריה מתעמתים עם אירועי העבר בראי ההווה. לגיבורינו יש אירועי עבר סודיים שונים שהם מתקשים להתמודד איתם בהווה. ארחיב על ההצגה ברשומה נפרדת – היא ראוייה לכך.

ההצגה הבאה היא נצורות. קומדיה מטורפת שנוטלת את השראתה ממספר מקורות, ולאחר שמעמתת את גיבוריה עם זכויותיהם כנגד צוי המצפון, מטיחה בפנינו היבט נלעג של התנהלותנו בהווה. כמו קודמתה – גם הצגה זו ראויה לרשומה משלה, וכן כל האחרות.

בין ההצגות אנחנו מבקרים בתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק. תערוכה שגורמת לנו להסתכל מחדש על עצמנו בסביבתנו ועל הסובב אותנו במבט קצת אחר. אני נזהר כאן לא להרבות במילים כי דווקא החזות, בליווי מילים בודדות היא שמוסרת את התובנה ואת השאלות הנלוות. תעוד התערוכה יעלה בקרוב לאתר האמנית אריקה לינור.

יום ההצגות השני נפתח בהצגה אם-מה. הצגה שמציגה קונפליט עז של בחורה שמתעמתת עם עצמה בגלוי על זכותה לנווט את חייה בדרכה. היא נאלצת להתעמת עם מוסכמות החברה, עם צווי ה"מוסר", עם רצונותיו של בן-זוגה אך בראש ובראשונה עם עצמה. הצגה קשה וחזקה שמותירה בי רושם עז.

בין ההצגות אנו מוזמנים למופע ריקוד היפ-הופ של להקת הילדים TLV IP kids crew. הילדים, שחזותם מעידה על כך שמוצא הוריהם איננו מכאן, הם צברים דוברי עברית שמתחנכים בארץ. הכוראוגרף, קייט טמבויאט, עשה עבודה ראוייה להערכה – שתי קבוצות ילדים ממש קטנים מציגים בפנינו מופע מרהיב ומרגש כאחד.

ההצגה הבאה, הפרזיט, עוסקת בתרומתה של עבודת האמן לחברה. ההצגה מתייחסת באופן מפורש לברית המועצות הקומוניסטית, אך אי אפשר לנתק אותה מחווית החיים של האמנים בכל מקום ובכל תקופה, אפילו כאן ועכשיו. גם אם הרשויות אינן מתייגות את האמנים כפרזיטים "אוכלי חינם", אין הם יכולים להתנתק מהמסר שהם מקבלים מכל עבר – מהחברה ומהגורמים התומכים – שבעצם הם צריכים לעשות גם עבודה "אמיתית".

שתי ההצגות האחרונות מוצגות בצהרי יום שישי. לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.

ההצגה האחרונה היא פואמה לקריינית ולמקהלה מדברת – ולא היה בה מום מאת המשוררת חגית ורדי. בשיחה מקדימה בין המנהלת האמנותית, דורית ניתאי נאמן, לבין המשוררת, חגית ורדי, מוזכר שהיצירה "איומה", קשה מאוד. הספר עוסק בחוסר האונים של ילדה שנפגעה מינית בגילוי עריות והיא מתמודדת גם בבגרותה עם תחושות אשם. החוויה שלי קשה כקהל שומע פסיבי, והטראומה עוברת אלי מכל מילה ובכל צליל. בשיחה המוקדמת ציינה היוצרת שבחזרה האחרונה חוו משתתפי ההצגה קתרזיס [הִזְדַּכְּכוּת]. לי זה לא קרה, אני נותרתי עם החוויה הקשה. יכול להיות שההִזְדַּכְּכוּת מגיעה רק לאחר מספר קריאות של הספר.

לסיום הפסטיבל מוענק פרס האמן כאן לברוריה רבינר שמצטטת בדברי תודתה מדברי אמיר גוטפרוינד, שהלך לעולמו השבוע, שהם בעצם ציטוט מדברי עגנון שאמר פעם, אפרופו פרס נובל, 'כמה צריך אדם להשפיל את עצמו בשביל לזכות בקצת כבוד'.

פסטיבל האזרח כאן 2015 מציג תערוכה מעולה ושש הפקות מקור חדשות וטובות.
אני מקווה שלכל הצגות הפסטיבל יהיה המשך ראוי בהתאם לציפיות יוצריהן.

להתראות בפסטיבל האזרח כאן 2016 שימשיך את המסורת ויזכיר לכולנו שבכח האמנות לשנות.

בשולי הדברים:
מאז שאני מכיר את תיאטרון קרוב, כל התקשורת בינינו מתנהלת באמצעות לירון בן עזרא שמתחזקת, בין השאר, את דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב. במהלך הפסטיבל לירון הודיעה לנו שהיא מסיימת את עבודתה בתיאטרון. אני מאחל ללירון מקרב לב הצלחה בכל מעשיה ואני בטוח שנמשיך להתראות בתיאטרון קרוב.
בהצלחה ליורשי לירון בתפקיד, אני מצפה להמשיך להתעדכן באופן שוטף באמצעות דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב.

• פסטיבל האזרח כאן 2015
• אתר האמנית אריקהלינור
• תיאטרון קרוב בתרבות הפנאי
• דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב
• דף הבית של תיאטרון קרוב

בחולות עד סתם יום של חול

כבר אחרי חצות. אני מְשַׁלְטֵט, מגיע לערוץ הממחזר הראשון, ומוצא את עצמי צופה בתכנית ‘במדינת היהודים פרק 4 – סצנת המועדונים – חיי ההומור והבידור של סוף החמישים עד לאמצע שנות השישים’. סדרת נוסטלגיה שזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2004 – נוסטלגיה על נוסטלגיה לנוסטלגיה, שחלק מאלה שמספרים בה על מה שקרה בעבר, גם הם אינם כבר בין החיים.

זהו בעצם הבידור של ילדותי. ספגתי בילדותי מנות גדושות של תרבות שאיננה מיועדת דווקא לילדים, ובכל זאת אני מופתע לגלות שחלק מהדברים שאני זוכר היטב, התקיימו ממש בשנים הראשונות לחיי. באותם ימים לא הייתה בארצנו טלוויזיה – כך שאת הכל ראיתי על הבמה. הניחוש שלי הוא שבהיעדר שירותי שמרטפות, הורינו לקחו אותנו איתם לתיאטרון ולמחוזות התרבות והבידור, וכך ספגנו תרבות אמיתית כבר מראשית ימינו.

התכנית כבר התחילה. מודי בראון מספר לנו על רביעית מועדון התיאטרון של סוף שנות החמישים.

יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה את הלב היא מרתיחה גם פה בנמל של פנמה איך היינו מבלים עיניה כחולות כשמיים זוג שדיה כגלים שני שיבר ושליש ירכתיים

אין כמו יפו בלילות אין כמו יפו בעולם כשעוברות החתיכות עם שפתיים צבע דם. איך שהן מנדנדות – וואלה זאת ממול פצצה, רק תקרא לה – היא תתן קפיצה כמו חטפה פה עקיצה…

הלחן של 'רחוב פנורמה' הוא "עממי מקסיקני", ושל 'אין כמו יפו בלילות' הוא "לא ידוע". מעניין, חולפת במוחי המחשבה, זה חוסך תשלום עבור זכויות יוצרים.

אני שומע את המילים הכל-כך מוכרות של חיים חפר, ותוהה אילו מהומות היו מקימות אילו יצאו לאור היום. לפתע אני קולט שצנזורת הרחוב חזקה מזו הממוסדת. מי יעז להתגרות היום בציבורים רבים על ידי החפצת גוף האישה, דבר שהיה בחזקת מובן מאליו לפני מחצית המאה. במחשבה שניה, לפני מאה שנים לא הייתה עדיין אפילו זכות בחירה לנשים בארה"ב, אנגליה, גרמניה וצרפת, ואני מלין על "זוטות".

ממשיכים אל 'תל אביב הקטנה' ויוסי בנאי שר ומספר לנו על 'בחולות', שהוא בעצם שיר צרפתי במקורו שגוייר ממש שלא כהלכה על ידי חיים חפר, והפך להיות שיר צברי שורשי, עד כמה שצבר יכול להיות שורשי.

השיר שהושר בפי הצבא הצרפתי ב 1830 עבר מספר גִּלגוּלים "צבאיים" חוּדש במלחמת העולם הראשונה במגוון גרסאות באנגלית מִצְטָרְפֶתֶת, חלקן רוויות זימה ו"הומור צבאי גברי" ויש גם גרסאות עם שמץ מחאה אנטי מלחמתית – במידת האפשר, כמובן.

הנה אחת מהגרסאות האנגליות של – Mademoiselle from Armentieres Hinky Dinky Parlez Vous
גרסה אנגלית נוספת רווית זימה נקראת Three german officers Crossed The Line

באתר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, כן – יש דבר כזה, מצאתי דף ששמו "קום התנדב לגדוד העברי" שירי מלחמת העולם הראשונה. בדף זה מצוטטת גרסה עברית ל "שלושה גרמנים"

שלושה גרמנים את הרַיינוּס חצו – פַּרלֶווּ ולַפונדק הם נכנסו – אינקי פינקי פַּרלֶווּ. 'פונדקאי, תן לנו את בִּתךָ! – פרלוו אנחנו רוצים —– אותה.' 'בִּתי עודנה צעירה – פרלוו ולא יפֶה —– אותה!' 'אבא, אינני צעירה – פרלוו אותי כל השכונה —–,' שלושה גרמנים את הריינוס חצו – פרלוו ולגרמניה הם חזרו."

באותו דף מצוטטת גרסה שמקורה בבית הספר החקלאי "מִקווֶה מִקוֶה ישראל":

גימנזיסט חָלַב פרה – פרלוו משך זנב במקום פִּטמָה. במקום פטמה משך זנב יצא לו קקה – לא חלב.

פאולה שרה בצרפתית אתMademoiselle from Armentières ובסיום השיר יוטיוב מעביר אותנו לביצוע צרפתי נוסף של לין רנו. אינני מבין צרפתית, אך מההבעות ומאינטונציה ניתן להבין שהמילים דומות לגרסאות הקודמות.
יוסי בנאי שר את 'בחולות' של חיים חפר שהוא, לעומת קודמיו, שיר עדין, תמים ורומנטי, עם קריצה קלה. ואני חושב על כך שהיום כבר מאוחר לשיר "…אל החולות לכו אם כך, לפני שאיזו עיר תצמח… בחולות.

היה זה בחצות הליל – בחולות כשזוג יצא לו לטייל – בחולות ועל ראשו מגבעת קש, ולשפתיה טעם דבש וכשחיבק אותה ממש, בהולם לבבה הוא חש בחולות. וכך נולדתי אני – בחולות עלמת החן היתה אמי – בחולות ולא צריך להיות נביא האיש ההוא היה אבי חלוץ נחמד ולבבי, אל העולם אותי הביא בחולות וכך בנו הם את ביתם – בחולות ובית אחר בית קם – בחולות וכשצמחו כאן רחובות, הלכתי בדרכי אבות ורק הגעתי למצוות, התחלתי ילדות לצבוט בחולות הייתי לה צביטה נותן – בחולות וכך נולד לנו הבן – בחולות חלפו לילות, חלפו ימים ובני גם הוא אינו תמים בליל אביב, בליל קסמים, גם הוא הולך לו לפעמים בחולות. אני זוכר איך שרתי שם – בחולות, את עלומי השארתי שם – בחולות, גם לנכדי אני אומר: לו רק אני צעיר יותר הייתי את הכל מוכר ובדבר אחד בוחר: בחולות. עוד יש מקום לאהבה – בחולות תדעו לכם שזו מצווה – בחולות הזמן עובר מהר כל כך, והוא הרי אוהב אותך אל החולות לכו אם כך, לפני שאיזו עיר תצמח בחולות.

הגענו לתשובה החיפאית – רביעית הבנות של מועדון התיאטרון החיפאי הייתה, לדברי רבקה מיכאלי, הרביעיה הגדולה ביותר – היו בה, למרבה הפלא, חמש בנות.

פתאום, סתם יום של חול, תכנית יחיד בעידן של שלישיות. שמעון ישראלי שובר את כל המוסכמות ועולה לבד על הבמה עם שירים ומערכונים שכתב לעצמו. ואם לא די בכך, הוא מדבר על הדבר הרחוק ביותר מהזמר הציוני המגוייס:

סתם יום של חול עם בוקר כחול, בלי חג ומחול, בלי חצוצרות ותוף. כלום לא קרה, אבל נערה חייכה, בעברה פרח לקטוף שם, על החוף

התוכנית ממשיכה ליפו שכובשת לאיטה את מרכז הבידור העברי. בחמאם של דן בן אמוץ וחיים חפר מציגים את ‘משלי ערב’ – סאטירה על יחס מדינת היהודים לאזרחיה הערבים. אני, כילד, לא קלטתי את הסאטירה. זה אפילו לא כל כך הצחיק אותי. די מפתיע אותי לגלות שדן בן-אמוץ וחיים חפר נתנו כראות עיניהם פתחון פה לערבים על הבמה, דבר שהתפרש לפעמים גם כצחוק על חשבון הערבים. מעניין לדעת כיצד קיבלו אותם ערבים של יפו את דבריהם. כנראה לא תהיה תכנית שתדבר עם נציג אותם ערבים, פשוט כי איננו יודעים מי הם היו והיכן הם היום.

והנה עולה על הבמות עוד שחקן בהופעות יחיד – שייקה אופיר. שחקן מקצועי ומהוקצע שטרח לנסוע ללמוד אצל מרסל מרסו פנטומימה והרחיק עד ארה"ב בלימודי המשחק. אצלו אין פשרות, חיפופים ואילתורים – הכל מתוכנן, מבויים ומדוייק לפרטי הפרטים.

משלישיות דרך יחידים הגענו לצמדים. אפריים קישון מעלה עם שושיק שני ואריק לביא את הוא והיא ב 1960. ואז שבים אלינו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי עם ילדות קשה – מהנדס ואשת מהנדס… אוווטווסטראאאדה.

ביפו המתעוררת מוקם תיאטרון אלהמברה, בחמאם – גשר הירקון ואיך קרה שהפשפש עלה למעלה עם רביעית מועדון התיאטרון. כבר 1963, אני בן 10, מתחיל לקלוט מהי אירוניה ומהי סאטירה, גם אם אינני יודע לכנות את הסגנונות בשמותיהם, וביהודה הימית מתגוררת משפחת שמחון – המשפחה הכי דומה לכולנו שדברה אלינו ממקלטי הרדיו שהיו מדורת השבט לפני היות הטלוויזיה. ההספד של דן בן אמוץ מ 1957 חוזר לשידור חי על מוות, כאשר דן בן אמוץ חוגג מסיבת פרידה מעצמו.

מחוץ לבמה מתפתח מסלול סאטירי חדש – ציפור הנפש – נפש הציפור – סאטירה מודפסת ומאויירת. דן בן-אמוץ, עמוס קינן ואורי אבנרי יוצאים להפגין בגליל למען דמות המדינה. לא למען שויון לערבים אלא למען מדינה שוויונית אשר "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" ללא אנשים ששוים… יותר.

אנימיקס 2015 עם שרוליק עבאדי, מישל קישקה, נירמו ואלנבוגן

השבוע היה מתיש במיוחד, כבר שבת, ובחוץ 36 מעלות בצלזיוס. פסטיבל אנימיקס נפתח לפני ארבעה ימים, כלומר – היום הוא יומו האחרון. כקורא נאמן של הבלוג של מישל קישקה אני נחשף מידי יום ביומו לעוד כמה קריקטורות. אינני מוכן להפסיד, אבל המחשבה על נהיגה מחיפה לתל-אביב בחום הזה מתישה אותי. השנה הייתה מכוננת במיוחד בכל הקשור לחופש הביטוי, והיום מישל קישקה מספר על 'שרלי הבדו – היום שאחרי'. אז נוסעים.

חמש דקות הליכה מחניון הקריה לסינמטק תל-אביב וכל מה שאנחנו רוצים הוא צל. מזנקים אל תוך הסינמטק להשיב את נפשנו בצל הממוזג, אוספים את הכרטיסים, כמה עלוני מידע וגיליון של 'שׂרוּלִיק עבאדי' ומתחילים לשוטט בין הדוכנים. איפה התערוכות? – שם בחוץ, כלומר – תחת השמש הקופחת. נשאיר את התערוכות שבחוץ לשעה מאוחרת יותר.

מטיילים בין הדוכנים, עולים לראות את תערוכת הקריקטורות של אורי אורבך שעזב את עולמנו במפתיע לפני חצי שנה, ומפה לשם מזדמנים לדוכן של הספר שלפוחיות – יצירה משותפת של ניר מולד ועמוס אלנבוגן. את הספר הזה אני רוצה לקנות עם הקדשת יוצריו. מאחורי הדוכן יושב עמוס אלנבוגן. אני מציין בפניו שהוא איננו ניר מולד והוא משבח אותי על האבחנה הדקה. "אחרי ההרצאה של מישל קישקה אתה עוד תהיה כאן?" כך אני, "כן, וגם ניר מולד" עונה לי עמוס אלנבוגן. "מצויין, אבוא לקנות את הספר מאוחר יותר – אני רוצה הקדשה עם איור משותף של נירמו ואלנבוגן".

השמש קופחת אך הסקרנות גוברת עליה, ואנחנו יוצאים לראות את התערוכות שבחוץ. חלק ניכר מהציורים כבר מוכר לי הבלוג של מישל קישקה. בינתיים מצטרפת אלינו ליבי ושועטת ישירות אל הכניסה הממוזגת. כעבור מספר דקות התאוששות היא מצטרפת אלינו. בכניסה חזרה אנו רואים ליד דוכן העלונים צרור של שקיות בד מעוטרות בסמל הפסטיבל. "כמה זה עולה" – "זה לא למכירה, אתה יכול לקחת". במחיר כזה אני לוקח אחד לי ואחד לחברתי שתחיה, שעדיין משוטטת בין קירות התמונות שבחוץ.

אני שב לשאול את עמוס אלנבוגן איך מציירים בשניים. זוהי שאלה שהוא שמע לא פעם. הוא מספר לי על התהליך ופותח ב"קודם כל צריך להיות מסוגל לוותר על האגו" ובכך עונה לי על השאלה העיקרית שרציתי לשאול.

נכנסים לאולם לשמוע את סיפורי "יקיר הפסטיבל" – מישל קישקה – על שרלי הבדו, לפני הטבח ואחריו, וכן על השפעת הטבח על עולם העיתונות הסטירית. הרצאה מרתקת שפותחת בהסבר על חופש הביטוי ועל כך שכאן בארץ איננו נהנים ממנו כמו בצרפת ובעולם החופשי יותר מאיתנו. היכרות עם ההיסטוריה של העיתונות הסטירית שבה הקריקטורה משמשת כמאמר מערכת שלם מתומצת לתוך תמונה אחת שמביעה דעה חופשית. הרבה דוגמאות משם ומכאן, ויש לי הרגשה שצריך לשמוע את ההרצאה יותר מפעם אחת כדי לקלוט את כל הנאמר, ויותר מכך להבחין בסבטקסט המתחבא מאחורי המילים המצויירות. אני מקווה שההרצאה תועלה לרשת כך שנוכל כולנו לראות ולשמוע אותה בכל עת.

הגרפיקאים ששרדו את הטבח בשרלי הבדו הוכיחו אומץ ונחישות והמשיכו לפרסם קריקטורות נשכניות מייד לאחר הטבח. כשחושבים על מקצועות מסוכנים, איננו מעלים בדעתנו אומנים יוצרים. שוטרים, כבאים ודומיהם – אלה הם עיסוקים מסוכנים, אבל אמנים?! משהו כנראה השתבש בעולמנו. ובכל-זאת, אמני שרלי הבדו ממשיכים בשלהם. מישל קישקה מספר לנו שהוא עצמו איננו מעז להציג בארץ קריקטורות שהיה רוצה להציג. הקריקטורה שצייר לעיתון 'שרוליק עבאדי' שונה במעט מזו שהתכוון להציג, הוא ריכך אותה פעמיים, באחת החליף את ה"נשק" שבידי ביבי ובשניה הוסיף ל"נשק" תוית שמרמזת שאיננו ממש קטלני.

העיתון 'שרוליק עבאדי' הוא מחוות איגוד הקריקטוריסטים הישראלים למגזין שרלי הבדו. השם ממש קוסם לי, הוא גם מזכיר בצלילו את שרלי הבדו וגם משתמש בשם דמות הצבר האולטימטיבי של דוש – 'שרוליק'. בעיתון, שעיצבו יובל כספי ונמרוד רשף [יו"ר אק"י], והדפיסו בעזרת המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון, משתתפים: אבי כץ, אורי פינק, אייל אילת, אילנה זפרן, ארז צדוק, ארנון אבני, ארקדי ציקון, בוריס ארנבורג, בוריס דיקרמן, גיא חרל"פ, גיא מורד, ג'קי ירחי, דובי קייך, דודי שמאי, ולדיק סנדלר, זאב אנגלמאייר, טל אביב, יובל כספי, יובל רוביצ’ק, יונתן וקסמן, יותם פישביין, יעקב קירשן, ליאב צברי, מושיק לין, מישל קישקה, מיכאל נצר, נירמו ואלנבוגן, ניסים חזקיהו, נמרוד רשף, סרגי סיצ'נקו, עופר זנזורי, רועי פרידלר, שי צ’רקה ושלמה כהן.

אחרי ההרצאה יוצאים חזרה לתפוס את נירמו ואלנבוגן רגע לפני "החלפת משמרות" ביניהם, ואני זוכה בהקדשה משותפת משניהם. עכשיו, כשהספר כבר בתוך שקית הפסטיבל, אני רגוע ומוכן לשוב הביתה.

ביציאה עוצרים לראות פעם נוספת את התערוכות. השמש כבר איננה יוקדת וקל יותר לראות את הקריקטורות מבלי למצמץ בין אגלי הזעה, ובכל מבט מתגלה עוד אמירה סמויה או רמז שהתפספס בצפיה ראשונה. כשמאמר ארוך מתומצת לתוך תמונה אחת שצריכה להגיד הכל, אסור לפספס אף "מילה" ולכן כדאי לשוב אל אותה קריקטורה מספר פעמים.

להתראות בפסטיבל הבינלאומי ה-16 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה – 2016

החייל האמיץ שוויק

לאחר שהזמננו מקומות במלון לקראת מסענו בעקבות החנוכיות בירושלים של מטה, גילינו שממש באמצע הטיול בירושלים, יש לנו הצגת מנוי בתיאטרון חיפה – מעט רחוק מירושלים. הזזנו את ההצגה מיום רביעי למוצאי שבת שאחרי טיולנו הגשום והחלקלק.

בכניסה לתיאטרון מתברר שהמקומות שלנו לא עודכנו בכרטיס הדיגיטלי. התיאטרון שולח לנו מסרון תזכורת לכל הצגה, וכאשר ההצגה איננה במועד או במקום הקבוע שלנו – המסרון מפרט גם את מושבינו. אשתי שתחיה שולפת את הסלולרי, חיפוש קטן בקופה ומישהו שולף את כרטיסינו.

לאחר שנפתרה תעלומת הכרטיסים אנחנו רוכשים תוכניה מרשימה, מושקעת ועשירה בחומר קריאה ונכנסים לאולם. המקומות טובים לא פחות ממקומותינו הקבועים. המסך סגור. אני אוהב מסכים צופני סוד. מאוחר יותר נגלה שהמסך הלבן משמש גם כמסך הקרנה, וכן כמצע להצגת צלליות אנושית. אחרי שהמסך נפתח, אנו מגלים שהוא ראשון מבין שלושה מסכים דומים שתוחמים את אזורי ההתרחשות ומשמשים למשחקי צלליות. אני כבר אוהב את התפאורה שעיצב ערן עצמון.

שמעתי על החייל האמיץ שווייק לא מעט, אך את ההצגה לא ראיתי מעולם. הדמות שעיצב הסופר ירוסלב האשק בדמות עצמו, מהווה השראה להרבה יצירות, בעיקר סטיריות, על יחסים בין בני אדם במצבי מלחמה ובין המלחמות. הרי מלחמות מתחילות כל הזמן … וגם מסתיימות, ואפשר לקבוע משהו ל"שש אחרי המלחמה". הביטוי "נפגש בשש, אחרי המלחמה" מצוטט בהרבה מאוד וריאציות בהקשרים רבים ושונים. לראשונה נתקלתי במחווה לביטוי זה כשלמדתי בגימנסיה. החוג הדרמתי העלה אז הצגה מקורית שנכתבה על ידי הבמאי, יצחק ברקת, עם שחקני החוג. שם ההצגה היה "בעוד שבועיים בְּכנרת" ונושאו היה הדרך אל המפגש שיתקיים אחרי המלחמה בקפה 'כנרת' – מקבילו של קפה 'הגביע' של האשק. ממש באותם ימים כתב יוסי גמזו את ספרו בשש אחרי המלחמה ועמוס אטינגר כתב את רבע אחרי המלחמה, כולם על אותה מלחמה – מלחמת ששת הימים.

סיפורו של האשק-שווייק שייך לתקופה אחרת – מלחמת העולם הראשונה – אך ככל הנראה, כל המלחמות בכל המקומות ובכל הזמנים, מוציאות מהאנשים התנהגויות דומות. לכל הדמויות במחזה אפשר למצוא מקבילות בכל תקופה וגם בתקופתנו. הדמות של שוויק היא סמל לאומי עממי בצ'כיה, משהו כמו שרוליק של דוש אצלנו. בביקורי בצ'כיה, לפני למעלה מעשור, הצטלמתי בקרלובי-וארי לצד פסלו של החייל האמיץ שווייק. מבט בתמונה מזכיר לי עד כמה דמיתי לו אז. לשמחתי, דמיון זה נמוג בינתיים.

הבמאי, משה נאור, הצליח להביא את ההצגה אלינו ובשפת ימינו, מבלי לנסות לנתק אותה מתקופתה. הרבה דברים יוצרים אסוציאה מרומזת היטב לסובבים אותנו, אך הסיפור איננו מתחזה להיות בן זמננו. הסטירה העוקצנית של אז ממשיכה לעקוץ גם היום בזכות המקור, ואולי יותר מכך בזכות העיבוד של יוסף אל דרור.

אבי קושניר בדמות החייל האמיץ שוויק, מצייר לנו תמונה נאמנה של הסוחר – החייל, הנוכל – התמים, הטיפש – הערמומי, המשתמט – הפטריוט… והוא עושה זאת כל כך טוב שאיננו רואים כלל את השחקן אלא רק את הדמות. בכל פעם שהדמות הראשית מגולמת על ידי שחקן מאוד מוכר, אני חושש שלא אוכל לראות את הדמות מעבר לשחקן – כאן זה לא קרה, וטוב מאוד שכך.

יש בהצגה המון דמויות. ספרתי בתוכניה שלושים ושבעה תפקידים ושני תפקידי כלבים. כל התפקידים מוצגים על ידי שתי שחקניות, שנים עשר שחקנים ושני כלבים. התלבושות שעיצבה עפרה קונפינו מעניקות לכל דמות אופי מתאים, ומפרידה היטב בין הדמויות שמגולמות על ידי אותם שחקנים.

הבימה ותיאטרון חיפה הפקידו את ההצגה בידי קבוצה של שחקנים מאוד מוכשרים, כולם מוכרים היטב ו"עם קבלות" וכולם מעולים בתפקידיהם. אני מתמוגג במיוחד מהכומר היהודי – אורי הוכמן ומחילופי הדמויות של נבו קימחי ושל ג'יל בן דוד שהמימיקה המדהימה שלו מקדימה כל משפט שנאמר בהבעה שאומרת הכל. מנסיון העבר, אני נזהר שמא מישהו יסיק מכך שהזכרתי חלק מהשחקים, שהאחרים היו פחות טובים. ובכן – כל השחקנים מעעניקים לנו חוויה מדוייקת ומושחזת היטב – תענוג.

לאורך ההצגה משמיע שווייק מיני הכרזות של חיל אידיוט עם אישורים, שמתחבאת בתוכן חוכמת חיים גדולה בעלת עומק סטירי. לצערי, אין לי גישה לטקסט העברי, ואינני רוצה לכתוב כאן ציטוטים שגויים בתרגום קלוקל. אז מה עושים? פשוט הולכים לראות את ההצגה, לצחוק, להנות מכל רגע ולצאת החוצה עם הרבה מחשבות על עצמנו, על דמותנו הלאומית, הצבאית והעממית.

הצגה עשויה היטב מכל היבטיה, למרות אורכה, הזמן חולף כהרף צחוק – תענוג צרוף.

בסיום ההצגה שבים השחקנים בזה אחר זה להשתחוויה. אני מצפה לאורי הוכמן שראוי למחיאות כפיים עזות במיוחד, אך הוא כבר לא כאן, וכן גם דורית גביש והכלבים רקסי ומקס לא עולים להשתחוויה, אז מכסאי בבית אני נושא תשואות לכל מי שנטל חלק בהצגה.

יוצרים מאת : ירוסלב האשק מוסיקה : אורי וידיסלבסקי עיבוד : יוסף אל-דרור בימוי : משה נאור עיצוב תפאורה : ערן עצמון תלבושות : עופרה קונפינו תאורה : מאיר אלון

שחקנים אבי קושניר אורי הוכמן ז'יל בן דוד נבו קמחי עמי סמולרצ'יק איציק כהן דוית גביש

נתי רביץ ג'סאן עבאס ריקי בליך שמוליק כהן קובי מאור שמעון כהן דורון עמית

הכלב קיקי הכלב מקס

• החייל האמיץ שוויק באתר הבימה
• החייל האמיץ שוויק באתר תיאטרון חיפה

תיאטרון רפרטוארי בסטודיו בחיפה – משהו שונה לחלוטין

ההצגה תיאטרון רפרטוארי מאת אלדד כהן הוצגה לראשונה בפסטיבל אקט2 השני שהתקיים ב 2009 בתיאטרון הסטודיו בחיפה. באותם ימים כתבתי עליה "הצגה מצחיקה, טקסטים משעשעים מבוצעים בכישרון קומי מדהים על ידי דביר בנדק ומולי שולמן."

לאחרונה נודע לי שההצגה חודשה והיא מועלית בביצוע שני שחקנים אחרים. התמונה שמלווה את פרסום ההצגה מעידה על כך שזה ככל הנראה משהו שונה לחלוטין. מבירור בקרב יודעי דבר או שניים, אני לומד שצמד השחקנים ארז דריגס ויפתח אופיר נטל את המחזה ועיבד אותו לדעת. כבר שקלתי גיחה לתל-אביב לראות את ההצגה כשגיליתי בתוכנית של תיאטרון הסטודיו החיפאי המתחדש שההצגה מגיעה אלינו לחיפה.

אני נחפז לצאת מהעבודה. מחליף עם אִינָה כמה מילים על ההצגה ואנחנו נפרדים. מעט יותר מאוחר אינה מפתיעה אותי במסרון ששואל על ההצגה וכעבור זמן קצר אשתי שתחיה, אינה ואני יושבים סביב השולחן הסמוך לבמה ולוגמים סיידר חם. על הכסאות שלנו – בחזית הבמה – יש עלון שמכריז שהמקומות שמורים לאמיצים בלבד… צפויות הפתעות… אני מתמקם ממש מול מרכז הבמה, אני אוהב הפתעות.

ההצגה מתחילה ומייד ברור שמה שמתרחש על הבמה איננו מזכיר בשום אופן את מה שראינו לפני ארבע שנים. גם אז היה המנהל האמנותי של התיאטרון הרפרטוארי רדוף בצֵל דמותו של קצמן "גדול שחקני התיאטרון", אלא שבהפקה הנוכחית התנהגותו נוירוטית והוא מלווה את דבריו מלוווה בעוויות גוף, פנים ודיבור. המחזאי הצעיר, בנו של קצמן, מתנהג בשלב זה באופן נורמטיבי למדי. עם התפתחות ההצגה גולשות שתי הדמויות לרבדים שונים של טירוף שנשען על סטיגמות שונות מתחומי התיאטרון הרפרטוארי ותיאטרון השוליים. הטקסט מתובל בכל מיני רמיזות ציניות וסאטיריות ובהומור עצמי גלוי ומוסווה על חשבון כולם, כולל את יוצרי ההצגה עצמם, התיאטרון הרפרטוארי, הפרינג' והסטודיו בחיפה עם השולחונות העגולים, הנרות ועליית הגג המשופעת.

בשלב מסויים ההצגה מתנתקת לחלוטין מזו שראינו בפסטיבל אקט2 וממשיכה במסלול אחר לחלוטין. דמויות, תמונות ורעיונות מהתיאטרון הקלאסי ובראשן המלט, משתלטות על הדמויות ומושכות את העלילה לכיוונים אבסורדיים שמערבבים את סיפור המחזה הנוכחי עם המלט ועוד רמיזות מתחומי התיאטרון מהסוג שמוצג בעיקר ברפרטוארי. שתי הדמויות עוברות מהפכים מסקרנים ושני השחקנים מוכיחים תוך כך יכולות משחק ובעיקר כישורים קומיים מדהימים. ההומור בהצגה איננו מובן מאליו, הסיטואציות נבנות נדבך על גבי נדבך והקהל צוחק ביחד ולפעמים לסירוגין – כל אחד במקום אחר על פי ההקשרים והאסוציאציות הפרטיות של כל אחד.

את מה שאנחנו רואים כאן על הבמה יכולים להעניק לנו רק שחקנים מעולים בבימוי מהודק ובכוריאוגרפיה צמודה. במקרה שלנו – אותו צמד שחקנים הם גם הבמאים של עצמם וגם הכוריאוגרפים והמעבדים של המחזה להצגה. לקראת הסוף מתבררות הסיבות לכל מיני התנהגויות שראינו כבר בהתחלה כתגובות למה שקורה מאוחר יותר. בבתחילת ההצגה, למשל, מניף המנהל האמנותי את רגלו מידי פעם באופן תמוה. לקראת הסוף הדבר מתחבר עם התחמקויותיו מיריקות המחזאי הצעיר שהפך בינתיים לשחקן שייקספירי שיורק את מילותיו לכל עבר ומסכן את יושבי הכסאות לאמיצים שבקרבת הבמה – אותנו.

ההצגה מסתיימת באיבחה של מילה אחת, לא! לא "סוף". השחקנים נשארים איתנו כמקובל בסטודיו לשיחה ומספרים לנו שהמחזה, שנכתב במקור להצגה של 25 דקות, עובד ועוּבָּה בחומרים שלא היו במקור וכך צמח לכ-55 דקות. ההצגה במתכונתה החדשה רצה כבר כשנה ואף הוצגה בפסטיבל אדינבורו בשפה האנגלית וזכתה להצלחה בסדר גודל כזה שהיא מוזמנת להשתתף גם בפסטיבל שיתקיים באוגוסט השנה.

אני לא זכיתי עד כה להגיע לפסטיבל הנחשק משום שהוא מתקיים תמיד בתקופה שאשתי שתחייה מחוייבת ל"ימי היערכות" לשנת הלימודים הבאה בבית הספר. אני מניח שהביקור שלנו בפסטיבל אדינבורו יאלץ להמתין לפנסיה. בינתיים יש לנו כאן בארץ פסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, תיאטרונטו להצגות יחיד, ובשנה הבאה עלינו לטובה הובטח לנו חידוש פסטיבל אקט2 להצגות זוגיות – האח!

ההצגה ממולצת בחום לאוהבי הפרינג' וגם לאלה שעדיין לא גילו שיש תיאטרון מעולה שאיננו רפרטוארי.

יש להצגה דף פייסבוק שבו אפשר להתעדכן במועדי ההופעות הבאות. לקראת פסטיבל אדינבורו הבא הם מתכוונים להציג את ההצגה באנגלית גם בארץ, אני מקווה שאזדמן לראות את ההצגה באנגלית – נראה לי שקִטעי ההמלט יקבלו תפנית מעניינת בשפת המקור.

בדרך הבייתה אנו ממשיכים לדבר על ההצגה ואני מציין שמשחקו של יפתח אופיר מזכיר לי במשהו את ג'ון קליז. מאחר שאין ביניהם דמיון חזותי אני מניח שההומור המונטי-פייטוני משהו, בליווי התנועות הגדולות והמוחצנות של שני השחקנים יצרו בראשי את האסוציאציה.

החוויה שלי בהצגה שיץ בקאמרי

מידי פעם אני מרגיש צורך להזכיר שאינני מבקר, אני חולק חוויות שלי. אז אם נקלעתם הנה בחיפושיכם אחר ביקורת תיאטרון אתם מוזמנים לקרוא את הנדלזלץ – הוא ללא ספר מבקר תיאטרון אמיתי. אני לא. ולאחר שהבהרתי נקודה זו נפנה אל ההצגה.

גיל ואני יושבים במקומותינו באולם 4 של התיאטרון הקאמרי. ליבי מצטרפת, כרגיל ברגע האחרון, אלא שהרגע האחרון מתארך קמעה. הכניסה לאולם 4 היא מכיוון הבמה ולכן אין כניסה למאחרים. עדיין מספר מקומות פנויים באולם ומחכים שמזמיני אותם מקומות יגיעו. אנחנו רגילים לתופעה זו באולמות הפרינג', אבל אנחנו בקאמרי וזה די מפתיע לראות את המנכ"ל, נעם סמל, עומד בפתח וסופר מקומות פנויים. בסוף מוחשך האולם ואנחנו שומעים מכיוון הבמה ציקצוקי שפתיים קולניים. האור על הבמה עולה ואנו רואים את משפחת שיץ – פפכץ, צשה ושפרכצי – יונקת מרק במלוא פה. מכאן מתפתחות שיחות שבהן כל אחד אומר את הגיגיו ללא קשר לאחרים, ותוך זמן קצר מוצגת בפנינו תמונת השאיפות של כל בני המשפחה – תתחתני, תמותי, והרבה הרבה בשר מכל סוג.

פפכץ מוכר את בִּיתו שפרכצי כבשר – "מבחינת הבשר אני נותן פה שתי נשים בתוך אישה אחת!". יש לו שתי משאיות ושותפות חמישים אחוז בשופלדוזר ויותר מכל הוא אוהב את ממונו. גם החתן המיועד, צ'רכס, חומד את ממונו של האב. הוא מנהל משא ומתן עם האב, כל מה שהוא רוצה זה הרכוש והממון של האב. האב עצמו מיותר ואף מפריע "הייתי רוצה שאביך לא יהיה". בעצם גם שפרכצי די מיותרת מבחינתו – "עולה לו בבריאות להתאהב בבת של אבא". אין לו גם צורך בכל הבשר, "שני שליש מהאשה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק, שישאר התחת, בתור בסיס, ועליו ישר השדיים. שדחת".

המחזה סובב סביב בשר, ממון, רכוש ומוות. אני, בעוונותי, לא ראיתי ולא קראתי עד כה את שיץ ואפילו לא עשיתי שעורי בית כראוי וכך חשבתי שאני הולך לראות אחת מאותן הצגות על נושאים משפחתיים של חנוך לוין דוגמת "נעורי ורדל'ה", או מחזה על נשים "גדולות" שמשפילות גברים עלובים. איכשהו לא ציפיתי לראות סאטירה פוליטית – ואז… "מה פתאום מלחמה?" כן, הופתעתי לגלות שנקלעתי לסאטירה נוקבת על ענייני בשר, ממון, רכוש ומוות אלא שהבשר הוא, בין השאר, בשר תותחים והשופלדוזר פתאום מתחבר לי היטב עם תקופת מלחמת ההתשה שהכרתי ממש מקרוב. ברגע זה ההצגה מבחינתי משנה כיוון לחלוטין. פתאום התאוות של הדמויות מתקשרות לי לתקופה ולאירועים שעד רגע זה לא הבנתי שבהם עוסקת ההצגה.

בדרך כלל, למיטב היכרותי הדלה עם מחזות חנוך לוין, יש הפרדה מוחלטת בין המחזות המשפחתיים ואלה שעוסקים ביחסי אנוש לבין הסאטירות הפוליטיות ואילו כאן הכל מתערבב. הכל מתערבב, ובכל זאת הכל יושב במשבצת הראוייה. עכשיו אני קולט שהגברים במחזה זה חזקים, הם אינם אסקופה נדרסת תחת רגלי הנשים. יש להם שאיפות. שאיפתו של החתן, צ'רכס, שהאבא לא יהיה, מתהפכת עם בוא המלחמה ובסופו של דבר דווקא הבעל של שפרכצי הוא זה שהמדינה לקחה ממנה באמצע החיים.

עירית קפלן ואלון דהן הם שפרכצי וצ'רכס מדהימים. שניהם מציגים את דמויותיהם ומחצינים את שאיפותיהם ותאוותיהם בכל דרכי ההבעה שעומדות לרשותם. רמי ברוך ואסתי קוסוביצקי מציגים את פפכץ וצשה בדיוק כפי שהיינו מצפים לראות אותם. רמי ברוך מפתיע אותנו בקטע מחול קומי שכאילו איננו שייך ודווקא הקונטרסט בין המילים האיומות לבין המוסיקה והמחול גורמים לנו לצחוק במבוכה. התלבושות, בעיקר של שפרכצי וצ'רכס, יוצרות תמונה שמעצימה את החווייה וכן עיצוב השיער של כולם מעשיר את ההיכרות עם הדמויות. התפאורה, מאידך, מתחכמת ומנסה לשרת את כל התמונות בדרך שלטעמי איננה עונה בצורה טובה לכל המצבים. המוסיקה המקורית של אדי זיסמן מקפיצה את החוויה של המחזה המוסיקלי. המוסיקה משתלבת עם המחזה באופן שמשלים את האמירה והשימוש בפסנתר ובכלי הקשה בלבד משרת היטב את ההצגה – מאוד מאוד אהבתי.

יכול להיות שאני, כמי שחי את התקופה מקרוב, חוויתי חוויה שונה מזו של ילדי ובכל זאת ברור לי שההצגה תדבר לכל צופיה ותגרום לכולם לחשוב מעט על בשר בכל מובניו וכן על כסף.

תוכניית ההצגה היא, כמסורת התיאטרון הקאמרי, חומר קריאה מעולה – לא לוותר. קראתי בתוכניה שהבמאי טוען שהעלילה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן. אינני בטוח שהוא צודק. ההצגה נטועה היטב בהווי מדינתנו שהכסף והבשר ששמו הרשמי הוא "ביטחון" מעורבבים היטב. כל ענייני הממון במדינה חסומים עד היום באמצעות סעיפי הביטחון משום שאנחנו עדיין חיים בצל תקנות שעת חרום 1948. ובכל זאת המלחמה של אז שהעשירה באופן פתאומי את כל קבלני עבודות העפר נראית לי די יחודית למקום ולזמן.

מאת: חנוך לוין בימוי: יגיל אלירז תפאורה ותלבושות: רוני כרמל מוסיקה: אדי זיסמן

פפכץ: רמי ברוך צשה: אסתי קוסוביצקי שפרכצי: עירית קפלן צ'רכס: אלון דהן

פסנתר: אדי זיסמן כלי הקשה: יהונתן גבעוני תאורה: יעקב סליב צילומים: גדי דגון

הפינה האישית שלי:
את תקופת מלחמת ההתשה ביליתי בגימנסיה. באותם ימים הקימו את קו בר-לב שאמור היה להגן על מרחב סיני מפני תקיפה מצד המצרים. קו בר-לב היה מערכת של 32 "מעוזים" לאורך 160 ק"מ עם קו ראיה בין מעוז למעוז. משרד הביטחון נזקק לכל מי שיכול היה להעמיד לרשותו כלי חפירה "שופלדוזרים" – בלשון ההצגה. רכישת "שופלדוזרים" הייתה אז השקעה משתלמת עם ערך מוסף של הרגשה טובה של תרומה להגנת המדינה. לאביו של אחד מחברי לגימנסיה היה כזה שופלדוזר בקו בר לב והכרתי את מעללי החפירות מסיפורי גוף ראשון. בערך שנה אחרי שהתחילו להקים את קו בר לב התחלפה הנהגת צה"ל ועימה תפיסת ההגנה ואז הוחלט לדלל את קו בר לב ל 16 מעוזים שביניהם אין כבר, מן הסתם, קו ראיה. אותם קבלני עבודות עפר שגרפו הון מהקמת קו בר לב גרפו הון נוסף מפירוק מחציתו. צ'רכס מספר בהצגה כיצד עשה כסף מההקמה ומהפירוק ולפעמים אפילו מפירוק של מה שעדיין לא הוקם. תקיפת המיצרים התחוללה מספר שנים מאוחר יותר, אני הייתי חייל סדיר והוצבתי במיתלה בזמן שהמצרים עברו ללא כל קושי את מה שנותר מחורבות קו בר-לב. החלק הכואב מכל היה כניעתו של מוצב המזח שנותר מנותק לחלוטין.
לפני מלחמת יום כיפור הייתה כל המדינה שרויה באופורית הנצחון של מלחמת ששת הימים. אני הייתי מאותם מעטים שניסו להיות פעילים בעיתון הנוער נעשוש [נוער שוחר שינוי] שהציג את דעה המאוד לא פופולרית באותם ימים נגד הכיבוש. ניסינו לטעון שאין טעם להגן על שטחים שאינם נחוצים לנו לצרכי ביטחון ועדיף להשיבם לבעליהם באמצעות הסדרי שלום. העיתון היה קטן וחסר משמעות, הוא שוכפל באמצעות סטנסילים משודכים והופץ בחצרות. איכשהו זכה אותו עיתון בקיתונות של רותחין וכונינו בפי כל "מצפניסטים" שהיה אז כינוי גנאי ידוע לשוחרי שלום. זמן קצר אחרי הקמת נעשוש התפצלה הקבוצה הפצפונת. ליתר דיוק – אחד מחברי הקבוצה עזב והקים עיתון מתחרה בשם געשוש שהציג גישה עוד יותר שמאלנית. הבלבול בין נעשוש וגעשוש גרם לכך שהיינו ממש מוקצים מחמת מיאוס בפי כל ותוך זמן קצר התפוררנו בעיקר מחוסר אמצעים.
שש שנים אחרי אותה מלחמה שעלתה לנו בהרבה "בשר" וממון נחתם הסכם השלום עם מצריים שבמסגרתו החזרנו את השטחים שיכולנו להחזיר ללא קרבות אלמלא היינו בטריפ לאומי של אופוריית "אין עלינו". את מחיר הבשר ההוא אנחנו משלמים עד היום… וכרגיל, אולי זה רק אני.

אמנות – קומדיה מאת יסמינה רֶזָה בתיאטרון חיפה

המחזאית הצרפתיה יסמינה רֶזָה העלתה את ההצגה בפריז בשנת 1994. שנתיים מאוחר יותר זכיתי לראות אותה בעברית בתרגומו המעולה של ניסים אלוני. השחקנים בהפקת תיאטרון בית ליסין – 1996 היו ששון גבאי, יוסי בנאי ואבי אוריה. ההצגה הייתה מעולה מכל הבחינות והשפיעה עלי ועל צורת ההתייחסות שלי לאמנות ולחברוּת. בהמשך אותה שנה נקלעתי לאותה הצגה בלונדון. ההצגה הייתה, מן הסתם, באנגלית והקסימה אותי כמו קודמתה אף כי לטעמי הייתה ההפקה העברית טובה יותר. שתי ההצגות המעולות חקוקות היטב בראשי עד היום ואני אפילו משתמש מפעם לפעם בדוגמאות שנגזרות מהמחזה.

