ארכיון תג: פרינג'

האם יש מקקים בישראל – פרינג' בהבימה

פוסטר ההצגה מאתר הבימה בעיצוב מיש רוזנוב

אלה הימים האחרונים לפני ההכרזה על הזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2021. אני אוהב את היצירות של נסים אלוני וסקרן לדעת לאן יכלו מרט פרחומובסקי ודורי פרנס לקחת את המחזה. מבקרי תיאטרון רבים גמרו את ההלל על ההצגה. מכר שראה את כל הצגות קיפוד הזהב וביניהן גם את 'האם יש מקקים בישראל?' אמר לי: "לא ראוי למאכל אדם. אבל מרתק". מכרה אחרת ממובילות הקיפוד אמרה לי שאיחרתי, הכרטיסים להצגות האחרונות אזלו מזמן. אני מחליט בכל זאת לנסות. יש כרטיסים. אפילו אשתי שתחייה, שאיננה עדיין חיית פרינג', מביעה נכונות להצטרף.

אנחנו מקדימים מאוד לתיאטרון. עדיין לא מכניסים קהל אפילו לרחבת הכניסה של התיאטרון הלאומי הבימה. כן, זוהי הצגת פרינג' שמוצגת בהבימה עם להקה של 14 שחקניות ושחקנים וצוות הפקה מכובד. אנחנו הזוג השני שמחכה לפני פתח אולם רפפורט. הקהל מתרבה לאיטו, שעת התחלת ההצגה כבר עברה ועדיין לא פותחים דלתות.

נכנסים לאולם. זו לי הפעם הראשונה באולם זה של הבימה ואני מגלה שנחפזתי לחינם, מכל מקום רואים היטב ותיכף נגלה שממילא ההצגה חולשת על כל שטחי הבמה והאולם. הבמאי, מרט פרחומובסקי, מתנצל על האיחור ומסביר שהשחקן דודו גולן שמגלם את דמותו של ישו בושש להגיע. לפני כמחצית השעה נודע להם שהוא נפגע בתאונת דרכים – בר פלד ימלא את מקומו עם הטקסט בידו. מרט אומר שמי שמעוניין לעזוב יפוצה. אף אחד לא קם.

נסים אלוני כתב את המחזה 'האם יש מקקים בישראל?' בשנת 1986 והתחיל לקיים חזרות בהבימה. כמנהגו שינה ושינה את המחזה במהלך החזרות ולבסוף התיאטרון גנז את ההצגה. היא לא הוצגה מעולם. זהו המחזה האחרון של נסים אלוני. מרט פרחומובסקי חבר עם דורי פרנס לעבד ולהשלים את המחזה. מתוך עלון ההצגה אנחנו לומדים ששותפים בהפקה הרבה מאוד אנשים שאחראים על כל ההיבטים. ממש כמו בתיאטרון הממוסד. לא כל כך אופייני לפרינג'.

ההצגה מתחילה. השחקנית אדית אסטרוק מקדימה ואומרת שיש בהצגה 15 תמונות. בהמשך היא תקדם אותנו מתמונה לתמונה וכן תגלם את דמותה של מלכת אנגליה. פלסטינאי מנופף בדגל פלסטין ובעקבותיו אשתו הטרייה, הנוצריה, שבקרוב נגלה שהיא הרבה יותר רבגונית מהנראה במבט ראשון. גם הפלסטינאי איננו בדיוק פלסטינאי. ממשיכים ופוגשים את לוט בעל הגיבנת הכפולה. אוסקר מאק-מנדל הוא האמרגן של להקת השחקנים שמציגה גילגולים רבים ושונים של הסבל היהודי בהקבלה למה שקורה עם הפלסטינאי, הנוצריה, ישו שאיננו בדיוק שלם עם שליחותו ויודה איש קריות שחוגג לסירוגין בין כולם. פראנץ – המפקד המת, או לא, של מחנה הריכוז מקיים יחסים מוזרים עם הליצן היהודי ביאטו, ואם לא די לנו בכך, יש גם צמד רוצחים שרודף אחרי כולם ולא כל כך ברור מה מטרתו.

ההצגה קשה למעקב. כל קטע בפני עצמו מעניין, לפעמים אפילו מרתק, אבל סך כל ההצגה איננו מתחבר בראשי לתמונה קוהרנטית ברורה. למה בדיוק ציפית, שואלת חברתי לחיים, זה נסים אלוני. אחרי התמונה החמש עשרה השתחוויה ואנחנו יוצאים מההצגה מבולבלים משהו. אני מניח שהיא תרדוף את מחשבותינו בימים הקרובים. אני מתחיל להבין את מה שאמר לי אותו מכר שכבר ראה את ההצגה.

בדרכנו לאוטובוס אנחנו פוגשים מקק שועט מגן יעקב להבימה – יש מקקים בישראל!

מאת: ניסים אלוני
בימוי: מרט פרחומובסקי
נוסח ההצגה: דורי פרנס ומרט פרחומובסקי
לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר
מוזיקה: בועז שחורי
מיקס מוזיקה: תומר ירושלמי
עיצוב חלל: זוהר שואף
עיצוב תלבושות: רוני בורשטין
עיצוב תאורה: יאיר ורדי
עיצוב תנועה: לירון דינוביץ
עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב
במאיות משנה: לירון דינוביץ ושירי לוטן
הפקה: מרט פרחומובסקי ושירי לוטן
מנהלת הצגה:  עדן מלקו
דן שפירא – לוט
רועי אסף – ראשיד אבן קייסון / לייבו ספיבק
נעמה פרייס – מוד
אדית אסטרוק – מלכת אנגליה
אברהם הורוביץ – ביאטו לוי
גד קינר קיסינגר – פראנץ פון ראו
ערן שראל – אוסקר מאק-מנדל
אוהד שחר – שטרייקר
דודו גולן – ישו [איחולי החלמה מהתאונה] 
אמיתי קדר – יודה איש-קריות
נועה ירקוני – מארתה
שירי לוטן – מאריה
דני ברוסובני – ורנר
בר פלד – קרל-היינץ [היום גם ישו]

דף ההצגה באתר הבימה

תברחי – תמרה סטיל כהן בתיאטרון קרוב

אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות.

פסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב הוא ככל הנראה האחרון שמתקיים בתחנה המרכזית של תל אביב. נושא הפסטיבל הוא זכויות האדם, וההצגה 'תברחי' עוסקת בזכות להתפתח ולהגיע להגשמה עצמית ללא מעצורים חיצוניים או פנימיים וללא פחד.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון קרוב. על הבמה שולחן אוכל וסביבו שלושה כסאות. גילי סובלת ממיגרנות, היא בולעת כדור. בקרוב נראה שהמיגרנות התכופות שלה מעצבות את התנהגותה. אך יכול להיות גם שהתנהלותה מביאה את המיגרנות.

ניר, בעלה, נכנס ומעיר משהו מעליב בעניין השמלה שהיא לובשת. גילי שואלת אם להחליף שמלה. ניר "מניח לה לעשות כרצונה" באדישות מתנשאת. גילי נחפזת החוצה להחליף שמלה. בינתיים מגיע אורן – עורך דין צעיר שהתחיל לעבוד לאחרונה במשרד עורכי הדין של ניר. אורן מעוניין להתמחות בפלילים.

הם יושבים יחדיו לאכול, ואורן מנסה לפתוח שיחה ומתעניין בעיסוקה של גילי. היא מספרת שהיא אומנית, ציירת. ניר נחפז להגיד שהיא לא מעוניינת למכור את ציוריה. אורן מביע התפעלות מציור שלה ומציע להכיר אותה למישהו שיכול לעזור לה למכור את הציורים. ניר שב ומציין שהיא איננה מעוניינת למכור את ציוריה. גילי אומרת שהיא תשמח למכור את ציוריה, היא אפילו מציעה להראות לאורן עוד ציורים. נראה שדרגת החופש שגילי נטלה לעצמה איננה מקובלת על ניר והוא מכריז לפתע שגילי עייפה ושהארוחה הסתיימה. אורן נפרד מהם נבוך ומופתע. ניר, באדיבות שלווה ומתנשאת, ניגש אל גילי ואוחז בעורפה באופן מאיים ומשפיל. חושך. זעקה. צפירות של רכב הצלה.

בתמונה הבאה גילי בלבוש אסירים. היא דקרה את ניר למוות ועכשיו היא עצורה לקראת משפט. אורן מתנדב לייצג אותה, אך גילי איננה מוכנה לספר מה קרה. אורן מנסה להסביר לה שאף אחד לא יקבל טיעון של הגנה עצמית אם לא ידע בדיוק מהו האיום שמפניו התגוננה.

התמונה מדף ההצגה 'תברחי' באתר תיאטרון קרוב

ההצגה מרגשת ומעוררת תחושות אימה. הבימוי והמשחק מאופקים מאוד – אין כלי רצח מדמם, אין כתמי דם, אין זעקות שבר מוגזמות ואין מוזיקה שמנסה ליצור בכוח אוירת אימה. הכול נעשה בשקט, באיטיות ובאיפוק שמגבירים את אווירת הפחד והמצוקה.

גילי בתא הכלא שלה. השומר איננו אדיש אליה אך הוא מעמיד פנים שאיננה מעניינת אותו, תפקידו הוא לפתוח ולסגור את התא כל אימת שעורך הדין שלה בא. פתיחת דלת התא וסגירתה מיוצגות בצליל ובמלבן אור שמוקרן על רצפת הבמה. עיצוב התאורה ככלי שמצייר תפאורה מוצא חן בעיני מאוד. אורן, עורך הדין, איננו מצליח להוציא ממנה מידע. השומר נפתח אליה ומתחיל להבין את מצוקתה. מפה לשם מתברר שגם לאורן וגם לשומר יש היסטוריה לא פשוטה שנושקת לתחומים שמנהלים את עולמה של גילי. מכאן והלאה מתנהלות לסירוגין שיחות של גילי עם עורך הדין, עם דמותו של בעלה – ניר ועם השומר.

הבעייה של גילי לספר מה קרה בין בעלה לבינה נובעת מסירובה להכיר במציאות. היא מבטאת זאת במילים: 'אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות'. זו הסיבה שאיננה יכולה לספר על סבלה לצד בעלה שאיננו מרפה ממנה גם אחרי מותו. זו הסיבה שהתעלמה מקולות שאמרו לה בעבר 'תברחי'.

הצגה מעולה. חוויה קשה ומטלטלת. עיקר כוחה הוא בָּאיפוק השקט והאיטי שזועק ללא קול.

ההצגה משתתפת בפסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב. זוהי יצירתה של תמרה סטיל כהן שהציגה בפסטיבל האזרח כאן 2015 הצגה מטלטלת לא פחות בשם רסיסים.

מאת: תמרה סטיל כהן
בימוי ודרמטורגיה: רן בן שושן
מוסיקה מקורית: דן כהן
תפאורה: רן בן שושן
עיצוב תאורה: רונן בכר
צילום: אהוד לבון

שחקנים:
לפי סדר הופעתם
גילי – תמרה סטיל כהן
ניר – ניר יוספי
אורן – טל עמר
שומר – אלון לשם

אינני יודע אם ומתי ההצגה 'תברחי' תוצג בעתיד, אך ימיו של התיאטרון במשכנו הנוכחי קצובים. כדאי לארוב להצגה זו ולראות אותה כל עוד אפשר.

מנוחה נכונה – פנינה גרי כלת פרס האומן כאן

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פנינה גרי היא הרבה יותר ממחזאית. היא פעילה בכל תחומי התיאטרון מאז ומעולם, לפחות מראות עיני, וגם אני כבר אינני ילד. היא הקימה את תיאטרון זוית, ניהלה את הבימרתף, הייתה מנהלת אומנותית, דרמטורגית, במאית ושחקנית ואף עיבדה סיפורים למחזות. אחד הסיפורים שעיבדה למחזה הוא 'מנוחה נכונה' מאת עמוס עוז. המחזה הוצג בפסטיבל עכו 1992 עם דורית ניתאי ועם ולדימיר פרידמן שבינתיים התבגר ועכשיו הוא מגלם את דמות אביו של מי שהיה אז.

המנהלת האומנותית של תיאטרון קרוב, דורית ניתאי נאמן, מקדימה ומספרת לנו שאביה, ניקו ניתאי, אמר שלא יכולה להיות חגיגה ללא הצגה. אם כך, גם הענקת הפרס צריכה להיות מלווה בהצגה. ואם הצגה, אז ברור שהיא צריכה להיות על פי מחזה של כלת הפרס פנינה גרי. דורית ניתאי נאמן עיבדה את המחזה 'מנוחה נכונה' לקריאה מבויימת.

על הבמה של מבואת התיאטרון שישה כסאות ועליהם יושבים השחקנים:

ולדימין פרידמן – יולק ליפשיץ – מזכיר הקבוץ, חבר מפלגה ושר לשעבר.
שירה פרבר – חוה ליפשיץ – אשתו של יולק.
אסף מור – יונתן ליפשיץ – בנם, בן הדור השני ל'אבות המייסדים'.
יולי מובצ'ן – רימונה ליפשיץ – אשתו של יונתן.
איגור קזצקר – עזריה גיטלין – צעיר אידיאליסט המבקש למצוא את מקומו בקבוץ.
דורון צפריר – חבר קיבוץ – מְסַפֵּר ומקדם את העלילה.

לא אכנס לתוכן הסיפור, אם אינכם מכירים אותו אפשר להעזר בויקיפדיה, הסיפור מתוקצר שם מלווה בפרשנות של סופרי ויקיפדיה.

הקריאה המבויימת מוצלחת מאוד לטעמי, היא מעבירה היטב את רוח המחזה וכל השחקנים מעולים – איש איש בתפקידו. בולט במיוחד איגור קזצקר בדמות עזריה גיטלין שאיננו מגביל את עצמו לקריאה, ומשחק בכל חלקי גופו ונפשו. נראה שהוא עומד להתפקע מהתלהבות או מאכזבה – כל דבר בעיתו.

אחרי ההצגה עולה לבמה פנינה גרי לקבלת הפרס, לשמיעת דברי הברכה ולהשמיע את דברה. כל הברכות באות מפי אנשי תיאטרון שיודעים היטב לספר סיפור ולכן גם הברכות הן חוויה מעניינת. פנינה גרי מוציאה דף ומתנצלת, אני כבר בת 94 ולאחרונה אני חשה בבעיית זיכרון, אז הכנתי לי רשימות. מייד לאחר ההתנצלות היא מתחילה לדבר בשטף וללא הפוגה הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות כתוב על הדף. בסופו של יום – הקריאה המבויימת והאירוע כולו הם חוויה מרתקת.

אשמח מאוד אם תצמח מקריאה זו הצגה עם אותו ליהוק ואותה במאית.

מנחם יוצא למלחמה בתמונע

מזה זמן רב עולם התיאטרון סגור – קורונה. עכשיו מתחילים לשוב לחיים, אבל הרכבת האחרונה מתל-אביב לביתי בחיפה יוצאת לדרכה לפני עשר בלילה – מחשמלים אותה בלילה. הביקור בהצגות הערב בתל אביב נעשה בעייתי משהו. האוטובוס האחרון לחיפה יוצא בשעה 23:20 מהתחנה המרכזית ה"חדשה". ניתן לחזור מהצגות ערב שמסתיימות בזמן שמאפשר הגעה לתחנה המרכזית בטרם יצא האוטובוס האחרון. והנה מודיעים בחדשות שהתחנה המרכזית נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021.
אני אוהב את התחנה המרכזית עם המארג החברתי של המוכרים והקונים, עם גלריית הגרפיטי בקומה השביעית ובעיקר עם תיאטרון הפרינג' החביב עלי – תיאטרון קרוב. ועכשיו סוגרים לנו את התחנה עם התיאטרון, החנויות והגלריה, ועם האפשרות לחזור מהצגות ערב בתל אביב לחיפה.

אני מקבל בפייסבוק הודעה על ההצגה 'מנחם יוצא למלחמה'. אני מתעלם בדרך כלל ממודעות על הצגות בתל-אביב כי ממילא אינני יכול לשוב מהן הביתה, אבל הצגה זו מתחילה בשמונה בערב כך שיש סיכוי להגיע בסיומה לרכבת לחיפה. גם לליב֫י הזמן מתאים – אני מזמין לנו כרטיסים.

ביום ההצגה אני הולך לתחנה המרכזית לצלם את הגרפיטי בגלריית הקומה השביעית. זהו מיזם צילום לא קטן ואינני מתפנה לאכול. גם כשליבי ואני נפגשים איננו מספיקים לאכול ואני מגיע לתיאטרון רעב עם כאב ראש. במבואת התיאטרון מתקבצת חבורת נערות ונערים קולוסלית עם קול שמנפץ זכוכית*. אנחנו נכנסים לאולם. המקומות בחזית תפוסים אבל יש לפני השורה הראשונה שני כסאות פלסטיק ואנחנו בוחרים לשבת בהם. מימיני, על כסא גלגלים, הסטנדאפיסט היושב 'דדי הגולש'.

מנחם יוצא למלחמה

קומדיה מוזיקלית מטורפת, סָטִירָה חברתית עם מאפיין של טרגדיה קלאסית – למות מצחוק.

מנחם יוצא למלחמה באתר תמונע - צילום אלי כץ

התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב חביבה עלי. היא מינימליסטית כיאה להצגת פרינג'. בין תמונה לתמונה פריטי התפאורה מוזזים על ידי השחקנים ומגדירים בקוים כלליים את אתרי ההתרחשות.

מנחם שווילנשטיך – השחקן דורון צפריר – צופה במסך שגבו השקוף מופנה אלינו. הוא מציג מונולוג שלם ללא מילים ולפתע נתקף בחמת זעם כשהוא רואה את משפחתו בפרסומת לתרופה נגד גזים. מכאן מתחילה הקומדיה לשעוט בקצב ומציגה בפנינו את חוליי תרבות התקשורת והחברה של ימינו. מנחם חרד לפרטיותו, הוא עורך דין שהשיימינג הזה יכול לפגוע בו. גם הבן האומן – השחקן גיא רון – רואה בפרסומת זו סכנה להרס של תדמיתו. הבת אסנתי – השחקנית שירי לוטן – דווקא מתלהבת מהפרסום ורואה בו אפשרות לקידום קריירת הדוגמנות שעליה היא מפנטזת. הבן ש' מהמוסד – השחקן אייל שכטר – רוב הזמן שותק ומפגין חשדנות בכל דבר. בשלבים אחרים בהצגה פתאום יהפוך את עורו ויפצח בזמר, ואז ישוב לסגירותו כאיש מוסד. אשתו של מנחם – השחקנית בהט קלצ'י – מציגה דמות צבעונית שופעת תהפוכות. אסנתי מדהימה אותנו בשירה מלאה במחוות "גדולות" לקראת פריצתה הצפויה לעולם הדוגמנות.

אני צוחק ושומע את הקהל מאחורי שואג מצחוק. גם דדי שיושב לימיני צוחק מכל מחווה הומוריסטית בהנאה ניכרת לעין. המחזה משובץ בשירים שמשלימים את המסרים וקופצים פה ושם בין סגנונות שלפעמים עומדים בסתירה מופגנת להתנהגות הדמות ששרה אותם. אני מתמוגג מכל רגע.

מנחם מחליט לצאת למלחמה על כבוד משפחתו. הוא תובע את קפסולניק – מנכ"ל החברה שמייצרת את התרופה נגד גזים. קפסולניק הוא השחקן אייל שכטר. מעתה נראה כל שחקנית ושחקן במספר דמויות. את קפסולניק מייצג עו"ד מניפולוביץ' [גיא רון]. הם מנסים לשחד את אסנתי בקמפיין דוגמנות ובלבד שאביה יסיר את התביעה. כל סוגי הנוכלויות, המניפולציות, ההשפלות והשיימינג מוצגים בפנינו בצורה בוטה. מניפולוביץ' לועג למנחם שהיה כנראה שק חבטות שלו בעבר. בשיחה אחרת שמים ללעג את גובהו של מנחם ולא חוסכים מאף אחד את חיצי ההשפלה. ההומור מובנה היטב נדבך על גבי נדבך והסיטואציות מצחיקות ללא גלישה לפאנצ'ים מנותקים שכל מטרתם היא לדגדג את בלוטות הצחוק.

בהמשך אנחנו מגיעים לצ'קיסטניה שבה התרופה לגזים נמכרת בהצלחה. הנציגה המקומית [שירי לוטן] מציפה אותנו במונולוג ארוך בצ'קיסטנית שאנחנו מבינים בו כל מילה בזכות המשחק והמימיקה שאומרים הכל.

הבמה משנה את פניה ואנחנו באולם בית המשפט. השופטת [בהט קלצ'י] והקלדנית [שירי לוטן] מגחיכות את מערכת המשפט בעיקר במימיקה ובמחוות גוף. באופן כללי ההצגה מאוד פיזית ולביטוי הלא-מילולי יש מקום נכבד לא פחות מאשר לטקסט. השחקנים מעולים והבמאית השכילה להוציא מכל אחת ואחד מהם את המיטב. כשמנחם קורא לבנו האומן [גיא רון] להעיד, ברור לנו שהוא לא יגיע משום שעו"ד מניפולוביץ' נמצא על הבמה.

באחד המעברים בין התמונות, בשעה שהשחקנים משנים את התפאורה, מציגה לנו בהט קלצ'י מונולוג שנפתח במימיקה ובתנועה ללא מילים ועובר לטקסט שמורכב כולו משורות ממיטב הזמר העברי שמוכר היטב לכולנו. הקהל מתגלגל מצחוק.

אין לי כוונה לספר כאן לטובת מי פסקה השופטת וכיצד הסתיימה ההצגה – לכו לתיאטרון.

הומור פיזי מצחיק בשנינותו – סָטִירָה מופרכת בעליל… או לא.
ממון, שיימינג, שוחד ותהילה, ומשפט צדק שמסתיים בהפתעה.
כשניסיתי לצטט פנינים מההצגה הבנתי שארצה לשוב ולראותה.
נראה לי שההצגה עוד תהפוך לקאלט – ואני ראיתי אותה לפניכם!

ההצגה מסתיימת, ובהשתחוויה מתברר לי שהמחזאי דדי גל הוא דדי הגולש שיושב לימיני. במהלך ההצגה הוא צחק ונהנה לא פחות ממני ונדמה היה שכל מה שמפתיע אותי, מפתיע גם אותו.

מזמינים את הקהל להשאר לשיחה עם היוצרים. אני חייב, לצערי, לשעוט אל הרכבת לחיפה. בדרך לרכבת מתעוררים בי מחדש הרעב וכאב הראש ואני קולט שהם נעלמו לחלוטין בזמן ההצגה – זה אומר עליה הרבה מאוד.

מאת: דדי גל ואלמה וייך חושן
בימוי: אלמה וייך חושן
ע. בימאית: מאיה וולפרט
עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב
עיצוב תלבושות: נטשה מנטל
עיצוב תאורה: אורי מורג
עיצוב תנועה: טל קון
מוזיקה: דדי גל ואורי אפרת

שחקנים: שירי לוטן, דורון צפריר, בהט קלצ'י, גיא רון, אייל שכטר

דף ההצגה בתיאטרון תמונע

* עולם האסוציאציות שלי מוביל לשיר "אני אדם פשוט מאוד" מהמחזמר גבירתי הנאוה. ממש לא קשור להצגה זאת.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.כרזת ההצגה בפייסבוק של תיאטרון קרוב

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת:
עיבוד ובימוי:
ייעוץ אמנותי:
נוסח עברי:

תפאורה:
תלבושות:
עיצוב תאורה:
ע. במאי:

מטיי וישניאק
ניקו ניתאי
דורית ניתאי נאמן
סילביה שיז'אן

צבי פדלמן
אהובה ארז
רונן בכר
קארין מתנה

על הבמה:

  • תמי ספיבק
  • שירה פרבר
  • מורן אלון
  • אופיר דואן
  • יפתח רווה
  • אסף מור
  • צביקה דולב
  • ניקו ניתאי

השוק בעכו כמשל לתיאטרון אחר

בדרך להצגה ראינו בבית קפה חמודי בשוק עכו שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש.

אני הולך לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מידי שנה. בדרך כלל אינני יכול להרשות לעצמי לצפות בכל הצגות הפסטיבל מטעמי זמן ותקציב, לכן אני נאלץ לבחור בחלק מההצגות. כמו בכל בחירה, ההחלטה מה לראות קובעת גם מה בחרתי לא לראות במהלך הפסטיבל.

שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי שבסמטאות השוק בעכובכל פסטיבל של הצגות שמוצגות לראשונה, בחירת ההצגות לצפייה היא סוג של הימור. מארגני הפסטיבל מספקים עבור כל הצגה תקציר שמציג את הרעיון ואת השפה הבימתית ממעוף הציפור, וכן את רשימת היוצרים. זה כל המידע שעומד לרשותנו. אני משתדל לבחור בהצגות שהתקציר שלהן מרמז על סיכוי שאפיק מההצגה חוויה כלשהי שתהייה לטעמי. לפעמים הכרת עבודות עבר של היוצרים גורמת לי לבחור בהצגה מסוימת.
בפסטיבל לתיאטרון "אחר" אני פתוח לקבל כמעט כל דבר ובלבד שאדע, פחות או יותר, למה לצפות, ושלא תתבצענה פעילויות שחורגות מגבולות המוסר שלי או מהחוק.
השנה בחרתי בעזרת משפחתי לראות שלוש הצגות.

אין לי עניין לדון כאן בהצגות, אלא במפח נפש שגרמה לי בחירה שגוייה, לכן, כל האמור בהמשך איננו מתייחס לאיכות ההצגה, אלא להטעיה שסיפקה לי הפקת הפסטיבל, וגרמה לי לבחור במה שלא הייתי בוחר אילו ניתן לי המידע שמספקים היוצרים ממש בכניסה להצגה.

הנה תקציר אחת ההצגות שבחרנו לראות, כפי שפורסם באתר הפסטיבל ובחוברתו:

יצירה בימתית בהשראת ספרו של ארטו- "הליוגבלוס או האנרכיסט המוכתר"
העוקבת אחר תקופת כהונתו כקיסר של הנער הסורי הליוגבלוס באימפריה הרומית.
לצד ניהולה הכוחני של אמו, הליוגבלוס האנדרוגני בן הארבע עשרה, הרואה עצמו כגבר ואישה גם יחד, מוביל את האימפריה הרומית אל תוך הכאוס הדקדנטי. הוא מקיים שלטון חדש בו הסדר הוא אנרכיה, שלטון בו כוחות מנוגדים פועלים זה נגד זה ובו בזמן מחפשים ומבקשים פיוס. העיבוד הבימתי הוא לשלוש דמויות בו כל דמות מגולמת על ידי שני שחקנים. גבר ואישה.

בשולי הדברים נאמר גם: ההצגה כוללת קטעי עירום

תקציר זה מספר בעיקר על תוכן הספר שעוסק, בין השאר, בהעדפות מיניות שאינן מבחינות בין גברים לבין נשים, ורואות בכולם את שני המינים. בהצגה הדבר מוצג על ידי שכפול כל דמות לשני שחקנים – גבר ואישה. כך אני הבנתי את התאור. בהחלט מסקרן ומעורר מחשבה. בהצגה מעין זו, קטעי עירום עשויים בהחלט להשלים את המסר. בנוסף, שמעתי על היוצר אריאל וולף רק דברים טובים. בחרנו ללכת להצגה זו.

בכניסה להצגה מחולק לנו דף מידע ובו כתוב בנוסף לתקציר גם:

ארטו – תיאטרון האכזריות – תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. פירושה של האכזריות, על פי ארטו, אינו סאדיזם או תיאטרון הגורם לכאב, אלא ביצוע פיזי ואף האלים של פעולה, שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה"מתורבתת" המערבית. תיאטרון האכזריות נוצר במטרה להחזיר לתיאטרון את חיותו ולשחרר את האדם, הן בנפש והן במחשבה, מאחיזתה הנוקשה של התרבות.

רגע. מה קורה פה? הרי ויתרנו על הצגה אחרת בפסטיבל כי החלטנו לא לראות השנה אכזריות על הבמה, ולפתע מכניסים אותה אלינו בדלת האחורית – בחשאי.

אילו התעמקתי מראש בנסתר מאחורי התקציר, יכולתי לגלות בויקיפדיה את הטקסט שבדף המידע, אבל אני בסך הכל רוצה לבחור הצגת פסטיבל. אני מצפה מהתקציר שמספקים לי מארגני הפסטיבל לדווח לי על פרט מידע כל-כך חיוני ולהכין אותי לכך שאראה בהצגה זו התעללות באנשים על הבמה, ובמקרה שלי – גם בקהל.

יש לנו בארץ שפע אירועי תיאטרון נסיוני חתרני ובועט. אין סיבה ללכת דווקא לפסטיבל שמתהדר בכך שהוא "אחר" כשכל תיאטרוני הפרינג' בארץ מספקים לנו תיאטרון "אחר" ראוי לשמו, שאיננו מסתתר מאחורי תקצירים חלקיים, כך שאפשר לדעת למה לצפות.

בדרך להצגה ראינו בסמטאות השוק שלט שמציע בשר עגל וצלעות כבש בבית קפה חמודי. מהתיאור בחוברת הפסטיבל ציפיתי לקבל קפה ובפועל קיבלתי צלעות מדממות. הפסטיבל מתאים את עצמו לשוק בעכו.

להיותאולא קמבלצ'ה בתיאטרון קרוב

השחקן קצ'קס והבמאי יום טוב מתווכחים על הדרך הנכונה לטעמם לשחק 'להיות או לא…'.

הדיון מתקיים בתיאטרון נטוש אליו הם פלשו במטרה להגשים את רעיונותיהם האמנותיים. המלט שלהם משנה פנים וצורות במהלך הדיון, הוא יכול להיות טָנְגוֹלֶרוֹ בריקוד קָמְבָּלָצֶ'ה, או כל רעיון מופרך שעולה על דעתם… רק לא לשנות את הטקסט, כי שייקספיר – קדוש!

התיאטרון מקבל צו פינוי, עומדים להרוס אותו. קצ'קס מתנהג כאילו זה לא נוגע לו – הוא עוסק בשייקספיר. האמנים ממשיכים להיות אמנים חולמים ותלושים מהמציאות. היחידה שנטועה היטב בקרקע היא הזונה. היא זו שיודעת שהכסף קונה הכל ושהאמנות איננה יכולה לשנות מציאות. מצטרף אליהם אנרכיסט מתלהם שמחליט לארגן את כולם להפגנה נגד צו ההריסה תוך זלילת פופקורן בסגנון ארנב שמנמן, והתזתו לכל עבר. הבלגן חוגג, הצדק איננו נראה באופק, השחקן חולם, הזונה מציאותית והאנרכיסט איננו מצליח לבלום את רוע הגזירה.

במהלך השיחות בין השחקן והבמאי מוזכר הביטוי 'פרופסור חמור או אמן מיוסר'. הביטוי נשמע לי מוכר, אך אינני מצליח להזכר מאין. בבית אני נובר באינטרנט ובזכרונותי ומגלה בתקליט 'חולם בספרדית' של שלמה יידוב את המילים 'כולם שווים אין טוב יותר, יהיה זה פרופסור חמור או שוטר'. זהו זה – מכאן נשמעו לי המילים מוכרות. המילים לקוחות מהשיר 'טנגו בלגן' שהוא התרגום העברי של טנגו קָמְבָּלָצֶ'ה. בעזרת תרגום גוגל אני מצליח לאמת שתרגומו של שלמה יידוב נאמן למקור ופתאום הכל מתחבר. השיר מדבר על חוסר צדק, על הסתאבות ועל נצחון היצר על המוסר, ובזה עוסקת גם ההצגה שממש נתפרה עבור פסטיבל בנושא זכויות אדם.

ראינו קריאה מבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב. בסיקור חוויותי מהפסטיבל כתבתי:
לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.
ביציאה מהתיאטרון ליבי אומרת לי שטוב מאוד ששמרו על הליהוק המקורי, על הקצב המהודק ועל מאפייני הבימוי שראינו בקריאה. כנראה גם לה היו חששות מפני שינויים שעלולים לגרוע מהחוויה המקורית – הרי כבר ראינו כאלה דברים.

חבורת שחקנים מעולה שקולעת היטב לרוח ההצגה. הבמאית דליה ריבר מגלמת את דמות הזונה שנטועה היטב במציאות. מולה מרחפים קמעה צמד אמנים שמפנטזים שבכוח האמנות לשנות מציאות. גל ישראלי בתפקיד הבמאי ויואב סדובסקי בתפקיד השחקן היו מעולים בקריאה המבויימת של קָמְבָּלָצֶ'ה והם מצויינים גם בהצגה, אולי אפילו יותר. גל רובין מגלם אנרכיסט מתלהב ומתלהם שיודע שאת המציאות אפשר לשנות רק במעשים, אבל לא כל-כך מצליח לגרום לאמנים להרתם למשימה. הוא מגלם עוד דמויות סטראוטיפיות במפגיע, ועושה זאת כהלכה ובכשרון קומי מרשים. כל השחקנים עושים שימוש עשיר במימיקה שמעשירה את הטקסט באלמטים קומיים שנובעים מסתירה בין הנאמר לבין מה שמבוטא בין המילים בהבעות פנים. דליה ריבר בתפקיד הזונה, מגישה טקסט עשיר ללא מילים על רקע דברי שני האמנים וגורמת לנו לצחוק במלוא פה.

כאשר כולם מפגינים ומנסים לעצור את הריסת התיאטרון, קצ'קס מתחבט בשאלתו של המלט שמתאימה למצבו:
להיות, או לא להיות, זו השאלה:
מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!

הציטוט מהמלט בתרגום שלונסקי שבו השתמשו בהצגה

בסופו של יום התיאטרון הרוס. האדם הקטן שוב נרמס על ידי הרָשׁוּת. הזונה נשארת זונה, האנרכיסט אנרכיסט, והאמנים ממשיכים לחלום את המלט שלהם בין חורבות התיאטרון.

קומדיה מצחיקה שעוסקת בנושא קשה. חוויה מעולה.

בשולי הדברים:

בעקבות הקריאה המבויימת, נוספו ללקסיקוני מספר ביטויים. מידי פעם אני מוצא את עצמי אומר 'קדוש' בהנפת אצבע בנוכחות אנשים שלא ידעו את קָמְבָּלָצֶ'ה, דבר שגורם להם להביט בי בתמיהה שמשעשעת כנראה רק אותי. גם הביטוי 'פופקורן בן-זונה' חדר ללקסיקון שלי. אני כותב מילים אלה ברכבת בדרכי חזרה לחיפה, וזומם כבר על הפופקורן שאכין לי בבית. הרי 'מכוס אחת יוצא הרבה מאוד…' ובליסתו בהצגה בסגנון ארנב שמנמן מעוררת את תאוותי.

טנגו בלגן - קמבלצ'ה בתרגום שלמה יידוב. מילות השיר בשולי הסרטון - מומלץ לקרוא
טנגו בלגן
קָמְבָּלָצֶ'ה בתרגום שלמה יידוב

מילות השיר המקוריות בשולי הסרטוןהקָמְבָּלָצֶ'ה המקורי

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

דין אחד יש לכולם, לגבור ולבוגד
גם לבור ועם הערץ, למדען ולשודד
כולם שווים אין טוב יותר
יהיה זה פרופסור חמור או שוטר
והיום יום, כמו מלחמה
בה מנצח היצר הרע
אם אחד גונב בסתר ושני רק מתחזה
אם זה כומר אינסטלטור מתווך או גנרל
זה בגלל לא משנה.

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

כאן בתוך הבלגן של המאה העשרים
פראייר מי שלא גונב אין מקום לביישנים
אל תתייסר עמוד בצד
למי זה אכפת אם אתה איש ישר
הכל הולך ומסתאב
ולא יעזור אם תאוכל את הלב
כמו שהפוליטיקאי בלגנוב הוא המומחה
גם הארס לא מעסיק ואפלו הרוצח
הוא היום עוסק מורשה

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

Que el mundo fue y será
una porquería, ya lo sé.
En el quinientos seis
y en el dos mil, también.
Que siempre ha habido chorros,
maquiavelos y estafaos,
contentos y amargaos,
barones y dublés.
Pero que el siglo veinte
es un despliegue
de maldá insolente,
ya no hay quien lo niegue.
Vivimos revolcaos en un merengue
y en el mismo lodo
todos manoseados.

Hoy resulta que es lo mismo
ser derecho que traidor,
ignorante, sabio o chorro,
generoso o estafador…
¡Todo es igual!
¡Nada es mejor!
Lo mismo un burro
que un gran profesor.
No hay aplazaos ni escalafón,
los ignorantes nos han igualao.
Si uno vive en la impostura
y otro roba en su ambición,
da lo mismo que sea cura,
colchonero, Rey de Bastos,
caradura o polizón.

¡Qué falta de respeto,
qué atropello a la razón!;
Cualquiera es un señor,
cualquiera es un ladrón…
Mezclao con Stravisky
va Don Bosco y La Mignon,
Don Chicho y Napoleón,
Carnera y San Martín…
Igual que en la vidriera
irrespetuosa
de los cambalaches
se ha mezclao la vida,
y herida por un sable sin remache
ves llorar la Biblia
junto a un calefón.

Siglo veinte, cambalache
problemático y febril…
El que no llora no mama
y el que no afana es un gil.
¡Dale, nomás…!
¡Dale, que va…!
¡Que allá en el Horno
nos vamoa encontrar…!
No pienses más; sentate a un lao,
que ha nadie importa si naciste honrao…
Es lo mismo el que labura
noche y día como un buey,
que el que vive de los otros,
que el que mata, que el que cura,
o está fuera de la ley…

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב
דף הפייסבוק של ההצגה

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

תמונה מהפייסבוק של תיאטרון קרוב- באדיבות עופר שמר"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

imageאחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים:
אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה
:
מי שחי זקוק לאהבה
.
ומי שאין לו אהבה
,
יסתפק בקצת חיבה
.
ומי שאין לו גם חיבה
,
ילעס לו לחם עם ריבה.
אוי מנגינה ישנה, עצובה…

הנפילה – לקראת החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

הנפילה - יום חמישי 19.05.2016 בשעה  20:30 בתיאטרון הסטודיו - שדרות הנשיא 142 - בית הכט (רוטשילד) חיפה, טלפון: 04-8100104במשך חמישה ימים מוביל אותנו ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטה, בנפתולי נפשו באמצעות סיפורו של עורך דין מכובד, איש טוב ומיטיב שעוזר לעיוורים לעבור את הכביש ונותן מכספו לקבצנים. את הסיפור הוא מספר לנו כאדם בודד נטול כבוד בבר בשם 'מקסיקו סיטי' ברובע האורות האדומים שהוא הטבעת האחרונה של הגיהנום באמסטרדם. לאורך הדרך עובר קלמנס יחד איתנו דרך מסלולי השפלה עצמית ואיבוד כבוד וצלם במסלול הנפילה. השחקן ניקו ניתאי שעיבד את הספר של אלבר קאמי להצגה איננו מניח לנו להיות צופים פסיביים, להיפך, אנחנו נאלצים לשים את עצמנו במקומו של קלמנס ולחוש שאנחנו נופלים יחד איתו או שלפחות איננו חסינים מפני אותה נפילה שהרי מערכת ערכי המוסר שלנו איננה שונה משלו. כבר בתחילת ההצגה עורך איתנו קלמנס, ניקו ניתאי, דיון במכבסת המילים שמיפה את המושגים שאיננו מעוניינים שידבקו בנו. לעבד איננו קוראים עבד אלא סדרת כינויים מיופים עד שמגיעים למנהל, כלומר – מנהל משק או למושג הפטריארכלי אב, כלומר – אב הבית. גם סוחר העבדים כבר הפך זה מכבר למנהל משאבי אנוש.

עד כאן מילים שכתבתי בתרבות הפנאי לפני למעלה משש שנים בעקבות הפעם השלישית שחוויתי את הנפילה. מאז חויתי הצגה זו שלוש פעמים נוספות, ואני מתכנן לחוות אותה בפעם השביעית בתשעה עשר בחודש מאי 2016 בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

ניקו ניתאי - ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטהההצגה של ניקו ניתאי איננה משהו שצופים בו ומאזינים לו – זוהי חוויה שמערבת חושים ורגשות, ומעוררת מחשבות מעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחת ואחד. ניקו ניתאי פונה אלינו אישית, לא קבוצתית, ומאלץ אותנו להיות שותפים להתלבטויות בהן מתחבט קלמנס באופן משעשע שגורר חיוכים רחבים, ובכל פעם שמציאות טופחת על פנינו, היא מוצאת את החיוך שהותיר המשפט שקדם לה. חוויה מעט מטרידה ומבלבלת שלפעמים קוראת לנו להתנתק לרגע מהקשב ולהניח לנפשותינו להרגע.

שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה, ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות. העומק הפילוסופי של הסיפור גורם לו לשנות פנים בהתאם לעולם המושגים של כל פרט בקהל. בפעם הראשונה חוויתי את הנפילה כסטודנט בן עשרים ושתיים שנים בבית התה 'בית הובן' במרתף של פיצריה בסמוך לכיכר צינה בתל אביב. במהלך השנים חוויתי נפילות נוספות בסטודיו ובמרתף 10 בחיפה ובתיאטרון קרוב בתל אביב, ובין חוויה לחוויה נוספו שנים לגילי, למדינה לעולם, וגם למחזאי-במאי-שחקן ניקו ניתאי. רק קלמנס נשאר בשנות הארבעים לחייו באותו מצב בבר באמסטרדם, מציג בפנינו מראה שמאלצת אותנו לראות את עצמנו בתיווך עולם המושגים שחווינו דרך סיפור הנפילה של עורך דין מכובד שהכרנו זה לא מכבר.

קראתי את הנפילה בתרגום צבי ארד [1959]. לא קראתי את המקור בצרפתית משום שאינני קורא שפה זו, ובכל זאת, לתחושתי הנוסח העברי של ניקו ניתאי מצטלצל נכון יותר. בשנה שעברה יצא לאור תרגום חדש של עמנואל פינטו לספר 'הנפילה'. עדיין לא זכיתי לקרוא תרגום זה, אך מקריאת הפרק הראשון במנדלי למדתי שקלמנס הוא 'שופט־מתוודה'. הביטוי 'שופט אסיר חרטה' בתרגום ניקו ניתאי קולע טוב יותר לטעמי ולהבנתי. הייתי שמח מאוד להחזיק על המדף את התרגום של ניקו ניתאי כדי לעיין בו מפעם לפעם, כאשר השתלשלות חיי מעוררת בי זכרונות מההצגה. נוסח זה לא יצא לאור בדפוס, כך שהדבר איננו עומד כרגע על הפרק.

בסיום ההצגה מתקיים אירוע נוסף שאני אוהב לכנותו "ההצגה שאחרי ההצגה". אנחנו מוזמנים להשאר לדיון על ההצגה, דיון שיכול להתארך או להתקצר, לפי הדינמיקה בין האמן לבין הקהל. מאירוע זה ניתן לצאת עם תובנות מרחיקות לכת שיכולות לפעמים לשנות את התמונה שאנו רואים במראה שנשתלה בראשנו, וככל הנראה תמשיך להטריד אותנו גם בימים הבאים.

הנפילה - יום חמישי 19.05.2016 בשעה  20:30 בתיאטרון הסטודיו - שדרות הנשיא 142 - בית הכט (רוטשילד) חיפה, טלפון: 04-8100104

לא מכניסה את זה הביתה – ג'ייסון דנינו הולט

מאת ליבי רן

לא מכניסה1

יש לי וידוי: אני קנאית. אני נחשפת ליצירה מעניינת, טובה, מסעירה – ואני מיד רוצה להיות חלק ממנה. להיות יוצרת שהיצירה הזאת מיוחסת לה. למרבה האבסורד, זה לא קורה כשיוצאת יצירה תיאטרונית (המדיום שבו גם אני יוצרת) שאומרת פחות או יותר מה שאני רוצה לומר. זה קורה כשיוצאת יצירה שבה נעשה משהו שבכלל לא העליתי על דעתי לעשות. כזה שהיה בנקודה המתה בשדה הראייה שלי.

כששמעתי לראשונה על הפרוייקט "לא מכניסה את זה הביתה" של ג'ייסון דנינו הולט, עדיין לא חזרתי לגור בתל אביב. המחשבה על מופע משך שאורכו שבע שעות, שבמהלכן ניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה, היה יכול להיות מוצלח עבורי, אלמלא המופע התרחש בשישי, אחרי שהתחבורה הציבורית הכשרה למהדרין שלנו חדלה לפעול. בצער, ויתרתי על המופע, ורק קיוויתי שהוא יתקיים שוב.

הצילומים היפים של גדי דגון לא אחרו להגיע, ועיטרו את פיד הפייסבוק שלי. האלבום כולו הוקדש לקהל. מסתבר שלא מעט מחברותיי ומחבריי הגיעו לצפות במופע, וגם כתבו לג'ייסון ולמשתתפות/ים במופע שהיה מעולה. הצטערתי, אבל הבטחתי לעצמי ללכת בפעם הבאה, גם אם עדיין לא אגור בתל אביב עד אז.

התיאור של המופע קימץ במילים. הוא הצהיר, שהמופע כולל וידויים בלבד. צוינו שמות השחקניות והשחקנים. צויין משך המופע, ושניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה לאורך כל משך המופע.

המופע הבא מגיע, אבל הוא מתקיים בחולון, במוזיאון העיצוב, במסגרת פסטיבל "פרינט סקרין". אני נאלצת להגיע רק לשעה וחצי האחרונות של המופע, ונעצבת שהוא במוזיאון. אני רוצה את מה שראיתי בתמונות האלו שראיתי בפייסבוק. רוצה לשבת על כסא בבית של ג'ייסון ולהרגיש בתוך בית. במוזיאון יש יותר מדי מרחק בין הרצפה לבין התקרה. הדיבור מהדהד אחרת. האור קר, החלל ממלכתי. יש שומרת שמזהירה לא לפגוע בכסאות המעוצבים בתצוגה. כשאני מגיעה, הכל כבר בעיצומו: הרצפה מלאה בכרטיסיות כתובות בכתב יד, והוידויים כבר נשפכים בחלל המופע. אני מרגישה שאני מתפרצת באמצע, במיוחד כי נאמרים דברים פרטיים, שחלקם הגדול מביך. מהרגע שבו אני מתיישבת, עולה בי צורך להצטרף לוידויים. במופע הזה, שלא כמו בהרבה מופעים שבהם יש הפרדה מוחלטת בין הקהל לבין המופיעים – כולנו בפנים. כבר המודעות לכך, שבמופע הקודם צולמו הרבה מאוד תמונות של הקהל, גורמת לי להיות יותר שמורה לעצמי. אני אוהבת לשלוט בתיעוד שלי. אני מצטלמת נורא. אני פוחדת שלא יבינו אותי. כל רגע ורגע יש לי וידוי שמבקש להתפרץ החוצה. כשהשחקנים, היושבים מסביב לשולחן גדול מימדים בבגדי ערב רשמיים, שולטים בקצב אמירת הוידויים, אפשר להיתקל מדי פעם ברגע שקט. ברגע כזה, אם את אמיצה ויש לך מה לומר – את יכולה להגיד משהו מהקהל. ההבדל בינך לבין היושבות והיושבים מסביב לשולחן מאוד בולט: לא באת בחליפה או בשמלת ערב. אין לך מקום מסביב לשולחן. את אורחת. זה לא מונע מהקהל להתבטא, וברגע שבו אני מבינה, שהכללים אינם מאפשרים דיון בוידויים – אני מגיעה למסקנה שאני בעצם בשליטה. אולי יחשבו עליי משהו רע, או ידברו עליי אחר כך, אבל לא עכשיו ולא מיד. אני לא חייבת דין וחשבון ממש עכשיו. אני מוצאת את עצמי מקשיבה חלקית, ומחכה לרגע שבו אשמיע את קולי. פתאום זה בוקע ממני: "מאה אחוז מהזמן יש לי מה להגיד, אבל אין לי אומץ". הקול שלי רם, והדיקציה שלי טובה. אני מנסה לעשות רושם. הנהונים מצד הקהל ומצד השחקנים. אני מחפשת אישור ממי שאני מכירה שם, מסביב לשולחן. כאילו זה לא מספיק להוציא את זה. אני רוצה לדעת שזה בסדר. שלא עבדו עליי. שלא הציגו מצג שווא של וידוי רק כדי לחשוף אותי. זה נגמר לי מהר מדי, ואני מרגישה שהחווייה לא מוצתה. כל שנותר לי הוא לחכות למופע נוסף בבית של ג'ייסון.

לשמחתי, כשמגיע המופע הבא, אני כבר גרה בעיר. אני מתכננת לצפות בחמש השעות המתוכננות מתחילתן ועד סופן, ולצערי – מאחרת בעשרים דקות. זה לא משנה, חוץ מהתהייה שלי – שנותרת ללא מענה – אם כללי המשחק מוסברים לפני תחילת המופע, או שהוא פשוט מתחיל, והקהל מבין מתוך המהלך. קיר שלם בסטודיו שבביתו של ג'ייסון הוא לוח. כזה שניתן לכתוב עליו בגירים. יש לו המון נוכחות, והוא עמוס אינפורמציה. לפעמים, במקום להסתכל על מי שמסביבי או על מי שמדבר/ת כרגע, אני קוראת מה כתוב על הלוח. במופע הזה, אני כבר מרשה לעצמי להשתתף. במידה, כדי לא לצאת נודניקית, כי לא באו לראות אותי מופיעה, ולא באתי להשתלט. אני ממעטת לשפוט בחומרה כזו כל משתתף/ת אחר/ת מהקהל. הביקורת שלי תמיד חמורה בהרבה כשהיא מופנית כלפיי. לצערי, יש מי שבוחר כן להשתלט על החלל ועל הקשב של הקהל, ומתוך איזו אג'נדה שרוצה לבחון את הכללים באמצעות ניפוצם – משבש לי את החוויה. מתוך התבוננות בקהל סביבי – לא רק לי. הנימוס מחייב להקשיב לו, אבל הוא מתעקש לדבר בקול שקט ובלתי מובן, ומספר – לעצמו – סיפורים ארוכים. זה חלק מהמופע, אני מזכירה לעצמי. הכללים מאפשרים גם את הפרתם. עם זאת, אני רואה תסכול גם על פני היוצרות/ים שמסביב לשולחן. אולי יש צורך בכלל נוסף, שנוגע למי שעובר על הכללים.

כשמשתרר שקט ארוך מדי, שולף אחד השחקנים כרטיסייה מהערימות המונחות על השולחן. אלה וידויים שהשחקנים עצמם כתבו במהלך החזרות. אני רק מניחה, כי לא הסבירו לי. ייתכן, שאילו הגעתי בזמן, היו מאפשרים גם לי לכתוב וידוי על כרטיסייה. עם הזמן, כל הכללים מובנים וגם המבנה כבר ברור. המופע נשאר מעניין בזכות התוכן שנוצק לתוכו, ובמיוחד בגלל המתח בין מה שנאמר לבין המוסכמות החברתיות, שמכתיבות ש"כאלה דברים אסור / לא נעים / חצוף לומר".

כעבור חמש שעות פחות עשרים דקות מהרגע בו נכנסתי, מצלצל שעון מעורר. השחקניות והשחקנים קמות/ים. מחיאות כפיים. אני מרגישה שהזמן עבר מהר. אני מרגישה שעבר המון זמן. אני מוצפת רגשות. המוח שלי עסוק בשאלה, למה זה עבד עליי כל כך חזק.

לפני כמה שנים, השתתפתי מספר פעמים בפרוייקט "ההגרלה" של קרן שפי וסער סקלי. אני נזכרת בהשתתפות שלי שם, כי גם זה היה אירוע משך. פחות מופע, יותר ניסוי חברתי חווייתי, שאולי היווה מופע עבור המשתתפות/ים בו. התחושה המשותפת לשני האירועים היא של החמצה. של רצון כמעט חמדני לעוד: עוד לנסות, עוד לחשוף, עוד להאזין. היתה גם תחושה של שותפות גורל. של "זר לא יבין זאת". של מרחב שהוא מוגן ומאפשר, ובו-זמנית – גם מעורר ספקות ופרנויה. האם אני מתועדת? מה מונע ממי שכאן בחדר מלצלם אותי, להקליט אותי או סתם לחזור על דבריי בחוץ? לא חתמנו על חוזה סודיות או על אמנה שמבטיחה לנו אנונימיות. בטחנו במי שסביבנו, והנה – ראיתי שיש מי שהכללים אינם חשובים בעיניו. אולי הוא יספר לכל העולם מה אמרתי, כשחשבתי שרק החדר ויושביו ידעו. עם זאת, זה נעים להיות על הקו שבין הזדהות מוחלטת לבין שיפוט לחומרה של מי שחושף/ת את עצמה/ו בפניי. זה אנושי לרצות לדעת עוד על אנשים. גם על זרים. אין חוויה שתשווה להבנה, שאני לא היחידה שחושבת את המחשבות הנוראות שאני חושבת, ושזה ממש ממש בסדר. זה מרגיע לדעת, שעם כל השיפוט העצמי הזה, כל מה שנאמר במופע הזה הוא אנושי.

בסופו של דבר, אני בוחרת ללכת שוב ל"לא מכניסה את זה הביתה", כשיתאפשר לי. אני פשוט סקרנית מדי. זה מביך, אבל גם נפלא להבין שאני לא לבד בעולם.

סלים סלים בסטודיו בחיפה

שוב אני יוצא מהצגה עם תחושת מועקה עזה שכובלת את המילים מאחורי גוש ענק בגרון. הפעם נראה שאינני לבד. כולם שותקים ומהרהרים במצב הבלתי אפשרי שחווינו במהלך השעה האחרונה.

רצינו לראות את ההצגה 'סלים סלים' בפסטיבל עכו. ג'ורג' איסקנדר וסמירה סרייה זכורים לנו לטוב מההצגה 'הטווס מסילואן' שראיתי כבר פעמיים – פעם בפסטיבל עכו 2012 ופעם בחיפה. לוח הזמנים ומצאי הכרטיסים לא איפשרו לנו, לצערנו, לראות את ההצגה 'סלים סלים' במהלך הפסטיבל.

סלים - ג'ורג' אסקנדרההצגה 'סלים סלים' מוצגת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. ברור לנו שהתיאטרון יהיה גדוש בצופים בהצגה זו, לכן אנחנו מקדימים להגיע, אלא שבמקום להכניס אותנו לאולם עוצרים אותנו במחסום בחלל קטן לפני הכניסה. לפנינו שתי גדרות וביניהן קצין וחיילת חמושים. המחסום נפתח ואנחנו מקבלים היתרי כניסה לעזה. מתברר לנו שאנחנו במחסום ארז בואכה עזה. הקצין בוחן ארוכות את המסמכים שבידינו ולבסוף מורה לנו להתמקם עם כמחצית הקהל בצד הישראלי של הגדר. כל השאר נשלחים לעזה.

היתר כניסה - סלים סלים

סלים מגיע אל המחסום. הוא שוחרר מהכלא הישראלי. תקופת מאסרו קוצרה בגלל התנהגות טובה. קוצרה במידה משמעותית – משמעותית מידי. במהלך הבדיקה שלו מתברר לו שהוא הובא למחסום ארז ועומד להיות מועבר לעזה. זו טעות! הוא זועק – הבית שלו איננו בעזה אלא בטול-כרם. מכאן מתחילה להתפרס לעינינו מערכת סבוכה של מזימות וחשדות. נראה שלא הגיע לעזה בגלל טעות בירוקרטית אלא משום ששם כתובתו שממנה ברח לטול כרם עם אשתו וילדיו. הוא נתפס לפני עשר שנים בידי השב"כ, נחקר בעינויים ולבסוף כששוחרר מוקדם במידה חשודה, הוא מובל לעזה, מקום בו מחכים לו אחיו ושאר חבורתו שעליהם ככל הנראה הלשין בתקופת מאסרו.

סלים כלוא בין הגדרות לאורך כל ההצגה. לישראל איננו יכול לשוב ואם יעבור לעזה יתפס מייד בידי אלה שעליהם הלשין. המוצא היחיד שלו הוא עורך דין ישראלי שקשור לחקירה ולמשפט שבו הוא אמור להעיד. החיילים שבמחסום מנסים להתנהג כקשוחים אך גם הם ערים למצוקתו ומנסים ללכת לקראתו כמידת יכולתם הדלה. הקצין כבר נענש בעבר על כך שמישהו שהה אצלו בין הגדרות שעה יותר מהמותר.

בינתיים מגיעה אל הגדר הישראלית אשתו שאיננה מצליחה ליצור קשר עם שום גורם שיכול להושיעו, ומצד הגדר העזתית מתפתח דיאלוג בינו לבין אחיו וחברו שמציעים לו להציל את עצמו מידיהם על ידי שיתוף פעולה מסוג אחר. הם גם רומזים לו שאשתו לא שמרה לו אמונים ומוסיפים מצוקה על מצוקה.

כולם בסיפור הזה קלועים במצוקותיהם בדרך ללא מוצא. אשתו של סלים שמנסה זה שנים לשקם את חייה, אחיו וחברו שנרדפים על ידי השלטונות בגללו, החיילים שמבינים שאינם יכולים להתיר לו לשוב לישראל ושברור להם שאם יעבור לעזה דמו בראשו… ועל מצפונם, ונראה שיש להם מצפון. ומעל כולם סלים שקורע אותנו מבפנים כאשר הוא נשאר בין הגדרות לבד לשטוח בפנינו את מצוקותיו.

ג'ורג' אסקנדר מוכיח לנו כאן בתפקיד סלים את גדולתו כשחקן. בטווס מסילואן התפעמתי מהצורה בה עבר מתפקיד הבן המוגבל בשכלו לתפקיד האב הפגוע ברגלו, וכאן הוא מטלטל את רגשותינו. סמירה סריה שהפעימה אותנו בטווס מסילואן מרשימה גם כאן בתפקיד קטן ובעל נוכחות עזה. כל השחקנים עושים מלאכתם נאמנה ותופרים לנו יחד חוויה שמותירה רושם עז.

בסיום ההצגה מתירים לנו לצאת מהגדרות ולשוב הביתה נושאים את מועקת כולם – הטראומה לא פסחה על אף אחת מהנפשות הפועלות בהצגה וכולן תשאנה את המצוקה עד קץ ימיהן. שלא כמקובל בסטודיו – איננו נשארים לשיחה עם היוצרים, ואילו נשארנו אני מניח שלא הייתי ממילא מצליח לפצות פה.

ההצגה זכתה בפרס המחזה בפסטיבל עכו 2015 והשחקן ג'ורג' אסקנדר זכה בפרס השחקן המצטיין. זכיתי השנה לראות מספר הצגות מעולות בפסטיבל עכו, וזו ללא כל ספק עולה על כולן.

 

בימוי וכתיבה סתיו פלטי נגב كتابه وإخراج ستاف بالتي نچڤ
תרגום לערבית ראזי נג'אר ترجمه للعربيه رازي نجار
עיצוב תפאורה שי אריק تصميم ديكور شاي أريك
עיצוב תאורה עמיחי אלהרר تصميم اضائه عميحاي الهرار
ייעוץ אמנותי אבי גיבסון בר-אל استشارة فنية افي جيبسون بار-ال
ייעוץ דרמטורגי מיכאל מוריס רייך استشاره مسرحيه ميخال موريس رايخ
הפקה עפאף סמיר אסדי انتاج عفاف سمير أسدي

שחקנים تمثيل
ג'ורג' אסקנדר סלים جورج اسكندر
סובחי חוסרי פאדל صبحي حصري
מחמוד מורה וואא’ל محمود مرة
סמירה סרייה נעימה سميره سرية
דור פלורנטין חיילת دور فلورنتين
מתן פרמינגר מפקד מחסום متان برمينجر

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרובדף הפייסבוק של תיאטרון קרוב מפרסם ארוע בשם פסטיבל האזרח כאן 2015 – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. אני עדיין זוכר בחום את פסטיבל האזרח כאן הראשון שנפתח בקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. מאז מתקיים הפסטיבל בתיאטרון קרוב כל שנה בסמיכות ליום זכויות האדם הבינלאומי שחל בעשרה בדצמבר. השנה אני מצליח לפנות לעצמי זמן להגיע לכל ההצגות המשתתפות בפסטיבל.

ליבי ואני מגיעים לשערי התיאטרון כשעה לפני התחלת הההצגה הראשונה. הרחבה שבחזית התיאטרון כבר ערוכה לאירוע הפתיחה והקהל מתקבץ לאיטו. כשמגיעה שעת הפתיחה אני תוהה אם הקהל שהגיע איננו גדול מקיבולת האולם. המנהלת האמנותית – דורית ניתאי נאמן – פותחת את הערב ומספרת לנו על הרעיון שמאחורי הפסטיבל ועל מה שצפוי לנו במהלכו. שש הצגות משתתפות בפסטיבל: רסיסים, נצורות, אם-מה, הפרזיט, קמבלצ'ה ופואמה לקריינות ולמקהלה מדברת בשם 'ולא היה בה מום'. בסיום הפסטיבל יוענק פרס 'האמן כאן'. בנוסף לכל אלה מוצגת בגלריה תערוכה שמעמידה את כל מרכיבי עולמנו בפרופרורציה אלינו ואל הסביבה.

שם הפסטיבל "האזרח כאן" מתכתב עם שם הסרט האזרח קיין של אורסון ולס, אך הוא איננו מגביל את עצמו לזכויות האזרח, אלא עוסק בזכויות האדם באשר הוא אדם. ההצגות השנה עוסקות בהיבטים שונים של זכויות האדם מול החברה ולא רק מול הרשויות שמתייגות אותו כאזרח. יש כאן התייחסות לזכות כל אשה ואיש על הגוף, על הרכוש ועל צרכי הקיום, וכן לזכות למחשבה חופשית ולזכות לנווט את מהלך החיים על פי ההשקפות, האמונות, ההעדפות ואפילו הנוחות של כל אחת וכל אחד.

הכח המניע מאחורי כל פעילות תיאטרון קרוב הוא אמונתו העזה של מייסד התיאטרון, ניקו ניתאי, בכוחו של כל אחד להוביל שינוי וביכולתה של האמנות לשנות מציאות. התיאטרון ממוקם בלב התחנה המרכזית של תל אביב, מקום שמערב בני אדם מתרבויות שונות ומגוונות. לא כולם אזרחים בארצנו ולחלקם אין אזרחות כלל והם נאבקים על זכויות היסוד שלהם. בין ההצגות יתקיימו אירועי חוצות בשיתוף כוחות יצירה מהסביבה הקרובה.

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם ותוך דקה הוא מלא מפה לפה. באולמות הפרינג', מילוי אולמות איננו מובן מאליו ומכירת הכרטיסים המוקדמת, שמעידה על אמון הקהל בתיאטרון וברעיון, משמחת אותי.

ההצגה רסיסים היא הצגה מורכבת שגיבוריה מתעמתים עם אירועי העבר בראי ההווה. לגיבורינו יש אירועי עבר סודיים שונים שהם מתקשים להתמודד איתם בהווה. ארחיב על ההצגה ברשומה נפרדת – היא ראוייה לכך.

ההצגה הבאה היא נצורות. קומדיה מטורפת שנוטלת את השראתה ממספר מקורות, ולאחר שמעמתת את גיבוריה עם זכויותיהם כנגד צוי המצפון, מטיחה בפנינו היבט נלעג של התנהלותנו בהווה. כמו קודמתה – גם הצגה זו ראויה לרשומה משלה, וכן כל האחרות.

בין ההצגות אנחנו מבקרים בתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק. תערוכה שגורמת לנו להסתכל מחדש על עצמנו בסביבתנו ועל הסובב אותנו במבט קצת אחר. אני נזהר כאן לא להרבות במילים כי דווקא החזות, בליווי מילים בודדות היא שמוסרת את התובנה ואת השאלות הנלוות. תעוד התערוכה יעלה בקרוב לאתר האמנית אריקה לינור.
לקט מהתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק

יום ההצגות השני נפתח בהצגה אם-מה. הצגה שמציגה קונפליט עז של בחורה שמתעמתת עם עצמה בגלוי על זכותה לנווט את חייה בדרכה. היא נאלצת להתעמת עם מוסכמות החברה, עם צווי ה"מוסר", עם רצונותיו של בן-זוגה אך בראש ובראשונה עם עצמה. הצגה קשה וחזקה שמותירה בי רושם עז.

בין ההצגות אנו מוזמנים למופע ריקוד היפ-הופ של להקת הילדים TLV IP kids crew. הילדים, שחזותם מעידה על כך שמוצא הוריהם איננו מכאן, הם צברים דוברי עברית שמתחנכים בארץ. הכוראוגרף, קייט טמבויאט, עשה עבודה ראוייה להערכה – שתי קבוצות ילדים ממש קטנים מציגים בפנינו מופע מרהיב ומרגש כאחד.

קָמְבָּלָצֶ'הההצגה הבאה, הפרזיט, עוסקת בתרומתה של עבודת האמן לחברה. ההצגה מתייחסת באופן מפורש לברית המועצות הקומוניסטית, אך אי אפשר לנתק אותה מחווית החיים של האמנים בכל מקום ובכל תקופה, אפילו כאן ועכשיו. גם אם הרשויות אינן מתייגות את האמנים כפרזיטים "אוכלי חינם", אין הם יכולים להתנתק מהמסר שהם מקבלים מכל עבר – מהחברה ומהגורמים התומכים – שבעצם הם צריכים לעשות גם עבודה "אמיתית".

שתי ההצגות האחרונות מוצגות בצהרי יום שישי. לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.

ההצגה האחרונה היא פואמה לקריינית ולמקהלה מדברת – ולא היה בה מום מאת המשוררת חגית ורדי. בשיחה מקדימה בין המנהלת האמנותית, דורית ניתאי נאמן, לבין המשוררת, חגית ורדי, מוזכר שהיצירה "איומה", קשה מאוד. הספר עוסק בחוסר האונים של ילדה שנפגעה מינית בגילוי עריות והיא מתמודדת גם בבגרותה עם תחושות אשם. החוויה שלי קשה כקהל שומע פסיבי, והטראומה עוברת אלי מכל מילה ובכל צליל. בשיחה המוקדמת ציינה היוצרת שבחזרה האחרונה חוו משתתפי ההצגה קתרזיס [הִזְדַּכְּכוּת]. לי זה לא קרה, אני נותרתי עם החוויה הקשה. יכול להיות שההִזְדַּכְּכוּת מגיעה רק לאחר מספר קריאות של הספר.

לסיום הפסטיבל מוענק פרס האמן כאן לברוריה רבינר שמצטטת בדברי תודתה מדברי אמיר גוטפרוינד, שהלך לעולמו השבוע, שהם בעצם ציטוט מדברי עגנון שאמר פעם, אפרופו פרס נובל, 'כמה צריך אדם להשפיל את עצמו בשביל לזכות בקצת כבוד'.

פסטיבל האזרח כאן 2015 מציג תערוכה מעולה ושש הפקות מקור חדשות וטובות.
אני מקווה שלכל הצגות הפסטיבל יהיה המשך ראוי בהתאם לציפיות יוצריהן.

להתראות בפסטיבל האזרח כאן 2016 שימשיך את המסורת ויזכיר לכולנו שבכח האמנות לשנות.

בשולי הדברים:
מאז שאני מכיר את תיאטרון קרוב, כל התקשורת בינינו מתנהלת באמצעות לירון בן עזרא שמתחזקת, בין השאר, את
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב. במהלך הפסטיבל לירון הודיעה לנו שהיא מסיימת את עבודתה בתיאטרון. אני מאחל ללירון מקרב לב הצלחה בכל מעשיה ואני בטוח שנמשיך להתראות בתיאטרון קרוב.
בהצלחה ליורשי לירון בתפקיד, אני מצפה להמשיך להתעדכן באופן שוטף באמצעות
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב.

חווית תיאטרון אדיפלית

ג'ייסון דנינו הולט גאון. או מטורף. בעצם, שניהם – זהו זה.

ג'ייסון דנינו הולט גאון ומגי אזרזר - אדיפליתהוא יצר עבורנו חווית תיאטרון שנשענת על מגוון רחב של יצירות מתחומים שונים, ולקח את כל הרעיונות לפינת הפנטזיות שלו. צריך בשביל זה הרבה מאוד אומץ, ויותר מכך – אמונה בכך שיש מי שיהיה מוכן להפתח לקבל הכל ללא סינון. אלא שאין דבר כזה – כולנו רואים הכל דרך עולם החוויות הפרטי שלנו. ג'ייסון יודע את זה, ומנתב את האסוציאציות שלנו למקום שנראה לו מתאים. מאחר שלכל אחת ואחד מהיושבים בקהל יש מרחב אסוציאציות מעט שונה, אנשים שונים רואים בהצגה הדגשים שונים. מהו, למשל, האיבר עליו לא הייתם מוותרים? זה שניקורו הוא העונש העצמי החזק מכל? אדיפוס המיתולוגי, כשקלט את מה שעשה, העניש את עצמו בניקור עיניו – שלא יוכל לראות יותר. אדיפוס דנינו הולט מנקר גם כן את החשוב לו מכל. הרי לא ציפיתם כאן לספוילרים – אבל בודאי כבר ניחשתם. והכל כאן גדול מאוד, חזותי מאוד, חי, נושם ובועט, רוקד – כמעט עף, ומפעיל את כל עולם החוויות הפרטי של כולנו.

ליבי וגיל ראו לאחרונה את אדיפלית וחזרו נלהבים ודי מבולבלים מעומס החוויות. ליבי אמרה שהיא רוצה לכתוב כאן על ההצגה פעם, ועוד פעם. לקח לה מספר ימים לגבש את כל מה שהשתולל בראשה בעקבות ההצגה לכלל פוסט בבלוג. כבר כשהגהתי, לבקשתה, את מה שכתבה לבלוג, החלטתי, באיחור רב מאוד, שהגיע הזמן לראות כבר את ההצגה. יש לי כלפי ההצגה אפילו חובה מוסרית, אבל לזה נגיע מאוחר יותר.

אשתי מקבלת היום את מצבור בחינות הבגרות הראשון לבדיקה – עומס. אני שרוי בעומס רב בעבודה מזה זמן ניכר. מסע מביתנו בחיפה לתל-אביב בזמן זה נראה לא לעניין, אבל היום בכל זאת יום מיוחד. לפני שלושים ושש שנים מיסדנו לנו – אשתי שתחיה ואני – משפחה. זה היה הליך די פשוט, שכן איננו חולקים מגדר. המשפחה שלנו גדלה בינתיים, והיום אנחנו ארבעה אנשים שאוהבים את העולם. ביתנו, ליבי, הכריזה כבר בראש חוצות שאין גבולות מגדריים לאהבתה – נקודה. אני שואל את אשתי בהיסוס מה, אם היא נכונה לצאת לסיבוב ברכבת לראות את אדיפלית בנחמני. היא לא קראה עדיין את חוויויתיה ליבי בהצגה אדיפלית, אבל הייתה עדה לשיחותינו בנושא ולתגובתי ממה שקראתי. תן לי לחשוב על זה. כעבור שעתיים היא מתקשרת להגיד לי לרכוש כרטיסים. מגיע לנו – כך היא אומרת – וכמנהגה, גם צודקת.

אנחנו נכנסים לתיאטרון נחמני ומייד צדים את עיני שני קיפודי זהב. אבל לאדיפלית יש שלושה קיפודים, אני אומר, נכחתי בטקס כשהן זכו בקיפודיהן. מבט נוסף מבהיר לי שהקיפודים המוצגים שייכים בכלל להצגה אחרת. ברחבת הכניסה שני זוגות נשים. הקדמנו מעט. הנה בא עוד זוג נשים, ועוד זוג, וזוג גברים. אני שם לב שאנחנו בינתיים הזוג ה"מעורב" היחיד. כעבור זמן מה מגיע זוג מעורב נוסף, אפילו מעורב מאיתנו – הגבר בהיר והאישה שחומה. מפה לשם, הרחבה מתמלאת. אנחנו מתישבים במקומותינו במרכז השורה השניה ואני כבר מוקסם מהתפאורה שעיצבה שוש גרוס. הבמה מוקפת עמדות הלבשה עם מראות ומתלים עמוסים בתלבושות. אחורי הקלעים נדדו אל תוך הבמה. כשתתחיל ההצגה אבין שאנחנו בעצם באולפן טלוויזיה שאחוריו גלויים בפנינו.

אחורי הקלעים נדדו אל תוך הבמה

בפתח ההצגה פונה אלינו הבמאי, ג'ייסון דנינו הולט, ומסביר תיאטרון. ליבי כבר כתבה כאן על זה ואינני מעוניין להרחיב את מה שכבר נאמר. מנולה מנצ'יליאטי (איליה גרוס, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד ראשי) עוסקת בהכנות לקראת תכנית האירוח שלה ומכאן והלאה אנחנו מפליגים איתה ועם מגוון דמויות מוקצנות לכיוונים שונים. שלוש שחקניות ושני שחקנים מציגים בפנינו תשע דמויות, ואלמלא ראינו אותם מחליפים צורה על הבמה מול עינינו, היינו מתקשים לנחש מי הוא מי ומי היא מה, ובכלל. גם ההפרדה שלי בין שחקניות לבין שחקנים מלאכותית משהו, שכן אין כל קשר בין המגדר של האמניות\ים לבין דמויותיהן\ם. נעמה אמית היא גם אמיליה וגם קיסי. מגי אזרזר, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד המשנה, היא עוזרת הבית סלבדורה – חתולת סקס עטורת פירות, וגם הסוכן של מנולה, ערס בחליפה. מדהים לראות איך פניה של סלבדורה הופכים לפני הסוכן תוך החלפת הבגדים, ואיך הופכים פניה של מנולה לפני ההומלס "פויה" זקור הלסת.

שלוש שחקניות ושני שחקנים מציגים בפנינו תשע דמויות

בין הדמויות, כאילו הייתה חלק מהרקע, מרחפת בחלל האולפן המאפרת המעופפת, שמעלה בי אסוציאציות מהעולם של פיטר פן, הנסיך הקטן וטינקר בל. ידידיה ויטל מציג דמות תמימה למראה, עמוסת תשוקות שמבטאות את עצמן, כאילו מבלי משים, בהתנהגויות מפתיעות, מתפרצות ומתכנסות, כמעין חלום. תוך כדי מעוף הופכת נטליה המאפרת לבעלה של מנולה, שאיננו מוצא את עצמו בסבך הפרטי שלו. אני מאוד מתלהב מהתפקיד הנכבד של התלבושות בעיצוב הדמויות. בטקס קיפוד הזהב דאשתקד זכיתי, כנציג הקהל, להעניק לשירה וייז את פרס הקיפוד לעיצוב תלבושות לשנת 2013 על תלבושות ההצגה אדיפלית. כלומר, הייתי הדייל\ת שפותח\ת את המעטפה להכרזת שם הזוכה. הזוכה, אגב, לא נכחה בטקס, כך שלא את היד שעיצבה את התלבושות לחצתי. מאז אני יודע שיש לי חוב מוסרי, בעיקר כלפי עצמי, לראות את ההצגה. התאורה שעיצבה עדי שימרוני מנווטת היטב את עינינו, בעת חילופי הזמנים, המקומות והדמויות. את נושא שלוש האחדויות ליבי הזכירה כבר, לכן אינני מוצא טעם לדוש במה שכבר נאמר אלא להשלים את חוויויתי.

לקראת סוף ההצגה, הופכת תוכנית האירוח של מנולה מנצ'יליאטי לתוכניתה של ביתה קיסי. זוהי תוכנית מהסוג של "מעשים טובים והגשמת חלומות" דוגמת 'ראשון בבידור'. קיסי מזמינה מישהו מהקהל אל הבמה, כמקובל, וזה שולף מבין מבושיו קופסא ובה טבעת. בחירת ליבו המופתעת נקראת גם היא לבמה ונענית להצעת הנישואין, וכולם שמחים ממש כמו בתוכניות האירוח. מאורע זה, כך מסתבר, איננו חלק מההצגה, אך הוא משתבץ נהדר בתכנית האירוח.

מה שנותר הוא ללחוץ כאן לקריאת חוויותיה של ליבי, וגם כאן כדי לבדוק מתי ההצגה הבאה.

הצגה כיפית, בלתי צפויה, מפתיעה, מצחיקה, ובין לבין מאוד שנונה ובועטת בצורה מושכלת בכל המוסכמות. חוויה ענקית שתדבר אל כולם, אם כי לא בהכרח באותה שפה, כי כששוברים את המוסכמות – הבריות רואות את התנפצות המוסכמות של עצמן כאילו היו משמעותיות יותר.

כתיבה ובימוי : ג'ייסון דנינו הולט
תלבושות :
שירה וייז
תאורה : עדי שימרוני
תפאורה : שוש גרוס ישראלי
מוזיקה : גל לב , דיקלה
הפקה : לירון דן
נ. הצגה : הגר כהן
צילום : דניאל קמינסקי
עיצוב גרפי : מתן שליטא
ניהול הצגה : הגר כהן

שחקנים יוצרים :
– ידידיה ויטל
– נעמה אמית
מגי אזרזר
איליה גרוס
– ג'ייסון דנינו הולט

אדיפלית‬‎

מאת: ליבי רן

נתחיל מהסוף: אני מטומטמת שלא הלכתי עד עכשיו להצגה "אדיפלית". מעטות ההצגות שהרגשתי בהן בבית, כמו שהרגשתי בהצגה הזאת.

Umami - jason's creation groupקהל נורמטיבי, שפוקד את התיאטרון הרפרטוארי בקביעות, רגיל לצפות בעיקר בסלון בורגני שבו משוחחות זו עם זו דמויות שנראות 'כמו בחיים'. הוא יוצא מגדרו כשמושיבים אותו על כסאות מסתובבים, או מקרינים לו קטעי וידאו על גבי משטחים לא קונבנציונליים. לעומת כל זה, ג'ייסון דנינו הולט עושה תיאטרון. ממש. במה, עם שחקניות ושחקנים. לא פירוטכניקה. קסם. נכון, ההשראה נלקחה מבמאי הקולנוע הספרדי פדרו אלמודובר, ובמיוחד מהקומדיות המוקדמות שלו – הצבעוניות, התזזיתיות, הנשיות; אבל התוצר הבימתי של דנינו-הולט הוא דווקא קריצה לברכט: השחקניות/ים בעולם שכולו חדר הלבשה, ובו החלפת הבגד היא חלק אינטגרלי מסימון החלפת הפרסונה. כשהשחקנית מבקשת להחוות ג'סטה דרמטית, היא 'מתקנת' את המיקום שלה על הבמה בהתאם לספוט התאורה (מתחשק לי לכתוב 'באופן אירוני ומודע לעצמו', אבל אני כל כך אירונית ומודעת לעצמי, שהקלישאה הזאת כבר מבאסת אותי). אם כבר בהשפעות תיאטרליות קלאסיות עסקינן, הרי שיש כאן גם אדיפוס. אבל לא רק.

שרון ואני מגיעות לנחמני 4 לקראת ההצגה, ופוגשות בכניסה, במקרה, את ליאב – שהיה החבר שלי כשהייתי בתיכון. את ליאב הציגו בפניי חברים משותפים ממש מחוץ לסינמטק חיפה, שבו שרצנו כמעט כל ערב בתקופת סוף החטיבה – תחילת התיכון, כלומר: אמצע שנות התשעים עד סופן. אלמודובר היה שם שגור בפינו, והרגשנו אינטלקטואלים ויודעי סוד. בינתיים, אלמודובר הפך לשם ידוע. האסתטיקה שלו השתנתה, הוא התחיל לביים יותר דרמות מהורהרות ופחות קומדיות מוטרפות. מאז ומעולם, היה משהו תיאטרלי בסרטים שלו. בינתיים, הספקנו – גם ליאב וגם אני – לצאת מהארונות שלנו (הוא כהומוסקסואל ואני כביסקסואלית), ואנחנו חולקים אקסית משותפת. למה כל זה רלוונטי? כי אם המציאות שלנו נראית כמו סלט, הרי שבהצגה הזאת קיבלתי אישור שהכל אפשרי: לא רק אדיפוס, ששוכב עם אמא שלו והורג את אבא שלו, אלא גם כל זירת ההתרחשות, הרוחשת תככים, חיבורים בלתי צפויים בין דמויות וסודות על גבי סודות – מלאה חריגויות מעין אלו.

באחד השיעורים הראשונים בשנה א' במסלול בימוי באוניברסיטה, פצחה המרצה שלנו בקריאה נלהבת של משפטים נבחרים מתוך הפואטיקה של אריסטו. שלוש האחדויות – זמן, מקום ועלילה. כללים בסיסיים בדרמה. על הבמה עומד במאי ההצגה, ג'ייסון דנינו הולט, ומדבר בישירות אל הקהל: שימו לב לכללים. אני מיד חושדת. מי שמתעכב על הכללים – כהצהרה – סופו שיבעט בהם. האחדויות נשמרות, אבל הבמאי, שגם מגלם את דמות תואם-האדיפוס – בועט גם בועט.

כדי להימנע מספויילרים, אומר רק שהדבר הכי מינורי ואגבי שתראו על הבמה, הוא המתת חסד כפולה – סתם אייטם שגרתי בתכנית האירוח הסנסציונית של מנולה מנצ'יליאטי (איליה גרוס, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד ראשי). אחזור רגע לקהל הנורמטיבי: דווקא הוא זה שיזהה את עצמו כצרכן של הזוועה הזאת – תכנית האירוח מקהת החושים, שכל תפקידה לזעזע ולשעשע בו-זמנית, ואני מניחה שהבחירה לפתוח אותה בפתיח המוזיקלי של "הראשון בבידור" של דודו טופז באה מתוך מגמה דומה. זו תוכנית "גילטי פלז'ר" קלאסית, שבה הכל יכול לקרות. אם נחזור לחוקי התיאטרון, אזכיר את השהיית חוסר האמון – כלל שרצוי לקיים בעת צפייה בהצגה, ומתקיים גם בתכניות אירוח מהסוג הזה.

כל ההצגה רווייה בכיפוף ג'נדרים. כל אחת ואחד מהשחקניות ומהשחקנים (למעט דנינו הולט) משחק/ת שתי דמויות, וכמעט כולן/ם מתנסות/ים בחילופי ג'נדר בין הדמויות. ידידיה ויטל משחק את דירק קוק, בעלה הבודד של מנולה, ובמקביל (בהחלפה וירטואוזית ממש) – את נטליה נוגט, המאפרת הביישנית והמתוקה, שמתנהלת בעולם כבלרינה רגישה (שבא לי פשוט לחבק), ונקלעת לסט התכנית, בו היא נגררת לרשת התככים. איליה גרוס משחקת, לצד מנולה המדוברת, גם הומלס שנאסף אל ידי בתה, וזוכה לשם ההולם, 'פויה'. לצד הנשיות הבלתי משתמעת של מנולה (כשאתם מראים לי ציצים חשופים, אני לא יכולה להתרכז), פויה הוא כל כך א-מיני, שקשה להתייחס אליו כאל גבר או כאל אשה. על הבמה מתייחסים אליו בעיקר כאל איש מסריח. מגי אזרזר, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד המשנה, מייצרת כפילות ג'נדרית בין אסוס, הסוכן הסמי-מאפיונר של מנולה לבין איקונה נשית יפהפייה עם כובע כרמן מירנדה ופלפל חריף בתחת – סלבדורה, עוזרת הבית של המנצ'יליאטים. אשה שקשה לא להתאהב בה. אלוהים הרחום, החתיך והבלתי מתפשר (כשתראו – תבינו) חנן את אזרזר בגוף מושלם, ודווקא היא עולה לראשונה על הבמה בחליפה גברית. נעמה אמית משחקת שתי דמויות נשיות, אם כי אחת מהן היא לסבית בוצ'ה, שגם היא – במשחק הג'נדרים – מייצרת חריגה ממה שמצופה מ'אשה נורמטיבית'. הדמות השנייה שלה היא קיסי, בתה של מנולה, שהיא ה'גירלי-גירל' הקלאסית, כולל חנחונים שהפכו כבר לטיקים. גם הדמות היחידה של דנינו הולט, עלי דורה, אינו חף מטיפול ג'נדרי קיצוני. אני לא מתכוונת להתעמק בו, הוא נדון בהצגה באופן מפורש.

אני צופה בהצגה, מימיני – אחי הסובלני ומשמאלי – שרון, אשתי הראשונה. אין ספק, שהם 'הקהל הנכון' להצגה הזאת. אבל מה זה 'קהל נכון'? יש קהל 'לא נכון'? האם יש מי שהצפייה ברצף מוטרף של חריגויות, במיוחד אם הן צבעוניות וגרוטסקיות, וניתן להתייחס אליהן כאל הומור משוגע – תפגע בו? משמאלה של שרון יושבות כמה נשים בגיל של ההורים שלי, פחות או יותר. הן צוחקות בכל פעם שאנחנו צוחקות, אבל מדי פעם, נפלט להן גם 'יו!' של פליאה. אני מתקשה להבחין, אם הפליאה היא מהבוטות, או מהשמחה לאור החופש המופלג להציג את הבוטות הזאת. מה יותר בוטה: כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקן (גבר) שמשחק גבר? במישור ה'מציאותי' – שני גברים מתנשקים. לי זה לא מזיז, אבל אני פתאום שומעת 'יו!', והמקום הזה במוח שלי נפתח לאפשרות, שזה בוטה למישהי, כאן, ממש לידי. כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקנית (אשה) שמשחקת אשה (לסבית) – שוב אותו 'יו!'. במציאות, זו נשיקה הטרו-נורמטיבית. במישור הבדיוני – שתי נשים לסביות מתנשקות. אחרי ההצגה, כשאני מספרת על ה-'יו!' הזה לג'ייסון, הוא אומר לי שזה משמח אותו. "זה בכלל לא בוטה בעיניי", הוא אומר לי. אני ממהרת לומר, שגם בעיניי לא – אבל זה לא נכון. ברגע שהנשים האלה בקהל שיקפו לי את החריגות של האקטים האלה, אני לא יכולה להתעלם ממנה.

תמיד בסביבות תקופת אירועי הגאווה, קורה שאני מרגישה פתאום חלק ממשהו יותר גדול. זה כל כך לא אירוני ומודע לעצמו, שאני מרגישה קצת צורך להתנצל. יש משהו נעים בידיעה שאני לא לבד, ושהדבר הזה, שמצייר אותנו כחריגויות חברתיות, הוא לגמרי רגיל וטבעי. הלכתי להצגה בלי לדעת בדיוק מה אני הולכת לראות. הגודל והצבעים הממו אותי בהתחלה. אחר כך הגיע גם הצחוק, ובמקביל ה- 'יו!' הזה מהשכנות, ויותר מהכל – אפפה אותי אותה תחושה שקשה לתאר, שזה בסדר. שהכל בסדר. שכשאני רואה את כל הג'נדר-בלנדר של כולן על כולם, אני לא רואה פריק-שואו. שהפריק-שואו הוא נחלתם של הנורמטיבים. מה זה רע להיות חריגה, מי בכלל רוצה להיות נורמלית?

ההצגה הזאת מתאימה לכולן/ם. אמרתי לג'ייסון שאכתוב הסתייגות, כי 'זו לא הצגה לכולן/ם'. אני חוזרת בי. מקסימום – זה ייראה לכן/ם מוטרף וגדול ולא מציאותי, וזה בסדר – כי זה מוטרף וגדול ולא מציאותי. זה תיאטרון, וזה קווירי, וזה כייפי.

כתיבה ובימוי : ג'ייסון דנינו הולט
תלבושות :
שירה וייז
תאורה : עדי שימרוני
תפאורה : שוש גרוס ישראלי
מוזיקה : גל לב , דיקלה

הפקה : לירון דן
נ. הצגה : הגר כהן
צילום : דניאל קמינסקי
עיצוב גרפי : מתן שליטא
ניהול הצגה : הגר כהן

שחקנים יוצרים :
– ידידיה ויטל
– נעמה אמית
מגי אזרזר
איליה גרוס
– ג'ייסון דנינו הולט

תודה לידידיה ויטל, שעזר לי עם השמות של הדמויות.‬‎

אפשר לעשות עם זה משהו

ההצגה מסתיימת ואנחנו יוצאים מתיאטרון תמונע בתל-אביב חזרה לביתנו בחיפה. כמה דקות של שתיקה ומתחילים לדבר. אז מה בעצם ראינו כאן? זוג בשלבי היכרות שונים. חושבים אלינו בקול רם, מדברים ביניהם, מתחברים, מתרחקים, שבים, תוהים, מקנאים, במי? בעצמם? בשיקופם דרך אחרים? אז מה בעצם קיבלנו כאן? יש מסר? מציאות מוכרת? – אולי לא.

אפשר לעשות עם זה משהו - תמונעבינתיים אנחנו מגיעים לבּוֹנוֹ ביקום, לאכול ארוחת משהו ולשתות קפה. לא אכלנו כמעט שום דבר כל היום. ממשיכים לדרכנו ועדיין מדברים על ההצגה. זה לא מרפה. ההצגה איננה מסתיימת כשיוצאים מהתיאטרון. הדברים שבים ומחברים ומתפרקים וחוזר חלילה. כנראה אפשר לעשות עם זה משהו.

אנחנו באים לראות את ההצגה עם הרבה מאוד ציפיות. בנובמבר דאשתקד נודע לי, ממש ברגע האחרון, על הפרוייקט של מרט פרחומובסקי. מחזה של עודד ליפשיץ שמשחקת בו מוריה בשארי ליפשיץ בבימוי מרט פרחומובסקי. שלושה אמנים שאני מכיר עבודות שלהם – כל אחת ואחד לחוד – ומעריך אותם מאוד. עכשיו הם מודיעים לנו שהם יוצרים יחדיו, ואני מייד נרשם ל"תמיכה" בפרוייקט בהדסטרט. ה"תמיכה" מתבטאת בכך שאני רוכש את הכרטיסים לפני שהמחזה התבשל לכלל הצגה.

ליבי וגיל כבר ראו את ההצגה ממש על ההתחלה. ליבי מלאה התפעלות, אבל היא הרי משוחדת. גם לגיל יש הרבה מה להגיד, אך אני משתיק אותו. אין לי עניין לשמוע את דעותיהם לפני שאני רואה את ההצגה – אני רוצה לשמור על ראש נקי. הרי גם כך הציפיות גבוהות מידי – ממקום כזה אפשר רק ליפול.

אנחנו מגיעים די מותשים. יום שישי שבו שנינו עבדנו עד שעה די מאוחרת, ורק אז נסענו מחיפה תל-אביבה. ביקורי הורים חפוזים. זמן לאכול הרי כבר הבנתם שלא היה לנו, ומרוב חיפזון אנחנו אפילו מקדימים מעט לתמונע ויש לנו קצת זמן להתרווח.

יושבים בצד השורה הראשונה, כל המושבים במרכז מסומנים כשמורים. בפרינג' אני מעדיף תמיד את השורה הראשונה. דנה ואייל – מוריה בשארי ליפשיץ ודן שפירא, יושבים על כסאות בחזית הבמה בזמן כניסת הקהל. מוריה קולטת אותנו ומנידה בראשה. נראה לי שחלק ניכר מהקהל מורכב ממקורבים של ההפקה, אולי גם הם "תומכים" כמונו.

המשפטים מקוטעים. שני בני הזוג, שעדיין אינם זוג, זורקים את הגיגיהם לעברנו, ומנהלים שיחה שאיננה בדיוק דיאלוג, וכל זה מוביל למסקנה שאפשר לעשות עם זה משהו. וכך זה נמשך ממשהו למשהו. כל השלבים הם חלק מהתפתחות של זוגיות. הכל כאילו מוּכָּר – אבל לא בהכרח ככה, אולי בעצם לגמרי אחרת. ובינתיים נכנס למערכת זוג נוסף, שגם הוא איננו בדיוק זוג. יש שילובים וחילופים עם הרבה מאוד הגיגים פרטיים של כל אחת ואחד מהמשתתפים. הזוג שברקע מהווה מעין מראה שמציגה את דנה ואייל בפני עצמם דרך מסלול של קנאות וחשדות. כאשר דנה ואייל אינם קיימים כזוג, אין טעם בקיומו של הזוג האחר שמשמש בעיקר לייחוס. אין לי מושג אם לכך כיוון המחזאי, וזה ממש לא משנה, זה מה שמגיע אלי. לכן אני מתקשה להבין סיטואציה שנוצרת אצל הזוג האחר, שאין בה התייחסות אל אייל ודנה, שנפגשו לזוגיות שונה לחלוטין כעבור שנים.

הרבה פעמים אני נשבה לראות ביצירה אמנותית חכמת חיים כלשהי. כאילו יש לסופר, למחזאי או לצייר איזושהי תובנה, או נקודת ראות שנסתרת מעיני. למעשה זוהי אמנות שנובעת מדמיונו של היוצר, במקרה זה – גבר בראשית שנות השלושים לחייו שזה לא מכבר התחתן. כל מה שאנחנו רואים על הבמה מבוסס על דברים שהוא הגה מדמיונו על בסיס נסיון חייו שכולל, מן הסתם, גם דברים שהוא רואה סביבו.

תפאורת ההצגה מינימליסטית. דניאלה מור שעיצבה לפאפעג'ינה תפאורה מאוד עשירה ומורכבת, הסתפקה כאן בספה, במספר פריטים כמעט חסרי נוכחות ובשני כסאות שמיקומם היחסי מעיד על יעודם הרגעי וטיב היחסים בין בני הזוג. בשתי ההצגות קלעה המעצבת היטב לאופי ההצגה. גם מוריה, שהייתה פאפעג'ינה הצעירה, שונה לחלוטין מהדמות שאנו פוגשים כאן. מוריה בשארי ליפשיץ היא שחקנית מוכשרת מאוד שאיננה חדלה להפתיע. את דן שפירא אני רואה פעם ראשונה על הבמה והוא משלים את הזוג שאיננו בדיוק זוג באופן מושלם. את הזוג האחר, נטע בר רפאל ולאון מורוז, לא זכיתי עד כה להכיר וניכר שגם להם יש הרבה מה להציע.

אני מכיר את סגנונו של עודד ליפשיץ מהצגות קודמות שראיתי. הדיאלוג שאיננו בדיוק דיאלוג חביב עליו. אפילו בהצגה נושים שהוא ערך וביים לפני שנים על פי סטרינדברג, הדיאלוגים אינם מופנים ישירות אל נמעניהם. תוך כדי כתיבה אני קולט שאני מתייחס לבימוי של עודד בְּמָקוֹם בו הבמאי הוא מרט פרחומובסקי. עכשיו אני תוהה אם המחזאי השתלט על הבמאי, המחזה איננו מותיר לבמאי גמישות ללכת בכיוון שונה, או שהכל פרי רעיונותיו של הבמאי. ממקום מושבי באולם, זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא שהתוצאה היא מארג מדוייק שבו כל החלקים משלימים זה את זה ויוצרים חוויה.

ההצגה אפשר לעשות עם זה משהו היא ללא ספק חוויה מסקרנת, מעוררת הרבה מאוד מחשבות, שכל אחת גוררת אחרות ואיננה מניחה להצגה להסתיים זמן רב לאחר עזיבת האולם.

מאת: עודד ליפשיץ
בימוי: מרט פרחומובסקי
תפאורה ותלבושות: דניאלה מור
מוסיקה: בועז שחורי
עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין

שחקנים:
– מוריה בשארי ליפשיץ
– דן שפירא
– לאון מורוז
– נטע בר רפאל

%d בלוגרים אהבו את זה: