בגידה בוונציה – סטיב ברי

בספר בגידה בוונציה סטיב ברי מספר לנו על אירועים שנסמכים על מסתרי מקום קבורתו של אלכסנדר מוקדון. המקדוני איננו נושא הספר, הוא רק ההשראה לאירועים בני ימינו. חידת מקום קבורתו של אלכסנדר הגדול עוררה את דמיונם של היסטוריונים, מנהיגים וסופרים מאז מותו בשנת 323 לפני הספירה עד ימינו. גיבור החיל יפה התואר יצא ממקדוניה שביוון לאפריקה, בנה את אלכסנדריה, המשיך במסע כיבושיו לאסיה ופלש ממדינה למדינה. לאחר כיבוש הודו פנה לבבל ובעקבות התקוממות צבאו ומרד האצולה המקדונית מצא אלכסנדר הגדול את מותו ממחלה מסתורית בגיל 32. קבורתו הייתה מלווה בעימותים רבים לגבי צורת הקבורה, מיקומה ופרטים נוספים. לא ברור עד היום מה קרה, קיימים סיפורים רבים שמתארים את מסע הקבורה שבמהלכו נגנבה הגופה על ידי תלמי. המידע עמוס סתירות ומבלבל.

לאחרונה קראתי את הספר הצופן האלכסנדרוני מאת ויל אדמס שגם הוא עוסק במסתרי קברו של מיודענו. כל זה איננו חלק מעלילת הספר אלא הרקע בלבד. בפתח הספר יש רשימה של מאורעות חשובים ואחריה פרולוג שמציג את הרקע ההיסטורי והרכילותי שמלווה את אלכסנדר מוקדון.

הפרק הראשון של הספר בגידה בוונציה מפגיש אותנו בקופנהגן עם קוטון מאלון – סוחר הספרים העתיקים שהכרנו כבר בספרים הקודמים. בפרק השני אנחנו בוונציה, בשלישי בקופנהגן וברביעי בסמרקנד שבפדרציה המרכז אסיאנית וחוזר חלילה. אנחנו מדלגים עם גיבורי הספר מפרק לפרק וממקום למקום והכול מתרחש במהירות במהלך ימים בודדים. הפדרציה המרכז אסיאנית היא ממלכתה של אירנה זובסטינה. לאחר קריסת ברית-המועצות יצאה אירנה זובסטינה למסע כיבושים במרכז אסיה כשהמודל שמנחה אותה הוא סיפורו של אלכסנדר הגדול. היא לוחמת נועזת ונחושה שאיננה בוחלת בקרבות אישיים ובפעולות אכזריות במיוחד. במקביל היא גם מפתחת תעשיות ביולוגיות חובקות עולם ומשתמשת בטכניקות היסטוריות ומודרניות. זובסטינה נסמכת לא מעט גם על סיפורי ה"איליאדה" להומרוס.

קוראי וקוראות סדרת הספרים של סטיב ברי כבר יכולים לנחש שלא יחלפו דפים רבים עד שנפגוש גם את קסיופיאה ויט, הנריק תורוולסדן וסטפני נל. כולם נקלעים לסיכונים שמאיימים על חייהם ומצילים זה את זו וזו את זה לסירוגין תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים בעליל. כמו בספרים האחרים, גם כאן לא ברור מי לנו ומי לְצָרֵינוּ והנאמנויות מתחלפות ומשתנות. לכן כולם חושדים בכולם וכולם סומכים על כולם עד המהפך הבא, והוא בא.

נראה כאילו הכול צפוי, הרי אנחנו מכירים את המתכונת, אך אין זה כך – הספר מרתק מקצה לקצה והשתלשלויות העניינים בלתי צפויות לחלוטין. כולם במרדף להניח ידיהם על סדרת מדליוני פיל מסתוריים שלא כל כך ברור מה הם צופנים. במהלך הספר אנחנו נחשפים לאש יוונית, לכתבי חידה מוסתרים בכלי צופן עתיקים, לטכניקות השמדה ביולוגיות ולשיקויי הגנה. ההרפתקאות מגלגלות את מיודעינו למבוכים בקתדרלות של ונציה וליערות באזורים נידחים במרכז אסיה ובהם מבנים מסתוריים וסבוכים בדרכי מסתור. אין רגע דל וכמובן נגיע גם לחיפושים אחר קברו של אלכסנדר מוקדון ומקומות וכלי קבורה שבהם אולי קבורים חלקים מגופתו, ואולי לא.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

זה, מן הסתם, בדיוק אותו משפט שבחרתי לתאר בו את הספרים הקודמים ואני מניח שהוא יתאים גם לבאים אחריו.

סטיב ברי המציא נוסחה ליצירת ספרים מרתקים על בסיס אירועים היסטוריים. הספרים פותחים בסיפורי העבר שמובילים אל עלילת הספר ומהם ממשיכים אל ההווה. קראתי את הספר אוצר הטמפלרים שמבוסס על מעללי מסדר הטֶמפְּלֵרִים – האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה. בעקבות קריאת הספר יצאנו, אשתי ואני, לטיול במחוזות ההתרחשות של עלילות הספר בדרום מערב צרפת. אחריו קראתי את הספר נקמת דם בפריז שמבוסס על נפוליאון יליד קורסיקה ששלט בצרפת וכן את הספר פרשת קולומבוס שהביא אותנו עד קובה.

הספר מושקע מאוד. הסופר ביקר בכל אזורי ההתרחשות ומכיר אותם לפרטי פרטיהם. הוא התעמק בסיפורים ההיסטוריים הרבים שמובלעים בעלילות והקפיד לדייק בפרטים ההיסטוריים. עם זאת הוא "העשיר" את הסיפור ההיסטורי בפרטים מפרי דמיונו. בסוף הספר, כמו גם באחרים, נמצא פרק 'הערת המחבר' שבו הוא מפריד בין עובדות לבדיון.

מטר הוצאה לאור 2010, מאנגלית: אמנון כץ, 495 עמודים.

קונצ'רטו למרגל ולתזמורת – אוּרי אַדלמן

יוחנן הגיע באיחור לבית הקברות להלוויה של גיבור ישראל בשם אמנון לב. כך הוא מספר לנו בגוף ראשון בפתח הספר. בהלוויה הוא משוחח עם אלכס ועם דב, דברים שקשה להבין את הקשרם – כנראה הכנה למה שנקרא מאוחר יותר. בצאתם מבית הקברות רואים לא רחוק משער בית הקברות את עירית יושבת במכוניתה.

פרק מספר 1 מסופר מפי עירית ופרק מספר 2 מסופר מפי יוחנן. מעתה נקרא את הסיפור מראות עיניהם של יוחנן ושל עירית לסירוגין בהתאם להתפתחות העלילה. אנחנו מקבלים תמונה רחבה יותר ממה שיודעת עירית וממה שיודע יוחנן, אך גם אנחנו לא יודעים הכול, ואיננו יודעים מה שהמספרים אינם מעוניינים לספר לנו.

דוקטור עירית דולב מלמדת מוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בסיום שיעור על המיסה הגדולה של באך, שואל סטודנט לא מוכר שאלה מוזרה בעניין השפעת המוזיקה הכנסייתית הרוסית על באך. הסטודנט, כך מתברר לנו בפרק הבא, הוא איש שירותי הביטחון, יוחנן, שאין לו שום קשר למוזיקה. עירית מבצעת מחקר אקדמי בנושא המיסה והשירה בכנסייה הפרבוסלבית במגרש הרוסים בירושלים. היא הצליחה לזכות באמון אנשי הכנסייה בזכות מאמצי המוזיקולוג פרופסור ויקטור גלר. ראשי הכנסייה מניחים לה לבצע את המחקר בכנסייה ואפילו הקצו לה חדר קטן, אך אין היא רשאית להקליט, את ההקלטות של המוזיקה מבצעים עבורה אנשי הכנסייה.

יוחנן נשלח לתחקר את עירית בגלל קשריה עם הכנסייה. התחקיר נראה לו מיותר, רק כדי להשלים תיק קטן וחסר ערך. זמן קצר לאחר התחקיר נוצר באופן לא צפוי צורך להחליף את איש הקשר של השב"כ עם סוכן בכנסייה. בדרך עקלקלה משהו מוחלט לנסות לגייס את עירית לפעילות של מספר חודשים בשב"כ. יוחנן מארגן מפגש בין עירית לבין אמנון שהוא מספר 2 בשב"כ. בעקבות המפגש עם אמנון, עירית נענית למשימה. אפילו היא מופתעת מהסכמתה.

מכאן העניינים משתלשלים בתחילה במתינות ולאחר מכן מסתבכים ומסתבכים. אמנון מטיל על יוחנן משימות חקירה נוספות מול המחתרת הבאסקית ומול הנספח הצרפתי, ובינתיים הוא משגיח על הפעילות של עירית בכנסייה. איש הקשר של עירית בתוך הכנסייה מתגלה כמוזיקאי מוכשר מאוד. עירית מרגישה מאוד לא נוח עם מה שהיא מסתירה מפרופסור גלר. הוא היה זה שפתח לה את הדלת לכנסייה הרוסית והבטיח שהיא עוסקת רק במחקר.

ככל שמתקדמים בקריאה מתגלים דברים מפתיעים ובלתי מוסברים ולקראת הסוף שוברים את הכלים ומתברר שכל מה שנראה היה לנו שאנחנו יודעים איננו מה שקורה באמת. כשקראתי את הספר בסימן ונוס מאת אותו סופר, הייתה לי הרגשה שאני יודע לפתור את התעלומה, ואכן צדקתי. חשדתי שהסופר פיזר רמזים שהובילו אותי אל ההרגשה ההיא. הפעם אין זה כך, כל התפתחות מפתיעה אותי. מייד עם סיום הקריאה אני שב לאחור לראות אם היו אכן רמזים. בתחילה קורא בדילוגים קלים אך די מהר שוקע בספר מחדש. חווית קריאת הספר שונה לחלוטין ומרתקת לא פחות כאשר אני יודע את האמת ואת הסוף. דברים שנראו סתומים במהלך הקריאה הראשונה מתבהרים, אך אינני חושב שיכולתי להסיק מהם משהו בעל משמעות.

הספר קצר, בסך הכול מאה ותשעים עמודים. הפרקים קצרים, כארבעה עמודים כל פרק. הסיפורים של עירית ושל יוחנן משלימים תמונה מרתקת ומפתיעה והספר נקרא בקלות ובמהירות. כמו הספרים הקודמים של אורי אדלמן שקראתי עד כה, גם קונצ'רטו למרגל ולתזמורת הוא –

ספר מרתק ומותח, מהיר מאוד, נוח לקריאה ושופע הפתעות. חוויית קריאה נהדרת.

הוצאת כתר 1993, 190 עמודים

נער האופניים

הצגה מאת ובבימוי איה קפלן על פי ספר מאת אלי עמיר

את נורי הכרנו בספרי אלי עמיר תרנגול כפרות ויסמין. בספר נער האופניים אנחנו פוגשים אותו בקיבוץ. הוא נקרא על ידי אביו לצריף המשפחתי בכפר העיוורים – לעזור למשפחה. נורי מצטרף למשפחה ומשם נשלח על ידי אביו לירושלים במטרה לפלס דרך למשפחתו אל בית משלהם בבירה. כך נקלע נער בן שש עשרה לנסות לפרנס את עצמו ולבנות את המשך חייו לבד בעיר גדולה וזרה. משום מה המשפחה מצפה ממנו לעשות למענם דברים שהם לא מנסים אפילו לעשות למען עצמם.

הספר מרתק ומאוד תאורי ומוחשי. סיפורי ההתרחשויות מציאותיים מאוד, אין עיסוק יתר בהגיגים ובמחשבות. העלילה מתקדמת בקו ישר וברור קדימה. כשקראתי את הספר בניתי לי כמנהגי דמויות בראשי. הייתה לי דמות ברורה של נורי, של מיכל ושל רוזיטה. הייתה לי תמונה של מקומות המגורים של נורי וכן של מקומות העבודה והלימודים. הסיפור בהיר ויש בראשי אפילו דמויות של בני משפחתה של מיכל ושל חברה הקודם שהלך ושב והלך.

כשראיתי את הפרסום הראשון תהיתי כיצד אפשר לדחוס עלילת ספר כזה לתוך סד הזמן של הצגה בלי לפגום באופיו. ובכן, איה קפלן ותיאטרון החאן הירושלמי לקחו על עצמם את האתגר ועמדו בו בהצלחה.

אנחנו מגיעים ברכבת להצגת שש אחרי הצוהריים של תיאטרון החאן בבית ציוני אמריקה בתל אביב. בטרם אנחנו נכנסים אני מעיין בתוכנייה באתר של תיאטרון החאן הירושלמי. איה קפלן עיבדה את הספר של אלי עמיר למחזה וביימה את ההצגה. רשימת הדמויות בתוכנייה מעידה על כך שמרבית הדמויות המשמעותיות בספר מופיעות בהצגה. זה מעיד על כך שיש כוונה לכסות את כל הספר, אם כי זה לא נראה אפשרי.

בכניסה לאולם אנחנו רואים על במה תפאורה שמורכבת משני מפלסים שהאחורי מוגבה משמעותית מהקדמי ומאחוריהם ברקע מסך. מעתה כל שינויי אזורי ההתרחשות יאופיינו על ידי אביזרים וריהוט שיוכנסו ויוצאו על ידי השחקנים. בצידי הבמה יושבים הנגנים ובידיהם כלי נגינה מזרחיים. נורי מופיע ומכניס אותנו אל הסיפור כשהמפלס העליון מציג את הקיבוץ. הקיבוצניקים נמצאים בשני המפלסים ומעניקים את האווירה שממנה ניפרד בקרוב. נורי, התנהגותו ולבושו מתאימים לדמות שראיתי בדמיוני. לפעמים הצגה משנה את הדמויות שיש בדמיוני ואני צריך להתמודד עם קונפליקט שלי. במקרה זה אין זה כך, אני מרוצה. אין ספק שלפחות חזותית ליהוקו של איתי שור לתפקיד קולע היטב. מרבית הנפשות הפועלות מתאימות למה שדימיתי.

עיבוד הספר למחזה בהחלט קולע ויוצר הצגה שיש לה זכות קיום בפני עצמה. נראה לי שאפשר להפיק הנאה מחוויוֹת הקריאה בספר והצפייה בהצגה ללא תלות בסדר הדברים. השתלשלות העניינים מתאימה היטב לזו שבספר, עם קיצוצים נרחבים מטבע ההבדל בין צורות ההגשה של הסיפור. אחד הדברים שחסר לי מעט הוא סיפורה של רוזיטה – נערה עם סיפור אישי מורכב וקשה. אמנם דמותה של רוזיטה מבצבצת פה ושם, אך הסיפור שלה איננו בהצגה.

ההצגה נעה בין אתרי ההתרחשות לעיתים תכופות, והדמויות שמופיעות בכל אתר שונות, למעט נורי שנמצא על הבמה לכל אורך ההצגה. לא פחות מארבעים דמויות מגולמות על ידי שמונה שחקניות ושחקנים בלבד. חילופי הדמויות דינמיים. לפעמים שחקן או שחקנית יורדים מהבמה וכמעט מייד שבים בדמות שונה לחלוטין. לפעמים אינני קולט שזה אותו שחקן ששינה לבוש, מבטא, היגוי ושפת גוף. בתוכנייה כתוב "הדרכת טקסט בלשון העיראקית-יהודית: אודליה מורה-מטלון". נהניתי לשמוע את מדריכת הלשון העיראקית-יהודית מדברת בלשון "אשכנזית" בדמות גברת וייסקופף.

הביקור של מיכל בכפר העיוורים מוצג באמצעות וידאו ארט שמורכב מהצילומים שהיא מצלמת כאן, על הבמה. שילוב אומנויות מעניין שהופך בימינו לחלק בלתי נפרד מהתיאטרון. אני אוהב עירוב תחומי אומנות שמשלים את התמונה ועם זאת ופותח פתח לדמיון.

רשימת היוצרות והיוצרים מועתקת מהתוכנייה:

דרמטורגיה: דורי פרנס
תפאורה: יהודית אהרון
תלבושות: סבטלנה ברגר
מוזיקה: אריאל ברט
תאורה: רוני כהן
תנועה: עמית זמיר
וידאו ארט: יערה ניראל
הדרכת טקסט בלשון העיראקית-יהודית: אודליה מורה-מטלון

נגנים:
יהודה סמית – קמנצ׳ה, עּוד
בנימין קובר – דרבוקה, דוהולה, ריק, פריים דראם

שחקנים ושחקניות:
איתי שור – נורי
יוסי עיני – האב, שטארק, קריין יומני גבע
שחר נץ – מוטק'ה הקיבוצניק, מושי (אחיו הצעיר של נורי), העיוור נגן הנאי, אדון מכובד במשרד הקליטה, מזכיר מנהל בית הספר, מלצר
ענאן אבו ג'אבר – חיים הקיבוצניק, עזיז העיוור, עובר אורח, דייר אצל גברת וייסקופף, השומר הסורי, רכז המודיעין, רובי (אחיה של מיכל)
בר שדה – ציפי, האם, רוזיטה, המזכירה של הממונה על המלגות, יקית בקפה חרמון
אודליה מורה-מטלון – רחלי המדריכה, גברת וייסקופף, היועצת, אשתו של הממונה על המלגות, טליה (אמא של מיכל)
אריה צ'רנר – פרוייק'ה, בעלה של רחלי המדריכה, העיוור המחוטט, מנהל בית הספר ברחובות, דייר אצל גברת וייסקופף, מנהל בית הספר "דעת" לנערים עובדים, אלחנן (אבא של מיכל), הממונה על המלגות, קלינסקי
ניצן לברטובסקי – קיבוצניקית, פאוזיה (אחותו הקטנה של נורי), נער עיוור בבית מלאכה, מיכל

אם המושבות – ליעד שהם

הון, שלטון, עיתון, עולם תחתון ואנשי חוק "סלחניים" משהו באם המושבות. ליעד שהם, שגדל בפתח תקווה למשפחה ממקימי אם המושבות, בחר למקם את הסיפור בפתח תקווה המנומנמת. יש בה פשיעה, אבל לא רציחות, זנות, מפיה או סמים. יש בעיקר פשע ממוסד ומאורגן, מה שנקרא "צווארון לבן".

ענת היא חוקרת משטרה מוערכת. היא עברה לפתח תקווה מתל-אביב שבה היא פיענחה פשעים חמורים. פרשת היעלמות מגיעה לפתחה והיא מתחילה לחקור בנושא. עמיתיה בתחנת פתח תקווה מסבירים לה שאין טעם להתעסק עם זה, דברים כאלה קורים, אנשים לא נעלמים סתם כך בפתח תקווה, בטח מריבה משפחתית או משהו כזה – הנעלם יחזור.

היא מתעקשת להמשיך לטפל בפרשה ונקראת לשיחה עם המפקד. "אם החלטת שמה שאת רוצה בחיים זה לעבוד בפתח תקווה, אז כדאי שתנסי גם להצליח, וזה אומר שעלייך … להבין את המערכת… להיות קצת יותר פוליטיקאית… כאן זה פתח תקווה, לא תל אביב. הוא מסביר לה שהתפקיד שלנו בתחנה הוא להרגיע, לא לעשות גלים איפה שלא צריך.

פתח תקווה נשלטת מזה עשרים וחמש שנה על ידי אותו ראש עיר וכולם מרוצים. חברה אחת זוכה בכל מכרזי הבנייה ללא מתחרים. חברה אחת מספקת מחשבים ללא מכרזים. מי שמתנגד לראש העיר לומד מהר שזה לא כדאי. והכול מתנהל בשקט. כולם יודעים ככל הנראה מי שולט במי במערכות העירייה וְהַמִּנְהָל והכול בסדר, אין סיבה להעיר את העיר מתרדמתה הברוכה.

חרף ההסברים, שלא לומר איומים, ענת ממשיכה. מתברר שיש לנו כאן ענייני רצח, שוחד כלכלי ושוחד מיני, סמים ומיני פשיעה חמורה שאינם מתאימים לפתח תקווה. אנשי תקשורת ויועצים מטעם עצמם בוחשים בכל דבר, ולמרבה הפלא יש גם מי שנחלץ לעזרתה, אף שזה נוגד את המטרות שהוגדרו לו בעסק של אביו.

הספר קולח והעלילה, עם כל סיבוכיה, ברורה וקלה להבנה. הפרקים קצרים מאוד – מחצי עמוד עד ארבעה עמודים. רוב הפרקים מתחילים בשם הדמות העיקרית באותו פרק, דבר שמקל מאוד לבדוק מה קרה עם אותה דמות בעבר.

הדבר המטריד הוא המחשבה שאם המושבות היא בעצם שיקוף של מה שמתרחש בכל המערכות ששולטות על חיינו בכל הארץ.

כנרת, זמורה־ביתן, דביר 2014, 316 עמודים

בסימן ונוס – אוּרי אַדלמן

שירי ויואב הכירו בבית הספר התיכון בגיל חמש עשרה ומאז הם חברים טובים. שירי הייתה ספורטאית כבר כשהכירו. בצבא הייתה מדריכת כושר וקרב מגע, וכאשר אנחנו פוגשים אותה בפתיחת הספר היא מדריכת כושר בקאנטרי קלאב החדש ברמת אביב.

שירי מחליטה להפתיע את חברתה נוגה ביום הולדתה. ההפתעה שהיא שולחת אליה היא יואב. כן, יואב מקבל משירי משימה לשמח את נוגה. המפגש עם נוגה מתנהל באופן מוזר ומפתיע. אין כאן שום קלקלן [ספוילר], על ההפתעה אני קורא כבר בעמוד הראשון. מכאן והלאה הפתעה רודפת הפתעה. כמעט כל דבר שאכתוב על המשך הספר עלול להיות קלקלן. אני ממשיך בזהירות, מספר את הטפל ומשמיט את העיקר – אותו תקראו כבר בספר.

יואב מספר לנו על המאורעות שעוברים עליו מרגע הפגישה עם נוגה. הכול מסופר בגוף ראשון ואני יודע רק מה שיואב מספר. אין כאן שום גורם "יודע כול" שיספר דברים שיואב איננו יודע. יואב הוא סטודנט למשפטים שנה שלישית. הוא מעיד על עצמו שהוא בסדר, נוכח ברוב ההרצאות, מגיש עבודות בזמן ולא נכשל באף בחינה. מצד שני, אין שום סיכון שיופיע אי פעם ברשימת המצטיינים של הדיקן.

באופן מפתיע הוא מקבל הזמנה לראיון עבודה אצל מנכ"ל גלובל מרקטינג. זה קורה בזמן שעודנו סטודנט שלא התחיל אפילו לחפש עבודה או לחשוב על עתידו. הראיון מתנהל בצורה מוזרה ומפתיעה ממש כמו כל שאר ההתרחשויות בספר.

בימים הבאים יואב מזומן לחקירה במשטרה ובמהלכה הוא מובל לבית חולים. למחרת הוא מגיע שוב לאותו בית חולים מסיבה שונה לגמרי. השתלשלות העניינים מגלגלת אותו לביקור קצר בלונדון ושוב לחקירה במשטרה ואף למעצר. לאחר מכן מתנהל משפט וגם בו מתהפכים היוצרות מספר פעמים.

התנהלות האירועים מצביעה על מספר חשודים מידיים בגרימת התרחישים שזימנו את יואב לבית חולים איכילוב פעמיים. בהמשך עולים שמות של חשודים נוספים. לקראת אמצע הספר עולה בראשי רעיון שמצביע על אחת הנפשות הפועלות שאיננה דווקא ברשימת החשודים. אז מה, אינני יודע מה באמת קורה. אני ממשיך לקרוא בשקיקה מפרק לפרק. את מאה העמודים האחרונים אני קורא אל תוך הלילה ולסוף הספר אני מגיע בשש בבוקר. אינני זוכר ספר אחר שגמעתי כך בלגימות גדולות תוך יומיים.

בסופו של יום, או אולי בתחילתו, אני מגלה שחשדותי התאמתו. זוהי תחושה מוזרה של שמחה על הגילוי ואכזבה מהגילוי. אינני יודע, יכול להיות שהסופר פיזר רמזים שהובילו אותי לתחושה זו בסוף הקריאה. יהיה אשר יהיה – זוהי חווית קריאה נהדרת.

ספר מרתק ומותח, מהיר מאוד, נוח לקריאה ושופע הפתעות. חוויית קריאה נהדרת.

אחרי שקראתי ספר זה ואת הספר משוואה עם נעלם אין לי ספק שאקרא גם את שאר ספריו של אוּרי אַדלמן.

הוצאת כתר, 2000 – 322 עמודים מרתקים

הצופן האלכסנדרוני – ויל אדמס

הספר הצופן האלכסנדרוני מאת ויל אדמס גדוש בהתרחשויות מסקרנות ומפתיעות ובמידע היסטורי מגוון. בפרולוג מסופר על קלונימוס שמגשש את דרכו במערה אפלה במדבר לוב בשנה ה-318 לפנה"ס במנוסתו מפני פטולמאוס אחרי שבּיליפ, יאטרוֹקלֶס, קלֵיאוֹמנס והֶראקלֶס כבר אינם בין החיים.

בחלק I של פרק 1 אנחנו בְּיָמֵינוּ בשונית ראס מוחמד בסיני – מִצְרַיִם. דניאל נוקס, ארכיאולוג אנגלי, עובד בהדרכת צלילה באתר של חסן אל-אסיוטי. כעבור חמישה עמודים, בחלק II של הפרק, אנחנו באתר חפירות בדלתא של הנילוס בצפון מצרים. כאן אנחנו מתוודעים אל אלנה קוֹלוֹקטרוֹניס שעוסקת בארכיאולוגיה ואל גֵייל בּונאר שעיקר מומחיותה בפיענוח כתבים בשפות עתיקות. עוד חמישה עמודים ואנחנו בחלק III עם נוקס, מקס ורִיק. נוקס מספר לריק על עלילות אלכסנדר מוקדון מהדלתא של הנילוס דרומה למֶמפיס, צפונה להקים את אלכסנדריה, משם מערבה לאורך החוף עד פָּרֶטוֹניוֹן, מָרסָה־מָטרוּח של ימינו, ומשם ישר דרומה דרך המדבר לסיווה. הוא מדבר גם על סיפורי אריסטוֹבּוּלוּס ועל הצליחה של מצר הֶלֶספּוֹנטוּס… ובהמשך מגיעים לתיאור הקָטָפאליקוּם – מרכבת ההלוויה שבה הובלה הגופה החנוטה של אלכסנדר בארון מזהב רקוע עם תבלינים ושאר אוצרות יקרים, ומעל הכול כיפת גג גבוהה מקשקשי זהב משובצת יהלומים. הקָטָפאליקוּם נעלם מההיסטוריה בלי להשאיר זכר.

בתחילת פרק 2 אנחנו באתר בנייה של מלון באלכסנדריה. מוחמד א־דהב מביט בתצלום של בִּיתו לָיילָה. מוחמד ואנשי צוותו גילו תגלית מפתיעה – אחמד, חוּסני ופאהד יורדים אל עיי החורבות לבחון אותה. בחלק II אנחנו שוב עם נוקס ועם ריק ובחלק III מוחמד א־דהב הולך לאיברהים בֶּיוּמי – ראש מועצת העתיקות העליונה באלכסנדריה. ועדיין לא הגענו לעמוד 50.

הספר מרתק אבל קשה מאוד לעקוב אחרי השתלשלות האירועים השונים שמתרחשים במקביל באתרים שונים. אני קורא על הרבה אנשים ומקומות עם שמות שאינם קלים לזכירה. בכל פעם שמופיעים שמות שמצלצלים מוכרים אני נודד לאחור לנסות להיזכר מה קרה עם אותם אנשים או באותם מקומות בקטעים שכבר קראתי.

במקביל להתרחשויות במצרים, אנחנו פוגשים בתחילת פרק 4 את ניקולס דראגומיס בכנסייה מחוץ לסלוניקי בצפון יוון. המטיף בכנסייה קושר פסוקים מספר דניאל אל תבוסת הפרסים מפני אלכסנדר וחוזה את התפצלות הממלכה לארבעה חלקים: תלמי, אנטיגוֹנוּס, קָסָנדרוס וסֶלֶאוּקוּס. חזון דניאל נכתב מאתיים וחמישים שנה לפני שאלכסנדר בכלל נולד. בחלק II אנחנו שוב עם נוקס. ועדיין לא הזכרנו את אוגוסטין, מנסור, נאסים, יוסוף עבאס ופיליפ שלכל אחד מהם יש תפקיד משמעותי בסבך ההתרחשויות שצפויות בהמשך הספר.

כולם מתחרים זה בזה, רודפים ונרדפים וכל אחד פועל ממניעים שונים. יש כאן אנשים שכל עניינם הוא מדעי – סקרנות ארכיאולוגית. אחרים מוּנָעִים מתאוות בצע או מתאוות בשרים. אחד יעשה הכול כדי לפתור בעייה רפואית, אחרים מעוניינים בנקמה על דבר שקרה לדעתם, ויש כאלה שכל מטרתם היא להוביל להפיכה שלטונית לשיקום מולדתם.  

הספר שועט קדימה מסקרן, מרתק ועשיר במידע היסטורי. 
לא קל להתחקות אחרי כל הדמויות וההתרחשויות, אבל בסך הכול הקריאה מהנה ומתגמלת.

מִשׂכל, ידיעות אחרונות וספרי חמד 2008, 426 עמודים. מאנגלית: אסף כהן

בדידותו של קורא המחשבות – דלית אורבך – חוויית הקריאה שלי

אינני מספר כאן על הספר אלא על חווית הקריאה שלי. אם חיפשתם מידע על הספר – זה איננו המקום.

אני מרפרף בעיני על פני מדפי הספרים בספרייה בתחנת הרכבת. שם הספר "בדידותו של קורא המחשבות" צד את עיני. השם מרמז על רעיון מעניין. בכל פעם שאני נוטל ספר ממדפי הספרייה החופשית אני תוהה כיצד הגיע הספר לשם. לעיתים יש חותמת של ספרייה ציבורית כלשהי או של בית ספר, אבל ספר זה נראה חדש לגמרי עם סימנים קלים שפתחו כמה עשרות עמודים. שאר העמודים נראים כאילו לא נפתחו מעולם. אני קורא את מה שכתוב בגב הספר, יש כאן הבטחה לסיפור מרתק. אני לוקח את הספר.

שם הפרק הראשון הוא "2006". זהו מעין מונולוג של מחשבות. קורא המחשבות מספר בגוף ראשון את הביוגרפיה של עצמו שמשלבת עובדות עם מחשבות ועם מחשבות שהוא קורא מראשי אחרים. הוא גם מנהל רישום אובססיבי של אותם דברים. אני קורא ומחשבותי נודדות מהספר והלאה. אני קולט שאין לי מושג מה קראתי בדקות האחרונות. אותה הרגשה כמו בנסיעה בכביש החוף כשבזמן מסויים אינני יודע אם כבר עברתי את נתניה. אני נודד מעט לאחור ומנסה להשלים את החסר. מדפדף קדימה ומחפש את סוף הפרק. אין סימן לפרקים באופק. אינני פנוי לקרוא ספר שלם ברצף. אני מחפש נקודת עצירה. גם את זה אינני מוצא, המילים משורשרות כמונולוג אינסופי בלתי פוסק. אני מוצא שבעמוד 27 יש רווח כפול בין שורות – זה מרמז על שינוי כיוון. אני מחליט להמשיך לקרוא עד אותו מרווח.

הקריאה אורכת יותר מדי זמן כי מחשבותי נודדות. כשאני ניגש להמשיך בקריאה אני מבין שאינני זוכר דבר ולכן אני מנסה ללקט רמזים בעמודים הקודמים. ממשיך לקרוא ותוך כך מהרהר בנטישת הספר. פעם מזמן קבעתי לעצמי כלל שכל ספר שהתחלתי לקרוא ראוי לפחות למאה עמודים של חסד. אולי תגיע התפתחות שתהפוך אותו לחומר קריאה מעניין יותר. אני קורא שוב את גב הספר. מה שכתוב שם מרמז על עתיד טוב יותר. חבל שתוך הספר כתוב בצורה כל-כך שונה מגבו. אני ממשיך. בעמוד 33 אני שוקל שנית את המשך דרכי. ממשיך. בעמוד 35 יש "אוזן חמור" שנשארה מקופלת. ניכר שמכאן והלאה העמודים "דבוקים" – לא נפתחו מעולם. אני עקשן, מדפדף קדימה ומגלה שבעמוד 47 מתחיל פרק חדש. ממשיכים.

שם הפרק השני "2000". שוב מונולוג אינסופי. הרבה מחשבות ומחשבות של אחרים ומעט מאוד התרחשות. אני שבוי בקונפליקט המהמר – מנסה להגן על ההשקעה – אבל שוב המחשבות נודדות. זהו ספר קצר, אני מחליט להמשיך – גב הספר הרי מספר על התרחשויות מעניינות – פרשת רצח סדרתי. אני קורא ונאבק עם עצמי. בעמוד 184 מתחיל הפרק השלישי והאחרון – שמו "2006". כאן כבר חייבת לבוא הגאולה. בפרק זה יש לפחות דיאלוג בין שני ראשים חושבים. יש כמה רעיונות שאפשר היה לעשות מהם סיפור בהחלט מעניין. איכשהו זה עדיין לא מצליח לתפוס אותי ואני נאבק לסיים כבר את הספר. מצפה להתפתחויות, וכשכבר קורה משהו זה הדבר הכי צפוי שעלה בדעתי, אף כי קיוויתי מאוד להפתעה.

זהו. סיימתי לקרוא ספר קצרצר. הקריאה ארכה הרבה יותר ממה שלוקחת ממני קריאת ספר עב כרס. זו הייתה חווית הקריאה שלי. לא כתבתי כאן על תוכן הספר כלל, כי התוכן איננו חלק משמעותי מהחוויה שלי. אם מה שכתבתי נראה לכם משעמם, חשבו על אותו רצף מילים ללא הפסקות כלל. בדיעבד – אני מצטער על כך שנטלתי את הספר ושהאמנתי שֶׁתּוֹכוֹ כְּבָרוֹ.

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2010, 294 עמודים.

זוהי חווית הקריאה שלי. יש אחרים שחוו בספר זה דברים שונים ויש שנטשו אותו לפני סיומו. אפשר לקרוא התייחסויות נוספות לספר באתר סימניה.

שיעורים בכימיה – בוני גָּרְמוס

"גברים יוצאים לעבודה ועושים דברים חשובים – מגלים כוכבי לכת, מפתחים מוצרים ומחוקקים חוקים – ונשים נשארות בבית ומגדלות ילדים". זו הייתה תפיסת העולם בשנות החמישים – שישים של המאה העשרים בארצות הברית. לא רק גברים סברו כך, מרבית הנשים היו שותפות מלאות לגישה מזלזלת זו ולא העלו על דעתן אפשרות אחרת.

אליזבט זוט, כימאית צעירה ויפה, השתתפה במסגרת לימודי התואר השני במחקר משמעותי. כשגילתה טעות בהוראות המנחה שלה, הוא הגיב באיומים שהובילו לתקיפה מינית שלה. ועדת הקבלה ביטלה את מועמדותה לתוכנית הדוקטורט בגלל מה שהם כינו "התקרית האומללה" שהיתה מעשה ידיה. 

בשנת 1952 קלווין אוונס עבד במכון המחקר הייסטינגס בעיר קוֹמוֹנְס שבדרום קליפורניה. דוקטור אוונס היה מדען נחשב עם הרבה פרסומים והיה אפילו מועמד לפרס נובל בכימיה יותר מפעם אחת. קלווין קיבל הצעות עבודה מהרבה מוסדות מחקר נחשבים. מכון המחקר הפרטי חסר החשיבות הייסטינגס הציע לו שכר ממש משפיל. הוא בחר לעבוד שם רק בגלל שבקוֹמוֹנְס יש מזג אוויר מצוין לחתירה.

אליזבט זוט עבדה באותו מכון כי זו הייתה ההצעה היחידה שקיבלה. שילמו לה בהייסטינגס כמחצית ממה שהרוויח גבר בתפקידה. זוט רצתה לעסוק במחקר אַבּיוֹגֶנֶסיס – התיאוריה שאומרת שהחיים התהוו מחומרים דוממים פשוטים. הבוס שלה, דוקטור דונאטי, אמר לה "אביוגנסיס הוא מין דוקטורט באוניברסיטה… זה מעל ומעבר לתפיסה האינטלקטואלית שלך". טכנאי המעבדה שאל אותה מדוע היא רוצה להיות מדענית. "אני לא רוצה להיות מדענית," היא התפרצה. "אני כבר מדענית!"

משקיע עשיר שקרא מאמר מאת א' זוט – משהו ישן מאוניברסיטת יו-סי-אל-איי – רצה לתרום להייסטינגס סכום נכבד לחקר אביוגנסיס. הוא ביקש לפגוש את א. זוט אבל אמרו לו "למרבה הצער זה לא יהיה אפשרי, מר זוט נמצא באירופה. בכנס". כן, ממש כך. כך הגיעה אליזבט לעסוק במחקר זה בלי לדעת שהמכון קיבל תרומה נכבדה שמרביתה מימנה דברים אחרים.

מספר היתקלויות הביאו את אליזבט וקלווין להתעניין זה בזו. העניין היה בתחילה אינטלקטואלי בלבד, ובחלוף זמן לא רב התרחב לתחומים נוספים. אחרי שאליזבט עברה לגור עם קלווין אמר אחד מרכלני המכון "אני לא מבין אותה, היא השיגה את אוונס. למה היא עדיין כאן?". זו הייתה התפיסה הכללית, אם אישה נמצאת באקדמיה מטרתה היחידה היא לצוד בעל.

קלווין נהרג בתאונת דרכים במהלך ריצה עם כלבם ששמו שש-וחצי. נשמה טובה שעובדת במכון המחקר בתפקיד פקידותי אמרה לה "תראי את הצד החיובי: את שוב חופשייה. ויש המון גברים נחמדים, גברים נאים. אחד מהם ודאי יענוד לך טבעת". מבחינת אותה פקידה, אחרי שקלווין אוונס המכוער כבר איננו, זוט היפה חוזרת למאגר הפנויות, והגברים נוהרים אליה בהמוניהם. "וברגע שתמצאי מישהו," היא אמרה, "אולי עורך דין, תוכלי להפסיק עם כל השטויות המדעיות האלה, לחזור הביתה ולעשות המון תינוקות".

אליזבט נשארה לבד, כלומר רק עם שש-וחצי ועם המתנה שקלווין השאיר לה ברחמהּ. דונאטי נחפז לפטר אותה. אישה לא נשואה בהריון היא כתם בלתי נסבל על המוסד שהוא מנהל. אנחנו כבר בתחילת שנות השישים – לפני שישים שנה – נראה כאילו זה עידן אחר, אבל בעצם גם היום יש חברות שממררות את חייהן של אמהות יחידניות. מאוחר יותר נגלה שגם אבות יחידניים אינם מקובלים בחברה ויש אפילו כאלה שחושדים בהם בפדופיליה.

בדרך מקרה מקבלת אליזבט זוט הצעה להגיש תוכנית בישול בשעה הרדומה ביממה בערוץ טלוויזיה נידח. זוט היא כימאית וזו מבחינתה השפלה, אך יש לה ילדה קטנה והיא זקוקה למקור הכנסה. היא מקבלת את ההצעה ומייד ברור למנהל התחנה ולמפיק התוכנית שכוונותיה שונות לחלוטין מציפיותיהם. הם חשבו על תוכנית בידור קלילה שבה המנחה החטובה והיפה תופיע לבושה בשמלה צמודה ותלמד בתנועות פתייניות להכין קוקטיילים.

אליזבט מבהירה לוולטר, מפיק התוכנית "ארוחת ערב בשש", שהיא מדענית ומבחינתה בישול הוא מדע וכך היא מתכוונת להציגו. היא מסרבת ללבוש את הלבוש שהכינו עבורה ומפזרת את הקשוטים המיותרים שמעטרים את משטח העבודה – חפצים שלדעת ההפקה מתאימים ל"עקרת הבית הממוצעת". היא מלמדת לבשל ומקפידה לקרוא לחומרי הגלם בשמם הכימי, להסביר מה מתרחש במרכיבים במהלך הבישול וכן מסבירה את הערך התזונתי של כל מרכיב. למרבה ההפתעה הצופות והצופים בבית ובאולפן מתלהבים מהתוכנית והיא הופכת תוך זמן קצר ללהיט שמועבר גם לתחנות נוספות. היא חווה תקיפה מינית נוספת שאותה היא מרסנת מייד בתחילתה. בינתיים נודע לה שהיא לא היחידה שהודחה מלימודי הדוקטורט בעקבות תקיפה מינית.

המשקיע שתרם כסף רב למחקר אביוגנסיס חוזר להייסטינגס ומבקש לראות כיצד מתקדם המחקר. מנהל המכון אומר שמר זוט נכשל והמחקר מובל על ידי דוקטור בוריווייץ. המנהל יחד עם בוריווייץ לוקחים את תוצאות המחקר של זוט ומפרסמים בשמם. הבעיה היחידה היא שבוריווייץ לא מסוגל להסביר את המחקר שלו. זוט מגלה את הגניבה, אך בשלב זה אין לה דרך להתמודד עם זה.

מגזין לייף שולח את פרנקלין רות', עיתונאי עטור פרסים, לכתוב כתבה על אליזבת זוט ותוכנית הבישול שלה. הוא יושב בקהל התוכנית ובהפסקה שואל את האישה שיושבת לידו מה היא אוהבת בתוכנית. "שמתייחסים אלי ברצינות." היא עונה. הוא ממשיך ושואל "לא את המתכונים?" והיא עונה לו "לפעמים אני חושבת, שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצוהריים". אחרי התוכנית הוא ניגש לשוחח עם אליזבט מאחורי הקלעים. הוא מקשיב בנימוס ואז מעיר על מכנסיה שהם בחירה נועזת. היא מביטה בו בפליאה ומברכת אותו על שבחר בחירה נועזת זהה. בסופו של דבר העיתונאי קולט את התמונה וכותב כתבה נכונה ואוהדת. מערכת העיתון, ששלחה אותו להביא כתבה רכילותית צהובה שתחשוף הרבה זבל, משנה את הכתבה מקצה לקצה.

התמקדתי כאן בחלק מהבעיות הנוקבות שמעלה הספר לתפיסתי. יש עוד הרבה, כואבות לא פחות. לא כתבתי כאן על מרבית עלילת הספר וזנחתי לחלוטין את הבעיות החינוכיות שבהן נתקלת הבת של זוט במוסדות החינוך בקוֹמוֹנְס – קליפורניה – ארצות הברית של שנות השישים. דילגתי גם על ענייני יתמות, אימוץ, מוסדות דת, חתירה ועוד.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר התחלתי לקרוא אותו פעם שניה ושלישית בדילוגים קלים.

ספר מעניין, מטריד ומעורר מחשבה – מומלץ בחום רב.

קראתי את הספר בעברית. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בעבודות התרגום והעריכה. הפקת הספר מוקפדת מאוד. בפתח הספר מפורטת רשימה מכובדת של אלו שאחראיות לאיכות הגרסה העברית והן ראויות לטעמי למלוא ההערכה:

מאנגלית: הדסה הנדלר עורכת ראשית: עינת ניב עורכת הספרות המתורגמת: מיכל קובזמן

עריכת תרגום: איריס גרבוז עריכת לשון: שירי צוק עימוד: יהודית שטרנברג

הוצאת תכלת 2022, 411 עמודים LESSONS IN CHEMISTRY – Bonnie Garmus

הפינה האישית שלי:
כאן אני משתף את האסוציאציות הפרטיות שלי. מה שכתוב כאן לא בהכרח מתיחס ישירות אל הספר.

הספר מציג תמונה של אמצע המאה העשרים בארצות הברית. זה נראה כאילו מדובר בעולם אחר, אבל אני עדיין זוכר שכאשר נדרשתי לדווח לבית הספר היסודי מה רמת ההשכלה ומשלח היד של הורי, אבי הורה לי להגיד שאימי "עקרת בית". אימי הייתה פסנתרנית בוגרת האקדמיה למוזיקה בסופיה-בולגריה, ממש כמו המוֹרֶה שלנו למוזיקה, שהדגישו בפנינו שהוא מוזיקאי אקדמאי.

בימינו אפלייה מסוג זה נדירה, ובכל זאת היא קיימת. ישנן חברות בארץ שפוגעות בזכויות יסוד של נשים אפילו במידה חמורה יותר, וגם כאן חלק מהנשים מאמינות שזו דרכו של עולם והן פשוט נחותות מגברים. עם כל ההתקדמות בזכויות הנשים, עדיין הן מופלות כמעט בכל תחומי החברה. אם נביט סביבנו נראה תרבויות שבהן נשים שכבר התקדמו, מאבדות את כל הזכויות ושבות עשרות שנים לאחור.

לפני ההפיכה באירן הגיעו אלי מדעניות אירניות ללמוד תהליכי מחקר ובדיקה שהיו נהוגים במפעל הכימי שבו עבדתי. אחרי המהפכה הן איבדו כהרף עין את כל זכויותיהן ואת ההכרה בהשכלתן. דבר דומה אנחנו רואים לאחרונה גם באפגניסטן. כדאי להביט רגע לצדדים – גם אצלנו זכויות הפרט יכולות להיעלם אם לא נקפיד לעמוד על המשמר.

בזמן שקראתי ספר זה ברברה וולטרס הלכה לעולמה בגיל 93. בשנת 1961 ברברה וולטרס הצטרפה לתוכנית The Today Show ברשת NBC ככותבת וכתחקירנית. היא "התקדמה" בתוכנית ועברה להגיש כתבות צבע קלילות. רק במחצית השנייה של שנות השבעים הניחו לה לבצע ראיונות עם גורמים פוליטיים. בשנות השישים נשים יכלו להגיש בטלוויזיה פינות בנושא בישול, מלאכת יד, גינון ושאר נושאים "נשיים", אך בשום פנים לא ניתנה להן אפשרות לגעת בנושאים "גבריים".

לגמרי במקרה, כשסיימתי לכתוב טור זה הופיע בפיד שלי מאמר יין חם ללילות הקרים מבית מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. המאמר מתחיל במתכון ואחריו הסבר מפורט על הכימיה של המרכיבים עם נוסחאות. כמו בשיעורים שהעבירה אליזבט זוט בתוכניתה.

במהלך הקריאה נזכרתי שפעם, מזמן, בשנות השמונים של המאה הקודמת, השתמשתי בידע שלי בכימיה ליצור מתכון שזכה במקום שני בתחרות מתכון העשור.

משוואה עם נעלם – אוּרי אַדלמן

הרבה יותר קשה להיכנס למתקן הכליאה 'דורות' מאשר לצאת ממנו. האסירים יוצאים כל בוקר לעבודה ושבים אליו בערב. אין בעייה לברוח ממנו, אבל מי שינסה ימצא את עצמו בבית כלא רגיל. יובל שדה ברח מ'דורות' שבועיים לפני שחרורו. מוזר? חכו, זוהי רק ההתחלה. יובל נכלא בגלל שנהג בשכרות וגרם למותו של אביו עמוס שדה – איש מוסד שסרח והועזב מהשרות. אבל אלה אינם גיבורי העלילה, הם רק הכוח המניע של הסיפור.

גיל שדה – האח של יובל והבן של עמוס – מספר לנו על השתלשלות העניינים מרגע שקיבל מאחיו הודעה תמוהה במשיבון. ההודעה גרמה לגיל לטוס ארצה מניו-יורק, ומרגע שנחת לא נח לרגע. ההפתעות רדפו זו אחר זו. ההפתעה הראשונה חיכתה לו בבית שלו ברחוב רמברנדט בתל אביב. הבית נראה בדיוק כפי שהשאיר אותו בביקורו הקודם לפני שישה חודשים. כמעט בדיוק – בבית חיכתה לו הפתעה שהפכה אותו די מהר לנרדף על ידי המשטרה ולא רק על ידיה. ואנחנו רק בחצי היום הראשון שלו בארץ.

גיל מספר לנו על מה שעובר עליו – במשך חמישה ימים הוא עובר תהפוכות שאחרים לא עוברים בחיים שלמים. יש אנשים שנרתמים לעזור לו ואחרים עושים הכול כדי להרע לו. הוא מנסה לאתר את אחיו כדי לנסות להבין למה ברח, ובכל פנייה הוא מגלה ששום דבר איננו בדיוק כמו שחשב. ענייני המוסד מהעבר הרחוק מתערבבים עם פרשות בהווה ואין לו מושג למה וכיצד כל זה נדבק אליו.

הספר מהיר מאוד. הפרקים קצרים – שלושה, ארבעה עמודים כל פרק. אפשר לעצור בסיום כל פרק, ואף פרק איננו מניח לי לעזוב את הספר. אני קורא רק עוד שלושה עמודים, ועוד שלושה, ועוד. המתח מתגבר מפרק לפרק, דברים רק מתבררים וכבר משנים את צורתם ואת משמעותם. גיל נמצא במרדף מתמשך שבו הוא לפעמים הנמלט ולפעמים הרודף. העיקר שיש לו תמיד על מי לסמוך, או לא.

על גב הספר כתוב שהוא '… על רקע המציאות הישראלית העכשווית'. הספר יצא לאור בשנת 1988, יש בו טלפונים קוויים וציבוריים, כאלה שמחייגים בהם. יש משיבונים עם קלטות שאפשר לגנוב. גופות מזוהות על-פי סוג דם, השיטות של ימינו עדייו אינן זמינות. יש כבר טלפונים סלולריים, אך הם רק טלפונים, לא מחשבים. מדי פעם חולפת בראשי המחשבה ' למה הם לא …' ואז אני מבין שהאפשרות עדיין איננה קיימת. העולם קצת שונה מזה של ימינו, אך לא מספיק מרוחק, ודווקא זה מעט מבלבל.

אז מה יש לנו כאן? נעלמים – יותר מאחד, אבל אחד פותח את הספר בהיעלמותו ומוביל את העלילה עד סופו. גופות – גם כן יותר מאחת. רוצחים ונרצחים, חוטפים ונחטפים, איומים, בית חולים, כלא, משטרה, מכוניות גנובות, עורכי דין, בלשים, חוקרים, בני ברית, רמאים ובוגדים. גב הספר מצטט קטע קצרצר שמרמז על סקס. אין לי מושג למה מעצבי הספר בחרו לצטט דווקא קטע כל-כך שולי שממש איננו מאפיין את הספר. אולי חשבו על סקס כעל מקדם מכירות. גם זה כנראה מאפיין של התקופה.

ספר מתח מהיר, סוחף ושופע הפתעות – ממש קשה להניח מהיד.

עכשיו אני הולך לחפש את ספרו הקודם של הסופר אוּרי אַדלמן – "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת". אקרא כנראה גם את השלושה שבאים אחריו. לא יהיו יותר ספרים שלו כי הוא נפטר בשנת 2004 בגיל 46. להבדיל מהדמויות שבספר הוא מת בדרך הטבע מהתקף לב. במחשבה שנייה – היו שטענו שגם אחד הנרצחים בספר מת מהתקף לב. לך דע.

הוצאת כתר 1988, 349 עמודים.

ברוריה הפקות – שָׂרַי שביט

סימי תִּמְרְנָה אותי בהוראת ברוריה למדף שאיננו שייך לספרייה בתחנה.

ההצגה בתיאטרון תמונע מסתיימת באיחור קל ואני נחפז לרכבת האחרונה לחיפה. באולם הכניסה הדרומי של תחנת רכבת השלום בתל אביב אני מופתע לראות על מדפי הספרייה בתחנה ספר בודד. בדרך כלל המדפים עמוסים בספרים ובחירת הספר שילווה אותי בנסיעה גוזלת זמן. הפעם אין זמן וממילא יש רק ספר אחד, אני לוקח אותו ועולה לרכבת. ברכבת אתחיל לקרוא וכרגיל, אם הספר "יתפוס אותי" אקח אותו להמשך קריאה, אם לא – אניח אותו בספרייה בתחנת היעד.

הרכבת יוצאת לדרך ואני מתחיל לקרוא את הספר 'ברוריה הפקות' מאת שָׂרַי שביט. ברוריה בעלת השיער האדום הגועש מנהלת את חַיֵּי המספרת וככל הנראה את חיי כולנו. העוזרת שלה, סימי, מנתבת את כל מה שקורה על פי הוראותיה של ברוריה. אחרי מספר עמודים אני קורא '…טבעת זהב דקה נישואית אוזקת את אצבעו…', הביטוי כובש אותי ואני מחליט לקחת איתי את הספר להמשך קריאה.

הסיפור הוא מונולוג של בחורה צעירה שגרה סמוך לשוק הכרמל בתל אביב. במחשבי סימי וברוריה היא מזוהה כ- 456 א'. היא מספרת לנו על אִימהּ שאיתה היא חיה מאז שאביה עזב אותן בילדותה ואזק את עצמו לאניטה בטבעת נישואית. היא מספרת על צחי, על הטיול למזרח ועל ההתפתחויות שנובעות מכל דבר. ברוריה מנווטת את כל ההתרחשויות. מדי פעם היא גוערת בסימי ומסבירה לה כיצד לתקן את טעויותיה. עולם האסוציאציות שלי מוביל אותי אל ההתנהלות של פלחוביץ' וגומבה בהצגה התנהגות אנושית בסיסית, אבל זה שייך לסיפור אחר.

סדר העניינים איננו עקבי. לפעמים אינני מבין מה קורה, נדמה לי שפספסתי משהו בקריאה, ואז אני מבין שמה שהיה בעבר יסופר מאוחר יותר. ערבוב הזמנים והמקומות בתחילה מעט מבלבל, אבל בהמשך הקריאה יוצר עניין.

בעמוד 94 מסתיים הסיפור ומתחיל סיפור אחר בשם 'בינתיים'. רק עכשיו אני קורא את הכתוב בגב הספר ומגלה שיש כאן שלוש נובלות. כל נובלה מסופרת מפי ילדה או ילד, מתבגרת או מתבגר, צעיר או צעירה שגדלו בבית שהיה בו פעם אבא, אבל הוא לא גר שם יותר. בכל אחת מהנובלות סיבת ההעדרות של האב שונה וכל הסיפורים מעניינים בדרכם.

הנובלה 'בינתיים' היא מונולוג של נטע – ילדה בת שמונה שמנסה להתמודד עם תהפוכות חייה אחרי שאביה עזב את הבית. אחותה כועסת, אִימהּ מקבלת בהבנה את היעדרות האיש שלה, והאב שעזב נוכח מאוד בחייה המבולבלים של נטע.

'הסיפור על הסוסה המתה' הוא סיפורו של ירון – ילד שמן שמתבגר לצד חברו אבנר, אהבת נעוריו הסודית טלי, אימו שלקחה אותו מהמושב אל העיר, חברתה רוחל'ה ומאמן הטניס דימה. בילדותו במושב הוא בילה בחברת הסוסים של אביו והמקום החביב עליו היה 'העמק הנעלם' עד שאביו נעלם גם כן.

בכל שלוש הנובלות העלילה נעה בזמן, מקדימה את המאוחר ומאחרת את המוקדם. גם המקומות משתנים מקטע לקטע, ובכל זאת התמונה שמתרקמת ברורה, מסקרנת ומעוררת מחשבות שלפעמים משתנות כשמבינים בקטע הבא את מה שסופר קודם.

כעבור מספר ימים אני מגיע שוב לאולם הכניסה הדרומי של תחנת רכבת השלום. המדף שעליו מצאתי את הספר איננו שייך לספרייה בתחנה אלא לדוכן לממכר חפצים כלשהם. הספר לא היה אמור להיות שם, הוא כנראה חיכה שם רק לי. אילו נמצא הספר בין ספרים רבים בספרייה, סביר להניח שהייתי חולף על פניו. בדידותו הזוהרת היא שהביאה אותו אלי. אין לי ספק שזו הייתה אחת ממזימותיה של הג'ינג'ית הגדולה.

ספר מעניין ונעים לקריאה. אני שמח שברוריה סידרה לי מפגש עם הספר הזה.

הוצאת כנרת 2009, 254 עמודים

ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד – רוברט ג'יימס וולר

שתי נשמות חופשיות שכלואות בהגדרות כובלות משהו נפגשות באוניברסיטה של סִידֶר־בֶּנד באָיוֹוָה במרכז ארה"ב.

בעוד אני סורק את מדפי הספרייה בתחנת הרכבת קולטות עיני ספר דק למדי בכריכה קשה – בהחלט חריג לסביבתו. בצד הספר כתוב "רוברט ג'יימס וולר – ואלס איטי בסידר בנד". על כריכת הספר כתוב:

רוברט ג'יימס וולר מחבר "הגשרים של מחוז מדיסון"

בתחתית הכריכה כתוב גם שם הספר "ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד", אבל הוא מכוסה במדבקת ספרייה בתחנה.

ראיתי את הסרט "הגשרים של מחוז מדיסון" יותר מפעם אחת ואהבתי אותו מאוד. את הספר לא קראתי. שמו של הסופר גורם לי לקחת את הספר.

אני קורא ברכבת את הפרק ששמו "אחד". נראה שיש כאן סיפור מבטיח. הספר נשאר בתיקי להמשך קריאה בבית. שלושת הספרים האחרונים שקראתי היו מהירים ודינמיים, כאלה שגורמים לי לקרוא במהירות ולרוץ מפרק לפרק בנשימה עצורה. הספר הזה, כיאה לשמו, משתרך בעצלתיים. הסיפור מעניין, כתוב בלשון פשוטה וברורה, כמעט כמו דיווח עיתונאי. אני קורא ומחשבותי נודדות מדי פעם מהספר. הספר מסקרן, יש בו כבר מתחילתו רמזים לעתיד וברור שיש למה לצפות. וכך הקריאה מעניינת ומזדחלת. רק בפתיחת פרק "שמונה" בעמוד 97 מבין 159 עמודי הספר ניכרת בהילות קלה והעלילה מתחילה להאיץ בדרך מסִידֶר־בֶּנד להודו הרחוקה.

מייקל טילמן, גבר בגיל העמידה שרוכב בזמנו החופשי על אופנוע, הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה. נראה שמה שהוא עושה עכשיו רחוק מאוד מתחומי העניין שלו. בנערותו היה שחקן כדורסל עד שפגיעה במהלך משחק סיכלה את סיכוייו להתקדם בתחום. בגיל חמש עשרה שיפץ במו ידיו גרוטאה של אופנוע "ווינסֶנט בּלֶאק שֵדוֹ", ומאז ה"שֵדוֹ" הוא חברו הטוב ביותר. הוא גר בחדר המגורים שלו ורוב הזמן מייקל מתקן אותו. מייקל מעיד על עצמו שהוא שחוק מעבודתו באוניברסיטה, שבה הוא רוצה להיות באותה מידה שהדיקן רוצה אותו שם.

ג'לי, אישה יפה בת ארבעים, חזרה ממש עכשיו מהודו. היא רוח חופשיה שטבעת נישואין אוזקת את אצבעה*. ג'לי בריידן היא אשתו של ג'ים בריידן – המרצה החדש באקונומטריה שהגיע מאינדיאנה. ג'ים הוא טיפוס יבשושי חסר כָּרִיזְמָה, ההיפך הגמור ממייקל. ג'לי נסעה להודו לבד, ללא בעלה. מאוחר יותר נקרא שכל שנה היא נוסעת להודו בלעדיו. לשאלת מייקל כיצד היא התחברה עם ג'ימי היא ענתה שהוא "ביקש את ידי, לא יכולתי להעלות בדעתי שום סיבה לסרב לו, אז אמרתי כן."

מטבע הדברים נוצר קשר בין מייקל לבין ג'לי. בתחילה הקשר חברי, אבל שניהם מרגישים שמתרחש ביניהם גם משהו אחר. נראה שגם אחרים מבחינים במה שמתרחש ביניהם. היחיד שאיננו מבין דבר הוא ג'ים בריידן. גם כאשר ג'לי נעלמת ג'ים רק מתבכיין, בעוד מייקל נעלם בעקבותיה למקום שבו הוא מנחש שימצא אותה.

כמו ב"הגשרים של מחוז מדיסון" מתרקמת כאן מערכת יחסים שנראית בלתי אפשרית, בין שתי רוחות חופשיות שכלואות בין חוסר הנכונות לוותר על החופש לבין הכבילה אל מערכת יחסים בלתי מספקת. אבל כאן ההתפתחויות מובילות לכיוונים אחרים.

ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד הוא ספר מעניין שמציג התפתחויות מפתיעות צפויות.
הספר קצר מאוד, לכן, על אף איטיותו, הקריאה איננה אורכת זמן רב.

הוצאת מודן 1994 – 159 עמודים

בשולי הדברים

* הביטוי "טבעת נישואין אוזקת את אצבעה" נכתב בהשראת ספר אחר. לאחרונה נקלעתי לספרייה בתחנה יותר מהרגיל וכך הגיע לידי הספר 'ברוריה הפקות' מאת שָׂרַי שביט בעודי קורא ספר זה. קראתי בו ברכבת ובעמוד 14 נתקלתי במשפט "טבעת זהב דקה נישואית אוזקת את אצבעו" שהתאים בדיוק למקום שבו הייתי בספר ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד.

הרגע הנוכחי – גיום מוסו

הספר 'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו שועט קדימה בקצב רצחני לאורך עשרים וארבע שנים בעשרים וארבעה ימים. הספר מחולק לחמישה חלקים. בסיום חלק 1 – 'מגדלור 24 הרוחות', הַמְּסַפֵּר חש רעש וסחרחורת ואני נחפז לתחילת חלק 2 – 'במקומות לא ודאיים' לנסות להבין מה קרה. הפרקים מחולקים לקטעים ממוספרים. מִסְפָּר הקטע הראשון הוא אפס. בקטע 0 מתוארת ההתרחשות שפותחת את ההופעה הבאה של הַמְּסַפֵּר. הקטעים הבאים מתפתחים עד שהפרק מסתיים עם רעש, סחרחורת ולפעמים ריחות תפוז – מסקרן. אני נחפז לקרוא את קטע 0 של הפרק הבא, וכך אני קורא את הספר בשקיקה ומסיים כעבור עשרים וארבע שעות. בדרך כלל אינני קורא כל כך מהר, אבל הספר רץ מהר ואני שועט בעקבותיו.

כמעט כל הספר מסופר על ידי ארתור קוסטלו בגוף ראשון. ארתור בן עשרים וחמש וכבר הוא רופא מומחה שמתחיל התמחות שנייה ברפואת חרום – הכשרה שהוא ישתמש בה בהמשך הספר. פרנק קוסטלו הוא מבכירי המנתחים בבית החולים שבו שניהם עובדים. היחסים ביניהם צוננים ומנוכרים. בתחילת חלק 1 פרנק קוסטלו לוקח את בנו ארתור למגדלור 24 הרוחות. פרנק מודיע לבנו ארתור שהוא מוריש לו את המגדלור עם אזהרה מפורשת לא לפרוץ את המרתף החתום באמצעות קיר לבנים. בעוד ארתור מתלבט אם לפרוץ את הקיר הוא מגלה שאביו השאיר לו את כל כלי הפריצה הדרושים. אם כך – האב כנראה רצה שבנו ימרה את ההוראה וארתור אכן פורץ את הקיר.

בתוך המרתף הפרוץ הוא מגלה לוח ועליו חרותה שושנת הרוחות וכיתוב אזהרה בלטינית שמשמעותו:

אחרי שינשבו עשרים וארבע הרוחות, לא ישאר דבר

מכאן מתחיל מסע נדודים בדילוגים בני כשנה אל העתיד. במהלך המסע הוא מתוודע אל ליסה שתהפוך להיות דמות משמעותית בחייו. כמעט כל דבר שאספר מכאן ואילך עלול לקלקל לקוראים את חוויית הקריאה ואינני רוצה לפזר כאן קלקלנים. הספר פותח בראשי הספקן תהייה אם התנהלותו של ארתור אמיתית. אולי היא קיימת בכלל רק בדמיונו, או בדמיון של מישהו אחר. צריך להשעות את הספק ולשקוע אל תוך הסיפור. יכול להיות שמתקיימים כאן מספר עולמות שאינם יכולים להפגש. אפשר לנדוד בדמיון לכיוונים שונים, אבל אין זמן, הכול קורה בבהילות. הזמן בין מפגש למפגש ובין קפיצה לקפיצה מוגבל ולא צפוי, וגם אורך השהייה בכל מקום וזמן איננו ידוע מראש. הכול קורה בהפתעה וקשה מאוד להניח את הספר מהיד.

בחלק 3 – 'האיש הנעלם', אחד הפרקים מתחיל בקטע 1 ולא בקטע 0. קטע זה איננו מסופר על ידי ארתור קוסטלו. חלק 5 – 'הרומן שלא הושלם' מציג סגירה שאיננה סגירה, הסבר שאיננו הסבר, פתרון שמבלבל יותר משהוא מסביר ומותיר אותי עם הרבה סימני שאלה. המחשבה על הספר ממשיכה להעסיק אותי לפחות עוד עשרים וארבע שעות אחרי סיום הקריאה.

הספר 'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו מסקרן, מטריד ומעלה הרבה תהיות קיומיות.
חוויה מרתקת.

המקור יצא לאור בצרפתית ב-2015. תרגום שי סנדיק 2022 – כנרת, זמורה, דביר 240 עמודים.

השלישית בשורה השנייה – גל אמיר

עוד מעט תצא הרכבת לתל אביב. בינתיים אני מחפש בספריה בתחנת הרכבת בת גלים ספר קצר וקל, כזה שלא יכביד על תיקי ושאוכל לתהות על קנקנו במהלך הנסיעה. אם הספר נאה בעיני הוא יישאר בתיקי ואשיב אותו לתחנה אחרי שאקרא אותו. אם לא, אשאיר אותו בספרייה שבתחנת היעד.

שם הספר 'השלישית בשורה השנייה' מצלצל לי מוכר. את הסופר גל אמיר אני זוכר לטוב מספריו הקודמים שקראתי. אני בודק אם כתבתי על ספר זה בעבר ואינני מוצא. כנראה לא קראתי אותו עדיין. אני לוקח את הספר ונשבה בקסמו כבר בקריאת הציטוט שמקדים את הפרק הראשון.

רומנו מספר לנו בגוף ראשון לאן הדרדר וכיצד מגלגלים אותו החיים מהסתבכות אחת לאחרת. אבי כהן המכונה רומנו היה שוטר מוערך עד שסרח והסתבך בפרשת שחיתות. הוא סולק מהמשטרה בבושת פנים ואיננו יושב בכלא רק משום שהעיד נגד שוטרים שהיו שותפיו לשחיתות. אשתו מצאה לעצמה מאהב ועברה לגור איתו יחד עם בנותיהם, ובנוסף הוא גם הסתבך בחובות. אנחנו פוגשים אותו בתחילת הספר כשהוא מסתתר במאחז לא חוקי בשטחים, מתנוון לאיטו ומעלה משקל.

מצלצל לי מוכר. אולי בכל זאת קראתי את הספר. לא משנה, הספר מרתק משורתו הראשונה ושועט בעוז קדימה. מישהו מעברו הרחוק מאתר אותו במחבואו ובא להציע לו עסקה משתלמת מאוד. רומנו היה חוקר משטרתי ועתה יש לו הזדמנות לנצל את כישוריו כחוקר פרטי, או משהו כזה. הוא צריך לאתר צעירה שנעלמה עם עשרה מיליון דולר שהיו שייכים למעסיקהּ ולהחזיר אותה ואת הכסף. משם והלאה זה לא עניינו מה יקרה לה. לא בדיוק חוקי או מוסרי, אבל בסוף הדרך מצפה לו תגמול נאה. רומנו מספר לנו כיצד משתלשלת חקירתו שבמהלכה הוא מתגלגל עד פראג. עוד נצנוץ של אסוציאציה פרטית שלי. גיבור הספר הקודם שקראתי היה עיתונאי מוערך שסרח, הדרדר, חקר התפתחויות עלומות והתגלגל גם כן לפראג. אין מן הסתם קשר בין הדברים פרט לכך שאני קורא את זה בשני ספרים עוקבים.

בפתיחת כל פרק מוצג ציטוט מהספר "פרחים ללודמילה" מאת הסופר הצ'כי יאן נובוטני. הציטוט מתאים להתרחשויות בפרק. נראה שהסופר גל אמיר ניסה להתאים את סיפורו לחלק מהמתרחש בספר המצוטט. זה מעורר את סקרנותי ואני מחפש בקטלוג הספרייה העירונית את הספר "פרחים ללודמילה". הוא לא קיים בקטלוג ולא באתר סימניה. גם את ספרי הסופר יאן נובוטני אינני מצליח לאתר. אחרי לא מעט פרקים אני קולט שגם ה"ציטוטים" בהקדמות הפרקים הם יצירות של גל אמיר.

הספר 'השלישית בשורה השנייה' מאת גל אמיר סוחף ומרתק, ככל הספרים שלו שקראתי.

לקראת סוף הספר אינני יכול להרפות ממנו וכך אני יושב וקורא בספר עד סופו לאורך כל הלילה. אני חוזר לדברים שכתבתי על הספרים האחרים של גל אמיר ובאחד מהם קורא "לא יכולתי להניחו עד שסיימתי לקרוא את 60 העמודים הנותרים ב-04:00".

הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 2005, 223 עמודים.

בשולי הדברים:

1. במהלך הקריאה אני מבין שלא קראתי את הספר, אך דמותו של רומנו, מצבו והמשימות שנטל על עצמו הזכירו לי את גיבורו של ספר אחר מאת סופר אחר שהתגלגל לתקופה קצרה לתפקיד ראש הממשלה.

2. מרגע שראיתי את שם הספר התחיל להתנגן בראשי השיר של השלושרים היושבת בשורה הראשונה. אין כמובן קשר לשלישית בשורה השנייה, ובכל זאת, אחרי ש"נכנסת לי לתוך מנגינה" אני מופתע כשהיא פוצחת בשיר.

פרשת קולומבוס – סטיב בֶּרִי

ההיסטוריונים חלוקים ביניהם כמעט על כל דבר שקשור אל קולומבוס. יש סברות שונות על מוצאו. לא ברור לחלוטין מה היה המניע להפלגתו בסמיכות מופלאה לפעילות האינקוויזיציה בספרד. על דבר אחד אין ויכוח – לואי דה סנטאחל שמימן את ההפלגה הראשונה שלו וכן המתורגמן של המסע – לואיס דה-טוֹרֶס – היו ממוצא יהודי.

על רקע מידע היסטורי אפוף ברכילויות בנות מאות שנים טווה סטיב בֶּרִי סיפור מסתורין שמתרחש בימינו אלה. כמו שראינו בספריו הקודמים, סטיב בֶּרִי פיתח מתכון שבאמצעותו הוא ממציא התרחשויות אקטואליות סביב מאורעות היסטוריים ויוצר עוד ועוד ספרים מרתקים.

טום סייגן היה עיתונאי חוקר מוערך מאוד ומעוטר בפרסים עד שסרח. בעקבות פרסום כתבה שהתבררה כמופרכת, נשלל ממנו פרס פוליצר, משפחתו התנתקה ממנו, חבריו נעלמו, הוא איבד את עבודתו בלוס אנג'לס טיימס והפך למנודה. אנחנו פוגשים אותו כשבידו אקדח – הוא עומד להתאבד. התפתחות בלתי צפוייה עוצרת אותו ברגע האחרון. ביתו, אָלֶה בֵּקֶט, נחטפה אי שם באירופה וגורלה תלוי בו.

באותו זמן בג'מייקה רודפים הכלבים של בֵּנֶה רוֹאוּ, בעל אדמות מרוּני, אחרי אחד מברוני הסמים. בֵּנֶה מחפש אוצרות היסטוריים כלשהם בעלי שורשים יהודיים. גם החוטפים של אָלֶה בֵּקֶט מעוניינים להגיע לאוצרות אלה ואולי גם לאחרים על פי מידע חלקי שיש ברשותם. את המידע החסר הם רוצים לשאוב מטום סייגן. הם נמצאים בקשר כלשהו עם בֵּנֶה רוֹאוּ ועם גורמים נוספים שאמורים לשתף פעולה. אלא שהנאמנות של כל אחת מהנפשות הפועלות איננה ברורה, כולם בוגדים זה בזה וכולם חושדים בכולם.

ברקע האירועים אנחנו מתוודעים לעלילות קולומבוס ולואיס דה-טוֹרֶס ברחבי העולם. פרדיננד ואיזבלה, שליטי ספרד, שיטו בקולומבוס, לא קיימו את חלקם בהסכמים ואף החזירו אותו לספרד באזיקים. כעבור כארבע שנים העניקו לו באופן מפתיע חנינה, מימון וליווי למסע אל מעבר לאוקיינוס. גם כאן אנחנו נחשפים לקנוניות, לבגידות ולרדיפת אוצרות זהב וכסף. קולומבוס ולואיס דה-טוֹרֶס הביאו לג'מאייקה תיבות מסתוריות שעוד נפגוש בהמשך הספר.

האירועים מתקיימים במקביל באזורים שונים בעולם. מעורבים בהם גם גורמי ממשל מארה"ב ואפילו מישראל. הסיפורים קושרים את העבר הרחוק והקרוב אל ההווה. אף אחד לא יכול לבטוח בשותפיו, שיכולים להפוך בן רגע לאוייביו. כל גורם בעלילה מחזיק פיסת מידע ומעוניין לקבל את המידע שיש לאחרים כדי לפתור את התצרף שיוביל אותם לגילוי אוצר זה או אחר. כמו בספרים האחרים של סטיב בֶּרִי, גם כאן יש חידות ורמזים, אם כי פחות מסובכים. אבל טעות בפירוש הרמזים עלולה להוביל לטביעה ואף למוות.

ההיסטוריה היהודית מספקת את הבסיס העיקרי להתרחשויות ואנחנו נודדים בעקבות המידע אל הגולם בעליית הגג של בית הכנסת הסמוך לבית הקברות בפראג ולמערות בג'מייקה לסירוגין. כל פרק בספר מספר על מקום אחר, אנשים שונים ותקופה אחרת, וכולם מקושרים זה לזה. כשההתרחשויות תופסות תאוצה הסיפורים מתקצרים ומדלגים מפסקה לפסקה למקומות שונים. אני מרגיש שקצב החילופים משפיע גם על תכיפות הקריאה שלי, כאילו גם אני במרדף.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

נכון, זה אותו משפט שכתבתי גם בסקירות ספרים אחרים של סטיב ברי. עכשיו אני הולך לצוד לי ספר נוסף של אותו סופר שמבוסס על סיפור היסטורי מרתק אחר. הקריאה מושכת אותי ללמוד על אותם אירועים היסטוריים ולנסות לגלות את הגבולות בין האמת לבין הבדייה. ולפעמים גם הסיפור ההיסטורי הוא בדייה של סופר מהעבר, ומכאן כל חילוקי הדעות בין ההיסטוריונים השונים.

בשולי הדברים:

1. בעקבות קריאת הספר אוצר הטֶמפְּלֵרִים יצאנו לטיול באזורי ההתרחשות של אותו ספר במחוז לנגדוק בדרום מערב צרפת. הספר הזה מעורר בי את הרצון לתכנן טיול לג'מייקה. בפראג כבר היינו בעבר, ויכול להיות שגם לשם נרצה לנסוע ולראות את המקומות כשהחוויה מלווה בסיפור שהוא תערובת של עובדות ושל סיפור.

2. אני נוטה לפעמים להצמיד דמות חזותית לנפשות הפועלות בסיפורים שאני קורא. כשהתחלתי לקרוא על בֵּנֶה רוֹאוּ המרוּני עלתה מייד במוחי דמותו של אדם ממוצא מרוּני שהכרנו בטיול לקובה.

שלושה בברלין – דני קרמן

אנחנו בתחנת הרכבת חיפה – חוף הכרמל בדרך לתל אביב. יש זמן ואני עובר על הספרים ב'ספרייה בתחנה'. אני מחפש בדרך כלל ספרים קצרים ודקים, כאלה שאוכל להתחיל לקרוא בדרך ולהחליט אם אני מעוניין להמשיך לקרוא בטרם אגיע ליעדי. אם מצא הספר חן בעיני הוא ישאר בתיקי עד הנסיעה הבאה. אם לא, הוא יוחזר לספרייה שבתחנת היעד. בין הספרים העבים תופס את עיני ספר דק שצידו הגלוי בצבעי כתום ותכלת. מי שעיצב את הכריכה יודע למשוך תשומת לב. אני רואה שזהו ספר מאת המאייר והסטיריקן דני קרמן ומייד לוקח אותו לטיול בתל-אביב.

בספר 'שלושה בברלין' דני קרמן חולק חוויות מטיול שלו בברלין עם שני בניו הבוגרים. הסיפורים משעשעים, ההומור המוכר של דני קרמן מלגלג יותר על עצמם מאשר על כל דבר אחר. אין זה מדריך טיולים ולא הייתי ממליץ להשתמש בו לתכנן טיול בברלין. הספר עוסק יותר מכול באינטראקציה בין שני אחים בעלי תפיסות עולם שאינן עולות בקנה אחד, וביניהם לבין אביהם ששייך לדור אחר ומודע לכך.

עשרים וחמישה פרקים מודפסים באותיות גדולות בשורות מרווחות. בתחילת כל פרק יש רשימה של מה שמצפה לנו, ולא פעם מה שכתוב באותו נושא די מפתיע. הדינמיקה הקבוצתית מעניינת ומצחיקה מאוד. בעיקר כאשר השלושה מושכים לשלושה כיוונים שונים כאשר היעד נמצא בכיוון הרביעי.

הסיפורים מכילים הרבה יותר מחשבות, שיחות והגיגים מאשר עובדות או תאורי מקומות והתרחשויות. התוכן מתובל פה ושם באיורים ובאסוציאציות מתחומים אחרים ויש בו אפילו "סיפור ילדים" במתכונת קומיקס טרגי.

הספר נשאר באמתחתי ושב איתי הביתה. בכוונתי להשיבו לספרייה בתחנה בנסיעתי הבאה, אך לא לפני שתקרא אותו אשתי שתחייה. גם לה מגיע לדעת שהאינטראקציות בינינו אינן מופרעות מאלה של משפחות אחרות. לפחות לא יותר מאשר בין הקרמנים.

זמורה-ביתן 2012. 207 עמודים.