ארכיון תג: ספרים

הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת – כּליל זיסאפּל

נתקלתי בספר הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת על מדפי גולדמונד ספרים עם תו מחיר מכובד. זה היה די מזמן. כשנטלתי את הספר לידי והצצתי בו אמרתי לעצמי שזה רעיון ממש מעניין. שם הספר מרמז כמובן על הקומדיה האלוהית של דנטה, ואם נותר ספק כלשהו, התוספת של המילה התופת לשם משלימה את התמונה. אין ספק שלכך התכוונה היוצרת. הספר כתוב בלשון תנכית. אפילו הכתיב תנכי, ללא סימני פיסוק זולת נקודתיים. כן, והכול מנוקד. היוצרת – כליל זיסאפל – לא חסכה מעצמה טירחה ואני מניח שגם העורכת והיועץ הלשוני השקיעו לא מעט מאמץ. אז יש לנו כאן רמז לדנטה בלשון תנכית והנושא מקושר לציונות. קניתי.

לפני זמן מה הגיע תורו של הספר. התחלתי לקרוא בו בשקיקה. נראה שהכותבת מתארת את תולדות המדינה מראות עיניה מאז ילדותה. הלשון כמעט תנכית והסיפור עובר בפרטי פרטים על חוויות יום הזיכרון והמעבר החד ליום העצמאות. השימוש בגימיק שמנסה להפגיש סגנונות בלשון שמתחזה לתנכית היה חביב עלי מאוד.

הקומדיה הציונית התפת - כליל זיסאפל

אני ממשיך לקרוא ולהתקדם בתיאורי ההיסטוריה בת זמננו, כפי שנחרטו בחוויותיה של המחברת במהלך התבגרותה. השתלשלות העניינים מוכרת, אבל מתחיל להתגנב לדברים ניחוח של אִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה. לא נורא, הגימיק עדיין עובד. אני ממשיך לקרוא ומרגיש סוג של אי-נוחות. גם אני חי כאן. אני יודע את ההיסטוריה של ימי, והמעטפה הרעיונית מתחילה להתרחק מהמוכר לי. זוהי יצירה ספרותית, אני אומר לעצמי, מותר ליוצרת שאיננה מתיימרת להיות היסטוריונית או עיתונאית חסרת פניות להוסיף נופך אישי.

כשאני מגיע למקום שבו מתברר לי שהכותבת שוהה שבע שנים בניכר וממשיכה לתאר את המתרחש בארץ כאילו הייתה נוכחת באירועים, אני חש מעט מרומה. אני מכריז על עצמי כעל בעל נטיות שמאלניות – ממש כמו כותבת הספר – אבל אינני אוהב לקרוא או לשמוע סילופים שנועדו לשרת איזושהי אידאולוגיה, גם כאשר הדברים עולים בקנה אחד עם האידאולוגיה שלי.

אני עדיין קורא, והספר מספר גם על הגיגיה ועל עלילותיה הפרטיות עם אלוף נעוריה. וכאן אני מבין את תחושת חוסר הנוחות שמלווה אותי. אני בעצם קורא יומן נעורים והתבגרות של ילדה תל-אביבית מפונקת, שרואה את המציאות דרך חור שיצרה לעצמה בבועה שבה היא חיה. עכשיו ההקבלה לדנטה נראית לי עלובה משהו ומבזה בעיקר את הכותבת. השימוש בלשון תנכית לכאורה נראה לי עכשיו כביזוי לשוננו.

עברו מספר חודשים, והיום, במהלך סידור ספרים שהבאתי מגולדמונד, מצאתי את הספר כשהסימנייה עדיין בעמוד 84 מתוך 157 עמודי הספר, כלומר – צלחתי יותר ממחצית הספר. הסימנייה נחה באמצע הפרק – דבר שממש איננו אופייני לי – אני נוטה לעצור את הקריאה בנקודות עצירה ברורות. כנראה משהו שקראתי היה לי לזרא עד כדי כך שסגרתי את הספר בו במקום. אין לי עניין לשוב ולחפש מה היה הדבר, הספר כבר מאחורי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אם קראתם מכתבי דנטה ואתם חובבי תנך, כמוני, אני מניח שתפיקו הנאה מהגימיק כפי שאני נהניתי ממנו בתחילת הקריאה.

אם אתם אוהבים לקרוא סיפורי התבגרות אישיים, יכול להיות שתפיקו הנאה כלשהי גם מסיפורים אלה.

אם אינכם סולדים מעטיפת המציאות בתעמולה מרומזת, ובהנחה שאתם שמאלנים, תוכלו כנראה להתמוגג מהספר כמו אלה שמוזכרים בגב הספר ובעמוד התודות שבסופו.

אני כנראה אינני מסוגל להכיל את שלושת התנאים שציינתי.

בלוז שבת בגולדמונד ספרים בשוק חיפה

גולדמונד ספרים עבר ממשכנו הוותיק ברחוב מסדה למבנה ענק בפאתי שוק תלפיות בחיפה. כשנודע לי דבר המעבר הקָרֵב תמהתי משהו. מה קרה? תמו ימי 'מרק וזהו'? ומה עם 'פסטיבל השרוטים', אירועי הרחוב והמציאון שפולש מהמדרכה אל הרחוב וגולש אל תוך הלילה?
אייל לבקוביץ' מגולדמונד אמר שבמקום החדש יוכל לארח אירועים גדולים ומעניינים יותר. ומה עם קהל? מי יבוא לאירועי תרבות וספרים בשוק?

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

והנה, כמעט מייד לאחר המעבר, מבשר לנו הפייסבוק שאיתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצהריים. אין לי מושג מיהו איתמר בק ולמה ללהקתו קוראים פקידי הקבלה, אבל אני כבר להוט לבקר בהיכל הספרים החדש של גולדמונד, אז יהיה נחמד להכיר באותה הזדמנות עוד הרכב מוזיקה חיפאי.

בתחילה קראתי לטור זה "איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים". התקשיתי לקצר את התיאור. הצירוף נשמע לאוזן שפויה כמעט מופרך, אבל מהכירי את שרוטי חיפה, אני יודע שכאן הכול יכול לקרות. אם זה עבד במסדה אז למה לא בשוק?

שבת בצוהריים. אשתי שתחיה ואני נכנסים לגולדמונד ספרים ברחוק עקרון 6 בשולי שוק תלפיות. המקום ענק וקירותיו גדושים במדפים שנושאים ספרים שכבר ראו עולם. ברחבה המרכזית מתבצעות הכנות לצילום הלייב סשן. מתברר שאנחנו כבר מכירים את איתמר בק. ראינו ושמענו אותו מלווה במפוחית ובשירה את שחר קרויטרו שעשה ספוקן בלוז בפסטיבל השרוטים האחרון בקפה טיפול במסדה. גם בקהל אנחנו רואים כמה פנים שכבר ראינו. הידיעה ששרוטי מסדה כבר כאן מרגיעה אותי, אני יודע שתהיינה חוויות מעניינות.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

מתחילים לשוטט בין המדפים. על השולחן המרכזי אני מגלה ספר שאני רוצה. הספרים בבית חונים חניה כפולה על המדפים. לפני מספר שנים עשינו מבצע פינוי מדפים. ספרי הקריאה שקראנו, ושלא סביר שנקרא שנית, נארזו בארגזים והובלו אחר כבוד לגולדמונד במשכנו הקודם במסדה. הבטחנו לעצמנו לא לרכוש יותר ספרים שקוראים רק פעם אחת. די מהר הגמשנו את הבטחתנו. ספרי קריאה אפשר לקנות במציאון בעשרה שקל ולהשיב למציאון בסיום הקריאה. מפה לשם, שוב המדפים בבית עמוסים בכפל ספרים לעומק ומעליהם נחים גם כמה ספרים בשכיבה.

ממשיכים. הנה עוד ספר מעניין, ועוד אחד. המציאון נמצא באגף הפנימי של החנות. אין לי ספק שגם כאן הוא יגלוש עם הזמן למרפסת החזית הרחבה. עוד לא התחיל הלייב סשן וכבר נחים על מדף שאימצנו לעצמנו חמישה ספרים שילוו אותנו הביתה ויחפשו לעצמם חנייה.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהרייםהכול מוכן. איתמר בק יושב במרכז. לשמאלו אסף אחיטוב שפורט בלוז על הבנג'ו ולימינו גיל הילמן והגיטרה. הם עושים חזרות על השירים שתיכף יצלמו. איתמר נכה. הוא לא מתגלגל, הוא יכול אפילו לעמוד לרגע, אבל מעבר לזה הוא נזקק לתמיכה. לפחות שלושה מהשירים שאנחנו שומעים עוסקים בחוויות הנכות שלו. הנושא, מן הסתם, מעסיק אותו מאוד והוא מחצין את קשייו ואת התמודדותו. הוא פותח במשהו שמתחיל כספוקן וורד וגולש לבלוז. הסגנון חביב עלי. אחד השירים מבהיר את סיפור פקידי הקבלה – אלה שעובדים בעמידה.

שקט מצלמים. המצלמות וציוד ההקלטה ערוכים ואנחנו נקראים להשתיק את המכשירים שהפכו זה מכבר לחלק מגופנו. מזכירים לנו שגם אנחנו מצולמים ומי שלא מעוניין להיות מצולם – שיודיע עכשיו.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהרייםמתחילים לצלם ולהקליט את השיר הראשון. יקליטו את השירים מספר פעמים עד שיהיו מרוצים. "ביקשנו שקט", כך איתמר, "אבל לא יותר מידי, צריך להרגיש שזה לייב סשן – עם קהל". מקליטים שנית ושלישית, ועוד שיר, ושוב. אנחנו כבר מכירים את המנגינות ואת מרבית המילים. הקהל יושב ומקשיב, משוטט בין המדפים באזורים שמחוץ לטווח המצלמות, ומגיב לשירה כנדרש. רק מישקה הכלב מטייל איפה שבא לו – הוא כנראה פחות מתרגש מהעובדה שמצלמים כאן הופעה חיה. כשהמקליטה מרוצה וגם הטריו מרוצה, מפסיקים את ההקלטה וממשיכים להופעה.

חוויה ממש כיפית עם שירים טובים שמבוצעים בהנאה לקהל חם ופתוח.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

אני כבר מחכה לשמוע על האירועים הבאים שמזמן לנו גולדמונד. הבעייה היא שמכל אירוע אנחנו חוזרים עם כמה ספרים ואין לנו מקום לספריות נוספות בבית. הגיע אולי הזמן לארוז מדף או שניים ולהביא לגולדמונד.

איתמר מספר לנו על ההופעות הבאות שמפורטות בדף הפייסבוק שלהם.
הצילומים וההקלטות הולכים עכשיו לעריכה ואני מקווה לראות אותם בקרוב.
בינתיים אפשר לשמוע ולראות את שירי איתמר בק בערוץ היוטיוב שלו.

בדרכנו הביתה אנחנו עוברים לפני 'רובין פוד' – בית אוכל חברתי שמונחה על ידי עקרון הצלת המזון המתבזבז. טבעוני לחלוטין והתשלום לפי רצון ויכולת הסועד. על הדלת כתוב שבכל יום ה' מהשעה 20:00 עד 23:00 יתקיימו אירועי מוזיקה, בופה ושתיה. אני מקווה שגולדמונד ורובין פוד הן הסנוניות שמבשרות על התעוררות מרכז תרבות נוסף בשוק בחיפה.

בואי הרוח – חיים סבתו

פרקש אחז את הסידור, התפלל בו את תפילת הדרך וקפץ מן הסיפון. עם הסידור. בכל כוחותיו שחה אל החוף. פרקש עלה לספינה באיטליה עם כמה נערים אחרי מסע-תלאות מפרך בכל אירופה. הם קראו לספינה בשם 'אַרְצָה' בעקבות השיר 'ארצה עלינו' שלימדו אותם שליחי העליה. ברגע האחרון הם הועברו לספינה אחרת – הספינה שממנה הוא קפץ.

עשר שנים מאוחר יותר מפליגה האוניה אַרְצָה מגֶנוּאָה שבאיטליה כשעל סיפונה עולים מהונגריה ואיתם עולי מצרים שגורשו ממנה אחרי מבצע סיני. היהודים מהונגריה שותקים, דואגים ומסתגרים בתאיהם. יהודי מצרים עולים בחבורות אל הסיפון, משוחחים ואף צוחקים בקול.

על הספינה ילד בן חמש בשם חיים – נכד של חכם שְוֵיכָּה ממצרים. ממרחק של חמישים שנה מספר לנו חיים את סיפורו של פרקש מראות עיניו של הילד שנקלע לאותה שכונה שאליה הביאה הרוח גם את פרקש. חיים הקטן גדל ומתפתח לאורו של פרקש, ולאורך השנים מתגלים לו סיפורי הגיהינום שחוו יהודי הונגריה. פרקש איננו מרבה לספר. אומר רק מה שצריך. וחיים טומן את השאלות בליבו, הוא חושב משום מה שכל דבר צריך להתברר מעצמו.

בואי הרוח - חיים סבתו

אין לי כוונה לספר את סיפורם של פרקש ושל חיים. אני חולק כאן את חווית הקריאה שלי. אם תרצו את סיפוריהם קראו בספר. אם תרצו התייחסויות וניתוחים – אלה קיימים ברשת בשפע. בשולי הטור הנחתי קישורים לדברי כותבים אחרים.

אני קורא את דברי הילד חיים, והמילים מתנגנות בראשי בקולו של הרב חיים סבתו ובניגון שמייחד את דיבורו. חיים סבתו הוא מספר סיפורים מרתק שמטעים את דבריו בנופך שמעשיר את המילים. כשאני קורא, לדמויות יש צורה וקול, אך כאשר המילים בספר הם ציטוטים מדברי פרקש אני מתקשה לראות את דמותו ויותר מכך לשמוע את קולו. חיים מספר שפרקש מדבר במין שפה שמתנגנת בפיו מעצמה. אני מכיר את ניגון השפה של עולי הונגריה כאשר הם מדברים עברית, ובכל זאת אינני מצליח לשוות לפרקש קול ודמות. דברי פרקש נדמים לי לפעמים כדברי חיים ואני שב וקורא הלוך וחזור, ובקריאה שניה מגלה דברים שנעלמו ממני בקריאה הראשונה. הקריאה קלה, נעימה ושוטפת, ועם זאת גוררת את המחשבה למחוזות של האסוציאציות שהיא מאירה, ומעכבת את ההתקדמות. זוהי חוויה שאני אוהב במיוחד. כמו יין שמגלגלים בפה טרם בליעה כדי לחוות ממנו עוד טעמים וניחוחות.

חיים ואני בני אותו גיל. שנינו גדלנו והתחנכנו בארצנו בראשית ימיה ושנינו חווינו יחדיו את התהפוכות שעברה ארצנו, את המלחמות ואת השינויים הפוליטיים והכלכליים, את משפט אייכמן שחווינו שנינו כילדים ואת מלחמת יום הכיפורים בתקופת השירות הצבאי. עם זאת סביבתי התרבותית בתל אביב רחוקה מזו של אלה שבחרו בדרך הדת. אני גאה בבקיאותי בתנ"ך, אבל העניין שלי בעיקרו ספרותי.

הסביבה התרבותית של יושבי השכונה בית מזמיל, שאליה הביאה הרוח את חיים הקטן ואת פרקש באמצע שנותיו, מרתקת. חיים לומד בתלמוד תורה בית וגן ומסלול חייו סובב סביב לימודי קודש, כמו מסלול חייהם של מרבית תושבי השכונה. חיים איננו מרבה לספר על דוד ג'אקו, אבל תאורו כמי ש"עניינו רק חידות במתמטיקה וסיפורים של עגנון" מראה שאין הם מוותרים על "לימודי הליבה", אופקיהם רחבים והם בקיאים גם בספרות, בתרבות ובמדע שחורגים מגבולות בית המדרש. מבין השורות ניכר שמרביתם, אם לא כולם, משרתים בצבא בתפקידי לחימה ובתפקידים משמעותיים.

אני קורא בספר ומידי פעם – כשמתגלה פרט זה או אחר, ובעיקר כאשר מוחזרים הפיקדונות – אני נחנק בדמעות. אמנם אני טיפוס רגשן, אבל אינני מרבה להתרגש מספרים. הספר הזה מקלף ממני הרבה מאוד קליפות מגן וחושף את עצבי. בסיום הספר, כשהכול בא על מקומו, אני שב לאחור וקורא קטעים נבחרים מהספר בדילוגים, ולבסוף שב לתחילת הספר וקורא בו מחדש כאשר אני יודע לאן תוביל אותי הדרך. הפעם הקריאה מהירה יותר ובכל זאת מרגשת לא פחות.

הספר מרתק, פוקח עיניים ומרגש – לפחות אותי

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ספרי עליית הגג, 2008, 162 עמודים.
אם תרצו לקרוא דעות וניתוחים על הספר תוכלו למצוא אותם כאן ובעוד הרבה מאוד אתרים:
דעות – "הכול צריך שיתברר מעצמו" – על "בואי הרוח" מאת חיים סבתו / נַחֵם אילן
בואי הרוח – סקירה על הספר – יונה דורון

הקדשהבשולי הדברים:

לקחתי את הספר מ"ספריה בתחנה" באחת מתחנות הרכבת, וכפי שכבר הבנתם הוא שוהה אצלי לא מעט זמן. אל דאגה – הוא ישוב אל אחת התחנות בקרוב.

כשלקחתי את הספר מהתחנה, ניכר היה שהספר לא נפתח מעולם. דפיו היו דבוקים – הספר היה חדש לחלוטין – אפילו לא דפדפו בו. בעמוד הראשון, זה שאחרי הכריכה, הודבקה "הקדשה" מאת 'אבי מזרחי, אלוף – מפקד זרוע יבשה'. ה"הקדשה" מופנית לבוגרי קורס מפקדים.

אבי מזרחי היה מפקד זרוע יבשה בשנה שבה יצא הספר לאור ובשנה שלאחר מכן כבר היה בתפקיד אחר. משמע הספר עמד במקום כלשהו סגור עשר שנים עד שהגיע לספריה בתחנה וממנה לידי. איזה בזבוז.

היו זמנים בקנסינגטון | מיוריאל ספארק

נאנסי הוקינס הייתה פעם מגיהה, עורכת ויועצת ספרותית. בחורה "גדולת מימדים", רק בת עשרים ותשע וכבר כולם קוראים לה מיסיס. זה מה שאני לומד מגב הספר ומעיון קצר בו.

אני בתחנת הרכבת בחיפה בדרכי לתל-אביב, נובר בספרי הספרייה בתחנה. אחד היתרונות בשאילת ספר מספריה זו הוא הזמן שמוקצה להיכרות עם הספר. הרי אי אפשר לסיים קריאת ספר במהלך נסיעה של חמישים דקות, אבל הזמן מספיק כדי לדעת אם הספר "תפס" אותי. אם תפס – יישאר איתי עד שאסיימו, אם לא – יעבור אחר כבוד אל הספרייה שבתחנת היעד.

אני יורד מהרכבת בתל-אביב אחרי שקראתי מספר עמודים ונראה לי שיש סיכוי שסיפורה של מיסיס הוקינס ידבר אלי. הספר נכנס לתיקי. אמשיך לקרוא בו בנסיעה חזרה ואסיימו כבר בבית.

היו זמנים בקנסינגטון

מיסיס הוקינס מספרת על ימיה בקנסינגטון בשנת 1954 ממרחק זמן של למעלה משלושים שנה, אחרי שכבר "הסדירה את החשבון". היא גרה בדירה שכורה בביתה של בעלת הבית מילי. הפרק הראשון מציג את דיירי הבית מקומה לקומה ומפרט את תכונות השכנים. ממש כמו ב'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, אבל הדמויות שונות כאן לחלוטין. קצת קשה לי לעקוב אחרי רשימת השכנים, וכאן אני נעזר ביתרון נוסף של ספר שכבר נקרא לפני – יש לו היסטוריה.

הספר שלקחתי בתחנה מוחתם בחותמת של ספריית ביה"ס התיכון עירוני ו' ת"א, וניכר עליו ששזף אותו יותר מזוג עיניים אחד. תלמידי תיכון ששאלו ספר מהספרייה, בין מבחירה ובין בכפייה, משאירים בספר מידי פעם את חותמם. מספריית בית הספר הגיע הספר לרשת סיפור חוזר שמדבקתו מבצבצת מתחת לשולי מדבקת הספרייה בתחנה שממנה הגיע הספר אלי.

בעמוד שפותח את הספר שבידי רשומה בעיפרון רשימת הדיירות והדיירים בביתה של מילי בתוספת מספר מילים שמתארות את הדייר. גם דמויות שנפגוש בהמשך הספר רשומות ומתוארות כאן וזה מקל עלי את הקריאה שנקטעת אצלי בין הנסיעות ברכבות ובאוטובוסים.

עירוני ו עם רשימות

נאנסי עובדת בבית הוצאה לאור קטן שבו היא בוררת ספרים שנשלחים אליו בניסיון להגיע לדפוס. אחד הכותבים שמנסה להדחק אל ההוצאה לאור ובמידת מה גם אל חייה הוא הֶקטוֹר בַּארטלֶט. הוקינס מכנה אותו בינה לבין עצמה בכינוי הצרפתי -pisseur de copie- שפירושו הוא 'סופר זבל'. המתרגם לעברית תירגם את הביטוי ל"עיתונאי-משתינאי". הספר תורגם בשנת 1988, אני מניח שאילו תורגם היום היו מתרגמים את הביטוי ל"כתב-מושתן". באחד הבקרים אורב לה אותו בארטלט בכניסה למקום עבודתה והיא פולטת לעברו בקול רם את הכינוי pisseur de copie. הכתב המושתן מנסה להתעלם, כאילו לא שמע, אבל נאנסי דואגת לחזור על הכינוי בקול רם וברור ומאלצת אותו לשמוע.

פטרוניתו של המושתן שנעלב – סופרת רבי מכר מוערכת – מביאה לפיטוריה של נאנסי מבית ההוצאה לאור זמן קצר לפני שהוא נסגר. נאנסי הוקינס ניחנה בכושר האזנה, בעין בוחנת וביכולת שיפוט חסר פשרות. בהמשך דרכה עובדת מיסיס הוקינס בתפקידים דומים וגם בהם מאבדת את עבודתה אחרי שאיננה מוכנה להתפשר על יושרתה המקצועית ולפרסם את הזבל שכותב המשתינאי.

במהלך התקופה משילה גיבורת סיפרנו חלק ממשקלה ומספרת לנו שקל לרזות, צריך להמשיך לאכול ולשתות כרגיל אבל רק מחצית הכמות. יש לה בספר גם עצות מעניינות בדבר חוסר הטעם בהפגנת הכישורים שכולם כבר יודעים שיש לך ובעניין נישואין. היא "זכתה" בתואר מיסיס בעקבות נישואי בוסר שהשאירו אותה אלמנת מלחמה.

הספר, שנראה לי בתחילה משמים מעט, הופך להיות יותר ויותר מסקרן, ובערך מאמצעו הקריאה שועטת עד סופו. הספר מאוד ויזואלי. קל לדמיין כיצד נראים אתרי ההתרחשות ומה קורה בהם. השמירה על מספר אתרים מוגבל, תקופה קצרה ונקודת ראות ברורה של המספרת, משרים אוירה של מחזה. הספר איננו בנוי כמחזה עם דיאלוגים, אבל נראה לי שהוא נועד להיות נוח לעיבוד למחזה.

לאחר שאני מסיים את הקריאה אני מדלג בין דפי הספר לאחור וקורא קטעים נבחרים מחדש. שם הספר במקור הוא A Far Cry from Kensington. ממה שקראתי אינני מצליח לאתר את תרגום הכינוי pisseur de copie לאנגלית. הרושם שלי מראיון וממאמר שקראתי הוא שבמקור האנגלי הביטוי לא היה מתורגם אלא הופיע ככתבו הצרפתי. בגרסה הצרפתית של הספר שמו "Le pisseur de copie", כאילו היה הוא גיבור הספר.

הספר, קצר וקליל ועם זאת מעורר הרבה מאוד מחשבות – בהחלט ראוי.

ספריית מעריב, 169 עמודים בתרגום משה זינגר – 1989

קוֹדָר - קוד תגובה מהירה; QR code שמצביע על טור זה - https://wp.me/sRpfC-pisseur

תוספת מאוחרת –

אחרי פירסום הטור הגעתי לתובנה שבמקום שכולם משאירים את חותמם בכתב יד, בחותמות גומי ובאמצעות מדבקות שמכסות ללא רחמים חלקים מהכתוב, גם אני יכול להצטרף לחגיגה. אלא שאני אקפיד יותר לא לפגוע בכתוב.

אם הספר שקראתי יגיע לידיכם תמצאו בגב כריכתו הקידמית מדבקה שמפנה לטור זה באמצעות קוֹדָר.

[האקדמיה ללשון קבעה שקוד תגובה מהירה; QR code יקרא בלשוננו בשם קוֹדָר (דלת קמוצה). נראה לי שהביטוי לא “יתפוס” כי המילה דומה מידי לקוֹדֵר (דלת צרויה) העגמומי.]

לקרוא מחדש את התנ"ך | אליה ליבוביץ

היצירה הספרותית החביבה עלי היא ללא ספק התנ"ך. זוהי מבחינתי יצירה ספרותית, לא בסיס לאמונה ולא מקור מידע אלא אוסף של ספרים שנכתבו על ידי סופרים רבים ושונים בזמנים שונים. מבחינתי היצירה מעניינת בין אם היא דמיונית לחלוטין ובין אם יש לה בסיס היסטורי כלשהו. אני נהנה מאוד לקרוא גם עבודות ספרותיות שמתבססות על התנ"ך, בעיקר על הסיפורים, אך לא רק.

פרופסור אליה ליבוביץ פורט בספרו 'לקרוא מחדש את התנ"ך' את היצירה הספרותית לפרוטות ומפרש אותה על פי הפשט הברור לו מאליו. הוא לא מתעלם מדברי הפרשנים שאונסים את הפירוש אל אמונתם, אבל הסבריו אינם מתחכמים ואינם מעַוותים כדי להתאים לתפיסת עולם כלשהי. הסבריו ברורים ופשוטים.

פרופסור ליבוביץ איננו תאולוג, חוקר כתבים או אמונות ואיננו קשור בכל דרך שהיא אל ממסד הדתי כלשהו. הוא פרופסור לפיזיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב, וכן הוא איש אשכולות רחב אופקים שמתעניין במגוון תחומים רחב ונהנה לנבור בתחומי העניין שלו לעומק.

פריסה

הספר איננו זורם כספר קריאה. זהו יותר ספר עיון. בפתח כל פרק בספר כתוב לאיזה מקומות בתנ"ך הוא מתייחס ולכן כדאי לקרוא בו לפני שקוראים את הפרק. אני קורא בספר בדילוגים קדימה ואחורה. לפני קריאת הפרק בספר אני קורא בתנ"ך ומופתע לגלות דברים שלא הבחנתי בהם בפעמים הקודמות שקראתי אותם דברים בתנ"ך.

אשתי ראתה את הספר בעגלת ההחזרות בספרייה העירונית והביאה לי אותו. "אתה תאהב את זה", כך אמרה, "אותי זה ישעמם". אני קורא ומתקשה להתמיד. בסיום כל פרק אני עובר לספר אחר שמחכה לי ושב אל הפרק הבא בספר, כשהטלפון המתחכם מציג ברקע את המקום המתאים באתר מכון ממרא.

שלוש פעמים הארכתי את השאלת הספר עד שסיימתי לקרוא בו. התובנות שגיליתי בספר השאירו אותי לא פעם מופתע בעיקר מכך שלא הבחנתי בנאמר בין הפסוקים ובין המילים.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? – זה ממש לא תלוי בספר אלא בתחומי העניין שלכם ובנכונות לקרוא השקפות שאינן זורמות בנתיב שציירו לנו משחר לימודינו בבתי הספר. אני מחזיר את הספר לספרייה אך יש לי הרגשה שעוד אשוב לבקרו כשאתקל במשהו מסקרן בתנ"ך. אבל יכול להיות שזה מעיד עלי יותר מאשר על הספר.

ובכל זאת – הייתי ממליץ לשאול את הספר, לפתוח במקום כלשהו ולעיין. אם הוא תפס אתכם, שווה לשוב להתחלה, לקרוא את פרקי ההקדמה ולצאת למסע כשידכם האחת אוחזת בו והאחרת בתנ"ך. אם הספר לא תפס אתכם, לא נורא – אפשר להשיבו אל המדף, כנראה אינכם מתאימים זה לזה.

יום העברית תשע"ט 2018 – צרור חוויות חורפי

בואו לחגוג איתנו את יום העברית תשע"טיום העברית הוא יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה – כ"א בטבת. השנה הקדימה האקדמיה ללשון העברית את החגיגה ליום חמישי י"ט בטבת תשע״ט, 27 בדצמבר 2018 מפאת השבת. כשהאקדמיה פרסמה את אירועי יום העברית, החלטנו שהשנה אנחנו עולים לחגוג בירושלים בהרכב משפחתי מלא. הזמנתי ארבעה כרטיסים לפעילויות וארבעה כרטיסים לאירוע הסיום. באותו זמן עדיין לא פורסמה תחזית מזג האוויר, וטוב שכך. אילו ידענו שיום העברית חל ביום גשום וקר במיוחד בירושלים, נראה לי שהיו לחלק מאיתנו הרהורי כפירה.

בצוהרי יום העברית אשתי שתחיה ואני נוסעים באוטובוס מחיפה לירושלים במטר סוחף. הפעילויות מתקיימות במתכונת מושבים מקבילים בבניין מדעי החיים ובבית האקדמיה. כל האירועים מבטיחים, ועלינו לבחור על מה נוותר. ליבי משתפת איתנו את בחירתה שהיא שונה בחלקה משלנו. אני כבר מכיר את האקדמיה מאירועי העבר ויודע שהמעבר ממנה לבניין מדעי החיים בשביל המדרגות אורך כשתי דקות, כך שנוכל להתפצל ולהתאחד בקלות.

האוטובוס מגיע לירושלים. ישומוני מזג האויר מבשרים לנו שהטמפרטורה היא שמונה מעלות, שההרגשה היא כשל שתי מעלות, ושגשום. היישומונים, לצערנו, מדייקים. נוסעים לספרייה הלאומית לביקור קצר, בדרך אל האירועים שיתחילו בארבע אחר הצוהריים. מנצלים הפוגה קלה בגשם ללכת אל האקדמיה. בדרך אני עוצר לצלם חתול שמפלס את דרכו אל פח האשפה ובינתיים מתקדרים השמים וממטירים עלינו גשם זלעפות. אנחנו עוברים את בניין מדעי החיים ומגלים לפני המדרגות שמובילות אל האקדמיה מחסום מאולתר ושלט שמפנה אותנו לכיוון אחר. אני מציע לעבור בדרך החסומה. אשתי מתנגדת. עברנו כבר מעברי בוץ וסלעים קשים מאלה בטיולינו בעולם אבל היום אנחנו באירוע תרבות ואיננו ערוכים נפשית לפעילות אתגרית. ממשיכים ללכת בעקבות השילוט למסלול עוקף ארוך במיוחד. בגשם.

באקדמיה אנחנו לוקחים את המדבקות שמאשרות את הרשמתנו לאירועים ומתכבדים בתה ובעוגיות. האירוע הראשון שבחרנו מתקיים בבניין מדעי החיים. אנחנו מודיעים לליבי ולגיל שילכו ישר לשם ויוצאים לדרכנו חזרה. בגשם. הפעם חברתי לחיים מתרצה לנסות לעבור בדרך החסומה ואנו מגלים שהדרך די קלה למעבר, ללא ספק עדיפה על פני המעקף הארוך שחווינו לא מכבר. בגשם. כשאנחנו פוגשים את צאצאינו, ליבי וגיל, בבניין מדעי החיים אנחנו מגלים שיכולנו לחסוך חלק ממסעותינו הגשומים ופשוט לעצור כאן.

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?האירוע הראשון שבו כולנו משתתפים הוא:

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?

רומי נוימרק מ'כאן' ־ תאגיד השידור הישראלי מנחה דיון על הניסוחים שמפלים נשים לרעה.

אפילו בכותרת דיון זה שיש בו ארבע נשים וגבר כתוב "משתתפים" ולא "משתתפות ומשתתף". אפשר פשוט לכתוב ביטוי נטול מגדר כמו "בהשתתפות", אבל זה עדיין לא חדר ללשוננו. הדיון מעניין, אנחנו שומעים על מספר אפשרויות לנטרל את השיח מגדרית, אבל אין תמימות דעים בעניין הצורך בכך.

24 שעות בחיי גבר ובחיי אישהדווקא הגבר שבחבורה – תמיר אשמן מהפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב – מציין שכאשר יש בכיתתו יותר נשים מגברים הוא פונה לקהלו בלשון נקבה. הוא מספר שקורה שניגשים אליו גברים אחרי ההרצאה להגיד לו שאינם נוחים עם צורת הביטוי שלו. לא קרה שנשים פנו אליו כשהדיבור פנה לגברים בלבד.

מוזכרים בדיון דברים מופרכים לחלוטין כמו הוראות בדבר הריון והנקה שפנו אל קהל היעד במין זכר. העניין הוא שבדרך כלל גם הנשים אינן מרגישות שזה מוזר כי כך הורגלנו משחר ילדותנו. במהלך הדיון מוצגת תמונה שמציגה 24 שעות בחיי גבר ובחיי אישה, כולם צוחקים בהנאה ומפגינים בכך שהדגשת ההבדלים מבדחת נשים כגברים.

האירוע השני שליבי בוחרת הוא ארבע תקופות לשון בשירים עכשוויים. אשתי, גיל ואני בוחרים להשתתף בדיון מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה.

מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה

הדיון עוסק בהחלטות בנושא שפת הלימוד במוסדות השונים. כשבחרנו, יצאנו מתוך הנחה שנשמע על חידושי לשון במדע ובאקדמיה. טעינו. אמנם מוזכרים בדיון גם מילוני מדע אך זה איננו עיקר הדיון.

ליבי חוזרת מאירוע ניתוחי השירים עמוסת חוויות ואני נשאר עם תחושת החמצה קלה. ככה זה – כשיש מבחר, כל בחירה כרוכה בוויתור.

ליבי בוחרת להשתתף באירוע דבר אליי בפרצופונים: המרשתת והשפה העברית שמתקיים כמו קודמיו בבניין מדעי החיים. עירית, גיל ואני רוצים לעבור לבית האקדמיה לשמוע את הסטיריקן אפרים סידון ואת המאייר דני קרמן בהרצאתם עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העברית. המעבר לבית האקדמיה כרוך בצליחת מסלול המכשולים הבוצי בגשם או במעקף שאין סיכוי לסיימו עד תחילת ההרצאה. ליבי, שאיננה ששה לצאת למסע אחרי ההרצאה לבד, מתפשרת ובאה איתנו לבית האקדמיה.

עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העבריתהאולם שבו מתקיימת ההרצאה על ההומור מלא עד אפס מקום. כבר הוסיפו כסאות במעברים ודחסו אנשים סמוך לקירות. ברגע האחרון אנחנו מגלים שב"יציע" שבו יושב טכנאי הקול קיימים חרכי הצצה. אנחנו עולים ומשם בעיקר שומעים את ההרצאה.

ההרצאה מבדרת כצפוי. אנחנו מכירים את שני הדוברים ואת יצירתם. בהחלט נחמד, אך די ברור שזהו חלק מהופעה שהם מריצים במקומות שונים וסביר להניח שניתן לשמוע אותה גם מחוץ למסגרת יום השפה העברית.

אירוע הסיום החגיגי מתקיים באולם המרכזי בבית צרפת. בית צרפת נמצא במרחק מה מבית האקדמיה, וכך אנחנו שוב מוצאים את עצמנו מדשדשים בגשם ובקור לעברה האחר של הגבעה. בתוכנית כתוב שהאירוע בהנחיית לבנת בן–חמו כולל דברי ברכה וכן את חידון העברית הגדול בהשתתפות הקהל. לחלק זה אנחנו מתייחסים כאל "חימום" לקראת הופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא.

לבנת בן-חמו חולקת איתנו חוויות משעורי השפה שהעביר הדוקטור אבשלום קור בקד"צ גל"צ. סיפורים מסוג זה שמענו רבות מליבי בימי הקד"צ ומאז. אבשלום קור היה ונשאר אֵימָת הקריינים והכתבים ומושא הערצתם. לבנת בן-חמו מנחה אותנו לגשת בטלפון החכם לאתר חידון העברית ולהירשם. שלושת הראשונים יקבלו פרס צנוע מבית האקדמיה ללשון. אנחנו רואים על המסך שמות וכינויים ולבסוף מתחיל החידון. אני מתייחס לחידון בשוויון נפש, אנחנו באקדמיה ללשון העברית, מוקפים באנשים שרוטים בנפשם כמונו, שטרחו להגיע לאירוע זה. חזקה על כולם שהם מכירים היטב את כל רזי השפה. מתקדמים משאלה לשאלה וכעבור שלוש או ארבע שאלות אני מגלה שאני במקום הרביעי. אני נדרך. פתאום החידון הופך להיות משמעותי יותר בעיניי. אני מקפיד לענות במהירות. אני במקום השלישי. פה ושם אני טועה ובכל זאת אינני יורד במיקום – כנראה רבים הטועים. החידון מסתיים ואני נקרא לבמה לקבל את הספר של ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה". גיל טוען שאת הספרים של האקדמיה צריך להעניק למקומות האחרונים ולא לראשונים.
סיום נאה ליום עתיר חוויות רוחניות וגשמיות.

ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה"

ההופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא מוצלחת כצפוי. עוברים משיר לשיר, בין השירים שומעים מבחר בדיחות על נקניקים, שואגים עם כולם ‘עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי …’ עוד שני שירים ותם הטקס.

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא - סוסי פרא אמיצים

מכאן אנחנו משרכים רגלינו בגשם לעבר תחנת האוטובוס לתחנה המרכזית. בתחנה מחכות איתנו שתי בחורות שהגיעו הנה מבאר שבע. אני נהנה לדעת שהשפה העברית עדיין מושכת צעירים וצעירים פחות מקצות הארץ לחגוג יחדיו את שפתנו.

בתחנת הרכבת בתל אביב אני לוגם מרק ירקות לוהט ונכווה בלשוני. ליבי כותבת בקבוצת הקשר המשפחתית ששרפה את לשונה ממרק בתחנת המרכזית בירושלים בדרך אל האירועים. ואני מגיע לתובנה שלא טוב להיפגע בלשון או בשפה דווקא ביום העברית.

חג עברית שמח, להתראות בשנה הבאה עם מזג אויר מעט יותר נוח.

השולטים בעתיד [רועי צזנה]

רועי צזנה שהתחיל להכין אותנו אל העתיד הצפוי לנו בספרו הקודם המדריך לעתיד, לוקח אותנו למסע נוסף אל העתיד. הספר הקודם הציג בפנינו את החידושים הטכנולוגיים שישנו את חיינו ובעיקר יקלו עלינו בהרבה תחומים מידי יום ביומו. הספר 'השולטים בעתיד' מציג לנו עוד תחזיות שיכולות להתממש בעתיד הקרוב או המעט רחוק יותר – אבל לא רחוק מאוד. הפעם איננו עוסקים רק בטכנולוגיה שתשרת אותנו אלא גם במוקדי הכוח שיניעו את העולם וישפיעו על חיינו בכל אשר נפנה.השולטים בעתיד - רועי צזנה1200

המהפכה האישית הדומיננטית ביותר שמתרחשת כבר עכשיו היא אובדן הפרטיות. קל מאוד בימינו לחשוף מידע רב כמעט על כל אדם בעולם הנאור ולנטר את מקומו ופעולותיו. אין צורך לחדור בכוח למוקדי הפרטיות. היום רבים מאוד האנשים שמנדבים את המידע באופן מכוון ומודע או מבלי דעת.

הספר פותח בהצגת הכוחות ששלטו בעבר ואלה ששולטים בהווה בדרך להצגת שליטי העתיד הפוטנציאליים. כעתידן מלומד וספקן רועי צזנה איננו מציג עתיד אחד מוחלט אלא מגוון אפשרויות שתלויות בכוחות הפועלים בכל הרבדים. לקראת סוף הספר נגלה שגם לסרדינים יכול להיות כוח לשלוט, הספר אפילו מתאר את הטכניקות ליצירת מדינות ענן שאינן תלויות בטריטוריה ובמוקדי שלטון.

אנחנו לומדים כאן מונחים שלא הכרתי עד כה – לוויתן השלטון, כרישי ההון ואנחנו – הסרדינים הפשוטים שבוחרים בלוויתנים שישרתו אותנו וימשלו בנו. אנחנו משתמשים בשירותי כרישי ההון, אלה שלא נבחרו לשרת אותנו – הם משרתים אותנו במטרה לצבור הון וכוח. המפגש בין גורמי ההון והשלטון מאפשר לנו לקבל שירותים יעילים יותר שעבורם אנחנו "משלמים" בין השאר בוויתור על נתחים נכבדים מפרטיותנו. אנחנו נהנים לשתף את חוויותינו עם "חברינו" ועם העולם כולו ברשת החברתית שצוברת תוך כך מידע על כל תנועותינו ועל מארג הקשרים האישיים שלנו. המידע הזה מאפשר לכרישים לשלוט באופן ממוקד יותר על תמונת העולם שמוצגת לנו ולהתוות את מחשבותינו ודעותינו מבלי שנבחין שוויתרנו על חופש הבחירה והמחשבה שלנו.

הלוויתן והכרישים יודעים עלינו הרבה מאוד, והמידע נותן בידיהם כוח להתעלם מרצונותינו ולשרת בעיקר את עצמם. אני קורא ומחשבותיי נודדות אל הספר 1984 שכתב ג'ורג' אורוול בשנת 1948. באותם ימים לא עמדו לרשותנו ולרשות הלוויתן האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו כיום, אך בתחזיתו של אורוול לשנת 1984 השלטון מסוגל לנטר את תנועות ופעולות כול בני האדם שנתונים למרותו. מפחיד? – את זה קראנו כבר מזמן. זה לא קרה ב-1984 אך היום זה קורה וכולנו משתפים פעולה עם התהליך.

לאחר שהכרנו את הכוחות הפועלים, הפנמנו שהפרטיות מאיתנו והלאה וקלטנו שהכוח עובר מידי גורמי ממשל של מדינות טריטוריאליות לידי תאגידים, מציג לנו רועי צזנה האפשרות להעביר את הכוח לידי הסרדינים. הוא מתאר תהליכים חדשים מסוג שהטכנולוגיה שמאפשרת אותם כבר בידינו. האפשרות להעביר את מוקדי הכוח איננה מופרכת, אבל צריכה להיות נכונות ציבורית להוביל את השינויים, ולא ברור אם ומתי יירתם הציבור ליטול את הכוח לידיו.

הקריאה זורמת באיטיות משום שכל רעיון מזכיר משהו מהמציאות וגורם להרבה מאוד תהיות שמדירות את המחשבות מהקריאה אל ההגות הפרטית והאישית. כמעט כל רעיון שמועלה מעורר בראשי שאלות. על חלקן אני מקבל תשובות בהמשך הקריאה ומרביתן נשארות פתוחות. ככל שאני מתקדם, הקריאה נעשית קשה ומעיקה יותר, אבל אינני יכול להניח את הספר, אני לוקח הפוגות ושב לראות מה ילד יום – או לא.

כנפי רוחבסיכום הספר כותב המחבר "אם הגעתם עד כאן, ברכותי – המסע בוודאי לא היה קל". אני בהחלט מסכים עם קביעה זו. נותרתי עם הרבה רעיונות מרחפים שקצותיהם פרומים ולא ברור אם וכיצד יתממשו. מימוש הכוח שבידי הסרדינים תלוי קודם כול ברצונם לשנות, ושינויים אינם מתרחשים באזור הנוחות. כלומר – אם הסרדינים אינם חשים באיום מצד גורמי הכוח, הם ישענו לאחור ויטענו שטוב להם ואין צורך לשנות. אנחנו מכירים את זה היטב מההיסטוריה. שינויים ומהפכות מתרחשים מתוך סבל ונראה לי שמרבית אוכלוסיית העולם הנאור די מרוצה ממצבה. אני יודע שזה לא קשור בשום אופן לספר אבל השאלה אם כל פרט ופרט ירצה לעשות משהו לשיפור מצבו שבה ומזכירה את 'כנפי רוח' של הרב קוק שפותח במילים 'אם תרצה…' ומציג את הכוח שיש בידינו.

הספר מתאר מצב, מציג אפשרויות לשינוי, מדגים את הטכניקות שעומדות כבר לרשותנו, פותח הרבה יותר שאלות משהוא מציג תשובות סדורות ובסופו של דבר הכול תלוי ברצון האנשים ובתעוזתם, אז מה הפלא שהספר מסתיים בסימן שאלה?

לקרוא או לא לקרוא? מבחינתי זו איננה שאלה – בוודאי שלקרוא.

הספר איננו קל לקריאה, אבל הוא מאלץ אותנו לחשוב על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים – וזה חשוב. אני מסופק אם הקריאה תגרום לנו לעשות מעשה. מצבנו עדיין איננו מספיק רע שנטרח להתקומם נגדו ולהחליט לשנות סדרי יסוד, אבל מקריאת הספר נוצר בי הרושם שאין סיבה לדאוג, בסופו של דבר יהיה הרבה יותר רע ואז תבוא המהפכה. השאלה היא רק אם כמות הידע שיעמוד לרשות הלוויתנים והכרישים לא תהייה כזאת שתקשה מאוד על התארגנות שתוביל למצב שכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים.

[אם הביטוי האחרון איננו ברור, אפשר לקרוא עליו בעמוד 126]

כנרת זמורה-ביתן, 2017, 400 עמודים.

מחשבות לעת לילה – חיים שפירא

חזית הספר - מחשבות לעת לילה - חיים שפירא'החיים מתבהרים רק לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה'. כך כתב הפילוסוף הדני סורן קירקגור שנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם". החיים מזמנים לנו הפתעות. באחת השבתות אני יורד אל שוק הרוכלים בחיפה לתור אחרי נושאי צילום. בין ערימות של בגדים, כלי הבית ושאר חפצים אני מגלה את הספר מחשבות לעת לילה מאת חיים שפירא. "כל ספר חמש שקל" אומר המוכר ואני שב הביתה כשהספר באמתחתי. כותרת המשנה של הספר היא 'קירקגור שופנהאואר ניטשה פילוסופיה קיומית, מסע אישי'. חיים שפירא לוקח אותנו איתו למסע אישי בחברת הוגי דעות של פילוסופיה קיומית.

היכרותי עם הפילוסופיה הקיומית הייתה עד כה מוגבלת למחזות האקזיסטנציאליסטים של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. קראתי פה ושם כמה רעיונות של הרב קוק ושל ניטשה ואני מכיר כמה מהציטוטים המוכרים שלהם, אבל מעולם לא טרחתי לקרוא את ספריהם מחזית עד גב.

חיים שפירא ליקט עבורנו תהיות ומחשבות קיומיות של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים המובילים והוא המגיש לנו את תמצית התמצית באריזה קלילה ומתקשרת שאיננה מעיקה. שלוש מאות עמודים מרווחי שורות של גופנים נעימים לעין. ניכר שד"ר שפירא הציב לעצמו מטרה לגרום לנו לטעום מהרעיונות הקיומיים בקלות ובהנאה. ההרגשה היא שהקריאה זורמת, אבל אני מתעכב כמעט על כל אמירה ומדפדף אחורה וקדימה.

הספר הוא חגיגה שנסמכת על דעות הפילוסופים קירקגור, שופנהאואר וניטשה, על כתבי הרב קוק והרב עדין אבן-ישראל [שטיינזלץ], על ספרי דוסטויבסקי ואחרים. הספר רצוף בציטוטים של אוסקר ויילד ושל שייקספיר, וגם מקומה של אגדה אינדיאנית עתיקה לא נפקד. הקריאה בספר גורמת לי להוסיף לרשימת הספרים שארצה לקרוא מספר ספרים שגם אם ידעתי על קיומם, מעולם לא חשבתי שאגיע אליהם – כה אמר זרתוסטרא של ניטשה, למשל.

אני קורא בספר בעודי מחלים מניתוח קל. סיפרו לי שהניתוח מלווה במעט מאוד כאבים שיחלפו תוך יומיים שלושה. יומיים שלושה וארבעה כבר חלפו, עבר שבוע ואני עדיין חש כאבים כמעט בכל תנועה, ואז אני מגיע לקטע שמספר ש'העונג כמעט תמיד מענג פחות מן הצפוי ואילו הכאב תמיד מכאיב יותר מכל מה שדמיינו'. מעולם לא הזדהיתי עם הכתוב בספר באופן כל כך מוחשי. 'עקרון הכאב' נכתב על ידי חיים שפירא בשם ארתור שופנהאואר שלא כתב את זה מעולם "אף כי יכול היה להכתב על ידו". אין זה הקטע היחיד שחיים שפירא כותב בשם אחרים. שישה עמודים בספר מוקדשים ל"ציטוט" 'מכתב שניטשה לא כתב'.

רבים מהרעיונות ומהציטוטים בספר מתקשרים לענייני היום-יום שנקרים בדרכי ממש במהלך הקריאה. אני קורא ציטוטים מהדברים שניטשה שם בפי זרתוסטרא. זמן קצר לאחר מכן ליבי כותבת שהיא יודעת שעשתה משהו טוב בחיים כשכולם מעתירים עליה מטובם בעקבות הודעה לא כל-כך נעימה. מייד אני עונה לה בציטוט דברי זרתוסטרא: 'במקום לומר: כך זה היה, אמור – כך רציתי שיהיה!'.

imageאני משוחח עם שני עמיתים לעבודה שכבר עברו את גיל הזכאות לפרישה לגמלאות ומעדיפים לדחות את הפרישה כי הם פוחדים שלא תהיה להם סיבה לקום בבוקר. מייד עולה בדעתי השאלה הקלאסית שקראתי בספר – 'האם האדם דומה לארטישוק או לבצל? האם אחרי שניפרד מכול התפקידים שלנו יישאר משהו אמיתי שהוא הלב שלנו, "האני האמיתי", או שבדומה לבצל לאחר קילוף כל השכבות לא ישאר דבר?'. לי אין הרהור בנושא זה. אני משתוקק כבר לפרוש לגמלאות ואני יודע שלא יהיה לי רגע מנוחה מעיסוקים רבים שמצפים לי. אם הבחנתם שאינני כותב לאחרונה בקצב הרגיל, זה בעיקר משום שאני עסוק עד מעל הראש בעיסוקי פנאי יצירתיים נוספים שאימצתי לעצמי. וזה מתקשר במחשבותי לדברי הרב קוק שמצוטטים בספר:
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
מי שאינו מחפש אמת וטוב בכל לבבו,
אינו סובל מהריסות של עולמו הפנימי,
אבל גם לא בונה שום עולם רוחני משלו.

אני קורא ציטוט של קרל סֶיְיגֶן- 'משתלם לשמור על ראש פתוח, אבל לא כל כך פתוח שהמוח יכול ליפול', וציטוט של בלז פסקל – 'לעולם לא יבצע האדם פשעים איומים בביטחון רב כל כך ובשמחה גדולה כל כך, כמו מפני אמונה דתית.', וברקע אמצעי התקשורת מספרים על דקירה בהר הבית, על משפטו של החייל שירה במחבל מנוטרל ועל התארגנות כוחות הבטחון להגן על מצעד הגאווה שמא נחזה שוב ברצח על רקע אידאולוגי דתי. מישל דה מונטיין אומר: 'כמה מוזרים וחסרי היגיון הם בני אדם! אין הם יודעים כיצד לעשות פשפש או תולעת, אך הם יצרו את אלוהים'.

אנחנו שומעים בתקשורת על הפגנות נגד השחיתות השלטונית ולמולן הפגנת נגד של המצדדים בגורמי השלטון המושחתים, ואני קורא ציטוט של דייוויד יום – 'יותר מכל פלאי היקום מפליאה אותי העובדה שאנשים רבים כל כך הולכים בקלות רבה כל כך אחרי מעטים כל כך ולא ראויים כל כך.'.

בפרק שמספר על מות האלהים לפי ניטשה, חיים שפירא מעלה לדיון את השאלה 'כמה אלילים מקיפים אותנו: אלילי זמר ואלילי נוער, אלילי הון-ממון ואלילי כוח-און, … אלילי המסך הגדול ואלילי המסך הקטן, מותגים… את הכנסיות של פעם החליפו מרכזי קניות ענקיים ומאמינים אדוקים נוהרים להתפלל במקדשם החדש.'.

בפרק הראשון של הספר יש קטע ששמו 'בחירה באושר'. הקטע פותח בציטוט 'כל אדם מאושר במידה שבה הוא בוחר להיות מאושר.'. מכרי וחברי יודעים שאני בחרתי באושר. הבחירה איננה טריוויאלית, היא דורשת תחזוקה. פיתחתי לי טכניקות להחליק על פני המצוקות וההצקות ולראות תמיד את מה שיש ולהנות ממנו. אני פותח כל יום בשיר What a wonderful world, ולפעמים אני שב להשמיע או לפזם את השיר כאשר אני נתקל בבעייה קשה או בעימות. מרבית הבעיות נפתרות ביתר קלות כאשר אני מתמקד במה שיש ובמה שאפשר. כאשר האפשרי ברור, קל יותר להגדיר משימות מדורגות שמקלות להשיג גם את מה שנראה מלכתחילה כבלתי אפשרי.

בהמשך אותו פרק מספר לנו חיים שפירא את האגדה 'זאב לבן וזאב שחור'. זוהי אגדה אינדיאנית עתיקה שבמרכזה שיחה בין אב לבנו. היא זכתה לאינספור גרסאות וזו גרסתו של חיים שפירא:
"מאבק גדול מתרחש בתוכי," אמר האב. "זהו קרב איתנים בין שני זאבים. הזאב השחור הוא רע ומרושע. הוא כעס, שמחה לאיד, תסכול, אכזבה, שיפוט, מרירות, קנאה, צער, אי-פרגון, חמדנות, יהירות, רחמים עצמיים, רגשי אשם ואגו ענק. הזאב הלבן הוא הטוב – שמחה, רוגע, פרגון, שלוות נפש, אהבה, תקווה, חמלה, טוב לב, אמפתיה, סימפתיה, קבלה, נדיבות, ענווה ואמונה. דע לך, בני, קרב דומה מתרחש גם בתוך נפשך."
הבן חשב כדקה ואז שאל את אביו, "איזה זאב ינצח?"
"ינצח הזאב שאותו תאכיל יותר." השיב האב.

הגיג שמצוטט מהמכתב שניטשה לא כתב מרומם את רוחי: 'אני רוצה לומר לך כי הדבר החשוב ביותר בחיי נישואים הוא השאלה אם יש לבני הזוג על מה לדבר בחלוף השנים. זו השאלה הראשונה שחייבים העומדים להנשא לשאול לפני ההחלטה הגורלית.' ובאותו נושא קירקגור כתב 'אצל בני המזל, האהבה הראשונה היתה גם השניה וגם השלישית וגם האחרונה, וכך היא סיגלה לעצמה את איכויות הנצח'. אני מרגיש ויודע שאני בר מזל.

אני גומר לקרוא בספר ומייד שב לקרוא אותו בדילוגים הלוך וחזור. כל יום אני נתקל במשהו שגורם לי לעלעל בספר מחדש. עכשיו אני מניח את הספר על מדף נגיש, כי אני יודע שאשוב לעלעל בו בכל הזדמנות שהמציאות תפגיש אותי עם אירוע שיעורר אסוציאציות למשהו שמצוטט בספר.

קוראות מבראשית

נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית. רותי רביצקי ליקטה וערכה יצירות של שלושים ושמונה נשים ישראליות. היצירות עוסקות בנשות ספר בראשית מהיבטים שונים. יש בהן הגות, מחקר, שירה, סיפורת ומחזאות – הסיפורים הבדיוניים הם בעיקר מונולוגים בגוף ראשון.

הספר מחולק לשערים שכל אחד מהם עוסק באישה מקראית אחרת על פי סדר הופעתן בבראשית. בכל שער יש יצירה אחת או יותר על אותה דמות נשית ומעניין לקרוא היבטים שונים על אותו סיפור מקראי. המקרא מקמץ בתיאורים ומותיר פתח נרחב לניחושים, לפרשנויות ולדמיון. החוקרות מבססות את רעיונותיהן על כתבי המפרשים המקובלים על אנשי הדת, ומציגות הקבלות לכתבי קודש ולאגדות פולקלוריסטיות מתרבויות זרות. המשוררות והסופרות, לעומתן, משחררות את הרסן ונוטלות לעצמן את החרות להרחיב את הסיפור ולכלול בו את הגיגי הנשים, דבר שהמקרא איננו עוסק בו בכלל.

הספר האיר את עיני בהיבטים שלא עלו בדעתי בקריאת המקרא ומפרשיו. ביטויים שקראתי בעבר התפרשו במחשבותי כפי שהוצגו בפירושים המסורתיים למקרא, ואילו כאן אני מגלה אפשרות לקרוא את הסיפורים המוכרים בעיניים אחרות.

מרבית היצירות מעניינות, אך יש ביניהן גם כמה טרחניות, או – בלשון ימינו – חופרות. כשנתקלתי ביצירה שגרמה למחשבותי לנדוד, עברתי לקריאה חפוזה עד הפרק הבא. אין לי כוונה לחלוק חוויות מקריאת שלושים ושמונה יצירות, אתמקד באלה שהותירו בי רושם עמוק יותר.

חוה, כפי היא מצטיירת בשני סיפורי הבריאה הסותרים, מעוררת ככל הנראה את הדמיון הנשי יותר משאר הדמויות. חמש יצירות בספר עוסקות בדמותה ממבחר היבטים פוקחי עיניים.

יאירה אמיתי, פרופסור למקרא באוניברסיטת תל-אביב, מציגה בפנינו בשער שעוסק בשרה, מאמר ששמו "ולמה נתעקרו האמהות?" שממנו אני למד שעקרות היא נגע נשי בלבד, הן האחראיות הבלעדיות לכך שאין ילדים. כמו-כן אישה שלא הרתה מייד עם נישואיה מתוייגת כעקרה. לפתע אני קולט שכל העקרות במקרא ילדו ילדים, אך משלא התעברו במפגש הראשון עם בועליהן, הוגדרו כעקרות.

יהודית רותם משמיעה מפי שרה את המונולוג "אחותי את" שבו שרה מוצגת כאישה בעלת רגשות, תקוות, שאיפות ופחדים. היא איננה רק מכונת לידה – התפקיד העיקרי וכמעט היחיד שמועיד המקרא לנשים. אנחנו נחשפים כאן למה שעובר בראשה של האם שאישהּ לוקח את בנה לשחיטה.

אילת נגב עוסקת בסיפורן של האמהות הפונדקאיות בלהה וזִלְפָּה בתקופתן לעומת סיפור פונדקאות בן ימינו. גם כאן אני מגלה זוית ראיה שלא הכרתי. האמהות הפונדקאיות בימינו נאלצות לוותר על הילד, למחול על רגשותיהן ולמסור אותו כחפץ לאנשים זרים. הצאצא איננו מכיר את האם שילדה אותו, היא הייתה כלי קיבול עראי ותו לא. הפונדקאיות במקרא מגדלות את הילדים לצד האם המאמצת והילד יודע שיש לו שתי אמהות.

אחד המונולוגים המצמררים נקרא 'אני דודתה של שֶׂרַח ורחל היא דודתי'. הסופרת מירה מגן מדברת מפיה של דינה שנפגעה על ידי אחיה שמעון ולוי, לא פחות משנפגעה ממעשי שכם. היא מנסה להזהיר את שרח בת אשר. "הסתלקי מכאן שרח!" היא קוראת לעומת שרח הקטנה שכבר קורעת בפוך עיניה וניצניה מתגבעים משמלתה. גם בסיפור זה אני נחשף לראיה נשית של הימים ההם שמאירה את הדמויות בסיפור באור שונה לחלוטין מזה שראיתי עד כה.

חוה פנחס כהן כתבה את מונולוג הכאב והצער של מרים 'תמצית הרדופים'. בקראי את הסיפורים המקראיים המקמצים בהגיגים וברגשות, לא קלטתי את עומק העלבון שנושאת בת יוכבד ועמרם, אחות משה ואהרון.

היצירה שחותמת את הספר עוסקת בציפורה. סדר האלף בית גרם לשמחתי להציב את אחד המעניינים במאמרי הספר בסיומו. פרופסור עמיה ליבליך – פסיכולוגית וסופרת – מציגה בפנינו עבודת נעורים סיפורית שכתבה בסיום בית הספר התיכון על ציפורה אשת משה. היצירה מציגה לסירוגין את ההיבט הבוגר מול ההיבט של תלמידת התיכון ושניהם מציגים בדרכם את דמות ציפורה באופן מסקרן ומעשיר. ציפורה מוזכרת בסך הכל בשמונה פסוקים שבמרביתן אפילו לא מצויין שמה, ומאותם שמונה פסוקים פורשת הנערה והאשה הבוגרת סיפור עשיר ומרתק.

שני דברים תמוהים מעט בעיני:
– לפני כל יצירה מוצגת היוצרת בקטע קצר שמתאר את פעילותה. היחידה שאיננה מוצגת היא רותי רביצקי – העורכת. הייתי מצפה מההוצאה לאור שתציג בפני את העורכת באותו אופן מכובד שהעורכת מציגה את היוצרות.
כל הזכויות שמורות לציירת אהובה קליין ©– יצירות של שלושים ושמונה נשים ישראליות מציגות את נשות בראשית במבט נשי, ובשער הספר ציור של בת יפתח שיוצאת במחולות אל אביה ואיננה מודעת לנדרו. זוהי יצירה של גבר צרפתי – גוסטב דורה – שמציגה אישה מספר שופטים, ממש לא מבראשית. הייתי מצפה למצוא בשער הספר יצירה של אישה ישראלית שמביעה דעה על אישה מבראשית. אילו ניתנה לי זכות הבחירה הייתי פונה אל הציירת אהובה קליין ומבקש להשתמש בציור שמתאר את הפסוק "וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף…"

אם אתם אוהבים את סיפורי המקרא כמוני ונהנים לראות בהם את הסתירות ואת הנחבא בין השיטין, אין לי ספק שתהנו מספר זה.

קוראות מבראשית, 408 עמודים, ידיעות אחרונות ספרי חמד 1999
מצאתי את העותק המשומש שלי במדפי גולדמונד ספרים בחיפה.
הספר מצוי גם בקטלוג המשומשים והחדשים של הולצר ספרים בירושלים.
כמו-כן הספר עדיין מוצע למכירה כחדש בצומת ספרים ובסטימצקי.

קופסה שחורה [עמוס עוז]

קופסה שחורה - עמוס עוז-Sחליפות מכתבים לאורך תשעה חודשים מספרות לנו סיפור מראות עיני אילנה ושאר כותבי המכתבים. רק תשעה חודשים, ובכל זאת כול הנפשות המספרות משתנות באופן משמעותי ביותר. בין המכתבים, שמרביתם ארוכים מאוד, משובצות פה ושם חליפות מברקים קצרים וכן טיוטות שרשם פרופ' א.א. גדעון על-גבי כרטיסיות קטנות. אילנה וגדעון מספרים לנו במכתביהם הארוכים על העבר, על המתרחש ועל שאיפותיהם לעתיד. יעודם העיקרי של המכתבים שממוענים זו לזה וזה לזו הוא לספר לנו אותו סיפור מנקודות מבט שונות.  אילנה וגדעון מטיחים זה בזו האשמות עוקצניות משהו שמרמזות שהאהבה ששרתה פעם ביניהם עדיין חיה. בסיכומו של עניין, הסיפור מאוד מעניין ודרך הגשתו פותחת פתחים רבים להרהורים.

כול אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.

במהלך תשעה חודשים בלבד הופכת אילנה, האישה שנדחתה ואומצה, לזו שמוכנה לעשות הכל למען אהוביה שמתנדנדים בין אהבה לבין כעס ושנאה. הבן המבודד גדעון שהפך לקצין ולפרופסור שב לבית ילדותו כשבר כלי. הבן הנטוש בועז מוותר על דרך האלימות והזעם כלפי העולם ובוחר בהשלמה מפוייסת עם המציאות, ומישל סומו שבא מן האשפתות והיה למורה ומחנך, מידרדר להיות עסקן פוליטי בחליפה, שמתרפס בעפר רגליהם של רבנים ומנסה לבנות את הארץ על פי דרכם. סומו, שידע לבטא את דעותיו ומחשבותיו באופן עצמאי, מסיים את התקופה במכתב שכולו ציטוט ממזמור בתהילים.

סגנון הכתיבה של המספרת והמספרים רהוט וגבוה מלשון היומיום, למעט סגנונו של בועז שמאופיין בעילגותו. חלק מהמילים בספר מנוקדות ניקוד חלקי שנועד ככל הנראה לבאר כפל משמעות. מרבית המילים שנוקדו אינן מלכודות לשון שעלולות להיות מובנות שלא כהלכה, ולמולן ביטויים שלא נוקדו ודוקא בהם קל לטעות. לדוגמה – במשפט "ואנחנו צריכים להישָׁאר בתוֹך שלנו, שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם", המילים "להישָׁאר" ו"בתוֹך" כוללות ניקוד ואילו שני המופעים השונים של "נידבק" אינם מנוקדים. לא ברור לי אם החמצתי רמז סמוי באותו ניקוד תמוה או שהסופר רואה בניקוד זה מעין קישוט שאינו מוסיף ואינו גורע.

מה פתאום חליפות מכתבים? ישאל הקורא בן ימינו. הרי שועי עולם מצייצים את דבריהם לאומה מידי יום במסרים שאינם חורגים ממאה וארבעים אותיות. מה בצע למישהו לכתוב סיפור ארוך ומפורט בכתב יד או במכונת "הרמס בייבי" ולשלחו בדואר? הספר, שפורסם בשנת 1987, מספר על שנת 1976 שבה המחשב האישי עדיין לא הומצא ואפילו טלפון קווי לא היה בדיוק חזון נפרץ. באותם ימים התכתבנו ושלחנו את מכתבינו בדואר. באותה תקופה חבר טוב שלי נסע ללמוד מעבר לים וכמעט כול יום שלחתי אליו במכתב את מה שהייתי מספר לו אילו נפגשנו.

למה בעצם נזכרתי בימים טרופים אלה לקרוא ספר שהתפרסם לפני שלושים שנה? כשסיימתי את קריאת הספר הקודם, לא עלה בידי ללכת לספריה העירונית להחליפו. שבתי לפשפש במדפי הספרים שבביתי. אני יודע שמחכים לי שם הרבה ספרים שלא קראתי ואינני נחפז לקראם, כי אינני מחוייב להשיבם לספריה במועד קצוב מראש. בין הספרים נדחק מעט פנימה הספר של עמוס עוז – קופסה שחורה. נטלתי אותו לידי מספר פעמים בעבר והשיבותיו למקומו. הספר הגיע למדפי מעזבונה של דודה לָלְקָה שהייתה מנוייה של הספריה לעם של עם עובד, וקיבלה כל ספר בדואר, זה של המכתבים, עם צאתם לאור. ספרי הספריה לעם הודפסו על נייר זול באותיות קטנות וכמעט ללא שוליים במטרה להוזיל את הפקתם. ספרים אלה אינם נוחים לקריאה ולכן אני נרתע בדרך כלל מלקרוא אותם, וכך אני מפסיד לא מעט ספרים שיצאו רק במתכונת זו. הפעם החלטתי, לשמחתי, להתגבר על חוסר הנוחות ותוך מספר עמודים התרגלתי אל הספר וקראתי אותו בעניין רב.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? אם אתם בני דורי, תוכלו בודאי להתחבר אל המתכונת של חליפות המכתבים ולקבל גם את רוח התקופה, שהייתה איטית ביחס לחיינו היום – במרחק ארבעים שנה בלבד. בני הדור שנולד מול המסך המרצד ורגיל לכך שכולם זמינים לציוצים בכל עת, עלולים למצוא את הספר טרחני מעט, או בלשון ימינו – חוֹפֵר.

עם עובד, הספריה לעם 331, 1987, 230ע’

כעפעפי שחר [חיים סבתו]

"עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה." במשפט זה פותח הסופר חיים סַבָּתוֹ את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, ואני כבר מרגיש שעזרא סימן טוב עשוי להיות אדם כלבבי. השפה בה כתוב הספר חביבה עלי כבר מתחילתו. זוהי לשון נעימה שמזמינה את הקורא להגות את המילים בקול רם כאילו היה מספר מעשים. במהלך הקריאה אני שומע את הסיפור באזני רוחי בקולו של חיים סבתו. מאין אני מכיר את קולו? לזה נגיע בהמשך. בינתיים אני פוסע לצד עזרא סימן טוב השכם בבוקר, ונושם יחד איתו את "האויר הטהור של ירושלים" כאשר "העולם מלא טללים של שחר".

אינני ממשכימי הקום. אני כותב מילים אלה בשעת לילה מאוחרת. עזרא סימן טוב היה מתאר אותי כאחד העצלים העושים ימים כלילות ולילות כימים, ובכל זאת אני נהנה ללוות את עזרא סימן טוב בהנץ החמה לבית הכנסת זָהֳרֵי חֵמָּה בשכונת מחנה יהודה. עזרא מתענג על בתי הכנסת ואני נהנה איתו, אף על פי שבתי כנסת זרים לאורחות חיי.

שעה קודם השקיעה מסיים עזרא את מלאכת יומו במכבסה והולך לשוק מחנה יהודה. אני מטייל איתו בין דוכני הפירות והירקות וריח תבליני הכוסברה והפלפל שעולה באפי מתחלף בריח הקפה הטחון. בזמן קריאת פרק זה אני מנוזל. אני מסוגר בביתי ואינני מריח את התבשילים שמתבשלים במטבח, ממש מעברו השני של הקיר, אבל את ריחות שוק מחנה יהודה אני מרגיש היטב מתוך דפי הספר. שבוע מאוחר יותר אני שומע באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הרצאה של פרופ' נועם סובל על מסתרי חוש הריח ולומד ממנה שכך פועל חוש הריח שלנו. הקטע שמספר על מחקר הריחות המדומים מתחיל בדקה השש עשרה של ההקלטה.

עזרא סימן טוב הוא בעל מלאכה פשוט – כובס ומגהץ. אין הוא מאותם בטלנים שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד, ואיננו מלומד כמו גיסו דוקטור יהודה טוויל שחוקר את המשקלים של שירת ספרד. עזרא מוקיר ומכבד את המלומדים, את הסופר ואת חכם פינטו, ופניו שמחות ומאירות עד שהוא משפיע גם עלי מטוּבוֹ. עם זאת הוא מלא ספקות והוא זקוק כל הזמן לאישורים לכך שנהג כשורה כשבחר בתפילין של רבנו תם או כשקפץ בילדותו אל מעבר לגדר.

הספר עשיר בציטוטי שירה, בעיקר שירת ספרד ושירת קודש. על הקשר שנוצר בהגיגי בין "בן אדמה" שמיוחס לאברהם אבן עזרא לבין "כטוב בעיניכם" של ויליאם שייקספיר כבר סיפרתי כאן כשקראתי על סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב. אוכל להמשיך ולהרבות מלל על הספר שנהניתי כל-כך לנדוד הלוך וחזור בין דפיו במתינות הראוייה להתנהלותו של עזרא שחייו מתנהלים לצד חבריו – משה דוד האברך, דוקטוק יהודה טוויל החוקר ורחמים המוזיקאי העיוור.

אינני בטוח שהספר ידבר אל כל קוראיו. הוא דורש מידה של שקט נפשי ושל סבלנות שאינם ממאפייני חיינו ששועטים כל הזמן להספיק עוד ועוד כאילו אין מחר. אני מניח שקוראים שסדר יומם תחום בין תפילות יפיקו מהספר עונג רב. גם חובבי שירה בכלל ושירת ספרד בפרט ימצאו בספר זה את קסם השירה שמבצבצת פה ושם בין הסיפורים. בכל מקרה, הייתי ממליץ בחום לנסות את הספר אפילו אם אתם עבדי היי-טק כמוני.

הגעתי לקרוא ספר זה בעקבות ערב עיון באקדמיה ללשון העברית לציון יובל שנים לזכייתו של חבר האקדמיה, הסופר ש"י עגנון, בפרס נובל לספרות. לא זכיתי להגיע לערב זה, אבל האקדמיה ללשון העברית העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו "אכלתי דגים מתוקים בסיפורי עגנון". שמעתי והוקסמתי. חיים סבתו הוא מספר מעשים מרתק, ממש כמו שהוא מתאר את עזרא סימן טוב שהסופר מבקש לשמוע מפיו סיפורי מעשה. ההרצאה הזכירה לי שכאשר תרבות הפנאי היה עדיין פורום, יאיר גבע כתב כאן רשומה שכותרתה כעפעפי שחר – חיים סבתו – ש"י עגנון נולד.

אני יודע שזמנכם קצר, לכן אקפיץ אתכם ישר לסיפור הדגים. לאחר שתשמעו אותו, יכול להיות שתתרצו לפנות זמן לשמוע את ההרצאה בשלמותה, ואחריה אולי תתפתו לקרוא גם את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

טעימה מן הספר – פרק ראשון ב ynet
גב הספר וביקורות באתר סימניה

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עלית הגג – 2005 – 167 עמודים כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

בן אדמה כטוב בעיניכם

החוויות שלי הן פסיפס של מרכיבים רבים ושונים, עשיר באסוציאציות פרטיות שיכולות בנקל להשתרבב מתחום לתחום והן אכן נוהגות כך.

בימים אלה אני שרוי בקריאת הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר מאת חיים סבּתוֹ. אני קורא בספר לאט, זה הקצב שמתאים לספר זה. מידי פעם אני אף מדלג מספר עמודים לאחור, ומגלגל את המילים הלוך וחזור בהנאה.

במהלך סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב, מתחילים אורחיו לשיר את הפיוט בן אדמה שמיוחס לאברהם אבן עזרא. אני קורא את מילות הפיוט שלא הכרתי עד כה והאסוציאציות שלי מובילות אותי אל דבריו של ז'ק במחזהו של שייקספיר כטוב בעיניכם. הפיוט והמונולוג מלוים את חיי האדם מילדותו עד אחרית ימיו, ואני מוצא איזושהי הקבלה בין הדברים. לא נראה לי ששיקספיר נתקל בפיוט בן האדמה, ואילו אברהם אבן עזרא שמת ארבע מאות שנה לפני הולדת שיקספיר, חזקה עליו שלא קרא את כטוב בעיניכם. יהיה אשר יהיה, קריאת האחד מקפיצה לראשי את משנהו. הנה הפיוט והמונולוג של ז'אק מ'כטוב בעיניכם' בתרגום דורי פרנס ובשפת המקור.

בן אדמה כטוב בעיניכם

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ
כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ
 
"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ
מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ
   צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.
 
מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?
עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר
   שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
 
מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים
קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים
   יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת
קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת
   מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.
 
נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים
שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים
   עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.
 
בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל
יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל
   כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.
 
שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?
אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים
   לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.
 
אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים
אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים
   מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו
אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו
   רֹאשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.
 
אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב
אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב
   רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

פרויקט בן-יהודה

כל העולם הוא במה,
כל הגברים והנשים רק שחקנים.
יש להם יציאות ויש כניסות,
וכל איש בימיו – 
הוא משחק שְלל תפקידים שונים, 
והמערכות שלו – שִבעה דורות.

ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

אחר כך התלמיד המתלונן,     
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון  
באי-רצון לבית-הספר.

אז בא האוהב,
גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה 
על גַבּותיה של אהובתו.

ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר     
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.

בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ.

תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה,
היא ילדוּת שניה
ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין,
נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

שייקספיר ושות

All the world’s a stage,
And all the men and women merely players;
They have their exits and their entrances,
And one man in his time plays many parts,
His acts being seven ages. At first, the infant,
Mewling and puking in the nurse’s arms.
Then the whining schoolboy, with his satchel
And shining morning face, creeping like snail
Unwillingly to school. And then the lover,
Sighing like furnace, with a woeful ballad
Made to his mistress’ eyebrow. Then a soldier,
Full of strange oaths and bearded like the pard,
Jealous in honor, sudden and quick in quarrel,
Seeking the bubble reputation
Even in the cannon’s mouth. And then the justice,
In fair round belly with good capon lined,
With eyes severe and beard of formal cut,
Full of wise saws and modern instances;
And so he plays his part. The sixth age shifts
Into the lean and slippered pantaloon,
With spectacles on nose and pouch on side;
His youthful hose, well saved, a world too wide
For his shrunk shank, and his big manly voice,
Turning again toward childish treble, pipes
And whistles in his sound. Last scene of all,
That ends this strange eventful history,
Is second childishness and mere oblivion,
Sans teeth, sans eyes, sans taste, sans everything.

נשים רוקדות - חוה אלברשטיין עוד אני קורא את הפיוט ואת המונולוג בשפת המקור ובתרגומי דורי פרנס, אברהם עוז ודן אלמגור, קופצת לראשי אסוציאציה נוספת. השיר נשים רוקדות ששרה חוה אלברשטיין, עוקב אחרי נשים מגיל עשרים עד מאה לקצב ריקודיהן. אני יודע שאין כל קשר, אבל כך עובד עולם האסוציאציות שלי. אני די בטוח, על כל פנים, שיורם טהר לב, שכתב את השיר, מכיר גם את בן אדמה של אברהם אבן עזרא וגם את כטוב בעיניכם של ויליאם שייקספיר.

אני עומד לסיים את רשימתי ובוקעת ממעמקי זכרונותי אסוציאציה נוספת – השיר חיי אדם שהלחין ושר בני ברמן למילותיו של דן אלמגור, שתרגם את 'כטוב בעיניכם' לקאמרי.

חיי אדם - בני ברמןמכאן אני מגיע לפינתי האישית, זו שמעוררת את גלי האסוציאציות. לאחרונה אני נודד בין רופאים, מרפאות ובתי חולים עם אבי ועם חמותי, שימי חייהם חלפו על פני קו תשעים השנים. איכות חייהם רחוקה מלהקרא איכות, והתנהלותם אינה מכבדת את זכרון ימיהם. אני מלווה את סבלם ומוטרד מהמחשבה שאין מי שיערוב לי שלא אגיע ביום מן הימים למצבם.

עכשיו אשוב אל עלילותיו של עזרא סימן טוב, אולי מחכה לי שם הארה לקראת סוף הספר.

נגמר הדג [אבל… זיו כהן]

imageזהו הספר השלישי בסדרה. נגמר העוף היה הראשון, הקוסקוס היה המשכו הישיר, וכבר סיפרתי לכם שלא כדאי להתחיל לקרוא את נגמר הקוסקוס אם עדיין לא קראתם את נגמר העוף ויש לכם כוונה לקרוא אותו. את נגמר הדג אין טעם לקרוא לפני קודמיו, ואולי עדיף לוותר עליו בכלל.

כתבתי על נגמר העוף שבתחילת הקריאה נוצר בי הרושם שמדובר בספר רכילותי משהו על קבוצת דיילים שכל מה שיש להם בראש זה זיונים, מסעדות ושופינג. אנשי צוות האויר עונים לסטראוטיפים שקובעים שהדיילים הומואים והדיילות נימפומניות, לא מוזכרות דיילות לסביות ובכל זאת כל עצירות הביניים נוטפות סקס. עם התקדמות הקריאה מתברר שמרביתם כנראה ביסקסואליים. תאור זה הולם היטב גם את נגמר הדג.

כתבתי על נגמר העוף גם שיש בו סודות ושקרים, ועד מהרה אנו מתוודעים לעוד ועוד תככים, ולכל העלילות נקודות מפגש שאינן ידועות לחלק מגיבוריהן. בספר נגמר הדג זה מתגמד וכמעט נמוג בים של זיונים הומוסקסואליים, בגידות בין בני זוג מזדמנים ומזדיינים לעייפה עד כדי פיהוק.

באמצע הספר אני שוקל לעזוב אותו, אך הרגלי הקריאה שלי גורמים לי לחשוב כמהמר שהזכיה ממש מעבר לפינה. אני עובר לקריאה חפוזה מאוד בדילוגים קלים – אולי אתקל בכל זאת במשהו בעל תוכן. זה לא קורה.

ספר מיותר. את הרביעי אין לי כוונה אפילו להתחיל.

נגמר הקוסקוס [אבל… זיו כהן]

סיימתי את קריאת נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים) ועברתי ישירות ל'נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים)'. הספר הוא המשך ישיר של קודמו. התחושה היא שהסתיימה עונה בסדרה טלוויזיונית והנה מתחילה העונה השניה. ובעונה השניה מזכירים לנו כיצד נגמרה הקודמת. כלומר, לא כדאי להתחיל לקרוא את 'נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים)' אם עדיין לא קראתם את 'נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)' ויש לכם כוונה לקרוא אותו. אפשר לקרוא את הספר השני אם אין כוונה לקרוא את הראשון ולא לחוש כל החמצה, אבל קריאת 'נגמר העוף' אחרי קריאת 'נגמר הקוסקוס' היא חוויה מנוונת, כי כל מה שהיה בחזקת תעלומה בספר הראשון כבר ידוע לקוראי הבא אחריו.

נגמר הקוסקוס - גב הספר           נגמר הקוסקוס

אין טעם להרבות במילים בעניין הספר השני, הוא צמוד לחלוטין למבנה קודמו. יכול להיות שיש ניסיון לזעזע מעט יותר, שכן את חוויות הספר הראשון כבר צלחנו, אבל אינני בטוח ואינני מוצא טעם להתעמק בכך. קריאת הספר היא חוויה טובה שחולפת מייד בסיום הקריאה. באמצע הספר נאלצתי לעזוב אותו לזמן מה מכורח נסיבות אישיות, ולא הרגשתי כל געגוע או סקרנות, וכשחזרתי אליו, הקריאה המשיכה לזרום כאילו לא נפסקה מעולם.

אם אתם רוצים לדעת מהי חווית הקריאה, הכל כתוב בסקירת הספר נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים). וכמו שכבר כתבתי – זו איננה בדיוק יצירת מופת, אבל זה ספר בכיף. סיימתי לקרוא אותו ואני כבר קורא את הבא בתור.

נגמר העוף [אבל… זיו כהן]

נגמר העוף בשוק הרוכליםאני משוטט בשוק הרוכלים של שבת בבוקר בחיפה. מרכולתם מפוזרת לראווה על האספלט והמוני אנשים מחפשים "מציאות". אני עוצר ליד מכונת הגדלת צילומים ממש מהדגם שחלמתי בנעורי שארכוש אם פעם יהיה לי כסף לכך. המכונה מפורקת לחלקיה, אבל נראה שכל החלקים נמצאים. אני מצלם את ה"מציאה" במצלמה הדיגיטלית הקטנה שלי. היום כבר אף אחד לא צריך את המכשיר שפעם כל-כך נכספתי אליו. אני ממשיך בסיור ושב לראות את המכונה, אבל היא כבר איננה שם – נמכרה – כך אומר לי ה"רוכל" שמביא ממכוניתו החדישה ארגז עם ספרים, שופך את תוכנו על הרצפה ומכריז "כל ספר בחמש-שקל".

אני מסתכל על הערימה ומהרהר ביני לבין עצמי שזה ממש מדף הספרים שלי. את מרבית הספרים בערימה כבר קראתי . ארבעה ספרים שמוטלים בסמיכות צדים את עיני. אלה הם הספרים של זיו כהן 'נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)', 'נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים)', 'נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים)' ו'נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים)'. אם הם באו מהבית שממנו שבאו שכניהם, הם עשויים להתאים לטעמי.

אני מדפדף באינטרנט ומבין שמדובר בסדרה שזכתה בהצלחה. בתמונת גב אחד הספרים כתוב שזיו כהן היה דייל אויר באל-על, וכן שהספר עוסק בחבורת דיילים. המחיר הוא חמש-שקל לספר, מה אפשר כבר להפסיד. אני מושיט את ידי לקחת את הרביעיה, ומישהו מקדים אותי ולוקח אחד הספרים. לא נורא, ממילא אין לי מושג מה זה. וכך הספרים מונחים אחר כבוד ואחרי ניקוי אבק יסודי על מדף בביתי ומחכים לתורם.

אני מתחיל לקרוא את הספר 'נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)', פשוט משום שהוא הראשון בסדרה. מנסיוני הדל בספרים ובסרטים, הראשון בסדרה מוצלח בדרך כלל מאלה שניזונים מהצלחתו, אז אם הוא לא יהיה לטעמי, אין סיבה לקרוא את האחרים.

זהו ספר פעולה מובהק. מהשורה הראשונה יש בו התרחשויות. בתחילת הקריאה נוצר בי הרושם שמדובר בספר רכילותי משהו על קבוצת דיילים שכל מה שיש להם בראש זה זיונים, מסעדות ושופינג. אנשי צוות האויר עונים לסטראוטיפים שקובעים שהדיילים הומואים והדיילות נימפומניות, לא מוזכרות דיילות לסביות ובכל זאת כל עצירות הביניים נוטפות סקס. עם התקדמות הקריאה מתברר שמרביתם כנראה ביסקסואליים.

הפרקים קצרים והקריאה נוחה. העלילה פשוטה, השפה יומיומית וברורה, כך שאין צורך לשוב לאחור גם אחרי שהספר נשאר עם הסימניה מספר ימים. הסיפור הוא מארג של תככים, שקרים, מזימות, הברחות, בגידות, זיונים ורכילויות של כולם על כולם.

כבר בתחילת הספר נודע לנו על מערכת ראשונה של סודות ושקרים, ועד מהרה אנו מתוודעים לעוד ועוד תככים, ולכל העלילות נקודות מפגש שאינן ידועות לחלק מגיבוריהן. בזמן הקריאה נוצרת הרגשה של מתח וסקרנות, אך כשהטלפון שלי מצלצל ואני עונה, אני שוכח לשוב אל הספר.

ספר טיסה תרתי משמע. קודם כל, הספר סובב סביב טיסות ומה שביניהן, ובנוסף – הוא מתאים היטב להגדרה של ספר טיסה – "ספר נעים ונח לקריאה, לא מעיק, לא מותיר משקעים, אפשר לעזוב אותו…". אני קורא מפרק לפרק, עוצר כשלא מתאים לי לקרוא, ושב לקרוא פה ושם אפילו פרק בודד. ככל שהעניינים מסתבכים, הספר נהייה מסקרן יותר ובסופו של דבר [התראת ספוילר] הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר, ממש כמו בסרט אמריקאי. יכול להיות שהסופר אפילו כיוון לכך שהספר יהפוך ביום מן הימים לסרט, או לבסיס לסדרת טלוויזיה.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? – זו איננה בדיוק יצירת מופת, אבל זה ספר בכיף. סיימתי לקרוא אותו ואני כבר עומד להתחיל לקרוא את הבא בתור.

%d בלוגרים אהבו את זה: