ארכיון תג: פרינג'

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.כרזת ההצגה בפייסבוק של תיאטרון קרוב

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת:
עיבוד ובימוי:
ייעוץ אמנותי:
נוסח עברי:

תפאורה:
תלבושות:
עיצוב תאורה:
ע. במאי:

מטיי וישניאק
ניקו ניתאי
דורית ניתאי נאמן
סילביה שיז'אן

צבי פדלמן
אהובה ארז
רונן בכר
קארין מתנה

על הבמה:

  • תמי ספיבק
  • שירה פרבר
  • מורן אלון
  • אופיר דואן
  • יפתח רווה
  • אסף מור
  • צביקה דולב
  • ניקו ניתאי

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

להיותאולא קמבלצ'ה בתיאטרון קרוב

השחקן קצ'קס והבמאי יום טוב מתווכחים על הדרך הנכונה לטעמם לשחק 'להיות או לא…'.

הדיון מתקיים בתיאטרון נטוש אליו הם פלשו במטרה להגשים את רעיונותיהם האמנותיים. המלט שלהם משנה פנים וצורות במהלך הדיון, הוא יכול להיות טָנְגוֹלֶרוֹ בריקוד קָמְבָּלָצֶ'ה, או כל רעיון מופרך שעולה על דעתם… רק לא לשנות את הטקסט, כי שייקספיר – קדוש!

התיאטרון מקבל צו פינוי, עומדים להרוס אותו. קצ'קס מתנהג כאילו זה לא נוגע לו – הוא עוסק בשייקספיר. האמנים ממשיכים להיות אמנים חולמים ותלושים מהמציאות. היחידה שנטועה היטב בקרקע היא הזונה. היא זו שיודעת שהכסף קונה הכל ושהאמנות איננה יכולה לשנות מציאות. מצטרף אליהם אנרכיסט מתלהם שמחליט לארגן את כולם להפגנה נגד צו ההריסה תוך זלילת פופקורן בסגנון ארנב שמנמן, והתזתו לכל עבר. הבלגן חוגג, הצדק איננו נראה באופק, השחקן חולם, הזונה מציאותית והאנרכיסט איננו מצליח לבלום את רוע הגזירה.

במהלך השיחות בין השחקן והבמאי מוזכר הביטוי 'פרופסור חמור או אמן מיוסר'. הביטוי נשמע לי מוכר, אך אינני מצליח להזכר מאין. בבית אני נובר באינטרנט ובזכרונותי ומגלה בתקליט 'חולם בספרדית' של שלמה יידוב את המילים 'כולם שווים אין טוב יותר, יהיה זה פרופסור חמור או שוטר'. זהו זה – מכאן נשמעו לי המילים מוכרות. המילים לקוחות מהשיר 'טנגו בלגן' שהוא התרגום העברי של טנגו קָמְבָּלָצֶ'ה. בעזרת תרגום גוגל אני מצליח לאמת שתרגומו של שלמה יידוב נאמן למקור ופתאום הכל מתחבר. השיר מדבר על חוסר צדק, על הסתאבות ועל נצחון היצר על המוסר, ובזה עוסקת גם ההצגה שממש נתפרה עבור פסטיבל בנושא זכויות אדם.

ראינו קריאה מבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב. בסיקור חוויותי מהפסטיבל כתבתי:
לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.
ביציאה מהתיאטרון ליבי אומרת לי שטוב מאוד ששמרו על הליהוק המקורי, על הקצב המהודק ועל מאפייני הבימוי שראינו בקריאה. כנראה גם לה היו חששות מפני שינויים שעלולים לגרוע מהחוויה המקורית – הרי כבר ראינו כאלה דברים.

חבורת שחקנים מעולה שקולעת היטב לרוח ההצגה. הבמאית דליה ריבר מגלמת את דמות הזונה שנטועה היטב במציאות. מולה מרחפים קמעה צמד אמנים שמפנטזים שבכוח האמנות לשנות מציאות. גל ישראלי בתפקיד הבמאי ויואב סדובסקי בתפקיד השחקן היו מעולים בקריאה המבויימת של קָמְבָּלָצֶ'ה והם מצויינים גם בהצגה, אולי אפילו יותר. גל רובין מגלם אנרכיסט מתלהב ומתלהם שיודע שאת המציאות אפשר לשנות רק במעשים, אבל לא כל-כך מצליח לגרום לאמנים להרתם למשימה. הוא מגלם עוד דמויות סטראוטיפיות במפגיע, ועושה זאת כהלכה ובכשרון קומי מרשים. כל השחקנים עושים שימוש עשיר במימיקה שמעשירה את הטקסט באלמטים קומיים שנובעים מסתירה בין הנאמר לבין מה שמבוטא בין המילים בהבעות פנים. דליה ריבר בתפקיד הזונה, מגישה טקסט עשיר ללא מילים על רקע דברי שני האמנים וגורמת לנו לצחוק במלוא פה.

כאשר כולם מפגינים ומנסים לעצור את הריסת התיאטרון, קצ'קס מתחבט בשאלתו של המלט שמתאימה למצבו:
להיות, או לא להיות, זו השאלה:
מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!

הציטוט מהמלט בתרגום שלונסקי שבו השתמשו בהצגה

בסופו של יום התיאטרון הרוס. האדם הקטן שוב נרמס על ידי הרָשׁוּת. הזונה נשארת זונה, האנרכיסט אנרכיסט, והאמנים ממשיכים לחלום את המלט שלהם בין חורבות התיאטרון.

קומדיה מצחיקה שעוסקת בנושא קשה. חוויה מעולה.

בשולי הדברים:

בעקבות הקריאה המבויימת, נוספו ללקסיקוני מספר ביטויים. מידי פעם אני מוצא את עצמי אומר 'קדוש' בהנפת אצבע בנוכחות אנשים שלא ידעו את קָמְבָּלָצֶ'ה, דבר שגורם להם להביט בי בתמיהה שמשעשעת כנראה רק אותי. גם הביטוי 'פופקורן בן-זונה' חדר ללקסיקון שלי. אני כותב מילים אלה ברכבת בדרכי חזרה לחיפה, וזומם כבר על הפופקורן שאכין לי בבית. הרי 'מכוס אחת יוצא הרבה מאוד…' ובליסתו בהצגה בסגנון ארנב שמנמן מעוררת את תאוותי.

טנגו בלגן - קמבלצ'ה בתרגום שלמה יידוב. מילות השיר בשולי הסרטון - מומלץ לקרוא
טנגו בלגן
קָמְבָּלָצֶ'ה בתרגום שלמה יידוב

מילות השיר המקוריות בשולי הסרטוןהקָמְבָּלָצֶ'ה המקורי

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

דין אחד יש לכולם, לגבור ולבוגד
גם לבור ועם הערץ, למדען ולשודד
כולם שווים אין טוב יותר
יהיה זה פרופסור חמור או שוטר
והיום יום, כמו מלחמה
בה מנצח היצר הרע
אם אחד גונב בסתר ושני רק מתחזה
אם זה כומר אינסטלטור מתווך או גנרל
זה בגלל לא משנה.

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

כאן בתוך הבלגן של המאה העשרים
פראייר מי שלא גונב אין מקום לביישנים
אל תתייסר עמוד בצד
למי זה אכפת אם אתה איש ישר
הכל הולך ומסתאב
ולא יעזור אם תאוכל את הלב
כמו שהפוליטיקאי בלגנוב הוא המומחה
גם הארס לא מעסיק ואפלו הרוצח
הוא היום עוסק מורשה

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

Que el mundo fue y será
una porquería, ya lo sé.
En el quinientos seis
y en el dos mil, también.
Que siempre ha habido chorros,
maquiavelos y estafaos,
contentos y amargaos,
barones y dublés.
Pero que el siglo veinte
es un despliegue
de maldá insolente,
ya no hay quien lo niegue.
Vivimos revolcaos en un merengue
y en el mismo lodo
todos manoseados.

Hoy resulta que es lo mismo
ser derecho que traidor,
ignorante, sabio o chorro,
generoso o estafador…
¡Todo es igual!
¡Nada es mejor!
Lo mismo un burro
que un gran profesor.
No hay aplazaos ni escalafón,
los ignorantes nos han igualao.
Si uno vive en la impostura
y otro roba en su ambición,
da lo mismo que sea cura,
colchonero, Rey de Bastos,
caradura o polizón.

¡Qué falta de respeto,
qué atropello a la razón!;
Cualquiera es un señor,
cualquiera es un ladrón…
Mezclao con Stravisky
va Don Bosco y La Mignon,
Don Chicho y Napoleón,
Carnera y San Martín…
Igual que en la vidriera
irrespetuosa
de los cambalaches
se ha mezclao la vida,
y herida por un sable sin remache
ves llorar la Biblia
junto a un calefón.

Siglo veinte, cambalache
problemático y febril…
El que no llora no mama
y el que no afana es un gil.
¡Dale, nomás…!
¡Dale, que va…!
¡Que allá en el Horno
nos vamoa encontrar…!
No pienses más; sentate a un lao,
que ha nadie importa si naciste honrao…
Es lo mismo el que labura
noche y día como un buey,
que el que vive de los otros,
que el que mata, que el que cura,
o está fuera de la ley…

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב
דף הפייסבוק של ההצגה

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

תמונה מהפייסבוק של תיאטרון קרוב- באדיבות עופר שמר"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

imageאחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים:
אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה
:
מי שחי זקוק לאהבה
.
ומי שאין לו אהבה
,
יסתפק בקצת חיבה
.
ומי שאין לו גם חיבה
,
ילעס לו לחם עם ריבה.
אוי מנגינה ישנה, עצובה…

הנפילה – לקראת החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

הנפילה - יום חמישי 19.05.2016 בשעה  20:30 בתיאטרון הסטודיו - שדרות הנשיא 142 - בית הכט (רוטשילד) חיפה, טלפון: 04-8100104במשך חמישה ימים מוביל אותנו ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטה, בנפתולי נפשו באמצעות סיפורו של עורך דין מכובד, איש טוב ומיטיב שעוזר לעיוורים לעבור את הכביש ונותן מכספו לקבצנים. את הסיפור הוא מספר לנו כאדם בודד נטול כבוד בבר בשם 'מקסיקו סיטי' ברובע האורות האדומים שהוא הטבעת האחרונה של הגיהנום באמסטרדם. לאורך הדרך עובר קלמנס יחד איתנו דרך מסלולי השפלה עצמית ואיבוד כבוד וצלם במסלול הנפילה. השחקן ניקו ניתאי שעיבד את הספר של אלבר קאמי להצגה איננו מניח לנו להיות צופים פסיביים, להיפך, אנחנו נאלצים לשים את עצמנו במקומו של קלמנס ולחוש שאנחנו נופלים יחד איתו או שלפחות איננו חסינים מפני אותה נפילה שהרי מערכת ערכי המוסר שלנו איננה שונה משלו. כבר בתחילת ההצגה עורך איתנו קלמנס, ניקו ניתאי, דיון במכבסת המילים שמיפה את המושגים שאיננו מעוניינים שידבקו בנו. לעבד איננו קוראים עבד אלא סדרת כינויים מיופים עד שמגיעים למנהל, כלומר – מנהל משק או למושג הפטריארכלי אב, כלומר – אב הבית. גם סוחר העבדים כבר הפך זה מכבר למנהל משאבי אנוש.

עד כאן מילים שכתבתי בתרבות הפנאי לפני למעלה משש שנים בעקבות הפעם השלישית שחוויתי את הנפילה. מאז חויתי הצגה זו שלוש פעמים נוספות, ואני מתכנן לחוות אותה בפעם השביעית בתשעה עשר בחודש מאי 2016 בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

ניקו ניתאי - ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטהההצגה של ניקו ניתאי איננה משהו שצופים בו ומאזינים לו – זוהי חוויה שמערבת חושים ורגשות, ומעוררת מחשבות מעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחת ואחד. ניקו ניתאי פונה אלינו אישית, לא קבוצתית, ומאלץ אותנו להיות שותפים להתלבטויות בהן מתחבט קלמנס באופן משעשע שגורר חיוכים רחבים, ובכל פעם שמציאות טופחת על פנינו, היא מוצאת את החיוך שהותיר המשפט שקדם לה. חוויה מעט מטרידה ומבלבלת שלפעמים קוראת לנו להתנתק לרגע מהקשב ולהניח לנפשותינו להרגע.

שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה, ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות. העומק הפילוסופי של הסיפור גורם לו לשנות פנים בהתאם לעולם המושגים של כל פרט בקהל. בפעם הראשונה חוויתי את הנפילה כסטודנט בן עשרים ושתיים שנים בבית התה 'בית הובן' במרתף של פיצריה בסמוך לכיכר צינה בתל אביב. במהלך השנים חוויתי נפילות נוספות בסטודיו ובמרתף 10 בחיפה ובתיאטרון קרוב בתל אביב, ובין חוויה לחוויה נוספו שנים לגילי, למדינה לעולם, וגם למחזאי-במאי-שחקן ניקו ניתאי. רק קלמנס נשאר בשנות הארבעים לחייו באותו מצב בבר באמסטרדם, מציג בפנינו מראה שמאלצת אותנו לראות את עצמנו בתיווך עולם המושגים שחווינו דרך סיפור הנפילה של עורך דין מכובד שהכרנו זה לא מכבר.

נפילת אלמונית מהגשר למימי נהר הסן גררה את ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס אל מסלול הנפילה שלו

קראתי את הנפילה בתרגום צבי ארד [1959]. לא קראתי את המקור בצרפתית משום שאינני קורא שפה זו, ובכל זאת, לתחושתי הנוסח העברי של ניקו ניתאי מצטלצל נכון יותר. בשנה שעברה יצא לאור תרגום חדש של עמנואל פינטו לספר 'הנפילה'. עדיין לא זכיתי לקרוא תרגום זה, אך מקריאת הפרק הראשון במנדלי למדתי שקלמנס הוא 'שופט־מתוודה'. הביטוי 'שופט אסיר חרטה' בתרגום ניקו ניתאי קולע טוב יותר לטעמי ולהבנתי. הייתי שמח מאוד להחזיק על המדף את התרגום של ניקו ניתאי כדי לעיין בו מפעם לפעם, כאשר השתלשלות חיי מעוררת בי זכרונות מההצגה. נוסח זה לא יצא לאור בדפוס, כך שהדבר איננו עומד כרגע על הפרק.

בסיום ההצגה מתקיים אירוע נוסף שאני אוהב לכנותו "ההצגה שאחרי ההצגה". אנחנו מוזמנים להשאר לדיון על ההצגה, דיון שיכול להתארך או להתקצר, לפי הדינמיקה בין האמן לבין הקהל. מאירוע זה ניתן לצאת עם תובנות מרחיקות לכת שיכולות לפעמים לשנות את התמונה שאנו רואים במראה שנשתלה בראשנו, וככל הנראה תמשיך להטריד אותנו גם בימים הבאים.

הנפילה - יום חמישי 19.05.2016 בשעה  20:30 בתיאטרון הסטודיו - שדרות הנשיא 142 - בית הכט (רוטשילד) חיפה, טלפון: 04-8100104

לא מכניסה את זה הביתה – ג'ייסון דנינו הולט

מאת ליבי רן

לא מכניסה1

יש לי וידוי: אני קנאית. אני נחשפת ליצירה מעניינת, טובה, מסעירה – ואני מיד רוצה להיות חלק ממנה. להיות יוצרת שהיצירה הזאת מיוחסת לה. למרבה האבסורד, זה לא קורה כשיוצאת יצירה תיאטרונית (המדיום שבו גם אני יוצרת) שאומרת פחות או יותר מה שאני רוצה לומר. זה קורה כשיוצאת יצירה שבה נעשה משהו שבכלל לא העליתי על דעתי לעשות. כזה שהיה בנקודה המתה בשדה הראייה שלי.

כששמעתי לראשונה על הפרוייקט "לא מכניסה את זה הביתה" של ג'ייסון דנינו הולט, עדיין לא חזרתי לגור בתל אביב. המחשבה על מופע משך שאורכו שבע שעות, שבמהלכן ניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה, היה יכול להיות מוצלח עבורי, אלמלא המופע התרחש בשישי, אחרי שהתחבורה הציבורית הכשרה למהדרין שלנו חדלה לפעול. בצער, ויתרתי על המופע, ורק קיוויתי שהוא יתקיים שוב.

הצילומים היפים של גדי דגון לא אחרו להגיע, ועיטרו את פיד הפייסבוק שלי. האלבום כולו הוקדש לקהל. מסתבר שלא מעט מחברותיי ומחבריי הגיעו לצפות במופע, וגם כתבו לג'ייסון ולמשתתפות/ים במופע שהיה מעולה. הצטערתי, אבל הבטחתי לעצמי ללכת בפעם הבאה, גם אם עדיין לא אגור בתל אביב עד אז.

התיאור של המופע קימץ במילים. הוא הצהיר, שהמופע כולל וידויים בלבד. צוינו שמות השחקניות והשחקנים. צויין משך המופע, ושניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה לאורך כל משך המופע.

המופע הבא מגיע, אבל הוא מתקיים בחולון, במוזיאון העיצוב, במסגרת פסטיבל "פרינט סקרין". אני נאלצת להגיע רק לשעה וחצי האחרונות של המופע, ונעצבת שהוא במוזיאון. אני רוצה את מה שראיתי בתמונות האלו שראיתי בפייסבוק. רוצה לשבת על כסא בבית של ג'ייסון ולהרגיש בתוך בית. במוזיאון יש יותר מדי מרחק בין הרצפה לבין התקרה. הדיבור מהדהד אחרת. האור קר, החלל ממלכתי. יש שומרת שמזהירה לא לפגוע בכסאות המעוצבים בתצוגה. כשאני מגיעה, הכל כבר בעיצומו: הרצפה מלאה בכרטיסיות כתובות בכתב יד, והוידויים כבר נשפכים בחלל המופע. אני מרגישה שאני מתפרצת באמצע, במיוחד כי נאמרים דברים פרטיים, שחלקם הגדול מביך. מהרגע שבו אני מתיישבת, עולה בי צורך להצטרף לוידויים. במופע הזה, שלא כמו בהרבה מופעים שבהם יש הפרדה מוחלטת בין הקהל לבין המופיעים – כולנו בפנים. כבר המודעות לכך, שבמופע הקודם צולמו הרבה מאוד תמונות של הקהל, גורמת לי להיות יותר שמורה לעצמי. אני אוהבת לשלוט בתיעוד שלי. אני מצטלמת נורא. אני פוחדת שלא יבינו אותי. כל רגע ורגע יש לי וידוי שמבקש להתפרץ החוצה. כשהשחקנים, היושבים מסביב לשולחן גדול מימדים בבגדי ערב רשמיים, שולטים בקצב אמירת הוידויים, אפשר להיתקל מדי פעם ברגע שקט. ברגע כזה, אם את אמיצה ויש לך מה לומר – את יכולה להגיד משהו מהקהל. ההבדל בינך לבין היושבות והיושבים מסביב לשולחן מאוד בולט: לא באת בחליפה או בשמלת ערב. אין לך מקום מסביב לשולחן. את אורחת. זה לא מונע מהקהל להתבטא, וברגע שבו אני מבינה, שהכללים אינם מאפשרים דיון בוידויים – אני מגיעה למסקנה שאני בעצם בשליטה. אולי יחשבו עליי משהו רע, או ידברו עליי אחר כך, אבל לא עכשיו ולא מיד. אני לא חייבת דין וחשבון ממש עכשיו. אני מוצאת את עצמי מקשיבה חלקית, ומחכה לרגע שבו אשמיע את קולי. פתאום זה בוקע ממני: "מאה אחוז מהזמן יש לי מה להגיד, אבל אין לי אומץ". הקול שלי רם, והדיקציה שלי טובה. אני מנסה לעשות רושם. הנהונים מצד הקהל ומצד השחקנים. אני מחפשת אישור ממי שאני מכירה שם, מסביב לשולחן. כאילו זה לא מספיק להוציא את זה. אני רוצה לדעת שזה בסדר. שלא עבדו עליי. שלא הציגו מצג שווא של וידוי רק כדי לחשוף אותי. זה נגמר לי מהר מדי, ואני מרגישה שהחווייה לא מוצתה. כל שנותר לי הוא לחכות למופע נוסף בבית של ג'ייסון.

לשמחתי, כשמגיע המופע הבא, אני כבר גרה בעיר. אני מתכננת לצפות בחמש השעות המתוכננות מתחילתן ועד סופן, ולצערי – מאחרת בעשרים דקות. זה לא משנה, חוץ מהתהייה שלי – שנותרת ללא מענה – אם כללי המשחק מוסברים לפני תחילת המופע, או שהוא פשוט מתחיל, והקהל מבין מתוך המהלך. קיר שלם בסטודיו שבביתו של ג'ייסון הוא לוח. כזה שניתן לכתוב עליו בגירים. יש לו המון נוכחות, והוא עמוס אינפורמציה. לפעמים, במקום להסתכל על מי שמסביבי או על מי שמדבר/ת כרגע, אני קוראת מה כתוב על הלוח. במופע הזה, אני כבר מרשה לעצמי להשתתף. במידה, כדי לא לצאת נודניקית, כי לא באו לראות אותי מופיעה, ולא באתי להשתלט. אני ממעטת לשפוט בחומרה כזו כל משתתף/ת אחר/ת מהקהל. הביקורת שלי תמיד חמורה בהרבה כשהיא מופנית כלפיי. לצערי, יש מי שבוחר כן להשתלט על החלל ועל הקשב של הקהל, ומתוך איזו אג'נדה שרוצה לבחון את הכללים באמצעות ניפוצם – משבש לי את החוויה. מתוך התבוננות בקהל סביבי – לא רק לי. הנימוס מחייב להקשיב לו, אבל הוא מתעקש לדבר בקול שקט ובלתי מובן, ומספר – לעצמו – סיפורים ארוכים. זה חלק מהמופע, אני מזכירה לעצמי. הכללים מאפשרים גם את הפרתם. עם זאת, אני רואה תסכול גם על פני היוצרות/ים שמסביב לשולחן. אולי יש צורך בכלל נוסף, שנוגע למי שעובר על הכללים.

כשמשתרר שקט ארוך מדי, שולף אחד השחקנים כרטיסייה מהערימות המונחות על השולחן. אלה וידויים שהשחקנים עצמם כתבו במהלך החזרות. אני רק מניחה, כי לא הסבירו לי. ייתכן, שאילו הגעתי בזמן, היו מאפשרים גם לי לכתוב וידוי על כרטיסייה. עם הזמן, כל הכללים מובנים וגם המבנה כבר ברור. המופע נשאר מעניין בזכות התוכן שנוצק לתוכו, ובמיוחד בגלל המתח בין מה שנאמר לבין המוסכמות החברתיות, שמכתיבות ש"כאלה דברים אסור / לא נעים / חצוף לומר".

כעבור חמש שעות פחות עשרים דקות מהרגע בו נכנסתי, מצלצל שעון מעורר. השחקניות והשחקנים קמות/ים. מחיאות כפיים. אני מרגישה שהזמן עבר מהר. אני מרגישה שעבר המון זמן. אני מוצפת רגשות. המוח שלי עסוק בשאלה, למה זה עבד עליי כל כך חזק.

לפני כמה שנים, השתתפתי מספר פעמים בפרוייקט "ההגרלה" של קרן שפי וסער סקלי. אני נזכרת בהשתתפות שלי שם, כי גם זה היה אירוע משך. פחות מופע, יותר ניסוי חברתי חווייתי, שאולי היווה מופע עבור המשתתפות/ים בו. התחושה המשותפת לשני האירועים היא של החמצה. של רצון כמעט חמדני לעוד: עוד לנסות, עוד לחשוף, עוד להאזין. היתה גם תחושה של שותפות גורל. של "זר לא יבין זאת". של מרחב שהוא מוגן ומאפשר, ובו-זמנית – גם מעורר ספקות ופרנויה. האם אני מתועדת? מה מונע ממי שכאן בחדר מלצלם אותי, להקליט אותי או סתם לחזור על דבריי בחוץ? לא חתמנו על חוזה סודיות או על אמנה שמבטיחה לנו אנונימיות. בטחנו במי שסביבנו, והנה – ראיתי שיש מי שהכללים אינם חשובים בעיניו. אולי הוא יספר לכל העולם מה אמרתי, כשחשבתי שרק החדר ויושביו ידעו. עם זאת, זה נעים להיות על הקו שבין הזדהות מוחלטת לבין שיפוט לחומרה של מי שחושף/ת את עצמה/ו בפניי. זה אנושי לרצות לדעת עוד על אנשים. גם על זרים. אין חוויה שתשווה להבנה, שאני לא היחידה שחושבת את המחשבות הנוראות שאני חושבת, ושזה ממש ממש בסדר. זה מרגיע לדעת, שעם כל השיפוט העצמי הזה, כל מה שנאמר במופע הזה הוא אנושי.

בסופו של דבר, אני בוחרת ללכת שוב ל"לא מכניסה את זה הביתה", כשיתאפשר לי. אני פשוט סקרנית מדי. זה מביך, אבל גם נפלא להבין שאני לא לבד בעולם.

סלים סלים בסטודיו בחיפה

שוב אני יוצא מהצגה עם תחושת מועקה עזה שכובלת את המילים מאחורי גוש ענק בגרון. הפעם נראה שאינני לבד. כולם שותקים ומהרהרים במצב הבלתי אפשרי שחווינו במהלך השעה האחרונה.

רצינו לראות את ההצגה 'סלים סלים' בפסטיבל עכו. ג'ורג' איסקנדר וסמירה סרייה זכורים לנו לטוב מההצגה 'הטווס מסילואן' שראיתי כבר פעמיים – פעם בפסטיבל עכו 2012 ופעם בחיפה. לוח הזמנים ומצאי הכרטיסים לא איפשרו לנו, לצערנו, לראות את ההצגה 'סלים סלים' במהלך הפסטיבל.

סלים - ג'ורג' אסקנדרההצגה 'סלים סלים' מוצגת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. ברור לנו שהתיאטרון יהיה גדוש בצופים בהצגה זו, לכן אנחנו מקדימים להגיע, אלא שבמקום להכניס אותנו לאולם עוצרים אותנו במחסום בחלל קטן לפני הכניסה. לפנינו שתי גדרות וביניהן קצין וחיילת חמושים. המחסום נפתח ואנחנו מקבלים היתרי כניסה לעזה. מתברר לנו שאנחנו במחסום ארז בואכה עזה. הקצין בוחן ארוכות את המסמכים שבידינו ולבסוף מורה לנו להתמקם עם כמחצית הקהל בצד הישראלי של הגדר. כל השאר נשלחים לעזה.

היתר כניסה - סלים סלים

סלים מגיע אל המחסום. הוא שוחרר מהכלא הישראלי. תקופת מאסרו קוצרה בגלל התנהגות טובה. קוצרה במידה משמעותית – משמעותית מידי. במהלך הבדיקה שלו מתברר לו שהוא הובא למחסום ארז ועומד להיות מועבר לעזה. זו טעות! הוא זועק – הבית שלו איננו בעזה אלא בטול-כרם. מכאן מתחילה להתפרס לעינינו מערכת סבוכה של מזימות וחשדות. נראה שלא הגיע לעזה בגלל טעות בירוקרטית אלא משום ששם כתובתו שממנה ברח לטול כרם עם אשתו וילדיו. הוא נתפס לפני עשר שנים בידי השב"כ, נחקר בעינויים ולבסוף כששוחרר מוקדם במידה חשודה, הוא מובל לעזה, מקום בו מחכים לו אחיו ושאר חבורתו שעליהם ככל הנראה הלשין בתקופת מאסרו.

סלים כלוא בין הגדרות לאורך כל ההצגה. לישראל איננו יכול לשוב ואם יעבור לעזה יתפס מייד בידי אלה שעליהם הלשין. המוצא היחיד שלו הוא עורך דין ישראלי שקשור לחקירה ולמשפט שבו הוא אמור להעיד. החיילים שבמחסום מנסים להתנהג כקשוחים אך גם הם ערים למצוקתו ומנסים ללכת לקראתו כמידת יכולתם הדלה. הקצין כבר נענש בעבר על כך שמישהו שהה אצלו בין הגדרות שעה יותר מהמותר.

בינתיים מגיעה אל הגדר הישראלית אשתו שאיננה מצליחה ליצור קשר עם שום גורם שיכול להושיעו, ומצד הגדר העזתית מתפתח דיאלוג בינו לבין אחיו וחברו שמציעים לו להציל את עצמו מידיהם על ידי שיתוף פעולה מסוג אחר. הם גם רומזים לו שאשתו לא שמרה לו אמונים ומוסיפים מצוקה על מצוקה.

כולם בסיפור הזה קלועים במצוקותיהם בדרך ללא מוצא. אשתו של סלים שמנסה זה שנים לשקם את חייה, אחיו וחברו שנרדפים על ידי השלטונות בגללו, החיילים שמבינים שאינם יכולים להתיר לו לשוב לישראל ושברור להם שאם יעבור לעזה דמו בראשו… ועל מצפונם, ונראה שיש להם מצפון. ומעל כולם סלים שקורע אותנו מבפנים כאשר הוא נשאר בין הגדרות לבד לשטוח בפנינו את מצוקותיו.

ג'ורג' אסקנדר מוכיח לנו כאן בתפקיד סלים את גדולתו כשחקן. בטווס מסילואן התפעמתי מהצורה בה עבר מתפקיד הבן המוגבל בשכלו לתפקיד האב הפגוע ברגלו, וכאן הוא מטלטל את רגשותינו. סמירה סריה שהפעימה אותנו בטווס מסילואן מרשימה גם כאן בתפקיד קטן ובעל נוכחות עזה. כל השחקנים עושים מלאכתם נאמנה ותופרים לנו יחד חוויה שמותירה רושם עז.

בסיום ההצגה מתירים לנו לצאת מהגדרות ולשוב הביתה נושאים את מועקת כולם – הטראומה לא פסחה על אף אחת מהנפשות הפועלות בהצגה וכולן תשאנה את המצוקה עד קץ ימיהן. שלא כמקובל בסטודיו – איננו נשארים לשיחה עם היוצרים, ואילו נשארנו אני מניח שלא הייתי ממילא מצליח לפצות פה.

ההצגה זכתה בפרס המחזה בפסטיבל עכו 2015 והשחקן ג'ורג' אסקנדר זכה בפרס השחקן המצטיין. זכיתי השנה לראות מספר הצגות מעולות בפסטיבל עכו, וזו ללא כל ספק עולה על כולן.

 

בימוי וכתיבה סתיו פלטי נגב كتابه وإخراج ستاف بالتي نچڤ
תרגום לערבית ראזי נג'אר ترجمه للعربيه رازي نجار
עיצוב תפאורה שי אריק تصميم ديكور شاي أريك
עיצוב תאורה עמיחי אלהרר تصميم اضائه عميحاي الهرار
ייעוץ אמנותי אבי גיבסון בר-אל استشارة فنية افي جيبسون بار-ال
ייעוץ דרמטורגי מיכאל מוריס רייך استشاره مسرحيه ميخال موريس رايخ
הפקה עפאף סמיר אסדי انتاج عفاف سمير أسدي

שחקנים تمثيل
ג'ורג' אסקנדר סלים جورج اسكندر
סובחי חוסרי פאדל صبحي حصري
מחמוד מורה וואא’ל محمود مرة
סמירה סרייה נעימה سميره سرية
דור פלורנטין חיילת دور فلورنتين
מתן פרמינגר מפקד מחסום متان برمينجر

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרובדף הפייסבוק של תיאטרון קרוב מפרסם ארוע בשם פסטיבל האזרח כאן 2015 – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. אני עדיין זוכר בחום את פסטיבל האזרח כאן הראשון שנפתח בקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. מאז מתקיים הפסטיבל בתיאטרון קרוב כל שנה בסמיכות ליום זכויות האדם הבינלאומי שחל בעשרה בדצמבר. השנה אני מצליח לפנות לעצמי זמן להגיע לכל ההצגות המשתתפות בפסטיבל.

ליבי ואני מגיעים לשערי התיאטרון כשעה לפני התחלת הההצגה הראשונה. הרחבה שבחזית התיאטרון כבר ערוכה לאירוע הפתיחה והקהל מתקבץ לאיטו. כשמגיעה שעת הפתיחה אני תוהה אם הקהל שהגיע איננו גדול מקיבולת האולם. המנהלת האמנותית – דורית ניתאי נאמן – פותחת את הערב ומספרת לנו על הרעיון שמאחורי הפסטיבל ועל מה שצפוי לנו במהלכו. שש הצגות משתתפות בפסטיבל: רסיסים, נצורות, אם-מה, הפרזיט, קמבלצ'ה ופואמה לקריינות ולמקהלה מדברת בשם 'ולא היה בה מום'. בסיום הפסטיבל יוענק פרס 'האמן כאן'. בנוסף לכל אלה מוצגת בגלריה תערוכה שמעמידה את כל מרכיבי עולמנו בפרופרורציה אלינו ואל הסביבה.

שם הפסטיבל "האזרח כאן" מתכתב עם שם הסרט האזרח קיין של אורסון ולס, אך הוא איננו מגביל את עצמו לזכויות האזרח, אלא עוסק בזכויות האדם באשר הוא אדם. ההצגות השנה עוסקות בהיבטים שונים של זכויות האדם מול החברה ולא רק מול הרשויות שמתייגות אותו כאזרח. יש כאן התייחסות לזכות כל אשה ואיש על הגוף, על הרכוש ועל צרכי הקיום, וכן לזכות למחשבה חופשית ולזכות לנווט את מהלך החיים על פי ההשקפות, האמונות, ההעדפות ואפילו הנוחות של כל אחת וכל אחד.

הכח המניע מאחורי כל פעילות תיאטרון קרוב הוא אמונתו העזה של מייסד התיאטרון, ניקו ניתאי, בכוחו של כל אחד להוביל שינוי וביכולתה של האמנות לשנות מציאות. התיאטרון ממוקם בלב התחנה המרכזית של תל אביב, מקום שמערב בני אדם מתרבויות שונות ומגוונות. לא כולם אזרחים בארצנו ולחלקם אין אזרחות כלל והם נאבקים על זכויות היסוד שלהם. בין ההצגות יתקיימו אירועי חוצות בשיתוף כוחות יצירה מהסביבה הקרובה.

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם ותוך דקה הוא מלא מפה לפה. באולמות הפרינג', מילוי אולמות איננו מובן מאליו ומכירת הכרטיסים המוקדמת, שמעידה על אמון הקהל בתיאטרון וברעיון, משמחת אותי.

ההצגה רסיסים היא הצגה מורכבת שגיבוריה מתעמתים עם אירועי העבר בראי ההווה. לגיבורינו יש אירועי עבר סודיים שונים שהם מתקשים להתמודד איתם בהווה. ארחיב על ההצגה ברשומה נפרדת – היא ראוייה לכך.

ההצגה הבאה היא נצורות. קומדיה מטורפת שנוטלת את השראתה ממספר מקורות, ולאחר שמעמתת את גיבוריה עם זכויותיהם כנגד צוי המצפון, מטיחה בפנינו היבט נלעג של התנהלותנו בהווה. כמו קודמתה – גם הצגה זו ראויה לרשומה משלה, וכן כל האחרות.

בין ההצגות אנחנו מבקרים בתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק. תערוכה שגורמת לנו להסתכל מחדש על עצמנו בסביבתנו ועל הסובב אותנו במבט קצת אחר. אני נזהר כאן לא להרבות במילים כי דווקא החזות, בליווי מילים בודדות היא שמוסרת את התובנה ואת השאלות הנלוות. תעוד התערוכה יעלה בקרוב לאתר האמנית אריקה לינור.
לקט מהתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק

יום ההצגות השני נפתח בהצגה אם-מה. הצגה שמציגה קונפליט עז של בחורה שמתעמתת עם עצמה בגלוי על זכותה לנווט את חייה בדרכה. היא נאלצת להתעמת עם מוסכמות החברה, עם צווי ה"מוסר", עם רצונותיו של בן-זוגה אך בראש ובראשונה עם עצמה. הצגה קשה וחזקה שמותירה בי רושם עז.

בין ההצגות אנו מוזמנים למופע ריקוד היפ-הופ של להקת הילדים TLV IP kids crew. הילדים, שחזותם מעידה על כך שמוצא הוריהם איננו מכאן, הם צברים דוברי עברית שמתחנכים בארץ. הכוראוגרף, קייט טמבויאט, עשה עבודה ראוייה להערכה – שתי קבוצות ילדים ממש קטנים מציגים בפנינו מופע מרהיב ומרגש כאחד.

קָמְבָּלָצֶ'הההצגה הבאה, הפרזיט, עוסקת בתרומתה של עבודת האמן לחברה. ההצגה מתייחסת באופן מפורש לברית המועצות הקומוניסטית, אך אי אפשר לנתק אותה מחווית החיים של האמנים בכל מקום ובכל תקופה, אפילו כאן ועכשיו. גם אם הרשויות אינן מתייגות את האמנים כפרזיטים "אוכלי חינם", אין הם יכולים להתנתק מהמסר שהם מקבלים מכל עבר – מהחברה ומהגורמים התומכים – שבעצם הם צריכים לעשות גם עבודה "אמיתית".

שתי ההצגות האחרונות מוצגות בצהרי יום שישי. לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.

ההצגה האחרונה היא פואמה לקריינית ולמקהלה מדברת – ולא היה בה מום מאת המשוררת חגית ורדי. בשיחה מקדימה בין המנהלת האמנותית, דורית ניתאי נאמן, לבין המשוררת, חגית ורדי, מוזכר שהיצירה "איומה", קשה מאוד. הספר עוסק בחוסר האונים של ילדה שנפגעה מינית בגילוי עריות והיא מתמודדת גם בבגרותה עם תחושות אשם. החוויה שלי קשה כקהל שומע פסיבי, והטראומה עוברת אלי מכל מילה ובכל צליל. בשיחה המוקדמת ציינה היוצרת שבחזרה האחרונה חוו משתתפי ההצגה קתרזיס [הִזְדַּכְּכוּת]. לי זה לא קרה, אני נותרתי עם החוויה הקשה. יכול להיות שההִזְדַּכְּכוּת מגיעה רק לאחר מספר קריאות של הספר.

לסיום הפסטיבל מוענק פרס האמן כאן לברוריה רבינר שמצטטת בדברי תודתה מדברי אמיר גוטפרוינד, שהלך לעולמו השבוע, שהם בעצם ציטוט מדברי עגנון שאמר פעם, אפרופו פרס נובל, 'כמה צריך אדם להשפיל את עצמו בשביל לזכות בקצת כבוד'.

פסטיבל האזרח כאן 2015 מציג תערוכה מעולה ושש הפקות מקור חדשות וטובות.
אני מקווה שלכל הצגות הפסטיבל יהיה המשך ראוי בהתאם לציפיות יוצריהן.

להתראות בפסטיבל האזרח כאן 2016 שימשיך את המסורת ויזכיר לכולנו שבכח האמנות לשנות.

בשולי הדברים:
מאז שאני מכיר את תיאטרון קרוב, כל התקשורת בינינו מתנהלת באמצעות לירון בן עזרא שמתחזקת, בין השאר, את
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב. במהלך הפסטיבל לירון הודיעה לנו שהיא מסיימת את עבודתה בתיאטרון. אני מאחל ללירון מקרב לב הצלחה בכל מעשיה ואני בטוח שנמשיך להתראות בתיאטרון קרוב.
בהצלחה ליורשי לירון בתפקיד, אני מצפה להמשיך להתעדכן באופן שוטף באמצעות
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב.

חווית תיאטרון אדיפלית

ג'ייסון דנינו הולט גאון. או מטורף. בעצם, שניהם – זהו זה.

ג'ייסון דנינו הולט גאון ומגי אזרזר - אדיפליתהוא יצר עבורנו חווית תיאטרון שנשענת על מגוון רחב של יצירות מתחומים שונים, ולקח את כל הרעיונות לפינת הפנטזיות שלו. צריך בשביל זה הרבה מאוד אומץ, ויותר מכך – אמונה בכך שיש מי שיהיה מוכן להפתח לקבל הכל ללא סינון. אלא שאין דבר כזה – כולנו רואים הכל דרך עולם החוויות הפרטי שלנו. ג'ייסון יודע את זה, ומנתב את האסוציאציות שלנו למקום שנראה לו מתאים. מאחר שלכל אחת ואחד מהיושבים בקהל יש מרחב אסוציאציות מעט שונה, אנשים שונים רואים בהצגה הדגשים שונים. מהו, למשל, האיבר עליו לא הייתם מוותרים? זה שניקורו הוא העונש העצמי החזק מכל? אדיפוס המיתולוגי, כשקלט את מה שעשה, העניש את עצמו בניקור עיניו – שלא יוכל לראות יותר. אדיפוס דנינו הולט מנקר גם כן את החשוב לו מכל. הרי לא ציפיתם כאן לספוילרים – אבל בודאי כבר ניחשתם. והכל כאן גדול מאוד, חזותי מאוד, חי, נושם ובועט, רוקד – כמעט עף, ומפעיל את כל עולם החוויות הפרטי של כולנו.

ליבי וגיל ראו לאחרונה את אדיפלית וחזרו נלהבים ודי מבולבלים מעומס החוויות. ליבי אמרה שהיא רוצה לכתוב כאן על ההצגה פעם, ועוד פעם. לקח לה מספר ימים לגבש את כל מה שהשתולל בראשה בעקבות ההצגה לכלל פוסט בבלוג. כבר כשהגהתי, לבקשתה, את מה שכתבה לבלוג, החלטתי, באיחור רב מאוד, שהגיע הזמן לראות כבר את ההצגה. יש לי כלפי ההצגה אפילו חובה מוסרית, אבל לזה נגיע מאוחר יותר.

אשתי מקבלת היום את מצבור בחינות הבגרות הראשון לבדיקה – עומס. אני שרוי בעומס רב בעבודה מזה זמן ניכר. מסע מביתנו בחיפה לתל-אביב בזמן זה נראה לא לעניין, אבל היום בכל זאת יום מיוחד. לפני שלושים ושש שנים מיסדנו לנו – אשתי שתחיה ואני – משפחה. זה היה הליך די פשוט, שכן איננו חולקים מגדר. המשפחה שלנו גדלה בינתיים, והיום אנחנו ארבעה אנשים שאוהבים את העולם. ביתנו, ליבי, הכריזה כבר בראש חוצות שאין גבולות מגדריים לאהבתה – נקודה. אני שואל את אשתי בהיסוס מה, אם היא נכונה לצאת לסיבוב ברכבת לראות את אדיפלית בנחמני. היא לא קראה עדיין את חוויויתיה ליבי בהצגה אדיפלית, אבל הייתה עדה לשיחותינו בנושא ולתגובתי ממה שקראתי. תן לי לחשוב על זה. כעבור שעתיים היא מתקשרת להגיד לי לרכוש כרטיסים. מגיע לנו – כך היא אומרת – וכמנהגה, גם צודקת.

אנחנו נכנסים לתיאטרון נחמני ומייד צדים את עיני שני קיפודי זהב. אבל לאדיפלית יש שלושה קיפודים, אני אומר, נכחתי בטקס כשהן זכו בקיפודיהן. מבט נוסף מבהיר לי שהקיפודים המוצגים שייכים בכלל להצגה אחרת. ברחבת הכניסה שני זוגות נשים. הקדמנו מעט. הנה בא עוד זוג נשים, ועוד זוג, וזוג גברים. אני שם לב שאנחנו בינתיים הזוג ה"מעורב" היחיד. כעבור זמן מה מגיע זוג מעורב נוסף, אפילו מעורב מאיתנו – הגבר בהיר והאישה שחומה. מפה לשם, הרחבה מתמלאת. אנחנו מתישבים במקומותינו במרכז השורה השניה ואני כבר מוקסם מהתפאורה שעיצבה שוש גרוס. הבמה מוקפת עמדות הלבשה עם מראות ומתלים עמוסים בתלבושות. אחורי הקלעים נדדו אל תוך הבמה. כשתתחיל ההצגה אבין שאנחנו בעצם באולפן טלוויזיה שאחוריו גלויים בפנינו.

אחורי הקלעים נדדו אל תוך הבמה

בפתח ההצגה פונה אלינו הבמאי, ג'ייסון דנינו הולט, ומסביר תיאטרון. ליבי כבר כתבה כאן על זה ואינני מעוניין להרחיב את מה שכבר נאמר. מנולה מנצ'יליאטי (איליה גרוס, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד ראשי) עוסקת בהכנות לקראת תכנית האירוח שלה ומכאן והלאה אנחנו מפליגים איתה ועם מגוון דמויות מוקצנות לכיוונים שונים. שלוש שחקניות ושני שחקנים מציגים בפנינו תשע דמויות, ואלמלא ראינו אותם מחליפים צורה על הבמה מול עינינו, היינו מתקשים לנחש מי הוא מי ומי היא מה, ובכלל. גם ההפרדה שלי בין שחקניות לבין שחקנים מלאכותית משהו, שכן אין כל קשר בין המגדר של האמניות\ים לבין דמויותיהן\ם. נעמה אמית היא גם אמיליה וגם קיסי. מגי אזרזר, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד המשנה, היא עוזרת הבית סלבדורה – חתולת סקס עטורת פירות, וגם הסוכן של מנולה, ערס בחליפה. מדהים לראות איך פניה של סלבדורה הופכים לפני הסוכן תוך החלפת הבגדים, ואיך הופכים פניה של מנולה לפני ההומלס "פויה" זקור הלסת.

שלוש שחקניות ושני שחקנים מציגים בפנינו תשע דמויות

בין הדמויות, כאילו הייתה חלק מהרקע, מרחפת בחלל האולפן המאפרת המעופפת, שמעלה בי אסוציאציות מהעולם של פיטר פן, הנסיך הקטן וטינקר בל. ידידיה ויטל מציג דמות תמימה למראה, עמוסת תשוקות שמבטאות את עצמן, כאילו מבלי משים, בהתנהגויות מפתיעות, מתפרצות ומתכנסות, כמעין חלום. תוך כדי מעוף הופכת נטליה המאפרת לבעלה של מנולה, שאיננו מוצא את עצמו בסבך הפרטי שלו. אני מאוד מתלהב מהתפקיד הנכבד של התלבושות בעיצוב הדמויות. בטקס קיפוד הזהב דאשתקד זכיתי, כנציג הקהל, להעניק לשירה וייז את פרס הקיפוד לעיצוב תלבושות לשנת 2013 על תלבושות ההצגה אדיפלית. כלומר, הייתי הדייל\ת שפותח\ת את המעטפה להכרזת שם הזוכה. הזוכה, אגב, לא נכחה בטקס, כך שלא את היד שעיצבה את התלבושות לחצתי. מאז אני יודע שיש לי חוב מוסרי, בעיקר כלפי עצמי, לראות את ההצגה. התאורה שעיצבה עדי שימרוני מנווטת היטב את עינינו, בעת חילופי הזמנים, המקומות והדמויות. את נושא שלוש האחדויות ליבי הזכירה כבר, לכן אינני מוצא טעם לדוש במה שכבר נאמר אלא להשלים את חוויויתי.

לקראת סוף ההצגה, הופכת תוכנית האירוח של מנולה מנצ'יליאטי לתוכניתה של ביתה קיסי. זוהי תוכנית מהסוג של "מעשים טובים והגשמת חלומות" דוגמת 'ראשון בבידור'. קיסי מזמינה מישהו מהקהל אל הבמה, כמקובל, וזה שולף מבין מבושיו קופסא ובה טבעת. בחירת ליבו המופתעת נקראת גם היא לבמה ונענית להצעת הנישואין, וכולם שמחים ממש כמו בתוכניות האירוח. מאורע זה, כך מסתבר, איננו חלק מההצגה, אך הוא משתבץ נהדר בתכנית האירוח.

מה שנותר הוא ללחוץ כאן לקריאת חוויותיה של ליבי, וגם כאן כדי לבדוק מתי ההצגה הבאה.

הצגה כיפית, בלתי צפויה, מפתיעה, מצחיקה, ובין לבין מאוד שנונה ובועטת בצורה מושכלת בכל המוסכמות. חוויה ענקית שתדבר אל כולם, אם כי לא בהכרח באותה שפה, כי כששוברים את המוסכמות – הבריות רואות את התנפצות המוסכמות של עצמן כאילו היו משמעותיות יותר.

כתיבה ובימוי : ג'ייסון דנינו הולט
תלבושות :
שירה וייז
תאורה : עדי שימרוני
תפאורה : שוש גרוס ישראלי
מוזיקה : גל לב , דיקלה
הפקה : לירון דן
נ. הצגה : הגר כהן
צילום : דניאל קמינסקי
עיצוב גרפי : מתן שליטא
ניהול הצגה : הגר כהן

שחקנים יוצרים :
– ידידיה ויטל
– נעמה אמית
מגי אזרזר
איליה גרוס
– ג'ייסון דנינו הולט

אדיפלית‬‎

מאת: ליבי רן

נתחיל מהסוף: אני מטומטמת שלא הלכתי עד עכשיו להצגה "אדיפלית". מעטות ההצגות שהרגשתי בהן בבית, כמו שהרגשתי בהצגה הזאת.

Umami - jason's creation groupקהל נורמטיבי, שפוקד את התיאטרון הרפרטוארי בקביעות, רגיל לצפות בעיקר בסלון בורגני שבו משוחחות זו עם זו דמויות שנראות 'כמו בחיים'. הוא יוצא מגדרו כשמושיבים אותו על כסאות מסתובבים, או מקרינים לו קטעי וידאו על גבי משטחים לא קונבנציונליים. לעומת כל זה, ג'ייסון דנינו הולט עושה תיאטרון. ממש. במה, עם שחקניות ושחקנים. לא פירוטכניקה. קסם. נכון, ההשראה נלקחה מבמאי הקולנוע הספרדי פדרו אלמודובר, ובמיוחד מהקומדיות המוקדמות שלו – הצבעוניות, התזזיתיות, הנשיות; אבל התוצר הבימתי של דנינו-הולט הוא דווקא קריצה לברכט: השחקניות/ים בעולם שכולו חדר הלבשה, ובו החלפת הבגד היא חלק אינטגרלי מסימון החלפת הפרסונה. כשהשחקנית מבקשת להחוות ג'סטה דרמטית, היא 'מתקנת' את המיקום שלה על הבמה בהתאם לספוט התאורה (מתחשק לי לכתוב 'באופן אירוני ומודע לעצמו', אבל אני כל כך אירונית ומודעת לעצמי, שהקלישאה הזאת כבר מבאסת אותי). אם כבר בהשפעות תיאטרליות קלאסיות עסקינן, הרי שיש כאן גם אדיפוס. אבל לא רק.

שרון ואני מגיעות לנחמני 4 לקראת ההצגה, ופוגשות בכניסה, במקרה, את ליאב – שהיה החבר שלי כשהייתי בתיכון. את ליאב הציגו בפניי חברים משותפים ממש מחוץ לסינמטק חיפה, שבו שרצנו כמעט כל ערב בתקופת סוף החטיבה – תחילת התיכון, כלומר: אמצע שנות התשעים עד סופן. אלמודובר היה שם שגור בפינו, והרגשנו אינטלקטואלים ויודעי סוד. בינתיים, אלמודובר הפך לשם ידוע. האסתטיקה שלו השתנתה, הוא התחיל לביים יותר דרמות מהורהרות ופחות קומדיות מוטרפות. מאז ומעולם, היה משהו תיאטרלי בסרטים שלו. בינתיים, הספקנו – גם ליאב וגם אני – לצאת מהארונות שלנו (הוא כהומוסקסואל ואני כביסקסואלית), ואנחנו חולקים אקסית משותפת. למה כל זה רלוונטי? כי אם המציאות שלנו נראית כמו סלט, הרי שבהצגה הזאת קיבלתי אישור שהכל אפשרי: לא רק אדיפוס, ששוכב עם אמא שלו והורג את אבא שלו, אלא גם כל זירת ההתרחשות, הרוחשת תככים, חיבורים בלתי צפויים בין דמויות וסודות על גבי סודות – מלאה חריגויות מעין אלו.

באחד השיעורים הראשונים בשנה א' במסלול בימוי באוניברסיטה, פצחה המרצה שלנו בקריאה נלהבת של משפטים נבחרים מתוך הפואטיקה של אריסטו. שלוש האחדויות – זמן, מקום ועלילה. כללים בסיסיים בדרמה. על הבמה עומד במאי ההצגה, ג'ייסון דנינו הולט, ומדבר בישירות אל הקהל: שימו לב לכללים. אני מיד חושדת. מי שמתעכב על הכללים – כהצהרה – סופו שיבעט בהם. האחדויות נשמרות, אבל הבמאי, שגם מגלם את דמות תואם-האדיפוס – בועט גם בועט.

כדי להימנע מספויילרים, אומר רק שהדבר הכי מינורי ואגבי שתראו על הבמה, הוא המתת חסד כפולה – סתם אייטם שגרתי בתכנית האירוח הסנסציונית של מנולה מנצ'יליאטי (איליה גרוס, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד ראשי). אחזור רגע לקהל הנורמטיבי: דווקא הוא זה שיזהה את עצמו כצרכן של הזוועה הזאת – תכנית האירוח מקהת החושים, שכל תפקידה לזעזע ולשעשע בו-זמנית, ואני מניחה שהבחירה לפתוח אותה בפתיח המוזיקלי של "הראשון בבידור" של דודו טופז באה מתוך מגמה דומה. זו תוכנית "גילטי פלז'ר" קלאסית, שבה הכל יכול לקרות. אם נחזור לחוקי התיאטרון, אזכיר את השהיית חוסר האמון – כלל שרצוי לקיים בעת צפייה בהצגה, ומתקיים גם בתכניות אירוח מהסוג הזה.

כל ההצגה רווייה בכיפוף ג'נדרים. כל אחת ואחד מהשחקניות ומהשחקנים (למעט דנינו הולט) משחק/ת שתי דמויות, וכמעט כולן/ם מתנסות/ים בחילופי ג'נדר בין הדמויות. ידידיה ויטל משחק את דירק קוק, בעלה הבודד של מנולה, ובמקביל (בהחלפה וירטואוזית ממש) – את נטליה נוגט, המאפרת הביישנית והמתוקה, שמתנהלת בעולם כבלרינה רגישה (שבא לי פשוט לחבק), ונקלעת לסט התכנית, בו היא נגררת לרשת התככים. איליה גרוס משחקת, לצד מנולה המדוברת, גם הומלס שנאסף אל ידי בתה, וזוכה לשם ההולם, 'פויה'. לצד הנשיות הבלתי משתמעת של מנולה (כשאתם מראים לי ציצים חשופים, אני לא יכולה להתרכז), פויה הוא כל כך א-מיני, שקשה להתייחס אליו כאל גבר או כאל אשה. על הבמה מתייחסים אליו בעיקר כאל איש מסריח. מגי אזרזר, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד המשנה, מייצרת כפילות ג'נדרית בין אסוס, הסוכן הסמי-מאפיונר של מנולה לבין איקונה נשית יפהפייה עם כובע כרמן מירנדה ופלפל חריף בתחת – סלבדורה, עוזרת הבית של המנצ'יליאטים. אשה שקשה לא להתאהב בה. אלוהים הרחום, החתיך והבלתי מתפשר (כשתראו – תבינו) חנן את אזרזר בגוף מושלם, ודווקא היא עולה לראשונה על הבמה בחליפה גברית. נעמה אמית משחקת שתי דמויות נשיות, אם כי אחת מהן היא לסבית בוצ'ה, שגם היא – במשחק הג'נדרים – מייצרת חריגה ממה שמצופה מ'אשה נורמטיבית'. הדמות השנייה שלה היא קיסי, בתה של מנולה, שהיא ה'גירלי-גירל' הקלאסית, כולל חנחונים שהפכו כבר לטיקים. גם הדמות היחידה של דנינו הולט, עלי דורה, אינו חף מטיפול ג'נדרי קיצוני. אני לא מתכוונת להתעמק בו, הוא נדון בהצגה באופן מפורש.

אני צופה בהצגה, מימיני – אחי הסובלני ומשמאלי – שרון, אשתי הראשונה. אין ספק, שהם 'הקהל הנכון' להצגה הזאת. אבל מה זה 'קהל נכון'? יש קהל 'לא נכון'? האם יש מי שהצפייה ברצף מוטרף של חריגויות, במיוחד אם הן צבעוניות וגרוטסקיות, וניתן להתייחס אליהן כאל הומור משוגע – תפגע בו? משמאלה של שרון יושבות כמה נשים בגיל של ההורים שלי, פחות או יותר. הן צוחקות בכל פעם שאנחנו צוחקות, אבל מדי פעם, נפלט להן גם 'יו!' של פליאה. אני מתקשה להבחין, אם הפליאה היא מהבוטות, או מהשמחה לאור החופש המופלג להציג את הבוטות הזאת. מה יותר בוטה: כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקן (גבר) שמשחק גבר? במישור ה'מציאותי' – שני גברים מתנשקים. לי זה לא מזיז, אבל אני פתאום שומעת 'יו!', והמקום הזה במוח שלי נפתח לאפשרות, שזה בוטה למישהי, כאן, ממש לידי. כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקנית (אשה) שמשחקת אשה (לסבית) – שוב אותו 'יו!'. במציאות, זו נשיקה הטרו-נורמטיבית. במישור הבדיוני – שתי נשים לסביות מתנשקות. אחרי ההצגה, כשאני מספרת על ה-'יו!' הזה לג'ייסון, הוא אומר לי שזה משמח אותו. "זה בכלל לא בוטה בעיניי", הוא אומר לי. אני ממהרת לומר, שגם בעיניי לא – אבל זה לא נכון. ברגע שהנשים האלה בקהל שיקפו לי את החריגות של האקטים האלה, אני לא יכולה להתעלם ממנה.

תמיד בסביבות תקופת אירועי הגאווה, קורה שאני מרגישה פתאום חלק ממשהו יותר גדול. זה כל כך לא אירוני ומודע לעצמו, שאני מרגישה קצת צורך להתנצל. יש משהו נעים בידיעה שאני לא לבד, ושהדבר הזה, שמצייר אותנו כחריגויות חברתיות, הוא לגמרי רגיל וטבעי. הלכתי להצגה בלי לדעת בדיוק מה אני הולכת לראות. הגודל והצבעים הממו אותי בהתחלה. אחר כך הגיע גם הצחוק, ובמקביל ה- 'יו!' הזה מהשכנות, ויותר מהכל – אפפה אותי אותה תחושה שקשה לתאר, שזה בסדר. שהכל בסדר. שכשאני רואה את כל הג'נדר-בלנדר של כולן על כולם, אני לא רואה פריק-שואו. שהפריק-שואו הוא נחלתם של הנורמטיבים. מה זה רע להיות חריגה, מי בכלל רוצה להיות נורמלית?

ההצגה הזאת מתאימה לכולן/ם. אמרתי לג'ייסון שאכתוב הסתייגות, כי 'זו לא הצגה לכולן/ם'. אני חוזרת בי. מקסימום – זה ייראה לכן/ם מוטרף וגדול ולא מציאותי, וזה בסדר – כי זה מוטרף וגדול ולא מציאותי. זה תיאטרון, וזה קווירי, וזה כייפי.

כתיבה ובימוי : ג'ייסון דנינו הולט
תלבושות :
שירה וייז
תאורה : עדי שימרוני
תפאורה : שוש גרוס ישראלי
מוזיקה : גל לב , דיקלה

הפקה : לירון דן
נ. הצגה : הגר כהן
צילום : דניאל קמינסקי
עיצוב גרפי : מתן שליטא
ניהול הצגה : הגר כהן

שחקנים יוצרים :
– ידידיה ויטל
– נעמה אמית
מגי אזרזר
איליה גרוס
– ג'ייסון דנינו הולט

תודה לידידיה ויטל, שעזר לי עם השמות של הדמויות.‬‎

אפשר לעשות עם זה משהו

ההצגה מסתיימת ואנחנו יוצאים מתיאטרון תמונע בתל-אביב חזרה לביתנו בחיפה. כמה דקות של שתיקה ומתחילים לדבר. אז מה בעצם ראינו כאן? זוג בשלבי היכרות שונים. חושבים אלינו בקול רם, מדברים ביניהם, מתחברים, מתרחקים, שבים, תוהים, מקנאים, במי? בעצמם? בשיקופם דרך אחרים? אז מה בעצם קיבלנו כאן? יש מסר? מציאות מוכרת? – אולי לא.

אפשר לעשות עם זה משהו - תמונעבינתיים אנחנו מגיעים לבּוֹנוֹ ביקום, לאכול ארוחת משהו ולשתות קפה. לא אכלנו כמעט שום דבר כל היום. ממשיכים לדרכנו ועדיין מדברים על ההצגה. זה לא מרפה. ההצגה איננה מסתיימת כשיוצאים מהתיאטרון. הדברים שבים ומחברים ומתפרקים וחוזר חלילה. כנראה אפשר לעשות עם זה משהו.

אנחנו באים לראות את ההצגה עם הרבה מאוד ציפיות. בנובמבר דאשתקד נודע לי, ממש ברגע האחרון, על הפרוייקט של מרט פרחומובסקי. מחזה של עודד ליפשיץ שמשחקת בו מוריה בשארי ליפשיץ בבימוי מרט פרחומובסקי. שלושה אמנים שאני מכיר עבודות שלהם – כל אחת ואחד לחוד – ומעריך אותם מאוד. עכשיו הם מודיעים לנו שהם יוצרים יחדיו, ואני מייד נרשם ל"תמיכה" בפרוייקט בהדסטרט. ה"תמיכה" מתבטאת בכך שאני רוכש את הכרטיסים לפני שהמחזה התבשל לכלל הצגה.

ליבי וגיל כבר ראו את ההצגה ממש על ההתחלה. ליבי מלאה התפעלות, אבל היא הרי משוחדת. גם לגיל יש הרבה מה להגיד, אך אני משתיק אותו. אין לי עניין לשמוע את דעותיהם לפני שאני רואה את ההצגה – אני רוצה לשמור על ראש נקי. הרי גם כך הציפיות גבוהות מידי – ממקום כזה אפשר רק ליפול.

אנחנו מגיעים די מותשים. יום שישי שבו שנינו עבדנו עד שעה די מאוחרת, ורק אז נסענו מחיפה תל-אביבה. ביקורי הורים חפוזים. זמן לאכול הרי כבר הבנתם שלא היה לנו, ומרוב חיפזון אנחנו אפילו מקדימים מעט לתמונע ויש לנו קצת זמן להתרווח.

יושבים בצד השורה הראשונה, כל המושבים במרכז מסומנים כשמורים. בפרינג' אני מעדיף תמיד את השורה הראשונה. דנה ואייל – מוריה בשארי ליפשיץ ודן שפירא, יושבים על כסאות בחזית הבמה בזמן כניסת הקהל. מוריה קולטת אותנו ומנידה בראשה. נראה לי שחלק ניכר מהקהל מורכב ממקורבים של ההפקה, אולי גם הם "תומכים" כמונו.

המשפטים מקוטעים. שני בני הזוג, שעדיין אינם זוג, זורקים את הגיגיהם לעברנו, ומנהלים שיחה שאיננה בדיוק דיאלוג, וכל זה מוביל למסקנה שאפשר לעשות עם זה משהו. וכך זה נמשך ממשהו למשהו. כל השלבים הם חלק מהתפתחות של זוגיות. הכל כאילו מוּכָּר – אבל לא בהכרח ככה, אולי בעצם לגמרי אחרת. ובינתיים נכנס למערכת זוג נוסף, שגם הוא איננו בדיוק זוג. יש שילובים וחילופים עם הרבה מאוד הגיגים פרטיים של כל אחת ואחד מהמשתתפים. הזוג שברקע מהווה מעין מראה שמציגה את דנה ואייל בפני עצמם דרך מסלול של קנאות וחשדות. כאשר דנה ואייל אינם קיימים כזוג, אין טעם בקיומו של הזוג האחר שמשמש בעיקר לייחוס. אין לי מושג אם לכך כיוון המחזאי, וזה ממש לא משנה, זה מה שמגיע אלי. לכן אני מתקשה להבין סיטואציה שנוצרת אצל הזוג האחר, שאין בה התייחסות אל אייל ודנה, שנפגשו לזוגיות שונה לחלוטין כעבור שנים.

הרבה פעמים אני נשבה לראות ביצירה אמנותית חכמת חיים כלשהי. כאילו יש לסופר, למחזאי או לצייר איזושהי תובנה, או נקודת ראות שנסתרת מעיני. למעשה זוהי אמנות שנובעת מדמיונו של היוצר, במקרה זה – גבר בראשית שנות השלושים לחייו שזה לא מכבר התחתן. כל מה שאנחנו רואים על הבמה מבוסס על דברים שהוא הגה מדמיונו על בסיס נסיון חייו שכולל, מן הסתם, גם דברים שהוא רואה סביבו.

תפאורת ההצגה מינימליסטית. דניאלה מור שעיצבה לפאפעג'ינה תפאורה מאוד עשירה ומורכבת, הסתפקה כאן בספה, במספר פריטים כמעט חסרי נוכחות ובשני כסאות שמיקומם היחסי מעיד על יעודם הרגעי וטיב היחסים בין בני הזוג. בשתי ההצגות קלעה המעצבת היטב לאופי ההצגה. גם מוריה, שהייתה פאפעג'ינה הצעירה, שונה לחלוטין מהדמות שאנו פוגשים כאן. מוריה בשארי ליפשיץ היא שחקנית מוכשרת מאוד שאיננה חדלה להפתיע. את דן שפירא אני רואה פעם ראשונה על הבמה והוא משלים את הזוג שאיננו בדיוק זוג באופן מושלם. את הזוג האחר, נטע בר רפאל ולאון מורוז, לא זכיתי עד כה להכיר וניכר שגם להם יש הרבה מה להציע.

אני מכיר את סגנונו של עודד ליפשיץ מהצגות קודמות שראיתי. הדיאלוג שאיננו בדיוק דיאלוג חביב עליו. אפילו בהצגה נושים שהוא ערך וביים לפני שנים על פי סטרינדברג, הדיאלוגים אינם מופנים ישירות אל נמעניהם. תוך כדי כתיבה אני קולט שאני מתייחס לבימוי של עודד בְּמָקוֹם בו הבמאי הוא מרט פרחומובסקי. עכשיו אני תוהה אם המחזאי השתלט על הבמאי, המחזה איננו מותיר לבמאי גמישות ללכת בכיוון שונה, או שהכל פרי רעיונותיו של הבמאי. ממקום מושבי באולם, זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא שהתוצאה היא מארג מדוייק שבו כל החלקים משלימים זה את זה ויוצרים חוויה.

ההצגה אפשר לעשות עם זה משהו היא ללא ספק חוויה מסקרנת, מעוררת הרבה מאוד מחשבות, שכל אחת גוררת אחרות ואיננה מניחה להצגה להסתיים זמן רב לאחר עזיבת האולם.

מאת: עודד ליפשיץ
בימוי: מרט פרחומובסקי
תפאורה ותלבושות: דניאלה מור
מוסיקה: בועז שחורי
עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין

שחקנים:
– מוריה בשארי ליפשיץ
– דן שפירא
– לאון מורוז
– נטע בר רפאל

דנה עופר שקופה בסטודיו בחיפה

בדף מופעי החודש של תיאטרון הסטודיו בחיפה קראנו שההצגה שקופה היא "מונולוג מטלטל של נערה עם הפרעת אכילה". מסקרן. הרי כולנו שמענו פה ושם על אנשים עם הפרעות אכילה, לפעמים אפילו בסביבתנו הקרובה. בדרך כלל, אותם אנשים אינם חולקים את החוויה עם אחרים, המידע שמגיע אלינו בא מצד שלישי, ובדרך כלל איננו חף משיפוטיות. בעצם, שתיקת האנורקטים והבולמים, וכנגדה פטפוטיהם של אלה שלא חוו את ההפרעה, יוצרים מסך של דעות קדומות ותאוריות בלתי מבוססות. זוהי הפעם הראשונה שאני נתקל באירוע בו מוצגת הפרעת אכילה ממקור ראשון – ללא מַעֲטֶה של פרשנות, צדקנות, שיפוט או האשמה.

אנחנו מגיעים לסטודיו סמוך למועד תחילת ההצגה ומגלים שהוא כבר מלא מפה לפה. הקהל מורכב בעיקרו ממטפלות פסיכולוגיות, כלומר – צופות בעלות ידע… וגם בעלות דעה. בלית מקום קרוב יותר, אנחנו מתיישבים בשורת ה"יציע", ממש לפני קונסולת התאורה. מנהל הסטודיו, יונתן שוורץ, מגיש כמנהגו את מונולוג הפתיחה, טלפונים מוחרשים ומואפלים וההצגה מתחילה.

ההצגה שקופה בתיאטרון הסטודיו בחיפה

נוגה, על סף פגישה ראשונה עם גבר זר (!!) במסעדה (), נוברת בחשכת זכרונותיה, ומנסה להתמודד עם האֵימָה שמטיל עליה האירוע הכל כך חריג – פגישה עם אדם זר תוך אכילה. המונולוג מתערבב עם דיאלוג עצמי עם אִימָּהּ, שאיננה חפה מהפרעות אכילה. נוגה היא בת דמותה של השחקנית דנה עופר – יוצרת ההצגה. המונולוג נע בין היום, לבין זכרונות העבר שמוצגים בזמן הווה.

אני מתקשה להתמודד עם הדמות שמוצגת בסיפור. בשיחה שאחרי ההצגה מישהי תאמר שחשה הזדהות עם נוגה-דנה, אני חוֹוֶה תחושות אחרות. אינני יכול ואינני מוכן להזדהות איתה. תוך התפתחות ההצגה אני קולט שמה שאני רואה כאן הוא קודם כל הפרעת תקשורת. הפרעת האכילה, להבנתי, נובעת מהפרעת התקשורת שמתווה את מסלול חייה. זוהי רמת הבנת המצב שאני מסוגל לעכל. זה איננו המסר של ההצגה אלא תפיסת החוויה בעיני.

לנוגה יש בעיית תקשורת עם אִימָּהּ, עם זרים, עם החבר מהמושב… אבל בעיית התקשורת העיקרית היא בינה לבין עצמה. נוגה בונה לעצמה עולם שִׂקְרִי אמיתי לחלוטין. היא מרמה את הסביבה ביודעין, ומסתירה מהאחרים את העלמת האוכל, משום שברור לה שכל הסובבים אותה זוממים לגרום לה להשמין. היא מסתכלת במראה ורואה נערה שמנה במשקל חמישים ואחד קילוגרם. היא נחרדת מהמשקל שמראה לה עד כמה היא שמנה, גם כאשר משקלה כבר פחות מארבעים ואחד קילוגרם. הדיאטנית וילדיה נראים כמקררים, והמטפלת במוסד היא רוטווילר. עולם השקרים וההסתרות שולט בחייה, ועם זה אני דווקא מזדהה בקלות. אני מניח שכמעט כולנו חווינו תקופות של שקרים והסתרות מסיבה זו או אחרת. תמיד זה הרסני, אבל אנחנו מצליחים להחלץ מהמצב מבלי לשקוע עמוק לתוכו. לא, לא כולנו נחלצים מהמצב – יש כאלה ששוקעים עמוק לתוך הפרעות מסוגים שונים, ובין השאר גם הפרעות אכילה.

השחקנית מציגה לנו הצגה מובנית היטב, שהיא בעצם מסמך שמתעד את המציאות שלה בכלים אומנותיים. ההצגה גורמת לנו לסטות במחשבותינו ולחפש נקודות אחיזה במקומות שאנו מכירים. קצת קשה לחמוק אל השקר הנֹחַ, הרי כולנו בעצם הכרנו או מכירים אנשים עם הפרעות אכילה. בדרך כלל אנחנו מעדיפים להתעלם. בעלי ההפרעה אינם מעוניינים לשתף, ואנחנו איננו מעוניינים לשקוע ב"צרות של אחרים", כאילו אין לנו מספיק משלנו.

הגבול בין התנהגות "נורמטיבית" לבין הפרעה מטושטש, ולכן קל לסובבים את בעלת ההפרעה וביניהם גם להורים, להתעלם מהבעייה עד שהיא הופכת לחמורה מאוד. במילים אחרות, למרות ש"גילוי מוקדם" אפשרי וקל, הסביבה מעדיפה לא לראות את הבעייה. כולם מרמים את עצמם וככל שמתקדם הזמן בעיית התקשורת מחמירה ואיתה כל ההפרעות הנלוות. חשוב לציין שזוהי ההבנה התמימה ומאוד לא מקצועית שלי – זה מה שאני חוֹוֶה.

ההצגה מסתיימת ומייד מתחיל הדיון. זהו חלק בלתי נפרד מהאירוע. להצגה יש מסר ומטרה. הקהל בסטודיו מורכב בעיקרו מבעלות מקצוע בתחום, ויש להן שאלות מעניינות, שאת מרביתן השחקנית כבר שמעה בעבר, והיא שולפת במהירות תגובות מתאימות עם סיפורים הולמים. תוך כדי השאלות והתשובות אני תוהה כיצד הפכה הנערה בעלת הדימוי העצמי המעוות, שניתקה כל קשר עם הסביבה, לאישה שמציגה בפנינו הצגה לאור הזרקורים ולאחר מכן מתמודדת עם שאלות שנזרקות מהקהל.

ההצגה היא מונולוג אישי, היא איננה מנסה לפתח תיאוריות והשערות, ואיננה מנתחת תופעות נלוות. אני שומע בקהל התייחסויות לכך שמרבית הלוקות בהפרעות האכילה הן נערות, התופעה כמעט שאיננה קיימת בקרב נערים – אך זה איננו בתחום הדיון שלנו היום.

ההצגה שקופה היא חוויה שמעוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות ומכריחה אותנו להתמודד לרגע עם "בעיות של אחרים" מתוך נסיון להזדהות – לא לבקר או לשפוט, אלא לנסות לפצח את המסלול שיאפשר לנו לזהות מבעוד מועד את אלו שזועקות זעקה אילמת לעזרה… ולעזור.

פרופורציות – אופירה זילברשטיין

בינואר 2008 ראיתי בתיאטרון הסטודיו בחיפה את ההצגה אני לא דרייפוס. בדיון שאחרי ההצגה העליתי את שאלת זכותה של האומנות להמציא סיפורים היסטוריים. בתגובה פנתה אלי שחקנית צעירה, בוגרת ניסן נתיב שישבה בקהל, וביקשה להאיר את עיני בציטוט מדברי אחד ממוריה, שטען שהתיאטרון הוא אומנות השקר.

פרופורציות - אופירה זילברשטייןחודש מאוחר יותר באתי לראות בסטודיו את הצגת היחידה פרופורציות. כך למדתי שהשחקנית הדעתנית מהחודש הקודם היא אופירה זילברשטיין. ההצגה הצחיקה אותי, ריגשה אותי וגרמה לי להרהר לא מעט במה שראיתי, על כך סיפרתי כאן כבר אז.

באחד הימים האחרונים קיבלתי מהסטודיו הודעה שההצגה המתוכננת ליום חמישי בוטלה, ובמקומה מוצגת ההצגה פרופורציות של אופירה זילברשטיין. בנוסף זרק לנו הפייסבוק רמז שהמנהל האומנותי של הסטודיו יופיע כשחקן אורח. השבוע עמוס מאוד. גם אשתי שתחיה וגם אני זקוקים מאוד למנוחה. אשתי כבר ישנה, צריך לשאול אותה אם ברצונה ללכת להצגה מעולה שכבר ראינו לפני שש שנים. אני מסמן ביומן במחשב את האירוע 'פרופורציות' עם התראה של מספר שעות, שאספיק לשאול את אשתי.

בבוקר ההצגה אני יושב בעבודה מול מסך המחשב, ומסביר לעמיתתי לעבודה שמישהו כאן הגזים, צריך קצת… ופתאום קופצת על מסך המחשב התזכורת 'פרופורציות' ומשלימה את הרעיון. אשתי מלמדת כרגע – אי אפשר לשאול אותה. אני מתלבט אם להזמין מקומות מבלי לשאול אותה, כשלפתע הסלולרי שלי מודיע ברטט שיש לי מסרון בנושא מהסטודיו. אני מתקשר ומשריין לנו מקומות. כשאני מגיע סוף סוף לשאול את אשתי היא מתרצה מייד, היא איננה זוכרת את ההצגה, רק את ההתלהבות ממנה. תשושים ככל שנהיה – הולכים.

מגיעים כעשרים דקות לפני הזמן המיועד. המקומות החביבים עלינו בחזית הבמה כבר תפוסים. בלית ברירה אנחנו עולים אל שורת הכסאות המוגבהת מאחור. המיקום הזה מאפשר לי לצלם את ההצגה בנוחות יחסית. משולחנות החזית לא הייתי יכול לצלם – המסך שלי היה מפריע ליושבים מאחורי. אני נמנע בדרך כלל מלצלם בהצגות – העיסוק בצילום פוגם בחוויה. במקרה זה, מדובר שהצגה שכבר ראיתי ואני יכול לצלם מבלי לפספס את החוויה.

זמרת שמלווה את עצמה בפסנתר מנעימה את זמננו עד תחילת ההצגה. יונתן, מנהל הסטודיו, עולה לתת את מונולוג הפתיחה הקבוע, ומוסיף שהערב פותחים מסורת חדשה של מוסיקה חיה לפני ההצגות. מוסיקאיות ומוסיקאים, שמוכנים לקשט את ההמתנה להצגה בקולם ובנגינתם, יתקבלו בברכה.

ההצגה פרופורציות מתחילה ותוך דקה אני צוחק במלוא פה עם כל הקהל. הצגה מעולה. גם בצפיה שניה אני נהנה מאוד. המימיקה של אופירה מדהימה, כל מה שהיא אומרת מלווה בסבטקסט שמבוטא במבטים ובתנועת גוף "גדולה"… חבל, חבל שאיננו יכולים לראות את הגוף הזה… פרופורציות. במקום להמציא מילים חדשות, פשוט אצטט מתוך מה שכתבתי על ההצגה בפעם הקודמת.

פרופורציות – אופירה זילברשטייןהצגת יחידה שמורכבת ממערכונים קצרים על נשיות מכיוון בלתי צפוי. אופירה זילברשטיין כתבה, ביימה ומשחקת. ההצגה מצחיקה לפעמים עד דמעות, אבל כשנרגעים מתעוררת המחשבה להבין שהאבסורד איננו ממש אבסורד, הוא אפילו מעט מוּכּר, יכול להיות מהמַראָה הפרטית בבית. רעיונות פרועים ומופרעים שמוצגים כמעט כמציאות. למרות שכל הקטעים מוקצנים מאוד, ברור שמתחבאת בשולי כל קטע אמירה שנולדה מתוך מציאות אפשרית והוגזמה לאן שהוביל אותה הדימיון של הכותבת. יש כאן שימוש בסטראוטיפים באופן שאיננו מקובל. אולי אפילו אנטי-סטראוטיפים. בלונדינית איננה דווקא מטומטמת, ילד איננו בְּהֶכְרֵחַ ילדותי, מבוגר איננו בוגר וזמרת איננה יודעת לשיר.

אופירה היא כותבת מחוננת שיצרה דמויות כמעט שפויות, כמעט מציאותיות, כמעט כאלה שאנחנו מכירים אך הרבה יותר מוקצנות. אופירה מציגה את הדמויות שיצרה בכישרון רב. ברור שהיא שלמה עם כל מה שכתבה ומגישה אותו לצופה בדיוק בצורה שהגתה את הדמות ובמינון נכון של טירוף, צער, איפוק ועירובי רגשות. מאוד אהבתי את המימיקה המוגזמת על פי הצורך ואת השימוש בתנועה ובקול. באחד המערכונים יש קטע בו היא מחליפה שלל דמויות של חיות מחיות שונות ברצף וירטואוזי בלתי נלאה.

ההצגה מסתיימת ואופירה כבר על הבמה לשיחה שאחרי ההצגה. יש שאלות? אופירה חיה על האדרנלין מההצגה, ומשעברו שתי שניות ללא שאלה היא מתחילה לספר על עצמה, על בעיות במיתרי הקול מימי ילדותה, על מצבה בעבר, בהווה ובעתיד. על השחקן האורח המתחלף בהצגה שרצה כבר שלוש עשרה שנים‼! על יום הולדת ארבעים הממשמש ובא ועל ההצגה שמתבשלת ברקע. יש לה הרבה מאוד מה להגיד. מילותיה שוצפות, ברורות, מסוגננות ושזורות בחוטי ההומור שלה. מישהו מצליח להשחיל שאלה, משהו על כך שהגברים מוצגים באור שלילי בהצגה… והנשים יוצאות לדעתך טוב? שואלת אופירה בתדהמה, ומייד ממשיכה להסביר, ולספר. כל מסכת התשובות לשאלות שכמעט לא היה צורך לשאול, היא קטע הומוריסטי מאולתר ורהוט, מלווה בשפת הגוף העשירה שלה ובמימיקה מטורפת… ממש כמו בהצגה. גם ההצגה שאחרי ההצגה מאוד מהנה אותנו וניכר שגם אותה.

הצגה כיפית ומעוררת מחשבה.
אם היא נקרית לסביבתכם, אל תוותרו, לכו ותהנו מכל רגע.

אני ראיתי את ההצגה כבר פעמיים בתיאטרון הסטודיו בחיפה. ההכנות להצגה החדשה כבר מתקרבות לקו הסיום, ממש בקרוב נזכה לראות אותה. ניסיתי לסחוט מאופירה ומיונתן, המנהל האומנותי של הסטודיו, הכרזה שהבכורה, או לפחות החזרה הגנרלית, של ההצגה הבאה, תתקיים אצלנו בסטודיו בחיפה. שניהם הביעו התלהבות מהרעיון. אני מחכה בקוצר רוח.

קיפוד הזהב 2013 בתיאטרון קרוב

השחקנית הותיקה חנה ריבּר נבחרה לקבל השנה את פרס קיפוד הזהב על מפעל חיים.

תיאטרון קרובקיפוד הזהב, לאלה שעדיין לא יודעים, הוא פרס תיאטרון הפרינג'. הפרס של אלה שהתיאטרון הוא נשמת אפם והם עושים תיאטרון עם תגמול זעום – אם בכלל, ולא על מנת לקבל פרס. השחקנית חנה ריבּר היא כזאת. היא משחקת בתיאטראות שונים בכל רחבי הארץ, בסרטים, בטלוויזיה, בהפקות פרינג' ובהפקות סטודנטים. באוגוסט האחרון ראינו את חנה ריבר – ילידת 1927, בהצגה אינגעלע בתיאטרון הסטודיו בחיפה. אינגלה היא ההצגה הזוכה בפסטיבל אקט2 השני בתיאטרון הסטודיו, שהוא – לצערי – מעוז הפרינג' היחיד בחיפה שמפיק הצגות מקוריות. ובכן, חנה ריבּר מקבלת את הפרס שהיא כל-כך ראויה לו והטקס עומד להתקיים בתיאטרון קרוב. בצהרי יום שלישי אני קורא את הידיעה, ומייד שולח אי-דואר לתיאטרון קרוב לברר אם מדובר באירוע למוזמנים בלבד או שמא יש סיכוי להיות נוכח. כעבור חצי שעה עונה לי לירון, מנהלת השיווק וקשרי הלקוחות של תיאטרון קרוב, "זה אכן אירוע למוזמנים בלבד אך אני רוצה לבדוק…" .

ביום חמישי, בעודי רץ מישיבה לישיבה בעבודה, מצלצל הטלפון – לירון מודיעה לי שאוכל להגיע לטקס, וכן שאני מתבקש להעניק את אחד הפרסים. לזה ממש לא ציפיתי, הרי אינני נמנה עם היוצרים ולא עם הפרנסים. אני אמור להגיש את הפרס כנציג הקהל.

יום שישי, 25 באוקטובר, השעה 12:00 – גיל ואני מתייצבים לאירוע בתיאטרון קרוב. תיאטרון קרוב מורכב משני חללים – אולם התיאטרון והאכסדרה שבה מתקיימות בעיקר הצגות היחיד של ניקו ניתאי – הנפילה, פינוק מטריף וגעגועים לטחנות רוח. מידי פעם גולש התיאטרון לאזורים הפתוחים בתחנה המרכזית של תל-אביב. הזבובים, געגועים לטחנות רוח ופסטיבלי האזרח כאן נפתחו בתחום התחנה וגלשו פנימה אל חללי התיאטרון. קהל המוזמנים גדול מכדי שיוכל להכנס לאולם תיאטרון קרוב, שהוא קודם כל תיאטרון פרינג' ולכן הכל בו קרוב. טקס הענקת פרסי קיפוד הזהב מתקיים בחלל התחנה המרכזית.

ברחבה שלפני התיאטרון במה, ולפניה ניצבות שורות של כסאות פלסטיק. הכסאות בשורה הראשונה ובמעברים שמורים למגישי הפרסים ולמועמדים. הקהל מתאסף לאיטו. מנהל תיאטרון הסטודיו, יונתן שוורץ, הפעם בכובע תרבוטיוב, ערוך לתעד עבורנו את הטקס. paoag9katan[1]לירון ואריקה נותנות לי תדרוך קצרצר בעניין הגשת הפרס. תפקידי מתמצה בפתיחת המעטפה, בקריאת תוכנהּ ובהענקת הפרס, מעבר לכך אינני אמור לעשות דבר. בהמשך אגלה שמרבית מעניקי הפרסים מתקשים לעמוד על במה מבלי לנכס אותה לעצמם. אנחנו מחליפים ברכות עם מארחים, אורחים ומועמדים שנמנעים בנימוס מלהעיר לי שהתמקמתי בטעות בשורת מחלקי הפרסים. גיל מציין שחלק נכבד מהמועמדים לא הגיע, ואני מגיב באופן ספונטני שהם כנראה ממלצרים, אחרת ממה יתפרנסו – מפרינג'? … התגובה שלי מעציבה אותי, אך לצערי היא מאוד מציאותית, כפי שנשמע מאוחר יותר מהזוכה בפרס השחקן. הקהל מבוגר מידי לטעמי, ציפיתי למצוא כאן קהל הרבה יותר צעיר – בגילם של מרבית יוצרי הפרינג'. במחשבה שניה, הייתי צריך להציע שגיל יגיש את הפרס כנציג הקהל – מבחינת הגיל, הוא הרבה יותר מתאים ממני. אינני מבקר ואינני שופט, לכן אני מרגיש חופשי לומר לחנה ואזנה גרינוולד, למוריה בשארי וללימור זמיר, כל אחת לחוד, שמבחינתי ההצגה פאפעג'ינה היא ההצגה הזוכה בכל ארבע הקטגוריות שלהן היא מועמדת.

הטקס מתחיל בדברי פתיחה של ד”ר חיים פרלוק, יו"ר המועצה לתרבות ואמנות ומדור הפרינג', שאיננו חדל מלהתהלל בכך שמדור הפרינג' יזם את פרס קיפוד הזהב ושהוא הקפיץ את תקציב הפרינג' לשבעה עשר מיליון שקל. דבריו מלווים ברחש של חוסר שביעות רצון והבעת אי אמון מכל עבר. מאוחר יותר נשמע מספר התבטאויות שסותרות את דבריו ומביעות אכזבה ממהלכים שונים שחותרים תחת התקציב שכבר הוקצה לפרינג'. המנחות מציגות את הקטגוריות בחן רב בשילוב קטעי משחק קצרים. בין המועמדויות מוצגים קטעי תיאטרון – שיר מההצגה לעוף אל החופש שמועלית בימים אלה בתיאטרון קרוב, דיאלוג בין בוגרת ובוגר טריים של בית ספר למשחק ועוד.

מתחילים בהצגת המועמדים בקטגוריות השונות ובהענקת הפרסים. אני נקרא בתורי להעניק את פרס עיצוב התלבושות. במעטפה שבידי מצויין שהזוכה היא שירה וייס, מעצבת ההצגה אדיפלית. ציפיתי שאתרגש מהמעמד, אך האוירה הפוליטית המתנצחת והמתלהמת, הפכה את המקום מהיכל קודש של תעשיית החלומות לזירת התגוששות פוליטית – דבר שאולי מלהיט את הרוחות אך איננו מרגש אותי במיוחד. מחד – צר לי שההתרגשות של ממלכת האמנות פסחה על האירוע, מאידך – זה בדיוק המקום להביע עמדה. בעולם הפרינג' אין מקום לסתימת פיות – זה המקום לומר הכל בגלוי ללא אֵימָת הָרָשׁוּת.

לא עלה בידי עד כה לראות את כל ההצגות המתחרות על הפרסים, ואני רושם לעצמי חובות צפיה. פה ושם אני קופץ בהתלהבות למשמע זכיה זו או אחרת, ובמקרים אחרים נחמץ ליבי על כך שהבחירה שלי לא זכתה – וזה קורה ארבע פעמים. אין לי ספק שכל הזוכים אכן ראויים, אך לי יש העדפות משלי.

קוראים לחנה ריבּר, זוכת הפרס על מפעל חיים, לעלות לבמה, ומתחילים לקרוא את כל קורותיה ואת נימוקי השופטים לזכייתה. ניכר שהזוכה איננה חשה בנח מהמעמד. מן הראוי היה, לטעמי, להניח לה לשבת במקומה בעת קריאת השבחים, ולהעלות אותה לבמה רק כאשר מגיע רגע הענקת הפרס. אני סוף סוף מתרגש. אינני לבד, כל הקהל קם על רגליו ומוחא כפיים לכלת הערב. אני מאוד מתרגש, עומד בשורה הראשונה בעוד חנה ריבר מודה על הברכות. מישהו מאחורי טופח על שכמי ואני קולט שכל הקהל כבר התיישב ורק אני נותרתי עומד בשורה הראשונה.

האירוע מסתיים בְּוַרְיַאצְיָה על שיר הסיום מהקברט הסטירי טרמפ, שהותאמה במיוחד למעמד –

אל תפחדו רבותי
אל תפחד ממסד נכבד
לא כדאי!
אנו לא דומים לכם,
לא דומים לאף אחד.

אל תביטו בנו כמו במראה
אנו דמויות מקרטון
אין לנו תקציב מכובד
כמו שלכם
ואם יש איזשהו דמיון
הוא מקרי בלבד

אל תביטו בנו
גם לא מהצד
מפני שאנו
בעלי התקציב הנמוך
אנו פועלים בפריפריה
בפרוורי החברה

תשכחו אותנו עד מחרתיים
או עד מחר
כמו חלומות רעים
ואם לא
תשכחו אותנו יותר מאוחר!

בינתיים, תשאירו אותנו בצד
בצד הפחות מואר
ואתם תמשיכו לבד
ברייטינג המפואר
אנו נביט עליכם באירוניה
ונחכה לכם בפינה.

© ניקו ניתאי – תיאטרון קרוב

זהו זה, תם הטקס לשנה זו ואנו מופנים אל האכסדרה לקבלת כיבוד שהוא ממש סעודה של פיתות דרוזיות, עלי גפן, אורז ושאר מטעמי המזרח. מספר מכרים שפגשתי לפני האירוע, בטרם ידעו שאני אמור להגיש פרס, ניגשים אלי לספר לי שזו הפעם הראשונה שקיים באירוע מעין זה נציג לקהל. לא ידעתי. לדבריהם זה רעיון מצויין, שהרי על מרבית התפקידים בתיאטרון ניתן לפעמים לפסוח, אך ללא קהל אין לתיאטרון קיום.

המועמדים והזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2013 הם:

הקטגוריה המועמדים והזוכה
הצגת השנה

"העלמה והמוות"- קבוצת אורתו דה
"
פאפעג'ינה"- התיאטרון הערבי עבריביפו
"המלך הולך למות"-אנסמבל עיתים
"עיניים" – התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא

במאי השנה

אפרת שטינלאוף, "גפרית וצרי",אי"ב
יפתח אופיר ארז דריגס,
תיאטרון רפרטוארי, אי"ב
רינה ירושלמי, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים
נורמן עיסא, "עיניים" – התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא
יעל טל, "
חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע

מחזאי השנה

יעל טל, "חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע
ניצן כהן, "פרייבט קולקשן", תיאטרון תמונע
חנה ואזנה גרינוולד, "
פאפעג'ינה", התיאטרון הערבי-עברי ביפו
אלדד כהן, "תיאטרון רפרטוארי", אי"ב

שחקן ראשי

מיכאל כורש, "היריקה", צוותא
דורון תבורי, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים
נטע וינר, "זו היא הארץ", אי"ב
ג'יל בן דוד, "שעור לדוגמא", תיאטרון תמונע

שחקנית ראשית

עדי נוי,"גפרית וצרי",אי"ב
מוריה באשרי, "
פאפעג'ינה"-התיאטרון הערבי עברי ביפו
אורה מאירסון, "כל יום חמישי",תיאטרון הסימטה
איליה גרוס, "אדיפלית", אי"ב

שחקן משנה

אברהם הורוביץ, "גולם", תיאטרון תמונע
גיא מסיקה, "קאסדה", אי"ב
נעם בן אז"ר, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים
ניר מנקי,"גפרית וצרי",אי"ב

שחקנית משנה

מגי אזרזר,"אדיפלית",אי"ב
פזית ירון מינקובסקי, "להיות בתו", תיאטרון קרוב
לימור זמיר, "
פאפעג'ינה"- התיאטרון הערבי עברי ביפו
נטלי ברמן, "המלך הולך למות",אנסמבל עיתים

מבצע בהצגת יחיד

חן אשרוב,ציפור האש, אי"ב
פנינה רינצלר, "טיפול שורש", המרכז לתיאטרון עכו
עלית קרייז, "לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע
נעם מאירי, "אבשלום", תיאטרון תמונע

עיבוד למחזה

בלהה מס, "ציפור אש",אי"ב
איילת גולן, "קוראג' של אמא",תיאטרון תמונע
עלית קרייז ושלומי ליברמן, "לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע
עבד נטור, נורמן עיסא, יגאל עזרתי, "עיניים", התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא

מעצב תפאורה

ודים קשרסקי, "הנזיר השחור", תיאטרון מלינקי
קלאודיו אדלברג, "טיארות", מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי
אשרף חנא, "המלך הולך למות", אנסמבל עתים
רקפת לוי, "מחכים לגודו", תיאטרון פסיק

מעצב תלבושות

שירה וייז, "אדיפלית", אי"ב
שני טור ואורטל שוטלנד, "הרדופים", תיאטרון תמונע
רקפת לוי, "אדיפוס המלך", תיאטרון פסיק
יהודית אהרון, "המלך הולך למות", אנסמבל עתים

מעצב תאורה

נדב ברנע, "חתונת הדמים", התיאטרון הערבי-עברי ביפו
מאיר אלון וגיא זך,"הרדופים", תיאטרון תמונע
אבי-יונה בואנו (במבי), "המלך הולך למות", אנסמבל עתים
קרן גרנק,"גן ריקי", תיאטרון תמונע

מלחין

גוסטבו בוסטמנטה, " מתוק חמוץ מתוק", תיאטרון רב תרבותי הגליל
שחר ימפולסקי, "לא משלמים יותר",תיאטרון הפרינג' באר שבע
שילה פרבר, "ציפור האש",אי"ב
מירה עוואד, "עיניים",התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא

עבודה קבוצתית

"הרדופים", תיאטרון תמונע
"חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע
"להיות בתו", תיאטרון קרוב
"בובע מייסעס", תיאטרון נוצר

שפת במה

"לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע
חמור אוכל תפוז",תיאטרון תמונע
"זו היא הארץ", אי"ב

"פרייבט קולקשן",תיאטרון תמונע

תנועה / כוריאוגרפיה

ערן לביא, "בובע מייסעס", תיאטרון נוצר
רון עמית, "ד.נ. הקדוש ברוך הוא", תיאטרון יפו
מירי לזר, "הרדופים", תיאטרון תמונע
מרינה בלטוב, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים

הבהרת שוליים – בלוג תרבות הפנאי איננו מקור מידע עיתונאי. אנחנו חולקים כאן את חוויותינו מאירועי תרבות הפנאי שלנו. המידע על המועמדים והזוכים מצוטט ממקורות אחרים.

  • הארץ – "המלך הולך למות" בבימויה של רינה ירושלמי היא זוכת "קיפוד הזהב" ל-2013
  • הבמה – המועמדים לפרסי קיפוד הזהב 2013
  • וואלה – פרס קיפוד הזהב 2013: "המלך הולך למות" היא הצגת השנה

הטווס מסילואן – הפעם בחיפה

תודה רבה שלקחת אותי להצגה ברמה גבוהה שמשאירה אותך עם כל כך הרבה… כך אשתי שתחייה, בדרכנו חזרה מההצגה. כל הדרך הביתה היא מדברת על ההצגה. בהמשך היום, עולות חוויות ההצגה ומתערבות בשגרת השבת שלנו. חוויה שאיננה מרפה.

לפני כשבועיים בישר לנו פייסבוקנו שהטווס מסילואן מגיע אלינו לחיפה. ראיתי את ההצגה בפסטיבל עכו דאשתקד ויצאתי ממנה עמוס חוויות. ההצגה הייתה תפורה על בית מגורים מסויים בסמטאות עכו, לכן הנחתי שלא יהיה להצגה המשך אחרי הפסטיבל. לשמחתי, התבדיתי. יוצרי ההצגה מצאו מתחם מתאים בעירי חיפה והתאימו אליו את ההצגה. המתנ"ס ברחוב טבריה בחיפה הוא בית אבן עם חצר וגג שמשקיף אל הסביבה – ממש כמו בעכו. אז אם עכו יכולה להיות סילואן, אז למה לא חיפה?

צילום: רוני אלפנדריהכרטיסים להצגה אזלו בטרם הספקתי להבטיח את מקומותינו. לשמחתי, הודיעה המפיקה – שחר נאמן – בפייסבוק, שיש גם חזרה גנרלית. ביקשתי לבוא לגנרלית ונעניתי בחיוב. גם בעכו ראיתי את ההצגה בטרום הפסטיבל.

שבת בבוקר, יום יפה, ואנחנו בחצר המתנ"ס, הקהל מתקבץ לאיטו, פוגשים את טלי, מחליפים ברכות עם שחר, דורי, הבמאים. לחזרות יש דינמיקה משלהן, איכשהו כולם מרגישים בנח לדבר עם כולם יותר מאשר בהצגות רגילות. אני מבקש מסיני פֶּתֶּר רשות לצלם ונענה בשלילה… אולי רק בחוץ. אני גונז את המצלמה, רציתי לעטר את הרשימה במספר תמונות אך ברור לי שנוכחותה של מצלמה עלולה להוות הסחת דעת מיותרת. זו הסיבה שאני מבקש רשות.

ההצגה מתחילה. זוהי אותה הצגה, אבל חללי ההתרחשות שונים והמאבטח הוא הפעם השחקן אורי יניב. לא אכנס לפרטי ההצגה – את אלה אפשר לקרוא בחוויות הפסטיבל שלי. בצפיה שניה בהצגה החוויה שונה, הכל צפוי ויש זמן להבחין בפרטים נוספים. מסלולי ההליכה מאתר לאתר הפעם ארוכים יותר וחלל סלון היופי – הטווס מסילואן – צפוף יותר. גם הסביבה שקטה יותר. בפעם הקודמת ראיתי את ההצגה באוירת פסטיבל, עם ההמולה שמסביב ועם הרגשת החיפזון שבריצה מהצגה להצגה. הפעם אנחנו בבוקר שבת בשכונה שקטה בהדר הכרמל ורעשי ההצגה בולטים על רקע השקט של יום המנוחה.

ההצגה מאוד מרגשת ומטרידה. אני עסוק כל הזמן גם במה שאני רואה וגם במה שאני יודע שאראה בעוד רגע או שניים. מספר דקות לפני שאימאן – השחקנית המדהימה סמירה סריה – מתחילה את קטע הראפ, אני כבר מתרגש. השיר אותו שיר, הביצוע דומה למה שראינו בעכו, ואני מהופנט ממנו ממש כמו בראשונה.

לקראת סוף ההצגה, אחרי שעורך דין יורם – השחקן דורי אנגל – מתאר את חזון השינוי הסביבתי, אנחנו יורדים לחצר בה נפתחה ההצגה. כאן נראה את תמונת הסיום עליה לא סיפרתי ברשימתי הקודמת מהפסטיבל, ככלות הכל אני משתדל להמנע מספוילרים. הסיום הוא, מן הסתם, אותו סיום כמו אז, ובכל זאת אני מקווה שמשהו ישתנה, וכמו אז נשנק בדמעות כאילו לא ידעתי מה צפוי. ההצגה עובדת עלי גם בפעם זו ממש כמו אז – בסילואן שבעכו.

אני מקווה שההפקה תמצא מקום להמשיך ולהניע את ההצגה אצלנו בחיפה ובמקומות נוספים. אין לי ספק שקיימים בתים מתאימים גם ביפו, ברמלה-לוד וכמובן בירושלים. יש מקום להעלות את ההצגה בפני קהלים רבים ושונים ולהניח לדיון להתפתח – אין לי ספק שההצגה תעלה אסוציאציות שונות בראשים שונים בהתאם למטען התרבותי האישי של כל אחת ואחד. בדרכנו הביתה אומרת אשתי שתחייה שאיננה מבינה מדוע המשפחה מניחה למתנחלת לשכון בביתה ומייד, ללא כל תגובה מצידי, מזכירה את סיפורי סבתהּ על פלישת הכובשים לבתים באירופה במלחמת העולם השניה. בעלי הבית היו צריכים להיות אסירי תודה על כך שהפולשים השאירו לכל המשפחה חדר אחד ולא שלחו אותם לסיביר. אבל זה רק סוג אחד של אסוציאציה. גם התנהגות עורך הדין מעוררת הדים מסוגים שונים בחוויות אישיות שונות. העולם כמנהגו נוהג ואף עם איננו לומד אפילו מנסיונו שלו.

ההצגה עשויה היטב, כל השחקנים מפליאים לגלם את כל התפקידים – והתפקידים רבים מהשחקנים במידה ניכרת. כל פרטי ההצגה – מוסיקה, תפאורה, תלבושות… מוקפדים היטב ומשלימים את החוויה.

הפעם, כשהכל מוכר וצפוי, אני יכול לקלוט טוב יותר את התאמת צלילי האקורדיאון לתיאורי הדמויות השונות בסיפור. הקריצה לצלילים מוכרים ולצורת הסיפור של פטר והזאב בולטת יותר, ממש כמו הציטוט מאורזי מזוודות של חנוך לוין בפי השומר. לא מבינים על מה אני מדבר? אני מאוד מאוד מקווה שיזדמן לכם לראות את ההצגה.

לאחר ההצגה כולנו עדיין מכונסים בחצר ומחליפים חוויות בינינו לבין עצמנו. זוהי חזרה גנרלית וכולם נשארים מעורבים, הקהל, השחקנים וכל ההפקה. כולם סקרנים לדעת כיצד זה עבד בחלל החדש ומה הייתה חווית הקהל והשחקנים. סמירה סרייה מספרת לנו שבאחת היציאות שלה מחלל הצגה נתקלה בשוטרים שהוזעקו למקום בעקבות תלונת השכנים על הרעש הלא צפוי. היא הרגיעה אותם שמדובר בהצגה. לנו היא אומרת שחבל שהמשטרה איננה מגיבה באותה מהירות על תלונות בנושאי אלימות. אבל זה שייך כבר לסיפור אחר. מהר מאוד חוזרים לחוויות ההצגה וכבר אני יודע שאם ההצגה תעלה פעמים נוספות, ארצה לשוב לראות אותה ולהתרגש פעם נוספת מאותה חוויה.

%d בלוגרים אהבו את זה: