ארכיון תג: צילום

פפראצי של ההמונים – אלכס ליבק במוזיאון לוחמי הגטאות

'אתה רואה את עצמך קם בשבת בבוקר כדי להגיע להרצאה במוזיאון לוחמי הגטאות?!'
שאלה אותי אשתי שתחיה כשהצעתי לרכוש כרטיסים.
כן, אמרתי, זו הרצאה של אלכס ליבק, פפראצי של ההמונים.

אנחנו יוצאים מהבית בשבת בבוקר בשעה תשע ומגיעים כשעה לפני תחילת ההרצאה. אנחנו לבד. חונים ליד אמת המים ועולים במדרגות התיאטרון הרומי אל עבר המוזיאון. בְּמַעֲלוֹת מדרגות אלה ובמורדותיהן רצתי בטירונות במחנה שרגא. זה היה לפני יותר משבועיים. הרבה יותר. ואני עדיין זוכר את הריצות הללו ללא געגועים.

בכניסה עוטים מסכות ומציגים תעודת התחסנות, תו ירוק ותעודה מזהה. מעתה נהייה עטויים עד שנצא אל המרחב הפתוח. כיאה לאירוע בקיבוץ, יש ברחבת הכניסה שולחן כיבוד חופשי – מקלות מלוחים, שטוחים, בקבוקי מים, קפה נמס עלית, שקיות תה, ממתיקים ומֵחַם.

מתברר שכרטיס הכניסה להרצאה מקנה לנו זכות לבקר במוזיאון. מעניין, המחיר ששילמנו עבור ההרצאה נמוך ממחיר הכניסה למוזיאון, בהחלט עסקה משתלמת. יש לנו זמן ואנחנו משוטטים במוזיאון. המוזיאון מעניין ואנחנו מספיקים לראות חלק קטן ממנו עד שמגיע זמן הכניסה להרצאה.

ההרצאה של אלכס ליבק

אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2005, הוא זכה במספר פרסים נחשבים, אבל קודם כל הוא "צלם רחוב", כזה שאיננו מביים את תמונותיו אלא דוגם סיפורים חזותיים מהמציאות, ובמילותיו – הוא "לוכד" אנשים במרחב הציבורי. צלם כזה צריך להיות בלתי מורגש, כמעט שקוף, כדי ללכוד תמונה אותנטית שאיננה מושפעת מנוכחותו של הצלם.

מנהלי האירוע והמוזיאון מקדימים כמה מילים על המוזיאון ועל ההכנות להרצאה שנדחתה ונדחתה בְּצוֹק עִיתּוֹת הקורונה. אלכס ליבק עולה לבמה בצעדים מדודים, מרים מצלמה קטנה – כמו זו שבתמונה למעלה – ומצלם את הקהל. הוא לובש חולצת טריקו אפורה, מכנסי טיולים בגוון בז' ונעלי מסע אפורות – חסר נוכחות, כמעט שקוף, כיאה לתפקידו. מזה כארבעים שנה הוא מפרסם כל שבוע תמונה בעיתון, בתחילה בעיתון 'חדשות' הזכור לטוב ואחריו ב'הארץ'. הוא מצלם כל יום משהו שיש בו סיפור חדש, בדרך כלל עם עקיצה או קריצה. הוא מספר לנו שעליו לנהוג זהירות רבה לא לחרוג מגבולות האתיקה, המוסר והחוק.

אלכס ליבק איננו מבקש רשות מאנשים שהוא מצלם. אם המצולם מודע לצלם הוא משנה את התנהגותו. יש כאן בעייה. חוק הגנת הפרטיות איננו אוסר צילום אנשים במרחב הציבורי אך אוסר את 'פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו'. אלכס ליבק קודם כל מצלם, שמא יחלוף הרגע והתמונה תשתנה. כל שאר השיקולים אינם שייכים לרגע הצילום. כאשר הוא רואה תמונה שמספרת סיפור שתופס את תשומת ליבו הוא "לוכד" מייד את הרגע. המצלמה מכוונת לתנאים שמתאימים "בערך" למצב. הוא קודם כל מצלם, אחר כך – אם יש צורך בכך והסיטואציה עדיין קיימת – מתקן את נתוני המצלמה ומצלם שנית.

הוא מציג בפנינו תמונות שצילם. מרבית התמונות מפורסמות ומוכרות היטב. מאחורי כל תמונה יש סיפור. הוא מספר על הצילום ועל הסיטואציה שיצרה אותו, ומציין שאין צורך בסיפור שלו, צילום צריך להציג את הסיפור גם ללא מילים. במרבית הצילומים יש משהו לא שגרתי שמייצר עניין. לפעמים יש בו עירוב סיפורים שיוצרים ביחד סיפור חדש. את מרבית התמונות אפשר למצוא בחיפוש תמונות פשוט בגוגל.

חלק לא מבוטל מהצילומים רחוק משלמוּת מבחינת דיוק החשיפה והמיקוד, הסיפור הרבה יותר חשוב מהאיכות הטכנית. אני רואה ושומע די הרבה הרצאות של צלמים ובמרביתן הדגש הוא על נתונים טכניים ודקורטיביים ופחות על הסיפור. בפרופיל הפייסבוק שלי אני מגדיר את עצמי כ'צייר סיפורים עם מצלמה‎', לכן אני מעדיף את הגישה של אלכס ליבק וצלמי רחוב בכלל.

https://www.prtfl.co.il/archives/133467 אלכס ליבק מספר לנו את סיפורו של צילום אחד שלו שהתפרסם וגרר בעקבותיו תביעה של המצולם נגד עיתון הארץ ונגדו. בצילום נראה בחור חרדי נשען על כרזה של ז'אן פול גוֹטִייֶה. לטענת המצולם פרסום התמונה פגע רגשית בו ובמיודעיו. בית המשפט פסק נגד העיתון וגזר עליו קנס. העיתון ערער בפני ערכאה גבוהה יותר שביטלה את פסק הדין הקודם בטענה שהמצולם בחר מרצונו להשען על הכרזה במרחב הציבורי. האברך ערער בפני ערכאה גבוהה עוד יותר שפסקה נגד העיתון כי הצלם אמר למצולם שהתמונה לא תתפרסם. כאן אנחנו רואים את הבעייתיות בנוסח החוק '…עלול הפרסום להשפילו או לבזותו' – אין הגדרה נחרצת מהם הקריטריונים למה שיתקבל כהשפלה או כביזוי.

בסיום הצגת התמונות מגיע שלב שאלות הקהל. אחת השאלות הראשונות שנזרקות מהקהל היא באיזו מצלמה הוא מצלם. אלכס ליבק כבר רגיל לשמוע שאלה זו ועונה 'מה זה משנה?', היום אפשר ללכוד תמונה טובה כמעט עם כל מצלמה. את אחד הצילומים שפירסם ב'הארץ' לאחרונה הוא צילם באמצעות הטלפון, הוא אומר ומסתיר את פניו בגיחוך קל – כאילו מבוייש.

הרצאה על הצילומים שמוצגים במוזיאון לוחמי הגטאות

לפני שאנחנו מתפזרים מודיעים לנו שאנחנו מוזמנים להרצאה על צילומים מימי הגיטאות. המוזיאון מציג צילומים מאוספים שונים שמתעדים את חיי הגטו. חלקם צולמו בגניבה על ידי הכלואים בגטו והסרטים הוגנבו החוצה. חלקם צולמו על ידי הנאצים לצרכים שונים ונחשפו לציבור אחרי המלחמה. כזה הוא אוסף מרים נוביץ'. אנחנו יושבים סביב דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה ומקבלים הסברים על הצילומים. אחרי ההרצאה אנחנו שבים לבקר בחללי המוזיאון השונים ומגיעים לתערוכה זמנית בקומה השלישית ובה מתועד בפרטים תהליך טיהור הגזע הארי על ידי הצוותים הרפואיים בגטאות. מצמרר. כשאנו מסיימים את הסיור נראה לנו שנותרנו לבד במוזיאון. השומר בשער אומר שיכול להיות שיש עוד כמה שנתקעו כמונו מול מחזות הזוועה.

טיול בסביבה הקרובה

איננו נקלעים לאזור לעיתים קרובות, אז אנחנו יוצאים לטייל בשמש היוקדת בעקבות אמת המים לקיבוץ רגבה וממשיכים לטיילת משבי ציון לנהריה. את הצילומים שלכדנו בדרך אפשר לראות כאן.

בשולי הדברים

* כדאי לקרוא כתבה מעניינת על אלכס ליבק: מוסר, אתיקה וצילום

* בשובנו הביתה ראינו שקיבלנו פרסומת להרצאה של זיו קורן – צילום פורץ גבולות – בשבת, 16.10.2021 בשעה  11:00 באולם מופעים מטה אשר כברי. הזמנתי כרטיסים. חברתי לחיים כבר יודעת שאקום בשבת בבוקר לשמוע הרצאה זו.

* במוזיאון ארץ ישראל נפתחת ב-21 בספטמבר הפוטומנטה – 'תערוכת צילום רחבת היקף, שתערך מעתה אחת לחמש שנים, ואשר מציגה מבטים שונים של צלמים ותצלומים מארצות הים התיכון. התערוכה, הכוללת עשרות משתתפים ממדינות רבות, משמשת כגשר על פני ימים ועמים, גבולות ומחלוקות פוליטיות, ויוצרת אופק שבו הצילום משמש כמפגש מנטלי, אמנותי ונרטיבי להכרת "האחר" אך הקרוב. התערוכה המוצגת ברחבי המוזיאון – בגלריות, בביתנים השונים ובגן הארכאולוגי – נפרסת כמפת ים או כרשת דייגים. אתריה השונים של התערוכה משמשים למבקרים בה כערי נמל וסדרות התצלומים המוצגות בתערוכה משתלבות עם האוצרות הארכיאולוגים וההיסטוריים של המוזיאון.' לא כתוב מתי התערוכה נסגרת.

* צלמים שאני חולק איתם רשמים, חוויות ועצות שואלים לא פעם מה מחייב החוק בדבר צילום אנשים ופרסום התמונות. למענם הנה נוסח החלק הרלוונטי לנו בחוק:

* * *

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981*

פרק א': פגיעה בפרטיות

איסור הפגיעה בפרטיות
1 .לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

פגיעה בפרטיות מהי
2 .פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה :
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת ;
(2) האזנה האסורה על פי חוק ;
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ;
(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו
או לבזותו ;
(4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן
שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום
בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות;
לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו
ניכרת לעין;".
(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש
בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך
היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו ;
(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח ;
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם ;
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם
מפורש או משתמע ;
(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא
למטרה שלשמה נמסרה ;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9) ;
(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

הגדרת מונחים
3 .לענין חוק זה ­
"אדם" ­ למעט תאגיד ;
"הסכמה" ­ במפורש או מכללא ;
"פרסום" ­ כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה­1965 1;
"צילום" ­ לרבות הסרטה.

מקור: מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א­­1981*
https://fs.knesset.gov.il/9/law/9_lsr_208332.PDF
(תיקון מס' 11), התשע"א-2011‏*
https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301942.pdf

תל שקמונה משתקם משרפה

אני יורד לטייל בתל-שקמונה למרגלותיו המערביים של הכרמל ושמח לגלות שהתל כבר מתחיל להשתקם. רק לפני ארבעים וארבעה ימים כל צמחיית התל הקטן נכחדה כליל בשרפה, והיום אני רואה בתחתית הענפים החרוכים צמיחה ירוקה חדשה.

האדמה חרבה וחרוכה, גשם עדיין לא ירד, ובכל זאת רואים כבר אניצים ירקרקים בוקעים מבין הרגבים השחורים מפיח. אני מצלם את הירוק שמעטר את תחתיות הצמחים השרופים ואת הים שבקצה התל.

בדרכי חזרה חולף לידי פרפר חיוור. מה אתה מחפש כאן? הרי לא תמצא כאן פרח לינוק ממנו צוף. אבל הוא בשלו, מרפרף בכנפיו, מפזז בין הצמחים החרוכים ומוליך אותי אל שיח נמוך ושטוח עם פרחים זעירים.

התל משקם את עצמו מאליו, ואפילו לפני הגשם. לפי כל הסימנים עוד מעט יתכסה השטח בצמחים ירקרקים ואפילו הפרחים יתחילו להתרבות בו בעזרתם האדיבה של הפרפרים שמַאֲבִיקִים אותם.

תערוכת צילומי תקווה של פרס פִּיקְטֶה

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת הצילומים 'Hope' – תקווה של פרס פִּיקְטֶה (Prix Pictet). אקדים ואומר שהחוויה נהדרת, הסיור בתערוכה אורך פחות משעה ובכל זאת הוא בהחלט מצדיק נסיעה מחיפה לתל אביב – למי שתערוכות מדברות אליו.

במשך תקופה ארוכה מדי התערוכות היו סגורות, מוגבלות או מפחידות. חששנו מהתקהלויות, על אף שבדרך כלל אנשים שמבקרים בתערוכות אומנות ממושמעים, נשמרים לעצמם ושומרים על סביבתם. העולם עבר מהמציאות אל חיקויים וירטואליים שלה. התרגלנו לחוות אומנות מקוונת. ראינו "הצגות" ו"תערוכות", "טיילנו" ב"טבע", שמענו הרצאות ו"נפגשנו" עם בני אדם בזום.

לאחרונה, לפחות במחוזותינו, איום ההדבקה במחלה קשה מתייצב לרמה שאפשר להמשיך לקיים חיים מלאים לצידה. אפשר להפגש עם בני אדם בזהירות וללא חשש – הרי מרביתנו מחוסנים. ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת, אני כבר שומע דיבורים על כך שהחיים קלים יותר בזום או במילים אחרות, מה בצע לנו לזוז מהכיסא אם הכול מגיע אלינו דרך הרשת:

מוזיקה נשמעת טוב יותר במערכת הביתית בהקלטת אולפן, אז למה ללכת להופעות? תחרויות ספורט נראות הכי טוב על המסך בבית, אז למה ללכת למגרש? תמונה אפשר לראות במחשב, אז מה הטעם בהליכה לתערוכה לראות אותה תמונה מודפסת ותלויה על קיר? אפשר לראות "הצגה" דו-ממדית ביו-טיוב, אז למה לנו לכתת רגלינו לתיאטרון? ולפעמים עוד צריך להשקיע גם בנסיעה, בחניה, בשמרטף… סוג של עצלות שמונע אינטראקציה חברתית.

קיימת גם גרסה מקוונת של תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה, אפשר לראות אותה מהבית על מסך המחשב או בכל מקום על המסך הסלולרי. אבל, זו איננה אותה חוויה.

הערך המוסף העיקרי של החוויה במקום התרחשותה הוא התנתקות מהעולם והפניית כל משאבי הרוח, הרגש והמחשבה לעיסוק אחד בלבד – קליטת החוויה. את זה לא תקבלו בבית בין הטלוויזיה למחשב, לטלפון, למטבח, לכביסה, לעבודה ולמטלות היום יום.

בכניסה לתערוכה – על הקיר משמאל לדלת מותקנות תיבות ובהן חוברות עם הסברים על העבודות בעברית, בערבית ובאנגלית. כדאי לקחת חוברת ולעיין בה בזמן הצפייה בעבודות.

ביציאה מתחנת הרכבת בדרכי אל המוזיאון אני רואה צמיחה עירונית – מגדלים מיתמרים מהצמחיה שמתמעטת. אני שולף את המצלמה הקומפקטית ששוכנת בתיקי דרך קבע ומצלם.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growth

תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה היא תערוכה בינלאומית נודדת.

התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 18.09.2021 וממשיכה בדרכה ליעד אחר בעולם. כלומר, אם איחרתם את המועד תאלצו להסתפק בגרסתה המקוונת.

נושא התערוכה הנוכחית הוא 'Hope' – תקווה. קופי אנאן שהיה נשיא פרס פִּיקְטֶה אמר: "ייתכן שתקוותנו טמונה ביכולת להמשיך גם בעת צרה ומצוקה". בתערוכה מוצגות עשר עבודות של אומניות ואומנים ממקומות שונים בעולם. כל עבודה היא סדרה של תמונות שמספרות סיפור שהוא היבט של יוצריה על המושג 'תקווה'. התערוכה היא של צילומים אבל נוכל למצוא בחלק מהסדרות עירוב של אומנויות. אני אוהב את זה – אומנות הצילום לטעמי צריכה ליצור חוויה שאיננה בהכרח ייצוג של המציאות. היוצרים יכולים לעצב את היצירה לפני הצילום ואחריו בכל דרך שמשרתת לתפיסתם את הסיפור שלהם.

מרבית הסדרות מציגות תקווה בעקבות צרה או מצוקה. המצוקה יכולה להיות תולדה של פגיעה מעשה ידי אדם או של תופעת טבע מעיקה. בתודעתי מושג התקווה איננו מקושר בְּהֶכְרֵחַ עם מצוקה, אני רואה בכל דבר תקווה, גם במצב טוב יש מקום לתקווה. ממש לאחרונה ראינו מדליסטים אולימפיים מציגים את תקוותם להישג הבא.

שתיים מבין העבודות, אלה שאינן נובעות ממצב עגום, קסמו לי במיוחד ואף עוררו אותי לחשוב על רעיונות ליצירה משלי.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growthאני חושב על תרגיל מעניין בשיתוף הקהל וקהילת הצילום שאני חבר בה פוטו טיפס. אספר על כך אחרי שהרעיון יתגבש במוחי.

אני יוצא מהביתן שבו מוצגת התערוכה, מביט דרומה לכיוון מרכז תל-אביב ושוב רואה צמיחה עירונית. מצלמתי הקומפקטית החביבה נשלפת שנית. מאוחר יותר ארד מהאוטובוס לקראת שקיעה ואצלם כיוון נוסף של צמיחה עירונית.

הסדרות שמוצגות בתערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה

העבודה החביבה עלי היא הסדרה של ג'אנל לינץ' מארצות הברית "דרך אחרת להתבונן באהבה" Janelle Lynch – Another Way of Looking at Love. צילומים שמראים קשרי גומלין בין צמחים לעצמם ולסביבתם. הצמחים מייצרים צורות גאומטריות שמובילות את עינינו לעתיד נסתר ולא נודע שמביע תקווה לקשר שלנו עם עצמנו ועם הסביבה.

Janelle Lynch - Another Way of Looking at Love

העבודה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא הסדרה של אלכסיה ובסטר מדרום אפריקה "אולפני רחוב – ארכיון הלב" Alexia Webster – Street Studios – An Archive of the Heart. האומנית הקימה אולפני צילום בפינות רחובות ברחבי העולם. בכל מקום היא הזמינה עוברים ושבים להצטלם והעניקה להם בו במקום הדפסים של הצילומים. ההתנהלות סביב אולפני הרחוב יצרה אינטראקציה של קירבה ופתיחות. להערכתי היא טמנה באמצעות אומנותה זרעים של תקווה, ובראשי היא זרעה רעיון לתרגיל צילום קהילתי.

העבודה שזכתה בפרס היא יצירתה של ג'ואנה שומאלי מחוף השנהב – "יהיה בסדר" Joana Choumali – Ça va aller. הסדרה צולמה בטלפון שלושה שבועות אחרי התקפת טרור בחוף השנהב. ההרס רב, אנשי המקום מתאבלים על מתיהם, אבל התשובה לכל שאלה היא "יהיה בסדר" – "Ça va aller". גם במקומותינו אנשים נוטים לומר "הכול בסדר" או "ברוך השם" גם כאשר דבר איננו באמת בסדר. האומנית החליטה לבטא את התקווה באמצעות "צביעת" התמונות בתכי רקמה צבעונית שאיננה מייצגת בהכרח את מה שמבצבץ בצילום בין חוטי הרקמה.

מרגרט קורטני-קלארק מנמיביה צילמה את הסדרה "בוכה עצבות אל פני הגשם" Margaret Courtney-Clarke – Cry Sadness into the Coming Rain. הצילומים מציגים את נמיביה שהגשם בה נדיר ביותר והיא מאופיינת ביובש מתמיד. נמיביה רב תרבותית ויש בה אנשים רבים שהיובש מהווה עבורם איום קיומי וממנו הם מביעים תקווה שהחיים ימשכו כנגד כל הסיכויים.

רנה אפנדי מאזרבייג'ן צילמה את הסדרה "טרנסילבניה בנויה על עשב" Rena Effendi – Transylvania: Built on Grass. הסדרה מציגה את אנשי הכפרים הקטנים באזור טרנסילבניה ברומניה שקשורים אל האדמה, חיים ממה שיש בסביבה ועוסקים בחקלאות מסורתית בכלים ידניים. המדינה מסביבם מתפתחת והחקלאות מתקדמת לטכנולוגיות שהם לא יכולים להתחרות בהן. תקוותם היא להצליח לשמור על אורח חייהם.

לוקאס פוליה מארצות הברית מציג את הסדרה "טבע האדם" Lucas Foglia – Human Nature שמציגה את המאבק בין האדם לבין הטבע. הצילומים מציגים את הקשר בין השפעת האדם על הטבע והשפעת הטבע על האדם בהתפרצויות געשיות ובנזקי סביבה. האנשים שמוצגים בסדרה מנסים לפעול למען עתיד סביבתי חיובי יותר.

רוס מקדואל מאירלנד מציג סדרה של צילומי גפיים תותבות Ross McDonnell – Limbs. מזרח אפגניסטן הוא אזור לחימה מתמשך כבר ארבעים שנה. האומן בחר להציג צילומים סטריליים של רגליים תותבות שהושארו בבית החולים שבו הם הוחלפו בתותבות חדשות בסיוע הצלב האדום. אני מתקשה להבין כיצד הצילומים מציגים תקווה.

אייבור פריקט מאירלנד מציג סדרה בשם "סופה של הח'ליפוּת" Ivor Prickett – End of the Caliphate. האומן צילם באזורי אסון בעירק ובסוריה במהלך המאבק להבסת המדינה האסלאמית. רק בעיר מוסול בעירק שחרבה במלחמה נהרגו למעלה מתשעת אלפים אנשים. הצילומים מראים אנשים שעולמם חרב עליהם אבל אינם אומרים נואש ומקווים לשקם את חייהם.

רובין רוד מדרום אפריקה מציג את הסדרה "עיקרון של תקווה" Robin Rhode – Principle of Hope. העבודה יוצאת מתוך ההרס בעיר יוהנסבורג שנגרם על ידי פשיעה של כנופיות רחוב. האזור נגוע באבטלה, בפשיעה, בשימוש בסמים ובאיידס. גדל שם דור עם בעיות של זהות וביטחון עצמי. דור חסר תקווה. האומן צייר על הקירות ההרוסים ציורים גאומטריים צבעוניים שאמורים להציג פרשנות לבעיות ואולי לבנות עולם דמיוני יפה יותר. העבודות יפות בעיני אך אינני מבין מה להן ולתקווה.

אבויסקה ון דר מולן מהולנד יצרה סדרה ששמה "בשמיים השחורים" Awoiska van der Molen – Am schwarzen Himmelsrund. לשם כך היא התבודדה באזורי טבע מרוחקים מהציוויליזציה בניסיון להגיע לטבע האמיתי והטהור. הצילומים מונוכרומטיים וקודרים, כמעט שחורים. הם אמורים לשחזר את תחושותיה של האומנית בעולמות טבעיים ומבודדים. אלי תחושותיה לא הצליחו להגיע, לא הצלחתי לראות בתמונות סימן לתקווה, להיפך הן השרו בי עגמומיות ומיהרתי לעבור הלאה.

באתר מוצגות שתי סדרות נוספות שאינן מוזכרות בתכנית התערוכה שהגיעה לארץ.

* * *

"ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת" – זהו ציטוט מהמונולוג של הברון סמדי במחזה 'נפוליון חי או מת' מאת נסים אלוני.
סליחה – התקשיתי להתאפק –
אפשר לחוות קטע זה מההצגה ביו-טיוב, לא כמו על הבמה, אבל הצגה – מרגע שירדה מהבמה איננה קיימת יותר.

חוויות ממרתון צילום רחוב של פוטו טיפס

https://www.phototips.co.ilשלושה שבועות אחרי שהצטרפתי לקבוצת הפייסבוק 'פוטו טיפס – קהילת צילום ישראלית' השתתפתי לראשונה במרתון צילום רחוב חווייתי עם קבוצת צלמים נלהבים בניצוח ויקטור וחבורת הניהול של הקהילה.

אינני זוכר כיצד נקלעתי לראות הרצאת רשת של ויקטור – הצלם-מדריך-מנטור של פוטו טיפס, אך מה ששמעתי בהרצאה ובמסכת השאלות-תשובות שבסיומה גרם לי להצטרף לקבוצה.

חפרתי מעט בפייסבוק הקבוצתי ומצאתי קהילת צלמים מקצועיים וחובבים ברמות שונות. הדיון בקבוצה מאוד מכבד וניכר שהמקצועיים יותר מכבירים עצות, הערות והארות בתגובה לצילומים שמפרסמים חברי הקבוצה.

הקבוצה מפרסמת כל שבוע אתגר צילום חדש. האתגר של השבוע שבו הצטרפתי היה #פוטוטיפס_אתגר_סימטריה. מייד שלחתי תמונה שאני מחבב במיוחד. אחד ממנהלי הקבוצה הגיב על התמונה במילים: "תמונה טובה יש משהו מוזר בצד שמאל למעלה בעננים כאילו האדווה של האגם …". במילים פשוטות – הוא גילה ששתלתי תמונת ראי מעובדת של האגם בשמיים שהיו במקור שרופים, ובחר להגיב בצורה עניינית ומכבדת. בקבוצות אחרות אני קורא לפעמים ביקורות מעליבות כאשר מתגלה ליקוי בצילום או בעיבוד. אני מספר על כך כדי להדגים את אופי העזרה ההדדית בקבוצה. עניתי לו שאינני מגדיר את עצמי כצלם, אלא כצייר עם מצלמה, לכן הצילומים שלי אינם מתעדים את המציאות אלא את מה שהייתי רוצה לראות בה. בתגובה הוא הציע לי תיקוני עריכה, ולאחר ששיפרתי את התמונה לפי המלצותיו נענה לבקשתי לבחון את התוצאה ואף הציע שיפורים נוספים. תודה עופר.

אגב, אותה תמונה קיבלה ציונים לשבח מספר פעמים בגורושוטס, התפרסמה במגזין Shutterbug ואף הוצגה בתערוכה בשטוקהולם, וזו הפעם הראשונה שמישהו מציין בפניי שהבחין בתקלת העריכה. בסיום השבוע התברר לי שהתמונה נמצאה ראויה לשבח גם בפוטו טיפס [השמאלית בשורה התחתונה]. אין לי מושג כיצד נקבע איזו תמונה ראויה לשבח, נראה לי שמדובר במספר הלייקים שקיבלה התמונה.

תמונות ראויות לשבח - אתגר סימטריה

גם באתגר הבא הגיב אחד מחברי הקבוצה בניסוח מכבד על עיבוד היתר בתמונה שפרסמתי, וגם לו עניתי שאני "צייר עם מצלמה" כפי שאני עונה גם לרבים אחרים שמתייחסים לעיבוד התמונות שלי. 

קראתי על סדנאות הצילום שמוביל המנטור שלנו ויקטור, ראיתי תמונות שפרסמו משתתפי הסדנאות וקראתי על חוויותיהם. נראה לי ממש כיף. ויקטור הודיע על מרתון צילום בתל אביב ביום שישי ה-16.7 בשעה 7:30. כן – שבע וחצי בבוקר. מבחינת מי שבא מחיפה זה אומר שצריך להתעורר לפני חמש בבוקר – שעה שמבחינתי קרובה יותר לערב מאשר לבוקר. בשלב זה לא פורסמו פרטי המרתון למעט העיר והשעה, כל השאר יובא לידיעת הנרשמים יומיים לפני ההזנקה. נרשמתי והצטרפתי לקבוצת הווטסאפ שבה נקבל את המשימות. כשהודעתי לאשתי-שתחייה שנרשמתי למרתון שמוזנק בתל-אביב בשעה שבע וחצי בבוקר, היא הטילה ספק קל באפשרות שאשכים קום ואגיע בזמן. לאחר הרהור נוסף הכריזה שהיא מצטרפת אלי.

בבוקר קיץ חם במיוחד אנחנו מתייצבים בנקודת המפגש ברחוב דניאל שבפאתי שוק הכרמל ולראשינו כובעי טיולים רחבי שוליים להגנה מפני השמש הקופחת. ויקטור כבר כאן, גם הוא חובש כובע רחב שוליים, וסביבו קבוצת אנשים מצויידים במצלמות. בעוד אנחנו מתחילים להתוודע אל אנשי הקבוצה מצטרפים עוד ועוד אנשים חמושים במצלמות.

ויקטור שלח לנו למפרע הנחיות כלליות לאירוע. אחת ההנחיות הייתה לחשוב על הסיפור שברצוננו לספר באמצעות הצילומים ולבחור לשם כך בעדשה אחת שבה נשתמש לכל הצילומים. בחרתי למצלמת המירורלס מיקרו 4/3 שלי עדשה עם אורך מוקד קבוע – 25 מ"מ f/1.7 [שקולה ל-50 מ"מ במצלמה עם חיישן 36/24 מ"מ]. עדשה זו תאלץ אותי להתקרב אל המצולמים וליצור חוויה של קרבה. חשבתי לשלב בסיפור שלי מעט טשטוש באמצעות מהירות תריס נמוכה או עומק שדה רדוד. מאחר שימים אלה מוארים במיוחד, הצטיידתי בפילטר ND8 שיאפשר לי לצלם במהירות נמוכה ובמפתח צמצם גדול. כשזרמו אלינו המשימות, התברר לי שאחת המשימות אכן דורשת מהירות תריס נמוכה. אני מביט סביבי, חלק ניכר ממשתתפי המרתון מצויידים במצלמות עם עדשות זום ענקיות. הסיפור שלהם כנראה שונה משלי.

ויקטור מדריך אותנו לקראת ההזנקה. נקבל שש משימות, כל רבע שעה משימה חדשה, וכעבור כשעה וחצי נתכנס בנקודת המפגש לסיכום החוויה. ההנחיות שלו שמות דגש על הסיפור הרבה יותר מאשר על ההיבטים הטכניים – גישה זו חביבה עלי. הוא מדגיש שהוראות המשימות הן קווים מנחים עם דרגת חופש רחבה וכל אחד יכול לפרש את המשימה כהבנתו ובהתאם לסיפור שלו. כצייר עם מצלמה אני תמיד מעדיף את הסיפור על פני הנתונים הטכניים המדוייקים. בסופו של יום, העיבודים שלי נוטים בדרך כלל להציג תמונה שנאמנה לפנטזיה שלי יותר מאשר למציאות… במידת האפשר, כמובן.

השעה שמונה. תיכף יוצאים לדרך. ויקטור שולח לקבוצת הווטסאפ את המשימה הראשונה: בולט בתוך המון – אובייקט מרכזי שבולט במיוחד בין אובייקטים אחרים דומים לו. תאור המשימה מרמז על סידור מוצרים שאחד מהם שונה מסביבתו באמצעות צורה, צבע או תאורה. אני מחליט שהאובייקט שלי יהיה אדם שבולט בתוך המון אדם – זה מתאים לסיפור שאני מספר לעצמי. מאוחר יותר אראה שמרבית משתתפי המרתון בחרו לשלב פרי או ירק זר לסביבתו. המרתון הזה איננו תחרותי ומקדש את "חרות האמן" שמפגישה אותנו עם מבחר פרשנויות לאותה משימה.

בולט בתוך המון

כעבור רבע שעה מגיעה המשימה השניה: תרגיל בגאומטריה – צילומי צורות גאומטריות ברורות, מרקמים ותצורות מחזוריות.

תרגיל בגאומטריה

המשימה השלישית היא: מתחת לברכיים – אובייקט שנמצא קרוב לרצפה – עד גובה הברכיים. אפשר לצלם בעמידה "כלפי מטה" או לרדת לגובה האובייקט. אני בוחר לצלם מנקודה נמוכה שדווקא מגביהה את האובייקט ביחס לנקודת המבט.

מתחת לברכיים

במשימה הרביעית אנחנו צריכים לצלם: מבט למצלמה – פורטרט מרגש של אדם המסתכל למצלמה. משימה זו, שלפני מספר חודשים הייתה יכולה להיות מאתגרת עבורי, הפכה בינתיים לאזור הנוחות שלי [comfort zone]. בחודש שעבר השתתפתי במשימת צילום פורטרטים של גורושוטס. צילמתי פורטרטים בשוק הפשפשים בחיפה, ביריד שבוע הספר בשרונה ובשוק הכרמל. במהלך התקופה התמקצעתי בצילום פורטרטים ברחוב. שלוש מהתמונות שהעליתי לאתגר צילמתי בשוק הכרמל ואת הרביעית צילמתי בשוק הפשפשים בחיפה. הצילומים שהעליתי עמדו בקריטריונים להצגה בתערוכה וירטואלית ויוצגו ב'צלמניה' ב-16 בדצמבר 2021.

מבט למצלמה

המשימה החמישית: תנועה ומריחה בחשיפה ארוכה – צילום פריים שמביע תנועה במהירות תריס נמוכה. ההנחיות התייחסו בעיקר למריחה באמצעות הנעת המצלמה. יש לי כבר מספר ספריות של תמונות פאנינג ומריחה באמצעות תנועת מצלמה, את הפרק הזה בהתנסותי בצילום מיציתי, לפחות לעכשיו. בסיפור שלי האובייקטים נמרחים באמצעות תנועה שלהם ואילו המצלמה יציבה ושומרת על חדות העצמים שאינם מרוחים. זוהי בחירת הסיפור שבאתי איתה למרתון זה. כשהתבשרנו שהמרתון יתקיים בשוק הכרמל דמיינתי לעצמי את הסיפור שלי – סחורה וכסף מחליפים ידיים.

תנועה ומריחה בחשיפה ארוכה

המשימה השישית הייתה מאתגרת בגלל המיקום שבו נמצאנו. הגדרת המשימה היא: רק בתל אביב – תמונה עם סיפור תל אביבי מובהק. הציפיה במשימה זו היא שהמתבונן בה יבין מייד שזו תל אביב. העניין הוא ששוק הכרמל דומה לשווקים רבים וכן הבניינים הישנים והמגדלים סביבו. מגדל שלום שמזדקר בקרבת מקום כבר מזמן איבד את זהותו כסמל של תל אביב. גם הסיטואציות המקומיות יכולות להתרחש היום בכל שוק אחר בארץ. הגרפיטי שאפיין פעם את תל אביב כבר מציף את חיפה וירושלים, ואני מניח שגם בשוקי שאר הערים נמצא גרפיטי דומה. המאפיינים המובהקים של תל אביב אינם במרחק שניתן להגיע אליו ברבע שעה ולשוב. המוצא היחיד שמצאתי הוא כיתוב שמציין שמות אתרים בתל אביב או את השם – תל אביב. לא ראיתי עדיין את כל התמונות שצילמו משתתפי המרתון. אני מקווה למצוא צילום שעונה על המשימה ללא מילים כתובות. הצילום שלי הוא פשרה שעונה על הגדרת המשימה אך איננה חביבה עלי במיוחד.

רק בתל אביב

תם המרתון ואנחנו מתכנסים להחלפת חוויות. ניכר שכולם רוויי אדרנלין. ויקטור מסכם ועונה על שאלות וכולם מתפזרים לדרכם.

מפת הטיול שלנו אחרי המרתוןאנחנו ערים מחמש בבוקר, אבל גם אצלנו האדרנלין חוגג. במרחק של דקה הליכה נמצאת המסעדה גלבי – המקום של ענת שבה צאצאינו אוכלים כל יום שישי בארבע אחר הצוהריים ואנחנו מצטרפים אליהם מידי פעם. השעה עשר, אנחנו הולכים לבקר את ענת ומתלבטים אם לשוב הביתה לחיפה או להמשיך לטייל בתל אביב עד שעת הארוחה – בעוד שש שעות. השמש הקופחת איננה מזמינה במיוחד. שיחה קצרה עם ענת מדרבנת אותנו לצאת לטייל לפארק המסילה, לשוק לוינסקי ולהרחיק עד שדרות וושינגטון. בדרכנו חזרה מתחילים לראות בווטסאפ צילומים שהעלו משתתפי המרתון. הלכנו היום למעלה מ-11 קילומטר בשמש הקופחת ונהנינו מאוד מהטיול המוזר שכל מטרתו הייתה "לשרוף" זמן עד המפגש עם ליבי וגיל אצל ענת. 
בסוף יום המרתון אינני רואה סיכוי שאגיע הביתה במצב צבירה שמאפשר לטפל בתמונות – זה יקרה ככל הנראה מחר.

היה כיף – להתראות במרתון הצילום הבא של פוטו טיפס.

פוטו טיפס היא קבוצת פייסבוק סגורה אך מסבירת פנים ומעודדת להצטרפות.
לחיצה על הקישורים של התכנים בקבוצה תוביל אל הדף שקורא לכם להצטרף לקהילה.
אני מאוד מרוצה מהקבוצה וממליץ בחום לכל אוחזי המצלמה להצטרף.

זה חוזר – שיר אופטימי ממדרגות הדר הכרמל אל זוהר הרקיע

לפני כשנתיים הצטרפתי לשעשועון אתגרי הצילום גורושוטס. די מהר הגעתי לדרגת מאסטר – הדרגה שלפני גורו – ושם נתקעתי. השעשועון מציע מגוון אתגרי צילום מעוררי דמיון ומחשבה.  אינני מגדיר את עצמי כצלם, אני מעדיף לחשוב על עצמי כ"צייר עם מצלמה". אני מצלם לעצמי ציורים שמספרים את הסיפור שלי ואינם בהכרח נאמנים למציאות. הצילום איננו מסתיים במצלמה, אני ממשיך לערוך ולעבד את התמונות ולפעמים אף לאחד מספר תמונות לסיפור. ממש כמו בימים ההם שפיתחנו את סרט הצילום ועמלנו במעבדה חשוכה ולחה לקבלת התוצאה הרצויה. אם תטיילו בעקבות צילומי, קיים סיכוי סביר שתתאכזבו לגלות שהמציאות הרבה פחות יפה.

באחד הימים הופיע בגורושוטס אתגר הצילום Vanishing Stairs – מדרגות מגוז – בעקבות הביטוי שטבע מיכלאנג'לו:
My soul can find no staircase to Heaven unless it be through Earth's loveliness
בתרגום חופשי – נשמתי אינה יכולה למצוא גרם מדרגות לגן עדן אלא דרך יפי הארץ.

נקודת מגוז "Vanishing point" היא תפיסת עיצוב חזותי שבה קוים אמיתיים או מדומים מובילים את עין הצופה אל מקום מרוחק שבו התמונה משתנה או נמוגה. הגורו שהגתה את האתגר כתבה Make me wonder where the stairs go in your shots – גִּרְמוּ לי לתהות לאן מובילות המדרגות בתמונות שלכם.

האתגר חיבר בדימיוני שתי תמונות ש"ציירתי" במצלמתי בעבר והיה לי ברור שהן מספרות ביחד את הסיפור שלי. "ציירתי" מהן את הצילום הזה שמוביל מהעליבות המוזנחת של מדרגות הדר הכרמל אל הדר השקיעה מול הכרמל. שכונת הדר הכרמל הייתה פעם פנינת תפארתה של העיר חיפה, ועם הזמן נשחקה למצבה הנוכחי – משכנם של האומנים ה"שרוטים" המאושרים כדברי שארל אזנאבור בשירו "לה בוהם" שזכה לגרסה עברית בפי אבי טולדנו.

Stairway To Heaven by Yossi Ran in GuruShots

https://gurushots.com/photo/banister-handrail-staircase-08f80fbf4e056aa569888d136a412a4e

כשראיתי את הציור שלי התחילו להתנגן בראשי מילים משיר נשכח ששר פעם מזמן דני גרנות
"… ועל כול שמש השוקע, בליבי אני יודע שאי שמה מאירות אלפי זריחות".

לשמחתי האינטרנט יודע הכול ואיננו שוכח דבר. מצאתי בקלות את השיר האופטימי כטעמי, שכתבה רימונה די-נור כנוסח עברי לשיר צרפתי של ז'וליין קלרק. הצרפתית שלי איננה מספיקה כדי להבין את השיר בשפת המקור, ותרגום גוגל לא הקל עלי. ברור לי שהשיר אופטימי גם בצרפתית, אבל נוצר בי הרושם שהנוסח העברי אופטימי יותר. בימים אלה, נראה לי שאנחנו זקוקים לאופטימיות זו יותר מאשר כשנכתב השיר בשנות השבעים של המאה הקודמת.

הנה השיר העברי לצד המקור הצרפתי

דני גרנות - זה חוזר - יוטיוב Julien Clerc - Ce n’est rien - YouTube

זה חוזר

דני גרנות
מילים: רימונה די-נור ; לחן:  Julien Clerc

זה חוזר 
עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו ספינה המפליגה 
עד אין סוף 
אבל אלף אוניות 
במקומה 
חוזרות אלינו אל החוף.


על כל חרצית, על כל רקפת 
הנובלת או נקטפת, 
יש תמיד ארבע, חמש או שש 
או שבע-מאות פריחות 
ועל כל שמש השוקע(ת) 
בלבי אני יודע(ת) 
שאי שמה מאירות 
אלפי זריחות.


זה חוזר 
עוד שנה ועוד אלפיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו ציפור אשר פרחה 
טרם סתיו 
אבל אלף סנוניות 
במקומה 
עלינו יפרשו כנף. 
על כל חרצית…


זה חוזר 
עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו כוכב אשר נפל 
משחקים 
אבל אלף מאורות 
במקומו 
לילה לילה נדלקים.


על כל חרצית…

Ce n’est rien

Julien Clerc

Ce n'est rien
Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien
Tu sais bien
Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain
Ça revient
Pour un bateau qui s'en va et revient
II y a mille coquilles de noix sur ton chemin
Qui coulent et c'est très bien
Et c'est comme une tourterelle
Qui s'éloigne à tire d'aile
En emportant le duvet qui était ton lit un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'océan

Ce n'est rien
Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien
Tu sais bien
Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain
Ça prévient
Comme un bateau qui revient, et soudain
Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin
Qui résonnent et c'est très bien
Et ce n'est qu'une tourterelle
Qui revient à tire d'aile
En rapportant le duvet qui était ton lit un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

Ça prévient
Comme un bateau qui revient, et soudain
Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin
Qui résonnent et c'est très bien
Et ce n'est qu'une tourterelle
Qui reviendra à tire d'aile
En rapportant le duvet qui était son nid un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

ובסופו של יום אי אפשר להתעלם משירם של לד זפלין – Stairway To Heaven

Stairway To Heaven by Yossi Ran in GuruShots

%d בלוגרים אהבו את זה: