ארכיון תג: ספרים

פליאה – צרויה שלו

שמעתי בתוכנית רדיו על הספר החדש של צרויה שלו – פליאה. לא זכרתי מה נאמר שם אבל השם נחקק בזכרוני אז הזמנתי אותו בספרייה.

הספר כתוב בלשון עשירה מאוד בדימויים ובמטאפורות. מרבית הספר עוסק בהגיגים ובמחשבות של גיבורותיו. הפרק הראשון מספר על מחשבותיה של רחל בגוף שלישי. זה איננו מונולוג אלא תיאור של ההגיגים שנותנים רקע לקשריה עם מנו. הפרק השני מספר על מחשבותיה של עטרה בגוף שלישי וכמו בקודמו אין זה מונולוג אלא תאור של ההגיגים בעת התרחשות פעולותיה. כך הלאה, הפרקים מספרים לסירוגין על מחשבות שתי גיבורות הספר ותמיד מראות עיניה של המספרת היודעת כל.

פליאה - צרויה שלו

בפרק הרביעי אני מבחין שמחשבותי נודדות מהספר והלאה. סופר כמה דפים נותרו עד סוף הפרק – יותר מדי. חוזר מעט ומנסה להתרכז ושוב סופר דפים. שוקל אם להפסיק, אבל אינני נוטה לנטוש ספרים שכבר התחלתי לקרוא – אולי יתרוממו בהמשך. יש לי הרגשה כאילו אני מציץ לרכילות של זרים, כמו בתוכניות ה"מציאות" בטלוויזיה. ההרגשה איננה נעימה ואני ממשיך, עדיין יש יותר מדי דפים עד סוף הפרק. עולה בראשי המחשבה שיש כאן הרבה מילים ומעט תוכן.

אני קורא משפטים מורכבים וארוכים לעייפה – משפט שבתוכו פסוקית ובתוכה פסוקית וכשמגיעים להמשכו לא ברור למה מתייחס ההמשך. אני פונה אל קדמת הספר לראות אם הספר עבר עריכה. כן – יש עורכת. אני תוהה אם הסופרת קיבלה את הערות העורכת או שמא העורכת אוהבת משפטים שסובכו שלא לצורך, הרי קל מאוד לסדר את המשפט בצורה ברורה ללא התחכמויות תחביריות. ואולי דווקא בהתחכמויות אלה גאוותן. אני אוהב ספרים קשים להבנה דוגמת זה שקראתי לפני ספר זה, אבל אני רוצה שהקושי יהיה תוכני ולא תחבירי. ומאחר שאני בדפי הפתיחה אני מבחין ששם הספר באנגלית הוא FATE שמשמעו איננו פליאה אלא גורל. אולי לא ירדתי לסוף דעתה של הסופרת.

אני כבר בפרק השביעי, ממתין להתרחשות, אבל בינתיים יש רק רקע ללא נושא. האמנות שלי היא צילום ואני חושב בתמונות. כאשר שוב נודדות מחשבותיי אני חושב על כך שהרקע עמוס בפרטים עד שלא ברור מהו בכלל הנושא. הפרק מסתיים במילים אלה: "אולי משום כך יידרדרו השברים מפיה בהולים, מבולבלים, מילה דורכת על מילה, מתקדמת ונסוגה, אבל היא תמשיך, לא תחסיר דבר, כל פרט ופרט עליה לספר, אין אחד חשוב ממשנהו, אין עיקר ואין טפל ואין פשר." כן, כל זה משפט אחד, יש רבים כאלה בספר ואף מורכבים יותר. נראה לי כאילו מילים אלה מתארות את הפרק שקראתי כרגע. אם לכך כיוונה הסופרת – היא הצליחה, אבל אותי כקורא היא התישה עד כדי כך ששקלתי פעם נוספת להניח לספר ולעבור הלאה.

המחשבות נודדות. אני גומר לקרוא עמוד שלם ומגלה שאין לי מושג מה קראתי. שב לתחילת העמוד וקורא שנית, וממשיך. זה קורה שוב ובסיום אחד העמודים שנדדו בו מחשבותיי אני מחליט לא לשוב לראש העמוד, להמשיך, ורק אם ארגיש שהחסרתי משהו לשוב. מתברר לאחר מספר עמודים כאלה שלא הרגשתי שהחמצתי משהו.

שמעתי שיחה עם מורה לפיתוח קול שסיפרה על זמרות שמתענגות על יפי קולן ושוכחות שיש לשיר גם תוכן. נראה לי שהסופרת מתמוגגת מיפי הניסוחים, הדימויים והמטאפורות עד שהתוכן הסיפורי אובד בתוך כל היופי הפיוטי הזה.

אלה שנהנים מיופי מילולי גם אם התוכן דליל משהו יקראו את הספר בשקיקה.
אלה שמחפשים את הסיפור, כמוני, עדיף להם שיחפשו ספר אחר.

הוצאת כתר 2021; 277 עמודים

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

בועז שעשוע, בחור ממוצא כורדי בן 33, תלמיד תואר שני בהיסטוריה, גר בדירת שותפים בתל-אביב ומטפח אובססיה תמוהה לחקר שואת יהודי פולין. גם לו עצמו לא כל כך ברור כיצד התגלגלה סקרנותו כבר בימי בחרותו לסיפורי הגטאות ומחנות המוות. הספר מוזר ומסקרן כבר מדפיו הראשונים. השפה מליצית משהו והדימויים נודדים לעומקי התכונות והחוויות של נושאי הסיפור. פריז בוגדנית, שדי הנפש מצווחים והשמש מתנפצת בין עלי הגפן לאלפי קריצות צהובות של אור. ברגע הראשון הקריאה איננה זורמת, הלשון הציורית-פיוטיות שזולגת מבין השורות מקשה על הקריאה ומשובבת את נפשי. כעבור מספר עמודים אני מסתגל אל הסגנון ולפעמים תופס את עצמי מלהג בלשון דומה. כבר התרגלתי לסגנון ובפרק הרביעי הסיפור מדלג אחורה ליום סתיו עגמומי של שנת 1739 ועימו גולשת גם השפה ללשון סיפורים ארכאיים.

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

אני מתוודע אל מיודענו בועז לפני מדפי הספרייה בתחנת הרכבת של חוף הכרמל בחיפה. השם יוסי אבני-לוי צד את עיני ואני נזכר בספר איש ללא צל מפרי עטו שקראתי לפני למעלה מעשור. אני קורא את מה שכתבתי על הספר כאן בתרבות הפנאי ובשורה השנייה נתקל במשפט 'עם תחילת הקריאה חשתי כאילו הזדקפה קומתי ואויר פסגות רענן נושב על פני. הסגנון, הקצב, השפה… עונג צָרוּף'. מעלעל קלות בעמודים הראשונים ומשועשע מדמותו של הבחור הכורדי שמתגעגע לפולין הכבושה. הרכבת תיכף מגיעה. אני תוחב את הספר לתרמילי ועולה לרכבת.

הספר מפליג בין עלילות מוזרות לבין חוויות מוזרות אף יותר, חלקן אמיתיות ורבות מהן דמיוניות, כאילו חדרו אל ראשיהם של האנשים ממקורות עלומים מימים אחרים. אנחנו פוגשים לאורך מסעו של בועז מגוון מעניין של דמויות וכמעט בכולן חבויה מוזרות כלשהי. ובין פרקי עלילות בועז צצים סיפורי ההוללות של משיח השקר יעקב פראנק שפרע את כל מגבלות המוסר והוביל כת של יצרים וזימה שיביאו על פי תורתו אל הגאולה.

אנחנו פוגשים את יעקב פראנק גם במחקריה של שלומית – אשתו של קפלושניק מנהל הארכיון בוורשה. השמות בספר מסבכים לי את קצב הקריאה. אני שב הרבה פעמים לאחור להיזכר מי הוא מי. מלבד בועז, שלומית ויעקב, כמעט כל השמות בעלילה פולניים לתפארת. אני מתבלבל בין קפלושניק, קובאלסקי, שימאנסקי ורומקובסקי, גרושקה ואגניישקה, פיוטרק וסטאשק. רק לקראת אמצע הספר אני מסתגל אל שמות דמויות המפתח.

הספר מרתק ומסקרן. לכולם יש סודות ולחלק לא מבוטל מדמויות המפתח יש חזיונות מוזרים וחזונות נשגבים. גם סיפורי חשקים, תאוות, בגידה וזימה לא חסרים בספר 'שירת החטאים' מאת יוסי אבני-לוי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

בשום פנים לא הייתי מוותר על קריאת ספר זה, ויכול להיות שארצה אף לשוב אליו.

מצד שני, הספר אמנם רומן, אך אין הוא קל לקריאה וזורם. התמונות מתערבבות ולפעמים צריך לקרוא מספר שורות עד שקולטים שמדובר בדמות אחרת מזו שציפינו לפגוש בהמשך לפסקה הקודמת. לדעתי – הספר שווה בהחלט את המאמץ ומספק מאוד.

עכשיו הספר יכול לחזור למדפי הספריה בתחנת הרכבת.

לא מובן מאליו – ורדה רזיאל ז'קונט

הספר 'לא מובן מאליו' ניבט אלי מעומקי המדף כששלפתי ספר חזיתי. כן, הספרים ניצבים על מדפי ספרייתנו בחנייה כפולה. אין לי מושג כיצד הספר הגיע לשם. לא זכור לי שקניתי או שאלתי אותו. גם אשתי לא ידעה לפתור את התעלומה. הספר נראה חדש לגמרי, כאילו לא קראו בו מעולם. אני מעלעל קלות, קורא את גב הכריכה ואת ההקדמה ומבין שמדובר כאן בלקט של כתבות שנכתבו למוספי העיתונים 'ידיעות אחרונות', 'את' ו'חדשות'. ההקדמה פותחת במילים: "הרשימות שנבחרו לספר זה עוסקות בצדדים הפחות שגרתיים והפחות מובנים מאליהם של יחסינו עם עצמנו ועם העולם". זכורות לי תוכניות הרדיו של ורדה רזיאל, וכמובן העצה שמזוהה איתה: "תזרקי אותו". נראה לי שזה עשוי להיות מעניין. אני מחליט לקרוא.

לא מובן מאליו - ורדה רזיאל ז'קונט

הספר קל מאוד לקריאה, הוא מורכב מפרקים קצרים שאינם תלויים זה בזה וכתובים בלשון דיבור פשוטה וברורה. תוכן העניינים מציג בפנינו שישה מקבצי רשימות – א. מורכבויות; ב. יחסי אנוש; ג. זוגיות; ד. במשפחה; ה. התפתחות ויצירה; ו. אני כמשל. אפשר לקרוא בספר בכל סדר שמתאים לנו. אני מתחיל מההתחלה.

הרשימות עוסקות בעניינים שקשורים לשגרת החיים ומתארים בעיות ודרכי התמודדות. חלק מהתאורים מתאימים במידת מה לחוויות שמוכרות לי ורובם עוסקים בצרות של אחרים שאינן נושקות להתנהלות חיי. הרשימה 'בין הקטנוני לעקרוני' מדברת על ההתייחסות אל קו הטלפון המשפחתי בדירה. מה? זה נראה לי ארכאי משהו. אני פותח את דף נתוני הספר ומגלה שהוא נכתב בשנת 1998 ומלקט רשימות מן העבר. עכשיו אני נזכר שהעיתון 'חדשות' נסגר לפני כשלושים שנה.

אני ממשיך לקרוא ומוצא את מרבית הרשימות מעניינות. כנראה ההתנהלות האנושית בחלק מתחומי החיים לא השתנתה באופן קיצוני, אבל במרבית התחומים מה שהיה אז איננו דומה למה שקורה בימינו. השינוי הבולט ביותר הוא בתחום יחסי החיזור והזוגיות שקיבלו תפנית משמעותית במהפכת ה"מי טו". הרבה מהמצבים שמתוארים בפרק 'זוגיות' נראים לי בלתי אפשריים בימינו.

הרדיו משמיע ברקע פרסומת ושומעים בה את ורדה רזיאל ז'קונט קוראת "… אז תחליפי אותו!…". אני תוהה אל מי זה מדבר, הרי תוכניות הייעוץ הרדיופוני שלה חלפו לפני זמן רב. אבל הפרסומת מושמעת כל שעה. אני מחפש ברשת ומגלה תוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 103. התוכנית איננה דומה לתוכניות הייעוץ הותיקות שלה. כיום מתמקדת ורדה בשיחות עם מומחים במגוון נושאים. לא נראה לי שהדור הצעיר מזהה אותה עם ההכרזה ההיא. כנראה הפרסומת פונה לבני הדור הותיק יותר.

הספר מתאים היטב להגדרה של ספר מילוי בטור מגדיר הספרים שלי שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים. "ספר שמורכב מקטעים קצרים בני עמודים בודדים…". ספר מילוי יכול להמתין בתיק או על המדף מוכן לשליפה בכל רגע לקריאת קטע אקראי. קראתי את הספר עד סופו. בפרק זוגיות דילגתי על מספר קטעים שכבר מפתיחתם היה ברור לי שאינם מתאימים לעולם שאני מכיר.

הוצאת כתר 1998; 288 עמודים

מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות

באחד מביקורי האחרונים בחנות גולדמונד ספרים יד-שניה אני מגלה על מדפי המציאון העשיר שבקומה השניה את הספר 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות'. לא שמעתי עד כה על קיומו של הספר בן העשרים וחמש שנים והוא מסקרן אותי. משלם מחיר מציאון – עשרה שקלים חדשים – ופונה לדרכי הביתה עם הספר בתיקי.

הספר, ממש כפי שמעיד עליו שמו, הוא מדריך לכתיבת שירים – כן, ספר לימוד, אפילו עם תרגילים. כבר בתחילת הספר אני לומד דבר יסודי, לכאורה מובן מאליו, שמשום מה לא נתתי עליו דעתי עד כה. אומנויות שונות מיועדות לחושים שונים. ציור ופיסול נועדו לעיניים, מוזיקה ושירה נועדו לאוזניים, תיאטרון גם וגם וכן הלאה. שירים יש שנועדו לקריאה שקטה – כלומר לעיניים, ויש שנועדו לשירה או לדקלום – כלומר לאוזניים.

בבית הספר לימדו אותנו, לפחות בזמני, מהו חרוז ראוי בשירת משוררי ספרד. רבים מכירים אותם היום כשמות הרחובות שחוצים את תל אביב לאורכה – אבן גבירול בואכה יהודה הלוי. הם לימדו אותנו:
לא תחרוז שור בחמור.
הבא את השור אל ארץ המישור
ואת החמור אל הר המור.

בימיהם העברית לא הייתה שפה מדוברת. הם כתבו בשפה שקוראים בעיניים ולכן המשקלים והחרוזים בשיריהם נועדו לעיניים בלבד. בינתיים קמה השפה העברית לתחייה והיא מדוברת במחוזותינו על כל לשון. היום זוהי שפה שנועדה לשמיעה. נכון, גם כשאנחנו קוראים את השירים חרישית אנחנו שומעים את צליליהם מהדהדים בראשינו. לכן צליל התנועה האחרונה חשוב מההקפדה על החרוז הנראה לעין.

אין לי כוונה להמשיך וללמד כאן את מה שיורם טהרלב מלמד בספרו. אם יש לכם עניין ללמוד ממנו כיצד כותבים שירים נסו להשיג לכם עותק של הספר. זה לא פשוט, אפשר להשיג אותו רק בחנויות יד שניה, אבל בהחלט שווה לדעתי לשים עליו יד.

הספר קצר ובעיקר טכני. מאה עמודים ראשונים מלמדים אותנו על חרוזים, תבניות, משקלים וכן על דימויים, מחאה וסגנון. יתרת שלושים ותשעה העמודים מלמדים על כתיבת מקאמות – היום קוראים לזה שירה מדוברת. חלק זה פחות מדבר אלי. כאן לומדים דבר אחד שחשוב מאוד בעיני – לא להתבזות. אני חווה לפעמים מעמדים שבהם מוקראת ברכה מחורזת מביכה וארוכה עד אין קץ. יורם טהרלב מקדים שני צעדים ראשונים לכתיבה – החלטה ואיסוף מידע. בשלב ההחלטה חשוב לוודא שהקהל מתאים להקשבה, מעוניין בה ויודע עברית במידה מספקת. חשוב מאוד לוודא שגיבורי האירוע מעוניינים בכלל בתרומה שירית לאירוע שלהם. בשלב איסוף המידע חשוב לעשות תחקיר מעמיק ולדעת שהדברים הנאמרים נכונים, גלויים ואינם מביכים, קשים או פוגעים ברגשות השומעים.

הספר יצא לאור בשנת 1997 והדוגמאות בו מגיעות משירים קדומים יותר. במאה הקודמת התפרסמו הרבה מאוד שירים מאוד "גבריים", כאלה שמחפיצים נשים. בימינו לא יעלה על דעתו של אף אחד לכתוב שירים כמו רחוב פנורמה או אין כמו יפו בלילות של חיים חפר, ואפילו לא שיר כמו אהבת פועלי בניין של נעמי שמר.

בסיום כל הדרכה, ולפעמים גם באמצעה, יש תרגיל. אני עונה על כל התרגילים ואני מפתיע את עצמי. אני הרי יודע מהן דעותי, ובכל זאת כשאני פונה לכתיבת התרגילים אני מגלה שדעותי מתפרצות החוצה בצורה בוטה משצפיתי. בחלק מהתרגילים עלי להחליף את הפזמון של שיר קיים. הנה שתי דוגמאות:

בדרך התבור ביוטיובהפזמון של השיר בדרך התבור הוא

במקור מאת בנימין אביגל –
ומיני אז נגלה לי רז
כי זה שבמשעול דהר את לבבי שבה.
   

בתרגיל שלי –
אלף פעמים אמא לי אמרה
להזהר מאלה שעוזרים לי בלי סיבה

הפזמון של השיר סימונה מדימונה הוא

במקור מאת חיים שלמוני –סימונה מדימונה ביוטיוב
בי יוקדת אהבה
לשחורה ולנאוה
וליבי לה רון ירונה
לסימונה מדימונה.

בתרגיל שלי –
עד היום היא לא שמעה
על פושעים בערבה
היא שותקת מפחדת
מחוקרי המשטרה

שולי חלק מדפי הספר מקושטים באמרות שפר של המשורר. הנה שתיים מהן:

שירים יוצאים מהלב
גרֶפצים יוצאים מהבטן

כדי לכתוב –
אינך צריך לחיות בנוף פסטורלי,
אינך צריך להיות לא נורמלי,
אינך צריך אהבה משוגעת –
אתה צריך מעט כשרון
והרבה משמעת

למדתי מהספר 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות' לא מעט ונהניתי מאוד מהלימוד. הדבר העיקרי שלמדתי הוא להתאים את החריזה ואת המשקל לשמיעה.

אני ממליץ לכל מי שרוצה לכתוב שירים לקרוא ספר קצר זה ולעשות שיעורי בית.


ברוכה את עינבל ויסמן

אפתח בגילוי נאות – תכונות היסוד שלי רחוקות מהנדרש ממכשפה, דבר שעלול לפגום בחוויית הקריאה שלי. משהבהרתי נקודה יסודית זו אפשר להמשיך לקרוא.

כשהזמנתי את הספר 'ברוכה את' היו לי ציפיות ברורות. קראתי עליו בבלוג תופרת חלומות של עינבל ויסמן. חשבתי שהספר חולק איתנו עצות בדבר צמחי מרפא. מבחינתי זה כבר מספיק, הנושא מסקרן אותי והמידע ברשת מבלבל ואף סותר את עצמו. מהבלוג של עינבל הבנתי שדבריה מבוססים על ניסיון אישי, על ידע מעשי חובק דורות וכן על ידע מדעי שרכשה במסגרת לימודי הביולוגיה.

ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי - עינבל ויסמן

בטרם קיבלתי את הספר הפרק הראשון התפרסם בבלוג. קראתי והבנתי שיש בספר סיפור אוטוביוגרפי מעניין. בשורה הרביעית של הפרק הראשון כתוב 'נולדתי עם זיכרונות'. אני ספקן מטבעי. כוונתי לספקנות מדעית, אין לי בעייה עם אמונות, רק עם עובדות מדעיות. יש בספר סיפור אישי עשיר במחשבות ובדעות, כלומר יש להתייחס אליו כאל ספרות יפה ולא רק כאל מקור מידע כפי שסברתי מלכתחילה. מצויין! נראה שמצפה לי חווית קריאה הרבה יותר מרתקת. כחובב אומנויות הבמה ואומנויות שמספרות סיפור, פיתחתי את מיומנות הַשְׁעָיַת הַסָּפֵק [Suspension of disbelief] שמאפשרת לי להפיק הנאה מכל דבר בלי לערב שיפוטיות.

הספר 'ברוכה את' פונה אלינו בלשון נקבה כי הוא מיועד לכל מי שרוצה להיות מכשפה. פעם ראשונה שאני חווה את חוויתן של כל דוברות העברית שפונים אליהן בלשון זכר דרך שגרה. נתקלתי אפילו בתרופות לעניינים נשיים שדף המידע שלהן מכיל הוראות בלשון זכר.

תוכן העניינים בספר מפורט ביותר. יש בו פרקים סיפוריים שמעורבות בהם עצות לשיפור הבריאות וחוויית החיים, ויש פרקים בנושאי ריפוי ורוקחות עשירים בסיפורי חוויות. הספר הוא גם מדריך לשימוש בצמחי מרפא וגם ספר קריאה מעניין. אין זה ספר קריאה מהסוג שקוראים פעם אחת וגונזים. זהו ספר מדף – כזה ששבים אליו מידי פעם להיזכר מה עושה צמח זה או אחר ומה הייתה החוויה שבצידו. תוכן העניינים המפורט מקל לשוב ולקרוא דברים שכבר קראנו.

קריאת הספר איטית מאוד, כמעט כל דבר מעורר בי אסוציאציות מתחומים אחרים וגורם למחשבותי לנדוד לחוויות פרטיות שלי. החוויות שמתוארות בספר מסקרנות ומרתקות. אחד הסיפורים מִתַּרְגֵּם במחשבותי למחזה. במחשבה שניה אני מבין שהוא מתאים יותר להיות תסכית. אולי אנסה פעם לעבד אותו לתסכית, רק בברכת המחברת כמובן, אין לי עניין להסתבך עם מכשפה.

מרבית העצות בספר יכולות להיטיב גם עם "לא מכשפות" אך יעילותן לא בהכרח שלמה. בפרק על חסת המצפן, למשל, כתוב במפורש ל"לא מכשפות" חליטה זו תעזור לישון היטב גם כשיש שיעול קשה. למכשפות – החליטה תועיל להקלה ותאפשר שינה עם חלומות ומסרים. אני לוחש לעצמי 'מי יתנני מכשפה' אבל אינני מוכשר לתפקיד מעצם בריאתי. תאמרו 'הֱיֵה מכשף'? מכשף איננו מכשפה, אפילו לא דומה. אולי מלבד המכשף אריה מְזַמֵּן הגשם.

האיור איננו לקוח מהספרהספר 'ברוכה את' שופע עצות שימושיות ומאוייר בציורים של צמחי המרפא. גם הציורים הם של המחברת – עינבל ויסמן. לפני שקיבלתי את הספר כבר התנוססה על אדן אחד החלונות בביתי אדנית עם צחנן הגינות שקראתי על סגולותיו בהרחקת יתושות בבלוג תופרת חלומות. חיפשתי את הצחנן בספר ולא מצאתיו. בקטע 'ערכת נסיעות' מוזכר 'ציטרונלה שמן אקליפטוס' לדחיית חרקים. כדאי אם כך לקרוא בספר ובמקביל להעזר גם בבלוג. חלק לא מבוטל מהספר עוסק בענייני נשים. יש בו עצות כיצד להשתמש בצמחי מרפא להקלה על מצוקות שכרוכות במחזור, בלידה, בהנקה ובדומיהם. מצאתי פה ושם ברשת עצות בתחומים דומים, אך לא מצאתי בשום מקום עצות בענייני גברים, כאילו לגברים אין בעיות. אני מניח שהסיבה היא שגברים "משחקים אותה גיבורים" ואינם חולקים את מצוקותיהם עם הסביבה. חבל.

מדי פעם המספרת נדמית להיות מוזרה, אבל היא חוגגת את מוזרותה. מבחינתה, אלה שאינן רואות וחושבות כמוה הן המוזרות. מתחיל להתנגן לי בראש 'רק אני ואנוכי נורמאלי מכולם', זה קורה אחרי הפגישה עם אנה בל בפרק 'חולמת'.

הספר נמצא בידי כבר שלושה חודשים ועדיין לא מצא את מקומו על המדף. הוא מונח עם הספרים שאני קורא ואני שב ומעלעל בו כמעט כל יום.

הוצאת אדמה, 2021, 256 עמודים.
קישור לרכישה ישירות מהמחברת

לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים? – עוזי וייל

נתחיל מהסוף – זה לא ספר לימוד, לא תדעו בתום הקריאה לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים. ועכשיו להתחלה. ספר קצר וכייפי. קריאה קלה ונעימה, מסקרנת ומרתקת. חמישים ושבעה פרקים קצרצרים – מחצי עמוד עד שלושה עמודים גג. מאה תשעים וארבעה עמודים, אותיות גדולות, שוליים רחבים. קל מאוד לעצור, כל רגע מסתיים פרק. אי אפשר לעצור, תמיד יש עוד פרק קצר ומסקרן שקל מאוד לגלוש אליו.

הספר יצא לאור לפני עשרים וחמש שנים, בשנת 1996. עד ספר זה עוזי וייל כתב סיפורים קצרים ומערכונים. זהו הרומן הראשון שלו והוא נראה במבט ראשון כעוד ספר של סיפורים קצרים. אגב – את סיפוריו הקצרים לא קראתי עדיין, אבל ראיתי את "החמישיה הקאמרית" בזמנה, כך שככל הנראה נחשפתי ללא מעט ממערכוניו.

פרק ראשון ובו מסופר על גבר בודד שנחת בשדה התעופה. בפרק השני מתוודעים למועדון הימורים בשכונת התקווה – אין קשר לגבר מהפרק הראשון. הפרק השלישי מספר לנו על אדם זקן מאוד בואדי חביז בגליל – אין קשר לגבר ולמועדון ההימורים. כך מדלגים הפרקים בין שלושה סיפורים. אל דאגה, כפי שכבר ניחשתם הסיפורים יפגשו בהמשך הדרך.

אנחנו פוגשים את נטאשה ואת מוריס. שניהם מתים. שניהם חיים מאוד בזכרונם של מי שהכירו אותם. הם מאוד משמעותיים, בעצם – הם מובילים את חייהם של אלה שחיים. והסיפורים של החיים ושל הזכרונות מרתקים ומפתיעים. אין שום סיבה לחפש היגיון בשום דבר, זה רק יבלבל אתכם – פשוט לזרום עם הסיפורים שמתחברים לסיפור בכיף.

אני רוצה לקרוא עכשיו את ספרו הקודם של עוזי וייל: 'ביום שבו ירו בראש הממשלה: סיפורי אהבה'. הספר כבר איננו בספריה העירונית, כל העותקים כבר במעמד של "לא ניתן להשאלה (בלאי, אבד)". נראה שחרשו את כל עותקי הספר ההוא לא מעט בזמנו. את הספר 'לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים?' רכשתי בעשרה שקלים במציאון של גולדמונד ספרים בחיפה במצב מצויין. מצאתי את הספר 'ביום שבו ירו בראש הממשלה: סיפורי אהבה' באתר של סיפור חוזר. אני מניח שתקראו עליו כאן בזמן כלשהו.

בית גרמני – אנט הס

שלא כמנהגי אתחיל מהסוף.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

חברתי לחיים סיימה את קריאת הספר. היא מעבירה אותו אלי עם המלצה. אני מתחיל לקרוא. אני כבר בעמוד עשרים ועדיין אין התפתחויות. אני שואל בזהירות את אשתי שתחיה מה אורך האקספוזיציה, בינתיים רק מציגים דמויות והתנהגויות. תעבור את זה, הספר מאוד מעניין – כך היא. אני ממשיך. יש התרחשויות יומיומיות, לא משהו שמרמז על התפתחויות מסקרנות. מידי פעם מבליח לתוך הסיפור משהו שנראה תלוש מסביבתו, מנסה לומר משהו סתום.

בעמוד 14-13 כמחצית העמוד מוקדשת לתאור פרטני של פירמידת חג המולד שמסתובבת על הארון. עיסוק היתר באביזר זה חריג לסביבתו, לא ברור למה עוסקים דווקא בתאורו בסעודת החג עם הארוס בפוטנציה. בעמוד 21 אותו ארוס חושב לעצמו 'בעוד רגע יתפוגג הזיכרון'. איזה זיכרון? מה עובר במחשבתו? המשפט הסתום נזרק על דפי הספר ללא הסבר. חלק ממחשבות שאר הנפשות הפועלות כאילו מגיחות מאי-שם ללא קשר למה שמתרחש כרגע וכך גם חלק מהתנהגויותיהם.

השפה איננה נוחה לי, יש לי הרגשה שהמתרגמת נצמדה בנאמנות רבה למקור, והתחביר הגרמני השפיע גם על הנוסח העברי, עם משפטים ארוכים שסיומם הופך לפעמים את משמעותם. העלילה מתחילה להתפתח. אווה – מתרגמת צעירה מפרנקפורט – היא הגורם שמקשר בין הסיפורים. הארוס שלה בא ממשפחה עשירה עם היסטוריה ענפה שחלקה איננו גלוי. לאחותה יש אירועים מוזרים ולא לחלוטין פתורים בבית החולים לילדים שבו היא עובדת. הוריה מציגים חזות של משפחה מתפקדת, אבל גם אצלם יש דברים שאסור לדבר עליהם – הם לא קיימים – לא היו ולא יהיו. אפילו האח הקטן שטפן חווה מיני חרדות לא מוסברות. הדברים נשארים סתומים לאורך זמן. מידי פעם מבליח פרט מידע ששופך אור חלקי על משהו ועדיין משאיר את מרביתו בערפל.

אווה מוזמנת לתרגם עדויות בבית המשפט מפולנית לגרמנית. עיקר עיסוקה היה בתרגום ענייני חוזים, אבל הפעם הזמינו אותה לתרגם דברים בתחום שאיננה מתמצאת בו – פשעי מלחמה בני כעשרים שנה. אחרי המפגש הראשון, לפני פתיחת משפטי אושוויץ שאותם תצטרך לתרגם, היא כבר מזועזעת – "זה דבר נורא מה שהאיש סיפר…". נראה שאיננה יודעת דבר וחצי דבר על מה שהתרחש במחנות ההשמדה. כאן מתפרץ כלפיה דויד, שעתיד לקחת חלק נכבד בעלילה, ואומר: "לדעתכם באו בשנת 1933 אנשים קטנים וחומים בספינת חלל ונחתו בגרמניה, לא? ואז בשנת 1945 הם שוב נעלמו, אחרי שהספיקו לאכוף עליכם, גרמנים מסכנים, את הפשיזם." זהו משפט מפתח בספר, ומרגע זה הוא מתנפץ שוב ושוב מול העובדות המסופרות וגם מול המציאות. כעבור עשרה עמודים מתוארת חוויה סתומה נוספת שנותרת תלויה ללא הסבר – 'אווה הבחינה בפליאה שדויד לא הותיר כל עקבות בשלג הטרי, כאילו ריחף אל הדלת. מוזר.'

מאמצע הספר ועד סופו נפרמים סיפורי העבר והסודות של כולם בזה אחר זה בטפטוף עדין שממשיך להותיר יותר נסתר מהגלוי. כל דבר נוסף שאספר עלול להיות בחזקת קלקלן [ספוילר] – אני עוצר כאן.

בעמוד 303, חמישה עשר עמודים לפני סוף הספר, מבליח רגע של צלילות בראשו הדמנטי של ולתר שוּרמן והוא אומר לבנו יורגן שהיה הארוס של אווה – "קשה להיות אדם". במילים אלה הוא מסכם מתוך מוחו המעורפל את הזוועות שאליהן נחשפנו לאורך הספר.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 318 עמודים.
מגרמנית: יוסיפיה סימון; עורכת התרגום: רנית שחר;
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי; עורך אחראי: דב אינכולד

הילדות האבודות של פריז – פאם ג'נוף

הספר 'הילדות האבודות של פריז' מאת פאם ג'נוף מספר לסירוגין את סיפוריהן של שלוש נשים מעוררות השראה, מארי ואלינור מלונדון וגרייס מניו יורק. כל פרק מספר על אחת מהן והסיפורים משתלבים זה בזה בסדר שאיננו בהכרח כרונולוגי או עלילתי.

הילדות האבודות של פריז - פאם ג'נוף

אלינור, אישה יהודיה ממוצא פולני, עובדת בתפקיד מזכירה במינהלת למבצעים מיוחדים בלונדון. המינהלת הוקמה בזמן מלחמת העולם השניה במטרה לשלוח סוכנים בריטיים למשימות חשאיות בצרפת הכבושה. אחד מתפקידי הסוכנים הוא להכין את הרקע לפלישה הבריטית לצרפת. הסוכנים צריכים להטמע בקרב האוכלוסייה הצרפתית כדי לפעול בלי להתגלות על ידי הנאצים, אבל רבים מהם מתגלים ונעצרים. בשנת 1943 אלינור מעלה את הסברה שגברים אינם יכולים להטמע בלי להתבלט, משום שמרבית הגברים הצרפתים הצעירים אינם נמצאים בערים ובעיירות, הם מגוייסים לפעילות מלחמתית או שנעצרו משום שסרבו להתגייס. היא מציעה אפשרות אחרת שנשמעת לגברי המינהלת נועזת עד כדי מופרכת – לשלוח נשים למשימות החשאיות בצרפת. נשים, לטענתה, יכולות לבצע את כל המשימות שמוטלות על גברים. המנהל מחליט לאמץ את הגישה ומטיל את המשימה על אלינור. כך היא הופכת ממזכירה למנהלת מבצע גיוס, הכשרת ושילוח נשים למבצעים מיוחדים חשאיים בצרפת הכבושה.

מארי היא אחת המגוייסות ליחידה של אלינור. היא אמא צעירה לילדה קטנה שאביה נעלם מזמן. בתקופת הבליץ היא שלחה את בִּתָּהּ, טס, לגור עם דודניתה באיסט אנגליה, הרחק מהאזור המופצץ. מארי עובדת ככתבנית בשכר זעום בלונדון ורואה את טס רק בסופי שבוע. היא מגוייסת באופן די מפתיע בעיקר בזכות שליטתה בשפה הצרפתית. במסגרת שליחותה בצרפת תפקידה, בין השאר, להצפין ולשלוח שדרים במורס לאנגליה ולקבל שדרים מהמינהלת. יש להן מערכת הצפנה והגנה מפני התחזות מובנית היטב לאותם ימים.

גרייס, פקידה במשרד בניו-יורק, מגלה בשנת 1946 בתחנת גרנד סנטרל מזוודה שנראית נטושה ובלהט הרגע לוקחת מתוכה צילומים של נשים צעירות. מלכתחילה איננה יודעת מה גורם לה לקחת את הצילומים אך מאחר שהם מעוררים את סקרנותה, היא מתחילה לחקור ונגררת לתוך סבך של גילויים. אין לה בעצם סיבה לעסוק בעניינן של אותן נשים שככל הנראה נהרגו על ידי הנאצים וחלקן אף הועלמו במבצע מיוחד ולא מתועד של האס-דה.

עלילותיהן של שלוש נשים מיוחדות שנטלו על עצמן משימות קשות ומורכבות מתערבבות בספר במארג מרתק ומעורר שאלות ותהיות ואפילו חשדות לבגידה. אני כקורא מכיר את סיפורי שלוש הגיבורות, אך הן לא יודעות כמעט דבר על מה שקורה עם האחרות. העירוב של הנסתר עם הגלוי מוביל אותי לנחש ניחושים שונים שכמעט כולם מתבררים כמוטעים.

בשירות הסדיר שלי, כעשרים וחמש שנים אחרי האירועים שמתוארים בספר, הייתי אלחוטן מורס. יש לי רקע כלשהו בשיטות הצפנה ידניות ובפעילות לגילוי התחזות מהסוג שהיה נהוג גם במלחמת העולם השניה. בכל פעם שמתגלה בספר חריגה מנהלי השמירה על הזהות והתוכן אני מוצא את עצמי נזעם על אלה שסיכנו את המערכת כולה ואינני מבין כיצד זה בכלל יכול לקרות. רק בסוף הספר מתברר מה קרה שם באמת.

ספר מרתק, מסקרן ומעורר מחשבות רבות. מומלץ!

גיבורות הספר הן נשים ללא חת שלוקחות על עצמן תפקידים שבאותה תקופה היו נחלת גברים בלבד. ובעצם, גם היום יש כאלה שעדיין לא הפנימו שנשים יכולות לעשות כל דבר ולפעמים טוב יותר מגברים. לקחתי את הספר מהספרייה בעקבות קריאת הספר 'סיפורו של יתום' מאת אותה סופרת. גם בספר ההוא הובילו את העלילה גיבורות שפעלו מתחת לאפם של הנאצים במלחמת העולם השניה.

כאשר מארי מגיעה למשימותיה בצרפת אומר לה ג'וליאן – מרכז פעילות הכוחות החשאיים: 'פחד הוא תמיד התגובה האינסטינקטיבית הראשונה – ובצדק. זה מה ששומר עלינו דרוכים – ובחיים'. המשפט הזה מצלצל לי מוכר. למיטב זכרוני אסטריד אומרת לאונה דבר דומה מאוד בספר 'סיפורו של יתום'. בכוונתי לשוב אל 'סיפורו של יתום' ולבדוק. כן, גם אותי מובילה הסקרנות לבדוק דברים ללא כל סיבה נראית לעין.

הטלוויזיה מאחורי מציגה חרישית סדרה שאינני נוהג לראות בשם 'אריות הים'. המפקדת אומרת לאחת הצוערות: 'פחד איננו אופציה – אם תמשיכי לפחד נאלץ להדיח אותך מקורס הקצינות'. הגישה שמוצגת בספרים של פאם ג'נוף נראית לי אנושית יותר – הפחד מגן עלינו מפני נטילת סיכונים שאינם הכרחיים.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 398 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

סיפורו של יתום – פָּאם גֶ'נוֹף

הפרק הראשון של הספר מתחיל בשנת 1944 ובפרק האחרון אנחנו עדיין באותה שנה – כל עלילת הספר מתרחשת במהלך שנה אחת שבה מתהפכים חייהם של אנשים רבים באירופה.

סיפורו של יתום - פאם ג'נוף

אונה מספרת לנו בגוף ראשון בזמן הווה כיצד התגלגלה לעבוד בתחנת הרכבת 'בָּאנהוֹף בֶּנזהֵיים' וכיצד הגיע התינוק היתום לידיה. הסיפור שלה מערבב את החוויה האישית שלה עם רגשותיה, מחשבותיה ופחדיה.

הפרק השני הוא סיפורה של אסטריד. גם הסיפור שלה הוא מונולוג חוויתי בגוף ראשון בזמן הווה. היא מתחילה במתן רקע. מספרת לנו מה קרה לפני שנתיים וכיצד הגיעה לעבוד בקרקס שהתחרה בקרקס המשפחתי שבו גדלה להיות לוליינית. מלכתחילה אין קשר בין הסיפורים של אונה ושל אסטריד אך די ברור שהקשר יווצר בקרוב.

הפרק הבא הוא המשך סיפורה של אונה ומכאן והלאה יהיו חלק מהפרקים מונולוגים של אונה וחלקם של אסטריד. פטר, הליצן הרציני של קרקס נויהוף, מוצא ליד הנחל את אונה ואת התינוק מחוסרי הכרה ומביא אותם אל הקרקס. זוהי תקופה קשה. מלחמת העולם השניה בעיצומה, יהודים נשלחים מזרחה ואין יודע מי שרד ומי לא. משפחת הקרקס היהודי של אסטריד נשלחה מזרחה בזמן שהיא הייתה בברלין וכשהיא שבה לדרמשטט הקרקס כבר איננו. הר נויהוף, בעל הקרקס הגרמני שהיה המתחרה של הקרקס היהודי, מקבל את אסטריד לעבוד כלוליינית בקרקס שלו. ברור לו שאסור להעסיק יהודים ושהוא מסתכן. הוא קולט לקרקס גם את אונה שאין לה כישורי לוליינות. אסטריד צריכה – חרף התנגדותה – להכשיר את אונה ללוליינות תוך שישה שבועות.

העובדה שאסטריד יהודיה ידועה למרבית האמנים בקרקס, אבל זה סוד שמור מפני כל האחרים. אם הגרמנים יגלו שהקרקס מעסיק יהודיה כולם עלולים לאבד את פרנסתם ואולי גם את חרותם ואפילו את חייהם. אונה לא יודעת את סודה של אסטריד, ואסטריד איננה יודעת שהתינוק שאונה מציגה כאחיה יהודי. כשסודותיהן נחשפים בפניהן הן הופכות להיות שותפות גורל שזקוקות זו לזו.

במהלך קריאת הספר אני מגלה שעלילתו מדירה שינה מעיני. אני דואג לאונה, לאסטריד, לתיאו התינוק ובעצם לקרקס כולו. לפחות פעם אחת הם מסתננים אפילו אל חלומותי. יש להם בדמיוני חזות ברורה, כמו גם לפטר הליצן הרציני ולהר נויהוף בעל הקרקס.

לאחר סיום הקריאה אני שב לתחילת הספר לקרוא אותו פעם נוספת. בקריאה השניה מתגלים פרטים נוספים. תמיד זה קורה בקריאה חוזרת. בפרק 'פתח דבר', לפני הפרק מספר 1, יש רמזים ברורים לעתיד, אבל אני מפרש אותם בצורה שגוייה. עכשיו התמונה משנה את פניה. קריאה זו מהירה יותר. בתחילה אינני מוטרד, אני יודע כבר את העתיד, ובכל זאת אני שוקע שוב לדאגה לנפשות הפועלות.

עלילת הפרק שנקרא 'אחרית דבר' מתרחשת בפריז. זוהי בעצם השלמה של הפרק 'פתח דבר'. כשמתגלה ציור השמן ובו צעירה על טרפז, אותיות הספר מיטשטשות ואני מתקשה לקרוא. הדמעות מציפות את עיני. אני אמנם רגשן מטבעי, אך אינני נוטה לבכות בספרים. אני מוחה את הדמעות וממשיך לקרוא. הפינות שהיו עלומות לאורך שנים רבות מתבררות וסוגרות את הספר ונראה שהעולם הולך לקראת עתיד טוב יותר. אולי.

שער הספר 'סיפורו של יתום' בגרסת המקור ספר מרגש מאוד. מטריד. מעורר מחשבות ותהיות.
מומלץ בחום.

בסיום הקריאה לקחתי מהספרייה העירונית את ספרה החדש של פָּאם גֶ’נוֹף – 'הילדות האבודות של פריז' – 2021.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2019, 350 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

הערת רקע:
האיור בשער הספר בגרסתו העברית מבוסס על השער בגרסת המקור האנגלית בשינוי קל, ואינני מתכוון רק להיפוך הימין והשמאל. מעניין מה היה השיקול שהוביל להחלטה על השינוי.

התקווה של אורי אשי

מתחת לגשר ההלכה משתרך בנתיבי איילון פקק שמעכב את האפשרות להגיע לדרך השלום. על הגשר עומד בחור אחד ובידו שלט "אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים". אדם אחד מנסה לשנות מציאות באמצעות הפגנת יחיד מעט מוזרה פעם בשבוע במשך שנים.

התקווה של אורי אשי

לא שמעתי על אורי אשי עד שהלכתי לצלם פורטרטים ביריד שבוע הספר 2021 במתחם שרונה בתל אביב. אני אוהב לשוטט בשוקי ספרים, ואלה נעשים נדירים יותר ויותר, לכן אני נאלץ לנדוד מחיפה לתל אביב. הפעם הייתי ממוקד בלכידת דיוקנאות מעניינים לאתגר צילום של גורושוטס.

באחד מדוכני הסופרים העצמאיים נתקלתי בספר 'התקווה – המדריך המאויר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני'. לצד הדוכן עמד אורי אשי והסביר לאנשים במה מדובר. באתי ליריד מתוך כוונה לאסוף רשמים, לא לרכוש ספרים. בימינו יש כל-כך הרבה מבצעי מכירות לכל אורך השנה כך שאין יתרון ברכישת ספרים דווקא בשבוע הספר. חרגתי ממנהגי, האדם וספרו שָׁבוּ את תשומת ליבי ובסופו של יום שבתי לביתי עם הספר ובו הקדשה מאויירת.

הספר מציג את השתלשלות הסכסוכים האזוריים מההיסטוריה עד האקטואליה. כל טיעון בספר מגובה בהפניה למקור המידע. יש בספר הרבה מאוד תיקונים ל"עובדות" שניטעו במוחותינו ברבות השנים על ידי בעלי עניין שמשוכנעים בצדקתם. אנשים רבים שיקראו את הספר עלולים לטעון שמה שהוא מציג כעובדות מבוססות היטב איננו נכון – לא קל להזיז מיתוסים שקובעו במחשבותינו. אחד המיתוסים שנטענים על ידי שני הצדדים בסכסוך הוא "אין עם מי לדבר". הספר מציג נתונים מדיוני השלום הרבים שמראים שדווקא יש עם מי לדבר, ושמרבית האנשים בשני הצדדים היו שמחים מאוד להפסיק את הסכסוך המיותר. הבעייה היא כנראה שיש בכל צד אנשים שמתבצרים בקביעה שאסור לוותר על אף שעל בארץ שהיא רק שלנו.

אורי אשי פורט בספר את הטיעונים ואת טיעוני הנגד אחד לאחד, מפריך את מה שאיננו עובדה ומאשש את העובדות. בימים הרבים שעמד על הגשר הוא שמע טיעונים רבים של אנשים מסוגים שונים ובעלי עמדות שונות והוא מנסה להתמודד עם כולם. לא נראה לי שהוא מצליח להסיט את אלה שמקובעים בעמדותיהם לראות את המציאות באור שונה ואולי להאמין שיש תקווה. אני שותף לדעתו ולכן קל לי מאוד לקבל את טיעוניו וככל הנראה גם אשתמש בהם כשאקלע לשיחות בנושא. לא נראה לי שאלה שאינם מאמינים שעוד לא אבדה תקוותנו לפתרון הסכסוך האזורי ירכשו את הספר, כך שממילא לא יחשפו לדעותיו, אבל מה היה עולמנו ללא דון קישוטים.

ליד הדוכן של אורי אשי ניצב דוכן אחר. אינני זוכר איזה ספר מנסה לקדם בעל הדוכן ההוא, כי במרכז הדוכן הוא הציב עותק מהודר של תרגום עברי של הקוראן. לשאלתי אם זה מה שהוא מוכר, הסביר לי בעל הדוכן שהציבו אותו בין 'התקווה' של אורי אשי ובין 'שלום עכשיו', לכן החליט להציג את הקוראן כהוכחה ש"אין עם מי לדבר". לשאלתי אם הוא באמת קרא את הקוראן השמיע כמה הכרזות שאני יודע בבירור שאינן בקוראן. לא מצאתי לנכון להתעמת עם נכונות ה"ציטוטים" שלו. בספר 'התקווה' אורי אשי מציג לא מעט מידע שמראה שהקוראן הרבה יותר פשרני מאלה שמנפנפים בו. המידע מהקוראן מעוגן במראי מקום. אני חושב שהגיע הזמן להשיג לי עותק עברי של הקוראן.

הספר בהחלט פוקח עיניים – הייתי ממליץ לכולם לקרוא אותו, אבל אני יודע שאלה שתקוותם איננה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא יסכימו לקרוא בספר ובודאי שלא ירכשו אותו. הם ימשיכו לנפנף בקוראן שלא קראו מעולם כבסיס לטענה שהפלסטינאים לא ירגעו עד שישליכו את כולנו לים.

הוצאת חיבור 2021 – 320 עמודים

הפינה האישית שלי:

הלכתי לצלם ביריד לאתגר צילום פורטרטים של גורושוטס. אני מצלם רק אנשים שמסכימים להצטלם. ההיענות ושיתוף הפעולה של האנשים ביריד הייתה מעל ומעבר למצופה – חזרתי עם הרבה מאוד תמונות. צילמתי גם בשוק הפשפשים בחיפה ובשוק הכרמל. לבסוף החלטתי להעלות שלושה צילומים משוק הכרמל ואחד משוק הפשפשים. הצילומים יוצגו בתערוכה Portrait Photography של Gurushots שתפתח ב-16 בדצמבר 2021 בצלמניה בתל-אביב.

התערוכה הוירטואלית כבר שוחררה לרשת – https://bit.ly/2Vd5gXT. בתערוכה מוצגות ארבע תמונות שצילמתי בארבעה סגנונות שונים. כשנכנסים לתערוכה יש ללחוץ על המסגרת שרשום בה CLICK HERE. בתיבת החיפוש כתבו Yossi ותראו את התמונות שצילמתי. לחיצה על צלמית החץ בפינה השמאלית התחתונה תציג את כל התמונות בזו אחת זו. אפשר לראות שם הרבה פורטרטים מעניינים ולשאוב מהם רעיונות.

גבר נכנס בפרדס – אשכול נבו

'עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת'. כך נפתח הסיפור 'דרך המוות' שהוא הראשון מבין שלושת הסיפורים בספר 'גבר נכנס בפרדס' מאת אשכול נבו. הסיפור השני בספר, 'היסטוריה משפחתית', מתחיל במשפט 'עורך הדין הציע שאכתוב את הגרסה שלי להשתלשלות העניינים'. בסיפורים אלה מספר גיבור הסיפור על השתלשלות העניינים בפסקאות קצרות שאורכן ממספר שורות עד מספר עמודים. הקריאה קלה מאוד ומהירה והסיפורים זורמים ביעף. הסיפור השלישי, 'גבר נכנס בפרדס', בנוי באופן שונה. הסיפור הזה קצר מקודמיו ולהבדיל מהם הוא מחולק לפרקים ארוכים – מעין פרקי יומן של המספרת, שכל אחד מהם מתחיל בתאריך. הפרקים ארוכים ואין בהם נקודות עצירה כמו בקודמים.

גבר נכנס בפרדס - אשכול נבו

הסיפורים מרתקים, מסקרנים ומעוררים מחשבות יותר משהם מותחים. בכל אחד מהסיפורים המספר או המספרת נקלעו למצב שלא צפו ובכל זאת נגררו לתוך תוצאותיו כאילו אין להם שליטה, ואולי באמת לא הייתה להם שליטה למרות רמזים למה שעתיד היה לקרות. הם מסתבכים במערכות אירועים שלא בהכרח היו חייבים להסחף אליהם. הכל מתחיל בהתפתחות פשוטה ולכאורה תמימה ומתגלגל למקום שקשה היה לצפות אותו.

הסיפורים נפרדים לחלוטין, לכאורה בלתי קשורים זה בזה, ובכולם הגיבורים מתלבטים בדילמות מסוגים דומים. אמנם מוזכרים בסיפורים אירועים או אנשים ששייכים לסיפור אחר, אבל אין באיזכורים אלה משום קישור בין הסיפורים.

אינני מוצא טעם לתקצר את הסיפורים, אפשר לקרוא תיאורים קצרצרים של הסיפורים בגב הספר וכל דבר שאוסיף עלול לגרוע. שלושת הסיפורים נקראים מאוד בקלות ובמהירות. הכול מסופר בגוף ראשון בשפת יום יום ולא נזקקתי כמעט לשוב לאחור לברר משהו שקראתי לפני כן.

הסיפורים נפתחים באירועים כל-כך מוכרים משגרת חיינו שאין אפשרות לחמוק מהשאלה אם לא יכולתי גם אני להקלע למצב דומה, ואם כן – כיצד הייתי מתנהל.

ספר נעים לקריאה, שונה מספריו הקודמים של אשכול נבו ומעניין לא פחות.
מומלץ בחום.

כנרת זמורה-ביתן 2021 – 252 עמודים

המטופלת השקטה – אלכס מיכאלידס

מותחן פסיכולוגי מעניין, אמרה לי אשתי-שתחייה, אני מאריכה אותו בספרייה בשבילך. צדקה, הספר אכן מעניין. היא תמיד צודקת. הספר ערוך בצורה ייחודית – מעניינת מאוד ומעורר הרבה מחשבות.

'המטופלת השקטה' נפתח בפרולוג 'יומנה של אלישה בֵּרֶנסוֹן'. זהו הרישום הראשון ביומן ובו כותבת אלישה שהיא חושבת בתמונות, לא במילים. אלישה היא ציירת מפורסמת, אבל היא מתקשה להתקדם בציור שהיא מציירת. גבריאל בעלה מציע לה לכתוב יומן ונותן לה פנקס עם כריכת עור שחורה ודפים לבנים ריקים.

מכאן והלאה המספר הוא תיאו פיבר – הפסיכולוג שחוקר את השתלשלות האירועים שגרמה למטופלת אלישה בֵּרֶנסוֹן לשתוק מאז שהרגה את בעלה ביריות רובה. תיאו פיבר היה להוט להגיע לעבוד בגרוב – המוסד שבו מאושפזת אלישה – כדי להיות המטפל האישי שלה. המטפלים האחרים מנסים לשכנע אותו שהמקרה אבוד, אך הוא מתעקש לקבל אותה לטיפולו האישי.

המטופלת השקטה
הספר מתנהל בפרקים קצרים ונוחים לקריאה ואחרי כל כמה פרקים משובצים מספר דפים מהיומן של אלישה. הסיפור של תיאו פיבר נע בין הטיפול באלישה שאיננה מדברת ובין הבעיות שיש לו בבית. לתיאו הייתה ילדות מורכבת והוא נושא איתו משקעים ממנה. הילדות של אלישה הייתה קשה הרבה יותר, אמה נהרגה בילדותה בתאונת דרכים. אלישה שהייתה גם כן במכונית לא נפגעה ומאז גידלה אותה דודתה הקשוחה. אביה חדל מלתפקד אחרי אותו אירוע ולדברים שהוא אומר לה יש השפעה ישירה על תסביכיה בבגרותה. סדר הזמנים בסיפור איננו מתקדם בכיוון אחד, הסיפורים שתיאו דולה מפי אנשים שהכירו אותה מקפיצים אותנו אל העבר, וההפוגות שבהן הוא מספר על חייו הפרטיים אינן מתרחשות בהכרח באותו לוח זמנים.

תיאו מגלה שאשתו בוגדת בו. הוא מתייעץ עם המטפלת הפסיכולוגית שלו שמייעצת לו להתעמת עם אשתו, קתי, ולעזוב אותה. תיאו מתחיל לעקוב אחרי קתי באובססיה במטרה לגלות מי המאהב שלה. הוא אוהב את אשתו ואיננו מוכן לוותר עליה ואפילו איננו מתעמת איתה.

הספר שועט בעצלתיים בין חקירה לשתיקה ואין בו רגע דל גם כאשר אין כל התקדמות. הפרקים הקצרים מאפשרים לעצור בכל רגע, ועם זאת מושכים קדימה לקרוא עוד פרק ועוד אחד. את שישים הדפים האחרונים של הספר גמעתי ברצף אל תוך הלילה ומייד ישבתי לכתוב טור זה שבו אני נזהר מאוד לא לפלוט ספויילר.

בשער הספר מצוטט קטע מסקירת הספר ב- Entertainment Weekly: "מותחן חדש ובלתי-נשכח. שילוב של מתח היצ'קוקיאני, מבנה עלילתי כשל אגתה כריסטי וטרגדיה יוונית".
ובכן, אין בספר מתח ואימה בסגנון היצ'קוק, המבנה העלילתי מיוחד מאוד – ממש לא מזכיר את המבנה הקבוע של ספרי אגתה כריסטי שמסתיימים תמיד עם האל מהמכונה. הספר איננו מכיל שום אלמנט של טרגדיה יוונית למעט הסיפור על אַלְקֶסְטִיס. תהיתי מה גרם למישהו לכתוב משפט כזה בסקירת הספר. האתר של
Entertainment Weekly מגדיר את עצמו כך – Entertainment News for Pop Culture Fans- יכול להיות שהכותבים באתר מתאימים את כתיבתם לקהל קוראים שונה ממני.

מותחן פסיכולוגי מעניין מאוד, מעורר מחשבות, מסקרן ומפתיע – מומלץ!

הוצאת פן 2019 336 עמודים.

קצין ומרגל – הסרט

קצין ומרגל – הסרטהתזכורת לראות את הסרט קצין ומרגל מפציעה על מסך הטלוויזיה כשמסתיים שידור חוזר של פרק מהסדרה 'מותק בול באמצע'. הסרט מבוסס על הספר שקראתי לא מכבר.

אין לי כוונה לספר את סיפור הסרט, אני מתייחס כאן רק להבדלים מהספר ולחוויה שהם יוצרים, כך שאם טרם קראתם את הטור על הספר 'קצין ומרגל – רוברט האריס' עדיף לקרוא קודם על הספר ולשוב לאחר מכן. הטור הזה יחכה לכם כאן בסבלנות.

בדרך כלל, צפייה בסרט שמבוסס על ספר שכבר קראתי היא מתכון מובהק לאכזבה. במקרה זה הבמאי רומן פולנסקי השכיל לזקק מתוך הספר סרט בהחלט מכובד. אמנם לא מכסה את כל תוכני הספר אך לפחות איננו חוטא לו בעיוות מה שכן מוצג. הסרט נאמן לספר בדילוגים ובהשמטות קלות בעיקרן. אמנם חסרים לי כמה דברים שאספר עליהם בהמשך, אבל סרט מוגבל באורכו ולכן אין ברירה אלא לוותר על חלק מהסיפור.

הסרט מעביר היטב את ההתרחשות ואיננו עוסק כלל במחשבות וברגשות של קולונל ז'ורז' פיקאר שהספר מתאר בפירוט רב. חסרונו של חלק זה בסרט איננו פוגם בחוויה. המעברים בין האירועים ובין הזמנים שמתוארים בספר בפירוט, מרומזים בסרט בקצרה, ובכל זאת אין בעייה להבין מתי קורה מה ומיהן הדמויות החדשות. מצד שני, יכול להיות שהידיעה שלי למה לצפות, הקלה עלי להשלים את מה שהסרט איננו מספר.

שלושה סיפורים משמעותיים חסרו לי בסרט, אבל ברור לי שקשה היה להציג אותם בסד הזמנים של סרט, בלי להשמיט סיפור אחר, כך שיכול להיות שהבחירה הייתה בכל זאת נכונה.

בסרט יש לז'ורז' פיקאר מאהבת אחת, בספר היו לו שתי מאהבות. פולין מונייר היא חברה טובה וגם מאהבת. בשנות הארבעים לחייה היא נשואה לפיליפ מונייר – איש חברה ידוע ומבוגר ממנה בהרבה ויש להם ילדות. המאהבת השניה צעירה – במחצית גילה של פולין. נראה שהמאהבות יודעות זו על זו. הצעירה נעדרת לחלוטין מהסרט ונוכחותה של פולין בסרט פחותה משמעותית מזו שבספר. חייו הפרטיים של פיקאר והצד הרומנטי בהם נדחקים בסרט לשולי הסיפורים. רק לקראת סוף הסרט, אחרי שפולין אולצה להתגרש בעקבות פרסום הבגידה בבעלה, פיקאר מנסה להציע לה נישואין. פולין מבהירה לו שהוא איננו מתאים לנישואין וכן שהוא הוכיח לה שגם היא איננה מתאימה.

הספר מספר בפירוט על השליחות של ז'ורז' פיקאר לטוניס ועל מערכת היחסים בינו לבין אנשי הצבא המקומיים. בתקופת שירותו באפריקה מתחוללים אירועים משמעותיים שמובילים לשליחתו על ידי שר ההגנה למשימה שאין לו סיכוי לצאת ממנה בחיים. המפקד המקומי בטוניס מעכב את ביצוע ההחלטה עד שפיקאר נקרא לשוב לפריז בעקבות מידע שהודלף לעיתונות. חלק זה איננו קיים כלל בסרט. בשיחה קצרה פיקאר מזכיר את שהותו בטוניס באופן לקוני. לחלק זה בהשתלשלות המאורעות יש משמעות רבה בספר.

יותר מכל חסרה לי בסרט התייחסות לפעילותו של ז'ן ז'ורס. הפרסום שז'ורס נתן לדרך שבה הורשע דרייפוס הביאה לערעור שבו דרייפוס זוכה. חלק זה מסתכם בסרט בכתובית על המסך שמודיעה 'כעבור שבע שנים זיכה אותו ביהמ"ש לערעורים' – ללא כל הסבר מאין צץ הערעור.

הסרט מעניין ועשוי היטב.
אם קראתם את הספר, יהיה בהחלט מעניין לראות את הסרט מתוך ידיעת הצפוי.
אם ראיתם את הסרט, עדיין כדאי לקרוא את הספר ולהשלים את החלק המחשבתי, הרגשי והרומנטי בדמותו של ז'ורז' פיקאר.

הכֹּפר | ניר ברוך

הספר הכֹּפר מאת ניר ברוך מתעד את קורות יהודי בולגריה במהלך מלחמת העולם השניה ולפניה. זהו תיעוד שמבוסס על מחקר מעמיק של מקורות כתובים, מסמכים שנשמרו בארכיונים ברחבי העולם וכן על הרבה מאוד ראיונות אישיים שערך ניר ברוך עם אנשים שחוו את מאורעות ימי המלחמה על בשרם. הספר יצא לאור בשנת 1990, בינתיים חלפו שלושים שנה, ניר ברוך ומרבית המרואיינים כבר אינם בין החיים.

ניר ברוך היה חבר קרוב של אבא שלי. כאשר הספר יצא לאור ניר הביא לאבי עותק. עלעלתי בספר, קראתי מספר קטעים ואת פרק הסיכום, אך לא קראתי את הספר במלואו. כשביקשתי לשאול את הספר הוא כבר לא היה על מדפי אבי בדיור המוגן. מאז אני מחפש את הספר בחנויות הספרים המשומשים. משום מה לא עלה בדעתי לחפש אותו בספריה העירונית, וכך, באיחור רב שאלתי עותק מהספריה העירונית המרכזית של חיפה.

זהו ספר תעודי-מחקרי שידבר רק אל מי שמתעניין בנושא. גם טור זה מכיל הרבה פרטים שלא בהכרח יעניינו כל אחד. אם ברצונכם רק להבין מהו הכֹּפר – אפשר לעבור ישר לסיכום הספר.

דברים רבים שמוזכרים בספר היו מוכרים לי מסיפורים שסיפר לי אבי, בעיקר בערוב ימיו. ההיסטוריה של יהדות בולגריה עטופה בשכבות סכריניות שהודבקו אליה ברבות השנים. הסתירה בין הסיפורים הקשים ששמעתי בילדותי לבין הסיפורים שסופרו לי בבגרותי משכה אותי לברר מה קרה שם באמת. רק בשנות חייו האחרונות שב אבי לספר את אותם סיפורי תלאות יהדות בולגריה ששמעתי בילדותי. גם הוא העדיף בשנות הביניים את מעטפות הסכרין.

ניר ברוך מספר מה קרה באמת תוך התבססות על עובדות מוכחות. בסוף הספר, אחרי הסיכום, נמצאים 60 עמודים עם נספחים, מסמכים והסברים למסמכים שחלקם מתורגמים מגרמנית וחלקם בשפות האזור, וכן רשימה ביבליוגרפית.

'בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נפגעו הקהילות הראשונות בפעולות אנטישמיות: נופצו שמשות, נבזזו חנויות, ילדים הוכו ברחובות ובוצעו מעשי בריונות נגד היהודים'. בשנים 1932 ו-1934 התרבו אירועי האלימות האנטישמית שכללו שבירת חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית, כתיבת סיסמאות על קירות הבתים ותקיפת תלמידים יהודים. בשלב זה לא שלחו האנטישמים ידם בסחורות ובדירות פרטיות. המשטרה נמנעה מלהתערב.

'ממשלת בולגריה תמכה באנטישמיות באופן מוצהר החל בשנת 1936, מבלי להסוות עוד את הזיקה הפרו-גרמנית במדיניותה'. בחודש אוקטובר 1940 החליטה הממשלה הבולגרית להגיש הצעת חוק להגבלת זכויות האזרח של היהודים – ה"חוק להגנת האומה". החוק אושר בינואר 1941 בחתימת המלך בוריס. בנוסף לגזרות כלכליות ולהגבלת תחומי העיסוק ומקומות המגורים, חוייבו היהודים להמצא בביתם בין השעות תשע בערב ושש בבוקר, ובצאתם לשאת על דש בגדם העליון מגן דוד צהוב עשוי פלסטיק בגודל של כארבעה סנטימטר.
בזמן כתיבת משפט זה נזכרתי שבילדותי, עוד בטרם למדתי בבית הספר, מצאתי בקופסה שהייתה שייכת לסבתי מצד אבי כפתור צהוב בצורת מגן דוד. לשאלתי מה זה היא ענתה בביטול משהו בלאדינו והעלימה את הכפתור.

'אחת התקנות האנטישמיות קבעה כי יהודים חייבים לשאת רק שמות יהודיים טיפוסיים. מאות גברים הפכו בן-לילה ל"אברהם" או "משה" ונשים – ל"שרה" או "לאה". במקומות מסויימים אולצו היהודים לשנות את שמות משפחתם ע"י מחיקת הסיומת "אוף" או "אוב"…'.
זכור לי שאבי סיפר לי בילדותי שהמורים בבית הספר נהגו לקרוא את שם משפחתו "ורסנוב" במקום "ורסנו", עד שיום אחד יצאה תקנה שאסרה על יהודים להקרא כך והוא שב להקרא בשמו האמיתי.

בשנת 1942 פורסם חוק שאוסר על יהודים להחזיק ברכוש דלא-ניידי, פרט לדירת מגוריהם. 'נכסי יהודים, שלא שימשו למגורים, נתפסו על-ידי השלטונות. גודל הדירות נקבע בהתאם לגודלה של המשפחה. משפחות עם 2-3 ילדים רוכזו בדירות של 1-2 חדרים… היהודים חויבו לתלות שלט בפתח דירות מגוריהם המודיע: "דירה יהודית".'

"חוק ההסמכה" שהסמיך את הממשלה לעשות כראות עיניה ללא צורך באישור הפרלמנט אושר ב-9 ביולי 1942.

ב-29 באוגוסט אושרה תקנה 70 ובה 54 סעיפי הוראות בעניין ההגבלות המוטלות על היהודים. 'סעיף 29: היהודים המתגוררים בסופיה מיועדים להעברה לערי-השדה ומחוץ לגבולות הממלכה'. ידוע לי שמשפחתי עברה מסופיה לפלובדיב, אך לא ידוע לי כיצד הדבר התבצע ומה קרה באותה עת לדירות משפחתי בסופיה.

ב-4 בפברואר 1943 הוגש לשר הפנים של בולגריה, גברובסקי, דיווח שמסכם את הדיונים עם האס.אס. ובו החלטה: 'הרייך מוכן לסייע במציאת פתרון כולל של הבעיה היהודית. לגופו של עניין, הרייך מוכן לקבל את היהודים ממקדוניה וטראקיה וכן את האלמנטים הבלתי רצויים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, במספר שייקבע ע"י הקומיסריון'.
'במקרה שלא יוחלט לגרש יהודים מגבולותיה הישנים של בולגריה, רצוי לנצל את האפשרות להרחקת יהודים בלתי רצויים. לכן, מספר היהודים שיוסכם לגרשם צריך להיות גבוה יותר, למשל 20,000 איש'.
בדו"ח של שר הפנים הבולגרי נכתב '… נוכחתי לדעת שהצעדים שננקטו כלפי היהודים, ובמיוחד אלה הנוגעים לזכויות על רכושם, נתקבלו ע"י האוכלוסייה הבולגרית בשקט'.

ב-8 בפברואר 1943 נכתב בדו"ח של ציר גרמניה בבולגריה ששר הפנים אישר את כוונתו לגרש את כל היהודים, אך מחמת הצורך בביצוע עבודות ציבוריות בבולגריה צריך לדחות את המועד ולהסתפק קודם כל בגירוש היהודים, תושבי השטחים המשוחררים – מקדוניה וטראקיה.
ב-16 בפברואר 1943 הוחלט כי 'גברים יהודים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, יגויסו ל"עבודות למען האינטרס הבולגרי", כלומר, יגויסו ל"פלוגות העמל" שעסקו בעבודות ציבוריות'.
בהסכם הסופי שנחתם עם גרמניה ב-22 בפברואר לאחר התייעצות טלפונית עם אדולף אייכמן נמחק הסעיף שמסביר שמדובר רק ביהודי השטחים החדשים – מקדוניה וטראקיה.

ב-4 במארס 1943 החל מבצע המעצרים של היהודים בערי טראקיה. הם הועברו ברכבות לנמל לום שליד הדנובה, שם נמסרו לידי הגרמנים ונשלחו בעזרת חיילים בולגרים למחנה טרבלינקה בפולין.

'בסך-הכל הוגלו למחנות ההשמדה 11,363 יהודים – 4058 יהודי אזור טראקיה, 161 יהודי העיר פירוט ו-7144 יהודי מקדוניה. מהם נותרו בחיים רק 12 נפשות. 11,351 יהודים הושמדו.'

אבי סיפר לי בילדותי שהוא נשלח על ידי הבולגרים לעבוד במחנה כפיה עבור הנאצים. באותו זמן הסיפור היה דל בפרטים אך אבי ביטא בצורה מפורשת את כעסו על כך שבולגריה העבידה אותו בשירות הנאצים. שנים רבות מאוד לאחר מכן, בערוב ימיו, השלים אבי את הפרטים. הוא נשלח לעבוד בתחזוקת מסילות הברזל שעליהן נסעו רכבות מדרום בולגריה לצפון. הוא סיפר לי על הצווחות ששמע מהקרונות שחלפו במהירות אדירה ועל הסירחון שנדף מהרכבות החולפות. והעיקר – הוא ידע שבקרונות מובלים יהודים אל מותם ותהה מה יקרה ליהודי בולגריה אחרי שילוח כל היהודים מהדרום.

במחצית השניה של פברואר 1943 נודע ליהודים בעיר קיוסטנדיל כי הקומיסריון לענייני יהודים פרסם מכרז להקמת צריפים בקרבת תחנת הרכבת של העיר רדומיר. יעקו ברוך – עו"ד יהודי ידוע – פנה לברר את העניין בקרב גורמי שלטון בבולגריה ושמע מכמה מהם ש'קיימות תוכניות לגירוש היהודים' אך לא קיבל מידע מפורש חד-משמעי. שר-המסחר הסביר לו כי 'לא קיימת החלטת ממשלה לגרש את היהודים "הבולגריים" אל מחוץ לגבולות המדינה, אך קיימת החלטה למסור לידי הגרמנים את יהודי מקדוניה וטראקיה שאינם אזרחים בולגרים'. בשובו למשרד נודע לו שכבר מרכזים את יהודי קיוסטנדיל במחסן של מפעל לקראת גירושם אל מחוץ למדינה. הוא פנה לסגן יו"ר הפרלמנט דימיטרי פשב לברר אם קיימת החלטה לגרש את יהודי בולגריה. פשב פנה לשר הפנים גברובסקי והשר אישר שאמנם קיימת החלטת הקבינט למסור את יהודי מקדוניה וטראקיה. באשר ליהודי בולגריה – לא קיימות תוכניות לגרשם מחוץ למדינה. גברובסקי יצא להתייעצויות וכעבור כמחצית השעה שב והודיע שאכן ניתנה פקודה לעצור את יהודי קיוסטנדיל וערים נוספות בבולגריה – אי אפשר לבטל את ההוראה אך ניתן לדחות את ביצועה. גברובסקי הורה לשלוח מברקים למפקדי המשטרה בערים ולהודיע על דחייה. למחרת שוחררו כל העצורים.

דחיית ההגליה העמידה את ראשי הציבור היהודי בבולגריה לפני משימה קשה – להביא לביטול סופי של גזירת ההגליה. שר הפנים התארגן בינתיים לבצע את ההגליה בשקט שלא יתעוררו שוב בעיות.

המפלגה הקומוניסטית הבולגרית הודיעה על כוונתה לארגן הפגנה נגד כוונת הממשלה לגרש את יהודי סופיה לערי השדה. ההפגנה תוכננה ל"יום ההשכלה" שנחוג בבולגריה ב-24 במאי ובו מתקיימות תהלוכות רבות. הרב דניאל ציון החליט שההפגנה תצא מבית הכנסת הגדול בסופיה ומשם תצעד לעבר הארמון – מהלך כחמש דקות. הוא לא ידע שידה של המפלגה הקומוניסטית בארגון ההפגנה, אך השמועה נפוצה בעיר עוד בטרם הודיע עליה הרב. ראשי התנועה הציונית שמעו על היוזמה וחששו שהיא תשמש עילה בידי השלטונות כדי לזרז את הגירוש. הרבנים החליטו לנעול את בית הכנסת, וכשבאו המפגינים, הובילו אותם לבית כנסת שכונתי באזור השלישי. 'הרב דניאל ציון ניסה להרגיע את הקהל המודאג שכבר קיבל את צווי הגירוש, ובסיום דבריו הציע שכל הנוכחים, כ-1500 איש, יצאו בתהלוכה אל ארמון המלך'. בין הצועדים באותה הפגנה היה גם אבא שלי. לאחר כחמש דקות צעידה, הרחק מהארמון, התנפלו שוטרים על הצועדים ופיזרו את ההפגנה. כ-200 מפגינים נעצרו, ועוד 200 נעצרו לאחר מכן בבתיהם. בצעדה השתתפו כ-15 לא-יהודים. הישגי ההפגנה היו חלקיים. עובדת קיומה היכה גלים בבולגריה כולה ותחנות רדיו בלונדון ובארה"ב דיווחו עליה. בעקבות ההפגנה החליטו השלטונות להאט את קצב הגירוש לערי השדה. הגירוש ארך כחודש ולא שלושה ימים כמתוכנן, והיהודים הורשו לקחת את כל החפצים שיכלו לשאת איתם. 'לפי רישומי הקומיסריון לענייני יהודים, הוצאו מסופיה 25,743 נפש (כולל הגברים שהיו בשעת הגירוש במחנות עבודה) ונשלחו ל-20 ערי שדה.'

סיכום הספר:

בסוף שנות השלושים מלך בולגריה היה צריך להחליט אם הוא משתף פעולה עם הנאצים שהיו הצד ה"מנצח" או עם מתנגדיהם שהיו בשלב זה מובסים.
הנאצים עשו עסקה עם המלך שבמסגרתה הם מאפשרים לבולגריה לצרף לשטחה חלקים ממקדוניה ומטראקיה וכנגד זה בולגריה תתחייב לספק את כל דרישותיו של היטלר וביניהן:

  • להגן על הגייסות הגרמניים ע"י הבטחת אגפם הדרום-מזרחי.
  • לאפשר לנאצים לתקוף את יוון ואת יוגוסלביה משטחה.
  • להרתיע את התורכים מלהתערב במלחמה לצד בעלות הברית.
  • לשמש ככוח שיטור נגד הפרטיזנים.
  • לספק מזון לצבא גרמניה ולאזרחיה.
  • לתרום לביצוע השלב הראשון של "הפתרון הסופי" על ידי מסירת יהודי מקדוניה וטראקיה לידי הגרמנים.

'תושבי בולגריה ראו בעיני רוחם כיצד עומד להתגשם החלום הלאומי מבלי שבניהם יסכנו את חייהם בחזיתות. הם לא התקוממו נגד חיסול המשטר הדמוקרטי במדינה. רבים מאוד ראו את קרונות-הרכבות שהובילו את יהודי מקדוניה וטראקיה אל מחוץ לגבולות המדינה, אך הם לא מחו. אלפים ידעו על ריכוזם של יהודי בולגריה במכלאות במרכז הארץ לקראת הגלייתם, אך התרגשות רבתי, התנגדות המונית, לא הייתה. עיתונאים לא סיקרו את המתרחש. מורים לא דיברו על-כך בבתי-ספר ובאוניברסיטאות. הכמרים שתקו.'

המלך בוריס ידע על ההסכם לפיו הובטחה מסירתם של 20,000 יהודים כ"שלב ראשון" לידי הגרמנים. הוא ידע שההסכם קובע שאזרחותם הבולגרית של היהודים המגורשים תישלל מהם לפני מסירתם לגרמנים, כלומר מדובר על יהודי בולגריה – לא רק על יהודי מקדוניה וטרקיה שאינם אזרחים בולגרים. הוא ידע שסעיף 8 בהסכם קובע שהתהליך איננו הפיך – בולגריה איננה רשאית לבקש את החזרת היהודים לידיה –
'האם למלך ולממשלה לא היה ברור כי היהודים מובלים להשמדה?'

בוריס מלך בולגריה, שהצליח למנוע את מעורבותה הפעילה של בולגריה במלחמה, נהג בכל הנושאים בהססנות מופלגת ובהאטת קצב ההחלטות. קומץ אישים יהודים הקשו על קבלת ההחלטות במטרה לגרום לעיכובים נוספים, והצליחו בכך.
'רק שילובם של שני גורמים אלה שאין להפריד ביניהם, הביא להצלת חייהם של 49,000 יהודי בולגריה. אין בכך נחמה על הכחדתם של יהודי מקדוניה, טראקיה והעיר פירוט.     
למעלה מ-11 אלף יהודים היוו כופר ששילמה ממשלת בולגריה לגרמניה הנאצית כדי לשמור על מקומה במחנה "הסדר החדש", להבטיח לעצמה חלק בשלל המלחמה, מבלי להשתתף באופן פעיל בה.'

מבוא לאהבה – אמנון ז'קונט

עמי קיבל את התואר "המרצה הכי פופולארי" באוניברסיטת תל אביב. תמי, אשתו הנוכחית, הייתה בעבר סטודנטית שלו. הוא היה נשוי כשהתחיל ביניהם הרומן ועכשיו היא אשתו. כל זה שייך לעבר. עכשיו תמי שרויה בתקופה פסיבית לאחר הלידה וזה די מעיק על עמי.

עמי בן שלושים ושבע, דוקטור להגות השוואתית ודרכו לפרופסורה כבר סלולה, רק עניין של זמן ותקנים. בדרך להרצאה שלו בסמינר "יהודים, נוצרים והפילוסופיה של האַין" מצטרפת אליו שרי דה-לוי סטודנטית צעירה ויפה שתוך זמן קצר תהפוך להיות הרומן הבא שלו.

מבוא לאהבה - אמנון זקונט

בסמינר משתתף גם הסטודנט אריאל יאנוביצי, לא ממש מבריק, אבל מקבל "תמיכה" נרחבת ממשפחתו העשירה ומגורמים בעלי עניין באוניברסיטה. מכאן מתחילה מערכת של תככים פנימיים בתוך האוניברסיטה ששותפים בה גורמים במספר דרגים ולכל אחת ואחד יש אינטרסים אישיים שדוחפים לכיוונים שונים.

העניינים מסתבכים סביב קשריו של עמי עם שרי, אריאל וראש החוג. אריאל מסתבך גם ברשתות של שקרים שהוא ושאר הנוגעים בענייניו טוו. מפה לשם, אריאל מוצא את עצמו מסובך בחקירה של פרשת רצח שבה הוא חשוד. הקשרים שלו עם הסטודנטית הצעירה מתפרסמים ואשתו, תמי, אומרת לו "אתה עשית לי אִתה את מה שעשינו יחד לאשתך הקודמת…". דברים שנראו לו ברורים מתגלים כשונים לחלוטין ממה שחשב וכשהמציאות מתגלה בפניו מסבירה לו הסטודנטית "בשפה שאתה מבין אפשר לומר שברגע זה סיימת את הקורס 'מבוא לאהבה', שיש בו קסם…".

מבוא לאהבה הוא רומן מתח קליל, נעים ונוח לקריאה ומלטף את האגו – הרמזים מובילים לניחושים שמתבררים כנכונים וגורמים לקורא להרגיש חכם. כל מה שאוסיף עלול להיות קלקלן [ספוילר בלע"ז] ומאחר שהספר בהחלט ראוי לקריאה אין לי עניין לקלקל.

כתר 2001, 265 עמודים

הנה חוויותיי משני ספרים של אמנון ז'קונט שקראתי בעבר: אביגיל, חידת מותי
שאלתי את הספרים מהספריה העירונית

%d בלוגרים אהבו את זה: