ארכיון תג: ספרים

בדידותו של קורא המחשבות – דלית אורבך – חוויית הקריאה שלי

אינני מספר כאן על הספר אלא על חווית הקריאה שלי. אם חיפשתם מידע על הספר – זה איננו המקום.

אני מרפרף בעיני על פני מדפי הספרים בספרייה בתחנת הרכבת. שם הספר "בדידותו של קורא המחשבות" צד את עיני. השם מרמז על רעיון מעניין. בכל פעם שאני נוטל ספר ממדפי הספרייה החופשית אני תוהה כיצד הגיע הספר לשם. לעיתים יש חותמת של ספרייה ציבורית כלשהי או של בית ספר, אבל ספר זה נראה חדש לגמרי עם סימנים קלים שפתחו כמה עשרות עמודים. שאר העמודים נראים כאילו לא נפתחו מעולם. אני קורא את מה שכתוב בגב הספר, יש כאן הבטחה לסיפור מרתק. אני לוקח את הספר.

בדידותו של קורא המחשבות - דלית אורבך - חוויית הקריאה שלי

שם הפרק הראשון הוא "2006". זהו מעין מונולוג של מחשבות. קורא המחשבות מספר בגוף ראשון את הביוגרפיה של עצמו שמשלבת עובדות עם מחשבות ועם מחשבות שהוא קורא מראשי אחרים. הוא גם מנהל רישום אובססיבי של אותם דברים. אני קורא ומחשבותי נודדות מהספר והלאה. אני קולט שאין לי מושג מה קראתי בדקות האחרונות. אותה הרגשה כמו בנסיעה בכביש החוף כשבזמן מסויים אינני יודע אם כבר עברתי את נתניה. אני נודד מעט לאחור ומנסה להשלים את החסר. מדפדף קדימה ומחפש את סוף הפרק. אין סימן לפרקים באופק. אינני פנוי לקרוא ספר שלם ברצף. אני מחפש נקודת עצירה. גם את זה אינני מוצא, המילים משורשרות כמונולוג אינסופי בלתי פוסק. אני מוצא שבעמוד 27 יש רווח כפול בין שורות – זה מרמז על שינוי כיוון. אני מחליט להמשיך לקרוא עד אותו מרווח.

הקריאה אורכת יותר מדי זמן כי מחשבותי נודדות. כשאני ניגש להמשיך בקריאה אני מבין שאינני זוכר דבר ולכן אני מנסה ללקט רמזים בעמודים הקודמים. ממשיך לקרוא ותוך כך מהרהר בנטישת הספר. פעם מזמן קבעתי לעצמי כלל שכל ספר שהתחלתי לקרוא ראוי לפחות למאה עמודים של חסד. אולי תגיע התפתחות שתהפוך אותו לחומר קריאה מעניין יותר. אני קורא שוב את גב הספר. מה שכתוב שם מרמז על עתיד טוב יותר. חבל שתוך הספר כתוב בצורה כל-כך שונה מגבו. אני ממשיך. בעמוד 33 אני שוקל שנית את המשך דרכי. ממשיך. בעמוד 35 יש "אוזן חמור" שנשארה מקופלת. ניכר שמכאן והלאה העמודים "דבוקים" – לא נפתחו מעולם. אני עקשן, מדפדף קדימה ומגלה שבעמוד 47 מתחיל פרק חדש. ממשיכים.

שם הפרק השני "2000". שוב מונולוג אינסופי. הרבה מחשבות ומחשבות של אחרים ומעט מאוד התרחשות. אני שבוי בקונפליקט המהמר – מנסה להגן על ההשקעה – אבל שוב המחשבות נודדות. זהו ספר קצר, אני מחליט להמשיך – גב הספר הרי מספר על התרחשויות מעניינות – פרשת רצח סדרתי. אני קורא ונאבק עם עצמי. בעמוד 184 מתחיל הפרק השלישי והאחרון – שמו "2006". כאן כבר חייבת לבוא הגאולה. בפרק זה יש לפחות דיאלוג בין שני ראשים חושבים. יש כמה רעיונות שאפשר היה לעשות מהם סיפור בהחלט מעניין. איכשהו זה עדיין לא מצליח לתפוס אותי ואני נאבק לסיים כבר את הספר. מצפה להתפתחויות, וכשכבר קורה משהו זה הדבר הכי צפוי שעלה בדעתי, אף כי קיוויתי מאוד להפתעה.

זהו. סיימתי לקרוא ספר קצרצר. הקריאה ארכה הרבה יותר ממה שלוקחת ממני קריאת ספר עב כרס. זו הייתה חווית הקריאה שלי. לא כתבתי כאן על תוכן הספר כלל, כי התוכן איננו חלק משמעותי מהחוויה שלי. אם מה שכתבתי נראה לכם משעמם, חשבו על אותו רצף מילים ללא הפסקות כלל. בדיעבד – אני מצטער על כך שנטלתי את הספר ושהאמנתי שֶׁתּוֹכוֹ כְּבָרוֹ.

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2010, 294 עמודים.

זוהי חווית הקריאה שלי. יש אחרים שחוו בספר זה דברים שונים ויש שנטשו אותו לפני סיומו. אפשר לקרוא התייחסויות נוספות לספר באתר סימניה.

שיעורים בכימיה – בוני גָּרְמוס

"גברים יוצאים לעבודה ועושים דברים חשובים – מגלים כוכבי לכת, מפתחים מוצרים ומחוקקים חוקים – ונשים נשארות בבית ומגדלות ילדים". זו הייתה תפיסת העולם בשנות החמישים – שישים של המאה העשרים בארצות הברית. לא רק גברים סברו כך, מרבית הנשים היו שותפות מלאות לגישה מזלזלת זו ולא העלו על דעתן אפשרות אחרת.

שיעורים בכימיה - בוני גָּרְמוס

אליזבט זוט, כימאית צעירה ויפה, השתתפה במסגרת לימודי התואר השני במחקר משמעותי. כשגילתה טעות בהוראות המנחה שלה, הוא הגיב באיומים שהובילו לתקיפה מינית שלה. ועדת הקבלה ביטלה את מועמדותה לתוכנית הדוקטורט בגלל מה שהם כינו "התקרית האומללה" שהיתה מעשה ידיה. 

בשנת 1952 קלווין אוונס עבד במכון המחקר הייסטינגס בעיר קוֹמוֹנְס שבדרום קליפורניה. דוקטור אוונס היה מדען נחשב עם הרבה פרסומים והיה אפילו מועמד לפרס נובל בכימיה יותר מפעם אחת. קלווין קיבל הצעות עבודה מהרבה מוסדות מחקר נחשבים. מכון המחקר הפרטי חסר החשיבות הייסטינגס הציע לו שכר ממש משפיל. הוא בחר לעבוד שם רק בגלל שבקוֹמוֹנְס יש מזג אוויר מצוין לחתירה.

אליזבט זוט עבדה באותו מכון כי זו הייתה ההצעה היחידה שקיבלה. שילמו לה בהייסטינגס כמחצית ממה שהרוויח גבר בתפקידה. זוט רצתה לעסוק במחקר אַבּיוֹגֶנֶסיס – התיאוריה שאומרת שהחיים התהוו מחומרים דוממים פשוטים. הבוס שלה, דוקטור דונאטי, אמר לה "אביוגנסיס הוא מין דוקטורט באוניברסיטה… זה מעל ומעבר לתפיסה האינטלקטואלית שלך". טכנאי המעבדה שאל אותה מדוע היא רוצה להיות מדענית. "אני לא רוצה להיות מדענית," היא התפרצה. "אני כבר מדענית!"

משקיע עשיר שקרא מאמר מאת א' זוט – משהו ישן מאוניברסיטת יו-סי-אל-איי – רצה לתרום להייסטינגס סכום נכבד לחקר אביוגנסיס. הוא ביקש לפגוש את א. זוט אבל אמרו לו "למרבה הצער זה לא יהיה אפשרי, מר זוט נמצא באירופה. בכנס". כן, ממש כך. כך הגיעה אליזבט לעסוק במחקר זה בלי לדעת שהמכון קיבל תרומה נכבדה שמרביתה מימנה דברים אחרים.

מספר היתקלויות הביאו את אליזבט וקלווין להתעניין זה בזו. העניין היה בתחילה אינטלקטואלי בלבד, ובחלוף זמן לא רב התרחב לתחומים נוספים. אחרי שאליזבט עברה לגור עם קלווין אמר אחד מרכלני המכון "אני לא מבין אותה, היא השיגה את אוונס. למה היא עדיין כאן?". זו הייתה התפיסה הכללית, אם אישה נמצאת באקדמיה מטרתה היחידה היא לצוד בעל.

קלווין נהרג בתאונת דרכים במהלך ריצה עם כלבם ששמו שש-וחצי. נשמה טובה שעובדת במכון המחקר בתפקיד פקידותי אמרה לה "תראי את הצד החיובי: את שוב חופשייה. ויש המון גברים נחמדים, גברים נאים. אחד מהם ודאי יענוד לך טבעת". מבחינת אותה פקידה, אחרי שקלווין אוונס המכוער כבר איננו, זוט היפה חוזרת למאגר הפנויות, והגברים נוהרים אליה בהמוניהם. "וברגע שתמצאי מישהו," היא אמרה, "אולי עורך דין, תוכלי להפסיק עם כל השטויות המדעיות האלה, לחזור הביתה ולעשות המון תינוקות".

אליזבט נשארה לבד, כלומר רק עם שש-וחצי ועם המתנה שקלווין השאיר לה ברחמהּ. דונאטי נחפז לפטר אותה. אישה לא נשואה בהריון היא כתם בלתי נסבל על המוסד שהוא מנהל. אנחנו כבר בתחילת שנות השישים – לפני שישים שנה – נראה כאילו זה עידן אחר, אבל בעצם גם היום יש חברות שממררות את חייהן של אמהות יחידניות. מאוחר יותר נגלה שגם אבות יחידניים אינם מקובלים בחברה ויש אפילו כאלה שחושדים בהם בפדופיליה.

בדרך מקרה מקבלת אליזבט זוט הצעה להגיש תוכנית בישול בשעה הרדומה ביממה בערוץ טלוויזיה נידח. זוט היא כימאית וזו מבחינתה השפלה, אך יש לה ילדה קטנה והיא זקוקה למקור הכנסה. היא מקבלת את ההצעה ומייד ברור למנהל התחנה ולמפיק התוכנית שכוונותיה שונות לחלוטין מציפיותיהם. הם חשבו על תוכנית בידור קלילה שבה המנחה החטובה והיפה תופיע לבושה בשמלה צמודה ותלמד בתנועות פתייניות להכין קוקטיילים.

אליזבט מבהירה לוולטר, מפיק התוכנית "ארוחת ערב בשש", שהיא מדענית ומבחינתה בישול הוא מדע וכך היא מתכוונת להציגו. היא מסרבת ללבוש את הלבוש שהכינו עבורה ומפזרת את הקשוטים המיותרים שמעטרים את משטח העבודה – חפצים שלדעת ההפקה מתאימים ל"עקרת הבית הממוצעת". היא מלמדת לבשל ומקפידה לקרוא לחומרי הגלם בשמם הכימי, להסביר מה מתרחש במרכיבים במהלך הבישול וכן מסבירה את הערך התזונתי של כל מרכיב. למרבה ההפתעה הצופות והצופים בבית ובאולפן מתלהבים מהתוכנית והיא הופכת תוך זמן קצר ללהיט שמועבר גם לתחנות נוספות. היא חווה תקיפה מינית נוספת שאותה היא מרסנת מייד בתחילתה. בינתיים נודע לה שהיא לא היחידה שהודחה מלימודי הדוקטורט בעקבות תקיפה מינית.

המשקיע שתרם כסף רב למחקר אביוגנסיס חוזר להייסטינגס ומבקש לראות כיצד מתקדם המחקר. מנהל המכון אומר שמר זוט נכשל והמחקר מובל על ידי דוקטור בוריווייץ. המנהל יחד עם בוריווייץ לוקחים את תוצאות המחקר של זוט ומפרסמים בשמם. הבעיה היחידה היא שבוריווייץ לא מסוגל להסביר את המחקר שלו. זוט מגלה את הגניבה, אך בשלב זה אין לה דרך להתמודד עם זה.

מגזין לייף שולח את פרנקלין רות', עיתונאי עטור פרסים, לכתוב כתבה על אליזבת זוט ותוכנית הבישול שלה. הוא יושב בקהל התוכנית ובהפסקה שואל את האישה שיושבת לידו מה היא אוהבת בתוכנית. "שמתייחסים אלי ברצינות." היא עונה. הוא ממשיך ושואל "לא את המתכונים?" והיא עונה לו "לפעמים אני חושבת, שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצוהריים". אחרי התוכנית הוא ניגש לשוחח עם אליזבט מאחורי הקלעים. הוא מקשיב בנימוס ואז מעיר על מכנסיה שהם בחירה נועזת. היא מביטה בו בפליאה ומברכת אותו על שבחר בחירה נועזת זהה. בסופו של דבר העיתונאי קולט את התמונה וכותב כתבה נכונה ואוהדת. מערכת העיתון, ששלחה אותו להביא כתבה רכילותית צהובה שתחשוף הרבה זבל, משנה את הכתבה מקצה לקצה.

התמקדתי כאן בחלק מהבעיות הנוקבות שמעלה הספר לתפיסתי. יש עוד הרבה, כואבות לא פחות. לא כתבתי כאן על מרבית עלילת הספר וזנחתי לחלוטין את הבעיות החינוכיות שבהן נתקלת הבת של זוט במוסדות החינוך בקוֹמוֹנְס – קליפורניה – ארצות הברית של שנות השישים. דילגתי גם על ענייני יתמות, אימוץ, מוסדות דת, חתירה ועוד.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר התחלתי לקרוא אותו פעם שניה ושלישית בדילוגים קלים.

ספר מעניין, מטריד ומעורר מחשבה – מומלץ בחום רב.

קראתי את הספר בעברית. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בעבודות התרגום והעריכה. הפקת הספר מוקפדת מאוד. בפתח הספר מפורטת רשימה מכובדת של אלו שאחראיות לאיכות הגרסה העברית והן ראויות לטעמי למלוא ההערכה:

מאנגלית: הדסה הנדלר
עורכת ראשית: עינת ניב
עורכת הספרות המתורגמת: מיכל קובזמן

עריכת תרגום: איריס גרבוז
עריכת לשון: שירי צוק
עימוד: יהודית שטרנברג

הוצאת תכלת 2022, 411 עמודים LESSONS IN CHEMISTRY – Bonnie Garmus

הפינה האישית שלי:
כאן אני משתף את האסוציאציות הפרטיות שלי. מה שכתוב כאן לא בהכרח מתיחס ישירות אל הספר.

הספר מציג תמונה של אמצע המאה העשרים בארצות הברית. זה נראה כאילו מדובר בעולם אחר, אבל אני עדיין זוכר שכאשר נדרשתי לדווח לבית הספר היסודי מה רמת ההשכלה ומשלח היד של הורי, אבי הורה לי להגיד שאימי "עקרת בית". אימי הייתה פסנתרנית בוגרת האקדמיה למוזיקה בסופיה-בולגריה, ממש כמו המוֹרֶה שלנו למוזיקה, שהדגישו בפנינו שהוא מוזיקאי אקדמאי.

בימינו אפלייה מסוג זה נדירה, ובכל זאת היא קיימת. ישנן חברות בארץ שפוגעות בזכויות יסוד של נשים אפילו במידה חמורה יותר, וגם כאן חלק מהנשים מאמינות שזו דרכו של עולם והן פשוט נחותות מגברים. עם כל ההתקדמות בזכויות הנשים, עדיין הן מופלות כמעט בכל תחומי החברה. אם נביט סביבנו נראה תרבויות שבהן נשים שכבר התקדמו, מאבדות את כל הזכויות ושבות עשרות שנים לאחור.

לפני ההפיכה באירן הגיעו אלי מדעניות אירניות ללמוד תהליכי מחקר ובדיקה שהיו נהוגים במפעל הכימי שבו עבדתי. אחרי המהפכה הן איבדו כהרף עין את כל זכויותיהן ואת ההכרה בהשכלתן. דבר דומה אנחנו רואים לאחרונה גם באפגניסטן. כדאי להביט רגע לצדדים – גם אצלנו זכויות הפרט יכולות להיעלם אם לא נקפיד לעמוד על המשמר.

בזמן שקראתי ספר זה ברברה וולטרס הלכה לעולמה בגיל 93. בשנת 1961 ברברה וולטרס הצטרפה לתוכנית The Today Show ברשת NBC ככותבת וכתחקירנית. היא "התקדמה" בתוכנית ועברה להגיש כתבות צבע קלילות. רק במחצית השנייה של שנות השבעים הניחו לה לבצע ראיונות עם גורמים פוליטיים. בשנות השישים נשים יכלו להגיש בטלוויזיה פינות בנושא בישול, מלאכת יד, גינון ושאר נושאים "נשיים", אך בשום פנים לא ניתנה להן אפשרות לגעת בנושאים "גבריים".

לגמרי במקרה, כשסיימתי לכתוב טור זה הופיע בפיד שלי מאמר יין חם ללילות הקרים מבית מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. המאמר מתחיל במתכון ואחריו הסבר מפורט על הכימיה של המרכיבים עם נוסחאות. כמו בשיעורים שהעבירה אליזבט זוט בתוכניתה.

המאמר יין חם ללילות הקרים מבית מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן

במהלך הקריאה נזכרתי שפעם, מזמן, בשנות השמונים של המאה הקודמת, השתמשתי בידע שלי בכימיה ליצור מתכון שזכה במקום שני בתחרות מתכון העשור.

יוסי רן - כימאי מחיפה - המציא מתכון מקורי

משוואה עם נעלם – אוּרי אַדלמן

הרבה יותר קשה להיכנס למתקן הכליאה 'דורות' מאשר לצאת ממנו. האסירים יוצאים כל בוקר לעבודה ושבים אליו בערב. אין בעייה לברוח ממנו, אבל מי שינסה ימצא את עצמו בבית כלא רגיל. יובל שדה ברח מ'דורות' שבועיים לפני שחרורו. מוזר? חכו, זוהי רק ההתחלה. יובל נכלא בגלל שנהג בשכרות וגרם למותו של אביו עמוס שדה – איש מוסד שסרח והועזב מהשרות. אבל אלה אינם גיבורי העלילה, הם רק הכוח המניע של הסיפור.

משוואה עם נעלם - אוּרי אַדלמן

גיל שדה – האח של יובל והבן של עמוס – מספר לנו על השתלשלות העניינים מרגע שקיבל מאחיו הודעה תמוהה במשיבון. ההודעה גרמה לגיל לטוס ארצה מניו-יורק, ומרגע שנחת לא נח לרגע. ההפתעות רדפו זו אחר זו. ההפתעה הראשונה חיכתה לו בבית שלו ברחוב רמברנדט בתל אביב. הבית נראה בדיוק כפי שהשאיר אותו בביקורו הקודם לפני שישה חודשים. כמעט בדיוק – בבית חיכתה לו הפתעה שהפכה אותו די מהר לנרדף על ידי המשטרה ולא רק על ידיה. ואנחנו רק בחצי היום הראשון שלו בארץ.

גיל מספר לנו על מה שעובר עליו – במשך חמישה ימים הוא עובר תהפוכות שאחרים לא עוברים בחיים שלמים. יש אנשים שנרתמים לעזור לו ואחרים עושים הכול כדי להרע לו. הוא מנסה לאתר את אחיו כדי לנסות להבין למה ברח, ובכל פנייה הוא מגלה ששום דבר איננו בדיוק כמו שחשב. ענייני המוסד מהעבר הרחוק מתערבבים עם פרשות בהווה ואין לו מושג למה וכיצד כל זה נדבק אליו.

הספר מהיר מאוד. הפרקים קצרים – שלושה, ארבעה עמודים כל פרק. אפשר לעצור בסיום כל פרק, ואף פרק איננו מניח לי לעזוב את הספר. אני קורא רק עוד שלושה עמודים, ועוד שלושה, ועוד. המתח מתגבר מפרק לפרק, דברים רק מתבררים וכבר משנים את צורתם ואת משמעותם. גיל נמצא במרדף מתמשך שבו הוא לפעמים הנמלט ולפעמים הרודף. העיקר שיש לו תמיד על מי לסמוך, או לא.

על גב הספר כתוב שהוא '… על רקע המציאות הישראלית העכשווית'. הספר יצא לאור בשנת 1988, יש בו טלפונים קוויים וציבוריים, כאלה שמחייגים בהם. יש משיבונים עם קלטות שאפשר לגנוב. גופות מזוהות על-פי סוג דם, השיטות של ימינו עדייו אינן זמינות. יש כבר טלפונים סלולריים, אך הם רק טלפונים, לא מחשבים. מדי פעם חולפת בראשי המחשבה ' למה הם לא …' ואז אני מבין שהאפשרות עדיין איננה קיימת. העולם קצת שונה מזה של ימינו, אך לא מספיק מרוחק, ודווקא זה מעט מבלבל.

אז מה יש לנו כאן? נעלמים – יותר מאחד, אבל אחד פותח את הספר בהיעלמותו ומוביל את העלילה עד סופו. גופות – גם כן יותר מאחת. רוצחים ונרצחים, חוטפים ונחטפים, איומים, בית חולים, כלא, משטרה, מכוניות גנובות, עורכי דין, בלשים, חוקרים, בני ברית, רמאים ובוגדים. גב הספר מצטט קטע קצרצר שמרמז על סקס. אין לי מושג למה מעצבי הספר בחרו לצטט דווקא קטע כל-כך שולי שממש איננו מאפיין את הספר. אולי חשבו על סקס כעל מקדם מכירות. גם זה כנראה מאפיין של התקופה.

ספר מתח מהיר, סוחף ושופע הפתעות – ממש קשה להניח מהיד.

עכשיו אני הולך לחפש את ספרו הקודם של הסופר אוּרי אַדלמן – "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת". אקרא כנראה גם את השלושה שבאים אחריו. לא יהיו יותר ספרים שלו כי הוא נפטר בשנת 2004 בגיל 46. להבדיל מהדמויות שבספר הוא מת בדרך הטבע מהתקף לב. במחשבה שנייה – היו שטענו שגם אחד הנרצחים בספר מת מהתקף לב. לך דע.

הוצאת כתר 1988, 349 עמודים.

ברוריה הפקות – שָׂרַי שביט

סימי תִּמְרְנָה אותי בהוראת ברוריה למדף שאיננו שייך לספרייה בתחנה.

ההצגה בתיאטרון תמונע מסתיימת באיחור קל ואני נחפז לרכבת האחרונה לחיפה. באולם הכניסה הדרומי של תחנת רכבת השלום בתל אביב אני מופתע לראות על מדפי הספרייה בתחנה ספר בודד. בדרך כלל המדפים עמוסים בספרים ובחירת הספר שילווה אותי בנסיעה גוזלת זמן. הפעם אין זמן וממילא יש רק ספר אחד, אני לוקח אותו ועולה לרכבת. ברכבת אתחיל לקרוא וכרגיל, אם הספר "יתפוס אותי" אקח אותו להמשך קריאה, אם לא – אניח אותו בספרייה בתחנת היעד.

הרכבת יוצאת לדרך ואני מתחיל לקרוא את הספר 'ברוריה הפקות' מאת שָׂרַי שביט. ברוריה בעלת השיער האדום הגועש מנהלת את חַיֵּי המספרת וככל הנראה את חיי כולנו. העוזרת שלה, סימי, מנתבת את כל מה שקורה על פי הוראותיה של ברוריה. אחרי מספר עמודים אני קורא '…טבעת זהב דקה נישואית אוזקת את אצבעו…', הביטוי כובש אותי ואני מחליט לקחת איתי את הספר להמשך קריאה.

ברוריה הפקות - שָׂרַי שביט

הסיפור הוא מונולוג של בחורה צעירה שגרה סמוך לשוק הכרמל בתל אביב. במחשבי סימי וברוריה היא מזוהה כ- 456 א'. היא מספרת לנו על אִימהּ שאיתה היא חיה מאז שאביה עזב אותן בילדותה ואזק את עצמו לאניטה בטבעת נישואית. היא מספרת על צחי, על הטיול למזרח ועל ההתפתחויות שנובעות מכל דבר. ברוריה מנווטת את כל ההתרחשויות. מדי פעם היא גוערת בסימי ומסבירה לה כיצד לתקן את טעויותיה. עולם האסוציאציות שלי מוביל אותי אל ההתנהלות של פלחוביץ' וגומבה בהצגה התנהגות אנושית בסיסית, אבל זה שייך לסיפור אחר.

סדר העניינים איננו עקבי. לפעמים אינני מבין מה קורה, נדמה לי שפספסתי משהו בקריאה, ואז אני מבין שמה שהיה בעבר יסופר מאוחר יותר. ערבוב הזמנים והמקומות בתחילה מעט מבלבל, אבל בהמשך הקריאה יוצר עניין.

בעמוד 94 מסתיים הסיפור ומתחיל סיפור אחר בשם 'בינתיים'. רק עכשיו אני קורא את הכתוב בגב הספר ומגלה שיש כאן שלוש נובלות. כל נובלה מסופרת מפי ילדה או ילד, מתבגרת או מתבגר, צעיר או צעירה שגדלו בבית שהיה בו פעם אבא, אבל הוא לא גר שם יותר. בכל אחת מהנובלות סיבת ההעדרות של האב שונה וכל הסיפורים מעניינים בדרכם.

הנובלה 'בינתיים' היא מונולוג של נטע – ילדה בת שמונה שמנסה להתמודד עם תהפוכות חייה אחרי שאביה עזב את הבית. אחותה כועסת, אִימהּ מקבלת בהבנה את היעדרות האיש שלה, והאב שעזב נוכח מאוד בחייה המבולבלים של נטע.

'הסיפור על הסוסה המתה' הוא סיפורו של ירון – ילד שמן שמתבגר לצד חברו אבנר, אהבת נעוריו הסודית טלי, אימו שלקחה אותו מהמושב אל העיר, חברתה רוחל'ה ומאמן הטניס דימה. בילדותו במושב הוא בילה בחברת הסוסים של אביו והמקום החביב עליו היה 'העמק הנעלם' עד שאביו נעלם גם כן.

בכל שלוש הנובלות העלילה נעה בזמן, מקדימה את המאוחר ומאחרת את המוקדם. גם המקומות משתנים מקטע לקטע, ובכל זאת התמונה שמתרקמת ברורה, מסקרנת ומעוררת מחשבות שלפעמים משתנות כשמבינים בקטע הבא את מה שסופר קודם.

כעבור מספר ימים אני מגיע שוב לאולם הכניסה הדרומי של תחנת רכבת השלום. המדף שעליו מצאתי את הספר איננו שייך לספרייה בתחנה אלא לדוכן לממכר חפצים כלשהם. הספר לא היה אמור להיות שם, הוא כנראה חיכה שם רק לי. אילו נמצא הספר בין ספרים רבים בספרייה, סביר להניח שהייתי חולף על פניו. בדידותו הזוהרת היא שהביאה אותו אלי. אין לי ספק שזו הייתה אחת ממזימותיה של הג'ינג'ית הגדולה.

ספר מעניין ונעים לקריאה. אני שמח שברוריה סידרה לי מפגש עם הספר הזה.

הוצאת כנרת 2009, 254 עמודים

ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד – רוברט ג'יימס וולר

שתי נשמות חופשיות שכלואות בהגדרות כובלות משהו נפגשות באוניברסיטה של סִידֶר־בֶּנד באָיוֹוָה במרכז ארה"ב.

בעוד אני סורק את מדפי הספרייה בתחנת הרכבת קולטות עיני ספר דק למדי בכריכה קשה – בהחלט חריג לסביבתו. בצד הספר כתוב "רוברט ג'יימס וולר – ואלס איטי בסידר בנד". על כריכת הספר כתוב:

רוברט ג'יימס וולר מחבר "הגשרים של מחוז מדיסון"

בתחתית הכריכה כתוב גם שם הספר "ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד", אבל הוא מכוסה במדבקת ספרייה בתחנה.

ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד - רוברט ג'יימס וולר

ראיתי את הסרט "הגשרים של מחוז מדיסון" יותר מפעם אחת ואהבתי אותו מאוד. את הספר לא קראתי. שמו של הסופר גורם לי לקחת את הספר.

אני קורא ברכבת את הפרק ששמו "אחד". נראה שיש כאן סיפור מבטיח. הספר נשאר בתיקי להמשך קריאה בבית. שלושת הספרים האחרונים שקראתי היו מהירים ודינמיים, כאלה שגורמים לי לקרוא במהירות ולרוץ מפרק לפרק בנשימה עצורה. הספר הזה, כיאה לשמו, משתרך בעצלתיים. הסיפור מעניין, כתוב בלשון פשוטה וברורה, כמעט כמו דיווח עיתונאי. אני קורא ומחשבותי נודדות מדי פעם מהספר. הספר מסקרן, יש בו כבר מתחילתו רמזים לעתיד וברור שיש למה לצפות. וכך הקריאה מעניינת ומזדחלת. רק בפתיחת פרק "שמונה" בעמוד 97 מבין 159 עמודי הספר ניכרת בהילות קלה והעלילה מתחילה להאיץ בדרך מסִידֶר־בֶּנד להודו הרחוקה.

מייקל טילמן, גבר בגיל העמידה שרוכב בזמנו החופשי על אופנוע, הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה. נראה שמה שהוא עושה עכשיו רחוק מאוד מתחומי העניין שלו. בנערותו היה שחקן כדורסל עד שפגיעה במהלך משחק סיכלה את סיכוייו להתקדם בתחום. בגיל חמש עשרה שיפץ במו ידיו גרוטאה של אופנוע "ווינסֶנט בּלֶאק שֵדוֹ", ומאז ה"שֵדוֹ" הוא חברו הטוב ביותר. הוא גר בחדר המגורים שלו ורוב הזמן מייקל מתקן אותו. מייקל מעיד על עצמו שהוא שחוק מעבודתו באוניברסיטה, שבה הוא רוצה להיות באותה מידה שהדיקן רוצה אותו שם.

ג'לי, אישה יפה בת ארבעים, חזרה ממש עכשיו מהודו. היא רוח חופשיה שטבעת נישואין אוזקת את אצבעה*. ג'לי בריידן היא אשתו של ג'ים בריידן – המרצה החדש באקונומטריה שהגיע מאינדיאנה. ג'ים הוא טיפוס יבשושי חסר כָּרִיזְמָה, ההיפך הגמור ממייקל. ג'לי נסעה להודו לבד, ללא בעלה. מאוחר יותר נקרא שכל שנה היא נוסעת להודו בלעדיו. לשאלת מייקל כיצד היא התחברה עם ג'ימי היא ענתה שהוא "ביקש את ידי, לא יכולתי להעלות בדעתי שום סיבה לסרב לו, אז אמרתי כן."

מטבע הדברים נוצר קשר בין מייקל לבין ג'לי. בתחילה הקשר חברי, אבל שניהם מרגישים שמתרחש ביניהם גם משהו אחר. נראה שגם אחרים מבחינים במה שמתרחש ביניהם. היחיד שאיננו מבין דבר הוא ג'ים בריידן. גם כאשר ג'לי נעלמת ג'ים רק מתבכיין, בעוד מייקל נעלם בעקבותיה למקום שבו הוא מנחש שימצא אותה.

כמו ב"הגשרים של מחוז מדיסון" מתרקמת כאן מערכת יחסים שנראית בלתי אפשרית, בין שתי רוחות חופשיות שכלואות בין חוסר הנכונות לוותר על החופש לבין הכבילה אל מערכת יחסים בלתי מספקת. אבל כאן ההתפתחויות מובילות לכיוונים אחרים.

ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד הוא ספר מעניין שמציג התפתחויות מפתיעות צפויות.
הספר קצר מאוד, לכן, על אף איטיותו, הקריאה איננה אורכת זמן רב.

הוצאת מודן 1994 – 159 עמודים

בשולי הדברים

* הביטוי "טבעת נישואין אוזקת את אצבעה" נכתב בהשראת ספר אחר. לאחרונה נקלעתי לספרייה בתחנה יותר מהרגיל וכך הגיע לידי הספר 'ברוריה הפקות' מאת שָׂרַי שביט בעודי קורא ספר זה. קראתי בו ברכבת ובעמוד 14 נתקלתי במשפט "טבעת זהב דקה נישואית אוזקת את אצבעו" שהתאים בדיוק למקום שבו הייתי בספר ואלס איטי בסִידֶר־בֶּנד.

הרגע הנוכחי – גיום מוסו

הספר 'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו שועט קדימה בקצב רצחני לאורך עשרים וארבע שנים בעשרים וארבעה ימים. הספר מחולק לחמישה חלקים. בסיום חלק 1 – 'מגדלור 24 הרוחות', הַמְּסַפֵּר חש רעש וסחרחורת ואני נחפז לתחילת חלק 2 – 'במקומות לא ודאיים' לנסות להבין מה קרה. הפרקים מחולקים לקטעים ממוספרים. מִסְפָּר הקטע הראשון הוא אפס. בקטע 0 מתוארת ההתרחשות שפותחת את ההופעה הבאה של הַמְּסַפֵּר. הקטעים הבאים מתפתחים עד שהפרק מסתיים עם רעש, סחרחורת ולפעמים ריחות תפוז – מסקרן. אני נחפז לקרוא את קטע 0 של הפרק הבא, וכך אני קורא את הספר בשקיקה ומסיים כעבור עשרים וארבע שעות. בדרך כלל אינני קורא כל כך מהר, אבל הספר רץ מהר ואני שועט בעקבותיו.

הרגע הנוכחי - גיום מוסו

כמעט כל הספר מסופר על ידי ארתור קוסטלו בגוף ראשון. ארתור בן עשרים וחמש וכבר הוא רופא מומחה שמתחיל התמחות שנייה ברפואת חרום – הכשרה שהוא ישתמש בה בהמשך הספר. פרנק קוסטלו הוא מבכירי המנתחים בבית החולים שבו שניהם עובדים. היחסים ביניהם צוננים ומנוכרים. בתחילת חלק 1 פרנק קוסטלו לוקח את בנו ארתור למגדלור 24 הרוחות. פרנק מודיע לבנו ארתור שהוא מוריש לו את המגדלור עם אזהרה מפורשת לא לפרוץ את המרתף החתום באמצעות קיר לבנים. בעוד ארתור מתלבט אם לפרוץ את הקיר הוא מגלה שאביו השאיר לו את כל כלי הפריצה הדרושים. אם כך – האב כנראה רצה שבנו ימרה את ההוראה וארתור אכן פורץ את הקיר.

בתוך המרתף הפרוץ הוא מגלה לוח ועליו חרותה שושנת הרוחות וכיתוב אזהרה בלטינית שמשמעותו:

אחרי שינשבו עשרים וארבע הרוחות, לא ישאר דבר

DIAGRAM OF THE WINDS (From the edition of Vitruvius by Fra Giocondo, Venice, 1511)

מכאן מתחיל מסע נדודים בדילוגים בני כשנה אל העתיד. במהלך המסע הוא מתוודע אל ליסה שתהפוך להיות דמות משמעותית בחייו. כמעט כל דבר שאספר מכאן ואילך עלול לקלקל לקוראים את חוויית הקריאה ואינני רוצה לפזר כאן קלקלנים. הספר פותח בראשי הספקן תהייה אם התנהלותו של ארתור אמיתית. אולי היא קיימת בכלל רק בדמיונו, או בדמיון של מישהו אחר. צריך להשעות את הספק ולשקוע אל תוך הסיפור. יכול להיות שמתקיימים כאן מספר עולמות שאינם יכולים להפגש. אפשר לנדוד בדמיון לכיוונים שונים, אבל אין זמן, הכול קורה בבהילות. הזמן בין מפגש למפגש ובין קפיצה לקפיצה מוגבל ולא צפוי, וגם אורך השהייה בכל מקום וזמן איננו ידוע מראש. הכול קורה בהפתעה וקשה מאוד להניח את הספר מהיד.

בחלק 3 – 'האיש הנעלם', אחד הפרקים מתחיל בקטע 1 ולא בקטע 0. קטע זה איננו מסופר על ידי ארתור קוסטלו. חלק 5 – 'הרומן שלא הושלם' מציג סגירה שאיננה סגירה, הסבר שאיננו הסבר, פתרון שמבלבל יותר משהוא מסביר ומותיר אותי עם הרבה סימני שאלה. המחשבה על הספר ממשיכה להעסיק אותי לפחות עוד עשרים וארבע שעות אחרי סיום הקריאה.

הספר 'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו מסקרן, מטריד ומעלה הרבה תהיות קיומיות.
חוויה מרתקת.

המקור יצא לאור בצרפתית ב-2015. תרגום שי סנדיק 2022 – כנרת, זמורה, דביר 240 עמודים.

השלישית בשורה השנייה – גל אמיר

עוד מעט תצא הרכבת לתל אביב. בינתיים אני מחפש בספריה בתחנת הרכבת בת גלים ספר קצר וקל, כזה שלא יכביד על תיקי ושאוכל לתהות על קנקנו במהלך הנסיעה. אם הספר נאה בעיני הוא יישאר בתיקי ואשיב אותו לתחנה אחרי שאקרא אותו. אם לא, אשאיר אותו בספרייה שבתחנת היעד.

השלישית בשורה השנייה - גל אמיר בתרבות הפנאי

שם הספר 'השלישית בשורה השנייה' מצלצל לי מוכר. את הסופר גל אמיר אני זוכר לטוב מספריו הקודמים שקראתי. אני בודק אם כתבתי על ספר זה בעבר ואינני מוצא. כנראה לא קראתי אותו עדיין. אני לוקח את הספר ונשבה בקסמו כבר בקריאת הציטוט שמקדים את הפרק הראשון.

רומנו מספר לנו בגוף ראשון לאן הדרדר וכיצד מגלגלים אותו החיים מהסתבכות אחת לאחרת. אבי כהן המכונה רומנו היה שוטר מוערך עד שסרח והסתבך בפרשת שחיתות. הוא סולק מהמשטרה בבושת פנים ואיננו יושב בכלא רק משום שהעיד נגד שוטרים שהיו שותפיו לשחיתות. אשתו מצאה לעצמה מאהב ועברה לגור איתו יחד עם בנותיהם, ובנוסף הוא גם הסתבך בחובות. אנחנו פוגשים אותו בתחילת הספר כשהוא מסתתר במאחז לא חוקי בשטחים, מתנוון לאיטו ומעלה משקל.

מצלצל לי מוכר. אולי בכל זאת קראתי את הספר. לא משנה, הספר מרתק משורתו הראשונה ושועט בעוז קדימה. מישהו מעברו הרחוק מאתר אותו במחבואו ובא להציע לו עסקה משתלמת מאוד. רומנו היה חוקר משטרתי ועתה יש לו הזדמנות לנצל את כישוריו כחוקר פרטי, או משהו כזה. הוא צריך לאתר צעירה שנעלמה עם עשרה מיליון דולר שהיו שייכים למעסיקהּ ולהחזיר אותה ואת הכסף. משם והלאה זה לא עניינו מה יקרה לה. לא בדיוק חוקי או מוסרי, אבל בסוף הדרך מצפה לו תגמול נאה. רומנו מספר לנו כיצד משתלשלת חקירתו שבמהלכה הוא מתגלגל עד פראג. עוד נצנוץ של אסוציאציה פרטית שלי. גיבור הספר הקודם שקראתי היה עיתונאי מוערך שסרח, הדרדר, חקר התפתחויות עלומות והתגלגל גם כן לפראג. אין מן הסתם קשר בין הדברים פרט לכך שאני קורא את זה בשני ספרים עוקבים.

בפתיחת כל פרק מוצג ציטוט מהספר "פרחים ללודמילה" מאת הסופר הצ'כי יאן נובוטני. הציטוט מתאים להתרחשויות בפרק. נראה שהסופר גל אמיר ניסה להתאים את סיפורו לחלק מהמתרחש בספר המצוטט. זה מעורר את סקרנותי ואני מחפש בקטלוג הספרייה העירונית את הספר "פרחים ללודמילה". הוא לא קיים בקטלוג ולא באתר סימניה. גם את ספרי הסופר יאן נובוטני אינני מצליח לאתר. אחרי לא מעט פרקים אני קולט שגם ה"ציטוטים" בהקדמות הפרקים הם יצירות של גל אמיר.

הספר 'השלישית בשורה השנייה' מאת גל אמיר סוחף ומרתק, ככל הספרים שלו שקראתי.

לקראת סוף הספר אינני יכול להרפות ממנו וכך אני יושב וקורא בספר עד סופו לאורך כל הלילה. אני חוזר לדברים שכתבתי על הספרים האחרים של גל אמיר ובאחד מהם קורא "לא יכולתי להניחו עד שסיימתי לקרוא את 60 העמודים הנותרים ב-04:00".

הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 2005, 223 עמודים.

בשולי הדברים:

1. במהלך הקריאה אני מבין שלא קראתי את הספר, אך דמותו של רומנו, מצבו והמשימות שנטל על עצמו הזכירו לי את גיבורו של ספר אחר מאת סופר אחר שהתגלגל לתקופה קצרה לתפקיד ראש הממשלה.

2. מרגע שראיתי את שם הספר התחיל להתנגן בראשי השיר של השלושרים היושבת בשורה הראשונה. אין כמובן קשר לשלישית בשורה השנייה, ובכל זאת, אחרי ש"נכנסת לי לתוך מנגינה" אני מופתע כשהיא פוצחת בשיר.

פרשת קולומבוס – סטיב בֶּרִי

ההיסטוריונים חלוקים ביניהם כמעט על כל דבר שקשור אל קולומבוס. יש סברות שונות על מוצאו. לא ברור לחלוטין מה היה המניע להפלגתו בסמיכות מופלאה לפעילות האינקוויזיציה בספרד. על דבר אחד אין ויכוח – לואי דה סנטאחל שמימן את ההפלגה הראשונה שלו וכן המתורגמן של המסע – לואיס דה-טוֹרֶס – היו ממוצא יהודי.

על רקע מידע היסטורי אפוף ברכילויות בנות מאות שנים טווה סטיב בֶּרִי סיפור מסתורין שמתרחש בימינו אלה. כמו שראינו בספריו הקודמים, סטיב בֶּרִי פיתח מתכון שבאמצעותו הוא ממציא התרחשויות אקטואליות סביב מאורעות היסטוריים ויוצר עוד ועוד ספרים מרתקים.

פרשת קולומבוס - סטיב בֶּרִי

טום סייגן היה עיתונאי חוקר מוערך מאוד ומעוטר בפרסים עד שסרח. בעקבות פרסום כתבה שהתבררה כמופרכת, נשלל ממנו פרס פוליצר, משפחתו התנתקה ממנו, חבריו נעלמו, הוא איבד את עבודתו בלוס אנג'לס טיימס והפך למנודה. אנחנו פוגשים אותו כשבידו אקדח – הוא עומד להתאבד. התפתחות בלתי צפוייה עוצרת אותו ברגע האחרון. ביתו, אָלֶה בֵּקֶט, נחטפה אי שם באירופה וגורלה תלוי בו.

באותו זמן בג'מייקה רודפים הכלבים של בֵּנֶה רוֹאוּ, בעל אדמות מרוּני, אחרי אחד מברוני הסמים. בֵּנֶה מחפש אוצרות היסטוריים כלשהם בעלי שורשים יהודיים. גם החוטפים של אָלֶה בֵּקֶט מעוניינים להגיע לאוצרות אלה ואולי גם לאחרים על פי מידע חלקי שיש ברשותם. את המידע החסר הם רוצים לשאוב מטום סייגן. הם נמצאים בקשר כלשהו עם בֵּנֶה רוֹאוּ ועם גורמים נוספים שאמורים לשתף פעולה. אלא שהנאמנות של כל אחת מהנפשות הפועלות איננה ברורה, כולם בוגדים זה בזה וכולם חושדים בכולם.

ברקע האירועים אנחנו מתוודעים לעלילות קולומבוס ולואיס דה-טוֹרֶס ברחבי העולם. פרדיננד ואיזבלה, שליטי ספרד, שיטו בקולומבוס, לא קיימו את חלקם בהסכמים ואף החזירו אותו לספרד באזיקים. כעבור כארבע שנים העניקו לו באופן מפתיע חנינה, מימון וליווי למסע אל מעבר לאוקיינוס. גם כאן אנחנו נחשפים לקנוניות, לבגידות ולרדיפת אוצרות זהב וכסף. קולומבוס ולואיס דה-טוֹרֶס הביאו לג'מאייקה תיבות מסתוריות שעוד נפגוש בהמשך הספר.

האירועים מתקיימים במקביל באזורים שונים בעולם. מעורבים בהם גם גורמי ממשל מארה"ב ואפילו מישראל. הסיפורים קושרים את העבר הרחוק והקרוב אל ההווה. אף אחד לא יכול לבטוח בשותפיו, שיכולים להפוך בן רגע לאוייביו. כל גורם בעלילה מחזיק פיסת מידע ומעוניין לקבל את המידע שיש לאחרים כדי לפתור את התצרף שיוביל אותם לגילוי אוצר זה או אחר. כמו בספרים האחרים של סטיב בֶּרִי, גם כאן יש חידות ורמזים, אם כי פחות מסובכים. אבל טעות בפירוש הרמזים עלולה להוביל לטביעה ואף למוות.

ההיסטוריה היהודית מספקת את הבסיס העיקרי להתרחשויות ואנחנו נודדים בעקבות המידע אל הגולם בעליית הגג של בית הכנסת הסמוך לבית הקברות בפראג ולמערות בג'מייקה לסירוגין. כל פרק בספר מספר על מקום אחר, אנשים שונים ותקופה אחרת, וכולם מקושרים זה לזה. כשההתרחשויות תופסות תאוצה הסיפורים מתקצרים ומדלגים מפסקה לפסקה למקומות שונים. אני מרגיש שקצב החילופים משפיע גם על תכיפות הקריאה שלי, כאילו גם אני במרדף.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

נכון, זה אותו משפט שכתבתי גם בסקירות ספרים אחרים של סטיב ברי. עכשיו אני הולך לצוד לי ספר נוסף של אותו סופר שמבוסס על סיפור היסטורי מרתק אחר. הקריאה מושכת אותי ללמוד על אותם אירועים היסטוריים ולנסות לגלות את הגבולות בין האמת לבין הבדייה. ולפעמים גם הסיפור ההיסטורי הוא בדייה של סופר מהעבר, ומכאן כל חילוקי הדעות בין ההיסטוריונים השונים.

בשולי הדברים:

1. בעקבות קריאת הספר אוצר הטֶמפְּלֵרִים יצאנו לטיול באזורי ההתרחשות של אותו ספר במחוז לנגדוק בדרום מערב צרפת. הספר הזה מעורר בי את הרצון לתכנן טיול לג'מייקה. בפראג כבר היינו בעבר, ויכול להיות שגם לשם נרצה לנסוע ולראות את המקומות כשהחוויה מלווה בסיפור שהוא תערובת של עובדות ושל סיפור.

2. אני נוטה לפעמים להצמיד דמות חזותית לנפשות הפועלות בסיפורים שאני קורא. כשהתחלתי לקרוא על בֵּנֶה רוֹאוּ המרוּני עלתה מייד במוחי דמותו של אדם ממוצא מרוּני שהכרנו בטיול לקובה.

שלושה בברלין – דני קרמן

אנחנו בתחנת הרכבת חיפה – חוף הכרמל בדרך לתל אביב. יש זמן ואני עובר על הספרים ב'ספרייה בתחנה'. אני מחפש בדרך כלל ספרים קצרים ודקים, כאלה שאוכל להתחיל לקרוא בדרך ולהחליט אם אני מעוניין להמשיך לקרוא בטרם אגיע ליעדי. אם מצא הספר חן בעיני הוא ישאר בתיקי עד הנסיעה הבאה. אם לא, הוא יוחזר לספרייה שבתחנת היעד. בין הספרים העבים תופס את עיני ספר דק שצידו הגלוי בצבעי כתום ותכלת. מי שעיצב את הכריכה יודע למשוך תשומת לב. אני רואה שזהו ספר מאת המאייר והסטיריקן דני קרמן ומייד לוקח אותו לטיול בתל-אביב.

בספר 'שלושה בברלין' דני קרמן חולק חוויות מטיול שלו בברלין עם שני בניו הבוגרים. הסיפורים משעשעים, ההומור המוכר של דני קרמן מלגלג יותר על עצמם מאשר על כל דבר אחר. אין זה מדריך טיולים ולא הייתי ממליץ להשתמש בו לתכנן טיול בברלין. הספר עוסק יותר מכול באינטראקציה בין שני אחים בעלי תפיסות עולם שאינן עולות בקנה אחד, וביניהם לבין אביהם ששייך לדור אחר ומודע לכך.

עשרים וחמישה פרקים מודפסים באותיות גדולות בשורות מרווחות. בתחילת כל פרק יש רשימה של מה שמצפה לנו, ולא פעם מה שכתוב באותו נושא די מפתיע. הדינמיקה הקבוצתית מעניינת ומצחיקה מאוד. בעיקר כאשר השלושה מושכים לשלושה כיוונים שונים כאשר היעד נמצא בכיוון הרביעי.

הסיפורים מכילים הרבה יותר מחשבות, שיחות והגיגים מאשר עובדות או תאורי מקומות והתרחשויות. התוכן מתובל פה ושם באיורים ובאסוציאציות מתחומים אחרים ויש בו אפילו "סיפור ילדים" במתכונת קומיקס טרגי.

הספר נשאר באמתחתי ושב איתי הביתה. בכוונתי להשיבו לספרייה בתחנה בנסיעתי הבאה, אך לא לפני שתקרא אותו אשתי שתחייה. גם לה מגיע לדעת שהאינטראקציות בינינו אינן מופרעות מאלה של משפחות אחרות. לפחות לא יותר מאשר בין הקרמנים.

זמורה-ביתן 2012. 207 עמודים.

נקמת דם בפריז – סטיב בֶּרִי

אין במחוזותינו אדם שלא שמע על נפוליאון יליד קורסיקה ששלט בצרפת. הוא הוביל מלחמות ומהפכות שבחלקן ניצח ובחלקן הפסיד, הוגלה וחזר ושוב הוגלה. ולאחר מותו הוחזרו עצמותיו לקבורה במרכז פריז אחר כבוד. זה הרקע ההיסטורי לספר 'נקמת דם בפריז' מאת סטיב בֶּרִי. אנחנו יודעים הרבה על נפוליאון, אך ישנם דברים נסתרים שחבויים בנבכי ספרים עלומים ומוצפנים בשיטות מתוחכמות כנראה לזמנן.

בפתח הפרק הראשון אנחנו פוגשים את קוטון מאלון בחנות הספרים העתיקים שלו בקופנהגן. כן, אותה חנות שהכרנו כבר בספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים'. מיודענו סוחר הספרים היה בעבר סוכן שטח במדור מגלן במשרד המשפטים של ארה"ב שאותו ניהלה סטפני נֶל. אם זה לא מעורר בכם זיק של זיכרון, כדאי לקרוא קודם את 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' ורק אחריו לשוב לספר זה. אמנם כל הקשרים בין הדמויות ברורים גם כאן, אבל ההיכרות המוקדמת איתן מעשירה את חוויית הקריאה.

נקמת דם בפריז - סטיב ברימקופנהגן אנחנו מתגלגלים עם קוטון מאלון ועם דמויות נוספות שחלקן חדשות לנו וחלקן מוכרות מהעבר למחוזות ולאירועים די דומים למה שכבר הכרנו. ואז הכול מתהפך – המשך הספר מוביל אותנו לפריז, לאותם מקומות שקשורים בדרך זו או אחרת לנפוליאון שמת כמעט מאתים שנה לפני כתיבת הספר. כמעט כל המקומות בפריז שמוזכרים בספר מוכרים היטב לכל מי שעבר בפריז אפילו פעם אחת. החוויות לכן מאוד חזותיות וקל לדמיין את ההתרחשויות בין אם הן מציאותיות ובין אם נראות כמופרכות בקריאה ראשונה.

בספר מתוארת מערכת קשרים בין גורמים שונים שלכולם מטרה אחת – להשיג ספר מסויים שבו חבוי הרמז המוצפן שעשוי להוביל אותם אל האוצר האגדי האבוד של נפוליאון. אם קראתם כבר את 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' משהו מצלצל כאן מוכר. גם שם כולם נלחמו לשים ידם על ספר ובו רמזים מוצפנים שיובילו לגילוי אוצר הטמפלרים.

אייפל קטן להפרדההרבה תהליכים מתרחשים בעת ובעונה אחת במקומות שונים והספר מדלג בין אתרי ההתרחשות בפרקים קצרים ולאחר מכן אפילו בפסקאות קצרות שבכל אחת מהן מככבים אנשים אחרים. בין הפסקאות מפריד איור זערורי של מגדל אייפל.

אייפל קטן להפרדה

גיבורי הסיפור מתאגדים לקבוצות שיפעלו נגד קבוצות אחרות במרדף אחרי הספר והרמזים. אבל אין הם יכולים לבטוח בבני בריתם משום שהם מחליפים נאמנות אחת באחרת במהירות ולפעמים מציגים נאמנות כפולה ואולי אף יותר מכפולה. חלק מהקנוניות ידועות לנו – הקוראים – ואינן ידועות לאלה שנבגדו, ולפעמים מתברר לנו שהנבגדים היו מודעים לברית סודית בין יריביהם לבין בני בריתם, שבהם גם הם בוגדים. סבך מעניין שגורם לספר לשעוט קדימה מהר מאוד, ממש כמו בעלילות הספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים'.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

את המשפט המודגש העתקתי כלשונו ממה שכתבתי על 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' משום שהוא מתאים לו כמו כפפה. נראה שהסופר סטיב בֶּרִי מצא נוסחת קסם שאותה הוא יכול להדביק למאורעות היסטוריים בלתי תלויים וליצור עוד ספר מרתק. אחידות המתכונת מזכירה מעט את ספרי דן בראון שהדביק את הנוסחה המנצחת של הספר צופן דה-וינצ'י לסדרת ספרים שכתב אחריו. בכוונתי להמשיך ולקרוא ספרים נוספים שגיבוריהם הם סטפני נֶל וקוטון מאלון, אבל אולי אקח פסק זמן ארוך יותר ביניהם שיקשה עלי מעט לנחש מה יילד הקטע הבא.

The Paris Vendetta – Steve Berry – 2009
נקמת דם בפריז – סטיב ברי
מאנגלית: אמנון כץ
הוצאת מטר 476 עמודים 2013

בשולי הדברים:

1. אני אוהב להתחקות אחרי האתרים שמוזכרים בספרים שאני קורא. מפגשים מסויימים בספר התקיימו בחנות הספרים 'שייקספיר אנד קומפני' בפריז. מצאתי את החנות במפת גוגל ובחזיתה פסל מזרקה קטן. הפסל נראה לי דומה לזה שנמצא בכיכר פריז בחיפה ולידו היה בעבר שלט קטנטן שמציין שהפסל נתרם לחיפה על ידי עיריית פריז.
הנה קטע מהתמונה שצילם והעלה למפת גוגל Andres Blaya Villa
ולידו קטע מתמונה שצילמתי בכיכר פריז בחיפה והעליתי למפות גוגל
פסל בחזית חנות ספרים בפריז ופסל דומה בכיכר פריז בחיפה

2. את אוצר הטמפלרים תרגמה אינגה מיכאלי שאני אוהב את תרגומיה. שמחתי לגלות שתרגום אמנון כץ נעים ונוח לקריאה גם כן.

המוח שלי ואני – דורון נשר

אין מילים. אתה פוקח את העיניים, יש מחשבות אבל אין מילים. לא רק על הלשון, גם המוח חושב ללא מילים. על משפטים אין בכלל מה לדבר – אין מילים. דורון נשר מספר לנו בגוף ראשון הווה על חוויותיו ללא המוח שהיה לו פעם. המוח עכשיו אחר וצריך לנסות להכיר אותו מחדש. המוח גם לא מכיר בדיוק את הגוף, שניהם מתחילים מהתחלה. כמו תינוק. אלה מילים שלי. אין לי כוונה לספר כאן על מה שכתוב בספר, אני מספר על חווית הקריאה שלי. את מה שדורון נשר מספר בספר תקראו בעצמכם.

אני מכיר את דמותו של דורון נשר ואת קולו מזה שנים רבות. דורון נשר ואני בערך בני אותו גיל. בני דורי וגם הצעירים יותר ראו ושמעו את דורון הצעיר ב'קרובים קרובים', ב'שולחן ארוך' ובעוד הרבה ממחוזות התרבות שלנו. קולו מוכר היטב מהרדיו, וכשאני קורא את המילים אני רואה את דמותו ושומע את קולו. אבל הקול מקוטע, לא הקול העשיר עם האינטונציה, הסַבְּטֵקְסְט, וההומור הדק הזכור לי היטב. הוא מתאר בזמן הווה חוויות שלא יכול היה לתאר בזמן שהתרחשו. הכול מסופר כאשר הוא כבר מסוגל לבנות משפט קוֹהֵרֶנְטִי ולהכתיב לעדינה המרפאה בעיסוק.

המוח שלי ואני - דורון נשר

אני ממשיך לקרוא והדמות בראשי משתנה, לא את דורון נשר אני רואה אלא את עצמי. זה מפחיד. אני חושב על האפשרות שאקלע למצבו. ללא מילים. ואז אני נילי – שותפתו לחיים. אני רואה את האדם הקרוב אלי מכול חסר אונים, חסר מילים, חסר תנועה. הרבה יותר מפחיד. אני יכול לעשות הכול אבל חסר אונים מול סבלו של שותפי למסע החיים. אני קורא, ובכל סיפור אני נופל לתוך דמות אחרת. אני שם לב שגרוני ניחר ועיני מִתְלַחְלְחוֹת. אני מתרץ את זה לעצמי בשינויי מזג האוויר, אבל השינויים הללו מגיעים משום מה דווקא כשאני קורא בספר.

אני חושב על איאד. אדם שתפקידו לעשות עבור אדם זר כל מה שאותו אדם צריך לעשות בעצמו. זה מצבו של כל מטפל באדם חסר אונים. הכרתי כאלה, אבל אף פעם לא הכניסו אותי כך לראש שלהם. הוא מטפל בעוד אחד ובעוד אחד, וכשהמטופל עוזב תמיד יהיה מישהו אחר ומהתחלה. דורון נשר מספר על עצמו ואני נופל שוב בדמיוני אל מקומו, ואז אל מקומה של צאלה ששומרת על העברית. כמו אוצר. אני מנסה לחלץ מילים שאיבדו את דרכן במוחו של אדם פגוע. המילים אולי שם וצריך למצוא אותן. זה מתסכל לראות אדם שכוחו במילים ללא מילים. וצריך להפגין כל הזמן אופטימיות. כשמגיעה מילה שאבדה זה מתגמל לרגע, אבל הדרך עוד ארוכה. בסוף הוא ידבר. אולי. דורון מדבר בסופו של דבר, אבל גם אחרי שנים הדיבור איננו קולח ועשיר בהבעה כבעבר.

אבל אלה אינן רק המילים. הפגיעה הזאת שנקראת אֲפַאזְיָה ופוגעת בשפה ובדיבור באה כעסקת חבילה יחד עם המיפלגיה – פגיעה בפלג הגוף הימני. יד ימין איננה ממושמעת וכן גם הרגל. שוב אני רואה את עצמי מנסה להפעיל כפית או להביא ספל משקה אל שפתי. הדבר הכי טבעי ויומיומי פתאום דורש תכנון, ונכשל. הפגיעה היא תמיד בצד ימין, אין לי מושג למה. לפתע אני חושב על כך שאולי יש לי יתרון. אני ימני, אבל אני כותב ואוכל בשמאל כי בילדותי חיקיתי את תנועותיה של אחותי הגדולה. היא שמאלית והחיקוי פיתח מוטוריקה עדינה בידי השמאלית. אם אפגע, יכול להיות שלפחות אוכל לאכול במו ידי השמאלית ואולי אפילו למחות את קצות הפה ואת הנזלת. מכאן עד כתיבה הדרך עוד ארוכה, כדי לכתוב צריך שפה ומילים. ובכל זאת, לעדינה המטפלת בריפוי בעיסוק יהיה אולי קל יותר לקדם אותי. וגם למאיה הפיזיותרפיסטית.

דורון מספר על המלאכים שלו, אלה שבאים לשיר לו ולרומם את רוחו. הם נותנים לו כח לכל השבוע. אני רואה את עצמי בא לבקר, לעודד, לארח לחברה. הוא שמח מאוד לקראתי אבל נוכחותי מעייפת אותו. הוא נרדם. ומתעורר. אני מרגיש שנוכחותי כבר מעיקה ומבקש ללכת ואז הוא מתעורר לשאול למה כל כך מהר וכבר מתגעגע. אני כותב על מה שמספר דורון ובעצם מתאר את החוויה שלי עם אבי עליו השלום. בערוב ימיו איבד אבי מעט מצלילותו וכך נראו המפגשים איתו. אצל דורון נשר המצב שונה, הוא משתפר מיום ליום ויגיע עם הזמן לתפקוד מלא. כמעט. עם כמה עזרים וכמה הקלות. ויש אפילו סיכוי שנשוב לשמוע אותו ברדיו.

מצבו של דורון נשר משתפר לאיטו. הוא מגיע לשלב ההשלמה. כבר איננו מצפה שהכול ישוב לקדמותו. הוא מוכן לצאת לעולם אבל פוחד מאוד. לעולם שבחוץ אין סבלנות לנכים. זה גם לא כל כך קל להשלים עם ההגדרה העצמית כנכה. קשה לדרוש מאחרים להתחשב בנכות שלך. ובכל זאת הוא מתחיל להתמודד עם המציאות שבחוץ ואפילו לרכוב על אופניים לנכים ולנהוג במכונית שמותאמת לנכים.

הפגיעה של דורון נשר חמורה, אבל במערכות הטיפול והשיקום בבית לוינשטיין הוא פוגש גם את אלה שנותרו חסרי הבעה. הדרך שלהם תהייה ארוכה וקשה יותר ואין לדעת מה מצפה בסופה. אני יודע גם על כאלה שהפגיעה בהם הייתה פחותה, אבל זה לא ממש מעודד. פגיעות כאלה מגיעות ללא אזהרה ואין לנו שמץ של מושג אם ומתי נפגוש בהן. המחשבות שהספר מעביר בראש מטרידות מאוד. אי אפשר להמנע מלהציב את עצמך במקומו של הפגוע, במקומם של אוהביו ואהוביו וגם במקומם של המטפלים שפוגשים אותו ואת דומיו.

לקראת הסוף דורון נשר כבר שב לתפקד בקהילה באופן עצמאי פחות או יותר ובראשי מהדהד משפט הסיום של ההצגה המבול: "אחרי המבול החיים ממשיכים. אחרת."

אם אתם תוהים אם כדאי לקרוא את הספר כנראה לא העברתי כראוי את התחושה. זה איננו רומן בדיוני וגם לא בדיוק תיעוד אוטוביוגרפי. אפשר ללמוד מהספר הרבה, אך אין זה ספר לימוד או עיון. זה משהו אחר – סיפור החוויות של דורון נשר מרגע שנפגע ועד ליום כתיבת הספר. החוויות מסופרות בגוף ראשון ובזמן הווה. הכול קורה כאן ועכשיו – כמו בתיאטרון, בתיאטרון של החיים. ואנחנו צופים פעילים בהצגה של אומן במה ומסך ומאזינים לשדר רדיו שאיבד יום אחד את המילים יחד עם חלק מכושר התנועה.

הקריאה איננה קלה. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, מנוסח היטב, מחולק לפרקים ולסעיפים שמקלים על הקריאה ובכל זאת הספר קשה לקריאה. בזמן הקריאה המחשבות מתרוצצות, לפעמים בכאב, לפעמים בתקווה, לפעמים בצהלה בעקבות הישג ולפעמים בייאוש.

אני ממליץ לקרוא את הספר ולהפנים את מה שאולי ממתין מעבר לפינה. לקוות שזה לא יפגוש אותנו, להיות מוכנים נפשית לפגישה ולדעת שבסוף הדרך אפשר גם לצאת מזה לחיים מלאים ופעילים.

תהיו בריאים!

הוצאה לאור: אחוזת בית. תל אביב 2021, 308 עמודים.

אניגמה – סוד הצופן הגורלי – אורה מורג

קיבלנו הודעה שהספרייה העירונית עומדת להיסגר לקראת שיפוץ ועלינו להזדרז ולהצטייד בספרים למספר שבועות. הזמנתי מייד את הספרים שחיכו ברשימת הקריאה שלי באתר הספרייה. צליל הספרנית התקשרה להודיע לי שהספרים מחכים לי ושאלה בזהירות אם ברור לי שהזמנתי ספר ילדים. איזה ספר? – 'אניגמה – סוד הצופן הגורלי'. – בסדר גמור, אני מעוניין בספר.

באיזשהו זמן נתקלתי כנראה בשם הספר, הוא נשמע לי מסקרן והוספתי אותו לרשימת הקריאה. יהיה אשר יהיה, מעניין לראות כיצד מוצג לילדים סיפור הפיצוח של קודי ההצפנה של הנאצים.

אורה מורג כתבה את הספר בסגנון שמתאים לילדים בחטיבת הביניים – סגנון בהיר ומכבד בגובה העיניים שבשום פנים איננו מתנשא או מִתְיַלֵּד. הסיפור קולח ולהפתעתי אני מרותק לספר מתחילתו ועד סופו.

השנה היא 1943, מלחמת העולם השניה בעיצומה והידיעות על המתרחש באירופה מועטות. רמי הופמן, תלמיד כיתה ט' שגר בשכונת בת גלים בחיפה, מפגין כישורי מחשבה ולימוד חריגים. הוא ילד צנוע שאיננו מעוניין להתבלט, אך כישוריו הבולטים מדהימים את מוריו ואף את מנהל בית הספר. אביו של רמי נתקל בעיתון דיילי טלגרף בתחרות תשבצי היגיון שפרס נאה בצידה. רמי פותר את התשבץ בקלות ושולח את הפתרון. עד מהרה מתברר שהתחרות הייתה יוזמה של המודיעין הבריטי ומטרתה הייתה לגלות מוחות מבריקים במיוחד למשימות פיענוח צפנים.

רמי נשלח לבסיס צבאי בשם בְּלֶצְ'לִי פארק בפאתי לונדון ונרתם למאמץ המלחמתי כמפענח הודעות שהוצפנו על ידי הרייך השלישי – הנאצים – באמצעות מכונת ההצפנה אניגמה. מרי-אן, נערה בת גילו שכבר מעורה בתהליכים, מנחה אותו והאחראי עליו הוא לא אחר מאשר אלן טיורינג -ממציא מכונת טיורינג שהייתה הבסיס לתורת המיחשוב. רמי עובד עם צוות מצומצם של מיטב המוחות שהצליח המודיעין הבריטי לאתר למשימה זו וביניהם המרגל איאן פלמינג שכתב אחרי המלחמה את ספרי ג'יימס בונד.

רמי מתחיל לפענח צפנים והמידע שאליו הוא נחשף מספר לנו – קוראי הספר – על מלחמת העולם השניה ומנהיגיה, על מגבלות ההעפלה ועל ועידת ואנזה שבה הגדירו הנאצים ובראשם אייכמן את הפתרון הסופי לבעיית היהודים. רמי חושף את רשימת מחנות ההשמדה, את תוכניות הפעולה של מפקדי המחנות וכן את התקלות. בינתיים במצריים מתאמנת יחידת צעירים שהתנדבו ליחידת הצנחנים של הצבא הבריטי וביניהם חנה סנש.

הספר מגלגל לעינינו מידע אודות מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, ומוביל אותנו עד הפלישה לנורמנדי. הסיפורים מזכירים את בן גוריון, צ'רצ'יל, מונטגומרי וסטלין ומטפטפים למוח הקורא מידע היסטורי מסקרן בצורה מרתקת. לקראת סוף הקריאה חיפשתי במרשתת את סרטי המלחמה ההיא ששכחתי מזמן כדי לרענן את זכרוני. נראה לי שלפחות חלק מילדי זמננו שיקראו ספר זה יסתקרנו ויחפשו מידע נוסף שירחיב את אופקיהם.

הספר, כאמור, ריתק אותי, ואני כבר מזמן אינני ילד. עכשיו בכוונתי לצוד מדי פעם ספר נוסף מסדרת הספרים ההיסטוריים שכתבה אורה מורג. הקריאה מאוד מהנה, וברקע הסיפור הדמיוני לילדים, הקורא נחשף למידע היסטורי אמיתי ומדוייק ללא פשרות. זכור לי שקראתי בילדותי גיבובי סרק מוטעים בספר שהתיימר להיות מדע לילדים. כשגיליתי מאוחר יותר שהמידע שגוי הדבר חרה לי מאוד ואף העליב אותי. הספר של אורה מורג מספר מידע נכון שמכבד את הקוראים הצעירים ואיננו מקל ראש בתבונתם.

הקריאה קלה ונעימה, מותחת ומסקרנת – חוויה צרופה.
מומלץ בחום לילדים וגם למבוגרים כמוני.

בסוף הספר יש פרק: 'מילה מאת ההיסטוריון' על אניגמה ועל שאר ההשתלשלויות שמוזכרות בספר ואחריו פרק שמסביר בצורה פשוטה ונכונה מהי הצפנה.

הוצאת משכל, ידיעות אחרונות וספרי חמד 2007. עריכה: אמנון ז'קונט, עפרה גלברט.
338 עמודים עם אותיות גדולות ושורות מרווחות.

אוצר הטֶמפְּלֵרִים – סטיב בֶּרִי

מסדר הטֶמפְּלֵרִים – האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה – נוסד בשנת 1118 ופעל במהלך מסעי הצלב. זה היה מסדר של נזירים-אבירים. כנזירים הם היו מנועים משפיכת דמים, וכאבירים הם היו מצווים להרוג הכופרים. זו איננה הסתירה היחידה בהגדרתם. כללי המנזר שלהם דרשו צניעות על סף הסגפנות אך לא התנגדו לצבירת רכוש וממון כל עוד אלה מופנים למטרות חיוביות.

אוצר הטמפלרים - סטיב ברי

אנחנו פוגשים את קוטון מאלון כאשר הוא מחכה לסטפני בכיכר הויברו פלאס בקופנהגן – דנמרק. קוטון הוא בעל חנות ספרים עתיקים בסביבה מזה כשנה. לפני כן היה סוכן שטח במדור מגלן במשרד המשפטים של ארה"ב שאותו ניהלה סטפני נֶל. סטפני הגיעה לקופנהגן במטרה לרכוש ספר מסוים במכירה פומבית וחשבה לנצל את הביקור לפגישה עם קוטון, אלא שהתרחשויות מפתיעות שיבשו את תוכניותיה.

מתברר שיש אנשים אחרים שמעוניינים בספר שרצתה לרכוש, וכן בספר שהיה כבר בתיקה. אותם אנשים קשורים למסדר הטמפלרים והם יעשו כל שביכולתם, אפילו במחיר סיכון חייהם, כדי להניח ידיהם על הספרים הנכספים.

בינתיים, במנזר פונטיין שבפירינאים הצרפתיים, גוסס נשיא מנזר הטמפלרים. הסֶנֶשַאל, עוזרו של הנשיא, מלווה אותו בימיו האחרונים ומקבל ממנו הוראות אחרונות כהכנה להסמכתו לנשיאות המנזר. תוך זמן לא רב נגלה שגם תוכנית זו משתבשת. בטרם מתגלה לאבירי המסדר דבר מות נשיאם, הסֶנֶשַאל לוקח מספריית המנזר שני ספרים. גם ספרים אלה מבוקשים מאוד על ידי אלה שחומדים את הספרים שבדנמרק.

מסדר האבירים העניים עשיר מאוד ולא ברור מאין נובע העושר. סביב מסדר הטֶמפְּלֵרִים נרקם לאורך מאות שנים סיפור אודות אוצר מסתורי שמקומו נשמר בסוד על ידי נשיא המסדר ומועבר מנשיא לנשיא. הנשיא העשרים ושניים – ז’אק דה־מוליי – הוצא להורג בעינויים על ידי האינקוויזיציה בשנת 1308 במצוות מלך צרפת פיליפ הרביעי. הרצף הנשיאותי נשבר והמידע אודות מיקומו של האוצר לא עבר אל הנשיא הבא. נשיאי העבר השאירו רמזים וכתבי חידה שיכלו להצביע על מקום האוצר, אך לשם כך יש צורך לגלות את הרמזים ולפענח את הצפנים.

אחוזת הטֶמפְּלֵרִים נמצאת ברֶן־לֶה־שאטוֹ במחוז לַנגֶדוֹק בפירינאים הצרפתיים. כומר קהילת רֶן־לֶה־שאטוֹ בשנים 1853 -  1917, האב בֵּרֶנזֵ'ה סוֹניֶיר, גילה רמזים למקומו של האוצר באבנים החקוקות של לַנגֶדוֹק ובספרים עם כתבי חידה. סוֹניֶיר השקיע ממון רב בבניית דֹומֶן ד'אבֶּה סוֹניֶיר – נחלת האב סונייר – ובהחבאת הרמזים במקומות הכי לא צפויים. עלילת הספר 'אוצר הטֶמפְּלֵרִים' מאת סטיב בֶּרִי עוסקת רובה ככולה במרדף אחרי הספרים. כתבי החידה בספרים עשויים לסייע בפיענוח הרמזים שחקוקים באבנים בלַנגֶדוֹק ולחשוף את מקום האוצר. קוטון מאלון וסטפני נֶל מנסים להציל את הספרים, ומולם קבוצות אחרות שנלחמות על אותם ספרים. הסֶנֶשַאל מצטרף אליהם, ואיתו אנשים נוספים שמדי פעם עובדים ממחנה למחנה עד שלא ברור מי יכול לבטוח במי.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

חיפשתי ספרים נוספים שכתב סטיב בֶּרִי ומצאתי בספרייה העירונית מספר ספרים עם סטפני נֶל וקוטון מאלון. הוספתי אותם לרשימת ההמתנה שלי בספרייה.  הספר הנוכחי תורגם על ידי אינגה מיכאלי שתירגמה גם את הספר המבוך מאת קייט מוס. התרגומים שלה חביבים עלי. הספרים הבאים תורגמו על ידי שלושה מתרגמים שונים. צר לי על כך שאינגה מיכאלי לא תרגמה את כל ספרי הסדרה.

אחוזת הטֶמפְּלֵרִים ברֶן־לֶה־שאטוֹ היא אתר תיירות שוקק. קסמו של אתר התיירות הוא במיתוסים שסובבים אותו וכל גילוי אמיתי עלול לנפץ את האגדות או לחשוף מידע שיפחית מערכו התיירותי. מסיבה זו התקינה הנהגת הכפר בכניסה לאתר הודעה שאוסרת לבצע חפירות באזור. לא רחוק מהאחוזה, בעיירה קָרקאסוֹן, נמצא מתחם תיירות דומה שבו מתרחשת עיקר עלילת הספר המבוך מאת קייט מוס. גם הספר המבוך עוסק במאבק להשגת שלושה ספרים שבהם חבוי סוד. נראה לי שביום מן הימים אֶטְוֶה לעצמי טיול בין כל האתרים אפופי הסודות והמיתוסים במחוז לַנגֶדוֹק. האתרים הללו לא ניזוקו במלחמות הדורות האחרונים והם שמורים היטב למטרות תיירות. בינתיים התחלתי להכין לי מפות גוגל של האזור. חלק מהמקומות במפות אינם קיימים במציאות, אך מרביתם קיימים ומצפים לתיירים.

The Templar Legacy – Steve Berry – 2007
אוצר הטמפלרים – סטיב ברי
מאנגלית: אינגה מיכאלי | עריכת תרגום: איילת קמאי | עיצוב עטיפה: דוד כהן
הוצאת מטר 476 עמודים 2008

פליאה – צרויה שלו

שמעתי בתוכנית רדיו על הספר החדש של צרויה שלו – פליאה. לא זכרתי מה נאמר שם אבל השם נחקק בזכרוני אז הזמנתי אותו בספרייה.

הספר כתוב בלשון עשירה מאוד בדימויים ובמטאפורות. מרבית הספר עוסק בהגיגים ובמחשבות של גיבורותיו. הפרק הראשון מספר על מחשבותיה של רחל בגוף שלישי. זה איננו מונולוג אלא תיאור של ההגיגים שנותנים רקע לקשריה עם מנו. הפרק השני מספר על מחשבותיה של עטרה בגוף שלישי וכמו בקודמו אין זה מונולוג אלא תאור של ההגיגים בעת התרחשות פעולותיה. כך הלאה, הפרקים מספרים לסירוגין על מחשבות שתי גיבורות הספר ותמיד מראות עיניה של המספרת היודעת כל.

פליאה - צרויה שלו

בפרק הרביעי אני מבחין שמחשבותי נודדות מהספר והלאה. סופר כמה דפים נותרו עד סוף הפרק – יותר מדי. חוזר מעט ומנסה להתרכז ושוב סופר דפים. שוקל אם להפסיק, אבל אינני נוטה לנטוש ספרים שכבר התחלתי לקרוא – אולי יתרוממו בהמשך. יש לי הרגשה כאילו אני מציץ לרכילות של זרים, כמו בתוכניות ה"מציאות" בטלוויזיה. ההרגשה איננה נעימה ואני ממשיך, עדיין יש יותר מדי דפים עד סוף הפרק. עולה בראשי המחשבה שיש כאן הרבה מילים ומעט תוכן.

אני קורא משפטים מורכבים וארוכים לעייפה – משפט שבתוכו פסוקית ובתוכה פסוקית וכשמגיעים להמשכו לא ברור למה מתייחס ההמשך. אני פונה אל קדמת הספר לראות אם הספר עבר עריכה. כן – יש עורכת. אני תוהה אם הסופרת קיבלה את הערות העורכת או שמא העורכת אוהבת משפטים שסובכו שלא לצורך, הרי קל מאוד לסדר את המשפט בצורה ברורה ללא התחכמויות תחביריות. ואולי דווקא בהתחכמויות אלה גאוותן. אני אוהב ספרים קשים להבנה דוגמת זה שקראתי לפני ספר זה, אבל אני רוצה שהקושי יהיה תוכני ולא תחבירי. ומאחר שאני בדפי הפתיחה אני מבחין ששם הספר באנגלית הוא FATE שמשמעו איננו פליאה אלא גורל. אולי לא ירדתי לסוף דעתה של הסופרת.

אני כבר בפרק השביעי, ממתין להתרחשות, אבל בינתיים יש רק רקע ללא נושא. האמנות שלי היא צילום ואני חושב בתמונות. כאשר שוב נודדות מחשבותיי אני חושב על כך שהרקע עמוס בפרטים עד שלא ברור מהו בכלל הנושא. הפרק מסתיים במילים אלה: "אולי משום כך יידרדרו השברים מפיה בהולים, מבולבלים, מילה דורכת על מילה, מתקדמת ונסוגה, אבל היא תמשיך, לא תחסיר דבר, כל פרט ופרט עליה לספר, אין אחד חשוב ממשנהו, אין עיקר ואין טפל ואין פשר." כן, כל זה משפט אחד, יש רבים כאלה בספר ואף מורכבים יותר. נראה לי כאילו מילים אלה מתארות את הפרק שקראתי כרגע. אם לכך כיוונה הסופרת – היא הצליחה, אבל אותי כקורא היא התישה עד כדי כך ששקלתי פעם נוספת להניח לספר ולעבור הלאה.

המחשבות נודדות. אני גומר לקרוא עמוד שלם ומגלה שאין לי מושג מה קראתי. שב לתחילת העמוד וקורא שנית, וממשיך. זה קורה שוב ובסיום אחד העמודים שנדדו בו מחשבותיי אני מחליט לא לשוב לראש העמוד, להמשיך, ורק אם ארגיש שהחסרתי משהו לשוב. מתברר לאחר מספר עמודים כאלה שלא הרגשתי שהחמצתי משהו.

שמעתי שיחה עם מורה לפיתוח קול שסיפרה על זמרות שמתרפקות על יפי קולן ושוכחות שיש לשיר גם תוכן. נראה לי שהסופרת מתמוגגת מיפי הניסוחים, הדימויים והמטאפורות עד שהתוכן הסיפורי אובד בתוך כל היופי הפיוטי הזה.

אלה שנהנים מיופי מילולי גם אם התוכן דליל משהו יקראו את הספר בשקיקה.
אלה שמחפשים את הסיפור, כמוני, עדיף להם שיחפשו ספר אחר.

הוצאת כתר 2021; 277 עמודים

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

בועז שעשוע, בחור ממוצא כורדי בן 33, תלמיד תואר שני בהיסטוריה, גר בדירת שותפים בתל-אביב ומטפח אובססיה תמוהה לחקר שואת יהודי פולין. גם לו עצמו לא כל כך ברור כיצד התגלגלה סקרנותו כבר בימי בחרותו לסיפורי הגטאות ומחנות המוות. הספר מוזר ומסקרן כבר מדפיו הראשונים. השפה מליצית משהו והדימויים נודדים לעומקי התכונות והחוויות של נושאי הסיפור. פריז בוגדנית, שדי הנפש מצווחים והשמש מתנפצת בין עלי הגפן לאלפי קריצות צהובות של אור. ברגע הראשון הקריאה איננה זורמת, הלשון הציורית-פיוטיות שזולגת מבין השורות מקשה על הקריאה ומשובבת את נפשי. כעבור מספר עמודים אני מסתגל אל הסגנון ולפעמים תופס את עצמי מלהג בלשון דומה. כבר התרגלתי לסגנון ובפרק הרביעי הסיפור מדלג אחורה ליום סתיו עגמומי של שנת 1739 ועימו גולשת גם השפה ללשון סיפורים ארכאיים.

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

אני מתוודע אל מיודענו בועז לפני מדפי הספרייה בתחנת הרכבת של חוף הכרמל בחיפה. השם יוסי אבני-לוי צד את עיני ואני נזכר בספר איש ללא צל מפרי עטו שקראתי לפני למעלה מעשור. אני קורא את מה שכתבתי על הספר כאן בתרבות הפנאי ובשורה השנייה נתקל במשפט 'עם תחילת הקריאה חשתי כאילו הזדקפה קומתי ואויר פסגות רענן נושב על פני. הסגנון, הקצב, השפה… עונג צָרוּף'. מעלעל קלות בעמודים הראשונים ומשועשע מדמותו של הבחור הכורדי שמתגעגע לפולין הכבושה. הרכבת תיכף מגיעה. אני תוחב את הספר לתרמילי ועולה לרכבת.

הספר מפליג בין עלילות מוזרות לבין חוויות מוזרות אף יותר, חלקן אמיתיות ורבות מהן דמיוניות, כאילו חדרו אל ראשיהם של האנשים ממקורות עלומים מימים אחרים. אנחנו פוגשים לאורך מסעו של בועז מגוון מעניין של דמויות וכמעט בכולן חבויה מוזרות כלשהי. ובין פרקי עלילות בועז צצים סיפורי ההוללות של משיח השקר יעקב פראנק שפרע את כל מגבלות המוסר והוביל כת של יצרים וזימה שיביאו על פי תורתו אל הגאולה.

אנחנו פוגשים את יעקב פראנק גם במחקריה של שלומית – אשתו של קפלושניק מנהל הארכיון בוורשה. השמות בספר מסבכים לי את קצב הקריאה. אני שב הרבה פעמים לאחור להיזכר מי הוא מי. מלבד בועז, שלומית ויעקב, כמעט כל השמות בעלילה פולניים לתפארת. אני מתבלבל בין קפלושניק, קובאלסקי, שימאנסקי ורומקובסקי, גרושקה ואגניישקה, פיוטרק וסטאשק. רק לקראת אמצע הספר אני מסתגל אל שמות דמויות המפתח.

הספר מרתק ומסקרן. לכולם יש סודות ולחלק לא מבוטל מדמויות המפתח יש חזיונות מוזרים וחזונות נשגבים. גם סיפורי חשקים, תאוות, בגידה וזימה לא חסרים בספר 'שירת החטאים' מאת יוסי אבני-לוי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

בשום פנים לא הייתי מוותר על קריאת ספר זה, ויכול להיות שארצה אף לשוב אליו.

מצד שני, הספר אמנם רומן, אך אין הוא קל לקריאה וזורם. התמונות מתערבבות ולפעמים צריך לקרוא מספר שורות עד שקולטים שמדובר בדמות אחרת מזו שציפינו לפגוש בהמשך לפסקה הקודמת. לדעתי – הספר שווה בהחלט את המאמץ ומספק מאוד.

עכשיו הספר יכול לחזור למדפי הספריה בתחנת הרכבת.

%d בלוגרים אהבו את זה: