במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת הצילומים 'Hope' – תקווה של פרס פִּיקְטֶה (Prix Pictet). אקדים ואומר שהחוויה נהדרת, הסיור בתערוכה אורך פחות משעה ובכל זאת הוא בהחלט מצדיק נסיעה מחיפה לתל אביב – למי שתערוכות מדברות אליו.
במשך תקופה ארוכה מדי התערוכות היו סגורות, מוגבלות או מפחידות. חששנו מהתקהלויות, על אף שבדרך כלל אנשים שמבקרים בתערוכות אומנות ממושמעים, נשמרים לעצמם ושומרים על סביבתם. העולם עבר מהמציאות אל חיקויים וירטואליים שלה. התרגלנו לחוות אומנות מקוונת. ראינו "הצגות" ו"תערוכות", "טיילנו" ב"טבע", שמענו הרצאות ו"נפגשנו" עם בני אדם בזום.
לאחרונה, לפחות במחוזותינו, איום ההדבקה במחלה קשה מתייצב לרמה שאפשר להמשיך לקיים חיים מלאים לצידה. אפשר להפגש עם בני אדם בזהירות וללא חשש – הרי מרביתנו מחוסנים. ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת, אני כבר שומע דיבורים על כך שהחיים קלים יותר בזום או במילים אחרות, מה בצע לנו לזוז מהכיסא אם הכול מגיע אלינו דרך הרשת:
מוזיקה נשמעת טוב יותר במערכת הביתית בהקלטת אולפן, אז למה ללכת להופעות? תחרויות ספורט נראות הכי טוב על המסך בבית, אז למה ללכת למגרש? תמונה אפשר לראות במחשב, אז מה הטעם בהליכה לתערוכה לראות אותה תמונה מודפסת ותלויה על קיר? אפשר לראות "הצגה" דו-ממדית ביו-טיוב, אז למה לנו לכתת רגלינו לתיאטרון? ולפעמים עוד צריך להשקיע גם בנסיעה, בחניה, בשמרטף… סוג של עצלות שמונע אינטראקציה חברתית.
קיימת גם גרסה מקוונת של תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה, אפשר לראות אותה מהבית על מסך המחשב או בכל מקום על המסך הסלולרי. אבל, זו איננה אותה חוויה.
הערך המוסף העיקרי של החוויה במקום התרחשותה הוא התנתקות מהעולם והפניית כל משאבי הרוח, הרגש והמחשבה לעיסוק אחד בלבד – קליטת החוויה. את זה לא תקבלו בבית בין הטלוויזיה למחשב, לטלפון, למטבח, לכביסה, לעבודה ולמטלות היום יום.
בכניסה לתערוכה – על הקיר משמאל לדלת מותקנות תיבות ובהן חוברות עם הסברים על העבודות בעברית, בערבית ובאנגלית. כדאי לקחת חוברת ולעיין בה בזמן הצפייה בעבודות.
ביציאה מתחנת הרכבת בדרכי אל המוזיאון אני רואה צמיחה עירונית – מגדלים מיתמרים מהצמחיה שמתמעטת. אני שולף את המצלמה הקומפקטית ששוכנת בתיקי דרך קבע ומצלם.
תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה היא תערוכה בינלאומית נודדת.
התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 18.09.2021 וממשיכה בדרכה ליעד אחר בעולם. כלומר, אם איחרתם את המועד תאלצו להסתפק בגרסתה המקוונת.
נושא התערוכה הנוכחית הוא 'Hope' – תקווה. קופי אנאן שהיה נשיא פרס פִּיקְטֶה אמר: "ייתכן שתקוותנו טמונה ביכולת להמשיך גם בעת צרה ומצוקה". בתערוכה מוצגות עשר עבודות של אומניות ואומנים ממקומות שונים בעולם. כל עבודה היא סדרה של תמונות שמספרות סיפור שהוא היבט של יוצריה על המושג 'תקווה'. התערוכה היא של צילומים אבל נוכל למצוא בחלק מהסדרות עירוב של אומנויות. אני אוהב את זה – אומנות הצילום לטעמי צריכה ליצור חוויה שאיננה בהכרח ייצוג של המציאות. היוצרים יכולים לעצב את היצירה לפני הצילום ואחריו בכל דרך שמשרתת לתפיסתם את הסיפור שלהם.
מרבית הסדרות מציגות תקווה בעקבות צרה או מצוקה. המצוקה יכולה להיות תולדה של פגיעה מעשה ידי אדם או של תופעת טבע מעיקה. בתודעתי מושג התקווה איננו מקושר בְּהֶכְרֵחַ עם מצוקה, אני רואה בכל דבר תקווה, גם במצב טוב יש מקום לתקווה. ממש לאחרונה ראינו מדליסטים אולימפיים מציגים את תקוותם להישג הבא.
שתיים מבין העבודות, אלה שאינן נובעות ממצב עגום, קסמו לי במיוחד ואף עוררו אותי לחשוב על רעיונות ליצירה משלי.
אני חושב על תרגיל מעניין בשיתוף הקהל וקהילת הצילום שאני חבר בה פוטו טיפס. אספר על כך אחרי שהרעיון יתגבש במוחי.
אני יוצא מהביתן שבו מוצגת התערוכה, מביט דרומה לכיוון מרכז תל-אביב ושוב רואה צמיחה עירונית. מצלמתי הקומפקטית החביבה נשלפת שנית. מאוחר יותר ארד מהאוטובוס לקראת שקיעה ואצלם כיוון נוסף של צמיחה עירונית.
הסדרות שמוצגות בתערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה
העבודה החביבה עלי היא הסדרה של ג'אנל לינץ' מארצות הברית "דרך אחרת להתבונן באהבה" Janelle Lynch – Another Way of Looking at Love. צילומים שמראים קשרי גומלין בין צמחים לעצמם ולסביבתם. הצמחים מייצרים צורות גאומטריות שמובילות את עינינו לעתיד נסתר ולא נודע שמביע תקווה לקשר שלנו עם עצמנו ועם הסביבה.
העבודה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא הסדרה של אלכסיה ובסטר מדרום אפריקה "אולפני רחוב – ארכיון הלב" Alexia Webster – Street Studios – An Archive of the Heart. האומנית הקימה אולפני צילום בפינות רחובות ברחבי העולם. בכל מקום היא הזמינה עוברים ושבים להצטלם והעניקה להם בו במקום הדפסים של הצילומים. ההתנהלות סביב אולפני הרחוב יצרה אינטראקציה של קירבה ופתיחות. להערכתי היא טמנה באמצעות אומנותה זרעים של תקווה, ובראשי היא זרעה רעיון לתרגיל צילום קהילתי.
העבודה שזכתה בפרס היא יצירתה של ג'ואנה שומאלי מחוף השנהב – "יהיה בסדר" Joana Choumali – Ça va aller. הסדרה צולמה בטלפון שלושה שבועות אחרי התקפת טרור בחוף השנהב. ההרס רב, אנשי המקום מתאבלים על מתיהם, אבל התשובה לכל שאלה היא "יהיה בסדר" – "Ça va aller". גם במקומותינו אנשים נוטים לומר "הכול בסדר" או "ברוך השם" גם כאשר דבר איננו באמת בסדר. האומנית החליטה לבטא את התקווה באמצעות "צביעת" התמונות בתכי רקמה צבעונית שאיננה מייצגת בהכרח את מה שמבצבץ בצילום בין חוטי הרקמה.
מרגרט קורטני-קלארק מנמיביה צילמה את הסדרה "בוכה עצבות אל פני הגשם" Margaret Courtney-Clarke – Cry Sadness into the Coming Rain. הצילומים מציגים את נמיביה שהגשם בה נדיר ביותר והיא מאופיינת ביובש מתמיד. נמיביה רב תרבותית ויש בה אנשים רבים שהיובש מהווה עבורם איום קיומי וממנו הם מביעים תקווה שהחיים ימשכו כנגד כל הסיכויים.
רנה אפנדי מאזרבייג'ן צילמה את הסדרה "טרנסילבניה בנויה על עשב" Rena Effendi – Transylvania: Built on Grass. הסדרה מציגה את אנשי הכפרים הקטנים באזור טרנסילבניה ברומניה שקשורים אל האדמה, חיים ממה שיש בסביבה ועוסקים בחקלאות מסורתית בכלים ידניים. המדינה מסביבם מתפתחת והחקלאות מתקדמת לטכנולוגיות שהם לא יכולים להתחרות בהן. תקוותם היא להצליח לשמור על אורח חייהם.
לוקאס פוליה מארצות הברית מציג את הסדרה "טבע האדם" Lucas Foglia – Human Nature שמציגה את המאבק בין האדם לבין הטבע. הצילומים מציגים את הקשר בין השפעת האדם על הטבע והשפעת הטבע על האדם בהתפרצויות געשיות ובנזקי סביבה. האנשים שמוצגים בסדרה מנסים לפעול למען עתיד סביבתי חיובי יותר.
רוס מקדואל מאירלנד מציג סדרה של צילומי גפיים תותבות Ross McDonnell – Limbs. מזרח אפגניסטן הוא אזור לחימה מתמשך כבר ארבעים שנה. האומן בחר להציג צילומים סטריליים של רגליים תותבות שהושארו בבית החולים שבו הם הוחלפו בתותבות חדשות בסיוע הצלב האדום. אני מתקשה להבין כיצד הצילומים מציגים תקווה.
אייבור פריקט מאירלנד מציג סדרה בשם "סופה של הח'ליפוּת" Ivor Prickett – End of the Caliphate. האומן צילם באזורי אסון בעירק ובסוריה במהלך המאבק להבסת המדינה האסלאמית. רק בעיר מוסול בעירק שחרבה במלחמה נהרגו למעלה מתשעת אלפים אנשים. הצילומים מראים אנשים שעולמם חרב עליהם אבל אינם אומרים נואש ומקווים לשקם את חייהם.
רובין רוד מדרום אפריקה מציג את הסדרה "עיקרון של תקווה" Robin Rhode – Principle of Hope. העבודה יוצאת מתוך ההרס בעיר יוהנסבורג שנגרם על ידי פשיעה של כנופיות רחוב. האזור נגוע באבטלה, בפשיעה, בשימוש בסמים ובאיידס. גדל שם דור עם בעיות של זהות וביטחון עצמי. דור חסר תקווה. האומן צייר על הקירות ההרוסים ציורים גאומטריים צבעוניים שאמורים להציג פרשנות לבעיות ואולי לבנות עולם דמיוני יפה יותר. העבודות יפות בעיני אך אינני מבין מה להן ולתקווה.
אבויסקה ון דר מולן מהולנד יצרה סדרה ששמה "בשמיים השחורים" Awoiska van der Molen – Am schwarzen Himmelsrund. לשם כך היא התבודדה באזורי טבע מרוחקים מהציוויליזציה בניסיון להגיע לטבע האמיתי והטהור. הצילומים מונוכרומטיים וקודרים, כמעט שחורים. הם אמורים לשחזר את תחושותיה של האומנית בעולמות טבעיים ומבודדים. אלי תחושותיה לא הצליחו להגיע, לא הצלחתי לראות בתמונות סימן לתקווה, להיפך הן השרו בי עגמומיות ומיהרתי לעבור הלאה.
באתר מוצגות שתי סדרות נוספות שאינן מוזכרות בתכנית התערוכה שהגיעה לארץ.
* * *
"ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת" – זהו ציטוט מהמונולוג של הברון סמדי במחזה 'נפוליון חי או מת' מאת נסים אלוני.
סליחה – התקשיתי להתאפק – אפשר לחוות קטע זה מההצגה ביו-טיוב, לא כמו על הבמה, אבל הצגה – מרגע שירדה מהבמה איננה קיימת יותר.
אנחנו ערים מחמש בבוקר, אבל גם אצלנו האדרנלין חוגג. במרחק של דקה הליכה נמצאת המסעדה 
רסס תגובות
![yossi_ran@hotmail.com](http://ezgbbw.blu.livefilestore.com/y1pIX7Gl-zAD3t22VK3TDGifLDiHZp4EdvONSkn_6P0ZH8h_ZcDbgAAlPJtOwwNRER3zub2tJjJxlaBqpzp3PxBeqzq2QfzOt7r/stamp40.gif" "yossi_ran@hotmail.com")