השנה, חמש עשרה שנים אחרי שראיתי את ההצגה לראשונה, מציע לנו תיאטרון חיפה את אותה הצגה. אחרי שתי הפקות כל כך מוצלחות אני חושש מעט מאכזבה. הבמאי, נתן דטנר, לא איכזב אותי מעולם כשחקן, אך הפעם הוא נטל על עצמו שני תפקידים – שחקן ובמאי. הליהוק מבטיח – אוהד קנולר, נורמן עיסא ונתן דטנר – אבל אני יודע שלא אוכל להמנע מהשוואה עם ההצגה ההיא.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון חיפה. המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים – צופני סוד. מאידך, אני יודע שכל ההצגה מתרחשת בבתי שלושת החברים, כך שאין לצפות ליותר מידי הפתעות בתחום זה. אנחנו בביתו של סרג', השחקן אוהד קנולר, שמסתובב נפוח כטווס נוכח הרכישה המדהימה שלו – ציור לבן לחלוטין ששילם עבורו לא פחות ממאתיים אלף פרנק. חברו הטוב מארק, השחקן נתן דטנר, מתפוצץ מצחוק למראה היצירה – בד לבן. סרג' מנסה להראות למארק שבזוית מסויימת ניתן להבחין בקוים לבנים אלכסוניים על רקע לבן. החברות של סרג' ומארק מתחילה להסדק. כל אחד מהם בתורו משוחח עם חברם המשותף איואן, השחקן נורמן עיסא, שמנסה להיות בסדר עם כולם. מכאן ממשיכה ההצגה להתנדנד בין סיפורי שלושת החברים שמטיחים זה בזה האשמות שונות ומשונות.

מארק, סרג' ואיואן הם חברים, אפילו חברים טובים ולכן אינם יכולים לעבור על דעת חבריהם לסדר היום. כל אמירה של כל אחד מהם טעונה ופוגעת. התייחסותם לנושא האמנות סותרת, אך זה איננו העיקר, זהו רק הגורם שמניע את התהליכים. מארק ואיואן אינם מתעניינים באמנות במיוחד ויעידו על כך התמונות התלויות בבתיהם. סרג', שבנה לעצמו פוזה של אספן אמנות, איננו יכול לשאת את הלגלוג של מארק ואת הפשרנות של איואן. שלושת החברים שולפים מאמתחתם מיני פגיעות ועלבונות ואיכשהו בסופו של דבר שני אלה שאינם מסכימים ביניהם תוקפים דווקא את איואן הפשרן על המנעותו מנטילת עמדה.

ההצגה נוגעת בעניין האמנות אך בעיקר עוסקת בחברוּת. לכל אחד מהחברים חשובה כנראה החברוּת יותר מאשר נושא הויכוח אך הם אינם מוכנים להכנע, מארק וסרג' חייבים להיות צודקים ואילו איואן רוצה להשאר ניטראלי. אחת הפנינים בהצגה היא התפרצותו של איואן בנושא היחסים בתוך המערכת המשפחתית שלו לקראת חתונתו הקרבה. מונולוג ארוך וטעון שנורה מפיו של איואן בשטף שמשאיר את חבריו המומים. בסיום המונולוג הקהל מוחא כפיים לנורמן עיסא – ובצדק. אני זוכר את אותו מונולוג גם בביצועו של אבי אוריה שגרף מחיאות כפיים באמצע ההצגה ממש כפי שקרה גם בהפקה בלונדון.

ההצגה רצופה הרבה מאוד סבטקסט שנאמר במימיקה ובשפת גוף. תמונת אכילת הזיתים מציגה באופן מרשים את יכולתו של נתן דטנר כבמאי. תמונה ממושכת של שתיקה מתוחה עמוסה באמירה אילמת שמלווה בכרסום זיתים והשלכת הגרעינים – תמונה מטרידה ומשעשעת בעת ועונה אחת שמשום מה לא זכרתי מההצגות שראיתי בעבר. שאפו ענק לבמאי נתן דטנר.

הבתים של שלושת החברים מתבססים על אותה תפאורה בשינוי קל, בכל בית נחשפת תמונה אחרת שמאפיינת את בעל הבית. אצל סרג', כאמור, התמונה לבנה לחלוטין ואפילו איננה ממוסגרת. האמן הכתיב שיש להציג את התמונה ללא מסגרת. לבתי החברים קירות גבוהים מלבנים אפורות ומאיימות. אינני מבין מדוע בחר מעצב התפאורה, אבי שכוי, לעצב חלל פנימי של בית מגורים באופן כל כך קודר. אבי שכוי עיצב גם את תפאורת ההצגה מלפני חמש עשרה שנים בבית ליסין. אינני זוכר את התפאורה מאז אך אילו הייתה בעלת נוכחות כל כך דומיננטית, אני מניח שהייתי זוכר.

שלושת השחקנים מעולים בתפקידיהם ובונים היטב את הדמויות כך שלמרות כל הניגודים אנחנו יכולים להזדהות בכל עת עם כל אחד מהם ובעיקר לצחוק ולהנות. מאחר שראיתי את ההצגה בעבר ואני מכיר אותה היטב התייחסותי אליה היא כמו אל הצגה קלאסית שאין לצפות ממנה להפתעות ובכל זאת החוויה נספגת במלוא עוצמתה. כל הכבוד לבמאי ולשחקנים.

הצגה מעולה. משחק ובימוי שונים מההפקות שראיתי בעבר וקולעים היטב. אני נהנה מכל רגע ממש כמו בהפקות ההן בעבר הרחוק – חוויה מדהימה.

בתיאטרון הרפרטוארי אני מצפה מהתוכניה שתספק לי חוויה נוספת והתוכניה של הצגה זו מכילה בהחלט תכנים ראויים. חבל רק שאיכשהו נשמט מהתוכניה שמו של המתרגם ניסים אלוני שהעניק להצגה נוסח עברי שוטף ושוצף כראוי למקור ולרוח השפה שלנו.

מאת:  יסמינה רזה תרגום:  ניסים אלוני בימוי:  נתן דטנר מוסיקה: רן בגנו

שחקנים: – נתן דטנר [מארק] – אוהד קנולר [סרג'] – נורמן עיסא [איבאן]

עיצוב תפאורה: אבי שכוי עיצוב תלבושות: אורן דר עיצוב תאורה: חני ורדי צילום: ז´ראר אלון

הפינה האישית שלי –
בילדותי התל-אביבית הרביתי לשוטט בגלריות ובתערוכות בשכונת מגורי סמוך לדיזנגוף פינת גורדון. באחד הימים ביקרתי בגלריה ליד פינת מנדלי בן יהודה – ממש מול מועדון התיאטרון הזכור לטוב. בגלריה הוצגה באותם ימים תערוכה של הצייר מיכאל ארגוב. כל הציורים היו לבנים לחלוטין. אוצר התערוכה הסביר לי שהצייר צייר ציורים עשירים בתוכן ואז כיסה אותם בשכבת צבע לבן אבל עדיין ניתן להבחין בתוכן באמצעות הבדלי המרקם. כילד בכיתה ו' ממש השתדלתי לראות משהו מבעד ללבן – לצערי ללא הצלחה.
ההצגה אמנות תפסה אותי לראשונה בסיום ארבע שנים של לימודי אמנות שימושית. במהלך אותן שנים עברתי מאי-הבנת המילים הנפוחות והנבובות, דרך התפעלות מהפרשנויות אל ההבחנה בין ניתוחי אמנות בעלי תוכן לבין גיבובי מילים חסרי שחר. באותה הזדמנות למדתי גם להבין את הבסיס הכלכלי שמניע כל מיני תהליכים שמעבירים כסף מיד ליד ברכישת יצירות אומנות, על-ידי אלה שרואים בהם השקעה ומתחזים למבינים שהרי אחרת השקעתם הופכת לנלעגת.
עד כאן בעניין האמנות, אך ההצגה עוסקת קודם כל בחברוּת. זמן קצר לפני שראיתי לראשונה את ההצגה ניתקה ממני חברוּת ממושכת. ניסינו להפוך את אמנותנו לפרנסה וכשהבנתי שמה שאנחנו עושים איננו אמנות אלא שרות גחמות של לקוחות חסרי הבנה, החלטתי לפרק את השותפות העסקית. בעקבות אי ההסכמה שלנו בענייני אמנות, החברוּת ההיא אבדה לתמיד.

תורה של אשת השגריר בתמונע

גם תּוֹרֵךְ יגיע, וגם תּוֹרֵךְ, וגם תּוֹרְךָ… עכשיו תּוֹרָהּ של אשת השגריר.

את ההצגה תורה של אשת השגריר ראיתי לראשונה במסגרת פסטיבל עכו 2011. סיפור חוויותי מההצגה באותו פסטיבל מסתיים במילים: מבחינתי תורה של אשת השגריר היא ההצגה הזוכה בפסטיבל עכו 2011 … לפחות מבין אלה שראיתי. אני מקווה שימצא מקום מתאים להמשיך להעלות את ההצגה גם אחרי הפסטיבל אם כי לא יהיה קל להתאים את ההצגה למבנה ציבור אחר וגם ספק אם ימצא מבנה ציבור משמעותי מתאים שיסכים להפקיר את כל חלליו להצגה.

לפני מספר ימים נודע לי שתקוותי נענו על ידי צוות ההפקה בראשות הבמאית סיון בן ישי וההצגה הותאמה להמשך העלאה בתיאטרון תמונע שבתל-אביב.

הקהל שממתין בקפטריה לתחילת ההצגה נקרא לבוא לכיוון הדלת שמובילה אל החללים האחוריים של תיאטרון תמונע. גיל ואני מתקדמים עם הקהל ובינינו אשת השגריר – שונית אלמוגים. המדריכה הערביה מהסיור בעירית עכו מזמינה אותנו הפעם לסיור במתחמי האומנות של התיאטרון. חקירת אשת השגריר מתחילה בחדר ההלבשה ובהמשך אנו מובלים מאולם לאולם. ההצגה שתוכננה למתכונת סיור בעירית עכו הותאמה היטב לסיור בתיאטרון תמונע. מפה לשם אנחנו מגיעים למשפט הפומבי שראינו במהלך הפסטיבל.

לא אחזור על תאור החוויה, הרי כבר סיפרתי אותה בעקבות הפסטיבל. נעשו בהצגה מספר התאמות ושינויים וככל שהבנתי צפויים שינויים נוספים. השינוי העיקרי בו אני חש במהלך ההצגה הוא שהפעם החוויה פחות טראומטית והצד הקומי גובר על המאיים. מאידך, יכול להיות שהפעם אני מוכן לטראומה ולפיכך פנוי יותר לקומדיה. הקהל, על כל פנים, צוחק במלוא פה במקומות הכי כואבים ונראה לי שבזה ההצגה קולעת היטב.

אני שמח מאוד לראות שההצגה המציאה את עצמה מחדש מחוץ לפסטיבל ואנשים נוספים יזכו לחוות הרפתקת תיאטרון זו בה כל הקהל שותף להתרחשות, לצחוק, לאימה ולבסוף יוצא עם חיוך נבוך ומטען של מחשבות על מה שקורה סביבנו.

חוויה מסוג אחר שמערבת את כל הנוכחים בהתרחשות ובחוויה – קומדיה טראומטית, כי בסופו של דבר גם תורנו יגיע. עכשיו, תורה של אשת השגריר.

Vodpod videos no longer available.

מחזה וע.במאית:אודי ניר עיבוד לבמה ובימוי: סיון בן ישי שחקנים: – אביה ברוש – עודד גוגנהיים – רותם גולדנברג – נורה פישר – יונתן שוורץ

עיצוב חלל: ענבל רואי וסיון בן ישי עיצוב תלבושות: מעין הוד ביצוע תפאורה ואביזרים: ענבל רואי עיצוב תאורה, חצוצרה וניהול טכני: עופר לכיש מוסיקה מקורית וכלי הקשה: אורי עגנון חצוצרה: יוחאי ורד אקורדיון וכלי הקשה: ענבר היימן

אז אל תשכחו – אמנות זה כיף.

פסטיבל האזרח כאן – קרוב

היום נפתח הפסטיבל. ברחבה שלפני תיאטרון קרוב במה קטנה ולפניה ערוכים שולחנות. האזור הומה אדם, הרבה מאוד אורחים הגיעו לפתיחת הפסטיבל. בחלל הסמוך מוקרן מיצג וידאו של יונתן מרקס ועל הקירות צילומים ממחאת הצדק החברתי ששטפה את הארץ בקיץ האחרון וסחפה את כולנו אל הרחובות לשוב אל האמונה בכוחו של האזרח לשנות. את הצילומים שמרכיבים את התערוכה "תמונת מצב" צילמו אסף ברנר, סמואל ונגרינוביץ' ואריקה לינור קוצ'וק שהיא גם אוצרת המיזם ומפיקת הפסטיבל כולו. הצילומים מוצמדים אל הקירות באמצעות סרטים אדומים שנוכחותם צועקת מחאה.

אנחנו נקראים לאירוע הפתיחה. ניקו ניתאי פותח את האירוע במספר מילים, הפעם הוא איננו מוביל האירוע. שרביט המנצחים של הניהול האומנותי בידי דורית ניתאי-נאמן שמעבירה לנו את המסר הכללי של האירוע ומעבירה את זכות הדיבור לאנשי ציבור. מנהל התחנה המרכזית של תל-אביב וח"כ יצחק בוז'י הרצוג אינם מכבירים מידי במילים ומשאירים את מרכז הבמה לענייני התרבות לשמם התכנסנו.

מספר אנשים נקראים מהקהל לבמה לקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. חלק מהמשפטים נקראים בספרדית, בערבית  או ברוסית וכולם נקראים גם בעברית. הקטעים כתובים בדפי המידע שבידינו ומן הראוי שאצטט אותם בשלמותם:

כל בני האדם נולדו שוים. כל אדם זכאי לחירות, ללא הפליית גזע, מין ודת. לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי.

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת. כל אדם זכאי לחירות הדיעה והביטוי. כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתארגנות בדרכי שלום.

כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. אדם הנתון לרדיפות פוליטיות, זכאי לבקש מקלט בארצות אחרות. לא תישלל מאדם אזרחותו בדרך שרירותית.

אדם זכאי ללבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים, כנדרש לרמת חיים נאותה. כל אדם זכאי לחינוך. החינוך ינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים. כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור.

אדם זכאי לבחירה חופשית של עבודתו, וזכאי לתנאי עבודה צודקים והוגנים. כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי, ובכלל זה להגבלת שעות העבודה.

כל אדם זכאי למשפט הוגן, פומבי ובלת תלוי. אדם חזקה שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק. לא יהיה אדם נתון לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב.

כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין, ללא הגבלה מטעמי גזע או דת. נישואין יערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה. המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה.

לא יהיה אדם עבד או משועבד. לא יהיה אדם נתון לעינויים ועונשים משפילים. הכל שווים לפני החוק.

רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. לכל אדם יש חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה האפשרות להתפתחות חופשית מלאה. המדינה מחוייבת למשטר סוציאלי ובינלאומי שבו אפשר לקיים את הזכויות והחירויות שנקבעו בהכרזה זו.

בסיום קריאת זכויות האזרח נקרא הקהל לשיר את שירו של שפשף על רקע ההקלטה המקורית של מאיר בנאי. אנחנו שרים יחד עם כולם. מרבית הנוכחים מתקשים להתמודד עם המנעד הקולי והסולם המקורי של הזמר. גיל ואני מתעקשים ושרים עד הסוף.

ההצגה הראשונה שרואים היום היא טרמפ. זהו בעצם סיבוב שני של איש הרוח, הזונה והליצן הזכורים לטוב. ההצגה המקורית עובתה במספר קטעים שקושרים אותה לנושא המחאה החברתית החדשה ושאר הקטעים הם אלה שמוכרים לנו מהסיבוב הראשון. בפעם הקודמת שראינו את איש הרוח, הזונה והליצן יצאתי מההצגה מבולבל משפע הרעיונות שהומטרו עלינו. מאז קראתי את השירים הרבה מאוד פעמים ואני מכיר אותם היטב. החוויה הפעם שונה, אני יודע למה לצפות ובכל זאת אני מוקסם ממש כמו בפעם הקודמת. אינני יודע אם תיאטרון קרוב ימשיך להציג את הסיבוב הראשון, השני או שניהם. בכל מקרה – ממש כדאי לבוא ולחוות הכל, מהטרמפ ועד המראה עם הפרצוף שלנו, ה"מכובד". הליהוק השתנה, הליצן נשאר כפיר ונונו ואילו איש הרוח והזונה הם עכשיו יואב סדובסקי וליאור כהן.

עשר דקות הפסקה שאחריה צפויה לנו קריאה מבויימת על ידי רם רחמים של תפוס את המרגל – תסכית שחנוך לוין כתב ב-1967, התקופה בה החל המחזאי לבתר פרות קדושות ממש כמו אלה שמוזכרות בהצגה טרמפ שראינו כרגע. כל האירוע מתועד בוידאו ובצילום. בצאתנו מהאולם גיל שואל את לירון בן-עזרא אשר על השיווק ויחסי הציבור של התיאטרון אם יש סיכוי לרכוש הקלטה של שירי איש הרוח, הזונה והליצן/טרמפ. יש לנו עותק של המילים אך המנגינות אינן שגורות בזכרוננו. מסתבר שהופק די.וי.די. של הקברט הסטירי אך בינתיים הוא לא הוצא למכירה – אנחנו מחכים לקנות עותק.

גיל מנצל את ההפסקה להציג בפני מערכונים מפרי עטו של חנוך לוין. אני די מופתע לגלות שהוא עדין זוכר קטעים שקראנו לפני זמן רב למדי. איכשהו בסוף ההפסקה גיל גולש לניסים אלוני, זה קורה לו תמיד ואני מבין אותו היטב.

נכנסים לתפסו את המרגל. השחקן אריאל ברונז יושב על הבמה וקורא קטעי שירה פומפוזיים משהו שמובילים אותנו אל המשורר הלאומי. אל הבמה עולה המורה, השחקנית ענת שגב שמדהימה אותנו כל פעם מחדש. היא מציגה דמות של המורה הרודנית שבסופו של דבר תשליט את מרותה גם על המשורר הלאומי, השחקן בני אלדר, בסיוע חמש מאות וחמישים תלמידיה שמיוצגים על ידי השחקנים יואב סדובסקי ולילך דייויס. הם מוציאים את המשורר מדעתו באופן שיטתי ותוך כך מוציאים מהקהל לא מעט שאגות צחוק. קריאה מבויימת מרעננת מאוד. אינני יודע אם מתכננים להמשיך להעלות את זה גם אחרי הפסטיבל. לדעתי יש מקום להפוך את התסכית להצגה ואולי אף להצמיד אליה כמה מהמערכונים הקצרים של חנוך לוין שעוסקים בהלעגה דומה של קודשי מערכת החינוך.

ההצגה הסתיימה. השעה 22:19, הרכבת הקרובה לחיפה יוצאת ב 22:31. אני פותח צעד ומגיע בזמן לכתוב מילים אלה בדרך לחיפה. בדרך לתל-אביב כתבתי ברכבת על הספרים של ג'ים קניפפל, עכשיו צריך להעתיק הכל למחשב. יכול להיות שהיה עדיף לקחת איתי לדרך מחשב ולחסוך את כפל העבודה. מחר אני מתכנן לבוא להמשך הפסטיבל…

להתראות בקרוב.

בשר גבירותי ורבותי

ליבי ואני רצים מפסטיבל סמולבמה לכיוון צוותא תוך נסיון לחמוק ממסלולים שנחסמו עבור הרצים במרוץ הלילה של נייקי. הם ימשיכו לרוץ ולא יעצרו בצוותא וכך יפסידו את ההצגה בשר גבירותי ורבותי מאת המחזאית שחר פנקס בבימוי שיר גולדברג. מגיעים במועד לתיאטרון ומגלים שעיקר הקהל מורכב מאנשים שקשורים בדרך זו או אחרת לתיאטרון.

הצגת תיאטרון על תיאטרון. על הבמה מסך אדום שתוחם זירת התרחשות עגולה. במהלך ההצגה יפתח ויסגר המסך בוריאציות שונות. התפאורנית שני טור עיצבה תפאורה שיוצרת תפיסת במה מאוד מעניינת.

שמיל שרייבער – השחקן נבו קמחי – המחזאי שבתוך ההצגה נדהם לגלות שכל הקהל ברח מההצגה שלו ונותרו שני צופים שאינם מבינים שמה שהם רואים איננו ההצגה. הקהל האמיתי, אנחנו, רואים הצגה משלנו ובה שני אנשים שהם הקהל של הצגה שאיננה מתקיימת בלית קהל.

השחקנית דינה בליי-שור היא גברת ברבריצ'י – אשת חברה שמנסה לקנות את יוקרתה ברכישת אמן, מחזאי שיפאר את ביתה ואת שמה. לשכנים יש פסנתרן ולכן גם לזוג ברבריצ'י צריך להיות אמן משלהם כסמל לכך שהם תרבותיים. בעלה – השחקן מיכאל כורש – אדון ברבריצ'י העדיף דווקא לקנות ציור לסלון אבל גברת ברבריצ'י החליטה ועכשיו יש להם אמן בבית – מחזאי. שמיל שרייבער חי אצלם כבר שנתיים ואיננו "מספק את הסחורה" לשמהּ נרכש. הוא מעוניין לכתוב מחזה מורכב שאותו הוא הוגה מזה זמן רב בזמן שהברבריצ'ים מעוניינים שיבדר את שכניהם מהר ככל האפשר. מכאן מתגלגלת ההצגה בדרכים מוזרות לכיוונים שונים. רוכשי האמן אינם מרוצים מרכישתם והאמן איננו מקבל את המרחב והזמן לכתיבת יצירת המופת של חייו, מחזה בשם "העין". המחזאי רוצה לכתוב מחזה איכותי אך כולם רוצים הרבה, מהר ובזול.

שמיל שרייבער הוא רכוש הגברת ברבריצ'י ושכיר העט שלה, לכן היא מצפה ממנו לכתוב מחזות לרוחה. היא חייבת להיות אשת חברה תרבותית כדי למחוק את הזיקה שלה למשפחת הקצבים ממנה באה. כולם "מתקנים" למחזאי את כתביו ומנוונים בכח את המחזה שלו למשהו שונה לחלוטין שעונה על ציפיותיהם. בעצם, כל האחרים כותבים באמצעותו מחזה שיכלו לכתוב גם ללא אמן בסביבתם, אך מה שהם צריכים זה אמן שיעניק להם יוקרה תרבותית, הם אינם מעוניינים באמת באמנותו. כולם כקצבים חותכים בבשר המחזה וקוצצים אותו כדי לעצב ממנו מחזה אחר כראות עיניהם. בסופו של דבר ינהגו גם במחזאי כפי שנהגו במחזה. בנסיון להציל את ההשקעה מנסים הברבריצ'ים לסחור באמן שלהם ללא הצלחה. בסוף המחזה הם מוצאים בכל זאת דרך להפיק ממנו תועלת כלשהי.

בתוך זירת המסך האדום שמעצבת את כל חללי ההתרחשות מתקיימים אירועים ששייכים למקומות שונים. השחקנים לובשים לבוש מאוד מיוחד שאיננו מאפיין מקום או זמן מסויים. המעילים עשויים ממעיין שמיכות מעוצבות בהדפסים עשירים שנתפרו מחדש לבגד מחוייט. עיצוב מאוד מעניין של מאור צבר. אני מניח שהעיצוב בא לשדר את סמלי היוקרה של אלה שאינם יודעים בדיוק מהי היוקרה הראוייה להם. אם היה בעיצוב מסר אחר, אני ככל הנראה פספסתי אותו.

ההצגה מעוררת הרבה מאוד מחשבות רקע. הזוג ברבריצ'י עוסק למעשה בסחר בבני אדם כסמל יוקרה ובעצם מחזק את זיקתו לשמו הכל-כך סמלי. האמן הוא השקעה כלכלית בלבד, סמל אצולה. כאשר מסתבר שההשקעה לא הביאה את היוקרה הראוייה, האמן הופך להיות מיותר וכל שנותר הוא לנסות להפיק את המעט שנותר מההשקעה. האמן הוא בסך הכל סחורה שניתנת להמרה. גם המחזה שלו איכותי מידי לאלה שלהם נועד או כפי שאומר אחיה הקצב של הגברת ברבריצ'י "הבשר שלי איכותי, אבל כולם רוצים הרבה ובזול".

תפיסת במה מעניינת, בימוי יצירתי של שיר גולדברג ומשחק מעולה של דינה בליי-שור, מיכאל כורש, נבו קימחי ושאר השחקנים שמחליפים דמויות עם השתלשלות העלילה, מעניקים לנו חוויה מעניינת ומטרידה. הבעייה שההצגה מעלה מוקצנת עד כדי היותה מופרכת ובכל זאת כל הרעיונות שבדרך מציאותיים מאוד, אני נתקלתי בהם אישית ואפילו יותר מפעם אחת.

הצגה עשויה היטב – מעניינת משעשעת ומטרידה, שמציגה מראה מעט עקומה בפני מי שמכיר את מערכת היחסים הסבוכה בין אמנות, מעמד וממון.

בשר, גבירותיי ורבותיי מאת: שחר פנקס בימוי: שיר גולדברג תפאורה: שני טור     תלבושות: מאור צבר תאורה: מרטין עדין מוסיקה מקורית: דניאל סלומון

משתתפים: – דינה בליי-שור – מיכאל כורש – נבו קמחי – שי זביב – סנדרה שונוולד – זאב שמשוני

בשולי הדברים – הגיג פרטי שלי. במהלך ההצגה לא יכולתי שלא להגות בחוויה פרטית מעברי. אין לזה, מן הסתם, שום קשר אל ההצגה.

שנים רבות חלמתי ללמוד צילום ולהפוך את האמנות שהייתה אצלי בחזקת תחביב למקצוע שיפרנס אותי תוך עבודת יצירה אומנותית מהנה. בגיל לא צעיר, לאחר שהתבססתי מעט כלכלית הרשיתי לעצמי ללמוד צילום בלילות במקביל לעבודת היום שלי וכעבור ארבע שנות לימוד פתחתי עם שותפתי ללימודים סטודיו לצילום פרסומת. קיבלנו הזמנת עבודה, אך הלקוח לא היה מעוניין במה שאנחנו הצענו, הוא ידע טוב מאיתנו כיצד צריכים להראות הצילומים. כך היה גם עם השני והשלישי ולאט לאט בשלה בי ההכרה שאינני עוסק באמנות אלא בהמרת רעיונות שטחיים, בלשון עדינה, של לקוחותי לצילומים גרועים. המשכנו לחלום על האמנות שנעשה אך למעשה "סיפקנו ללקוחותינו את הסחורה" שהם רצו. באחד הימים קיבלנו הזמנת עבודה לצילום באולם תצוגת רהיטים ענק שנפתח באזור. לאחר שהלקוח שמע את הצעותינו כיצד נבחר פריט מסויים שיהיה המייצג וכיצד נציג יוקרה על ידי בידוד אותו פריט באמצעות פוקוס סלקטיבי ותאורה יצירתית הוא פסק "אני רוצה את כל אולם התצוגה בתוך הצילום". לא עזרו לנו כל מילות השכנוע, הלקוח קיבל את מה שדרש – צילום איום ונורא שכל אוחז מצלמה יכול היה לצלם בנקל. הודעתי לשותפתי שאינני יכול יותר. פירקתי את הסטודיו למורת רוחה של שותפתי שהייתה עד אז גם חברה טובה. לפחות שנתיים לאחר אותו אירוע לא יכולתי לצלם כלל. הפסקתי גם לבקר בתערוכות צילום, ציור וכל אמנות אחרת למשך תקופה ארוכה. נשאתי איתי הרבה מאוד זמן את תחושת העלבון והגועל על ההשפלה העצמית ועל כך שהוצאתי מתחת ידי עבודות ממש כמו אלה שבזתי להן בעבר. עד כאן הגיג פרטי שאיננו קשור בשום דרך אל ההצגה… אולי.