חיסון לקיץ הישראלי – עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים

מרגע שנודע לי שעינבל ויסמן מתכוונת להציג תערוכה היה ברור לי שארצה לבוא לפתיחה. התערוכה בירושלים ואני בחיפה, אז מה? יש דברים ששווה להרחיק עבורם נדוד ולא היה לי ספק שזה אחד מהם. קראתי בתופרת חלומות שבפתיחת התערוכה ינגן המוזיקאי אדם ויסמן, בנה של האומנית. שמעתי אותו מנגן בתערוכה הקודמת ומצאתי בנגינה שלו משהו אחר, מעין שבירת מוסכמות מסקרנת ומעוררת מחשבה.

אני נוסע ברכבת מחיפה לירושלים. זמן רב עבר מאז שביקרתי בתיאטרון ירושלים ואני מתכנן להקדים כדי לסייר בתיאטרון לפני התערוכה. אני אוהב לחוות התעוררות של מקומות לחיים – מהדממה המהדהדת בין קירות ריקים, דרך טפטוף חרישי של אורחים ראשונים עד קול ההמון המחריש שמבשר את פתיחת האירוע. אני רואה בזה מעין זריחה.

כשעתיים לפני הפתיחה אני ניצב בשערי התיאטרון. השומר המופתע שואל לאן ברצוני להגיע. לגלרית הסלון, אני אומר, והוא מצביע אל גרם המדרגות הרחב שמוביל אל התערוכה. אני לבד עם התמונות שמודפסות על יריעות קנווס בגדלים מרשימים. תאורת התקרה כבוייה ורק אור היום שחודר דרך קיר הזכוכית מאיר את חלל התערוכה. כאשר הדבר אפשרי אני מעדיף לראות יצירות בתאורה טבעית רכה, ללא הצללים הקשים של תאורת הספוטים במוזיאונים.

בהזמנה לתערוכה כתוב "תערוכת צילום של עינבל ויסמן". הגדרת היצירות כצילומים איננה מקובלת עלי. התמונות שעינבל יוצרת אינן מתארות מציאות אלא בונות מציאות שהייתה קיימת רק בדמיון. אלו הן עבודות שמשלבות הרבה מאוד שכבות של יצירה. בחלק מהדרך מעורבת פעולת צילום, אך היא איננה היחידה, אפילו לא העיקרית.

כפי שתספר לנו עינבל ויסמן בדברי הפתיחה, היצירה מתחילה ברעיון שנובע מהשראה של דברים שראתה בעיניה או בעיני רוחה. במקרה זה מדובר בהשראת הציירים ההולנדים בני המאה השבע עשרה, ציורים אפלים ביסודם. מההשראה ממשיכה האומנית ליצירת הדימוי שלה, דימוי שמשתמש בפירות ובצמחי הארץ משולבים בחפצים ממקורות שונים. אבל הדימוי צריך להתמודד עם האור הישראלי החזק, הקשה, המסנוור, כמעט אלים. עכשיו, כשהדמיון כבר מגובש, ואפילו צוירו כמה סקיצות, מגיע זמן העמדת המיצב. סט תלת ממדי שמכל כיוון נראה מעט שונה וממנו יש לחלץ את התמונה הדו ממדית שמתאימה לחזון שמתרקם בראש האומנית. וכשהמיצב כבר עומד צריך להתאים אותו אל האור ואת האור אליו. עינבל קנאית לאור הטבעי – זה שחודר אל הבית מהחלונות או מבין ענפי העצים. בכל שעה האור נראה שונה בעוצמה, בגוון ובקשיות או רכות הצללים. וכשמגיע הזמן לצלם, מתברר שמשהו לא מתקבל כפי שנראה בדמיון. משהו אולי מצל על משנהו או שפריט שאיננו העיקר בתמונה מואר ביתר וגוזל תשומת לב. צילום. תיקון. עוד צילום. המתנה לאור המתאים. ולבסוף קליק אחד שמקפיא את המצב. אבל מכאן עד התמונה המודפסת ותלויה על הקיר הדרך עוד ארוכה. ליהגתי מספיק. אני מניח שברור עכשיו מדוע אינני מוכן לקרוא ליצירה זו צילום. עינבל קוראת לזה ציור-צילום ומתארת את התהליך טוב ממני בתופרת חלומות.

אני עובר על התמונות אחת אחת. את כולן אני כבר מכיר מהבלוג 'תופרת חלומות' ומהפייסבוק של עינבל, אבל כשהן מוצגות על הקיר בגודל מרשים, החוויה שונה. אני מבחין בתנועה של אנשים ומחליט להתרחק מעט, להניח להם להתארגן ללא הפרעה. יש הרבה חללים מעניינים במבנה ואני משוטט בין אולמות ומעברים, ובין מוצגים נוספים שמפארים את כותלי התיאטרון. במעבר לאגף האחר תאורת התקרה "מנחשת" את בואי ונדלקת לקראתי. זוהי מערכת תאורה מעניינת. אין לי מושג על מה חשבו מעצבי התאורה אך בעיני הכימאי שלי היא נראית כדימוי של המבנה המולקולרי של שרשראות פחמימניות.

אנשים מתחילים להתאסף וההמולה גוברת לאיטה. זריחה, כבר אמרתי. אני מצטרף. הקהל סוקר את התמונות ומוסיף ממד חדש למה שראיתי קודם. אני שומע שאלות והערות שונות מאלה שעלו במחשבותי. גם זה חלק מהחוויה. עינבל ויסמן משייטת בין המתבוננים, מסבירה, מתארת וגם חדה חידות שמכוונות אותנו להעמיק ולהתבונן בפרטי היצירות.

אוצרת התערוכה, ד"ר בת שבע אידה, פותחת את האירוע ומסבירה כיצד נולדה התערוכה. עינבל ויסמן מספרת על התהליך המחשבתי שהוביל אל היצירות ועל הביצוע. היא התחילה לפתח את הסגנון האפל בצילום לפני כארבע שנים וזו כבר התערוכה השלישית שבה היא מציגה תמונות בסגנון זה. התערוכה הראשונה "הצד האפל של עינבל ויסמן" הוצגה בגלריית "קארו אומנויות" בחיפה. השנייה "רסיסים של אור ישראלי" עדיין מוצגת באוניברסיטת תל אביב. והנוכחית "חיסון לקיץ הישראלי" מוצגת בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. בפתיחת דבריה האומנית מסבירה מדוע יש צורך בחיסון לקיץ הישראלי, עם האור הצורב את העיניים. היא מספרת לנו על התהליכים שעברה עם העבודות ומדגימה פעולות שנעשו בתמונות.

אחרי דברי האומנית בא תורה של המוזיקה. מאז ששמעתי את נגינתו של המוזיקאי הצעיר אדם ויסמן ואת הסבריו בפתיחת התערוכה באוניברסיטת של אביב אני מצפה בכליון אוזניים לשמוע אותו פעמים נוספות. החוויה מבחינתי מושלמת, התמונות והמוזיקה בשילוב תגובות הקהל מרחיבות את הלב.

התמונות מוצגות בגלריית הסלון בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. לאחר מכן אין לדעת אם והיכן אפשר יהיה לראות את התמונות, אז כדאי מאוד להזדרז.

הגיגי שוליים:

1. בתחילה כתבתי בכותרת הטור 'תערוכה של הצלמת עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אבל עינבל איננה רק צלמת, היא אומנית רב תחומית. שיניתי את הכותרת ל'תערוכת צילומים של עינבל ויסמן…'. אבל אלה אינם רק צילומים במובן המקובל של המילה. לבסוף ויתרתי על הכינויים ונשארתי עם 'עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אחרי קריאת הטור ברור למה.
2. אם זה לא ברור, זוהי אותה עינבל ויסמן שכתבה את הספר ברוכה את.
3. סדר התערוכות – חיפה, תל אביב, ירושלים מקפיץ לראשי את שירו של לאונרד כהן First we take Manhattan, then we take Berlin.
4. עולם האסוציאציות שלי מתפרע לפעמים. דברי עינבל על הסקיצות לעבודותיה הזכירו לי חוויה מהעבר:
   בספטמבר 1993 נפתחה במוזיאון ישראל תערוכה "פיקאסו – 103 רישומים מאוסף מארינה פיקאסו". בתערוכה הוצג אוסף של "רישומים בטכניקות מגוונות מכל תקופות יצירתו של פיקאסו מאוסף נכדתו, מרינה פיקאסו."
   נסעתי לתערוכה עם חבר שהיה צייר חובב. בתערוכה ראינו אוסף של רישומים – בעיקר סקיצות ליצירות שאולי חלק קטן מהן התגבש לכלל ציור מוגמר. מרבית הסקיצות נראו כדפים שנתלשו ממחברת בגודל 'פוליו'. על חלק מהדפים ניכר שהיו מקומטים ומוכתמים ו"גוהצו" ברישול מה לשימור.
   אחרי התערוכה ישבנו לשתות קפה במזנון של המוזיאון. שוחחנו ובינתיים ציירתי על מפית סקיצה של רעיון לצילום שתכננתי. המלצר שבא לאסוף את הכוסות שאל אם הוא יכול לקחת את המפית. הצענו לו לשמור את המפית – אולי יום אחד יתלו במוזיאון אוסף של הסקיצות שלנו.

קישורים:

• קטלוג התמונות מהתערוכה “חיסון לקיץ הישראלי” בתיאטרון ירושלים
• קרן השפע והיציבות – עינבל מספרת על התערוכה בבלוג תופרת חלומות
• התערוכה "הצד האפל של עינבל ויסמן" בגלריה קארו בחיפה
• התערוכה "רסיסים של אור ישראלי" באוניברסיטת תל אביב
• התערוכה "חיסון לקיץ הישראלי" באתר תיאטרון ירושלים
• אתר תופרת חלומות

זה חוזר – שיר אופטימי ממדרגות הדר הכרמל אל זוהר הרקיע

לפני כשנתיים הצטרפתי לשעשועון אתגרי הצילום גורושוטס. די מהר הגעתי לדרגת מאסטר – הדרגה שלפני גורו – ושם נתקעתי. השעשועון מציע מגוון אתגרי צילום מעוררי דמיון ומחשבה.  אינני מגדיר את עצמי כצלם, אני מעדיף לחשוב על עצמי כ"צייר עם מצלמה". אני מצלם לעצמי ציורים שמספרים את הסיפור שלי ואינם בהכרח נאמנים למציאות. הצילום איננו מסתיים במצלמה, אני ממשיך לערוך ולעבד את התמונות ולפעמים אף לאחד מספר תמונות לסיפור. ממש כמו בימים ההם שפיתחנו את סרט הצילום ועמלנו במעבדה חשוכה ולחה לקבלת התוצאה הרצויה. אם תטיילו בעקבות צילומי, קיים סיכוי סביר שתתאכזבו לגלות שהמציאות הרבה פחות יפה.

באחד הימים הופיע בגורושוטס אתגר הצילום Vanishing Stairs – מדרגות מגוז – בעקבות הביטוי שטבע מיכלאנג'לו:
My soul can find no staircase to Heaven unless it be through Earth's loveliness
בתרגום חופשי – נשמתי אינה יכולה למצוא גרם מדרגות לגן עדן אלא דרך יפי הארץ.

נקודת מגוז "Vanishing point" היא תפיסת עיצוב חזותי שבה קוים אמיתיים או מדומים מובילים את עין הצופה אל מקום מרוחק שבו התמונה משתנה או נמוגה. הגורו שהגתה את האתגר כתבה Make me wonder where the stairs go in your shots – גִּרְמוּ לי לתהות לאן מובילות המדרגות בתמונות שלכם.

האתגר חיבר בדימיוני שתי תמונות ש"ציירתי" במצלמתי בעבר והיה לי ברור שהן מספרות ביחד את הסיפור שלי. "ציירתי" מהן את הצילום הזה שמוביל מהעליבות המוזנחת של מדרגות הדר הכרמל אל הדר השקיעה מול הכרמל. שכונת הדר הכרמל הייתה פעם פנינת תפארתה של העיר חיפה, ועם הזמן נשחקה למצבה הנוכחי – משכנם של האומנים ה"שרוטים" המאושרים כדברי שארל אזנאבור בשירו "לה בוהם" שזכה לגרסה עברית בפי אבי טולדנו.

https://gurushots.com/photo/banister-handrail-staircase-08f80fbf4e056aa569888d136a412a4e

כשראיתי את הציור שלי התחילו להתנגן בראשי מילים משיר נשכח ששר פעם מזמן דני גרנות
"… ועל כול שמש השוקע, בליבי אני יודע שאי שמה מאירות אלפי זריחות".

לשמחתי האינטרנט יודע הכול ואיננו שוכח דבר. מצאתי בקלות את השיר האופטימי כטעמי, שכתבה רימונה די-נור כנוסח עברי לשיר צרפתי של ז'וליין קלרק. הצרפתית שלי איננה מספיקה כדי להבין את השיר בשפת המקור, ותרגום גוגל לא הקל עלי. ברור לי שהשיר אופטימי גם בצרפתית, אבל נוצר בי הרושם שהנוסח העברי אופטימי יותר. בימים אלה, נראה לי שאנחנו זקוקים לאופטימיות זו יותר מאשר כשנכתב השיר בשנות השבעים של המאה הקודמת.

הנה השיר העברי לצד המקור הצרפתי

זה חוזר דני גרנות מילים: רימונה די-נור ; לחן:  Julien Clerc זה חוזר  עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו ספינה המפליגה  עד אין סוף  אבל אלף אוניות  במקומה  חוזרות אלינו אל החוף. על כל חרצית, על כל רקפת  הנובלת או נקטפת,  יש תמיד ארבע, חמש או שש  או שבע-מאות פריחות  ועל כל שמש השוקע(ת)  בלבי אני יודע(ת)  שאי שמה מאירות  אלפי זריחות. זה חוזר  עוד שנה ועוד אלפיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו ציפור אשר פרחה  טרם סתיו  אבל אלף סנוניות  במקומה  עלינו יפרשו כנף.  על כל חרצית… זה חוזר  עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו כוכב אשר נפל  משחקים  אבל אלף מאורות  במקומו  לילה לילה נדלקים. על כל חרצית…

Ce n’est rien Julien Clerc Ce n'est rien Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien Tu sais bien Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain Ça revient Pour un bateau qui s'en va et revient II y a mille coquilles de noix sur ton chemin Qui coulent et c'est très bien Et c'est comme une tourterelle Qui s'éloigne à tire d'aile En emportant le duvet qui était ton lit un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'océan Ce n'est rien Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien Tu sais bien Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain Ça prévient Comme un bateau qui revient, et soudain Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin Qui résonnent et c'est très bien Et ce n'est qu'une tourterelle Qui revient à tire d'aile En rapportant le duvet qui était ton lit un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'Océan Ça prévient Comme un bateau qui revient, et soudain Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin Qui résonnent et c'est très bien Et ce n'est qu'une tourterelle Qui reviendra à tire d'aile En rapportant le duvet qui était son nid un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

ובסופו של יום אי אפשר להתעלם משירם של לד זפלין – Stairway To Heaven

הפרוטה והירח – סומרסט מוהם

גברת סטריקלנד היא אשת חברה לונדונית שנהנית להסתופף בחברת אמנים ואנשי רוח. הסביבה התרבותית מגדירה את הזהות שלה בפני עצמה. בעלה, צארלס סטריקלנד, הוא סוכן-מניות יבשושי שאינו שש במיוחד להתערות בחברה ונראה שאיננו מתעניין בחיי הרוח והאמנות כהוא זה. לדברי גברת סטריקלנד, בעלה "ישעמם אותך עד מוות"…"העניין הוא שאני אשתו. אני מחבבת אותו מאוד". גברת סטריקלנד איננה מעלה בשלב זה בדעתה שכעבור עשרים שנה תעטר את קירותיה ברפרודוקצית של ציורי צארלס סטריקלד, שכן המקור איננו בהישג ידה.

סומרסט מוהם מספר על צ'ארלס סטריקלנד מתוך חוויותיו של הסופר במפגשים עם הצייר בתקופות שונות של חייו. הצייר הוא סוכן המניות חסר הנוכחות שהחליט יום אחד בשנתו הארבעים למחוק את עברו המסודר והנוח וללכת להגשים את עצמו. הוא עובר לפריז ובתנאי עוני עד כדי חוסר כל מצייר ומצייר. אין לו לסטריקלנד כל עניין במנעמי החיים וגם איננו מציג את ציוריו לראווה. הציורים שלו מוזרים ויש שרואים בהם אפילו קדרות מאיימת. רק בודדים מבחינים בגאוניותו, ומרביתם מגלים זאת בשלב מאוחר, אך מוקדם מספיק כדי להתעשר מיצרותיו. את סטריקלנד זה לא מרגש כלל וכלל. הוא כבר הגיע לשפל ובמצב של חוסר כל נקלע למצב שעליו לברוח גם מפריז לאן שישאוהו הגלים, ואלה מביאים אותו לטהיטי שבה הוא חי באושר ובחוסר כל ואפילו מקים משפחה נוספת.

בתחילת הספר הקריאה מעיקה מאוד. אלמלא עמלתי זמן רב בהשגת הספר, שאיננו זמין על מדפי הספריות, יכול להיות שהייתי שוקל לזנוח אותו. השפה מוזרה ואיננה נוחה לקריאה וגם סיפור אחרית ימי הצייר, שבו נפתח הספר, איננו קל להבנה. בכל זאת אני שמח שהתעקשתי להמשיך בקריאת הספר, כשמתרגלים לשפה הספר מתחיל לזרום והסיפור בהחלט מעניין.

בשולי היריעה:

• לא ברור לי מתי הספר תורגם לעברית על ידי אהרן שלם ואם זה התרגום הראשון והיחיד. בכתב זכויות היוצרים של גרסתו העברית של הספר מצויינת השנה 1986, אך השפה ארכאית ועמוסה במבנים לשוניים מסובכים ובמילים שאינני מכיר, למרות שאני מחשיב את אוצר המילים שלי כעשיר מהממוצע. את המילים גמלה ושוטטת לא מצאתי גם במילון אבן שושן ומכאן אני מניח שהמתרגם נאלץ להמציא מילים שלא היו קיימות בזמן כתיבת התרגום.

• שם הספר ‘הפרוטה והירח’ איננו תרגום מילולי מדוייק של The moon and sixpence. השם היה בשימוש זמן רב לפני 1986 – חיים חפר כתב את השיר הפרוטה והירח ב-1948עם התייחסות ישירה אל הירח, דבר שלא מצאתי בספר.

• קראתי במספר מקומות שהסופר כתב את הפרוטה והירח בהשראת סיפורו של הצייר פול גוגן. אכן יש מספר מאפיינים משותפים, אך עיקר הספר בדיוני לחלוטין.

• יעל פלג עיצבה את עטיפת המהדורה העברית באיור בסגנון פרימיטיבי. הסתקרנתי לראות את עיצוב עטיפת הספר המקורי, ומצאתי שהספר יצא באנגלית בהרבה מאוד מהדורות ובעיצובי עטיפה שונים. מרבית העטיפות מכילות ציור של גוגן ואחרות מכילות ציורים בסגנון פרימיטיבי.

         

אנימיקס 2015 עם שרוליק עבאדי, מישל קישקה, נירמו ואלנבוגן

השבוע היה מתיש במיוחד, כבר שבת, ובחוץ 36 מעלות בצלזיוס. פסטיבל אנימיקס נפתח לפני ארבעה ימים, כלומר – היום הוא יומו האחרון. כקורא נאמן של הבלוג של מישל קישקה אני נחשף מידי יום ביומו לעוד כמה קריקטורות. אינני מוכן להפסיד, אבל המחשבה על נהיגה מחיפה לתל-אביב בחום הזה מתישה אותי. השנה הייתה מכוננת במיוחד בכל הקשור לחופש הביטוי, והיום מישל קישקה מספר על 'שרלי הבדו – היום שאחרי'. אז נוסעים.

חמש דקות הליכה מחניון הקריה לסינמטק תל-אביב וכל מה שאנחנו רוצים הוא צל. מזנקים אל תוך הסינמטק להשיב את נפשנו בצל הממוזג, אוספים את הכרטיסים, כמה עלוני מידע וגיליון של 'שׂרוּלִיק עבאדי' ומתחילים לשוטט בין הדוכנים. איפה התערוכות? – שם בחוץ, כלומר – תחת השמש הקופחת. נשאיר את התערוכות שבחוץ לשעה מאוחרת יותר.

מטיילים בין הדוכנים, עולים לראות את תערוכת הקריקטורות של אורי אורבך שעזב את עולמנו במפתיע לפני חצי שנה, ומפה לשם מזדמנים לדוכן של הספר שלפוחיות – יצירה משותפת של ניר מולד ועמוס אלנבוגן. את הספר הזה אני רוצה לקנות עם הקדשת יוצריו. מאחורי הדוכן יושב עמוס אלנבוגן. אני מציין בפניו שהוא איננו ניר מולד והוא משבח אותי על האבחנה הדקה. "אחרי ההרצאה של מישל קישקה אתה עוד תהיה כאן?" כך אני, "כן, וגם ניר מולד" עונה לי עמוס אלנבוגן. "מצויין, אבוא לקנות את הספר מאוחר יותר – אני רוצה הקדשה עם איור משותף של נירמו ואלנבוגן".

השמש קופחת אך הסקרנות גוברת עליה, ואנחנו יוצאים לראות את התערוכות שבחוץ. חלק ניכר מהציורים כבר מוכר לי הבלוג של מישל קישקה. בינתיים מצטרפת אלינו ליבי ושועטת ישירות אל הכניסה הממוזגת. כעבור מספר דקות התאוששות היא מצטרפת אלינו. בכניסה חזרה אנו רואים ליד דוכן העלונים צרור של שקיות בד מעוטרות בסמל הפסטיבל. "כמה זה עולה" – "זה לא למכירה, אתה יכול לקחת". במחיר כזה אני לוקח אחד לי ואחד לחברתי שתחיה, שעדיין משוטטת בין קירות התמונות שבחוץ.

אני שב לשאול את עמוס אלנבוגן איך מציירים בשניים. זוהי שאלה שהוא שמע לא פעם. הוא מספר לי על התהליך ופותח ב"קודם כל צריך להיות מסוגל לוותר על האגו" ובכך עונה לי על השאלה העיקרית שרציתי לשאול.

נכנסים לאולם לשמוע את סיפורי "יקיר הפסטיבל" – מישל קישקה – על שרלי הבדו, לפני הטבח ואחריו, וכן על השפעת הטבח על עולם העיתונות הסטירית. הרצאה מרתקת שפותחת בהסבר על חופש הביטוי ועל כך שכאן בארץ איננו נהנים ממנו כמו בצרפת ובעולם החופשי יותר מאיתנו. היכרות עם ההיסטוריה של העיתונות הסטירית שבה הקריקטורה משמשת כמאמר מערכת שלם מתומצת לתוך תמונה אחת שמביעה דעה חופשית. הרבה דוגמאות משם ומכאן, ויש לי הרגשה שצריך לשמוע את ההרצאה יותר מפעם אחת כדי לקלוט את כל הנאמר, ויותר מכך להבחין בסבטקסט המתחבא מאחורי המילים המצויירות. אני מקווה שההרצאה תועלה לרשת כך שנוכל כולנו לראות ולשמוע אותה בכל עת.

הגרפיקאים ששרדו את הטבח בשרלי הבדו הוכיחו אומץ ונחישות והמשיכו לפרסם קריקטורות נשכניות מייד לאחר הטבח. כשחושבים על מקצועות מסוכנים, איננו מעלים בדעתנו אומנים יוצרים. שוטרים, כבאים ודומיהם – אלה הם עיסוקים מסוכנים, אבל אמנים?! משהו כנראה השתבש בעולמנו. ובכל-זאת, אמני שרלי הבדו ממשיכים בשלהם. מישל קישקה מספר לנו שהוא עצמו איננו מעז להציג בארץ קריקטורות שהיה רוצה להציג. הקריקטורה שצייר לעיתון 'שרוליק עבאדי' שונה במעט מזו שהתכוון להציג, הוא ריכך אותה פעמיים, באחת החליף את ה"נשק" שבידי ביבי ובשניה הוסיף ל"נשק" תוית שמרמזת שאיננו ממש קטלני.

העיתון 'שרוליק עבאדי' הוא מחוות איגוד הקריקטוריסטים הישראלים למגזין שרלי הבדו. השם ממש קוסם לי, הוא גם מזכיר בצלילו את שרלי הבדו וגם משתמש בשם דמות הצבר האולטימטיבי של דוש – 'שרוליק'. בעיתון, שעיצבו יובל כספי ונמרוד רשף [יו"ר אק"י], והדפיסו בעזרת המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון, משתתפים: אבי כץ, אורי פינק, אייל אילת, אילנה זפרן, ארז צדוק, ארנון אבני, ארקדי ציקון, בוריס ארנבורג, בוריס דיקרמן, גיא חרל"פ, גיא מורד, ג'קי ירחי, דובי קייך, דודי שמאי, ולדיק סנדלר, זאב אנגלמאייר, טל אביב, יובל כספי, יובל רוביצ’ק, יונתן וקסמן, יותם פישביין, יעקב קירשן, ליאב צברי, מושיק לין, מישל קישקה, מיכאל נצר, נירמו ואלנבוגן, ניסים חזקיהו, נמרוד רשף, סרגי סיצ'נקו, עופר זנזורי, רועי פרידלר, שי צ’רקה ושלמה כהן.

אחרי ההרצאה יוצאים חזרה לתפוס את נירמו ואלנבוגן רגע לפני "החלפת משמרות" ביניהם, ואני זוכה בהקדשה משותפת משניהם. עכשיו, כשהספר כבר בתוך שקית הפסטיבל, אני רגוע ומוכן לשוב הביתה.

ביציאה עוצרים לראות פעם נוספת את התערוכות. השמש כבר איננה יוקדת וקל יותר לראות את הקריקטורות מבלי למצמץ בין אגלי הזעה, ובכל מבט מתגלה עוד אמירה סמויה או רמז שהתפספס בצפיה ראשונה. כשמאמר ארוך מתומצת לתוך תמונה אחת שצריכה להגיד הכל, אסור לפספס אף "מילה" ולכן כדאי לשוב אל אותה קריקטורה מספר פעמים.

להתראות בפסטיבל הבינלאומי ה-16 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה – 2016

לא בבית ספרנו – הצגה על גאווה ודעה קדומה

לפני זמן מה סיפרה לי ליבי שהיא הוזמנה לעצב תפאורה להצגה. ממתי את מעצבת תפאורה להצגות שאינן שלך? מסתבר שעיצוביה של ליבי קסמו למישהם בהפקת ההצגה וכך התגלגלה להיות מעצבת תפאורה ותלבושות. כך התגלגלתי גם אני לדעת על קיום ההצגה. כבר נזרקו לעברי מספר רמזים על ההצגה, דף ההצגה בפייסבוק השלים עוד כמה פרטים והיה להצגה אפילו ראיון פרומו בתכנית אסיפת הורים ברשת – ערוץ 2.

לקראת צהרי יום שישי אנחנו נפגשים עם ליבי ועם גיל ברחוב אבן גבירול בדרכנו למרכז הגאה בגן מאיר – שם מתקיימות הצגות הבכורה. לאורך הרחובות מתנוססים דגלי הגאווה בשלל צבעי הקשת. כבר ראינו דגלים כאלה בחלונות ברלין, ונציה ואמסטרדם, אז למה אני בכלל טורח לציין זאת? כי אצלנו זאת עיריית תל אביב שתלתה את הדגלים ובכך הכריזה בראש חוצות על תמיכתה בקהילה הגאה. הנה לנו עוד מקור לגאווה.

לאחר שצלחנו מסלול מכשולים, נזהרים לא לדרוך על דבר שכלב לפעמים משאיר, אנו מגיעים למרכז הגאה. זוהי הפעם הראשונה שאני מגיע למרכז. בחזית האולם דלפק עם עלונים וחוברות שמפרטים את שלל אירועי הגאווה – המרכז מאוד פעיל.

אנחננו יושבים בימין השורה הראשונה. ליבי דאגה לכולנו, אפילו הביאה לאשתי שתחיה – אמא שלה – צעיף להגן עליה מעוצמת המיזוג. מבנה האולם מעניין, הכסאות ערוכים בשלוש שורות ארוכות מאוד, כשלושים כסאות בכל שורה והשיפוע כזה שכולם רואים היטב את האזור שמשמש כבמה.

ההצגה מתחילה. על הבמה שולחן ארוך מכוסה במפה אדומה עם נקודות לבנות, שלושה כסאות, לוח נעצים עמוּס ומהתקרה משתלשלת נברשת. כאן גרה תמרה עם בנהּ כפיר. בהמשך נראה את המקום משנה פנים והופך להיות כיתת לימוד, שב להיות ביתם וחוזר חלילה.

תמרה, השחקנית אסתי זקהיים, היא המורה ואנחנו כיתת הלימוד שלה. היא מסוג המורות שלא משנה כמה תהיה קשוחה במהלך השעור, היא תמיד תשרה על התלמידים הרגשת בטחון. אמא של כולם, אוזן קשבת לכל בעיה, לב רחב ועיניים מלאות נשמה ורגש.

לכפיר, השחקן יובל רז, יש סוד. הוא מאוד רוצה לגלות לאימו את הסוד אבל חושש מתגובתה. הוא יודע שהיא ליברלית וחופשיה בדיעותיה. הוא יודע שתלמידיה מתייעצים איתה בבעיותיהם האישיות וזוכים בתמיכתה, ובכל זאת חושש. הוא בעצם לא רק רוצה לגלות את סודו, הוא רוצה לבשר לה שהוא הומו. כפיר מפזר סביבה רמזים ורוצה שאימו תשאל אותו. מה עוד הוא צריך לעשות? מלבד לנופף את דגל הגאווה בסלון כבר עשה הכל.

Liberté, égalité, fraternité – חירות, שוויון, אחווה. תמרה מלמדת על המהפכה הצרפתית ואיכשהו כל דבר מתחבר לכל כך הרבה דברים שאנו חווים בימינו – זעקת הצדק החברתי, קריאה לשוויון בין מעמדות, מגדרים וכן, גם העדפות. היא מלמדת, וניכר שהיא רואה את כל הצדדים כולל את הבעייתיות שבהתייחסות האנושית להכרזות אלה אז וגם היום.

ההצגה מעלה בכל עוצמתה את הקונפליקט שמרחף באויר הבית של תמרה וכפיר. הקהל בהצגה במרכז הגאה, כולל אותנו, מאוד רוצה שהערפל יתפוגג וכולם יקבלו את כולם באופן טבעי ומובן מאליו. זה כמובן לא קורה, אחרת לא הייתה הצגה. כולם מכירים את הסיטואציה, הבעיה העיקרית איננה ההעדפה המינית של כפיר, זוהי הבעייה המשנית. הבעייה העיקרית היא החיים עם הסוד שהוא נושא מזה שנים. אלמלא היה זה סוד, הכל היה פשוט. אף אחד לא רוצה שיהיה ביניהם סוד ושניהם לא מעזים להפוך את העוּבדות למילים. כפיר רומז – אך לא אומר בפירוש. תמרה מנחשת, אולי חוששת – אך איננה מוכנה לשאול את השאלה במפורש. אסתי זקהיים ויובל רז, בדמויות תמרה וכפיר גורמים לנו להזדהות עם שני צידי הקונפליקט. כל אחד בקהל יודע כיצד לפתור את הבעייה – פשוט לדבר, מרגע שהסוד יפסיק להיות סוד השאר עשוי להפתר מאליו… ואולי לא… וזאת כל הבעייה החשש מפני הקיר הדמיוני.

אז איך יוצאים מזה? ההצגה בדרכה לטייל ברחבי הארץ – לכו לראות אותה. לא משנה מי אתם ומה השקפת עולמכם, גם אתם חוויתם ותחוו קונפליקטים דומים, וגם אתם תתרגשו מההצגה. אני מאוד התרגשתי וכשהגיע קטע ההַעֲלָבוֹת נשנקתי קלות ודמעות של התרגשות שטפו את עיני.

לא בבית ספרנו היא חוויה אנושית מרגשת שלא תוכל להשאיר אתכם אדישים.

ההצגה הסתיימה ומגיעים רגעי הכיבודים והפרחים. מחלקים לנו כוסות בריזר שאנחנו מניפים בברכה כשאסתי זקהיים מקבלת פרס הוקרה מהקהילה הגאה, על תמיכתה הפעילה בקהילה הרבה זמן לפני שהיציאה מהארון הפכה להיות חלק אינטגרלי מחיינו בארץ.

יוצאים לדרכנו ומגלים בדגלי החוצות של עירית של אביב שמייד בסיום שבוע הגאווה מתחיל שבוע הגימלאי – קהילה אחרת שאליה ככל הנראה נגיע כולנו בסופו של דבר.

מחזה: דורית פרומר ברזילי ואסף בלאו בימוי: אסף בלאו ואירית ראב תמרה: אסתי זקהיים כפיר: יובל רז

תפאורה ותלבושות: ליבי רן מוסיקה: נועם ששון תאורה: גיא גלילי ע.במאי: שירה גליקסמן

"יין ישמח לבב אנוש" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2012

אִינה: ראית את תערוכת הבובות?
אני: היא נפתחת בסוף החודש.
אִינה: התערוכה נסגרת היום.
אני: ?!!?

מזה שבע שנים מתקיים בחיפה פסטיבל בובות שנתי בסוף אוגוסט, רגע לפני פתיחת שנת הלימודים. השנה נפתחת שנת הלימודים מוקדם יותר וכך התערוכה שכמעט פספסתי.

ב 2010 היה נושא התערוכה קסם של קלף וב 2011 לצאת מהמסגרת. השנה נושא הפסטיבל הוא “יין ישמח לבב אנוש”. רוח הפסטיבל דומה למה שהכרנו בשנים הקודמות, מבחר רב של סגנונות שונים, פה ושם עבודות שנראות מוכרות משנים קודמות ומרבית הבובות אינן דווקא בובות תיאטרון.

האוירה נעימה ותרבותית, הקהל – מבוגרים וילדים – מתנהג כראוי לתערוכה ובכל זאת פה ושם נאלצים עובדי התערוכה להציל את העבודות מידי ילדים שמתקשים להבין שלא הכל מותר. כמו בעבר אניח לתמונות לדבר.

תערוכת הפרח הבינלאומית חיפה 2012

מזה כחודשיים פארק הכט הסמוך לביתי בחיפה סגור למבקרים. שלטי חוצות מכריזים על כך שבחול המועד פסח תתקיים בפארק תערוכת הפרח הבינלאומית חיפה 2012. תערוכות הפרחים של ילדותי היו חוויה בלתי נשכחת, אלא שמאז חלפו עשרות שנים ללא תערוכות פרחים. השלטים הציפו את הזכרונות וחיכיתי בקוצר רוח לפתיחת התערוכה.

יום ראשון – אתמול נפתחה התערוכה לקהל וכל האזור עמוס במבקרים. אשתי שתחיה ואני מגיעים לפתח המתחם בסביבות השעה חמש וחצי אחה"צ. התערוכה מתקיימת בסדרת מבנים לבנים דמויי חצי כדור, מאין איגלו מבד לבן. מרבית האיגלואים אינם מחוברים ביניהם, כך שלכל יחידת תצוגה כזאת יש כניסה ויציאה – וכשיש כניסה, יש גם תור. וכשאתרי התצוגה מופרדים, יש הרבה תורים.

אנחנו עומדים בתור ומעיינים במפת התערוכה. התערוכה מחולקת לתשעה "עולמות":

• עולם הפרחים
• השדרה הרומנטית
• הגן הנעלם
• עולם הפרא
• הגן התלוי
• עולם החושים
• עולם הפנטזיה
• עולם המים
• ארץ השמש העולה

התערוכות שאני זוכר מילדותי התמקדו בפרחים והכילו מידע מילולי רב על הפרחים. ככל הזכור לי התערוכות הובילו אותנו בין איזורי גידול שונים. הפעם התערוכה איננה עוסקת בפרחים עצמם אלא בעיצובים דקורטיביים ממרכיבים שונים וביניהם גם פרחים. אין מידע על הפרחים, הפרחים אינם הנושא אלא העיצובים. אני מעט מאוכזב אך מחליט להנות ממה שיש. גם אם התערוכה איננה עונה על ציפיותי, היא בהחלט תצוגה ססגונית ומרהיבה.

ובכן, אנחנו עדיין בתור. השלטים מבשרים לנו " תחילת תור זמן המתנה 30 דק' ". ממתינים ולאחר שעוברים כברת תור מגיעים לשלט נוסף זהה לקודמו. מסתבר שפיזרו שלטים כאלה לכל אורך התורים. בקיצור – במקום זה הסבלנות היא תכונה חשובה. הגנים ושטחי החוצות מעוצבים גם כן בתצוגות יפות, אך אין בהן מספיק כדי למלא את זמן ההמתנה. בסופו של דבר נכנסים לתצוגות. במקום להוסיף וללהג אתן לתמונות לדבר. אחרי התמונות אספר על תערוכות הפרח הזכורות לי מילדותי.

Vodpod videos no longer available.

Vodpod videos no longer available.

תערוכת הפרחים הבינלאומית בחיפה – זכרונות של ילד תל-אביבי

אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת, כשבועיים לפני חול המועד פסח, נהגה דודה לָלְקָה לפתוח את הספרים והקטלוגים ולספר לי על פרחים מכל רחבי העולם. דודה ללקה, ששמה היה בעצם אורה וָרסנו – לוי, הייתה אנציקלופדיה מהלכת למיני פרחים, צמחים, חרקים, זוחלים ומכרסמים. התלהבותה הייתה מדבקת וככל שהתקרבה תערוכת הפרחים גברה התרגשותי לקראת האירוע. חברי לשכונה בתל-אביב לא כל-כך הבינו על מה ההתרגשות, אבל להם לא הייתה דודה ללקה. עדיין זכורים לי היטב הטיולים מביתה בשיכון לדוגמא, שנבנה באותם ימים ברמת אביב, אל הגבעה בדרך לשיך מוניס. על אותה גבעה למדתי להכיר את גמל שלמה ואת כל שאר סוגי החגבים והחרגולים. היום ניצב על הגבעה בניין מקסיקו של אוניברסיטת תל אביב.

הנסיעה לחיפה הייתה אירוע לא שגרתי לילד תל-אביבי. נסענו באוטובוס אל הרכבת לחיפה. הנסיעה ברכבת לחיפה הייתה איטית וארכה, ככל הזכור לי, למעלה משעתיים. מתחנת הרכבת של חיפה, זו שליד ממגורות דגון, הלכנו ברגל לתחנת הכרמלית בככר פריז. גם הנסיעה בכרמלית הייתה מבחינתי אירוע שמשתווה בימינו לביקור בחו"ל. מהכרמלית, יצאנו ישר לתוך גן האם שבו התקיימה התערוכה.

אינני זוכר תורים אך אני משוכנע שהיו כאלה. אני זוכר היטב כיצד פסענו בשבילים צרים וצפופים, והתעכבנו בכל מעבר לקרוא על התצוגה שנראה – מאין באו הפרחים, מה תנאי האקלים המתאימים להם וסיפורים שונים על השתלבות אותם פרחים באזורי המוצא שלהם. דודה ללקה, שידעה תמיד קצת יותר ממה שהיה כתוב, העשירה את הסיפורים וקישרה אותם גם לתרבות, ספרות, ולמיתולוגיות של אנשי אזורי הגידול של אותם פרחים.

בסיום התערוכה היה ביתן לקנית מזכרות שבו, ככל הזכור לי, נמכר גם קטלוג של התערוכה. הקטלוג שימש אותנו כשהתכוננו לתערוכה של השנה הבאה. כל הדברים האלה – השלטים, הסיפורים והקטלוג – חסרים לי בתערוכה הנוכחית, אלא שהתערוכה הפעם לא נועדה למטרה זו. היום יש הרבה מאוד גנים בוטניים בארץ, ובהם ניתן למצוא מידע רב על פרחים. זו כנראה הסיבה בגללה החליטו מארגני התערוכה להציג משהו שונה לחלוטין – תערוכה של דקורציות שמשלבות חומרים שונים שחלקם פרחים ומרביתם חומרי מבנה. אני, מן הסתם, חיפשתי את התערוכות של ילדותי.

הדרך חזרה לתל אביב עברה גם כן בכרמלית, ברכבת ובאוטובוס, כך שהאירוע כולו ארך כעשר שעות שמהן בערך שש היו בדרכים. אני הרגשתי לכל אורך האירוע כאליסה בארץ הפלאות.

מסכות בחיפה – הזוהר הצפוני

לפני מספר שנים הקמתי את הפורום לתרבות הפנאי ועיצבתי לו סמל ובו ספר וצמד מסכות טרגי-קומי. כשהסבתי את הפורום לבלוג התחלף הסמל בצמד המסכות שמעטר אותו בקו הכותרת ובראש העמודה הימנית. אם ניסיתם אי פעם לקנות בארץ מסכות דקורטיביות נאות, לא מסיכות פורים, סביר להניח שהתקשיתם להשיגן. חיפוש מסיכות בזאפ יציע לכם מבחר מסיכות גז, מסיכות ריתוך, מסיכות אבק, מסיכות פורים, תכשירים קוסמטיים ומגוון ספרים בנושאי מסיכות, אך מסיכות תיאטרון, קומדיה דל-ארטה ומסכות נוי זה כבר סיפור אחר לגמרי.

לפני כשלושה חודשים עזבתי את מקום העבודה בו עבדתי למעלה מעשר שנים ועברתי למקום עבודה אחר. חברי במקום העבודה הקודם הביאו לי, כמקובל, מתנת פרידה. חברי מכירים אותי, את שגעונותי ואת שיגיונותי היטב ובכל מקרה אני חולק את תחביבי ואת חוויותי עם כל מי שרק רוצה לקרוא, כך שקל מאוד לנחש מה ישמח אותי. בסיום מסיבת הפרידה שלי הודיע יונתן לכל האורחים שהמתנה עדיין לא מוכנה ולכן אקבל אותה בעוד מספר ימים. כאן התחילה סקרנותי להתעורר. מה זה יכול להיות? בעשר שנים צוברים לא מעט חברים וגם הסכום שנאסף הוא, מן הסתם, נאה בהחלט. מפה לשם גונבו לאוזני לחישות שהמתנה התעכבה במכס… כלומר זוהי מתנה שמגיעה אלי מארץ זרה. הסקרנות גוברת ולאחר מספר ימים מזמינים אותי החברים לארוחת צהריים באחת המסעדות בציר מוריה ושם נשלפת המתנה – סדרת מסכות ונציאניות מרשימה ביותר.

מסתבר שהחברים הצליחו בכל זאת להשיג עבורי מסכות. עוד אני המום מהמסכות וחברי מציינים בפני שיש גם תו החלפה ובמידה שהמסכות אינן לטעמי, אוכל להחליפן. תגובתי הראשונה היא – מה פתאום להחליף, אלו הן מסכות מדהימות. אך לאחר שאני נרגע מעט אני תוהה אם אוכל להחליפן במסכות טרגי-קומי, מסכות תיאטרון או קומדיה דל-ארטה. תו ההחלפה הוא בעצם גלויה מעוצבת של "הזוהר הצפוני" אמנות ונציאנית אותנטית – תכשיטים מלאכת יד מזכוכית מורנו ומקריסטל סְבַרוֹבְסְקִי. אין כתובת – זו איננה חנות. אִינָּה מסבירה לי שדרורה, הנפש הפעילה מאחורי "הזוהר הצפוני" מציבה את שולחנות המסכות והתכשיטים מידי יום חמישי בגרנד קניון בחיפה ושם אוכל לפגוש אותה. מאוחר יותר אגלה שתערוכת המסכות, חפצי הנוי והתכשיטים נודדת איתה גם למרכז פנורמה. דרורה ואני מתאמים פגישה לבדוק מה ניתן להחליף. אני מסביר באופן מדוייק למדי מהן ציפיותי ודרורה מסבירה לי שהיא מביאה אומנות ונציאנית אותנטית ומה שאני מחפש אינני עונה בדיוק על מה שהיא מביאה.

אני בוחר מסכות שנראות לי קרובות ככל האפשר לטעמי. דרורה רואה שאני מתלהב מהמסכות אך מוטרדת מאכזבתי על שלא מצאתי בדיוק את מבוקשי. היא שואלת אם אהיה מוכן להמתין לפעם הבאה שתיסע לונציה להביא מסכות בתקוה שתוכל להשיג מסכות שיקלעו יותר לטעמי. מתאים לי. לאחר זמן מה דרורה מודיעה לי שהיא עומדת לנסוע ומבקשת תאור של המסכות אליהן אני מייחל. אני שולח לדרורה מספר תמונות שליקטתי ומצפה לשובה ממסעה.

לפני כשבועיים דרורה מודיעה לי במייל שאני מוזמן לפגוש אותה בגרנד קניון או במרכז פנורמה, המסכות בידה. אני מגיע וברגע שהיא שולפת את המסכה הראשונה אורות עיני – מסכת טרגי יפהפיה – בדיוק זו שייחלתי לה ומייד אחריה נשלפת מסיכת קומי תואמת. דרורה רואה את התלהבותי וניכר שהיא שמחה ונרגשת לא פחות ממני, חשוב לה מאוד שאהיה מרוצה והמטרה הושגה ללא ספק.

עכשיו יש לי צמד מסיכות טרגי-קומי עבודת Papier-mâché ונציאניות מקורית ובנוסף מסיכת קומדיה דל-ארטה ונציאנית עם אף ארוך.

אני מודה מקרב לב ליונתן ולאִינָּה שהשכילו לבחור מתנה כלבבי, דרורה סיפרה לי כמה הם טרחו סביב בחירת המתנה. יונתן ואינה הם חברים, דרורה לא הכירה אותי עד כה ובכל זאת טרחה עבורי מעל ומעבר והציעה ביוזמתה לחפש עבורי מסכות שיקלעו טוב יותר לטעמי. שירות מסוג נדיר זה אפשר לקבל רק ממי שאוהבת באמת את מה שהיא עושה וממש קנאית לשביעות הרצון של לקוחותיה – תודה ! 

 

Vodpod videos no longer available.

תמונות המסיכות בפיקסה

אם חשקה נפשכם במסיכות ונציאניות או בעבודות אומנות ונציאניות,תכשיטי מורנו וסְבַרוֹבְסְקִי תוכלו להשיג את מבוקשכם כאן בחיפה אך לא תוכלו למצוא את החנות בדפי זהב או בזאפ, פשוט אין חנות. הדרך היחידה לפגוש את "הזוהר הצפוני" היא לבוא לגרנד קניון או למרכז פנורמה. כדאי לברר מראש עם דרורה מתי היא נמצאת והיכן בטלפון 052-2363774 או במייל dkpard@netvision.net.il

מעגל הגיר הקווקזי – ברטולד ברכט וקרן פלס

התרגשתי, צחקתי, נהניתי ושוב צחקתי ונהניתי והתרגשתי. חוויה מדהימה בעוצמתה.

כותרת רשימתי זו עושה מעט אי צדק עם הבמאי המוכשר אודי בן משה וכן עם שאר היוצרים והשותפים. אילו היה מקום בלתי מוגבל בכותרת הייתי מציין גם את הבמאי, מעצבת הבמה, מעצבת התלבושות ועוד הרבה אומנים מוכשרים שיצרו יחד את החוויה אך המרכיב שהטביע את חותמו יותר מכל על החוויה שלי הוא המוסיקה הקולעת של קרן פלס, לכן מיקמתי את שמה בכותרת לצד שם המחזאי כשם שהייתה ההפקה עושה אילו היה המוסיקאי קורט וייל, למשל. בהפקה של הברלינר אנסמבל ב1953 המוסיקה הייתה של פאול דסאו, אצלנו – קרן פלס.

אנחנו מתמקמים במקומותינו המצויינים במרכז האולם. יש לי קשרים. בימין הבמה ובשמאלה שורות קולבים עם בגדים ולפניהן כסאות. בקצה שורות הקולבים לכיוון ירכתי הבמה יושבים הנגנים, ובמרכז משטח שחור מוגבה ומשופע קלות שמוביל אותנו אל קיר אחורי שחור גם כן ובמרכזו דלת כפולה שנפתחת אל האור. עיצוב במה מסקרן, מינימליסטי וחשוף – מאוד הולם את סגנון הברלינר אנסמבל הברכטי.

לאחר ההדגמה המסורתית של צילצולים סלולאריים מעצבנים עולה שלמה בראבא אל מרכז חזית הבמה לשאת את הפרולוג. במקור מדבר הפרולוג על מאבק על עמק מסויים בין מגדלי העיזים לבין החקלאים. בהפקה הנוכחית יש לנו פרולוג מסוג קצת שונה. המאבק על העמק הוא המאבק על האדמה בין אלה שיושבים עליה לבין אלה שרוצים לשוב אליה, "לא כאן" במקום אחר. בראבא מעביר לנו את המסר שההצגה שעוד מעט תוצג בפנינו היא משל על תפיסת הצדק של היושבים על האדמה והשבים אל אדמתם ושוב… "לא כאן" במקום רחוק. בראבא עדיין איננו אצדק, בשלב זה הוא עדיין בראבא עם כל הג'סטות ההומוריסטיות האופיניות שגורפות מהקהל גלי צחוק. הפרולוג מספר על ברכט שהגה את המחזה באמצעות שיר שמנגינתו הומוריסטית ממש כמו מילותיו ואני כבר נשבה בקסמה של המוסיקה. כולם על הבמה שרים בהרמוניה והתזמורת, בסך הכל ארבעה נגנים, נשמעת כאילו יש בה הרבה יותר כלים. מאוחר יותר נראה שהנגנים מחליפים כלים תוך כדי הנגינה. פתיחה מבטיחה. שלמה בראבא אומר לנו שהוא ישוב בתור אצדק, השופט העממי, במערכה השניה ומפנה את הבמה להצגה.

המשל מתחיל. מושל גרוזיה נרצח ואחיו תפס את מקומו. המורדים רוצים לתפוס את אשת המושל ובעיקר את תינוקה – יורש העצר. פמליית אשת המושל עומדת לברוח בחיפזון מהמורדים. אשת המושל כל כך טרודה בפרטי הלבוש שהיא רוצה להציל ושוכחת את התינוק, יורש העצר – מיכאל, מאחור. המשרתת גרושה לוקחת את התינוק במטרה להצילו מהמורדים. שחקנים מציירים בגיר לבן על משטח הרצפה השחור את שביל הבריחה של גרושה בעוד הרקע הכפרי מצוייר על גבי המשטח השחור האחורי על ידי השחקן יפתח אופיר. רעיון מבריק של מעצבת הבמה פרידה קלפהולץ-אברהמי. גרושה בורחת מהמורדים לאורך השביל כשכולם רצים במקום והנוף המצוייר משתנה ברקע ושאר השחקנים שרים ומעודדים את גרושה לרוץ הלאה. משום מה עולה בי אסוציאציה מבריחת אליזה עם בנה הקט באוהל הדוד תום בהצגה שבתוך הסרט ה'מלך ואני' שבה כולם קוראים סביבה 'רוצי אליזה, רוצי' ממש כמו כאן. האסוציאציה שלי בלבד אבל קשה לי להתעלם מהדמיון. משחקה של נטע גרטי מרגש מאוד והמוסיקה והשירה תורמים עוד יותר להזדהות עם מצוקתה. בהמשך אנו מתוודעים למחזרה של גרושה, החייל סימון חאחווה שמגולם בכשרון רב על ידי אודי רוטשילד. סימון חאחווה עובר מספר תהפוכות לאורך ההצגה ואודי רוטשילד מעביר את התחושות שנגזרות מאותן תהפוכות בצורה מאוד טובה מבלי לגלוש למלודרמטיות רגשנית שמאפיינת לפעמים את משחקה של נטע גרטי – גרושה. להסיר ספקות, נראה לי שמשחקה המרגש מידי של נטע גרטי הוא במקומו וכך ניווט אותו הבמאי בסיוע המוסיקה.

המוסיקה של קרן פלס עוברת בין סיגנונות שונים ומעצבת את האוירה לאורך כל ההצגה. המוסיקה היא הגורם הדומיננטי ביותר מבחינתי בהובלת ההצגה. לפעמים היא כל כך דומיננטית שהתוכן המילולי נבלע בתוכה. קראתי שברכט לא ייחס חשיבות להבנת הטקסט על ידי הקהל, הדבר שנחשב בעיניו היה תפיסה של הקהל באמצעות התמונה, התנועה והצליל, אם כך – המוסיקה של קרן פלס משרתת את צורת החשיבה של ברכט גם כשהיא מאפילה על המילים. העיבודים הווקאליים בכל הסגנונות ערבים מאוד לאזני, הזמרים שרים בהרמוניה מלאה ואני מופתע לגלות שדניאלה וירצר שהכרתי עד כה רק כשחקנית היא גם זמרת מוכשרת עם קול גדול, מנעד עצום ושליטה מלאה בכל רזי השירה. עוברים למצב רוח מוסיקאלי נוסף ואחריו מתחיל קטע בסגנון ג'אז. תחילת השיר 'חורף בא' מזכירה לי משום מה את סאמרטיים מפורגי ובס של גרשוין, אבל זה אני והאסוציאציות שלי. בחלק השני של ההצגה אצדק שר 'למה' ועונה לעצמו 'בלה בלה בלה' והסובבים אותו שרים ורוקדים בסגנון רוסי משהו. עושר מוסיקאלי אדיר שרק בשבילו שווה ללכת לשמוע את ההצגה. אני מחכה לדיסק אם כי לא תמיד הפקות מעין אלה מציעות את המוסיקה שלהן לקהל הרחב, כלומר לי.

הקולבים הארוכים שתוחמים את הבמה משני צידיה מציגים את מגוון התלבושות העצום. שחקני ההצגה מחליפים דמויות ותלבושות בצידי הבמה לאורך כל ההצגה כאשר במרכז הבמה מתקיימת ההתרחשות העיקרית. התלבושות משנות כל-כך את הדמויות עד כי לפעמים לוקח לי זמן להבין שאחי המושל ואחיה של גרושה משוחקים על ידי ליאור זוהר שמגלם עוד מספר דמויות וכן אני מקשה להבחין בכך שרון מוסקוביץ' הוא רופא, גוסס, פליט ועוד מספר דמויות שמובדלות באמצעות תלבושות מגוונות מלוות במשחק עשיר במימיקה ובתנועה. עיצוב הבמה בשחור לבן בשילוב עם תאורה לבנה על גבי עשן בהיר מדגישים מינימליסטיות ברכטית שמופרת על ידי הצבעוניות של התלבושות. אינני יודע מה היה חושב על זה ברכט, אני מאוד אוהב את התוצאה.

החלק השני של ההצגה שייך לאצדק. סיפורה של גרושה מופסק בהפסקה, נשוב אליו לקראת סוף ההצגה, עכשיו מתחיל סיפור אחר לגמרי. אצדק,שיכור כפרי שמתגלגל מבלי דעת להיות שופט בעל אמות מידה פרטיות של צדק שמאפשרות לו לקחת שוחד בגלוי ולא להעניק כל יתרון לנותני השוחד. שלמה בראבא מקפץ קפיצות נחשוניות בין פחד לבין ביטחון מוגזם, בין דמות השוטה לדמות השופט ויוצר אצדק משל עצמו. התזמון המדוייק של בראבא יוצר מצבים שהם על סף הסלפסטיק גם כאשר רוח הדברים רצינית והקונטרסט גורם לכולנו לצחוק בהנאה. ברכט נטה לתת לשחקניו לנווט את הדמויות כראות עיניהם. נראה לי שאודי בו משה נהג באופן דומה והניח לבראבא וליאצק להשתלט מעט על אצדק ואולי אפילו עודד אותו לנהוג כך. יש בכך משום קריצה לקהל שהיא בהחלט במקומה כשמדובר בברכט שנהג לקרוץ לקהל ברמיזות מתחומים שאינם קשורים ישירות אל המחזה, שכן החוויה היא העיקר ולא התוכן המילולי. בראבא הוא מהמוכשרים באומני הבמה שלנו ובכל זאת בכל הדמויות שהוא מגלם אני רואה את בראבא ואת יאצק יותר מאשר את הדמות אותה הוא מגלם. במקרה זה, לאצדק יש לא מעט מחוות יאצקיות מובהקות כמו כיפוף הרגליים הסימטרי לצדדים והרקיעות הסוסיות הקולניות. אני מאוד נהנה ממשחקו של בראבא וצוחק לא מעט עם הקהל אך קשה לי להשתחרר מההרגשה שאינני רואה את אצדק אלא עוד פארודיה בראבאית מוצלחת. לפני שנים רבות, ב 1992, ראיתי את ההצגה. אינני זוכר את פרטי ההצגה של אז אך אני זוכר שזו הייתה חוויה חזקה מאוד. באותה הפקה ב 1992 אצדק היה כל כך אצדק ששכחתי שזה בעצם חיים טופול שמגלם את דמותו.

גם בחלק השני התהפוכות רבות וכולם משחקים ושרים נהדר. רובי מוסקוביץ, הגוסס שקם לתחיה עם קבלת ההודעה על תום הקרבות מציג דמות קומית מרעננת. סימון חאחווה חוזר מהחזית לקראת המשפט ובא אל ארוסתו גרושה שנשאה בינתיים. במהלך שיחתם הוא מספר שבינתיים התקדם בצבא ועכשיו הוא שַלָם ושוב האסוציאציות נושאות אותי אל שוַייצֶרקאז – בנה השַלָם של אמא קוראז'… מעניין מה יש לו לברכט עם שַלָמִים צבאיים. הבן מיכאל שגדל בינתיים הוא בעצם כלי  המשחק בידי אצדק שמורה לשתי הנשים למשוך אותו אליהן מתוך מעגל הגיר. ככל הזכור לי אין לילד אצל ברכט תפקיד מילולי, הוא כלי משחק בלבד. בהפקה שלנו הילד משחק את תפקיד הזמר שמספר מה חשבה האם, גרושה, אך לא אמרה. לתפקיד הילד מלוהקים חמישה ילדים לסירוגין, אין לי מושג מי היה הילד שראינו היום בהצגה אך אין ספק שהוא שר את תפקידו בחן רב. ההחלטה לשבץ בהצגה דמות של ילד מזמר נתפסת בעיני כגימיק מיותר שאיננו תורם דבר. לי, על כל פנים, גרם קטע השירה של הילד חוסר נוחות שגובלת במבוכה.

לקראת סיום ההצגה גוזר אצדק את דין האמהות והילד ונותן את הילד לגרושה – האם שגידלה אותו, למרות שאיננו מאמין לה שהיא אימו. המחזה מבוסס על שני מקורות, 'מעגל הגיר' הסיני ו'משפט שלמה' שלשניהם אותה לוגיקה אך היא מובילה לתוצאה ההפוכה והנכונה ממש באותה מידה.

אחרי ההשתחוויה אני מגלה שביליתי בתיאטרון למעלה משעתיים וחצי כולל הפסקה והזמן חלף כהרף עיין.

חויה מרגשת של מוסיקה, תנועה ומשחק מאוד מהנים על במה בעיצוב קולע ומקורי.

ממליץ בחום.

פרטים על ההצגה: אתר התיאטרון הקאמרי, הבמה , עכבר העיר

סקירות וביקורות: מיכאל הנדלזלץ – עכבר העיר, מרט פרחומובסקי – הכל על תרבות, דן לחמן – e-mago, צבי גורן – הבמה, טל פרי – גלובס, אורית הראל – מוטקה, אלעד נעים – פרשן

את הסקירות והביקורות קראתי כמנהגי אחרי שכתבתי את חוויותי. מסתבר שהחוויה שלי שונה באופן די קיצוני ממה שחוו חלק מהאחרים כך ששווה לקרוא גם את דעותיהם.

צילומים: דניאל קמינסקי עבור התיאטרון הקאמרי.

"קסם של קלף" – פסטיבל הבובות השנתי בחיפה 2010

כל שנה חותמת עירית חיפה את אירועי התרבות של הקיץ בתערוכת בובות שמתקיימת בימים האחרונים של "החופש הגדול". השנה נושא התערוכה הוא קסם של קלף. אומנים שעוסקים בפיסול ובבנית בובות מכל רחבי הארץ נקראו להציג בובות שיענו לנושא הנבחר. התערוכה מתקיימת בבית הכט במרכז הכרמל. אני הולך לתערוכה בגלל חיבתי לבובות תיאטרון, אחרים באים לראות בובות משחק ופסלים. אנשים נוטים לקשר בובות עם ילדים ויש בקהל המבקרים מספר לא מבוטל של ילדים שמגלים את הקסם שבבובות שאינן משמשות דווקא למשחק. התערוכה מאוד ססגונית, אנחנו רואים בובות מחומרים שונים ובסגנונות ושיטות בניה מגוונות, יש כאן בובות פורצלן, מריונטות, בובות זכוכית קטנטנות ובובות תיאטרון בגודל אדם, בובות עיסת נייר, קרמיקה, בד ואפילו תיילי מתכת. גם האומנים באים מתחומים שונים. הפעם החלטתי לקמץ במילים ולתת לתמונות לדבר.

פיק דאם – בובת עיסת נייר של מריה גורביץ

Vodpod videos no longer available.

היכונו לעוד סתיו של תיאטרון אחר

משנכנס הסתיו פורח הפרינג' בארצנו. עוד שנה עברה וכבכל סתיו מתוכנן לנו פסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר. בשנה שעברה נדחה הסתיו לחורף בגלל שנאת חינם, הפעם אסור שיקרה דבר דומה. קודם כל כי אין סיבה ושנית משום שאין לאן לדחות, עשרה ימים לאחר סגירת פסטיבל עכו נפתח פסטיבל סמולבמה באוניברסיטת תל-אביב ומלחשים שמספר שבועות מאוחר יותר יפציע פסטיבל אקט2 השני בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

כרגיל עברתי על רשימת הצגות התחרות, ההצגות האורחות ומופעי החוצות ונותרתי מבולבל כתמיד ואולי אף מבולבל מתמיד. איך אפשר לבחור מה לראות על בסיס תאור לקוני של אירוע תיאטרון "אחר". אני אוהב מאוד תיאטרון ניסיוני ואינני קושר את המושג הנאה עם תיאטרון אלא את המושג חוויה בלבד, אלא שכמי שהתנסה בלא מעט פסטיבלים מעין אלה אני יודע שמפעם לפעם צפוי לי מפח נפש מַשְׁמִים. אז איך בכל זאת בוחרים את המתאים ביותר?

פסטיבל אקט2 הראשון התקיים ממש קרוב לביתי ויכולתי לוותר על ההתלבטות, פשוט ראיתי הכל. לעכו אין בכוונתי להגיע מספיק פעמים שיאפשרו לי לראות הכל והדבר גם איננו בריא במיוחד לכיסי. קראתי את התקצירים, הבנתי מעט מאוד ובחרתי במספר הצגות. מכיוון שבחירתי מבוססת רק על אינטואיציה קל מאוד להסיט אותי מבחירתי אפילו בטיעון קלוש שבקלושים – הנה הצבתי בפניכם אתגר קל.

ההצגות התחרות שאני שוקל לראות, נכון לרגע זה, הן:
צ'יקן פרויד – ערב שירה תיאטרלי
סנטוריום – יצירת תיאטרון פיזי ללא מילים
הבית של מתוקו – הצגה סוריאליסטית מלאת געגועים, שירים, מוסיקה, ליצנות ותיאטרון פיזי
מבין האירועים האורחים נראה לי שאבחר במה שאוכל מבין הבאים:
סדנת תיאטרון פיזי ותיאטרון מסכות והיכרות עם תיאטרון פרסונה בהנהלת נלי עמר וטיירי מורל
– הסדנה אורכת שעתיים בשעות היום ולכן אוכל להשתתף בה רק אם אוכל לחטוף יום חופשה מהעבודה.
נו-אקסיט! – בעקבות מחזהו של ז'אן פול סרטר
מיצג תאורה – ברנרדו שקולניק שמתקיים ב 'מקום בים' – מחוץ למתחם הפסטיבל

השנה, לכבוד שלושים שנה לפסטיבל יש הרבה מאוד אירועי חוצות, חלקם ממושכים וחלקם מרוחקים. כרגיל אשתדל לבלוע הכל ולא אספיק כלום. אחד האירועים שנראה לי שאשתדל להגיע אליו הוא המעבדה של גברת סטראגה – האירוע מתקיים במתחם האנדרטה מהלך עשר דקות ממתחם הפסטיבל ללא נחלי אדם וזמן לא מוגבל בניסיון לפלס דרך בין נְחִילֵי אורחי הפסטיבל.
בשלב זה אין לי שמץ של מושג מה יהיה בפסטיבל אך דבר אחד כבר שבה את עיני. כרזת הפסטיבל שעוצבה על ידי אורטל עטייה – סטודנטית לעיצוב גרפי מהמרכז האקדמי ויצ"ו חיפה 'מתארת דמות הולכת על קביים עשויים מקופסאות שימורים הממחישה את הרעיון של יוצר ההולך עם חלומו בכל מחיר'. כרזה קולעת שמעבירה היטב את רוח אומני הפרינג' שכמהים להציג את אומנותם ומלקטים חומרי גלם נטושים על מנת לממש את שאיפותיהם ללא תקציב. אני מכיר לפחות אומנית אחת כזאת באופן אישי.
מחכה להצעות.
להתראות בפסטיבלים

דוז.פואה DUZ.PUA

רוב זמן ההצגה היה מרוח על פרצופי חיוך דבילי מדושן עונג. בשאר הזמן צחקתי ומחאתי כפיים בקצב השירים.

גילוי נאות: אני מקורב להפקה ושומע על ההצגה מרגע שנולד הרעיון על כל גלגוליו כך שהאובייקטיביות ממני והלאה. אחרי שהבהרתי את הנקודה אפשר להמשיך להשתפך.

באתי לראות הופעת טראש, כך נכתב בפרסומים מוקדמים. משום מה נוצר בי הרושם המוטעה שהחבורה וויתרה על סיפורי המעטפת ונשארה רק עם השירים. לשמחתי התבדיתי – הופתעתי לגלות הצגה מהוקצעת ומוקפדת מקצה לקצה עם סיפור מסגרת בנוי היטב עם כל החריקות שמאפיינות את השידור הציבורי בארצנו. המנחה המדהים גדעון בר [אבי דנגור] מגיש בסגנונו האישי את האירוע מעל המרקע. אבי מפליא לנהל דיאלוגים בין דמויותיו השונות. אין לי כוונה להסביר – לכו לראות. זהו למיטב הבנתי הקטע היחיד שאיננו מתיימר לחקות דמות ידועה מתרבות האירוויזיונים אלא רק אירוע מוכר, כל שאר הקטעים הם חיקויי תנועה של אירועים אירוויזיוניים.

ראינו ושמענו את ריטה, דנה אינטרנשיונל, אילנית, אבי טולדנו, גילי וגלית, ירדנה ארזי, אילנית ונורית הירש, יזהר כהן בשני גלגולים שונים ועוד … כולם מדויקים בהופעה, בתנועה ובעוויות עד כדי גיחוך. רק כשרואים את החיקוי הנאמן מאוד למקור קולטים שכל העיוותים, הפספוסים והמעידות אכן היו במקור. לא אלאה אתכם בתאורים, אתם הרי הולכים לראות, נראה לי שההצגה הולכת למלא אולמות לאורך זמן. בהופעה בה נכחתי האולם היה מלא מפה לפה ולחלק מהנוכחים זה כבר היה ביקור שני. אלה שראו את ההצגה יותר מפעם אחת העידו על כך שההצגה השתנתה. אם קלטתי כשורה, בהצגה הקודמת השתתפה שרית חדד ובזו היא נעלמה ובמקומה הופיעה ירדנה ארזי. חסרו לי בהופעה נציגים נוספים ומשמעותיים של ישראל בארוויזיון – הבטלנים, הדצים, עופרה חזה ואפילו שרהל'ה שרון שהפכה את הופעתה המקורית לפרודיה ללא עזרה חיצונית. הבנתי שלא הפסדתי דמויות אלה, כולן מחכות לתורן בסבלנות, בכל הופעה יוחלפו שירים כך שאפשר לחזות בכל אם נלך להופעה מספיק פעמים. לשם כך ההצגה צריכה לטייל בארץ ולהגיע למחוז מגורי בחיפה.

רוצים לדעת עוד? – לכו ל http://www.duzpua.com או לפייסבוק של ההצגה.

רוצים עוד יותר? – חפשו DUZPUA, אף אחד מלבדם איננו כותב ככה douze points כך שכל מה שתמצאו יהיה כנראה קשור איכשהו להופעה.

על הבמה: – יונתן שוורץ, – סיון בן ישי, – רוני וידמן, עומר טל, רותם גולדנברג

וידאו: מורן בריר הפקה: עופר לכיש ייעוץ אמנותי, הפצה וניהול האתר: ליבי רן יצירת לוגו: יניב פסקל

אם החלטתם ללכת, אל תשכחו לקלף מעצמכם את כל קליפות הציניות והפלצנות כדי לאפשר לחוויה לחדור אליכם בשלמותה ובכיף. אם עדיין לא החלטתם, קלפו מעצמכם את שכבות הפוזה המיותרות והחליטו ללכת להתפרק בהנאה.
פשוט כיף.

יוסי רן: 20 10 2009 02:56    כותרת הודעה: סיבוב נוסף

במוצאי השבת הקרובה אני הולך לראות את DUZ.PUA פעם נוספת.
הודלף לי שאראה קטעים שלא ראיתי בפעם הקודמת…

עדכון: ההופעה הבאה 20 במאי 2010  – סוזן דלל אולם ענבל 20:30  

נושים [עודד ליפשיץ על-פי סטרינדברג]

עודד ליפשיץ ביים את ההצגה כתרגיל ללימודי תואר שני במסלול שחקן יוצר באוניברסיטת תל-אביב.
את הדינמיקה של הצגות שמוגשות כתרגיל אקדמי אני כבר מכיר מהעבר. קבוצת תיאטרון עמלה מספר חודשים על הכנת ההצגה ואז ההצגה מוגשת כתרגיל, מוצגת פעם אחת בפני המעריכים מהפקולטה ועוד שלוש פעמים בפני סטודנטים מזדמנים ומקורבים… ונעלמת. הצגה כזאת מופקת, מן הסתם, ללא תקציב. משתמשים בחומרים קיימים, שאולים או מזדמנים ליצירת תפאורה ותלבושות. כל השותפים ביצירה תורמים מזמנם ללא תמורה ומגייסים חברים לעזור להם בהתנדבות באותם תחומים שאינם במרכז הכשרתם כגון עיצוב, תאורה, איפור, עיבוד ועריכה מוסיקלית. אם נדרשים לתקציב כלשהו, הוא יבוא בדרך כלל מכיסי הסטודנטים.
המחזה עליו מתבסס עודד ליפשיץ הוא 'נושים' של אוגוסט סטרינדברג בתרגום גד קינר. המחזה במקורו בנוי מדיאלוגים בין שלוש דמויות. בכל תמונה מצויות שתיים מן הדמויות על הבמה ומנהלות דיאלוג שבו עשויה להיות מוזכרת הדמות השלישית. שלושת הדמויות אינן אמורות להיפגש על במה אחת, כך במחזה של סטרינדברג. עודד ליפשיץ לוקח את ההצגה לכיוון שונה ומעניין. כאן נמצאות שלוש הדמויות על במה אחת לאורך כל ההצגה ומקיימות את הדיאלוגים כאשר הדמות השלישית נראית על הבמה אך איננה חלק מהדיאלוג.

בכרזה של ההצגה מוצג לוח שחמט עם כלים בשחור, לבן ואפור. עיצוב משמעותי ומעניין. בכרזה לא צוין משום מה שם המעצב.

בזמן כניסת הקהל לאולם ישובים שלושת השחקנים על שלושה כיסאות שמונחים בקודקודיו של משולש שווה צלעות שמצויר באמצעות קווי אור על הבמה. ההצגה נפתחת במונולוג של הבעל לשעבר שמציג את הסיטואציה של השניים האחרים, האשה ובעלה הנוכחי. שלושתם ממוקמים בתחילה במקומותיהם ותוך התפתחות ההצגה משנים מיקומים תוך שימוש באותם שלושה כסאות שהם למעשה כל תפאורת ההצגה. המונולוג גולש לדיאלוג והדיאלוגים מעורבבים ליצירת מצב שלא בכל רגע מובן אל מי פונה הדמות שמדברת כרגע. דיאלוג בין שתים מהדמויות מחליף כיוון ללא התראה והופך לדיאלוג בין זוג דמויות אחר מתוך השלישייה. כל אותו זמן נמצאת הדמות השלישית על הבמה, כאילו יכולה לשמוע את הדיאלוג ואפילו להגיב אך למעשה איננה חלק מהדיאלוג עד ההיפוך הבא. לאורך ההצגה מתגלות עובדות נוספות שמשלימות את התמונה שמצטיירת מתוך הדיאלוגים. אותם סיפורים מקבלים משמעויות שונות בפי הדוברים בעוד השותף השלישי, זה שאיננו חלק מהדיאלוג הנוכחי, הוא מעין נוכח-נפקד שאמור לא לשמוע את הדברים ובכל זאת לעתים נראה שהתנהגותו מגיבה על הנאמר. הגלישה בין הדיאלוגים מוסווית היטב והצופה, אני, צריך לנחש מתוכן הדברים ומהמשחק שאחד השותפים התחלף.
בשלב מסוים במהלך ההצגה חוזר הבעל לשעבר אל מונולוג הפתיחה ונראה כאילו יש כאן סיכום סנדוויץ' של ההצגה אך ההצגה נמשכת ועוברת היפוך נוסף. מסתבר שמה ששמענו מפי חלק מהדמויות הוא בחזקת אחיזת עיניים שנועדה להסתיר מציאות שונה ואינטראקציה חדשה בין הדמויות.

לא ראיתי את המחזה בצורתו המקורית בעבר ולא קראתיו. למיטב הבנתי, המחזה קוהרנטי ורהוט במקורו. המבנה שיצר עודד ליפשיץ באמצעות ערבוב הדיאלוגים והשארת כל הנוכחים על הבמה יוצר מתח שאיננו קיים במחזה המקורי.

ויטלי פוקס מגלם את הבעל לשעבר בכישרון רב. המונולוג והדיאלוגים יוצרים את המתח הראוי. בעיקר אהבתי את אותם מקרים בהם הוא גולש מדיאלוג עם אחת הדמויות לדיאלוג עם האחרת. הדיבור והמבט אינם משנים כיוון אך ההבעה מעידה שמשהו כאן השתנה והמילים שמגיעות בהמשך מבארות את השינוי. ראיתי את ויטלי במספר הצגות בעבר והתרשמתי מאוד ממשחקו. המבטא של ויטלי הוא בעל גוון רוסי מובהק אך הוא מקפיד על דיקציה עברית מושלמת. בפיגמליון אומר המומחה ההונגרי לפונטיקה שהשפה של ליזה דוליטל מושלמת מכדי שתהיה שפת האם שלה. כך גם ויטלי מקדש את הדיקציה העברית באופן מודגש ביתר. הדיבור שלו שמפריד בין ההברות הזכיר לי את יוסף מילוא בתחילת ימי התיאטרון העברי כאשר כל השחקנים היו דוברי רוסית.

הצגה עם תפיסת במה מאוד מעניינת. אם לא ראיתם אותה, ככל הנראה לא תזכו לראותה משום שהתרגיל כבר מיצה את ארבע ההופעות שלו וההיסטוריה מעידה שהסיכויים שהוא יוצג על במות נוספות אינם גבוהים.

שחקנים: אוולין קצ'ולין, ויטלי פוקס, עודד ליפשיץ
פסנתר: ערן מלכה
עריכה ובימוי: עודד ליפשיץ
עוזרת במאי ומפיקה: מילנה סנדלר
עיצוב תאורה: ליבי רן

ההצגה הועלתה גם במסגרת במה לבנה אך היא התנגשה עם אירוע אחר, חד פעמי, שרציתי ליטול בו חלק. אני ראיתי את ההצגה האחרונה שבוע אחרי הבמה הלבנה.

ליבי רן: 13 06 2009 02:57    כותרת הודעה: המעצבת של הכרזה

המעצבת של הכרזה היא מילנה סנדלר, בוגרת מכללת הדסה לעיצוב, ותלמידת שנה א' בחוג.
מילנה הפיקה את ההצגה, היתה עוזרת הבמאי, הפעילה את התאורה ועשתה עוד המון למען ההצגה.
מלבד כל זה, היא גם שחקנית מוכשרת, ואני בטוחה שעוד נראה אותה על הבמה, באוניברסיטה ומחוצה לה.

כנר על הגג

זה נשמע קצת מטורף, לא? אבל אני, שמכיר היטב את המחזמר מכל צדדיו, התרגשתי עד מחנק. בטרם אָלְאֵה אתכם בפִרטי הֲגִיגַי אני רוצה לציין שזו ההפקה הטובה ביותר של כנר על הגג שראיתי עד כה.
כוונתי, כמובן, להפקת התיאטרון הקאמרי של תל-אביב בבימויו של משה קפטן עם נתן דטנר בתפקיד טוביה החולב.

גיורא גודיק, מחלוצי המחזמר העברי, הפיק לראשונה את 'כנר על הגג' בארץ כמעט מייד אחרי שהמחזמר פרץ בברודווי. זו הייתה ההפקה השניה בעולם של המחזמר ומאז הוא ממשיך לעלות בכל ארצות העולם בהצלחה אדירה. טוביה החולב של גיורא גודיק היה השחקן יוסף "בומבה" צור שהיה מוכר בעיקר כשחקן קומי.

אני הייתי אז בן שתים עשרה שנים וכבר הכרתי היטב את כתבי ומחזות שלום עליכם, בעיקר אהבתי את הקומדיות 'עמך', 'האוצר' ו'קשה להיות יהודי'. בחירתו של בומבה צור ז"ל לתפקיד טוביה הייתה תמוהה בעיני, דווקא מחליפו, שמואל רודנסקי, דמה הרבה יותר לדמותו של טוביה כפי שהצטיירה אז בעיני. לא זכיתי לראות אף אחד משניהם. הכרטיסים היו יקרים ויקרי מציאוּת. רק כשהחל המחזמר לנדוד לבמות נוספות מחוץ לתל-אביב יפו ולהציג בהצגות יומיות לקחה אותי דודתי לראות את המחזמר בקולנע השרון בנתניה. שם לא הופיע בומבה צור ולא שמואל רודנסקי אלא המחליף השני – חיים טופול. כך זכיתי לראות את 'כנר על הגג' של גודיק עם הטוביה שנחשב בדיעבד לטוב מכולם. המחזמר הרשים אותי מאוד וכשיצאתי זכרתי אותו בשלמותו. למחרת שרתי במסדרון בית הספר את הקטע הרוסי של 'נשתה לחיים' והמורה לטבע גער בי על ההפרעה ובתור עונש שלח אותי לחדר המוסיקה. איזה עונש, כן ירבו.

באותה תקופה עלה המחזמר על במות רבות רחבי העולם בכיכוב מספר שחקנים-זמרים ישראליים. ההפקה הישראלית, כמו מרבית ההפקות הזרות, הייתה נאמנה לבימוי, לכוריאוגרפיה ולתפאורה המקורית. התפאורה הייתה מינימליסטית וקולעת מאוד. בקתה קטנה ועלובה במרכז במה מסתובבת. המינימליזם העביר נהדר את תחושת העוני של העיירה הקטנטנה ושכוחת האל 'אנטבקה' שדווקא בה עושה אותו אֵל שעות נוספות בתפקיד ידידו האישי של טוביה. התפאורה המינימליסטית הייתה מאוד חריגה בנוף מחזות הזמר והאופרות שהתהדרו בתפאורות ענק מורכבות ועשירות. אני מאוד אהבתי את התפאורה.

בשנת 1997 העלה התיאטרון העממי של אברהם דשא 'פשנל' את 'כנר עלהגג' עם חיים טופול בתפקיד טוביה. בשלב זה המחזמר היה כבר מוכר היטב לכולם גם מההפקה הקולנועית 'טוביה ושבע בנותיו' בכיכוב חיים טופול. הלכתי עם ביתי בת השבע-עשרה, ליבי, לראות יחד את המחזמר. המחזמר היה העתק כמעט מדוייק של ההפקה הראשונה. אותו בימוי אותה כוריאוגרפיה, אותה תפאורה ואפילו אותו טוביה. אבל אני הייתי שונה. בפעם הראשונה הייתי ילד והתלהבתי מה'שואו' ההולוודי, בפעם השניה הייתי אבא לבת בגילה של הודל ולמרות שהכרתי את כל המחזמר היטב התרגשתי מאוד.

ההפקה החדשה של 'כנר על הגג' שונה. דן אלמגור עיבד מחדש את התרגום שכתב לפני למעלה מארבעים שנה. הבימוי שונה לחלוטין, אמנם מכיל מספר מחוות לבימוי המקורי ובכל זאת לגמרי אחר. העיבוד המוסיקלי משתמש בכלים שלא עמדו לרשות ההפקות המוקדמות והתפאורה שונה בתכלית.
הלכתי למחזמר במוצאי יום העצמאות וגם הפעם הלכתי עם ביתי, ליבי. יש מבחינתי איזושהי סמליות בקשר בין סיפורו של טוביה נציג הגולה לתקומת העם היהודי בארצו. אמנם כשטוביה מגורש מאנטבקה הוא בוחר לנסוע לאמריקה, אך לפחות ינטה השדכנית מחליטה לעלות לירושלים. להזכירכם, מדובר בתחילת המאה העשרים, מדינת ישראל איננה קיימת עדיין. בצהרי יום העצמאות הוצג בטלוויזיה קטע מ'כנר על הגג'. היה זה הקטע בו חוה מודיעה לטוביה על כוונתה להנשא לפיידקה והוא מחניק את בכיו כמיטב יכולתו. דמעות חנקו את גרוני ומאותו רגע לא פגה התרגשותי עד ההצגה בערב והרבה אחריה.

השעה 20:30 ואני יושב ליד ליבי באולם מילוא שורה 9 כסא 19. יש לי קשרים. בחזית הבמה מסך ועליו רשימת ציטוטים מהמקורות שהמציא טוביה ותמונתו של הכנר על הגג. אני די מופתע לגלות שלא רואים את התזמורת ואת המנצח. אני נעול על תמונת הבמה של המחזמר מאז ומצפה לראות את המנצח מנצח על התזמורת ועל הזמרים ששרים על הבמה. במחשבה שניה, גם ב'המפיקים' וב'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' לא נראתה התזמורת. לפני תחילת ההצגה, יחד עם ריטואל כיבוי הסלולריים מודיעים שיש מאחורי הקלעים תזמורת חיה. רק אז אני מבחין במוניטורים שמופנים לכיוון הבמה ועליהם נראה מנצח התזמורת. הניצוח בימינו מתבצע בשליטה מרחוק.

טוביה, נתן דטנר, נכנס לבמה לפני המסך וההצגה מתחילה… "כנר על הגג. זה נשמע קצת מטורף, לא? אבל…" לא אצטט את כל ההצגה. אם אינכם מכירים את מונולוג הפתיחה שמסתיים ב'מסורת', רוצו לראות את המחזמר בטרם ירד. אירועי במה אי אפשר לראות לאחר שירדו, זה אחד הדברים שלא תוכלו למצוא אפילו באינטרנט ירוּם הוֹדוֹ. תוך כדי המונולוג עולה המסך ומהשמיים יורדות אל הבמה בקתות העיירה אנטבקה ועל הגג – כנר. ואז הבקתות עולות מעט ומפנות מקום לשחקנים-זמרים-רקדנים 'מסור…ת מסורת'. התרגשות. כולם על הבמה מעוּלים. הכל מדוייק, מוקפד, נכון ומרגש. התפאורה עשירה מאוד, שונה לחלוטין מהמקורית. הרבה מאוד חלקי תפאורה באים מהצדדים ויורדים מלמעלה, כל דבר מתאים למתרחש על הבמה ומשרת היטב את הבימוי.

רוני תורן עיצב תפאורה מרהיבה מפורטת מאוד שמספקת להצגה הרבה מאוד חללי התרחשות שונים שמאפשרים יצירת תמונות ואוירה. התפאורה עושה עבודה נהדרת בשילוב עם הבימוי והתאורה, אך אני מקוּבע משהו על התפאורה המינימליסטית ההיא. תפאורת הפונדק שבו תוקעים טוביה ולייזר וולף כף כוללת מֵעֵין עץ נטוי קמעה שענפיו ועליו הן מדפים ובקבוקי שיכר – מאוד אהבתי את העיצוב.

התאורה מדהימה ועושה נפלאות עם התפאורה והבימוי. התיאטרון הקאמרי הלך עם ההפקה הזאת עד הסוף והשקיע הרבה מאוד כמעט בכל מרכיבי ההפקה. האפקטים של התאורה על הבמה ועל העיטורים שמסביבה בוקעים מכמות אדירה של מקורות תאורה מדוייקים ותוזמנים היטב. כמעט כתבתי שהתאורה מתוזמרת, לא אתפלא לגלות שגם מפעילי מחשבי התאורה ראו לפניהם את המוניטור עם המנצח.
© התיאטרון הקאמרי של תל-אביב

ראיתי כבר מספר וריאציות חלקיות של כנר על הגג ואת המחזמר בשלמותו בקולנע ועל הבמה מספר פעמים. מבחינתי, חיים טופול הוא הטוביה האולטימטיבי. נתן דטנר הפך את הקערה על פיה. נתן דטנר הגיש לנו טוביה אנושי, חם ומרגש. אם ניתן לי היום לבחור, נתן דטנר הוא הטוביה שלי. המשחק והשירה ובעיקר מה שלא נאמר במילים גרמו לי תחושות מרטיטות. בעבודת בימוי נהדרת הוציא משה קפטן מנתן דטנר רגעים מצמררים של שקט שאומר הכל. טוביה מקבל את הודעתה של חוה שהיא החליטה להתחתן עם פיידקה באיפוק ובקור רוח בעוד כל גופו זועק ונשימתו כבדה אך הוא איננו בוכה. טוביה איננו בוכה אך כל התנהלותו צועקת לשמיים ואני הוא זה שבוכה. יכול להיות שגם אחרים סביבי בוכים אך אני עמוק בתוך החוויה. רק לאחר מספר דקות של איפוק קורע לב גועה טוביה בבכי. הייתי אומר שנתן דטנר הציג את פסגת יכולתו כאמן, אך ההיסטוריה שלו מוכיחה שהוא לא חדל להפתיע.
אין במחזמר זה להקה, מקהלה או סטטיסטים. כולם ללא יוצא מן הכלל שחקנים-זמרים-רקדנים שאינם נותנים לעצמם שום הנחה. הצגה שכולם בה פשוט מעולים. את חני פירסטנברג, הודל, כבר שמעתי וראיתי בעבר במספר תפקידים וכל פעם שהיא מתחילה לשיר אני מופתע מחדש מהקול הענק שבוקע מהגוף של הג'ינג'ית הקטנטנה. עידו מוסרי בתפקיד מוטל החייט מפליא להציג את העלה הנידף שרועד לקצב דיבורו של טוביה עובר מטמורפוזה והופך להיות גבר שראוי לקבל את יד ביתו. לא אמנה כאן את השחקנים אחד לאחד, כולם פשוט מעולים כל אחד בפני עצמו ונותנים תמונה מרהיבת עין ואוזן בקטעי השירה והמחול הקבוצתיים.
רק כדי לא להשמע מלוקק מידי ניסיתי למצוא את מה שקסם לי פחות. התמונה היחידה שפחות קלעה לטעמי הייתה תמונת החלום. טוביה, גולדה, סבתא צייטל ופרומה-שרה היו מעולים וכן היו כל השאר אך התמונה בכללותה הייתה יותר מידי שואו הוליוודי לטעמי. מופע פעלולים מאוד מרשים אך אני הייתי מוותר ברצון על מחול השדים הרבגוני שהוא יותר משעשע מאשר מעורר חלחלה כפי שהייתי מצפה מחלום בלהות. בכל זאת, אלמלא הייתה חקוקה בראשי התמונה מההפקות הקודמות אני מניח שלא היו לי ציפיות שונות מתמונה זו שהייתה בסופו של דבר מופע מחול ושירה מרהיב.

לפני כחודש התקיים טקס פרסי התיאטרון ובו זכו יוצרי כנר על הגג בשלושה פרסים – פרס מחזמר השנה, פרס לשחקן בתפקיד ראשי לנתן דטנר ופרס עיצוב התנועה לכוריאוגרף האמריקני דניס קורטני. המחזמר זכה בפרס המחזמר, אך הבמאי שאחראי עליו לא היה אפילו ברשימת המועמדים לפרס במאי השנה. זה היה מוזר בעיני כבר בזמן הטקס. אחרי שראיתי את המחזמר בבימויו של משה קפטן אני מלא הערכה ליצירתו של הבמאי. מאחר שתמהתי מדוע נשמט שמו מרשימת המועמדים פניתי להתחקות אחר יצירותיו הקודמות. מהתוכניה למדתי שעיקר עבודותיו היו בעבר בתחומי ההפקות לילדים, מחזות הזמר וארועים טלוויזיוניים, אך לא הצגות תיאטרון רפרטוארי "מכובדות". האם יכול להיות שהבמאי איננו "מכובד" דיו ולכן איננו מועמד? לא, לא יכול להיות. זה אני המרושע שמחפש פגמים בשיקולי האקדמיה לתיאטרון.

לסיכום. לא להתלבט. אם לא ראיתם את המחזמר – רוצו לראותו.

מאת: ג'וזף שטיין עפ"י שלום עליכם
תרגום: דן אלמגור
בימוי: משה קפטן
תפאורה: רוני תורן
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוסיקה: יוסי בן נון
תאורה: פליס רוס
תנועה: דניס קורטני

משתתפים:
תכנות ועיבודים לסמפלר: עמית פוזננסקי,
קורפטיציה: עשור אלקיים

שחקנים: נתן דטנר, שרית וינו אלעד, איציק כהן, רמה מסינגר, חני פירסטנברג, עידו מוסרי, טל בלנקשטיין, אילנית גרשון, אבי טרמין, יפתח אופיר, ניר גרינברג, נסים זוהר, דיוויד בילנקה, גלעד שמואלי, גיל קפטן, דניאל אפרת, יניב הדד, ענת סלונים, לימור עובד, חרות אשכנזי, ניסו שליו, יעקב תמרי, לירן ספורטה, יעל בדש, אנטון לפידוס, דקלה הדר, דימיטרי ברחוב, אוהד יהודאי, רועי קקון, מתן ריכליס, ערן חגי.

ילדות:תרין שלפי, נעמה מסנר, מיה לוי, רוני אקרמן, אנה איכר, יערה אקהויז.

אתר התיאטרון הקאמרי http://www.cameri.co.il/index.php?page_id=429

 

יוסי רן: 06 05 2009 00:45    כותרת הודעה: יצאתי מרושע

מסתבר שאני אכן מרושע שמחפש פגמים בשיקולי האקדמיה לתיאטרון. כשכתבתי את הפסקה על פרסי התיאטרון יצאתי מתוך הנחה שחברי האקדמיה נדרשו לבחור את במאי השנה מבין אלה שהוכרזו כמועמדים. מסתבר שטעיתי.
אמש, בדרכי חזרה מההצגה תיבת נח פגשתי בתחנת הרכבת את יונתן שוורץ שחזר מההצגה צוצי בה הוא משחק. יונתן הוא חבר האקדמיה, כלומר הוא ראה את כל ההצגות והיה שותף לבחירה. חלקתי איתו את תמהוני על כך שמשה קפטן לא היה מועמד לפרס במאי השנה. יונתן הסביר לי את שיטת הבחירה שאיננה מגבילה אותם לבחור מרשימת המועמדים אלא מבין כל הבמאים שבתחרות. בטקס לא מפרטים את רשימת כל הבמאים אלא את הרביעיה שדורגה גבוה מכולם. כלומר לא היה תכתיב התחלתי. משה קפטן לא נמנה עם המועמדים פשוט משום שהיו ארבעה שדורגו גבוה יותר. בדיעבד, נזכרתי שהייתי משוכנע שיצחק חיזקיה ראוי לפרס שחקן השנה על תפקידו 'סליירי' ב'אמדאוס'. התחרות התקיימה בטרם ראיתי את נתן דטנר מגלם את טוביה. לאחר שראיתי החלטתי שהוא אכן היה הראוי מכולם וכלל זה יכול להיות נכון לכל קטגוריה, אפילו במאי השנה. אז היו כאלה שחברי האקדמיה מצאו ראויים יותר לפרס. על כל פנים, משה קפטן זכה לעלות על הבמה ולקבל את פרס המחזמר על 'כנר על הגג'.

מומנשאנץ Mummenschanz

בפתיחת ההופעה קידמה את פנינו יד ענקית שאליה הצטרפה יד נוספת וביחד הן פתחו את המסך וגילו בפנינו עולם של חפצים מופלאים שמשתנים תוך תנועה ומקיימים ביניהם יחסי גומלין מפתיעים ומצחיקים.
סיפרתי שאני הולך לראות את המומנשאנץ ונשאלתי במה מדובר. ניסיתי למצוא הגדרה מתאימה לחווית התיאטרון שמציגים המומנשאנץ ורק הסתבכתי במילים. אמרתי משהו על תיאטרון חפצים ועל תיאטרון תנועה. ניסיתי לקשור את זה לפנטומימה. שאלו אותי כמו מה זה. זה לא כמו משהו אחר, זה מומנשאנץ. נכנעתי, לא אנסה להסביר, הביטו בתמונות ובסרט ואולי תקלטו חלק קטן מהחוויה.
(©mummenschanz)
הדמויות מופיעות על הבמה בשקט מוחלט, לא מילים ולא מוסיקת רקע. רק תנועה ותאורה שעוזרת ליצר את האשליה. התוצאה מצחיקה מאוד. ההומור מבוסס על תנועה, על יחסי גומלין בין הדמויות המשתנות לנגד עיננו ועל דיאלוג לא מילולי שמתקיים בין הדמויות ובעיקר בדימיוננו. הצורות שמופיעות על הבמה משתנות וניתנות לפרשנות שונה. כשהחלפנו חוויות אחרי ההופעה גילינו שכל אחד ראה באותן דמויות עצמים שונים וקרא להן בהתאם. לקח לי זמן להבין שהזבוב עליו מדברת ליבי הוא מה שאני דימיתי לציפור. הקהל צוחק לכל אורך ההופעה, בעיקר צחוק ספונטני שמתפרץ בעקבות פעולה מפתיעה על הבמה.
(©mummenschanz)
לאורך כל ההופעה איננו רואים בעצם את חברי הלהקה אלא את החפצים אותם הם מפעילים. בסיום ההופעה הסירו חברי הלהקה את המסכות ונוכחנו לראות שהאומנים שביצעו פעולות שדורשות גמישות ושליטה מושלמת בגוף הם בשנות ה 60 לחייהם. בדיעבד, היינו אמורים לצפות לכך שכן, ההופעה הנוכחית היא מבחר קטעים מתוך 33 שנות יצירה של להקת המומנשאנץ.
מקור השם מומנשאנץ הוא – Mummen- הוא קלף משחק, או משחק קוביה, Schanz – מזל. חיבור שתי המילים הללו הוא בשוויצרית עתיקה והוא מציין את שמה של המסכה שחבשו על פניהם המהמרים בימי הביניים, בעת שהימרו על כסף וכך מנעו מיריביהם לגלות את מצב הקלפים שבידיהם, לפי הבעת פניהם.
המופע ממשיך לרוץ בארץ והוא חוויה מדהימה. לפרטים נוספים ופירוט ההופעות: http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=7&Area=3&EventID=2450
( ראיון טלוויזיוני משובץ בקטעי מומנשאנץ©www.art-tv.ch)

אתרי המומנשאנץ:
http://www.mummenschanz.com
http://www.mummenschanz.co.il