ארכיון תג: פסטיבל

תברחי – תמרה סטיל כהן בתיאטרון קרוב

אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות.

פסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב הוא ככל הנראה האחרון שמתקיים בתחנה המרכזית של תל אביב. נושא הפסטיבל הוא זכויות האדם, וההצגה 'תברחי' עוסקת בזכות להתפתח ולהגיע להגשמה עצמית ללא מעצורים חיצוניים או פנימיים וללא פחד.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון קרוב. על הבמה שולחן אוכל וסביבו שלושה כסאות. גילי סובלת ממיגרנות, היא בולעת כדור. בקרוב נראה שהמיגרנות התכופות שלה מעצבות את התנהגותה. אך יכול להיות גם שהתנהלותה מביאה את המיגרנות.

ניר, בעלה, נכנס ומעיר משהו מעליב בעניין השמלה שהיא לובשת. גילי שואלת אם להחליף שמלה. ניר "מניח לה לעשות כרצונה" באדישות מתנשאת. גילי נחפזת החוצה להחליף שמלה. בינתיים מגיע אורן – עורך דין צעיר שהתחיל לעבוד לאחרונה במשרד עורכי הדין של ניר. אורן מעוניין להתמחות בפלילים.

הם יושבים יחדיו לאכול, ואורן מנסה לפתוח שיחה ומתעניין בעיסוקה של גילי. היא מספרת שהיא אומנית, ציירת. ניר נחפז להגיד שהיא לא מעוניינת למכור את ציוריה. אורן מביע התפעלות מציור שלה ומציע להכיר אותה למישהו שיכול לעזור לה למכור את הציורים. ניר שב ומציין שהיא איננה מעוניינת למכור את ציוריה. גילי אומרת שהיא תשמח למכור את ציוריה, היא אפילו מציעה להראות לאורן עוד ציורים. נראה שדרגת החופש שגילי נטלה לעצמה איננה מקובלת על ניר והוא מכריז לפתע שגילי עייפה ושהארוחה הסתיימה. אורן נפרד מהם נבוך ומופתע. ניר, באדיבות שלווה ומתנשאת, ניגש אל גילי ואוחז בעורפה באופן מאיים ומשפיל. חושך. זעקה. צפירות של רכב הצלה.

בתמונה הבאה גילי בלבוש אסירים. היא דקרה את ניר למוות ועכשיו היא עצורה לקראת משפט. אורן מתנדב לייצג אותה, אך גילי איננה מוכנה לספר מה קרה. אורן מנסה להסביר לה שאף אחד לא יקבל טיעון של הגנה עצמית אם לא ידע בדיוק מהו האיום שמפניו התגוננה.

התמונה מדף ההצגה 'תברחי' באתר תיאטרון קרוב

ההצגה מרגשת ומעוררת תחושות אימה. הבימוי והמשחק מאופקים מאוד – אין כלי רצח מדמם, אין כתמי דם, אין זעקות שבר מוגזמות ואין מוזיקה שמנסה ליצור בכוח אוירת אימה. הכול נעשה בשקט, באיטיות ובאיפוק שמגבירים את אווירת הפחד והמצוקה.

גילי בתא הכלא שלה. השומר איננו אדיש אליה אך הוא מעמיד פנים שאיננה מעניינת אותו, תפקידו הוא לפתוח ולסגור את התא כל אימת שעורך הדין שלה בא. פתיחת דלת התא וסגירתה מיוצגות בצליל ובמלבן אור שמוקרן על רצפת הבמה. עיצוב התאורה ככלי שמצייר תפאורה מוצא חן בעיני מאוד. אורן, עורך הדין, איננו מצליח להוציא ממנה מידע. השומר נפתח אליה ומתחיל להבין את מצוקתה. מפה לשם מתברר שגם לאורן וגם לשומר יש היסטוריה לא פשוטה שנושקת לתחומים שמנהלים את עולמה של גילי. מכאן והלאה מתנהלות לסירוגין שיחות של גילי עם עורך הדין, עם דמותו של בעלה – ניר ועם השומר.

הבעייה של גילי לספר מה קרה בין בעלה לבינה נובעת מסירובה להכיר במציאות. היא מבטאת זאת במילים: 'אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות'. זו הסיבה שאיננה יכולה לספר על סבלה לצד בעלה שאיננו מרפה ממנה גם אחרי מותו. זו הסיבה שהתעלמה מקולות שאמרו לה בעבר 'תברחי'.

הצגה מעולה. חוויה קשה ומטלטלת. עיקר כוחה הוא בָּאיפוק השקט והאיטי שזועק ללא קול.

ההצגה משתתפת בפסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב. זוהי יצירתה של תמרה סטיל כהן שהציגה בפסטיבל האזרח כאן 2015 הצגה מטלטלת לא פחות בשם רסיסים.

מאת: תמרה סטיל כהן
בימוי ודרמטורגיה: רן בן שושן
מוסיקה מקורית: דן כהן
תפאורה: רן בן שושן
עיצוב תאורה: רונן בכר
צילום: אהוד לבון

שחקנים:
לפי סדר הופעתם
גילי – תמרה סטיל כהן
ניר – ניר יוספי
אורן – טל עמר
שומר – אלון לשם

אינני יודע אם ומתי ההצגה 'תברחי' תוצג בעתיד, אך ימיו של התיאטרון במשכנו הנוכחי קצובים. כדאי לארוב להצגה זו ולראות אותה כל עוד אפשר.

מנוחה נכונה – פנינה גרי כלת פרס האומן כאן

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פנינה גרי היא הרבה יותר ממחזאית. היא פעילה בכל תחומי התיאטרון מאז ומעולם, לפחות מראות עיני, וגם אני כבר אינני ילד. היא הקימה את תיאטרון זוית, ניהלה את הבימרתף, הייתה מנהלת אומנותית, דרמטורגית, במאית ושחקנית ואף עיבדה סיפורים למחזות. אחד הסיפורים שעיבדה למחזה הוא 'מנוחה נכונה' מאת עמוס עוז. המחזה הוצג בפסטיבל עכו 1992 עם דורית ניתאי ועם ולדימיר פרידמן שבינתיים התבגר ועכשיו הוא מגלם את דמות אביו של מי שהיה אז.

המנהלת האומנותית של תיאטרון קרוב, דורית ניתאי נאמן, מקדימה ומספרת לנו שאביה, ניקו ניתאי, אמר שלא יכולה להיות חגיגה ללא הצגה. אם כך, גם הענקת הפרס צריכה להיות מלווה בהצגה. ואם הצגה, אז ברור שהיא צריכה להיות על פי מחזה של כלת הפרס פנינה גרי. דורית ניתאי נאמן עיבדה את המחזה 'מנוחה נכונה' לקריאה מבויימת.

על הבמה של מבואת התיאטרון שישה כסאות ועליהם יושבים השחקנים:

ולדימין פרידמן – יולק ליפשיץ – מזכיר הקבוץ, חבר מפלגה ושר לשעבר.
שירה פרבר – חוה ליפשיץ – אשתו של יולק.
אסף מור – יונתן ליפשיץ – בנם, בן הדור השני ל'אבות המייסדים'.
יולי מובצ'ן – רימונה ליפשיץ – אשתו של יונתן.
איגור קזצקר – עזריה גיטלין – צעיר אידיאליסט המבקש למצוא את מקומו בקבוץ.
דורון צפריר – חבר קיבוץ – מְסַפֵּר ומקדם את העלילה.

לא אכנס לתוכן הסיפור, אם אינכם מכירים אותו אפשר להעזר בויקיפדיה, הסיפור מתוקצר שם מלווה בפרשנות של סופרי ויקיפדיה.

הקריאה המבויימת מוצלחת מאוד לטעמי, היא מעבירה היטב את רוח המחזה וכל השחקנים מעולים – איש איש בתפקידו. בולט במיוחד איגור קזצקר בדמות עזריה גיטלין שאיננו מגביל את עצמו לקריאה, ומשחק בכל חלקי גופו ונפשו. נראה שהוא עומד להתפקע מהתלהבות או מאכזבה – כל דבר בעיתו.

אחרי ההצגה עולה לבמה פנינה גרי לקבלת הפרס, לשמיעת דברי הברכה ולהשמיע את דברה. כל הברכות באות מפי אנשי תיאטרון שיודעים היטב לספר סיפור ולכן גם הברכות הן חוויה מעניינת. פנינה גרי מוציאה דף ומתנצלת, אני כבר בת 94 ולאחרונה אני חשה בבעיית זיכרון, אז הכנתי לי רשימות. מייד לאחר ההתנצלות היא מתחילה לדבר בשטף וללא הפוגה הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות כתוב על הדף. בסופו של יום – הקריאה המבויימת והאירוע כולו הם חוויה מרתקת.

אשמח מאוד אם תצמח מקריאה זו הצגה עם אותו ליהוק ואותה במאית.

המבול בתיאטרון קרוב

לא הכנתי את עצמי לחוויה עם עומק פילוסופי כזה. הופתעתי. לטובה.
ההצגה 'המבול' גוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות שאינן מרפות.

ההצגה 'המבול' עולה בתיאטרון קרוב זמן קצר לפני פינויו מהתחנה המרכזית של תל אביב שעומדת על סף סגירה. כבר ראיתי את כל הצגות התיאטרון ואני נחפז לראות את זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

בשבוע הבא יתקיים בתיאטרון קרוב פסטיבל האזרח כאן השנים־עשר, ואחריו התיאטרון יצטרך לחפש מקום חדש לממש בו את זכותנו לתרבות. בינתיים לא ברור היכן ומתי ישוב התיאטרון לפעילות מלאה.

ההצגה עוד לא התחילה. אני יושב במבואת התיאטרון והקירות מדברים אלי. ראיתי כאן את הנפילה פעמים רבות, וכן את פינוק מטריף ועוד. היו הצגות שהתחילו במבואה ונדדו פנימה והיו כאלה שהתחילו בחוץ, המשיכו במבואה ועברו אל אולם התיאטרון, ביניהם געגועים לטחנות רוח והזבובים. אני מחכה לתחילת ההצגה ונוכחותו הנעדרת של ניקו ניתאי מכבידה עלי.

מבואת תיאטרון קרוב היא עכשיו הפאב של סטרייטון. דורית ניתאי נאמן מספרת לנו בקצרה על מה שנראה ומסבירה כיצד עלינו להתנהל כאשר נתבקש לעבור בחיפזון אל תוך האולם. דורית, שהייתה המנהלת האומנותית, היא עכשיו גם מנהלת התיאטרון והבמאית הראשית. היא עיבדה את המחזה של מיכאל סבסטיאן וביימה את ההצגה. דורית נאמנה לקו הבימוי של התיאטרון שמנצל כל חלל שמתאים לרוח המחזה ושומר את הקהל קרוב.

הברמן מסדר את הפאב והפסנתרנית מתחילה לנגן בעוד הפאב ריק מאורחים. עוד מעט יתחילו להכנס ולצאת אורחים ויתברר לנו שאף לא אחד מהם שמח בחלקו. כולם רבים עם כולם, מאשימים, משמיצים וקוראים תיגר זה על זה עד כדי תגרה של ממש. גברת סטרייטון "חסכנית גדולה", היא יודעת היטב אל מי להיות נחמדה ואת מי לרסן. היא כועסת על הפסנתרנית ומבהירה שלא תשלם על נגינה טרם זמנה. בעודם מתקוטטים נכנסת ויוצאת זונה שיש לה עניין לא סגור עם אחד האורחים. עורך דין שאחראי על מיני שחיתויות, וביניהן "הפחתת עלויות" בניית הסכר שמגן על האזור מפני הצפה, שותה כוסית אחרי כוסית. מאוחר יותר הוא יבהיר לנו שהוא זקוק לכך כדי להמשיך לחיות עם מצפונו, אך בינתיים הוא מציג פוזה של זה שיודע יותר מכולם ומנהל את ענייניו בתבונה.

הטלגרף מקבל עדכונים על מצב הבורסה ועל מזג האויר. מצב הבורסה מעניין בעיקר את המהמר ואת הלקוח שאיבד את כל כספו בעקבות תחבולותיו של המהמר. העידכונים בעניין מזג האויר אינם מבשרים טובות. עורך הדין מתחיל לפרש את הודעות מזג האויר ואת הרעשים שנשמעים מחוץ לפאב. הוא מעריך שהסכר קרס ותיכף יפרוץ מבול.

לפתע נכנס אל הבר זוג נוודים שאינם מוכרים ליושבי המקום. הם רטובים מסערת הגשם והברד שמשתוללת בחוץ. הנווד מציג את עצמו בחשיבות נפוחה כשחקן גדול שגילם תפקידים חשובים. שותפתו מגבה את דבריו ומחזקת אותם. השחקן מנסה להפגין בפני יושבי הבר את כישוריו. הוא מציג את הקטע המוכר משיילוק במשחק יתר מוגזם להפליא על סף הגרוטסקי. ובינתיים הסופה בחוץ מתגברת. עורך הדין פוסק שאין ספק שזהו מבול וכולם עומדים על סף כְּלָיָה, הפאב עומד לקרוס וחייבים לברוח למקום בטוח. כולנו מובלים בחיפזון אל תוך אולם התיאטרון.

כאן מתחילות להתעורר בי תהיות שנשאלות פעמים רבות – האם היית רוצה לדעת מתי תמות? ואם תדע, האם זה ישנה את התנהגותך? ומה אם המידע שגוי ולא תמות – מה יהיה עם השינויים שכבר עשית? האם חשוב לך מה תשאיר אחריך?

בעוד הקהל והשחקנים נערכים להתגונן במקום הבטוח מתעורר עולם האסוציאציות שלי. אני נזכר במה שניקו ניתאי השאיר אחריו, מילים שמתנגנות בראשי בקולו העמוק:
"זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!"

חיים גורי השאיר אחריו, שיר שמספר על מה שהשאיר אחריו –
דַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
נראה לי שזה מתאים גם לניקו ניתאי.

יושבי הפאב מפוזרים במעטפת אזור הבמה בחושך. כל פעם מואר זוג אחר מבין הנוכחים שנודד למקום כלשהו ברחבי הבמה. הם מדברים. המריבות נעלמו. גם הגדולים שבאויבים מגלים חמלה ואפילו אהדה. בעלת הפאב כבר איננה חוסכת דבר ומורה לברמן לחלק משקאות ביד רחבה. נראה שכשהם מבינים שאין להם עתיד – כדאי לפחות לשפר את ההווה. התמונה שמצטיירת היא על סף החלום האוטופי, כאילו כל מה שנדרש כדי ליישב את המחלוקות הוא סימונו של הסוף – אין עתיד, אין חובות שצריך להחזיר, אין משמעות לרווח ולהפסד, אפשר להתנצל מעומק הלב ולקבל את ההתנצלויות.

הם כבר מתחילים להשלים עם גורלם, ובכל זאת מנסים לסתום בבגדיהם את הסדקים שמאיימים להרוס את החלל הבטוח שלהם מפני המבול וההרס. אני חושב על המקום שהם מנסים להציל והמחשבות שלי מזנקות הצידה, אל המציאות. המקום שהמבול מאיים על קיומו הוא אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. אני חייב לשוב אל החלום שמציע לי התיאטרון. אסור לבלבל אותו עם המציאות.

הטלפון מצלצל. כולם רצים אל הטלפון, להיות הראשונים לשמוע את הבשורה. אבל הם בעצם גם חוששים מהבשורה. יש אפילו מי שאולי מעדיפים את המצב הנוכחי על פני הצלה. בימוי יצירתי במיוחד מציג את הריצה אל הטלפון כריצה נרתעת, ריצה איטית מאוד Slow motion. הם רצים אל הבשורה ובורחים ממנה בעת ובעונה אחת. מנסים לעכב ככל האפשר את הבשורה שעלולה לנפץ את האוטופיה ולשוב אל המציאות.

השחקן הכושל מתעצב על כך שאם אין קהל – אין תיאטרון. החבורה, שלא נותר בה שמץ מהרגשות השליליים שאפיינו אותה, מתארגנת ברוב חמלה להיות לו לקהל. השחקן מתעורר לחיים ומציג את מונולוג התהייה של המלט במשחק מוגזם משהו:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זֹאת הַשְּׁאֵלָה
מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרַל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם?
זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!

אני מחסיר פעימה. מה קרה כאן? כן – דברי ניקו ניתאי עונים על תהייתו של המלט. אני תָּמֵהַּ איזה חלק מהקהל קלט את תשובתו של ניקו ניתאי להמלט.

אני שט במחשבותי שוב לתהייה אם חשוב לך מה תשאיר אחריך. אם זה אכן מבול שישמיד את כולם, אין למי להשאיר. ואם אין למי להשאיר – כל ההסתכלות על העולם משתנה. בעצם כל הדיבורים בין אלה שמתמגנים מפני המבול וכל ההתנצלויות הם משום דיבור אל המתים. עולם האסוציאציות המעוות שלי מתעורר ומדמה אותם לחתול של שרדינגר – כל עוד האירוע לא הסתיים הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת.

משחק, בימוי ושימוש בחלל מעולים לטעמי. הצגה מעוררת מחשבות.
רוח תיאטרון קרוב נושבת כתמיד.

כאן אני עוצר. אין לי עניין לספר כיצד מסתיימת ההצגה ואיך הסיום משפיע על הלך הרוחות ועל התנהגות האנשים שכבר הפכו להיות אמפתיים, עתירי חמלה ואוהבי אדם.

לכו לתיאטרון – ההצגה תוצג מספר מצומצם של פעמים בחללי התיאטרון שבתחנה המרכזית. המקום הבא שבו היא תוצג יראה שונה ולא יהיה אפוף בזיכרונות שיש לנו משמונה עשרה שנות קיומו.

בדרכנו החוצה מאולם התיאטרון דורית ניתאי נאמן מספרת לנו שההצגה מבוססת על מחזה שכתב מיכאל סבסטיאן כעיבוד של מחזה מאת המחזאי השוודי הנינג ברגר. ניקו ניתאי, דורית ושחקני אנסמבל תיאטרון קרוב העלו את ההצגה בפסטיבל מיכאל סבסטיאן 2018 ברומניה בשפה הרומנית.

בדרכי אל האוטובוס לחיפה עולה במחשבתי ההרהור ששם ההצגה מסמל את מצבו של אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. [אני יודע שכבר כתבתי את זה – זה פשוט לא מרפה].

המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן
ע. במאי: בנימין עציון
מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: לירון ספיר
תאורה: רונן בכר
צילום: ארה'לה הצמצם הבוער

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב

שחקנים לפי סדר הופעתם:
אבנר מדואל בן יהודה
איריס הרפז
יולי מובצ'ן
דליה ריבר
אופיר דואן
אסף מור
אלון לשם
מרטין בלומנפלד
נעמי בן אסא

יום זכויות האדם 2016 – פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב

דף יום זכויות האדם באתר האומות המאוחדותיום זכויות האדם מצוין היום ברחבי העולם, ובתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית של תל אביב מסתיים פסטיבל האזרח כאן השישי במספר בהצגה שייקספיר מצונזר שכבר ראיתי. הערב אני יושב בביתי שבחיפה ומסכם את חוויותי מהפסטיבל, כשברקע מספרת לי הטלוויזיה על מתקפת פגיעות בחופש הדיבור, אבל זה שייך לסיפור אחר.

השנה הצלחתי לפנות לעצמי את ערבי הפסטיבל ואני יכול לראות את כול ההצגות. אמנם זה כרוך בתקורה לא מבוטלת של הִטלטלות מחיפה בתחבורה ציבורית לפני סיום יום העבודה, וחזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל החוויה בהחלט מצדיקה את המאמץ. פסטיבל של הצגות מקוריות הוא תמיד הימור, ההצגות זוכות לחשיפת קהל ראשונה ולכן הן, מטבע הדברים, לא בהכרח לגמרי בשלות. מנסיון השנה שעברה, על כל פנים, יש למה לצפות.

יום רביעי, 7/12/2016 – ליבי ואני נפגשים בתחנה המרכזית של תל-אביב כשעה לפני פתיחת האירועים ויש לנו זמן לשוטט בשוק קישוטי חג-המולד, בין הפיתות הדרוזיות של דודה נזימה, חנויות המזון מן המזרח הרחוק וחנות ספרים משומשים ברוסית. התחנה המרכזית משרתת מגוון אנושי רחב – פריפריה סוציואקונומית – בלשונה של דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. בינתיים מתקבצים בחזית התיאטרון עוד ועוד אנשים. נראה לי שהפעם הגיע הרבה יותר קהל מבפעמים הקודמות, שמעו של הפסטיבל מגיע כנראה ליותר אנשים והוא פורץ וגדל. אני תוהה אם כול האנשים יצליחו להדחס אל האולם שאיננו מורגל לקהל כה רב.

מוכרים את חופש הביטוי במחיר יורדדורית ניתאי נאמן פותחת את הפסטיבל, ניקו ניתאי אומר לנו שהוא מרגיש מעט מוזר להיות אורח בתיאטרון שלו, ואודי שמאי מנהל מכירה פומבית של זכויות האזרח שמוצגות על ידי איריס הרפז. במהלך המכירה הפומבית נרמסות הזכויות בזו אחר זו, ואנו נקראים אל האולם להצגה הראשונה – לנשום בספירה לאחור. הקהל גודש את האולם וההפקה נאלצת להוסיף כסאות פלסטיק לפני השורה הראשונה ובמעברים. בין ההצגות יש זמן להתרשם מתערוכת כרזות של תלמידי מכון אבני בנושא זכויות האדם שמוצגת במבואת התיאטרון.

ההצגה השניה בערב הראשון היא 'וָאֶפָּת', מאת רון חסון ובבימוי אבי חדש. ההצגה מאירה את סיפורו של ירמיהו נביא החורבן באור מעניין. הסיפר התנכי מעובה בפרטים שנשמטו מהסיפור המקורי, שמדגישים שמי שדבריו התגשמו איננו בהכרח מקובל כדובר אמת, ואילו מחרחר המדון שכשל עדיין נחשב, לפחות בעיני עצמו, כמי שהצדק עימו. אני יודע שהמחזה נכתב מזמן, ובכל זאת הרבה דברים מתקשרים לי עם הפרשנויות ודברי ההסתה והלהג שליוו את אירועי השריפה שכילתה עצים ובתים בעירי חיפה רק לפני שבועיים.

גלרית הקומה השביעית - אוצר של ציורי גרפיטיאני מגיע לביתי בחיפה גדוש חוויות. למחרת בבוקר אני מספר בעבודה לכול מי שמוכן לשמוע על מעללי ירמיהו וחנניה ומופתע לגלות כמה מעט יודעים הסובבים אותי על האירועים שהובילו לגלות בבל. על הסוף המפתיע של ההצגה אני מספר רק לאלה שאני סבור שלא יראו אותה. אני מקדים לצאת מהעבודה כדי להגיע ליומו השני של הפסטיבל ברכבת יום חמישי העמוסה לעייפה.

יום חמישי, 8/12/2016 – גם היום ליבי ואני מקדימים מעט ויש לנו זמן לשוטט בגלרית הקומה השביעית – אוצר של ציורי גרפיטי שצויירו בידי אמנים מוכשרים שיש להם הרבה מאוד מה להגיד. הגלריה משתרעת על פני אזורים פתוחים נרחבים, ומשום מה לא רבים מתייחסים אליה. רואים אותה בחטף רק אלה שנחפזים בין האוטובוסים. אילו היו ציורים דומים מוצגים במוזיאון, אין לי ספק שאנשים היו מגיעים במיוחד לראותם ואף רוכשים כרטיס כניסה.

אחרי המכירה הפומבית מתחילה ההצגה הראשונה להערב – קמלוקה. כמו אתמול האולם צר מלהכיל את הקהל וההפקה מלהטטת בכסאות פלסטיק כדי להושיב את כל באי התיאטרון. ההצגה מעלה רעיון מעניין שמשלב וידאו ארט כנושא ההצגה וכאלמנט עיצובי, שמלווה התמודדות עם הטרדה מינית, עד לגבולות השאול שמוצג בחומרים שמתכתבים עם סגנון האומן תוך הענשתו. הרעיון במחזה עשוי להיות מרתק ומעורר מחשבה, אך ההצגה עדיין בוסרית ודורשת הידוק בעיקר במעברים הארוכים שגורמים לקהל להתנתק מהחוויה.

ההצגה השניה לערב זה היא הזקן והקרטוּן מאת ובבימוי איציק אלוני. זהו סיפורו של זקן שחי בבדידותו בדירתו הקטנה והמוזנחת שאותה הוא חולק עם קרטוּן בן דמותו. הזקן חווה ניתוק ממשפחתו, והוא מתיסר בגעגועים לחלקים מעברו שאותם הוא חולק עם הקרטוּן שלו. הוא חי בפחד מאחורי מנעולים, קודים וסיסמאות, וחושש לשלומו… ובצדק. ההצגה מרגשת אותי עד מחנק גם בגלל מה שהיא מספרת, וגם בגלל שהיא משיקה לסיפורים מעולם החוויות שלי. אני מניח שלכל אדם יזכיר הזקן הבודד מישהו שהוא מכיר שהביא את עצמו לכלל ניתוק מסביבתו, שמתרפק על זכרונות עבר אמיתיים או מדומים ושאיננו יודע למצוא את דרכו חזרה. אדם שאין לו עם מי לחלוק את עולמו מלבד עם דמות עצמו. היום, יומיים אחרי שראיתי את ההצגה, התעוררתי לבוקר שבת כשההצגה עדיין מנקרת בראשי.

יום שישי, 9/12/2016 – ההצגה הראשונה היום – ולריה לנצח – מוצגת בשפה הצרפתית שאינני שולט בה. אני מגיע למכירה הפומבית שמתקיימת היום בין ההצגות. גיל מצטרף אלינו להצגה האחרונה שאותה אנחנו רואים מכסאות פלסטיק שהוצבו לפני השורה הראשונה.

תשלובת אבוטבול מוגדרת בתוכנית הפסטיבל כ"קומדיית קאלט ישראלית". זוהי לטעמי סאטירה חברתית נוקבת שמאגדת מספר חוליים של החברה לתשלובת מרתקת, מצחיקה ומעוררת מחשבות רבות. הכל מתרחש בסוף המילניום הקודם, רגע לפני שבאג 2000 עלול לכלות את העולם, כאשר תוכניות הריאליטי כבר מאיימות לבלוע כל חלקה טובה בתרבות. יש כאן נגיעה בשימוש במין לקידום ולהטרדה, ניצול קשישים, סחר במגוון סוגים של סמים לילדים ולקשישים, שיתופי פעולה לצורך רמאות, ורמאות בדמות שיתוף פעולה, וכולם רוצים להתקדם לאיזשהו מקום ואינם בוחלים בשום אמצעי. כול אחת וכול אחד מנסה להשתמש במישהו כדי לקדם את עצמו, ובראשי מבליחות לרגע מילים מקברט סטירי אחר "אנא קח אותי! לחצי סיבוב, לסיבוב שלם. לא חשוב למה, לא חשוב עם מי, כל מה שחשוב זה להתקדם." ההצגה מסתיימת בהקמת מרכז גמילה לגימלאים. סיקרנתי אתכם?

זהו, תם ונשלם הפסטיבל ואני שועט במעלה התחנה המרכזית לתפוס את האוטובוס האחרון לחיפה. תחבורה ציבורית בכל זמן איננה חלק מזכויות האדם בתל אביב. בעירי חיפה, שנחשבת לעיר מעורבת, יש תחבורה ציבורית גם בשבת. תל-אביב יפו איננה כנראה מעורבת, היא עיר יהודית שומרת שבת, ולכול אלה שקונים קישוטים לעץ חג המולד, שאוכלים מאכלים מהמזרח הרחוק או מיני ירקות ותבלינים אפריקאיים, וגם לסתם יהודים שאינם שומרי שבת, שמורה הזכות להיות כלואים במקומם עד צאת השבת.

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

סלים סלים בסטודיו בחיפה

שוב אני יוצא מהצגה עם תחושת מועקה עזה שכובלת את המילים מאחורי גוש ענק בגרון. הפעם נראה שאינני לבד. כולם שותקים ומהרהרים במצב הבלתי אפשרי שחווינו במהלך השעה האחרונה.

רצינו לראות את ההצגה 'סלים סלים' בפסטיבל עכו. ג'ורג' איסקנדר וסמירה סרייה זכורים לנו לטוב מההצגה 'הטווס מסילואן' שראיתי כבר פעמיים – פעם בפסטיבל עכו 2012 ופעם בחיפה. לוח הזמנים ומצאי הכרטיסים לא איפשרו לנו, לצערנו, לראות את ההצגה 'סלים סלים' במהלך הפסטיבל.

סלים - ג'ורג' אסקנדרההצגה 'סלים סלים' מוצגת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. ברור לנו שהתיאטרון יהיה גדוש בצופים בהצגה זו, לכן אנחנו מקדימים להגיע, אלא שבמקום להכניס אותנו לאולם עוצרים אותנו במחסום בחלל קטן לפני הכניסה. לפנינו שתי גדרות וביניהן קצין וחיילת חמושים. המחסום נפתח ואנחנו מקבלים היתרי כניסה לעזה. מתברר לנו שאנחנו במחסום ארז בואכה עזה. הקצין בוחן ארוכות את המסמכים שבידינו ולבסוף מורה לנו להתמקם עם כמחצית הקהל בצד הישראלי של הגדר. כל השאר נשלחים לעזה.

היתר כניסה - סלים סלים

סלים מגיע אל המחסום. הוא שוחרר מהכלא הישראלי. תקופת מאסרו קוצרה בגלל התנהגות טובה. קוצרה במידה משמעותית – משמעותית מידי. במהלך הבדיקה שלו מתברר לו שהוא הובא למחסום ארז ועומד להיות מועבר לעזה. זו טעות! הוא זועק – הבית שלו איננו בעזה אלא בטול-כרם. מכאן מתחילה להתפרס לעינינו מערכת סבוכה של מזימות וחשדות. נראה שלא הגיע לעזה בגלל טעות בירוקרטית אלא משום ששם כתובתו שממנה ברח לטול כרם עם אשתו וילדיו. הוא נתפס לפני עשר שנים בידי השב"כ, נחקר בעינויים ולבסוף כששוחרר מוקדם במידה חשודה, הוא מובל לעזה, מקום בו מחכים לו אחיו ושאר חבורתו שעליהם ככל הנראה הלשין בתקופת מאסרו.

סלים כלוא בין הגדרות לאורך כל ההצגה. לישראל איננו יכול לשוב ואם יעבור לעזה יתפס מייד בידי אלה שעליהם הלשין. המוצא היחיד שלו הוא עורך דין ישראלי שקשור לחקירה ולמשפט שבו הוא אמור להעיד. החיילים שבמחסום מנסים להתנהג כקשוחים אך גם הם ערים למצוקתו ומנסים ללכת לקראתו כמידת יכולתם הדלה. הקצין כבר נענש בעבר על כך שמישהו שהה אצלו בין הגדרות שעה יותר מהמותר.

בינתיים מגיעה אל הגדר הישראלית אשתו שאיננה מצליחה ליצור קשר עם שום גורם שיכול להושיעו, ומצד הגדר העזתית מתפתח דיאלוג בינו לבין אחיו וחברו שמציעים לו להציל את עצמו מידיהם על ידי שיתוף פעולה מסוג אחר. הם גם רומזים לו שאשתו לא שמרה לו אמונים ומוסיפים מצוקה על מצוקה.

כולם בסיפור הזה קלועים במצוקותיהם בדרך ללא מוצא. אשתו של סלים שמנסה זה שנים לשקם את חייה, אחיו וחברו שנרדפים על ידי השלטונות בגללו, החיילים שמבינים שאינם יכולים להתיר לו לשוב לישראל ושברור להם שאם יעבור לעזה דמו בראשו… ועל מצפונם, ונראה שיש להם מצפון. ומעל כולם סלים שקורע אותנו מבפנים כאשר הוא נשאר בין הגדרות לבד לשטוח בפנינו את מצוקותיו.

ג'ורג' אסקנדר מוכיח לנו כאן בתפקיד סלים את גדולתו כשחקן. בטווס מסילואן התפעמתי מהצורה בה עבר מתפקיד הבן המוגבל בשכלו לתפקיד האב הפגוע ברגלו, וכאן הוא מטלטל את רגשותינו. סמירה סריה שהפעימה אותנו בטווס מסילואן מרשימה גם כאן בתפקיד קטן ובעל נוכחות עזה. כל השחקנים עושים מלאכתם נאמנה ותופרים לנו יחד חוויה שמותירה רושם עז.

בסיום ההצגה מתירים לנו לצאת מהגדרות ולשוב הביתה נושאים את מועקת כולם – הטראומה לא פסחה על אף אחת מהנפשות הפועלות בהצגה וכולן תשאנה את המצוקה עד קץ ימיהן. שלא כמקובל בסטודיו – איננו נשארים לשיחה עם היוצרים, ואילו נשארנו אני מניח שלא הייתי ממילא מצליח לפצות פה.

ההצגה זכתה בפרס המחזה בפסטיבל עכו 2015 והשחקן ג'ורג' אסקנדר זכה בפרס השחקן המצטיין. זכיתי השנה לראות מספר הצגות מעולות בפסטיבל עכו, וזו ללא כל ספק עולה על כולן.

 

בימוי וכתיבה סתיו פלטי נגב كتابه وإخراج ستاف بالتي نچڤ
תרגום לערבית ראזי נג'אר ترجمه للعربيه رازي نجار
עיצוב תפאורה שי אריק تصميم ديكور شاي أريك
עיצוב תאורה עמיחי אלהרר تصميم اضائه عميحاي الهرار
ייעוץ אמנותי אבי גיבסון בר-אל استشارة فنية افي جيبسون بار-ال
ייעוץ דרמטורגי מיכאל מוריס רייך استشاره مسرحيه ميخال موريس رايخ
הפקה עפאף סמיר אסדי انتاج عفاف سمير أسدي

שחקנים تمثيل
ג'ורג' אסקנדר סלים جورج اسكندر
סובחי חוסרי פאדל صبحي حصري
מחמוד מורה וואא’ל محمود مرة
סמירה סרייה נעימה سميره سرية
דור פלורנטין חיילת دور فلورنتين
מתן פרמינגר מפקד מחסום متان برمينجر

כל הכבוד – עכו 2015

כל הכבוד - עכו 2015כשבחרתי בהצגות שארצה לראות בפסטיבל עכו 2015, היה לי ברור שההצגה האחרונה שאראה תהיה 'כל הכבוד' מבית יעל טל. בפסטיבל 2012 ההצגה של יעל טל חמור אוכל תפוז קסמה לי מאוד, וכאשר היא הגיעה אלינו לחיפה ראיתי אותה פעם נוספת ונהניתי אף יותר מבראשונה. החלטתי שהשנה ההצגה של יעל טל תהיה זו שעם חוויותיה אחתום את פסטיבל עכו 2015 שלי. זוהי, מן הסתם, הטלת אחריות רבה על כתפי יוצרים שאינם יודעים אפילו שאני בונה עליהם.
בהפסקה שבין ההצגות ליבי, גיל ואני יושבים במדשאת הפסטיבל ומשוחחים עם חברים שכבר ראו הצגות שטרם ראינו, ואלה אף מעלים את רף הציפיות… מכאן אפשר רק לרדת.

בורג׳ אל כוריים

ההצגה 'כל הכבוד' מתקיימת באתר ארכאולוגי בשם בורג׳ אל כוריים, ממש על חומת העיר הגובלת בים. המקום פרוץ לכל הרוחות שנשמעות היטב במערכת ההגברה דרך מקרופוני המשתתפים. אזור המתחם שמשמש כבמה רחב מאוד, ובמרכזו מדורה קטנה שרוח הים מובילה אלינו את עשנה.

ההצגה היא בעצם אוסף של חגיגות של אלה שרוצים להיות יותר משמעותיים ופחות "שקופים". הם בנות ובני הדור שכולם בו שמעו בילדותם שהם "מיוחדים", מה שעושה את כולם ל"רגילים". אבל הם רוצים שיבחינו בהם, שיעריכו אותם, שיצילו אותם, שיאמרו להם "כל הכבוד".

כולנו מיוחדים - כולנו צועקיםאז כל אחת ואחד מהם מהלל את עצמו או את עצמה – מפקדת משמרות הזהב זועקת את חשיבותה, מישהו מארגן מסיבה עם קריוקי שישים אותו – כמובן – במרכז, עמיחי מארגן את טקס פרסי עמיחי שהוא עצמו הזוכה בכולם. ילדה זועקת הצילו וגם הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש – 'האיש שנפל לים' צועק הצילו… ומצילים אותם… ומצילים אותם… והם ממשיכים לצעוק הצילו ויש מי שיציל אותם. כולם בעצם צועקים כל הזמן הצילו – הבחינו בי – אני קיימת – אני קיים. כולם צועקים – רוצים שישימו לב שהם מיוחדים ומרוב צעקות כולם נבלעים ונשארים לא מיוחדים. "זה יותר מידי צעקני" – וזוהי כל המהות – לא שמים לב אלינו כשאיננו צועקים, אז צועקים ווצועקים ולא מבחינים בנו בהמולת הצעקות.

מה שאנחנו רואים בהצגה מתחבר בעולם האסוציאציות שלי עם שתי תופעות, האחת מהעולם ה"חברתי" שהשתלט על חיינו והאחרת מחצרות הפסטיבל:

  • הרשת החברתית פתחה לכולנו פתח לצעוק כאוות נפשנו – בצר לנו וכאשר יש לנו במה להתגאות. בשני המקרים מטרת הצעקות היא להפגין שאנחנו קיימים ושכולם מבחינים בנו – שלא הפכנו, חלילה, ל"שקופים". כשרע לנו אנחנו צועקים "הצילו" על גבי הרשת ומתנחמים בלייקים ובהפגנות עידוד והזדהות. כשטוב לנו אנחנו צועקים "הידד לי" על גבי הרשת ומתבשמים בלייקים ובקריאות "כל הכבוד". וכל המרבה בלייקים הרי זה משובח.
  • בחצרות הפסטיבל מתחרים רבים על תשומת ליבנו. אירועי חוצות, מוכרי מיני מזונות, עגלונים עם כרכרות ועוד ועוד, ולכולם יש רמקולים אימתניים שצועקים עבורם כדי שישימו לב אליהם. מה שקורה הוא שבתוך בליל הקולות איננו מבחינים בין העגלון, ההצגה, מעגל המתופפים ומוכרי הקרפ-כנאפה-חומוס-לאבאנה. "זה יותר מידי צעקני" – אילו כולם צעקו מעט פחות חזק, יכול להיות שמישהו היה זוכה בתשומת ליבי, אבל אותי ההמולה מגרשת מהאזור המחריש עד אימה.

ההצגה משעשעת, מעוררת מחשבה ומבלבלת – כל הקטעים מתערבבים בראשי כי "זה יותר מידי צעקני". לוקח לי מספר ימים מטרידים למדי להבין מה חוויתי בהצגה ועד כמה זה מתחבר למציאות חיינו. זוהי החוויה שלי מההצגה כל הכבוד וממה שהיא מייצגת.

כל הכבוד ליוצרים שהצליחו להעביר לי את התחושה המעיקה-חגיגית, שמחה-מבדרת וצעקנית, וגרמו לי לחשוב על זה כל-כך הרבה זמן.

יוצרים משתתפים: עמיחי אלהרר, יעל טל, ענת דרימר, גיא זך, דנה יצחקי.

בימוי: יעל טל
מנהלת מוזיקלית: נעמה רדלר
מעצבת: רוני וילוז'ני
מוזיקאי מבצע: רן גרסון
ע. במאי: נופר עובד
מפיקה: ימית אטיאס

עכו 2015 – קוריולנוס אחר וטוב

הצגות 'טרום' פסטיבל עכו מתקיימות באוירה רגועה, בטרם התחילה תרועת הפסטיבלים. מאידך, ההצגות לא עברו טבילת קהל ראשונית וליוצרים אין עדיין מושג איך תראה ההצגה בנוכחות קהל. הדבר משמעותי במיוחד כאשר מוקצה לקהל תפקיד. בחרנו לראות את ההצגה M.C קוריולנוס במסגרת ה'טרום' מסיבות לוגיסטיות גרידא – זה התאים ללוח הזמנים.

אנחנו יודעים שבעכו הכל צריך להיות אחר – זהו תנאי קבלה – אם ההצגה איננה עומדת בקריטריונים המופשטים של "אחר" – איננה ראויה לפסטיבל, היא "סתם" הצגת תיאטרון, טובה ככל שתהיה – ה"אחר" הוא העיקר.

משפחתנו בהרכב מלא מתגודדת עם קהל ההצגה בכניסה לאבירים ג', מצפה לכניסת קהל, ובינתיים מדברים על הצפוי לנו בפנים. מדובר במחזה של שייקספיר בתַרְגוּם דורי פרנס, קלאסי שבקלאסיים – בדף ההצגה באתר הפסטיבל נכתב 'עיבוד: איתי דורון ושחקני האנסמבל', כלומר – כולם שותפים להפיכת המחזה ל"אחר" – כבר מעורר סקרנות.

image

מניחים לנו להכנס באיחור המקובל בעכו בכלל וב'טרום' בפרט, ואנו מוצאים את עצמנו שוב מתגודדים עם קהל בחשיכה לפני הכניסה לחלל ההצגה. מחלקים לנו עלונים עם הסברים על המעמדות ברומא בתקופת ההתרחשות, אך מפאת החשיכה איננו יודעים מה כתוב בהם – חבל. בינתיים אנחנו נקראים למרוד בקָאיוּס מַרְסְיוּס וכך מתברר לנו שאנחנו פְּלָבֶּאִים – המעמד הפשוט ביותר ברומא. נכנסים אל חלל ההצגה והמרד נמשך, בינתיים נאמן למדי למחזה המקורי, אך אין סיבה לדאוג, ה"אחר" יגיע גם יגיע ובמנות גדושות.

הליהוק תפור להצגה באופן מרתק – השחקנים מעולים בתפקידיהם, ולהפרשי הגובה ביניהם תפקיד משמעותי שמוסיף למילים ולמשחק רובד פרשני נוסף. תוכן ההצגה והרעיונות הם כמו אצל שייקספיר, אבל הרמזים המשחקיים והמילוליים, וכן המוסיקה הנלווית שולחים אותנו לארצנו, מראשית ימיה ועד היום, שנראית שסועה ולוחמנית ממש כמו רומא של אז. ההקבלות עשויות היטב, לפעמים מרומזות ולפעמים יורות את המציאות אל פרצופינו עטופות במשחקי מלחמה תמימים – משחקי ילדים. אחר. ללא ספק אחר.

השליט הוא כמובן גיבור הקרבות, קָאיוּס מַרְסְיוּס, שחזהו מעוטר באותות מלחמה, אפילו כשהחזה חשוף. לשליט יש אמא דואגת שמלהטטת במילים של שייקפיר-פרנס ומוסיפה להן נופך ומשמעויות – אני נפעם. והנה פורצת הדמוקרטיה וגבור הקרבות שלנו נדרש להתחנף אלינו – פְּלָבֶּאִים עלובים – שנבחר בו. ברור לו שהוא הראוי מכולם בזכות עצמו ואיננו מבין איך הדמוקרטיה שבחרה בו – בועטת אותו. העלובים שרוממו אותו זורקים ומשפילים אותו. וגם כאן, כמו קודם, ההקבלה בת ימינו זועקת במלוא עוצמתה.

כל השחקנים מעולים בתפקידיהם. בתחילה כתבתי כאן על מעלליהם של השחקנים באופן פרטני – ומחקתי, שמא האדרת האחד תתפרש כהקטנת האחר.

תפיסת החלל, התלבושות והאביזרים תורמים במידה רבה לחוויה ובעיקר מחזקים את ה"אחר". לטעמי – יש כאן שמץ של הגזמה במשיכה לכיוונים "אחרים", והדבר לפעמים מעיק על הצופה שנאלץ להטות את ראשו לצדדים עד כדי כאבי עורף. אינני יודע אם מטרת הבמאי הייתה לגרום לנו לחוש בחוסר הנוחות היאה לפְּלָבֶּאִים, על כל פנים לי, ולא רק לי, זה ממש מציק. את המתרחש בשולחנות השלטון אני מתקשה מאוד לראות ולכן אני רואה קטעים נבחרים בהקרנה עילית חיה – כמו בהופעות רוק בפארק. כאן, ככל הנראה, דאג הבמאי להמחיש לנו שאנחנו – הנחותים – רואים את המתרחש בצמרת רק דרך התקשורת שמסננת את המציאות ומעצבת אותה על-ידי המצלמה – רעיון יפה מאוד. מאידך, השימוש בהקרנה מעט מוגזם, לפחות לטעמי. המחשת ההדרדרות המוסרית והנהנתנות, באמצעות צילומים ראליסטיים של מועדון חשפנות בסגנון סרטי הגנגסטרים של המאה הקודמת, איננה מייצגת את ימי רומא, ואיננה מייצגת את ימינו – הנהנתנות השלטונית ואובדן המוסר מתבטאים היום בצורות שונות לחלוטין, וגם אז.

ההצגה מעולה. אנחנו רואים אותה במסגרת ההרצה של הטרום-פסטיבל וחווים ללא ספק חוויה עמוקה, משמעותית ומעוררת מחשבה. ההצגה עדיין מתגבשת, כך זה תמיד בפסטיבל. אחרי הפסטיבל, אני מקווה שההצגה תהודק יותר, תנוקה מעט ממנת-היתר של ה"אחר" ותותאם לחלל ידידותי יותר לצופה – גם למעמד הנמוך לא מגיע לצאת מהצגה עם צואר תפוס. אני מצפה לראות את ההצגה שנית לאחר שתתבגר מעט ותצבור נסיון קהל.

אז מה? לראות או לא לראות?

לראות! – ללא ספק! – זוהי חוויה מעולה ומעוררת השראה.

כל הכבוד לכל היוצרים שנטלו חלק במלאכה וכן להנהלה האמנותית של הפסטיבל שהשכילה לקבל לפסטיבל לתיאטרון אחר, עיבוד של מחזה כל-כך קלאסי. זוהי מבחינתי הצגת פתיחה מעולה לפסטיבל.

מאת: ויליאם שייקספיר
תרגום: דורי פרנס
במאי: איתי דורון
עיבוד: איתי דורון ושחקני האנסמבל
תפאורה: שני קאין
תלבושות: רונה משעול
מוסיקה מקורית: ניר טיבור
תאורה: גיא גלילי
עריכת וידאו וסאונד: עומרי רוזנבלום
הפקה: רונן שמי

שחקנים:

ערן בן זאב *** רונן יפרח *** אלון מינץ *** יניב קלדרון *** מיכל רובין *** רונן שמי

אנימיקס 2015 עם שרוליק עבאדי, מישל קישקה, נירמו ואלנבוגן

הפסטיבל הבינלאומי ה-15 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה - אנימיקס 2015 - תל-אביבהשבוע היה מתיש במיוחד, כבר שבת, ובחוץ 36 מעלות בצלזיוס. פסטיבל אנימיקס נפתח לפני ארבעה ימים, כלומר – היום הוא יומו האחרון. כקורא נאמן של הבלוג של מישל קישקה אני נחשף מידי יום ביומו לעוד כמה קריקטורות. אינני מוכן להפסיד, אבל המחשבה על נהיגה מחיפה לתל-אביב בחום הזה מתישה אותי. השנה הייתה מכוננת במיוחד בכל הקשור לחופש הביטוי, והיום מישל קישקה מספר על 'שרלי הבדו – היום שאחרי'. אז נוסעים.

חמש דקות הליכה מחניון הקריה לסינמטק תל-אביב וכל מה שאנחנו רוצים הוא צל. מזנקים אל תוך הסינמטק להשיב את נפשנו בצל הממוזג, אוספים את הכרטיסים, כמה עלוני מידע וגיליון של 'שׂרוּלִיק עבאדי' ומתחילים לשוטט בין הדוכנים. איפה התערוכות? – שם בחוץ, כלומר – תחת השמש הקופחת. נשאיר את התערוכות שבחוץ לשעה מאוחרת יותר.

שלפוחיות של נירמו ואלנבוגןמטיילים בין הדוכנים, עולים לראות את תערוכת הקריקטורות של אורי אורבך שעזב את עולמנו במפתיע לפני חצי שנה, ומפה לשם מזדמנים לדוכן של הספר שלפוחיות – יצירה משותפת של ניר מולד ועמוס אלנבוגן. את הספר הזה אני רוצה לקנות עם הקדשת יוצריו. מאחורי הדוכן יושב עמוס אלנבוגן. אני מציין בפניו שהוא איננו ניר מולד והוא משבח אותי על האבחנה הדקה. "אחרי ההרצאה של מישל קישקה אתה עוד תהיה כאן?" כך אני, "כן, וגם ניר מולד" עונה לי עמוס אלנבוגן. "מצויין, אבוא לקנות את הספר מאוחר יותר – אני רוצה הקדשה עם איור משותף של נירמו ואלנבוגן".

קירות התמונות של שרוליק עבאדי באנימיקס 2015השמש קופחת אך הסקרנות גוברת עליה, ואנחנו יוצאים לראות את התערוכות שבחוץ. חלק ניכר מהציורים כבר מוכר לי הבלוג של מישל קישקה. בינתיים מצטרפת אלינו ליבי ושועטת ישירות אל הכניסה הממוזגת. כעבור מספר דקות התאוששות היא מצטרפת אלינו. בכניסה חזרה אנו רואים ליד דוכן העלונים צרור של שקיות בד מעוטרות בסמל הפסטיבל. "כמה זה עולה" – "זה לא למכירה, אתה יכול לקחת". במחיר כזה אני לוקח אחד לי ואחד לחברתי שתחיה, שעדיין משוטטת בין קירות התמונות שבחוץ.

אני שב לשאול את עמוס אלנבוגן איך מציירים בשניים. זוהי שאלה שהוא שמע לא פעם. הוא מספר לי על התהליך ופותח ב"קודם כל צריך להיות מסוגל לוותר על האגו" ובכך עונה לי על השאלה העיקרית שרציתי לשאול.

נכנסים לאולם לשמוע את סיפורי "יקיר הפסטיבל" – מישל קישקה – על שרלי הבדו, לפני הטבח ואחריו, וכן על השפעת הטבח על עולם העיתונות הסטירית. הרצאה מרתקת שפותחת בהסבר על חופש הביטוי ועל כך שכאן בארץ איננו נהנים ממנו כמו בצרפת ובעולם החופשי יותר מאיתנו. היכרות עם ההיסטוריה של העיתונות הסטירית שבה הקריקטורה משמשת כמאמר מערכת שלם מתומצת לתוך תמונה אחת שמביעה דעה חופשית. הרבה דוגמאות משם ומכאן, ויש לי הרגשה שצריך לשמוע את ההרצאה יותר מפעם אחת כדי לקלוט את כל הנאמר, ויותר מכך להבחין בסבטקסט המתחבא מאחורי המילים המצויירות. אני מקווה שההרצאה תועלה לרשת כך שנוכל כולנו לראות ולשמוע אותה בכל עת.

הגרפיקאים ששרדו את הטבח בשרלי הבדו הוכיחו אומץ ונחישות והמשיכו לפרסם קריקטורות נשכניות מייד לאחר הטבח. כשחושבים על מקצועות מסוכנים, איננו מעלים בדעתנו אומנים יוצרים. שוטרים, כבאים ודומיהם – אלה הם עיסוקים מסוכנים, אבל אמנים?! משהו כנראה השתבש בעולמנו. ובכל-זאת, אמני שרלי הבדו ממשיכים בשלהם. מישל קישקה מספר לנו שהוא עצמו איננו מעז להציג בארץ קריקטורות שהיה רוצה להציג. הקריקטורה שצייר לעיתון 'שרוליק עבאדי' שונה במעט מזו שהתכוון להציג, הוא ריכך אותה פעמיים, באחת החליף את ה"נשק" שבידי ביבי ובשניה הוסיף ל"נשק" תוית שמרמזת שאיננו ממש קטלני.

העיתון 'שרוליק עבאדי' הוא מחוות איגוד הקריקטוריסטים הישראלים למגזין שרלי הבדו. השם ממש קוסם לי, הוא גם מזכיר בצלילו את שרלי הבדו וגם משתמש בשם דמות הצבר האולטימטיבי של דוש – 'שרוליק'. בעיתון, שעיצבו יובל כספי ונמרוד רשף [יו"ר אק"י], והדפיסו בעזרת המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון, משתתפים: אבי כץ, אורי פינק, אייל אילת, אילנה זפרן, ארז צדוק, ארנון אבני, ארקדי ציקון, בוריס ארנבורג, בוריס דיקרמן, גיא חרל"פ, גיא מורד, ג'קי ירחי, דובי קייך, דודי שמאי, ולדיק סנדלר, זאב אנגלמאייר, טל אביב, יובל כספי, יובל רוביצ’ק, יונתן וקסמן, יותם פישביין, יעקב קירשן, ליאב צברי, מושיק לין, מישל קישקה, מיכאל נצר, נירמו ואלנבוגן, ניסים חזקיהו, נמרוד רשף, סרגי סיצ'נקו, עופר זנזורי, רועי פרידלר, שי צ’רקה ושלמה כהן.

שלפוחיות עם הקדשה אישית מנירמו ואלנבוגןאחרי ההרצאה יוצאים חזרה לתפוס את נירמו ואלנבוגן רגע לפני "החלפת משמרות" ביניהם, ואני זוכה בהקדשה משותפת משניהם. עכשיו, כשהספר כבר בתוך שקית הפסטיבל, אני רגוע ומוכן לשוב הביתה.

ביציאה עוצרים לראות פעם נוספת את התערוכות. השמש כבר איננה יוקדת וקל יותר לראות את הקריקטורות מבלי למצמץ בין אגלי הזעה, ובכל מבט מתגלה עוד אמירה סמויה או רמז שהתפספס בצפיה ראשונה. כשמאמר ארוך מתומצת לתוך תמונה אחת שצריכה להגיד הכל, אסור לפספס אף "מילה" ולכן כדאי לשוב אל אותה קריקטורה מספר פעמים.

להתראות בפסטיבל הבינלאומי ה-16 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה – 2016

מקודשת, מקודשת, מקודשת

מאת: ליבי רן

השתתפתי במיצג "בקרוב אצלך – הוראות שימוש" של הילה ורדי ויאיר ורדי

בפסטיבל "תלוי במקום".

בקרוב אצלך - הוראות שימוש בפייסבוק

אתמול התעוררתי מוקדם. הייתי צריכה לסדר את השיער, שיעמוד בפרץ האורחות והאורחים, בהסתערות הזאת של השמחה. כל כלה עושה את זה ביום חתונתה. זה ניג'וס. אני מגיעה למרגלות בית הכנסת הגדול באלנבי, ומרחוק כבר רואה אנשים לבושים בהידור, נשים לבושות באלגנטיות. זו לא החבורה שאליה אני משתייכת. בבית הכנסת מתקיימת חתונה אמיתית. מה זה אמיתית? זה אותו הטקס. גם אני אשתתף בו, קצת יותר מאוחר, ברחוב הסמוך. מטבע הדברים, כמו בכל אירוע מהסוג הזה, התבצעו הכנות הרבה זמן לפני שהגענו אנחנו – החתנים והכלות המיועדות/ים. ההתרגשות מפנה את מקומה לפחד. יצר ההשוואה פועל במלוא כוחו: כולן/ם כאן יותר יפות/ים ממני. חלקן/ם הגדול גם יותר צעירות/ים. אני סחורה איומה. מתלבשת מאחורי פרגוד מתחת למדרגות בית הכנסת. מארגנת החתונה ה'אמיתית', שמעשנת מעליי, קוראת לי להצניע את הפרגוד. זה לא הולם. גברת, אני בחזייה עכשיו. תניחי לי. אין לי איפה להתלבש. הכלות מתאפרות על הספסלים שמול בית הקפה "פורט סעיד". דואגים לנו, מפנקים אותנו ושומרים עלינו. אני מרגישה הרבה יותר טוב.

אני שונאת שזרים נוגעים בי. אין לי מושג למה הצבתי את עצמי בסכנה הפוטנציאלית הזאת. כלה צעירה ויפהפייה מימיני, חתן צעיר ויפהפה משמאלי, ואני באמצע – בלבוש מאוד לא קונבנציונלי ולא מובהק: מכנסיים וז'קט בהירים, חולצה ורודה נשית. יש לי גם כובע וגם הינומה, כי אני יכולה להיות החתן או הכלה, והבחירה היא של מי שמתחתן/ת איתי. מתחילה תנועת קהל. שאלות צפויות כמו: "מה זה?", "מה האג'נדה שלכם?", "זאת מחאה?", "זה קשור לשוויון זכויות בנישואים?" – אני מפנה את השואל/ת לקרוא מה מונח על השולחן ולמרגלותיו. שולחן הפרופיל שלי מכיל מידע מתוך השאלונים שמילאתי לקראת המיצג, מצדדיו – כוסות עטופות לשבירה, טבעות וכתובות עם נוסח אחיד לעריכת טקס חתונה יהודי כהלכתו. אשה אחת, שאני מציעה לה לקרוא, טוענת שהשאירה את המשקפיים בבית. אני מכירה את הטיפוס מעבודתי בשירות לקוחות. היא רוצה שיעשו הכל בשבילה, ובסוף היא גם לא תקנה כלום. אני בוחרת לא לענות לה, והיא מטיחה בי "תודה רבה על העזרה שלך, את באמת מאוד נחמדה". אני נזרקת לרגע לשירות הלקוחות, מוטחת בעוצמה לתוך המציאות, שבה כולנו חייבות למישהו משהו, כי אלה צרכנים פוטנציאליים. אבל מה הסחורה? אני הסחורה? הרי לא תוכלו להתחתן איתי וללכת איתי הביתה. הכוסות והטבעות נצברות, המשמרת מסתיימת רק בעוד כמה שעות. אז מה נמכר כאן?

חברתי, שרון ב', מגיעה – כפי שהבטיחה. היא מעניקה לי מתנת חתונה: בקבוק מים קרים ובננה. היא יודעת שאני עומדת בשמש בבגדים חמים, ויודעת גם שאני אוהבת בננות. זאת מתנה מושלמת. היא רוצה לקדש אותי, ומעלה את האופציה שאקדש אותה חזרה מאוחר יותר. אנחנו מבקשות מיובל מסקין, שנקלע לאזורנו שלא באשמתו, לתעד אותנו במצלמתה האימתנית של שרון. הוא לא מתחייב על איכות הצילומים. הטקס הלא ארוך כבר מעייף אותה. היא רוצה כבר לשבור את הכוס, וברגע שבו היא עושה את זה, היא פונה אליי, וצועקת בחיוך: "עכשיו, אשה, תכיני לי סנדוויץ'!" – כך החלו נישואיי הראשונים. שתינו לא מאמינות במוסד הזה, והיא הגחיכה אותו במקום שבו רציתי להיות כנה, אמיתית ונרגשת. ידעתי למה אני נכנסת, ותפקידי הוא לשתף פעולה, לא משנה מה קורה. אנחנו מצלמות סלפי, מנהג שנולד לאחרונה וגלש גם לחתונות 'אמיתיות'. הידיעה חייבת להגיע לכולן/ם, ועכשיו – דרך האינסטגרם לפייסבוק – ואני נשואה. מחפשת בפרופיל איפה להחליף את הסטטוס שלי לנשואה, ומוצאת ב'אירועי-חיים' את ציון הדרך 'התחתנה', עם איקון של לב. אני מכניסה את התאריך, וזהו. הלייקים מתחילים לזרום. כל האירוע הזה חיצוני לגמרי. הטקס נשאר טקס, והוא מקבל תוקף באמצעות עדים נעדרים.

שרון ב' נשארת בסביבה, כששרון ג' מגיעה. אני מציגה אותן זו לזו, ומראה לשרון ג' את הטבעת שלי. שרון ג' ואני חברות כבר זמן ארוך, והיינו גם 'מאורסות' זו לזו בפייסבוק. המשכנו עם זה, כל זמן שבו זה הצחיק אותנו. שרון ג' באה בשמלה לבנה, והיא מוכנה לטקס מרגש, עם כוונה ואהבה, ואני עדיין חצי מבודחת ומאוד מבולבלת. כוסות נשברות לאורך כל הרחוב שלנו, מחיאות כפיים וקריאות 'מקודשת', והחום של הצהריים, שמכה ללא רחם. אנחנו מחכות לחברה משותפת, שרוצה להיות עדה. כשהיא מגיעה, מתחיל הטקס השני. מכיוון שעכשיו אני מנהלת את הטקס, אני משקיעה בעיקר בקריאה ברורה ובשמירה על כללי הטקס, ואני לא לגמרי שם. זה קשה, כי שרון ג' מסתכלת עליי מבעד להינומה בעיניים אוהבות, ואני מחזירה לה מבטים לפרקים, משתדלת לא להתבלבל. כשהטקס מנוהל על ידי החתן עצמו, קשה לבחור צד. קצת כמו לשחק בהצגה שאותה ביימתי – דבר שגם שרון ג' וגם אני כבר התנסינו בו. הרצון שהכל יהיה מושלם יוצר חבלה באותנטיות של הרגע. אני שוברת את הכוס, ומנשקת את הכלה. אני שומעת את הקהל מריע, ומגלה שאנחנו מתועדות מכל עבר, וגם בוידאו. אני מרגישה שאני רוצה להיות שם, אבל אנחנו חייבות גם סלפי, ושרון ג' צריכה ללכת עוד מעט, וחם. יא אללה, כמה חם. תירוש חם, אגב, זה טעם נרכש. אני שמחה שהתעקשתי על יין לא אלכוהולי.

שרון ג' הולכת, וחבר טוב של שרון ב' מגיע עם בן זוגו. רון מבקש להיות הכלה, ומבקש גם שלא אשבור כוס, כי הוא רוצה לשמור על איכות הסביבה. אנחנו מחליטים לשבור את שתי הכוסות שכבר נמצאות לרגליי משתי החתונות הקודמות. הוא בהינומה, אני עם כובע, והטקס מתחיל. הכל מצחיק אותי. כללי הטקס נשמרים, ואני שוב לא שם. הכוסות ששנינו מועכים כבר שבורות. אני שואלת אותו אם יש לו משהו להצהיר, והוא מסתכל לי בעיניים, ומכריז בפשטות: "אני אוהב אותך!". אני נאלמת דום. לא ציפיתי להצהרה כזאת, בטח לא בקלילות שבה היא נאמרה, מן הפה ולחוץ. זאת האמיתות של כל הטקס הזה, כמה קל לבצע אותו, כמה כובד ראש מושקע באקט ה'אמיתי' וכמה הוא מחייב כלפי המשפחה וכלפי המדינה והממסד הרבני, ואז בא בחור גיי בהינומה, שלא מכיר אותי, ומצהיר באותה צורה על אהבתו. אחרי רגע של בהלה, אני מחליטה לשחק את המשחק שלו עד הסוף. אני מכריזה שגם אני אוהבת אותו (מה שנכון לגמרי באותו רגע – הוא היה אמיץ ושיתף פעולה, הוא שמר על העקרונות החשובים לו, והוא רואה את הטקס הזה בדיוק כמוני). סלפי שבו אני יוצאת מכוערת במיוחד, והוא נושך ורד שמונח על התפאורה היפה שלי – ואני נשואה בשלישית. אני מחבקת אותו ואת בן הזוג שלו, ששימש כעד. אני נפרדת משרון ב', שמזכירה לי את הסנדוויץ' שאני חייבת לה, ומחליטה לצאת להפסקה.

המשפחה שלי מגיעה. אמא, אבא ואחי מתרשמים מהתפאורה, מהלבוש שלי, דואגים לכמות המים ששתיתי וסוקרים את הפרופיל על שולחני ואת הטבעות שעל ידי. שתי הכלות לימיני לא מפסיקות להתחתן. שתיהן יפות, לובשות שמלות קלאסיות למדי ומחייכות לקהל. אני לא יודעת לחייך. אני נראית נורא כשאני מחייכת, במיוחד בתמונות. כל מי שמבקש/ת ממני תמונה, מקבל/ת מעטה של קשיחות. אני בדמות. הבטחתי לנסות לא להיות בדמות. אני מתביישת להיות אני בסיטואציה כזאת. אולי בעצם זאת אני? אולי הקשיחות הזאת היא מה שאני באמת? אני הולכת לאכול. כשאני חוזרת, מדווחת לי המשפחה שלי, שמישהו בחולצה כחולה רצה להתחתן איתי דווקא כשהלכתי. "הוא קרא את הפרופיל שלי, אבל אם הוא היה רואה אותי הוא היה מוותר", אני אומרת. "הוא דווקא ראה אותך, אבל הלכת" – הם עונים.

ד"ר דפנה בן שאול, מרצה לתיאטרון באוניברסיטת ת"א ובביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים, מגיעה לצפות במיצג. אני לא שמה לב, כי אני עסוקה במשפחה, ואז פתאום היא מתחילה למלא כתובה בשולחן שלי. אני שמחה, ומיד נכנסת לי מחשבה לראש: 'היא מתחתנת עם עוד א/נשים. היא צוברת חוויות'. אני מקדשת אותה, מסתכלת לה בעיניים, ופתאום מציפה אותי כוונה אמיתית. אני מתרגשת ומתבלבלת. כשאני אומרת בעל פה "אם אשכחך ירושלים" וגו', פתאום מתבלבלות לי המילים, ואני מאטה ומתרכזת. שבירת הכוס הזאת נעשית כבר במלוא עוצמת הכוונה. אני מחבקת אותה, ומרגישה פתאום משהו. אני מרגישה אנושית. מאוחר יותר, בשיחת הסיכום, הילה (ורדי, היוצרת של המיצג יחד עם אחיה, יאיר ורדי) מספרת לי שדפנה בחרה אותי מכולן/ם, ושהיא אמרה אחר כך, שהיא עשתה את הבחירה הנכונה: היא התרגשה באמת. ההדדיות הזאת מציפה אותי. פתאום אני רוצה עוד. מסורת זאת מסורת, ואנחנו מצטלמות יחד. זו התמונה שהכי הרשימה את סביבת הפייסבוק שלי, אבל לי זה באמת לא אכפת.

מגורשת, מגורשת, מגורשתהזמן עובר. המשפחה שלי מתבשלת בחום. מיכל מגיעה הישר מהמיצג שבו היא השתתפה, באותו פסטיבל. במיצג שלה, היא אמרה בקול רם את כל מה שהיא חושבת. זה מאוד דומה לאופי שלה ממילא, היא ישירה מאוד, חדה והחלטית. היא באה לביזנס. היא תתחתן איתי, אם נוכל מיד לאחר מכן לקיים טקס גירושים. אני נעתרת. היא בוחרת לקדש אותי, כי היא לא רוצה להתקדש יותר אף פעם. מיכל היא גרושה טרייה, ויש לה הרבה ביקורת על מוסד הנישואין. בדיוק אחרי שכבר הצלחתי להתרכך קצת, הגעתי לתכלס. Wham bam, thank you ma'am. היא מקדשת אותי תוך התלוננות על אורך הטקס. אני מנסה להסתכל לה בעיניים, אבל היא חדורת רוח קרב. היא שוברת את הכוס, ואני מרגישה שאני באמת רוצה להתגרש. אנחנו מצטלמות עם הטבעות, שתינו זועפות. משהו מסתיר חלק מהעדשה. חתונת בזק לשם גירושים. טקס הגירושים הוא קצר ואידיוטי. הוא כרוך בהנחת הכתובה מתחת לבית השחי, צעידה מדודה, הסתובבות והעברת הכתובה לצד שלישי. המשפט "הרי את מותרת לכל אדם" הוא משפט מזעזע. מיכל מוסיפה: "ורק לא לי". "נו, אז איזה טקס יותר משפיל? נישואין או גירושין?" היא מקשה. אני באמת מתקשה לענות. יש משהו משפיל בכל אחד מהטקסים. יש משהו משפיל בלענות על השאלה הזאת. יש משהו משפיל בכל המעמד הזה. מיכל מראה לי את הצד השני: זה שבחר בטקס כהלכתו, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות. המשפחה שלי עוזבת, לא לפני שההורים שלי אומרים לי: "את חושבת שחתונות אמיתיות זה פחות בלבול מוח? את טועה".

במהלך כל היום הזה, נשמעות הרבה ביקורות כלפינו. זה מתחיל במיקום הפרגוד להחלפת בגדים, שהפריע למארגנת החתונה בתוך בית הכנסת, ממשיך בדרישה לענות 'על מה זה', 'מה זה', ומגיע גם לקיצוניות של איש שמפריע באמצע טקס חתונה כדי לשאול את החתן אם הוא שותה נפט בבוקר במקום קפה. זה לא קרה לי, זה קרה לגבר שנשא את הכלה לידי. אני רוצה לענות לו, שהוא מקנא. הוא מקנא בגבר הזה, שבא באומץ והחליט לקדש כלה יפה באמצע יום קיצי, ככה סתם, בספונטניות. אתה מקנא, כי אתה לא יכול לקחת את הטקס הזה בקלילות שהוא לוקח אותו. אבל אני לא אומרת. זה לא ממקומי, ודעתי אינה חשובה כאן. גם ככה הוא הורס להם את הרגע.

החתן משמאלי, בחור חתיך וצעיר, עומד בסבלנות בעמדה הכי רחוקה מהרחוב. הוא עונה על שאלות בסבלנות, מצטלם ומחכה. נראה לי שהוא ואני מחכים הכי הרבה. הוא עושה את זה יותר באורך רוח, אם כי לזכותי ייאמר, שאני עושה את זה על עקבים. שנינו לובשים ז'קטים בחום הבלתי נסבל. בשלב מסויים, שתי נשים הולכות עליו מכות. זה בצחוק, והן מתחתנות איתו זו אחר זו, אבל אני מרגישה כאן צדק פואטי. אחת מהן, דעתנית ואסרטיבית, חוסמת בגופה את הכתובות, ומתחילה למלא את שלה. "זה היה שווה את כל ההמתנה הזאת", אני אומרת לו. הוא צוחק. כל הזמן הזה, ההשוואה החולנית שלי (זו שעליה הצהרתי גם בפרופיל הגלוי שלי, על השולחן שלידי) עובדת במלוא המרץ. אני שמחה באמת ומוחאת כפיים בכל פעם שבה נשמעת כוס נשברת. אני שמחה יותר מששמחתי בשמחותיי שלי.

imageהשעתיים וחצי האחרונות שלי במיצג יבשות לחלוטין. מלבד גבר אחד, שמנהל איתי שיחה מעניינת ומצהיר שהוא רוצה להתחתן איתי, אבל אשתו לא מרשה לו, אין שם כלום. אני מציצה בכוסות השבורות הנערמות בכל העמדות. רואה ארבע עשרה טבעות על אצבעותיה של הכלה שלצדי. בשעה האחרונה מחלחלת בי ההבנה, שהכמות הזאת לא משקפת כלום. שמספיק/ה רק אחת/ד. אין צורך בכל השפע הזה. בסופו של דבר, כל ההמתנה הזאת, וההשוואה להספק של כל היתר, מטילה עליי צל של הרהורים לא נעימים. באופן אירוני, הצל המיוחל אכן נופל עלינו, ופחות חם ויותר נוח. אני מרגישה מבוגרת. אני מרגישה בודדה. בשיחת הסיכום אני מגלה, שכלה מהצד השני של המיצג ראתה אותי מתחתנת עם 'המון אנשים', והניחה שלא היה לי רגע דל. הרי הכל בעיני המתבונן/ת.

עם מה אני יוצאת מכל זה? אני לא יודעת. עם בלבול גדול, בעיקר. עם ההבנה, שהבחירות שלי יכולות לעמוד בדרכי. עם ההכרה, שהרצון לזרז את העניינים ולקפוץ לסוף הסיפור (במקרה הזה – חתונה. איזה סוף ואיזה נעליים) תביא בסוף לגירושים. לא יצאתי מאמינה גדולה (או בכלל) במוסד הנישואין. עכשיו אני מרגישה משוגעת ואמיצה, כמו כל מי שהציבו את עצמן/ם במשך שבע שעות ברחוב, כאובייקטים מרצים ובלתי מתנגדים. הרגליים כבר לא כואבות. עכשיו זה הלב, שכואב. גם זה יעבור. בקרוב אצלך.

מצגת שקופיות של מקודשת, מקודשת, מקודשת

אשכבה שניה ושלישית בפסטיבל חנוך לוין 2013

בשבוע שעבר ראיתי את אשכבה והיום אני נוסע ברכבת לתל אביב לראות שתי אשכבות נוספות. קורא פעם נוספת את הטקסט ומכין את עצמי לכל מיני הפתעות. בדרך כלל אני אוהב לקלף מעלי את כל ההגנות ולהגיע לתיאטרון בעצבים חשופים. הפעם אני עוטה על עצמי קונכיית הגנה – משתדל לנקות את הראש ככל האפשר במטרה להיות פנוי לקלוט גישות שונות לדבר מוּכר ואהוב בלי לנסות להשוות. בכל זאת, כשאשתי שתחייה שואלת אותי בטלפון למה אני מצפה, אני אומר שאני מקווה שחנוך לוין לא יתהפך בקברו כל הדרך עד חיפה.

Cultura INVEADFליבי ואני נכנסים להקרנה של ההפקה ממקסיקו סיטי. אני מנסה כמיטב יכולתי להסיט כל רסיס של ציניות ולפתוח את הראש, אלא שמה שנראה על המסך איננו מקל עלי. הבמאי אנריק סינגר הפך את אשכבה לגרוטסקה מוקצנת שמוחקת כל רגש על ידי העצמת הרגשות כמקובל בטלנובלות דרום אמריקאיות. כל הדמויות צעקניות והמשחק "גדול" עד אֵימה. ואם לא די בכך, יש לנו רקע של כינורות שמנסים להדגיש את הרגש למי שלא קלט מתי בוכים ומתי שמחים. הכרובים עולים על סולם עם כנפיים ענקיות ותנועתם מוזרה משהו, הזקנה בחלום צווחת ככרוכיה ומזכירה לי את תמונת הסיוט בכנר על הגג והתנהגות החובש מזכירה לי את בּאבּא-בּוּבָּה. נקודת האור היחידה היא העגלון שמצליח לשמור על איפוק מְרַגֵּשׁ קמעה.

ההצגה המוקרנת נמשכת ונמשכת ואני רוצה להִמלט. סוף סוף זה מסתיים ואני מגלה שההצגה לא הייתה כל כך ארוכה, רק מייגעת ובעיקר מביכה. לבי מסכמת את החוויה במילותיו של ניסים אלוני איך לומר – לא, ואני חש שחנוך לוין פילס דרכו עד נהריה.

בכל זאת היה שווה לראות שיכולה להיות גם פרשנות בימתית מאוד שונה לאותו מחזה. מפרסומים, כתבות וסרטונים על ההפקה המקסיקנית אני לומד שהם מאוד גאים במה שעשו, וכן שהם מייחסים את המחזה קודם כל לצ’כוב, אולי משום ששמו מוּכר במחוזותיהם יותר משמו של חנוך לוין.

יש לנו למעלה ממחצית השעה להתאושש לקראת ההפקה מלובליאנה. אנחנו פוגשים אנשים בדרכם לאותה הצגה. מסתבר שחלקם קראו את מה שכתבתי ברשימתי הקודמת ובאו גם כן להשוות. אינני מוכן לקחת על עצמי כל מחוייבות לחוויותיהם, לכל אדם נתונה הזכות להנות או לסבול כאוות נפשו.

נכנסים לאולם קאמרי 4. אני אוהב אולם זה – הוא מזכיר לי את אולמות הפרינג' החביבים עלי – הבמה במפלס הרצפה והכל קרוב. הבמה ערוכה והשחקנים כבר נמצאים במקומותיהם בזמן שהקהל נכנס. על הבמה שני שולחנות מאורכים ומעליהם שמונה מנורות. ביניהם דרגש שישמש כמושב העגלון ולפניהם שלושה כסאות. הדמויות שיושבות על הספסלים שמאחורי השולחן ומתבוננות בנו, מעוצבות בצורה מעניינת. שום דבר איננו מזכיר את ההפקה של הקאמרי עם התפאורה והתלבושות של רקפת לוי. הלבוש שונה ומעניין – הזונות נראות כצפוי, הכרובים לבושים בשחור וחובשים מגבעות, החובש לבן וכן האם שלבושה מזכיר שמלת כלולות.

EN-KNAP Productions

האולם מלא במבקרי התיאטרון ובאנשי תיאטרון, חלקם ממשתתפי ההפקה המקורית. האורות כבים ואל הבמה עולה הזקן. דמות שונה מאוד מזו שהציג בפנינו יוסף כרמון, ובכל זאת שְׁלֵמָה, מרתקת, מרגשת ומצחיקה במינון ובמקומות הנכונים. אני מצליח למחוק מהראש את דמותו של יוסף כרמון ולקבל את הדמות של השחקן הסלובני המעולה. מאוחר יותר אגלה שלאחרים היה הדבר קשה – הם לא הפסיקו להשוות, השוואה שלטעמי איננה במקומה ואיננה תורמת לחוויה. גם הזקנה שונה מאוד מזו שבהפקת הקאמרי וגם היא טובה מאוד.

גישת הבימוי רחוקה מאוד מזו של חנוך לוין. מי ששבוי בתפיסת הבמה של ההפקה המוּכרת, יתקשה לעכל את הפרשנות של הבמאי מטיאס זופנצ'יץ'. אני מאוד אוהב את מה שאני רואה. יש כאן הפרדה בין הדמויות הטראגיות שסוחטות מאיתנו תגובה רגשית לבין אלה שמספקות רקע אנושי אדיש ומתנכר ואינן מניחות לסבלם של האחרים לגעת בהן. הזקן, הזקנה, האם והעגלון מרגשים מאוד – כל אחת ואחד בזמן שמוקצה רק לכאבם האישי. החובש, כנגדם, אדיש. הוא עוטף את עצמו במעטה הגנה למנוע כל אפשרות להניח לסבל של הבאים אליו לגעת בו. רק כאשר הזקן אומר לו שאף פעם לא יוצא לנו משהו מהלב, נשבר מעטה האדישות והוא מתפרץ – בימוי ומשחק שונים מאוד וקולעים מאוד. לפחות לטעמי.

לפני כל תמונה של נסיעה בעגלה נשבר הרצף באמצעות קטע מחול מעניין שמנסה לומר לנו "יהיה איתכם אשר יהיה, כאן החיים נמשכים". הכוראוגרפיה של ישטוק קובץ' בהחלט מעניינת אך הקטע מעט ארוך לטעמי ונראה כאילו הודבק אל ההצגה בתפרים גסים.

האֵם שונה מאוד מזו "שלנו" – היא איננה נחפזת – אולי כבר יודעת שהילד מת, ובכל זאת מבקשת מהחובש "רק עשה שיחיה" ואולי אפילו מאמינה שבכוחו של החובש להחיות את בנה המת. השלווה שלה קורעת לב בעיקר כאשר היא קובעת שעמדה בפרשת דרכים והחליטה לא לבכות. בהפקה המקסיקנית, אגב, האם מחליטה… ומייד פורצת בבכי תמרורים קולני להחריד.

EN-KNAP Productionsהמונולוג של העגלון מעניין. בחלקו הראשון הוא מדבר אל בובת סוס קטנה, ולקראת הסוף הוא קם ופונה אלינו. גם כאן הכל שונה מהבימוי של חנוך לוין ובכל זאת נראה לי קולע למדי. במחשבה לאחור, אני נזכר שהתחלתי להתרגש עוד בטרם התחיל המונולוג שלו, כך שיכול להיות שלא הוא שריגש אותי אלא דווקא הזיכרון מההפקה המקורית. בכל זאת אינני מגיע אל ההצגה כטאבולה ראסה. אין ספק שמבחינתי הייתה ההפקה הסלובנית חוויה מתקנת ביחס לגרוטסקה שקדמה לה. מספר פעמים במהלך ההצגה הרגשתי צורך למחוא כפיים לשחקנים ובעיקר לבמאי שהשכיל להציג לנו משהו שונה לחלוטין עם פרשנות מעניינת.

ביציאה מההצגה, בעודי מצומרר מהתרגשות, אנחנו ניגשים להודות לנעם סמל על החוויות שמעניק לנו הפסטיבל, ואז אני מתחיל לשמוע גם את קולות המאוכזבים – אלה שמבחינתם כל סטיה מהבימוי המקורי היא בחזקת חילול הקודש. גם בעיני ההצגה המקורית עולה על זו של לובליאנה, אך זה איננו מפחית כהוא זה מהחוויה שלי מההפקה הסלובנית.

באכסדרת התיאטרון אני רואה את רשימת האירועים שמציע הפסטיבל. הייתי שמח לצפות בכל ההצגות אך אינני יכול להתפנות לכך. מבחינתי הפסטיבל של השנה הסתיים. פַּרְנָסֵי התיאטרון הגדירו את הפסטיבל כ"ראשון" ואני מצפה להגיע אל השני ולאלה שאחריו.

EN-KNAP Productions

למחרת בבוקר אני מתעורר מחלום עם גספצ'ו דה בלו… זַנְיוֹגַבּגָבּוּבּוּנֵעַ ולמה אני לא יכולה להעיר אותו? סוס שלועס שחת בקשב רב, תינוקת בהירת שיער וערבה בוכיה עטורה בשלכת ורודה ועלי זהב… ועולם גדול, ומרהיב ואני לא ידעתי. הכל מההצגה המופלאה בבימוי חנוך לוין. ופתאום עולים פניה של הזקנה והם זוהרים, ואני קולט שאלה פני הזקנה מלובליאנה, וברקע קולה של יעל צבי שמעטר את החלום שלי במנגינה שאינני מצליח לשחזר. והעולם ממשיך כמנהגו עם קולות התנים, הצפרדעים והצרצרים ואין ספק שההפקה של הקאמרי עולה על האחרות.

אני תוהה מה הייתה החוויה שלי אילו ראיתי את ההצגות בסדר אחר ואין לי תשובה. אני חושב על אלה שראו את האשכבה שלנו אינספור פעמים וממש כועסים על ההפקה הסלובנית, ועולה בראשי ההשוואה לאותם חרדים שאינם מוכנים לשמוע את נשות הכותל אומרות את הטקסט "שלהם" בבימוי שונה ממנהגם. ואני מתעורר וקם ליום עבודה ומעבר לחלוני צווח עורב שהעולם ממשיך לחיות.

חוויה אדירה.

בדרך לעבודה אני רואה לצד הרחוב נערה ובידיה תינוק, מנסה למחוק את התמונה והיא שבה אלי במהלך היום בצורות שונות. תם ונשלם – די, צריך לנקות את הראש.

תוכנית פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי 2013

שמות יוצרי ההצגה נראים כאילו נלקחו מתוך מחזה של חנוך לוין… ואולי להיפך

פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי 2013

תוכנית פסטיבל חנוך לוין הבינלאומיפסטיבל הצגות חנוך לוין הבינלאומי הראשון מתקיים בימים אלה בתיאטרון הקאמרי של תל אביב. הקביעה שזה הפסטיבל הראשון מכילה הבטחה לכך שיהיו נוספים. מזה למעלה משלוש עשרה שנים חנוך לוין נח על משכבו ואילו הצגותיו, שהמוות נוכח בלא מעט מהן, ממשיכות לרוץ על במות הארץ והעולם. זהו פסטיבל בינלאומי שמעניק לנו הזדמנות לחווֹת מחזות שאנו כבר מכירים בתרגום לשפות, לתרבויות ולגישות בימוי שונות. מסקרן. לפני שנתיים ראינו בקאמרי את יסורי איוב בצרפתית, והחוויה הייתה שונה לחלוטין מכל דבר של חנוך לוין שהכרנו עד לאותו רגע. המבחר בפסטיבל עשיר ומבלבל, ומספר הגיחות לתל-אביב שאני יכול להרשות לעצמי מוגבל. יש הצגות מהארץ ומהעולם. אני מחליט להתמקד בגישות בימוי שונות להצגה אשכבה שראיתי בקאמרי לפני כשלושה חודשים.

הבוקר ראיתי בפייסבוק של הקאמרי תמונות ממסיבת יומולדת שמונים של יוסף כרמון. המסיבה חתמה את הצגת אמש של אשכבה. פתאום מתחברים לי מספר אירועים. לא מזמן ראיתי את ניקו ניתאי חוגג יומולדת שמונים עם ההצגה במערכה האחרונה שכתב על פי מחזות צ'כוב, בשבוע שעבר ראיתי את אלברט כהן חוגג יומולדת שמונים ואחת עם ההצגה האנשים הקטנים של צ'כוב, ואמש חגגו ליוסף כרמון יומולדת שמונים עם אשכבה של חנוך לוין – הצגה שנשענת על שלושה מסיפורי צ'כוב. שוב עולה במוחי המחשבה שהגיע הזמן לשוב ולהתעמק ביצירות צ'כוב – מתחבא שם כנראה אוצר שעדיין לא חדר להכרתי.

את אשכבה בבימוי חנוך לוין עם התפאורה והתלבושות של רקפת לוי אני כבר מכיר, הגיע הזמן להיחשף לגישות נוספות של אלה שמכירים את יצירות חנוך לוין כ"תרבות זרה". אני מניח שהחוויה צריכה להיות דומה לזו של בריטי שרואה עיבוד עברי למחזות שייקספיר או של רוסי שרואה צ'כוב בשפה שאיננו מבין. קודם כל אראה אותה הצגה שנית כאשר אני כבר יודע למה לצפות, מנסיון – החוויה תהיה שונה. בגיחה הבאה, בכוונתי לראות הקרנה של סרט על ההצגה אשכבה בהשראת הפולקלור המקסיקני בספרדית, ומייד אחריה הפקה של התיאטרון העירוני לובליאנה מסלובניה שמשלבת מחול מקאברי עם בובות.

היום אני רואה את ההצגה שכבר ראיתי. לפני ההצגה קראתי את המחזה יותר מפעם אחת, הטקסטים טריים בראשי, אני זוכר באופן כללי את ההצגה וגם שבתי לקרוא את מה שכתבתי בעקבות הפעם הקודמת.

אקורדיונים ומזוודות

לפני ההצגה יש לנו סיור מודרך מאחורי הקלעים של התיאטרון. השחקנית אילנה באואר מובילה אותנו בנבכי האיזורים המוצנעים של התיאטרון ובין לבין מעשירה אותנו בסיפורים על ההיסטוריה של הקאמרי ועל יצירתו של חנוך לוין מאז ימי מלכת אמבטיה ועד היום. ממרום גילי המופלג, הסיפורים מוכרים לי היטב. כשבנו לתיאטרון הקאמרי משכן חדש בדיזנגוף פינת פרישמן, שיחקתי בערימות החול של אתר הבניה, ולאחר שהוקם התגנבתי לחזרות. השערוריות הנלוות למלכת אמבטיה התרחשו ממש בימים שהתכוננתי לבחינות הבגרות וכך פיספסתי את ההצגה שעלתה בסך-הכל תשע עשרה פעמים בטרם נגנזה.

מחלקת אביזרים של הקאמריאנחנו מסיירים במחלקת האביזרים, מקום שקל לטוות בו חלומות ורעיונות בהשראת מכונות כתיבה, טוסטרים, אקורדיונים, מזוודות, מסכות ועוד הרבה חפצים מעולם המציאות והדמיון. מבקרים בחדר התזמורת וממשיכים למחסן התלבושות ולארכיון. הארכיון מצית את דמיוני דווקא משום המסתורין – לא רואים שם דבר פרט לארונות עמוסים בתיקים. בכל תיק "ארוזה" הצגה שהוצגה בקאמרי. בנוסף יש מאגר של הקלטות מהצגות, תוכניות וטקסטים. כולם ניתנים לרכישה, הקטלוג איננו פומבי – צריך לדעת מה מחפשים ולהתקשר לשאול את מנהל הארכיון ד”ר אבי ברכר שיודע כל מה שיש במאגר המחזות.

הצלצול הראשון להצגה כבר עבר, השני נשמע ואנחנו נחפזים אל האולם. ליבי ואני יושבים ומביטים אל המסך הסגור. זהו מסך טוּל שיפתח ויסגר מספר פעמים. משני צידי הבמה מסכי תרגום לרוסית ומעליה מסך תרגום לאנגלית. נוכחות מסכי התרגום עזה, ובקטעים בהם התאורה עמומה, האור שמוחזר ממסך התרגום מסיח את הדעת.

ההצגה מתחילה. יוסף כרמון על הבמה – הוא יהיה על הבמה כמעט לכל אורך ההצגה. אני מתפעם בפעם המי-יודע-כמה מכשרון המשחק שלו. אני מתרגש. הכל מוּכר, אין הפתעות, ואני מתרגש. הפעם באתי מוכן היטב, הטקסט יושב בראשי, אני פנוי לקלוט פרטים רבים שנעלמו מעיני בפעם הקודמת, ובכל זאת ההתרחשות עושה את שלה ואני כל הזמן מרגיש כאילו יש כאן עוד משהו שהחמצתי. הליהוק מעולה – כל השחקניות והשחקנים, לרבות אלה שמשמשים כתפאורה חיה, מדוייקים מאוד בתזמון וביצירת החוויה. בימוי מעולה. אחרי ההצגה ליבי אומרת לי בקול חנוק שכולם מהללים את המחזאי חנוך לוין ושוכחים לציין את גדולתו כבמאי. המעברים בין הסיפורים בנויים היטב והתפאורה, התלבושות, התאורה והאביזרים משלימים חוויה חזותית מאוד מרגשת. נדמה לי לרגע שאני מגזים בשימוש בשורש ר.ג.ש. ומייד משלים עם עצמי – אינני מגזים, פשוט הכל כאן מאוד מרגש.

המחזה משלב כאן מספר סיפורי הפסד והחמצה. הכל היה כאן ולא התייחסנו אליו, ועכשיו הוא כבר איננו ואנחנו מצטערים על כך שלא ראינו. לא במקרה אני כותב על עצמנו ולא על הדמויות במחזה, הרי כל אחת ואחד מאיתנו חווה את הטוב שחלף לידה או לידו ולא טרחנו לעצור ולהבחיו בו. כל כך הרבה הפסדים "ולא ראינו כל השנים שהיה נהר, והיה עץ ערבה, ופעם נולדה תינוקת בהירת שיער…".

הפייסבוק של הקאמרי

השתחוויה, ומחיאות כפיים, ועוד השתחוויה, ומחיאות כפיים, ועוד… וההתרגשות גוברת גם בקהל וגם על הבמה. אורות האולם עולים וכולם יוצאים בשקט, בלחש, בקול רוטט. אין צילצולים סלולריים ושיבה קולנית אל היומיום כפי שאנחנו חווים לא פעם ביציאה מהצגות. אני תוהה אם הקהל הפעם מיוחד או שזו ההצגה שגורמת לכולם להשתנק קמעה ולהשאר כלואים בחוויה מעט יותר מהרגיל.

המשך חוויות הפסטיבל באשכבה שניה ושלישית בפסטיבל חנוך לוין 2013

אינגעלע בתיאטרון הסטודיו בחיפה

תיאטרון הסטודיו בחיפה היה פעם תיאטרון הבית שלי. לא החמצתי ולו הצגה אחת בשני פסטיבלי אקט2 שקיים התיאטרון. החל ממחצית שנת 2011 הדלדלו ההצגות בסטודיו עד שפסקו כמעט לחלוטין. בלית תיאטרון פרינג' ראוי בסביבתי נאלצתי לנדוד לתל-אביב, בעיקר לתיאטרון קרוב. לאחרונה התבשרתי שהתיאטרון מתעורר לתחיה מחודשת בבעלות חדשה ובניהול השחקן יונתן שוורץ שהיה בסיבוב הקודם המנהל האומנותי לצידו של ניב כהן שגילה בינתיים את האור. הרפרטואר של חודש אפריל ממש מרשים. כבר ראיתי החודש בסטודיו את "מה הבעייה שלך" ואת חמור אוכל תפוז שממנו התלהבתי כבר כשעלה לראשונה בפסטיבל עכו. גם המשך הרפרטואר מאוד מבטיח לכן רכשתי כרטיסיית מנוי.

ההצגה אינגלה היא ההצגה הזוכה בפסטיבל אקט2 השני והאחרון, נכון לעכשיו, שהתקיים בדצמבר 2009. ההצגה ריגשה אותי בזמן הפסטיבל, אך גודש האירועים בפסטיבל צפוף שהתעקשתי לראות בו את כל תריסר ההצגות, לא אפשר לי למצות את החוויה עד תום. לאחרונה חודשה ההצגה ואני זוכה סוף סוף לראות אותה שנית על אותה במה.

אנחנו יושבים סמוך לבמת תיאטרון הסטודיו וההתרגשות גדולה. אני זוכר את העלילה אך לא את הפרטים. על הבמה סלון ביתה של סבתא רבקה – שתי כורסאות, שולחן ישן עם שתי כוסות תה וצלוחית עוגיות, כסאות ופטיפון. מנהל הסטודיו, יונתן שוורץ, מספר לנו על ההתחדשות, הרפרטואר, הקורסים ומקנח בהבטחת עירית חיפה לחדש את פסטיבל אקט2, עדיין לא ידוע בדיוק מתי… אני כבר מחכה.צילום: דפנה טלמון

סבתא רבקה מחכה. חוסר הסבלנות ניכר אך איננו בוטה. חנה ריבּר, מותיקות התיאטרון העברי, מעבירה אלינו את תחושת קוצר הרוח במימיקה ובשפת גוף מדוייקת. הזמן נוקף והנכד, ירון, בושש לבוא. כשהוא מגיע עוברת הסבתא מהתנהגות להתנהגות – שחקנית גדולה שיודעת להביע את התחושות והרגשות גם ללא מילים. כמעט לא קרה כלום ואני כבר מתרגש. ההיכרות עם ההצגה מימי הפסטיבל תורמת ככל הנראה להתרגשות.

הנכד ירון הוא השחקן דניאל סטופין שלוהק להצגה המתחדשת. בזמן הפסטיבל הוא עוד היה סטודנט בבית צבי ובתפקיד הנכד ירון היה מיכאל אלוני שעסוק בימים אלה בתוכנית ריאלטי מצליחה ואיננו פנוי לפרינג'. דניאל סטופין משחק את תפקיד הנכד, שחווה תהפוכות רגשיות קשות לאורך ההצגה, באופן מרשים ביותר ומדביק את כולנו בהתרגשותו.

ההצגה עוסקת בנושא מאוד טעון על זכות הסבתא על חייה וכנגד זכות זו, מחוייבותה לסובבים אותה. ההצגה, מטבע הדברים, מרגשת מאוד ואף מעוררת סערות פרטיות בקרב הצופים – בזה עוד ניווכח בשיחה שאחרי ההצגה. במהלך ההצגה מתגלים לנכד דברים מפתיעים שמאירים באור קלוש שאלות שמטרידות אותו. לא רק הנכד חווה טלטלות – גם הסבתא מגלה שתוכניתה השתבשה וכבר לא תזכה לנווט את הפגישה למטרה אליה כיוונה.

סיום ההצגה מותיר אותנו עם כל הדילמות פתוחות, אין נכון או לא נכון, אין טוב ורע, ולא ברור היכן נמצא הצדק – אם בכלל. בהברקה גאונית לטעמי, בחר המחזאי לחתום את ההצגה בשירת החיים בורוד שבוקעת מהפטיפון בקולה של אדית פיאף כשהסבתא חָפוּנָה בזרועות נכדהּ עד הסוף.

כמסורת הסטודיו, מתקיים לאחר ההצגה מפגש עם היוצרים. הבמאי והשחקנים על הבמה והקהל עדיין נסער. חלק ניכר מהנוכחים פנסיונרים ותיקים ומסתבר שהדילמות שעולות בהצגה עלו בראשיהם בוריאציות שונות והם משתפים אותנו בחוויותיהם האישיות תוך שאלת השאלות. אין בקהל ועל הבמה מישהו שלא חווה אובדן וכל אחד מהנוכחים כבר תהה באופן אישי בשאלת טעם החיים כנגד עצם החיים. השיחה טעונה רגשות לא פחות מההצגה עצמה. בשיחה זו אני לומד מהקהל את המונח – צוואת ליל"ך. מסתבר שחלק ניכר מהקהל המבוגר מכיר את הנושא, שלא הכרתי עד כה, ממש מקרוב.

ההצגה אינגלה היא חוויה מרגשת וטעונה שלא תשאיר אף אחד אדיש. בימוי ומשחק שפוגעים בתזמון מדוייק בכל נימי הרגש.

לקראת תיאטרונטו 2013 – הצגות התחרות

575954_516001325109326_1422288753_n[2]

לפני מספר ימים גיליתי בדף הפייסבוק של תיאטרונטו את התמונה הזו ובה מרוכז כל המידע. איזה יופי – נותנים לנו את המידע על כל האירועים וההצגות בצורה נוחה לקריאה ולבחירה מה אנו רוצים לראות.

נחפזתי לכתוב בפייסבוקי: הנה כל המידע על התיאטרונטו הקרב ובא. סופסוף ההפקה למדה שאנחנו רוצים לקבל את כל המידע בצורה מרוכזת וברורה. השנה אינני צריך ללקט ולערוך מחדש בתרבות הפנאי.

כשניגשתי לבחור לעצמי הצגות, גיליתי שהמידע רחוק מלהיות קריא. שוב התחלתי לנדוד בין הדפים וללקט.

מקור המידע הוא אתר מכירת הכרטיסים.

להתראות בתיאטרונטו.

  חמישי 28/3 שישי 29/3 שבת 30/3
17:00   טיק תיק  
18:00 קוראים לי רייצ'ל קורי
אמנית הרעב
רייטינג 100%
האישה של אבא
עורבא פרח
מריה קוזנצובה
האישה של אבא
קוראים לי רייצ'ל קורי
רייטינג 100%
אמנית הרעב
20:00 האישה של אבא
עורבא פרח
טיק תיק
קוראים לי רייצ'ל קורי
רייטינג 100%
אמנית הרעב
טיק תיק
עורבא פרח
מריה קוזנצובה
22:00 האישה של אבא
טיק תיק
עורבא פרח
מריה קוזנצובה
קוראים לי רייצ'ל קורי
רייטינג 100%
אמנית הרעב
מריה קוזנצובה
 

100% רייטינג

מאת : אילנית סוויסה
בימוי : שרית וינו אלעד
שחקנית ויוצרת : יעל ארד צפריר
תיאטרון הסימטה

מיכל שחף, כוכבת טלוויזיה ענקית שירדה מגדולתה באחת ושהפכה לפרסונה נון גראטה בתעשיית השואו ביזנס, משדרת באמצעות בלוג אינטרנטי את התוכנית האחרונה שלה :

"זו התוכנית האחרונה שלי. לא סיום עונה, לא יציאה לחופשה ללא תאריך חזרה, לא חילופי מנחים, לא הפסקה לצורך ריענון- פשוט תוכנית אחרונה. אני בטוחה שזה נשמע לכם מוזר אבל עד סוף התוכנית כבר תבינו הכל…."

צופי הבלוג הקבועים של מיכל ומעריציה מימי הטלוויזיה, באשר הם מנסים בתחילה להניא את מיכל מתוכניתה אך מיכל מתעלמת מהם ואילו קהל אקראי ממשיך להיכנס ולהיכנס ולהיכנס לבלוג ומסייע למיכל לייצר את התוכנית האחרונה של חייה.

100% רייטינג
טיק תיק

טיק תיק

עיבוד לבמה ע"פ טקסט מאת ניר יוספי
עיבוד, עריכה ובימוי:  אלירן כספי
משחק: ניר יוספי
תיאטרון הסימטה

סיפור התמודדותו האוטוביוגרפי של ניר יוספי עם תסמונת הטורט.

"יום אחד ללא שום הודעה מוקדמת כולם בכיתה התחילו לצחוק , הסתובבתי והתחלתי לצחוק אתם עד שהבנתי שהם צוחקים עלי" מאז ובמשך שני עשורים מנסה ניר יוספי לחיות חיים רגילים, הוא שחקן תיאטרון, בחור צעיר המנסה למצוא בת זוג ולהקים משפחה, בכל מפגש עם אנשים חדשים, יש מה שהולך לפניו, הטיקים , העוויתות והקולות המוזרים של תסמונת הטורט. סיפור הירואי, מצחיק , עצוב ומגוחך לפעמים ,על אדם צעיר שמתמודד עם הרתיעה של כולנו מהשונה.

אמנית רעב

מונודרמה טרגית-קומית מבית היוצר של קבוצת התיאטרון  החברתי "משו-משו"
מאת: עמיטל שטרן
בימוי: מירית ינאי
משחק: ורד רגב
יוני 1967, ניו יורק.
תיאטרון הסימטה

לילה פרנקל, בתולה ירושלמית בת 22,  בורחת מבית אביה אל ניו יורק של הסיקסטיז ביום בו שומעת על פרוץ מלחמת ששת הימים. היא משאירה מאחור את עברה, את ירושלים ואת כל מה שהעיר מסמלת עבורה. "אמן רעב", סיפורו של פרנץ קפקא, נשזר במסע, ומפגיש את לילה עם הרעב הגדול שלה עצמה, רעב שלמרות כל ניסיונותיה היא לא מצליחה למלא.

אמנית רעב
עורבא פרח

עורבא פרח

מאת ובביצוע: עדי חורש
מסעו של זיכרון נגוע.
תיאטרון הסימטה

מחזה המורכב משלשה סיפורים קצרים העוסקים בגלגוליו של זיכרון מלחמה לא רצוי. בסיפור הראשון הזכרון קופץ על בעליו ושב עמו הביתה משדה הקרב. בעליו מבקש לנתק אותו ודוחק אותו לקרקע. בסיפור השני זיכרון מנותק, יתום, אשר זוכר אין לו, מחפש בית. בסיפור השלישי מתעוררת נערה ישראלית בבעתה על שבילו הראשי של מחנה הזיכרון המפורסם והשקט אשר לכדה עצמה בתוכו מול ספק מלאכי מוות המבקשים לפנותה, ספק פועלים שמצאוה באקראי בדרכם לשפץ את המחנה. היא מנסה לשכנעם להוציא אותה החוצה, משום ש"אינה משם", ולהסביר שנעשתה טעות בזיהוי, או בזהות. האמנם?

קוראים לי רייצ'ל קורי

על פי כתביה של רייצ’ל קורי
בעריכת אלן ריקמן וקאת’רין ווינר
תרגום: אביהוד תדהר
בימוי: ארי רמז
משחק: סיון קרצ'נר
תיאטרון יפו

ב-16 במרץ 2003, רייצ'ל קורי, סטודנטית אמריקנית בת עשרים וארבע, מתנדבת בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM), נדרסה למוות בידי דחפור צה"לי בעזה.

השחקן אלן ריקמן יחד עם העיתונאית קתרין וינר, ערכו מתוך יומניה, מכתביה ומכתמיה של קורי סיפור המגולל עלילה אנושית ומרגשת על התבגרותה של ילדה שנקטעה לפתע ומשאירה את התמימות שלה כמסר נצחי.

מה מביא נערה מבית טוב בוושינגטון לעזה? על אלו מצוקות, מעורבות בסכסוך הישראלי-פלסטיני נותנות מענה? למה דווקא כאן? ככל שהצופה הישראלי יעמיק את הזדהותו עם דמותה של קורי, כך יוכל להביט באופן רענן על סיטואציה שהפכה כולה להיות מנת חלקם של משמיעי סיסמאות ריקות מתוכן.

המחזה, שלראשונה הוצג בתיאטרון הרויאל קורט הלונודוני ב-2005, מבוסס על היומנים והאימיילים של מי שמתה כשפעלה כמגן אנושי מפני הריסתם של בתי פלסטינים במהלך האינתיפאדה השניה.

 

ביצוע המחזה הזה בעברית, בפני קהל ישראלי, מעניק פרספקטיבה חדשה למחזה שרבים ביקרו על חד צדדיותו – שחקנית ישראלית תגלם צעירה אמריקנית המצטרפת למאבק נגד הצבא הישראלי בו היא עצמה שירתה.

קוראים לי רייצ'ל קורי

מריה קוזנצובה

מריה קוזנצובה

מאת ובבימוי: רוני פלדמן
שחקנית: ליאת אקטע
תיאטרון יפו

מריה קוזנצובה, נזירה בתולה, הגיעה לארץ הקודש על מנת לטפל בילדה מפגרת, כאן מאלצים אותה
להיות זונה והיא לוקחת את המקצוע למקומות מפתיעים ומרגשים.
ההצגה משלבת סיפור חיים, עצב, הומור ועוסקת במוסר חברתי ודנה בו מזויות שונות, כמו גם באיך
אנחנו הישראלים, על פנינו הרבות, נראים מבעד לעיניה של נזירה אלבנית.
יש בהצגה התפשטות רוחנית ופיזית ובחלק מההצגה השחקנית מופיעה בערום.
ערום מלא? זה תלוי בקהל..

האישה של אבא

מאת: סביון ליברכט
בימוי : גאורג דארוואס
משחק: אביבה יואל
מוזיאון אילנה גור

מונולוג המבוסס על הרומן "הנשים של אבא" מאת סביון ליברכט שיצא בהוצאת "כתר" בשנת 2005.

סיפורה של פולה, אישה מבוגרת המאושפזת בבית חולים לחולי נפש. היא מאושפזת כבר למעלה מעשרים שנה, מאז שקרה האסון שבו אחותה התאומה, אולה, שהתגוררה איתה באותה דירה, נרצחה בעת שגבר ובנו הקטן התגוררו בדירתן.

את הגבר ובנו פגשו שתי האחיות בבית קפה. הן היו שחקניות וזמרות שהגיעו בשנות העשרים שלהן מוינה והופיעו יחד לפרנסתן. הגבר היה נשוי לאישה אמריקאית שנמצאה באותו זמן בארצות הברית והם נותרו חסרי בית. האחיות הוקסמו מהגבר ונענו לבקשתו לבוא לגור איתן עם בנו.

במשך חודשיים חיו הארבעה באידיליה מושלמת. אולה היתה אהובתו של הגבר ופולה התאהבה בילד וטיפלה בו.

לילה אחד נרצחה אולה בחדר השינה. הגבר הואשם ברצח שלה, נשפט ונשלח לבית כלא. הילד הוטס לאמו בארה"ב ופולה איבדה את שפיותה ואושפזה בבית חולים לחולי נפש.

האישה של אבא

הילד הקטן, עכשיו גבר אמריקאי בן 30, מגיע לבקר את פולה בבית החולים בנסיונו להבין את סיפורו של אביו שכבר נפטר בינתיים. מכיוון שהוא דומה לאביו ובערך בן גילו כשהאירוע הטרגי התרחש, פולה מבלבלת ביניהם ונסחפת לסערת רגשות שבה היא מספרת את סיפור המעשה ומגלה שהיא עצמה היתה מאוהבת בגבר ומעלה אצל הצופה את החשד שהאיש שנשלח לכלא לא היה זה שרצח את אחותה.

בגדי חורף אבא – תיאטרונטו 2012

קהל רב צוֹבֵא על הכניסה לאולם התחתון בתיאטרון הסימטה. נכנסים. יונתן, גיל ואני תופסים את המקומות החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. הציפיות גבוהות, אולי גבוהות מידי. חברו כאן כוחות שכבר הוכיחו את עצמם בעבר בתיאטרון בכלל ובהצגות יחיד בפרט.

imageהמחזאי, משה פרסטר, כתב ושיחק באיש הפלדה משכונת כצנלסון – מחזה שזיכה אותו בפרס הכתיבה בתיאטרונטו 2007. את הבמאית, הדס גלבוע-קריידלמן, הכרתי לראשונה בהצגת היחיד שלה ‘מיכל’ בפסטיבל סמולבמה 5 ולאחר מכן במספר עבודות כתיבה משחק ובימוי. שיתוף הפעולה הפורה בין הבמאית לבין השחקנית המדהימה הילה מצקר-הלוי הביא לנו את המרחב הפנימי המוגן ועוד הצגות שמאוד אהבתי.

יש לי, ככל הנראה, לא מעט שותפים לציפיות הגבוהות. האולם מלא מפה לפה ומתחילים להוסיף בחזית מחצלות ומיני מקומות ישיבה מאולתרים. למרגלותינו מתיישב אסף אשתר, אני נכנס לכוננות לשונית ומצליח לשבץ ארבע טעויות במשפט בן ארבע מילים. אסף אשתר, ששומע כל מילה, מתעלם בחינניות.

ההצגה מתחילה באנימציה שמכינה אותנו לקראת הבאות. מהאנימציה נכנסים אל המלתחה של הבריכה בה אנחנו פוגשים ילדה שמחפשת דרך להתמודד עם גירושי הוריה. הילדה מעבירה בראשה זיכרונות, התלבטויות וחוויות, ומשתפת אותנו במחשבותיה. היא מתכננת בריחה. לא ברור מה מטרת הבריחה. גם לה לא כל כך ברור אם היא רוצה להעניש את הוריה או להתחיל משהו חדש, אך ברור שאיננה רוצה שאימהּ תאשים את אביהּ בכך שלא שמר עליה. לא ברור גם אם היא רוצה להיעלם או להמצא, אך יעד הבריחה שלה הוא בית הסבתא בקרית חיים – הסבתא ללא ספק איננה אשמה במה שקרה להוריה. היא תוהה את מי להאשים – את אמא? את אבא? את עצמה?!?

הסיטואציה מאוד מרגשת ובשום פנים איננה גולשת לעגמומיות, להיפך, יש בהצגה לא מעט רגעים משעשעים. השחקנית הילה מצקר-הלוי היא ילדה. ילדה מבולבלת שמנסה להחליט אך איננה בטוחה בהחלטותיה. תוכניותיה מדוייקות לפרטיהן אך למרות ההחלטיות והדיוק היא מאוד מהוססת כשהיא חותרת להגיע למימוש.

שם ההצגה – בגדי חורף אבא – קולע היטב לנקודת שיא בה ברור לילדה שעוד רגע יחול השינוי ממנו היא חוששת יותר מכל. כל עוד חפציו של אבא בבית – זה עדיין ביתו ויש סיכוי שהכל ישוב להיות כשהיה. מרגע שיֵצֵא הארגז המסומן, הבית כבר לא יהיה יותר ביתו של אבא. אבל הארגז עומד לעזוב את הבית והעיסוק בו הופך להיות מרכיב מרכזי בהתנהלותה של הילדה.

ההצגה מוקפדת מכל היבטיה – עיצוב, מוסיקה, תנועה, קצב. התאורה מובילה אותנו בין הזמנים ומצבי הרוח. הקשר ההדוק בין השחקנית הילה מצקר-הלוי לבין הבמאית, הדס גלבוע-קריידלמן, ניכר היטב בתוצאה. רק מחזאי שנותר ילד באיזשהו מקום, כזה שיודע לתהות כילד, להעלב, להאשים את עצמו ולנתח את העולם בעיניים תמימות, יכול לבנות את צורת החשיבה של הילדה כפי שהיא מובעת במחזה. משה פרסטר, המחזאי, כבר הוכיח לנו יכולת זו ב'איש הפלדה משכונת כצנלסון'. אני עדיין זוכר כיצד מתאר הילד את הנסיעה לתל אביב באותה הצגה.

ההצגה נחתמת, כפי שהתחילה, בסרט אנימציה שלתוכו משתלבת הילדה למעין דיאלוג. תפיסת בימוי מאוד מעניינת ששובה אותי.

מחזה מעולה, הצגה מרתקת ומרגשת, עשויה היטב ועונה על כל הציפיות.

מאת: משה פרסטר
בימוי ועריכה: הדס גלבוע-קריידלמן
משחק: הילה מצקר-הלוי
מוסיקה : עדי דויטש

תפאורה ותלבושות: ענת מרוק כפן
עיצוב גרפי: ריקי מוצפי
תאורה: דניה זמר
אנימציה: אוהד חתוכה

לאחר ההשתחוויה, השחקנית מהסה אותנו לרגע לספר לנו שבעשרים במאי ההצגה מתחילה להופיע בקפה תיאטרון של הקאמרי. היא מזמינה אותנו לספר לחברינו, אז הנה סיפרתי. אני ממליץ על ההצגה בחום. קיים סיכוי סביר שגם אני אגיע להצגה – אני רוצה סיבוב נוסף.

%d בלוגרים אהבו את זה: