ארכיון תג: רדיו

נפילה בשידור חי – אלכס אנסקי בתיאטרון הסטודיו בחיפה

חוויה מטלטלת, קשה, כואבת ופה ושם גם מצחיקה – צחוק עצוב. הצגת יחיד מעולה שמאלצת אותנו להתמודד עם מה שאנחנו אולי מכירים, בדרך קצת אחרת.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

נפילה בשידור חי

ההצגה הראשונה בתיאטרון הסטודיו בחיפה כבר מלאה. אני מזמין שני מקומות להצגה הבאה. בינתיים תחזית מזג האויר מבשרת סערת רוחות וגשמים עזה. הסטודיו נמצא בקומת הגג של בית הכט ומעליו תקרה רכה. מטחי גשם מלווים בברד יכולים בנקל לשנות את ההצגה.

אנחנו מקדימים לבוא לתיאטרון ומתמקמים בשורה הראשונה לצד הבמה. מצטיידים בסיידר חם ומצפים לתחילת ההצגה. בעוד הקהל זורם פנימה, אני מגלה בדוכן הספרים בעשרים ש"ח את 'סיפור חייו של מר פיקרי'. שאלתי את הספר מהספריה העירונית, וכבר ברור לי שארצה לשוב ולעיין בו, וכן שכל משפחתי תרצה לקראו אחרי שאחלוק את חוויותי. אני קונה את הספר.

המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, עולה לפתוח את הערב כמנהגו, טלפונים כבים ובעקבותיהם האורות ואנו שומעים בחושך סדרת פרסומות. האור עולה על שדר הרדיו הותיק עברי גולן – השחקן אלכס אנסקי. את השדר אלכס אנסקי שמענו לא מעט בתכניות רבות ומגוונות לאורך השנים ואנו עדיין שומעים בגל"צ מידי שבת. אלכס אנסקי השחקן מציג לנו שדר רדיו שונה. קצב דיבורו של עברי גולן מהיר ותוקפני, ואני מתחיל לחשוש שמא הוא משחק דמות של מעין נתן זהבי עצבני. בהמשך ההצגה משנה עברי את הקצב, את המזג ואת אופי דבריו. אלכס אנסקי מציג בפנינו את התהפוכות שעובר עברי במהלך שעת שידור אחת שבה נטל לעצמו חופש לפרוע את כל זכרונותיו, חוויותיו ותסכוליו – מהפרטיים האישיים ביותר עד הלאומיים שגורפים את כולנו. הוא מרשה לעצמו לדבר, להשתיק את העורך שבאוזניה ולבוא חשבון עם כל העולם כאילו אין מחר, למרות שאת זה – הוא איננו יודע עדיין, וגם אנחנו. מסקרן? – לכו לראות את ההצגה. זוהי חוויה אנושית מטלטלת שמאלצת את הצופה-מאזין להתמודד עם שאלות מתבקשות שמעולם לא שאל את עצמו. למשל – מה אומר צירוף המילים צדק חברתי? ומה יצא מזה?

אלכס אנסקי הוא שחקן מוכשר שיודע להכניס בין כל שתי מילים שהוא אומר, סבטקסט שאומרות הבעות פניו ותנועת גופו. כשחקן, שהבמה העיקרית שלו הייתה לאורך השנים רדיו – מדיום ששומעים אך לא רואים – סיגל לעצמו אלכס אנסקי אינטונציה שמוסיפה למילים רובד סבטקסט נוסף, כך שהוא אומר במהלך ההצגה כארבעת אלפים מילים [הוא סיפר לנו] ואנחנו מקבלים בין המילים עוד הרבה מאוד מילים בשפת פנים וגוף ובאינטונציה. קשה להתיק ממנו את המבט, שמא נפסיד משהו, אך זה מעייף ואני נאלץ להסיר מפעם לפעם את משקפי ולמצמץ. אני קולט שני צופים ש"מנקרים" – לא, הם לא ישנים, הם מאוד קשובים אך הגודש החושי מכריע אותם. הצגת יחיד עמוסה וקצבית מאוד, שמשנה נושא ותוכן במהירות, ושבה לאותם נושאים ממספר כיוונים.

דיון בעקבות ההצגה נפילה בשידור חי עם אלכס אנסקי - צילום רמי טילמן

לאחר תהפוכות מפליגות, ההצגה מסתיימת במקבץ פרסומות. מחיאות כפיים. אלכס אנסקי שב להשתחוויה ומייד אחריה מציב במרכז הבמה כסא ומכריז 'שתי דקות להתאוששות ועוברים לשאלות'. אתה זקוק להתאוששות או אנחנו? שואל אחד הצופים בגיחוך קל. 'אני מלא אדרנלין' עונה אלכס אנסקי ומייד מתחיל להציף אותנו בתשובות לשאלות שנשאלו בהצגות קודמות. הוא מבקש שנשאל ככל העולה על רוחנו – בעיקר שאלות מביכות. נתחיל מהשאלה השניה, הוא אומר, התשובה לשאלה הראשונה היא – לא, ההצגה איננה אוטוביוגרפית. מוזר לי שהשאלה נשאלת. לכל אורך ההצגה ברור שאלכס אנסקי השחקן, מגלם דמות רחוקה מאוד מאלכס אנסקי – שדרן הרדיו שאנו מכירים.

הקהל מתחמם לאיטו, השאלות מתחילות לזרום ואלכס אנסקי עונה. ניכר עליו שהוא מקבל הרבה מאוד סיפוק מהאינטראקציה עם הקהל. כאיש רדיו שנאלץ בדרך-כלל לראות את קהלו רק בדמיונו, הוא ממצה כל רגע של קהל אמיתי – ששואל, מתעניין, מחמיא ולפעמים גם מתריס – בהנאה גלויה. השיחה שאחרי ההצגה נמשכת בערך כאורכה של ההצגה עצמה, ונראה שלא אלכס ולא הקהל יודעים שובע.

מהשיחה אלו לומדים שההצגה נולדה בעקבות ההכרזה על פירוק רשות השידור. עם הפירוק יאבדו שדרים שמוכרים לכולנו היטב את מקומם בשגרת יומנו. הם יאלצו להתמודד עם מציאות שאינם מכירים. זו איננה רק פרישה לגמלאות, זוהי התמודדות יומיומית עם השאלה 'לאן נעלמת' – חוויה שגורמת לאנשים להתכנס במחבואם רק כדי לא להתעמת עם עצם היותם "לשעבר". אלכס אנסקי איננו במשבצת זו. הוא עבר את גיל הפרישה זה מכבר אך מעולם לא נעלם מהרדיו ומהבמה, ובכל זאת, העננה המרחפת על ראשי עמיתיו משפיעה גם עליו.

מאת: אריה קרישק – עם מעורבות לא מבוטלת של השחקן בתהליך הכתיבה.
בימוי: אלכס קגן – שהטיל את מרותו על השחקן והיטה אותו לכיוון שונה מהצפוי.

הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל

שבת. השעה שתיים אחר הצהריים. בשלוש בכוונתי להאזין לאמנות נקודה עם יובל מסקין – שיחות קצת יותר ארוכות על אמנות ותרבות, אבל השעה עדיין שתיים. בשעה זו משודרת התכנית הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל. העורכת, רעיה אדמוני, מקדימה ואומרת שהיום אנחנו עם חלקו הראשון של תסכית שהוקלט ב 1967. לשמחתי, אינני שם לב שמדובר בחלק ראשון של תסכית בהמשכים, אילו שמתי לב, ככל הנראה הייתי מוותר – אינני נוטה להתחיל דבר שאינני בטוח שאוכל לסיים. לשמחתי, כאמור, אינני שם לב, וכך אני מגיע להודעה שהתסכית הוא אי-הבנה מאת אלבר קאמי בתרגום מרים ברנשטיין כהן. אני נדרך, אינני מכיר את המחזה, אבל על אלבר קאמי אינני מעוניין לוותר.

להאזנה לתסכית אי-הבנה מאת אלבר קאמי באתר רשות השידור המחזה מתחיל בדיאלוג בין מרתה לבין אימהּ. הקולות מוכרים, חנה רובינא? אינני בטוח. ב 1967 האזנתי באדיקות לתסכיתי הרדיו.  באותם ימים של טרום טלוויזיה, מדורת השבט הייתה הרדיו. סדרת הפשע הפופולארית הייתה פּוֹל טֶמְפֶּל עם בצלאל לוי, וכל ילד ידע לצטט את משפט המפתח של הסדרה "הֶלְס בֶּלְס, סְטִיב, הוא מת". הדרמה היומית הייתה אז נֹחַ שִׂמְחוֹן. כל ערב התכנסנו לפני מקלט הרדיו הענק לשמוע את שמוליק רודנסקי פותח את הפרק היומי ב"יש אוכל? בא דואר? נאווה בבית?…". אני,האזנתי באותם ימים גם להצגות תיאטרון מבויימות לרדיו – סוּגָה קצת פחות פופולארית מקודמותיה.

בינתיים עוברים לתמונה הבאה במחזה. עוד קול מוכר – גילה אלמגור, אין ספק – הקול עדיין אותו הקול, יוסי בנאי? – כנראה. בתחילה התסכית מעט איטי, קצב החיים של היום שונה, וההתנעה קשה, אך תוך מספר דקות אני מוצא את עצמי מאזין בְּקֶשֶׁב דָּרוּךְ – ממש כמו אז בילדותי עד ש“נדמה לי שהשחר לא יעלה לעולם” ו”החיים סוף סוף יתחילו…”. בסיום השעה אני מקבל אישור לזהוי שמות השחקניות והשחקנים:

חנה רובינא – האם
דינה דורון – מרתה
גילה אלמגור – מריה
יוסי בנאי – יאן
יוסף אוקסנברג – המשרת הזקן

משה טימור – קרין 
ניסים קמחי  – עיטור מוסיקלי ופעלולים
תמר הראל – עזרה בהפקה 
ז’אן סלביק  – עוזר במאי
המשרת הזקן   ז’אק אדריאן בלונדו  – מעבד ובמאי 

בשבוע הבא אשמע את המשך התסכית, ואם לא אתפנה לכך בשבת בשתיים אחה"צ, תמיד ניתן למצוא את ההצגה השניה באתר רשות השידור. בעצם, אינני יודע עד מתי זה ימשך, הרי הממשלה כבר אישרה את סגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש.

אם חשקה נפשכם במעט תרבות נינוחה, כזאת שמניחה למרואין לסיים את כל דבריו, כזאת שמאפשרת שיחות קצת יותר ארוכות על אמנות, אני ממליץ לבקר באתר רשות השידור http://www.iba.org.il ולראות מה מציע לכם הרדיו הממלכתי. איכשהו, יש לי הרגשה שכשתחליף הרשות המחודשת והמשופרת את זו של היום, נוכל לקבוע סופית שמוֹתַר הָתָּרְבּוּת מִן הַרֵיאָלִיטִי אָיִן  [יוסי רן א' 2] . חבל.

חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי תשע"ב 2012

imageחידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי מתקיים השנה בסימן 'צדק חברתי' על פי הפסוק "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ" מיכה ו'8. הבחירה איננה מפתיעה. התעוררות המחאה הציבורית בקיץ האחרון הביאה סוף סוף את סוגית הצדק החברתי לסדר היום הלאומי. התנ"ך עוסק בענייני צדק מהיבטים רבים ושונים. החידון טרם התחיל וכבר אני חושב על כל מיני קשרים בין ענייני הצדק בעולם התנ"ך לבין הצדק החברתי כפי שהוא נתפס במדינתנו בשנתה השישים וארבע.

על המסך חולפים דגלי המדינות המיוצגות בחידון וברקע נשמעת נעימת השיר פתאום קם אדם. אני אוהב את הבחירה המוסיקלית שמקושרת למחאת הצדק החברתי ששטפה את רחובותינו בקיץ האחרון.

imageמנחה החידון הבלתי נלאה, ד"ר אבשלום קור, מספר לנו שהשנה מיוצגות בחידון עשרים ושתיים מדינות. המתמודדים עולים לבמה. המנחה מונה את שמות המדינות ומציג ספירת מלאי של החידון ושל המדינה – 49 שנים לחידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי, 45 שנים לשחרור ירושלים, 64 שנים למדינת ישראל. אבשלום קור מציג את נשיאוּת החידון ואחריה את צוות השיפוט ומחבר החידות נריה פנחס. עוברים למסכת הנאומים והכיבודים. הנאומים ארוכים, מפורטים ונוגעים לנושא החידון. על רקע הנאומים מוקרנות בתחתית המסך חידות תנ"ך ותשובותיהן… הסברים על מבנה החידון… על ההיסטוריה של החידון… היכן הוא משודר. אני קורא את הכתוביות בתחתית המסך, הן הרבה יותר מעניינות מהנאומים. הנואמים מפגינים בקיאות מופלגת בתנ"ך, אני תוהה מי כתב להם את הנאומים. שר החינוך, גדעון סער, מברך את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אלא שראש הממשלה עדיין לא נמצא באולם – הוא לא יוותר על הזדמנות לכניסה דרמטית. [סליחה – פרץ ציניות רגעי].

לשלב הגמר הגיעו ששה עשר נערים ונערות:

ג'ונה צ'יל – ארה"ב
עקיבא אברמוביץ – ארה"ב
אבשלום אדלר – ישראל
אלחנן בלוך – ישראל
בעז בן דב – ישראל
יובל באומהפט – ישראל
אפרת מימון – פנמה
גדיאל אילן נחמנוביץ' – קוסטה ריקה
אהרון גולדברג – קנדה
ירדנה מגד – קנדה
ישעיהו פרידמן – קנדה
רבקה סבוביץ – קנדה
אבהו אלברטו עבוד – מקסיקו
אליהו חליפה – מקסיקו
נתנאל גוגנהיים-כ"ץ – מקסיקו
רפאל טורקיה – מקסיקו

image

בעז בן-דב תלמיד בית הספר ליאו-באק בחיפה

שאלות השלב הראשון מוצגות באמצעות סרטונים. אנחנו מטיילים עם הסרטונים בירושלים, באֲגַמוֹן החוּלה, בבר השקט במוזיאון הילדים בחולון. השאלות מוצגות בגוף הסרטונים. על גב הכרטיסיות שבידי המנחה איור של ספר פתוח ומעליו המילים חידון התנ"ך – העיצוב חביב עלי מאוד. ממשיכים למחלקת החפצים ביד ושם. בינתיים אני מסתדר לגמרי לא רע עם החידות – זה שלב החימום שנועד, בין השאר, לתת גם לצופים הרגשה טובה שהם בכל זאת יודעים משהו. מבקרים בבסיס חיל האויר, מעניין כיצד יקשרו את המטוסים אל התנ"ך. החידה מתייחסת לפסוק משירת דבורה מִן-שָׁמַיִם, נִלְחָמוּ; הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ, עִם-סִיסְרָא. עוד ביקור בירושלים עם סיפור מעניין כיצד התגלגל מעילו של נפוליון מרוסיה להיות פרוכת בירושלים. שייטת המפרשיות האולימפית לי קורזיץ פוגשת אותנו במכמורת עם סיפורה המרתק – סיפור של נחישות אישית. והנה אנחנו במחסן של רשות העתיקות ושומעים את סיפורי המשקולות ששמשו למסחר בימים ההם.

המנחה עוצר את הטקס לכניסה דרמטית של ראש הממשלה ורעיתו – הקהל עומד ומוחא כפיים. ראש הממשלה עובר לאיטו ולוחץ את ידיהם של אנשים רבים עד שלבסוף נאלץ המנחה להזכיר לו שאנחנו באמצע החידון והמתמודדת צריכה לענות על השאלה שכבר הוצגה.

השאלה הבאה מוצגת בקריה למחקר גרעיני בדימונה. רעש מחריד את השמיים – מטס חיל האויר של יום העצמאות חולף מעל גגות חיפה. גם זה חלק מחווית החג שתמיד גורמת לי לפצל קשב באמצע החידון. יוצאים למסלול רכיבת אופניים בהשתתפות נכים. ממשיכים למפעל פרי הגליל בחצור הגלילית, מפעל שעמד השנה על סף סגירה – הקשר לצדק חברתי הפעם ברור לי מאוד. מבקרים במעבדת תרבות התיאטרון בדימונה ופוגשים את השחקן אוהד קנולר שעבר לדימונה לקדם את התיאטרון בפריפריה. עוברים לבסיס תותחנים וממנו לישוב מעורב חילוני-דתי שמוקם בנגב, ממשיכים אל שחקני הכדורגל של הפועל קרית שמונה – ד"ר אבשלום קור מכתיר אותם בשם אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא. אני מתרוצץ בין הטלוויזיה לבין החלון ממנו נשקפים מטוסי חיל האויר. החידה האחרונה מביאה אותנו לכפר נהר הירדן שהוא מחנה לילדים נפגעי כוויות. בסיום שלב זה של השאלות מודיע יושב ראש חבר השופטים, חה"כ ראובן ריבלין, שצוות השיפוט ערער על הניקוד שקיבל עקיבא אברמוביץ'. הניקוד עולה מחמש לשבע נקודות עקב חוסר בהירות בהגדרת החידה. זה מה שנקרא צדק חברתי.

פסק זמן מוסיקלי עם קובי אפללו בדרך אל השלב השני שאליו עולים:

imageעקיבא אברמוביץ – ארה"ב
אבשלום אדלר – ישראל
אלחנן בלוך – ישראל
יובל באומהפט – ישראל
אפרת מימון – פנמה
אהרון גולדברג – קנדה
אליהו חליפה – מקסיקו
רפאל טורקיה – מקסיקו

המנחה מפרט את כללי השלב השני. כללים מורכבים מאוד שדורשים יותר מבקיאות בתנ"ך.

עשרים וחמש שניות מוקצות לשאלה הראשונה בה נדרש המתמודד לזהות אישיות. אחריה חמש שאלות בסגנון על מי נאמר… מי אמר… השלם את הפסוק וכדומה – לשלב זה מוקצות שישים שניות. כאן כבר אני מתקשה מאוד. נראה שגם לחלק מהמתמודדים התשובות אינן זורמות מאליהן כמו בשלב הקודם.

המתמודד אהרון גולדברג מקנדה ביקש רמז, ומשלא נענה, ביקש שנית ואז הופיעו שני רמזים. הניקוד שלו נקבע כאילו נזקק לשני הרמזים. בסיום השאלות פסק היושב ראש שיש לתת לו את הנקודות כאילו לא הוצג הרמז המיותר. לפני כן, זעמתי לרגע על העוול אך בסופו של דבר נעשה צדק ועל כך אמר היו"ר ריבלין – צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף.

סוף סוף שאלה עליה גם אני יודע לענות – על מי נאמר שנתן שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים – זהו כמובן בֹּעַז – גיבור המגילה החביבה עלי בתנ"ך. קובי אפללו עומד לשיר את שירו ים הרחמים, לא לפני שאבשלום קור מסביר לנו על מקורותיו של הזַמָּר והזֶמֶר.

לשלב השאלה הזהה עולים ששה מתמודדים:

image

עקיבא אברמוביץ – ארה"ב
אבשלום אדלר – ישראל
אלחנן בלוך – ישראל
אהרון גולדברג – קנדה
אליהו חליפה – מקסיקו
רפאל טורקיה – מקסיקו

שאלה זו נקראת שאלת ראש הממשלה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נושא מספר מילים וקורא לקהל להריע לכבוד החג. אין ספק שראש ממשלתנו יודע כיצד להלהיב קהל. ראש הממשלה קורא את השאלות – רשימה מכובדת של שאלות על מצוות שעוסקות בעשיית צדק וברדיפת צדק. הוא מציין שיש למשפחתו נגיעה מיוחדת אל התנ"ך ומקפיד מאוד על הגיה נכונה של הציטוטים במהלך הצגת השאלות. אני מנסה לרשום לפני את השאלות כדי לנסות להתמודד עם מה שאוכל. לצערי אינני מצליח לרשום בקצב הקריאה.

הרביעיה הקאמרית של חיל החינוך מנעימה את זמננו בזמן שהמתמודדים עונים על השאלות. הרב הראשי לצהל תא"ל רפי פרץ מציג את התשובות. בשלב זה כבר די ברור מי יהיו המתמודדים על כתר חתן התנ"ך וסגנו אך לפני השלב המכריע מזמין המנחה את דלית שטאובר – מנכ"לית משרד החינוך ואת מנהל מינהל חברה ונוער – יוסי לוי לטקס הענקת הפרסים למובילי השלבים המוקדמים:

חתן התנ"ך לבתי הספר הממלכתיים בישראל – יובל באומן
חתן התנך לבתי הספר הדתיים בישראל – אבשלום אדלר
חתני התנ"ך של התפוצות – אהרון גולדברג מקנדה ועקיבא אברמוביץ' מארה"ב

סגן רביעי    – רפאל טורקיה ממקסיקו
סגן שלישי – אהרון גולדברג מקנדה
סגן שני – אבשלום אדלר מישראל ואליהו חליפה ממקסיקו

אלחנן בלוך מישראל ועקיבא אברמוביץ' מארה"ב מתמודדים על כתר חתן התנ"ך העולמי לנוער יהודי. לפני שלב ההכרעה מוחקים את כל הנקודות שנצברו עד כה – ההתמודדות פתוחה לגמרי. לכל אחד שתים עשרה שאלות וחמש שניות לכל תשובה. בסיום השלב מוענקים הפרסים – מלגות לימודים מכובדות.

שאלות שלב ההכרעה: בליווי תשובות מוצנעות
1. פסוקי רוח
מי אמר: "וְנָחָה עָלָיו… רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה"? – ישעיהו
מי אמר: "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל"? – יחזקאל
2. בנים
מי אמר: "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן"?  – משורר תהילים
מי אמר: "וְכָל-בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ"? – ישעיהו
3. נער
מי אמר: "הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי-נַעַר אָנֹכִי"? – ירמיהו
מי אמר: "וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא"? – שלמה
4. ירושלים
על מי נאמר: "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה"? – חולדה הנביאה
מי אמר: "וָאָבוֹא אֶל-יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי-שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה"? – נחמיה
5. פרס
מי אמר: "פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע"? – יחזקאל
למי נאמר: "וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם-שַׂר פָּרָס וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר-יָוָן בָּא"? – דניאל
6. מילוי הנפש
מי אמר: "כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל-נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי"? – ירמיהו
מי אמר: "כָּל-עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם-הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא"? -  שלמה בקהלת
7. השלם את הפסוק
השלם את הפסוק: טוֹב-מְעַט, בְּיִרְאַת ה' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ
השלם את הפסוק: תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה
8. גיבורי דוד
מה שם עירו של הִדַּי, מגיבורי דוד? נַּחֲלֵי גָעַשׁ
מה שם עירו של אֶלְחָנָן בֶּן-דֹּדוֹ מגיבורי דוד? בֵּית לָחֶם
9. שערי ירושלים
איזה שער החזיקו יוֹיָדָע בֶּן-פָּסֵחַ, וּמְשֻׁלָּם, בֶּן-בְּסוֹדְיָה? שַׁעַר הַיְשָׁנָה
איזה שער החזיק חָנוּן וְיֹשְׁבֵי זָנוֹחַ? שַׁעַר הַגַּיְא
10. גשם
מי אמר: "וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי בְּרָכָה וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ"? – יחזקאל
מי אמר: "אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי"? – מלאכי
11. צדיק
מי אמר: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא"? – שלמה בקהלת
מי אמר: "הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא"? – זכריה
12. ישועה
מי אמר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' "? – משה
מי אמר: "וְאֶת-עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל-רָמִים תַּשְׁפִּיל"? – דוד

imageסגן חתן התנ"ך לשנת תשע"ב הוא עקיבא אברמוביץ' מארה"ב.

חתן התנ"ך לשנת תשע"ב הוא אלחנן בלוך מישראל.

imageראש הממשלה נושא דברי סיכום. הוא פותח בברכה ליו"ר ראובן ריבלין ומפרט אחד לאחד את כל האנשים שראויים לכיבוד בין אם הם על הבמה ובין אם הם בקהל. רשימה מכובדת ומאוד ארוכה. ראש הממשלה מנסה להתחבב בדבריו על השומעים. המילים מנוסחות היטב ונשמעות כאילו הן ספונטניות ויוצאות ישר מן הלב. זו הפעם השביעית שראש הממשלה, בנימין נתניהו, מעניק את הפרס בחידון התנ"ך. בכל שנה, כך הוא מספר, חמיו האהוב נהג לעקוב אחר החידון. הוא ידע את כל התשובות… השנה החם איננו. ראש הממשלה הוא נואם מוכשר שיודע לשבות את הקהל. התנ"ך הוא לדבריו "אבן המסד של הקיום שלנו" ואני נזכר בביטוי "סלע קיומנו" שנשמע מפיו אי שם בעבר הרחוק בהקשר שונה לחלוטין. ראש הממשלה לא אמר אף מילה על צדק חברתי ויכול להיות שטוב שכך.

קמים לשירת התקוה. במרכז המסך נראית חיילת ששרה את התקוה. אני שמח לראות שנגע הדרת הנשים שפשה בארצנו השנה נשאר מחוץ לאולם זה. המצלמה עוברת על פני הנוכחים וליבי נחמץ כשאני רואה ששפתיו של חתן התנ"ך אינן נעות בהתאם למילות המנון הלאומי שלנו. האם יכול להיות שהחתן שבקיא כל-כך בתנ"ך איננו מכבד את ההמנון הלאומי? נציגי התפוצות שרים במלוא פה את ההמנון – גם אלה שאינם דוברים עברית.

ניתן לראות את החידון בשלמותו באתר רשות השידור. התמונות לקוחות מהסרטון שבאתר. 

הזדקנתי? היפופוטם והמוסד הסגור בסינמטק תל-אביב

מאת: גיל רן

ב-2 באפריל 1998 עשיתי מנוי לסינמטק חיפה. מאז חידשתי אותו שנה אחרי שנה. השנה עברתי לתל-אביב. המנוי האחרון שהיה לי לסינמטק חיפה היה בתוקף עד לא מזמן. עכשיו, לראשונה מזה 13 שנים, אין בכוונתי לחדש את המנוי לסינמטק חיפה. מתישהו בשנת 1998, עם אותו מנוי, הלכתי לראשונה למופע האימים של רוקי בסינמטק חיפה. מאז ועד גיל 17 ראיתי את מופע האימים של רוקי כמה עשרות פעמים, ואפילו הופעתי במופע אחד. מתישהו לאורך שירותי הצבאי הגעתי שוב למופע האימים של רוקי בסינמטק והתאכזבתי – הקהל קטן וקצת עצוב והחברים איתם נהגתי ללכת אינם כאן איתי.

פייסבוק זה דבר נפלא. אני מקווה שיום אחד גוגל+ יוכל לספק לי את השירות האדיר שפייסבוק נותן לי. השירות הזה הוא הרשת החברתית. אני יכול לשאול את חברי שאלה ולקבל תשובה. כך יוצא לי, כשאין לי תוכניות לערב, לשאול את חברי את השאלה הקבועה: "טוב, אז מה אני עושה הערב?". שתי התשובות הראשונות תמיד מתחכמות ולרוב אחת מהן היא "מה שאתה עושה כל ערב". אני שמח מאוד לעזור לציבור הרחב להרגיש שנון עם בדיחותיו העבשות.

בשעת ערב נאה אני יושב מול המחשב ושולח את השאלה הקבועה בפייסבוק. תגובה מתחכמת ראשונה מפי ערן. התגובה המתחכמת הקבועה מפי יעל. אפשר להתחיל לצפות לתגובות האמיתיות. איתמר מוסיף תגובה לא מועילה. מיכאל מציע שאבוא לראות איתו את המוסד הסגור. תום מציעה שאלך לראות בבלום-בר את הארנב הלבן, אבל גם אם הייתי הולך היא לא הייתה מצטרפת אלי, כי היא בחו"ל. ארז מצטרף להצעתו של מיכאל. המוסד הסגור it-is – סינמטק תל-אביב, חצות. אני גם מקבל מחגית הזמנה למסיבת היטמן, מסיבה על טהרת אוספי היטמן האהובים. יא יא יא קוקו ג'מבו!

לקראת חצות אני יוצא מביתי והולך לסינמטק. אני נעמד בתור ובזמן ההמתנה מתקשר אל מיכאל, שכבר רואה אותי, אבל אינני רואה אותו. את ארז אני כבר רואה. אחרי זמן קצר חגית (זו לא אותה חגית ממקודם) ומיכאל מגיעים. מיכאל מציין שהוא מרגיש אווירת רוקי (הכוונה – מופע האימים של רוקי). מיכאל לא אוהב את מופע האימים של רוקי. כשגילה שלי ולרוקי היסטוריה ארוכה שקל ברצינות להגלות אותי לסיביר.

המופע מתחיל מחוץ לסינמטק. אלון גור אריה ניצב מאחורי שולחן, מספר לנו שמצפים לנו הערב סרט בינוני ולפניו מופע עם שחקנים הרבה פחות טובים מהשחקנים בסרט. על השולחן מוצבים מספר משקאות, ביניהם סופרדרינק ירוק, קריסטל אדום, אשכוליות דיאט, חלב, מים ודושס. מוצעים לקהל משקאות. הקהל נלהב לקבל מהמשקאות (המגעילים). הראשון מבקש סופרדרינק ירוק עם דושס, מקבל אותו בכוס ושותה אותו עד סופו. מישהי מבקשת אשכוליות דיאט ומקבלת אשכוליות דיאט עם דושס בגביע גלידה. לבסוף מגיעה העלמה האמיצה המבקשת חלב עם מים. המשקה מוגש לה והיא שותה אותו עד סופו, בעוד הקהל שר "חלב עם מים, חלב עם מים, לבן כמו חלב דליל כמו מים".

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם. בסינמטק תל-אביב המקומות מסומנים. מוזר להכנס לסינמטק ולחפש את המקום הרשום על הכרטיס שלי. ארז מתעלם מהמקום הכתוב על הכרטיס שלו ומתיישב לצידי. המופע מתחיל. אני מכיר כמה ממערכוני היפופוטם, בעיקר מערכוני הרדיו. אני מצפה למערכונים מצחיקים במיוחד.

די בתחילת ההופעה הקהל מתבקש לעמוד. כל מי שרואה את ההופעה בפעם הראשונה מתבקש להרים את ידו ולאחר מכן לשבת. כך ממשיכים לפעמיים, שלוש… בין 10 ל-15… נותרים לעמוד כמה אנשים שראו את המופע יותר מדי פעמים. אחד מהם חוגג את המופע השישים שלו. הדבר הזה, בצירוף תגובות הקהל כאן ובחוץ כבר מזכיר לי מאוד את רוקי. באמצע המופע יש שיר המודיע על אמצע המופע ואחריו בדיקת נוכחות. מוקרנות תמונותיהם של אנשים שסימנו attending באירוע בפייסבוק, ובודקים מי מהם אכן הגיע. אלו שלא הגיעו מקבלים קריאות בוז ואלו שהגיעו מקבלים מחיאות כפיים. גם זה גורם לי לחשוב על רוקי. יש פה אווירת קאלט.

בחצי השני של המופע מבוצע על הבמה המערכון "הקולנועפון" – אחד האהובים עלי:

בסיום המופע מוקרן הסרט המוסד הסגור, אותו ראיתי לפני מספר שנים בסינמטק חיפה. נהנתי אז יותר, גם משום שראיתי אותו בפעם הראשונה וגם משום שהקהל לא צעק את כל הפאנצ'ים קצת לפני שהם הופיעו בסרט. כן, יש פה אווירת רוקי וקאלט.

כשאנחנו יוצאים מהסרט אני מתרחק מעט לפני שאני מתחיל לדבר עם ארז על האירוע. אני מאוד אוהב את מערכוני האודיו של היפופוטם ונהנתי מאוד בפעם הראשונה שראיתי את הסרט. הפעם, התאכזבתי. זו הפעם הראשונה שאני רואה את היפופוטם בהופעה. ההופעה אינה מהודקת, היא עטופה בתחושת חובבנות. סלחתי על זה במשך שנים ב-pre-show של מופע האימים של רוקי. כאן זה גרם לי לתחושת אי-נוחות. כשמיכאל וחגית מצטרפים אלינו מחוץ לאולם מיכאל מוסיף אבחנה יפה – במקור, המופע לא היה מהודק, אבל הייתה בו אנרגיה. נראה כאילו חברי היפופוטם, פרט לאלון גור אריה, שמתנפל על הבמה בכל הכח, עייפים.

בדרך הביתה אני חושב על המופע ועל הקהל. היו שם אנשים שראו את המופע עשרות פעמים. חלק מהאנשים בקהל (בעיקר הצעירים שבהם) קמו לרקוד על הבמה בקטע מסויים, קמו והצדיעו בקטע משיר בסרט ועשו עוד דברים בסגנון, שמזכירים לי את הדברים שאני עשיתי פעם ברוקי. זה לא מדבר אלי עכשיו. אני עדיין שומע לעיתים את הפסקול של מופע האימים של רוקי, ואם החברים איתם הלכתי אז לרוקי ירצו ללכת עכשיו, או לארגן הקרנה ביתית, כנראה שאצטרף, אבל בעיקר עבור הערך הנוסטלגי. מופע האימים של רוקי, מופע היפופוטם ושאר מופעים שניתן לתאר רק כמופעי קאלט, הם נחלתם של אלו שמחפשים מופעי קאלט. אני חושב שתקופת הקאלט שלי נגמרה לפני משהו כמו עשור.

הבוקר קיבלתי הודעת פייסבוק מחגית (זו שהלכה למסיבת היטמן – איך הגעתי למצב שיש לי שתי חגית באותו פוסט?) בזו הלשון: "היה ממש חביב אתמול! הרגשתי בת 11 בערך". חשבתי שוב על המופע, על הקהל, על רוקי ועל איך כל זה נראה לי. המופע הזה גרם לי להרגיש זקן.

לבד ביחד – צפיה באולפן גלי צה"ל בשעות הלילה המאוחרות

מאת: ליבי רן

צפו באולפן גלי צהחבריי, ים מעין וסער סקלי, שידרו תוכנית של שלוש שעות בלילה שבין יום שני לבין יום שלישי. גיליתי בפייסבוק, דרך הודעה של סער, שהשידור חי ומתרחש ברגעים אלה (כלומר: גיליתי אותו בסביבות רבע לשלוש. שלושת רבעי שעה לאחר תחילת התוכנית). כתבתי, בטון הנוזף המתבקש:
Libby Ran: למה אתם לא מספרים לי מראש? בא לי לשבת איתכם בשידור פעם, אני מתגעגעת לתחנה… לא הייתי שם מאז 2004, אם אני זוכרת נכון. בכל מקרה – מאזינה.
הפעלתי, מתוך הרגל, את הנגן האינטרנטי, שמשמיע לי את השידור הרדיופוני, וחזרתי לגלוש.
רגע לפני שסגרתי את הטאב של אתר גלי צה"ל, עיניי נחו על הכפתור המפתה "צפו באולפן גלצ" (כך במקור).
רגע אחד של היסוס, ואני כבר מציצנית.
הנה הם, החברים שלי, אנשים יפים. הצילום באפורים, והתאורה באולפן שורפת את קודקודו המתולתל של סער, הקרוב יותר למסך – כלומר, למצלמה. בהתחלה אני מרגישה מבוכה קלה. נכון שבאולפן יש חלון זכוכית שדרכו יכול/ה הטכנאי/ת להציץ, אבל אני כאן, בבית, בפיג'מה. הם לא יכולים להציץ בי בחזרה. אני חייבת לספר להם שאני כאן.
Libby Ran: הזוי לצפות בכם באולפן גל"צ, אני מרגישה כמו מציצנית
אין תגובה. אני יודעת שהם מחוברים לאינטרנט שם. סער כתב מתוך אולפן השידור. אני כאן!
Libby Ran: זה נראה כמו עין הדג, אבל נדמה לי שזה אולפן ה'. האמנם?
אין תגובה. אני מאזינה, אבל יותר מתבוננת. קריין חדשות נכנס להבזיק מבזק. אני תוהה אם מישהו מהם ישים לב כבר, שאני כאן. שולחת עוד זיקוק אינטרנטי.
Libby Ran: סער בחיוך סרקסטי למול קריין החדשות הלילי, בעת ידיעה על התארגנות פעילי שמאל בפייסבוק.
Priceless
ואז זה קורה. סער מביט בטלפון הנייד שלו. צוחק. מראה אותו לים. שניהם פונים לעבר המצלמה. הם מביטים בי. אני בתוך המצלמה. ים מצביעה לכיוון המדוייק, סער מחייך. הם מנופפים לי. אני כאן! קצת אחר כך, סער מקליד. על המסך שלי מופיעה אזהרה:
Saar Székely: לא להציץ!!!
תודו שזה כיף לכם שאני כאן. המצלמה ממילא פועלת. אני עונה מיד:
Libby Ran: אתה בחלל פומבי, תתמודד!!!
ואז, מתחיל שיר ארוך. סער קם, שולף סיגריה, וים מצטרפת אליו. הם עוזבים את האולפן. הם עומדים מחוץ לטווח המצלמה. אני חייבת להתריס. חייבת להזיז.
Libby Ran: וואו, זה ממכר
ואז, עולה לי רעיון. אני יוצרת. אני כותבת.
שוב לא מתאפקת, ומדווחת, מיד עם תום כתיבת החלק הראשון.
Libby Ran: כתבתי לכם משהו. מחווה.
התשובה מגיעה אחרי כמה דקות:
Saar Székely: ועכשיו את צופה בי עונה לך בפייסבוק?
בהיעדר תשובה שנונה, אני מפליטה
Libby Ran: ברור
ואז מעתיקה ומדביקה את החלק הראשון.
ואז מחכה. ומחכה. ומחכה. אני לא יכולה לצפות, שבמהלך שידור עתיר טקסטים, הם יקראו גם את הטקסט הזה. אני יכולה לצפות לכיבוי ההתקשרות הזאת. אני פוחדת להעמיס את עצמי על הסיטואציה. אבל כל זה נוצר מתוך נוכחותי שם, ויש לו כבר תוקף ממשי.
Saar Székely: ליבי מופלאה
תודה מעומק לבי
Libby Ran: הדבר הזה כותב את עצמו, אני כבר בפרק השני, שנקרא (באורח פלא) "שעה שניה". אולי אעשה עם זה משהו.
וכותבת, וממשיכה וכותבת, עד שהחלק השני כבר ממצה את עצמו. מפרסמת גם אותו. פרק ארוך מאוד. ארוך מכדי שאאמין, שאקבל עליו, כמעט בו-זמנית, לחיצות "Like" מים ומסער גם יחד. אבל זה קרה. אני מוסיפה עוד נספח קטן, ומיד לאחר פרסומו מגיע מסר מסעיר:
Saar Székely חשיפה:
השדרן שלח לליבי, כלומר למצלמה, נשיקה אחרי שהוא קרא את הקטע הלפני אחרון. השדרנית העירה לו: אתה יודע שמאחורי המצלמה יש, חוץ מליבי, גם את כל הסוטים שמחמיאים אחר כך על התספורת.
אופס.
Libby Ran: ודווקא את זה לא ראיתי…
ואת הנספחון הכי קטן, אני שולחת לבסוף, ממש לפני סיום התוכנית.
איזה מקום יש לחווייה הזאת במרחב הציבורי? ובמרחב המאוד-מאוד אישי? וכמה זה שונה מהצצה מבוקרת וממוסחרת בבית, שבו לכודים מרצונם אנשים, שלרובם אין מה לומר ממילא? אני לא יודעת אם עכשיו אעבור להצצה באולפן באופן קבוע. אחרי הכל – יש משהו רומנטי באנונימיות של הפרסונה הרדיופונית. לא הייתי רוצה להחליף אותה בדמות ממשית, מעבר לקול. זיו יהונתן פעם אמר, ממש בתחילת קורס העיתונות שלמדתי בגלי צה"ל, שרדיו הוא מדיום שטוח. כמו חסקה. גם במעמקי הים, חסקה אינה טובעת. בגלל זה, הרדיו יישאר כאן תמיד.

הצצות רדיו לים ולסער

השדרן אוהב את השדרנית.
השדרנית אוהבת את השדרן.
יכולתי לא לספר להם שאני צופה בהם.
לא התאפקתי, וסיפרתי.
השדרן מחייך במבוכה.
השדרנית צוחקת.
הוא יושב מאחורי שולחן קטן, מול מיקרופון.
מולו מחשב נייד, ובידו מכשיר טלפון נייד.
השדרנית יושבת מאחורי שולחן שידור גדול, שני מסכים משני צדדיה.
השדרן מקיף את השולחן הקטן שלו, וניגש אל הכסא הסמוך לשדרנית.
שניהם מודעים מאוד למצלמה, שמצידה השני – אני.
השדרן אוחז בידה של השדרנית ומנשק אותה.
אני מגדילה את המסך.
כל מילה שנאמרת בזמן שהמיקרופונים כבויים מסקרנת אותי.
אני רוצה יותר.
אני רוצה לדעת מה אמרו, כשיצאו החוצה לעשן, במהלך השיר הארוך שפתח את השעה.
אני רוצה לדעת מה דחיסות האויר באולפן, בין השדרנית לבין השדרן.
אני רוצה חדות תמונה, וצבעים.
אני רוצה תלת מימד.
לתוך חלל האולפן חודר איש זר. קריין חדשות.
באופן חד משמעי וברור, הוא עשוי מחומר שונה לחלוטין מהשדרנית ומהשדרן.
השדרן מחייך באירוניה למול ידיעה פוליטית.
הידיעה שהם נראים הופכת אותם למתוחים.
אני מחכה שהם ייהנו מהרעיון.
אני מאמינה שהם ייהנו מהרעיון.
אבל אני מכירה אותם, וזה שונה מקהל אלמוני.
מתח קל לפני כל קטע קריאה, כמו תמיד בשידור.
אני מתגעגעת לשעות הארוכות באולפנים האלה בדיוק, בשעות האלה בדיוק.
מקשיבה לטקסט המתורגם של ברכט.
"שם נדמה לי, כי לבי עצר מלכת".
הנה, חדרתי לשידור. כך, בטקסט. בלי כוונה. זו אפילו לא ליבי. זה לבי.
ובכל זאת.
"לראות משמע להיראות".
וזו אני.

שעה שניה

השדרנית והשדרן יצאו מהאולפן.
הנוכחות שלי, מרחפת מעליהם, בוודאי מעיקה עליהם.
אני רוצה לא להפריע, אבל התערבתי, ועכשיו אני חלק מהשידור.
אני שונאת את עצמי כשאני ככה.

ועכשיו הם חזרו.
הוא מספר לה משהו, מביט במחשב.
אולי הוא קורא את מה שכתבתי.
אולי הוא מתכונן לקריין טקסט.
אולי הם שכחו שאני כאן.
הלוואי שהם שכחו שאני כאן!

הם לא.
השדרן מספר לשדרנית על הטקסט שלי.
אני רק מנחשת.
הפנים שלו בצילום הלואו-טק השרוף – פני פוקר.
ואז
מגיעה התגובה.
חמה במידה.
קצרה במידה.
אני לא מרפה ועונה לשדרן.
אני איומה.

לא יכולה ללכת לישון עכשיו,
לא יכולה.

השדרנית מביטה ארוכות במסך משמאלה.
השדרן שלוב זרועות למול קריין החדשות הזר.
קדרות ושקט כפוי.
השדרן נע מצד לצד בכסאו המסתובב, ומחפה באגרוף על פיו.
קריין החדשות עוזב את האולפן במהירות, מיד עם תום המבזק.
שלוש דקות אחרי ארבע.
לילה-בוקר. בוקר-לילה.

בילי הולידיי ברקע.
השדרנית חובקת את השדרן.
הוא רכון על השולחן שלה.
הם (כנראה) קוראים משהו יחד.
מסך מחשב כבוי מסתיר אותם.
המיקרופון של השדרנית מסתיר את הבעת פניה.
הסתודדות?

דפדוף בספר!
השדרן חוזר למקומו.

הוא קורא את ההקדמה מאחד הספרים הכי מסקרנים ומעניינים בעולם.
אני מתרגשת, אבל לא כמו שהייתי מתרגשת לו היה זה שדרן זר.
אולי יותר.
לשדרן זר, אין לי אפשרות לספר שהוא ריגש אותי.

אני אוהבת רדיו.
אני אוהבת שהנסתר רב על הגלוי.
אבל אולי, קצת כמו ז'ורז' פרק בספר שממנו קרא השדרן, גם אני רוצה חזית של בניין
חשופה לחלוטין, כשכל החדרים פרושים למולי, בלי קירות.
אולי גם אני רוצה להציץ לתוך אולפן שידור, שהוא מבצר, שהוא מחבוא.
רוצה לדעת הכל.
ומה שלא לדעת – לנחש.
ומה שלא הצלחתי לנחש – עוד יבוא אליי, כמו התשובה המושלמת, זו שהיתה גורמת לי לנצח בויכוח.
עוד יבוא אליי.

ועוד דבר

אני קצת מאוהבת בשניהם.
הם מחייכים, והוא נושק לה על הראש.
מתחיל עוד אחד מהשירים האלה, שחשבתי שרק אני מכירה.
פתאום כל המודעות הזאת כבדה עליי.
הכל גלוי, מנותח, הפנים כבר בחוץ.
הפקעת הזאת כבר סבוכה בעצמה.
פתאום בא לי סתם לחבק את שניהם.
אני מבטיחה שאלך לישון מיד בתום השידור, ממש לפני החצוצרה האיומה הזאת, שמבשרת על יום חדש.
כל עוד אני כותבת, מותר לי.
להציץ.
אז אני כותבת.
הצדקה אמנותית.
או סטיה.
ו/או סטיה.
(אחרי הכל, אין סתירה)

לפני סיום

אני רוצה עוד.

חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי תשע"א 2011

clip_image001 יום העצמאות תשע"א – 2011, עוד מעט השעה אחת עשרה, אני ממתין לתחילת חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי ובינתיים מרפרף על פני החידון דאשתקד. כבכל שנה גם הפעם המנחה הוא ד"ר אבשלום קור, מחבר החידות הוא נריה פנחס ויושב ראש חבר השופטים הוא הנשיא החמישי של ישראל – יצחק נבון. הדיבורים קודמים לחידון שלשמו התכנסנו, תשלום שאנו חייבים לאלה שאישרו תקציבים לאירוע וחשוב שתרומתם תהיה ברורה גם אם אין לחלק מהם ולו זיקה שולית אל התנ"ך. דיבורים… דיבורים… חנופה הדדית … הצהרות פוליטיות… ועוד דיבורים… כבר עברה כמחצית השעה מתחילת האירוע ועדיין לא הוצגו המתחרים על התואר חתן או כלת התנ"ך. בשנה שעברה, להזכירכם, הייתה לנו כלת תנ"ך – אור אְַשׁוּאָל, בת 17, מאולפנת אמנה בכפר סבא.

הנאומים מתישים אותי. אני נודד לאתר משרד החינוך וקורא שהחידון השנה בסימן "אהבת הארץ". אינני יודע עדיין מה תהיינה השאלות. הנושא טעון. המונח "אהבת הארץ" יכול להתפרש במספר צורות ואני מקווה שעורכי החידון השכילו לפסוע בין המוקשים ולשמור על קו שמדבר אל כל עם הספר. אני אוהב מאוד את הארץ – הכוכב בו אני חי, אני אוהב גם את ארץ ישראל – המדינה שלי. יש לי בעייה עם הכללת מקומות נוספים בכדור הארץ בהגדרת ארצנו, אבל זה אני וזה ממש לא קשור לחידון.

המנחה מציג את המועמדים: צדוק יצחק קליין מקנדה, נעם חדד מישראל, ישי חמודות מארה"ב, יהושע קייפ מקנדה, שרון מוחפרה מפנמה, אורי טייכמן מישראל, אלכסנדר כהנא מארה"ב, שירה לורנס מאוסטרליה, אריה צ'פקין מדרום אפריקה, שלומי אדלמן מישראל, אליהו קלטמן מאוסטרליה, ג'סיקה חלבה ממקסיקו, אורלי לוקיר ממקסיקו, אופיר אבו מישראל, אביגיל מיכאלי מבלגיה, יעקב ראיק ממקסיקו.

יושב ראש חבר השופטים יצחק נבון מברך על קיום חידון התנ"ך למבוגרים בחג החנוכה שעבר וקורא לחידוש חידון התנ"ך במתכונתו המקורית שאיננה מוגבלת ליהודים. הוא חותם את דבריו בציטוט מדברי מיכה שמכילים לדבריו מסר חשוב לכל אומות העולם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו, עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט, בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים, עַד-רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.

עברו ארבעים דקות מפתיחת הטקס ומגיעים אל השאלה הראשונה. השאלה מתחילה בסרטון על השחקן חיים טופול ובהשתתפותו. התחלה טובה מבחינתי, החיבור בין התנ"ך לבין התיאטרון חביב עלי מאוד, ממה שעשו בקולנע מהתנ"ך אני מתלהב קצת פחות. השאלה מתייחסת לדוד שהובא לנגן בפני שאול כדי להסיר ממנו את הרוח הרעה, היום אני מניח שאת דוד הייתה מחליפה תרופה נוגדת דכאון.

השנה הוכרזה כשנת הלשון העברית ולפני השאלה הבאה מספרת היועצת הלשונית של רשות השידור, רות אלמגור-רמון, על תפקידה ועל השפה העברית החייה והמשתנה. שנת 2011 הוכרזה ע"י האו"ם כשנת הכימיה הבינלאומית וככימאי לשעבר ואוהב הלשון העברית קצת חורה לי שלא הניחו לכל אחד מהתחומים שנה משלו. הייתי שמח יותר אילו הכריזו על שנה אחרת כעל שנת הלשון העברית ושנת הכימיה הבינלאומית הייתה שנת הכימיה גם בארצנו, אבל זה אני וזה ממש לא קשור לחידון.

לכל שאלה סיפור רקע משלה, את אחת השאלות הבאות מקדים סיפור מרגש של ילד חולה לוקמיה שחייו ניצלו בזכות תרומת דם מנער שדמו התאים. הסיפור מסופר על ידי הילד והנער שקשורים לעד בקשר דם. בשלב זה החידות הן עדיין "שאלות חימום" שאפילו אני יודע לענות על חלקן. אנו מגיעים לסיפורו של יינן בשם דוד ונטורה שעלה מצרפת לפני שבע שנים, הקים יקב בעפרה ואף זכה בפרסים בתחרויות בינלאומיות – בין השאר זכה במדליה בתחרות ב Finger-Lakes בארה"ב. ביקרתי בתחרות יינות זו לפני מספר שנים, חוויה מעניינת מאוד.

ממשיכים מסיפור לסיפור ומחידה לחידה, אבשלום קור מציין ש"אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" בתרגומו לאנגלית הוא שש עשרה מילים … Let not him that girdeth on his armour boast himself as he that putteth it off. מגיעים לסיפורה של הכדורסלנית שי דורון שהובילה את אליצור רמלה לזכיה ביורוקאפ – אליפות אירופה בכדורסל נשים. שי דורון מספרת על החברוּת בתוך הקבוצה ומובילה אל השאלה שתשובתה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו". בהמשך אבשלום קור מצטט בְּכָל-לִבִּי, וּבְכָל-נַפְשִׁי והדגש בשם לִבִּי מאוד כבד בצורת ההגיה שלו.

תם השלב הראשון ועוברים לשני, במעבר לשלב זה מתאפס הניקוד שנרכש עד כה. כל מתמודד נדרש לזהות עיר מקראית על פי רמזים הניתנים למתמודדים על גבי מסכי מחשבים. זהוי על פי הרמז הראשון מעניק את מלא שמונה הנקודות, הרמז השני והשלישי מפחיתים ממספר הנקודות. בהמשך השלב נשאלות חמש שאלות בשישים שניות ללא אפשרות לתקן את התשובה – אין מקום לניחושים, חייבים לדעת את התשובה.

כל מקבץ שאלות מבוסס על אחד מתיקי השרים בממשלה. המנחה, אבשלום קור, מעיר בעוקצנות שמדובר רק על תיקי השרים בממשלה ולא על תיקים אחרים. נעם חדד מאולפנת אמונה בכפר סבא עונה בצניעות ובשלווה על כל השאלות וזוכה בכל שלושים הנקודות. כאן המקום להודות שאני מרגיש כמו באירוע ספורט שיש לי בו העדפה – נעם חדד נעימת ההליכות שמפגינה בצניעות בקיאות מדהימה היא כלת התנ"ך שלי כבר בשלב זה ואני מקווה שהיא תזכה.

המתמודד הבא עונה והשופטים דנים ביניהם אם ענה לאחר שביקש וקיבל את הרמז, בינתיים נושא המנחה נאום לשוני על חילופי אותיות בתנ"ך – דוגמת לִשְׁכָּה שהופכת לנִשְׁכָּה – "וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה … לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה" בנחמיה. לבסוף מכריעה המזכירות שהרמז התבקש והוצג על המסך בטרם נענתה השאלה. כמו בתחרות ספורט – הפוטו פיניש של המזכירות מעורב בשיפוט.

אופיר אבו מאשקלון עולה לענות, ניכר בו שהוא מאוד מתוח, המנחה מתלוצץ על כך שהשאלה על גת חוברה עבורו במיוחד משום שהוא בא מאשקלון הסמוכה. ההלצה אכן מרפה מעט את המתח ואופיר עונה במהירות וברהיטות על כל השאלות וגורף את כל שלושים הנקודות.

imageהגענו אל שלב שאלת ראש הממשלה. לשלב זה עולים נעם חדד מישראל, יהושע קייפ מקנדה, שלומי אדלמן מישראל, אורלי לוקיר ממקסיקו ואופיר אבו מישראל. חמש השאלות הראשונות מוקראות על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו שעל חלקן הוא מתלוצץ שאפילו הוא יודע את התשובה:

  • מי אמר – וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.
  • מי אמר – יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים.
  • מי אמר – בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם.
  • למי נאמר – מְבֹרֶכֶת יְהוָה אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד, תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ; וּמִמֶּגֶד, גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ, הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד, גִּבְעוֹת עוֹלָם.
  • מי אמר – וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם.

כל התשובות נמצאות בתנ"ך ואת כל התנ"ך ועוד ניתן למצוא באתר מכון ממרא.

לפני שלב הגמר מתקיים טקס הענקת התעודות לחתן ולכלת התנ”ך של התפוצות ובסופו אומר המנחה שבשנה הבאה לא יתקיים חידון תנ"ך עולמי לנוער יהודי כי כל הנוער היהודי יעלה ארצה – זוהי, מן הסתם, הלצתו הקבועה מזה שנים. מוענקים הפרסים:
סגן שני – אופיר אבו מבית הספר מקיף א' באשקלון
סגן שלישי – יהושע קייפ מקנדה
סגנית רביעית – אורלי לוקיר ממקיסקו.

נעם חדד ושלומי אדלמן צברו את כל חמישים הנקודות והיושב ראש מציע לא להעמיד אותם לתחרות ראש בראש אלא להכריז עליהם כעל חתן וכלת התנ"ך. אבשלום קור עונה שהנשיא נבון יוכל להכריז עליהם כעל חתן וכלה כאשר יהיה רב.

imageהשלב המכריע מורכב משתים עשרה שאלות, חמש שניות קצובות לכל תשובה והמתמודדים נשאלים לסירוגין. שלומי אדלמן נשאל ראשון ועונה מייד, נעם חדד מתמהמהת בשאלה הראשונה, את כל שאר התשובות יורים שני המתמודדים בשטף אך הנקודה הבודדה שחמקה מזכרונה של נעם חדד מעבירה את כתר חתן התנך לשלומי אדלמן ונעם חדד היא סגנית חתן התנ"ך.

אני מאמץ את המלצת יו"ר חבר השופטים – יצחק נבון מבחינתי נעם חדד היא כלת התנ"ך לצד חתן התנ"ך שלומי אדלמן אבל זה אני וזה ממש לא קשור לחידון.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא את מילות הסיום. מסתבר שגם הוא מאמץ את ההמלצה ומכתיר את נעם חדד, אבל זה הוא וגם לו אין נגיעה להחלטות. ניכר שראש הממשלה מכיר ואוהב את ספר הספרים. הוא מברך על כך שמערכת החינוך השיבה את סיפורי המקרא אל תכנית הלימודים. אני נדהם, לא העליתי בדעתי שקיימים בוגרי מערכת החינוך של ישראל שלא למדו מעולם את סיפורי המקרא.

imageסגנית חתן התנ"ך תשמ"א – נעם חדד

image
חתן התנ"ך תשמ"א – שלומי אדלמן

זהו. תם ונשלם חידון התנ"ך – חידון הידע והבקיאות ביצירה הספרותית הגדולה בכל הזמנים – להתראות ביום העצמאות הבא.

ניתן לראות את החידון בשלמותו באתר רשות השידור.

רק שלא נהפוך לשיר – יום הזיכרון 2011

עוד מעט נהפוך לשיר באתר גל"צבימים האחרונים מפמפם לנו הרדיו ללא הרף שעוד מעט נהפוך לשיר. זה לא חדש, זה התחיל לפני תשע שנים ומאז כל שנה לפני יום הזכרון לחללי מערכות ישראל נשמע ברדיו השכם והערב הביטוי עוד מעט נהפוך לשיר. אותי זה עדיין מצמרר כל שנה מחדש.

כששמעתי לראשונה את השם עוד מעט נהפוך לשיר חשבתי שמדובר בהלצה חסרת טעם, כאילו מישהו החליט לעשות פארודיה על משהו. מאוחר יותר קלטתי שזה אכן שם המיזם וכולם מקבלים את השם באדישות שגובלת בקהות חושים. האם אף אחד לא שומע את משמעות השם הנורא? השם אומר שעוד מעט נחדל להתקיים אך ישאר מאיתנו שיר. אלמלא ידעתי במה מדובר הייתי מניח שהמשפט מצוטט ממחזה סטירי מקאברי של חנוך לוין או עידו סתר. נכון, אני ממחזר את עצמי.

לפני עשור, בשנתו הראשונה נקרא המיזם בשם לחיות את עצמם. שנה לאחר מכן החליט מישהו לאמץ ביטוי מתוך השיר הו לעזאזל של שלמה ארצי ולהפכו לשם המיזם. הנה הקטע בשיר ממנו נלקח השם:

  צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך העצים, דרך האבנים,
"עוד מעט נחטוף" אומר שניר "מהאוייב הלא נראה,
עוד מעט נהפוך לשיר, עוד מעט אולי כבר לא נהיה".

אלה הם דבריו של לוחם שרואה את מותו קרב. הוא איננו רוצה למות בקרב כדי להפוך לשיר. האם באמת מישהו רוצה להפוך לשיר? אינני רוצה שאנשים יהפכו לשירים, אני רוצה את כולם חיים. אני רוצה שהמוכשרים לכך יכתבו שירים אבל אף אחד לא אמור "להפוך לשיר".

הרעיון להלחין ולפרסם שירי נופלים יפה מאוד כאשר ברור שהיוצרים אכן רצו לפרסם את יצירותיהם אך לא זכו לעשות זאת בחייהם. אינני משוכנע שהייתי רוצה שמישהו יחטט במגרותי הפרטיות, ילחין את מכתבי האישיים ויפרסמם לאזניים זרות גם לאחר שאני עוזב את העולם. את אלה שנפלו במערכות ישראל בטרם זכו לפרסם שירים שרצו לפרסם אפשר "להפוך לשיר" כמחווה שנועדה להנציח אותם ואת יצירתם, אך אנא – הניחו לחיים לחיות. אשמח מאוד לגלות שבתום עשור למיזם יחליפו את שמו לשם פחות מעורר חלחלה, אולי לשם הראשון – לחיות את עצמם.

מה עוד נבקש? … רק שלא נהפוך לשיר… יותר מזה אנחנו לא צריכים.

חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי תש"ע 2010

titel1[1]לפני מספר דקות הסתיים חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי לשנת תש"ע 2010 ואני עדיין מתרגש. לא, אינני מתמודד ואינני מכיר את המתמודדים, אבל קראתי את הספר. איני יודע מה יש בו במעמד הסיום של החידון שגורם לי להחנק מהתרגשות.

חידון התנ"ך הוא מבחינתי אחד מעמודי התווך של יום העצמאות ואני מקפיד לראות או לפחות לשמוע אותו באדיקות. אינני דתי או מסורתי, אני יהודי תרבותי שנהנה להכיר את התרבות העולמית ורואה בתנ"ך את היצירה הספרותית האולטימטיבית בנוסף להיותו הבסיס ההיסטורי שמגדיר אותי ואת כולנו כיהודים. השנה עומד החידון בסימן תחיית השפה העברית, מבחינתי זו חגיגה כפולה ומכופלת.

בשנה שעברה חילקתי את הקשב שלי בין חידון התנ"ך לבין מספר אירועים נוספים שהתחרו על אותה משבצת זמן. על כך סיפרתי ברשימתי מח מפוצל ביום העצמאות ה 61 של מדינת ישראל. השנה כל הקשב שלי נתון לחידון התנ"ך. ערוץ 24 מציג במקביל את המצעד שבסופו יוכרז השיר הכי ישראלי, אני מצטרף למצעד זה רק לאחר סיום חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי.

המנחה הוא כמובן ד"ר אבשלום קור שכרגיל נוטל לעצמו את החרות לעשות בטקס כרצונו. הוא מזמין את המועמדים תוך שירת שירים שמקושרים לשמותיהם ולנושאי החידון. ניכר שהוא לא למד את פרטי המועמדים מן הכתב אלא דאג להכירם אישית אחד לאחת ולכן הוא מרשה לעצמו לעקוץ אותם בעדינות תוך ידיעה שאיננו פוגע בנקודה רגישה.

בתחילת החידון מושמעת ההכרזה שיש כוונה לחדש את חידון התנ"ך הכללי למבוגרים. אני סקפטי. את ההכרזה הזו שמעתי כבר לפני שנתיים מפי ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ובינתיים לא קרה דבר. הפעם פונה אבשלום קור אל ראש הממשלה בנימין נתניהו ואל שר החינוך גדעון סער והם מהנהנים אליו ממקום מושבם בקהל. אני עדיין סקפטי.

השאלות בחלק הפומבי הראשון מתבססות בעיקר על בקיאות והכרת התנ"ך בעל-פה. אינני יודע את מרבית התשובות, המתמודדים דווקא יודעים. השיפוט מסתפק ברמז שהמתמודד מכיר את הפסוק, לי זה לא מספיק, אני רוצה שירחיבו מעט עבורי אבל כללי התחרות אינם דורשים זאת. לפעמים יש לי הרגשה שהמתמודדים יודעים את התנ"ך בעל-פה אך לא ממש חשוב להם להבין את משמעות המילים. כבר בשלב זה יש כאלה שמתבלטים בחוסר התלבטותם ובשליפת תשובותיהם ללא היסוס. נערה קטנת מימדים בשם אור אְַשׁוּאָל שמפגינה ידע כמו כל האחרים מדהימה אותי בשלוותה, השאלות נשאלות והיא עונה עליהן בקור רוח ובביטחון כאילו הייתה זו שיחת חולין ולא תחרות.

בינתיים עולה צעיר המתמודדים, אבנר נתניהו בן החמש עשרה, ועונה על השאלה שנשאל. השיפוט כבר קבע שתשובתו נכונה והוא ממשיך לדבר ומסביר את ההקשר הענייני של הפסוק, אבשלום קור קוטע אותו בהכרזה עוקצנית "זו הייתה כתבתו של אבנר נתניהו…" והמתמודד אומר "רגע, עוד לא גמרתי". דבריו אינם מוסיפים כל ערך לתשובה מבחינת כללי המשחק אך אני יצאתי כאן זוכה, זוהי התשובה היחידה שמוסברת בשלמותה. להסיר ספק, אינני מאוהדי אבי המועמד, לא הצבעתי עבורו ומרבית דעותיו אינן מקובלות עלי אך אני מלא הערכה לחינוך לאהבת התנ"ך שקיבל אבנר ממשפחתו החילונית למהדרין.

הגענו לשאלת ראש הממשלה. המנחה מזכיר לנו את מה שמפמפמים לנו כבר מספר ימים – שאלת ראש הממשלה לא נכתבה על-ידי ראש הממשלה, הוא קיבל אותה רק לאחר שבנו היה כבר ממוקם היטב על הבמה. ראש הממשלה מקדים והאומר שהוא נמצא כאן בשני תפקידים, ראש הממשלה ואב של אחד המתמודדים. הוא פֶּרפוֹרמֵר מעוּלה, כמעט שאיננו מציץ אל הדף, נראה כאילו הוא מדבר מהרהורי ליבו למרות שברור שהמילים מוכתבות על-ידי כותב השאלה פנחס נריה.

החידון עומד בסימן תחיית השפה העברית ושאלת ראש הממשלה מתייחסת למקור התנכי לביטויים שנמצאים בשימוש גם היום – הנה הביטויים:

  • אוֹר לַגּוֹיִם.
  • כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת-הַקּוֹל.
  • הֲמִן-הַגֹּרֶן, אוֹ מִן-הַיָּקֶב.
  • כִּי-לֹא בְכֹחַ, יִגְבַּר-אִישׁ.
  • לֵב אֶחָד, וְדֶרֶךְ אֶחָד.

רמז: כל התשובות נמצאות בתנ"ך. את כל התנ"ך ועוד ניתן למצוא נאתר מכון ממרא.
הערה: הביטוי הראשון איננו נמצא בתנ"ך ככתבו, כאן יש צורך במעט יותר מאשר בקיאות.

מכריזים את שמות הסגנים:

  • סגן רביעי: מנחם שינדלר מתיכון הרמב"ם בבוסטון – ארה"ב.
  • סגן שלישי: רבקה פרידמן מתיכון קהילתי בטורונטו – קנדה.
  • סגן שני: אבנר נתניהו מהתיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים.

המתמודדים שצברו את מירב הנקודות, אלעד נחשון ואוֹר אְַשׁוּאָל עולים להתמודדות סופית על הכתר. השאלות קשות יותר ובכל זאת אלעד ואור שולפים את מרבית התשובות בקלות מדהימה. הגיע זמן ההכרעה. כבר ברור לכל שאור אשואל היא כלת התנ"ך העולמית לנוער יהודי לשנת תש"ע ומנחה האירוע, אבשלום קור, מכריז שחתן התנ"ך יקבל מלגת לימודים לאוניברסיטת בר אילן. חתן התנ"ך ?!?!? – הרי ברור לנו שזו תהיה כלה ולא חתן. הייתי מצפה מהמנחה שלפחות יאמר שהחתן או הכלה יקבלו… אך הוא בשלו ממשיך לדבר בלשון זכר. יש לו לאבשלום קור מזל שליבי איננה בסביבתו, היא כבר הייתה מחנכת אותו.

אור אְַשׁוּאָל, בת 17, מאולפנת אמנה בכפר סבא היא כלת התנ"ך העולמית לנוער יהודי תש"ע.

נשיא החידון, נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון, נושא דברי סיכום. לדבריו קיימת פעילות לכתיבת ספר כמו התנ"ך אך קל ונח לקריאה. הוא מתנגד ליוזמה זו, את התנ"ך יש לקרוא ככתבו ולהתמודד עם החידתיות שבו שהרי 'אין שמחה כשמחת התרת הספק'. יצחק נבון מזכיר שכשר החינוך הוא תבע לימוד בעל-פה, 'כך הידע הופך לחלק ממך ויוצא כשיש בו צורך'. אני שייך לדור שלמד בעל-פה. באותם ימים לא תמיד נהניתי מהכרח ללמוד בעל-פה אך כיום אני מברך כמעט כל יום על כך שלכל נושא יש במוחי ציטוט מהמקורות ועוד יותר כאשר אני מזהה משחק לשון שנסמך על המקורות. גם לטעמי יש מן ההגזמה בכך שהיום לא נדרשים תלמידי בית הספר לדעת שום דבר בעל-פה. סביר להניח שקוראי הגיגי יודעים לצטט לא מעט ממקורות התרבות הכללית ובתוכה גם התרבות היהודית, אך פְּנוּ אל מרבית בוגרי בתי הספר של היום ותגלו שגם את המוּכָּרִים בשירי רחל אינם יודעים לצטט ואפילו יתקשו לשייך ציטוט שתשמיעו להם למקורו.

ראש הממשלה עולה להגיד את דבריו. התרגשותו ניכרת היטב והוא יודע כנראה שאני סקפטי בעניין ההכרזה על חידוש חידון התנ"ך הכללי למבוגרים. בנימין נתניהו מדגיש שהפעם הכוונה רצינית ואומר שבחג החנוכה הקרוב יתקיים חידון התנ"ך המחודש למבוגרים מכל העולם 'כי התנ"ך זה היסוד של הקיום של עם ישראל ושל מדינת ישראל – הביאו אור לגויים!'. אני כבר מחכה לחידון ולחיקויים שיבואו בעקבותיו.

אבשלום קור חותם את הארוע בהכרזה שבשנה הבאה לא יתקיים חידון תנ"ך עולמי לנוער יהודי כי כל הנוער היהודי יעלה ארצה. זוהי, מן הסתם, הכרזת הסיכום שהוא נושא מזה שנים רבות.

בינתיים הסתיים פרוייקט השיר הכי ישראלי ובמקום הראשון 'ירושלים של זהב'. לי אישית יש נוגדנים לשיר זה מאותם ימים שהייתי אחראי על השמעת השיר בלוּפּ ברקע טקסי סיום קורס קצינים.

יום עצמאות שמח לכולם!

הצבוֹע, העיט וזכר הנופלים

"אַת צבוֹע העט על הפגרים!" מטיח הכומר באמא קוראז' במחזה של ברטולד ברכט "אמא קוראז' וילדיה".

mothercourage_198b[1]אמא קוראז' גוררת את עגלת הקנטינה שלה בעקבות הכוחות הלוחמים במלחמת שלושים השנים. היא עושה את פרנסתה מהמלחמה, אם יפרוץ שלום יִגָּדַע מטה לחמה. כשמגיע שלום היא נחפזת לשוּק לנסות לחסל את עסקיה ואז המלחמה מתחדשת והכל בא על מקומו בשלום. הכומר אומר לטבח "ליפול בקרב זה חסד, לא אסון." אמא קוראז' מאבדת את שני בניה אך אף אחד מהם לא נפל בקרב, שניהם מתו בעקבות בצע כסף וחמדנות, האחד בגלל המלחמה והאחר בגלל השלום שהבליח לרגע.

מלחמת שלושים השנים הייתה מלחמת דת בין הנוצרים הקתולים והלותרנים לבין הפרוטסטנטים. לעומתה מחוירים עימותי הפלגים והעדות במדינתנו ואפילו המאבקים בין הפלגים הנוצרים, הדרוזים, הסוּנים והשיעים בלבנון. אנחנו נלחמים על חלקת אלהים הקטנה של כולנו, חותמים הסכמי שלום, שבים להלחם וכל הזמן מנסים להאמין שזו המלחמה האחרונה ומכשירים חיילים למלחמה הבאה.

%D7%A2%D7%99%D7%98_%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A8[1]

בימים שבין 'מלחמת יום הכפורים' לבין 'מבצע שלום הגליל' שנקרא בפי כל 'מלחמת לבנון' העלה על מסכינו הבמאי יקי יושע סרט בשם העיט. הסרט מציג את מפעלי הנצחת חללי צהל במערומיהם. אני הכרתי את מפעלי ההנצחה הללו ממש מקרוב והרגשתי מבוכה רבה כאשר הוזמנתי לפתיחות חדרי הנצחה של חברים שהכרתי היטב וידעתי עד כמה ההנצחה מעוותת את זכרו של אותו חבר כדי להתאימו למתכונת שעיצב קבלן ההנצחה.

העיט צונזר בארץ ונגנז כך שסביר להניח שרק בני דורי זכו לראותו. הסרט מספר על קצין צעיר שעוזר להנציח את זכר חברו שנהרג במלחמת יום הכיפורים ומפה לשם מתגלגל להיות קבלן הנצחות. בסיום הסרט הקצין מגוייס למילואים ומתדרך את חייליו לקראת היציאה לקרב. בסיום הפקודה מורה  הקצין לפיקודיו לכתוב שיר ולהפקידו בידי הפקידה.

אילו שאלו אותי מאין לקוחות המילים "עוד מעט נהפוך לשיר" הייתי מחפש אותן במחזות סאטיריים דוגמת 'את ואני והמלחמה הבאה' של חנוך לוין או ב'בימים האלה בזמן הזה' של עדו סתר. אינני מבין מה עבר במוחם של פרנסי תחנת השידור הצבאית כשהגו את הצירוף 'עוד מעט נהפוך לשיר', אותי זה מצמרר כל פעם מחדש כבר שמונה שנים.

banner_bigs_[1]בדף האירוע באתר גלי צהל כתוב 'מידי שנה אוספת התחנה הצבאית מהארכיונים, מקצינות הנפגעים, מבני משפחות שכולות ומחברים, קטעים שהשאירו אחריהם נופלים. אלה מועברים למיטב אמני ישראל, שמלחינים ומבצעים אותם בהתנדבות מלאה'.

הרעיון בהחלט יפה ומחמם את הלב ואפילו יוצאים ממנו שירים ממש ראויים. הבעייה שלי היא עם השם. השם איננו מדבר על אלה שנפלו אלא על אלה שעוד יפלו בעתיד. הביטוי 'עוד מעט נהפוך לשיר' אומר בגוף ראשון רבים שבקרוב נמות ומה שישאר מאיתנו הוא שיר. האם על זה מחנכת תחנת הרדיו הצבאית את חיילי צהל? האם מטרת החיילים היא להפוך לשיר? ואני חשבתי שקודם כל חשוב לחיות ולהמשיך ליצור. בילדותי הרבו לצטט את ה'טוב למות בעד ארצנו' שמיוחס ליוסף טרומפלדור. באותם ימים חינכו אותנו להתייחס למילים אלה ממש ברצינות, הציניות שעוטפת את הביטוי נולדה הרבה יותר מאוחר. שם פרוייקט ההנצחה של גלי צהל 'עוד מעט נהפוך לשיר' מחזיר אותנו אל הסיסמאות הנבובות שאנשים קידשו פעם מבלי לרדת לעומק המילים.

אנא העמידו אותי על טעותי והראו לי שאני הוא הלוקה בהבנת הנקרא.

לאפ…לאפ… – ציור מאחורי הצלילים בגן החיות

בימים אלה עולה במוזיאון ארץ ישראל תל-אביב תערוכת נוסטלגיה על גן החיות של ילדותי, זה שנסגר לפני שלושים שנה, מייד לאחר שהעתקתי את מגורי לחיפה.

בילדותי הייתי תל-אביבי, צפוני של אז, שגר בדיזנגוף מרחק דקות ספורות הליכה מגן החיות. בשבתות ביליתי בגן החיות בחינם, ובאמצע השבוע כמציל חיות פצועות, בעיקר זרזירים. בפעם הראשונה שהבאתי ציפור פצועה לגן החיות הזמינו אותי אנשי הגן לטייל בו חינם בעוד הם מטפלים בציפור עד שתשוב לאיתנה ותוחזר אל הטבע. לימים "למדנו את השיטה", כל פעם שנמצאה חיה פצועה הבאנו אותה לגן החיות – כל ילדי השכונה ביחד – וכך זכינו כולנו בטיול חינם בגן החיות. חוויות מהגן יש לי בשפע ואני מצפה בכליון עיניים לבקר בתערוכה שמתעדת אותו.

את סיפורה של התערוכה שמעתי בכתבתו של כתב גל"צ לירון זייד בבילוי נעים. הכתב ליקט מספר סיפורים מהווי גן החיות. קסם לי במיוחד סיפורו של שלמה גרוניך על כתיבת המוזיקה ל'מאחורי הצלילים' בדירה של מתי כספי ברחוב שלמה המלך ממש מעל גן החיות. חזרתי אל ההקלטה באתר גל"צ כדי שאוכל לצטט את הסיפור עבורכם מילה במילה:

"בשבעים ואחת פתאום אני הפכתי להיות חסר בית ואז מתי – חברי הטוב – קיבל אותי בזרועות פתוחות כתושב ארעי ואני גרתי אצלו בקומה הרביעית, ואני זוכר שאנחנו שמענו את הסאונד של גן החיות ופתאום תוך כדי הלחנה ב'עינים קטנות מסתכלות וחוקרות מציירות לי את כל העולם, לאפ… לאפ…' זה כנראה אשכרה תגובה לאיזה קריאת חיה ארבע קומות מתחת".

אהבתי את הסיפור ונזכרתי שגם אז, בנעורי שלמה גרוניך ומתי כספי, הייתה בתל-אביב מצוקת דיור להשכרה וחסרי בית ארעיים מצאו את מקלטם בבתי חבריהם. אם אז זה הוליד את 'מאחורי הצלילים' אז יש לכולם תקווה [ואמרו אמן].

כל הכבוד לכתב גל"צ לירון זייד שידע להביא לנו סיפור זה.

ציור
מתי כספי ושלמה גרוניך
מילים: שלמה גרוניך
לחן: מתי כספי ושלמה גרוניך

ים כחול, סירה ונשר
שמש זהב אדום.
עינים קטנות מסתכלות וחוקרות
מציירות לי את כל העולם,
לאפ… לאפ…
פי רי פי פי…
בית עם גן ושובך יונים
וילדה בשמלה של פרחים.
אבא ואמא, אני שם באמצע,
מטיילים לנו עם כוכבים,
ציפ… ציפ…
פי רי פי פי…
עפיפון וציפור,
אוירון בשמים
ולוין,
אלוהים זה רחוק,
זה רחוק.
ופתאום אני הילד,
שחי מחדש בעולם של צבעים,
מצייר לי את כל העולם.
חי מחדש בעולם של צבעים,
מצייר לי את כל העולם,
לאפ… לאפ…
פי רי פי פי…

[לפני שתחפזו לתקן אותי – אני יודע שבשירונט כתוב רק 'פי רי פי פי…' , גרוניך הוא שאמר בשידור 'לאפ… לאפ…' ואני מעדיף לצטט מפי הגבורה]

על התערוכה…
מוזיאון ארץ ישראל תל אביב – חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
1 באוקטובר 2009 עד 1 בפברואר 2010
ראשון עד רביעי 16:00-10:00 חמישי 20:00-10:00 שישי ושבת 14:00-10:00

%d בלוגרים אהבו את זה: