שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

בועז שעשוע, בחור ממוצא כורדי בן 33, תלמיד תואר שני בהיסטוריה, גר בדירת שותפים בתל-אביב ומטפח אובססיה תמוהה לחקר שואת יהודי פולין. גם לו עצמו לא כל כך ברור כיצד התגלגלה סקרנותו כבר בימי בחרותו לסיפורי הגטאות ומחנות המוות. הספר מוזר ומסקרן כבר מדפיו הראשונים. השפה מליצית משהו והדימויים נודדים לעומקי התכונות והחוויות של נושאי הסיפור. פריז בוגדנית, שדי הנפש מצווחים והשמש מתנפצת בין עלי הגפן לאלפי קריצות צהובות של אור. ברגע הראשון הקריאה איננה זורמת, הלשון הציורית-פיוטיות שזולגת מבין השורות מקשה על הקריאה ומשובבת את נפשי. כעבור מספר עמודים אני מסתגל אל הסגנון ולפעמים תופס את עצמי מלהג בלשון דומה. כבר התרגלתי לסגנון ובפרק הרביעי הסיפור מדלג אחורה ליום סתיו עגמומי של שנת 1739 ועימו גולשת גם השפה ללשון סיפורים ארכאיים.

אני מתוודע אל מיודענו בועז לפני מדפי הספרייה בתחנת הרכבת של חוף הכרמל בחיפה. השם יוסי אבני-לוי צד את עיני ואני נזכר בספר איש ללא צל מפרי עטו שקראתי לפני למעלה מעשור. אני קורא את מה שכתבתי על הספר כאן בתרבות הפנאי ובשורה השנייה נתקל במשפט 'עם תחילת הקריאה חשתי כאילו הזדקפה קומתי ואויר פסגות רענן נושב על פני. הסגנון, הקצב, השפה… עונג צָרוּף'. מעלעל קלות בעמודים הראשונים ומשועשע מדמותו של הבחור הכורדי שמתגעגע לפולין הכבושה. הרכבת תיכף מגיעה. אני תוחב את הספר לתרמילי ועולה לרכבת.

הספר מפליג בין עלילות מוזרות לבין חוויות מוזרות אף יותר, חלקן אמיתיות ורבות מהן דמיוניות, כאילו חדרו אל ראשיהם של האנשים ממקורות עלומים מימים אחרים. אנחנו פוגשים לאורך מסעו של בועז מגוון מעניין של דמויות וכמעט בכולן חבויה מוזרות כלשהי. ובין פרקי עלילות בועז צצים סיפורי ההוללות של משיח השקר יעקב פראנק שפרע את כל מגבלות המוסר והוביל כת של יצרים וזימה שיביאו על פי תורתו אל הגאולה.

אנחנו פוגשים את יעקב פראנק גם במחקריה של שלומית – אשתו של קפלושניק מנהל הארכיון בוורשה. השמות בספר מסבכים לי את קצב הקריאה. אני שב הרבה פעמים לאחור להיזכר מי הוא מי. מלבד בועז, שלומית ויעקב, כמעט כל השמות בעלילה פולניים לתפארת. אני מתבלבל בין קפלושניק, קובאלסקי, שימאנסקי ורומקובסקי, גרושקה ואגניישקה, פיוטרק וסטאשק. רק לקראת אמצע הספר אני מסתגל אל שמות דמויות המפתח.

הספר מרתק ומסקרן. לכולם יש סודות ולחלק לא מבוטל מדמויות המפתח יש חזיונות מוזרים וחזונות נשגבים. גם סיפורי חשקים, תאוות, בגידה וזימה לא חסרים בספר 'שירת החטאים' מאת יוסי אבני-לוי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

בשום פנים לא הייתי מוותר על קריאת ספר זה, ויכול להיות שארצה אף לשוב אליו.

מצד שני, הספר אמנם רומן, אך אין הוא קל לקריאה וזורם. התמונות מתערבבות ולפעמים צריך לקרוא מספר שורות עד שקולטים שמדובר בדמות אחרת מזו שציפינו לפגוש בהמשך לפסקה הקודמת. לדעתי – הספר שווה בהחלט את המאמץ ומספק מאוד.

עכשיו הספר יכול לחזור למדפי הספריה בתחנת הרכבת.

בית גרמני – אנט הס

שלא כמנהגי אתחיל מהסוף.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

חברתי לחיים סיימה את קריאת הספר. היא מעבירה אותו אלי עם המלצה. אני מתחיל לקרוא. אני כבר בעמוד עשרים ועדיין אין התפתחויות. אני שואל בזהירות את אשתי שתחיה מה אורך האקספוזיציה, בינתיים רק מציגים דמויות והתנהגויות. תעבור את זה, הספר מאוד מעניין – כך היא. אני ממשיך. יש התרחשויות יומיומיות, לא משהו שמרמז על התפתחויות מסקרנות. מידי פעם מבליח לתוך הסיפור משהו שנראה תלוש מסביבתו, מנסה לומר משהו סתום.

בעמוד 14-13 כמחצית העמוד מוקדשת לתאור פרטני של פירמידת חג המולד שמסתובבת על הארון. עיסוק היתר באביזר זה חריג לסביבתו, לא ברור למה עוסקים דווקא בתאורו בסעודת החג עם הארוס בפוטנציה. בעמוד 21 אותו ארוס חושב לעצמו 'בעוד רגע יתפוגג הזיכרון'. איזה זיכרון? מה עובר במחשבתו? המשפט הסתום נזרק על דפי הספר ללא הסבר. חלק ממחשבות שאר הנפשות הפועלות כאילו מגיחות מאי-שם ללא קשר למה שמתרחש כרגע וכך גם חלק מהתנהגויותיהם.

השפה איננה נוחה לי, יש לי הרגשה שהמתרגמת נצמדה בנאמנות רבה למקור, והתחביר הגרמני השפיע גם על הנוסח העברי, עם משפטים ארוכים שסיומם הופך לפעמים את משמעותם. העלילה מתחילה להתפתח. אווה – מתרגמת צעירה מפרנקפורט – היא הגורם שמקשר בין הסיפורים. הארוס שלה בא ממשפחה עשירה עם היסטוריה ענפה שחלקה איננו גלוי. לאחותה יש אירועים מוזרים ולא לחלוטין פתורים בבית החולים לילדים שבו היא עובדת. הוריה מציגים חזות של משפחה מתפקדת, אבל גם אצלם יש דברים שאסור לדבר עליהם – הם לא קיימים – לא היו ולא יהיו. אפילו האח הקטן שטפן חווה מיני חרדות לא מוסברות. הדברים נשארים סתומים לאורך זמן. מידי פעם מבליח פרט מידע ששופך אור חלקי על משהו ועדיין משאיר את מרביתו בערפל.

אווה מוזמנת לתרגם עדויות בבית המשפט מפולנית לגרמנית. עיקר עיסוקה היה בתרגום ענייני חוזים, אבל הפעם הזמינו אותה לתרגם דברים בתחום שאיננה מתמצאת בו – פשעי מלחמה בני כעשרים שנה. אחרי המפגש הראשון, לפני פתיחת משפטי אושוויץ שאותם תצטרך לתרגם, היא כבר מזועזעת – "זה דבר נורא מה שהאיש סיפר…". נראה שאיננה יודעת דבר וחצי דבר על מה שהתרחש במחנות ההשמדה. כאן מתפרץ כלפיה דויד, שעתיד לקחת חלק נכבד בעלילה, ואומר: "לדעתכם באו בשנת 1933 אנשים קטנים וחומים בספינת חלל ונחתו בגרמניה, לא? ואז בשנת 1945 הם שוב נעלמו, אחרי שהספיקו לאכוף עליכם, גרמנים מסכנים, את הפשיזם." זהו משפט מפתח בספר, ומרגע זה הוא מתנפץ שוב ושוב מול העובדות המסופרות וגם מול המציאות. כעבור עשרה עמודים מתוארת חוויה סתומה נוספת שנותרת תלויה ללא הסבר – 'אווה הבחינה בפליאה שדויד לא הותיר כל עקבות בשלג הטרי, כאילו ריחף אל הדלת. מוזר.'

מאמצע הספר ועד סופו נפרמים סיפורי העבר והסודות של כולם בזה אחר זה בטפטוף עדין שממשיך להותיר יותר נסתר מהגלוי. כל דבר נוסף שאספר עלול להיות בחזקת קלקלן [ספוילר] – אני עוצר כאן.

בעמוד 303, חמישה עשר עמודים לפני סוף הספר, מבליח רגע של צלילות בראשו הדמנטי של ולתר שוּרמן והוא אומר לבנו יורגן שהיה הארוס של אווה – "קשה להיות אדם". במילים אלה הוא מסכם מתוך מוחו המעורפל את הזוועות שאליהן נחשפנו לאורך הספר.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 318 עמודים.
מגרמנית: יוסיפיה סימון; עורכת התרגום: רנית שחר;
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי; עורך אחראי: דב אינכולד

הכֹּפר | ניר ברוך

הספר הכֹּפר מאת ניר ברוך מתעד את קורות יהודי בולגריה במהלך מלחמת העולם השניה ולפניה. זהו תיעוד שמבוסס על מחקר מעמיק של מקורות כתובים, מסמכים שנשמרו בארכיונים ברחבי העולם וכן על הרבה מאוד ראיונות אישיים שערך ניר ברוך עם אנשים שחוו את מאורעות ימי המלחמה על בשרם. הספר יצא לאור בשנת 1990, בינתיים חלפו שלושים שנה, ניר ברוך ומרבית המרואיינים כבר אינם בין החיים.

ניר ברוך היה חבר קרוב של אבא שלי. כאשר הספר יצא לאור ניר הביא לאבי עותק. עלעלתי בספר, קראתי מספר קטעים ואת פרק הסיכום, אך לא קראתי את הספר במלואו. כשביקשתי לשאול את הספר הוא כבר לא היה על מדפי אבי בדיור המוגן. מאז אני מחפש את הספר בחנויות הספרים המשומשים. משום מה לא עלה בדעתי לחפש אותו בספריה העירונית, וכך, באיחור רב שאלתי עותק מהספריה העירונית המרכזית של חיפה.

זהו ספר תעודי-מחקרי שידבר רק אל מי שמתעניין בנושא. גם טור זה מכיל הרבה פרטים שלא בהכרח יעניינו כל אחד. אם ברצונכם רק להבין מהו הכֹּפר – אפשר לעבור ישר לסיכום הספר.

דברים רבים שמוזכרים בספר היו מוכרים לי מסיפורים שסיפר לי אבי, בעיקר בערוב ימיו. ההיסטוריה של יהדות בולגריה עטופה בשכבות סכריניות שהודבקו אליה ברבות השנים. הסתירה בין הסיפורים הקשים ששמעתי בילדותי לבין הסיפורים שסופרו לי בבגרותי משכה אותי לברר מה קרה שם באמת. רק בשנות חייו האחרונות שב אבי לספר את אותם סיפורי תלאות יהדות בולגריה ששמעתי בילדותי. גם הוא העדיף בשנות הביניים את מעטפות הסכרין.

ניר ברוך מספר מה קרה באמת תוך התבססות על עובדות מוכחות. בסוף הספר, אחרי הסיכום, נמצאים 60 עמודים עם נספחים, מסמכים והסברים למסמכים שחלקם מתורגמים מגרמנית וחלקם בשפות האזור, וכן רשימה ביבליוגרפית.

'בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נפגעו הקהילות הראשונות בפעולות אנטישמיות: נופצו שמשות, נבזזו חנויות, ילדים הוכו ברחובות ובוצעו מעשי בריונות נגד היהודים'. בשנים 1932 ו-1934 התרבו אירועי האלימות האנטישמית שכללו שבירת חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית, כתיבת סיסמאות על קירות הבתים ותקיפת תלמידים יהודים. בשלב זה לא שלחו האנטישמים ידם בסחורות ובדירות פרטיות. המשטרה נמנעה מלהתערב.

'ממשלת בולגריה תמכה באנטישמיות באופן מוצהר החל בשנת 1936, מבלי להסוות עוד את הזיקה הפרו-גרמנית במדיניותה'. בחודש אוקטובר 1940 החליטה הממשלה הבולגרית להגיש הצעת חוק להגבלת זכויות האזרח של היהודים – ה"חוק להגנת האומה". החוק אושר בינואר 1941 בחתימת המלך בוריס. בנוסף לגזרות כלכליות ולהגבלת תחומי העיסוק ומקומות המגורים, חוייבו היהודים להמצא בביתם בין השעות תשע בערב ושש בבוקר, ובצאתם לשאת על דש בגדם העליון מגן דוד צהוב עשוי פלסטיק בגודל של כארבעה סנטימטר.
בזמן כתיבת משפט זה נזכרתי שבילדותי, עוד בטרם למדתי בבית הספר, מצאתי בקופסה שהייתה שייכת לסבתי מצד אבי כפתור צהוב בצורת מגן דוד. לשאלתי מה זה היא ענתה בביטול משהו בלאדינו והעלימה את הכפתור.

'אחת התקנות האנטישמיות קבעה כי יהודים חייבים לשאת רק שמות יהודיים טיפוסיים. מאות גברים הפכו בן-לילה ל"אברהם" או "משה" ונשים – ל"שרה" או "לאה". במקומות מסויימים אולצו היהודים לשנות את שמות משפחתם ע"י מחיקת הסיומת "אוף" או "אוב"…'.
זכור לי שאבי סיפר לי בילדותי שהמורים בבית הספר נהגו לקרוא את שם משפחתו "ורסנוב" במקום "ורסנו", עד שיום אחד יצאה תקנה שאסרה על יהודים להקרא כך והוא שב להקרא בשמו האמיתי.

בשנת 1942 פורסם חוק שאוסר על יהודים להחזיק ברכוש דלא-ניידי, פרט לדירת מגוריהם. 'נכסי יהודים, שלא שימשו למגורים, נתפסו על-ידי השלטונות. גודל הדירות נקבע בהתאם לגודלה של המשפחה. משפחות עם 2-3 ילדים רוכזו בדירות של 1-2 חדרים… היהודים חויבו לתלות שלט בפתח דירות מגוריהם המודיע: "דירה יהודית".'

"חוק ההסמכה" שהסמיך את הממשלה לעשות כראות עיניה ללא צורך באישור הפרלמנט אושר ב-9 ביולי 1942.

ב-29 באוגוסט אושרה תקנה 70 ובה 54 סעיפי הוראות בעניין ההגבלות המוטלות על היהודים. 'סעיף 29: היהודים המתגוררים בסופיה מיועדים להעברה לערי-השדה ומחוץ לגבולות הממלכה'. ידוע לי שמשפחתי עברה מסופיה לפלובדיב, אך לא ידוע לי כיצד הדבר התבצע ומה קרה באותה עת לדירות משפחתי בסופיה.

ב-4 בפברואר 1943 הוגש לשר הפנים של בולגריה, גברובסקי, דיווח שמסכם את הדיונים עם האס.אס. ובו החלטה: 'הרייך מוכן לסייע במציאת פתרון כולל של הבעיה היהודית. לגופו של עניין, הרייך מוכן לקבל את היהודים ממקדוניה וטראקיה וכן את האלמנטים הבלתי רצויים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, במספר שייקבע ע"י הקומיסריון'.
'במקרה שלא יוחלט לגרש יהודים מגבולותיה הישנים של בולגריה, רצוי לנצל את האפשרות להרחקת יהודים בלתי רצויים. לכן, מספר היהודים שיוסכם לגרשם צריך להיות גבוה יותר, למשל 20,000 איש'.
בדו"ח של שר הפנים הבולגרי נכתב '… נוכחתי לדעת שהצעדים שננקטו כלפי היהודים, ובמיוחד אלה הנוגעים לזכויות על רכושם, נתקבלו ע"י האוכלוסייה הבולגרית בשקט'.

ב-8 בפברואר 1943 נכתב בדו"ח של ציר גרמניה בבולגריה ששר הפנים אישר את כוונתו לגרש את כל היהודים, אך מחמת הצורך בביצוע עבודות ציבוריות בבולגריה צריך לדחות את המועד ולהסתפק קודם כל בגירוש היהודים, תושבי השטחים המשוחררים – מקדוניה וטראקיה.
ב-16 בפברואר 1943 הוחלט כי 'גברים יהודים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, יגויסו ל"עבודות למען האינטרס הבולגרי", כלומר, יגויסו ל"פלוגות העמל" שעסקו בעבודות ציבוריות'.
בהסכם הסופי שנחתם עם גרמניה ב-22 בפברואר לאחר התייעצות טלפונית עם אדולף אייכמן נמחק הסעיף שמסביר שמדובר רק ביהודי השטחים החדשים – מקדוניה וטראקיה.

ב-4 במארס 1943 החל מבצע המעצרים של היהודים בערי טראקיה. הם הועברו ברכבות לנמל לום שליד הדנובה, שם נמסרו לידי הגרמנים ונשלחו בעזרת חיילים בולגרים למחנה טרבלינקה בפולין.

'בסך-הכל הוגלו למחנות ההשמדה 11,363 יהודים – 4058 יהודי אזור טראקיה, 161 יהודי העיר פירוט ו-7144 יהודי מקדוניה. מהם נותרו בחיים רק 12 נפשות. 11,351 יהודים הושמדו.'

אבי סיפר לי בילדותי שהוא נשלח על ידי הבולגרים לעבוד במחנה כפיה עבור הנאצים. באותו זמן הסיפור היה דל בפרטים אך אבי ביטא בצורה מפורשת את כעסו על כך שבולגריה העבידה אותו בשירות הנאצים. שנים רבות מאוד לאחר מכן, בערוב ימיו, השלים אבי את הפרטים. הוא נשלח לעבוד בתחזוקת מסילות הברזל שעליהן נסעו רכבות מדרום בולגריה לצפון. הוא סיפר לי על הצווחות ששמע מהקרונות שחלפו במהירות אדירה ועל הסירחון שנדף מהרכבות החולפות. והעיקר – הוא ידע שבקרונות מובלים יהודים אל מותם ותהה מה יקרה ליהודי בולגריה אחרי שילוח כל היהודים מהדרום.

במחצית השניה של פברואר 1943 נודע ליהודים בעיר קיוסטנדיל כי הקומיסריון לענייני יהודים פרסם מכרז להקמת צריפים בקרבת תחנת הרכבת של העיר רדומיר. יעקו ברוך – עו"ד יהודי ידוע – פנה לברר את העניין בקרב גורמי שלטון בבולגריה ושמע מכמה מהם ש'קיימות תוכניות לגירוש היהודים' אך לא קיבל מידע מפורש חד-משמעי. שר-המסחר הסביר לו כי 'לא קיימת החלטת ממשלה לגרש את היהודים "הבולגריים" אל מחוץ לגבולות המדינה, אך קיימת החלטה למסור לידי הגרמנים את יהודי מקדוניה וטראקיה שאינם אזרחים בולגרים'. בשובו למשרד נודע לו שכבר מרכזים את יהודי קיוסטנדיל במחסן של מפעל לקראת גירושם אל מחוץ למדינה. הוא פנה לסגן יו"ר הפרלמנט דימיטרי פשב לברר אם קיימת החלטה לגרש את יהודי בולגריה. פשב פנה לשר הפנים גברובסקי והשר אישר שאמנם קיימת החלטת הקבינט למסור את יהודי מקדוניה וטראקיה. באשר ליהודי בולגריה – לא קיימות תוכניות לגרשם מחוץ למדינה. גברובסקי יצא להתייעצויות וכעבור כמחצית השעה שב והודיע שאכן ניתנה פקודה לעצור את יהודי קיוסטנדיל וערים נוספות בבולגריה – אי אפשר לבטל את ההוראה אך ניתן לדחות את ביצועה. גברובסקי הורה לשלוח מברקים למפקדי המשטרה בערים ולהודיע על דחייה. למחרת שוחררו כל העצורים.

דחיית ההגליה העמידה את ראשי הציבור היהודי בבולגריה לפני משימה קשה – להביא לביטול סופי של גזירת ההגליה. שר הפנים התארגן בינתיים לבצע את ההגליה בשקט שלא יתעוררו שוב בעיות.

המפלגה הקומוניסטית הבולגרית הודיעה על כוונתה לארגן הפגנה נגד כוונת הממשלה לגרש את יהודי סופיה לערי השדה. ההפגנה תוכננה ל"יום ההשכלה" שנחוג בבולגריה ב-24 במאי ובו מתקיימות תהלוכות רבות. הרב דניאל ציון החליט שההפגנה תצא מבית הכנסת הגדול בסופיה ומשם תצעד לעבר הארמון – מהלך כחמש דקות. הוא לא ידע שידה של המפלגה הקומוניסטית בארגון ההפגנה, אך השמועה נפוצה בעיר עוד בטרם הודיע עליה הרב. ראשי התנועה הציונית שמעו על היוזמה וחששו שהיא תשמש עילה בידי השלטונות כדי לזרז את הגירוש. הרבנים החליטו לנעול את בית הכנסת, וכשבאו המפגינים, הובילו אותם לבית כנסת שכונתי באזור השלישי. 'הרב דניאל ציון ניסה להרגיע את הקהל המודאג שכבר קיבל את צווי הגירוש, ובסיום דבריו הציע שכל הנוכחים, כ-1500 איש, יצאו בתהלוכה אל ארמון המלך'. בין הצועדים באותה הפגנה היה גם אבא שלי. לאחר כחמש דקות צעידה, הרחק מהארמון, התנפלו שוטרים על הצועדים ופיזרו את ההפגנה. כ-200 מפגינים נעצרו, ועוד 200 נעצרו לאחר מכן בבתיהם. בצעדה השתתפו כ-15 לא-יהודים. הישגי ההפגנה היו חלקיים. עובדת קיומה היכה גלים בבולגריה כולה ותחנות רדיו בלונדון ובארה"ב דיווחו עליה. בעקבות ההפגנה החליטו השלטונות להאט את קצב הגירוש לערי השדה. הגירוש ארך כחודש ולא שלושה ימים כמתוכנן, והיהודים הורשו לקחת את כל החפצים שיכלו לשאת איתם. 'לפי רישומי הקומיסריון לענייני יהודים, הוצאו מסופיה 25,743 נפש (כולל הגברים שהיו בשעת הגירוש במחנות עבודה) ונשלחו ל-20 ערי שדה.'

סיכום הספר:

בסוף שנות השלושים מלך בולגריה היה צריך להחליט אם הוא משתף פעולה עם הנאצים שהיו הצד ה"מנצח" או עם מתנגדיהם שהיו בשלב זה מובסים.
הנאצים עשו עסקה עם המלך שבמסגרתה הם מאפשרים לבולגריה לצרף לשטחה חלקים ממקדוניה ומטראקיה וכנגד זה בולגריה תתחייב לספק את כל דרישותיו של היטלר וביניהן:

• להגן על הגייסות הגרמניים ע"י הבטחת אגפם הדרום-מזרחי.
• לאפשר לנאצים לתקוף את יוון ואת יוגוסלביה משטחה.
• להרתיע את התורכים מלהתערב במלחמה לצד בעלות הברית.
• לשמש ככוח שיטור נגד הפרטיזנים.
• לספק מזון לצבא גרמניה ולאזרחיה.
• לתרום לביצוע השלב הראשון של "הפתרון הסופי" על ידי מסירת יהודי מקדוניה וטראקיה לידי הגרמנים.

'תושבי בולגריה ראו בעיני רוחם כיצד עומד להתגשם החלום הלאומי מבלי שבניהם יסכנו את חייהם בחזיתות. הם לא התקוממו נגד חיסול המשטר הדמוקרטי במדינה. רבים מאוד ראו את קרונות-הרכבות שהובילו את יהודי מקדוניה וטראקיה אל מחוץ לגבולות המדינה, אך הם לא מחו. אלפים ידעו על ריכוזם של יהודי בולגריה במכלאות במרכז הארץ לקראת הגלייתם, אך התרגשות רבתי, התנגדות המונית, לא הייתה. עיתונאים לא סיקרו את המתרחש. מורים לא דיברו על-כך בבתי-ספר ובאוניברסיטאות. הכמרים שתקו.'

המלך בוריס ידע על ההסכם לפיו הובטחה מסירתם של 20,000 יהודים כ"שלב ראשון" לידי הגרמנים. הוא ידע שההסכם קובע שאזרחותם הבולגרית של היהודים המגורשים תישלל מהם לפני מסירתם לגרמנים, כלומר מדובר על יהודי בולגריה – לא רק על יהודי מקדוניה וטרקיה שאינם אזרחים בולגרים. הוא ידע שסעיף 8 בהסכם קובע שהתהליך איננו הפיך – בולגריה איננה רשאית לבקש את החזרת היהודים לידיה –
'האם למלך ולממשלה לא היה ברור כי היהודים מובלים להשמדה?'

בוריס מלך בולגריה, שהצליח למנוע את מעורבותה הפעילה של בולגריה במלחמה, נהג בכל הנושאים בהססנות מופלגת ובהאטת קצב ההחלטות. קומץ אישים יהודים הקשו על קבלת ההחלטות במטרה לגרום לעיכובים נוספים, והצליחו בכך.
'רק שילובם של שני גורמים אלה שאין להפריד ביניהם, הביא להצלת חייהם של 49,000 יהודי בולגריה. אין בכך נחמה על הכחדתם של יהודי מקדוניה, טראקיה והעיר פירוט.     
למעלה מ-11 אלף יהודים היוו כופר ששילמה ממשלת בולגריה לגרמניה הנאצית כדי לשמור על מקומה במחנה "הסדר החדש", להבטיח לעצמה חלק בשלל המלחמה, מבלי להשתתף באופן פעיל בה.'

הגיג בעקבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה

כתבתי את הטור הזה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת  2010 והוא נכון גם להבוקר. וכנראה לתמיד.

כבכל שנה בבוקר יום הזיכרון לשואה ולגבורה קמתי גם הבוקר כשבראשי מתנגן שיר הפרטיזנים היהודים. כל רשתות הרדיו משדרות שירי אֵבֶל מינוריים ובראשי שיר עזוז וגבורה בקצב של מרש צבאי.

זה מכבר אני יודע שאני שרוט קמעה בכל הנוגע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כן, היום קוראים לזה פשוט יום השואה אך בילדותי במדינת ישראל הצעירה היה חשוב למערכת החינוך להדגיש את הגבורה ולהצניע את השואה. באותם ימים רבים מהאנשים סביבי היו מקועקעים במספר סידורי. כשהחנווני במכולת השכונתית הגיש לי את המצרכים בהיתי בקעקוע שעל אמת ידו בהערצה, הוא היה בשואה ולכן הוא גיבור. המונחים שואה וגבורה קושרו בראשינו הצעירים היטב, את המונח 'כצאן לטבח' שמענו בגיל מאוחר יותר. באותם ימים פִּמפְּמוּ באוזנינו הרכות בשנים שדור ההורים שלנו הוא דור השואה ואילו אנחנו דור התקומה ולכן מוטל עלינו להגשים את מה שדור ההורים החמיץ בגלל השואה. הקביעה שכל המבוגרים מהשואה היו גיבורים, בזכותם חזרנו למולדת ולכן הדור שלנו אחראי לְשַמֵר את הישגיהם ולשמור על המולדת החדשה-ישנה מטילה עול כבד למדי על כתפיו של ילד. את תמונות הזוועה ממחנות ההשמדה התחלנו לראות בגיל מבוגר יותר. שמעתי בילדותי לא מעט עדויות בגוף ראשון על אירועי הגבורה במחנות ההשמדה ובגיטאות, אז עוד היו בינינו הרבה מאוד עדים שניצלו מהתופת. סיפורי הזוועה לא הגיעו אלינו בגוף ראשון, אלה שלא התפארו בגבורתם בחרו לשתוק. יש במשפחתי אנשים שאני יודע שעברו אירועי אימה בשואה ואינני יודע מפיהם על כך דבר וחצי דבר, הם מגינים בעיקר על עצמם מפני אותם זכרונות וככל הנראה לא נדע את סודותיהם לעולם.

שיר הפרטיזנים היהודים מילים: הירש גליק תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס שנת כתיבה: יידיש: 1943 עברית: 1945 שנת הלחנה: 1937 אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה. זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא, וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה! מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת וְיִסּוּרִים וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה. עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל. עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל. אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר. בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב; הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב, כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם, יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם. עַל כֵּן אַל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה. זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא, וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

ביתי ובני נולדו לדור שבו המידע חשוף וגלוי. בנוסף לתיעוד ההיסטורי ולמוזיאונים ברחבי העולם קיימת פעילות אומנותית נרחבת ששואבת את השראתה מהשואה – סרטי קולנוע, ספרים, מחזות ויצירות מוסיקליות. העובדות ההיסטוריות מתועדות היטב ובכל זאת יש כאלה שמכחישים אותן. בקיץ האחרון נכחתי בעדויות לזוועות השואה במוזיאון היהודי בברלין , בבית ועידת ואנזה – המקום ממנו יצאה ההנחייה כיצד לבצע את 'הפיתרון הסופי' ובתחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו.

 

לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון שם למדתי פרטים נוספים על השואה וסוף סוף נחשפתי למספר הכולל של האנשים שנרצחו במערך ההשמדה המתועש שהגו הנאצים – אחד עשר מיליון אנשים, ששה מיליון מביניהם יהודים והשאר צוענים, צבעוניים הומואים ובני "גזעים נחותים" אחרים. לבושתי דווקא ליד ושם לא הגעתי עד היום.

שיר הפרטיזנים–ביצוע מרטיט של שמעון ישראלי

פתחתי בסיפור על אותו שיר לכת צבאי זקוף ראש שמתנגן בראשי בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה. בעוד שבוע נשמע את שיר הרעות, שיר עגמומי ומינורי לזכר החברים הנופלים. למחרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יגיע יום העצמאות שבו נשמע בסיום כל טקס את ההמנון הלאומי שלנו, התקוה, שגם הוא שיר עגמומי ומינורי שלא לאמר תבוסתני. כל שנה, כשמגיע מועדם של השירים שהזכרתי אני תוהה ביני לבין עצמי למה דווקא את השואה אנחנו מציינים בשיר גבורה שכולו תקווה ואילו את יום העצמאות אנו מציינים בשירים עגמומיים. והכי תמוה בעיני הוא המסר הכל-כך חסר תקוה של ההמנון הלאומי – התקוה. מתוך כבוד להמנון אחסוך מכם ניתוח מעמיק יותר של מילותיו. מחשבות אלה מנקרות במוחי כבר שנים, אז הנה אמרתי את המילים בפרהסיה.

אהבה ואוצרות אחרים [איילת ולדמן]

ארבעה יהודים מגיעים לבודפשט בעקבות תליון טווס וציור שבו הוא מצוייר. לכל אחת ואחד מהם סיבה שונה. סוחר אמנות ישראלי ממוצא סורי שחי בארה"ב מנסה לקדם עסקת מכירה, איש מחקר אקדמי מנסה להביא את רכוש יהודי הונגריה למדינת ישראל, סוחר אמנות הונגרי מנסה לשמור על אוצרות הונגריה בהונגריה וצעירה אמריקאית במשימת ניקוי מצפון של סבהּ שהלך לעולמו זה לא מכבר.

אלה הם גיבורי סיפור מרתק עם ניחוח של רומן בלשי. סיפור זה הוא חלקו המרכזי של הספר 'אהבה ואוצרות אחרים'. חלקו הראשון של הספר מתרחש בזלצבורג בשלהי מלחמת העולם השניה. קצין אמריקאי ממוצא יהודי אחראי על רכבת הרכוש של יהודי הונגריה שנספו בשואה. הקונפליקט בין זהותו היהודית לבין משימתו כקצין אמריקאית מוביל אותו בדרכים מעניינות. גם מחלק זה נובעים ניחוחות של רומן בלשי מסוג אחר לחלוטין.

בחלקו השלישי של הספר אנחנו חוזרים לתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה בבודפשט. פסיכולוג יהודי מקבל לטיפולו צעירה יהודיה מרדנית. אבי הנערה מצפה שבסיום הטיפול הנערה תירפא ותיאות להתחתן עם השידוך הראוי לה. בחלק זה אנחנו מתודעים לעולם שונה מאוד מזה שאנו מכירים, עולם שבו הנשים משוללות זכויות לחלוטין בימים של תחילת התמרדותן לקבלת זכויות אלמנטריות. לחלק זה יש ניחוחות של רומן פסיכולוגי-פוליטי. במהלך קריאת פרק זה עולות בי מידי פעם אסוציאציות מהסיפורי ארוין יאלום 'כשניטשה בכה', ו'הריפוי של שופנהאואר'.

כל אחד מחלקי הספר יכול היה להיות ספר שלם מעניין ומרתק בפני עצמו, אך הקישור בין שלושתם יוצר שלמות מדהימה ומפתיעה. החלק השלישי, שאיננו מותח כמו קודמיו, זורם הרבה יותר מהר בגלל הסקרנות שקושרת אותו לסיפורים האחרים שמתרחשים במועדים מאוחרים יותר.

במהלך הקריאה התעכבתי מידי פעם לנסות לנחש מה נאמר בשפת המקור, ואז נזכרתי ששם הסופרת איילת ולדמן, ועם שם כזה, חזקה עליה שהיא דוברת עברית. לאחר עוד מספר ביטויים שנראו לי כאילו תורגמו משפה אחרת שבתי לפתיחת הספר לגלות שהספר מתורגם מאנגלית.

הספר מעניין וכתוב באופן קולח – נהניתי מאוד מהקריאה – מומלץ בחום.

מודן 2014 – 360 עמודים
מאנגלית – נורית לוינסון

גב הספר:

1945, זלצבורג, אוסטריה. ג´ק וייסמן, קצין יהודי צעיר בצבא ארצות־הברית, מתמנה לאחראי על רכבת משא שעושה את דרכה מהונגריה כשהיא עמוסה ברכושם של כחצי מיליון יהודים, שנשלחו אל מותם בידי הנאצים. הקשיים שג´ק נתקל בהם כשהוא מנסה להגן על רכושם הגנוב של היהודים מפני ידיים חמדניות מתגברים עוד יותר כשהוא פוגש את אילונה, הונגרייה ג´ינג´ית סוערת שעולמה נחרב, והיא מנסה למצוא את שרידיו ברכבת. ככל שהם מתקרבים זה לזה, מבין ג´ק כי על עומק התהומות שפערה המלחמה בגופה ובנפשה יהיה קשה לגשר. כמעט שבעים שנה לאחר מכן נותן ג´ק לנטלי, נכדתו היחידה, תליון זהב שכנפי טווס משובצות אבני חן מוטבעות עליו. זו אינה מתנה. ג´ק מניח בידיה של נטלי את התעלומה המכבידה עליו מאז ימיו בזלצבורג, ומבקש ממנה לשחרר אותו מהמסתורין ומהאשמה. מסעה של נטלי לחשיפת סיפורו של תליון הטווס והנשים יוצאות הדופן שמאחוריו מטיל אותה לליבו של עולם סוחרי האמנות האפל ומפגיש אותה עם אמיתַי, ישראלי לשעבר יוצא סיירת גולני, שעשה את הונו בהשבת רכושם של נספי השואה. בחיפוש חוצה גבולות ויבשות מנסים נטלי ואמיתי לאחות את שברי ההווה שבליבם לא פחות מאת אלה של העבר. על בסיס המאורעות ההיסטוריים של שואת יהודי הונגריה אורגת איילת ולדמן באהבה ואוצרות אחרים סיפור עשיר ומורכב, קורע לב ומצחיק, המעלה שאלות כואבות על מלחמה ואובדן, על ערך חיי אדם מול ערכו של רכושם, ועל היכולת למצוא נחמה מתוך החורבן.

.

מתחת לעור בתיאטרון הסטודיו בחיפה

בסיום ההצגה כָּבֶה האור. אנחנו מוחאים כפיים, אך החוויה המטלטלת איננה מרפה. אני מרגיש שלסתותי עדיין קפוצות בעוז, עיני לחות וגרוני יבש. נראה שאינני היחיד באולם ששרוי במצב זה.

שלשום ראינו בסטודיו את ההצגה שקופה. באותה הזדמנות סיפר לנו המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, שבערב שבת תתקיים בסטודיו 'במת צחוק' ובמוצאי שבת – ערב ערבו של יום השואה – תעלה הצגה בשם 'מתחת לעור'. באותו שלב, עדיין לא היינו מגובשים באשר לתוכניות סוף השבוע שלנו. כך יצא שבכל שלוש ההצגות ישבנו במושבי "פשרה" מאחור או בצד. היו ימים בהם מקומותינו בחזית היו מובטחים. לאחרונה הסטודיו החיפאי גודש את כל ההצגות בקהל. אני, כמובן, מברך על כך, אך כמי שנמנה עם אלה שמגיעים ברגע האחרון, אינני מצליח לתפוס את המקומות החביבים עלי. צריך כנראה להתחיל להקדים להצגות.

המחזה 'מתחת לעור' נכתב על ידי יונתן קלדרון על בסיס סיפור אמיתי. המחזאי עטף את האירוע שהתקיים בימי המשטר הנאצי בגרמניה, בסיפור בדיוני בן ימינו. כתבת גרמניה צעירה מגיעה לביתה של ניצולת שואה במהלך מלחמת המפרץ. הכתבת מתחקה אחרי סיפור שנגלה לה לאחר נפילת חומת ברלין – שנתיים לפני מלחמת המפרץ. ניצולת השואה, שרלוטה רוזנר, עשתה כמיטב יכלתה למחוק את העבר מזכרונותיה ואפילו מזרועהּ. אין לה עניין לחטט בפצעי העבר ולכן איננה מכניסה את הכתבת לביתה. לפתע נשמעת אזעקה. הכתבת מתחננת להכנס אל הבית המוגן… רק עד צפירת ההרגעה… שאיננה מגיעה עד תום ההצגה.

במהלך ההצגה אנחנו מוקפצים בין מאורעות ההווה והתרחשויות מסוגים שונים בעבר. השחקנית אילנה קיויתי דאבנפורט, היא ניצולת השואה שרלוטה רוזנר. בימים בהם הייתה אסירה במחנה הנאצים, היא כונתה בשם לוֹטָה. שרלוטה של הימים ההם מגולמת על ידי יעל פרימר, בעוד אילנה הופכת משרלוטה לקצינת האס-אס אילזֶה. יעל היא גם הכתבת הגרמניה – קירסטן. מבלבל? ממש לא! – המעברים ברורים, וחילוף הדמויות מעצים את תפיסת הערבול המוסרי והערכי שכולם חוו בעבר וחווים בהווה. השחקנית מיכל ויטמן נאור משלימה את הקישור בין העבר להווה, ומגלמת את דמותה של אִידָה שאסורה יחד עם לוטה במחנה הנאצי. לוטה ואידה מכנות את אילזה, שלא בנוכחותה, בשם בּוּבִּי.

ההתרחשויות בימי המלחמה במחנה המאסר, מעלות מערכות סבוכות של בעיות אנושיות קשות. לא אמשיך לעסוק בתוכן, משום שכמעט כל דבר שאספר – יהיה ספוילר. ההצגה מעמתת את הדמויות ואותנו עם שאלות מוסר נוקבות. יש בהצגה התגלויות של אנושיוּת בתוך רֶשַׁע, אהבה שמלווה בפחד, ואֵימה מעורבת בתקוה. הגבולות בין הטוב לבין הרע מטושטשים, ולפעמים אף הופכים כיוון. מתוך ההתרחשויות אנו מגלים שכולן בעצם קורבנות, אך אין כל דמיון בין סוגי הקורבנות, ובין האפשרויות שעומדות בפניהן כשהן ניצבות בפני דילמות מוסר קשות.

חילופי הדמויות על הבמה בנויים היטב ומשרתים את המסר של ההצגה. הבמאית רקפת בנימין מציירת היטב את הגבולות בין הנפשות הפועלות באמצעות סמלים התנהגותיים וחזותיים ברורים. ברגעים של אובדן הזהות, חילוף הדמויות כאילו ממאן להתרחש. אין טעם לתאר במילים את התחושה שיוצר בלבול הזהות של שרלוטה הצעירה ואילזה שמנסות להפוך לשרלוטה הזקנה ולכתבת הצעירה – צריך ללכת לראות את ההצגה. מהשיחה שלאחר ההצגה אנו לומדים שזוהי בעצם ההופעה הראשונה של ההצגה בפני קהל, כך שההזדמנות ללכת אל ההצגה תגיע בודאי גם אליכם.

ההצגה 'מתחת לעור' היא חוויה מטלטלת, מרתקת, מטרידה ומעוררת תהיות קשות בנושאי מוסר.

חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

אנו מבלים השנה את חופשת החנוכה שלנו בירושלים של מטה. הפעם אנו פוסחים על העיר העתיקה וקדוּשותיה, ושמים פעמינו אל החוּלין שבמרכז העיר. שכרנו מבעוד מועד חדר במלון בוטיק אגריפס, שממוקם בתפר שבין נחלאות ומחנה-יהודה לבין מדרחוב בן-יהודה. השם יהודה אמנם משותף לבן-יהודה ולמחנה-יהודה, אך אין זה אותו יהודה, הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכל אזור יש קסם משלו.

גם לפני ארבע שנים יצאנו בעקבות האורות לטייל בירושלים. בפעם ההיא שכרנו לנו מקום בבית קטן במושבה הגרמנית, והתחלנו את ביקורנו בתוך החומות. אשתי שתחיה מורה, לפיכך אנו נופשים תמיד בתקופה בה כל האתרים גדושים בתלמידים. האפשרויות העומדות בפנינו הן טיסה לארץ אחרת, או נסיון לנווט למקום בו אין "הפעלת ילדים". כשילדינו עוד היו ילדים, ככל הזכור לי, לא "הפעלנו" אותם אלא חינכנו אותם לפעול ביוזמתם. בירושלים, האירועים המוצעים לילדים ולמבוגרים, הם בדרך כלל מהסוג המרחיב אופקים, לעומת אירועי הקיפצו והרעישו חסרי התוכן, שמסופקים תחת כל עץ רענן במרבית איזורי הבילוי בארצנו בחופשת החנוכה. אז הנה אנחנו בדרכנו ירושלימה.

יום שני 02.12.2013 – נר שישי של חנוכה

עין כֶּרֶם

בדרך לירושלים, ממש בפאתי העיר, עוצרים לביקור בעין-כֶּרֶם. אנחנו שמחים לגלות שעירית ירושלים הקצתה בעין-כרם מקום חניה מוסדר שהחניה בו חינם. גם השירותים הציבוריים נגישים ונקיים – בהחלט פתיחה טובה לעצירה ראשונה אחרי נסיעה ממושכת מחיפה לירושלים. הולכים בעקבות השילוט לעבר מעיין מרים. זוהי בעצם נקבה צרה מאוד בקיר שהמים יוצאים ממנה דרך תעלה ומתנקזים אל שוקת מלאה ירוקת.

עולים במדרגות הביקור לבקר בכנסית הביקור, אך השערים נעולים למבקרים עד 14:30 – הפסקת צהריים. בחצרות הבתים, לצד דרך המדרגות, מסודרות ערימות של גזרי עץ להסקה, ובאויר נישא עשן בניחוחות עץ בוער. חזית הכנסיה מרשימה וניתן לראות את הפסיפס גם דרך השער הנעול. מרחבת שער הכנסיה יש תצפית לכיוון בית זית. אנחנו צופים בדממה. שקט פסטורלי שגורם אפילו למחשבות להאיט את צעדיהן. יורדים חזרה אל המעיין כשלידינו נוסעת מכונית במורד המדרגות.

מסמטת המעיין אנחנו ממשיכים במעלה צוקי הישועה שמוביל אל המנזר הרוסי 'גורני'. הכנסיה, בית הספר והמנזרים, מוקפים חומה ששעריה מוגפים – אין אפשרות לראות כמעט שום דבר. בדרך חזרה אל המעיין סרים אל האכסניה שממנה יש תצפית נוף יפה.

עוברים את הדרך הראשית לכיוון כנסיית יוחנן בהרים. השביל אל הכנסיה זרוע חנוית ודוכני ממכר מזכרות לתיירים – צעיפים, צמידים, חפצי נוי ודת. המחירים סבירים בהחלט אך ריח הצעיפים מוזר משהו. הכנסיה מאכזבת – מוזנחת. לפני שאנחנו יוצאים, קבוצת מבקרים פוצחת בתפילה בשפה סלאבית כלשהי, וקולות שירה ממלאים את הכנסיה.

חניה, מחנה יהודה ונחלאות

המרחק מעין כרם למרכז ירושלים קצר מאוד, אך הדרך עמוסה ופקוקה. מהמלון מודיעים לנו שמגרש החניה מלא, כמאמר הפסוק: יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן [יוסי רן א' 1]. אנחנו חונים במגרש סמוך – 20 שקלים מארבע אחר הצהריים עד שש בבוקר, בשאר שעות היממה המחיר הוא ששה עשר שקלים לשעה. מגיעים למלון ומגלים שממש כרגע התפנה מקום בחניון המלון. אני שועט להביא את המכונית מהחניון בתשלום אל חניון המלון. הדרך אל החניון ברגל כשתי דקות, הדרך חזרה במכונית כרבע שעה. זהו – קבענו את מקומנו בחניון המלון, המכונית לא תמוש מכאן עד שנעזוב את העיר.

משהתמקמנו אנחנו מוכנים לצאת לתור את חנוכיות השכונה. היום נר שישי. משוטטים בשוק מחנה יהודה ובנחלאות. עוברים מדוכן לדוכן ומחנוכיה לחנוכיה. חוטפים ממתק שומשום וגרעינים דביק ומאכזב. קונים בורקס תרד מרשימים ביופיים ומגלים שאין יופים מעיד על טעמם.

אנשי חב"ד נערכים לטקס הדלקת הנרות בשוק מחנה יהודה. מאוחר יותר נגלה שטקסים דומים מתקיימים בכל רחבי העיר. הטקס מתמשך ומתמשך ולהדלקת הנרות עדיין לא הגענו. בינתיים מספר לנו רב מכובד למראה ספור על ג'ורג' וושינגטון ונרות החנוכה של אהרון לוי. אני תמיד תמה במעמדים מעין אלה, מאין מקריצים רבנינו סיפורי מעשיות על ניסים בסגנון הימים ההם, שמתרחשים גם בזמן הזה. בסופו של דבר הנרות דלוקים לתפארת שוק מחנה יהודה. אני מצלם הרבה מאוד חנוכיות שהוצבו בחזיתות בתי נחלאות. מרבית החנוכיות דומות זו לזו. אני מנסה לצוד חנוכיות שיש בהן יחוד כלשהו, אך את אלה, מסתבר, אין בעליהם מניחים ברשות הרבים אלא מעבר לחלונותיהם – במקומות שקשה לצלמן. חבל. בשובנו למלון אגריפס אנו מוצאים שהחנוכיה של המלון מרשימה מאוד ביופיה.

[החנוכיה של מלון בוטיק אגריפס היא האחרונה במצגת]

ארוחת ערב ראשונה במדרחוב בן-יהודה

אחרי כוס תה בתצפית גג המלון – יוצאים לאכול. המלון נמצא, כאמור, בתפר שבין נחלאות למדרחוב בן יהודה, והכל במרחק הליכה סביר. טיול קצר לאורך המדרחוב בואכה ככר ציון וחזרה. פונים אל הסמטאות הסמוכות ומתיישבים לאכול ארוחת ערב במסעדה ששמה בליקר-בייקרי. זוהי מסעדת רשת חלבית חביבה. אנחנו בוחרים בה, פשוט משום שיש בה מקום פנוי, בעוד בחזית המסעדה הסמוכה משתרך תור ממתינים מכובד. שותים מרק בצל טעים, אם כי לא ממש חם, ואוכלים פלאפל מתרד עם פרמז'ן על מצע יוגורט ועלים ירקרקים – טעים ומעניין. בחזרה מהמסעדה עוברים בסמטה ששמה דורות ראשונים ומגלים בה מספר בתי קפה, פאבים ומסעדות שפספסנו בסיבוב הראשון. באחד מבתי הקפה מתקיימות מידי ערב הופעות חיות של הרכבי ג'אז ובלוז. עוד נשוב לכאן באחד הערבים הבאים.

יום שלישי 03.12.2013 – נר שביעי של חנוכה

ארוחת בוקר ישראלית מאוד

ארוחת הבוקר של מלון אגריפס מוגשת במלון לב ירושלים שמעבר לכביש. מלון גדול שמארח בעיקר משפחות, בעיקר דתיות, בעיקר עתירות ילדים. מזנון חופשי עם מיצים, קפה, עוגות, בורקס, גבינות, סלטים, דגים… האוכל יותר משביע מאשר הוא טעים, אך זה בדיוק מה שיאפשר לנו לטייל לאורך כל היום, ולהשאיר את הארוחה הבאה לשעות הערב. הילדים שמתארחים בחדר האוכל מתנהגים למופת, שקטים ותרבותיים. ובכל זאת, ילד סקרן בודק כמה פעמים ניתן להעביר את אותה פרוסה במסוע הטוסטר, וגורם לפרוסה לעלות בלהבות בתוך הטוסטר. המלצריות מטפלות בשריפה בשלווה מחוייכת. הן מנוסות באירועים מעין אלה, זה יקרה גם בשתי ארוחות הבוקר הבאות.

טיול רגלי מלב העיר לעבר תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

המרחק איננו רב מידי ואליבא דגוגל מפות, זמן ההליכה ברגל איננו ארוך משמעותית מזמן הנסיעה בתחבורה ציבורית. בנוסף לכך, בטיול רגלי תמיד מגלים מקומות שלא הכרנו. יוצאים לדרכנו דרך המדרחוב, פונים ביואל משה סלומון ועוברים מאחורי תמול שלשום לסמטאות נחלת שבעה, בית קברות ממילא, אגרון. בפינת מתחם ממילא צופים לכיוון שער יפו, אך מאחר שטיולנו השנה הוא בירושלים של מטה, פונים לרחוב דוד המלך. דרך אחת הסימטאות רואים מזרקה שלא הכרנו – נכנסים ומגלים את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. מבנה מרשים עם חצר יפה מעוטרת באריחים בסגנון מוגרבי. עוצרים למספר דקות להנות מהנוף העירוני המפתיע וממשיכים לעבר גן הפעמון. בדרך נכנסים לביקור קצר בשדרת הכבוד באכסדרת מלון המלך דוד. זוהי שורת אריחים שעליהם מתנוססות חתימות של אורחי המלון המכובדים. יש כאן תמהיל מעורבב היטב של מנהיגים, אנשי תרבות ואילי הון. מקומנו, מן הסתם, איננו כאן. מביטים על בית ימק"א ממש ממול. הפעם לא נעלה למגדל התצפית של ימק"א. את זה עשינו כבר לפני ארבע שנים. השנה אנחנו מסתפקים בתצפית גג המלון שלנו.

מעבר לגן הפעמון, ברחוב דוד רמז, נמצא החאן הירושלמי, ובסוף אותו רחוב – לצד הככר – מצויה תחנת הרכבת הראשונה. לפני ארבע שנים המלון שלנו היה בסמטא סמוכה ואנחנו מכירים את הסביבה היטב. אנחנו יוצאים מגן הפעמון ואני נדהם לגלות לכל אורך הקטע הראשון של דרך בית-לחם, יריעות ענק שמסתירות את המעבר לכיוון החאן הירושלמי. על היריעות כתוב שזו היא תחנת הרכבת הראשונה. מה קורה פה? אני יודע היכן נמצאת התחנה. מבולבלים משהו אנחנו ממשיכים על פי השילוט, ומגיעים למתחם התחנה שמערך החנויות בו מזכיר באופן מפתיע את מתחם התחנה ביפו ואת נמל תל אביב. אני עדיין לא מבין כיצד זזה התחנה ממקומה. לוקח לי זמן רב להבין שאנחנו נמצאים בעצם במקום עליו נסעו הרכבות. האזור כוסה ברצפת עץ דומה להפליא לזו של נמל תל אביב המחודש, ואת מבנה התחנה אנו רואים מצד הרכבות. החזית נותרה ברחוב רמז, אלא שעתה היא מוצנעת – הגב הפך להיות חזית.

מבנה התחנה, מצד הרציפים, מאכלס עכשיו שורת מסעדות ובזאר קולינרי מאחורי מסכי בד לבנים. הכל יפה, אך מלוקק מידי לטעמי. בזאר המזון מציע מרכולת דומה לזו שראינו בשוק מחנה יהודה, אך במחירים שונים לחלוטין ובמעטה דק של פלצנות. ברחבה – מעל מסילות הברזל, מצויים דוכני ממכר חפצי נוי וצעצועים, ואזורי משחק לילדים. אני נהנה מההתנהגות התרבותית של הילדים, ותוהה אם יש משהו באוירת העיר שמרגיע את הילדים. לפני מסך המסעדות ניצב שולחן שלידו יושבת קבוצת שחקני רחוב ומציגה מיצג חזותי ללא מילים. בקצה המתחם מתקיימת תערוכה של רכבות משחק. אנחנו מחליטים לוותר. יוצאים לתור את הצד האחורי, זה שהיה פעם חזית התחנה. עוברים ליד מרכזי התרבות המוכרים – תיאטרון המעבדה – שהיום הוא זאפה, החאן וכמובן החזית המקורית של תחנת הרכבת הראשונה. לאחר מנוחה על כוס קפה במסעדת לנדוור שבמתחם, יוצאים להמשך דרכנו.

 

בתחבורה הציבורית אל מגרש הרוסים וסביבתו

ברחוב רמז נמצאת תחנת אוטובוס שדרכה עובר חלק ניכר מהתחבורה לעבר מרכז העיר. אנחנו שואלים את נהג האוטובוס הראשון שעוצר בתחנה אם הוא מגיע למגרש הרוסים. לא, הוא אומר, אני מגיע לרכבת הקלה. איננו עולים – מחכים לאוטובוס הבא… גם הוא מגיע לרכבת הקלה. הנהג הפעם מסביר פנים. הוא מסביר לנו שברחוב יפו עוברת רק הרכבת הקלה ולכן לא עוברים בו אוטובוסים. בקצרה, אין אוטובוסים למגרש הרוסים וגם לא לכיכר ציון – עלינו לנסוע למקום בו נוכל לעבור לרכבת הקלה. הנסיעה באוטובוס וברכבת קלה ונוחה, הכרטיס תקף לשעה ומחצה ואנחנו מגיעים לרכבת הקלה, ובאמצעותה לתחנת העיריה הסמוכה למגרש הרוסים. סיבוב קצר ברחבת העיריה, הצצה לעבר כנסית השילוש הקדוש, כיכר המוסקביה ובית המעצר הסמוך וזהו. אין יותר מידי מה לראות, הסיבה העיקרית בגללה רציתי להזכר במקום היא ההצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה שראינו לאחרונה. בדרך חזרה לרכבת הקלה, ברחוב יפו 30 מגלים חנות קטנה של בורקס מוסא ועוצרים לאכול בורקס תרד. ממש טעים, כמו בימים ההם ביפו, לפני השתלטות רשתות שיווק המזון. שבים למלון ברכבת הקלה – עדיין באותו כרטיס.

טיול לבית טיכו וארוחת ערב בשוק מחנה יהודה

לאחר כוס תה במלון יוצאים ברגל לרחוב הנביאים. מציצים מעבר לגדר בית הרב קוק ונכנסים לבית טיכו דרך החצר המרשימה. במרפאה של ד"ר טיכו, מוצגת תערוכה של ציורים שציירה אנה טיכו, וכן יצירות של אמנים צעירים ששאבו מציוריה את השראתם. מקנחים בסקירת אוסף החנוכיות שד"ר טיכו אסף מכל רחבי העולם, וממשיכים בטיולנו ברחובות העיר עד שרגלינו נושאות אותנו שוב לשוק מחנה יהודה. כבר אתמול החלטנו שהערב נאכל בשוק. עוברים ליד קבוצת המסעדות שמקיפה את המסעדה המפורסמת 'אמא' וממשיכים לכיוון השוק העירקי. מוקדם יותר ראינו המוני אדם סועדים אצל עזורה – עכשיו תורנו לטעום מתבשילי הפתיליה הנודעים. השעה כבר אחרי שש בערב, העומס על המסעדה פחת. בפתח יושב גבר שכל חזותו זועקת "אני הבעלבית" ואומר לנו שנשאר רק חומוס וקובה, אז אם אנחנו רוצים לאכול בשר שנלך למוריס. זה בסדר, נאכל קובה. מחפשים מקום לשבת אך שיירי המוני האדם שסעדו לפנינו ניכרים על השולחנות, על הכסאות ואף מתחתם. המלצרית אומרת שיש מקום בפנים. נכנסים אל המסעדה ומייד נסוגים – ניחוחות הנפט המציפים את המקום אינם חביבים עלינו. יוצאים חזרה ומתמקמים ליד השולחן שנראה לנו מלוכלך במידה נסבלת. המלצרית באה ומקנחת את השולחן במטלית – עכשיו השולחן רטוב ומדיף ריח עז של אקונומיקה. עד כאן! אנחנו קמים והולכים לכיוון מוריס.

בדרך למוריס, מצביעה אשתי שתחיה על חנות קטנה בשם רוז'ה ובחזיתה סירים שמהם מוכרים אוכל עממי. בתוך החנות נמצאים שני שולחנות – זוהי גם מסעדה לעת מצוא. האוכל בסירים נראה מפתה. אני נזכר בעצה ששמעתי פעם – רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבח. אני מציץ פנימה ורואה על קיר השרותים הנקיים שלט: "אסימונים לטלפונים ציבוריים". אנחנו מחליטים לאכול אצל רוז'ה. מזמינים מנה קובה חמוסטה לכל אחד מאיתנו. המוכר מגיש לאשתי מנה ענקית שמועברת מייד אלי. שתחייה אומרת שהמנה גדולה עליה ומקבלת מנה מופחתת קובה. בנוסף מוגשים לנו סלטים ולחמניות. סלט הטחינה עשוי ממש כלבבי, כלומר – יש גם טחינה בתערובת השום והלימון. שנינו בולסים את מנותינו, ובינתיים המוכר מתחיל לפנות את הסירים לקראת סגירת החנות. אני שואל אותו אם הוא מכין את הטחינה בעצמו ומחמיא לו עליה. הוא מציע לנו מייד גם מנה חומוס מעשה ידיו להתפאר ‘על חשבון הבית’. החומוס עשוי לטעמי, עשיר בטחינה ומגורגר במידה החביבה עלי. אנחנו יוצאים שבעים ושבעי רצון מהחוויה – המחיר לשתי מנות קובה חמוסטה עם סלטים, לחמניות ושני קולה – 85 ש"ח לפני טיפ.

מדרכות חלקלקות בדרך לערב ג'אז בבירמן

בדרכנו החוצה מהשוק קונים קלמנטינות ועגבניות שרי. בינתיים מתחיל לטפטף גשם ואני שמח שקניתי בדרך, ברחוב יפו ליד הדוידקה, מעיל גשם ב 25 ש"ח. שבים למלון להשאיר את העגבניות, לשתות כוס תה ולנוח קמעה. קצת לפני תשע בערב יוצאים לבירמן. הגשם הקל הרטיב את המדרכות וציפה את אבני ירושלים בשכבה חלקלקה של אבק מפוייח ולח. מחליקים מעט בכל צעד, אני מועד קמעה על אחת המדרגות בדרך ומכניס את אשתי שתחייה לכוננות שמירה עלי. מנסים לסגל לעצמנו הליכה מתאימה למניעת החלקה, ובינתיים רואים שגם הירושלמים אינם מצליחים להתמודד בהצלחה יתירה עם החלקלקות. בבירמן ההופעה כבר בעיצומה. פסנתר, תופים וקונטרבאס משמיעים קטעי ג'אז מוכרים וגולשים די מהר לאילתורים סביב משפטים מוסיקליים שמכתיב הפסנתרן. אנחנו מזמינים סיידר חם, עם ובלי יין, ונהנים מהמוסיקה ומהאוירה. בינתיים מצטרף לנגנים גבר מבוגר עטור רעמת שיבה ומאלתר עימם באקורדיאון. זהו, מן הסתם, מנהל הפאב – דן בירון – מהצבעוניים באנשי ירושלים. ראינו אותו גם כשעברנו לפני בירמן בערב הקודם, וגם אז הוא אילתר עם הלהקה האחרת שהופעיה בליל אמש. ההופעה מסתיימת בעשר בלילה ואנחנו יוצאים לכיוון המלון, צועדים עקב בצד אגודל מפחד ההחלקה. אמנם מעט מוקדם, אך אנחנו מאוד עייפים ובהחלט מתאים לנו לסיים את היום.

יום רביעי 04.12.2013 – נר שמיני של חנוכה

יָד וָשֵׁם

ארוחת בוקר דומה לזו של אתמול, כולל מדורה קטנה בתוך הטוסטר לזכר המכבים, ויוצאים לדרך.

הרכבת הקלה עוברת בקרבת המלון שלנו ותחנתה הסופית ממש בפניה ליד ושם. בדרך אל הרכבת הרוח מתגברת אך בינתיים אין גשם. מאז ביקורנו הקודם בירושלים לפני ארבעה חודשים בלבד, הרכבת הקלה התייעלה להפליא, ורכישת הכרטיסים פשוטה ומהירה. בפעם הקודמת זכינו לראות שלוש רכבות עוברות עמוסות בְּיֶתֶר, בעוד אנחנו נאבקים עם מכונת ממכר הכרטיסים שמסרבת לתת לנו את מבוקשנו. הפעם תדירות הרכבות גבוהה והעומס בהחלט סביר. חווית הנסיעה נעימה ונוחה. באתר יד ושם מצויין ש"שירות הסעות חינם מהר הרצל ליד ושם פועל ברציפות בכל שעות פעילות האתר". אנחנו מחכים להסעה ובינתיים מגיע לתחנה אוטובוס שכונתי של אגד ועוצר לידנו. הנהג מסביר לנו שכרטיס הרכבת שבידנו עדיין תקף ולכן אנחנו יכולים לנסוע איתו ליד ושם באותו כרטיס. זהו כבר נהג האוטובוס השני שבא לעזרתנו ביוזמתו. תוך דקות בודדות אנחנו ביד ושם. הכניסה חופשית.

בְּדֶּלְפֵּק המודיעין אנחנו מקבלים הדרכה קצרה על האתר, רוכשים מפה, מפקידים חפצים ויוצאים למסלול הסיור. מרכז הביקור הוא המוזיאון לתולדות השואה שמסתיים בהיכל השמות. עוברים בין המוצגים ושוקעים אט אט לתחושה המוכרת שמלווה אירועים מעין אלה. הכל מוכר, הכל ידוע, יש פה ושם משהו שלא ידענו לפרטיו, אך בכללותה החוויה מוכרת. ככל שמתקדמים מתגברת הטלטלה בין כעס לבין עצב. הרגש איננו מתקהה עם השנים. במשך תקופה ארוכה נלחמתי ברגש זה והתעלמתי מכל איזכור של השואה, כאומר "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". כן, אני יודע שהציטוט שייך לאירוע מסוג שונה, ובכל זאת הוא ייצג היטב את הרגשתי בזמנים מסויימים בהם המיסחור הגואה של השואה ושל השכול עורר בי מידה של גועל. בחלוף השנים הכתה בי ההכרה שאחרוני דור השואה – דור ההורים שלי – עוזבים את עולמנו ומוטלת עלינו האחריות לְשָׁמֵר את העובדות והראיות למען הדורות הבאים. לא קל, ומאוד מאלף.

בהיכל השמות, אשתי שתחיה ניגשת לאחת מעמדות המחשב לנסות לאתר דפי עֵד לזכר בני משפחה שלא שׂרדו את השואה. המידע שבידה מועט והחיפוש איננו קל. המדריך בהיכל מסביר לנו שאין צורך לבצע את החיפוש דווקא שם, המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה מצוי באתר יד ושם.

אנחנו עוברים דרך בית הכנסת, סוקרים את המוזיאון לאמנות השואה וממשיכים בגשם בצעד חפוז לעבר אוהל היזכור. חלק ניכר מיצירות אמנות השואה הגיע מגטו טרזין, הגטו היצוגי שהנאצים דאגו לשוות לו מראה של קהילה אנושית נינוחה. בגטו זה ניתנה לאמנים אפשרות להתבטא, ושם גם הצליחו מרביתם למצוא מקומות מסתור ליצירותיהם ולחשוף אותם לאחר המלחמה.

הגשם מתגבר ומעילינו מופקדים. אנחנו מסתכלים מרחוק כמיטב יכולתנו לעבר היד לילד ולעבר שאר המוצגים באזורים הפתוחים ומחישים את צעדינו חזרה למרכז המבקרים. חוזרים אל הרכבת הקלה באמצעות שרות ההסעות החפשי של יד ושם ושבים אל מציאות ימינו.

טעמי – חוויה מסוג אחר לחלוטין

מסעדת טעמי מוגדרת במספר מקומות כמוסד מיתולוגי שאסור להחמיץ. בדיעבד, לא זכור לי שקראתי על האוכל תשבחות. עיקר מה שידעתי הוא שהבעלים המקורי, אלברט מג'ר, נהג לצעוק לעבר הסועדים "לא ללעוס, לבלוע". ובכן, המייסד המהולל כבר איננו בין החיים, אך רוחו ככל הנראה שורה על המקום. חולצות עובדי המסעדה מעוטרות בכיתוב "לא ללעוס, לבלוע" לזכר גסות הרוח המקורית.

אנחנו מתמקמים. מלצרית חביבה ומסבירת פנים ממליצה על כל מה שבתפריט. אשתי לוקחת מרק עדשים, אני מזמין מרק קובה אדום, וכן אנו מזמינים מנה חומוס ומנה ארטישוק ממולא שנחלוק בינינו. האוכל, בלשון המעטה, מאכזב מאוד. לפחות משביע. בעודנו יושבים במסעדה, גבר כלשהו – כנראה מבעלי המקום – צועק דקות ארוכות בקולי קולות על המלצרית ששרתה אותנו והיא נמלטת מהמקום בוכיה. החוויה מביכה ומטרידה במידה קיצונית ואנחנו נחפזים לסיים ולברוח גם כן. כל שיש לי לומר על טעמי המיתולוגית הוא שגסות הרוח המקורית נשמרה, ושרגלי לא תדרוך במקום מחריד זה לעולם.

שמות החנויות בירושלים

כבר משיטוטנו הראשון במרכז העיר צדו את עיני שמות החנויות. לכל החנויות שאינן שייכות לרשת ארצית או עולמית, העניקו בעליהן שמות מקוריים. ומה המייחד שמות אלה ביחס למה שאנחנו רואים בתל-אביב ובחיפה?

נכון – השמות על טהרת העברית! שלטי חלק מהחנויות אפילו מציינים את השם העברי באותיות לועזיות. זה משמח אותי מאוד לנוכח הִתְלַעְַזוּת שמות החנויות בשאר מחוזותינו, ואני מלקט צילומי שמות חנויות ברחובות, במדרחוב ובשוק לתפארת השפה העברית.

חוויה תרבותית בתמול שלשום

בכל מקרה היה בכוונתנו לבקר בתמול שלשום. אלא שעכשיו, זמן קצר לאחר החוויה המסוייטת משהו בטעמי, אנחנו זקוקים נואשות לחוויה מתקנת, ואין מקום מתאים מתמול שלשום לתיקון החוויה. תמול שלשום נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה מטעמי. המרחק בין החוויה התרבותית במסעדה-ספריה תמול שלשום לבין החוויה של טעמי איננו יכול להמדד אפילו בשנות אור. המוסדות הללו, על אף ששניהם מגישים מיני מזונות, שייכים לעולם ערכים שונה לחלוטין.

השלט בתחתית המדרגות המובילות לתמול שלשום מכניס אותנו לאוירה המתאימה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל זה ממש לא משנה, המקום משרה עלי אוירת נינוחות תרבותית. אנחנו מתיירים קלות בין מדפי הספרים, ומתמקמים ליד שולחן זוגי בפאתי החנות-מסעדה. אני מביט לעבר אורחים שיושבים לבד ליד שולחן וספר בידם ותוהה אם הם מצפים לחברים או מבלים עם עצמם בקריאת ספר. אני מזהה בהם את עצמי בתקופות אחרות, ואני יודע שגם ילדי נוהגים לשבת בבתי קפה בגפם ולקרוא. יש בחווית הקריאה לבד בציבור טעם מיוחד שאינני יכול להסבירו. דווקא נוכחות הסביבה, כאילו מעצימה את ההתנתקות מהמציאות והשקיעה לתוך החלום… כמו בתיאטרון.

אשתי שתחייה מזמינה קפה הפוך גדול ואני, כרגיל, הפוך קטן ובו שתי מנות אספרסו. התלבטות ממש קצרה מובילה אותנו להזמין גם בראוניס. בתמול שלשום, הייתי מצפה למצוא בתפריט חומיות ולא בראוניס, אך ככל הנראה אפילו הם צריכים לשחות מעט עם הזרם. הספלים שלנו שונים, התחתיות שונות, העיטורים שונים – לכל פריט יש אופי משלו. ליד השולחן הסמוך יושבים אשה וגבר. שניהם הזמינו מרקים. הגבר שותה משלושה ספלים מעין טעימות משלושה מרקים שונים. האשה שותה מקערית מרק סמיך כלשהו. אני מקנא, רוצה מרק כמו שלהם, אך אני כבר שבע ממה שהכנסנו לתוכנו בטעמי. על קערית המרק של הסועדת שלידנו כתוב כי אף שנעשה מאותה תרנגולת ובסיר אחד התבשל… זהו. אם כתוב משהו נוסף, אינני יכול לקרוא אותו ממקומי. אין לי מושג מאין הציטוט. לא מצאתיו ברשת, ולקרוא את כל סיפורי עגנון כדי למצוא אותו, נראה שלא אמצא זמן. אני בונה עליכם – קוראים יקרים – שתאירו את עיני. כלי ההגשה קוסמים לי ואני מעכב את שתחייה עד שאסיים לצלם. היא כבר מתורגלת, יודעת עם מי בחרה לחלוק את חייה, ויודעת שגם בנושא זה – עדיף לשחות יחד באותו זרם. בסופו של יום, טַעַמֵי הקפה והעוגות ידעכו, אך התמונות תשארנה להזכיר לנו את החוויה. בעצם, גם מילים אלה נועדו בסך הכל לְשָׁמֵר עבורנו את החוויה.

שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים

אנו יוצאים מתמול שלשום ותוך דקה מוצאים את עצמנו מול רכב כיבוי במרכז כיכר ציון הסמוכה. מה קרה? הקהל מתגודד סביב לראות כיצד שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים את חנוכית הענק בכיכר ציון. בדיעבד, זה רעיון מצויין להעזר בשרותי כבאות לצורך הדלקה. הערב נר שמיני, ונר זה – שלא הודלק בימים הקודמים – סָפוּן בתוך צמרת אחד העצים. לוחמי האש מעלים מנוף וגוזמים את העץ סביב הנר – הנה כך הצילו כבאי ירושלים את ככר ציון משריפה.

על המדרגות מול המנורה יושבת אשה וצועקת נבואות זעם בקול רם ובלשון תנכית. בין נבואה לנבואה היא לוגמת מבקבוק הקוקה קולה זירו שבידה. ככל הנראה היא יודעת שעל אף כל חטאינו, אין אנחנו עומדים להכחד כל כך מהר, לכן עדיף להמנע בינתיים ממשקאות עתירי סוכר. יהיה אשר יהיה – הקהל די אדיש לצעקותיה. יכול להיות שבירושלים אנשים מורגלים בנביאי העיר.

נר שמיני ואחרון בנחלאות,

מעט חנוכיות, לא מסעדה, לא ג'אז וספרים בסמטה

אנחנו יוצאים לסיור חנוכיות נוסף בנחלאות אחרי הגשם. רואים חנוכיה, ועוד אחת, ועוד כמה… אלא שהגשם מתעתע בנו ואנו נאלצים לשוב למלון לעטות צעיפים, מעילים וכובעים. יוצאים שנית אך עכשיו הסמטאות חלקלקות ואינן מזמינות. הולכים על סמך המלצה שקראנו בספר שקיבלנו במלון, למסעדה מוסיקלית בשם נחלא. לאחר שאנחנו מחליקים רגלינו לכל אורך נחלאות אנו מגלים שהמוסיקה שמושמעת בנחלא אינה לטעמנו, וכן חזות המקום. חוזרים בגשם על גבי אבני ירושלים החלקלקות לחפש מקום בילוי אחר. הרחובות ריקים למדי מאדם וההליכה קשה יותר מאמש, אך אנחנו כבר מתורגלים מעט יותר באיתור מסלולים פחות חלקלקים. ניגשים חדורי תקוה למרכז התרבות בית מזי”א. אמש התקיימה שם ההצגה העיר הזאת שראינו זה לא מכבר, ובאותו זמן התנגנה בבר מוסיקה חיה עריבה. הערב, אומר לנו השומר, יש רק הופעה של רבנית כלשהי לנשים חרדיות. כשאנחנו מגיעים לבירמן, אחרי תשע וחצי, אנחנו מגלים שההופעה עדיין לא התחילה וכן שמלבדנו, נמצאים במקום עובדי הבר וחברי הלהקה. מתי תתחיל ההופעה?… לאף אחד לא ברור. אנחנו מחליטים לוותר ומשרכים רגלינו במעלה רחוב יפו חזרה לכיוון המלון. בינתיים הגשם נרגע מעט ושוב רואים אנשים ברחוב. קונים עוגיות מזרחיות במאפה נאמן, ובפניה מרחוב יפו 91 לסימטה הצרה שמובילה למלוננו, מגלים חנות ספרים משומשים. החנות הולצר ספרים פתוחה יום יום עד אחת עשרה בלילה. אנחנו שואלים על ספר מסויים שאנחנו מחפשים זה מכבר – לא, גם להולצר אין אותו, וכמו כולם, גם שם ישמחו לחפש אותו עבורנו.

יום חמישי 05.12.2013 – תמו ימי החנוכה

גשם…גשם…גשם והביתה

ראינו כבר מספר ציורי קיר על בניינים גדולים בירושלים, צילומיהם נמצאים גם כאן. לפני מספר ימים קראנו על ציורי הקיר בסמטאות נחלאות. לא ברור היכן בדיוק נמצאים הציורים. עד כה טיילנו בנחלאות מבין הערביים עד שעות החשכה. כדי לראות ציורים צריך אור. כל פעם שאנחנו יוצאים ממלוננו לכיוון נחלאות והשוק, אנו עוברים על פני ציור קיר בצד השער המְקֻשָּׁת ברחוב סוכת שלום פינת אגריפס. אינני זוכר את פרטי הציור, אך פריט אחד מאוד בולט בו – מכונת תפירה ברנינה. הציור מצוי בצד חנות מכונות התפירה של ברנינה ברחוב אגריפס. השילוב מעניין ואני כבר מדמיין את הצילום… אבל עדיין לא הגיעה השעה. ביום חמישי, בשעות היום, בטרם נעזוב את ירושלים אנחנו מתכננים לצאת לטיול בנחלאות באור היום, לראות את ציורי הקיר ואף לצלמם.

בוקר יום חמישי. הולכים במבול שוטף שְׁמְלֻוֶּה ברוחות עזות לאכול ארוחת בוקר דומה לקודמותיה – לרבות המצנם הבוער שאיננו אֻכָּל. מחכים להפוגה בגשם, אך זו איננה מגיעה. הגשם איננו מרפה ואנחנו שבים למלוננו. היום אנחנו אמורים לטייל בנחלאות לאור היום. ככל שנוקפות הדקות והופכות לשעות, אנחנו מבינים שטיול רגלי איננו בא בחשבון. לבסוף מוותרים ובאחת עשרה בבוקר נכנסים למכונית ונוסעים. אולי נעצור לביקור בדרך באבו גוש. הנהיגה קשה ומעיקה. הגשם מקשה לראות את הדרך והמשאיות והאוטובוסים חוסמים את מראה ימין הכביש. מגיעים לאבו גוש – ברור שגם כאן לא נוכל לטייל בנחת… ממשיכים ומגיעים לביתנו בחיפה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. מספיקים אפילו להגיע בזמן לשעת סיפור עם הסופרת טלי כוכבי וספרהּ בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ בָּהִיר בקניון חיפה, אך זה כבר סיפור אחר שאיננו קשור לירושלים.

רצח במארה [קארה בלק]

ספר מרתק וסוחף קדימה.

פעמיים איחרתי השבוע לצאת מהבית בגלל הספר ששאב אותי אל תוכו. הספר מערב סיפור בלשי רווי מתח ופעולה עם עלילה היסטורית מימי מלחמת העולם השניה. כר הפעולה של הספר הוא רובע המארה בפריז וההתרחשויות מדלגות בין ימים בודדים בהווה לבין תקופת גירוש יהודי צרפת למחנות ההשמדה של הנאצים. אירועים היסטוריים בני חמישים שנה משפיעים על היסטוריה בהתהוות.

כשלקחתי את הספר מהספריה לא היה ברור לי אם מדובר בספר מתח שמתאים להגדרת ספר נסיעה, או שמא זהו ספר היסטורי על השואה. הסופרת קארה בלק, שזה הספר הראשון שלה שאני קורא, השכילה לשלב מספר סיפורים של אנשים שונים ממספר תקופות ולהפגיש את כולם בסיטואציות מפתיעות. כל פעם שנדמה לי, ולבלשית אֵמֶה לֶדוּק, שהתמונה מתבהרת – מגיעה הפתעה שטורפת את הקלפים. לפעמים ההפתעה היא התרחשות שעוברת על הנפשות הפועלות ממש עכשיו, ולפעמים גילוי מסמך, תמונה או סיפור מהעבר הרחוק, שמאירים את ההווה באור חדש ושונה. חברים ושותפי סוד מתבררים כאוייבים. לפעמים נדמה שאי אפשר לבטוח באף אחד וכשמתברר במי אפשר לבטוח ובמי לא, מתעוררת לחיים מציאות חדשה שתימוג עם הגילוי הבא.

הספר רצח במארה בנוי היטב – יוצר מתח, מרפה קמעה, מחליף סיפור בסיפור להפוגה, מפגיש סיפורים ומנתק אותם.
חוויה מעוררת מחשבה על העבר ועל מהותם של אנשים במצבים שונים, שזורה בעלילה בלשית עתירת פעולה.

מאוד אהבתי את הספר.

גב הספר מספר לנו שהסופרת קארה בלק כתבה סדרת ספרים שמתרחשים ברובע המארה בפריז והדמות הראשית בהם היא הבלשית אֵמֶה לֶדוּק. אני כבר צמא לקרוא ספר נוסף מהסדרה. הפעם תהיינה לי מראש ציפיות גבוהות, אני מקווה שכל סדרת הספרים תעניק חווית קריאה דומה.

מומלץ!

גב הספר [הוספתי לאחר הפרסום ב”לחץ הקהל”]

פריז, שנת 1933. האמנה של האיחוד האירופי עתידה לקבוע סדרים חדשים ביבשת. באותה עת רוחש המארה, הרובע היהודי העתיק של פריז, פעילות ניאו-נאצית. הבלשית הפרטית אמה לדוק מקבלת על עצמה משימה לא שגרתית ונקלעת לחקירת רצח מסתורית. חרף האיומים על חייה היא מתעקשת לגלות בכל מחיר את זהותו של הרוצח. אך רוחות רפאים מן העבר, מתקופת מלחמת העולם השנייה, רודפות אותה ומנסות לחסום את דרכה אל הפתרון. רצח במארה מתנהל בשני מישורים: מצד אחד חקירת הרצח, המעלה באוב את אימי המלחמה, ומצד שני סיפורם של משתפי הפעולה עם הנאצים וחיילי האס-אס, שאות קין לעולם יישאר חקוק במצחם. קארה בלק היא סופרת אמריקנית למחצה וצרפתייה למחצה, שחיברה סדרת ספרי מתח המתרחשים בפריז. הבלשית אמה לדוק, המופיעה בכולם, היא מדמויות הנשים המעניינות ביותר בספרות העכשווית. היא מונעת על ידי הרצון להוציא את האמת לאור למען ייעשה הצדק ועושה זאת בנחישות, בתושייה, בחשיבה שנונה ובאומץ לב בלתי רגיל. כתיבתה התזזיתית של בלק אינה מניחה לקורא אף לרגע – עד לסוף המפתיע. "אילו יכלו אבני המרצפת המעוגלות של הרחובות העתיקים במארה לדבר, ודאי היו מספרות מעשייה רדופת שדים, כפי שמתארת אותה קארה בלק". -ניו יורק טיימס

תקציר הספר באתר סימניה

הפרק הראשון בוואלה תרבות

אילה סלם ממליצה על הספר אצל נוריתהה

גב הספר באתר טקסט

הוצאת כתר, מאנגלית: מרינה גרוסלרנר, 401 עמודים.

ראש עקום [נאוה סמל]

תומאסו יודע שיש בעליית הגג פְּרִינְצִ'יפֶּסָה. כשהוא מנסה לספר על הפרינצ'יפסה, הוא זוכה בכינוי "ראש עקום". את הכינוי הוא מקבל ממדלֶנה, האדם הקרוב אליו ביותר, שאומרת לכולם שאסור להאמין לו. יש לו, לתומסו, דמיון עשיר, אבל הנסיכה אמיתית. כל-כך אמיתית שהוא יכול לנהל איתה דיאלוג חד-כיווני מתמשך. אולי הנסיכה איננה ממשית כפי שהוא רואה אותה, וגם המכשף איננו בדיוק כזה, ובכל זאת מתקיים ביניהם, בדרך לא דרך, דיאלוג.

בבית חולים בתל אביב קוראת אחות צעירה את סיפורם של תומאס, הפרינצ'יפסה ושאר הסובבים אותם בשנת 1943 בחווה כפרית בפיימונטֶה שבצפון איטליה. את הסיפור היא קוראת מכתב יד שנמסר לה על מנת שתשמיע אותו באוזניו של אדם שרוי בתרדמת. האחות איננה יודעת מיהו אותו אדם ואיך ישפיעו הדברים על מי שממילא איננו שומע אותם ובינתיים היא עצמה נשבית בסיפור.

ספר מרתק, כתוב במתכונת ידידותית לקורא. הפרקים קצרים ותחומים היטב. תערובת של מספר סיפורים בזמנים שונים ומראות עיניהם של אנשים שונים. פה ושם אני שב לאחור לחבר היבטים שונים בסיפור ולסגור עם עצמי פינות שנשארו פתוחות. הסיפורים מתחברים יחדיו למנגינה אחת. כן, לספר יש ללא ספק מנגינה, שחלקה מוכר לנו וחלקה נוצר תוך כדי זרימת הספר. המנגינה לא בהכרח הרמונית לכל אורכה. לפעמים היא משתלבת עם קולות הטבע ועם תחושות הנפשות הפועלות, ולפעמים פורצת צרימת המציאות אל תוך המנגינה או מתוכה.

פס הקול של הספר מורכב מהאריות של אאידה ושל רדמס שמיוצגים בספר במספר דמויות. הקשר אל סיפור האהבה בין כובש ונכבשת יותר ממרומז, וכן שמה של מדלֶנה איננו מקרי. הצליל של הספר הוא איטלקי. כל כך איטלקי, שלפעמים אני תוהה כיצד נכתבו הדברים בשפת המקור, ואז אני נזכר שאני קורא את הספר בשפה בה הוא נכתב.

• על הספר באתר טקסט
• סקירה של ציפי לביא אצל נוריתהה 
• רבקה קרן מסקרת את הספר ב’הארץ’ בפירוט רב.

נאוה סמל. הוצאת זמורה-ביתן, 308 עמ', 89 שקלים. שאלתי את הספר חינם מהסיפריה הציבורית.

נוכחות השואה בתרבותנו

אמש והבוקר נשמעו ונראו הרבה מאוד דיונים בתקשורת העברית סביב נוכחות השואה בחיינו היום ובין השאר בתרבות. יש שטוענים להגזמה במידת ה"והגדת לבנך" בנושא השואה ואילו אחרים כבר מקוננים על כך שבעוד זמן לא רב יעלם זכר השואה לחלוטין. כמה מן הדיונים מנסים להשוות "שואות" מסוגים שונים. אין לאף אחד תשובה ניצחת לשום שאלה בעיקר משום שאין שאלה אחת ברורה וחד משמעית. קטונתי מלראות את תמונת התרבות בכללותה אז פניתי לחלקת הבלוג הקטנה שלי ושל שותפי לכתיבה לבחון עד כמה נוכחת השואה בחוויות התרבות שלנו, בעצם, בעיקר בחויות שלי.

בחנתי את הקריטריון 'שואה' בתרבות הפנאי וגיליתי שאחת מכל עשרים ושתיים רשימות מתוייגת בקריטרון זה. חיפוש הערך 'שואה' מוצא שאחת לשש עשרה רשימות מזכירה את השואה בהקשר משני. הרבה מידי? מעט מידי? – אין לי מושג.

הנה הרשימות שהתפרסמו עד כה בקריטריון 'שואה' בתרבות הפנאי –

• שופרא – תמונע בסטודיו בחיפה
• האיש משם – טוביה אורנן
• הגיג בעקבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה
• המפתח של שרה [טטיאנה דה רוניי]
• היתה פה פעם משפחה [ליזי דורון]
• רומן משפחתי [עדנה מזיא]
• המלכודת [נינה וורונל]
• פסטיבל שירת החיים
• נולדו אשמים
• סיפור מצחיק
• איש הפלדה משכונת כצנלסון
• צחוק של עכברוש
• שואה שלנו – אמיר גוטפרוינד
• The Complete Maus – Art Spiegelman – Penguin Books – 296 pg
• כבר לא ילדה של אף אחד – אסתי זקהיים.
• כבר לא ילדה של אף אחד – ציפי גון-גרוס.
• התחלה של משהו יפה – מאת: ליזי דורון

פרנסי התיאטראות בארץ נעים בין שלוש גישות. יש שסוגרים את שעריהם בערב יום השואה, יש שמעלים "אירועים" בנושא השואה ויש שמציגים תיאטרון בנושא השואה. תיאטרון קרוב מציג את ההצגה האיש משם שמתייחסת ישירות לשואה. תיאטרון גשר מציג את ההצגה "שונאים, סיפור אהבה" שמספרת סיפור עם זיקה לסיפור מהשואה מאת יצחק בשביס זינגר. קבוצת התיאטרון הירושלמי מציגה הערב משהו שמוגדר כ"קוורטט מוזיקלי של צלילים, ריקוד ומילים. בראיה רעננה ומחודשת על השואה".

זהו. לא הצלחתי למצוא הצגות שואה נוספות שמועלות בערב המתאים להן יותר מכל שאר ימות השנה.

התיאטרון הקאמרי של תל-אביב אמנם לא נעל את שעריו אך במקום להציג את ההצגה 'גטו' שמוצגת בשאר ימות השנה העמיד את הבמה הראשית לרשות טקס יום השואה של עירית תל-אביב. מספר הצגות שעוסקות בשואה מועלות מידי פעם בתיאטרון תמונע אך לא הערב, הערב מתקיים "הטקס האלטרנטיבי ליום השואה". גם בתיאטרון חולון ובעוד תיאטראות ברחבי הארץ מתקיימים טקסים.

יש, לתפיסתי, טעם לפגם בנעילת שערי התיאטרון בערב רב משמעות זה. גם קיום טקסים בתיאטרון במקום הצגות חוטא לטעמי ליעודו של התיאטרון. הרי לא חסרים חללים לטקסים, בתיאטרון אני מצפה למצוא הצגות. כל ימות השנה מוצגות בתיאטראות ארצנו הצגות בנושאים שנוגעים בשואה והייתי מצפה שהתיאטראות יציגו הצגות אלה בערב יום השואה. במועד מסויים זה יכולה אותה הצגה להעניק לצופה חוויה מסוג מיוחד בגלל האוירה ממנה הוא בא אל התיאטרון. חבל.

שופרא – תמונע בסטודיו בחיפה

כל הדרך מההצגה הביתה המשכנו לטחון את ההצגה והיא עדין מעלה בראשי הרבה תהיות.

תיאטרון הסטודיו בחיפה. על הבמה ארבעה כסאות וגונג. מסתבר שהגענו לסדנת מודעות עצמית שבה משתתף כל הקהל. על במת הסדנה שלושה משתתפים ומנחה. המנחה, זו שאמורה להביא את כולנו לפתיחות ולשלווה, מתנדנדת בין מניירות הרפיה שמאפיינות את סדנאות הפסאודו ניו אייג' שצמחו במחוזותינו לבין היפראקטיביות תזזיתית שיורה לכיוונים שונים. המנחה – השחקנית המוכשרת להדהים נתלי פינשטיין – מנסה לגרום לנו ולמשתתפי הסדנה להרגע ולהפתח. היא פונה אל אנשים בקהל ומפעילה אותנו באופן אקטיבי ביותר.

זכות הדיבור עוברת מדמות לדמות על הבמה. לכל אחד ואחת מונולוג ארוך שבו הם שוטחים את חוויותיהם וחושפים את השריטות העמוקות בנפשם. התמונה אולי מוקצנת אך מציאותית. כל אחד על הבמה, כולל את המנחה, נושא איתו כמות בלתי נדלית של תסביכים פרטיים שמייצגים את תסביכי הדור. אנו חיים בתקופה שכולם בודדים בתוך ההמון, לכולם יש הרבה מאוד חברים ושותפים ובעצם אין אף אחד. כולם מנסים להמציא את עצמם, בונים בדימיונם את עולמם וחיים בו כאילו היה במציאות. הבעייה היא שזו אכן המציאות. לכולם יש חרדות שמבוססות על המציאות האמיתית והדימיונית וכל אחד מנסה להתמודד בדרכו.

הראשונה שמשתחררת להציג את עצמה – השחקנית אפרת ארנון – חיה בעולם של צ'אטים שמתמצים בעיקר בשליחת וקבלת משפטים קצרצרים חסרי משמעות עמוסים בסמיילים לעייפה. היא רוצה לספר את סיפורה אך שותף אחר לסדנה – השחקן טל קלאי – איננו מניח לה לדבר, הוא מולטי טאלנט שחייב לשיר עכשיו את שירו, שיר מונוטוני שמייצג את שאיפותיו כרשימת קניות – 'בא לי בטוב, בא לי ברע, בא לי גבר, בא לי בחורה…' חוזרים לעולם הצ'אטים והמספרת חווה סערת רגשות מתפרצת שמשאירה את האחרים, וגם אותנו, המומים למדי. יש מי שרוצה לברוח אך המנחה מרגיעה כמידת יכולתה ומשיבה אותו למקומו. המולטי טאלנט ממשיך בסיפורו וגולש גם הוא לסערת רגשות מסוג אחר. כל המשתתפים והמנחה מתכנסים אל תוך עצמם ומגיבים באיפוק אדיש ועצבני שמעיד על אי נוחות לסיפורי המשתתפים האחרים. חלק מהסיטואציות מביכות מאוד ומבוכת השחקנים על הבמה מקלה על מבוכת הקהל שפורץ פה ושם בצחוק משחרר או בצחקוקי מבוכה.

המנחה ממשיכה להציג את הגיגיה בין לבין וניכר שהשריטה שלה גדולה משל שאר משתתפי הסדנה. היא מערבת סיפורים אישיים רוויי תסביכים עם ניסיונות להביא את המשתתפים לשלווה ולפתיחות. המדבר האחרון הוא שכן של ניצולת שואה שממררת את חייו. השחקן איציק גולן מספר על שכנתו שמציגה את עצמה כניצולת שואה, מה שנותן לה לגיטימציה להתנהגותת מופרעת. עם התקדמות הסיפור יוצא המספר מכלל שליטה, התנהגותו עולה במופרעותה על זו של שכנתו והוא מטיל אימה על כולם ובעיקר על מנחת הסדנה. סיפור אחרון זה כבר חורג מבחינתי מגבול המציאות, אמנם כל הסיפורים מציגים שריטות עמוקות בנשמת המספרים אבל התנהגויות מעין אלה אנו מכירים גם מעולמנו הקרוב. הסיפור האחרון מדרדר את המספר להתנהגות אלימה שקל יותר להסתגר מפניה מאחורי חומת חוסר אמון, הסיפור הלך רחוק מידי.

ההצגה מציגה בפנינו מראה מעוותת ומאוד מואד מוקצנת אבל לא לגמרי מופרכת וככל שאני מתרחק מהצגה אני מוצא יותר ויותר קשרים בין הסיפורים ששמעתי לביו המציאות הסובבת אותנו. בסדר, לא כולם חיים בסרט אבל מרביתנו נסוגים לא פעם לתוך מציאות פרטית לא רלונטית במיוחד למציאות האמיתית. היום קל מאוד לכולם להמציא לעצמם בכל רגע מציאות חלופית. לכולנו יש שלל "חברים" בפייסבוק וכולנו מכירים את אלה שיש להם הרבה יותר "חברים" משיכול אדם להכיר מקרוב באמת, מה שגורם לנו לתהות אם יש להם ולו חבר אחד. כולנו מוקפים בחרדות שחלקן מציאותיות וחלקן נובעות ממקורות מדומים. הסביבה שלנו מפחידה. אולי איננה פחידה יותר משהייתה בעבר, אבל הטלביזיה והאינטרנט מטיחים בפנינו את האיומים גם כשאנחנו יושבים בביתנו, מקלטנו הבטוח, וצופים בסדרת פשע או בחדשות – שני אירועים טלביזיוניים בעלי הרבה מאוד מאפיינים משותפים.

ההצגה מטלטלת ובעת ובעונה אחת גם סוגרת. איננו רוצים להיות שותפים לחוויה המביכה ואנחנו צופים בחוסר נוחות ממש כמו משתתפי הסדנה שעל הבמה. חוויה מבלבלת, קשה להזדהות עם הדמויות ובאותה מידה קשה להתנכר אליהן לחלוטין, אולי בכל זאת יש בהן משהו משלנו. הקטע האחרון אמור להיות שידור רדיו של חובבת הצ'אטים, דבר שלא יוצא לפועל בגלל תקלה טכנית בהגברה.

כמנהג תיאטרון הסטודיו בחיפה מתקיים לאחר ההצגה מפגש עם היוצרים. נתלי מספרת לנו שקטע הרדיו של אפרת, זה שהפסדנו, מסכם בדקות בודדות את ההצגה. אני מניח שיש לקטע זה חשיבות מרובה. אולם הסטודיו קטן מימדים ואפשר היה לשמוע את קטע שידור הרדיו גם ללא ההגברה, השחקנית החליטה לוותר בגלל ההגברה ואנחנו הפסדנו – חבל. בהמשך העלינו את ההתייחסות אל המציאותי והמוגזם והופתענו לשמוע שהקטע האחרון, זה עם השכנה שגוררת תסביכי שואה מתבסס על סיפור אמיתי על שכנת המחבר אייל וייזר ובכל זאת אני מרשה לעצמי להניח שתגובתו לא הגיעה לרמת האלימות שראינו בהצגה.

בימוי מבריק של אלון כהן מוציא מכל השחקנים משחק מעולה גם כאשר הם המדברים וגם כאשר הם מקשיבים פסיביים, עצבנים, נבוכים. שם ההצגה שופרא קולע היטב למציאות ה'הכל בסדר' שלנו. הרי לכולנו יש בעיות, חרדות ותסכולים אך כששואלים אותנו לשלומנו התשובה היא תמיד 'הכל בסדר' – שופרא.

ההצגה ממולצת בחום לכל מי שמוכן להתמודד עם מראה שמציגה את מציאותנו המושלמת לכאורה באופן כל כך מביך ואפילו מכאיב.

מאת: אייל וייזר
בימוי: אלון כהן
משתתפים: נתלי פינשטיין, טל קלאי, אפרת ארנון, איציק גולן.

האיש משם – טוביה אורנן

קיבלתי מתיאטרון קרוב הודעה בפייסבוק שבמוצאי יום השואה באופן חד פעמי ההצגה האיש משם.

עיון קצר בתקציר ובכתבות אליהן מפנה ההודעה שכנע אותי שכדאי לי לשרך רגלי [או ליתר דיוק את מכוניתו של יונתן] אל תיאטרון קרוב שבתל אביב הרחוקה מביתי שבחיפה.

התקציר מספר על דרמה קומית עם רעיון מעניין של הסחת זמנים, מיסחוּר השואה ורעיונות הזויים משהו של ניצוֹל שואה. יצאנו לדרכנו מצפים לחוויה מרגשת ואולי אפילו מורטת עצבים ומרגיזה.

ההצגה מתקיימת באכסדרת תיאטרון קרוב כאשר הקהל סמוך למקום בו מתקיימת ההצגה בדומה להצגת הנפילה. כעשר דקות לפני תחילת ההצגה עולה הבמאית דורית ניתאי נאמן לשוחח איתנו על התהליך שהוביל להצגה. זה נראה לי מעט מוזר. אני מתורגל בהצגות פרינג' מהסטודיו בחיפה, ממרתף 10 ומדומיהם, הדיון מתקיים תמיד אחרי ההצגה, לא לפני שהיא החלה. האכסדרה עדיין איננה מלאה, דורית עוד מדברת ולפתע נכנסת קבוצה גדולה מאוד של אנשים. מקום האירוע איננו אולם תיאטרון עם מקומות מוגדרים היטב ואפשר להוסיף עוד ועוד כיסאות. גם באזור שבו תתקיים תיכף ההצגה יש כיסאות ואנשים מתיישבים עליהם. הבמאית נזעקת להוריד את הפולשים מה"במה" ולהושיבם ממש ליד אזור ההתרחשות. בינתיים מתישב לימיני המחזאי טוביה אורנן – ניצול שואה בן 83, בתקופת השואה היה עדיין נער.

ההצגה מתחילה. השחקנים נכנסים אל חללי ההופעה ממקומות שונים במעטפת המבנה. אין ספק שהסיפור טומן בחובו פוטנציאל לדרמה מעוררת רגשות. אני באתי עם נכונות מלאה לחשוף את קצות העצבים ולחוות התרגשות ואולי אפילו כעס. זה לא קרה. ההצגה מאוד ברורה, המסרים פשוטים הנושא מעניין ובכל זאת ההצגה חלפה מעל ראשי מבלי להשאיר לי כל חוויה רגשית. בסיום ההצגה דורית הבמאית עלתה לפתוח דיון נוסף סביב ההצגה וממנו למדתי שהיו כאלה שחוו משהו רגשי שאני הפסדתי. אינני יודע למה ההצגה לא נגעה בי, יכול להיות שצעקנות היתר של כל הדמויות סגרה אותי מפני החוויה או שאולי היו אלה ההפוגות הארוכות בין התמונות שבהן תהיתי מה קרה ולאן נעלמו השחקנים. אני עדיין צריך לעכל את ההתרחשות ובעיקר להבין מה גרם לאחרים להתרגש ולי להשאר אדיש.

לאחר ההצגה עונה המחזאי על שאלות צופים אך קולו רפה וקשה להבנה. נראה לי שיש למחזאי הרבה מה להציע ולי דווקא יש שאלות אך אני מתקשה מאוד להבינו.

קשה לי להמליץ על ההצגה אך מאחר שיש כאלה שהתרגשו יש מקום לנסות לראותה. עם זאת, בדיעבד, לא הייתי נוסע במיוחד מחיפה להצגה זו.

על ההצגה באתר הבמה ובמעריב

המפתח של שרה [טטיאנה דה רוניי]

ספר מאוד מְרַגֵּשׁ.

עוד ספר שעוסק בשואה. איכשהו אני מגיע שוב ושוב לנושא זה. הפעם הסיפור מגיע מכיוון אחר. הספר כתוב מנקודת הראות של עיתונאית אמריקאית שחייה בפריז זמן רב מאוד. היא איננה יהודיה ומעולם לא התעניינה בשואת יהודי אירופה. משימה עיתונאית שהוטלה עליה מפגישה אותה עם סיפורים שלא נחשפה אליהם מעולם. סיפורים שקשורים ל"תרומת" ההנהגה הצרפתית והמשטרה לאיסוף יהודי פריז ולהעברתם לידי הנאצים ביולי 1942. בנוסף למידע ההיסטורי מגלה העיתונאית שהצרפתים מחקו כתם זה מההיסטוריה שלהם, מרבית תושבי צרפת לא שמעו על האקציה של "וֶל-ד'איב" מעולם.

פרק אחר פרק מסופרים בספר לסירוגין שני סיפורים, האחד הוא סיפורה של ילדה פריזאית בת 10 שנעצרה עם משפחתה על ידי המשטרה הצרפתית להעבירם לטיפול הנאצים. הסיפור האחר הוא סיפורה של ג'וליה ג'רמונד, העיתונאית האמריקאית בפריז. שני הסיפורים אינם קשורים זה לזה אך ברור לכל שהם יפגשו. שני הסיפורים מלאים ביחסים ובקשרים אישיים רוויי קונפליקטים. כל אחד מהסיפורים מרתק בפני עצמו אך השילוב ביניהם יוצר את הדרמה האמיתית המרגשת. מרבית הדמויות בספר דאגו למחוק מזכרונן את ההיסטוריה הפרטית שלהם ולטשטש עקבות כדי להמנע מהקונפליקטים הפנימיים, אלא שאלה ממשיכים לרדוף אותם בין במודע ובין מחוסר ידיעה.

ג'וליה, העיתונאית שמעולם לא היה לה כל קשר לנושא הכתבה, מזדעזעת מהסיפור ומתחילה לחפור ולהסיר אבן אחר אבן. בדרך היא נתקלת במכשולי הסתרה. כולם רוצים למחוק את הסיפור מההיסטוריה הלאומית-צרפתית ומעברם האישי. בני משפחה מסתירים זה מזה את הסיפור כדי להגן על יקיריהם מפני מה שמדיר שינה מעיניהם זה שנים, אלא שאותם קרובים יודעים את אותו סיפור מכיוון אחר ומסתירים אותו מהם. כולם מחביאים מידע כדי להגן על קרוביהם ופתאום באה ה"אמריקאית" ומאלצת אותם להכיר בעברם למרות ההתנגדות הגורפת.

סיפורה של הילדה שרה מוביל את העלילה שעליה נשען הספר כולו. כאשר המשטרה הצרפתית אספה את משפחתה, שרה החביאה את אחיה הקטן מישל בארון להגנתו מתוך הנחה שבעוד שעות ספורות כולם ישובו הבייתה והיא תוציא אותו ממחבואו. שרה לקחה איתה את מפתח הארון.

הספר, כאמור, מְרַגֵּשׁ מאוד. זה איננו מסוג סיפורי השואה וסיפורי הדורות הבאים שאנחנו קוראים בדרך כלל. הספר עוסק בקונפליקטים של אלה שהיו בשולי הסיפור של השמדת יהודי אירופה, אלה שלא שמעו עליו כמעט כלום, אלה שסברו שהוא איננו עניינם, אלה שידעו והסתירו ואלה שעזרו בסתר.

מומלץ !!!

הוצאת זמורה ביתן, 2008, 317 עמודים

נוריתהה כתבה סקירה מצויינת
מועדון קריאה http://www.read4free.co.il/oneBook.asp?danaCode=625-1200198
סימניה http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=228569
טקסט http://www.text.org.il/index.php?book=0802049

היתה פה פעם משפחה [ליזי דורון]

"דוקטור, יש לנו כאן מקרה של דור שני".
הלנה מתה במלחמת העולם השניה וחיה בארץ עד שמתה בפעם השניה בשנת 1990. הספר הוא מונולוג של הבת היחידה של הלנה שמתחיל מיד אחרי ההלויה ומשתרע על פני ימי השבעה. ספר קצר, 157 עמודים מרווחי שורות, ובכל זאת הקריאה ארכה זמן רב. הספר כתוב באופן ברור וקל לקריאה אך אני קראתי בו הלוך וחזור כי הוא מדבר אלי אישית.

המספרת חוזרת אל בית ילדותה הריק שבע עשרה שנים לאחר שעזבה אותו בגיל עשרים ואחת. היא לא מצפה שמישהו יבוא לשבעה, היא הרי הייתה כל משפחתה של האם, הלנה, שהלכה לעולמה והפעם לתמיד. רק החלו זכרונות ילדותה שקשורות לבית להפציע וכבר מתחילים להגיע אנשים… אנשים מ"שם" שכל עיסוקם הוא לעבור בין בתי הנפטרים ולהזכיר נשכחות. הספר מדלג בזיכרונות הבת ובסיפורי המבקרים בין התקופות השונות וכל הסיפורים כרוכים במוות. אלה שבאו משם אסרו על ילדיהם למות וחייבו אותם לאהוב את החיים. אצטט קטע ממכתב ישן שכתבה הלנה למנהל בית הספר של ביתה ושמבטא באופן מושלם הגיג שעבר במוחי פעמים רבות במהלך חיי: "את הילדה שלי, שבאה לעולם אחרי מלחמה נוראה, אני חייבת ללמד לאהוב את החיים. היא צריכה לדעת שאם חס וחלילה היא תצטרך להילחם, היא תלחם כדי לחיות, ולא כי טוב למות כמו שאתה וטרומפלדור חושבים".

מרבית המבקרים בבית השבעה הם אנשים מ"שם" שה"שם" שלהם הפך להיות חלק מזהותם, כמו דודה איטה מטרזינשטאט. באחד מערבי השבעה מנחמת אחת המבקרות את המספרת באומרה "את לא צריכה להיות עצובה, כשמישהו מאיתנו הולך יש סיבה למסיבה, המוות אצלנו הרי פחות כואב מהחיים".

הספר מפרט בין השאר סיפורים אישיים של ילדי הדור השני כשהיו ילדים וחיו את סיוטי הוריהם ושל אותם ילדים כשעל סף הפיכתם לבוגרים נהרגו חלקם במלחמה אחרת. אחת החוויות הקשות שעברו על המספרת בטרם עזבה את הבית הייתה כאשר ניסו להטיל עליה לבקר בבתי חבריה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים עם השליחים שיודיעו להורים שכבר איבדו פעם את כל עולמם וחיים רק כדי להשאיר ילדים שישאו את הגחלת, על מות ילדיהם.

אינני יודע כיצד הספר ישפיע על אחרים, מבחינתי התוכן קשה מאוד רגשית. המספרת, ליזי דורון, היא בת גילי וחוותה במהלך חייה חוויות דומות לשלי. בני קבוצת הגיל שלי שנולדו בארץ שנים בודדות אחרי קום המדינה משתפים שתי חוויות מכוננות. הראשונה היא חווית ילדות בסביבה שכולם בה עולים חדשים ולחלקם יש הטבעת מספר על הזרוע, מספר שמעיד על כך שהם "משם" אף שמרביתם אינם מוכנים לדבר על אותו "שם". החוויה השניה היא מלחמת יום הכיפורים בזמן השירות הסדיר. המשפחה שלי לא הייתה במחנות הריכוז, יהודי בולגריה הועברו למחנות עבודה בתוך בולגריה, מחנות שאכן עבדו בהם. שלטונות בולגריה לא שיתפו פעולה עם הנאצים ולא שלחו את יהודיהם למחנות ההשמדה. פסטיבל שירת החיים מספר על כך. בכל זאת, כל סביבת ילדותי הייתה מלאה באנשים שמספר מקועקע על אמת ידם – המכולתניק, מורים, שכנים, הפאנצ'רמאכר… כולם מ"שם", חלקם סיפרו וחלקם שתקו אך הסיפור היה כל הזמן באויר. את מלחמת יום הכיפורים עשיתי במיתלה. אמנם כל חברי הקרובים חזרו מהמלחמה, אך לא מעט מבני היחידה שלי, מחברי ללימודים וממכרי נשארו מתחת לפרחים. אמנם מעולם לא נאלצתי להודיע להורה על מות בנו אך אני עדיין זוכר את אותו אב שצלצל למרכזית הבסיס יום אחרי שחזרנו מהמלחמה לשאול מה שלום בנו ואני נאלצתי לשקר שאינני יודע כי נאסר עלינו בפקודה לדבר על ההרוגים.

זהו הספר השני של ליזי דורון. כשחזרתי לקרוא את מה שכתבתי על ספר אחר שלה שקראתי בעבר, התחלה של משהו יפה, גיליתי שגם שם אני מפרט את ההקבלה ביני לבין המספרת, עמליה, וחבריה בני דורי.

לא ברור לי אם אני מספיק אובייקטיבי להמליץ על הספר משום שהפכתי אותו לסיפור אישי. כשנטלתי את הספר לידי חשבתי שאגמור אותו ביומיים ולא הצלחתי להתנתק ממנו עד שקראתי כל קטע לפחות פעמיים בזמנים שונים.

לאחר שנודע לאם, הלנה, על אותם בנים שלא חזרו ממלחמת יום הכיפורים היא אומרת "את הגרמנים ניצחנו כאן, לא בתותחים, לא בטנקים ולא במטוסים. ניצחנו אותם כשהקמנו משפחות והולדנו ילדים. ועכשיו, כשנהרגים לנו הילדים אנחנו מפסידים גם את המלחמה ההיא." לא הצלחתי לחנוק את הדמעות.

ממליץ בחום ובכאב.

הוצאת כתר 2002 , 157 עמודים.
נוריתהה כתבה http://www.nuritha.co.il/?l=he&a=239662

רומן משפחתי [עדנה מזיא]

לקראת סיום הקריאה מתעוררת בי אסוציאציה מעולם אחר לגמרי אל השיר הנני כאן. משפט המפתח בשיר הוא "אני האיש אשר תמיד חוזר". בכל פעם שאני שומע את השיר אני חושב לעצמי שגיבור השיר הוא נוטש סדרתי, כדי לחזור צריך קודם כל ללכת.

הספר עוסק בסדרת נוטשים סדרתיים שמתפרסת על פני מספר דורות. המספרת, דור אחרון ל"גנטיקה גרועה" לפחות איננה מביאה לעולם ילדים ומסתפקת בנטישת חברים באישון לילה וללא מילים. אלא שאין כאן רק עניין ל"גנטיקה גרועה" שהרי לא כל הנוטשים בספר חולקים את אותה גנטיקה. לנטישות יש פנים רבות מבחינת הנוטש. יש שברחו אל אדם אחר, אחרים ברחו אל מטרה נשגבה וכמה אפילו ברחו לעולם שכולו טוב, או לפחות טוב ממה שחיכה להם בעולם הזה. הננטש תמיד נשאר עם חווית הנטישה, הרבה מחשבות ותהיות והכל מלווה ברגשות אשמה. סיפור חיים של מספר דורות מסופר מראות עיניה של הבת, נכדה, נינה כפי שהם משתקפים אליה מתוך יומני סבתה. סיפור חסר תקוה ותוחלת. כולם רוצים להיות נאהבים אך חוששים מפני הקִרבה שעלולה להסתיים בנטישה כואבת כצפוי.

הספר מתנהל בעצלתיים. אין לאן למהר, הסיפור מתגלגל לאורך מאה שלמה והמתכון כמעט ברור. כולם מנוונים ללא יכולת להשתנות שמנסים להמציא את עצמם מחדש ובסופו של דבר נוהגים כלפי צאצאיהם באותה אדישות אכזרית שקבלו מהוריהם והם משוכנעים שהם שונים מהוריהם לחלוטין משום שהם מונעים על ידי אידאולוגיה אחרת. הסיפור בכללותו מעניין, יש בו דרמה ותהפוכות. הכותבת דואגת לפזר מספיק רמזים שיגרמו לקורא לצפות את העתיד בנינוחות. יש כאן סיפורי אהבה, שנאה, תסכול ואכזבה והרבה מאוד בגידות באנשים, קבוצות ורעיונות. הספר מלווה את ההיסטוריה של הציונות, עלית הנאצים טראומת המהגרים, חוסר ההשתלבות בסביבות שונות, נסיונות להקים חברה חדשה – צודקת יותר ובגידה ונטישה, נטישה ובגידה והרבה שקרים.
רומן משפחתי מציג קבוצת אנשים שטחיים וחסרי דעה שחיים באירופה השלווה של תחילת עלית הנאצים. אלה אנשים שאינם מתעניינים בדבר פרט לסיפוק תאוותיהם הפרטיות וקניית אשליות באמצעות סמים ואלכוהול. הם רואים בניוון ובניתוק מהמציאות מעין אידאולוגיה של אינדיבידואליזם ומרד נגד הנהירה של אנשים להתקבץ כעדרים סביב אידאולוגיות שמוכתבות על ידי הקבוצה. ואז בא ההיפוך. עלית הנאצים גורמת להם לברוח מהיידלברג לפלסטינה. כאן פתאום מאמצים לעצמם האנשים אידאולוגיה ממבחר האידאולוגיות שמונחות על המדף לבחירתם. הרעיון שמוצג כאן מסקרן אותי בעיקר משום שהוא סותר רעיון שהגיתי לאחרונה. לא ברור לי עד כמה היפוך הדיעות מאינדיבידואליזם להצטרפות לעדר נסמך על מחקר ובאיזו מידה הוא פרי דמיונה של הכותבת. הרעיון שהגיתי אני מציג תמונה הפוכה. לכל אדם יש דעת קונפקציה ששיכת לקבוצה שאליה הוא משייך את עצמו עד שטופחת המציאות על פניו ומאלצת אותו לחשוב בכוחות עצמו ולפתח דעה אישית. הרעיון שלי הוא הגיג מופשט שאיננו נסמך על מחקר. למרות שאני מכיר אנשים שעברו היפוך כזה, יכול להיות שהרעיון מופרך לחלוטין.
הספר בהחלט מעניין וראוי לקריאה. עם זאת התמונה הכללית מדכאת ומשאירה את הקורא מוטרד, נבוך וללא כל תובנה מעבר למה שנאמר לנו כבר מזמן "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."