ארכיון תג: ספרים

שלושה בברלין – דני קרמן

אנחנו בתחנת הרכבת חיפה – חוף הכרמל בדרך לתל אביב. יש זמן ואני עובר על הספרים ב'ספרייה בתחנה'. אני מחפש בדרך כלל ספרים קצרים ודקים, כאלה שאוכל להתחיל לקרוא בדרך ולהחליט אם אני מעוניין להמשיך לקרוא בטרם אגיע ליעדי. אם מצא הספר חן בעיני הוא ישאר בתיקי עד הנסיעה הבאה. אם לא, הוא יוחזר לספרייה שבתחנת היעד. בין הספרים העבים תופס את עיני ספר דק שצידו הגלוי בצבעי כתום ותכלת. מי שעיצב את הכריכה יודע למשוך תשומת לב. אני רואה שזהו ספר מאת המאייר והסטיריקן דני קרמן ומייד לוקח אותו לטיול בתל-אביב.

בספר 'שלושה בברלין' דני קרמן חולק חוויות מטיול שלו בברלין עם שני בניו הבוגרים. הסיפורים משעשעים, ההומור המוכר של דני קרמן מלגלג יותר על עצמם מאשר על כל דבר אחר. אין זה מדריך טיולים ולא הייתי ממליץ להשתמש בו לתכנן טיול בברלין. הספר עוסק יותר מכול באינטראקציה בין שני אחים בעלי תפיסות עולם שאינן עולות בקנה אחד, וביניהם לבין אביהם ששייך לדור אחר ומודע לכך.

עשרים וחמישה פרקים מודפסים באותיות גדולות בשורות מרווחות. בתחילת כל פרק יש רשימה של מה שמצפה לנו, ולא פעם מה שכתוב באותו נושא די מפתיע. הדינמיקה הקבוצתית מעניינת ומצחיקה מאוד. בעיקר כאשר השלושה מושכים לשלושה כיוונים שונים כאשר היעד נמצא בכיוון הרביעי.

הסיפורים מכילים הרבה יותר מחשבות, שיחות והגיגים מאשר עובדות או תאורי מקומות והתרחשויות. התוכן מתובל פה ושם באיורים ובאסוציאציות מתחומים אחרים ויש בו אפילו "סיפור ילדים" במתכונת קומיקס טרגי.

הספר נשאר באמתחתי ושב איתי הביתה. בכוונתי להשיבו לספרייה בתחנה בנסיעתי הבאה, אך לא לפני שתקרא אותו אשתי שתחייה. גם לה מגיע לדעת שהאינטראקציות בינינו אינן מופרעות מאלה של משפחות אחרות. לפחות לא יותר מאשר בין הקרמנים.

זמורה-ביתן 2012. 207 עמודים.

נקמת דם בפריז – סטיב בֶּרִי

אין במחוזותינו אדם שלא שמע על נפוליאון יליד קורסיקה ששלט בצרפת. הוא הוביל מלחמות ומהפכות שבחלקן ניצח ובחלקן הפסיד, הוגלה וחזר ושוב הוגלה. ולאחר מותו הוחזרו עצמותיו לקבורה במרכז פריז אחר כבוד. זה הרקע ההיסטורי לספר 'נקמת דם בפריז' מאת סטיב בֶּרִי. אנחנו יודעים הרבה על נפוליאון, אך ישנם דברים נסתרים שחבויים בנבכי ספרים עלומים ומוצפנים בשיטות מתוחכמות כנראה לזמנן.

בפתח הפרק הראשון אנחנו פוגשים את קוטון מאלון בחנות הספרים העתיקים שלו בקופנהגן. כן, אותה חנות שהכרנו כבר בספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים'. מיודענו סוחר הספרים היה בעבר סוכן שטח במדור מגלן במשרד המשפטים של ארה"ב שאותו ניהלה סטפני נֶל. אם זה לא מעורר בכם זיק של זיכרון, כדאי לקרוא קודם את 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' ורק אחריו לשוב לספר זה. אמנם כל הקשרים בין הדמויות ברורים גם כאן, אבל ההיכרות המוקדמת איתן מעשירה את חוויית הקריאה.

נקמת דם בפריז - סטיב ברימקופנהגן אנחנו מתגלגלים עם קוטון מאלון ועם דמויות נוספות שחלקן חדשות לנו וחלקן מוכרות מהעבר למחוזות ולאירועים די דומים למה שכבר הכרנו. ואז הכול מתהפך – המשך הספר מוביל אותנו לפריז, לאותם מקומות שקשורים בדרך זו או אחרת לנפוליאון שמת כמעט מאתים שנה לפני כתיבת הספר. כמעט כל המקומות בפריז שמוזכרים בספר מוכרים היטב לכל מי שעבר בפריז אפילו פעם אחת. החוויות לכן מאוד חזותיות וקל לדמיין את ההתרחשויות בין אם הן מציאותיות ובין אם נראות כמופרכות בקריאה ראשונה.

בספר מתוארת מערכת קשרים בין גורמים שונים שלכולם מטרה אחת – להשיג ספר מסויים שבו חבוי הרמז המוצפן שעשוי להוביל אותם אל האוצר האגדי האבוד של נפוליאון. אם קראתם כבר את 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' משהו מצלצל כאן מוכר. גם שם כולם נלחמו לשים ידם על ספר ובו רמזים מוצפנים שיובילו לגילוי אוצר הטמפלרים.

אייפל קטן להפרדההרבה תהליכים מתרחשים בעת ובעונה אחת במקומות שונים והספר מדלג בין אתרי ההתרחשות בפרקים קצרים ולאחר מכן אפילו בפסקאות קצרות שבכל אחת מהן מככבים אנשים אחרים. בין הפסקאות מפריד איור זערורי של מגדל אייפל.

אייפל קטן להפרדה

גיבורי הסיפור מתאגדים לקבוצות שיפעלו נגד קבוצות אחרות במרדף אחרי הספר והרמזים. אבל אין הם יכולים לבטוח בבני בריתם משום שהם מחליפים נאמנות אחת באחרת במהירות ולפעמים מציגים נאמנות כפולה ואולי אף יותר מכפולה. חלק מהקנוניות ידועות לנו – הקוראים – ואינן ידועות לאלה שנבגדו, ולפעמים מתברר לנו שהנבגדים היו מודעים לברית סודית בין יריביהם לבין בני בריתם, שבהם גם הם בוגדים. סבך מעניין שגורם לספר לשעוט קדימה מהר מאוד, ממש כמו בעלילות הספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים'.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

את המשפט המודגש העתקתי כלשונו ממה שכתבתי על 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' משום שהוא מתאים לו כמו כפפה. נראה שהסופר סטיב בֶּרִי מצא נוסחת קסם שאותה הוא יכול להדביק למאורעות היסטוריים בלתי תלויים וליצור עוד ספר מרתק. אחידות המתכונת מזכירה מעט את ספרי דן בראון שהדביק את הנוסחה המנצחת של הספר צופן דה-וינצ'י לסדרת ספרים שכתב אחריו. בכוונתי להמשיך ולקרוא ספרים נוספים שגיבוריהם הם סטפני נֶל וקוטון מאלון, אבל אולי אקח פסק זמן ארוך יותר ביניהם שיקשה עלי מעט לנחש מה יילד הקטע הבא.

The Paris Vendetta – Steve Berry – 2009
נקמת דם בפריז – סטיב ברי
מאנגלית: אמנון כץ
הוצאת מטר 476 עמודים 2013

בשולי הדברים:

1. אני אוהב להתחקות אחרי האתרים שמוזכרים בספרים שאני קורא. מפגשים מסויימים בספר התקיימו בחנות הספרים 'שייקספיר אנד קומפני' בפריז. מצאתי את החנות במפת גוגל ובחזיתה פסל מזרקה קטן. הפסל נראה לי דומה לזה שנמצא בכיכר פריז בחיפה ולידו היה בעבר שלט קטנטן שמציין שהפסל נתרם לחיפה על ידי עיריית פריז.
הנה קטע מהתמונה שצילם והעלה למפת גוגל Andres Blaya Villa
ולידו קטע מתמונה שצילמתי בכיכר פריז בחיפה והעליתי למפות גוגל
פסל בחזית חנות ספרים בפריז ופסל דומה בכיכר פריז בחיפה

2. את אוצר הטמפלרים תרגמה אינגה מיכאלי שאני אוהב את תרגומיה. שמחתי לגלות שתרגום אמנון כץ נעים ונוח לקריאה גם כן.

המוח שלי ואני – דורון נשר

אין מילים. אתה פוקח את העיניים, יש מחשבות אבל אין מילים. לא רק על הלשון, גם המוח חושב ללא מילים. על משפטים אין בכלל מה לדבר – אין מילים. דורון נשר מספר לנו בגוף ראשון הווה על חוויותיו ללא המוח שהיה לו פעם. המוח עכשיו אחר וצריך לנסות להכיר אותו מחדש. המוח גם לא מכיר בדיוק את הגוף, שניהם מתחילים מהתחלה. כמו תינוק. אלה מילים שלי. אין לי כוונה לספר כאן על מה שכתוב בספר, אני מספר על חווית הקריאה שלי. את מה שדורון נשר מספר בספר תקראו בעצמכם.

אני מכיר את דמותו של דורון נשר ואת קולו מזה שנים רבות. דורון נשר ואני בערך בני אותו גיל. בני דורי וגם הצעירים יותר ראו ושמעו את דורון הצעיר ב'קרובים קרובים', ב'שולחן ארוך' ובעוד הרבה ממחוזות התרבות שלנו. קולו מוכר היטב מהרדיו, וכשאני קורא את המילים אני רואה את דמותו ושומע את קולו. אבל הקול מקוטע, לא הקול העשיר עם האינטונציה, הסַבְּטֵקְסְט, וההומור הדק הזכור לי היטב. הוא מתאר בזמן הווה חוויות שלא יכול היה לתאר בזמן שהתרחשו. הכול מסופר כאשר הוא כבר מסוגל לבנות משפט קוֹהֵרֶנְטִי ולהכתיב לעדינה המרפאה בעיסוק.

המוח שלי ואני - דורון נשר

אני ממשיך לקרוא והדמות בראשי משתנה, לא את דורון נשר אני רואה אלא את עצמי. זה מפחיד. אני חושב על האפשרות שאקלע למצבו. ללא מילים. ואז אני נילי – שותפתו לחיים. אני רואה את האדם הקרוב אלי מכול חסר אונים, חסר מילים, חסר תנועה. הרבה יותר מפחיד. אני יכול לעשות הכול אבל חסר אונים מול סבלו של שותפי למסע החיים. אני קורא, ובכל סיפור אני נופל לתוך דמות אחרת. אני שם לב שגרוני ניחר ועיני מִתְלַחְלְחוֹת. אני מתרץ את זה לעצמי בשינויי מזג האוויר, אבל השינויים הללו מגיעים משום מה דווקא כשאני קורא בספר.

אני חושב על איאד. אדם שתפקידו לעשות עבור אדם זר כל מה שאותו אדם צריך לעשות בעצמו. זה מצבו של כל מטפל באדם חסר אונים. הכרתי כאלה, אבל אף פעם לא הכניסו אותי כך לראש שלהם. הוא מטפל בעוד אחד ובעוד אחד, וכשהמטופל עוזב תמיד יהיה מישהו אחר ומהתחלה. דורון נשר מספר על עצמו ואני נופל שוב בדמיוני אל מקומו, ואז אל מקומה של צאלה ששומרת על העברית. כמו אוצר. אני מנסה לחלץ מילים שאיבדו את דרכן במוחו של אדם פגוע. המילים אולי שם וצריך למצוא אותן. זה מתסכל לראות אדם שכוחו במילים ללא מילים. וצריך להפגין כל הזמן אופטימיות. כשמגיעה מילה שאבדה זה מתגמל לרגע, אבל הדרך עוד ארוכה. בסוף הוא ידבר. אולי. דורון מדבר בסופו של דבר, אבל גם אחרי שנים הדיבור איננו קולח ועשיר בהבעה כבעבר.

אבל אלה אינן רק המילים. הפגיעה הזאת שנקראת אֲפַאזְיָה ופוגעת בשפה ובדיבור באה כעסקת חבילה יחד עם המיפלגיה – פגיעה בפלג הגוף הימני. יד ימין איננה ממושמעת וכן גם הרגל. שוב אני רואה את עצמי מנסה להפעיל כפית או להביא ספל משקה אל שפתי. הדבר הכי טבעי ויומיומי פתאום דורש תכנון, ונכשל. הפגיעה היא תמיד בצד ימין, אין לי מושג למה. לפתע אני חושב על כך שאולי יש לי יתרון. אני ימני, אבל אני כותב ואוכל בשמאל כי בילדותי חיקיתי את תנועותיה של אחותי הגדולה. היא שמאלית והחיקוי פיתח מוטוריקה עדינה בידי השמאלית. אם אפגע, יכול להיות שלפחות אוכל לאכול במו ידי השמאלית ואולי אפילו למחות את קצות הפה ואת הנזלת. מכאן עד כתיבה הדרך עוד ארוכה, כדי לכתוב צריך שפה ומילים. ובכל זאת, לעדינה המטפלת בריפוי בעיסוק יהיה אולי קל יותר לקדם אותי. וגם למאיה הפיזיותרפיסטית.

דורון מספר על המלאכים שלו, אלה שבאים לשיר לו ולרומם את רוחו. הם נותנים לו כח לכל השבוע. אני רואה את עצמי בא לבקר, לעודד, לארח לחברה. הוא שמח מאוד לקראתי אבל נוכחותי מעייפת אותו. הוא נרדם. ומתעורר. אני מרגיש שנוכחותי כבר מעיקה ומבקש ללכת ואז הוא מתעורר לשאול למה כל כך מהר וכבר מתגעגע. אני כותב על מה שמספר דורון ובעצם מתאר את החוויה שלי עם אבי עליו השלום. בערוב ימיו איבד אבי מעט מצלילותו וכך נראו המפגשים איתו. אצל דורון נשר המצב שונה, הוא משתפר מיום ליום ויגיע עם הזמן לתפקוד מלא. כמעט. עם כמה עזרים וכמה הקלות. ויש אפילו סיכוי שנשוב לשמוע אותו ברדיו.

מצבו של דורון נשר משתפר לאיטו. הוא מגיע לשלב ההשלמה. כבר איננו מצפה שהכול ישוב לקדמותו. הוא מוכן לצאת לעולם אבל פוחד מאוד. לעולם שבחוץ אין סבלנות לנכים. זה גם לא כל כך קל להשלים עם ההגדרה העצמית כנכה. קשה לדרוש מאחרים להתחשב בנכות שלך. ובכל זאת הוא מתחיל להתמודד עם המציאות שבחוץ ואפילו לרכוב על אופניים לנכים ולנהוג במכונית שמותאמת לנכים.

הפגיעה של דורון נשר חמורה, אבל במערכות הטיפול והשיקום בבית לוינשטיין הוא פוגש גם את אלה שנותרו חסרי הבעה. הדרך שלהם תהייה ארוכה וקשה יותר ואין לדעת מה מצפה בסופה. אני יודע גם על כאלה שהפגיעה בהם הייתה פחותה, אבל זה לא ממש מעודד. פגיעות כאלה מגיעות ללא אזהרה ואין לנו שמץ של מושג אם ומתי נפגוש בהן. המחשבות שהספר מעביר בראש מטרידות מאוד. אי אפשר להמנע מלהציב את עצמך במקומו של הפגוע, במקומם של אוהביו ואהוביו וגם במקומם של המטפלים שפוגשים אותו ואת דומיו.

לקראת הסוף דורון נשר כבר שב לתפקד בקהילה באופן עצמאי פחות או יותר ובראשי מהדהד משפט הסיום של ההצגה המבול: "אחרי המבול החיים ממשיכים. אחרת."

אם אתם תוהים אם כדאי לקרוא את הספר כנראה לא העברתי כראוי את התחושה. זה איננו רומן בדיוני וגם לא בדיוק תיעוד אוטוביוגרפי. אפשר ללמוד מהספר הרבה, אך אין זה ספר לימוד או עיון. זה משהו אחר – סיפור החוויות של דורון נשר מרגע שנפגע ועד ליום כתיבת הספר. החוויות מסופרות בגוף ראשון ובזמן הווה. הכול קורה כאן ועכשיו – כמו בתיאטרון, בתיאטרון של החיים. ואנחנו צופים פעילים בהצגה של אומן במה ומסך ומאזינים לשדר רדיו שאיבד יום אחד את המילים יחד עם חלק מכושר התנועה.

הקריאה איננה קלה. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, מנוסח היטב, מחולק לפרקים ולסעיפים שמקלים על הקריאה ובכל זאת הספר קשה לקריאה. בזמן הקריאה המחשבות מתרוצצות, לפעמים בכאב, לפעמים בתקווה, לפעמים בצהלה בעקבות הישג ולפעמים בייאוש.

אני ממליץ לקרוא את הספר ולהפנים את מה שאולי ממתין מעבר לפינה. לקוות שזה לא יפגוש אותנו, להיות מוכנים נפשית לפגישה ולדעת שבסוף הדרך אפשר גם לצאת מזה לחיים מלאים ופעילים.

תהיו בריאים!

הוצאה לאור: אחוזת בית. תל אביב 2021, 308 עמודים.

אניגמה – סוד הצופן הגורלי – אורה מורג

קיבלנו הודעה שהספרייה העירונית עומדת להיסגר לקראת שיפוץ ועלינו להזדרז ולהצטייד בספרים למספר שבועות. הזמנתי מייד את הספרים שחיכו ברשימת הקריאה שלי באתר הספרייה. צליל הספרנית התקשרה להודיע לי שהספרים מחכים לי ושאלה בזהירות אם ברור לי שהזמנתי ספר ילדים. איזה ספר? – 'אניגמה – סוד הצופן הגורלי'. – בסדר גמור, אני מעוניין בספר.

באיזשהו זמן נתקלתי כנראה בשם הספר, הוא נשמע לי מסקרן והוספתי אותו לרשימת הקריאה. יהיה אשר יהיה, מעניין לראות כיצד מוצג לילדים סיפור הפיצוח של קודי ההצפנה של הנאצים.

אורה מורג כתבה את הספר בסגנון שמתאים לילדים בחטיבת הביניים – סגנון בהיר ומכבד בגובה העיניים שבשום פנים איננו מתנשא או מִתְיַלֵּד. הסיפור קולח ולהפתעתי אני מרותק לספר מתחילתו ועד סופו.

השנה היא 1943, מלחמת העולם השניה בעיצומה והידיעות על המתרחש באירופה מועטות. רמי הופמן, תלמיד כיתה ט' שגר בשכונת בת גלים בחיפה, מפגין כישורי מחשבה ולימוד חריגים. הוא ילד צנוע שאיננו מעוניין להתבלט, אך כישוריו הבולטים מדהימים את מוריו ואף את מנהל בית הספר. אביו של רמי נתקל בעיתון דיילי טלגרף בתחרות תשבצי היגיון שפרס נאה בצידה. רמי פותר את התשבץ בקלות ושולח את הפתרון. עד מהרה מתברר שהתחרות הייתה יוזמה של המודיעין הבריטי ומטרתה הייתה לגלות מוחות מבריקים במיוחד למשימות פיענוח צפנים.

רמי נשלח לבסיס צבאי בשם בְּלֶצְ'לִי פארק בפאתי לונדון ונרתם למאמץ המלחמתי כמפענח הודעות שהוצפנו על ידי הרייך השלישי – הנאצים – באמצעות מכונת ההצפנה אניגמה. מרי-אן, נערה בת גילו שכבר מעורה בתהליכים, מנחה אותו והאחראי עליו הוא לא אחר מאשר אלן טיורינג -ממציא מכונת טיורינג שהייתה הבסיס לתורת המיחשוב. רמי עובד עם צוות מצומצם של מיטב המוחות שהצליח המודיעין הבריטי לאתר למשימה זו וביניהם המרגל איאן פלמינג שכתב אחרי המלחמה את ספרי ג'יימס בונד.

רמי מתחיל לפענח צפנים והמידע שאליו הוא נחשף מספר לנו – קוראי הספר – על מלחמת העולם השניה ומנהיגיה, על מגבלות ההעפלה ועל ועידת ואנזה שבה הגדירו הנאצים ובראשם אייכמן את הפתרון הסופי לבעיית היהודים. רמי חושף את רשימת מחנות ההשמדה, את תוכניות הפעולה של מפקדי המחנות וכן את התקלות. בינתיים במצריים מתאמנת יחידת צעירים שהתנדבו ליחידת הצנחנים של הצבא הבריטי וביניהם חנה סנש.

הספר מגלגל לעינינו מידע אודות מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, ומוביל אותנו עד הפלישה לנורמנדי. הסיפורים מזכירים את בן גוריון, צ'רצ'יל, מונטגומרי וסטלין ומטפטפים למוח הקורא מידע היסטורי מסקרן בצורה מרתקת. לקראת סוף הקריאה חיפשתי במרשתת את סרטי המלחמה ההיא ששכחתי מזמן כדי לרענן את זכרוני. נראה לי שלפחות חלק מילדי זמננו שיקראו ספר זה יסתקרנו ויחפשו מידע נוסף שירחיב את אופקיהם.

הספר, כאמור, ריתק אותי, ואני כבר מזמן אינני ילד. עכשיו בכוונתי לצוד מדי פעם ספר נוסף מסדרת הספרים ההיסטוריים שכתבה אורה מורג. הקריאה מאוד מהנה, וברקע הסיפור הדמיוני לילדים, הקורא נחשף למידע היסטורי אמיתי ומדוייק ללא פשרות. זכור לי שקראתי בילדותי גיבובי סרק מוטעים בספר שהתיימר להיות מדע לילדים. כשגיליתי מאוחר יותר שהמידע שגוי הדבר חרה לי מאוד ואף העליב אותי. הספר של אורה מורג מספר מידע נכון שמכבד את הקוראים הצעירים ואיננו מקל ראש בתבונתם.

הקריאה קלה ונעימה, מותחת ומסקרנת – חוויה צרופה.
מומלץ בחום לילדים וגם למבוגרים כמוני.

בסוף הספר יש פרק: 'מילה מאת ההיסטוריון' על אניגמה ועל שאר ההשתלשלויות שמוזכרות בספר ואחריו פרק שמסביר בצורה פשוטה ונכונה מהי הצפנה.

הוצאת משכל, ידיעות אחרונות וספרי חמד 2007. עריכה: אמנון ז'קונט, עפרה גלברט.
338 עמודים עם אותיות גדולות ושורות מרווחות.

אוצר הטֶמפְּלֵרִים – סטיב בֶּרִי

מסדר הטֶמפְּלֵרִים – האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה – נוסד בשנת 1118 ופעל במהלך מסעי הצלב. זה היה מסדר של נזירים-אבירים. כנזירים הם היו מנועים משפיכת דמים, וכאבירים הם היו מצווים להרוג הכופרים. זו איננה הסתירה היחידה בהגדרתם. כללי המנזר שלהם דרשו צניעות על סף הסגפנות אך לא התנגדו לצבירת רכוש וממון כל עוד אלה מופנים למטרות חיוביות.

אוצר הטמפלרים - סטיב ברי

אנחנו פוגשים את קוטון מאלון כאשר הוא מחכה לסטפני בכיכר הויברו פלאס בקופנהגן – דנמרק. קוטון הוא בעל חנות ספרים עתיקים בסביבה מזה כשנה. לפני כן היה סוכן שטח במדור מגלן במשרד המשפטים של ארה"ב שאותו ניהלה סטפני נֶל. סטפני הגיעה לקופנהגן במטרה לרכוש ספר מסוים במכירה פומבית וחשבה לנצל את הביקור לפגישה עם קוטון, אלא שהתרחשויות מפתיעות שיבשו את תוכניותיה.

מתברר שיש אנשים אחרים שמעוניינים בספר שרצתה לרכוש, וכן בספר שהיה כבר בתיקה. אותם אנשים קשורים למסדר הטמפלרים והם יעשו כל שביכולתם, אפילו במחיר סיכון חייהם, כדי להניח ידיהם על הספרים הנכספים.

בינתיים, במנזר פונטיין שבפירינאים הצרפתיים, גוסס נשיא מנזר הטמפלרים. הסֶנֶשַאל, עוזרו של הנשיא, מלווה אותו בימיו האחרונים ומקבל ממנו הוראות אחרונות כהכנה להסמכתו לנשיאות המנזר. תוך זמן לא רב נגלה שגם תוכנית זו משתבשת. בטרם מתגלה לאבירי המסדר דבר מות נשיאם, הסֶנֶשַאל לוקח מספריית המנזר שני ספרים. גם ספרים אלה מבוקשים מאוד על ידי אלה שחומדים את הספרים שבדנמרק.

מסדר האבירים העניים עשיר מאוד ולא ברור מאין נובע העושר. סביב מסדר הטֶמפְּלֵרִים נרקם לאורך מאות שנים סיפור אודות אוצר מסתורי שמקומו נשמר בסוד על ידי נשיא המסדר ומועבר מנשיא לנשיא. הנשיא העשרים ושניים – ז’אק דה־מוליי – הוצא להורג בעינויים על ידי האינקוויזיציה בשנת 1308 במצוות מלך צרפת פיליפ הרביעי. הרצף הנשיאותי נשבר והמידע אודות מיקומו של האוצר לא עבר אל הנשיא הבא. נשיאי העבר השאירו רמזים וכתבי חידה שיכלו להצביע על מקום האוצר, אך לשם כך יש צורך לגלות את הרמזים ולפענח את הצפנים.

אחוזת הטֶמפְּלֵרִים נמצאת ברֶן־לֶה־שאטוֹ במחוז לַנגֶדוֹק בפירינאים הצרפתיים. כומר קהילת רֶן־לֶה־שאטוֹ בשנים 1853 -  1917, האב בֵּרֶנזֵ'ה סוֹניֶיר, גילה רמזים למקומו של האוצר באבנים החקוקות של לַנגֶדוֹק ובספרים עם כתבי חידה. סוֹניֶיר השקיע ממון רב בבניית דֹומֶן ד'אבֶּה סוֹניֶיר – נחלת האב סונייר – ובהחבאת הרמזים במקומות הכי לא צפויים. עלילת הספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' מאת סטיב בֶּרִי עוסקת רובה ככולה במרדף אחרי הספרים. כתבי החידה בספרים עשויים לסייע בפיענוח הרמזים שחקוקים באבנים בלַנגֶדוֹק ולחשוף את מקום האוצר. קוטון מאלון וסטפני נֶל מנסים להציל את הספרים, ומולם קבוצות אחרות שנלחמות על אותם ספרים. הסֶנֶשַאל מצטרף אליהם, ואיתו אנשים נוספים שמדי פעם עובדים ממחנה למחנה עד שלא ברור מי יכול לבטוח במי.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

חיפשתי ספרים נוספים שכתב סטיב בֶּרִי ומצאתי בספרייה העירונית מספר ספרים עם סטפני נֶל וקוטון מאלון. הוספתי אותם לרשימת ההמתנה שלי בספרייה.  הספר הנוכחי תורגם על ידי אינגה מיכאלי שתירגמה גם את הספר המבוך מאת קייט מוס. התרגומים שלה חביבים עלי. הספרים הבאים תורגמו על ידי שלושה מתרגמים שונים. צר לי על כך שאינגה מיכאלי לא תרגמה את כל ספרי הסדרה.

אחוזת הטֶמפְּלֵרִים ברֶן־לֶה־שאטוֹ היא אתר תיירות שוקק. קסמו של אתר התיירות הוא במיתוסים שסובבים אותו וכל גילוי אמיתי עלול לנפץ את האגדות או לחשוף מידע שיפחית מערכו התיירותי. מסיבה זו התקינה הנהגת הכפר בכניסה לאתר הודעה שאוסרת לבצע חפירות באזור. לא רחוק מהאחוזה, בעיירה קָרקאסוֹן, נמצא מתחם תיירות דומה שבו מתרחשת עיקר עלילת הספר המבוך מאת קייט מוס. גם הספר המבוך עוסק במאבק להשגת שלושה ספרים שבהם חבוי סוד. נראה לי שביום מן הימים אֶטְוֶה לעצמי טיול בין כל האתרים אפופי הסודות והמיתוסים במחוז לַנגֶדוֹק. האתרים הללו לא ניזוקו במלחמות הדורות האחרונים והם שמורים היטב למטרות תיירות. בינתיים התחלתי להכין לי מפות גוגל של האזור. חלק מהמקומות במפות אינם קיימים במציאות, אך מרביתם קיימים ומצפים לתיירים.

The Templar Legacy – Steve Berry – 2007
אוצר הטמפלרים – סטיב ברי
מאנגלית: אינגה מיכאלי | עריכת תרגום: איילת קמאי | עיצוב עטיפה: דוד כהן
הוצאת מטר 476 עמודים 2008

פליאה – צרויה שלו

שמעתי בתוכנית רדיו על הספר החדש של צרויה שלו – פליאה. לא זכרתי מה נאמר שם אבל השם נחקק בזכרוני אז הזמנתי אותו בספרייה.

הספר כתוב בלשון עשירה מאוד בדימויים ובמטאפורות. מרבית הספר עוסק בהגיגים ובמחשבות של גיבורותיו. הפרק הראשון מספר על מחשבותיה של רחל בגוף שלישי. זה איננו מונולוג אלא תיאור של ההגיגים שנותנים רקע לקשריה עם מנו. הפרק השני מספר על מחשבותיה של עטרה בגוף שלישי וכמו בקודמו אין זה מונולוג אלא תאור של ההגיגים בעת התרחשות פעולותיה. כך הלאה, הפרקים מספרים לסירוגין על מחשבות שתי גיבורות הספר ותמיד מראות עיניה של המספרת היודעת כל.

פליאה - צרויה שלו

בפרק הרביעי אני מבחין שמחשבותי נודדות מהספר והלאה. סופר כמה דפים נותרו עד סוף הפרק – יותר מדי. חוזר מעט ומנסה להתרכז ושוב סופר דפים. שוקל אם להפסיק, אבל אינני נוטה לנטוש ספרים שכבר התחלתי לקרוא – אולי יתרוממו בהמשך. יש לי הרגשה כאילו אני מציץ לרכילות של זרים, כמו בתוכניות ה"מציאות" בטלוויזיה. ההרגשה איננה נעימה ואני ממשיך, עדיין יש יותר מדי דפים עד סוף הפרק. עולה בראשי המחשבה שיש כאן הרבה מילים ומעט תוכן.

אני קורא משפטים מורכבים וארוכים לעייפה – משפט שבתוכו פסוקית ובתוכה פסוקית וכשמגיעים להמשכו לא ברור למה מתייחס ההמשך. אני פונה אל קדמת הספר לראות אם הספר עבר עריכה. כן – יש עורכת. אני תוהה אם הסופרת קיבלה את הערות העורכת או שמא העורכת אוהבת משפטים שסובכו שלא לצורך, הרי קל מאוד לסדר את המשפט בצורה ברורה ללא התחכמויות תחביריות. ואולי דווקא בהתחכמויות אלה גאוותן. אני אוהב ספרים קשים להבנה דוגמת זה שקראתי לפני ספר זה, אבל אני רוצה שהקושי יהיה תוכני ולא תחבירי. ומאחר שאני בדפי הפתיחה אני מבחין ששם הספר באנגלית הוא FATE שמשמעו איננו פליאה אלא גורל. אולי לא ירדתי לסוף דעתה של הסופרת.

אני כבר בפרק השביעי, ממתין להתרחשות, אבל בינתיים יש רק רקע ללא נושא. האמנות שלי היא צילום ואני חושב בתמונות. כאשר שוב נודדות מחשבותיי אני חושב על כך שהרקע עמוס בפרטים עד שלא ברור מהו בכלל הנושא. הפרק מסתיים במילים אלה: "אולי משום כך יידרדרו השברים מפיה בהולים, מבולבלים, מילה דורכת על מילה, מתקדמת ונסוגה, אבל היא תמשיך, לא תחסיר דבר, כל פרט ופרט עליה לספר, אין אחד חשוב ממשנהו, אין עיקר ואין טפל ואין פשר." כן, כל זה משפט אחד, יש רבים כאלה בספר ואף מורכבים יותר. נראה לי כאילו מילים אלה מתארות את הפרק שקראתי כרגע. אם לכך כיוונה הסופרת – היא הצליחה, אבל אותי כקורא היא התישה עד כדי כך ששקלתי פעם נוספת להניח לספר ולעבור הלאה.

המחשבות נודדות. אני גומר לקרוא עמוד שלם ומגלה שאין לי מושג מה קראתי. שב לתחילת העמוד וקורא שנית, וממשיך. זה קורה שוב ובסיום אחד העמודים שנדדו בו מחשבותיי אני מחליט לא לשוב לראש העמוד, להמשיך, ורק אם ארגיש שהחסרתי משהו לשוב. מתברר לאחר מספר עמודים כאלה שלא הרגשתי שהחמצתי משהו.

שמעתי שיחה עם מורה לפיתוח קול שסיפרה על זמרות שמתרפקות על יפי קולן ושוכחות שיש לשיר גם תוכן. נראה לי שהסופרת מתמוגגת מיפי הניסוחים, הדימויים והמטאפורות עד שהתוכן הסיפורי אובד בתוך כל היופי הפיוטי הזה.

אלה שנהנים מיופי מילולי גם אם התוכן דליל משהו יקראו את הספר בשקיקה.
אלה שמחפשים את הסיפור, כמוני, עדיף להם שיחפשו ספר אחר.

הוצאת כתר 2021; 277 עמודים

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

בועז שעשוע, בחור ממוצא כורדי בן 33, תלמיד תואר שני בהיסטוריה, גר בדירת שותפים בתל-אביב ומטפח אובססיה תמוהה לחקר שואת יהודי פולין. גם לו עצמו לא כל כך ברור כיצד התגלגלה סקרנותו כבר בימי בחרותו לסיפורי הגטאות ומחנות המוות. הספר מוזר ומסקרן כבר מדפיו הראשונים. השפה מליצית משהו והדימויים נודדים לעומקי התכונות והחוויות של נושאי הסיפור. פריז בוגדנית, שדי הנפש מצווחים והשמש מתנפצת בין עלי הגפן לאלפי קריצות צהובות של אור. ברגע הראשון הקריאה איננה זורמת, הלשון הציורית-פיוטיות שזולגת מבין השורות מקשה על הקריאה ומשובבת את נפשי. כעבור מספר עמודים אני מסתגל אל הסגנון ולפעמים תופס את עצמי מלהג בלשון דומה. כבר התרגלתי לסגנון ובפרק הרביעי הסיפור מדלג אחורה ליום סתיו עגמומי של שנת 1739 ועימו גולשת גם השפה ללשון סיפורים ארכאיים.

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

אני מתוודע אל מיודענו בועז לפני מדפי הספרייה בתחנת הרכבת של חוף הכרמל בחיפה. השם יוסי אבני-לוי צד את עיני ואני נזכר בספר איש ללא צל מפרי עטו שקראתי לפני למעלה מעשור. אני קורא את מה שכתבתי על הספר כאן בתרבות הפנאי ובשורה השנייה נתקל במשפט 'עם תחילת הקריאה חשתי כאילו הזדקפה קומתי ואויר פסגות רענן נושב על פני. הסגנון, הקצב, השפה… עונג צָרוּף'. מעלעל קלות בעמודים הראשונים ומשועשע מדמותו של הבחור הכורדי שמתגעגע לפולין הכבושה. הרכבת תיכף מגיעה. אני תוחב את הספר לתרמילי ועולה לרכבת.

הספר מפליג בין עלילות מוזרות לבין חוויות מוזרות אף יותר, חלקן אמיתיות ורבות מהן דמיוניות, כאילו חדרו אל ראשיהם של האנשים ממקורות עלומים מימים אחרים. אנחנו פוגשים לאורך מסעו של בועז מגוון מעניין של דמויות וכמעט בכולן חבויה מוזרות כלשהי. ובין פרקי עלילות בועז צצים סיפורי ההוללות של משיח השקר יעקב פראנק שפרע את כל מגבלות המוסר והוביל כת של יצרים וזימה שיביאו על פי תורתו אל הגאולה.

אנחנו פוגשים את יעקב פראנק גם במחקריה של שלומית – אשתו של קפלושניק מנהל הארכיון בוורשה. השמות בספר מסבכים לי את קצב הקריאה. אני שב הרבה פעמים לאחור להיזכר מי הוא מי. מלבד בועז, שלומית ויעקב, כמעט כל השמות בעלילה פולניים לתפארת. אני מתבלבל בין קפלושניק, קובאלסקי, שימאנסקי ורומקובסקי, גרושקה ואגניישקה, פיוטרק וסטאשק. רק לקראת אמצע הספר אני מסתגל אל שמות דמויות המפתח.

הספר מרתק ומסקרן. לכולם יש סודות ולחלק לא מבוטל מדמויות המפתח יש חזיונות מוזרים וחזונות נשגבים. גם סיפורי חשקים, תאוות, בגידה וזימה לא חסרים בספר 'שירת החטאים' מאת יוסי אבני-לוי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

בשום פנים לא הייתי מוותר על קריאת ספר זה, ויכול להיות שארצה אף לשוב אליו.

מצד שני, הספר אמנם רומן, אך אין הוא קל לקריאה וזורם. התמונות מתערבבות ולפעמים צריך לקרוא מספר שורות עד שקולטים שמדובר בדמות אחרת מזו שציפינו לפגוש בהמשך לפסקה הקודמת. לדעתי – הספר שווה בהחלט את המאמץ ומספק מאוד.

עכשיו הספר יכול לחזור למדפי הספריה בתחנת הרכבת.

לא מובן מאליו – ורדה רזיאל ז'קונט

הספר 'לא מובן מאליו' ניבט אלי מעומקי המדף כששלפתי ספר חזיתי. כן, הספרים ניצבים על מדפי ספרייתנו בחנייה כפולה. אין לי מושג כיצד הספר הגיע לשם. לא זכור לי שקניתי או שאלתי אותו. גם אשתי לא ידעה לפתור את התעלומה. הספר נראה חדש לגמרי, כאילו לא קראו בו מעולם. אני מעלעל קלות, קורא את גב הכריכה ואת ההקדמה ומבין שמדובר כאן בלקט של כתבות שנכתבו למוספי העיתונים 'ידיעות אחרונות', 'את' ו'חדשות'. ההקדמה פותחת במילים: "הרשימות שנבחרו לספר זה עוסקות בצדדים הפחות שגרתיים והפחות מובנים מאליהם של יחסינו עם עצמנו ועם העולם". זכורות לי תוכניות הרדיו של ורדה רזיאל, וכמובן העצה שמזוהה איתה: "תזרקי אותו". נראה לי שזה עשוי להיות מעניין. אני מחליט לקרוא.

לא מובן מאליו - ורדה רזיאל ז'קונט

הספר קל מאוד לקריאה, הוא מורכב מפרקים קצרים שאינם תלויים זה בזה וכתובים בלשון דיבור פשוטה וברורה. תוכן העניינים מציג בפנינו שישה מקבצי רשימות – א. מורכבויות; ב. יחסי אנוש; ג. זוגיות; ד. במשפחה; ה. התפתחות ויצירה; ו. אני כמשל. אפשר לקרוא בספר בכל סדר שמתאים לנו. אני מתחיל מההתחלה.

הרשימות עוסקות בעניינים שקשורים לשגרת החיים ומתארים בעיות ודרכי התמודדות. חלק מהתאורים מתאימים במידת מה לחוויות שמוכרות לי ורובם עוסקים בצרות של אחרים שאינן נושקות להתנהלות חיי. הרשימה 'בין הקטנוני לעקרוני' מדברת על ההתייחסות אל קו הטלפון המשפחתי בדירה. מה? זה נראה לי ארכאי משהו. אני פותח את דף נתוני הספר ומגלה שהוא נכתב בשנת 1998 ומלקט רשימות מן העבר. עכשיו אני נזכר שהעיתון 'חדשות' נסגר לפני כשלושים שנה.

אני ממשיך לקרוא ומוצא את מרבית הרשימות מעניינות. כנראה ההתנהלות האנושית בחלק מתחומי החיים לא השתנתה באופן קיצוני, אבל במרבית התחומים מה שהיה אז איננו דומה למה שקורה בימינו. השינוי הבולט ביותר הוא בתחום יחסי החיזור והזוגיות שקיבלו תפנית משמעותית במהפכת ה"מי טו". הרבה מהמצבים שמתוארים בפרק 'זוגיות' נראים לי בלתי אפשריים בימינו.

הרדיו משמיע ברקע פרסומת ושומעים בה את ורדה רזיאל ז'קונט קוראת "… אז תחליפי אותו!…". אני תוהה אל מי זה מדבר, הרי תוכניות הייעוץ הרדיופוני שלה חלפו לפני זמן רב. אבל הפרסומת מושמעת כל שעה. אני מחפש ברשת ומגלה תוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 103. התוכנית איננה דומה לתוכניות הייעוץ הותיקות שלה. כיום מתמקדת ורדה בשיחות עם מומחים במגוון נושאים. לא נראה לי שהדור הצעיר מזהה אותה עם ההכרזה ההיא. כנראה הפרסומת פונה לבני הדור הותיק יותר.

הספר מתאים היטב להגדרה של ספר מילוי בטור מגדיר הספרים שלי שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים. "ספר שמורכב מקטעים קצרים בני עמודים בודדים…". ספר מילוי יכול להמתין בתיק או על המדף מוכן לשליפה בכל רגע לקריאת קטע אקראי. קראתי את הספר עד סופו. בפרק זוגיות דילגתי על מספר קטעים שכבר מפתיחתם היה ברור לי שאינם מתאימים לעולם שאני מכיר.

הוצאת כתר 1998; 288 עמודים

מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות

באחד מביקורי האחרונים בחנות גולדמונד ספרים יד-שניה אני מגלה על מדפי המציאון העשיר שבקומה השניה את הספר 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות'. לא שמעתי עד כה על קיומו של הספר בן העשרים וחמש שנים והוא מסקרן אותי. משלם מחיר מציאון – עשרה שקלים חדשים – ופונה לדרכי הביתה עם הספר בתיקי.

הספר, ממש כפי שמעיד עליו שמו, הוא מדריך לכתיבת שירים – כן, ספר לימוד, אפילו עם תרגילים. כבר בתחילת הספר אני לומד דבר יסודי, לכאורה מובן מאליו, שמשום מה לא נתתי עליו דעתי עד כה. אומנויות שונות מיועדות לחושים שונים. ציור ופיסול נועדו לעיניים, מוזיקה ושירה נועדו לאוזניים, תיאטרון גם וגם וכן הלאה. שירים יש שנועדו לקריאה שקטה – כלומר לעיניים, ויש שנועדו לשירה או לדקלום – כלומר לאוזניים.

בבית הספר לימדו אותנו, לפחות בזמני, מהו חרוז ראוי בשירת משוררי ספרד. רבים מכירים אותם היום כשמות הרחובות שחוצים את תל אביב לאורכה – אבן גבירול בואכה יהודה הלוי. הם לימדו אותנו:
לא תחרוז שור בחמור.
הבא את השור אל ארץ המישור
ואת החמור אל הר המור.

בימיהם העברית לא הייתה שפה מדוברת. הם כתבו בשפה שקוראים בעיניים ולכן המשקלים והחרוזים בשיריהם נועדו לעיניים בלבד. בינתיים קמה השפה העברית לתחייה והיא מדוברת במחוזותינו על כל לשון. היום זוהי שפה שנועדה לשמיעה. נכון, גם כשאנחנו קוראים את השירים חרישית אנחנו שומעים את צליליהם מהדהדים בראשינו. לכן צליל התנועה האחרונה חשוב מההקפדה על החרוז הנראה לעין.

אין לי כוונה להמשיך וללמד כאן את מה שיורם טהרלב מלמד בספרו. אם יש לכם עניין ללמוד ממנו כיצד כותבים שירים נסו להשיג לכם עותק של הספר. זה לא פשוט, אפשר להשיג אותו רק בחנויות יד שניה, אבל בהחלט שווה לדעתי לשים עליו יד.

הספר קצר ובעיקר טכני. מאה עמודים ראשונים מלמדים אותנו על חרוזים, תבניות, משקלים וכן על דימויים, מחאה וסגנון. יתרת שלושים ותשעה העמודים מלמדים על כתיבת מקאמות – היום קוראים לזה שירה מדוברת. חלק זה פחות מדבר אלי. כאן לומדים דבר אחד שחשוב מאוד בעיני – לא להתבזות. אני חווה לפעמים מעמדים שבהם מוקראת ברכה מחורזת מביכה וארוכה עד אין קץ. יורם טהרלב מקדים שני צעדים ראשונים לכתיבה – החלטה ואיסוף מידע. בשלב ההחלטה חשוב לוודא שהקהל מתאים להקשבה, מעוניין בה ויודע עברית במידה מספקת. חשוב מאוד לוודא שגיבורי האירוע מעוניינים בכלל בתרומה שירית לאירוע שלהם. בשלב איסוף המידע חשוב לעשות תחקיר מעמיק ולדעת שהדברים הנאמרים נכונים, גלויים ואינם מביכים, קשים או פוגעים ברגשות השומעים.

הספר יצא לאור בשנת 1997 והדוגמאות בו מגיעות משירים קדומים יותר. במאה הקודמת התפרסמו הרבה מאוד שירים מאוד "גבריים", כאלה שמחפיצים נשים. בימינו לא יעלה על דעתו של אף אחד לכתוב שירים כמו רחוב פנורמה או אין כמו יפו בלילות של חיים חפר, ואפילו לא שיר כמו אהבת פועלי בניין של נעמי שמר.

בסיום כל הדרכה, ולפעמים גם באמצעה, יש תרגיל. אני עונה על כל התרגילים ואני מפתיע את עצמי. אני הרי יודע מהן דעותי, ובכל זאת כשאני פונה לכתיבת התרגילים אני מגלה שדעותי מתפרצות החוצה בצורה בוטה משצפיתי. בחלק מהתרגילים עלי להחליף את הפזמון של שיר קיים. הנה שתי דוגמאות:

בדרך התבור ביוטיובהפזמון של השיר בדרך התבור הוא

במקור מאת בנימין אביגל –
ומיני אז נגלה לי רז
כי זה שבמשעול דהר את לבבי שבה.
   

בתרגיל שלי –
אלף פעמים אמא לי אמרה
להזהר מאלה שעוזרים לי בלי סיבה

הפזמון של השיר סימונה מדימונה הוא

במקור מאת חיים שלמוני –סימונה מדימונה ביוטיוב
בי יוקדת אהבה
לשחורה ולנאוה
וליבי לה רון ירונה
לסימונה מדימונה.

בתרגיל שלי –
עד היום היא לא שמעה
על פושעים בערבה
היא שותקת מפחדת
מחוקרי המשטרה

שולי חלק מדפי הספר מקושטים באמרות שפר של המשורר. הנה שתיים מהן:

שירים יוצאים מהלב
גרֶפצים יוצאים מהבטן

כדי לכתוב –
אינך צריך לחיות בנוף פסטורלי,
אינך צריך להיות לא נורמלי,
אינך צריך אהבה משוגעת –
אתה צריך מעט כשרון
והרבה משמעת

למדתי מהספר 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות' לא מעט ונהניתי מאוד מהלימוד. הדבר העיקרי שלמדתי הוא להתאים את החריזה ואת המשקל לשמיעה.

אני ממליץ לכל מי שרוצה לכתוב שירים לקרוא ספר קצר זה ולעשות שיעורי בית.


ברוכה את עינבל ויסמן

אפתח בגילוי נאות – תכונות היסוד שלי רחוקות מהנדרש ממכשפה, דבר שעלול לפגום בחוויית הקריאה שלי. משהבהרתי נקודה יסודית זו אפשר להמשיך לקרוא.

כשהזמנתי את הספר 'ברוכה את' היו לי ציפיות ברורות. קראתי עליו בבלוג תופרת חלומות של עינבל ויסמן. חשבתי שהספר חולק איתנו עצות בדבר צמחי מרפא. מבחינתי זה כבר מספיק, הנושא מסקרן אותי והמידע ברשת מבלבל ואף סותר את עצמו. מהבלוג של עינבל הבנתי שדבריה מבוססים על ניסיון אישי, על ידע מעשי חובק דורות וכן על ידע מדעי שרכשה במסגרת לימודי הביולוגיה.

ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי - עינבל ויסמן

בטרם קיבלתי את הספר הפרק הראשון התפרסם בבלוג. קראתי והבנתי שיש בספר סיפור אוטוביוגרפי מעניין. בשורה הרביעית של הפרק הראשון כתוב 'נולדתי עם זיכרונות'. אני ספקן מטבעי. כוונתי לספקנות מדעית, אין לי בעייה עם אמונות, רק עם עובדות מדעיות. יש בספר סיפור אישי עשיר במחשבות ובדעות, כלומר יש להתייחס אליו כאל ספרות יפה ולא רק כאל מקור מידע כפי שסברתי מלכתחילה. מצויין! נראה שמצפה לי חווית קריאה הרבה יותר מרתקת. כחובב אומנויות הבמה ואומנויות שמספרות סיפור, פיתחתי את מיומנות הַשְׁעָיַת הַסָּפֵק [Suspension of disbelief] שמאפשרת לי להפיק הנאה מכל דבר בלי לערב שיפוטיות.

הספר 'ברוכה את' פונה אלינו בלשון נקבה כי הוא מיועד לכל מי שרוצה להיות מכשפה. פעם ראשונה שאני חווה את חוויתן של כל דוברות העברית שפונים אליהן בלשון זכר דרך שגרה. נתקלתי אפילו בתרופות לעניינים נשיים שדף המידע שלהן מכיל הוראות בלשון זכר.

תוכן העניינים בספר מפורט ביותר. יש בו פרקים סיפוריים שמעורבות בהם עצות לשיפור הבריאות וחוויית החיים, ויש פרקים בנושאי ריפוי ורוקחות עשירים בסיפורי חוויות. הספר הוא גם מדריך לשימוש בצמחי מרפא וגם ספר קריאה מעניין. אין זה ספר קריאה מהסוג שקוראים פעם אחת וגונזים. זהו ספר מדף – כזה ששבים אליו מידי פעם להיזכר מה עושה צמח זה או אחר ומה הייתה החוויה שבצידו. תוכן העניינים המפורט מקל לשוב ולקרוא דברים שכבר קראנו.

קריאת הספר איטית מאוד, כמעט כל דבר מעורר בי אסוציאציות מתחומים אחרים וגורם למחשבותי לנדוד לחוויות פרטיות שלי. החוויות שמתוארות בספר מסקרנות ומרתקות. אחד הסיפורים מִתַּרְגֵּם במחשבותי למחזה. במחשבה שניה אני מבין שהוא מתאים יותר להיות תסכית. אולי אנסה פעם לעבד אותו לתסכית, רק בברכת המחברת כמובן, אין לי עניין להסתבך עם מכשפה.

מרבית העצות בספר יכולות להיטיב גם עם "לא מכשפות" אך יעילותן לא בהכרח שלמה. בפרק על חסת המצפן, למשל, כתוב במפורש ל"לא מכשפות" חליטה זו תעזור לישון היטב גם כשיש שיעול קשה. למכשפות – החליטה תועיל להקלה ותאפשר שינה עם חלומות ומסרים. אני לוחש לעצמי 'מי יתנני מכשפה' אבל אינני מוכשר לתפקיד מעצם בריאתי. תאמרו 'הֱיֵה מכשף'? מכשף איננו מכשפה, אפילו לא דומה. אולי מלבד המכשף אריה מְזַמֵּן הגשם.

האיור איננו לקוח מהספרהספר 'ברוכה את' שופע עצות שימושיות ומאוייר בציורים של צמחי המרפא. גם הציורים הם של המחברת – עינבל ויסמן. לפני שקיבלתי את הספר כבר התנוססה על אדן אחד החלונות בביתי אדנית עם צחנן הגינות שקראתי על סגולותיו בהרחקת יתושות בבלוג תופרת חלומות. חיפשתי את הצחנן בספר ולא מצאתיו. בקטע 'ערכת נסיעות' מוזכר 'ציטרונלה שמן אקליפטוס' לדחיית חרקים. כדאי אם כך לקרוא בספר ובמקביל להעזר גם בבלוג. חלק לא מבוטל מהספר עוסק בענייני נשים. יש בו עצות כיצד להשתמש בצמחי מרפא להקלה על מצוקות שכרוכות במחזור, בלידה, בהנקה ובדומיהם. מצאתי פה ושם ברשת עצות בתחומים דומים, אך לא מצאתי בשום מקום עצות בענייני גברים, כאילו לגברים אין בעיות. אני מניח שהסיבה היא שגברים "משחקים אותה גיבורים" ואינם חולקים את מצוקותיהם עם הסביבה. חבל.

מדי פעם המספרת נדמית להיות מוזרה, אבל היא חוגגת את מוזרותה. מבחינתה, אלה שאינן רואות וחושבות כמוה הן המוזרות. מתחיל להתנגן לי בראש 'רק אני ואנוכי נורמאלי מכולם', זה קורה אחרי הפגישה עם אנה בל בפרק 'חולמת'.

הספר נמצא בידי כבר שלושה חודשים ועדיין לא מצא את מקומו על המדף. הוא מונח עם הספרים שאני קורא ואני שב ומעלעל בו כמעט כל יום.

הוצאת אדמה, 2021, 256 עמודים.
קישור לרכישה ישירות מהמחברת

לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים? – עוזי וייל

נתחיל מהסוף – זה לא ספר לימוד, לא תדעו בתום הקריאה לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים. ועכשיו להתחלה. ספר קצר וכייפי. קריאה קלה ונעימה, מסקרנת ומרתקת. חמישים ושבעה פרקים קצרצרים – מחצי עמוד עד שלושה עמודים גג. מאה תשעים וארבעה עמודים, אותיות גדולות, שוליים רחבים. קל מאוד לעצור, כל רגע מסתיים פרק. אי אפשר לעצור, תמיד יש עוד פרק קצר ומסקרן שקל מאוד לגלוש אליו.

הספר יצא לאור לפני עשרים וחמש שנים, בשנת 1996. עד ספר זה עוזי וייל כתב סיפורים קצרים ומערכונים. זהו הרומן הראשון שלו והוא נראה במבט ראשון כעוד ספר של סיפורים קצרים. אגב – את סיפוריו הקצרים לא קראתי עדיין, אבל ראיתי את "החמישיה הקאמרית" בזמנה, כך שככל הנראה נחשפתי ללא מעט ממערכוניו.

פרק ראשון ובו מסופר על גבר בודד שנחת בשדה התעופה. בפרק השני מתוודעים למועדון הימורים בשכונת התקווה – אין קשר לגבר מהפרק הראשון. הפרק השלישי מספר לנו על אדם זקן מאוד בואדי חביז בגליל – אין קשר לגבר ולמועדון ההימורים. כך מדלגים הפרקים בין שלושה סיפורים. אל דאגה, כפי שכבר ניחשתם הסיפורים יפגשו בהמשך הדרך.

אנחנו פוגשים את נטאשה ואת מוריס. שניהם מתים. שניהם חיים מאוד בזכרונם של מי שהכירו אותם. הם מאוד משמעותיים, בעצם – הם מובילים את חייהם של אלה שחיים. והסיפורים של החיים ושל הזכרונות מרתקים ומפתיעים. אין שום סיבה לחפש היגיון בשום דבר, זה רק יבלבל אתכם – פשוט לזרום עם הסיפורים שמתחברים לסיפור בכיף.

אני רוצה לקרוא עכשיו את ספרו הקודם של עוזי וייל: 'ביום שבו ירו בראש הממשלה: סיפורי אהבה'. הספר כבר איננו בספריה העירונית, כל העותקים כבר במעמד של "לא ניתן להשאלה (בלאי, אבד)". נראה שחרשו את כל עותקי הספר ההוא לא מעט בזמנו. את הספר 'לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים?' רכשתי בעשרה שקלים במציאון של גולדמונד ספרים בחיפה במצב מצויין. מצאתי את הספר 'ביום שבו ירו בראש הממשלה: סיפורי אהבה' באתר של סיפור חוזר. אני מניח שתקראו עליו כאן בזמן כלשהו.

בית גרמני – אנט הס

שלא כמנהגי אתחיל מהסוף.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

חברתי לחיים סיימה את קריאת הספר. היא מעבירה אותו אלי עם המלצה. אני מתחיל לקרוא. אני כבר בעמוד עשרים ועדיין אין התפתחויות. אני שואל בזהירות את אשתי שתחיה מה אורך האקספוזיציה, בינתיים רק מציגים דמויות והתנהגויות. תעבור את זה, הספר מאוד מעניין – כך היא. אני ממשיך. יש התרחשויות יומיומיות, לא משהו שמרמז על התפתחויות מסקרנות. מידי פעם מבליח לתוך הסיפור משהו שנראה תלוש מסביבתו, מנסה לומר משהו סתום.

בעמוד 14-13 כמחצית העמוד מוקדשת לתאור פרטני של פירמידת חג המולד שמסתובבת על הארון. עיסוק היתר באביזר זה חריג לסביבתו, לא ברור למה עוסקים דווקא בתאורו בסעודת החג עם הארוס בפוטנציה. בעמוד 21 אותו ארוס חושב לעצמו 'בעוד רגע יתפוגג הזיכרון'. איזה זיכרון? מה עובר במחשבתו? המשפט הסתום נזרק על דפי הספר ללא הסבר. חלק ממחשבות שאר הנפשות הפועלות כאילו מגיחות מאי-שם ללא קשר למה שמתרחש כרגע וכך גם חלק מהתנהגויותיהם.

השפה איננה נוחה לי, יש לי הרגשה שהמתרגמת נצמדה בנאמנות רבה למקור, והתחביר הגרמני השפיע גם על הנוסח העברי, עם משפטים ארוכים שסיומם הופך לפעמים את משמעותם. העלילה מתחילה להתפתח. אווה – מתרגמת צעירה מפרנקפורט – היא הגורם שמקשר בין הסיפורים. הארוס שלה בא ממשפחה עשירה עם היסטוריה ענפה שחלקה איננו גלוי. לאחותה יש אירועים מוזרים ולא לחלוטין פתורים בבית החולים לילדים שבו היא עובדת. הוריה מציגים חזות של משפחה מתפקדת, אבל גם אצלם יש דברים שאסור לדבר עליהם – הם לא קיימים – לא היו ולא יהיו. אפילו האח הקטן שטפן חווה מיני חרדות לא מוסברות. הדברים נשארים סתומים לאורך זמן. מידי פעם מבליח פרט מידע ששופך אור חלקי על משהו ועדיין משאיר את מרביתו בערפל.

אווה מוזמנת לתרגם עדויות בבית המשפט מפולנית לגרמנית. עיקר עיסוקה היה בתרגום ענייני חוזים, אבל הפעם הזמינו אותה לתרגם דברים בתחום שאיננה מתמצאת בו – פשעי מלחמה בני כעשרים שנה. אחרי המפגש הראשון, לפני פתיחת משפטי אושוויץ שאותם תצטרך לתרגם, היא כבר מזועזעת – "זה דבר נורא מה שהאיש סיפר…". נראה שאיננה יודעת דבר וחצי דבר על מה שהתרחש במחנות ההשמדה. כאן מתפרץ כלפיה דויד, שעתיד לקחת חלק נכבד בעלילה, ואומר: "לדעתכם באו בשנת 1933 אנשים קטנים וחומים בספינת חלל ונחתו בגרמניה, לא? ואז בשנת 1945 הם שוב נעלמו, אחרי שהספיקו לאכוף עליכם, גרמנים מסכנים, את הפשיזם." זהו משפט מפתח בספר, ומרגע זה הוא מתנפץ שוב ושוב מול העובדות המסופרות וגם מול המציאות. כעבור עשרה עמודים מתוארת חוויה סתומה נוספת שנותרת תלויה ללא הסבר – 'אווה הבחינה בפליאה שדויד לא הותיר כל עקבות בשלג הטרי, כאילו ריחף אל הדלת. מוזר.'

מאמצע הספר ועד סופו נפרמים סיפורי העבר והסודות של כולם בזה אחר זה בטפטוף עדין שממשיך להותיר יותר נסתר מהגלוי. כל דבר נוסף שאספר עלול להיות בחזקת קלקלן [ספוילר] – אני עוצר כאן.

בעמוד 303, חמישה עשר עמודים לפני סוף הספר, מבליח רגע של צלילות בראשו הדמנטי של ולתר שוּרמן והוא אומר לבנו יורגן שהיה הארוס של אווה – "קשה להיות אדם". במילים אלה הוא מסכם מתוך מוחו המעורפל את הזוועות שאליהן נחשפנו לאורך הספר.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 318 עמודים.
מגרמנית: יוסיפיה סימון; עורכת התרגום: רנית שחר;
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי; עורך אחראי: דב אינכולד

הילדות האבודות של פריז – פאם ג'נוף

הספר 'הילדות האבודות של פריז' מאת פאם ג'נוף מספר לסירוגין את סיפוריהן של שלוש נשים מעוררות השראה, מארי ואלינור מלונדון וגרייס מניו יורק. כל פרק מספר על אחת מהן והסיפורים משתלבים זה בזה בסדר שאיננו בהכרח כרונולוגי או עלילתי.

הילדות האבודות של פריז - פאם ג'נוף

אלינור, אישה יהודיה ממוצא פולני, עובדת בתפקיד מזכירה במינהלת למבצעים מיוחדים בלונדון. המינהלת הוקמה בזמן מלחמת העולם השניה במטרה לשלוח סוכנים בריטיים למשימות חשאיות בצרפת הכבושה. אחד מתפקידי הסוכנים הוא להכין את הרקע לפלישה הבריטית לצרפת. הסוכנים צריכים להטמע בקרב האוכלוסייה הצרפתית כדי לפעול בלי להתגלות על ידי הנאצים, אבל רבים מהם מתגלים ונעצרים. בשנת 1943 אלינור מעלה את הסברה שגברים אינם יכולים להטמע בלי להתבלט, משום שמרבית הגברים הצרפתים הצעירים אינם נמצאים בערים ובעיירות, הם מגוייסים לפעילות מלחמתית או שנעצרו משום שסרבו להתגייס. היא מציעה אפשרות אחרת שנשמעת לגברי המינהלת נועזת עד כדי מופרכת – לשלוח נשים למשימות החשאיות בצרפת. נשים, לטענתה, יכולות לבצע את כל המשימות שמוטלות על גברים. המנהל מחליט לאמץ את הגישה ומטיל את המשימה על אלינור. כך היא הופכת ממזכירה למנהלת מבצע גיוס, הכשרת ושילוח נשים למבצעים מיוחדים חשאיים בצרפת הכבושה.

מארי היא אחת המגוייסות ליחידה של אלינור. היא אמא צעירה לילדה קטנה שאביה נעלם מזמן. בתקופת הבליץ היא שלחה את בִּתָּהּ, טס, לגור עם דודניתה באיסט אנגליה, הרחק מהאזור המופצץ. מארי עובדת ככתבנית בשכר זעום בלונדון ורואה את טס רק בסופי שבוע. היא מגוייסת באופן די מפתיע בעיקר בזכות שליטתה בשפה הצרפתית. במסגרת שליחותה בצרפת תפקידה, בין השאר, להצפין ולשלוח שדרים במורס לאנגליה ולקבל שדרים מהמינהלת. יש להן מערכת הצפנה והגנה מפני התחזות מובנית היטב לאותם ימים.

גרייס, פקידה במשרד בניו-יורק, מגלה בשנת 1946 בתחנת גרנד סנטרל מזוודה שנראית נטושה ובלהט הרגע לוקחת מתוכה צילומים של נשים צעירות. מלכתחילה איננה יודעת מה גורם לה לקחת את הצילומים אך מאחר שהם מעוררים את סקרנותה, היא מתחילה לחקור ונגררת לתוך סבך של גילויים. אין לה בעצם סיבה לעסוק בעניינן של אותן נשים שככל הנראה נהרגו על ידי הנאצים וחלקן אף הועלמו במבצע מיוחד ולא מתועד של האס-דה.

עלילותיהן של שלוש נשים מיוחדות שנטלו על עצמן משימות קשות ומורכבות מתערבבות בספר במארג מרתק ומעורר שאלות ותהיות ואפילו חשדות לבגידה. אני כקורא מכיר את סיפורי שלוש הגיבורות, אך הן לא יודעות כמעט דבר על מה שקורה עם האחרות. העירוב של הנסתר עם הגלוי מוביל אותי לנחש ניחושים שונים שכמעט כולם מתבררים כמוטעים.

בשירות הסדיר שלי, כעשרים וחמש שנים אחרי האירועים שמתוארים בספר, הייתי אלחוטן מורס. יש לי רקע כלשהו בשיטות הצפנה ידניות ובפעילות לגילוי התחזות מהסוג שהיה נהוג גם במלחמת העולם השניה. בכל פעם שמתגלה בספר חריגה מנהלי השמירה על הזהות והתוכן אני מוצא את עצמי נזעם על אלה שסיכנו את המערכת כולה ואינני מבין כיצד זה בכלל יכול לקרות. רק בסוף הספר מתברר מה קרה שם באמת.

ספר מרתק, מסקרן ומעורר מחשבות רבות. מומלץ!

גיבורות הספר הן נשים ללא חת שלוקחות על עצמן תפקידים שבאותה תקופה היו נחלת גברים בלבד. ובעצם, גם היום יש כאלה שעדיין לא הפנימו שנשים יכולות לעשות כל דבר ולפעמים טוב יותר מגברים. לקחתי את הספר מהספרייה בעקבות קריאת הספר 'סיפורו של יתום' מאת אותה סופרת. גם בספר ההוא הובילו את העלילה גיבורות שפעלו מתחת לאפם של הנאצים במלחמת העולם השניה.

כאשר מארי מגיעה למשימותיה בצרפת אומר לה ג'וליאן – מרכז פעילות הכוחות החשאיים: 'פחד הוא תמיד התגובה האינסטינקטיבית הראשונה – ובצדק. זה מה ששומר עלינו דרוכים – ובחיים'. המשפט הזה מצלצל לי מוכר. למיטב זכרוני אסטריד אומרת לאונה דבר דומה מאוד בספר 'סיפורו של יתום'. בכוונתי לשוב אל 'סיפורו של יתום' ולבדוק. כן, גם אותי מובילה הסקרנות לבדוק דברים ללא כל סיבה נראית לעין.

הטלוויזיה מאחורי מציגה חרישית סדרה שאינני נוהג לראות בשם 'אריות הים'. המפקדת אומרת לאחת הצוערות: 'פחד איננו אופציה – אם תמשיכי לפחד נאלץ להדיח אותך מקורס הקצינות'. הגישה שמוצגת בספרים של פאם ג'נוף נראית לי אנושית יותר – הפחד מגן עלינו מפני נטילת סיכונים שאינם הכרחיים.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 398 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

סיפורו של יתום – פָּאם גֶ'נוֹף

הפרק הראשון של הספר מתחיל בשנת 1944 ובפרק האחרון אנחנו עדיין באותה שנה – כל עלילת הספר מתרחשת במהלך שנה אחת שבה מתהפכים חייהם של אנשים רבים באירופה.

סיפורו של יתום - פאם ג'נוף

אונה מספרת לנו בגוף ראשון בזמן הווה כיצד התגלגלה לעבוד בתחנת הרכבת 'בָּאנהוֹף בֶּנזהֵיים' וכיצד הגיע התינוק היתום לידיה. הסיפור שלה מערבב את החוויה האישית שלה עם רגשותיה, מחשבותיה ופחדיה.

הפרק השני הוא סיפורה של אסטריד. גם הסיפור שלה הוא מונולוג חוויתי בגוף ראשון בזמן הווה. היא מתחילה במתן רקע. מספרת לנו מה קרה לפני שנתיים וכיצד הגיעה לעבוד בקרקס שהתחרה בקרקס המשפחתי שבו גדלה להיות לוליינית. מלכתחילה אין קשר בין הסיפורים של אונה ושל אסטריד אך די ברור שהקשר יווצר בקרוב.

הפרק הבא הוא המשך סיפורה של אונה ומכאן והלאה יהיו חלק מהפרקים מונולוגים של אונה וחלקם של אסטריד. פטר, הליצן הרציני של קרקס נויהוף, מוצא ליד הנחל את אונה ואת התינוק מחוסרי הכרה ומביא אותם אל הקרקס. זוהי תקופה קשה. מלחמת העולם השניה בעיצומה, יהודים נשלחים מזרחה ואין יודע מי שרד ומי לא. משפחת הקרקס היהודי של אסטריד נשלחה מזרחה בזמן שהיא הייתה בברלין וכשהיא שבה לדרמשטט הקרקס כבר איננו. הר נויהוף, בעל הקרקס הגרמני שהיה המתחרה של הקרקס היהודי, מקבל את אסטריד לעבוד כלוליינית בקרקס שלו. ברור לו שאסור להעסיק יהודים ושהוא מסתכן. הוא קולט לקרקס גם את אונה שאין לה כישורי לוליינות. אסטריד צריכה – חרף התנגדותה – להכשיר את אונה ללוליינות תוך שישה שבועות.

העובדה שאסטריד יהודיה ידועה למרבית האמנים בקרקס, אבל זה סוד שמור מפני כל האחרים. אם הגרמנים יגלו שהקרקס מעסיק יהודיה כולם עלולים לאבד את פרנסתם ואולי גם את חרותם ואפילו את חייהם. אונה לא יודעת את סודה של אסטריד, ואסטריד איננה יודעת שהתינוק שאונה מציגה כאחיה יהודי. כשסודותיהן נחשפים בפניהן הן הופכות להיות שותפות גורל שזקוקות זו לזו.

במהלך קריאת הספר אני מגלה שעלילתו מדירה שינה מעיני. אני דואג לאונה, לאסטריד, לתיאו התינוק ובעצם לקרקס כולו. לפחות פעם אחת הם מסתננים אפילו אל חלומותי. יש להם בדמיוני חזות ברורה, כמו גם לפטר הליצן הרציני ולהר נויהוף בעל הקרקס.

לאחר סיום הקריאה אני שב לתחילת הספר לקרוא אותו פעם נוספת. בקריאה השניה מתגלים פרטים נוספים. תמיד זה קורה בקריאה חוזרת. בפרק 'פתח דבר', לפני הפרק מספר 1, יש רמזים ברורים לעתיד, אבל אני מפרש אותם בצורה שגוייה. עכשיו התמונה משנה את פניה. קריאה זו מהירה יותר. בתחילה אינני מוטרד, אני יודע כבר את העתיד, ובכל זאת אני שוקע שוב לדאגה לנפשות הפועלות.

עלילת הפרק שנקרא 'אחרית דבר' מתרחשת בפריז. זוהי בעצם השלמה של הפרק 'פתח דבר'. כשמתגלה ציור השמן ובו צעירה על טרפז, אותיות הספר מיטשטשות ואני מתקשה לקרוא. הדמעות מציפות את עיני. אני אמנם רגשן מטבעי, אך אינני נוטה לבכות בספרים. אני מוחה את הדמעות וממשיך לקרוא. הפינות שהיו עלומות לאורך שנים רבות מתבררות וסוגרות את הספר ונראה שהעולם הולך לקראת עתיד טוב יותר. אולי.

שער הספר 'סיפורו של יתום' בגרסת המקור ספר מרגש מאוד. מטריד. מעורר מחשבות ותהיות.
מומלץ בחום.

בסיום הקריאה לקחתי מהספרייה העירונית את ספרה החדש של פָּאם גֶ’נוֹף – 'הילדות האבודות של פריז' – 2021.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2019, 350 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

הערת רקע:
האיור בשער הספר בגרסתו העברית מבוסס על השער בגרסת המקור האנגלית בשינוי קל, ואינני מתכוון רק להיפוך הימין והשמאל. מעניין מה היה השיקול שהוביל להחלטה על השינוי.

התקווה של אורי אשי

מתחת לגשר ההלכה משתרך בנתיבי איילון פקק שמעכב את האפשרות להגיע לדרך השלום. על הגשר עומד בחור אחד ובידו שלט "אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים". אדם אחד מנסה לשנות מציאות באמצעות הפגנת יחיד מעט מוזרה פעם בשבוע במשך שנים.

התקווה של אורי אשי

לא שמעתי על אורי אשי עד שהלכתי לצלם פורטרטים ביריד שבוע הספר 2021 במתחם שרונה בתל אביב. אני אוהב לשוטט בשוקי ספרים, ואלה נעשים נדירים יותר ויותר, לכן אני נאלץ לנדוד מחיפה לתל אביב. הפעם הייתי ממוקד בלכידת דיוקנאות מעניינים לאתגר צילום של גורושוטס.

באחד מדוכני הסופרים העצמאיים נתקלתי בספר 'התקווה – המדריך המאויר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני'. לצד הדוכן עמד אורי אשי והסביר לאנשים במה מדובר. באתי ליריד מתוך כוונה לאסוף רשמים, לא לרכוש ספרים. בימינו יש כל-כך הרבה מבצעי מכירות לכל אורך השנה כך שאין יתרון ברכישת ספרים דווקא בשבוע הספר. חרגתי ממנהגי, האדם וספרו שָׁבוּ את תשומת ליבי ובסופו של יום שבתי לביתי עם הספר ובו הקדשה מאויירת.

הספר מציג את השתלשלות הסכסוכים האזוריים מההיסטוריה עד האקטואליה. כל טיעון בספר מגובה בהפניה למקור המידע. יש בספר הרבה מאוד תיקונים ל"עובדות" שניטעו במוחותינו ברבות השנים על ידי בעלי עניין שמשוכנעים בצדקתם. אנשים רבים שיקראו את הספר עלולים לטעון שמה שהוא מציג כעובדות מבוססות היטב איננו נכון – לא קל להזיז מיתוסים שקובעו במחשבותינו. אחד המיתוסים שנטענים על ידי שני הצדדים בסכסוך הוא "אין עם מי לדבר". הספר מציג נתונים מדיוני השלום הרבים שמראים שדווקא יש עם מי לדבר, ושמרבית האנשים בשני הצדדים היו שמחים מאוד להפסיק את הסכסוך המיותר. הבעייה היא כנראה שיש בכל צד אנשים שמתבצרים בקביעה שאסור לוותר על אף שעל בארץ שהיא רק שלנו.

אורי אשי פורט בספר את הטיעונים ואת טיעוני הנגד אחד לאחד, מפריך את מה שאיננו עובדה ומאשש את העובדות. בימים הרבים שעמד על הגשר הוא שמע טיעונים רבים של אנשים מסוגים שונים ובעלי עמדות שונות והוא מנסה להתמודד עם כולם. לא נראה לי שהוא מצליח להסיט את אלה שמקובעים בעמדותיהם לראות את המציאות באור שונה ואולי להאמין שיש תקווה. אני שותף לדעתו ולכן קל לי מאוד לקבל את טיעוניו וככל הנראה גם אשתמש בהם כשאקלע לשיחות בנושא. לא נראה לי שאלה שאינם מאמינים שעוד לא אבדה תקוותנו לפתרון הסכסוך האזורי ירכשו את הספר, כך שממילא לא יחשפו לדעותיו, אבל מה היה עולמנו ללא דון קישוטים.

ליד הדוכן של אורי אשי ניצב דוכן אחר. אינני זוכר איזה ספר מנסה לקדם בעל הדוכן ההוא, כי במרכז הדוכן הוא הציב עותק מהודר של תרגום עברי של הקוראן. לשאלתי אם זה מה שהוא מוכר, הסביר לי בעל הדוכן שהציבו אותו בין 'התקווה' של אורי אשי ובין 'שלום עכשיו', לכן החליט להציג את הקוראן כהוכחה ש"אין עם מי לדבר". לשאלתי אם הוא באמת קרא את הקוראן השמיע כמה הכרזות שאני יודע בבירור שאינן בקוראן. לא מצאתי לנכון להתעמת עם נכונות ה"ציטוטים" שלו. בספר 'התקווה' אורי אשי מציג לא מעט מידע שמראה שהקוראן הרבה יותר פשרני מאלה שמנפנפים בו. המידע מהקוראן מעוגן במראי מקום. אני חושב שהגיע הזמן להשיג לי עותק עברי של הקוראן.

הספר בהחלט פוקח עיניים – הייתי ממליץ לכולם לקרוא אותו, אבל אני יודע שאלה שתקוותם איננה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא יסכימו לקרוא בספר ובודאי שלא ירכשו אותו. הם ימשיכו לנפנף בקוראן שלא קראו מעולם כבסיס לטענה שהפלסטינאים לא ירגעו עד שישליכו את כולנו לים.

הוצאת חיבור 2021 – 320 עמודים

הפינה האישית שלי:

הלכתי לצלם ביריד לאתגר צילום פורטרטים של גורושוטס. אני מצלם רק אנשים שמסכימים להצטלם. ההיענות ושיתוף הפעולה של האנשים ביריד הייתה מעל ומעבר למצופה – חזרתי עם הרבה מאוד תמונות. צילמתי גם בשוק הפשפשים בחיפה ובשוק הכרמל. לבסוף החלטתי להעלות שלושה צילומים משוק הכרמל ואחד משוק הפשפשים. הצילומים יוצגו בתערוכה Portrait Photography של Gurushots שתפתח ב-16 בדצמבר 2021 בצלמניה בתל-אביב.

התערוכה הוירטואלית כבר שוחררה לרשת – https://bit.ly/2Vd5gXT. בתערוכה מוצגות ארבע תמונות שצילמתי בארבעה סגנונות שונים. כשנכנסים לתערוכה יש ללחוץ על המסגרת שרשום בה CLICK HERE. בתיבת החיפוש כתבו Yossi ותראו את התמונות שצילמתי. לחיצה על צלמית החץ בפינה השמאלית התחתונה תציג את כל התמונות בזו אחת זו. אפשר לראות שם הרבה פורטרטים מעניינים ולשאוב מהם רעיונות.

%d בלוגרים אהבו את זה: