מכתב אבוד – שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי

בצאתנו מהקונצרט-תיאטרון שלישייה במי במול שאלה אותי הבמאית דורית ניתאי נאמן אם אבוא ביום שני להצגה 'מכתב אבוד'. כבר ראיתי את ההצגה פעמיים. אבל הפעם זה עם אורח כבוד – שגריר רומניה בישראל. מאוחר יותר שמתי לב שמדובר באירוע שמציין שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי. זה כבר דבר אחר. את ההצגה אומנם כבר ראיתי, אבל לזכר שנים רבות של חוויות תרבות שהעניק לנו ניקו ניתאי החלטתי לבוא פעם נוספת.

בטרם אמשיך אני מזכיר לאלה שאולי שכחו – אינני מבקר, אני חולק חוויות תרבות שלי. זה ממש לא אותו דבר. החוויה שלי מושפעת מעולם האסוציאציות הפרטי שלי, שאיננו בְּהֶכְרֵחַ דומה לזה של אחרים. החוויה מתחילה כאשר אני מחליט ללכת להצגה ומסתיימת כאשר רשמי ההצגה מפנים את מקומם בראשי לחוויות אחרות. החוויות מהקונצרט-תיאטרון 'שלישייה במי במול' העסיקו את מחשבותיי ימים רבים אחרי שעזבתי את האולם.

המדינה גועשת בימים אלה מהפגנות נגד ההפיכה המשפטית שיוזמת הממשלה הנוכחית. אני מקווה שאלה שיקראו את דברי בשנים הבאות לא יזכרו במה מדובר. בינתיים הדרכים חסומות. אני מקדים מעט לנסוע ברכבת מחיפה לתל אביב מחשש לעיכובים. לשמחתי אני מגיע בזמן סביר ואפילו מספיק לטייל מעט ביפו וללכת משם ברגל להצגה בבית טֶפֶּר מאחורי בית המעצר תל אביב שעוד יוזכר בהמשך.

בכניסה לתיאטרון מתחיל להתכנס הקהל. כמעט כל האנשים מוכרים לי. אני מניח שמרביתם כבר ראו, כמוני, את ההצגה ובאו לזכר הימים שלנו עם ניקו ניתאי. שגריר רומניה מגיע ואחריו גם אנחנו נכנסים אל האולם. רוחב תפאורת הרקע של ההצגה הותאם לתיאטרון החנות הקטן משמעותית מאולם תיאטרון קרוב הזכור לטוב בתחנה המרכזית הדועכת של תל אביב.

דורית ניתאי נאמן נושאת דברים על התיאטרון, על ניקו ניתאי, על המחזה שמקורו ברומניה ומברכת את השגריר. השגריר נושא את דבריו על קשרי התרבות עם ישראל, על המחזאי יון לוקה קאראג'אלה ועל ההצגה. לפני תחילת ההצגה דורית מסבירה לנו ששיטת הבחירות ברומניה של אותם ימים היא אזורית בשונה מזו שנהוגה אצלנו. מכבים טלפונים ומתחילים.

מכתב אבוד

קומדיה של טעויות מאת: יון לוקה קאראג'אלה. תרגום, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי

צילום – אהוד לבון

גִיצֶה השוטר נכנס מתנשף ומספר לדון פֶנִיקֶה על ההתרחשויות האחרונות. המדים שהוא לובש ססגוניים במיוחד, כמעט קרקסיים. ההצגה מבויימת במחוות גוף גדולות וחיתוך דיבור צעקני משהו. מרבית הנפשות הפועלות מוקצנות כיאה לסָטִירָה גרוטסקית. התלבושות בעיצוב לירון מרטון משרתות היטב את התמונה הכללית. ראיתי את ההצגה לפני מספר שנים ולא זכרתי את כל הפרטים, אך בראותי את הדמויות נזכרתי גם בהצגה שראיתי בתיאטרון קרוב לפני למעלה מעשור – בקרנבל מאת אותו מחזאי ובבימוי דומה.

ההצגה 'מכתב אבוד' עוסקת בבחירת המועמד האזורי לפרלמנט. השיקולים אינם מתייחסים לכישורי המועמדים אלא לקשרים שלהם וליכולת הסחיטה של כל אחד. מתגלגלת שמועה על מכתב אהבה מדון פֶנִיקֶה למדאם ג'וֹיסִיקָה, אשתו של טְרָכָנָקֶה. המכתב הגיע אל קָצָבֶנְקוּ והוא משתמש בו לסחיטה – פרסום המכתב בעיתון עלול להביך ואפילו לגרום לנזק משמעותי. המידע הזה מגיע אל דון פֶנִיקֶה מפיו של טְרָכָנָקֶה שבטוח שמדובר בזיוף ואיננו חושד בדבר. כאשר טְרָכָנָקֶה אומר שהערב קָצָבֶנְקוּ ינאם נגדם, דון פניקה אומר שקצבנקו לא ינאם כי הוא יהיה במעצר. האמירה מלווה בתנועת יד בכיוון בית המעצר אבו-כביר הסמוך. אין לי מושג אם זה מכוון או שזה רק בראש שלי, אבל זה בהחלט מוסיף לאווירה הגרוטסקית.

מכאן מתחיל מרדף אחרי המכתב. מפה לשם מתברר שזה איננו המכתב היחיד ומסכת הסחיטות מסתבכת. המידע שעובר בין הדמויות מתפרש על ידי כל אחד באופן שונה ומעשיר את הקומדיה בטעויות על גבי טעויות. מספר הבוחשים בקלחת גָּדֵל וכולם חושדים זה בזה בבגידה במפלגה או במדינה, אך לא עולה בדעתו של טְרָכָנָקֶה שחברו הטוב ואשתו בוגדים בו.

מדאם ג'וֹיסִיקָה איננה מוכנה שהמכתב יתגלה. היא מאלצת את מאהבה, פֶנִיקֶה, לתמוך בְּקָצָבֶנְקוּ כדי להשתיקו. כשהוא מתנגד היא אומרת "אם אני בעד קָצָבֶנְקוּ, בעלי גם מוכרח להיות בעד קָצָבֶנְקוּ, וכל הקולות שלו". ניכר שהיא שולטת בכולם. כאשר היא מדברת עם גיצה השוטר היא מכה אותו בעיתון תוך כדי דיבור. גם שיחותיה עם דון פֶנִיקֶה מלוות במכות באמצעות העיתון. כולם פוחדים ממנה ומצייתים לה. אינני יכול להימנע מלראות בהתנהגותה מאפיינים של שרה נתניהו.

הַקְּנוּנְיוֹת מתרבות, יש לחצים למנות מועמדים שונים ומשונים. הבטחות נזרקות מצד לצד ומופרות עוד בטרם נאמרו. הנאומים בישיבות המועצה מלאי פאתוס בסגנון שמזכיר לי את מנחם בגין. יכול להיות שמה שמתרחש במדינתנו, מחוץ לכותלי האולם, משפיע על החוויה שלי ולכן האסוציאציות שלי נודדות למקומות מוזרים, אך כשהמפגינים מתחילים לצעוק "בּוּשָׁה! בּוּשָׁה!" אני מבין שזה לא רק אני. את הצעקות הללו אינני חושב שניקו ניתאי שם בפיהם של המפגינים – זה קשור יותר מדי למה שמתרחש בימים אלה. אני מנחש שזו תוספת חדשה. אינני יודע. אולי.

קומדיה מטורפת – סָטִירָה גרוטסקית שמצחיקה בזמן ההצגה ומטרידה במבט לאחור.

קשה להימנע מלראות את ההקבלות עם מה שקורה אצלנו, אף כי מערכת הלחצים והשחיתויות איננה דומה, בעיקר בגלל המבנה הפרלמנטרי השונה.

בסופו של יום כולם שמחים ושרים במלוא גרון כשבעצם היחיד שתמרן את כולם והשיג את כל מטרותיו הוא השוטה הנלעג.

ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן מוזיקה: אור מצא תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: לירון מרטון תאורה: רונן בכר עוזרי במאי: גיא ישראלי ועומרי בקר

שחקנים: גל ישראלי יונתן לוויתן מרטין בלומנפלד אריאלה ברונשטיין אושר בית הלחמי לאון נונין צביקה דולב אבנר מדואל בן-יהודה רועי משיח יואב סדובסקי

התקווה של אורי אשי

מתחת לגשר ההלכה משתרך בנתיבי איילון פקק שמעכב את האפשרות להגיע לדרך השלום. על הגשר עומד בחור אחד ובידו שלט "אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים". אדם אחד מנסה לשנות מציאות באמצעות הפגנת יחיד מעט מוזרה פעם בשבוע במשך שנים.

לא שמעתי על אורי אשי עד שהלכתי לצלם פורטרטים ביריד שבוע הספר 2021 במתחם שרונה בתל אביב. אני אוהב לשוטט בשוקי ספרים, ואלה נעשים נדירים יותר ויותר, לכן אני נאלץ לנדוד מחיפה לתל אביב. הפעם הייתי ממוקד בלכידת דיוקנאות מעניינים לאתגר צילום של גורושוטס.

באחד מדוכני הסופרים העצמאיים נתקלתי בספר 'התקווה – המדריך המאויר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני'. לצד הדוכן עמד אורי אשי והסביר לאנשים במה מדובר. באתי ליריד מתוך כוונה לאסוף רשמים, לא לרכוש ספרים. בימינו יש כל-כך הרבה מבצעי מכירות לכל אורך השנה כך שאין יתרון ברכישת ספרים דווקא בשבוע הספר. חרגתי ממנהגי, האדם וספרו שָׁבוּ את תשומת ליבי ובסופו של יום שבתי לביתי עם הספר ובו הקדשה מאויירת.

הספר מציג את השתלשלות הסכסוכים האזוריים מההיסטוריה עד האקטואליה. כל טיעון בספר מגובה בהפניה למקור המידע. יש בספר הרבה מאוד תיקונים ל"עובדות" שניטעו במוחותינו ברבות השנים על ידי בעלי עניין שמשוכנעים בצדקתם. אנשים רבים שיקראו את הספר עלולים לטעון שמה שהוא מציג כעובדות מבוססות היטב איננו נכון – לא קל להזיז מיתוסים שקובעו במחשבותינו. אחד המיתוסים שנטענים על ידי שני הצדדים בסכסוך הוא "אין עם מי לדבר". הספר מציג נתונים מדיוני השלום הרבים שמראים שדווקא יש עם מי לדבר, ושמרבית האנשים בשני הצדדים היו שמחים מאוד להפסיק את הסכסוך המיותר. הבעייה היא כנראה שיש בכל צד אנשים שמתבצרים בקביעה שאסור לוותר על אף שעל בארץ שהיא רק שלנו.

אורי אשי פורט בספר את הטיעונים ואת טיעוני הנגד אחד לאחד, מפריך את מה שאיננו עובדה ומאשש את העובדות. בימים הרבים שעמד על הגשר הוא שמע טיעונים רבים של אנשים מסוגים שונים ובעלי עמדות שונות והוא מנסה להתמודד עם כולם. לא נראה לי שהוא מצליח להסיט את אלה שמקובעים בעמדותיהם לראות את המציאות באור שונה ואולי להאמין שיש תקווה. אני שותף לדעתו ולכן קל לי מאוד לקבל את טיעוניו וככל הנראה גם אשתמש בהם כשאקלע לשיחות בנושא. לא נראה לי שאלה שאינם מאמינים שעוד לא אבדה תקוותנו לפתרון הסכסוך האזורי ירכשו את הספר, כך שממילא לא יחשפו לדעותיו, אבל מה היה עולמנו ללא דון קישוטים.

ליד הדוכן של אורי אשי ניצב דוכן אחר. אינני זוכר איזה ספר מנסה לקדם בעל הדוכן ההוא, כי במרכז הדוכן הוא הציב עותק מהודר של תרגום עברי של הקוראן. לשאלתי אם זה מה שהוא מוכר, הסביר לי בעל הדוכן שהציבו אותו בין 'התקווה' של אורי אשי ובין 'שלום עכשיו', לכן החליט להציג את הקוראן כהוכחה ש"אין עם מי לדבר". לשאלתי אם הוא באמת קרא את הקוראן השמיע כמה הכרזות שאני יודע בבירור שאינן בקוראן. לא מצאתי לנכון להתעמת עם נכונות ה"ציטוטים" שלו. בספר 'התקווה' אורי אשי מציג לא מעט מידע שמראה שהקוראן הרבה יותר פשרני מאלה שמנפנפים בו. המידע מהקוראן מעוגן במראי מקום. אני חושב שהגיע הזמן להשיג לי עותק עברי של הקוראן.

הספר בהחלט פוקח עיניים – הייתי ממליץ לכולם לקרוא אותו, אבל אני יודע שאלה שתקוותם איננה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא יסכימו לקרוא בספר ובודאי שלא ירכשו אותו. הם ימשיכו לנפנף בקוראן שלא קראו מעולם כבסיס לטענה שהפלסטינאים לא ירגעו עד שישליכו את כולנו לים.

הוצאת חיבור 2021 – 320 עמודים

הפינה האישית שלי:

הלכתי לצלם ביריד לאתגר צילום פורטרטים של גורושוטס. אני מצלם רק אנשים שמסכימים להצטלם. ההיענות ושיתוף הפעולה של האנשים ביריד הייתה מעל ומעבר למצופה – חזרתי עם הרבה מאוד תמונות. צילמתי גם בשוק הפשפשים בחיפה ובשוק הכרמל. לבסוף החלטתי להעלות שלושה צילומים משוק הכרמל ואחד משוק הפשפשים. הצילומים יוצגו בתערוכה Portrait Photography של Gurushots שתפתח ב-16 בדצמבר 2021 בצלמניה בתל-אביב.

התערוכה הוירטואלית כבר שוחררה לרשת – https://bit.ly/2Vd5gXT. בתערוכה מוצגות ארבע תמונות שצילמתי בארבעה סגנונות שונים. כשנכנסים לתערוכה יש ללחוץ על המסגרת שרשום בה CLICK HERE. בתיבת החיפוש כתבו Yossi ותראו את התמונות שצילמתי. לחיצה על צלמית החץ בפינה השמאלית התחתונה תציג את כל התמונות בזו אחת זו. אפשר לראות שם הרבה פורטרטים מעניינים ולשאוב מהם רעיונות.

הכֹּפר | ניר ברוך

הספר הכֹּפר מאת ניר ברוך מתעד את קורות יהודי בולגריה במהלך מלחמת העולם השניה ולפניה. זהו תיעוד שמבוסס על מחקר מעמיק של מקורות כתובים, מסמכים שנשמרו בארכיונים ברחבי העולם וכן על הרבה מאוד ראיונות אישיים שערך ניר ברוך עם אנשים שחוו את מאורעות ימי המלחמה על בשרם. הספר יצא לאור בשנת 1990, בינתיים חלפו שלושים שנה, ניר ברוך ומרבית המרואיינים כבר אינם בין החיים.

ניר ברוך היה חבר קרוב של אבא שלי. כאשר הספר יצא לאור ניר הביא לאבי עותק. עלעלתי בספר, קראתי מספר קטעים ואת פרק הסיכום, אך לא קראתי את הספר במלואו. כשביקשתי לשאול את הספר הוא כבר לא היה על מדפי אבי בדיור המוגן. מאז אני מחפש את הספר בחנויות הספרים המשומשים. משום מה לא עלה בדעתי לחפש אותו בספריה העירונית, וכך, באיחור רב שאלתי עותק מהספריה העירונית המרכזית של חיפה.

זהו ספר תעודי-מחקרי שידבר רק אל מי שמתעניין בנושא. גם טור זה מכיל הרבה פרטים שלא בהכרח יעניינו כל אחד. אם ברצונכם רק להבין מהו הכֹּפר – אפשר לעבור ישר לסיכום הספר.

דברים רבים שמוזכרים בספר היו מוכרים לי מסיפורים שסיפר לי אבי, בעיקר בערוב ימיו. ההיסטוריה של יהדות בולגריה עטופה בשכבות סכריניות שהודבקו אליה ברבות השנים. הסתירה בין הסיפורים הקשים ששמעתי בילדותי לבין הסיפורים שסופרו לי בבגרותי משכה אותי לברר מה קרה שם באמת. רק בשנות חייו האחרונות שב אבי לספר את אותם סיפורי תלאות יהדות בולגריה ששמעתי בילדותי. גם הוא העדיף בשנות הביניים את מעטפות הסכרין.

ניר ברוך מספר מה קרה באמת תוך התבססות על עובדות מוכחות. בסוף הספר, אחרי הסיכום, נמצאים 60 עמודים עם נספחים, מסמכים והסברים למסמכים שחלקם מתורגמים מגרמנית וחלקם בשפות האזור, וכן רשימה ביבליוגרפית.

'בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נפגעו הקהילות הראשונות בפעולות אנטישמיות: נופצו שמשות, נבזזו חנויות, ילדים הוכו ברחובות ובוצעו מעשי בריונות נגד היהודים'. בשנים 1932 ו-1934 התרבו אירועי האלימות האנטישמית שכללו שבירת חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית, כתיבת סיסמאות על קירות הבתים ותקיפת תלמידים יהודים. בשלב זה לא שלחו האנטישמים ידם בסחורות ובדירות פרטיות. המשטרה נמנעה מלהתערב.

'ממשלת בולגריה תמכה באנטישמיות באופן מוצהר החל בשנת 1936, מבלי להסוות עוד את הזיקה הפרו-גרמנית במדיניותה'. בחודש אוקטובר 1940 החליטה הממשלה הבולגרית להגיש הצעת חוק להגבלת זכויות האזרח של היהודים – ה"חוק להגנת האומה". החוק אושר בינואר 1941 בחתימת המלך בוריס. בנוסף לגזרות כלכליות ולהגבלת תחומי העיסוק ומקומות המגורים, חוייבו היהודים להמצא בביתם בין השעות תשע בערב ושש בבוקר, ובצאתם לשאת על דש בגדם העליון מגן דוד צהוב עשוי פלסטיק בגודל של כארבעה סנטימטר.
בזמן כתיבת משפט זה נזכרתי שבילדותי, עוד בטרם למדתי בבית הספר, מצאתי בקופסה שהייתה שייכת לסבתי מצד אבי כפתור צהוב בצורת מגן דוד. לשאלתי מה זה היא ענתה בביטול משהו בלאדינו והעלימה את הכפתור.

'אחת התקנות האנטישמיות קבעה כי יהודים חייבים לשאת רק שמות יהודיים טיפוסיים. מאות גברים הפכו בן-לילה ל"אברהם" או "משה" ונשים – ל"שרה" או "לאה". במקומות מסויימים אולצו היהודים לשנות את שמות משפחתם ע"י מחיקת הסיומת "אוף" או "אוב"…'.
זכור לי שאבי סיפר לי בילדותי שהמורים בבית הספר נהגו לקרוא את שם משפחתו "ורסנוב" במקום "ורסנו", עד שיום אחד יצאה תקנה שאסרה על יהודים להקרא כך והוא שב להקרא בשמו האמיתי.

בשנת 1942 פורסם חוק שאוסר על יהודים להחזיק ברכוש דלא-ניידי, פרט לדירת מגוריהם. 'נכסי יהודים, שלא שימשו למגורים, נתפסו על-ידי השלטונות. גודל הדירות נקבע בהתאם לגודלה של המשפחה. משפחות עם 2-3 ילדים רוכזו בדירות של 1-2 חדרים… היהודים חויבו לתלות שלט בפתח דירות מגוריהם המודיע: "דירה יהודית".'

"חוק ההסמכה" שהסמיך את הממשלה לעשות כראות עיניה ללא צורך באישור הפרלמנט אושר ב-9 ביולי 1942.

ב-29 באוגוסט אושרה תקנה 70 ובה 54 סעיפי הוראות בעניין ההגבלות המוטלות על היהודים. 'סעיף 29: היהודים המתגוררים בסופיה מיועדים להעברה לערי-השדה ומחוץ לגבולות הממלכה'. ידוע לי שמשפחתי עברה מסופיה לפלובדיב, אך לא ידוע לי כיצד הדבר התבצע ומה קרה באותה עת לדירות משפחתי בסופיה.

ב-4 בפברואר 1943 הוגש לשר הפנים של בולגריה, גברובסקי, דיווח שמסכם את הדיונים עם האס.אס. ובו החלטה: 'הרייך מוכן לסייע במציאת פתרון כולל של הבעיה היהודית. לגופו של עניין, הרייך מוכן לקבל את היהודים ממקדוניה וטראקיה וכן את האלמנטים הבלתי רצויים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, במספר שייקבע ע"י הקומיסריון'.
'במקרה שלא יוחלט לגרש יהודים מגבולותיה הישנים של בולגריה, רצוי לנצל את האפשרות להרחקת יהודים בלתי רצויים. לכן, מספר היהודים שיוסכם לגרשם צריך להיות גבוה יותר, למשל 20,000 איש'.
בדו"ח של שר הפנים הבולגרי נכתב '… נוכחתי לדעת שהצעדים שננקטו כלפי היהודים, ובמיוחד אלה הנוגעים לזכויות על רכושם, נתקבלו ע"י האוכלוסייה הבולגרית בשקט'.

ב-8 בפברואר 1943 נכתב בדו"ח של ציר גרמניה בבולגריה ששר הפנים אישר את כוונתו לגרש את כל היהודים, אך מחמת הצורך בביצוע עבודות ציבוריות בבולגריה צריך לדחות את המועד ולהסתפק קודם כל בגירוש היהודים, תושבי השטחים המשוחררים – מקדוניה וטראקיה.
ב-16 בפברואר 1943 הוחלט כי 'גברים יהודים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, יגויסו ל"עבודות למען האינטרס הבולגרי", כלומר, יגויסו ל"פלוגות העמל" שעסקו בעבודות ציבוריות'.
בהסכם הסופי שנחתם עם גרמניה ב-22 בפברואר לאחר התייעצות טלפונית עם אדולף אייכמן נמחק הסעיף שמסביר שמדובר רק ביהודי השטחים החדשים – מקדוניה וטראקיה.

ב-4 במארס 1943 החל מבצע המעצרים של היהודים בערי טראקיה. הם הועברו ברכבות לנמל לום שליד הדנובה, שם נמסרו לידי הגרמנים ונשלחו בעזרת חיילים בולגרים למחנה טרבלינקה בפולין.

'בסך-הכל הוגלו למחנות ההשמדה 11,363 יהודים – 4058 יהודי אזור טראקיה, 161 יהודי העיר פירוט ו-7144 יהודי מקדוניה. מהם נותרו בחיים רק 12 נפשות. 11,351 יהודים הושמדו.'

אבי סיפר לי בילדותי שהוא נשלח על ידי הבולגרים לעבוד במחנה כפיה עבור הנאצים. באותו זמן הסיפור היה דל בפרטים אך אבי ביטא בצורה מפורשת את כעסו על כך שבולגריה העבידה אותו בשירות הנאצים. שנים רבות מאוד לאחר מכן, בערוב ימיו, השלים אבי את הפרטים. הוא נשלח לעבוד בתחזוקת מסילות הברזל שעליהן נסעו רכבות מדרום בולגריה לצפון. הוא סיפר לי על הצווחות ששמע מהקרונות שחלפו במהירות אדירה ועל הסירחון שנדף מהרכבות החולפות. והעיקר – הוא ידע שבקרונות מובלים יהודים אל מותם ותהה מה יקרה ליהודי בולגריה אחרי שילוח כל היהודים מהדרום.

במחצית השניה של פברואר 1943 נודע ליהודים בעיר קיוסטנדיל כי הקומיסריון לענייני יהודים פרסם מכרז להקמת צריפים בקרבת תחנת הרכבת של העיר רדומיר. יעקו ברוך – עו"ד יהודי ידוע – פנה לברר את העניין בקרב גורמי שלטון בבולגריה ושמע מכמה מהם ש'קיימות תוכניות לגירוש היהודים' אך לא קיבל מידע מפורש חד-משמעי. שר-המסחר הסביר לו כי 'לא קיימת החלטת ממשלה לגרש את היהודים "הבולגריים" אל מחוץ לגבולות המדינה, אך קיימת החלטה למסור לידי הגרמנים את יהודי מקדוניה וטראקיה שאינם אזרחים בולגרים'. בשובו למשרד נודע לו שכבר מרכזים את יהודי קיוסטנדיל במחסן של מפעל לקראת גירושם אל מחוץ למדינה. הוא פנה לסגן יו"ר הפרלמנט דימיטרי פשב לברר אם קיימת החלטה לגרש את יהודי בולגריה. פשב פנה לשר הפנים גברובסקי והשר אישר שאמנם קיימת החלטת הקבינט למסור את יהודי מקדוניה וטראקיה. באשר ליהודי בולגריה – לא קיימות תוכניות לגרשם מחוץ למדינה. גברובסקי יצא להתייעצויות וכעבור כמחצית השעה שב והודיע שאכן ניתנה פקודה לעצור את יהודי קיוסטנדיל וערים נוספות בבולגריה – אי אפשר לבטל את ההוראה אך ניתן לדחות את ביצועה. גברובסקי הורה לשלוח מברקים למפקדי המשטרה בערים ולהודיע על דחייה. למחרת שוחררו כל העצורים.

דחיית ההגליה העמידה את ראשי הציבור היהודי בבולגריה לפני משימה קשה – להביא לביטול סופי של גזירת ההגליה. שר הפנים התארגן בינתיים לבצע את ההגליה בשקט שלא יתעוררו שוב בעיות.

המפלגה הקומוניסטית הבולגרית הודיעה על כוונתה לארגן הפגנה נגד כוונת הממשלה לגרש את יהודי סופיה לערי השדה. ההפגנה תוכננה ל"יום ההשכלה" שנחוג בבולגריה ב-24 במאי ובו מתקיימות תהלוכות רבות. הרב דניאל ציון החליט שההפגנה תצא מבית הכנסת הגדול בסופיה ומשם תצעד לעבר הארמון – מהלך כחמש דקות. הוא לא ידע שידה של המפלגה הקומוניסטית בארגון ההפגנה, אך השמועה נפוצה בעיר עוד בטרם הודיע עליה הרב. ראשי התנועה הציונית שמעו על היוזמה וחששו שהיא תשמש עילה בידי השלטונות כדי לזרז את הגירוש. הרבנים החליטו לנעול את בית הכנסת, וכשבאו המפגינים, הובילו אותם לבית כנסת שכונתי באזור השלישי. 'הרב דניאל ציון ניסה להרגיע את הקהל המודאג שכבר קיבל את צווי הגירוש, ובסיום דבריו הציע שכל הנוכחים, כ-1500 איש, יצאו בתהלוכה אל ארמון המלך'. בין הצועדים באותה הפגנה היה גם אבא שלי. לאחר כחמש דקות צעידה, הרחק מהארמון, התנפלו שוטרים על הצועדים ופיזרו את ההפגנה. כ-200 מפגינים נעצרו, ועוד 200 נעצרו לאחר מכן בבתיהם. בצעדה השתתפו כ-15 לא-יהודים. הישגי ההפגנה היו חלקיים. עובדת קיומה היכה גלים בבולגריה כולה ותחנות רדיו בלונדון ובארה"ב דיווחו עליה. בעקבות ההפגנה החליטו השלטונות להאט את קצב הגירוש לערי השדה. הגירוש ארך כחודש ולא שלושה ימים כמתוכנן, והיהודים הורשו לקחת את כל החפצים שיכלו לשאת איתם. 'לפי רישומי הקומיסריון לענייני יהודים, הוצאו מסופיה 25,743 נפש (כולל הגברים שהיו בשעת הגירוש במחנות עבודה) ונשלחו ל-20 ערי שדה.'

סיכום הספר:

בסוף שנות השלושים מלך בולגריה היה צריך להחליט אם הוא משתף פעולה עם הנאצים שהיו הצד ה"מנצח" או עם מתנגדיהם שהיו בשלב זה מובסים.
הנאצים עשו עסקה עם המלך שבמסגרתה הם מאפשרים לבולגריה לצרף לשטחה חלקים ממקדוניה ומטראקיה וכנגד זה בולגריה תתחייב לספק את כל דרישותיו של היטלר וביניהן:

• להגן על הגייסות הגרמניים ע"י הבטחת אגפם הדרום-מזרחי.
• לאפשר לנאצים לתקוף את יוון ואת יוגוסלביה משטחה.
• להרתיע את התורכים מלהתערב במלחמה לצד בעלות הברית.
• לשמש ככוח שיטור נגד הפרטיזנים.
• לספק מזון לצבא גרמניה ולאזרחיה.
• לתרום לביצוע השלב הראשון של "הפתרון הסופי" על ידי מסירת יהודי מקדוניה וטראקיה לידי הגרמנים.

'תושבי בולגריה ראו בעיני רוחם כיצד עומד להתגשם החלום הלאומי מבלי שבניהם יסכנו את חייהם בחזיתות. הם לא התקוממו נגד חיסול המשטר הדמוקרטי במדינה. רבים מאוד ראו את קרונות-הרכבות שהובילו את יהודי מקדוניה וטראקיה אל מחוץ לגבולות המדינה, אך הם לא מחו. אלפים ידעו על ריכוזם של יהודי בולגריה במכלאות במרכז הארץ לקראת הגלייתם, אך התרגשות רבתי, התנגדות המונית, לא הייתה. עיתונאים לא סיקרו את המתרחש. מורים לא דיברו על-כך בבתי-ספר ובאוניברסיטאות. הכמרים שתקו.'

המלך בוריס ידע על ההסכם לפיו הובטחה מסירתם של 20,000 יהודים כ"שלב ראשון" לידי הגרמנים. הוא ידע שההסכם קובע שאזרחותם הבולגרית של היהודים המגורשים תישלל מהם לפני מסירתם לגרמנים, כלומר מדובר על יהודי בולגריה – לא רק על יהודי מקדוניה וטרקיה שאינם אזרחים בולגרים. הוא ידע שסעיף 8 בהסכם קובע שהתהליך איננו הפיך – בולגריה איננה רשאית לבקש את החזרת היהודים לידיה –
'האם למלך ולממשלה לא היה ברור כי היהודים מובלים להשמדה?'

בוריס מלך בולגריה, שהצליח למנוע את מעורבותה הפעילה של בולגריה במלחמה, נהג בכל הנושאים בהססנות מופלגת ובהאטת קצב ההחלטות. קומץ אישים יהודים הקשו על קבלת ההחלטות במטרה לגרום לעיכובים נוספים, והצליחו בכך.
'רק שילובם של שני גורמים אלה שאין להפריד ביניהם, הביא להצלת חייהם של 49,000 יהודי בולגריה. אין בכך נחמה על הכחדתם של יהודי מקדוניה, טראקיה והעיר פירוט.     
למעלה מ-11 אלף יהודים היוו כופר ששילמה ממשלת בולגריה לגרמניה הנאצית כדי לשמור על מקומה במחנה "הסדר החדש", להבטיח לעצמה חלק בשלל המלחמה, מבלי להשתתף באופן פעיל בה.'

למה לי פוליטיקה עכשיו?

לאחרונה משתרבב התיאטרון של החיים לתוך תרבות הפנאי שלי. אני משתדל להמנע מלהעסיק את עצמי בענייני אקטואליה ובנושאים פוליטיים. נראה לי שכוחי להשפיע עליהם בין בחירות לבחירות מוגבל, אז אני משכנע את עצמי שהם אינם משפיעים עלי. אבל המציאות עולה בימינו אפילו על דמיון יוצרי התרבות, וזה בהחלט נותן את אותותיו בתרבות הפנאי שלי. זה חודר לתודעתי כשצנזור השידור הציבורי ושרת התרבות מתגנבים לתוך כתבה שפרסמתי כאן על הצגה בתיאטרון קרוב.

אני מציץ טיפה לאחור ומגלה שכבר כתבתי גם בעבר על נגיעות פוליטיות שמעכירות את תרבות הפנאי שלי. בלוג זה, שנועד לתעד בעיקר את חוויותי החיוביות, מכיל פה ושם אירועים פוליטיים. בטקס קיפוד הזהב 2013  הזכרתי את נציג משרד התרבות שניסה להשבית שמחה וכמעט הצליח. סיפרתי כאן גם על קריקטוריסטים ש"מרככים" את מסריהם בצנזורה עצמית. אני משתדל לעטוף את הדברים הפחות נעימים במעטפת עם ניחוחות תרבות, אך לפעמים הצחנה הפוליטית גוברת על כל השאר.

בימים האחרונים הבנתי שאינני יכול להתעלם יותר ממהרסי התרבות וממחריביה. אני אכול ספקות בקשר להחלטתי להמנע מלהתייחס כאן לטקס פרסי אופיר ולטקס קיפוד הזהב השנה. בשניהם השתלחה שרת התרבות באמנים כאילו היו אוייביה האישיים. מעטים יודעים או זוכרים מי היו זוכי הפרסים, אך כולם יודעים על הפרובוקציות שעוררה שרת התרבות. ראש הממשלה יזם את החלפת רשות השידור השמאלנית מידי לטעמו, בתאגיד השידור הישראלי – כאן. משגילה שהתאגיד החדש איננו סר למרותו, החליט לבטלו ולהפיח רוח חיים ברשות שבינתיים פרשו או הופרשו ממנה מרבית מובילי הדעה שנגועים לדעתו בשנאה אישית כלפיו. הרשות המחודשת כבר תצנזר את עצמה לדעת. תרבות הפנאי שלי מושפעת ישירות מאותם אירועים פוליטיים ולכן יש מקום למאמרים בנושאים אלה גם כאן – בתרבות הפנאי.

המאמר הראשון מסוג זה – השוטה, המלך ותפיסת המציאות – מתארח בבלוג הגיגית של בני גיל. את המאמרים הבאים אני שוקל לפרסם בתרבות הפנאי. מעתה יכול להיות שתמצאו כאן לפעמים הגיגים מתחומים שמשפיעים על תרבות הפנאי שלי גם באופן עקיף…
ואני עדיין חולם ומקווה שהסרט בו אנו חיים מוביל לסוף טוב.