ארכיון תג: ספרים

תחנה סופית – ערד | אדיבה גפן

דקלה שושקוביץ, מספרת כמנהגה בגוף ראשון על הרפתקאותיה וחוויותיה. הפעם היא מחפשת אחר אחותה שנעלמה. רק כעבור חמישים עמודים יוודע לה ש'גופתה של סמדר היפה נמצאה מוטלת במכונית, על פסי הרכבת בואכה קריית גת'. אנחנו יודעים מראש את מה שהיא עדיין לא יודעת – זה כתוב על גב הספר.

תחנה סופית - ערד | אדיבה גפןמהספרים הקודמים שקראתי – נעדרת וצל של מלאך – אני כבר מכיר את דקלה ואת הנפשות הפועלות לצידה – סמי ג' החוקרת, ששון הבלש, אבינקה, קופר ואחרים. הספר 'תחנה סופית – ערד' קדם להם – הוא הספר הראשון עם דקלה ויש כאן אקספוזיציה קצרה של הדמויות העיקריות. בספרים הבאים, אלה שקראתי קודם, אין אקספוזיציה וקל מאוד להתוודע לכל הדמויות גם בלעדיה. השפה בספר קולחת וברורה וההתרחשויות, לרבות מחשבותיה של דקלה, קלות להבנה. דקלה יוצאת להתחקות אחר הדברים שהובילו למותה של אחותה על מסילת הברזל. היא לא מוכנה לקבל את הפסיקה הכמעט מיידית של קצין המשטרה שזוהי התאבדות. למֶדי היו תוכניות רבות להמשך החיים – לא יכול להיות שהיא התאבדה. מֶדי היא אחותה החורגת של דקלה. אחרי שאמה של דקלה מתה, אבינקה התחתן עם תמרה שבאה מערד והביאה איתה את ביתהּ סמדר.

דקלה מתעלמת מאזהרותיו של סגן-ניצב שביט שמינה את עצמו לחקור את ההתאבדות. על אף הוראת הקצין לשחרר את הגופה לקבורה, דקלה מעכבת את ההלוויה. היא מתחילה לחקור בעזרת הנער שון-פון ש"מתנדב" לעקוב מחלון ביתו אחר המתרחש בביתה של מֶדי במקום ללכת לבית הספר. כשמתחילים לקרות דברים חשודים הוא מזעיק את דקלה לבוא, ורותם לעזרתה את אחיו קופר. איכשהו, בכל מקום שדקלה מגלה משהו צץ סגן-ניצב שביט ומזהיר את דקלה לא להתערב בחקירה שלטענתו כבר הסתיימה.

בינתיים מופיע בארץ הבעל שממנו עמדה סמדר להתגרש. מתברר שלבעל יש קופת שרצים נכבדה. דקלה יוצאת לגשש בערד – המקום שבו קרו פעם כל מיני דברים ש"לא מדברים עליהם" בקשר למשפחתה המקורית של סמדר. קופר יוצא גם כן לערד ועד מהרה שניהם נתקלים במסכת איומים וקופר אף חוטף מכות מהבריונים של "יומיים" שעוד נפגוש אותם בעתיד. והנה שוב מופיע קצין המשטרה שפועל להסיר את דקלה מדרכו. הדברים שדקלה מגלה בעזרת קופר, סמי, ששון ואבינקה חושפים מעשי שחיתות מהעבר הרחוק בערד. גיבורי שחיתויות העבר גדלו והתפתחו ועכשיו הם בעלי כח רב ושליטה בהרבה מערכות. דקלה שקבלה אזהרות מילוליות ומוחשיות יותר ממספר כיוונים איננה נרתעת – היא נחושה להוכיח שאחותה לא התאבדה. ותוך שהיא מגלה כיצד ובידי מי אחותה נרצחה היא חושפת מערכת קשרים מפותלת.

הספר מהיר מאוד ומותח, הפרקים קצרים ומושכים קדימה והספר נותן לקורא הרגשה של שותפות נעימה. הסופרת "שתלה" רמזים לאורכו של הספר שמובילים אותי לניחושים שמתבררים כנכונים לניפוח האגו. ממש בתחילת הספר מופיע הרמז הראשון שנותר סתום כמעט עד סוף הספר.

בסיום הספר אנחנו מקבלים הוראות להכנת רוטב בלגן של החוקרת המהוללת סמי ג'. סמי שוקלת מאה קילוגרם ומניפה בקלות את עצמה ומשאות כבדים. בספר הבא היא תשקול מאה ועשרים קילוגרם, ובזה שאחריו תגרור עם מניסקוס כואב מאה וחמישים קילוגרם. אני מאוד אוהב את הצוות שבספרים אלה אך אני חושש לשלומה של סמי אם יהיה ספר נוסף בסדרה.

צל של מלאך – אדיבה גפן

כשדקלה מתעוררת מעלפון שהתרחש עוד בטרם פתחנו את הספר, היא שומעת את המילים 'דוקי, את שומעת אותי?'. לוקח לה לא מעט זמן להיזכר מיהו האדם שנהג לכנות אותה בשם 'דוקי', ובינתיים העלילה ממשיכה לרוץ קדימה. אנחנו נכנסים אל הפרק הראשון כאשר הדרמה בעיצומה ואין לה כוונה להפסיק עד סוף הספר.

אני כבר מכיר את דקלה מהספר 'נעדרת' שקראתי לפני כשלושה חודשים. מגב הספר אני מבין שספר זה קדם לנעדרת, וכן שקדם לשניהם ספר נוסף בכיכובן של סמי ודקלה. דקלה שושקוביץ עובדת במשרדה של החוקרת הפרטית סמי ובעצם מובילה את החקירות כראות עיניה. בספר זה סמי שוקלת מאה ועשרים קילוגרם ובולסת קרואסונים. בספר 'נעדרת' היא כבר נושאת על המניסקוס הדואב מאה וחמישים קילוגרם ובולסת סברינות.

הספר 'צל של מלאך' של אדיבה גפן, ממש כמו הספר הקודם שקראתי, הוא מותחן בלשי מהיר ורווי התרחשויות. דקלה מספרת בגוף ראשון בשפה פשוטה וברורה את עלילותיה במהלך החיפוש אחר אנג'ל – המלאך שנעלם מחייה לפני שנים, הפציע לרגע בבית היונה בעכו ושב ונעלם. לדברי נעימה שמתנדבת בבית היונה, אנג’ל מנהל את בית היונה שהוא מעין 'הוסטל לאנשים שהם קצת כאלה… מוגבלים'.

דקלה מחליטה לחקור את הופעת אנג'ל ואת העלמותו והתמונה מסתבכת מרגע לרגע. ה"רעים" מתבררים כטובים, ה"טובים" הופכים להיות דווקא הרעים. כשהתמונה מתחילה להתברר, אנחנו מבינים שבעצם הלכנו בכיוון לא נכון וקיימות הסתעפויות נוספות שבהן מתרחשים דברים עלומים.

כעבור ימים אחדים דקלה מגלה לרגע את ג'ואנה היפה שלא הייתה תמיד ג'ואנה, ואת הקשר שלה לאנג'ל שהיה פעם ייעוד. ובעוד דקלה מנסה לדלות פרטים על משפחת סילברסטיין ששלחה את גבי מלך הגברתן לאיים עליה, מתברר לה שוב שמה שנראה על פני השטח, שונה ואף הפוך מהמציאות. ובינתיים היא נתקלת בדמויות משנה שוליות ברקע הסיפור שבאופן מפתיע מקבלות ממדים חדשים שמערערים את העלילה.

חוקרי המשטרה רב פקד גילון ופקד בנדר דורשים מדקלה ומסמי להפסיק להפריע לעבודת המשטרה. דקלה, כדרכה, ממשיכה לפי ראות עיניה ואף רותמת לצידה את בנדר החתיך. יחסי דקלה ובנדר מתהדקים וגולשים לאזורים אינטימיים. גילון, שחושש מדליפת מידע, מוריד את בנדר מהחקירה. בינתיים דקלה מגלה ממצאים חדשים, בנדר מציג את הגילויים לגילון שמחזיר אותו לחקירה. השתלשלות העניינים גולשת לכיוונים מפתיעים. בספר 'נעדרת' היחסים בין דקלה ובנדר כבר מבוססים ושניהם יודעים לנצל את הקשר היטב למטרותיהם.

כמו שאר הספרים של אדיבה גפן, גם ספר זה מחולק לפרקים קצרים מאוד שמאפשרים לעצור בקלות, אבל ההתרחשויות מושכות לקרוא עוד פרק ועוד פרק, וכך אני מסיים את הספר בחטף תוך קריאה רצופה אל תוך הלילה.

ספר בכיף. קל ונח לקריאה, מעט משעשע ומאוד מסקרן ומותח.

בסוף הספר אנחנו מקבלים מתכון למרק דגים. הספר הקודם בכיכובן של דקלה וסמי נקרא 'תחנה סופית ערד'. בסוף הספר ההוא היה מתכון שסמי לא הייתה מרוצה ממנו. מתכון מרק הדגים בא כתיקון חווית המתכון ההוא.

ספרים מאת אדיבה גפן שמוזכרים ב'תרבות הפנאי'

כנרת, זמורה-ביתן, דביר תש"ע 2010 285 עמודים

דבר שמתחפש לאהבה – גליה עוז

דבר שמתחפש לאהבה - גליה עוזבטרם קראתי את הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' שמעתי את הראיון המדובר של גליה עוז עם דנה וייס, ולפני כן קראתי ושמעתי את ההתייחסויות לספר ולראיון. זה איננו סדר שמאפשר קריאה בראש נקי.

'אל תקרא את זה. זה יעשה לך רע.
למה לך לגרד את הפצעים?'

כך אמרה לי אשתי שתחייה.
קראתי.
זה עשה לי רע.
כצפוי.

לפני קצת יותר מארבע שנים קראתי את הספר 'קופסה שחורה' של עמוס עוז
תהיתי מה עבר על הסופר שכתב על חיי משפחה מעוותים, מכאיבים וכואבים. קראתי עכשיו את סיכום חוויותיי מקריאת אותו ספר ונתקלתי בפסקה הבאה שכתבתי זמן רב לפני שיצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה':

'כל אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.'

אינני מכיר את גליה עוז, לא כאדם ולא כיוצרת. אינני יודע עליה דבר, ואלמלא יצא הספר 'דבר שמתחפש לאהבה' לאור ועורר הדים רמים, אפשר שלא הייתה לוכדת את תשומת ליבי.

עמוס עוז הוא דמות מוכרת שאי אפשר להתעלם ממנה בחייו וגם אחרי מותו. יש לו תדמית ציבורית ברורה של איש טוב, אדם מוערך ואפילו יפה הבלורית והתואר. על זה צריכה כל המשפחה להגן, שהתדמית הציבורית שלו לא תפגע. זה ברור שמה שכותבת הבת הסוררת לא נכון ולא יכול להיות נכון – כי הוא איש טוב. זו הסיבה להעמדת הפנים של כולם בפני זרים. אני מכיר את זה היטב, ממש מקרוב.

התלבטתי אם לכתוב שורות אלה. אני כותב בעיקר לעצמי ואני יודע שמספר קוראי זעום יחסית כך שדברי ממילא לא יעוררו הדים. גם גליה עוז לא התכוונה לכתוב את הספר כאשר כבר נראה היה שאין יותר ממה לחשוש – הרי הוא כבר איננו. אלא שאז הגיעה "משלחת פיוס" שהזכירה שהדברים לא קרו ושאין סיבה לכבס בחוץ. זוהי בעצם ההוכחה שיש על מה לדבר וצריך להוציא את זה החוצה. בראיון היא אומרת 'אני רוצה להדליק פנס למי שגדל כמוני.'

גליה עוז מרחיקה את עצמה מהסיפור על ידי שימוש במובאות מספרות קלסית [צ'כוב] ומספרות מחקרית. קשה לה לחטט בפצעים. זה מכאיב, אבל מקנה את התחושה שצלחנו את הכאב העיקרי, ובכל זאת הוא קיים – במחשבות, בזיכרונות, בחלומות ובאין ספור אסוציאציות מחוויות היום-יום. אינני בטוח שהיא כתבה את זה, יכול להיות שזה מה שאני קלטתי וחוויתי.

אני מבין היטב את שם הספר 'דבר שמתחפש לאהבה'. אני מכיר היטב את התחפושת ומרבית הטכניקות שמתוארות בספר מוכרות לי היטב, אף שמעולם לא ניסחתי אותן לעצמי במילים כה ברורות. להסיר ספק, אינני המושא של תחפושת אהבה, אבל חוויתי אותה ממש מקרוב. הייתי אפילו כלי שרת בידי אותה תחפושת.

האלימות היא פירוק של תסכול, זעם, אשמה… אבל לא התרחש שום פשע – מילים אינן משאירות סימנים גלויים לעין. היום גם למילים מתייחסים כאל אלימות, קוראים לזה שיימינג, אבל דברים שנעשים ונאמרים ללא קהל אין בהם אפילו משום שיימינג. נראה לי שאני מערבב כאן דברים מהספר עם דברים שאינם בו, אבל מן הראוי שנבין שגם אם לא רואים את הצלקת – היא שם, איננה מגלידה בנקל, וכל גירוד פותח אותה מחדש גם כשהאב האלים כבר מבוגר וחולה וגם אחרי מותו.

כאשר נראה שהאמת עלולה לזלוג אל האור משתמש האב האלים בטכניקות ליפות את עצמו, לחסום את המידע שעלול לצאת ולהציגו כְּשִׁקְרִי מראש. הוא מספר בסוד את אותם דברים למספר אנשים שונים כדי ליצור מצג שוא של עובדות מוכחות שכולם יודעים, ואז השמועות על ה"עובדות" מגיעות גם אל מושא האהבה. הוא שולח שליחים למטרות פיוס שכוונתם לדרוש התנצלות בפני המורם מעם. ה"אוהב" מעניש אנשים שאותם ה"נאהב" אוהב, ומרמז באופן ברור שאם ה"נאהב" יוציא את דבר האלימות לאור – יסבלו מכך אהוביו. זה נשמע מעט מורכב, אבל אני מכיר את זה ממש מקרוב. זה גרם לי לנהוג באופן שאיננו חביב עלי כדי להגן על אחרים.

טכניקת הלעגה שמוכרת לי היטב גם-כן היא הקטנת הישג על ידי הצגתו כהישג גדול במידה מגוחכת. עמוס עוז נקט בטכניקות אלו כנגד בתו מספר פעמים, ואף השאיר אחריו שלושה מסמכים פומביים – כתב ברכה לבת המצווה שמאוחסן בספריית הקיבוץ, ביקורת נוטפת קלישאות שמתחפשת לחיובית בארכיון של כתב עת, ספר שהוצא לאור ולכן זמין לכולם. בנוסף לאלה קיים גם מכתב שבו עמוס עוז אומר לבתו שהוא אכן הרביץ לה – כמקובל, לא ממש מכות, או משהו כזה.

לקרוא או לא לקרוא? –
לא לקרוא – זוהי זוהמה פרטית של אחרים.
אז למה קראתי למרות אזהרותיה של אשתי?

כי הרגשתי שיש כאן יותר ממה שרואים ושומעים על פני השטח ברכילויות ובראיונות שמציפים אותנו בנושא. ברור לי שהכתיבה גרמה לגליה עוז סבל רב. הנבירה בפצעים שעשויים להגליד כבר מיותרת לחלוטין. הכתיבה גם מלווה בלא-מעט רגשי אשמה, וכן – ברור שהסביבה תאשים את הכותבת שמכבסת בפרהסיה את הטינופת הפרטית. כתיבת טור זה מלווה גם כן בסבל וברגשי אשמה. למה לי? הרי אפילו קתרזיס לא יצא לי מזה.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אוהבים לחוות סבל של אחרים? לא? – אז למה אתם קוראים ורואים סרטים שעוסקים בפשע, בתאונות, באסונות ובתככים? כי זה "בידור", זה לא אמיתי, זו בְּדָיָה. אבל הספר הזה עוסק באנשים אמיתיים שיש להם שם. גליה עוז נמנעה מלקרוא את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז, עד שבאה משלחת ההשתקה והבהירה לה שזה לא נגמר. כשהתחלתי לכתוב שורות אלה הזמנתי את הספר 'ממה עשוי התפוח' של עמוס עוז ולמחרת ביטלתי את ההזמנה – די – הצלקות כבר מדממות.

המבוך – קייט מוֹס

כמעט שש מאות עמודים של מתח מתמשך רווי בתעלומות מסקרנות.

"העבר הושיט את ידו וניסה לאחוז בה. בין אם תרצה בכך ובין אם לאו."

המבוך - קייו מוֹסלתובנה זו מגיעה אליס בחדר דומם ונטוש ביום רביעי 6 ביולי 2005. אנחנו פוגשים את אליס לראשונה יומיים לפני כן במערה מסתורית בפסגת סוּלארָק שבדרום מערב צרפת ומלווים אותה בעקבות חידת המבוך עד יום שישי באותו שבוע. רק שבוע וכל-כך הרבה תהפוכות מטלטלות אותה בין מקומות וזמנים, בין מציאות וחזיונות מהעבר הרחוק.

את אַלָאיס אנחנו פוגשים ביולי 1209 בטירת קומטאל בקָרקאסוֹנָה ומלווים אותה עד מרס 1244 לאורך מסע הצלב של נוצרים קתולים נגד נוצרים קתרים, אלה שמתקראים 'בוֹן קרֶטיאן' כלומר 'נוצרים טובים'.

דוקטור אליס טאנר מתנדבת בצוות שמבצע חפירה ארכיאולוגית פרטית במימון גורם עלום. היא איננה ארכיאולוגית, היא מרצה לספרות אנגלית של ימי הביניים. ביום האחרון של שהותה באתר החפירות מגלה אליס פתח של מערה שחושפת ממצאים בני שמונה מאות שנה, שקשורים לתעלומת המבוך, לשלושה ספרים מסתוריים שנושאים חוכמות מן העבר – העבר שמקושר לאַלָאיס מקָרקאסוֹן.

הספר מדלג בין שתי התקופות ומספר את סיפורן של אליס ושל אַלָאיס לסירוגין. הרבה דמויות חורשות מזימות ובוחשות בשתי העלילות. לא קל לעקוב אחר ההתרחשויות ואני נאלץ מידי פעם לשוב לאחור לוודא שאני מבין במי מדובר. גם שמות המקומות מבלבלים. המקום שבו אַלָאיס חיה ופעלה נקרא בשפה האוקיטנית קָרקאסוֹנָה, ובשפה הצרפתית המאוחרת קָרקאסוֹן. שמות המקומות בספר משתנים בהתאם לתקופה שבה מדובר. גם זה מקשה מעט על הקריאה אבל המתח בשתי העלילות מושך קדימה ומפצה על הקושי.

ספר מאוד מעניין שמתבסס על מידע היסטורי מתובל בסיפורים מרתקים משתי התקופות. הסיפורים מגובשים היטב וברורים גם כאשר הם מערבים בעלילה את המחשבות, הדימיונות והחלומות של גיבורותינו. סיפורי שתי התקופות סובבים סביב מערכת סודות, שלושה ספרי חוכמה שמורים היטב, טבעת ומטבע בעלי ייחוד וזהוי מיוחד, ובמרכז העלילה סמל המבוך.

המקומות והמסלולים שמוזכרים בספר מפורטים מאוד וכמנהגי במקרים כאלה אני עוקב אחרי ההתרחשויות במפת גוגל. השמות כתובים בשני ניבים צרפתיים בתעתיק עברי שאיננו מקל על החיפוש. בכל זאת הצלחתי לאתר את מרבית המקומות המעניינים על המפה. את הכפר לוֹס סֶרֶס לא הצלחתי לאתר במדוייק כי הוא, ככתוב בעמוד 593, "לא מופיע במפה. הוא קטן מדי."

הנה המפה שהכנתי לעצמי במהלך הקריאה, ואני מקווה שבחלוף מגפת הקורונה העולמית אוכל לצאת לטיול בעקבות אַלָאיס ואליס ולהכיר את הטירות האדירות ואת הפסגות המרהיבות. בינתיים אני ממשיך לשוטט בספרים ובמפות גוגל.

LABYRINTH – Kate Mosse 2005
המבוך – קייט מוֹס
תרגום: אינגה מיכאלי | עריכת תרגום: נעמי גליק-עוזרד | עריכה לשונית: יעל שלמון
הגהה: ירון נבו | עיצוב עטיפה: יפה נוימן | עיצוב העימוד: צילה אזולאי 
596 עמודים 2008 
גב הספר באתר אופוס הוצאה לאור

הפינה האישית

קוריוז מתעתע מתרחש במחשבתי מידי פעם במהלך הקריאה. בזמן שאני מדלג מאליס טאנר לאַלָאיס וחזרה, צץ בראשי שמה של אליסיה גריס ואיתה גם מעלליה בספר אחר שקראתי לפני מספר שבועות – מבוך הרוחות מסדרת בית הקברות לספרים נשכחים של קרלוס רואיס סאפון.

מבוך הרוחות – קרלוס רואיס סאפון

חווית קריאה מדהימה שמערבת את כל החושים ומעלימה לחלוטין את העולם שמסביב – מומלץ !!!

כך כתבתי על הספר 'צלה של הרוח' שהיה אז הספר היחיד על בית הקברות לספרים נשכחים. בינתיים הגיעו בעקבותיו ספרים נוספים שכולם הקנו לי אותה חוויה, ואפילו עם ערך מוסף – כבר הכרתי חלק מהדמויות וידעתי דברים שקרו להם או שיקרו להם בעתיד.

מבוך הרוחות - קרלוס רואיס סאפון

קרלוס רואיס סאפון כתב כל אחד מהספרים הנוספים בסדרה כהעמקה של הספרים הקודמים. אלה אינם ספרי המשך אלא ספרים שמוסיפים רבדים נוספים ונקודות מבט שונות לאותן השתלשלויות אירועים. בספר זה אנחנו כבר מכירים את מרבית הדמויות, אבל הדמות שמובילה את העלילה, אליסיה גריס, מופיעה כאן לראשונה. היא נקלעת אל בית הקברות לספרים נשכחים בדרך שונה לחלוטין מזו שאחרים מגיעים אליה. הקריאה גוררת אותי לעלעל בספרים הקודמים. אינני מוצא אותה שם, אבל את תוצאות מעשיה שמתוארים בספר 'מבוך הרוחות' אני מוצא בספר הקודם 'אסיר השמים'.

הנשים בספר יפות תואר להפליא ומודעות היטב ליופיין הכובש. הגברים, לעומתן, רחוקים מאותו יופי ומרגישים שאינם ראויים לנשים שאיתם. אהבתם עזה ולכולם סודות שהם נוצרים מפני יקיריהם משום שחשיפתם עלולה לגרום להם עוגמת נפש. אותם סודות גלויים גם בפני אלה שמהם הוסתרו, וגם הללו מגנים על יקיריהם מפני אותם סודות בדיוק ומאותה סיבה. הרבה דברים משנים את הצורה שנתפסו לראשונה, הטובים מתגלים כרשעים רוקמי מזימות, חלשים ועלובים מתגלים כחזקים ואפילו כרוצחים בדם קר. איננו יודעים מי עם מי ומי נגד מי וכשהדברים מתבררים אנחנו מופתעים ותמיד נכונות לנו עוד הפתעות.

מבוך הרוחות הוא הספר הרביעי והאחרון בסדרת בית הקברות לספרים נשכחים. הספר מורכב משני חלקים, בראשון 400 עמודים ובשני 439 עמודים. יש לקרוא את הספרים ברצף משום שהם שני חלקים של אותו ספר. אני מניח שחילקו את הספר לשניים כדי שהספר לא יהיה עבה מִדַּי. לא אתפלא אם הייתה גם כוונה להעלות בכך את מחיר הספר. שלושת הספרים הראשונים בסדרה מצויים על מדפי ספרייתי. את שני חלקי הספר מבוך הרוחות שאלתי מהספריה העירונית יחדיו. במהלך הקריאה דילגתי מידי פעם אל הספרים הקודמים כדי להזכר בדברים שכבר ידעתי. עכשיו אני מתחיל לקרוא מחדש את הספרים במטרה להשלים את החוויה עם עובדות שלא היו ידועות לי בקריאות הקודמות. חנויות הספרים סגורות מזה זמן רב בגלל מדיניות ההתגוננות מפני נְגִיף הַקּוֹרוֹנָה. לכשתפתחנה החנויות אני מניח שאקנה לעצמי את 'מבוך הרוחות' – אני מעוניין להחזיק את כל הסדרה ברשותי ולדלג אליה מידי פעם.

סדרת בית הקברות לספרים נשכחים

בדפי הפתיחה של הספר השלישי והרביעי בסדרה כתוב:

בית הקברות לספרים נשכחים

ספר זה הנו חלק מסדרה של ספרים, שמשתלבים בעולם הספרותי של בית הקברות לספרים נשכחים. הספרים שנמנים עם התחום הזה קשורים אלה באלה באמצעות הדמויות והאירועים, האמצעים הספרותיים והנושאים, אם כי כל אחד מהם יוצר סיפור משלו, בלתי תלוי באחרים ושלם בפני עצמו.
את הסיפורים השונים שמגיש בית הקברות לספרים נשכחים אפשר לקרוא בכל סדר או בנפרד, והם מאפשרים לקורא להכיר ולחקור את המבוך שלהם דרך דלתות שונות ובדרכים שונות, אשר בהתחברן יחד יוצרות את לב-לבו של הסיפור.

הסופר כתב את הספרים כך שניתן לקרוא אותם בכל סדר או בנפרד, אך מהיכרותי עם הספרים אני ממליץ בחום לפתוח ב'צלה של הרוח' ולהמשיך בקריאת הספרים לפי סדר פרסומם – 'משחקו של המלאך', 'אסיר השמים' ולבסוף 'מבוך הרוחות' שעלילותיו נודדות גם למדריד וחזרה לברצלונה. ספר זה הוא האחרון בסדרה. הסופר, קרלוס רואיס סאפון, נפטר בגיל 55 מסרטן המעי הגס ב-19 ביוני 2020.

בתחילת הספר 'צלה של הרוח' מספר דניאל סֶמפֶּרֶה כיצד הביא אותו אביו לראשונה לבית הקברות לספרים נשכחים ברחוב אַרְקוֹ דל תֵּאַטְרוֹ בברצלונה. בדף הסיום מסופר כיצד מביא דניאל את בנו, חוּלִיאָן, לאותו מקום סודי:

גבר צעיר, ששיבה קלה זרקה בשערו, צועד ברחובות ברצלונה, הלכודה תחת שמים של אפר ושמש מהבילה, הזולגת על שדרות הרְמִבּלֶס במחרוזת נחושת נוזלית. הוא אוחז בידו של ילד כבן עשר, שבמבטו שיכרון המסתורין שעוררה בו הבטחתו של אביו עם שחר, ההבטחה של בית הקברות לספרים נשכחים.
"חוליאן, את מה שתראה היום, אסור לך לספר לאף אחד. לאף אחד."
"אפילו לא לאמא?" שואל הילד בקול קטן.
אביו נאנח, נסתר מאחורי החיוך העצוב שרודף אותו כל חייו.
"לאמא כן, כמובן," הוא משיב. "אין לנו סודות ממנה. לה אתה יכול לספר הכול."
כעבור רגע קט מיטשטשות בהמון דמויותיהם של האב והבן, וצעדיהם נעלמים לעד בצלה של הרוח.

בסיום 'מבוך הרוחות' מביא חוליאן, שהתבגר בינתיים, את ביתו, אליסיה סֶמפֶּרֶה, לבית הקברות לספרים נשכחים:

גבר צעיר, שבראשו כבר כמה שערות שיבה, הולך ברחובותיה של ברצלונה ערפילית תחת ירח זורח בשדרות סנטה מוניקה, בתוך פס כסוף שמלווה את צעדיו. הוא מחזיק בידה של ילדה כבת עשר, מבטה מצועף מסתורין נוכח ההבטחה שהבטיח לה אביה לעת ערב, ההבטחה לבית הקברות לספרים נשכחים.
"אליסיה, מה שתראי הלילה אינך יכולה לספר לאף אחד. לאף אחד."
"אז זה יהיה הסוד שלנו," היא אומרת בלחישה.
אביה נאנח, נחבא בחיוך העצוב הזה שמלווה אותו כל חייו.
"ברור. זה יהיה הסוד שלנו לתמיד."
באותו רגע השמים מתפוצצים במעגלי אור, ולרגע הזיקוקים של טקס הנעילה לוכדים את הלילה של ברצלונה שלעולם לא יחזור.
כעבור זמן-מה אב ובתו, דמויות ערפיליות, מתמזגים בהמון השוטף את השדרות, צעדיהם אובדים לעד במבוך הרוחות.

המקומות והדרכים אליהם מתוארים בספר בצורה מפורטת, וניתנים לאיתור על מפות ברצלונה ומדריד. במהלך קריאת 'צלה של הרוח' בניתי מפה של המקומות שמוזכרים בספר מתוך כוונה לשוב יום אחד ולטייל בעיר עם הספר בידי. בקריאת הספרים הבאים הוספתי מקומות למפה. אני מניח שבטיולי הבא לברצלונה לא אשא איתי מטען של חמישה כרכים, אבל המפה והוראות ההגעה לכל מקום יהיו במפת גוגל שהכנתי. לאחרונה נודע לי שכבר מתקיימים סיורים מאורגנים בין אתרי הספרים שבסדרה.

האתרים בברצלונה

מפת האתרים במדריד

קישור למפת האתרים במדריד

נעדרת – אדיבה גפן

"בום. ב ו ו ו ו ם!!!" מהמילה הראשונה בספר מתחילה ההתרחשות ואינה נחה לרגע. הספר "נעדרת" של אדיבה גפן הוא מותחן בלשי מהיר ורווי התרחשויות. דקלה מספרת בגוף ראשון בשפה פשוטה וברורה את עלילותיה במהלך חיפוש נערה שברחה מהבית. הבלשית דקלה מתחקה אחר עקבות הנערה במטרה להשיבה להוריה ששכרו את שירותי משרד החקירות של סמי שבו היא עובדת. היא מוצאת את הנעדרת ומאבדת אותה כמעט מייד – הפעם לתמיד. זה לא ספוילר – את זה אנחנו יודעים כבר בעמוד השני.

מכאן מתחילים הדברים לשנות צורה ומשמעות. מה שנראה לפני רגע ברור מקבל פרשנות חדשה שמשבשת את כל מה שחשבנו שכבר אנחנו יודעים. דקלה יוצאת לנבור בסבך ההתרחשויות וללקט מידע מאנשים שהיא חושבת שיכולים להועיל. היא יודעת להפעיל אנשים ולגרום להם לדבר יותר ממה שרצו, אבל לפעמים יש לכך מחיר. בינתיים סמי, בעלת משרד החקירות, שרועה עם מאה וחמישים הקילוגרם במשרד ומבכה את המניסקוס הכואב שלה תוך בליסת עוגות וממתקים. דקלה היא זו שמסתובבת בשטח ומסתכנת לא מעט.

קופר, שהיה בן זוגה של דקלה עד שנעלם בלי להותיר סימן, מופיע פתאום כאילו לא קרה דבר ומנסה לחדש את הקשר. דקלה, שעדיין נמשכת אליו, מנסה לחמוק ממנו בכל דרך – היא כועסת ופגועה ואיננה רוצה להיפגע בשנית. העלילה מסתבכת כשמתברר שיש לנו עסק עם "ארגון חינוכי" שמתנהל ככת לכל דבר. הכת מלמדת את חברותיה וחבריה על האור הגדול, על ליקויי החמה שמביאים את החורבן ועל מלחמת גוג ומגוג שאפשר להתגונן מפניה באמצעות קורבן אישי. כמו-כן, הכת מעניקה לחבריה גם טיפול נפשי וכלכלי.

אלה שהיו "הטובים" מתבררים כמשהו אחר לגמרי. דקלה נרדפת על ידי מערכת משומנת שמטרתה למנוע ממנה את האפשרות לחשוף את העובדות. סמי מצטרפת לדקלה ליקנעם אחרי ששמעה ממנה על מלך הסברינות, דבר שמעיר אותה מתרדמת המניסקוס ומקים אותה מרבצה. במעלה תל יקנעם, מול הנוף המרהיב, סמי מזכירה את סיפורי התנ"ך שהתרחשו ברכס הכרמל, בתבור, בעמק ובהר מגידו. על סיפורים אלה נשענים כל איומי החושך שמהם נבנית הכת של "האם הגדולה" דבורה מגדיאל.

הספר מחולק לפרקים קצרים מאוד שמאפשרים לעצור בקלות, אבל ההתרחשויות מושכות לקרוא עוד פרק ועוד פרק, וכך אני מסיים את הספר בחטף תוך קריאה רצופה אל תוך הלילה.

ספר בכיף. קל ונח לקריאה, מאוד מסקרן ומותח, מעט מטריד אך לא במידה שמדירה את שנתי בסיום הקריאה.

אינני חובב סברינות, אך עבור אלה שסיפורי הסברינות עוררו את בלוטות הטעם והיצר שלהם, מצורף בסוף הספר סיום מתוק בדמות מתכון.

כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2012. 303 עמודים.

ספרים מאת אדיבה גפן שמוזכרים ב'תרבות הפנאי'

כל הדברים היפים – שילה ענבר

ספר מתח קליל וזורם, כתוב בלשון פשוטה וברורה ומחולק לפרקים קצרים שמאפשרים עצירה בכל רגע. ספר שכיף לקרוא בו, מותח במידה ראויה שמושכת את הקריאה מפרק לפרק בקלות. בהחלט מתאים להגדרתי לספר נסיעה.

ליה גרין מספרת בגוף ראשון כיצד התגלגלה להיות בעלת פאב אירי נידח אי שם בצפון הארץ. היא רצתה להתנתק מעברה בפרקליטות ולחיות ללא מחויבויות מיותרות, אבל העבר איננו מרפה ממחשבותיה. הפאב שלה נפתח בשעה קבועה כל ימות השנה ומתנהל לפי שעון גריניץ' כראוי לפאב אירי.

בפרקליטות היא ניהלה תביעה נגד מנהל מלון שממנו נעלמה ילדה לפני שבע שנים. המשפט הסתיים לפני כשנתיים בזיכוי הנאשם. והנה, בדיוק באותו תאריך כעבור שבע שנים נעלמת ילדה אחרת מאותו מלון באופן דומה. בעל כורחה היא נגררת לחקירת האירוע החדש שמקים מרבצם את כל השדים שרודפים אותה בראשה.

בסיבוב זה היא איננה פועלת בשירות החוק אלא במטרה להחזיר את הילדה שנעלמה למשפחתה. מנו, חוקר משטרה שפרש בעקבות זיכוי הנאשם שחקר, פועל לצידה. הם חוקרים באמצעים ובשיטות שאינם עומדים לרשות המשטרה בגלל מגבלות חוקיות וטכנולוגיות.

הספר בנוי היטב ומוביל אותנו מהפתעה להפתעה. אינני עושה ספוילר כשאני מספר לכם שהסבך שמעיק על ליה ועל מנו מותר בסוף הספר כי זה ברור שזה יקרה, רק שאין לנו מושג כיצד. וכאן, בחלקו הרביעי של הספר, אני מאוכזב מעט מהתערבות האל מהמכונה. קיוויתי לפתרון לוגי מחוכם יותר במתכונת מה שקראתי בחלקי הספר הקודמים. בכול זאת גמעתי את החלק הרביעי – כמאה עמודים – ברצף קריאה אחד, לא רק בגלל המתח אלא בעיקר משום שאינני מחויב יותר לקום בבוקר לעבודה.

זהו ספרה הראשון של שילה ענבר שעבדה בפרקליטות ועכשיו מפעילה פאב, אך להבדיל מבת דמותה – ליה גרין – היא עובדת כעורכת דין פרטית.

לקרוא? בהחלט כן. הספר חביב וקל, מותח במידה ואיננו מותיר משקעים.

אגב – לא הצלחתי להבין למה הספר נקרא 'כל הדברים היפים', ואינני מוטרד מכך.

הר האושר – אמיר גוטפרוינד

ספר מרתק שאין בו רגע דל. גמעתי אותו בשקיקה מתחילתו ועד סופו תוך נדידה קדימה ואחורה מידי פעם כדי לאמת שאינני מתבלבל בין הדמויות המקומות והזמנים. כמו בספרים של אמיר גוטפרוינד שקראתי עד כה, הדמויות שהמציא מיוחדות ושונות, כמעט מופרכות ועם זאת מציאותיות להפליא.

שלושה דורות מלווים אותנו לאורך השנים דרך איזמיר, פריז ופרגוואי אל פרופסור סמואל ניטֶר השוודי שחי את מרבית ימיו בסטוקהולם ונודד בעקבות מחקריו ברחבי העולם. בכל מקום הוא סופג את השפה המקומית ואפילו עברית הוא יודע מביקורו בישראל.

שלושה דורות מלווים אותנו לאורך השנים דרך ורשה, בודפשט, וחיפה אל שירי, אישה צעירה וברוכת כישרונות שעדיין לא מצאה את מקומה בעולם. לשירי יצר מיני מפותח והיא נוטה להתאהב ממבט ראשון כמעט בכל גבר שנקרה בדרכה. היא עברה בין מספר עיסוקים עד שנחתה במשרד יחסי ציבור קטן.

הפרופסור והבחורה – שני אובדי דרך בסגנון אישי – נקלעים להרפתקה משותפת שמערבת את תחומי העניין שלהם שאינם נפגשים ובכל זאת יש בהם לא מעט מן המשותף. מפה לשם הם מגיעים לעסוק בסיפורי 'אגודת ידידי היבשת אטלנטיס' וכן ב'הר האושר' שקושרים את עברם עם ההווה ואולי גם עם העתיד.

זהו הספר האחרון שכתב אמיר גוטפרוינד בשנת חייו האחרונה. הספר קצר מקודמיו, בסך הכול 197 עמודים מְרֻוָּחִים מודפסים על נייר עבה במיוחד. הספר מושקע מאוד ומכיל פרטים שדורשים עבודת מחקר לא מבוטלת. עם זאת נותר בי הרושם שהוא מסתיים בצורה חפוזה משהו. נראה לי שהסופר ידע כבר שימיו ספורים ונחפז לסיימו. אני מניח שאילו היו עתותיו בידיו היה הספר מעט ארוך יותר ומסתיים בצורה שונה.

מומלץ בחום.

בשפריר חביון – חיים סבתו

חיים בן שמונה שנים, כבר שנתיים בארץ ועדיין עולה חדש ממצרים. סיפורו של חיים בשכונת בית מזמיל בירושלים מוכר לי מהספר בואי הרוח שקראתי לפני כשנתיים. בספר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן חיים מספר לנו על חוויותיו לאורך ילדותו, במהלך השירות הצבאי במלחמת יום הכיפורים ובבגרותו. בין סיפוריו משובצים סיפורים ששמע מפי אחרים. הסיפורים, שלכאורה אין ביניהם כל קשר, מתחברים באופן מרומז זה לזה בחוטים של עלילה ובחוטי אסוציאציה.

כריכה

שברי הסיפורים מושלמים בסיפורים נוספים שצצים וחוזרים ומתארים אירועים דומים מנקודות ראות שונות. בין הסיפורים מחברים כמה חבלי עלילה. אחות רחמנייה גבוהה ושותקת מוזכרת במספר סיפורים ולא ברור אם זוהי אותה אישה בסיפורים השונים. סיפורי מלחמת יום הכיפורים שבים ועולים בצורות שונות ובהקשרים שונים. כל פעם שמוזכרת המלחמה נוסף פרט שמשלים את קודמיו ולפעמים משנה את הסיפור המוכר כאשר הוא מסופר מחוויות אדם אחר. החבלים שמקשרים כמעט את כל הסיפורים הם הפיוט 'אֵל מִסְתַּתֵּר' של ר' אברהם מימין והשיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' של יעקב אורלנד. הפיוט 'אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן' נשמע בזמנים שונים בניגונים שונים שבאים ממקומות שונים בעולם היהודי. השיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' שפותח במילים 'רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ' מושר בחגיגת העשור למדינה, בתנועת הנוער, ושליחי העלייה מלמדים את העולים לשיר את השיר שמתקבל כסמל הישראליות העברית.

שנים רבות אחרי שחיים שמע לראשונה את השיר 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת', שלחה אליו גברת שמשפחתה מקורבת לחצר האדמו"ר מצאנז הקלטה של הפיוט בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן בניגון של חסידי צאנז. הניגון היה מוכר מאוד, אך לא מבית הכנסת אלא דווקא מבנייני האומה בירושלים. כן, הניגון של 'הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת' הוא הניגון של חסידי צאנז. לימים סיפר המשורר יעקב אורלנד כיצד התגלגל אליו הניגון שאליו חיבר את המילים 'רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ'.

אֵל מִסְתַּתֵּר – ר' אברהם מימין

אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן
הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן
עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן
כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה'

בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה
רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה
מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעְלָמָה
רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה’

… כל המילים באתר הפיוט והתפילה

שלמה לוק ובניו

הוֹרָה מְחֻדֶּשֶׁת – יעקב אורלנד

רַב הַלַּיְלָה, רַב שִׁירֵנוּ
הַבּוֹקֵעַ לַשָּׁמַיִם,
שׁוּבִי שׁוּבִי הוֹרָתֵנוּ,
מְחֻדֶּשֶׁת שִׁבְעָתַיִם.

שׁוּבִי שׁוּבִי וְנָסֹב, כִּי דַּרְכֵּנוּ אֵין לָהּ סוֹף,
כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת,
כִּי לִבֵּנוּ לֵב אֶחָד מֵעוֹלָם וַעֲדֵי עַד,
כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

… כל המילים באתר זֶמֶרֶשֶׁת

רב הלילה

2014 – ספרי עליית הגג – 184 עמודים

הגיג בשולי הדברים:
באחד הימים שבהם קראתי את הספר, נסעתי לצפות בשקנאים באגמון חפר. בשבילים שבין הבריכות מצויות סוכות מסתור עם פתחי הצצה שמהם ניתן לצפות בעופות מקרוב. עלה בדעתי שסוכת מסתור היא בעצם בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן.

מלכים ג [יוכי ברנדס]

הספר מלכים ג מספק חוויה מיוחדת במינה. ראשית כל הספר מאוד מעניין בפני עצמו, אך מעבר לכך מיחדת אותו העובדה שהוא מספר סיפור שאנחנו כבר מכירים, או לפחות חושבים כך. הספר משלים את הנעלם בסיפור התנכי. אין כאן ניסיון לשנות את הסיפור התנכי או להפריכו. מלכים ג מספר את סיפורי המלכים מזוית אחרת, אולי רחבה יותר, אולי מצונזרת פחות ואולי בדותא גמורה. אין ספק שהספר מרתק, את זה ידעתי מראש, הרי הספר עורר גלים עוד בטרם התפרסם לראשונה ומאז שהופיע איננו יורד מרשימת רבי המכר. אינכם זקוקים מן הסתם להמלצתי, הרי כולם כבר יודעים שזהו ספר מעולה – לחטוף ולקרוא.

מלכים ג – ויקיפדיהבימים האחרונים גרמתי ללא מעט אנשים להביט בי באוטובוס בתמיהה. כדרכי, אני קורא ספרים ברחוב, בתחנת האוטובוס ובאוטובוס עצמו. לזה אנשים רגילים, אינני היחיד שנוהג כך. בימים האחרונים אני קורא במקביל לספר מלכים ג גם את שמואל א ושמואל ב, מלכים א ומלכים ב ודברי הימים. יושב באוטובוס וקורא בתנך. גם בזה אינני מיוחד, לא מעט אנשים יושבים באוטובוס ותנך בידם, אך הם מזוהים היטב בלבושם, חלקם מתנדנדים קדימה ואחורה תוך קריאה ומרביתם קוראים פרקי תהילים. מעולם לא ראיתי מישהו קורא באוטובוס את סיפורי התנך או את השירה. אני נראה שונה ממרבית קוראי התנך וקורא באופן שונה. מרבית הזמן מזפזפ בין הספרים השונים ומשוה את המופעים השונים של אותו סיפור.

מלכים ג מציג את הסתירות הרבות הקיימות בספר הספרים שלנו וגם מסביר מאין הן נולדו. הרי לכל בעל שררה היו סופרים משלו שדאגו לתעד את הארועים למען הדורות הבאים תוך האדרת מה שנראה לו ראוי והקטנת עד כדי העלמה של מה שלא נראה לאותו מושל. גם תככים ומזימות לא חסרים בתנך וגם עליהם אנחנו יודעים לא מעט ותמיד יש עוד הרבה לגלות. אז למי שעדיין לא שם לב, התנך הוא ספר מרתק, מומלץ לנסות לקרוא אותו כספר קריאה. כולנו קראנו אותו במסגרת הלימודים ודשנו אותו דרך מסננת הבחינות ששוללת כל הסתכלות חופשית, חקרנית וספקנית. יתר על כן, סיננו עבורנו את פרקי התנך למנוע מאיתנו התעמתות עם סתירות, וכאלה יש בתנך בשפע. אלא שבמלכים ג אנחנו עוסקים וספר זה איננו התנך ואיננו מתיימר להיות מסופר על ידי סופרי התקופה שנכחו באירועים.

את סיפורה של מיכל בת שאול טחנתי עד דק בעקבות המונודרמה "מיכל" שהציגה שחקנית צעירה ומוכשרת בשם הדס קריידלמן בפסטיבל סמול במה 5. באותה הצגה התוודעתי לראשונה להרבה סיפורים שקשורים למיכל בת שאול, כולם מוזכרים בתנך ובכל זאת התמונה השלמה מפוזרת על פני כל כך הרבה מקומות עד שהיא קשה מאוד למעקב. בכניסה להצגה חולק לנו דף עם רשימת ציטוטים נבחרים שעליהם נשענת ההצגה. איתרתי את כל הציטוטים בתנך וקראתי מחדש את סיפורה העגום של הנסיכה הראשונה שלנו. למרות שנראה לי שהשלמתי את סיפור דמותה של מיכל, פתח מלכים ג צוהר חדש לגלות בו שלל סיפורים עשיר יותר ומרתק, אלא שלסיפורים אלה לא מצאתי אלא ביסוס חלקי בלבד בתנך, כך שלא ברור לי מה נסמך על עדויות היסטוריות ומה הוא פרי דימיונה של הסופרת.

לפני כשנה, במסגרת דיון סביב הספר שואה שלנו, כתב יאיר 'ספר מצוין. אבל האם זה לגיטימי לכתוב ספר פיקציה על השואה? האם זה לגיטימי ל"המציא" סיפורי שואה?'. שאלה דומה בדבר 'זכותה של האומנות להמציא סיפורים היסטוריים' הועלתה גם בדיון סביב ההצגה אני לא דרייפוס. אין לי כלים לאמוד עד כמה נסמך מלכים ג על התנך ועל אגדות חז"ל ומאין מתחיל דימיונה של הסופרת להשלים פרטים שאינם מצויים בשום מקום אחר. לטעמי אין מקום להגביל את האומנות, זכותה של הסופרת 'להמציא' סיפר משלים לתנך, אם הסיפור מעניין, יש לו זכות קיום משל עצמו.

רבים מסיפורי בפורום זה מסתיימים בתזכורת שאפשר לשאול גם ספרים ממש חדשים בסיפריות הציבוריות – חינם. את הספר מלכים ג קניתי. ביקשתי לשאול אותו בספריה, אלא שכבר ביום צאתו לאור הייתה רשימת המתנה באורך של כחמישה חודשים. אני שמח שהספר נשאר על מדף הספרים שלי משום שאני יודע שאשוב לקרוא בו. הרי סיפורי התנך חוזרים ומתדפקים על דלתותינו וגורמים לנו לשוב ולעיין בהם. עכשיו נוסף לי ליד התנך ספר נוסף – מלכים ג.

חווית קריאה מיוחדת במינה – לא לוותר.

הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת – כּליל זיסאפּל

נתקלתי בספר הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת על מדפי גולדמונד ספרים עם תו מחיר מכובד. זה היה די מזמן. כשנטלתי את הספר לידי והצצתי בו אמרתי לעצמי שזה רעיון ממש מעניין. שם הספר מרמז כמובן על הקומדיה האלוהית של דנטה, ואם נותר ספק כלשהו, התוספת של המילה התופת לשם משלימה את התמונה. אין ספק שלכך התכוונה היוצרת. הספר כתוב בלשון תנכית. אפילו הכתיב תנכי, ללא סימני פיסוק זולת נקודתיים. כן, והכול מנוקד. היוצרת – כליל זיסאפל – לא חסכה מעצמה טירחה ואני מניח שגם העורכת והיועץ הלשוני השקיעו לא מעט מאמץ. אז יש לנו כאן רמז לדנטה בלשון תנכית והנושא מקושר לציונות. קניתי.

לפני זמן מה הגיע תורו של הספר. התחלתי לקרוא בו בשקיקה. נראה שהכותבת מתארת את תולדות המדינה מראות עיניה מאז ילדותה. הלשון כמעט תנכית והסיפור עובר בפרטי פרטים על חוויות יום הזיכרון והמעבר החד ליום העצמאות. השימוש בגימיק שמנסה להפגיש סגנונות בלשון שמתחזה לתנכית היה חביב עלי מאוד.

הקומדיה הציונית התפת - כליל זיסאפל

אני ממשיך לקרוא ולהתקדם בתיאורי ההיסטוריה בת זמננו, כפי שנחרטו בחוויותיה של המחברת במהלך התבגרותה. השתלשלות העניינים מוכרת, אבל מתחיל להתגנב לדברים ניחוח של אִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה. לא נורא, הגימיק עדיין עובד. אני ממשיך לקרוא ומרגיש סוג של אי-נוחות. גם אני חי כאן. אני יודע את ההיסטוריה של ימי, והמעטפה הרעיונית מתחילה להתרחק מהמוכר לי. זוהי יצירה ספרותית, אני אומר לעצמי, מותר ליוצרת שאיננה מתיימרת להיות היסטוריונית או עיתונאית חסרת פניות להוסיף נופך אישי.

כשאני מגיע למקום שבו מתברר לי שהכותבת שוהה שבע שנים בניכר וממשיכה לתאר את המתרחש בארץ כאילו הייתה נוכחת באירועים, אני חש מעט מרומה. אני מכריז על עצמי כעל בעל נטיות שמאלניות – ממש כמו כותבת הספר – אבל אינני אוהב לקרוא או לשמוע סילופים שנועדו לשרת איזושהי אידאולוגיה, גם כאשר הדברים עולים בקנה אחד עם האידאולוגיה שלי.

אני עדיין קורא, והספר מספר גם על הגיגיה ועל עלילותיה הפרטיות עם אלוף נעוריה. וכאן אני מבין את תחושת חוסר הנוחות שמלווה אותי. אני בעצם קורא יומן נעורים והתבגרות של ילדה תל-אביבית מפונקת, שרואה את המציאות דרך חור שיצרה לעצמה בבועה שבה היא חיה. עכשיו ההקבלה לדנטה נראית לי עלובה משהו ומבזה בעיקר את הכותבת. השימוש בלשון תנכית לכאורה נראה לי עכשיו כביזוי לשוננו.

עברו מספר חודשים, והיום, במהלך סידור ספרים שהבאתי מגולדמונד, מצאתי את הספר כשהסימנייה עדיין בעמוד 84 מתוך 157 עמודי הספר, כלומר – צלחתי יותר ממחצית הספר. הסימנייה נחה באמצע הפרק – דבר שממש איננו אופייני לי – אני נוטה לעצור את הקריאה בנקודות עצירה ברורות. כנראה משהו שקראתי היה לי לזרא עד כדי כך שסגרתי את הספר בו במקום. אין לי עניין לשוב ולחפש מה היה הדבר, הספר כבר מאחורי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אם קראתם מכתבי דנטה ואתם חובבי תנך, כמוני, אני מניח שתפיקו הנאה מהגימיק כפי שאני נהניתי ממנו בתחילת הקריאה.

אם אתם אוהבים לקרוא סיפורי התבגרות אישיים, יכול להיות שתפיקו הנאה כלשהי גם מסיפורים אלה.

אם אינכם סולדים מעטיפת המציאות בתעמולה מרומזת, ובהנחה שאתם שמאלנים, תוכלו כנראה להתמוגג מהספר כמו אלה שמוזכרים בגב הספר ובעמוד התודות שבסופו.

אני כנראה אינני מסוגל להכיל את שלושת התנאים שציינתי.

בלוז שבת בגולדמונד ספרים בשוק חיפה

גולדמונד ספרים עבר ממשכנו הוותיק ברחוב מסדה למבנה ענק בפאתי שוק תלפיות בחיפה. כשנודע לי דבר המעבר הקָרֵב תמהתי משהו. מה קרה? תמו ימי 'מרק וזהו'? ומה עם 'פסטיבל השרוטים', אירועי הרחוב והמציאון שפולש מהמדרכה אל הרחוב וגולש אל תוך הלילה?
אייל לבקוביץ' מגולדמונד אמר שבמקום החדש יוכל לארח אירועים גדולים ומעניינים יותר. ומה עם קהל? מי יבוא לאירועי תרבות וספרים בשוק?

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

והנה, כמעט מייד לאחר המעבר, מבשר לנו הפייסבוק שאיתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצהריים. אין לי מושג מיהו איתמר בק ולמה ללהקתו קוראים פקידי הקבלה, אבל אני כבר להוט לבקר בהיכל הספרים החדש של גולדמונד, אז יהיה נחמד להכיר באותה הזדמנות עוד הרכב מוזיקה חיפאי.

בתחילה קראתי לטור זה "איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים". התקשיתי לקצר את התיאור. הצירוף נשמע לאוזן שפויה כמעט מופרך, אבל מהכירי את שרוטי חיפה, אני יודע שכאן הכול יכול לקרות. אם זה עבד במסדה אז למה לא בשוק?

שבת בצוהריים. אשתי שתחיה ואני נכנסים לגולדמונד ספרים ברחוק עקרון 6 בשולי שוק תלפיות. המקום ענק וקירותיו גדושים במדפים שנושאים ספרים שכבר ראו עולם. ברחבה המרכזית מתבצעות הכנות לצילום הלייב סשן. מתברר שאנחנו כבר מכירים את איתמר בק. ראינו ושמענו אותו מלווה במפוחית ובשירה את שחר קרויטרו שעשה ספוקן בלוז בפסטיבל השרוטים האחרון בקפה טיפול במסדה. גם בקהל אנחנו רואים כמה פנים שכבר ראינו. הידיעה ששרוטי מסדה כבר כאן מרגיעה אותי, אני יודע שתהיינה חוויות מעניינות.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

מתחילים לשוטט בין המדפים. על השולחן המרכזי אני מגלה ספר שאני רוצה. הספרים בבית חונים חניה כפולה על המדפים. לפני מספר שנים עשינו מבצע פינוי מדפים. ספרי הקריאה שקראנו, ושלא סביר שנקרא שנית, נארזו בארגזים והובלו אחר כבוד לגולדמונד במשכנו הקודם במסדה. הבטחנו לעצמנו לא לרכוש יותר ספרים שקוראים רק פעם אחת. די מהר הגמשנו את הבטחתנו. ספרי קריאה אפשר לקנות במציאון בעשרה שקל ולהשיב למציאון בסיום הקריאה. מפה לשם, שוב המדפים בבית עמוסים בכפל ספרים לעומק ומעליהם נחים גם כמה ספרים בשכיבה.

ממשיכים. הנה עוד ספר מעניין, ועוד אחד. המציאון נמצא באגף הפנימי של החנות. אין לי ספק שגם כאן הוא יגלוש עם הזמן למרפסת החזית הרחבה. עוד לא התחיל הלייב סשן וכבר נחים על מדף שאימצנו לעצמנו חמישה ספרים שילוו אותנו הביתה ויחפשו לעצמם חנייה.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהרייםהכול מוכן. איתמר בק יושב במרכז. לשמאלו אסף אחיטוב שפורט בלוז על הבנג'ו ולימינו גיל הילמן והגיטרה. הם עושים חזרות על השירים שתיכף יצלמו. איתמר נכה. הוא לא מתגלגל, הוא יכול אפילו לעמוד לרגע, אבל מעבר לזה הוא נזקק לתמיכה. לפחות שלושה מהשירים שאנחנו שומעים עוסקים בחוויות הנכות שלו. הנושא, מן הסתם, מעסיק אותו מאוד והוא מחצין את קשייו ואת התמודדותו. הוא פותח במשהו שמתחיל כספוקן וורד וגולש לבלוז. הסגנון חביב עלי. אחד השירים מבהיר את סיפור פקידי הקבלה – אלה שעובדים בעמידה.

שקט מצלמים. המצלמות וציוד ההקלטה ערוכים ואנחנו נקראים להשתיק את המכשירים שהפכו זה מכבר לחלק מגופנו. מזכירים לנו שגם אנחנו מצולמים ומי שלא מעוניין להיות מצולם – שיודיע עכשיו.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהרייםמתחילים לצלם ולהקליט את השיר הראשון. יקליטו את השירים מספר פעמים עד שיהיו מרוצים. "ביקשנו שקט", כך איתמר, "אבל לא יותר מידי, צריך להרגיש שזה לייב סשן – עם קהל". מקליטים שנית ושלישית, ועוד שיר, ושוב. אנחנו כבר מכירים את המנגינות ואת מרבית המילים. הקהל יושב ומקשיב, משוטט בין המדפים באזורים שמחוץ לטווח המצלמות, ומגיב לשירה כנדרש. רק מישקה הכלב מטייל איפה שבא לו – הוא כנראה פחות מתרגש מהעובדה שמצלמים כאן הופעה חיה. כשהמקליטה מרוצה וגם הטריו מרוצה, מפסיקים את ההקלטה וממשיכים להופעה.

חוויה ממש כיפית עם שירים טובים שמבוצעים בהנאה לקהל חם ופתוח.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

אני כבר מחכה לשמוע על האירועים הבאים שמזמן לנו גולדמונד. הבעייה היא שמכל אירוע אנחנו חוזרים עם כמה ספרים ואין לנו מקום לספריות נוספות בבית. הגיע אולי הזמן לארוז מדף או שניים ולהביא לגולדמונד.

איתמר מספר לנו על ההופעות הבאות שמפורטות בדף הפייסבוק שלהם.
הצילומים וההקלטות הולכים עכשיו לעריכה ואני מקווה לראות אותם בקרוב.
בינתיים אפשר לשמוע ולראות את שירי איתמר בק בערוץ היוטיוב שלו.

בדרכנו הביתה אנחנו עוברים לפני 'רובין פוד' – בית אוכל חברתי שמונחה על ידי עקרון הצלת המזון המתבזבז. טבעוני לחלוטין והתשלום לפי רצון ויכולת הסועד. על הדלת כתוב שבכל יום ה' מהשעה 20:00 עד 23:00 יתקיימו אירועי מוזיקה, בופה ושתיה. אני מקווה שגולדמונד ורובין פוד הן הסנוניות שמבשרות על התעוררות מרכז תרבות נוסף בשוק בחיפה.

בואי הרוח – חיים סבתו

פרקש אחז את הסידור, התפלל בו את תפילת הדרך וקפץ מן הסיפון. עם הסידור. בכל כוחותיו שחה אל החוף. פרקש עלה לספינה באיטליה עם כמה נערים אחרי מסע-תלאות מפרך בכל אירופה. הם קראו לספינה בשם 'אַרְצָה' בעקבות השיר 'ארצה עלינו' שלימדו אותם שליחי העליה. ברגע האחרון הם הועברו לספינה אחרת – הספינה שממנה הוא קפץ.

עשר שנים מאוחר יותר מפליגה האוניה אַרְצָה מגֶנוּאָה שבאיטליה כשעל סיפונה עולים מהונגריה ואיתם עולי מצרים שגורשו ממנה אחרי מבצע סיני. היהודים מהונגריה שותקים, דואגים ומסתגרים בתאיהם. יהודי מצרים עולים בחבורות אל הסיפון, משוחחים ואף צוחקים בקול.

על הספינה ילד בן חמש בשם חיים – נכד של חכם שְוֵיכָּה ממצרים. ממרחק של חמישים שנה מספר לנו חיים את סיפורו של פרקש מראות עיניו של הילד שנקלע לאותה שכונה שאליה הביאה הרוח גם את פרקש. חיים הקטן גדל ומתפתח לאורו של פרקש, ולאורך השנים מתגלים לו סיפורי הגיהינום שחוו יהודי הונגריה. פרקש איננו מרבה לספר. אומר רק מה שצריך. וחיים טומן את השאלות בליבו, הוא חושב משום מה שכל דבר צריך להתברר מעצמו.

בואי הרוח - חיים סבתו

אין לי כוונה לספר את סיפורם של פרקש ושל חיים. אני חולק כאן את חווית הקריאה שלי. אם תרצו את סיפוריהם קראו בספר. אם תרצו התייחסויות וניתוחים – אלה קיימים ברשת בשפע. בשולי הטור הנחתי קישורים לדברי כותבים אחרים.

אני קורא את דברי הילד חיים, והמילים מתנגנות בראשי בקולו של הרב חיים סבתו ובניגון שמייחד את דיבורו. חיים סבתו הוא מספר סיפורים מרתק שמטעים את דבריו בנופך שמעשיר את המילים. כשאני קורא, לדמויות יש צורה וקול, אך כאשר המילים בספר הם ציטוטים מדברי פרקש אני מתקשה לראות את דמותו ויותר מכך לשמוע את קולו. חיים מספר שפרקש מדבר במין שפה שמתנגנת בפיו מעצמה. אני מכיר את ניגון השפה של עולי הונגריה כאשר הם מדברים עברית, ובכל זאת אינני מצליח לשוות לפרקש קול ודמות. דברי פרקש נדמים לי לפעמים כדברי חיים ואני שב וקורא הלוך וחזור, ובקריאה שניה מגלה דברים שנעלמו ממני בקריאה הראשונה. הקריאה קלה, נעימה ושוטפת, ועם זאת גוררת את המחשבה למחוזות של האסוציאציות שהיא מאירה, ומעכבת את ההתקדמות. זוהי חוויה שאני אוהב במיוחד. כמו יין שמגלגלים בפה טרם בליעה כדי לחוות ממנו עוד טעמים וניחוחות.

חיים ואני בני אותו גיל. שנינו גדלנו והתחנכנו בארצנו בראשית ימיה ושנינו חווינו יחדיו את התהפוכות שעברה ארצנו, את המלחמות ואת השינויים הפוליטיים והכלכליים, את משפט אייכמן שחווינו שנינו כילדים ואת מלחמת יום הכיפורים בתקופת השירות הצבאי. עם זאת סביבתי התרבותית בתל אביב רחוקה מזו של אלה שבחרו בדרך הדת. אני גאה בבקיאותי בתנ"ך, אבל העניין שלי בעיקרו ספרותי.

הסביבה התרבותית של יושבי השכונה בית מזמיל, שאליה הביאה הרוח את חיים הקטן ואת פרקש באמצע שנותיו, מרתקת. חיים לומד בתלמוד תורה בית וגן ומסלול חייו סובב סביב לימודי קודש, כמו מסלול חייהם של מרבית תושבי השכונה. חיים איננו מרבה לספר על דוד ג'אקו, אבל תאורו כמי ש"עניינו רק חידות במתמטיקה וסיפורים של עגנון" מראה שאין הם מוותרים על "לימודי הליבה", אופקיהם רחבים והם בקיאים גם בספרות, בתרבות ובמדע שחורגים מגבולות בית המדרש. מבין השורות ניכר שמרביתם, אם לא כולם, משרתים בצבא בתפקידי לחימה ובתפקידים משמעותיים.

אני קורא בספר ומידי פעם – כשמתגלה פרט זה או אחר, ובעיקר כאשר מוחזרים הפיקדונות – אני נחנק בדמעות. אמנם אני טיפוס רגשן, אבל אינני מרבה להתרגש מספרים. הספר הזה מקלף ממני הרבה מאוד קליפות מגן וחושף את עצבי. בסיום הספר, כשהכול בא על מקומו, אני שב לאחור וקורא קטעים נבחרים מהספר בדילוגים, ולבסוף שב לתחילת הספר וקורא בו מחדש כאשר אני יודע לאן תוביל אותי הדרך. הפעם הקריאה מהירה יותר ובכל זאת מרגשת לא פחות.

הספר מרתק, פוקח עיניים ומרגש – לפחות אותי

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ספרי עליית הגג, 2008, 162 עמודים.
אם תרצו לקרוא דעות וניתוחים על הספר תוכלו למצוא אותם כאן ובעוד הרבה מאוד אתרים:
דעות – "הכול צריך שיתברר מעצמו" – על "בואי הרוח" מאת חיים סבתו / נַחֵם אילן
בואי הרוח – סקירה על הספר – יונה דורון

הקדשהבשולי הדברים:

לקחתי את הספר מ"ספריה בתחנה" באחת מתחנות הרכבת, וכפי שכבר הבנתם הוא שוהה אצלי לא מעט זמן. אל דאגה – הוא ישוב אל אחת התחנות בקרוב.

כשלקחתי את הספר מהתחנה, ניכר היה שהספר לא נפתח מעולם. דפיו היו דבוקים – הספר היה חדש לחלוטין – אפילו לא דפדפו בו. בעמוד הראשון, זה שאחרי הכריכה, הודבקה "הקדשה" מאת 'אבי מזרחי, אלוף – מפקד זרוע יבשה'. ה"הקדשה" מופנית לבוגרי קורס מפקדים.

אבי מזרחי היה מפקד זרוע יבשה בשנה שבה יצא הספר לאור ובשנה שלאחר מכן כבר היה בתפקיד אחר. משמע הספר עמד במקום כלשהו סגור עשר שנים עד שהגיע לספריה בתחנה וממנה לידי. איזה בזבוז.

היו זמנים בקנסינגטון | מיוריאל ספארק

נאנסי הוקינס הייתה פעם מגיהה, עורכת ויועצת ספרותית. בחורה "גדולת מימדים", רק בת עשרים ותשע וכבר כולם קוראים לה מיסיס. זה מה שאני לומד מגב הספר ומעיון קצר בו.

אני בתחנת הרכבת בחיפה בדרכי לתל-אביב, נובר בספרי הספרייה בתחנה. אחד היתרונות בשאילת ספר מספריה זו הוא הזמן שמוקצה להיכרות עם הספר. הרי אי אפשר לסיים קריאת ספר במהלך נסיעה של חמישים דקות, אבל הזמן מספיק כדי לדעת אם הספר "תפס" אותי. אם תפס – יישאר איתי עד שאסיימו, אם לא – יעבור אחר כבוד אל הספרייה שבתחנת היעד.

אני יורד מהרכבת בתל-אביב אחרי שקראתי מספר עמודים ונראה לי שיש סיכוי שסיפורה של מיסיס הוקינס ידבר אלי. הספר נכנס לתיקי. אמשיך לקרוא בו בנסיעה חזרה ואסיימו כבר בבית.

היו זמנים בקנסינגטון

מיסיס הוקינס מספרת על ימיה בקנסינגטון בשנת 1954 ממרחק זמן של למעלה משלושים שנה, אחרי שכבר "הסדירה את החשבון". היא גרה בדירה שכורה בביתה של בעלת הבית מילי. הפרק הראשון מציג את דיירי הבית מקומה לקומה ומפרט את תכונות השכנים. ממש כמו ב'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, אבל הדמויות שונות כאן לחלוטין. קצת קשה לי לעקוב אחרי רשימת השכנים, וכאן אני נעזר ביתרון נוסף של ספר שכבר נקרא לפני – יש לו היסטוריה.

הספר שלקחתי בתחנה מוחתם בחותמת של ספריית ביה"ס התיכון עירוני ו' ת"א, וניכר עליו ששזף אותו יותר מזוג עיניים אחד. תלמידי תיכון ששאלו ספר מהספרייה, בין מבחירה ובין בכפייה, משאירים בספר מידי פעם את חותמם. מספריית בית הספר הגיע הספר לרשת סיפור חוזר שמדבקתו מבצבצת מתחת לשולי מדבקת הספרייה בתחנה שממנה הגיע הספר אלי.

בעמוד שפותח את הספר שבידי רשומה בעיפרון רשימת הדיירות והדיירים בביתה של מילי בתוספת מספר מילים שמתארות את הדייר. גם דמויות שנפגוש בהמשך הספר רשומות ומתוארות כאן וזה מקל עלי את הקריאה שנקטעת אצלי בין הנסיעות ברכבות ובאוטובוסים.

עירוני ו עם רשימות

נאנסי עובדת בבית הוצאה לאור קטן שבו היא בוררת ספרים שנשלחים אליו בניסיון להגיע לדפוס. אחד הכותבים שמנסה להדחק אל ההוצאה לאור ובמידת מה גם אל חייה הוא הֶקטוֹר בַּארטלֶט. הוקינס מכנה אותו בינה לבין עצמה בכינוי הצרפתי -pisseur de copie- שפירושו הוא 'סופר זבל'. המתרגם לעברית תירגם את הביטוי ל"עיתונאי-משתינאי". הספר תורגם בשנת 1988, אני מניח שאילו תורגם היום היו מתרגמים את הביטוי ל"כתב-מושתן". באחד הבקרים אורב לה אותו בארטלט בכניסה למקום עבודתה והיא פולטת לעברו בקול רם את הכינוי pisseur de copie. הכתב המושתן מנסה להתעלם, כאילו לא שמע, אבל נאנסי דואגת לחזור על הכינוי בקול רם וברור ומאלצת אותו לשמוע.

פטרוניתו של המושתן שנעלב – סופרת רבי מכר מוערכת – מביאה לפיטוריה של נאנסי מבית ההוצאה לאור זמן קצר לפני שהוא נסגר. נאנסי הוקינס ניחנה בכושר האזנה, בעין בוחנת וביכולת שיפוט חסר פשרות. בהמשך דרכה עובדת מיסיס הוקינס בתפקידים דומים וגם בהם מאבדת את עבודתה אחרי שאיננה מוכנה להתפשר על יושרתה המקצועית ולפרסם את הזבל שכותב המשתינאי.

במהלך התקופה משילה גיבורת סיפרנו חלק ממשקלה ומספרת לנו שקל לרזות, צריך להמשיך לאכול ולשתות כרגיל אבל רק מחצית הכמות. יש לה בספר גם עצות מעניינות בדבר חוסר הטעם בהפגנת הכישורים שכולם כבר יודעים שיש לך ובעניין נישואין. היא "זכתה" בתואר מיסיס בעקבות נישואי בוסר שהשאירו אותה אלמנת מלחמה.

הספר, שנראה לי בתחילה משמים מעט, הופך להיות יותר ויותר מסקרן, ובערך מאמצעו הקריאה שועטת עד סופו. הספר מאוד ויזואלי. קל לדמיין כיצד נראים אתרי ההתרחשות ומה קורה בהם. השמירה על מספר אתרים מוגבל, תקופה קצרה ונקודת ראות ברורה של המספרת, משרים אוירה של מחזה. הספר איננו בנוי כמחזה עם דיאלוגים, אבל נראה לי שהוא נועד להיות נוח לעיבוד למחזה.

לאחר שאני מסיים את הקריאה אני מדלג בין דפי הספר לאחור וקורא קטעים נבחרים מחדש. שם הספר במקור הוא A Far Cry from Kensington. ממה שקראתי אינני מצליח לאתר את תרגום הכינוי pisseur de copie לאנגלית. הרושם שלי מראיון וממאמר שקראתי הוא שבמקור האנגלי הביטוי לא היה מתורגם אלא הופיע ככתבו הצרפתי. בגרסה הצרפתית של הספר שמו "Le pisseur de copie", כאילו היה הוא גיבור הספר.

הספר, קצר וקליל ועם זאת מעורר הרבה מאוד מחשבות – בהחלט ראוי.

ספריית מעריב, 169 עמודים בתרגום משה זינגר – 1989

קוֹדָר - קוד תגובה מהירה; QR code שמצביע על טור זה - https://wp.me/sRpfC-pisseur

תוספת מאוחרת –

אחרי פירסום הטור הגעתי לתובנה שבמקום שכולם משאירים את חותמם בכתב יד, בחותמות גומי ובאמצעות מדבקות שמכסות ללא רחמים חלקים מהכתוב, גם אני יכול להצטרף לחגיגה. אלא שאני אקפיד יותר לא לפגוע בכתוב.

אם הספר שקראתי יגיע לידיכם תמצאו בגב כריכתו הקידמית מדבקה שמפנה לטור זה באמצעות קוֹדָר.

[האקדמיה ללשון קבעה שקוד תגובה מהירה; QR code יקרא בלשוננו בשם קוֹדָר (דלת קמוצה). נראה לי שהביטוי לא “יתפוס” כי המילה דומה מידי לקוֹדֵר (דלת צרויה) העגמומי.]

לקרוא מחדש את התנ"ך | אליה ליבוביץ

היצירה הספרותית החביבה עלי היא ללא ספק התנ"ך. זוהי מבחינתי יצירה ספרותית, לא בסיס לאמונה ולא מקור מידע אלא אוסף של ספרים שנכתבו על ידי סופרים רבים ושונים בזמנים שונים. מבחינתי היצירה מעניינת בין אם היא דמיונית לחלוטין ובין אם יש לה בסיס היסטורי כלשהו. אני נהנה מאוד לקרוא גם עבודות ספרותיות שמתבססות על התנ"ך, בעיקר על הסיפורים, אך לא רק.

פרופסור אליה ליבוביץ פורט בספרו 'לקרוא מחדש את התנ"ך' את היצירה הספרותית לפרוטות ומפרש אותה על פי הפשט הברור לו מאליו. הוא לא מתעלם מדברי הפרשנים שאונסים את הפירוש אל אמונתם, אבל הסבריו אינם מתחכמים ואינם מעַוותים כדי להתאים לתפיסת עולם כלשהי. הסבריו ברורים ופשוטים.

פרופסור ליבוביץ איננו תאולוג, חוקר כתבים או אמונות ואיננו קשור בכל דרך שהיא אל ממסד הדתי כלשהו. הוא פרופסור לפיזיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב, וכן הוא איש אשכולות רחב אופקים שמתעניין במגוון תחומים רחב ונהנה לנבור בתחומי העניין שלו לעומק.

פריסה

הספר איננו זורם כספר קריאה. זהו יותר ספר עיון. בפתח כל פרק בספר כתוב לאיזה מקומות בתנ"ך הוא מתייחס ולכן כדאי לקרוא בו לפני שקוראים את הפרק. אני קורא בספר בדילוגים קדימה ואחורה. לפני קריאת הפרק בספר אני קורא בתנ"ך ומופתע לגלות דברים שלא הבחנתי בהם בפעמים הקודמות שקראתי אותם דברים בתנ"ך.

אשתי ראתה את הספר בעגלת ההחזרות בספרייה העירונית והביאה לי אותו. "אתה תאהב את זה", כך אמרה, "אותי זה ישעמם". אני קורא ומתקשה להתמיד. בסיום כל פרק אני עובר לספר אחר שמחכה לי ושב אל הפרק הבא בספר, כשהטלפון המתחכם מציג ברקע את המקום המתאים באתר מכון ממרא.

שלוש פעמים הארכתי את השאלת הספר עד שסיימתי לקרוא בו. התובנות שגיליתי בספר השאירו אותי לא פעם מופתע בעיקר מכך שלא הבחנתי בנאמר בין הפסוקים ובין המילים.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? – זה ממש לא תלוי בספר אלא בתחומי העניין שלכם ובנכונות לקרוא השקפות שאינן זורמות בנתיב שציירו לנו משחר לימודינו בבתי הספר. אני מחזיר את הספר לספרייה אך יש לי הרגשה שעוד אשוב לבקרו כשאתקל במשהו מסקרן בתנ"ך. אבל יכול להיות שזה מעיד עלי יותר מאשר על הספר.

ובכל זאת – הייתי ממליץ לשאול את הספר, לפתוח במקום כלשהו ולעיין. אם הוא תפס אתכם, שווה לשוב להתחלה, לקרוא את פרקי ההקדמה ולצאת למסע כשידכם האחת אוחזת בו והאחרת בתנ"ך. אם הספר לא תפס אתכם, לא נורא – אפשר להשיבו אל המדף, כנראה אינכם מתאימים זה לזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: