Tag Archives: ספרים

מחשבות לעת לילה – חיים שפירא

חזית הספר - מחשבות לעת לילה - חיים שפירא'החיים מתבהרים רק לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה'. כך כתב הפילוסוף הדני סורן קירקגור שנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם". החיים מזמנים לנו הפתעות. באחת השבתות אני יורד אל שוק הרוכלים בחיפה לתור אחרי נושאי צילום. בין ערימות של בגדים, כלי הבית ושאר חפצים אני מגלה את הספר מחשבות לעת לילה מאת חיים שפירא. "כל ספר חמש שקל" אומר המוכר ואני שב הביתה כשהספר באמתחתי. כותרת המשנה של הספר היא 'קירקגור שופנהאואר ניטשה פילוסופיה קיומית, מסע אישי'. חיים שפירא לוקח אותנו איתו למסע אישי בחברת הוגי דעות של פילוסופיה קיומית.

היכרותי עם הפילוסופיה הקיומית הייתה עד כה מוגבלת למחזות האקזיסטנציאליסטים של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. קראתי פה ושם כמה רעיונות של הרב קוק ושל ניטשה ואני מכיר כמה מהציטוטים המוכרים שלהם, אבל מעולם לא טרחתי לקרוא את ספריהם מחזית עד גב.

חיים שפירא ליקט עבורנו תהיות ומחשבות קיומיות של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים המובילים והוא המגיש לנו את תמצית התמצית באריזה קלילה ומתקשרת שאיננה מעיקה. שלוש מאות עמודים מרווחי שורות של גופנים נעימים לעין. ניכר שד"ר שפירא הציב לעצמו מטרה לגרום לנו לטעום מהרעיונות הקיומיים בקלות ובהנאה. ההרגשה היא שהקריאה זורמת, אבל אני מתעכב כמעט על כל אמירה ומדפדף אחורה וקדימה.

הספר הוא חגיגה שנסמכת על דעות הפילוסופים קירקגור, שופנהאואר וניטשה, על כתבי הרב קוק והרב עדין אבן-ישראל [שטיינזלץ], על ספרי דוסטויבסקי ואחרים. הספר רצוף בציטוטים של אוסקר ויילד ושל שייקספיר, וגם מקומה של אגדה אינדיאנית עתיקה לא נפקד. הקריאה בספר גורמת לי להוסיף לרשימת הספרים שארצה לקרוא מספר ספרים שגם אם ידעתי על קיומם, מעולם לא חשבתי שאגיע אליהם – כה אמר זרתוסטרא של ניטשה, למשל.

אני קורא בספר בעודי מחלים מניתוח קל. סיפרו לי שהניתוח מלווה במעט מאוד כאבים שיחלפו תוך יומיים שלושה. יומיים שלושה וארבעה כבר חלפו, עבר שבוע ואני עדיין חש כאבים כמעט בכל תנועה, ואז אני מגיע לקטע שמספר ש'העונג כמעט תמיד מענג פחות מן הצפוי ואילו הכאב תמיד מכאיב יותר מכל מה שדמיינו'. מעולם לא הזדהיתי עם הכתוב בספר באופן כל כך מוחשי. 'עקרון הכאב' נכתב על ידי חיים שפירא בשם ארתור שופנהאואר שלא כתב את זה מעולם "אף כי יכול היה להכתב על ידו". אין זה הקטע היחיד שחיים שפירא כותב בשם אחרים. שישה עמודים בספר מוקדשים ל"ציטוט" 'מכתב שניטשה לא כתב'.

רבים מהרעיונות ומהציטוטים בספר מתקשרים לענייני היום-יום שנקרים בדרכי ממש במהלך הקריאה. אני קורא ציטוטים מהדברים שניטשה שם בפי זרתוסטרא. זמן קצר לאחר מכן ליבי כותבת שהיא יודעת שעשתה משהו טוב בחיים כשכולם מעתירים עליה מטובם בעקבות הודעה לא כל-כך נעימה. מייד אני עונה לה בציטוט דברי זרתוסטרא: 'במקום לומר: כך זה היה, אמור – כך רציתי שיהיה!'.

imageאני משוחח עם שני עמיתים לעבודה שכבר עברו את גיל הזכאות לפרישה לגמלאות ומעדיפים לדחות את הפרישה כי הם פוחדים שלא תהיה להם סיבה לקום בבוקר. מייד עולה בדעתי השאלה הקלאסית שקראתי בספר – 'האם האדם דומה לארטישוק או לבצל? האם אחרי שניפרד מכול התפקידים שלנו יישאר משהו אמיתי שהוא הלב שלנו, "האני האמיתי", או שבדומה לבצל לאחר קילוף כל השכבות לא ישאר דבר?'. לי אין הרהור בנושא זה. אני משתוקק כבר לפרוש לגמלאות ואני יודע שלא יהיה לי רגע מנוחה מעיסוקים רבים שמצפים לי. אם הבחנתם שאינני כותב לאחרונה בקצב הרגיל, זה בעיקר משום שאני עסוק עד מעל הראש בעיסוקי פנאי יצירתיים נוספים שאימצתי לעצמי. וזה מתקשר במחשבותי לדברי הרב קוק שמצוטטים בספר:
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
מי שאינו מחפש אמת וטוב בכל לבבו,
אינו סובל מהריסות של עולמו הפנימי,
אבל גם לא בונה שום עולם רוחני משלו.

אני קורא ציטוט של קרל סֶיְיגֶן- 'משתלם לשמור על ראש פתוח, אבל לא כל כך פתוח שהמוח יכול ליפול', וציטוט של בלז פסקל – 'לעולם לא יבצע האדם פשעים איומים בביטחון רב כל כך ובשמחה גדולה כל כך, כמו מפני אמונה דתית.', וברקע אמצעי התקשורת מספרים על דקירה בהר הבית, על משפטו של החייל שירה במחבל מנוטרל ועל התארגנות כוחות הבטחון להגן על מצעד הגאווה שמא נחזה שוב ברצח על רקע אידאולוגי דתי. מישל דה מונטיין אומר: 'כמה מוזרים וחסרי היגיון הם בני אדם! אין הם יודעים כיצד לעשות פשפש או תולעת, אך הם יצרו את אלוהים'.

אנחנו שומעים בתקשורת על הפגנות נגד השחיתות השלטונית ולמולן הפגנת נגד של המצדדים בגורמי השלטון המושחתים, ואני קורא ציטוט של דייוויד יום – 'יותר מכל פלאי היקום מפליאה אותי העובדה שאנשים רבים כל כך הולכים בקלות רבה כל כך אחרי מעטים כל כך ולא ראויים כל כך.'.

בפרק שמספר על מות האלהים לפי ניטשה, חיים שפירא מעלה לדיון את השאלה 'כמה אלילים מקיפים אותנו: אלילי זמר ואלילי נוער, אלילי הון-ממון ואלילי כוח-און, … אלילי המסך הגדול ואלילי המסך הקטן, מותגים… את הכנסיות של פעם החליפו מרכזי קניות ענקיים ומאמינים אדוקים נוהרים להתפלל במקדשם החדש.'.

בפרק הראשון של הספר יש קטע ששמו 'בחירה באושר'. הקטע פותח בציטוט 'כל אדם מאושר במידה שבה הוא בוחר להיות מאושר.'. מכרי וחברי יודעים שאני בחרתי באושר. הבחירה איננה טריוויאלית, היא דורשת תחזוקה. פיתחתי לי טכניקות להחליק על פני המצוקות וההצקות ולראות תמיד את מה שיש ולהנות ממנו. אני פותח כל יום בשיר What a wonderful world, ולפעמים אני שב להשמיע או לפזם את השיר כאשר אני נתקל בבעייה קשה או בעימות. מרבית הבעיות נפתרות ביתר קלות כאשר אני מתמקד במה שיש ובמה שאפשר. כאשר האפשרי ברור, קל יותר להגדיר משימות מדורגות שמקלות להשיג גם את מה שנראה מלכתחילה כבלתי אפשרי.

בהמשך אותו פרק מספר לנו חיים שפירא את האגדה 'זאב לבן וזאב שחור'. זוהי אגדה אינדיאנית עתיקה שבמרכזה שיחה בין אב לבנו. היא זכתה לאינספור גרסאות וזו גרסתו של חיים שפירא:
"מאבק גדול מתרחש בתוכי," אמר האב. "זהו קרב איתנים בין שני זאבים. הזאב השחור הוא רע ומרושע. הוא כעס, שמחה לאיד, תסכול, אכזבה, שיפוט, מרירות, קנאה, צער, אי-פרגון, חמדנות, יהירות, רחמים עצמיים, רגשי אשם ואגו ענק. הזאב הלבן הוא הטוב – שמחה, רוגע, פרגון, שלוות נפש, אהבה, תקווה, חמלה, טוב לב, אמפתיה, סימפתיה, קבלה, נדיבות, ענווה ואמונה. דע לך, בני, קרב דומה מתרחש גם בתוך נפשך."
הבן חשב כדקה ואז שאל את אביו, "איזה זאב ינצח?"
"ינצח הזאב שאותו תאכיל יותר." השיב האב.

הגיג שמצוטט מהמכתב שניטשה לא כתב מרומם את רוחי: 'אני רוצה לומר לך כי הדבר החשוב ביותר בחיי נישואים הוא השאלה אם יש לבני הזוג על מה לדבר בחלוף השנים. זו השאלה הראשונה שחייבים העומדים להנשא לשאול לפני ההחלטה הגורלית.' ובאותו נושא קירקגור כתב 'אצל בני המזל, האהבה הראשונה היתה גם השניה וגם השלישית וגם האחרונה, וכך היא סיגלה לעצמה את איכויות הנצח'. אני מרגיש ויודע שאני בר מזל.

אני גומר לקרוא בספר ומייד שב לקרוא אותו בדילוגים הלוך וחזור. כל יום אני נתקל במשהו שגורם לי לעלעל בספר מחדש. עכשיו אני מניח את הספר על מדף נגיש, כי אני יודע שאשוב לעלעל בו בכל הזדמנות שהמציאות תפגיש אותי עם אירוע שיעורר אסוציאציות למשהו שמצוטט בספר.

מודעות פרסומת

קוראות מבראשית

נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית. רותי רביצקי ליקטה וערכה יצירות של שלושים ושמונה נשים ישראליות. היצירות עוסקות בנשות ספר בראשית מהיבטים שונים. יש בהן הגות, מחקר, שירה, סיפורת ומחזאות – הסיפורים הבדיוניים הם בעיקר מונולוגים בגוף ראשון.

הספר מחולק לשערים שכל אחד מהם עוסק באישה מקראית אחרת על פי סדר הופעתן בבראשית. בכל שער יש יצירה אחת או יותר על אותה דמות נשית ומעניין לקרוא היבטים שונים על אותו סיפור מקראי. המקרא מקמץ בתיאורים ומותיר פתח נרחב לניחושים, לפרשנויות ולדמיון. החוקרות מבססות את רעיונותיהן על כתבי המפרשים המקובלים על אנשי הדת, ומציגות הקבלות לכתבי קודש ולאגדות פולקלוריסטיות מתרבויות זרות. המשוררות והסופרות, לעומתן, משחררות את הרסן ונוטלות לעצמן את החרות להרחיב את הסיפור ולכלול בו את הגיגי הנשים, דבר שהמקרא איננו עוסק בו בכלל.

הספר האיר את עיני בהיבטים שלא עלו בדעתי בקריאת המקרא ומפרשיו. ביטויים שקראתי בעבר התפרשו במחשבותי כפי שהוצגו בפירושים המסורתיים למקרא, ואילו כאן אני מגלה אפשרות לקרוא את הסיפורים המוכרים בעיניים אחרות.

מרבית היצירות מעניינות, אך יש ביניהן גם כמה טרחניות, או – בלשון ימינו – חופרות. כשנתקלתי ביצירה שגרמה למחשבותי לנדוד, עברתי לקריאה חפוזה עד הפרק הבא. אין לי כוונה לחלוק חוויות מקריאת שלושים ושמונה יצירות, אתמקד באלה שהותירו בי רושם עמוק יותר.

חוה, כפי היא מצטיירת בשני סיפורי הבריאה הסותרים, מעוררת ככל הנראה את הדמיון הנשי יותר משאר הדמויות. חמש יצירות בספר עוסקות בדמותה ממבחר היבטים פוקחי עיניים.

יאירה אמיתי, פרופסור למקרא באוניברסיטת תל-אביב, מציגה בפנינו בשער שעוסק בשרה, מאמר ששמו "ולמה נתעקרו האמהות?" שממנו אני למד שעקרות היא נגע נשי בלבד, הן האחראיות הבלעדיות לכך שאין ילדים. כמו-כן אישה שלא הרתה מייד עם נישואיה מתוייגת כעקרה. לפתע אני קולט שכל העקרות במקרא ילדו ילדים, אך משלא התעברו במפגש הראשון עם בועליהן, הוגדרו כעקרות.

יהודית רותם משמיעה מפי שרה את המונולוג "אחותי את" שבו שרה מוצגת כאישה בעלת רגשות, תקוות, שאיפות ופחדים. היא איננה רק מכונת לידה – התפקיד העיקרי וכמעט היחיד שמועיד המקרא לנשים. אנחנו נחשפים כאן למה שעובר בראשה של האם שאישהּ לוקח את בנה לשחיטה.

אילת נגב עוסקת בסיפורן של האמהות הפונדקאיות בלהה וזִלְפָּה בתקופתן לעומת סיפור פונדקאות בן ימינו. גם כאן אני מגלה זוית ראיה שלא הכרתי. האמהות הפונדקאיות בימינו נאלצות לוותר על הילד, למחול על רגשותיהן ולמסור אותו כחפץ לאנשים זרים. הצאצא איננו מכיר את האם שילדה אותו, היא הייתה כלי קיבול עראי ותו לא. הפונדקאיות במקרא מגדלות את הילדים לצד האם המאמצת והילד יודע שיש לו שתי אמהות.

אחד המונולוגים המצמררים נקרא 'אני דודתה של שֶׂרַח ורחל היא דודתי'. הסופרת מירה מגן מדברת מפיה של דינה שנפגעה על ידי אחיה שמעון ולוי, לא פחות משנפגעה ממעשי שכם. היא מנסה להזהיר את שרח בת אשר. "הסתלקי מכאן שרח!" היא קוראת לעומת שרח הקטנה שכבר קורעת בפוך עיניה וניצניה מתגבעים משמלתה. גם בסיפור זה אני נחשף לראיה נשית של הימים ההם שמאירה את הדמויות בסיפור באור שונה לחלוטין מזה שראיתי עד כה.

חוה פנחס כהן כתבה את מונולוג הכאב והצער של מרים 'תמצית הרדופים'. בקראי את הסיפורים המקראיים המקמצים בהגיגים וברגשות, לא קלטתי את עומק העלבון שנושאת בת יוכבד ועמרם, אחות משה ואהרון.

היצירה שחותמת את הספר עוסקת בציפורה. סדר האלף בית גרם לשמחתי להציב את אחד המעניינים במאמרי הספר בסיומו. פרופסור עמיה ליבליך – פסיכולוגית וסופרת – מציגה בפנינו עבודת נעורים סיפורית שכתבה בסיום בית הספר התיכון על ציפורה אשת משה. היצירה מציגה לסירוגין את ההיבט הבוגר מול ההיבט של תלמידת התיכון ושניהם מציגים בדרכם את דמות ציפורה באופן מסקרן ומעשיר. ציפורה מוזכרת בסך הכל בשמונה פסוקים שבמרביתן אפילו לא מצויין שמה, ומאותם שמונה פסוקים פורשת הנערה והאשה הבוגרת סיפור עשיר ומרתק.

שני דברים תמוהים מעט בעיני:
– לפני כל יצירה מוצגת היוצרת בקטע קצר שמתאר את פעילותה. היחידה שאיננה מוצגת היא רותי רביצקי – העורכת. הייתי מצפה מההוצאה לאור שתציג בפני את העורכת באותו אופן מכובד שהעורכת מציגה את היוצרות.
כל הזכויות שמורות לציירת אהובה קליין ©– יצירות של שלושים ושמונה נשים ישראליות מציגות את נשות בראשית במבט נשי, ובשער הספר ציור של בת יפתח שיוצאת במחולות אל אביה ואיננה מודעת לנדרו. זוהי יצירה של גבר צרפתי – גוסטב דורה – שמציגה אישה מספר שופטים, ממש לא מבראשית. הייתי מצפה למצוא בשער הספר יצירה של אישה ישראלית שמביעה דעה על אישה מבראשית. אילו ניתנה לי זכות הבחירה הייתי פונה אל הציירת אהובה קליין ומבקש להשתמש בציור שמתאר את הפסוק "וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף…"

אם אתם אוהבים את סיפורי המקרא כמוני ונהנים לראות בהם את הסתירות ואת הנחבא בין השיטין, אין לי ספק שתהנו מספר זה.

קוראות מבראשית, 408 עמודים, ידיעות אחרונות ספרי חמד 1999
מצאתי את העותק המשומש שלי במדפי גולדמונד ספרים בחיפה.
הספר מצוי גם בקטלוג המשומשים והחדשים של הולצר ספרים בירושלים.
כמו-כן הספר עדיין מוצע למכירה כחדש בצומת ספרים ובסטימצקי.

קופסה שחורה [עמוס עוז]

קופסה שחורה - עמוס עוז-Sחליפות מכתבים לאורך תשעה חודשים מספרות לנו סיפור מראות עיני אילנה ושאר כותבי המכתבים. רק תשעה חודשים, ובכל זאת כול הנפשות המספרות משתנות באופן משמעותי ביותר. בין המכתבים, שמרביתם ארוכים מאוד, משובצות פה ושם חליפות מברקים קצרים וכן טיוטות שרשם פרופ' א.א. גדעון על-גבי כרטיסיות קטנות. אילנה וגדעון מספרים לנו במכתביהם הארוכים על העבר, על המתרחש ועל שאיפותיהם לעתיד. יעודם העיקרי של המכתבים שממוענים זו לזה וזה לזו הוא לספר לנו אותו סיפור מנקודות מבט שונות.  אילנה וגדעון מטיחים זה בזו האשמות עוקצניות משהו שמרמזות שהאהבה ששרתה פעם ביניהם עדיין חיה. בסיכומו של עניין, הסיפור מאוד מעניין ודרך הגשתו פותחת פתחים רבים להרהורים.

כול אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.

במהלך תשעה חודשים בלבד הופכת אילנה, האישה שנדחתה ואומצה, לזו שמוכנה לעשות הכל למען אהוביה שמתנדנדים בין אהבה לבין כעס ושנאה. הבן המבודד גדעון שהפך לקצין ולפרופסור שב לבית ילדותו כשבר כלי. הבן הנטוש בועז מוותר על דרך האלימות והזעם כלפי העולם ובוחר בהשלמה מפוייסת עם המציאות, ומישל סומו שבא מן האשפתות והיה למורה ומחנך, מידרדר להיות עסקן פוליטי בחליפה, שמתרפס בעפר רגליהם של רבנים ומנסה לבנות את הארץ על פי דרכם. סומו, שידע לבטא את דעותיו ומחשבותיו באופן עצמאי, מסיים את התקופה במכתב שכולו ציטוט ממזמור בתהילים.

סגנון הכתיבה של המספרת והמספרים רהוט וגבוה מלשון היומיום, למעט סגנונו של בועז שמאופיין בעילגותו. חלק מהמילים בספר מנוקדות ניקוד חלקי שנועד ככל הנראה לבאר כפל משמעות. מרבית המילים שנוקדו אינן מלכודות לשון שעלולות להיות מובנות שלא כהלכה, ולמולן ביטויים שלא נוקדו ודוקא בהם קל לטעות. לדוגמה – במשפט "ואנחנו צריכים להישָׁאר בתוֹך שלנו, שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם", המילים "להישָׁאר" ו"בתוֹך" כוללות ניקוד ואילו שני המופעים השונים של "נידבק" אינם מנוקדים. לא ברור לי אם החמצתי רמז סמוי באותו ניקוד תמוה או שהסופר רואה בניקוד זה מעין קישוט שאינו מוסיף ואינו גורע.

מה פתאום חליפות מכתבים? ישאל הקורא בן ימינו. הרי שועי עולם מצייצים את דבריהם לאומה מידי יום במסרים שאינם חורגים ממאה וארבעים אותיות. מה בצע למישהו לכתוב סיפור ארוך ומפורט בכתב יד או במכונת "הרמס בייבי" ולשלחו בדואר? הספר, שפורסם בשנת 1987, מספר על שנת 1976 שבה המחשב האישי עדיין לא הומצא ואפילו טלפון קווי לא היה בדיוק חזון נפרץ. באותם ימים התכתבנו ושלחנו את מכתבינו בדואר. באותה תקופה חבר טוב שלי נסע ללמוד מעבר לים וכמעט כול יום שלחתי אליו במכתב את מה שהייתי מספר לו אילו נפגשנו.

למה בעצם נזכרתי בימים טרופים אלה לקרוא ספר שהתפרסם לפני שלושים שנה? כשסיימתי את קריאת הספר הקודם, לא עלה בידי ללכת לספריה העירונית להחליפו. שבתי לפשפש במדפי הספרים שבביתי. אני יודע שמחכים לי שם הרבה ספרים שלא קראתי ואינני נחפז לקראם, כי אינני מחוייב להשיבם לספריה במועד קצוב מראש. בין הספרים נדחק מעט פנימה הספר של עמוס עוז – קופסה שחורה. נטלתי אותו לידי מספר פעמים בעבר והשיבותיו למקומו. הספר הגיע למדפי מעזבונה של דודה לָלְקָה שהייתה מנוייה של הספריה לעם של עם עובד, וקיבלה כל ספר בדואר, זה של המכתבים, עם צאתם לאור. ספרי הספריה לעם הודפסו על נייר זול באותיות קטנות וכמעט ללא שוליים במטרה להוזיל את הפקתם. ספרים אלה אינם נוחים לקריאה ולכן אני נרתע בדרך כלל מלקרוא אותם, וכך אני מפסיד לא מעט ספרים שיצאו רק במתכונת זו. הפעם החלטתי, לשמחתי, להתגבר על חוסר הנוחות ותוך מספר עמודים התרגלתי אל הספר וקראתי אותו בעניין רב.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? אם אתם בני דורי, תוכלו בודאי להתחבר אל המתכונת של חליפות המכתבים ולקבל גם את רוח התקופה, שהייתה איטית ביחס לחיינו היום – במרחק ארבעים שנה בלבד. בני הדור שנולד מול המסך המרצד ורגיל לכך שכולם זמינים לציוצים בכל עת, עלולים למצוא את הספר טרחני מעט, או בלשון ימינו – חוֹפֵר.

עם עובד, הספריה לעם 331, 1987, 230ע’

כעפעפי שחר [חיים סבתו]

"עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה." במשפט זה פותח הסופר חיים סַבָּתוֹ את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, ואני כבר מרגיש שעזרא סימן טוב עשוי להיות אדם כלבבי. השפה בה כתוב הספר חביבה עלי כבר מתחילתו. זוהי לשון נעימה שמזמינה את הקורא להגות את המילים בקול רם כאילו היה מספר מעשים. במהלך הקריאה אני שומע את הסיפור באזני רוחי בקולו של חיים סבתו. מאין אני מכיר את קולו? לזה נגיע בהמשך. בינתיים אני פוסע לצד עזרא סימן טוב השכם בבוקר, ונושם יחד איתו את "האויר הטהור של ירושלים" כאשר "העולם מלא טללים של שחר".

אינני ממשכימי הקום. אני כותב מילים אלה בשעת לילה מאוחרת. עזרא סימן טוב היה מתאר אותי כאחד העצלים העושים ימים כלילות ולילות כימים, ובכל זאת אני נהנה ללוות את עזרא סימן טוב בהנץ החמה לבית הכנסת זָהֳרֵי חֵמָּה בשכונת מחנה יהודה. עזרא מתענג על בתי הכנסת ואני נהנה איתו, אף על פי שבתי כנסת זרים לאורחות חיי.

שעה קודם השקיעה מסיים עזרא את מלאכת יומו במכבסה והולך לשוק מחנה יהודה. אני מטייל איתו בין דוכני הפירות והירקות וריח תבליני הכוסברה והפלפל שעולה באפי מתחלף בריח הקפה הטחון. בזמן קריאת פרק זה אני מנוזל. אני מסוגר בביתי ואינני מריח את התבשילים שמתבשלים במטבח, ממש מעברו השני של הקיר, אבל את ריחות שוק מחנה יהודה אני מרגיש היטב מתוך דפי הספר. שבוע מאוחר יותר אני שומע באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הרצאה של פרופ' נועם סובל על מסתרי חוש הריח ולומד ממנה שכך פועל חוש הריח שלנו. הקטע שמספר על מחקר הריחות המדומים מתחיל בדקה השש עשרה של ההקלטה.

עזרא סימן טוב הוא בעל מלאכה פשוט – כובס ומגהץ. אין הוא מאותם בטלנים שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד, ואיננו מלומד כמו גיסו דוקטור יהודה טוויל שחוקר את המשקלים של שירת ספרד. עזרא מוקיר ומכבד את המלומדים, את הסופר ואת חכם פינטו, ופניו שמחות ומאירות עד שהוא משפיע גם עלי מטוּבוֹ. עם זאת הוא מלא ספקות והוא זקוק כל הזמן לאישורים לכך שנהג כשורה כשבחר בתפילין של רבנו תם או כשקפץ בילדותו אל מעבר לגדר.

הספר עשיר בציטוטי שירה, בעיקר שירת ספרד ושירת קודש. על הקשר שנוצר בהגיגי בין "בן אדמה" שמיוחס לאברהם אבן עזרא לבין "כטוב בעיניכם" של ויליאם שייקספיר כבר סיפרתי כאן כשקראתי על סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב. אוכל להמשיך ולהרבות מלל על הספר שנהניתי כל-כך לנדוד הלוך וחזור בין דפיו במתינות הראוייה להתנהלותו של עזרא שחייו מתנהלים לצד חבריו – משה דוד האברך, דוקטוק יהודה טוויל החוקר ורחמים המוזיקאי העיוור.

אינני בטוח שהספר ידבר אל כל קוראיו. הוא דורש מידה של שקט נפשי ושל סבלנות שאינם ממאפייני חיינו ששועטים כל הזמן להספיק עוד ועוד כאילו אין מחר. אני מניח שקוראים שסדר יומם תחום בין תפילות יפיקו מהספר עונג רב. גם חובבי שירה בכלל ושירת ספרד בפרט ימצאו בספר זה את קסם השירה שמבצבצת פה ושם בין הסיפורים. בכל מקרה, הייתי ממליץ בחום לנסות את הספר אפילו אם אתם עבדי היי-טק כמוני.

הגעתי לקרוא ספר זה בעקבות ערב עיון באקדמיה ללשון העברית לציון יובל שנים לזכייתו של חבר האקדמיה, הסופר ש"י עגנון, בפרס נובל לספרות. לא זכיתי להגיע לערב זה, אבל האקדמיה ללשון העברית העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו "אכלתי דגים מתוקים בסיפורי עגנון". שמעתי והוקסמתי. חיים סבתו הוא מספר מעשים מרתק, ממש כמו שהוא מתאר את עזרא סימן טוב שהסופר מבקש לשמוע מפיו סיפורי מעשה. ההרצאה הזכירה לי שכאשר תרבות הפנאי היה עדיין פורום, יאיר גבע כתב כאן רשומה שכותרתה כעפעפי שחר – חיים סבתו – ש"י עגנון נולד.

אני יודע שזמנכם קצר, לכן אקפיץ אתכם ישר לסיפור הדגים. לאחר שתשמעו אותו, יכול להיות שתתרצו לפנות זמן לשמוע את ההרצאה בשלמותה, ואחריה אולי תתפתו לקרוא גם את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

טעימה מן הספר – פרק ראשון ב ynet
גב הספר וביקורות באתר סימניה

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עלית הגג – 2005 – 167 עמודים כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

בן אדמה כטוב בעיניכם

החוויות שלי הן פסיפס של מרכיבים רבים ושונים, עשיר באסוציאציות פרטיות שיכולות בנקל להשתרבב מתחום לתחום והן אכן נוהגות כך.

בימים אלה אני שרוי בקריאת הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר מאת חיים סבּתוֹ. אני קורא בספר לאט, זה הקצב שמתאים לספר זה. מידי פעם אני אף מדלג מספר עמודים לאחור, ומגלגל את המילים הלוך וחזור בהנאה.

במהלך סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב, מתחילים אורחיו לשיר את הפיוט בן אדמה שמיוחס לאברהם אבן עזרא. אני קורא את מילות הפיוט שלא הכרתי עד כה והאסוציאציות שלי מובילות אותי אל דבריו של ז'ק במחזהו של שייקספיר כטוב בעיניכם. הפיוט והמונולוג מלוים את חיי האדם מילדותו עד אחרית ימיו, ואני מוצא איזושהי הקבלה בין הדברים. לא נראה לי ששיקספיר נתקל בפיוט בן האדמה, ואילו אברהם אבן עזרא שמת ארבע מאות שנה לפני הולדת שיקספיר, חזקה עליו שלא קרא את כטוב בעיניכם. יהיה אשר יהיה, קריאת האחד מקפיצה לראשי את משנהו. הנה הפיוט והמונולוג של ז'אק מ'כטוב בעיניכם' בתרגום דורי פרנס ובשפת המקור.

בן אדמה כטוב בעיניכם

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ
כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ
 
"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ
מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ
   צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.
 
מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?
עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר
   שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
 
מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים
קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים
   יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת
קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת
   מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.
 
נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים
שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים
   עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.
 
בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל
יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל
   כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.
 
שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?
אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים
   לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.
 
אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים
אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים
   מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו
אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו
   רֹאשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.
 
אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב
אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב
   רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

פרויקט בן-יהודה

כל העולם הוא במה,
כל הגברים והנשים רק שחקנים.
יש להם יציאות ויש כניסות,
וכל איש בימיו – 
הוא משחק שְלל תפקידים שונים, 
והמערכות שלו – שִבעה דורות.

ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

אחר כך התלמיד המתלונן,     
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון  
באי-רצון לבית-הספר.

אז בא האוהב,
גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה 
על גַבּותיה של אהובתו.

ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר     
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.

בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ.

תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה,
היא ילדוּת שניה
ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין,
נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

שייקספיר ושות

All the world’s a stage,
And all the men and women merely players;
They have their exits and their entrances,
And one man in his time plays many parts,
His acts being seven ages. At first, the infant,
Mewling and puking in the nurse’s arms.
Then the whining schoolboy, with his satchel
And shining morning face, creeping like snail
Unwillingly to school. And then the lover,
Sighing like furnace, with a woeful ballad
Made to his mistress’ eyebrow. Then a soldier,
Full of strange oaths and bearded like the pard,
Jealous in honor, sudden and quick in quarrel,
Seeking the bubble reputation
Even in the cannon’s mouth. And then the justice,
In fair round belly with good capon lined,
With eyes severe and beard of formal cut,
Full of wise saws and modern instances;
And so he plays his part. The sixth age shifts
Into the lean and slippered pantaloon,
With spectacles on nose and pouch on side;
His youthful hose, well saved, a world too wide
For his shrunk shank, and his big manly voice,
Turning again toward childish treble, pipes
And whistles in his sound. Last scene of all,
That ends this strange eventful history,
Is second childishness and mere oblivion,
Sans teeth, sans eyes, sans taste, sans everything.

נשים רוקדות - חוה אלברשטיין עוד אני קורא את הפיוט ואת המונולוג בשפת המקור ובתרגומי דורי פרנס, אברהם עוז ודן אלמגור, קופצת לראשי אסוציאציה נוספת. השיר נשים רוקדות ששרה חוה אלברשטיין, עוקב אחרי נשים מגיל עשרים עד מאה לקצב ריקודיהן. אני יודע שאין כל קשר, אבל כך עובד עולם האסוציאציות שלי. אני די בטוח, על כל פנים, שיורם טהר לב, שכתב את השיר, מכיר גם את בן אדמה של אברהם אבן עזרא וגם את כטוב בעיניכם של ויליאם שייקספיר.

אני עומד לסיים את רשימתי ובוקעת ממעמקי זכרונותי אסוציאציה נוספת – השיר חיי אדם שהלחין ושר בני ברמן למילותיו של דן אלמגור, שתרגם את 'כטוב בעיניכם' לקאמרי.

חיי אדם - בני ברמןמכאן אני מגיע לפינתי האישית, זו שמעוררת את גלי האסוציאציות. לאחרונה אני נודד בין רופאים, מרפאות ובתי חולים עם אבי ועם חמותי, שימי חייהם חלפו על פני קו תשעים השנים. איכות חייהם רחוקה מלהקרא איכות, והתנהלותם אינה מכבדת את זכרון ימיהם. אני מלווה את סבלם ומוטרד מהמחשבה שאין מי שיערוב לי שלא אגיע ביום מן הימים למצבם.

עכשיו אשוב אל עלילותיו של עזרא סימן טוב, אולי מחכה לי שם הארה לקראת סוף הספר.

נגמר הדג [אבל… זיו כהן]

imageזהו הספר השלישי בסדרה. נגמר העוף היה הראשון, הקוסקוס היה המשכו הישיר, וכבר סיפרתי לכם שלא כדאי להתחיל לקרוא את נגמר הקוסקוס אם עדיין לא קראתם את נגמר העוף ויש לכם כוונה לקרוא אותו. את נגמר הדג אין טעם לקרוא לפני קודמיו, ואולי עדיף לוותר עליו בכלל.

כתבתי על נגמר העוף שבתחילת הקריאה נוצר בי הרושם שמדובר בספר רכילותי משהו על קבוצת דיילים שכל מה שיש להם בראש זה זיונים, מסעדות ושופינג. אנשי צוות האויר עונים לסטראוטיפים שקובעים שהדיילים הומואים והדיילות נימפומניות, לא מוזכרות דיילות לסביות ובכל זאת כל עצירות הביניים נוטפות סקס. עם התקדמות הקריאה מתברר שמרביתם כנראה ביסקסואליים. תאור זה הולם היטב גם את נגמר הדג.

כתבתי על נגמר העוף גם שיש בו סודות ושקרים, ועד מהרה אנו מתוודעים לעוד ועוד תככים, ולכל העלילות נקודות מפגש שאינן ידועות לחלק מגיבוריהן. בספר נגמר הדג זה מתגמד וכמעט נמוג בים של זיונים הומוסקסואליים, בגידות בין בני זוג מזדמנים ומזדיינים לעייפה עד כדי פיהוק.

באמצע הספר אני שוקל לעזוב אותו, אך הרגלי הקריאה שלי גורמים לי לחשוב כמהמר שהזכיה ממש מעבר לפינה. אני עובר לקריאה חפוזה מאוד בדילוגים קלים – אולי אתקל בכל זאת במשהו בעל תוכן. זה לא קורה.

ספר מיותר. את הרביעי אין לי כוונה אפילו להתחיל.

נגמר הקוסקוס [אבל… זיו כהן]

סיימתי את קריאת נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים) ועברתי ישירות ל'נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים)'. הספר הוא המשך ישיר של קודמו. התחושה היא שהסתיימה עונה בסדרה טלוויזיונית והנה מתחילה העונה השניה. ובעונה השניה מזכירים לנו כיצד נגמרה הקודמת. כלומר, לא כדאי להתחיל לקרוא את 'נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים)' אם עדיין לא קראתם את 'נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)' ויש לכם כוונה לקרוא אותו. אפשר לקרוא את הספר השני אם אין כוונה לקרוא את הראשון ולא לחוש כל החמצה, אבל קריאת 'נגמר העוף' אחרי קריאת 'נגמר הקוסקוס' היא חוויה מנוונת, כי כל מה שהיה בחזקת תעלומה בספר הראשון כבר ידוע לקוראי הבא אחריו.

נגמר הקוסקוס - גב הספר           נגמר הקוסקוס

אין טעם להרבות במילים בעניין הספר השני, הוא צמוד לחלוטין למבנה קודמו. יכול להיות שיש ניסיון לזעזע מעט יותר, שכן את חוויות הספר הראשון כבר צלחנו, אבל אינני בטוח ואינני מוצא טעם להתעמק בכך. קריאת הספר היא חוויה טובה שחולפת מייד בסיום הקריאה. באמצע הספר נאלצתי לעזוב אותו לזמן מה מכורח נסיבות אישיות, ולא הרגשתי כל געגוע או סקרנות, וכשחזרתי אליו, הקריאה המשיכה לזרום כאילו לא נפסקה מעולם.

אם אתם רוצים לדעת מהי חווית הקריאה, הכל כתוב בסקירת הספר נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים). וכמו שכבר כתבתי – זו איננה בדיוק יצירת מופת, אבל זה ספר בכיף. סיימתי לקרוא אותו ואני כבר קורא את הבא בתור.

נגמר העוף [אבל… זיו כהן]

נגמר העוף בשוק הרוכליםאני משוטט בשוק הרוכלים של שבת בבוקר בחיפה. מרכולתם מפוזרת לראווה על האספלט והמוני אנשים מחפשים "מציאות". אני עוצר ליד מכונת הגדלת צילומים ממש מהדגם שחלמתי בנעורי שארכוש אם פעם יהיה לי כסף לכך. המכונה מפורקת לחלקיה, אבל נראה שכל החלקים נמצאים. אני מצלם את ה"מציאה" במצלמה הדיגיטלית הקטנה שלי. היום כבר אף אחד לא צריך את המכשיר שפעם כל-כך נכספתי אליו. אני ממשיך בסיור ושב לראות את המכונה, אבל היא כבר איננה שם – נמכרה – כך אומר לי ה"רוכל" שמביא ממכוניתו החדישה ארגז עם ספרים, שופך את תוכנו על הרצפה ומכריז "כל ספר בחמש-שקל".

אני מסתכל על הערימה ומהרהר ביני לבין עצמי שזה ממש מדף הספרים שלי. את מרבית הספרים בערימה כבר קראתי . ארבעה ספרים שמוטלים בסמיכות צדים את עיני. אלה הם הספרים של זיו כהן 'נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)', 'נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים)', 'נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים)' ו'נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים)'. אם הם באו מהבית שממנו שבאו שכניהם, הם עשויים להתאים לטעמי.

אני מדפדף באינטרנט ומבין שמדובר בסדרה שזכתה בהצלחה. בתמונת גב אחד הספרים כתוב שזיו כהן היה דייל אויר באל-על, וכן שהספר עוסק בחבורת דיילים. המחיר הוא חמש-שקל לספר, מה אפשר כבר להפסיד. אני מושיט את ידי לקחת את הרביעיה, ומישהו מקדים אותי ולוקח אחד הספרים. לא נורא, ממילא אין לי מושג מה זה. וכך הספרים מונחים אחר כבוד ואחרי ניקוי אבק יסודי על מדף בביתי ומחכים לתורם.

אני מתחיל לקרוא את הספר 'נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)', פשוט משום שהוא הראשון בסדרה. מנסיוני הדל בספרים ובסרטים, הראשון בסדרה מוצלח בדרך כלל מאלה שניזונים מהצלחתו, אז אם הוא לא יהיה לטעמי, אין סיבה לקרוא את האחרים.

זהו ספר פעולה מובהק. מהשורה הראשונה יש בו התרחשויות. בתחילת הקריאה נוצר בי הרושם שמדובר בספר רכילותי משהו על קבוצת דיילים שכל מה שיש להם בראש זה זיונים, מסעדות ושופינג. אנשי צוות האויר עונים לסטראוטיפים שקובעים שהדיילים הומואים והדיילות נימפומניות, לא מוזכרות דיילות לסביות ובכל זאת כל עצירות הביניים נוטפות סקס. עם התקדמות הקריאה מתברר שמרביתם כנראה ביסקסואליים.

הפרקים קצרים והקריאה נוחה. העלילה פשוטה, השפה יומיומית וברורה, כך שאין צורך לשוב לאחור גם אחרי שהספר נשאר עם הסימניה מספר ימים. הסיפור הוא מארג של תככים, שקרים, מזימות, הברחות, בגידות, זיונים ורכילויות של כולם על כולם.

כבר בתחילת הספר נודע לנו על מערכת ראשונה של סודות ושקרים, ועד מהרה אנו מתוודעים לעוד ועוד תככים, ולכל העלילות נקודות מפגש שאינן ידועות לחלק מגיבוריהן. בזמן הקריאה נוצרת הרגשה של מתח וסקרנות, אך כשהטלפון שלי מצלצל ואני עונה, אני שוכח לשוב אל הספר.

ספר טיסה תרתי משמע. קודם כל, הספר סובב סביב טיסות ומה שביניהן, ובנוסף – הוא מתאים היטב להגדרה של ספר טיסה – "ספר נעים ונח לקריאה, לא מעיק, לא מותיר משקעים, אפשר לעזוב אותו…". אני קורא מפרק לפרק, עוצר כשלא מתאים לי לקרוא, ושב לקרוא פה ושם אפילו פרק בודד. ככל שהעניינים מסתבכים, הספר נהייה מסקרן יותר ובסופו של דבר [התראת ספוילר] הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר, ממש כמו בסרט אמריקאי. יכול להיות שהסופר אפילו כיוון לכך שהספר יהפוך ביום מן הימים לסרט, או לבסיס לסדרת טלוויזיה.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? – זו איננה בדיוק יצירת מופת, אבל זה ספר בכיף. סיימתי לקרוא אותו ואני כבר עומד להתחיל לקרוא את הבא בתור.

הזקן והים – ארנסט המינגוי

את הזקן והים של ארנסט הֶמינגוֵי קראתי בצעירותי. אינני זוכר אם הייתי ביסודי או בַּגימנסיה ואינני זוכר כיצד התגלגל לידי, אבל אני זוכר שהספר הרשים אותי מאוד, למרות שאינני זוכר ממנו כמעט דבר.הזקן והים של ארנסט הֶמינגוֵי

אני מטייל עם גיל בגן מאיר ומגלה במתקן הספרים המשומשים שהציבה עירית תל אביב בגן את הספר. זהו ספר קטן, 120 עמודים בכריכה קשה. תמונת השער עם הסירה ושלד הדג הענק מעוררת משהו בזכרוני ואני מחליט לקרוא את הספר שנית. אמנם אינני תושב העיר תל-אביב מזה זמן רב, אבל אני בטוח שראש העיר יעלים עין מכך שהספר נדד זמנית לחיפה. בכל מקרה, הספר עובר לידי בני – גיל שהוא כבר תלאביבי ותיק, וחזקה על הספר שישוב למדפו בגן מאיר.

אין לי זמן, אבל הספר כבר בידי, אז אני מתחיל לקרוא. רק עד סוף הפרק הראשון, להזכר, כך אני אומר לעצמי. אחרי ארבעה עשר עמודים אני קולט שהספר איננו מחולק לפרקים. אין בו אפילו נקודות עצירה נוחות, אבל אין זמן ואני נאלץ להניח את הסימניה ברצף הסיפור עד שאתפנה להמשיך לקרוא.

הזקן והים של ארנסט הֶמינגוֵילמחרת אני נוטל את הספר, שב מעט אחורה ומזנק קדימה. הספר הוא מונולוג שמשלב התרחשויות והגיגים, וכל כולו מאבק של האדם בטבע ויותר מכך בכח הרצון שלו, בעקשנותו, ביצר ההימור שדוחק בו להגן על ההשקעה גם כשההפסד הצפוי נראה באופק.

יש בספר קטעי הגיגים שלווים ויש התחבטויות נפש עזות, יש שייט רגוע על מי מנוחות ויש מאבק מתיש עם כוחות הטבע. אני שם לב שכאשר ההגיגים שלוים והשיט רגוע, גם קצב הקריאה שלי נינוח ואני אף נודד במחשבותי לאסוציאציות ולהגיגים משלי שנושקים לסיפור, אך בעיתות מאבק, מצוקה והתחבטויות, קצב הקריאה שלי שועט קדימה במהירות שאיננה מניחה לעולם שסביבי להתקיים עד שאני עוגן לחוף עמודי הספר האחרונים, ואוגר כוחות להחלים מהמרוץ יחד עם הזקן.

הספר סחף אותי, אך אני יודע שיש כאלה שלא שרדו אותו – "יותר מידי מחשבות והגיגים…" אז, אם אתם נסחפים כמוני, הספר יגרוף אתכם אל תוכו, ואם לא – עדיין אני מציע לתת לו סיכוי.

הוצאת עם עובד 1994 בתרגום חדש של אברהם יבין עם רישומים מֵעֵט אברהם אריכא

כל בית צריך מרפסת

בלוג תרבות הפנאי הוא יומן החוויות שלי. אני משתדל לחלוק כאן רק חוויות שאני רוצה לזכור, כך אני מעצב לעצמי זכרונות חיוביים, כי הנוסטלגיה איננה מה שהיה פעם, אלא מה שבחרנו לזכור. העניין הוא שלפעמים אני נזקק דוקא לזכור את מה שאהבתי מעט פחות, כדי לא להקלע אליו פעמים נוספות.

השוק הטורקי - מתחם 21 בעיר התחתית של חיפה - במפות גוגלבשנים האחרונות אני מצלם את מראות עירי חיפה, ובעיקר פנורמות של נתיבי המדרגות. אני מעלה את הצילומים למפות גוגל כדי להעשיר את חוויית המטיילים ולפתוח נתיבים חדשים. אם תבקשו ממפות גוגל מסלול הליכה מהשוק הטורקי בעיר התחתית של חיפה להדר הכרמל ולמרכז הכרמל, המפה תציע לכם מסלולי מדרגות שחוצים את הרחובות. לפני שהוספתי את הפנורמות, המפה הייתה מציעה מסלולים שעוברים דרך הרחובות תוך התעלמות מהמדרגות.

הנה מרפסות רחוב שיבת ציון-סטנטון מול קטע מפנורמות מסלולי המדרגות

 

באחד מסיורי הצילום שלי, נודע לי ששם הספר 'כל בית צריך מרפסת' מאת רינה פרנק מיטרני נגזר מהמרפסות אותן צילמתי בעיר התחתית – בשוק הטורקי וברחוב שיבת ציון שנקרא בעבר סטנטון וכך הוא נקרא גם בספר.

בהמשך סיור המדרגות שלי אני מגיע לגולדמונד ספרים ומגלה במציאון שלו את הספר. מאז הספר 'כל בית צריך מרפסת' מחכה על המדף לתורו ורק עכשיו אני מגיע לקרוא בו. אני קורא כבר יותר מחמישים עמודים ואינני רואה כל התפתחות שמושכת אותי להמשיך לקרוא. אני כותב לשכני בקבוצת הפייסבוק 'מועדון קריאה לאוהבי ספרים' , שאני שוקל לעזוב את הספר ולהמשיך לספר הבא, אלא אם כן יוכלו לספר לי שיש טעם להמשיך, כי עוד מעט אגיע להתפתחות כלשהי שמצדיקה קריאת מאה ושמונים עמודים נוספים. התשובות שאני מקבל משכנעות אותי לוותר ולעבור הלאה.

אסיר השמים – קרלוס רואיס סאפון

אסיר השמים - קרלוס רואיס סאפוןסיימתי לקרוא את 'אסיר השמים' מאת קרלוס רואיס סאפון ואני עדיין שרוי עמוק בתוך הספר. מעטים מאוד הספרים ששואבים אותי אל תוכם ואינם מרפים – "אסיר השמים" עושה לי את זה. מזה מספר שנים אני שבוי בקסמן של הדמויות שבספרי בית הקברות לספרים נשכחים – דניאל סמפרה, פרמין רומרו דה טורס, דוד מרטין, חוליאן קאראך וכל הסובבים אותם. המפגש המחודש פותח דלתות וחלונות למקומות מוכרים, אף אם זכרונם דהה מעט עם השנים.

הספר אסיר השמים הוא השלישי בסדרת ספרי בית הקברות לספרים נשכחים, אך איננו האחרון מבחינה כרונולוגית. ההתרחשויות בו חופפות לעלילות אליהן התוודענו בספרים הקודמים צלה של הרוח ומשחקו של המלאך. הדמויות וזירות ההתרחשות בספרי הסדרה כבר מוכרות לנו היטב, ובכל זאת, בקריאת הספר השלישי אנחנו מגלים שרב הנסתר מאיתנו מן הגלוי. כמו קודמיו, גם הספר הזה מציג תעלומות וחידות, ופתרון כל חידה פותח צוהר קטנטן לעבר חידה אחרת שתפתר ביום מן הימים או בספר מן הספרים, אבל לא בְּהֶכְרֵחַ כאן ועכשיו.

אחרי צלה של הרוח היו שהתאכזבו ממשחקו של המלאך. אני נשביתי בקסם שני הספרים במידה שווה. בסקירת הספר משחקו של המלאך כתבתי "עכשיו אני מחכה לספר שיחתום את הטרילוגיה, ספר שמתחיל בשנת 1966 ומגיע כמעט עד ימינו.". ובכן, הספר השלישי כבר בידי ומתברר שטעיתי. הספר איננו ממשיך לכיוון ימינו אלא מעמיק את סיפורי תקופות ההתרחשות של הספרים הקודמים מנקודות מבט אחרות, שחושפות דברים שלא ידענו עד כה. כמו-כן, ספר זה איננו האחרון בטרילוגיה. הספר מציין חלקי דברים עלומים שאינם נפתרים ומותירים פתח להמשך שיכול לפנות אל העתיד, אל העבר, או להתפשט לעומק העלילה המוכרת.

גב הספר אסיר השמים מאת קרלוס רואיס סאפוןבפתיחת הספר כתוב "אפשר לקרוא את הפרקים השונים בסדרת בית הקברות לספרים נשכחים בסדר זה או אחר, או בנפרד…". נראה לי שחווית הקריאה המיטבית תתקבל מקריאת הספרים בסדר פרסומם. באסיר השמים אנחנו מתוודעים לסיפורים ולתובנות שהיו בחזקת תעלומה בצלה של הרוח ובמשחקו של המלאך. ידיעת אותם דברים לפני קריאת הספרים הראשונים ללא ספק תפחית מעוצמת החוויה.

עברו חמש שנים מאז שקראתי את הספרים הקודמים. עכשיו בכוונתי לשוב ולשייט בהם כשאני יודע דברים שהיו אז בחזקת תעלומה, ולחוות חוויה ישנה-חדשה ומסתורית לא פחות, כי בינתיים התווספו תעלומות שמייחלות לפתרון. כמו-כן, בסיום הספר נרמז שפרמין רומרו דה טורס עשוי לצאת לדרך חדשה, וככל הנראה בקרוב יגיע תורו של חוליאן סמפרה לגלות את המקום הסודי ביותר בברצלונה.

הספר אסיר השמים מרתק, קולח ולוכד את הקורא אל תוכו עד לסיומו שאינו נגמר. חווית קריאה מעולה – ממש כמו שאר ספרי בית הקברות לספרים נשכחים.

בשולי הדברים:

מפת האתרים שמוזכרים בספרי בית הקברות לספרים נשכחים:

הוצאת כנרת זמורה-ביתן – 2011, 302 עמודים
תירגום: מונה גודאר.

עוד על אסיר השמים:

לא רציונלי על באמת [דן אריאלי]

לא רציונליארבעה ספרים כתב בינתיים דן אריאלי ושלושה מהם כבר קראתי. את השלישי, 'האמת על באמת', סיימתי לקרוא לפני מספר ימים. הספרים מאוד פופולריים ונסקרו כבר על ידי רבים וטובים, כך שאם עדיין לא הגעתם אליהם, ככל הנראה אינכם פועלים באופן רציונלי – ולא במקרה. זה בסדר, כך נוהגים מרבית האנשים, הרי זה מה שהספרים מציגים. ובכל זאת – הספרים נקראים על ידי למעלה ממליון קוראים בכארבעים שפות, גם זה לא במקרה, ולכן יכול להיות שזה לא רציונלי – אינני יודע, לא ערכתי על כך מחקר מסודר.

כל הספרים עוסקים בהחלטותינו בחיי היומיום ומציגים באמצעות מחקרים מבוקרים שנערכו בכל רחבי העולם המערבי דברים שאנחנו בעצם יודעים, אבל לא יודעים למה ואולי לפעמים גם איננו מבינים את עצמנו. על שני הספרים הראשונים לא טרחתי לכתוב כאן, הם ממילא נטחנו עד דק על ידי הרבה "מומחים" ומלהגי רשת כמוני.

האמת על באמת בזמן קריאת הספר 'האמת על באמת' נתקלתי כמעט מידי יום בדוגמה מהחיים. זה היה ממש מוגזם. כמעט בכל מפגש בעבודה ובכלל, אנשים שאלו אותי למה אני מגחך ולפעמים אפילו מתקשה להבליע את צחוקי למשמע ולמראה הסיטואציה. ובכן, כמעט כל דבר שחוויתי במהלך הקריאה הודגם באופן ממש מושלם על-ידי הסובבים אותי – מדהים. מה שמדהים אף יותר הוא ששום דבר לא היה חדש לי, הכל היה מונח לנגד עיני כל הזמן, ראיתי וקיבלתי – הרי כך נוהגים כולם כל הזמן.

הפרק שהתחבב עלי במיוחד נקרא 'מרמים בצוותא'. הספר מסביר כיצד עבודת צוות מעודדת רמאות. לא אסביר ולא אדגים כאן. כל הנוגעים בדבר יזהו את עצמם מייד, בעיקר משום שצחקתי על המצב בזמן אמת ואף הסברתי את צחוקי, דבר שלא הפריע לנו להמשיך "לעגל פינות" בצוותא ואפילו לתעד, לחתום ולתייק. עכשיו אני צריך לעבור לספר האחרון בינתיים – 'שלך באי-רציונליות' – שיצא זה לא מכבר.

הקריאה קלה ושוטפת, הסגנון ברור, הדוגמאות קלות מאוד להבנה ואף לשחזור, והעיקר – כמעט כל סיפור מקפיץ אסוציאציה פרטית וגורם לנו לצחוק על עצמנו.

מה אתם עושים כאן? עוד לא רצתם להשיג עותק של כל אחד מהספרים ולקרוא? לא נורא.

הנה מה שכתבו אחרים על הספרים

הפרוטה והירח – סומרסט מוהם

גברת סטריקלנד היא אשת חברה לונדונית שנהנית להסתופף בחברת אמנים ואנשי רוח. הסביבה התרבותית מגדירה את הזהות שלה בפני עצמה. בעלה, צארלס סטריקלנד, הוא סוכן-מניות יבשושי שאינו שש במיוחד להתערות בחברה ונראה שאיננו מתעניין בחיי הרוח והאמנות כהוא זה. לדברי גברת סטריקלנד, בעלה "ישעמם אותך עד מוות"…"העניין הוא שאני אשתו. אני מחבבת אותו מאוד". גברת סטריקלנד איננה מעלה בשלב זה בדעתה שכעבור עשרים שנה תעטר את קירותיה ברפרודוקצית של ציורי צארלס סטריקלד, שכן המקור איננו בהישג ידה.

סומרסט מוהם מספר על צ'ארלס סטריקלנד מתוך חוויותיו של הסופר במפגשים עם הצייר בתקופות שונות של חייו. הצייר הוא סוכן המניות חסר הנוכחות שהחליט יום אחד בשנתו הארבעים למחוק את עברו המסודר והנוח וללכת להגשים את עצמו. הוא עובר לפריז ובתנאי עוני עד כדי חוסר כל מצייר ומצייר. אין לו לסטריקלנד כל עניין במנעמי החיים וגם איננו מציג את ציוריו לראווה. הציורים שלו מוזרים ויש שרואים בהם אפילו קדרות מאיימת. רק בודדים מבחינים בגאוניותו, ומרביתם מגלים זאת בשלב מאוחר, אך מוקדם מספיק כדי להתעשר מיצרותיו. את סטריקלנד זה לא מרגש כלל וכלל. הוא כבר הגיע לשפל ובמצב של חוסר כל נקלע למצב שעליו לברוח גם מפריז לאן שישאוהו הגלים, ואלה מביאים אותו לטהיטי שבה הוא חי באושר ובחוסר כל ואפילו מקים משפחה נוספת.

בתחילת הספר הקריאה מעיקה מאוד. אלמלא עמלתי זמן רב בהשגת הספר, שאיננו זמין על מדפי הספריות, יכול להיות שהייתי שוקל לזנוח אותו. השפה מוזרה ואיננה נוחה לקריאה וגם סיפור אחרית ימי הצייר, שבו נפתח הספר, איננו קל להבנה. בכל זאת אני שמח שהתעקשתי להמשיך בקריאת הספר, כשמתרגלים לשפה הספר מתחיל לזרום והסיפור בהחלט מעניין.

בשולי היריעה:

  • לא ברור לי מתי הספר תורגם לעברית על ידי אהרן שלם ואם זה התרגום הראשון והיחיד. בכתב זכויות היוצרים של גרסתו העברית של הספר מצויינת השנה 1986, אך השפה ארכאית ועמוסה במבנים לשוניים מסובכים ובמילים שאינני מכיר, למרות שאני מחשיב את אוצר המילים שלי כעשיר מהממוצע. את המילים גמלה ושוטטת לא מצאתי גם במילון אבן שושן ומכאן אני מניח שהמתרגם נאלץ להמציא מילים שלא היו קיימות בזמן כתיבת התרגום.
  • שם הספר ‘הפרוטה והירח’ איננו תרגום מילולי מדוייק של The moon and sixpence. השם היה בשימוש זמן רב לפני 1986 – חיים חפר כתב את השיר הפרוטה והירח ב-1948עם התייחסות ישירה אל הירח, דבר שלא מצאתי בספר.
  • קראתי במספר מקומות שהסופר כתב את הפרוטה והירח בהשראת סיפורו של הצייר פול גוגן. אכן יש מספר מאפיינים משותפים, אך עיקר הספר בדיוני לחלוטין.
  • יעל פלג עיצבה את עטיפת המהדורה העברית באיור בסגנון פרימיטיבי. הסתקרנתי לראות את עיצוב עטיפת הספר המקורי, ומצאתי שהספר יצא באנגלית בהרבה מאוד מהדורות ובעיצובי עטיפה שונים. מרבית העטיפות מכילות ציור של גוגן ואחרות מכילות ציורים בסגנון פרימיטיבי.

         

מלך ומלכה של חומוס ואמבטיה

חבר המליץ בפני על הספר 'מלך החומוס ומלכת האמבטיה' של אילן הייטנר בביטוי כלשהו מהסוג של 'מגניב', 'מפיל', 'הורס' או משהו כזה. לא משהו מאוצר ביטויי ההתלהבות שלי, דבר שאמור היה לגרום לי להרהר פעמיים בנושא. כששאלה אותי אשתי שתחיה מה להביא לי מהספריה, נזכרתי בהמלצה וביקשתי את הספר.

חומוס באמבטיהובכן, מה אומר? הספר שוטח ומגבב חוויות התבגרות של פיטר-פן בן ימינו, גבר צעיר שנתקע אי שם במנטליות של תיכוניסט ומנסה להמציא לעצמו את עולמו. קראתי באיזשהו מקום שהספר "מפיל מצחוק" – אני לא נפלתי, גם לא צחקתי. למען האמת, מפעם לפעם, כשרציתי להמשיך לקרוא שכחתי איזה ספר אני קורא בימים אלה. הספר איכשהו נמרח לי. מִקְבָּץ מפואר של פילוסופיות שטחיות שהנער המבוגר הוגה. אין לי עניין לספר על תוכן הספר ובודאי שלא אצטט מכריכתו, למרות שהקנקן, במקרה זה, מעיד היטב על מה שיש בו. תוכלו למצוא הרבה מלהגי רשת כמוני שיעניקו לכם ציטוטים מהספר ביד רחבה ונדיבה.

אז מה עושים עם זה? אם יצאתם לנסיעה וזה מה שיש, אפשר לקרוא, הספר איננו מזיק, איננו מעורר שום רגש – לפחות לא אצלי, ואפשר תמיד להניח אותו ולשכוח ללא כל בעייה. מתאים להגדרתי לספר נסיעה, ואם נקלעו לידיכם שני ספרי נסיעה, לא הייתי פותח דווקא בספר זה.

בשולי הדברים:
אם ממש אינכם יכולים להתאפק מלהעמידני על טעותי, אנא זכרו ש
אינני מבקר.

ההרצאה האחרונה של רנדי פאוש

ההרצאה האחרונה של רנדי פאוש"אף על פי שמרוב הבחינות אני במצב גופני מצויין, יש לי עשרה גידולים בכבד ורק חודשים ספורים לחיות".

במילים אלה פותח רנדי פאוש את ההקדמה לספר 'ההרצאה האחרונה', ומכאן הוא מתחיל גם לתכנן את שארית חייו. לא כל אדם זוכה לדעת כמה זמן נותר לו לחיות, אך – האם כדאי לדעת? במה הידיעה הזו יכולה להועיל לנו?

רנדי פאוש הוא פרופסור למציאות מדומה באוניברסיטה קַרנגי מֶלוֹן, כלומר… כבר לא. הוא הרצה שם בעבר, עד שנודע לו, כשהיה בן 47 שנים שיש לו סרטן בלבלב, שהוא גורם המוות הרביעי מקרב הגידולים הסרטניים בקרב גברים. במילים אחרות, הרופאים לא הותירו לו תקוה – אין טעם להלחם – המוות קרוב. אז מה עושים עד אז?

הספר עוסק בהכנותיו של רנדי פאוש לקראת מותו. לרנדי היו שלושה ילדים ממש קטנים שכמות הזכרונות שהספיקו לצבור בחברתו מוגבל ומפאת גילם הצעים, יכול מאוד להיות שמרבית החוויות תשכחנה. רנדי פאוש מחליט שמטרתו העיקרית היא ללמד את ילדיו את מה שהיה אמור ללמדם במהלך עשרים השנים הבאות וכן לגרום להם להכיר אותו באמצעות צבירת חוויות משמעותיות. אך איך עושים את כל זה בזמן קצר כל-כך?

בקרנגי מלון, אוניברסיטה מובילה בעולם התוכנה, קיים נוהג מעניין. פרופסורים נושאים בה את ההרצאה האחרונה שלהם – זו שהיו נושאים אם זו הייתה ההזדמנות האחרונה שבה יכלו להרצות. רנדי פאוש החליט לממש נוהג זה בהבדל קטן אך משמעותי – אצלו הייתה זו באמת ההרצאה האחרונה.

בספר מספר רנדי פאוש על עצמו, על משפחתו ובעיקר על ההכנות ועל הלבטים לקראת ההרצאה האחרונה. ההרצאה נשאה בפני הסטודנטים בקרנגי מלון אך קהל היעד האמיתי שלה הוא בעצם ילדיו שיראו אותה בוידאו כאשר יהיו בוגרים מספיק. בהרצאה שוטח רנדי פאוש את חכמת החיים שהיה מעביר לילדיו אילו ניתנה לו ההזדמנות. הספר שופע דוגמאות מאלפות שיש בהן הרבה מה ללמוד ולאמץ לחיים. ההרצאה הוקלטה, כמקובל בקרנגי מלון, והיא משמשת מאז את משפחתו בתפקיד האבא הוירטואלי שהיה יכול להיות.

כשנטלתי את הספר לידי תהיתי אם לראות קודם את ההרצאה או לקרוא את הספר. החלטתי להשאיר את ההרצאה לסוף. בדיעבד אני סבור שהחלטתי הייתה במקומה. הספר משתף אותנו במחשבות ובלבטים בדרך אל ההרצאה וגם מספק רקע משפחתי וחוויתי לסיפורים. ההרצאה, מטבע הדברים, מוגבלת בזמן ולכן חייבת להיות חדה וקולעת. אני מצרף כאן את ההרצאה וממליץ בחום לא לראות אותה לפני קריאת הספר. כל מה שיש בהרצאה כבר נאמר בספר, אבל לאחר קריאתו, אנחנו יודעים גם דברים שאין בה.

הספר 'ההרצאה האחרונה' הוא ספר קריאה מרתק ומעבר לכך הוא מדריך לחיים שנכתב על ידי אבא עבור ילדיו. התובנה העיקרית של ההרצאה האחרונה היא "להגשים באמת את חלומות הילדות שלך" וכך היא גם נקראת.

Achieving Your Childhood Dreams להגשים באמת את חלומות הילדות שלך

 

ההרצאה האחרונה מאת רנדי פאוש עם ג'פרי זסלאו בהוצאת מטר,
תרגום מאנגלית: אורי בלסם,
212 עמודים.
אפשר לקרוא את גב הספר וכן את ההקדמה בשלמותה באתר טקסט

בשולי הדברים:

  • מצאתי את הספר על המדף בבית. אשתי שתחיה קיבלה אותו מהמורה שלה לפסנתר שהוא, בין השאר, אב לילדים קטנים. בספריות העירוניות של חיפה יש שמונה עשר עותקים של הספר להשאלה, ואני מניח שניתן להשיגו גם בספריה הקרובה לביתכם.
  • לגמרי במקרה התפרסם אתמול באתר המדען מאמר בשם ‘גלאי מתקדם לאבחון מהיר של סרטן’. המאמר מספר על גלאי חדשני שהצליח לאבחן סרטן בלבלב. אין לי מושג מתי יהיה הגלאי זמין לשרות הציבור. מהכירי ממש מקרוב את תעשיית הגלאים הרפואיים, אני יודע שעוד הרבה אנשים ימותו בגלל גילוי מאוחר של סרטן הלבלב בטרם יאשרו המחוקקים ברחבי העולם להשתמש בטכנולוגיה החדשנית.
%d בלוגרים אהבו את זה: