קצין ומרגל – הסרט

התזכורת לראות את הסרט קצין ומרגל מפציעה על מסך הטלוויזיה כשמסתיים שידור חוזר של פרק מהסדרה 'מותק בול באמצע'. הסרט מבוסס על הספר שקראתי לא מכבר.

אין לי כוונה לספר את סיפור הסרט, אני מתייחס כאן רק להבדלים מהספר ולחוויה שהם יוצרים, כך שאם טרם קראתם את הטור על הספר 'קצין ומרגל – רוברט האריס' עדיף לקרוא קודם על הספר ולשוב לאחר מכן. הטור הזה יחכה לכם כאן בסבלנות.

בדרך כלל, צפייה בסרט שמבוסס על ספר שכבר קראתי היא מתכון מובהק לאכזבה. במקרה זה הבמאי רומן פולנסקי השכיל לזקק מתוך הספר סרט בהחלט מכובד. אמנם לא מכסה את כל תוכני הספר אך לפחות איננו חוטא לו בעיוות מה שכן מוצג. הסרט נאמן לספר בדילוגים ובהשמטות קלות בעיקרן. אמנם חסרים לי כמה דברים שאספר עליהם בהמשך, אבל סרט מוגבל באורכו ולכן אין ברירה אלא לוותר על חלק מהסיפור.

הסרט מעביר היטב את ההתרחשות ואיננו עוסק כלל במחשבות וברגשות של קולונל ז'ורז' פיקאר שהספר מתאר בפירוט רב. חסרונו של חלק זה בסרט איננו פוגם בחוויה. המעברים בין האירועים ובין הזמנים שמתוארים בספר בפירוט, מרומזים בסרט בקצרה, ובכל זאת אין בעייה להבין מתי קורה מה ומיהן הדמויות החדשות. מצד שני, יכול להיות שהידיעה שלי למה לצפות, הקלה עלי להשלים את מה שהסרט איננו מספר.

שלושה סיפורים משמעותיים חסרו לי בסרט, אבל ברור לי שקשה היה להציג אותם בסד הזמנים של סרט, בלי להשמיט סיפור אחר, כך שיכול להיות שהבחירה הייתה בכל זאת נכונה.

בסרט יש לז'ורז' פיקאר מאהבת אחת, בספר היו לו שתי מאהבות. פולין מונייר היא חברה טובה וגם מאהבת. בשנות הארבעים לחייה היא נשואה לפיליפ מונייר – איש חברה ידוע ומבוגר ממנה בהרבה ויש להם ילדות. המאהבת השניה צעירה – במחצית גילה של פולין. נראה שהמאהבות יודעות זו על זו. הצעירה נעדרת לחלוטין מהסרט ונוכחותה של פולין בסרט פחותה משמעותית מזו שבספר. חייו הפרטיים של פיקאר והצד הרומנטי בהם נדחקים בסרט לשולי הסיפורים. רק לקראת סוף הסרט, אחרי שפולין אולצה להתגרש בעקבות פרסום הבגידה בבעלה, פיקאר מנסה להציע לה נישואין. פולין מבהירה לו שהוא איננו מתאים לנישואין וכן שהוא הוכיח לה שגם היא איננה מתאימה.

הספר מספר בפירוט על השליחות של ז'ורז' פיקאר לטוניס ועל מערכת היחסים בינו לבין אנשי הצבא המקומיים. בתקופת שירותו באפריקה מתחוללים אירועים משמעותיים שמובילים לשליחתו על ידי שר ההגנה למשימה שאין לו סיכוי לצאת ממנה בחיים. המפקד המקומי בטוניס מעכב את ביצוע ההחלטה עד שפיקאר נקרא לשוב לפריז בעקבות מידע שהודלף לעיתונות. חלק זה איננו קיים כלל בסרט. בשיחה קצרה פיקאר מזכיר את שהותו בטוניס באופן לקוני. לחלק זה בהשתלשלות המאורעות יש משמעות רבה בספר.

יותר מכל חסרה לי בסרט התייחסות לפעילותו של ז'ן ז'ורס. הפרסום שז'ורס נתן לדרך שבה הורשע דרייפוס הביאה לערעור שבו דרייפוס זוכה. חלק זה מסתכם בסרט בכתובית על המסך שמודיעה 'כעבור שבע שנים זיכה אותו ביהמ"ש לערעורים' – ללא כל הסבר מאין צץ הערעור.

הסרט מעניין ועשוי היטב.
אם קראתם את הספר, יהיה בהחלט מעניין לראות את הסרט מתוך ידיעת הצפוי.
אם ראיתם את הסרט, עדיין כדאי לקרוא את הספר ולהשלים את החלק המחשבתי, הרגשי והרומנטי בדמותו של ז'ורז' פיקאר.

טרום בכורה: הרועה האחרון – סרט מסע פנטסטי קומי ישראלי

מאת גיל רן *

הסיפור מתחיל לפני כמה חודשים. ראיתי אי שם ברחבי האינטרנט פרסומים של פרוייקט מימון המונים לסרט מסע פנטסטי קומי ישראלי בשם "הרועה האחרון". הייתי סקפטי. לוח הזמנים נשמע לי לא סביר והייתי תחת הרושם שהתוצאה תהיה חובבנית, במקרה הטוב. לא תרמתי לפרוייקט מימון ההמונים. לקראת יציאת הסרט, כולל ארבע ההקרנות בפסטיבל אייקון, חשבתי לעצמי שארצה לראות אותו, וסביר להניח שאף יזדמן לי לעשות זאת (גם אם לא בפסטיבל אייקון, משום שלא אגיע אליו השנה). לשמחתי הרבה, לפני כשבועיים תמר סיפרה לי שהיא תרמה לפרוייקט מימון ההמונים ושיש לה זוג כרטיסים לטרום הבכורה. היא הזמינה אותי להצטרף אליה, וכך לא רק שזכיתי לראות את הסרט, אפילו זכיתי לראותו בהקרנת טרום הבכורה.

היום לא היה יום שגרתי. במקום עבודתי חגגנו היום 15 שנים לחברה. עבדתי מעט מאוד זמן (ובשל כך אחרי שאסיים לכתוב את הרשומה הזו עלי להתחבר לעבוד קצת מהבית) וביליתי את שאר הזמן במגוון פעילויות לכבוד המאורע המיוחד. בשעה שש בערב קיפלתי את הפעילות אותה אני העברתי וזמן קצר לאחר מכן תמר ואני יצאנו מהעבודה ולקחנו יחד מונית לדיזנגוף סנטר. בקבלת הפנים של טרום הבכורה פגשתי הרבה מאוד פרצופים מוכרים. מישהי תיארה את האירוע כ"אייקון, אבל מריח בסדר". זה אכן מתאר את הקהל. אני איני משורצי אייקון, ואיני הקהל הקבוע שלו. אני מגיע אליו בחלק מהשנים, לטובת פעילויות משחקי התפקידים, אך בשנים רבות (כמו השנה) פסטיבלים אחרים, בעיקר בתחום התיאטרון, מנצחים את פסטיבל אייקון. בשל כך היו שם הרבה פרצופים מוכרים, אבל רובם כאלה שאני פוגש לעיתים רחוקות, כשאני מגיע לאייקון. היו גם חברים  לא מעטים מתחום משחקי התפקידים שהיה נחמד לפגוש בעוד אירוע.

מסתמן שעומדים לפתוח את דלתות האולם. תמר ואני מצטיידים בפופקורן ובשתיה ומצטרפים אל מסת האנשים המחכים לפתיחת הדלתות. עם פתיחתן הקהל מתחיל לזרום פנימה ולמלא את האולם. אנחנו נותרנו מעט מאחור וישבנו בצד אחת השורות, אך האולם בנוי היטב והמסך נראה היטב מכל מקום באולם. דברי פתיחה. מודים לנו, הקהל. אי נוחות קלה אוחזת בי – אין על מה להודות לי, אני הייתי סקפטי. בסיום דברי הפתיחה ההקרנה עומדת להתחיל. תקלות טכניות. השחקנים המוכשרים אורי ליפשיץ וניר קיטרו עולים לבמה ומשעשעים את הקהל מספר דקות עד שיתגברו על התקלות הטכניות וההקרנה תתחיל. כשההקרנה מתחילה עדיין יש תקלות קטנות, אך אלו נפתרות בתוך זמן קצר ואנחנו יכולים להתחיל לצפות בסרט.

"הרועה האחרון" מציג עצמו כסרט מסע פנטסטי וקומי ישראלי. הוא מקיים. בראש ובראשונה, בהיותי סקפטי, לא הייתי בטוח שבכלל אראה משהו שאכנה "סרט" (היו מקרים בהם יצאתי מאולם התיאטרון וטענתי שמה שראיתי לא היה הצגת תיאטרון). זה היה סרט. ניכר שהוא דל תקציב (ואף נדרש לשלב באופן ניכר את נותני החסות), אך הוא ללא ספק סרט, ואעז לומר סרט טוב, אפילו מצויין. הסרט מציג את מסען של מספר דמויות ברחבי הארץ, בהרפתקה מעניינת פנטסטית ומשעשעת, הכוללת איזכורים קלילים ליצירות מוכרות מאוד מתרבות המדע הבדיוני והפנטסיה (לשמחתי הרבה, הרפרנסים אינם איזוטריים, וכל מי שאי פעם נחשף לז'אנר במידה מינימלית יבין אותם). לעיתים, הוא מצחיק. אני לא מדבר על "משעשע", אלא על מצחיק, כזה שגורם לכל הקהל לצחוק יחד. אז הוא אכן סרט מסע פנטסטי וקומי. יותר מכל, הוא ישראלי. עלילתו מושתתת על אלמנטים מתרבות המיסטיקה היהודית והקבלה והמסע שבו הוא מסע בישראל (כולל קטעי אנימציה נחמדים מאוד בהם מוצגות הנסיעות על מפת הארץ). יש בו יהדות, צבא, היי-טק, ענייני הון-שלטון ונגיעות בתרבות ה"סמוך" הישראלית. הסרט נוטף ישראליות ומצליח לגייר את ז'אנר הפנטסיה, לגרום לו לעשות עליה, להתגייס לצבא ולקלל את המדינה בזמן שהוא מתעקש להשאר בה, כי אין כמו בארץ. אני שמח מאוד שהסרט הזה ישראלי. זה עניין אחד לעשות סרט פנטזיה בארץ, בעברית. זה עניין אחר לחלוטין לערבב את הישראליות והפנטסיה, וזה בדיוק מה שיש לנו כאן.

הסרט, שאורכו כשעה וחצי, מעניין וזורם, וההרגשה היא שהזמן עובר במהירות. הקצב והתזמון נכונים וטובים, העלילה מעניינת ובנויה היטב ומסתמן שהקהל (ובו גם אני) נשאר מרותק לסרט לכל אורכו. בהזדמנות זו אסייג את דברי ואומר שבפעם הקודמת בה הוזמנתי לטרום בכורה של סרט עם קהל בסגנון הזה (X-Man: First Class) נהנתי מאוד מהאירוע בעיקר בגלל הקהל. לימים, ראיתי את הסרט הזה שוב, וגיליתי שאינו מוצלח כפי שחשבתי לראשונה. אני מאמין שהפעם האווירה בקהל הייתה שונה מבחינתי, והיא לא סחפה אותי להנות מהסרט, אלא שמדובר בסרט עצמו. אני מקווה שכשאראה את הסרט שוב לא אתבדה.

בסיום הסרט תמר ואני יצאנו מהאולם. אני נכנסתי חזרה, במטרה למצוא את אורי ולהגיד לו כמה מילים טובות. התחלתי במילים "הייתי סקפטי" – הרי לא באמת האמנתי שבכלל יצא סרט. המשכתי בכך שלא רק שיצא סרט, יצא סרט מצויין. אורי הודה לי וטען בפני שזו הפעם הראשונה שהוא שמע אותי אומר מילה טובה על סרט או הצגה (עדות לכך שהוא לא קרא דבר ממה שכתבתי בבלוג הזה), אבל שזה טוב – הוא שמח לשמוע דברים טובים עכשיו ובמועד אחר ישמח לשבת איתי ולדבר ולשמוע גם דברים לא טובים. אני צופה קולנוע מנוסה. את השלב בו רק חווים סרט כבר עברתי, הפכתי להיות צופה מקולקל, שאינו יכול אלא לנתח ולבקר את הסרט בעודו צופה בו, ומשם התקדמתי למקום בו אני יכול לבחור האם לקבל את החוויה או לנתח ולבקר. בימינו, בצפיה ראשונה בסרט אני בוחר בחוויה. אם החוויה הייתה טובה, אוכל לחזור אליו ולנתח. אין צורך לקלקל חוויה במחשבות מיותרות. על מנת שאשמיע גם דברים לא טובים, טענתי בפני אורי, אצטרך לראות את הסרט שוב. בינתיים, יש לי רק את החוויה, והיא הייתה טובה מאוד.

לסיכום, שתי מילים פשוטות: לכו לראות!

עכשיו, גם אפרט על שתי המילים הללו. אני מאוד רוצה שתלכו לראות את הסרט הזה. אל תשיגו אותו בקומבינות כאלה ואחרות – שלמו עליו מחיר מלא בבקשה. פרוייקט מימון ההמונים והחסויות הספיקו, למיטב הבנתי, אך ורק למימון חלקי של הסרט. יש אנשים פרטיים שבנוסף להשקעת כמות מטורפת של זמן גם שמו כסף מכיסם על מנת להגשים חלום. בשל כך, גם לא נותר להם תקציב לפרסום הסרט (בתקווה, אני אצליח, ברשומה זו, לעזור להם קצת בעניין הזה). האנשים הללו, שלפני 190 ימים בלבד אחד מהם אמר באומץ את המילים "בואו נעשה סרט", עשו סרט מצויין בלוח זמנים בלתי אפשרי. כיסוי הוצאות הסרט ו(מעט) התהליה שבהגעה לקהל הישראלי (ואינשאללה, אולי אפילו לחו"ל) מגיעים להם, כמו גם הורדת הכובע ואמירת "שאפו". המרדף אחרי החלום, ללא קשר לתוצאה, ראוי להערכה ולכבוד. הגשמת החלום, ועוד עם תוצר ראוי ומוצלח, מזכים בעיני את העוסקים במלאכה בהערכה אינסופית. כל הכבוד! שאפו!
אז, אני חוזר ומבקש, לכו לראות את הסרט ושלמו מחיר מלא (יש לי כוונה, כשיזדמן לי, ללכת לראות את הסרט שוב, בקולנוע, במחיר מלא, ואף לקנות את ה-DVD).

הקרנות הסרט הקרובות בפסטיבל אייקון:

• 21.9, 20:00, אולם אשכול 1
• 22.9 , 16:00, אולם ZOA2
• 23.9 ,22:00, אולם ZOA2
• 24.9 , 12:00, אולם אשכול 1
• 24.9 , 20:00, אולם ZOA2

תסריט: גיא בוסקו בימוי: דניאל דר במאית משנה: רותם ברוכין צילום: אייל שפירא עריכה: עמית גינתון מפיקים: שי שחם, ליאור שמש, מאיה גרשוביץ מפיקים בפועל: זיו קיטרו, עדי-אושרה חמיאל תלבושות: ויקי דר איפור: מיטב מורחיים פרופס, תפאורה וארט: ויקי דר, אביאל טוכטרמן, טליה נירגד-חסון

כוריאוגרפיה: ג'ון אסקודרו, נטע שרמיסטר מוזיקה: אלון מור, אסף דר צוות והפקה: דנה סוסלוביץ'-רבל, יוגב רבל, קרן לין, יוש גינתון, דותן צור, אסנת סטימצקי, חן פרוהליך, שירה אונגיל, נדב רזון, דובי שרגא ועוד אפטר: אנדרי פרידמן שחקנים: ניר קיטרו, רוני ויסמן, אורי ליפשיץ, אדוה קמחי, יובל אורנר, אילה שיפטן, ניר שרון, בועז קרני, רעות פיש, בוריס נפומניאש'י, יותם קושניר, יניב רוזנבלט, חן שרון, שירה אונגיל, רן הלפרין, טליה נירגד-חסון, חן פרוהליך, שי פררו ועוד.

* גילוי נאות: חלק מהמעורבים בהפקת הסרט הם חברים שלי

הערה בעניין היכרותי עם המעורבים בהפקה: אלו שמכירים אותי ואת התנהלותי סביב אירועים כדוגמת זה יודעים היטב שאם לא נהנתי אני בורח מהאולם מהר ככל האפשר ונמנע משיחה עם הנפשות המעורבות בסיום האירוע. הם גם יודעים שאני נמנע מכתיבה עליו, שכן יש לתת לדברים לא מוצלחים להעלם, מבלי להשאיר רפש אודותם באינטרנט (מלבד במקרים מסויימים מאוד). השיחה שלי עם אורי והרצון שלי לכתוב על הסרט מיד עם הגעתי לביתי הם הראיה הטובה ביותר, מבחינתי, לכך שהסרט טוב.

רוקולנע – קלאסי פוגש רוק

לוקחים מוסיקה קלסית ומעבדים אותה מחדש. זה בסדר? יש שקוראים לזה מחווה. יאן לרון שמנחה את 'רוקולנע – קלאסי פוגש רוק' בסינמטק חיפה הרבה יותר בוטה, הוא קורא לזה גניבה. זה עדין לא הופך את זה ללא בסדר – באך גנב מויואלדי, מוצארט גנב מבאך, שנברג גנב מבטהובן, סן-סנס האיט את הקצב של הקאן-קאן של אופנבך והפך את זה ל"צבים" בקרנבל החיות… בקיצור – כולם גונבים מכולם אז גם לרוקיסטים מותר לגנוב מהקלאסי… ולהיפך. גם יאן לרון לא מקפיד יותר מידי על זכויות יוצרים והנה אני גונב ממנו כאן כמעט את כל תוכן הערב המעניין מאוד שהוא מעביר לנו.

ערב שבת. עוד שעה וחצי רוקולנע – קלאסי פוגש רוק. אנחנו ממש לא מוכנים ליציאה ואני במצב צבירה ששואף לכיוון בטטת כורסא. שנינו כבר על סף כניעה ל'סברי מרנן' בטלוויזיה. כמחצית השעה לפני הרוקולנע אשתי שתחיה מכריזה בנחרצות שאנחנו צריכים למשוך את עצמנו בשערות ולצאת מהבית, מי שמתעצל להשקיע בתרבות הפנאי – מפסיד חוויות. מעניין מאין היא שואבת רעיונות כאלה. שערות אינן הצד החזק של שנינו ובכל זאת, תוך זמן קצר אנחנו במכונית בדרך לסינמטק, אנחנו עלולים לאחר – תלוי במצב החניה.

איחרנו. לא נורא, הרוקולנע אף פעם איננו מלא עד אפס מקום. הערב דווקא כן, כנראה השינוי המרענן בנושא הביא הפעם קהל שאיננו מגיע בדרך כלל. יש שני מקומות פנויים בשורה הראשונה – כאן היה המקום הקבוע של גיל בימי הסינמטק שלו. מעולם לא הבנתי איך הוא מסתדר עם המבט אל המסך בזווית כל-כך משונה במרחק אפס מהבמה. תוך מספר דקות הרגל שלי עולה מאליה ונשענת על סף הבמה. אני נזכר שגיל נהג לספר שזו תנוחת הצפיה שלו. אני עדיין לא מבין איך זה היה לו נח. בתיאטרון פרינג' אני אוהב את ה"קרוב" בסרטים אני מעדיף להיות מעט יותר רחוק. מה שיש לנו הערב הוא משהו בין לבין וממילא זה המקום הפנוי היחיד.

"מנחה הערב, יאן לרון, הוא מהנדס ומרצה בטכניון, שפירסם למעלה מ-20 ספרים בתחום החשמל והאלקטרוניקה, ומוסיקה קלאסית היא אהבה גדולה בשבילו, מה שלא מונע מבעדו לאהוב גם מוזיקת רוק ולשלב בין השתיים" – כך היה כתוב בהזמנה. יאן פותח בדיון עם עצמו סביב השאלה שבה פתחתי את הרשימה בנושאי גניבה מוסיקלית ומדגים לנו קטע קצרצר מתוך מולדתי של סמטנה [1:13-1:40], אם מישהו לא נזכר מייד במה מדובר, אפשר ללחוץ על הקישור ולהזכר. הגניבה עברה בדרך מסמטנה לשמואל כהן ולצבי כהן דרך שיר עם רומני אבל זה ממש לא רוק ולא בזה נעסוק הערב.

זה אחד הרוקולנעים הכי מעניינים עד כה. כדאי לשמוע את כל הקטעים – כשעה של האזנה מרתקת.

הדוגמה הבאה מוכרת גם כן לכולם. בעצם, כל מה שנשמע הערב מוכר לכולם מצד הרוק או מהצד הקלאסי. יאן חובב את שניהם במידה דומה ומבחינתו, כך יספר לנו בהמשך, מה שמעניין אותו זה שהמוסיקה טובה. ג'טרו טול ושלמה גרוניך מנגנים גירסא משלהם לבּוּרֶה של באך בירושלים. זה קטע של כשמונה דקות שממש שווה לשמוע מהתחלה עד הסוף. באמצע שלמה גרוניך גולש לוריאציה משלו על 'התקוה' שגולשת ל'יש לי סימפטיה' ומשם חזרה ל'תקוה' ולבּוּרֶה – באך היה מתמוגג מזה אילו הזדמן להופעה בירושלים.

ממשיכים לשיר הערש של ברהמס, זה שכל ילד מכיר מאיזושהו צעצוע שהיה לו בילדותו. כאן אנו שומעים אותו מנוגן על ידי תזמורת הבקבוקים של סנט לוק  St. Luke's Bottle Band כשכל נגני הבקבוקים מחופשים לבובות.

קרלוס סנטנה ודייב מתיו בביצוע משלהם לאהבת חיי שמבוסס על הסימפוניה השלישית של ברהמס.

הנה הסמפוניה השלישית של ברהמס בביצוע התזמורת הפילהרמונית של ברלין.

בהמשך יאן מספר לנו שלל רכילויות ופרטי טריוויה סביב חייהם של היוצרים הקלאסיים ויורשי מנגינותיהם מתחום הרוק. יש לו שפע סיפורים על שופן – פולני שחי בצרפת וכתב מוסיקה פולנית באופייה. שופן היה אנטישמי – שנא יהודים והיה מוכן לסבול משום מה רק יהודים אורתודוכסים. יש סיפורים על כך שטען שהמוציא לאור היהודי שלו רימה אותו בכספים, מה ששופן שכח הוא שאת אותה יצירה מכר לשני מוציאים לאור. שופן בודאי מתהפך עכשיו בקברו – המבצעים הטובים ביותר של יצירותיו נקראים רובינשטיין, הורוביץ וצימרמן. נחזור למוסיקה. הפרלוד במי מינור אופוס 28 מספר 4 של שופן נשמע כך בנגינתו של אָלדוֹנָה דְבַריוֹנֶט.

אותו דבר… כמעט בביצוע ג'ימי פייג' [2:00]. לא לוותר על ההאזנה לשניהם – מרתק.

אדוארד גריר התפרסם, לדברי יאן, כמלחין מוסיקה לצלצולים סלולאריים. פר גינט של אדוארד גריג [וגם של איבסן] בביצוע הפילהרמונית של ברלין נשמע כך

הלהקה הפינית אפוקליפטיק מנגנת עיבוד של פר גינט של גריג, שונה למדי מהמקור – הקטע המוכר מתחיל ב 1:14 ומשם מתפתח באופן מעניין למדי.

וזה הביצוע של דייויד גארט. ביצוע תזמורתי שנמצא אי שם בין המקור לביון הביצוע של אפוקליפטיק

עוד כמה קטעי טריוויה ורכילות עסיסית. יש ליאן גם פיקנטריה עשירה על מוסיקאים פדופילים, הומוסקסואלים וכן על פסנתרן כבן שישים שנהג לעלות לנגן עירום לחלוטין. ועוד קצת סיפורים על שופן שהיה אדם חלש מאוד, לקה בהרבה מחלות ולאחר הידרדרות במצבו הנפשי והבריאותי נפטר בדירתו בפריז ממחלת השחפת. יאן זורק לעברנו שאלת טריוויה – היכן שופן נקבר – בצרפת או בפולין? מסתבר שהוא נקבר בשני המקומות. גופתו נקברה בפריז ועל פי צוואתו ליבו הוצא מגופו ונטמן במצבה בכנסיית "הצלב הקדוש" שבוורשה.

את הפרלוד של באך כולנו מכירים, שלמה גרוניך "שאל" אותו מבאך ישירות לתוך 'אל נא תלך'. הנה הקטע מההופעה עם ג'טרו טול בירושלים

את אותו פרלוד "שאל" מבאך גם גוּנוֹ והפך את זה לאוה מריה. בובי מֶקפֶרִין עשה מזה יצירה מפתיעה משל עצמו. הוא מספר את סיפור היצירה ומדגים. שווה לשמוע הכל כולל את כל הדיבורים חוויה מהנה ומשעשעת מאוד – אוֹי וֵיי מריה, לא להפסיד אף שניה מהקטע.

הופכים כיוון – רוק הופך לקלאסי – שלישית נגנים אוסטרלית שמתקראת Piano Trio העניקה ל'מדרגות לשמיים' של לד צפלין עטיפה מענינת בעיבוד קלאסי.

והנה המקור של לד צפלין

בטרם מושמע הביצוע המקורי של 'מדרגות לשמיים' מודיעים לנו שאנחנו מגורשים מהסינמטק כי המאבטח צריך לעזוב בחצות. יאן מודיע לנו שהיום חל יום הנישואין השלושים שלו ושל ברוריה שיושבת בקהל והוא לא נכנע לדרישות האבטחה ומשמיע לאשה שאיתו כבר שלושים שנה את השיר 'תודה' של לד צפלין. הנה הקליפ – שימו לב למילים.

רוקולנע – קלאסי פוגש רוק הוא בהחלט חוויה מרתקת. הרבה מאוד קטעים לא פחות מעניינים לא הצליחו להדחק בסד הזמן ובעקבות הצלחת הערב מבטיחים לנו מפגש המשך בתחילת השנה הבאה. בינתיים צפוי לנו ב 11.11.11 רוקולנע קווין – האזכרה השנתית – עשרים שנה למותו של פרדי מרקיורי. בדצמבר יהיה כרגיל רוקולנע ביטלס.

כשניסינו לצאת מהאולם מצאנו שאנחנו חסומים על ידי הרבה מאוד אנשים שהולכים לכיוון הבמה ולא החוצה. מסתבר שהאולם היה מלא בחברים של יאן, כנראה מהטכניון. מעניין אם נפגוש אותם גם כאשר הנושא יהיה רוקולנע ללא החלק הקלאסי. בסופו של דבר שמענו גם את לד צפלין עם 'מדרגות לשמיים' וביציאה, אחרי חצות וחצי עדיין פגשנו את השומר על משמרתו.

שחק אותה סם – תיאטרון באר שבע

חוויה מהנה – יצאנו מההצגה עם הרגשה טובה וחיוך ענק על השפתיים.

אינני עוקב בדרך כלל אחרי הרפרטואר של תיאטרון באר שבע – רחוק מידי. לפני מספר ימים נודע לי שההצגה "שחק אותה סם" מגיעה מתיאטרון באר שבע אלינו, כלומר, לתיאטרון קרית מוצקין. זה לא בדיוק בחיפה אבל הרבה יותר קרוב מבאר שבע.

בצעירותי הייתי חיית קולנע מהסוג שהולך למועדוני הסרט הטוב בקולנע פריז הזכור לטוב ובקולנע תכלת שבו גם ראיתי את "מה נשמע טייגר לילי" – מראשוני הסרטים של וודי אלן שהצליח לחמוק מעיני הציבור משום שתוייג כסרט של הצגות יומיות בקולנע מרכז [למי שעדיין מבין את המושג]. כשהגיע הסרט "שחק אותה סם" הייתי כבר מכור קשות לסרטי וודי אלן. אינני זוכר כמה פעמים ראיתי את הסרט, אך אני זוכר שאהבתי לצטט ממנו לא מעט ציטוטי קזבלנקה שלא במקומם. הייתי מאלה שמתעניינים גם במה שסובב את הסרט וכך ידעתי גם שתרגום השם איננו קולע למשמעות המקורית ושהשם הוא בעצם שיבוש של משפט המפתח של הסרט גם בשפת המקור.

עכשיו זה מגיע אלינו לתיאטרון. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היא שזוהי הזמנה למפח נפש. אני אשווה כל הזמן את ההצגה לסרט והנוסטלגיה תנצח. ואז שמתי לב לשם מירב שירום. את מירב שירום ראיתי בפעם הראשונה בתפקיד פולינה בהצגה השחף בסטודיו יורם לוינשטיין. כבר באותו תפקיד שולי נוכחותה האדירה כבשה את תשומת ליבי והחלטתי לעקוב אחריה. ראיתי אותה בעוד שתי הצגות בסטודיו וגם בהן היא סומנה אצלי כשחקנית המבטיחה. אז הנה הגיע הזמן לקיים. החלטתי ללכת ל"שחק אותה סם".

על הבמה תפאורת הדירה של אלן פליקס, כאן תתרחש מרבית עלילת ההצגה. מימין פסנתר, מאחור וילון, מצד שמאל טלוויזיה. עוד מעט נגלה שבכל אלה משובצים מסכים שמהם יתדרך המפרי בוגרט את אלן. התפאורה שעיצבה נטע הקר מותאמת היטב לתקופה ולעלילה עם הקפדה על אביזרים שמשלימים את דמותו של אלן ומאפשרים לו להפגין מגושמות תזזיתים. ברמקולים נשמע קולו של גורי אלפי שמסביר שבתקופה אליה מתייחסת ההצגה לא היו טלפונים סלולריים ואם פתאום ישמע צלצול סלולרי מהקהל זה לא יהיה לעניין.

טל בלכרוביץ מתיישב מאחורי הפסנתר ופותח את ההצגה כאשר על הוילון-מסך מוקרנים קטעי קלאסיקה קולנועית מימי קזבלנקה. גורי אלפי הוא אלן פליקס. הוא כל הזמן על הבמה, חלק ניכר מהזמן הוא מדבר אל עצמו או אל הקהל וכמובן משוחח עם המפרי בוגרט שגם הוא גורי אלפי. אני מוקסם – זהו אלן פליקס מדוייק עם כל המניירות המתבקשות וללא ניסיון להיות וודי אלן או להגניב מהדמויות המוכרות של גורי, זהו אלן פליקס אחר, מאוד קולע. אין מה להשוות לסרט – אחר ומעולה.

אנחנו צוחקים לאורך כל ההצגה מסיטואציות שמתפתחות בקצב מדוייק. אין פאנצ'ים ואין הגררות לנסיונות הצחקה מהירה, הכל מובנה היטב ומתוזמן כראוי לקומדיה מעולה שמכבדת את כל יוצריה ובמיוחד את הבמאי אילן אלדד ואת הוגה הסרט וההצגה – וודי אלן.

יש בהצגה שתים עשרה דמויות כולל את המפרי בוגרט ואת סם שאיננו מוזכר בתוכניה ובקרדיטים של הסרט למרות שהוא מעניק לו את השם. שבע מבין אותן דמויות מגולמות על-ידי מירב שירום. דמויות שונות מאוד מכל הבחינות והיא כובשת בכולן. הזכרתי קודם שהגיע הזמן לקיים – אז הנה היא מקיימת, ובגדול. בתחילת ההצגה היא אשתו של אלן שעוזבת אותו ועוד תשוב לא מעט במחשבותיו עד שיצליח להשתחרר ממנה. בהמשך נפגוש מבחר דמויות מגוונות וכולן מירב שירום.

אפרת בוימוולד מעולה בתפקיד לינדה כריסטי. היא לוקחת את התפקיד אליה עד שפשוט אינני זוכר את לינדה מהסרט. אין מה להשוות ואין צורך. היחס של לינדה אל אלן משתנה לאורך ההצגה והתהפוכות בהתנהגות שלה גולשות בקצב הנכון. היא משלימה את החלק המרגש בקשר בינה לבין אלן ומעניקה משקל נגד להומור הציני של אלן הנוירוטי. דיק כריסטי, בעלה של לינדה, הוא גיא לואל. בתחילת ההצגה הוא נראה לי פלקטי משהו ואני נוטה לראות בו את הדמות שהוא מגלם בפולישוק אך ככל שמתפתחת ההצגה הוא חורג מגבולות הדמות שבעצם אמורה להיות די פלקטית עד שמגלים שאפילו באיש העסקים קר הרוח נחבאת נשמה שפורצת כשמגיע זמנה.

התלבושות שעיצבה מורין פרידמן מתאימות מאוד לתקופה. דיק – איש העסקים – בחליפה, אלן בחולצה משובצת כראוי לחנונים באותה תקופה צבעונית ומרבית הנשים בחצאיות מיני קצרצרות ומגפי ברך עם עקבים. זו הייתה ללא ספק צורת הלבוש האופיינית לאותם ימים – אני הייתי שם. בבית אני מציץ בקטעים מהסרט, יש מהם בשפע ביוטיוב. בסרט הלבוש שונה – אלן בחליפה, דיק בלבוש ספורטיבי ולינדה חלק מהזמן במכנסיים. מאוד לא מתאים לתקופה. מוזר שלא הבחנתי בכך בימים ההם. הסרט איכשהו נראה לי עכשיו פחות קולע מההצגה. חששתי מאכזבה, אמרתי שהנוסטלגיה תנצח – זה לא קרה. עכשיו הדמויות שבראשי הן אלה שראיתי בהצגה.

קומדיה טובה ומתוקתקת, מצחיקה ומרגשת. עשויה היטב עם כל המרכיבים הנכונים. כל השחקנים מעולים בכל מרחב הדמויות. תפאורה, תאורה, עריכה מוסיקלית ותלבושות קולעים היטב. תרגום מצויין לשפה נכונה ללא קריצה לשום כיוון שאיננו ראוי ובימוי שמביא את ההצגה למקום שבו יש לה זכות קיום עצמאית ללא כל ניסיון לדמות לסרט. הנאה גדולה.

קצת על הרקע לסרט ולהצגה מעולם השריטות הפרטי שלי. שם הסרט הוא Play It Again, Sam. זה המשפט שאומר אלן לפסנתרן ברגע המהפך בעלילה. הוא אומר לפסנתרן לנגן – Play. בסרט הוא בעצם אומר Play It, Sam ולא כל כך ברור למה החליט וודי אלן להוסיף לשם הסרט את המילה Again. בתרגום העברי של שם הסרט נעלם ה'שוב' וה Play כאן איננו נגינה אלא משחק. בהצגה הנוכחית החליט המתרגם אלי ביז'אווי להשאר נאמן לשם הסרט בתרגום הישן ובחירתו נכונה לטעמי. עם זאת אינני מבין מדוע קורא אלן אל הפסנתרן "שחק אותה, סם", הרי הפסנתרן רק מנגן, מי שמשחקים אותה הם אלן ולינדה. אבל כרגיל, זה רק אני.

מאת: וודי אלן תרגום ועיבוד: אלי ביז`אווי בימוי: אילן אלדר תפאורה: נטע הקר תאורה: עדי שומרוני

תלבושות: מורין פרידמן מוסיקה: טל בלכרוביץ' תנועה: עוז מורג ע. במאי: דניז אטרקצ`י

על הבמה: גורי אלפי – אלן פליקס אפרת בוימוולד – לינדה כריסטי גיא לואל – דיק כריסטי טל בלכרוביץ' – סם מירב שירום – כל השאר

שחק אותה סם באתר הבמה – כאן ניתן למצוא היכן ומתי

הזדקנתי? היפופוטם והמוסד הסגור בסינמטק תל-אביב

מאת: גיל רן

ב-2 באפריל 1998 עשיתי מנוי לסינמטק חיפה. מאז חידשתי אותו שנה אחרי שנה. השנה עברתי לתל-אביב. המנוי האחרון שהיה לי לסינמטק חיפה היה בתוקף עד לא מזמן. עכשיו, לראשונה מזה 13 שנים, אין בכוונתי לחדש את המנוי לסינמטק חיפה. מתישהו בשנת 1998, עם אותו מנוי, הלכתי לראשונה למופע האימים של רוקי בסינמטק חיפה. מאז ועד גיל 17 ראיתי את מופע האימים של רוקי כמה עשרות פעמים, ואפילו הופעתי במופע אחד. מתישהו לאורך שירותי הצבאי הגעתי שוב למופע האימים של רוקי בסינמטק והתאכזבתי – הקהל קטן וקצת עצוב והחברים איתם נהגתי ללכת אינם כאן איתי.

פייסבוק זה דבר נפלא. אני מקווה שיום אחד גוגל+ יוכל לספק לי את השירות האדיר שפייסבוק נותן לי. השירות הזה הוא הרשת החברתית. אני יכול לשאול את חברי שאלה ולקבל תשובה. כך יוצא לי, כשאין לי תוכניות לערב, לשאול את חברי את השאלה הקבועה: "טוב, אז מה אני עושה הערב?". שתי התשובות הראשונות תמיד מתחכמות ולרוב אחת מהן היא "מה שאתה עושה כל ערב". אני שמח מאוד לעזור לציבור הרחב להרגיש שנון עם בדיחותיו העבשות.

בשעת ערב נאה אני יושב מול המחשב ושולח את השאלה הקבועה בפייסבוק. תגובה מתחכמת ראשונה מפי ערן. התגובה המתחכמת הקבועה מפי יעל. אפשר להתחיל לצפות לתגובות האמיתיות. איתמר מוסיף תגובה לא מועילה. מיכאל מציע שאבוא לראות איתו את המוסד הסגור. תום מציעה שאלך לראות בבלום-בר את הארנב הלבן, אבל גם אם הייתי הולך היא לא הייתה מצטרפת אלי, כי היא בחו"ל. ארז מצטרף להצעתו של מיכאל. המוסד הסגור it-is – סינמטק תל-אביב, חצות. אני גם מקבל מחגית הזמנה למסיבת היטמן, מסיבה על טהרת אוספי היטמן האהובים. יא יא יא קוקו ג'מבו!

לקראת חצות אני יוצא מביתי והולך לסינמטק. אני נעמד בתור ובזמן ההמתנה מתקשר אל מיכאל, שכבר רואה אותי, אבל אינני רואה אותו. את ארז אני כבר רואה. אחרי זמן קצר חגית (זו לא אותה חגית ממקודם) ומיכאל מגיעים. מיכאל מציין שהוא מרגיש אווירת רוקי (הכוונה – מופע האימים של רוקי). מיכאל לא אוהב את מופע האימים של רוקי. כשגילה שלי ולרוקי היסטוריה ארוכה שקל ברצינות להגלות אותי לסיביר.

המופע מתחיל מחוץ לסינמטק. אלון גור אריה ניצב מאחורי שולחן, מספר לנו שמצפים לנו הערב סרט בינוני ולפניו מופע עם שחקנים הרבה פחות טובים מהשחקנים בסרט. על השולחן מוצבים מספר משקאות, ביניהם סופרדרינק ירוק, קריסטל אדום, אשכוליות דיאט, חלב, מים ודושס. מוצעים לקהל משקאות. הקהל נלהב לקבל מהמשקאות (המגעילים). הראשון מבקש סופרדרינק ירוק עם דושס, מקבל אותו בכוס ושותה אותו עד סופו. מישהי מבקשת אשכוליות דיאט ומקבלת אשכוליות דיאט עם דושס בגביע גלידה. לבסוף מגיעה העלמה האמיצה המבקשת חלב עם מים. המשקה מוגש לה והיא שותה אותו עד סופו, בעוד הקהל שר "חלב עם מים, חלב עם מים, לבן כמו חלב דליל כמו מים".

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם. בסינמטק תל-אביב המקומות מסומנים. מוזר להכנס לסינמטק ולחפש את המקום הרשום על הכרטיס שלי. ארז מתעלם מהמקום הכתוב על הכרטיס שלו ומתיישב לצידי. המופע מתחיל. אני מכיר כמה ממערכוני היפופוטם, בעיקר מערכוני הרדיו. אני מצפה למערכונים מצחיקים במיוחד.

די בתחילת ההופעה הקהל מתבקש לעמוד. כל מי שרואה את ההופעה בפעם הראשונה מתבקש להרים את ידו ולאחר מכן לשבת. כך ממשיכים לפעמיים, שלוש… בין 10 ל-15… נותרים לעמוד כמה אנשים שראו את המופע יותר מדי פעמים. אחד מהם חוגג את המופע השישים שלו. הדבר הזה, בצירוף תגובות הקהל כאן ובחוץ כבר מזכיר לי מאוד את רוקי. באמצע המופע יש שיר המודיע על אמצע המופע ואחריו בדיקת נוכחות. מוקרנות תמונותיהם של אנשים שסימנו attending באירוע בפייסבוק, ובודקים מי מהם אכן הגיע. אלו שלא הגיעו מקבלים קריאות בוז ואלו שהגיעו מקבלים מחיאות כפיים. גם זה גורם לי לחשוב על רוקי. יש פה אווירת קאלט.

בחצי השני של המופע מבוצע על הבמה המערכון "הקולנועפון" – אחד האהובים עלי:

בסיום המופע מוקרן הסרט המוסד הסגור, אותו ראיתי לפני מספר שנים בסינמטק חיפה. נהנתי אז יותר, גם משום שראיתי אותו בפעם הראשונה וגם משום שהקהל לא צעק את כל הפאנצ'ים קצת לפני שהם הופיעו בסרט. כן, יש פה אווירת רוקי וקאלט.

כשאנחנו יוצאים מהסרט אני מתרחק מעט לפני שאני מתחיל לדבר עם ארז על האירוע. אני מאוד אוהב את מערכוני האודיו של היפופוטם ונהנתי מאוד בפעם הראשונה שראיתי את הסרט. הפעם, התאכזבתי. זו הפעם הראשונה שאני רואה את היפופוטם בהופעה. ההופעה אינה מהודקת, היא עטופה בתחושת חובבנות. סלחתי על זה במשך שנים ב-pre-show של מופע האימים של רוקי. כאן זה גרם לי לתחושת אי-נוחות. כשמיכאל וחגית מצטרפים אלינו מחוץ לאולם מיכאל מוסיף אבחנה יפה – במקור, המופע לא היה מהודק, אבל הייתה בו אנרגיה. נראה כאילו חברי היפופוטם, פרט לאלון גור אריה, שמתנפל על הבמה בכל הכח, עייפים.

בדרך הביתה אני חושב על המופע ועל הקהל. היו שם אנשים שראו את המופע עשרות פעמים. חלק מהאנשים בקהל (בעיקר הצעירים שבהם) קמו לרקוד על הבמה בקטע מסויים, קמו והצדיעו בקטע משיר בסרט ועשו עוד דברים בסגנון, שמזכירים לי את הדברים שאני עשיתי פעם ברוקי. זה לא מדבר אלי עכשיו. אני עדיין שומע לעיתים את הפסקול של מופע האימים של רוקי, ואם החברים איתם הלכתי אז לרוקי ירצו ללכת עכשיו, או לארגן הקרנה ביתית, כנראה שאצטרף, אבל בעיקר עבור הערך הנוסטלגי. מופע האימים של רוקי, מופע היפופוטם ושאר מופעים שניתן לתאר רק כמופעי קאלט, הם נחלתם של אלו שמחפשים מופעי קאלט. אני חושב שתקופת הקאלט שלי נגמרה לפני משהו כמו עשור.

הבוקר קיבלתי הודעת פייסבוק מחגית (זו שהלכה למסיבת היטמן – איך הגעתי למצב שיש לי שתי חגית באותו פוסט?) בזו הלשון: "היה ממש חביב אתמול! הרגשתי בת 11 בערך". חשבתי שוב על המופע, על הקהל, על רוקי ועל איך כל זה נראה לי. המופע הזה גרם לי להרגיש זקן.

בשבילה גיבורים עפים – אמיר גוטפרוינד

סרט וספר ועוד סרט ושלושתם מעולים.

אחת לחודש תוקף את רשת הטלוויזיה בכבלים פרץ נדיבות וכולם מקבלים "סרט במתנה". כך זכיתי לפני מספר חודשים לראות בטלוויזיה את הסרט פעם הייתי. חווית הצפיה בטלוויזיה שונה מזו של היציאה מהבית. כשרואים משהו בטלוויזיה יש כמעט תמיד עוד מספר אירועים ברקע, לא מפנים מקום וזמן להתנתק מהמציאות ולשקוע בחוויה.

במקרה זה, למרות שישבנו על הספה בבית, שקעתי עמוק אל תוך הסרט וחוויתי אותו כשאני מנותק מכל המתרחש סביבי – תופעה נדירה למדי. סרט מאוד יפה, מרגש ועשוי כהלכה בהשראת ספרו של אמיר גוטפרוינד בשבילה גיבורים עפים. הסרט ממש דיבר אלי ונשאתי אותו איתי מספר ימים ואפילו קראתי עליו לא מעט. הסידור הזה של "סרט במתנה" מאפשר לשוב ולראות את הסרט כאוות נפשי במהלך 48 שעות. ראיתי את הסרט בשעות החכירה האחרונות ובכל זאת,בסיומו שבתי לראות אותו מהתחלה ולשוטט לאורך העלילה הלוך וחזור כפי שאני נוהג לעשות בסיומו של ספר שקסם לי במיוחד. התחברתי אל הסרט והוא שב והופיע באסוציאציות שלי לא מעט בימים הבאים בעיקר משום שעלילתו מתרחשת בסביבת מגורי והתרחשויות הרקע במדינה מלוות את חוויותי האישיות באותם זמנים. בסופו של דבר, אריק – המספר ואני נולדנו בהפרש של שנים בודדות וחווינו יחד את המדינה. אינני מרבה לכתוב על מה שאני רואה בטלוויזיה וגם על סרט זה לא כתבתי. חלף זמן, שבעתי חוויות נוספות והסרט התחיל לשקוע אל אזורי השכחה שהם מנת חלקן של כל החוויות.

בתיקון ליל שבועות האחרון שמענו את הרצאתו של הסופר אמיר גוטפרוינד ונזכרנו, מן הסתם, גם בסרט פעם הייתי. כעבור מספר ימים הביאה לי אשתי מהספריה את הספר בשבילה גיבורים עפים. איכשהו שכחתי שהסרט נעשה בהשראת הספר. התחלתי לקרוא. הספר מרתק, כתוב בקלילות וזורם מהר. הדמויות היו מאוד מוכרות אך רק בפתח הפרק השמיני, כאשר הופיע "יענקל'ה בְּרֵייד – שדכן מומחה גם חריגים" הייתי משוכנע שמדובר בספר עליו נשען הסרט.

ובכן, הסרט איננו מספר את הסיפור של הספר ואפילו לא חלק ממנו וכן הספר איננו מכיל את עלילות הסרט. הדמויות אותן דמויות ויש הרבה קוים בהם נושק הסרט לספר אך לכל אחד מהם זכות קיום נפרדת לחלוטין ושניהם מעולים.

כאשר סרט מתבסס על ספר קיימת הנטיה להשוות ובדרך כלל להתאכזב מהסרט בעיקר אם הספר נקרא לפני הצפיה בסרט. הפעם אין זה כך. ראיתי את הסרט, הייתי שותף לחוויה, להתרגשות ואפילו לניצני האהבה. חלק ניכר מעלילות הסרט אינן קיימות בספר כלל. קלרה ניצולת השואה איננה קיימת בספר וכן לא קיים שם בית הקולנע של הגמדים. מאידך, נוכחותה של מיכל בסרט צנועה למדי. גם העלילות המשותפות לספר ולסרט שונות מאוד. שתי חוויות שונות שמשלימות זו את זו ולכל אחת מהן תרומה משלה לחוויה. נהניתי לראות את הסרט ונהניתי מאוד מהספר ואין דרך להשוות ביניהם. הדבר היחיד שמקשר בין החוויות הוא שבקריאת הספר לא הייתי חופשי להמציא לדמויות פנים וצורות – לכל הדמויות שקיימות גם בספר הייתה חקוקה בראשי צורה ברורה.

בספר בשבילה גיבורים עפים מספר אריק את סיפור חייו. אנו פוגשים לראשונה את אריק ואת חבריו ביום שבו יצא צה"ל אל מבצע כראמה במהלך מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת ששת הימים. מכאן ואילך ממשיך סיפורו לעקוב אחרי התנהלותו והתנהלות חבריו על רקע כל המאורעות שפקדו את המדינה במהלך כעשרים ושמונה שנים. אריק גדל בחיפה, העיר בה אני חי כבר למעלה משלושים שנה. הוא צעיר ממני בארבע שנים שבמבט לאחור די מתגמדות ובכל זאת, במדינה שמודדת את חייה בפעולות מלחמתיות, יש לארבע שנים אלה משקל. אריק וחבריו היו עדיין תלמידים כאשר אני חוויתי את מלחמת יום הכיפורים כחייל. בכל זאת אני מרגיש במהלך קריאת הספר שאני נמצא אי שם ברקע. אמנם מסלול חיי שונה מזה של אריק ושל חלק מחבריו אך זו אותה המדינה ואת המאורעות המכוננים חווינו יחדיו.

חייו של אריק שזורים היטב בהיסטוריה של מדינתנו הצעירה שמתחילה להתבגר יחד איתנו. מסלול חייו של אריק עובר דרך כל האירועים החשובים ובכל אחד מהם יש לו נגיעה ישירה או באמצעות מישהו ממכריו הקרובים. סביבתו כוללת את משפחתו האשכנזית עם הקשר המתבקש לשואה ולצידה משפחות מהתפוצות השונות שמרכיבות את המרקם שמייחד אותנו כל-כך. אנו פוגשים באמצעות אריק כל מיני טיפוסים מתחומים שונים, לוחמים, ציונים, יורדים, ציונים יורדים, אנשי עסקים מפוקפקים, אנשים שנמלטים מהמאפיה, רואי חשבון, משפטנים, אנשי תרבות ומעריציהם שיודעים לצטט את דבריהם וסוגדים להם ליד קברם, סטודנטים, צעירים חסרי דרך, הומוסקסואלים כפי שנתפסו בתודעות האנשים השונים לאורך השנים, רוצחים, קוראי עתידות, צדיקים, פגועי נפש והלומי קרב, גוּרוּאִים, אנשים שנשבו בידי כתות ודתות מדתות שונות, רווקים ונשואים וכאלה שאינם מוצאים את מקומם… וברקע תמיד נמצאת ג'ני.

ג'ני ?! מה פתאום ג'ני ? אין בספר שום ג'ני אבל אצלי בראש מתחיל סיפורו של אריק להידבר הם סיפורו של פורסט גאמפ – סרט מעולה שזכה בשישה אוסקרים בצדק רב. פורסט גאמפ שונה לחלוטין מאריק שלנו והאסוציאציות שלי מחברות אותם זה לזה לאורך כל הדרך. שניהם מספרים בתוך סיפורם האישי את סיפור ההיסטוריה של מדינתם ומלחמותיה דרך פריזמות שמורכבות מהשקפות עולם של האנשים הסובבים אותם. שניהם מאבדים את דרכם ומחפשים אותה לסירוגין לאורך שנים רבות ולשניהם יש ברקע חברת ילדות קרובה מאוד שטיב היחסים ביניהם איננו מוגדר ואיננו ברור אפילו להם. בכל צומת בחייהם היא נמצאת ובכל זאת בזמנים מסויימים היא נעלמת ושבה. היא זאת שבסופו של דבר מבססת את טעם החיים של שניהם ובהחלט "בשבילה גיבורים עפים".

כן, אני יודע שהפסקה האחרונה נובעת מהגיגי מוחי הקודח בלבד. כל אחד יכול לראות בספר את הסיפור הבדיוני או לנסות למצוא בספר רמזים להיסטוריה בהתהוות. הספר ללא ספק בידיוני ובכל זאת הוא משקף נאמנה את הלך הרוחות של מדינתנו כפי שאני חוויותי אותו וכפי שחוו אותו כל אלה שפסעו איתנו במהלכה. יש בספר יצוג של כל הדעות, ההשקפות והעימותים שמאפיינים את מדינתנו הצעירה עם תחלואי הנעורים בתהליך ההתבגרות, ההתפלגות, ההתאחדות הרגעית סביב משברים והחזרה לשגרת חוסר ההסכמה על כל דבר – אפילו על מועדי היורה והמלקוש.

לקראת סוף הספר, בשנת 1995, מתרגשות הרוחות ומתקיימות עצרות בהן נשמעות קריאות נגד ראש הממשלה יצחק רבין וכשחוזרים הגיבורים ממעופם אריק מנחש ש"תחתינו מתרחשת ההפגנה הגדולה למען השלום, ורבין נואם. ואולי כבר הסתיימה ההפגנה. שחר של יום חדש."

ובמשפט אחד "אל תקרא לי מיכלי".

ספר מעולה. ארוך מאוד וזורם כהרף עין. עשיר בחוויות שירתקו את מי שחי את התקופה ואת מי שמכיר אותה רק מספרי ההיסטוריה.

גמרתי לקרוא את הספר ועכשיו אני עושה עליו סיבוב שני, מהיר יותר… אינני מוכן לוותר על הטעם, רוצה עוד. אני מניח שבימים הקרובים אחפש הזדמנות לשוב ולראות את הסרט… בעצם, את שניהם.

זמורה ביתן, 2008, 667 עמודים

Never Again! – X-Men: First Class

מאת: גיל רן

כשהלכתי לישון שקלתי לשים שעון מעורר. נו, באמת, מה הסיכוי שאני לא אתעורר בזמן כדי להגיע לפגישת משחק (מבוכים ודרקונים) באחת-עשרה?

פקחתי את עיני והבטתי בשעון. השעה 11:11. אני מאחר. זינקתי ממיטתי ותוך זמן קצר כבר הייתי מחוץ לבית. כשהגעתי אל נתי כולם כבר היו שם, בולסים להנאתם. שאלה היפוטתית נזרקה לאוויר: אם אנחנו רוצים לקצר את הסשן כדי ללכת בשלוש לראות טרום-בכורה של ה-X-Men החדש, אתה תרצה לבוא? עוד הייתי מנומנם בשלב זה של הבוקר, ולקח לי קצת זמן לענות. תשובתי, אם נתמצת אותה, הייתה כן.

הטלפון של נתי מצפצף לרגל קבלת הודעה. כולם משתתקים ומביטים בנתי בצפייה. אפשר לחתוך את המתח בסכין. נתי מחזיר את הטלפון לכיסו וממשיך בענייניו באין מפריע. כולם עדיין מביטים בו בצפייה. "אין תשובה סופית עדיין". כך עוד כמה דקות של אוכל וצפייה, עד שמגיעה הודעה נוספת, ואיתה התשובה: אנחנו הולכים לטרום-בכורה של ה-X-Men החדש!

ואז היה סשן מבוכים ודרקונים.

לקראת השעה שלוש הגענו לבין הקולנוע גת. כבר בכניסה פגשנו כמות גדולה של אנשים שאנחנו מכירים. אני מניח שסתיו, דרכה אני הגעתי להקרנה זו, אחראית לכך שלא מעט אנשים שאני מכיר הגיעו. היה נחמד מאוד לפגוש את כל האנשים הללו. האווירה, באופן כללי, הייתה שיש בבית הקולנוע סוג של כינוס גיקים גדול ומגניב.

הסרט עצמו מגניב. לדעתי, הוא יהיה מגניב מאוד ומהנה מאוד גם למי שאינו חובב הז'אנר. עם זאת, לאלו מאיתנו שהם כן חובבי הז'אנר, מכירים את סרטי X-Men הקודמים (או את הקומיקס, או הסדרה, וכן הלאה) ומכירים היטב שאר דברים שגיקים מכירים היטב, הסרט יהיה מגניב ומהנה שבעתיים. בסרט ישנן בדיחות אודות מצב השיער של פרופסור אקסבייר, הופעה קצרה של וולברין שגרמה לכולם באולם להתגלגל מצחוק ואף דבר מה שמרגיש כקריצה לסרט הנסיכה הקסומה.

הסרט מתחיל בקטע מילדותו של מגנטו בשנת 1943 במחנה ריכוז בפולין. לאלו מכם שאינם יודעים, זה הזמן להודיע: מגנטו יהודי. לאורך הסרט אנחנו מגלים איך החוויות שעבר בילדותו מביאות אותו להיות אותו Supervillain שאנחנו מכירים ואוהבים. בין המשפטים שנאמרו על ידו היו "I had my fair share of people following orders" וכמובן "!Never again". בצתאנו מהסרט הכרזנו שוב ושוב "!Never again" תוך הנפת אגרופים באוויר. התחולל דיון קצר על כך ששוב היהודים הם הרעים והם אשמים בהכל ואל זעקות ה-"!Never again" הצטרפו זעקות "!Haven't the Jewish people suffered enough".

היו כמה דברים קטנים שלא אהבתי בסרט. כמה קטעים שהיו צריכים להיות דרמטיים, רומנטיים או אינטימיים היו מבויימים גרוע (או מבוצעים גרוע, אבל זה נראה לי פחות סביר). הדבר שהכי הפריע לי היה הכתוביות. האות ו' הוחלפה לעיתים קרובות ב-נ' סופית, will threat תורגם ל"יענו", וכן הלאה. מאוד מהר הפסקתי לקרוא את הכתוביות, אבל בכל זאת היו קטעים בהם לא הצלחתי להתעלם מהאותיות הלבנות המופיעות בתחתית המרקע. כולי תקווה שבימים המעטים שנותנו לפני צאת הסרט לקולנוע יתקנו את הכתוביות.

לסיכום, היה ממש ממש כיף וממש ממש מגניב. לכו לראות, שווה.

רוקולנע בלוז – סינמטק חיפה 2011

רוקולנע, למי שעדיין לא יודע, הוא אירוע בנושא רוק שמורכב מקטעי וידאו וביניהם סיפורי טריוויה וחידונים נושאי פרסים. לכל חודש יש נושא שמתפרסם בפייסבוק של רוקולנע ונשלח במייל לרשימת הדיוור.

הנושא הפעם הוא בלוז והאומן האורח הוא נועם דיין שהוא מבחינתי מלך הבלוז של ישראל עד כמה שאפשר בישראל להיות מלך ועוד של בלוז.

בכניסה ממלאים כרגיל את השאלון אותו אנו ממלאים בכל ביקור. לכאורה אין בכך טעם, הרי אנחנו ממילא ברשימת הדיוור אבל השאלון משמש גם ככרטיס הגרלה לכל מיני מתנות שיחולקו בסיום האירוע, אז כולם ממלאים. מתישבים בשורה השלישית, לפנינו יושב מישהו שחובש לראשו כובע לבד, אשתי – עירית – ואני מחליפים מבטים, ברור שאנו יושבים מאחורי נעם דיין, מי מלבדו היה יושב באולם חבוש בכובע לבד. יורם מארק רייך מפיק ומנחה אירועי רוקולנע עולה להודיע לנו שאת הערב ינחה אלי מרכוס המוכר בכינויו דר' בלוז. יורם מארק רייך הוא רוקיסט בנשמה שהקים את להקת הפאנק-רוק הראשונה בישראל קילר הלוהטת, אלי מרכוס הוא אנציקלופדיה מהלכת לבלוז ונועם דיין הוא, לטעמי, גיטריסט הבלוז הטוב ביותר בארץ. בקיצור, צפוי לנו ערב כלבבי.

פותחים בקטעי וידאו של גרי מור שמארח ענקי בלוז נוספים דוגמת בי בי קינג. גרי מור מנהל דיאלוג מוסיקאלי של "שאלות ותשובות" עם אורחיו, לבלוז יש מאפיינים של דיבור ואני אוהב מאוד דיאלוגים מסוג זה. בין קטעי הוידאו מספר לנו אלי מרכוס כל מיני פרטי טריוויה מעניינים על האומנים, הסגנונות, הרכבים מתחלפים של להקות שונות וכלי נגינה. כל סיפור מוביל לחידה שפותרהּ זוכה בפרס מיידי. חלק מהקטעים שאנחנו שומעים ורואים נעים בין בלוז לבין רוק, אלי מרכוס מסביר לנו שהגבול בין הסגנונות איננו חד משמעי ובכל זאת מנסה לאפיין אותו. בהמשך מתנהל "ויכוח" קטן בין יורם לאלי שמדגים בצורה ברורה את ההבדל בין צורת החשיבה של בלוזיסט לבין זו של רוקר. לאחר שעברנו כברת דרך של סיפורי בלוז יורם מארק רייך מזמין לבמה את נועם דיין שינגן יחד עם אלי מרכוס. הבלוז שנועם דיין מנגן הוא הסגנון החביב עלי, בלוז כבד ועגול עם צלילים מתמשכים "ומדברים".

אני מלקט במצלמתי הקטנה כמה קטעים לטעימה –

עוברים הלאה לאלברט קינג וסטיבי ריי ווהן. אלי מרכוס חד לנו חידה על לוסי – הגיבסון פליינג וי של אלברט קינג. החידה מתייחסת לגיטריסט מפורסם נוסף שניגן על אותו דגם ולפני שאני נזכר מישהי מאחורי עונה שזה היה כמובן ג'ימי הנדריקס וזוכה בפרס. בינתיים מזכירה לי הפליינג וי את ביקורי בתערוכה שסוקרת את התפתחות הגיטרות במוזיאון Experience Music Project בסיאטל. ב EMP ראיתי לראשונה את הגיטרה וקראתי על התלאות שעברה היצרנית גיבסון במהלך פיתוח האב טיפוס שהיה גיטרה משולשת. הגיטרה יצאה כבדה מידי לנגינה ולכן גרעו ממנה חלק מהזנב ויצרו את צורת האות וי אבל זה לא הספיק ואז התחילו לשנות חומרים עד שהגיעו לדגם הפליינג וי שהיה בסופו של דבר קל ובכל זאת בעל צליל בלוזי עמוק.

מאחר שנזכרתי ב EMP אני מבקר בבית באתר ומגלה סרט וידאו קצר של תצוגת הגיטרות ותצוגה מאוד מעניינת של קו ההתפתחות של הגיטרות מ 1930 עד 1960 בליווי דוגמאות צליל. הפליינג פאן מ1934 מוצג שם אך את הפליינג וי לצערי לא מצאתי, כנראה אצטרך לנסוע לסיאטל כדי לשוב ולראות את הגיטרות ולקרוא את סיפוריהן.

עוד כמה קטעים… וסיפורים… וחידות ומגיעים לסיומו של הערב לא לפני שיורם מגריל בינינו ערימה לא מבוטלת של הזמנות לפאבים ולמסעדות. אנחנו, כרגיל, איננו זוכים בפרסים… מילא, הרי באנו שלא על מנת לקבל פרס, באנו לשם החוויה.

בעוד שלושה שבועות, ביום שישי 13 במאי יתקיים רוקולנע דיפ פרפל לקראת הופעות הלהקה בהרכבהּ השמיני ב 14 וב 15 במאי בקיסריה. מחיר הכרטיסים נע בין 360 ל 900 ש"ח. עדיין אינני משוכנע בנכונותי לשלם סכומים אלה עבור ההופעה, הרבה יותר סביר שאגיע לרוקולנע שהוא יותר קרוב לביתי והרבה יותר זול.

לקראת סיום מספר לנו יורם מארק רייך שלהקתו הותיקה קילר הלוהטת מתוכננת להופיע בהרכבה החדש ביום העצמאות בגן האם, נקווה שהפעם יניחו להם לשיר גם מעבר לחצות.

קוד מקור

מאת: גיל רן

מיום שני בשבוע שעבר אני תל-אביבי. אתמול מצאתי את עצמי, בפעם הראשונה, מחפש מה עושים בשבת בתל-אביב, כשאני מכיר מעט מאוד אנשים בסביבה. לשמחתי הרבה, איתמר החליט שמתאים לו לצאת לערב מהקיבוץ ולבוא לחוות חוויות בעיר הגדולה. אני כאן כל הזמן, הוא בא לביקור – נתתי לאיתמר לבחור מה נעשה.

שש וחצי בערב, איתמר מתיישב מול המחשב בדירתי בתל-אביב ומחפש עבורינו משהו מעניין לעשות. לאחר דפדוף קצר בדפי האינטרנט הוא מכריז שהוא מעדיף ללכת לסרט מאשר להופעה. הוא הפתיע אותי כשבחר דווקא ללכת לקולנוע. אני במצבו הייתי בוחר ללכת להופעה כלשהי. אחרי הכל, סרטים הוא יכול לראות גם בדירתו בקיבוץ. הוא לא צריך להגיע עד תל-אביב בשביל סרט. טוב, אם זה מה שהוא רוצה, נלך לסרט. עוד דפדוף, התלבטות בנוגע לסרט אחד, ויתור על הסרט הזה. השעה כבר שבע ועשרים. איתמר קורא על הסרט קוד מקור. הוא מכריז שהסרט מוצא חן בעיניו ושאין סיכוי שנגיע בזמן כי הוא מתחיל בשבע וחצי… בעצם, בית הקולנוע חמש דקות הליכה מהבית. אם נצא עכשיו נגיע בזמן. עוברות עוד כמה דקות ואנחנו יוצאים ואכן מגיעים בזמן.

כבר המון זמן לא הייתי בקולנוע מסחרי. למען שלמות החוויה אני קונה במחיר מופקע דיאט קולה בכוס נייר ונאצ'וס. המקומות טובים, האולם נחמד, הסרט מתחיל.

אני לא אטרח ואספר על מה הסרט. אפשר לקרוא תקציר כאן או כאן או כאן. נהנתי בסרט. הסרט מגניב ומאחוריו יש רעיון יפה. החלק המעניין הוא השיחה שהייתה לי ולאיתמר אחרי הסרט.

אני ואיתמר יוצאים מבית הקולנוע ומדברים על הסרט. המילים הראשונות הן על כך שהרעיון מעט לעוס. כל חובב מדע בדיוני מכיר את הרעיון מכל הכיוונים. עוברת דקה של שיחה ואנחנו מגיעים לכך שהרעיון לא עד כדי כך לעוס – עובדה, הוא מספיק לא לעוס כדי שננהל שיחה מעניינת סביבו. עוד דקה ואנחנו מגיעים למסקנה מרחיקת לכת: אם תסריטאי ממש טוב ובמאי ממש טוב היו עושים סרט סביב אותו הרעיון בדיוק, הסרט הזה היה, כנראה, מדהים. שלא תבינו, חס וחלילה, שהסרט לא טוב. הוא טוב, אבל הוא לא מדהים. אני מציע, בתור תסריטאי ובמאי עבור הסרט הזה, את כריסטופר נולן. אחרי עוד רגע של מחשבה אני מציע (לטובת סרט אחר לגמרי סביב אותו רעיון) את דייויד פינצ'ר. איתמר מחמיא לי על הבחירה. ללא ספק, אני יודע לבחור את התסריטאים והבימאים שלי היטב.

היום הגעתי במקרה לביקורת במשפט אחד על הסרט. בעקבותיה יצאתי לבדוק מי הם היוצרים של הסרט הזה. על הבמאי דנקן ג'ונס לא שמעתי מימי. כך גם על התסריטאי בן ריפלי. לא במקרה לא שמעתי עליהם. זהו הסרט השני באורך מלא של הבמאי והראשון של התסריטאי. גם אין להם מגוון רחב של עבודות בטלויזיה לפני כן (לפי imdb). עכשיו זה נהיה מעניין. יש כאן שני שמות חדשים שכדאי לעקוב אחריהם. אם יצאתי מהסרט ובשיחה עליו זרקתי לאוויר שמות כמו נולן ופינצ'ר, וזה רק הסרט הראשון/שני של התסריטאי/במאי, כנראה שיש למה לצפות.

מכל העניין הגעתי לכמה מסקנות:

• זה כיף לגור במרחק הליכה קצרה (מאוד) מבית הקולנוע.
• קולנוע מסחרי זה ממש לא דומה לסינמטק.
• אם אני לא אראה את ההצגות שרצות בימים אלה עכשיו אני עלול לא לראות אותן כלל. זו לא סיבה לוותר על החוויה שהקולנוע נותן.
• לראות סרט בבית לעולם לא ירגיש כמו לראות סרט בקולנוע (לא משנה כמה הטלויזיה שלכם גדולה), ולו רק בגלל חווית היציאה מהאולם בחזרה אל העולם.
• כשרואים סרט, שווה לעשות שיעורי בית אודות היוצרים (שיעורי בית שאני עושה תמיד בתיאטרון).

בקיצור, אני ממליץ על הסרט הזה. הוא מתאים למי שמחפש סרט אקשן קליל, מצד אחד, ומתאים גם למי שרוצה להשאר עם קצת חומר (לא כבד במיוחד) למחשבה. יותר מזה, אני ממליץ לאלו מכם שלא היו בקולנוע כבר הרבה זמן לפנות ערב ולהזכר בחוויה שבית הקולנוע נותן.

באה בקלות

אני הולך לסינמטק הרבה, לפחות פעם בשבוע. לרוב אני לא יוצא מהסרט עם חוויה כלשהי שאני מוצא לנכון להעלות על הכתב. לכל היותר דעתי על הסרט הופכת לכמה שורות של סטטוס פייסבוק.

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים על סרטי נעורים. המלצתי לחברים על רדיו חזק ועל רקורד חזק וגם על מלכת הכיתה. יצא לי להתלונן בפני אותם חברים על כך שלא עושים היום סרטי נעורים כמו שעשו פעם, בשנות השמונים. כשאני הייתי נער (סביבות בתחילת האלף) סרטי הנעורים שהיו בקולנוע לא דיברו אלי. סרטי הנעורים של שנות השמונים (ורקורד חזק, שחריג בנוף סרטי הנעורים של שנות התשעים) היו סרטי הנעורים שלי.

היום ראיתי את הסרט באה בקלות. חשבתי שאני בא לראות סרט נעורים קליל בן זמננו. הציפיות שלי היו נמוכות.

באמת מדובר בסרט נעורים קליל בן זמננו, אבל הוא הפתיע אותי מאוד, ולטובה. הוא מכיל איזכורים רבים לאותם סרטי נעורים משנות השמונים שאני מאוד אוהב. אפילו היו בסרט כמה תמונות שזיהיתי ממספר סרטים. זיהיתי תמונה אחת משמתי ברז למורה ואת תמונתו של ג'אד נלסון, בתפקיד ג'ון בנדר, מניף אגרוף. התמונה לקוחה מתוך הסרט מועדון ארוחת הבוקר. משם אני גם מכיר את הציטוט "If you mess with the bull you get the horns", גם הוא מופיע בסרט. הדמות הראשית אפילו מתלוננת מתישהו לאורך הסרט על כך שהסיפור שלה אינו סיפור מסרט משנות השמונים ועל כך שהוא לא נכתב על ידי ג'ון יוז.

כשיצאתי מהאולם השיר Don't you forget about me, של Simple Minds (שמופיע בסרט, וגם בסרט  מועדון ארוחת הבוקר) התנגן לי בראש. רצון עז להניף אגרוף בנצחון תקף אותי. סביר להניח שהתחושה הטובה איתה יצאתי מהסרט לא נובעת מזה שהסרט הזה מדהים, או משהו כזה, אלא משום שהוא מאזכר את כל אותם סרטים.

אז לאלו שמכירים ואוהבים את מועדון ארוחת הבוקר, שמתי ברז למורה, יפה בורוד ושאר סרטי נעורים משנות השמונים, אני ממליץ בחום לראות את הסרט הזה. לאלו שלא מכירים את הסרטים הללו, אני ממליץ לרוץ לראות אותם (ואם אהבתם, אולי לראות גם את באה בקלות).

השיר Don't you Forget About Me ביוטיוב

פגישה עם אתגר קרת בשבוע הספר העברי 2010

מאז שבוע הספר הראשון אי שם בשנת 1961 אני מקפיד להגיע ליריד הספרים של שבוע הספר העברי לפחות פעם אחת כל שנה ובדרך כלל הרבה יותר. על חוויותי מאז הימים ההם ועד לפני שנתיים אפשר לקרוא ברשימתי שבוע הספר העברי של ילדותי. בשנה שעברה נחלתי אכזבה קשה מיריד הספרים בעירי חיפה לכן החלטתי שאין טעם להגיע אליו השנה אלא לשוב למחוזות ילדותי בתל אביב. ימי שבוע הספר השנה היו מבחינתי מעט גועשים ומתוחים מסיבה שאיננה קשורה כלל ועיקר לספרים ובשוך הסערה גיליתי ששבוע הספר העברי עומד להסתיים וככל הנראה כבר לא אספיק להגיע ליריד של תל אביב. הדבר לא העיב במיוחד על רוחי משום שבימינו כל השנה היא יריד ספרים. התחרות בין הרשתות המובילות – סטימצקי וצומת ספרים הוזילה מאוד את הספרים לאורך כל השנה. היום ניתן להשיג את רבי המכר כבר בשבוע הוצאתם במחצית המחיר הנקוב וכן לקבלם חינם אין כסף בכל ספריה ציבורית. חבל רק שצמיחת הרשתות הגדולות העלימה כמעט לחלוטין את החנויות הקטנות בהן יכולתי פעם גם להחליף ספרים משומשים באחרים. תופעת לואי נוספת של התחרות היא שהנתח הצנוע שהיו הסופרים מקבלים ממכירות ספריהם הצטמצם עוד יותר.

אחת החוויות שמיוחדת את ירידי הספרים, מעבר לחווית הקניה שהתעמעמה מעט, היא הפגישה עם יוצרים. יוצרים חדשים שמנסים לפלס את דרכם למדפינו ויוצרים מוכרים שחותמים על ספריהם. אז ליריד לא הגעתי ובכל זאת זכיתי לפגוש יוצרים. לפני מספר שבועות שמעתי באירועי תיקון ליל שבועות הרצאה מאלפת של יוכי ברנדס. ההרצאה הייתה ממוקדת בנושא רות – סוד הצלחתה של סינדרלה. בסיום ההרצאה לא נותר לצערי זמן לשאלות ולמפגש עם היוצרת. במהלך שבוע הספר השנה זימנה לנו מחלקת הרוחה של מקום העבודה שלי הרצאה של הסופר אתגר קרת ובצידה אירוע מכירת ספרים צנוע.

 

ההרצאה של אתגר קרת סבה סביב עולמו כיוצר. בתחילת ההרצאה מספר לנו אתגר קרת על משפחתו ודי מהר אנחנו מבינים שסיפוריו הרבה יותר שפויים מחייו. אם מישהו חשב אי פעם שהדמויות שהוא יוצר בסיפוריו מעט הזויות יאלץ לחשוב על כך פעם נוספת לאחר שישמע על אביב של היוצר שהרדים אותו בילדותו בסיפורים על שיכורים זונות בבארים, על אחיו שגר בבית עץ באוסטרליה או על הפלג החוזר בתשובה במשפחתו. אתגר קרת קורא לנו את הסיפור צינורות ומספר איך נולד סיפור ומתי הסיפורים הופכים לספר. ההרצאה שופעת הומור, בעיקר הומור עצמי, שגורף גלי צחוק. אתגר קרת יודע היטב היכן הוא נמצא ומפליג גם בבדיחות עצמיות שמסוות ליגלוג חביב על חבורת החנוּנים שיושבת ומאזינה לו. יש לו הרבה סיפורים על עצמו שנשמעים לנו פה ושם מוכרים כאילו דיבר עלינו שהרי סיפוריו הם סיפורים מהחיים, ממשהו דומה לחיים או מהזיה שקשורה בדרך כלשהי לחיים. הוא מספר שבכל סיפור יש גרעין שנולד מחייו הפרטיים ואני רואה על תגובתו של ניר כץ שיושב לימיני שהנושא קרוב מאוד לליבו. ניר כץ, למי שעדיין לא קרא, הוא מחברו של ספר הסיפורים החיים על-פי ניר. ניר הוא מסוג היוצרים שהייתי מצפה לפגוש באחד הדוכנים הקטנים ביריד הספרים של שבוע הספר, אלה שאינם שייכים להוצאות הספרים הגדולות, שם מוצאים בדרך כלל את ההפתעות הכי מעניינות.

אתגר קרת קורא עוד סיפור ומספר על לבטי וקשיי היוצר ומפה לשם מגיעים לדבר על קשייו לקרוא סיפורים של אחרים. כיוצר סיפורים הוא איננו יכול להניח לספר להתקדם על פי רעיונות יוצרו, הוא חייב להיות מעורב לכן קריאת סיפור שלא הוא יצר נתקעת ומתקשה להיחלץ חזרה למסלול אותו התווה יוצרו. הסיפור מזכיר לי חוויות משלי ומשל סביבתי. פעם, בימי סרט הצילום, היו כאלה שצילמו היטב, מרבית האחרים כמעט שלא נגעו במצלמה. אני מצלם למעלה מארבעים שנה וכאשר אינני מרוצה לחלוטין מתמונה שלי אני פשוט גונז אותה. מאז שפשה הצילום הדיגיטאלי לכל עבר כולם מצלמים. הבעייה היא שאני בוחן את התמונות כאילו היו שלי ורואה רק את הפגמים. תופעה נוספת שמוּנעת מאותו סימפטום הציקה לי לפני מספר שנים. כשהלכתי לראות הצגות עם ביתי, ליבי, מייד בצאתנו מהצגות ועוד בטרם התקבעה החוויה בתודעתי, ליבי העניקה לי ניתוח מעמיק של כל הפגמים שלא הבחנתי בהם עד אותו רגע ובדרך כלל הרסה לי את החוויה. בינתיים מוסכם עלינו שהיא איננה מנתחת בפני הצגות שאני רואה כל עוד לא הבעתי הסכמתי לכך.

זמן השאלות הגיע. כרגיל יש לי שאלה לשאול אך אני מניח אותה לסוף, חבל לי להפסיד את השאלות של האחרים ואכן נשאלות שאלות מעניינות רבות ולאתגר קרת יש תשובות מעניינות שמפליגות לקריאת סיפורים נוספים ולעיתים מתרחקות מהשאלה שנשאלה. עוברים משאלה לשאלה… הציור השבועי לילד של ג'קי… הסרטים האוסטרליים… פתאום דפיקה בדלת.

זהו זה, אתגר קרת מצביע על אחד השואלים ואומר שזו שאלה אחרונה. אני נותרתי עם שאלתי ללא מענה. זה כל הזמן קורה לי, הסקרנות לשמוע את שאלות האחרים גורמת לי לא להציג את שאלותי. אז אם במקרה אתגר קרת נקלע הנה הנה השאלה שלא שאלתי: איך נולדים שמות גיבורי הסיפורים? במילים אחרות – מה פתאום יורדן?

ההרצאה הסתיימה, אני יוצא לרכוש עותק של הספר 'פתאום דפיקה בדלת' וחוזר לאולם לקבל את הקדשת המחבר. אמנם אני אהיה הראשון לקרוא את הספר אך ברור לי שבסופו של יום הוא ינחת על מדף הספרים של ליבי אז אני מבקש מאתגר קרת להקדיש את הספר לליבי ולג'ורדיס. ג'ורדיס עדיין איננה קוראת בכוחות עצמה אך עם מעט עזרה היא יכולה לעשות הכל.

הצבוֹע, העיט וזכר הנופלים

"אַת צבוֹע העט על הפגרים!" מטיח הכומר באמא קוראז' במחזה של ברטולד ברכט "אמא קוראז' וילדיה".

אמא קוראז' גוררת את עגלת הקנטינה שלה בעקבות הכוחות הלוחמים במלחמת שלושים השנים. היא עושה את פרנסתה מהמלחמה, אם יפרוץ שלום יִגָּדַע מטה לחמה. כשמגיע שלום היא נחפזת לשוּק לנסות לחסל את עסקיה ואז המלחמה מתחדשת והכל בא על מקומו בשלום. הכומר אומר לטבח "ליפול בקרב זה חסד, לא אסון." אמא קוראז' מאבדת את שני בניה אך אף אחד מהם לא נפל בקרב, שניהם מתו בעקבות בצע כסף וחמדנות, האחד בגלל המלחמה והאחר בגלל השלום שהבליח לרגע.

מלחמת שלושים השנים הייתה מלחמת דת בין הנוצרים הקתולים והלותרנים לבין הפרוטסטנטים. לעומתה מחוירים עימותי הפלגים והעדות במדינתנו ואפילו המאבקים בין הפלגים הנוצרים, הדרוזים, הסוּנים והשיעים בלבנון. אנחנו נלחמים על חלקת אלהים הקטנה של כולנו, חותמים הסכמי שלום, שבים להלחם וכל הזמן מנסים להאמין שזו המלחמה האחרונה ומכשירים חיילים למלחמה הבאה.

בימים שבין 'מלחמת יום הכפורים' לבין 'מבצע שלום הגליל' שנקרא בפי כל 'מלחמת לבנון' העלה על מסכינו הבמאי יקי יושע סרט בשם העיט. הסרט מציג את מפעלי הנצחת חללי צהל במערומיהם. אני הכרתי את מפעלי ההנצחה הללו ממש מקרוב והרגשתי מבוכה רבה כאשר הוזמנתי לפתיחות חדרי הנצחה של חברים שהכרתי היטב וידעתי עד כמה ההנצחה מעוותת את זכרו של אותו חבר כדי להתאימו למתכונת שעיצב קבלן ההנצחה.

העיט צונזר בארץ ונגנז כך שסביר להניח שרק בני דורי זכו לראותו. הסרט מספר על קצין צעיר שעוזר להנציח את זכר חברו שנהרג במלחמת יום הכיפורים ומפה לשם מתגלגל להיות קבלן הנצחות. בסיום הסרט הקצין מגוייס למילואים ומתדרך את חייליו לקראת היציאה לקרב. בסיום הפקודה מורה  הקצין לפיקודיו לכתוב שיר ולהפקידו בידי הפקידה.

אילו שאלו אותי מאין לקוחות המילים "עוד מעט נהפוך לשיר" הייתי מחפש אותן במחזות סאטיריים דוגמת 'את ואני והמלחמה הבאה' של חנוך לוין או ב'בימים האלה בזמן הזה' של עדו סתר. אינני מבין מה עבר במוחם של פרנסי תחנת השידור הצבאית כשהגו את הצירוף 'עוד מעט נהפוך לשיר', אותי זה מצמרר כל פעם מחדש כבר שמונה שנים.

בדף האירוע באתר גלי צהל כתוב 'מידי שנה אוספת התחנה הצבאית מהארכיונים, מקצינות הנפגעים, מבני משפחות שכולות ומחברים, קטעים שהשאירו אחריהם נופלים. אלה מועברים למיטב אמני ישראל, שמלחינים ומבצעים אותם בהתנדבות מלאה'.

הרעיון בהחלט יפה ומחמם את הלב ואפילו יוצאים ממנו שירים ממש ראויים. הבעייה שלי היא עם השם. השם איננו מדבר על אלה שנפלו אלא על אלה שעוד יפלו בעתיד. הביטוי 'עוד מעט נהפוך לשיר' אומר בגוף ראשון רבים שבקרוב נמות ומה שישאר מאיתנו הוא שיר. האם על זה מחנכת תחנת הרדיו הצבאית את חיילי צהל? האם מטרת החיילים היא להפוך לשיר? ואני חשבתי שקודם כל חשוב לחיות ולהמשיך ליצור. בילדותי הרבו לצטט את ה'טוב למות בעד ארצנו' שמיוחס ליוסף טרומפלדור. באותם ימים חינכו אותנו להתייחס למילים אלה ממש ברצינות, הציניות שעוטפת את הביטוי נולדה הרבה יותר מאוחר. שם פרוייקט ההנצחה של גלי צהל 'עוד מעט נהפוך לשיר' מחזיר אותנו אל הסיסמאות הנבובות שאנשים קידשו פעם מבלי לרדת לעומק המילים.

אנא העמידו אותי על טעותי והראו לי שאני הוא הלוקה בהבנת הנקרא.

אליס בארץ הפלאות – טים ברטון

טים ברטון יודע לעשות סרטים פנטסטיים תרתי משמע, את זה אנחנו כבר יודעים. שיתופי הפעולה של טים ברטון וג'וני דפ הביאו לנו סרטים מדהימים כמו 'המספריים של אדוארד', 'צ'רלי בממלכת השוקולד' ואחרים. על 'אליס בארץ הפלאות' יצירתו המופלאה של 'לואיס קרול' אין צורך להכביר מילים. אז כשאנחנו שומעים שטים ברטון מביים את 'אליס בארץ הפלאות' עם ג'וני דפ בתפקיד הכובען המטורף הציפיות נוסקות. די בצרוף זה כדי שהסרט יהיה מדהים, ועל כך הוסיפו לנו אולפני וולט דיסני גם את טכנולוגית התלת מימד. זה כבר מתחיל להיות יותר מידי, מה שקוראים באנגלית over kill [תרגום מוצלח יתקבל בברכה].

הסרט הגיע לארץ ואנחנו מותקפים בפירסומות מכל עבר. בדרך כלל אינני נחפז לראות סרטים חדשים, הם הרי יהיו זמינים לאורך ימים, יעברו לדי וי די ולבסוף יוקרנו ברשתות הטלוויזיה. בעצם גם להצגות תיאטרון רפרטוארי אינני נחפז להגיע שכן, אם הן טובות הן יעלו הרבה פעמים ויגיעו גם אלינו לחיפה ואם לא, כנראה אפשר לוותר. רק להצגות פרינג' אני רץ בטרם יעלמו. אז איך אני מגיע לראות את 'אליס'? מקום העבודה סידר לנו ביקור משותף בסרט עם בת הזוג במחיר מוזל של 30 ש"ח לאדם כולל פופקורן ושתיה. אז הלכנו.

לפני שאפרט את החוויה אקדים ואומר שהסרט בהחלט שווה צפיה, אך לא הרבה מעבר לכך. נתחיל מהסיפור. את 'אליס מארץ הפלאות' של לואיס קרול כולנו מכירים היטב, סיפור רב היבטים ורעיונות מלא בתעתועים לוגיים ומילוליים שכולנו טחננו עד דק. יוצרי סרט זה ויתרו מראש על התמודדות עם הסיפור שמוכר לכולנו. 'אליס מארץ הפלאות' הנוכחי הוא סרט המשך של הסיפור המקורי. כך חומקת ההפקה מהתמודדות עם העומק הלוגי לעבר סיפור פשטני ונח לעיכול על אליס בת ה 19 שחוזרת לביקור שני בארץ הפלאות. אם אכן לואיס קרול כתב סיפור כזה, הדבר הצליח לחמוק מידיעתי. בביקור החוזר של אליס בארץ הפלאות היא פוגשת כמובן את כל חברי הילדות שלה – הארנב שאין לו זמן, טוידלדי וטוידלדם וכמובן הכובען המטורף – ג'וני דפ. הקו המוביל את הסיפור הוא חמיקתה של אליס המתבגרת מחתונה כפויה וביקור בארץ הפלאות בה כולם תוהים אם היא אכן אותה ילדה, אליס, שביקרה אצלם בעבר הרחוק. אוקיי, אז זה איננו בדיוק הסיפור לו ציפינו אלא סיפור נחמד אחר עם אותן דמויות.

אליס בסרט זה כבר ממש לא ילדה קטנה.

הסרט משווק קודם כל כחווית תלת-מימד, כל השאר חשוב, אבל קצת פחות. בכניסה לאולם הקולנע אנחנו מקבלים משקפי תלת-מימד, מתישבים בכורסאות הנוחות, ממקמים את הפופקורן והשתיה במקומות שיוחדו לכך וצופים בפרסומות. הפרסומות אינן תלת מימדיות אך הסקרנות גורמת לי להרכיב את משקפי התלת מימד על חוטמי ולגלות שהעדשות מוכתמות להפליא. יש הרבה פרסומות שמותירות לי זמן לעסוק בניסיונות ניקוי נואשים. גם המשקפיים של זוגתי במצב דומה. בסופו של דבר אני לומד להתעלם מהלכלוך. מוקרנת השקופית שמודיעה שהגיע הזמן לחבוש את משקפי התלת-מימד. המשקפיים על עינינו ומייד התמונות תוקפות אותנו, עצמים מזנקים אלינו ומתרחקים במהירות לעבר האופק, אנחנו זזים ומנסים לחמוק מפגיעת הענפים והעופות החגים מעל ראשינו. חוויה בהחלט מעניינת ומשעשעת.

הסרט כשלעצמו מאוד יפה. הסיפור בהחלט מעניין, המשחק מעולה והביצועים האנושיים והטכנולוגיים מרהיבים. את אותו דבר יכולתי להגיד על רבים מסרטי טים ברטון וסרט זה עונה מבחינות אלה לכל הציפיות.

כפי שכבר ציינתי, חווית התלת-מימד מעניינת ומשעשעת, אבל זה לא מפסיק. נחמד לראות מידי פעם תנועה תזזיתית מעומק המסך ישר לתוך הפנים אבל יש גבול. מתלת מימד אני מצפה שיהיה תלת מימדי ללא העדפה מוגזמת למימד שאיננו חווים בחיים האמיתיים בכזאת אינטנסיביות. כעבור זמן מה התנועה המהירה בציר הניצב למסך מתחילה להיות מתישה. בנוסף לחוויה של כולם אני נאלץ להתמודד עם בעייה פרטית שלי – יש לי משקפי מולטיפוקל. את משקפי התלת-מימד אני מרכיב לפני המשקפיים שלי. עד כאן הכל בסדר, אלא שהכורסאות בעולם הקולנע גורמות לי להשען לאחור כך שהסרט נראה דרך החלק התחתון של המולטיפוקל – זה שמתאים דווקא לקריאה. את זה פותרים על ידי הזזת המשקפיים לקצה האף, למקום בו המסך נראה דרך החלק העליון של המשקפיים. אני מנסה למקם את משקפי התלת מימד לפני המשקפיים שלי ומגלה שאפי איננו ארוך דיו לתמוך בזוג הנוסף. אילו היה זה הסרט פינוקיו, הייתי מנסה לשקר מעט להשגת האורך הרצוי. באליס בארץ הפלאות אין טריק ששולט על אורך האף. אין ברירה, אני נאלץ להרכין את ראשי קדימה וזה ממש לא נח בכורסא שמזמינה אותך לשקוע אליה בנוחות. לקראת מחצית הסרט אני מרגיש ששבעתי מחווית התלת מימד ואני רוצה לראות את הסרט בנחת מבלי להגיב לתנועות לא סבירות של חפצים ומבלי להתאים את ישיבתי לאביזרי עזר. אני מוריד את משקפי התלת מימד ומייד מגלה שהסרט בלתי ניתן לצפיה בדרך זו.
בסופו של דבר אני מצליח אמנם לשרוד עד סוף הסרט אך החוויה ממש לא נעימה. אני כנראה אוותר על סרטי התלת מימד עד שהבמאים ירגעו מהגימיק ויתחילו להפיק סרטים בהם התלת מימד משרת את הסרט ולא להיפך. לתפיסתי, כל מטרתו של סרט זה היא הפגנת יכולת טכנולוגית שלשמה יספיקו לנו אותן עשר דקות שחווינו כבר לפני למעלה מעשור בפיוּטוּרוֹסקוֹפ.

אני מקווה שהסרט צולם גם בטכניקה חַפָּה מתלת מימד. אשמח לתת לו הזדמנות נוספת בצפיה נינוחה ללא המִטרד.

התמונות מ http://www.disneydreaming.com

ליבי רן: 28 03 2010 02:57    כותרת הודעה: אכן

טרם צפיתי באליס, אבל חוויית אוואטר גרמה לי לא לרצות לצפות עוד בסרטי תלת מימד בזמן הקרוב. באוואטר טרחו לצייד כל פריים בעצם 'קרוב' לצופה, שבעצם מפריע, או מסתיר את ההתרחשות. כך, בתוך היער, תמיד ניצב ענף מאוד בולט בחזית. מטרד כזה, בחיים האמיתיים, הייתי מזיזה באמצעות היד. כאן לא יכולתי. גם כאשר הייתי אחת מקבוצת חיילים שעוברים תדרוך, היה חייל שכתפו היתה ממש לפניי, והסתירה לי. במציאות, הייתי זזה לנקודה פחות מוסתרת. שוב, לא כסאי ולא אני יכולנו להסיר את המטרד הזה.
האפקט עדיין מלהיב את הבמאים ואת מרבית הקהל, אבל אני באמת לא מוצאת בזה עניין. אם אני רוצה דרמה בתלת מימד – אני הולכת לתיאטרון. תנו לי דו מימד על המסך – אני מאוד נהנית מזה (כשזה עשוי טוב).
לשמחתי, שמעתי שטים ברטון בכלל לא תכנן את הסרט כתלת מימדי, כך שאצפה בו כנראה בצורה המקורית שבה צולם – שטוחה לחלוטין.

יונתן: 28 03 2010 21:44    כותרת הודעה: כנראה שתלת-מימד אינו לכל אחד

אני צפיתי כבר ב-3 סרטי תלת-מימד – עידן הקרח 3, אוואטר ועכשיו אליס – ועבורי הפטנט עובד ואף מוסיף לחוויה. אי-שם בשיא הפופולריות של אוואטר, קראתי מספר כתבות ברוח דומה בעיתונות, של כותבים שלא הסתדרו עם הרעיון, האביזרים וכו'. בזמנו פטרתי אותם ככאלה שמחפשים להתלונן על כל דבר, אבל כנראה שיש מי שהרעיון או הביצוע איננו בשבילו. לי לא היתה כל בעיה עם המשקפיים – אותם הרכבתי מעל משקפי הראיה שלי – ולאחר מספר דקות שכחתי מהעניין ויכולתי להנות מהסרט עצמו. אני מסכים שפה ושם היה השתמש הבמאי בתלת מימד יתר על המידה – אבל אני התייחסתי אליו בסלחנות, כמו שמתייחסים לילד המתלהב מצעצוע חדש.
אני בטוח שהסרט צולם (נערך? rendered?) גם בדו-מימד רגיל, עבור הקרנה באולמות ללא המקרן המיוחד, וגם לאחר מכן להפצה ב-DVD או בטלוויזיה (ואולי גם גירסה מיוחדת, להצגה בטלוויזיית התלת-מימד החדשה שחברי רודפי הטכנולוגיה דשים בה רבות).
ובקשר לסרט עצמו – העלילה שבלונית משהו, אבל הדמויות והעולם בו הן נמצאות מחפים עליה ועושים אותו שווה צפייה. אני כנראה אקרא שוב את הספר המקורי, על-מנת להיזכר מה בדיוק נאמר שם.

איש הגשם [תיאטרון בית ליסין]

ההצגה מבוססת על סרט מצליח שעלה למסכים ב 1988 וזכה באוסקר כסרט הטוב ביותר, במאי, שחקן ותסריט. גיבורי הסרט דאסטין הופמן וטום קרוז היו מעולים והסרט חרוט היטב בזכרונם של אלה שראו אותו. ידעתי מראש שאתקשה להמנע מהשואת ההצגה לסרט ולכן, למרות הליהוק הקולע, הכנתי את עצמי לאכזבה, הרי זה כמעט בלתי אפשרי להרשים, להפתיע ולחדש לאורה של הצלחה כל כך גדולה. לשמחתי התבדיתי.

ההצגה מעולה, נושאת את עצמה בכבוד, דומה מאוד לסרט ובכל זאת שונה. השחקנים, ששון גבאי בתפקיד ריימונד וליאור אשכנזי בתפקיד צ'רלי, מרגשים מאוד בדרך בה הם מובילים את השינוי בהתנהגות החיצונית והריגשית של הדמויות לאורך ההצגה. הם אינם מנסים לדמות לדמויות בסרט אלא בונים אותן למידות ההצגה ולמידותיהם. ההצגה מתארת מסע מתמשך ממקום למקום, דבר שיכול בקלות לגלוש לסיפור כרונולוגי משמים, אך המסע הריגשי והתפתחות הדמויות לאורכו גוברים על העלילה ומושכים את הצופה לאהדת הזיווג המוזר עד אשר לקראת הסוף נראה שהם יכולים באמת להמשיך ולהתקיים יחדיו כאחים.

ההצגה שזורה בהרבה אלמנטים קומיים שגורמים לצופה לצחוק, לפעמים צחוק פתוח ולפעמים לגחך במבוכה. גם המאפיינים הקומיים משרתים היטב את התפתחות הדמויות לאורך העלילה וככל הזכור לי הם לא היו קיימים בסרט. לעיתים נדמה לי שמשחקו של ליאור אשכנזי משובץ במחוות שאני מזהה ממשחקו של יוסי בנאי ומהקטעים אותם ביים לגשש החיוור, אלמלא ידעתי שיוסי בנאי הלך לעולמו הייתי משוכנע שהם פרי בימויו. יכול להיות שאכן יש כאן השפעה של יוסי בנאי על הבמאי, רוני ניניו, או על השחקן, ויכול להיות שהכל פרי דימיוני. יהיה אשר יהיה, אני מאוד נהניתי והתרגשתי.
   
בפתיחת ההצגה השחקנים כבר על הבמה. הבמה מורכבת משתי במות סובבות, תמונת רקע ושלושה מסכי רקע עליהם מוקרנות תמונות. ההרהור הראשון שלי היה שזוהי תפאורה מבוססת גימיקים. לא ראיתי צידוק בהעמסת הבמה בשתי במות מסתובבות. רק לאחת החלפת הלוקיישן השלישי קלטתי את הגאונות. לא במקרה השתמשתי במונח הקולנועי לוקיישן במקום המונח הבימתי תמונה. הבמאי והתפאורנית חברו יחדיו להעלות הצגה נאמנה להתפתחות הסרט. מאחר שזהו סיפור מסע, הוא עובר לעיתים תכופות מלוקיישן אחד לאחר. אני ספרתי לפחות תשעה לוקישנים לאורך ההצגה ואני משוכנע שהיו יותר. בהצגות אנחנו מורגלים לראות כניסות ויציאות. בסרטים, לעומת זאת, לרוב אין הדמויות יוצאות מהמסך ואינן נכנסות אליו. הבמות המסתובבות בגיבוי מסכי ההקרנה יצרו מצבי רצף בהם הדמויות עברו מלוקיישן למשנהו מבלי לצאת ולהכנס. הלוקיישנים סומלו באמצעות תאורה, הקרנות על מסכי הרקע ופריטי תפאורה מינימליסטיים – זרימה קולנועית מעניינת על הבמה. במקרה זה החוויה הייתה במקומה ושירתה היטב את העלילה.

הליהוק בהצגה זו, גם של השחקנים המובילים וגם של שחקני המשנה קולע היטב. המשחק של כולם נכון, מוקפד ומדוייק. שחקני המשנה שמבצעים תפקידים אפיזודיים מתחלפים, נראים שונה בכל תפקיד למרות שהם נותרים דומים חזותית לעצמם.

אמנם עבר זמן רב מאז ראיתי את הסרט, אך אני משוכנע שמשחקם של ששון גבאי וליאור אשכנזי ריגש אותי יותר מזה של הדמויות המקבילות בסרט. אני מניח שאמצא את הדרך לראות את הסרט שנית ולהזכר אך ההצגה תחלוף לה ולאחר שתרד מהבמה לא אוכל לראות את אותה הצגה לעולם.

אל תפסידו. לכו לראות את ההצגה, היא רצה כבר שנה ואינני יודע עד מתי יוכלו שנים מהעסוקים בשחקני הבמה והמסך שלנו להתמיד בה.

עיבוד לבמה: דן גורדון על פי תסריט מאת בארי מורו ורונאלד באס
תרגום: שלומי מושקוביץ
בימוי: רוני ניניו
תפאורה : כנרת קיש
תלבושות: יוסי בן ארי
עיצוב פסקול: אלכס קלוד
תאורה: קרן גרנק

משתתפים:
ששון גבאי,ליאור אשכנזי,הדס קלדרון,אברהם סלקטר,ברוך דרור,חן אשרוב
באתר תיאטרון בית ליסין אפשר לראות קטע וידאו מתוך ההצגה: http://www.lessin.co.il/ShowDetails.asp?ShowID=58

הערת שוליים לא רלוונטית אך חשובה:
בליהוק המקורי גילם אריאל פורמן את תפקיד העורך דין. לאחר כ – 30 הצגות החליטה הנהלת התיאטרון לחסוך את משכורתו והעבירה את התפקיד אל ברוך דרור שממילא מבצע מספר תפקידים אפיזודיים נוספים בהצגה. אז ממה מתקיים אריאל פורמן? על זה אתם מוזמנים לקרוא בכתבה "לא זורקים שחקנים זקנים" מהמוסף פרומו של מעריב.

סקירה של החודש האחרון

שלום.
בחרתי לסקור היום את הסרטים שראיתי בסינמטק בחודש האחרון. אני אכתוב מעט על כל סרט. אם מישהו רוצה הרחבה אודות סרט מסויים, אשמח להיענות לבקשה. לרוב אני אכתוב יותר על החוויה שלי, ופחות ביקורת של ממש על הסרט. אם מישהו רוצה חוות דעת מקצועית, אני אשמח לקבל עותק של כל אחד מהסרטים ב-DVD/וידאו, על מנת לראות אותו שוב ולנתח אותו כראוי (במקרה זה אני שומר לי את ה-DVD/וידאו).
הסודות
סרט טוב, מומלץ לראות. לא התרשמתי עמוקות, אבל נהנתי. אני לא זוכר הרבה יותר מזה, ראיתי אותו בתחילת החודש שעבר (אולי זה שאני לא זוכר הרבה יותר אומר משהו).
מעבר ליקום
סרט מוזיקלי שפס הקול שלו מורכב מגרסאות חדשות לשירי החיפושיות (33 גרסאות חדשות, אם אני זוכר נכון).
הסרט טוב ומומלץ בחום לחובבי החיפושיות, וגם לכל השאר.
פס הקול מעולה (כמובן), וכולל גרסאות מעניינות למספר שירים. הגרסאות המיוחדות ביותר היו ל-come together, בגרסה "כבדה" יותר מהמקור, ול-happiness is a warm gun (אם זיכרוני אינו מטעה אותי) שעובד מחדש בעיבוד רוק מתקדם עם ניחוחות pinkfloyd.
מלבד פס הקול, גם הצילומים וקטעי האנימציה יפים, וגם העלילה מוצלחת. בקיצור, מומלץ.
לפני הסרט הייתה הרצאה קצרה שהעביר חן שינברג. ההרצאה עסקה בשימוש בפס קול על מנת לתת לויזואל משמעות שונה מהמתבקשת, ובשימוש בויזואל על מנת לתת לפס הקול משמעות שונה מהמתבקשת. היו מספר דוגמאות חביבות בהרצאה. הזכורה לי ביותר היא קטע קצר מסרט קצר (כחצי שעה) משנות החמישים או השישים, שבו קבוצה של אופנוענים הומוסקסואלים מתכוננים לצאת לרכיבה על האופנועים. הקטע היה מלווה בשיר blue velvet. השיר הפך את הויזואל מסתם צילום של אנשים שמתלבשים לצילום שמתעד סוג של פולחן. ההרצאה הייתה מעניינת, למרות שהמרצה איבד אותי ואת חברי כאשר הוא הקרין קטע של 3 דקות של קולנוע אקספרסיוניסטי משנות ה-30.
מדוזות
סרט ישראלי שבטוח שכבר שמעתם עליו, וסביר להניח שחלקכם גם ראיתם. אני לא ארחיב בכתיבה אודות הסרט, אני רק אשתף בקצרה מה הייתה החוויה שלי.
לאורך רוב הסרט הייתי אדיש. לא התרגשתי, לא חשתי הזדהות יוצאת דופן, לא הבנתי על מה כל המהומה. כשיצאתי מהסרט חשתי מועקה. זאת תחושה כזאת, כאילו מישהו היכה בי עם פטיש 5 אי שם עמוק בתוכי. לא ממש הצלחתי להבין מה הטריד אותי, ובחרתי להישאר עם חוסר ההבנה. אני עדיין לא מבין על מה כל המהומה, אבל אני יודע שעשר שניות אחרי שהסרט נגמר הרגשתי משהו ששווה את כל המהומה.
אשת החלומות
שעשוע חביב לשעות הפנאי בכיכובו של בן סטילר. היה נחמד לראות אותו, אבל לא הייתי משלם על כרטיס. אם יש לכם איזה שעתיים פנויות, ואתם חוששים שתשתעממו למוות, הסרט הזה יכול להעביר לכם את הזמן. אני לא אכתוב עליו יותר, הוא לא שווה את זה.
בעמק האלה
ראיתי את הסרט הזה פעמיים. הוא לא עד כדי כך טוב, אבל בפעם הראשונה הלכתי אליו לבד, ולאחר מכן הוזמנתי לראות אותו, אז ראיתי אותו שוב. נהנתי בשתי הפעמים.
לא מדובר ביצירת מופת. מדובר בסרט אמריקאי שנוטף פטריוטיזם מעורבב עם ביקורת על המלחמה בעירק. טומי לי ג'ונס עושה עבודה לא רעה בתפקיד הראשי, וגם שרליז ת'רון עושה את תפקידה נאמנה. יכול להיות שסוזן סרנדון עשתה עבודה טובה. קשה לי לשפוט בעיניין הזה, בעיקר בגלל שלדעתי הדמות שלה הייתה מיותרת לחלוטין בסרט ובגלל שבכל פעם שהדמות הופיעה היא הייתה מלווה במוסיקה דביקה עד כדי זעזוע (ראו הוזהרתם).
כאריות לכבשים
אני רוצה שתיראו את הסרט הזה. אני לא יודע אם מדובר ביצירת מופת, ואני לא שולח אתכם לראות את הסרט הזה כי הוא טוב (שלא תבינו אותי לא נכון, הוא טוב), או כי טום קרוז, רוברט רדפורד ומריל סטריפ שיחקו בו טוב (הם באמת שיחקו בו טוב). אני שולח אתכם לראות אותו כי אני יצאתי ממנו עם שאלה (לא אודות הסרט או אודות העלילה, אלא שאלה בנוגע אלי). אני לא אגלה לכם מה היא, כי זה עלול להרוס לכם את החוויה. אם וכאשר מישהו מכם יראה את הסרט, אני אשמח לשתף חוויות.
יום נפלא וצפיה מהנה,
גיל.

ליבי רן:05 03 2008 20:02    כותרת הודעה: מדוזות

על הסרט "מדוזות" אני חייבת להגיב:
הסרט הזה ריגש אותי מתחילתו ועד סופו. יכול להיות שצריך להיות בחורה תל-אביבית בערך בגילה של הגיבורה, עובדת בעבודה מעצבנת וגרה בדירה שכורה כדי להבין מה עובר על הדמות שמשחקת שרה אדלר (המצויינת) בסרט. גם שאר הדמויות והעלילות עשו לי הרבה קווץ' בלב, אבל בעיקר היא.
לא חוויתי את המועקה שהרגשת, אלא קתרזיס מהסוג הקלאסי: זיכוך, הקלה, קסם.
אני מקווה שהעובדה ששנינו נמצאים בשני קצוות כשמדובר בסרט הזה תדחוף את מי שקורא לצפות בסרט הזה. לטעמי, הוא משובח במיוחד.

טלי כוכבי: 11 03 2008 13:01    כותרת הודעה: מעניין לקרוא גיל

וגם אני, כאחותך, התרגשתי מאוד מ"מדוזות".
כן רווקה, לא תל אביבית, לא עבודה מעצבנת ולא דירה מתקלפת אבל הסרט נגע לי מאוד.
מה שאני זוכרת זו בעיקר המועקה הגדולה והקושי הרגשי הגדול שאיתם יצאתי מהסרט. הלכתי אליו במצברוח לא משהו וכשיצאתי סימסתי לחבר טוב שראה אותו לפניי והתלוננתי שהוא לא הזהיר אותי מפני האפקט הרגשי של הסרט. הוא מייד הבין לאיזה סרט התכוונתי…
והסרט נפלא בעיניי. שלא תבינו לא נכון.

ליבי רן: 16 03 2008 03:15    כותרת הודעה: טוב…

רק רציתי לציין, שהדירה שאני גרה בה ממש לא מתקלפת.
שכורה – כן.
ממש דירת חמד.