ארכיון תג: תיאטרון קרוב

יום זכויות האדם 2016 – פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב

דף יום זכויות האדם באתר האומות המאוחדותיום זכויות האדם מצוין היום ברחבי העולם, ובתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית של תל אביב מסתיים פסטיבל האזרח כאן השישי במספר בהצגה שייקספיר מצונזר שכבר ראיתי. הערב אני יושב בביתי שבחיפה ומסכם את חוויותי מהפסטיבל, כשברקע מספרת לי הטלוויזיה על מתקפת פגיעות בחופש הדיבור, אבל זה שייך לסיפור אחר.

השנה הצלחתי לפנות לעצמי את ערבי הפסטיבל ואני יכול לראות את כול ההצגות. אמנם זה כרוך בתקורה לא מבוטלת של הִטלטלות מחיפה בתחבורה ציבורית לפני סיום יום העבודה, וחזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל החוויה בהחלט מצדיקה את המאמץ. פסטיבל של הצגות מקוריות הוא תמיד הימור, ההצגות זוכות לחשיפת קהל ראשונה ולכן הן, מטבע הדברים, לא בהכרח לגמרי בשלות. מנסיון השנה שעברה, על כל פנים, יש למה לצפות.

יום רביעי, 7/12/2016 – ליבי ואני נפגשים בתחנה המרכזית של תל-אביב כשעה לפני פתיחת האירועים ויש לנו זמן לשוטט בשוק קישוטי חג-המולד, בין הפיתות הדרוזיות של דודה נזימה, חנויות המזון מן המזרח הרחוק וחנות ספרים משומשים ברוסית. התחנה המרכזית משרתת מגוון אנושי רחב – פריפריה סוציואקונומית – בלשונה של דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. בינתיים מתקבצים בחזית התיאטרון עוד ועוד אנשים. נראה לי שהפעם הגיע הרבה יותר קהל מבפעמים הקודמות, שמעו של הפסטיבל מגיע כנראה ליותר אנשים והוא פורץ וגדל. אני תוהה אם כול האנשים יצליחו להדחס אל האולם שאיננו מורגל לקהל כה רב.

מוכרים את חופש הביטוי במחיר יורדדורית ניתאי נאמן פותחת את הפסטיבל, ניקו ניתאי אומר לנו שהוא מרגיש מעט מוזר להיות אורח בתיאטרון שלו, ואודי שמאי מנהל מכירה פומבית של זכויות האזרח שמוצגות על ידי איריס הרפז. במהלך המכירה הפומבית נרמסות הזכויות בזו אחר זו, ואנו נקראים אל האולם להצגה הראשונה – לנשום בספירה לאחור. הקהל גודש את האולם וההפקה נאלצת להוסיף כסאות פלסטיק לפני השורה הראשונה ובמעברים. בין ההצגות יש זמן להתרשם מתערוכת כרזות של תלמידי מכון אבני בנושא זכויות האדם שמוצגת במבואת התיאטרון.

ההצגה השניה בערב הראשון היא 'וָאֶפָּת', מאת רון חסון ובבימוי אבי חדש. ההצגה מאירה את סיפורו של ירמיהו נביא החורבן באור מעניין. הסיפר התנכי מעובה בפרטים שנשמטו מהסיפור המקורי, שמדגישים שמי שדבריו התגשמו איננו בהכרח מקובל כדובר אמת, ואילו מחרחר המדון שכשל עדיין נחשב, לפחות בעיני עצמו, כמי שהצדק עימו. אני יודע שהמחזה נכתב מזמן, ובכל זאת הרבה דברים מתקשרים לי עם הפרשנויות ודברי ההסתה והלהג שליוו את אירועי השריפה שכילתה עצים ובתים בעירי חיפה רק לפני שבועיים.

גלרית הקומה השביעית - אוצר של ציורי גרפיטיאני מגיע לביתי בחיפה גדוש חוויות. למחרת בבוקר אני מספר בעבודה לכול מי שמוכן לשמוע על מעללי ירמיהו וחנניה ומופתע לגלות כמה מעט יודעים הסובבים אותי על האירועים שהובילו לגלות בבל. על הסוף המפתיע של ההצגה אני מספר רק לאלה שאני סבור שלא יראו אותה. אני מקדים לצאת מהעבודה כדי להגיע ליומו השני של הפסטיבל ברכבת יום חמישי העמוסה לעייפה.

יום חמישי, 8/12/2016 – גם היום ליבי ואני מקדימים מעט ויש לנו זמן לשוטט בגלרית הקומה השביעית – אוצר של ציורי גרפיטי שצויירו בידי אמנים מוכשרים שיש להם הרבה מאוד מה להגיד. הגלריה משתרעת על פני אזורים פתוחים נרחבים, ומשום מה לא רבים מתייחסים אליה. רואים אותה בחטף רק אלה שנחפזים בין האוטובוסים. אילו היו ציורים דומים מוצגים במוזיאון, אין לי ספק שאנשים היו מגיעים במיוחד לראותם ואף רוכשים כרטיס כניסה.

אחרי המכירה הפומבית מתחילה ההצגה הראשונה להערב – קמלוקה. כמו אתמול האולם צר מלהכיל את הקהל וההפקה מלהטטת בכסאות פלסטיק כדי להושיב את כל באי התיאטרון. ההצגה מעלה רעיון מעניין שמשלב וידאו ארט כנושא ההצגה וכאלמנט עיצובי, שמלווה התמודדות עם הטרדה מינית, עד לגבולות השאול שמוצג בחומרים שמתכתבים עם סגנון האומן תוך הענשתו. הרעיון במחזה עשוי להיות מרתק ומעורר מחשבה, אך ההצגה עדיין בוסרית ודורשת הידוק בעיקר במעברים הארוכים שגורמים לקהל להתנתק מהחוויה.

ההצגה השניה לערב זה היא הזקן והקרטוּן מאת ובבימוי איציק אלוני. זהו סיפורו של זקן שחי בבדידותו בדירתו הקטנה והמוזנחת שאותה הוא חולק עם קרטוּן בן דמותו. הזקן חווה ניתוק ממשפחתו, והוא מתיסר בגעגועים לחלקים מעברו שאותם הוא חולק עם הקרטוּן שלו. הוא חי בפחד מאחורי מנעולים, קודים וסיסמאות, וחושש לשלומו… ובצדק. ההצגה מרגשת אותי עד מחנק גם בגלל מה שהיא מספרת, וגם בגלל שהיא משיקה לסיפורים מעולם החוויות שלי. אני מניח שלכל אדם יזכיר הזקן הבודד מישהו שהוא מכיר שהביא את עצמו לכלל ניתוק מסביבתו, שמתרפק על זכרונות עבר אמיתיים או מדומים ושאיננו יודע למצוא את דרכו חזרה. אדם שאין לו עם מי לחלוק את עולמו מלבד עם דמות עצמו. היום, יומיים אחרי שראיתי את ההצגה, התעוררתי לבוקר שבת כשההצגה עדיין מנקרת בראשי.

יום שישי, 9/12/2016 – ההצגה הראשונה היום – ולריה לנצח – מוצגת בשפה הצרפתית שאינני שולט בה. אני מגיע למכירה הפומבית שמתקיימת היום בין ההצגות. גיל מצטרף אלינו להצגה האחרונה שאותה אנחנו רואים מכסאות פלסטיק שהוצבו לפני השורה הראשונה.

תשלובת אבוטבול מוגדרת בתוכנית הפסטיבל כ"קומדיית קאלט ישראלית". זוהי לטעמי סאטירה חברתית נוקבת שמאגדת מספר חוליים של החברה לתשלובת מרתקת, מצחיקה ומעוררת מחשבות רבות. הכל מתרחש בסוף המילניום הקודם, רגע לפני שבאג 2000 עלול לכלות את העולם, כאשר תוכניות הריאליטי כבר מאיימות לבלוע כל חלקה טובה בתרבות. יש כאן נגיעה בשימוש במין לקידום ולהטרדה, ניצול קשישים, סחר במגוון סוגים של סמים לילדים ולקשישים, שיתופי פעולה לצורך רמאות, ורמאות בדמות שיתוף פעולה, וכולם רוצים להתקדם לאיזשהו מקום ואינם בוחלים בשום אמצעי. כול אחת וכול אחד מנסה להשתמש במישהו כדי לקדם את עצמו, ובראשי מבליחות לרגע מילים מקברט סטירי אחר "אנא קח אותי! לחצי סיבוב, לסיבוב שלם. לא חשוב למה, לא חשוב עם מי, כל מה שחשוב זה להתקדם." ההצגה מסתיימת בהקמת מרכז גמילה לגימלאים. סיקרנתי אתכם?

זהו, תם ונשלם הפסטיבל ואני שועט במעלה התחנה המרכזית לתפוס את האוטובוס האחרון לחיפה. תחבורה ציבורית בכל זמן איננה חלק מזכויות האדם בתל אביב. בעירי חיפה, שנחשבת לעיר מעורבת, יש תחבורה ציבורית גם בשבת. תל-אביב יפו איננה כנראה מעורבת, היא עיר יהודית שומרת שבת, ולכול אלה שקונים קישוטים לעץ חג המולד, שאוכלים מאכלים מהמזרח הרחוק או מיני ירקות ותבלינים אפריקאיים, וגם לסתם יהודים שאינם שומרי שבת, שמורה הזכות להיות כלואים במקומם עד צאת השבת.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

רשות השידור שהוחלפה בתאגיד השידור הישראלי - כאן, מוחזרת כשהיא מוקטנת, דהוייה ומצנזרת עצמה לדעתלאחרונה משתרבב התיאטרון של החיים לתוך תרבות הפנאי שלי. אני משתדל להמנע מלהעסיק את עצמי בענייני אקטואליה ובנושאים פוליטיים. נראה לי שכוחי להשפיע עליהם בין בחירות לבחירות מוגבל, אז אני משכנע את עצמי שהם אינם משפיעים עלי. אבל המציאות עולה בימינו אפילו על דמיון יוצרי התרבות, וזה בהחלט נותן את אותותיו בתרבות הפנאי שלי. זה חודר לתודעתי כשצנזור השידור הציבורי ושרת התרבות מתגנבים לתוך כתבה שפרסמתי כאן על הצגה בתיאטרון קרוב.

אני מציץ טיפה לאחור ומגלה שכבר כתבתי גם בעבר על נגיעות פוליטיות שמעכירות את תרבות הפנאי שלי. בלוג זה, שנועד לתעד בעיקר את חוויותי החיוביות, מכיל פה ושם אירועים פוליטיים. בטקס קיפוד הזהב 2013  הזכרתי את נציג משרד התרבות שניסה להשבית שמחה וכמעט הצליח. סיפרתי כאן גם על קריקטוריסטים ש"מרככים" את מסריהם בצנזורה עצמית. אני משתדל לעטוף את הדברים הפחות נעימים במעטפת עם ניחוחות תרבות, אך לפעמים הצחנה הפוליטית גוברת על כל השאר.

בימים האחרונים הבנתי שאינני יכול להתעלם יותר ממהרסי התרבות וממחריביה. אני אכול ספקות בקשר להחלטתי להמנע מלהתייחס כאן לטקס פרסי אופיר ולטקס קיפוד הזהב השנה. בשניהם השתלחה שרת התרבות באמנים כאילו היו אוייביה האישיים. מעטים יודעים או זוכרים מי היו זוכי הפרסים, אך כולם יודעים על הפרובוקציות שעוררה שרת התרבות. ראש הממשלה יזם את החלפת רשות השידור השמאלנית מידי לטעמו, בתאגיד השידור הישראלי – כאן. משגילה שהתאגיד החדש איננו סר למרותו, החליט לבטלו ולהפיח רוח חיים ברשות שבינתיים פרשו או הופרשו ממנה מרבית מובילי הדעה שנגועים לדעתו בשנאה אישית כלפיו. הרשות המחודשת כבר תצנזר את עצמה לדעת. תרבות הפנאי שלי מושפעת ישירות מאותם אירועים פוליטיים ולכן יש מקום למאמרים בנושאים אלה גם כאן – בתרבות הפנאי.

המאמר הראשון מסוג זה – השוטה, המלך ותפיסת המציאות – מתארח בבלוג הגיגית של בני גיל. את המאמרים הבאים אני שוקל לפרסם בתרבות הפנאי. מעתה יכול להיות שתמצאו כאן לפעמים הגיגים מתחומים שמשפיעים על תרבות הפנאי שלי גם באופן עקיף…
ואני עדיין חולם ומקווה שהסרט בו אנו חיים מוביל לסוף טוב.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.כרזת ההצגה בפייסבוק של תיאטרון קרוב

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת:
עיבוד ובימוי:
ייעוץ אמנותי:
נוסח עברי:

תפאורה:
תלבושות:
עיצוב תאורה:
ע. במאי:

מטיי וישניאק
ניקו ניתאי
דורית ניתאי נאמן
סילביה שיז'אן

צבי פדלמן
אהובה ארז
רונן בכר
קארין מתנה

על הבמה:

  • תמי ספיבק
  • שירה פרבר
  • מורן אלון
  • אופיר דואן
  • יפתח רווה
  • אסף מור
  • צביקה דולב
  • ניקו ניתאי

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

La Mer - 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה

אני מתעורר לצלילי השיר La Mer – 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה. לוקח לי כמה שניות לקלוט שספיחי ליל אמש השתרבבו כנראה לחלומותי והשיר מתנגן בראשי בלבד. זה קורה לי לא מעט. את החלומות אינני זוכר, לשמחתי, אבל יש לחלומותי לפעמים פסקול שאיתו אני מתחיל את היום. הפעם מלווה אותי שיר אהבה מתקתק וקטיפתי לים. שיר על אור יפהפה, עם השתקפויות, מלאכים טהורים, ציפורים לבנות ומפרצים בוהקים – אוּטוֹפִּיָה שְׁמַאלְצִית, ממש כמו החלום שמרתה נושאת כבר עשרים שנה, ולשמו היא רוצחת את דיירי המלון שהיא מנהלת עם אמה. מרתה שרה את השיר כשהיא מפנטזת שהחלום על סף הגשמתו, אף על פי שהיא בעצם יודעת שהחלום לא יתגשם לעולם.

הבוקר אני מבין כמה השיר הזה קולע, דבר שלא חדר להכרתי בזמן שצפיתי בהצגה. בחירה מצויינת של הבמאי, שמרימה לרגע את מרתה כדי להעצים את כאב הנחיתה, כשתגלה שהחלום הבלתי מושג שלה, הוא מציאות חייה של מריה, אשת האח שנעלם לפני עשרים שנה והשאיר אותה עם אמה, וללא חיים אמיתיים משלה.

בדרך לתיאטרון אני מנסה ללקט מידע על המחזה 'אי הבנה' מאת אלבר קאמי. אני קורא את התקציר באתר תיאטרון קרוב – הסיפור מוּכָּר מאוד – אני יודע שלא קראתי את המחזה ולא ראיתי את ההצגה, ובכל זאת משהו מנקר בערפי וטוען שאני מכיר אותו. אתר התיאטרון מוביל אותי בקישור לביקורת של צבי גורן שמעשירה אותי בפרטים על המחזה וההצגה – מאין אני מכיר את זה? אני מְגָגֵל "אי-הבנה מאת אלבר קאמי" ומגלה את הכתבה הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל | תרבות הפנאי. כן, כתבתי על זה כאן לפני שנתיים אחרי שהאזנתי לתסכית ברשת א' של קול ישראל שעתידו כרגע לוט בערפל. פתאום הכל חוזר, אני נזכר בתסכית עם חנה רובינא, דינה דורון, גילה אלמגור ויוסי בנאי, וכשהכל מתייצב בזכרוני, הוא מסתכם במחשבתי כ"טרגדיה של טעויות".

ליבי ואני יושבים בשורה הראשונה, וליידנו מתיישבת אשה עם מצלמה גדולה, דיגיטלית למשעי, שמשמיעה קולות "קודאק" רמים כאילו הייתה מצלמת סרט. נוכחות פעילות הצילום גוברת על המתרחש בהצגה, אז אני מוציא גם את המצלמה הננסית שלי – אם הריכוז שלי בהצגה מופרע, שלפחות תהיינה גם לי כמה תמונות.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב  אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

התפאורה המינימילסטית שעיצב צבי פדלמן קולעת מאוד לטעמי. התלבושות שעיצבה אינגה בר, מגדירות את הדמויות באופן שברור לנו איפיון הדמויות היטב, עוד בטרם ביצעו פעולה או פצו פה. האם והבת, יעל יעקב גולדמן ונעמה שלום עמיאל, מקרינות קור רוח של רוצחות קשוחות ואדישות, שמתחלף אצל שתיהן, באי-התאמה מושלמת, עם אנושיות שמתפרצת לזמן קצר ושׁוֹכֶכֶת. שתיהן עוברות לאורך המחזה מספר תהפוכות רגשיות שמתכנסות ברגעי השיא, לאבדן הרגש ונחיתה אל כְּלָיָה שאיננה מקרינה תחושת אבדן, כאילו מעולם לא האמינו שהטוב יגיע. גם כאשר מרתה שרה על הים, לא נראה שהיא מאמינה שחלומה עומד להתגשם, כאילו ברור לה שהמציאות עומדת להתנפץ בפניה.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרובהבן שנטש את משפחתו לפני עשרים שנה, השחקן המוכשר גל ישראלי, שובה את ליבי בחדוות החיים שלו, שנסוגה אל תוך החששות שמא לא יתקבל על ידי משפחתו, וְשָׁבָה להתעורר כל פעם מחדש, גם כשהוא מגלה שאימו ואחותו אינן מזהות אותו. הוא איננו מתייסר בלבטים, משום שהוא היחיד שאיננו יודע על הרצח הקרב ובא. הוא משתדל להיות נעים הליכות כלפי כולם, ושותה מכוס התרעלה ללא כל חשש.

הוא כבר הצליח להתעשר ולבנות לעצמו חיים, ועכשיו הוא רוצה להתאחד עם משפחתו שאיננה מכירה אותו, בלי להתייסר כמותם בחלומות שלא יתגשמו לעולם. ובכל זאת, דווקא הוא זה שמדבר אלי במישור הרגש יותר מאלו שאמורות היו לקרוע את רגשותי לגזרים.

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

אחרי ההצגה ליבי ואני משוחחים בתחנת האוטובוס על ההצגה, וכשאני משרבב אל השיחה את הביטוי שהתגבש קודם בראשי "טרגדיה של טעויות", שנינו עוברים לדבר על מחזות אחרים שגם בהם החלומות מתנפצים אל תוך יאוש שמוביל לאבדן מתוך אי-הבנה.

מאת: אלבר קאמי
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
נוסח עברי: סילביה שיז'אן
ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן
מוסיקה: נדב ויקינסקי

תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: אינגה בר
תאורה: ודים קרשסקי
מנהל טכני: רונן בכר
ומנהל הצגה: עמר נצר

גל ישראלי – יאן – הבן השב
יעל יעקב גולדמן – אימו
נעמה שלום עמיאל – אחותו מרתה
מורן אלון – אשתו מריה
צביקה דולב – המשרת הזקן

על ההצגה:

image

להיותאולא קמבלצ'ה בתיאטרון קרוב

השחקן קצ'קס והבמאי יום טוב מתווכחים על הדרך הנכונה לטעמם לשחק 'להיות או לא…'.

הדיון מתקיים בתיאטרון נטוש אליו הם פלשו במטרה להגשים את רעיונותיהם האמנותיים. המלט שלהם משנה פנים וצורות במהלך הדיון, הוא יכול להיות טָנְגוֹלֶרוֹ בריקוד קָמְבָּלָצֶ'ה, או כל רעיון מופרך שעולה על דעתם… רק לא לשנות את הטקסט, כי שייקספיר – קדוש!

התיאטרון מקבל צו פינוי, עומדים להרוס אותו. קצ'קס מתנהג כאילו זה לא נוגע לו – הוא עוסק בשייקספיר. האמנים ממשיכים להיות אמנים חולמים ותלושים מהמציאות. היחידה שנטועה היטב בקרקע היא הזונה. היא זו שיודעת שהכסף קונה הכל ושהאמנות איננה יכולה לשנות מציאות. מצטרף אליהם אנרכיסט מתלהם שמחליט לארגן את כולם להפגנה נגד צו ההריסה תוך זלילת פופקורן בסגנון ארנב שמנמן, והתזתו לכל עבר. הבלגן חוגג, הצדק איננו נראה באופק, השחקן חולם, הזונה מציאותית והאנרכיסט איננו מצליח לבלום את רוע הגזירה.

במהלך השיחות בין השחקן והבמאי מוזכר הביטוי 'פרופסור חמור או אמן מיוסר'. הביטוי נשמע לי מוכר, אך אינני מצליח להזכר מאין. בבית אני נובר באינטרנט ובזכרונותי ומגלה בתקליט 'חולם בספרדית' של שלמה יידוב את המילים 'כולם שווים אין טוב יותר, יהיה זה פרופסור חמור או שוטר'. זהו זה – מכאן נשמעו לי המילים מוכרות. המילים לקוחות מהשיר 'טנגו בלגן' שהוא התרגום העברי של טנגו קָמְבָּלָצֶ'ה. בעזרת תרגום גוגל אני מצליח לאמת שתרגומו של שלמה יידוב נאמן למקור ופתאום הכל מתחבר. השיר מדבר על חוסר צדק, על הסתאבות ועל נצחון היצר על המוסר, ובזה עוסקת גם ההצגה שממש נתפרה עבור פסטיבל בנושא זכויות אדם.

ראינו קריאה מבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב. בסיקור חוויותי מהפסטיבל כתבתי:
לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.
ביציאה מהתיאטרון ליבי אומרת לי שטוב מאוד ששמרו על הליהוק המקורי, על הקצב המהודק ועל מאפייני הבימוי שראינו בקריאה. כנראה גם לה היו חששות מפני שינויים שעלולים לגרוע מהחוויה המקורית – הרי כבר ראינו כאלה דברים.

חבורת שחקנים מעולה שקולעת היטב לרוח ההצגה. הבמאית דליה ריבר מגלמת את דמות הזונה שנטועה היטב במציאות. מולה מרחפים קמעה צמד אמנים שמפנטזים שבכוח האמנות לשנות מציאות. גל ישראלי בתפקיד הבמאי ויואב סדובסקי בתפקיד השחקן היו מעולים בקריאה המבויימת של קָמְבָּלָצֶ'ה והם מצויינים גם בהצגה, אולי אפילו יותר. גל רובין מגלם אנרכיסט מתלהב ומתלהם שיודע שאת המציאות אפשר לשנות רק במעשים, אבל לא כל-כך מצליח לגרום לאמנים להרתם למשימה. הוא מגלם עוד דמויות סטראוטיפיות במפגיע, ועושה זאת כהלכה ובכשרון קומי מרשים. כל השחקנים עושים שימוש עשיר במימיקה שמעשירה את הטקסט באלמטים קומיים שנובעים מסתירה בין הנאמר לבין מה שמבוטא בין המילים בהבעות פנים. דליה ריבר בתפקיד הזונה, מגישה טקסט עשיר ללא מילים על רקע דברי שני האמנים וגורמת לנו לצחוק במלוא פה.

כאשר כולם מפגינים ומנסים לעצור את הריסת התיאטרון, קצ'קס מתחבט בשאלתו של המלט שמתאימה למצבו:
להיות, או לא להיות, זו השאלה:
מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!

הציטוט מהמלט בתרגום שלונסקי שבו השתמשו בהצגה

בסופו של יום התיאטרון הרוס. האדם הקטן שוב נרמס על ידי הרָשׁוּת. הזונה נשארת זונה, האנרכיסט אנרכיסט, והאמנים ממשיכים לחלום את המלט שלהם בין חורבות התיאטרון.

קומדיה מצחיקה שעוסקת בנושא קשה. חוויה מעולה.

בשולי הדברים:

בעקבות הקריאה המבויימת, נוספו ללקסיקוני מספר ביטויים. מידי פעם אני מוצא את עצמי אומר 'קדוש' בהנפת אצבע בנוכחות אנשים שלא ידעו את קָמְבָּלָצֶ'ה, דבר שגורם להם להביט בי בתמיהה שמשעשעת כנראה רק אותי. גם הביטוי 'פופקורן בן-זונה' חדר ללקסיקון שלי. אני כותב מילים אלה ברכבת בדרכי חזרה לחיפה, וזומם כבר על הפופקורן שאכין לי בבית. הרי 'מכוס אחת יוצא הרבה מאוד…' ובליסתו בהצגה בסגנון ארנב שמנמן מעוררת את תאוותי.

טנגו בלגן - קמבלצ'ה בתרגום שלמה יידוב. מילות השיר בשולי הסרטון - מומלץ לקרוא
טנגו בלגן
קָמְבָּלָצֶ'ה בתרגום שלמה יידוב

מילות השיר המקוריות בשולי הסרטוןהקָמְבָּלָצֶ'ה המקורי

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

דין אחד יש לכולם, לגבור ולבוגד
גם לבור ועם הערץ, למדען ולשודד
כולם שווים אין טוב יותר
יהיה זה פרופסור חמור או שוטר
והיום יום, כמו מלחמה
בה מנצח היצר הרע
אם אחד גונב בסתר ושני רק מתחזה
אם זה כומר אינסטלטור מתווך או גנרל
זה בגלל לא משנה.

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

כאן בתוך הבלגן של המאה העשרים
פראייר מי שלא גונב אין מקום לביישנים
אל תתייסר עמוד בצד
למי זה אכפת אם אתה איש ישר
הכל הולך ומסתאב
ולא יעזור אם תאוכל את הלב
כמו שהפוליטיקאי בלגנוב הוא המומחה
גם הארס לא מעסיק ואפלו הרוצח
הוא היום עוסק מורשה

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול
כן כך היה אתמול
וכך זה גם היום
מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים
שמחים ועצובים
תמימים ומתחסדים
אבל מבט חטוף על התקופה שלנו
לא משאיר ספק כמה הדרדרנו
אין טעם לחפש אחרי הצדק
הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

Que el mundo fue y será
una porquería, ya lo sé.
En el quinientos seis
y en el dos mil, también.
Que siempre ha habido chorros,
maquiavelos y estafaos,
contentos y amargaos,
barones y dublés.
Pero que el siglo veinte
es un despliegue
de maldá insolente,
ya no hay quien lo niegue.
Vivimos revolcaos en un merengue
y en el mismo lodo
todos manoseados.

Hoy resulta que es lo mismo
ser derecho que traidor,
ignorante, sabio o chorro,
generoso o estafador…
¡Todo es igual!
¡Nada es mejor!
Lo mismo un burro
que un gran profesor.
No hay aplazaos ni escalafón,
los ignorantes nos han igualao.
Si uno vive en la impostura
y otro roba en su ambición,
da lo mismo que sea cura,
colchonero, Rey de Bastos,
caradura o polizón.

¡Qué falta de respeto,
qué atropello a la razón!;
Cualquiera es un señor,
cualquiera es un ladrón…
Mezclao con Stravisky
va Don Bosco y La Mignon,
Don Chicho y Napoleón,
Carnera y San Martín…
Igual que en la vidriera
irrespetuosa
de los cambalaches
se ha mezclao la vida,
y herida por un sable sin remache
ves llorar la Biblia
junto a un calefón.

Siglo veinte, cambalache
problemático y febril…
El que no llora no mama
y el que no afana es un gil.
¡Dale, nomás…!
¡Dale, que va…!
¡Que allá en el Horno
nos vamoa encontrar…!
No pienses más; sentate a un lao,
que ha nadie importa si naciste honrao…
Es lo mismo el que labura
noche y día como un buey,
que el que vive de los otros,
que el que mata, que el que cura,
o está fuera de la ley…

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב
דף הפייסבוק של ההצגה

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

תמונה מהפייסבוק של תיאטרון קרוב- באדיבות עופר שמר"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

imageאחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים:
אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה
:
מי שחי זקוק לאהבה
.
ומי שאין לו אהבה
,
יסתפק בקצת חיבה
.
ומי שאין לו גם חיבה
,
ילעס לו לחם עם ריבה.
אוי מנגינה ישנה, עצובה…

הנפילה – לקראת החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

הנפילה - יום חמישי 19.05.2016 בשעה  20:30 בתיאטרון הסטודיו - שדרות הנשיא 142 - בית הכט (רוטשילד) חיפה, טלפון: 04-8100104במשך חמישה ימים מוביל אותנו ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטה, בנפתולי נפשו באמצעות סיפורו של עורך דין מכובד, איש טוב ומיטיב שעוזר לעיוורים לעבור את הכביש ונותן מכספו לקבצנים. את הסיפור הוא מספר לנו כאדם בודד נטול כבוד בבר בשם 'מקסיקו סיטי' ברובע האורות האדומים שהוא הטבעת האחרונה של הגיהנום באמסטרדם. לאורך הדרך עובר קלמנס יחד איתנו דרך מסלולי השפלה עצמית ואיבוד כבוד וצלם במסלול הנפילה. השחקן ניקו ניתאי שעיבד את הספר של אלבר קאמי להצגה איננו מניח לנו להיות צופים פסיביים, להיפך, אנחנו נאלצים לשים את עצמנו במקומו של קלמנס ולחוש שאנחנו נופלים יחד איתו או שלפחות איננו חסינים מפני אותה נפילה שהרי מערכת ערכי המוסר שלנו איננה שונה משלו. כבר בתחילת ההצגה עורך איתנו קלמנס, ניקו ניתאי, דיון במכבסת המילים שמיפה את המושגים שאיננו מעוניינים שידבקו בנו. לעבד איננו קוראים עבד אלא סדרת כינויים מיופים עד שמגיעים למנהל, כלומר – מנהל משק או למושג הפטריארכלי אב, כלומר – אב הבית. גם סוחר העבדים כבר הפך זה מכבר למנהל משאבי אנוש.

עד כאן מילים שכתבתי בתרבות הפנאי לפני למעלה משש שנים בעקבות הפעם השלישית שחוויתי את הנפילה. מאז חויתי הצגה זו שלוש פעמים נוספות, ואני מתכנן לחוות אותה בפעם השביעית בתשעה עשר בחודש מאי 2016 בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

ניקו ניתאי - ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטהההצגה של ניקו ניתאי איננה משהו שצופים בו ומאזינים לו – זוהי חוויה שמערבת חושים ורגשות, ומעוררת מחשבות מעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחת ואחד. ניקו ניתאי פונה אלינו אישית, לא קבוצתית, ומאלץ אותנו להיות שותפים להתלבטויות בהן מתחבט קלמנס באופן משעשע שגורר חיוכים רחבים, ובכל פעם שמציאות טופחת על פנינו, היא מוצאת את החיוך שהותיר המשפט שקדם לה. חוויה מעט מטרידה ומבלבלת שלפעמים קוראת לנו להתנתק לרגע מהקשב ולהניח לנפשותינו להרגע.

שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה, ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות. העומק הפילוסופי של הסיפור גורם לו לשנות פנים בהתאם לעולם המושגים של כל פרט בקהל. בפעם הראשונה חוויתי את הנפילה כסטודנט בן עשרים ושתיים שנים בבית התה 'בית הובן' במרתף של פיצריה בסמוך לכיכר צינה בתל אביב. במהלך השנים חוויתי נפילות נוספות בסטודיו ובמרתף 10 בחיפה ובתיאטרון קרוב בתל אביב, ובין חוויה לחוויה נוספו שנים לגילי, למדינה לעולם, וגם למחזאי-במאי-שחקן ניקו ניתאי. רק קלמנס נשאר בשנות הארבעים לחייו באותו מצב בבר באמסטרדם, מציג בפנינו מראה שמאלצת אותנו לראות את עצמנו בתיווך עולם המושגים שחווינו דרך סיפור הנפילה של עורך דין מכובד שהכרנו זה לא מכבר.

נפילת אלמונית מהגשר למימי נהר הסן גררה את ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס אל מסלול הנפילה שלו

קראתי את הנפילה בתרגום צבי ארד [1959]. לא קראתי את המקור בצרפתית משום שאינני קורא שפה זו, ובכל זאת, לתחושתי הנוסח העברי של ניקו ניתאי מצטלצל נכון יותר. בשנה שעברה יצא לאור תרגום חדש של עמנואל פינטו לספר 'הנפילה'. עדיין לא זכיתי לקרוא תרגום זה, אך מקריאת הפרק הראשון במנדלי למדתי שקלמנס הוא 'שופט־מתוודה'. הביטוי 'שופט אסיר חרטה' בתרגום ניקו ניתאי קולע טוב יותר לטעמי ולהבנתי. הייתי שמח מאוד להחזיק על המדף את התרגום של ניקו ניתאי כדי לעיין בו מפעם לפעם, כאשר השתלשלות חיי מעוררת בי זכרונות מההצגה. נוסח זה לא יצא לאור בדפוס, כך שהדבר איננו עומד כרגע על הפרק.

בסיום ההצגה מתקיים אירוע נוסף שאני אוהב לכנותו "ההצגה שאחרי ההצגה". אנחנו מוזמנים להשאר לדיון על ההצגה, דיון שיכול להתארך או להתקצר, לפי הדינמיקה בין האמן לבין הקהל. מאירוע זה ניתן לצאת עם תובנות מרחיקות לכת שיכולות לפעמים לשנות את התמונה שאנו רואים במראה שנשתלה בראשנו, וככל הנראה תמשיך להטריד אותנו גם בימים הבאים.

הנפילה - יום חמישי 19.05.2016 בשעה  20:30 בתיאטרון הסטודיו - שדרות הנשיא 142 - בית הכט (רוטשילד) חיפה, טלפון: 04-8100104

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרובדף הפייסבוק של תיאטרון קרוב מפרסם ארוע בשם פסטיבל האזרח כאן 2015 – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. אני עדיין זוכר בחום את פסטיבל האזרח כאן הראשון שנפתח בקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. מאז מתקיים הפסטיבל בתיאטרון קרוב כל שנה בסמיכות ליום זכויות האדם הבינלאומי שחל בעשרה בדצמבר. השנה אני מצליח לפנות לעצמי זמן להגיע לכל ההצגות המשתתפות בפסטיבל.

ליבי ואני מגיעים לשערי התיאטרון כשעה לפני התחלת הההצגה הראשונה. הרחבה שבחזית התיאטרון כבר ערוכה לאירוע הפתיחה והקהל מתקבץ לאיטו. כשמגיעה שעת הפתיחה אני תוהה אם הקהל שהגיע איננו גדול מקיבולת האולם. המנהלת האמנותית – דורית ניתאי נאמן – פותחת את הערב ומספרת לנו על הרעיון שמאחורי הפסטיבל ועל מה שצפוי לנו במהלכו. שש הצגות משתתפות בפסטיבל: רסיסים, נצורות, אם-מה, הפרזיט, קמבלצ'ה ופואמה לקריינות ולמקהלה מדברת בשם 'ולא היה בה מום'. בסיום הפסטיבל יוענק פרס 'האמן כאן'. בנוסף לכל אלה מוצגת בגלריה תערוכה שמעמידה את כל מרכיבי עולמנו בפרופרורציה אלינו ואל הסביבה.

שם הפסטיבל "האזרח כאן" מתכתב עם שם הסרט האזרח קיין של אורסון ולס, אך הוא איננו מגביל את עצמו לזכויות האזרח, אלא עוסק בזכויות האדם באשר הוא אדם. ההצגות השנה עוסקות בהיבטים שונים של זכויות האדם מול החברה ולא רק מול הרשויות שמתייגות אותו כאזרח. יש כאן התייחסות לזכות כל אשה ואיש על הגוף, על הרכוש ועל צרכי הקיום, וכן לזכות למחשבה חופשית ולזכות לנווט את מהלך החיים על פי ההשקפות, האמונות, ההעדפות ואפילו הנוחות של כל אחת וכל אחד.

הכח המניע מאחורי כל פעילות תיאטרון קרוב הוא אמונתו העזה של מייסד התיאטרון, ניקו ניתאי, בכוחו של כל אחד להוביל שינוי וביכולתה של האמנות לשנות מציאות. התיאטרון ממוקם בלב התחנה המרכזית של תל אביב, מקום שמערב בני אדם מתרבויות שונות ומגוונות. לא כולם אזרחים בארצנו ולחלקם אין אזרחות כלל והם נאבקים על זכויות היסוד שלהם. בין ההצגות יתקיימו אירועי חוצות בשיתוף כוחות יצירה מהסביבה הקרובה.

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם ותוך דקה הוא מלא מפה לפה. באולמות הפרינג', מילוי אולמות איננו מובן מאליו ומכירת הכרטיסים המוקדמת, שמעידה על אמון הקהל בתיאטרון וברעיון, משמחת אותי.

ההצגה רסיסים היא הצגה מורכבת שגיבוריה מתעמתים עם אירועי העבר בראי ההווה. לגיבורינו יש אירועי עבר סודיים שונים שהם מתקשים להתמודד איתם בהווה. ארחיב על ההצגה ברשומה נפרדת – היא ראוייה לכך.

ההצגה הבאה היא נצורות. קומדיה מטורפת שנוטלת את השראתה ממספר מקורות, ולאחר שמעמתת את גיבוריה עם זכויותיהם כנגד צוי המצפון, מטיחה בפנינו היבט נלעג של התנהלותנו בהווה. כמו קודמתה – גם הצגה זו ראויה לרשומה משלה, וכן כל האחרות.

בין ההצגות אנחנו מבקרים בתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק. תערוכה שגורמת לנו להסתכל מחדש על עצמנו בסביבתנו ועל הסובב אותנו במבט קצת אחר. אני נזהר כאן לא להרבות במילים כי דווקא החזות, בליווי מילים בודדות היא שמוסרת את התובנה ואת השאלות הנלוות. תעוד התערוכה יעלה בקרוב לאתר האמנית אריקה לינור.
לקט מהתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק

יום ההצגות השני נפתח בהצגה אם-מה. הצגה שמציגה קונפליט עז של בחורה שמתעמתת עם עצמה בגלוי על זכותה לנווט את חייה בדרכה. היא נאלצת להתעמת עם מוסכמות החברה, עם צווי ה"מוסר", עם רצונותיו של בן-זוגה אך בראש ובראשונה עם עצמה. הצגה קשה וחזקה שמותירה בי רושם עז.

בין ההצגות אנו מוזמנים למופע ריקוד היפ-הופ של להקת הילדים TLV IP kids crew. הילדים, שחזותם מעידה על כך שמוצא הוריהם איננו מכאן, הם צברים דוברי עברית שמתחנכים בארץ. הכוראוגרף, קייט טמבויאט, עשה עבודה ראוייה להערכה – שתי קבוצות ילדים ממש קטנים מציגים בפנינו מופע מרהיב ומרגש כאחד.

קָמְבָּלָצֶ'הההצגה הבאה, הפרזיט, עוסקת בתרומתה של עבודת האמן לחברה. ההצגה מתייחסת באופן מפורש לברית המועצות הקומוניסטית, אך אי אפשר לנתק אותה מחווית החיים של האמנים בכל מקום ובכל תקופה, אפילו כאן ועכשיו. גם אם הרשויות אינן מתייגות את האמנים כפרזיטים "אוכלי חינם", אין הם יכולים להתנתק מהמסר שהם מקבלים מכל עבר – מהחברה ומהגורמים התומכים – שבעצם הם צריכים לעשות גם עבודה "אמיתית".

שתי ההצגות האחרונות מוצגות בצהרי יום שישי. לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.

ההצגה האחרונה היא פואמה לקריינית ולמקהלה מדברת – ולא היה בה מום מאת המשוררת חגית ורדי. בשיחה מקדימה בין המנהלת האמנותית, דורית ניתאי נאמן, לבין המשוררת, חגית ורדי, מוזכר שהיצירה "איומה", קשה מאוד. הספר עוסק בחוסר האונים של ילדה שנפגעה מינית בגילוי עריות והיא מתמודדת גם בבגרותה עם תחושות אשם. החוויה שלי קשה כקהל שומע פסיבי, והטראומה עוברת אלי מכל מילה ובכל צליל. בשיחה המוקדמת ציינה היוצרת שבחזרה האחרונה חוו משתתפי ההצגה קתרזיס [הִזְדַּכְּכוּת]. לי זה לא קרה, אני נותרתי עם החוויה הקשה. יכול להיות שההִזְדַּכְּכוּת מגיעה רק לאחר מספר קריאות של הספר.

לסיום הפסטיבל מוענק פרס האמן כאן לברוריה רבינר שמצטטת בדברי תודתה מדברי אמיר גוטפרוינד, שהלך לעולמו השבוע, שהם בעצם ציטוט מדברי עגנון שאמר פעם, אפרופו פרס נובל, 'כמה צריך אדם להשפיל את עצמו בשביל לזכות בקצת כבוד'.

פסטיבל האזרח כאן 2015 מציג תערוכה מעולה ושש הפקות מקור חדשות וטובות.
אני מקווה שלכל הצגות הפסטיבל יהיה המשך ראוי בהתאם לציפיות יוצריהן.

להתראות בפסטיבל האזרח כאן 2016 שימשיך את המסורת ויזכיר לכולנו שבכח האמנות לשנות.

בשולי הדברים:
מאז שאני מכיר את תיאטרון קרוב, כל התקשורת בינינו מתנהלת באמצעות לירון בן עזרא שמתחזקת, בין השאר, את
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב. במהלך הפסטיבל לירון הודיעה לנו שהיא מסיימת את עבודתה בתיאטרון. אני מאחל ללירון מקרב לב הצלחה בכל מעשיה ואני בטוח שנמשיך להתראות בתיאטרון קרוב.
בהצלחה ליורשי לירון בתפקיד, אני מצפה להמשיך להתעדכן באופן שוטף באמצעות
דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב.

קיפוד הזהב 2013 בתיאטרון קרוב

השחקנית הותיקה חנה ריבּר נבחרה לקבל השנה את פרס קיפוד הזהב על מפעל חיים.

תיאטרון קרובקיפוד הזהב, לאלה שעדיין לא יודעים, הוא פרס תיאטרון הפרינג'. הפרס של אלה שהתיאטרון הוא נשמת אפם והם עושים תיאטרון עם תגמול זעום – אם בכלל, ולא על מנת לקבל פרס. השחקנית חנה ריבּר היא כזאת. היא משחקת בתיאטראות שונים בכל רחבי הארץ, בסרטים, בטלוויזיה, בהפקות פרינג' ובהפקות סטודנטים. באוגוסט האחרון ראינו את חנה ריבר – ילידת 1927, בהצגה אינגעלע בתיאטרון הסטודיו בחיפה. אינגלה היא ההצגה הזוכה בפסטיבל אקט2 השני בתיאטרון הסטודיו, שהוא – לצערי – מעוז הפרינג' היחיד בחיפה שמפיק הצגות מקוריות. ובכן, חנה ריבּר מקבלת את הפרס שהיא כל-כך ראויה לו והטקס עומד להתקיים בתיאטרון קרוב. בצהרי יום שלישי אני קורא את הידיעה, ומייד שולח אי-דואר לתיאטרון קרוב לברר אם מדובר באירוע למוזמנים בלבד או שמא יש סיכוי להיות נוכח. כעבור חצי שעה עונה לי לירון, מנהלת השיווק וקשרי הלקוחות של תיאטרון קרוב, "זה אכן אירוע למוזמנים בלבד אך אני רוצה לבדוק…" .

ביום חמישי, בעודי רץ מישיבה לישיבה בעבודה, מצלצל הטלפון – לירון מודיעה לי שאוכל להגיע לטקס, וכן שאני מתבקש להעניק את אחד הפרסים. לזה ממש לא ציפיתי, הרי אינני נמנה עם היוצרים ולא עם הפרנסים. אני אמור להגיש את הפרס כנציג הקהל.

יום שישי, 25 באוקטובר, השעה 12:00 – גיל ואני מתייצבים לאירוע בתיאטרון קרוב. תיאטרון קרוב מורכב משני חללים – אולם התיאטרון והאכסדרה שבה מתקיימות בעיקר הצגות היחיד של ניקו ניתאי – הנפילה, פינוק מטריף וגעגועים לטחנות רוח. מידי פעם גולש התיאטרון לאזורים הפתוחים בתחנה המרכזית של תל-אביב. הזבובים, געגועים לטחנות רוח ופסטיבלי האזרח כאן נפתחו בתחום התחנה וגלשו פנימה אל חללי התיאטרון. קהל המוזמנים גדול מכדי שיוכל להכנס לאולם תיאטרון קרוב, שהוא קודם כל תיאטרון פרינג' ולכן הכל בו קרוב. טקס הענקת פרסי קיפוד הזהב מתקיים בחלל התחנה המרכזית.

ברחבה שלפני התיאטרון במה, ולפניה ניצבות שורות של כסאות פלסטיק. הכסאות בשורה הראשונה ובמעברים שמורים למגישי הפרסים ולמועמדים. הקהל מתאסף לאיטו. מנהל תיאטרון הסטודיו, יונתן שוורץ, הפעם בכובע תרבוטיוב, ערוך לתעד עבורנו את הטקס. paoag9katan[1]לירון ואריקה נותנות לי תדרוך קצרצר בעניין הגשת הפרס. תפקידי מתמצה בפתיחת המעטפה, בקריאת תוכנהּ ובהענקת הפרס, מעבר לכך אינני אמור לעשות דבר. בהמשך אגלה שמרבית מעניקי הפרסים מתקשים לעמוד על במה מבלי לנכס אותה לעצמם. אנחנו מחליפים ברכות עם מארחים, אורחים ומועמדים שנמנעים בנימוס מלהעיר לי שהתמקמתי בטעות בשורת מחלקי הפרסים. גיל מציין שחלק נכבד מהמועמדים לא הגיע, ואני מגיב באופן ספונטני שהם כנראה ממלצרים, אחרת ממה יתפרנסו – מפרינג'? … התגובה שלי מעציבה אותי, אך לצערי היא מאוד מציאותית, כפי שנשמע מאוחר יותר מהזוכה בפרס השחקן. הקהל מבוגר מידי לטעמי, ציפיתי למצוא כאן קהל הרבה יותר צעיר – בגילם של מרבית יוצרי הפרינג'. במחשבה שניה, הייתי צריך להציע שגיל יגיש את הפרס כנציג הקהל – מבחינת הגיל, הוא הרבה יותר מתאים ממני. אינני מבקר ואינני שופט, לכן אני מרגיש חופשי לומר לחנה ואזנה גרינוולד, למוריה בשארי וללימור זמיר, כל אחת לחוד, שמבחינתי ההצגה פאפעג'ינה היא ההצגה הזוכה בכל ארבע הקטגוריות שלהן היא מועמדת.

הטקס מתחיל בדברי פתיחה של ד”ר חיים פרלוק, יו"ר המועצה לתרבות ואמנות ומדור הפרינג', שאיננו חדל מלהתהלל בכך שמדור הפרינג' יזם את פרס קיפוד הזהב ושהוא הקפיץ את תקציב הפרינג' לשבעה עשר מיליון שקל. דבריו מלווים ברחש של חוסר שביעות רצון והבעת אי אמון מכל עבר. מאוחר יותר נשמע מספר התבטאויות שסותרות את דבריו ומביעות אכזבה ממהלכים שונים שחותרים תחת התקציב שכבר הוקצה לפרינג'. המנחות מציגות את הקטגוריות בחן רב בשילוב קטעי משחק קצרים. בין המועמדויות מוצגים קטעי תיאטרון – שיר מההצגה לעוף אל החופש שמועלית בימים אלה בתיאטרון קרוב, דיאלוג בין בוגרת ובוגר טריים של בית ספר למשחק ועוד.

מתחילים בהצגת המועמדים בקטגוריות השונות ובהענקת הפרסים. אני נקרא בתורי להעניק את פרס עיצוב התלבושות. במעטפה שבידי מצויין שהזוכה היא שירה וייס, מעצבת ההצגה אדיפלית. ציפיתי שאתרגש מהמעמד, אך האוירה הפוליטית המתנצחת והמתלהמת, הפכה את המקום מהיכל קודש של תעשיית החלומות לזירת התגוששות פוליטית – דבר שאולי מלהיט את הרוחות אך איננו מרגש אותי במיוחד. מחד – צר לי שההתרגשות של ממלכת האמנות פסחה על האירוע, מאידך – זה בדיוק המקום להביע עמדה. בעולם הפרינג' אין מקום לסתימת פיות – זה המקום לומר הכל בגלוי ללא אֵימָת הָרָשׁוּת.

לא עלה בידי עד כה לראות את כל ההצגות המתחרות על הפרסים, ואני רושם לעצמי חובות צפיה. פה ושם אני קופץ בהתלהבות למשמע זכיה זו או אחרת, ובמקרים אחרים נחמץ ליבי על כך שהבחירה שלי לא זכתה – וזה קורה ארבע פעמים. אין לי ספק שכל הזוכים אכן ראויים, אך לי יש העדפות משלי.

קוראים לחנה ריבּר, זוכת הפרס על מפעל חיים, לעלות לבמה, ומתחילים לקרוא את כל קורותיה ואת נימוקי השופטים לזכייתה. ניכר שהזוכה איננה חשה בנח מהמעמד. מן הראוי היה, לטעמי, להניח לה לשבת במקומה בעת קריאת השבחים, ולהעלות אותה לבמה רק כאשר מגיע רגע הענקת הפרס. אני סוף סוף מתרגש. אינני לבד, כל הקהל קם על רגליו ומוחא כפיים לכלת הערב. אני מאוד מתרגש, עומד בשורה הראשונה בעוד חנה ריבר מודה על הברכות. מישהו מאחורי טופח על שכמי ואני קולט שכל הקהל כבר התיישב ורק אני נותרתי עומד בשורה הראשונה.

האירוע מסתיים בְּוַרְיַאצְיָה על שיר הסיום מהקברט הסטירי טרמפ, שהותאמה במיוחד למעמד –

אל תפחדו רבותי
אל תפחד ממסד נכבד
לא כדאי!
אנו לא דומים לכם,
לא דומים לאף אחד.

אל תביטו בנו כמו במראה
אנו דמויות מקרטון
אין לנו תקציב מכובד
כמו שלכם
ואם יש איזשהו דמיון
הוא מקרי בלבד

אל תביטו בנו
גם לא מהצד
מפני שאנו
בעלי התקציב הנמוך
אנו פועלים בפריפריה
בפרוורי החברה

תשכחו אותנו עד מחרתיים
או עד מחר
כמו חלומות רעים
ואם לא
תשכחו אותנו יותר מאוחר!

בינתיים, תשאירו אותנו בצד
בצד הפחות מואר
ואתם תמשיכו לבד
ברייטינג המפואר
אנו נביט עליכם באירוניה
ונחכה לכם בפינה.

© ניקו ניתאי – תיאטרון קרוב

זהו זה, תם הטקס לשנה זו ואנו מופנים אל האכסדרה לקבלת כיבוד שהוא ממש סעודה של פיתות דרוזיות, עלי גפן, אורז ושאר מטעמי המזרח. מספר מכרים שפגשתי לפני האירוע, בטרם ידעו שאני אמור להגיש פרס, ניגשים אלי לספר לי שזו הפעם הראשונה שקיים באירוע מעין זה נציג לקהל. לא ידעתי. לדבריהם זה רעיון מצויין, שהרי על מרבית התפקידים בתיאטרון ניתן לפעמים לפסוח, אך ללא קהל אין לתיאטרון קיום.

המועמדים והזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2013 הם:

הקטגוריה המועמדים והזוכה
הצגת השנה

"העלמה והמוות"- קבוצת אורתו דה
"
פאפעג'ינה"- התיאטרון הערבי עבריביפו
"המלך הולך למות"-אנסמבל עיתים
"עיניים" – התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא

במאי השנה

אפרת שטינלאוף, "גפרית וצרי",אי"ב
יפתח אופיר ארז דריגס,
תיאטרון רפרטוארי, אי"ב
רינה ירושלמי, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים
נורמן עיסא, "עיניים" – התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא
יעל טל, "
חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע

מחזאי השנה

יעל טל, "חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע
ניצן כהן, "פרייבט קולקשן", תיאטרון תמונע
חנה ואזנה גרינוולד, "
פאפעג'ינה", התיאטרון הערבי-עברי ביפו
אלדד כהן, "תיאטרון רפרטוארי", אי"ב

שחקן ראשי

מיכאל כורש, "היריקה", צוותא
דורון תבורי, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים
נטע וינר, "זו היא הארץ", אי"ב
ג'יל בן דוד, "שעור לדוגמא", תיאטרון תמונע

שחקנית ראשית

עדי נוי,"גפרית וצרי",אי"ב
מוריה באשרי, "
פאפעג'ינה"-התיאטרון הערבי עברי ביפו
אורה מאירסון, "כל יום חמישי",תיאטרון הסימטה
איליה גרוס, "אדיפלית", אי"ב

שחקן משנה

אברהם הורוביץ, "גולם", תיאטרון תמונע
גיא מסיקה, "קאסדה", אי"ב
נעם בן אז"ר, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים
ניר מנקי,"גפרית וצרי",אי"ב

שחקנית משנה

מגי אזרזר,"אדיפלית",אי"ב
פזית ירון מינקובסקי, "להיות בתו", תיאטרון קרוב
לימור זמיר, "
פאפעג'ינה"- התיאטרון הערבי עברי ביפו
נטלי ברמן, "המלך הולך למות",אנסמבל עיתים

מבצע בהצגת יחיד

חן אשרוב,ציפור האש, אי"ב
פנינה רינצלר, "טיפול שורש", המרכז לתיאטרון עכו
עלית קרייז, "לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע
נעם מאירי, "אבשלום", תיאטרון תמונע

עיבוד למחזה

בלהה מס, "ציפור אש",אי"ב
איילת גולן, "קוראג' של אמא",תיאטרון תמונע
עלית קרייז ושלומי ליברמן, "לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע
עבד נטור, נורמן עיסא, יגאל עזרתי, "עיניים", התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא

מעצב תפאורה

ודים קשרסקי, "הנזיר השחור", תיאטרון מלינקי
קלאודיו אדלברג, "טיארות", מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי
אשרף חנא, "המלך הולך למות", אנסמבל עתים
רקפת לוי, "מחכים לגודו", תיאטרון פסיק

מעצב תלבושות

שירה וייז, "אדיפלית", אי"ב
שני טור ואורטל שוטלנד, "הרדופים", תיאטרון תמונע
רקפת לוי, "אדיפוס המלך", תיאטרון פסיק
יהודית אהרון, "המלך הולך למות", אנסמבל עתים

מעצב תאורה

נדב ברנע, "חתונת הדמים", התיאטרון הערבי-עברי ביפו
מאיר אלון וגיא זך,"הרדופים", תיאטרון תמונע
אבי-יונה בואנו (במבי), "המלך הולך למות", אנסמבל עתים
קרן גרנק,"גן ריקי", תיאטרון תמונע

מלחין

גוסטבו בוסטמנטה, " מתוק חמוץ מתוק", תיאטרון רב תרבותי הגליל
שחר ימפולסקי, "לא משלמים יותר",תיאטרון הפרינג' באר שבע
שילה פרבר, "ציפור האש",אי"ב
מירה עוואד, "עיניים",התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא

עבודה קבוצתית

"הרדופים", תיאטרון תמונע
"חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע
"להיות בתו", תיאטרון קרוב
"בובע מייסעס", תיאטרון נוצר

שפת במה

"לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע
חמור אוכל תפוז",תיאטרון תמונע
"זו היא הארץ", אי"ב

"פרייבט קולקשן",תיאטרון תמונע

תנועה / כוריאוגרפיה

ערן לביא, "בובע מייסעס", תיאטרון נוצר
רון עמית, "ד.נ. הקדוש ברוך הוא", תיאטרון יפו
מירי לזר, "הרדופים", תיאטרון תמונע
מרינה בלטוב, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים

הבהרת שוליים – בלוג תרבות הפנאי איננו מקור מידע עיתונאי. אנחנו חולקים כאן את חוויותינו מאירועי תרבות הפנאי שלנו. המידע על המועמדים והזוכים מצוטט ממקורות אחרים.

  • הארץ – "המלך הולך למות" בבימויה של רינה ירושלמי היא זוכת "קיפוד הזהב" ל-2013
  • הבמה – המועמדים לפרסי קיפוד הזהב 2013
  • וואלה – פרס קיפוד הזהב 2013: "המלך הולך למות" היא הצגת השנה

חוויות מההצגה במערכה האחרונה בתיאטרון קרוב

imageבאתי לא לגמרי מוכן. זה התחיל בדיאלוג בפייסבוק –
תיאטרון קרוב: בסוף השבוע אנחנו נוסעים להופיע ברומניה עם ההצגה בקרנבל – רגע לפני זה ביום רביעי 23/05 ההצגה החדשה שלנו "במערכה האחרונה" – תביאו שכפ"ץ – יהיו יריות.
יוסי רן: כל הכבוד – תשעה שחקנים ישראליים הולכים להציג לרומנים בעברית קומדיה של יון לוקה קאראג'אלה. זה נשמע לא פחות מטורף מהקומדיה בקרנבל. בהצלחה!!!
תיאטרון קרוב: תודה! תגיעו להצגה החדשה ברביעי?

באתר של תיאטרון קרוב נאמר שבמערכה האחרונה היא הצגה שעוברת דרך מחזותיו של צ'כוב במסלול האקדחים היורים במערכה האחרונה. צ'כוב. לא קל – דורש קשב מיוחד, ועוד רצף של קטעי השיא שלוקטו ממספר הצגות. אני די עמוס. לא הייתה לי כוונה לנסוע לתל-אביב. גם גיל עמוס מאוד בימים אלה. החלטתי להשאיר את ההחלטה בידיו, אם הוא יבוא – גם אני הולך. שלחתי מייל וגיל ענה מייד שהוא בא. הפור נפל – נפגשים כרגיל בפתח התיאטרון. הקהל שמתגודד באכסדרת התיאטרון רב מהרגיל. יש פה ושם פרצופים מוכרים. זוהי אחת ההצגות הראשונות, קודמותיה היו הצגות הרצה.

ההצגה עטופה במחזה 'שירת הברבור' מאת צ'כוב, אבל אי אפשר לטעות – ההצגה היא קודם כל על ניקו ניתאי, האני מאמין שלו מפוזר בין הקטעים ומתגבש לשיר אישי לקראת סיום. הצגה שנתפרה על ידי ניקו ניתאי למידותיו והשאירה אותו על הבמה בתחתונים… לא תחתונים! זה גטקס!

אנחנו יושבים באולם, כרגיל בימין השורה הראשונה. על הבמה כורסא, כסא, מכתבה ונברשת. הדופן האחורית של הבמה היא וילון טול שקוף למחצה שדרכו נראים אחורי הקלעים. מתלה עמוס בתלבושות שמתאימות למחזות צ'כוב, שולחן עץ ארוך ומספר כסאות. על השולחן ישן השחקן שנשכח שם בסיום הצגה שנערכה לרגל יום הולדתו השמונים. הסביבה היא תיאטרון קרוב שבתוך התחנה המרכזית. המאבטח שמוצא אותו שם מזהה את השחקן כמי שהוא "גדל עליו". ההצגה, כאמור, תפורה בדיוק למידותיו של ניקו ניתאי. מכאן נמשיך עם חבורת השחקנים שלו לrun של ההצגה – חזרה על כל ההצגה ברצף ללא הפסקות.

ההצגה עוברת מיריה ראשונה, לשניה, שלישית… לאורך קטעים ממחזות צ'כוב. המחזות של צ'כוב עמוסים בדרך כלל בפרטי עלילה וברעיונות. אחרי הצגה של צ'כוב אני זקוק לזמן לעיכול ולהתאוששות. ב'במערכה האחרונה' אנחנו מקבלים תרכיז צ'כוב עמוס ומהודק היטב. אחרי ההצגה, בדרך לרכבת לחיפה, גיל אומר שצ'כוב בדרך כלל מרים להנחתה לאורך כל המחזה ובסוף באה המכה. כאן אין הרמה להנחתה – מקבלים ישירות הנחתה אחרי הנחתה במידה גדושה. ההנחתה מגיעה לרוב בשיא הקונפליקט והשחקנים מציגים את הקטעים בתיאטראליות "גדולה", עם משחק מוחצן עד כדי צעקני. מידי פעם נכנסת הפוגה של שפיות מתונה שמנסה להחזיר את הדמויות של צ'כוב לפרורפורציות. כאשר קוסטיה טריפליב עומד לירות בעצמו, בא ניקו ניתאי לעצור בעדו ולשכנע אותו במילים של הגיון ותבונה לסטות ממסלול ההצגה. כאשר הוא מבין שלא יצליח להניא את קוסטיה, הוא שולח אותו לציית להוראות המחזאי ולצאת מהבמה. יריה. זוהי דוגמה אחת מיני רבות של התערבות המחזאי, ניקו ניתאי, והדמות שלו – במחזה שמבוסס על צ'כוב.

ההצגה מאוד אישית. המסרים שקולים ורציניים, והכל עטוף בשלל קריצות – חלקן על צ'כוב ומחזותיו ואחרות הן הומור עצמי של המחזאי. לקראת הסוף, 'שד היער' הגדול והמוחצן הופך ל'דוד וניה' המאופק והמינורי יחסית וההצגה "נרגעת". הדיאלוג האחרון משוחק ב"קטן" ואישי וממנו אנחנו גולשים אל שירו של המחזאי-שחקן ניקו ניתאי. שיר על נסיונות לשנות ועל מלחמות אישיות שמסכם את החזון האישי של השחקן שרוצה להשאר צעיר לנצח. השיר מקפל בתוך עצמו תובנות שאינני בטוח שקלטתי את כולן בשמיעה אחת. אני מקווה להשיג את מילות השיר.

ההצגה מורכבת ממספר מעטפות. הקהל הקבוע של תיאטרון קרוב יקבל מההצגה מסרים ברורים שמוכרים לו היטב. אני מניח שכל צופה יראה בה דברים מעט שונים, שיכול להיות שמעידים על הצופה עצמו לא פחות מאשר על ההצגה.

הצגה מאוד תיאטראלית –
שחקן תיאטרון בגבורותיו עושה תיאטרון בתוך תיאטרון בתחנה המרכזית.

'במערכה האחרונה' – מסע בעקבות האקדח של צ'כוב
רעיון עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי.
במאי משנה: רם רחמים
תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: יערה צדוק
תאורה: אפי אוגד
מוזיקה: מוטי פרנסס
ע. במאי: תמרה ניר

בהשתתפות
– לילך דייוויס
– יונתן מילר
– נעמה פרייס
– אלון שטיינברג
– תמר חנה שטיירמן
– רודי פרידמן
– ניקו ניתאי

ליוויתנים – סמולבמה בתיאטרון קרוב

imageפסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב קיבץ תחת חסותו הצגות שהפסדתי במהלך השנה וכך אני זוכה לראות את ההצגה לוויתנים שפספסתי בסמולבמה האחרון. אולם תיאטרון קרוב מלא עד אפס מקום כולל המעברים וכל גומחא שניתן לדחוף אליה כסא פלסטיק. אני אוהב את זה. אני תמיד מזמין מקום להצגות בתיאטרון קרוב מתוך תקווה שהפעם לא יהיו מקומות פנויים. מרבית האנשים גודשים משום מה את אולמות הענק של התיאטראות הרפרטואריים ואולמות הפרינג' הקטנים יחסית אינם מתמלאים באופן דומה למרות שבדרך כלל יש להם הרבה יותר מה להציע. מרבית האנשים פשוט לא יודעים מה הם מפסידים.

ההצגה מתחילה ותוך זמן קצר מגיעה תמונה בה אחת התלמידות, מדיאה, קובעת ללקוח את הכללים – שבע דקות בלי לגעת והכסף מראש – שתי הנערות מתחילות להתפשט והאור כבה. קבוצת נערות ונערים בכיתה. זוהי ככל הנראה כיתה טיפולית, היא ממש איננה מזכירה את מה שאני מזהה ככיתת לימוד בתיכון. התנהגות כל התלמידים בוטה, מתריסה ומוחצנת. לבושם מופקר והם מתנהגים בזלזול שגובל ברשעות כלפי המורה תמר וכלפי העולם כולו. הם ממש מרגיזים אותי. אני מזדהה עם חוסר האונים של המורה ובעת ובעונה אחת גם כועס עליה על אוזלת ידה בטיפול בהפרעות.

הנערות רֶנֶה ומדיאה מציעות לזרים מופע עירום מאולתר בן שבע דקות בלי ידיים תמורת כסף כדי לממן את הטיול השנתי. זו התמונה שראינו מוקדם יותר ושהוחשכה עם תחילת ההתפשטות. מדיאה היא זו שמובילה את היוזמה, רֶנֶה נגררת אחריה עד לגבול מסויים ונסוגה. מדיאה היא נערה שהמצוקה גרמה לה לפתח תכונות השרדות והיא איננה בוחלת כמעט בשום דבר בדרך אל המטרה. את השם מדיאה הדביק לה המורה לספרות והיא אימצה את השם באהבה – הדימוי של המכשפה משרת אותה היטב למרות שמאוחר יותר נגלה שיש בה גם רוח טובה ואפילו יכולת להעניק לאחרים.

בינתיים הנהלת בית הספר החליטה לא להוציא את הכתה הטיפולית לאותו טיול בגלל התנהגותם. החלטה זו גוררת את התלמידים שנראה שממילא יש להם מעט מאוד להפסיד, אם בכלל, להתנהגות אלימה עוד יותר. הם באים מרקע כלכלי קשה, חלומותיהם סובבים סביב כסף – להצטרף לעסק המשפחתי – ניקיון – ולהרויח כסף, לנסוע לאילת בעקבות איזה חבר שעושה שם כסף ועוד על מיני דרכים לצאת מחסרון הכיס. כולם משחקים פוקר בכיתה והמורה שאיננה מעוניינת להתעמת על דברים מיותרים מנסה להתיידד איתם גם בשיחות על משחק הפוקר. המורה תמר נתפסת בעיניהם כמי שיש לה כסף למרות שאיננה רחוקה מגילם והתחנכה בקיבוץ.

עם התקדמות ההצגה מתחילות להתגלות המצוקות האישיות של המשתתפים. מידי פעם כולם נעלמים למושביהם בשולי הבמה ואחת התלמידות או אחד התלמידים מדבר עם עצמו ועם הקהל על מחשבות, מצוקות וחלומות. ככל שאנחנו יודעים יותר על התלמידים ועל המורה הכעס שלי אליהם פוחת ואני מצליח להבין את המניעים להתנהגותם. לא, אינני יכול להצדיק את התנהגות המורה ותלמידיה או להזדהות איתם, אך אני בהחלט מתחיל להבין.

המשחק של כל המשתתפים בהצגה מאוד מרגש ובראשם ענת זאוברמן בתפקיד מדיאה ורינה קוורטין בתפקיד המורה תמר. למרות שאני יודע שזוהי הצגה והעולם שמוצג בה רחוק מאוד מעולמי, אני מוצא את עצמי שקוע בו עד כדי רצון להתערב. יכול להיות שהעולם הזה פחות רחוק מכפי שנדמה לי מהעולם שלי. בין תמונה לתמונה התלמידים נעים במעגל סביב הבמה ומקדמים את הזמן אל האירוע הבא. הבימוי של גבריאלה וילנץ מוביל אותנו בתזמון מדוייק, נותן לנו הפוגה רגעית אחרי כל שיא כדי להרים אותנו אל השיא הבא.

בהמשך חוזרת תמונת ההתפשטות בתשלום בחילופי דמויות מפתיעים. הקטע הזה הרבה יותר ארוך ומפורט מקודמו וגם הוא נחתך בהאפלה מוחלטת. אנחנו לא רואים דבר, רק שומעים קולות עד שהאורות שבים. הזדמן לי לאחרונה לראות הצגות עם קטעי עירום מיותרים, מסיחי דעת ומביכים, אני מזמין את במאי אותן הצגות ללמוד מהבמאית גבריאלה וילנץ איך בונים תמונת עירום מעולה כאשר לכל צופה ניתן החופש לראות את העירום רק בעיני רוחו. תמונה מושלמת שאיננה מסיחה את הדעת מהעיקר – שאפו ענק לבמאית.

המורה תמר מראה למדיאה את הליוויתנים ואומרת לה שהליוויתנים משתוללים וקופצים אבל לא פוגעים באף אחד. אם ליוויתן אחד תועה ומגיע לחוף כולם באים אחריו ואז כולם מתים… אבל הוא לא אשם, האחרים צריכים לשמור עליו שלא יגיע לחוף. גוש ענק חונק את גרוני והראייה שלי מיטשטשת קמעה מדמעות. מוזר. כל מה שראינו עד כה היה הרבה יותר מרגש ודווקא בסיפור פשוט זה אני נשנק מהתרגשות. מדיאה שרק לפני רגע נראה היה שהיא מפוייסת עם המורה תמר מתפרצת כלביאה להלחם נגד מורתה כדי להציל אותה, לדחוף אותה חזרה אל המים שלא תגיע אל החוף ותמית בו את נשמתה. אני עדיין חנוק מהתרגשות כשמדיאה קוראת את המכתב של תמר ומפרקת אותי לחלוטין.

הצגה מעולה!!! חוויה מרגשת עד דמעות שמפגישה אותנו עם מציאות שאיננו מכירים – מומלץ!

זוהי הצגת פסטיבל סמולבמה. מרבית ההצגות מסיימות את חייהן בפסטיבל עצמו. אני זכיתי לראות את ההצגה כשהיא מתארחת בפסטיבל האזרח כאן. אני מקווה שהצגה זו תמשיך לעלות בבמות נוספות. זוהי הצגה טובה, מאוד מרגשת ומעוררת ים של מחשבות. הייתי מאוד רוצה לראות את ההצגה במסגרת שנותנת גם מקום למפגש עם היוצרים ולדיון כי בסופו של דבר היא נוגעת במציאות שרובנו איננו פוגשים אך היא בהחלט קיימת. אני מכיר מציאות דומה מפנימיה שהתנדבתי בה לפני מספר שנים והכרתי בה מקרוב כמה בני נוער שמתנהגים כלפי חוץ באופן מאיים ומרתיע, כולם רואים בהם פושעים פוטנציאליים ורק כשמגיעים אליהם ממש קרוב ניתן לגלות כמה הם רוצים לתת מעצמם לאחרים ולעזור לזולת. נערים ונערות שנפגעו לא פעם בעבר וגידלו שיריון מגן שמאיים על הסביבה ובעצם שומר עליהם מפני הפגיעה הבאה.

מחזאית: עדן אוליאל
במאית: גבריאלה וילנץ
ע.במאית: נירית חרובי
מעצב תפאורה: עלי קפלן
מעצבת תלבושות: ניצן קריספיל
מעצבת תאורה: עומר בן-סעדיה
מוזיקה: נמרוד חיי קריספיל, אלעד מידן
כוריאוגרפית: נעה מרק-עפר

שחקנים:
– מדיאה: ענת זאוברמן
– תמר: רינה קוורטין
– רנה: יעל הוד
– סלבה: אלישר גירשוביץ
– ספיר: לינוי אלבכר
– שפריצר: מתן פרמינגר
– אליעזר: נדב יהודאי

פסטיבל האזרח כאן בקרוב – יום שלישי ואחרון

image

יום שישי בשבוע. ההצגות מתחילות היום בשעה אחת אחר הצהריים. אני מקדים להגיע. כל השולחנות כבר מחכים ערוכים ברחבת הכניסה אך הקהל עדיין איננו. אני פותח את המחשב וממשיך לכתוב על ההצגה הפלגה אחרונה שראינו אמש. בינתיים מתאסף קהל ואני שקוע בכתיבה עד שגיל מגיע ומחזיר אותי מהחלום למציאות. חווית הכתיבה על הצגה מחזירה אותי בדרך כלל למצב הרוח של ההצגה וכמשדובר בהצגה מרגשת במיוחד קורה שהעולם סביבי נמחק ואני שרוי בהצגה כבחלום. אני מביט סביבי וקולט שיושבי השולחן הסמוך מביטים כיצד אני כותב, גב המחשב פונה אליהם – אין  להם מושג מה אני כותב. אני תוהה למה מעניין מישהו לראות אותי כותב, הרי אינני המשורר הלאומי.

אנחנו מצפים לתחילת הטקס. מיכאל, חבר של גיל, מגיע היום בפעם הראשונה לתיאטרון קרוב. גיל מחכה להכרזה הידועה של ניקו ניתאי בעניין האורחים החדשים – משפט שהפך למסורת. קוראים לנו אל האולם. מה קורה? אין טקס? מסתבר שהטקס יתקיים היום בין שתי ההצגות.

ההצגה הראשונה היום היא ליוויתנים, ההצגה שפספסתי בסמולבמה השנה. הצגה קשה ומרגשת עד מחנק, את חוויותי מההצגה תוכלו לקרוא ברשימה נפרדת. בסיום ההצגה יוצאים לרחבה שלפני התיאטרון. אני שרוי עדיין עמוק בהצגה כשניגשים אל הטקס. ניקו ניתאי, מייסד התיאטרון ומנהלו, נקרא לשאת מספר מילים לקראת סיום הפסטיבל. הוא מדגיש שהוא דמות משנה, מנהלת הפסטיבל היא דורית ניתאי-נאמן. הוא גם אומר שהוא מקווה שהחדשים לא באים פעמיים – ראשונה ואחרונה… זהו, גיל בא על סיפוקו. אני אפילו די משוכנע שניקו ניתאי מביט לכיוונו של מיכאל שעומד בין גיל לביני, אם כי יכול להיות שמהרהורי ליבי אני רואה. הטקס די דומה לזה שהתקיים בשני הערבים הקודמים. קריאת זכויות האזרח בספרדית, אנגלית, רוסית ועברית, שירו של שפשף ונכנסים לראות את ההצגה "הדייר חיימוביץ'".

ההצגה הדייר חיימוביץ' עלתה השנה בסטודיו של ניסן נתיב בתל-אביב. אריאל ברונז, תלמיד שנה ג' כתב את המחזה שביימו ביחד מרינה בלטוב ונתלי שילמן. תיאטרון תנועה עשיר בדימויים ורמזים שקושרים בין מה שקורה בדמיון לבין חיי היומיום בארצנו. המחזה ממש תפור לפסטיבל האזרח כאן. מקריאת העלון הסקתי שהמחזה נכתב בעקבות המחאה החברתית של הקיץ האחרון אך שיטוט קצר ברשת גילה לי שהוא עלה לראשונה במאי השנה – כלומר לפני תחילת מחאת האוהלים. ההצגה נוגעת בחוליי החברה דרך עיניו ודימיונו של הדייר חיימוביץ', משורר ששוכר דירה מתפוררת. די מהר הוא מגלה שהוא שותף לכל מיני אנשים ורעיונות, מציאותיים או דימיוניים שמבוטאים בתנועה ובקול. ההצגה מגלגלת אותנו יחד עם הדייר חיימוביץ בסבך הבירוקרטיה שמבוטא באופן יצירתי להדהים באמצעות מלכודת חבלים שגוררת אותו בידי אנשים וכולאת אותו בידי פקידי רשות, ממשל ורבנות. הוא נגרר בעקבות מחברת שיריו שנגזלה מידיו למחוזות אליהם לא ציפה להגיע. הצגה מאוד עמוסה בחוויות ורעיונות ואני לא פנוי עדיין רגשית לקלוט הכל. מידי פעם אני מאבד קשב לרגע ומרגיש שהפסדתי משהו. אולי זה בגלל שאני עדיין שרוי בהצגה ליוויתנים שראיתי קודם ואולי זו העייפות שמכריעה אותי בעקבות שני ימי עבודה שמסתיימים בנסיעה מחיפה לתל אביב וחזרה ללא שהות מספקת לשינה ראויה. זוהי הצגה מאוד מעניינת שדורשת קשב רב. תמונות הבירוקרטיה מתערבבות בראשי עם סצנת לידה מרשימה, אני זקוק לצפיה נוספת כדי לקלוט הכל. איך פספסתי הצגה זו בסטודיו? – אני קולט שכבר שנה לא קיבלתי עידכונים בעניין ההצגות של הסטודיו של ניסן נתיב. בבית אני נרשם באתר של הסטודיו לקבלת הודעות על ההצגות הבאות. הצגות כמו "הדייר חיימוביץ'" חבל לפספס ואני מרגיש שלמרות שראיתי, לא הייתי פנוי לקלוט את מלוא עוצמת החוויה.

זהו. ההצגה הסתיימה מספר דקות לפני השעה ארבע אחר הצהריים ואיתה הסתיים הפסטיבל. אני שועט לקומה השישית של התחנה המרכזית ומספיק לעלות על האוטובוס האחרון לחיפה. הפסטיבל הוא חוויה מאוד מעניינת ומעשירה. אין ספק מבחינתי שהוא מצדיק מספר ימים של היטלטלות מחיפה וחזרה אך אינני מרוצה מהמחיר. אינני מתכוון למחיר הכרטיסים לפסטיבל – 120 ש"ח הם מחיר ממש סביר לשלושה ימים חוייתיים עם הצגות, אירועי במה, תערוכה, מיצג, טקסים, שתיה חופשית ואוירה מתאימה. מחיר הנסיעות בתחבורה הציבורית, מאידך, היה גבוה בהרבה ממחיר הכרטיסים. אני נוסע באוטובוס האחרון לחיפה לפני כניסת השבת וחושב על זכות האזרח לתחבורה ציבורית במחיר שווה לכל נפש ובכל זמן, כולל סופי שבוע.

ברצוני לנצל את הבמה הקטנה שלי להודות למנהלת הפסטיבל דורית ניתאי-נאמן ולכל הצוות שלצדה על החוויה המאלפת.

הפלגה אחרונה – מתיאטרון קצר לתיאטרון קרוב

imageלא הזדמן לי להגיע השנה לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. הצגות הפסטיבל לתיאטרון קצר מוגשות במקצרונים של שלוש הצגות ברצף, וזה מחייב הצגות קצרות עם חילופים מהירים. אני לא חי עם זה כל כך בשלום, אני זקוק לקצת יותר זמן בין הצגה להצגה. ההצגה איננה מסתיימת מבחינתי כשאורות האולם נדלקים אלא הרבה יותר מאוחר, לפעמים ההצגה חיה בראשי אפילו מספר ימים. אני דש וטוחן את ההצגה בדימיוני זמן רב ומנסה לדלות את אותן תובנות שלא עלו בזמן ההצגה. זוהי מבחינתי חוויה נוספת, שונה מחויית ההצגה עצמה. לא פעם אני מגיע למסקנה שברצוני לשוב ולראות את ההצגה או לקרוא אותה במבט של מי שחווה את החוויה הראשונית.

אחת הדוגמאות המובהקות להצגה שראיתי מספר פעמים ועדיין אינני משוכנע שקיבלתי ממנה את כל מה שהיא יכולה לתת היא הנפילה. ראיתי את ניקו ניתאי בהצגה זו מספר פעמים לא מבוטל וברור לי שעוד אשוב לראות אותה וכתמיד אדלה רבדים נוספים שחמקו ממני.

מרבית ההצגות שמוצגות בפסטיבלי תיאטרון קצר למיניהם מסיימות את חייהן בפסטיבל. ההצגה שרציתי לראות יותר מכל בפסטיבל תיאטרון קצר השנה הייתה הפלגה אחרונה. נבצר ממני להגיע לאותו פסטיבל וכבר השלמתי עם ההפסד כשנודע לי שההצגה שבה אלינו בפסטיבל האזרח כאן. גם את ההצגה ליוויתנים שהפסדתי בפסטיבל סמולבמה השנה אזכה לראות בפסטיבל האזרח כאן שקיבץ תחת כנפיו את ההצגות הללו כאילו להשלים את הפערים במה שהפסדתי בפסטיבלי השנה.

גיל ואני נכנסים לאולם תיאטרון קרוב לראות את ההצגה ויושבים במושבים החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. תוך מספר דקות האולם מתמלא עד אפס מקום. גם כסאות הפלסטיק שהוצבו במעברים אינם מספיקים לקהל הנוהר פנימה ואנחנו מוצאים את עצמנו בשורה שניה מאחורי שורת כסאות שצמחה לפנינו. לא נורא, אשמח לראות תמיד את תיאטרון קרוב שופע קהל כמו היום, לכולם מגיע תיאטרון איכותי מהסוג שניתן למצוא בתיאטרון קרוב.

על הבמה תפאורת חדר המגורים של בני ושולי. התפאורה מאוד ראליסטית, מעוצבת לפרטי פרטים עם כל האביזרים שאמורים להמצא בחדר המגורים שלהם. על הקירות תלויים דגמי ספינות מפרש עתיקות. אני מופתע לגלות תפאורה כל כך מורכבת. בתיאטרון קצר, שהחילופים בו חייבים להיות מהירים, בדרך כלל מגבילים את היוצרים לתפאורה ש"נכנסת לתא המטען של מכונית משפחתית" – זו הייתה פעם ההגדרה בהצגות סמולבמה וגם שם הפסיקו להקפיד על הגדרה זו לפני מספר שנים.

בני ושולי הם זוג מבוגר אך קשה לאמר שהם בערוב ימיהם. יכול להיות להם עדיין עתיד עשיר באירועים ובחוויות. זכרונה של שולי אמנם מתחיל לבגוד בה – אלצהיימר, אך היא עדיין יכולה לתפקד בסיוע הסמים שביתה, יהודית, מספקת לה על פי מרשם-רופא וחולקת איתה שאיפה או שתיים או יותר. הזוג החליט לסיים את חייו בכבוד כאשר הם עדיין פעילים, עצמאים ואינם תלויים באחרים. החלטה לא פשוטה. הם לא רק מחליטים, הם כבר טיפלו בכל הפרטים הטכניים של המוות, הקבורה, ההספד והצוואה. אפילו המצבה כבר מוכנה עם תאריך המוות שנקבע מראש. כל מה שנשאר להם זה להודיע על כך לילדיהם – שלמה ויהודית שכבר מזמן אינם ילדים.

כל ההצגה מתרחשת במקום אחד ובתקופת זמן קצרה מאוד – המפגש בו הם מודיעים לילדיהם על ההחלטה וחולקים איתם את כל הפרטים. מעמד מרגש עד דמעות שהמחזאי והבמאי הלבישו במעטה קומי קליל והפכו את הסיטואציה כולה לרציונלית ונגישה, כמעט מובנת מאליה. זהו טיפול מאוד מעניין בנושא שנדוש לא מעט באומנות וכמעט תמיד הטיפול בו רציני ואפילו טרגי.

ההצגה מאוד מרגשת ויותר מכך משעשעת. מבלבל – כולם נרגשים והצחוק בוקע מאליו. ליהוק מעולה. כל השחקנים מעבירים היטב את הטלטלה הרגשית שעוברת עליהם אל הצופים וקל מאוד להזדהות עם כולם גם כשהם מושכים לכיוונים מנוגדים. במיוחד מרגשת אותי ההתנהגות המבוקרת והמאופקת של בני, רב-חובל שחייב לשלוט במצב ומתאמץ להחניק את סערת הרגשות שמנסה להשתלט עליו. ניקו ניתאי מעביר אלינו את כל עצמת חווית האיפוק שמסתיר את ההתרגשות.

המחזה מעלה בעייה שכמעט אין מישהו שלא עסק בה בין אם הוא ילד, הורה או שניהם – כמוני. בדרך כלל, כאשר אנחנו רואים אדם חסר אונים מובל כחפץ כל ידי אדם אחר, לפעמים זר לחלוטין או אפילו עובד-עבד שיובא מארץ רחוקה, אנחנו אומרים לעצמנו שאיננו רוצים להגיע למצב זה. אלא שהמצב המתואר איננו הכרחי, מרבית האנשים גומרים את ימיהם כאשר כבודם האנושי עדיין איתם. ובכל זאת, המחשבה על סיום החיים באופן יזום, בשליטה מלאה עובר מידי פעם בראשי כולנו בין אם אנו כאלה שמובלים על ידי אחרים ובין אם אנחנו קונטרול פריקים כמו הרב-חובל בני.

מידי פעם אני תוהה אם ההחלטה לא להשאיר את קביעת היום בו נעזוב את העולם ליד המקרה היא החלטה אמיצה או פחדנית. מצד אחד אנחנו רוצים לשלוט במצבנו בכל עת ולכן אנחנו חושבים להחליט באומץ רב על הפסקת החיים. מאידך, ההחלטה מובלת בעצם מהפחד שמא נאבד את השליטה על חיינו ואז גם לא תהיה לנו היכולת לסיים אותם בכבוד. בעייה. אין פתרון. התפיסה שלי היא שכל אדם זכאי לשלוט על הדרך בה יתנהלו חייו… או יפסיקו להתנהל. אבל כאדם סקרן, לעולם לא אוכל להחליט שהמחר איננו מבטיח לי עוד חוויות עליהן אינני רוצה לוותר. תמיד אוכל ליצור עוד משהו, אפילו בשאריות כוחותי הפיסיים והנפשיים. אבל אני ממש פוחד שמא אמצא יום אחד במצב שלא אוכל ליצור שום דבר חדש ואולי אפילו לא לחוות חוויות חדשות.

הילדים של בני הזוג אינם מקבלים את החלטת הוריהם וכן את ההחלטות הנלוות ובעיקר את העובדה שהכל מוחלט וסגור מראש. להם אין כל חלק וכל השפעה על ההחלטה. הילדים אינם אוהבים את הסיטואציה ומתמרדים נגד כל פרט בהחלטה עד שמתחילים להפנים שהשליטה ניטלה מהם לחלוטין. מרגש וגורר הזדהות. איכשהו, אני – בקהל, מבין את כולם, אינני כועס על אף אחד. השקפת כל אחד מהמשתתפים ברורה והגיונית לי לחלוטין ואני מאמין שכך מרגישים כל הנוכחים. למרבה הפלא דווקא ההבנה הזאת הופכת את הסיטואציה למרגשת עוד יותר. אנחנו נסחפים עם הדמויות לפחות לשלושה כיוונים מנוגדים ואין לנו מושג מהי באמת השקפתנו האישית – אם בכלל יש כזאת. בסדר, אני יודע מה היא השקפתי ברגע זה לגבי עצמי ולגבי הסובבים אותי אך אני גם יודע שלא תמיד חשבתי כך. מבלבל. אפילו אני מבלבל את עצמי.

הצגה ראליסטית לחלוטין, מוקפדת לכל פרטיה ועשויה היטב ללא כל מסיחי דעת שיאפשרו למחשבה לנוח לרגע מהצפיפות הרגשית, וזו איננה מעיקה. נראה כאילו הכל יושב היטב בתוך המשבצת אליה הוא מתאים עד כי גם אנחנו בקהל מקבלים את המצב כאילו היה מובן מאליו.

לאחר סיום ההצגה מתקיים מפגש של הקהל עם האמנים. המחזאי, דניאל בוצר, הוא אדם ממש צעיר ולכן הועלתה התהייה כיצד מגיע אדם בגילו אל העומקים שהמחזה מציג. לי זה נראה דווקא טבעי שכל אדם כמעט בכל גיל תוהה בעניין טעם החיים כשהוא נתקל באנשים שחלק מטעם החיים ניטל מהם. זו הסיבה שאנו חשים חוסר נוחות בנוכחות אנשים מוגבלים גופנית ועל אחת כמה וכמה מול אנשים שמוגבלותם  נפשית. היוצרים נותנים לנו לטעום מעט ממה שהתרחש מאחורי הקלעים של בישול ההצגה. קריאת המחזה המקורי ארכה כחמישים דקות אך הוא קוצץ כדי להתאימו לסד הזמן שמקצה הפסטיבל לתיאטרון קצר. ניקו ניתאי מֵצֵר על רפליקות שנגזלו ממנו ללא רחם למרות שהוא כל כך רצה שישארו בהצגה. הבמאי לא חס עליו, הדמות חייבת להיות מאופקת ובשליטה מלאה ואותן רפליקות, עלומות מבחינתי, היו עלולות לרכך אותו. הבמאי, אוהד שחר, מדבר בהנאה גלויה על העבודה משותפת שלו עם המחזאי והשחקנים – כולם שיתפו פעולה, נתנו מעצמם והיו מוכנים לקבל שינויים מפליגים. בעיקר הוא מציין לשבח את גמישותו של המחזאי. מתשובות לשאלות שנזרקות מכיוון הקהל אנו לומדים שתפיסת החיים של השחקן ניקו ניתאי איננה עולה בקנה אחד עם מה שעושה רב-חובל בני בהצגה וכן שיש במגרתו של דניאל בוצר עוד מחזות שעדיין לא עלו על הבמה – אנחנו מחכים.

אסור להניח להצגה זו להעלם כדרך שאר ההצגות שמועלות באירועי תיאטרון קצר. יש לחוויה כח אמנותי ורגשי שמגיע לכמה שיותר אנשים לחוות. יכול להיות שמן הראוי יהיה לקרוא למחזאי לעבות את ההצגה חזרה אל אורכה המקורי ולהעלות אותה מחדש עם אותו צוות מעולה. זו דעתי ושותפים לה רבים מאלה שיושבים איתנו באולם.

אנחנו רגילים שכאשר נוגעים בנושא המוות בארצנו הקטנה הדבר נדבק בדרך כלשהי לישראליותנו. המחזה גלובלי לחלוטין, אין בו שום דבר יחודי לארצנו או לשפתנו ואני רואה בו פוטנציאל חוצה גבולות.

אני מקווה שנזכה לראות את ההצגה השלמה ואני בטוח שאמליץ עליה בחום ובהתרגשות.

ההצגה הסתיימה ואנחנו יוצאים להפסקה שבמהלכה יכינו את הבמה להופעה הבאה. כפי שציינתי בראשית דברי "ההצגה איננה מסתיימת מבחינתי כשאורות אולם נדלקים אלא הרבה יותר מאוחר" וכך אנחנו רואים את חורשת אשוחי הפלסטיק והופעת המוכתר ואני עדיין שקוע כולי ב"הפלגה אחרונה".

 

מאת: דניאל בוצר
בימוי: אוהד שחר
מוסיקה: דפנה בר- שדה
עיצוב תפאורה: פיני משה
עיצוב תלבושות:
– דלית ענבר
– נמרוד עדן

משתתפים:

– ניקו ניתאי
– שולמית אדר
– אודליה מורה מטלון
– איל רוזלס
– דניאל בוצר

להתראות בקרוב.

יום שני לפסטיבל האזרח כאן בקרוב

image

הערב אני מצוייד במחשב ומתחיל להעביר אליו את חוויות אמש ברכבת בדרכי לתיאטרון. כמו אתמול, גם היום מתקיים ברחבה שלפני התיאטרון אירוע פתיחה דומה לקודמו ובו נקראים אותם משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח. הערב השפות הן צרפתית, אמהרית, אנגלית, רוסית וכמובן – עברית. לסיום הטקס אנו שרים שנית את שירו של שפשף ומגרדים את קצה המנעד הקולי שלנו להתאים לסולמו של בנאי.

שירו של שפשף
 
מילים: יאיר ניצני
לחן: מאיר בנאי

 
מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

לא מבין מה קורה וחושב
מי שומע את מה שבלב
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.
 
ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן ביחד
ואיתך ביחד לאהוב.

אין לי פחד ויש לי תחושה
שהדרך תהיה לי קשה
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.
 
ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן שיחד
ואיתך ביחד לאהוב.

ההצגה הראשונה שאנו רואים הערב נקראת הפלגה אחרונה. ההצגה מאוד מרגשת – לחוויותי מהצגה זו אייחד רשימה נפרדת. בסיום ההצגה מתקיים מפגש של הקהל עם היוצרים לדיון על ההצגה. דיונים מעין אלה הם לחם חוקו של תיאטרון הסטודיו בחיפה. בתיאטרון קרוב זה לא קורה בדרך כלל. בסיום ההצגה אדיפוס בקולונוס התקיים דיון דומה אלא שאז זה היה מיועד לקבוצה מאורגנת של צופים מיוחדים. אשמח לקיום מפגשים כאלה אחרי כל הצגה בתיאטרון. בסיום המפגש שלאחר ההצגה יוצאים לחלל התחנה המרכזית להפסקה קצרה שמתארכת לא מעט. תפאורת ההצגה הפלגה אחרונה מאוד מפורטת ומדוקדקת ופירוקה איננו פשוט ומהיר. כאשר מגיע תורה של ההצגה הבאה כבר ברור לי שלרכבת של 22:30 לא אגיע הערב.

האירוע הבא הוא מניפסט מוסיקלי בשם חורשת אשוחי הפלסטיק מאת ובבימוי המוכתר. קטע הפתיחה מתקיים באכסדרת התיאטרון. פיית היער משוטטת בחורשת אשוחי הפלסטיק של התחנה המרכזית. הטקסט שבפיה נשמע מסקרן אך עוצמת הדיבור שלה מתקשה לגבור על צלילי הרקע של מערכות האיוורור והתאורה ושאר מסיחי דעת ויש לי הרגשה שלא שמעתי הכל. יכול להיות שהייתי נהנה לקרוא את הטקסט. בכל מקרה אני עדיין שרוי רגשית עמוק בתוך ההצגה הפלגה אחרונה. כזה אני, אני זקוק לזמן לעיכול הצגות ובעיקר כאשר יש בהן קונפליקט בין ההגיון לבין הרגש.

בהמשך עוברים לאולם הגדול להופעה של המוכתר. קראתי באיזשהו מקום שזה אואנגארד, מונח שמעולם לא הצלחתי להבין באמת. אני מכיר את ההגדרות, ומרבה ללכת לתיאטרון ניסיוני ופורץ דרך ובכל זאת – אינני מבין. מערכת הגברה משמיעה פלייבק בעוצמה מחרישת אוזניים בלי כל פרופורציה לגודל האולם שבדרך כלל הקולות בו אינם מוגברים כלל. אני מתקשה לקלוט את הקונספט שמניע את מרבית השירים ולהבין למה הם מוגשים בדרך שהם מוגשים. ביציאה אני שומע סביבי אנשים שכנראה חוו משהו שאני פספסתי – עניין של טעם. אולי.

עוד ערב של פסטיבל הסתיים. מחר נראה את ההצגה ליוויתנים, ההצגה היחידה שהפסדתי בפסטיבל סמולבמה השנה בגלל עיכובים בתנועת הרכבות. שמעתי על ההצגה לא מעט ויש לי ממנה ציפיות.

השעה מאוחרת. אני הולך לרכבת האחרונה שעוצרת הלילה בתחנת ההגנה בדרכה לחיפה. גיל מלווה אותי ומאחר שיש זמן עד הגעת הרכבת אנחנו יושבים באולם התחנה ומדברים על ההצגה הפלגה אחרונה ועל המשמעויות הנלוות עד שאנחנו פתאום קולטים שהרכבת האחרונה כבר נמצאת ברציף מתחתנו. אני שועט אל הרכבת ותופס אותה רגע לפני סגירת הדלתות.

להתראות מחר בקרוב.

פסטיבל האזרח כאן – קרוב

image

היום נפתח הפסטיבל. ברחבה שלפני תיאטרון קרוב במה קטנה ולפניה ערוכים שולחנות. האזור הומה אדם, הרבה מאוד אורחים הגיעו לפתיחת הפסטיבל. בחלל הסמוך מוקרן מיצג וידאו של יונתן מרקס ועל הקירות צילומים ממחאת הצדק החברתי ששטפה את הארץ בקיץ האחרון וסחפה את כולנו אל הרחובות לשוב אל האמונה בכוחו של האזרח לשנות. את הצילומים שמרכיבים את התערוכה "תמונת מצב" צילמו אסף ברנר, סמואל ונגרינוביץ' ואריקה לינור קוצ'וק שהיא גם אוצרת המיזם ומפיקת הפסטיבל כולו. הצילומים מוצמדים אל הקירות באמצעות סרטים אדומים שנוכחותם צועקת מחאה.

image

אנחנו נקראים לאירוע הפתיחה. ניקו ניתאי פותח את האירוע במספר מילים, הפעם הוא איננו מוביל האירוע. שרביט המנצחים של הניהול האומנותי בידי דורית ניתאי-נאמן שמעבירה לנו את המסר הכללי של האירוע ומעבירה את זכות הדיבור לאנשי ציבור. מנהל התחנה המרכזית של תל-אביב וח"כ יצחק בוז'י הרצוג אינם מכבירים מידי במילים ומשאירים את מרכז הבמה לענייני התרבות לשמם התכנסנו.

מספר אנשים נקראים מהקהל לבמה לקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. חלק מהמשפטים נקראים בספרדית, בערבית  או ברוסית וכולם נקראים גם בעברית. הקטעים כתובים בדפי המידע שבידינו ומן הראוי שאצטט אותם בשלמותם:

כל בני האדם נולדו שוים. כל אדם זכאי לחירות, ללא הפליית גזע, מין ודת. לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי.

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת. כל אדם זכאי לחירות הדיעה והביטוי. כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתארגנות בדרכי שלום.

כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. אדם הנתון לרדיפות פוליטיות, זכאי לבקש מקלט בארצות אחרות. לא תישלל מאדם אזרחותו בדרך שרירותית.

אדם זכאי ללבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים, כנדרש לרמת חיים נאותה. כל אדם זכאי לחינוך. החינוך ינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים. כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור.

אדם זכאי לבחירה חופשית של עבודתו, וזכאי לתנאי עבודה צודקים והוגנים. כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי, ובכלל זה להגבלת שעות העבודה.

כל אדם זכאי למשפט הוגן, פומבי ובלת תלוי. אדם חזקה שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק. לא יהיה אדם נתון לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב.

כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין, ללא הגבלה מטעמי גזע או דת. נישואין יערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה. המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה.

לא יהיה אדם עבד או משועבד. לא יהיה אדם נתון לעינויים ועונשים משפילים. הכל שווים לפני החוק.

רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. לכל אדם יש חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה האפשרות להתפתחות חופשית מלאה. המדינה מחוייבת למשטר סוציאלי ובינלאומי שבו אפשר לקיים את הזכויות והחירויות שנקבעו בהכרזה זו.

בסיום קריאת זכויות האזרח נקרא הקהל לשיר את שירו של שפשף על רקע ההקלטה המקורית של מאיר בנאי. אנחנו שרים יחד עם כולם. מרבית הנוכחים מתקשים להתמודד עם המנעד הקולי והסולם המקורי של הזמר. גיל ואני מתעקשים ושרים עד הסוף.

ההצגה הראשונה שרואים היום היא טרמפ. זהו בעצם סיבוב שני של איש הרוח, הזונה והליצן הזכורים לטוב. ההצגה המקורית עובתה במספר קטעים שקושרים אותה לנושא המחאה החברתית החדשה ושאר הקטעים הם אלה שמוכרים לנו מהסיבוב הראשון. בפעם הקודמת שראינו את איש הרוח, הזונה והליצן יצאתי מההצגה מבולבל משפע הרעיונות שהומטרו עלינו. מאז קראתי את השירים הרבה מאוד פעמים ואני מכיר אותם היטב. החוויה הפעם שונה, אני יודע למה לצפות ובכל זאת אני מוקסם ממש כמו בפעם הקודמת. אינני יודע אם תיאטרון קרוב ימשיך להציג את הסיבוב הראשון, השני או שניהם. בכל מקרה – ממש כדאי לבוא ולחוות הכל, מהטרמפ ועד המראה עם הפרצוף שלנו, ה"מכובד". הליהוק השתנה, הליצן נשאר כפיר ונונו ואילו איש הרוח והזונה הם עכשיו יואב סדובסקי וליאור כהן.

עשר דקות הפסקה שאחריה צפויה לנו קריאה מבויימת על ידי רם רחמים של תפוס את המרגל – תסכית שחנוך לוין כתב ב-1967, התקופה בה החל המחזאי לבתר פרות קדושות ממש כמו אלה שמוזכרות בהצגה טרמפ שראינו כרגע. כל האירוע מתועד בוידאו ובצילום. בצאתנו מהאולם גיל שואל את לירון בן-עזרא אשר על השיווק ויחסי הציבור של התיאטרון אם יש סיכוי לרכוש הקלטה של שירי איש הרוח, הזונה והליצן/טרמפ. יש לנו עותק של המילים אך המנגינות אינן שגורות בזכרוננו. מסתבר שהופק די.וי.די. של הקברט הסטירי אך בינתיים הוא לא הוצא למכירה – אנחנו מחכים לקנות עותק.

גיל מנצל את ההפסקה להציג בפני מערכונים מפרי עטו של חנוך לוין. אני די מופתע לגלות שהוא עדין זוכר קטעים שקראנו לפני זמן רב למדי. איכשהו בסוף ההפסקה גיל גולש לניסים אלוני, זה קורה לו תמיד ואני מבין אותו היטב.

נכנסים לתפסו את המרגל. השחקן אריאל ברונז יושב על הבמה וקורא קטעי שירה פומפוזיים משהו שמובילים אותנו אל המשורר הלאומי. אל הבמה עולה המורה, השחקנית ענת שגב שמדהימה אותנו כל פעם מחדש. היא מציגה דמות של המורה הרודנית שבסופו של דבר תשליט את מרותה גם על המשורר הלאומי, השחקן בני אלדר, בסיוע חמש מאות וחמישים תלמידיה שמיוצגים על ידי השחקנים יואב סדובסקי ולילך דייויס. הם מוציאים את המשורר מדעתו באופן שיטתי ותוך כך מוציאים מהקהל לא מעט שאגות צחוק. קריאה מבויימת מרעננת מאוד. אינני יודע אם מתכננים להמשיך להעלות את זה גם אחרי הפסטיבל. לדעתי יש מקום להפוך את התסכית להצגה ואולי אף להצמיד אליה כמה מהמערכונים הקצרים של חנוך לוין שעוסקים בהלעגה דומה של קודשי מערכת החינוך.

ההצגה הסתיימה. השעה 22:19, הרכבת הקרובה לחיפה יוצאת ב 22:31. אני פותח צעד ומגיע בזמן לכתוב מילים אלה בדרך לחיפה. בדרך לתל-אביב כתבתי ברכבת על הספרים של ג'ים קניפפל, עכשיו צריך להעתיק הכל למחשב. יכול להיות שהיה עדיף לקחת איתי לדרך מחשב ולחסוך את כפל העבודה. מחר אני מתכנן לבוא להמשך הפסטיבל…

להתראות בקרוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: