ארכיון תג: תיאטרון קרוב

פסטיבל האזרח כאן בקרוב – יום שלישי ואחרון

image

יום שישי בשבוע. ההצגות מתחילות היום בשעה אחת אחר הצהריים. אני מקדים להגיע. כל השולחנות כבר מחכים ערוכים ברחבת הכניסה אך הקהל עדיין איננו. אני פותח את המחשב וממשיך לכתוב על ההצגה הפלגה אחרונה שראינו אמש. בינתיים מתאסף קהל ואני שקוע בכתיבה עד שגיל מגיע ומחזיר אותי מהחלום למציאות. חווית הכתיבה על הצגה מחזירה אותי בדרך כלל למצב הרוח של ההצגה וכמשדובר בהצגה מרגשת במיוחד קורה שהעולם סביבי נמחק ואני שרוי בהצגה כבחלום. אני מביט סביבי וקולט שיושבי השולחן הסמוך מביטים כיצד אני כותב, גב המחשב פונה אליהם – אין  להם מושג מה אני כותב. אני תוהה למה מעניין מישהו לראות אותי כותב, הרי אינני המשורר הלאומי.

אנחנו מצפים לתחילת הטקס. מיכאל, חבר של גיל, מגיע היום בפעם הראשונה לתיאטרון קרוב. גיל מחכה להכרזה הידועה של ניקו ניתאי בעניין האורחים החדשים – משפט שהפך למסורת. קוראים לנו אל האולם. מה קורה? אין טקס? מסתבר שהטקס יתקיים היום בין שתי ההצגות.

ההצגה הראשונה היום היא ליוויתנים, ההצגה שפספסתי בסמולבמה השנה. הצגה קשה ומרגשת עד מחנק, את חוויותי מההצגה תוכלו לקרוא ברשימה נפרדת. בסיום ההצגה יוצאים לרחבה שלפני התיאטרון. אני שרוי עדיין עמוק בהצגה כשניגשים אל הטקס. ניקו ניתאי, מייסד התיאטרון ומנהלו, נקרא לשאת מספר מילים לקראת סיום הפסטיבל. הוא מדגיש שהוא דמות משנה, מנהלת הפסטיבל היא דורית ניתאי-נאמן. הוא גם אומר שהוא מקווה שהחדשים לא באים פעמיים – ראשונה ואחרונה… זהו, גיל בא על סיפוקו. אני אפילו די משוכנע שניקו ניתאי מביט לכיוונו של מיכאל שעומד בין גיל לביני, אם כי יכול להיות שמהרהורי ליבי אני רואה. הטקס די דומה לזה שהתקיים בשני הערבים הקודמים. קריאת זכויות האזרח בספרדית, אנגלית, רוסית ועברית, שירו של שפשף ונכנסים לראות את ההצגה "הדייר חיימוביץ'".

ההצגה הדייר חיימוביץ' עלתה השנה בסטודיו של ניסן נתיב בתל-אביב. אריאל ברונז, תלמיד שנה ג' כתב את המחזה שביימו ביחד מרינה בלטוב ונתלי שילמן. תיאטרון תנועה עשיר בדימויים ורמזים שקושרים בין מה שקורה בדמיון לבין חיי היומיום בארצנו. המחזה ממש תפור לפסטיבל האזרח כאן. מקריאת העלון הסקתי שהמחזה נכתב בעקבות המחאה החברתית של הקיץ האחרון אך שיטוט קצר ברשת גילה לי שהוא עלה לראשונה במאי השנה – כלומר לפני תחילת מחאת האוהלים. ההצגה נוגעת בחוליי החברה דרך עיניו ודימיונו של הדייר חיימוביץ', משורר ששוכר דירה מתפוררת. די מהר הוא מגלה שהוא שותף לכל מיני אנשים ורעיונות, מציאותיים או דימיוניים שמבוטאים בתנועה ובקול. ההצגה מגלגלת אותנו יחד עם הדייר חיימוביץ בסבך הבירוקרטיה שמבוטא באופן יצירתי להדהים באמצעות מלכודת חבלים שגוררת אותו בידי אנשים וכולאת אותו בידי פקידי רשות, ממשל ורבנות. הוא נגרר בעקבות מחברת שיריו שנגזלה מידיו למחוזות אליהם לא ציפה להגיע. הצגה מאוד עמוסה בחוויות ורעיונות ואני לא פנוי עדיין רגשית לקלוט הכל. מידי פעם אני מאבד קשב לרגע ומרגיש שהפסדתי משהו. אולי זה בגלל שאני עדיין שרוי בהצגה ליוויתנים שראיתי קודם ואולי זו העייפות שמכריעה אותי בעקבות שני ימי עבודה שמסתיימים בנסיעה מחיפה לתל אביב וחזרה ללא שהות מספקת לשינה ראויה. זוהי הצגה מאוד מעניינת שדורשת קשב רב. תמונות הבירוקרטיה מתערבבות בראשי עם סצנת לידה מרשימה, אני זקוק לצפיה נוספת כדי לקלוט הכל. איך פספסתי הצגה זו בסטודיו? – אני קולט שכבר שנה לא קיבלתי עידכונים בעניין ההצגות של הסטודיו של ניסן נתיב. בבית אני נרשם באתר של הסטודיו לקבלת הודעות על ההצגות הבאות. הצגות כמו "הדייר חיימוביץ'" חבל לפספס ואני מרגיש שלמרות שראיתי, לא הייתי פנוי לקלוט את מלוא עוצמת החוויה.

זהו. ההצגה הסתיימה מספר דקות לפני השעה ארבע אחר הצהריים ואיתה הסתיים הפסטיבל. אני שועט לקומה השישית של התחנה המרכזית ומספיק לעלות על האוטובוס האחרון לחיפה. הפסטיבל הוא חוויה מאוד מעניינת ומעשירה. אין ספק מבחינתי שהוא מצדיק מספר ימים של היטלטלות מחיפה וחזרה אך אינני מרוצה מהמחיר. אינני מתכוון למחיר הכרטיסים לפסטיבל – 120 ש"ח הם מחיר ממש סביר לשלושה ימים חוייתיים עם הצגות, אירועי במה, תערוכה, מיצג, טקסים, שתיה חופשית ואוירה מתאימה. מחיר הנסיעות בתחבורה הציבורית, מאידך, היה גבוה בהרבה ממחיר הכרטיסים. אני נוסע באוטובוס האחרון לחיפה לפני כניסת השבת וחושב על זכות האזרח לתחבורה ציבורית במחיר שווה לכל נפש ובכל זמן, כולל סופי שבוע.

ברצוני לנצל את הבמה הקטנה שלי להודות למנהלת הפסטיבל דורית ניתאי-נאמן ולכל הצוות שלצדה על החוויה המאלפת.

הפלגה אחרונה – מתיאטרון קצר לתיאטרון קרוב

imageלא הזדמן לי להגיע השנה לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. הצגות הפסטיבל לתיאטרון קצר מוגשות במקצרונים של שלוש הצגות ברצף, וזה מחייב הצגות קצרות עם חילופים מהירים. אני לא חי עם זה כל כך בשלום, אני זקוק לקצת יותר זמן בין הצגה להצגה. ההצגה איננה מסתיימת מבחינתי כשאורות האולם נדלקים אלא הרבה יותר מאוחר, לפעמים ההצגה חיה בראשי אפילו מספר ימים. אני דש וטוחן את ההצגה בדימיוני זמן רב ומנסה לדלות את אותן תובנות שלא עלו בזמן ההצגה. זוהי מבחינתי חוויה נוספת, שונה מחויית ההצגה עצמה. לא פעם אני מגיע למסקנה שברצוני לשוב ולראות את ההצגה או לקרוא אותה במבט של מי שחווה את החוויה הראשונית.

אחת הדוגמאות המובהקות להצגה שראיתי מספר פעמים ועדיין אינני משוכנע שקיבלתי ממנה את כל מה שהיא יכולה לתת היא הנפילה. ראיתי את ניקו ניתאי בהצגה זו מספר פעמים לא מבוטל וברור לי שעוד אשוב לראות אותה וכתמיד אדלה רבדים נוספים שחמקו ממני.

מרבית ההצגות שמוצגות בפסטיבלי תיאטרון קצר למיניהם מסיימות את חייהן בפסטיבל. ההצגה שרציתי לראות יותר מכל בפסטיבל תיאטרון קצר השנה הייתה הפלגה אחרונה. נבצר ממני להגיע לאותו פסטיבל וכבר השלמתי עם ההפסד כשנודע לי שההצגה שבה אלינו בפסטיבל האזרח כאן. גם את ההצגה ליוויתנים שהפסדתי בפסטיבל סמולבמה השנה אזכה לראות בפסטיבל האזרח כאן שקיבץ תחת כנפיו את ההצגות הללו כאילו להשלים את הפערים במה שהפסדתי בפסטיבלי השנה.

גיל ואני נכנסים לאולם תיאטרון קרוב לראות את ההצגה ויושבים במושבים החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. תוך מספר דקות האולם מתמלא עד אפס מקום. גם כסאות הפלסטיק שהוצבו במעברים אינם מספיקים לקהל הנוהר פנימה ואנחנו מוצאים את עצמנו בשורה שניה מאחורי שורת כסאות שצמחה לפנינו. לא נורא, אשמח לראות תמיד את תיאטרון קרוב שופע קהל כמו היום, לכולם מגיע תיאטרון איכותי מהסוג שניתן למצוא בתיאטרון קרוב.

על הבמה תפאורת חדר המגורים של בני ושולי. התפאורה מאוד ראליסטית, מעוצבת לפרטי פרטים עם כל האביזרים שאמורים להמצא בחדר המגורים שלהם. על הקירות תלויים דגמי ספינות מפרש עתיקות. אני מופתע לגלות תפאורה כל כך מורכבת. בתיאטרון קצר, שהחילופים בו חייבים להיות מהירים, בדרך כלל מגבילים את היוצרים לתפאורה ש"נכנסת לתא המטען של מכונית משפחתית" – זו הייתה פעם ההגדרה בהצגות סמולבמה וגם שם הפסיקו להקפיד על הגדרה זו לפני מספר שנים.

בני ושולי הם זוג מבוגר אך קשה לאמר שהם בערוב ימיהם. יכול להיות להם עדיין עתיד עשיר באירועים ובחוויות. זכרונה של שולי אמנם מתחיל לבגוד בה – אלצהיימר, אך היא עדיין יכולה לתפקד בסיוע הסמים שביתה, יהודית, מספקת לה על פי מרשם-רופא וחולקת איתה שאיפה או שתיים או יותר. הזוג החליט לסיים את חייו בכבוד כאשר הם עדיין פעילים, עצמאים ואינם תלויים באחרים. החלטה לא פשוטה. הם לא רק מחליטים, הם כבר טיפלו בכל הפרטים הטכניים של המוות, הקבורה, ההספד והצוואה. אפילו המצבה כבר מוכנה עם תאריך המוות שנקבע מראש. כל מה שנשאר להם זה להודיע על כך לילדיהם – שלמה ויהודית שכבר מזמן אינם ילדים.

כל ההצגה מתרחשת במקום אחד ובתקופת זמן קצרה מאוד – המפגש בו הם מודיעים לילדיהם על ההחלטה וחולקים איתם את כל הפרטים. מעמד מרגש עד דמעות שהמחזאי והבמאי הלבישו במעטה קומי קליל והפכו את הסיטואציה כולה לרציונלית ונגישה, כמעט מובנת מאליה. זהו טיפול מאוד מעניין בנושא שנדוש לא מעט באומנות וכמעט תמיד הטיפול בו רציני ואפילו טרגי.

ההצגה מאוד מרגשת ויותר מכך משעשעת. מבלבל – כולם נרגשים והצחוק בוקע מאליו. ליהוק מעולה. כל השחקנים מעבירים היטב את הטלטלה הרגשית שעוברת עליהם אל הצופים וקל מאוד להזדהות עם כולם גם כשהם מושכים לכיוונים מנוגדים. במיוחד מרגשת אותי ההתנהגות המבוקרת והמאופקת של בני, רב-חובל שחייב לשלוט במצב ומתאמץ להחניק את סערת הרגשות שמנסה להשתלט עליו. ניקו ניתאי מעביר אלינו את כל עצמת חווית האיפוק שמסתיר את ההתרגשות.

המחזה מעלה בעייה שכמעט אין מישהו שלא עסק בה בין אם הוא ילד, הורה או שניהם – כמוני. בדרך כלל, כאשר אנחנו רואים אדם חסר אונים מובל כחפץ כל ידי אדם אחר, לפעמים זר לחלוטין או אפילו עובד-עבד שיובא מארץ רחוקה, אנחנו אומרים לעצמנו שאיננו רוצים להגיע למצב זה. אלא שהמצב המתואר איננו הכרחי, מרבית האנשים גומרים את ימיהם כאשר כבודם האנושי עדיין איתם. ובכל זאת, המחשבה על סיום החיים באופן יזום, בשליטה מלאה עובר מידי פעם בראשי כולנו בין אם אנו כאלה שמובלים על ידי אחרים ובין אם אנחנו קונטרול פריקים כמו הרב-חובל בני.

מידי פעם אני תוהה אם ההחלטה לא להשאיר את קביעת היום בו נעזוב את העולם ליד המקרה היא החלטה אמיצה או פחדנית. מצד אחד אנחנו רוצים לשלוט במצבנו בכל עת ולכן אנחנו חושבים להחליט באומץ רב על הפסקת החיים. מאידך, ההחלטה מובלת בעצם מהפחד שמא נאבד את השליטה על חיינו ואז גם לא תהיה לנו היכולת לסיים אותם בכבוד. בעייה. אין פתרון. התפיסה שלי היא שכל אדם זכאי לשלוט על הדרך בה יתנהלו חייו… או יפסיקו להתנהל. אבל כאדם סקרן, לעולם לא אוכל להחליט שהמחר איננו מבטיח לי עוד חוויות עליהן אינני רוצה לוותר. תמיד אוכל ליצור עוד משהו, אפילו בשאריות כוחותי הפיסיים והנפשיים. אבל אני ממש פוחד שמא אמצא יום אחד במצב שלא אוכל ליצור שום דבר חדש ואולי אפילו לא לחוות חוויות חדשות.

הילדים של בני הזוג אינם מקבלים את החלטת הוריהם וכן את ההחלטות הנלוות ובעיקר את העובדה שהכל מוחלט וסגור מראש. להם אין כל חלק וכל השפעה על ההחלטה. הילדים אינם אוהבים את הסיטואציה ומתמרדים נגד כל פרט בהחלטה עד שמתחילים להפנים שהשליטה ניטלה מהם לחלוטין. מרגש וגורר הזדהות. איכשהו, אני – בקהל, מבין את כולם, אינני כועס על אף אחד. השקפת כל אחד מהמשתתפים ברורה והגיונית לי לחלוטין ואני מאמין שכך מרגישים כל הנוכחים. למרבה הפלא דווקא ההבנה הזאת הופכת את הסיטואציה למרגשת עוד יותר. אנחנו נסחפים עם הדמויות לפחות לשלושה כיוונים מנוגדים ואין לנו מושג מהי באמת השקפתנו האישית – אם בכלל יש כזאת. בסדר, אני יודע מה היא השקפתי ברגע זה לגבי עצמי ולגבי הסובבים אותי אך אני גם יודע שלא תמיד חשבתי כך. מבלבל. אפילו אני מבלבל את עצמי.

הצגה ראליסטית לחלוטין, מוקפדת לכל פרטיה ועשויה היטב ללא כל מסיחי דעת שיאפשרו למחשבה לנוח לרגע מהצפיפות הרגשית, וזו איננה מעיקה. נראה כאילו הכל יושב היטב בתוך המשבצת אליה הוא מתאים עד כי גם אנחנו בקהל מקבלים את המצב כאילו היה מובן מאליו.

לאחר סיום ההצגה מתקיים מפגש של הקהל עם האמנים. המחזאי, דניאל בוצר, הוא אדם ממש צעיר ולכן הועלתה התהייה כיצד מגיע אדם בגילו אל העומקים שהמחזה מציג. לי זה נראה דווקא טבעי שכל אדם כמעט בכל גיל תוהה בעניין טעם החיים כשהוא נתקל באנשים שחלק מטעם החיים ניטל מהם. זו הסיבה שאנו חשים חוסר נוחות בנוכחות אנשים מוגבלים גופנית ועל אחת כמה וכמה מול אנשים שמוגבלותם  נפשית. היוצרים נותנים לנו לטעום מעט ממה שהתרחש מאחורי הקלעים של בישול ההצגה. קריאת המחזה המקורי ארכה כחמישים דקות אך הוא קוצץ כדי להתאימו לסד הזמן שמקצה הפסטיבל לתיאטרון קצר. ניקו ניתאי מֵצֵר על רפליקות שנגזלו ממנו ללא רחם למרות שהוא כל כך רצה שישארו בהצגה. הבמאי לא חס עליו, הדמות חייבת להיות מאופקת ובשליטה מלאה ואותן רפליקות, עלומות מבחינתי, היו עלולות לרכך אותו. הבמאי, אוהד שחר, מדבר בהנאה גלויה על העבודה משותפת שלו עם המחזאי והשחקנים – כולם שיתפו פעולה, נתנו מעצמם והיו מוכנים לקבל שינויים מפליגים. בעיקר הוא מציין לשבח את גמישותו של המחזאי. מתשובות לשאלות שנזרקות מכיוון הקהל אנו לומדים שתפיסת החיים של השחקן ניקו ניתאי איננה עולה בקנה אחד עם מה שעושה רב-חובל בני בהצגה וכן שיש במגרתו של דניאל בוצר עוד מחזות שעדיין לא עלו על הבמה – אנחנו מחכים.

אסור להניח להצגה זו להעלם כדרך שאר ההצגות שמועלות באירועי תיאטרון קצר. יש לחוויה כח אמנותי ורגשי שמגיע לכמה שיותר אנשים לחוות. יכול להיות שמן הראוי יהיה לקרוא למחזאי לעבות את ההצגה חזרה אל אורכה המקורי ולהעלות אותה מחדש עם אותו צוות מעולה. זו דעתי ושותפים לה רבים מאלה שיושבים איתנו באולם.

אנחנו רגילים שכאשר נוגעים בנושא המוות בארצנו הקטנה הדבר נדבק בדרך כלשהי לישראליותנו. המחזה גלובלי לחלוטין, אין בו שום דבר יחודי לארצנו או לשפתנו ואני רואה בו פוטנציאל חוצה גבולות.

אני מקווה שנזכה לראות את ההצגה השלמה ואני בטוח שאמליץ עליה בחום ובהתרגשות.

ההצגה הסתיימה ואנחנו יוצאים להפסקה שבמהלכה יכינו את הבמה להופעה הבאה. כפי שציינתי בראשית דברי "ההצגה איננה מסתיימת מבחינתי כשאורות אולם נדלקים אלא הרבה יותר מאוחר" וכך אנחנו רואים את חורשת אשוחי הפלסטיק והופעת המוכתר ואני עדיין שקוע כולי ב"הפלגה אחרונה".

 

מאת: דניאל בוצר
בימוי: אוהד שחר
מוסיקה: דפנה בר- שדה
עיצוב תפאורה: פיני משה
עיצוב תלבושות:
– דלית ענבר
– נמרוד עדן

משתתפים:

– ניקו ניתאי
– שולמית אדר
– אודליה מורה מטלון
– איל רוזלס
– דניאל בוצר

להתראות בקרוב.

יום שני לפסטיבל האזרח כאן בקרוב

image

הערב אני מצוייד במחשב ומתחיל להעביר אליו את חוויות אמש ברכבת בדרכי לתיאטרון. כמו אתמול, גם היום מתקיים ברחבה שלפני התיאטרון אירוע פתיחה דומה לקודמו ובו נקראים אותם משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח. הערב השפות הן צרפתית, אמהרית, אנגלית, רוסית וכמובן – עברית. לסיום הטקס אנו שרים שנית את שירו של שפשף ומגרדים את קצה המנעד הקולי שלנו להתאים לסולמו של בנאי.

שירו של שפשף
 
מילים: יאיר ניצני
לחן: מאיר בנאי

 
מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

לא מבין מה קורה וחושב
מי שומע את מה שבלב
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.
 
ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן ביחד
ואיתך ביחד לאהוב.

אין לי פחד ויש לי תחושה
שהדרך תהיה לי קשה
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.
 
ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן שיחד
ואיתך ביחד לאהוב.

ההצגה הראשונה שאנו רואים הערב נקראת הפלגה אחרונה. ההצגה מאוד מרגשת – לחוויותי מהצגה זו אייחד רשימה נפרדת. בסיום ההצגה מתקיים מפגש של הקהל עם היוצרים לדיון על ההצגה. דיונים מעין אלה הם לחם חוקו של תיאטרון הסטודיו בחיפה. בתיאטרון קרוב זה לא קורה בדרך כלל. בסיום ההצגה אדיפוס בקולונוס התקיים דיון דומה אלא שאז זה היה מיועד לקבוצה מאורגנת של צופים מיוחדים. אשמח לקיום מפגשים כאלה אחרי כל הצגה בתיאטרון. בסיום המפגש שלאחר ההצגה יוצאים לחלל התחנה המרכזית להפסקה קצרה שמתארכת לא מעט. תפאורת ההצגה הפלגה אחרונה מאוד מפורטת ומדוקדקת ופירוקה איננו פשוט ומהיר. כאשר מגיע תורה של ההצגה הבאה כבר ברור לי שלרכבת של 22:30 לא אגיע הערב.

האירוע הבא הוא מניפסט מוסיקלי בשם חורשת אשוחי הפלסטיק מאת ובבימוי המוכתר. קטע הפתיחה מתקיים באכסדרת התיאטרון. פיית היער משוטטת בחורשת אשוחי הפלסטיק של התחנה המרכזית. הטקסט שבפיה נשמע מסקרן אך עוצמת הדיבור שלה מתקשה לגבור על צלילי הרקע של מערכות האיוורור והתאורה ושאר מסיחי דעת ויש לי הרגשה שלא שמעתי הכל. יכול להיות שהייתי נהנה לקרוא את הטקסט. בכל מקרה אני עדיין שרוי רגשית עמוק בתוך ההצגה הפלגה אחרונה. כזה אני, אני זקוק לזמן לעיכול הצגות ובעיקר כאשר יש בהן קונפליקט בין ההגיון לבין הרגש.

בהמשך עוברים לאולם הגדול להופעה של המוכתר. קראתי באיזשהו מקום שזה אואנגארד, מונח שמעולם לא הצלחתי להבין באמת. אני מכיר את ההגדרות, ומרבה ללכת לתיאטרון ניסיוני ופורץ דרך ובכל זאת – אינני מבין. מערכת הגברה משמיעה פלייבק בעוצמה מחרישת אוזניים בלי כל פרופורציה לגודל האולם שבדרך כלל הקולות בו אינם מוגברים כלל. אני מתקשה לקלוט את הקונספט שמניע את מרבית השירים ולהבין למה הם מוגשים בדרך שהם מוגשים. ביציאה אני שומע סביבי אנשים שכנראה חוו משהו שאני פספסתי – עניין של טעם. אולי.

עוד ערב של פסטיבל הסתיים. מחר נראה את ההצגה ליוויתנים, ההצגה היחידה שהפסדתי בפסטיבל סמולבמה השנה בגלל עיכובים בתנועת הרכבות. שמעתי על ההצגה לא מעט ויש לי ממנה ציפיות.

השעה מאוחרת. אני הולך לרכבת האחרונה שעוצרת הלילה בתחנת ההגנה בדרכה לחיפה. גיל מלווה אותי ומאחר שיש זמן עד הגעת הרכבת אנחנו יושבים באולם התחנה ומדברים על ההצגה הפלגה אחרונה ועל המשמעויות הנלוות עד שאנחנו פתאום קולטים שהרכבת האחרונה כבר נמצאת ברציף מתחתנו. אני שועט אל הרכבת ותופס אותה רגע לפני סגירת הדלתות.

להתראות מחר בקרוב.

פסטיבל האזרח כאן – קרוב

image

היום נפתח הפסטיבל. ברחבה שלפני תיאטרון קרוב במה קטנה ולפניה ערוכים שולחנות. האזור הומה אדם, הרבה מאוד אורחים הגיעו לפתיחת הפסטיבל. בחלל הסמוך מוקרן מיצג וידאו של יונתן מרקס ועל הקירות צילומים ממחאת הצדק החברתי ששטפה את הארץ בקיץ האחרון וסחפה את כולנו אל הרחובות לשוב אל האמונה בכוחו של האזרח לשנות. את הצילומים שמרכיבים את התערוכה "תמונת מצב" צילמו אסף ברנר, סמואל ונגרינוביץ' ואריקה לינור קוצ'וק שהיא גם אוצרת המיזם ומפיקת הפסטיבל כולו. הצילומים מוצמדים אל הקירות באמצעות סרטים אדומים שנוכחותם צועקת מחאה.

image

אנחנו נקראים לאירוע הפתיחה. ניקו ניתאי פותח את האירוע במספר מילים, הפעם הוא איננו מוביל האירוע. שרביט המנצחים של הניהול האומנותי בידי דורית ניתאי-נאמן שמעבירה לנו את המסר הכללי של האירוע ומעבירה את זכות הדיבור לאנשי ציבור. מנהל התחנה המרכזית של תל-אביב וח"כ יצחק בוז'י הרצוג אינם מכבירים מידי במילים ומשאירים את מרכז הבמה לענייני התרבות לשמם התכנסנו.

מספר אנשים נקראים מהקהל לבמה לקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. חלק מהמשפטים נקראים בספרדית, בערבית  או ברוסית וכולם נקראים גם בעברית. הקטעים כתובים בדפי המידע שבידינו ומן הראוי שאצטט אותם בשלמותם:

כל בני האדם נולדו שוים. כל אדם זכאי לחירות, ללא הפליית גזע, מין ודת. לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי.

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת. כל אדם זכאי לחירות הדיעה והביטוי. כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתארגנות בדרכי שלום.

כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. אדם הנתון לרדיפות פוליטיות, זכאי לבקש מקלט בארצות אחרות. לא תישלל מאדם אזרחותו בדרך שרירותית.

אדם זכאי ללבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים, כנדרש לרמת חיים נאותה. כל אדם זכאי לחינוך. החינוך ינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים. כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור.

אדם זכאי לבחירה חופשית של עבודתו, וזכאי לתנאי עבודה צודקים והוגנים. כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי, ובכלל זה להגבלת שעות העבודה.

כל אדם זכאי למשפט הוגן, פומבי ובלת תלוי. אדם חזקה שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק. לא יהיה אדם נתון לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב.

כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין, ללא הגבלה מטעמי גזע או דת. נישואין יערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה. המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה.

לא יהיה אדם עבד או משועבד. לא יהיה אדם נתון לעינויים ועונשים משפילים. הכל שווים לפני החוק.

רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. לכל אדם יש חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה האפשרות להתפתחות חופשית מלאה. המדינה מחוייבת למשטר סוציאלי ובינלאומי שבו אפשר לקיים את הזכויות והחירויות שנקבעו בהכרזה זו.

בסיום קריאת זכויות האזרח נקרא הקהל לשיר את שירו של שפשף על רקע ההקלטה המקורית של מאיר בנאי. אנחנו שרים יחד עם כולם. מרבית הנוכחים מתקשים להתמודד עם המנעד הקולי והסולם המקורי של הזמר. גיל ואני מתעקשים ושרים עד הסוף.

ההצגה הראשונה שרואים היום היא טרמפ. זהו בעצם סיבוב שני של איש הרוח, הזונה והליצן הזכורים לטוב. ההצגה המקורית עובתה במספר קטעים שקושרים אותה לנושא המחאה החברתית החדשה ושאר הקטעים הם אלה שמוכרים לנו מהסיבוב הראשון. בפעם הקודמת שראינו את איש הרוח, הזונה והליצן יצאתי מההצגה מבולבל משפע הרעיונות שהומטרו עלינו. מאז קראתי את השירים הרבה מאוד פעמים ואני מכיר אותם היטב. החוויה הפעם שונה, אני יודע למה לצפות ובכל זאת אני מוקסם ממש כמו בפעם הקודמת. אינני יודע אם תיאטרון קרוב ימשיך להציג את הסיבוב הראשון, השני או שניהם. בכל מקרה – ממש כדאי לבוא ולחוות הכל, מהטרמפ ועד המראה עם הפרצוף שלנו, ה"מכובד". הליהוק השתנה, הליצן נשאר כפיר ונונו ואילו איש הרוח והזונה הם עכשיו יואב סדובסקי וליאור כהן.

עשר דקות הפסקה שאחריה צפויה לנו קריאה מבויימת על ידי רם רחמים של תפוס את המרגל – תסכית שחנוך לוין כתב ב-1967, התקופה בה החל המחזאי לבתר פרות קדושות ממש כמו אלה שמוזכרות בהצגה טרמפ שראינו כרגע. כל האירוע מתועד בוידאו ובצילום. בצאתנו מהאולם גיל שואל את לירון בן-עזרא אשר על השיווק ויחסי הציבור של התיאטרון אם יש סיכוי לרכוש הקלטה של שירי איש הרוח, הזונה והליצן/טרמפ. יש לנו עותק של המילים אך המנגינות אינן שגורות בזכרוננו. מסתבר שהופק די.וי.די. של הקברט הסטירי אך בינתיים הוא לא הוצא למכירה – אנחנו מחכים לקנות עותק.

גיל מנצל את ההפסקה להציג בפני מערכונים מפרי עטו של חנוך לוין. אני די מופתע לגלות שהוא עדין זוכר קטעים שקראנו לפני זמן רב למדי. איכשהו בסוף ההפסקה גיל גולש לניסים אלוני, זה קורה לו תמיד ואני מבין אותו היטב.

נכנסים לתפסו את המרגל. השחקן אריאל ברונז יושב על הבמה וקורא קטעי שירה פומפוזיים משהו שמובילים אותנו אל המשורר הלאומי. אל הבמה עולה המורה, השחקנית ענת שגב שמדהימה אותנו כל פעם מחדש. היא מציגה דמות של המורה הרודנית שבסופו של דבר תשליט את מרותה גם על המשורר הלאומי, השחקן בני אלדר, בסיוע חמש מאות וחמישים תלמידיה שמיוצגים על ידי השחקנים יואב סדובסקי ולילך דייויס. הם מוציאים את המשורר מדעתו באופן שיטתי ותוך כך מוציאים מהקהל לא מעט שאגות צחוק. קריאה מבויימת מרעננת מאוד. אינני יודע אם מתכננים להמשיך להעלות את זה גם אחרי הפסטיבל. לדעתי יש מקום להפוך את התסכית להצגה ואולי אף להצמיד אליה כמה מהמערכונים הקצרים של חנוך לוין שעוסקים בהלעגה דומה של קודשי מערכת החינוך.

ההצגה הסתיימה. השעה 22:19, הרכבת הקרובה לחיפה יוצאת ב 22:31. אני פותח צעד ומגיע בזמן לכתוב מילים אלה בדרך לחיפה. בדרך לתל-אביב כתבתי ברכבת על הספרים של ג'ים קניפפל, עכשיו צריך להעתיק הכל למחשב. יכול להיות שהיה עדיף לקחת איתי לדרך מחשב ולחסוך את כפל העבודה. מחר אני מתכנן לבוא להמשך הפסטיבל…

להתראות בקרוב.

יומולדת לכוכב בלי גיל בתיאטרון קרוב

בשבוע שעבר ראינו בתיאטרון קרוב את הקומדיה בקרנבל. ביציאה, כשהחיוך עדיין דבוק היטב לפנינו, שואל אותנו ניקו ניתאי אם ראינו את ההצגה כוכב בלי שם. מסתבר שבשבוע הקרוב מתקיימת הצגה חגיגית של כוכב בלי שם לכבוד יום ההולדת של ניקו ניתאי. אז מה אם כבר ראינו את ההצגה? זוהי הצגה מעולה ואם יש סיבה למסיבה אנחנו באים גם מחיפה.

לפני הכניסה לתיאטרון מקדם את פנינו גליל שוארמה ומאחוריו מזנון עם לאפות, ממולאים, סלטים ושאר מיני מאכלים ומשקאות. כל האזור שלפני הכניסה מלא מפה לפה באורחים שלועסים במלוא פה שוארמה, ממולאים וסלטים. טוב שטרחנו לשריין לעצמנו מקומות מראש . באכסדרת התיאטרון מחכות לנו גם עוגות וליד כל השולחנות יושבים אנשים, חלק נכבד מהם אנשי תיאטרון, שבאו לברך את ניקו ניתאי ליום הולדתו ולראות את ההצגה.

עשרים ושתיים בדצמבר, יום הולדתו של ניקו ניתאי, הוא היום הקצר בשנה. סביב יום זה חוגגים כמעט כל עמי העולם את חג האור על פי המסורת שלהם. התחנה המרכזית של תל אביב מוארת בהמוני אשוחים מקושטים ולנו יש באכסדרה נרות חנוכה. דורית ניתאי נאמן, הבת, מדליקה יחד עם כל המשפחה לדורותיה נרות חנוכה. ניקו ניתאי מודה לכולנו ונכנסים לראות את ההצגה. האולם מלא מפה לפה. מוסיפים כסאות למעברים ויש מי שיושבים אפילו למרגלות המושבים.

ניקו ניתאי מקדים, כמנהגו, ומספר לנו על ההצגה שנראה. הוא עומד ליד שעון תחנת הרכבת שמחוגיו עמדו מלכת ואני חושב לעצמי שזה כל כך מתאים ליום הולדתו של אמן שמסרב להתבגר. אני מכיר את ההצגה היטב. אמנם ראיתי אותה לפני כן רק פעם אחת אך חשבתי עליה מאז לא מעט. זוהי קומדיה שמחביאה בקפליה הרבה מועקות וחלומות שנגזר עליהם להתנפץ. ניקו ניתאי מספר על מחזאי הרומני-יהודי מיכאל סבסטיאן שעל שמו נקרא האולם בו אנחנו יושבים. ניכר שניקו ניתאי מתרגש מהמעמד, הוא עדיין לא עבר להיות הדמות שנראה במערכה השלישית, כרגע הוא ניקו ניתאי האדם והשחקן.

Vodpod videos no longer available.

ההצגה מתחילה, לא אספר עליה כאן, אתם מוזמנים לקרוא עליה ברשימתי הקודמת. לפני שבוע התפעלתי ברשימה על הקומדיה בקרנבל מכישוריו הקומיים של השחקן ערן בוהם ועכשיו אני נזכר שכבר ראיתי אותו בביצועים קומיים מעולים בהצגה זו כבר לפני כשנה. כולם מעולים וכמו תמיד ניקו ניתאי מתנהג על הבמה כצעיר משתתפי ההצגה – הוא פשוט לא מוכן להכיר בקיומו של הזמן.

לאחר ההצגה תור ארוך של מברכים שניגשים להפרד מניקו ניתאי. לבסוף מגיע גם תורי ואני מאחל לו ולעצמי לחגוג עימו עוד הרבה ימי הולדת עם הצגות חדשות. ניקו ניתאי מגלה לי שהוא כבר עובד על הצגה שתוצג בסמוך ליום ההולדת הבא של ההצגה הנפילה בתשעה במרץ – יום אחרי ט"ו בשבט. יש למה לחכות.

בינתיים מחכה לנו בשבוע הקרוב פסטיבל האזרח כאן – שלושה ימים של הצגות בנושא האזרח וזכויותיו בניהולה של דורית ניתאי-נאמן.

להתראות בקרוב.

בקרנבל – קומדיה מטורפת בתיאטרון קרוב

imageליבי, גיל ואני ממוקמים כמנהגנו בימין השורה הראשונה. ההצגה עומדת להתחיל וניקו ניתאי מקדים ומספר לנו על מה שנראה. הקומדיה תפתח בשיר על המאה העשרים, מאה שהחלה בהבטחה גדולה והביאה עימה מספר ארועים שלא הובטחו ועדיף היה אילו לא התקיימו. השיר איננו חלק מהקומדיה שכתב יון לוקה קאראג'אלה, זוהי תוספת מקורית של ניקו ניתאי.

יון לוקה קאראג'אלה נחשב למחזאי הגדול ביותר בשפה הרומנית ואחד מחשובי הסופרים הרומנים, כך כתוב בויקיפדיה, בקוֹמוּנִיקָט של ההצגה וגם ניקו ניתאי מדגיש זאת בפנינו. ניקו ניתאי עיבד את המחזה שנכתב בשלהי המאה התשע עשרה [1885] וקירב אותו אלינו, אל המאה העשרים. הבימוי מביא את ההצגה אל ימינו ממש, השפה וההתנהגות מתאימים לתקופתנו ואין לי ספק שגם צעירים ונוער יתחברו אל הקומדיה בקלות.

ניקו ניתאי ממשיך ומספר לנו על התקופה ועל זירת ההתרחשות, מִסְפָּרָה שמייצגת עולם ומלואו. הוא מאריך מעט בדברים ומציץ מידי פעם לכיוון הכניסה. לבסוף הוא מסביר שמספר אנשים שהזמינו מקום עדיין לא הגיעו ואי אפשר להמתין להם יותר, צריך להתחיל בהצגה. כן, ככה זה בפרינג' – לפעמים כשהקהל מאחר מחכים לו. כבר קרה שחיכו גם לי או למכרי בתיאטרון קרוב, בסטודיו בחיפה ואפילו בתיאטרונטו בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.

כל משתתפי ההצגה פוצחים בשיר על המאה העשרים. על הבמה מִסְפָּרָה עם שלוש עמדות תספורת שהמראות בהן הן חורים אליפטיים שלפעמים אנחנו מוזמנים לדמיין את המשתקף בהן ולפעמים אנחנו רואים דרכן את מי שמאחור. גם דלתות הכניסה מסומלות באמצעות אריג שקוף שמאפשר לראות גם מעבר לדלתות ולקירות. תפיסת במה מעניינת – אני כבר אוהב את התפאורה הפשוטה לכאורה והקולעת שעיצב צבי פלדמן.

במרכז התרחשויות יורדקה עוזר הספר – השחקן שמואל וולף – שמלהטט בכישרון בין מספר עלילות שמתרחשות בתוך המספרה ומאחורי הדלתות והקירות השקופים ומנסה להחליק את ההתנגשויות שעלולות לפרוץ בכל רגע. הוא היחיד שיודע על כל התככים והבגידות ומנסה למנוע מהסיפורים של האנשים השונים להתנגש זה בזה. דמותו של יורדקה היא רציונלית ומיושבת יחסית לאחרות והוא גורף מאיתנו גלי צחוק דווקא בנסיונותיו הכנים להשאר העוגן השפוי.

imageכולם מסביב עוסקים בסודות, תככים ובגידות והחוטים נארגים במוחות כל הנפשות הפועלות לקומדיה של טעויות שמגבירה את האבסורד עד לכלל גרוטסקה. התלבושות ה"רגילות" עוצבו על ידי איריס ארד בצבעוניות כמעט קרקסית ועם הרבה מאוד מאפיינים מוקצנים שתורמים לגיחוך שבסיטואציות. לדוגמא, התחבושת של "המועמד" קשורה על פדחתו בקשר פרפר לבן ענק. כשמגיעים אל הקרנבל עצמו כולם עוטים תחפושות ומסכות שאותן הם מחליפים ביניהם כדי להטעות את האחרים. כאן נוטל עיצוב התלבושות חלק משמעותי מאוד באפקט הקומי.

כולם מעולים בתפקידיהם. את השחקנים שמואל וולף וערן בוהם ראיתי במספר תפקידים דרמתיים, לפעמים אפילו עם נגיעה קומית אך זו הפעם הראשונה שאני מגלה ששניהם כשרונות קומיים אדירים. הרצינות התהומית בה מושך שמואל וולף את המסכה ואומר 'אני יורדקה' מצחיקה אותי כל פעם מחדש לא פחות מהתפתלויות המבוכה ולהטוטי ההסתרה שלו. ערן בוהם בתפקיד טלמק – באברגל מוציא ממני רצף של פרצי צחוק במספר קטעים בהצגה ועל כולם עולה הקטע בו הוא עובר מספר פעמים מבכי לדיבור רהוט וחזרה בקצב שגורם לי לאבד את הנשימה לדקות ארוכות. זוהי עבודה מעולה של במאי ושחקן שיודעים לבנות תמונה קומית שאיננה מבוססת פאנצ'ים – שאפו ענק.

את השחקן אסף משה לא זכיתי לראות עד כה על הבמה. אסף משה, המועמד לתפקיד עוזר פקיד במס הכנסה שכאב השינים שלו עובר ושב בהתאם לסיטואציה הרגעית הוא מבחינתי השחקן המפתיע והמבטיח הבא של תיאטרון קרוב. המעברים הדרמתיים והקומיים במשחקו משאירים אותי פעור פה ומעשירים את גלי הצחוק.

ההצגה בקרנבל עשירה בקטעי תנועה משעשעים – תגרות ידיים, התחמקויות ומרדפים סביב נקודה על הבמה שבהם מעורבים כל המשתתפים בתפקידי רודפים, נרדפים ומפרידים. את ההצגה חותם השיר על המאה העשרים שבו היא נפתחה ואנו יוצאים עם כאב לחיים עז, חיוך ענק מרוח על פנינו ובראשנו מהדהד השיר.

קרנבל המאה העשרים
מילים ולחן: ניקו ניתאי

המאה העשרים
התחילה עם תקוות גדולות
לחיים טובים ומשוחררים,
על כנפי מנגינות ותענוגות.

המאה העשרים,
אפס אחד גדול,
זנב לספרה שתיים,
העניקה לבני התמותה
החיים
מתנות
לדורי דורות
וכמעט הכל כפליים.

שתי מלחמות עולם
ושתי פצצות אטום,
עוני ועושר חינם,
גן עדן ואתרי גיהנום.

בפריז הגדולה
התחוללה
בקצב וטעם מתוק:
"לה בל אפוק",
כלומר "התקופה היפה".
קרנבל מקרין אופוריה,
ללא הפוגות או גבולות.

ב"פריז הקטנה",
בוקרשט האביונה,
הקרנבל פרח גם בפריפריה: תלבושות זולות,
מסכות בפרוטות,
אהבות, סקס ובגידות.
 
אמת של חיקויים,
זנבות של חלומות,
אנשים קטנים ומסכנים עם אשליות ומנופחות.

החיים הם קרנבל,
הקרנבל הוא החיים!
כך התחילה בכלל
המאה העשרים.

בפריז, בבוקורשט,
בעולם ובחלל,
המאה העשרים
עם טעם של קרנבל.
קרנבל

בקרנבל היא קומדיה מטורפת על סף הגרוטסקה שמדברת אל כולם בגובה העיניים.
הפואנטות נבנות באופן מוקפד ומתוזמן מבלי לנסות לגרות את בלוטות הצחוק באמצעים זולים.
מומלץ.

מאת: יון לוקה קאראג'אלה
עיבוד ובימוי:
ניקו ניתאי
מוסיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פלדמן
תלבושות: איריס ארד
כוריאוגרפיה:
אנה קורוסטישבסקי
תאורה:
רונן בכר
ע. במאי: לילך דייוויס

משתתפים: (לפי סדר הופעתם)
* לילך דיוויס – ע.פקד
*
סהר לחמי – נאיה
* קרין בן ישי – דידינה
*
שמואל וולף – יורדקה
* איציק אבל – פקד המשטרה
*
דביר פרץ – פמפון
*
מורן רוזנבלט – מיצה
* אסף משה – המועמד
*
ערן בוהם – טלמק/מקה – באברגל

קרנבל – שישי בצהריים סביב תיאטרון קרוב

לפני זמן מה עלתה בפייסבוק של תיאטרון קרוב השאלה אם אנחנו רוצים לראות הצגות גם בשישי בצהריים. כמובן! בתנאי שאוכל לשוב לביתי בחיפה בתחבורה ציבורית. אני נוהג להגיע לתיאטרון קרוב ברכבת וגם לשוב באמצעותה. ביום שישי יוצאת הרכבת האחרונה מתל אביב לחיפה בשעה 14:42. אילו התחילו ההצגות בצהרי יום שישי לא הייתה בעייה, אלא שבתיאטרון קרוב קבעו שההצגות תתחלנה בשתיים אחר הצהריים. מסתבר שיש אוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית בתל אביב דקות אחדות אחרי השעה ארבע אחר הצהריים. גבולי. לשאלתי בפייסבוק נעניתי שההצגה 'קרנבל' אורכת כשעה ורבע – אפשר להספיק.

הנה אני ברכבת לתל-אביב. ברכבת נח לי לכתוב, אוטובוס בעייתי מעט בקטע הזה. ליבי וגיל הם היום תושבי תל אביב, נפגש בפתח התיאטרון. אני רעב. הבוקר קמתי, שתיתי קפה, הכנתי מרק, עוד קפה… וכשהגיע הזמן להתקלח ולצאת נזכרתי שעדיין לא אכלתי דבר. הבטן מקרקרת והמסטיק לא בדיוק פותר את הבעייה. ליבי סיפרה לי שיש בתחנה המרכזית מסעדה ביתית טעימה וזולה שבה נוהגים לאכול יונתן וסיוון כשהם עושים חזרות להופעת הקאלט דוז.פואה שרצה כבר שנה שניה.

אני מגיע די מוקדם וניגש לקנות את הכרטיסים. ליאור מזכיר לי לקחת גם את הקוֹמוּנִיקָט של ההצגה. קוֹמוּנִיקָט ?!? מעניין כיצד נדבקה דווקא המילה הזו לדף מידע של הצגה בתיאטרון עברי. אני משוטט בתחנה המרכזית ותר אחרי המסעדה. הרבה סנדויצ'יות ושווארמיות בכל כיוון ואת המסעדה הנחשקת אינני מוצא, כרזות של בתי כנסת ופעילי תפילין, לעומת זאת, יש בשפע. הזמן קצֵר, צריך עוד מעט להכנס להצגה וכך אני מוצא את עצמי דוֹלֶה נוּדלס מִדְלִי קרטון לתיאבון.

כל הדוכנים מקושטים לחג המולד בכל מיני מנצנצים, מהבהבים וזוהרים. מכל עבר בובות סנטה קלאוס בכל הגדלים, עצי אשוח מפלסטיק ואפילו שלג מלאכותי. אני מביט בשלטים, כן, הכל בעברית – אני אכן בתחנה המרכזית של תל-אביב.

הגיע הזמן להכנס להצגה שלשמה הגענו עד הלום. ברחבת הכניסה מקבל את פנינו ניקו ניתאי ומעניין אותנו בפסטיבל האזרח כאן – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. תיאטרון קרוב נותן ידו לזעקת הצדק החברתי ומעלה על נס את זכויות האזרח ולכך אין מקום מתאים יותר מהתחנה המרכזית של תל אביב. הפסטיבל ימשך שלושה ימים רצופים 28-30 בדצמבר. ברור לי שבעבודה ילחצו עלינו לסיים כל מיני משימות לפני סוף השנה , אני מקווה שאוכל בכל זאת להגיע לכל שלושת ימי הפסטיבל. זהו אירוע בעל אופי חד-פעמי ואינני רוצה להפסיד.

ניקו ניתאי מזמין את האורחים שבאכסדרה להכנס אל אולם התיאטרון לראות את הקומדיה קרנבל. לא אספר כאן על חוויותי מההצגה עצמה, היא ראוייה לרשימה משלה, אומר רק שלא חדלנו מלצחוק לכל אורך ההצגה. אחרי ההצגה יוצאים כשחיוך ענק עדיין נסוך על פנינו. ניקו ניתאי פוגש את מבקרי ההצגה כמנהגו גם ביציאה. ברור לו שאהבנו את ההצגה – זה חרוט באותיות צחוק על פנינו. "ראיתם את כוכב בלי שם?" הוא שואל. בודאי, מזמן. ביום חמישי 22/12 בשעה 20:00 תתקיים הצגה חגיגית של כוכב בלי שם. מסתבר שזה יום הולדתו של ניקו ניתאי. אני יודע שזה מעט מופרע מצידי לבוא מחיפה לתל אביב לראות הצגה שכבר ראיתי ובכל זאת אני שוקל להגיע להצגה. מהכירי את ניקו ניתאי, יש לי הרגשה שהצגה זו תהיה שונה במשהו מזו שראינו מזמן. גיל גר בתל-אביב, אני מניח שהוא יגיע. ליבי עובדת בערבים, דבר שמקשה עליה להגיע להצגות ערב. חבל.

יש לנו עוד כמחצית השעה עד שיצא האוטובוס האחרון לחיפה. אנחנו שבים לשוטט בתחנה המרכזית של תל-אביב בסימן חג המולד הקרֵב. יש לי הרגשה שנבקר באותה תחנה גם ביום האחרון של השנה, מעניין כיצד היא תראה בערב השנה החדשה, כך היא נראית היום.

Vodpod videos no longer available.

אדיפוס בקולונוס שבתחנה המרכזית – תיאטרון קרוב

SAM_1032-500אני חוזר ברכבת מההצגה אדיפוס בקולונוס בתיאטרון קרוב. ההצגה עדיין מאוד חיה ומוחשית בראשי ואני מתחיל לכתוב. באתי בלי מחשב, אני כותב על נייר. בינתיים המולה, קבוצה רעשנית מתמקמת לידי ומסיחה את דעתי. אני מחליף מקום. מנסה להמשיך לכתוב. מישהי במעבר לא חשה בטוב וכולם נזעקים אליה. אני מפנה את מקומי ומציע לה לשכב לאורך הספסל, להרגע. ממשיך למקום שלישי וממשיך לכתוב. בכניסה לתחנת הרכבת חיפה-חוף הכרמל אני כותב את המשפט האחרון וטומן את הדפים בתיקי. ביום שישי אני מתפנה להעתיק את הרשימה למחשב ומגלה שהדף הראשון נעלם. לשחזר? אני מתלבט. מחליט לא לוותר על הדברים למרות שבחלקם אינם מתייחסים להצגה ישירות.

לפני כשנה וחצי גיליתי מחדש את תיאטרון קרוב ומייד נשביתי בקסמו. ההצגה אדיפוס בקולונוס הייתה בראש הרשימה של מה שרציתי לראות. כהכנה להצגה קראתי מחדש את המחזה אדיפוס ההמלך. איכשהו לא הצלחתי להגיע להצגה, וגם בפעם הבאה… וכך פספסתי אותה פעם אחר פעם. בינתיים ראיתי כמעט את כל ההצגות שמועלות בימינו בתיאטרון קרוב ואדיפוס עדיין ממתין לתורו. כשהתקשרתי להזמין כרטיסים להצגה אמרה לי לירון – מנהלת השיווק – שהיא צפתה לכך. למה? כי זאת ההצגה שעוד לא ראית. עוקבים אחרי. עברה שנה מאז קראתי את אדיפוס המלך אז חשבתי לקרוא שוב, להכנס לאוירה, אבל לא מצאתי אותו על מדף המחזות שלי. בדיעבד גיליתי את המחזה על המדף של גיל – כנראה גם הוא עושה שעורי בית לפני הצגות.

אני מחכה להצגה באכסדרת התיאטרון ובינתיים מגיעה קבוצה מאורגנת ונכנסת לשוחח עם ניקו ניתאי במשרד. אני בחוץ, מחכה לגיל שמגיע מהעבודה ברגע האחרון. אחרי ההצגה נחלוק בינינו חוויות טריות מההצגה והוא ירוץ להמשיך לעבוד. ככה זה אצלנו – העבדים המודרניים, קוראים לזה היי-טק. הקבוצה יצאה בינתיים מהמשרד, קהל מיוחד, אנשים שאינם מורגלים בתיאטרון, מאוד סקרנים ומאוד פתוחים לקלוט חוויות חדשות.

נכנסים לאולם ומתמקמים במקומות החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. יער קולונוס שעל הבמה הוא יער של צינורות איוורור מהסוג שמאפיין את התחנה המרכזית בתל אביב – משכנו של התיאטרון. בחגיגת העשור לתיאטרון קרוב קיבלנו "טעימה" מההצגה ואנחנו כבר יודעים שניקו ניתאי העביר את קולונוס שלו לתחנה המרכזית. בעצם, זה איננו הפן היחיד של ההצגה שהוא הביא למגרש הביתי שלו. על המסך האחורי אנחנו רואים את איסמנה ואנטיגונה, בנותיו של אדיפוס, רצות בתחנה המרכזית ומגיעות אלינו לבמת התיאטרון.

edipus-d-Tניקו ניתאי לקח את ההצגה למקומות מאוד מעניינים ממספר היבטים ומעל כולם דמותו של אדיפוס בערוב ימיו. הופעתו המלכותית של ניקו ניתאי בשילוב הקומה והקול מעצימים את תחושת ההשפלה של המלך לבוש הסחבות שגורש מארצו על ידי בניו שהם גם אחיו וגיסו קריאון שהוא גם דודו. הדמות מבלבלת. בראשנו הוא מצטייר כמלך אך אנחנו רואים אדם עיוור בלבוש אפור ובלוי מובל בחבל על ידי ביתו אנטיגונה שמשמשת לו כעיניים.

מקהלת הזקנים בעיבודו של ניקו ניתאי היא שלישית נהנתנים בלבוש לבן ובידיהם מחבטי טניס כאילו הפריעו להם באמצע המשחק. בראש המקהלה השחקן שמואל וולף שאיננו חדל מלהפתיע אותנו בתפקידים מגוונים בתיאטרון קרוב, ואיתו יעל יעקב שראינו בהרבה מהצגות תיאטרון קרוב וברוריה רבינר שראינו ב'א"א: אישה אלימה'.

ניקו ניתאי נטל את הטרגדיה הקלאסית והביא אל המקום ואל הזמן שמתאימים לו. המקום הוא התחנה המרכזית שבה נמצא התיאטרון והזמן מועבר לימינו באמצעות מספר מאפיינים. תזאוס מלך אתונה לבוש בבגדי שריף, מגבעת ומגפיים והכל בלבן. כניסתו מלווה בצלילי אפאש של להקת הצלליות והוא מואר בעיגול של תאורת ספוט שמטילה את צלליתו לאחור כמו כוכב רוק. עומר עציון מציג בפנינו מלך צעיר שמתנהג ברוחב לב ויד מתוך התנשאות. מאחור מוקרנות תמונות של לוחמים וסמלים אמריקאיים. עם יציאתו מהבמה, כשמגיעות בנות אדיפוס, מושמעת מנגינת הרפסודיה בכחול של גרשווין, למנגינה זו נשוב מספר פעמים מאוחר יותר. בין לבין משתרבבת גם נעימת חליל בסגנון בלקני שאינני מצליח לפענח למה היא מרמזת. בחירות מוסיקליות מאוד מעניינות שמקבעות את התמונה בימינו, ואם עדיין לא הובהרה תמונת הזמן, משלים אותה הטלפון הסלולרי באמצעותו מעביר המלך תזאוס הוראות לצבאו. עומר עציון שהרשים אותנו בתפקיד יורי פטרובסקי בהצגה הקומוניזם לחולי נפש כובש אותנו מחדש.

עיצוב התלבושות מעניק משמעויות נוספות להצגה. דנה בלזר, מעצבת התלבושות, צבעה את אנשי אתונה בלבן – שחקני טניס ומלך-שריף ולעומתם אנשי תביי – קריאון ופולונייקס לבושים בבגדי צבא שחורים שמעלים אסוציאציות ממקומות אחרים לגמרי. אדיפוס ואנטיגונה לבושים בבלויי סחבות בגווני אפור ובין כולם בולטת איסמנה בלבוש אדום בורדו. למען האמת, לא הצלחתי להבין את המסר בצבע האדום, יכול להיות שהזמן יאיר את עיני כפי שכבר קרה בעבר.

עדכון של אחרי הרגע האחרון:
לא עבר יום מאז שילחתי את הרשימה לדרכה וכבר גיל מאיר את עיני בעניין צבעי הלבוש. קריאון ופולונייקס הם לוחמים ולכן הם לבושים במדי צבא. אנשי תביי לבושים בבגדים רגילים לפי ראות עיניהם. איסמנה, שהיא בת תביי, בחרה להתלבש באדום. ומאין לגיל ההארה? ובכן, לאחר שנפרדנו בתחנת הרכבת גיל הלך לתחנת האוטובוס לנסוע לביתו התל-אביבי ובתחנה הוא פגש את ניקו ניתאי שענה על השאלה שהטרידה את שנינו. ככה זה בפרינג’, אתה יכול לפגוש את מנהל התיאטרון ברחוב ולהחליף איתו חוויות על ההצגה שראית בתיאטרונו. ה”קרוב” הזה הוא מה שאני כל כך אוהב בפרינג’, היכולת של הקהל להחליף דעות עם האמן מקרוב – ללא מחיצות.

edipus-dsבנותיו של אדיפוס מציגות בעוצמה רבה שתי דמויות שונות ודומות בעת ובעונה אחת. אנדריאה שוורץ היא אנטיגונה שמובילה את אביה ודואגת לו בכל דרכו. היא לבושה כמוהו ובעצם קשרה את גורלה בגורלו. איסמנה, ענת קלאוזנר, האדומה באה לחפש אחר אביה ואף מתנדבת להעלות בשמו קורבן לאלילות המקום. היא עצובה ודואגת אך איננה קרובה אליו כאחותה. ערן בוהם מציג קריאון מרושע שממש גורם גורם לי לשנוא אותו. הוא עולה לבמה בכסא גלגלים. זה די מפתיע אותי, לא זכרתי שקריאון נכה, אך תוך מספר דקות מסתבר שזה רעיון בימוי מקורי נוסף שהגה ניקו ניתאי והכניס להצגה הפתעה שככל הזכור לי איננה קיימת במחזה המקורי וזו איננה ההפתעה היחידה.

ההצגה מגיעה לשיא הרגשי כשנכנס פולינייקס – הבן של אדיפוס שגירש אותו מהממלכה. עודד גוגנהיים כובש את הבמה במונולוג ארוך שפורט על נימי הנשמה עד שאנחנו מאמינים בכנותו של הבן שרוצה להחזיר אליו את אביו. תשובתו של אדיפוס שוברת את הכלים ואיתם את רגשותינו ואת רגשות בנותיו, אנטיגונה ואיסמנה, שקרועות בין האח והאב האויבים שאת שניהם הן אוהבות.

בפתיחת ההצגה ראינו על המסך האחורי את בנות אדיפוס רצות בתחנה המרכזית ומגיעות אל הבמה. הסיום סוגר את התמונה כאשר אדיפוס – ניקו ניתאי – מוביל אותנו אל מקום קבורתו הבלתי נודע. הוא יוצא מהאולם ובסרט שמוקרן מאחור אנו רואים אותו משוטט ברחבי התחנה המרכזית ויורד אל הקטקומבות – מגרשי החניה – כשבעקבותיו בנותיו ותזאוס. לבסוף בנותיו מטהרות אותו ומלבישות אותו בכותונת לבנה שמסמלת גם את הטוהר וגם את אתונה וכך הוא יוצא מהתחנה ונמוג אל תוך האור.

לאחר ההצגה ניקו ניתאי מקיים באולם התיאטרון שיחה נוספת עם הקהל שכולל את חברי הקבוצה הלא שגרתית שפגשנו בהתחלה. השיחה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לשמוע. אנשים שונים מאיתנו שמתמקדים בהיבטים אחרים לחלוטין של חווית התיאטרון. ניקו ניתאי נקרא לענות על שאלות מאוד ישירות שנשאלות מתוך תמימות, שאלות שבדרך כלל לא נשמעות בשיחות מעין אלה – שיחה בלתי צפויה ומרתקת.

ראיתי, כאמור, את מרבית ההצגות שתיאטרון קרוב מציע ועכשיו אני מצפה להצגות הבאות שניקו ניתאי רוקח עבורנו בתיאטרון קרוב. כשראיתי את אדיפוס העיוור מלווה בבנותיו האוהבות עלה פתאום בדעתי שיהיה מעניין לראות את ניקו ניתאי בתפקיד גלוסטר העיוור שמלווה על ידי בנו הנמלט שמתחזה למשרתו בדרכו האחרונה בהצגה המלך ליר. אבל אם ניקו ניתאי איננו המלך – מי יהיה לצידו המלך ליר? … הראשון שעולה כרגע בדעתי הוא שמואל וולף. בעצם, אני כבר מתחיל לנחש מה יוכל להיות הליהוק אך אין לי שמץ של מושג לאן יוביל דימיונו של ניקו ניתאי את ההצגה המלך ליר. סתם. הגיג פרטי שלי.

הצגה מרתקת, מפתיעה, מסקרנת ומעוררת הרבה תהיות ששייכות גם לנו כאן ועכשיו.

מאת: סופוקלס
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
תרגום: סילביה שיז'יאן
מוזיקה: מקסים סבטלוב
וידאו: אודי אלפסי
עוזר במאי: אודי בצלאל
עיצוב תפאורה: דני בלינסון
עיצוב תאורה: יעקב סליב
עיצוב: דני בלינסון
עיצוב תלבושות: דנה בלזר

משתתפים:
ניקו ניתאי
שמואל וולף
עודד גוגנהיים
ערן בוהם
עומר עציון
אנדריאה שוורץ
ענת קלאוזנר
יעל יעקב
ברוריה רבינר

א"א: אישה אלימה בתיאטרון קרוב

מאת: גיל רן

imageיכול להיות שלא הייתי מגיע דווקא בזמן הזה להצגה א"א: אישה אלימה, אם זו לא הייתה ההצגה האחרונה. מאז אירוע 10 שנים לתיאטרון קרוב היא סומנה אצלי כהצגה שאני רוצה לראות, אבל היו כמה שסומנו לפניה. גם אבא שלי לא היה מגיע, סביר להניח, בתוך שבוע עמוס כל טוב. זו ההצגה האחרונה, אז שנינו באנו. איתמר אמר שיבוא, והודיע יום לפני שבעקבות עומס בעבודה ובכלל הוא יוותר. חבל. בשעה טובה ומוצלחת אני מצליח להביא עימי את לנה לתיאטרון קרוב – הישג בפני עצמו.

הערב החל במפח נפש קל כשגיליתי שהסושי שהשארתי במקרר בעבודה אחר הצהריים נעלם. תכננתי לקחת אותו איתי, לאכול אותו לפני ההצגה, ואולי אף לכבד בו את לנה ואת אבי. אך הסושי נעלם. לא נורא! לא ניתן לזה לקלקל לי את הערב! הליכה מהעבודה לתחנת האוטובוס, נסיעה קצרה ואני בתחנה המרכזית. זה מוצא חן בעיני, שקל להגיע לתיאטרון קרוב. כשאני מגיע אבא מודיע לי שההצגה לא תתחיל בשמונה וחצי, אלא בתשע. זה לא מפתיע אותי. זה קורה הרבה בתיאטרון קרוב (אבל לא תמיד – אל תבנו על זה). הפעם זה לטובתנו – לנה כמעט מאחרת ואני מתקשר ואומר לה שהיא יכולה לקחת את הזמן.

באכסדרת התיאטרון לנה שואלת אם זה התיאטרון. אנחנו עונים לה שזו האכסדרה ושיש אולם. בעצם, התשובה הנכונה היא "לפעמים" – הרי כבר ראינו כמה הצגות באכסדרה. לנה ואני מדברים על שלל נושאים שמשעממים את אבי, והוא כבר מדבר עם ניקו ניתאי. השיחה הזו הטרידה אותו. זה הותיר חותם על הערב כולו. זו גם, בסופו של דבר, הסיבה שאני כותב על ההצגה הזו.

ההצגה עומדת להתחיל ואנחנו נכנסים. אני לא זוכר מה בדיוק זה היה שניקו ניתאי אמר על הבדיחה שהוא תמיד מספר לפני ההצגה. יכול להיות שהוא כינה אותה "עבשה" או משהו כזה. כששמעתי איך הוא מדבר על אותה בדיחה נחרדתי מהמחשבה שיכול להיות שדווקא כשאני מביא את לנה בפעם הראשונה לתיאטרון הבדיחה לא תסופר. הבדיחה הזו היא חלק מחווית תיאטרון קרוב, חלק ממה שהופך את התיאטרון לבית המוכר. לא אכפת לי כמה פעמים הבדיחה הזו סופרה, כמה פעמים אני שמעתי אותה, כמה היא עבשה, ישנה, מתפוררת, או כל קומפלימנט אחר, אני רוצה לשמוע אותה גם בפעם הבאה שאני אלך לתיאטרון קרוב, וגם בזו שאחריה ובזו שאחריה. אני רוצה שכל אדם שאני מביא לתיאטרון קרוב בפעם הראשונה (כן ירבו) ישמע את הבדיחה הזו. לא יודעים על איזו בדיחה אני כותב כל כך הרבה? הגיע הזמן שתבקרו בתיאטרון קרוב (ויפה שעה אחת קודם, או חצי שעה).

imageהדבר הראשון שאני שם לב אליו בהצגה הוא העיצוב המדהים. הרכיב היחיד בתפאורה, פרט לשחקנים שמשמשים לעיתים כדלתות, קולבים ושאר חפצים, הוא סדין לבן וגדול. לאורך ההצגה הבד זז, מתקפל, מתנפח, הופך למיטה, לחופה ולדברים נוספים. הדבר הבא אליו שמתי לב הוא שההצגה שייכת לשחקנים. קראתי לפני ההצגה שההצגה היא יצירה משותפת של הצוות כולו. רואים את זה על הבמה. הטקסט טבעי לשחקנים והסיטואציות הנוצרות טבעיות לחלוטין. לעיתים חשתי שתגובות השחקנים זה לזה אינן מבוימות, משום שהן אותנטיות מכדי להיות מבוימות. בקטעים הללו ראיתי לפני את השחקן ולא את הדמות, וזה היה בדיוק במקום. גם בקטעים המבוימים השחקנים עשו עבודה מעולה.

מצד אחד, יש משהו מאוד יפה בהצגה שהיא הבייבי של השחקנים. יש משהו מאוד אישי בהצגות כאלה. מצד שני, ברור לי לחלוטין שזו הסיבה שההצגה אינה ממשיכה לרוץ. ישנם שניים-עשר שחקנים שההצגה הזו היא הבייבי שלהם. אם נחליף אחד, יהיו אחד-עשר שההצגה היא הבייבי שלהם ואחד בתפקיד הבייביסיטר. אם נחליף שניים, ההצגה כבר תשבר לחלוטין, משום שהיא תאבד יותר מדי מהפן האישי שלה. אפשר אמנם להחליף שחקן או שחקנית ולהתחיל לעשות שינויים בהצגה על מנת שזו תהיה גם שלו או שלה, אבל זה לא נראה לי סביר. מסתמן שנקודת החוזק הגדולה ביותר של ההצגה, הפן האישי שבה, היא גם זו שלא תתן לה להמשיך לרוץ.

בסיום ההצגה הייתה לי תחושה שהיא לא מספיק מכאיבה. אני כבר רגיל לכך שכשאני בא לתיאטרון קרוב אני מקבל פטיש בראש, או אגרוף בבטן, או סוג אחר של מכה. בשביל זה אני בא, בשביל המכה הזאת שתמשיך להטריד אותי ימים אחרי ההצגה. אני כבר בא מוכן, מתגונן, שומר על הבטן, מצד אחד, ומוכן לספוג את המכה מהצד השני. ההצגה הזאת הייתה עדינה ביחס לרפרטואר של תיאטרון קרוב. יכול להיות שהיא הייתה קלה יותר לצפיה בשל כך. בכל תיאטרון אחר התחושה הזו לא הייתה מופיעה. בתיאטרון קרוב אני כבר מחכה למכה החזקה ומופתע כשזו לא מגיעה במלוא עוצמתה. בדיעבד אני חושב שזו טעות מצדי לצפות למכה. אני מרכך בכך את המכה, כשזו מגיעה בעוצמה, ומפספס משהו מן ההצגות שאינן מכות חזק משום שאני עסוק בציפייה למכה שתבוא.

דבר נוסף שחשבתי עליו בסוף ההצגה הוא שבעצם כמעט לא היו בהצגה נשים אלימות. הגברים היו אלו שאלימים. הנשים הגיבו באלימות נשית על אלימות גברית, אך לא יזמו את האלימות. האם כך הם באמת הדברים בחיים? האם הנשים רק מגיבות באלימות ואינן יוזמות אקטים אלימים? אני לא חושב. אני חושב שנשים יכולות להיות אלימות גם כשלא מדובר בתגובה. זה נכון במיוחד כשמדובר על אלימות נשית, כפי שהיא מתוארת בהצגה – בכי הוא אקט אלים, דמעות הן נשק. בנוסף, הקונפליקטים היו ברובם סביב קנאת גבר לאשה וקנאת האשה לגבר. האם אלו הם רוב הקונפליקטים הזוגיים אי שם? אני מקווה ומאמין שלא.

אחרי ההצגה ליוינו את אבי לתחנת הרכבת ודיברנו על כתיבת הרשומה הזאת. הוא העיד על עצמו שבהצגה הזו הוא היה מקולקל. לקחתי על עצמי את הכתיבה. זה מוזר, לכתוב על הצגה שהייתי בה עם אבא. הרי הוא זה שכותב על ההצגות שאנחנו רואים יחד. כנראה שכבר לא. כנראה שמעכשיו אנחנו מתחלקים בכתיבה. זה שונה ומעניין. בנוסף, יש משהו מיוחד בכתיבת הרשומה הזו – אני בדרך כלל מבחין מראש בכך שאני הולך לאירוע שאולי אכתוב עליו. הפעם ידעתי מראש שלא אכתוב על ההצגה. הרי אבא יכתוב עליה. לא ליקטטי לי חומרים לכתיבה תוך כדי ההצגה, כפי שאני עושה כשאני מודע לכך שאני עומד לכתוב. כנראה שזה יותר טוב. הצפיה אינה מוכתמת מהדאגה למה שאכתוב.

לנה ואני חזרנו למרכז תל-אביב ואחרי סיבוב בין כמה מקומות אנחנו מגיעים לשבת ברובן. אכלנו, שתינו, נשארנו שם כמעט עד הסגירה. לקראת הסגירה הציעו לנו לקחת כיכרות לחם הביתה. לקחנו. זה סיום מתאים לערב שהתחיל בכך שהאוכל שחיכה לי במקרר נעלם באופן מסתורי.

הייתי מסיים את הרשומה בהמלצה. הייתי אומר לכם ללכת לראות את ההצגה. אבל אתם לא תלכו לראות את ההצגה. זו הייתה ההצגה האחרונה, ההזדמנות האחרונה לראות אותה ואתם פספסתם אותה. זהו. פספסתם. חבל. אתם מרגישים תחושת פספוס בזמן שאתם קוראים את זה? כן? בצדק (איתמר – למקרה שזה לא היה ברור, הפסקה הזאת כאן במיוחד בשבילך).

ההצגה קלילה, נעימה ומעוררת מחשבה. אני מקווה שעוד יהיו הזדמנויות לראות את ההצגה. אם יהיו, רוצו לראות (כנראה שאני בכל זאת מסיים בהמלצה).

מאת ובבימוי: ניקו ניתאי
ע.במאי: ויאולה אלכסנדרוביץ
ליווי מוסיקלי: גליה שרגל
מוסיקה מוקלטת: פרדי גוטליב
תאורה: רונן בכר
תלבושות: דנה בלזר
כוריאוגרפיה: אחינועם פישר
עיצוב: דני בלינסון

משתתפים :
ענת קלאוזנר
זוהר סבג
הני ישעיהו
טל עדן
דביר פרץ
ענת שגב
אלון שטיינברג

יעל יעקבדויד זאבי
ז'ניה וסרמן
דגן פרנקל
אריאל כהן
ברוריה רבינר

מלון אירופה – תיאטרון קרוב

image"בארץ הזאת אמא מאושרת היא אמא שיודעת היכן העצמות של הבן שלה קבורות."

הארץ הזאת איננה הארץ בה אנחנו חיים, זוהי ארץ אחרת עם מלחמה אחרת. מספר עמים נלחמים על אותה פיסת מולדת אי שם באירופה. בעצם, הם לא כל כך שונים, משך שנים הם חיו יחד, התחתנו והולידו ילדים ויום אחד מישהו הזכיר להם שיש לכל אחד מהם שאיפות לאומיות שונות. אח ואחות מוצאים את עצמם משני עברי הגבול החדש שסביבו מתנהלת המלחמה על המולדת. ההורים חוזרים בתום המלחמה אל ביתם החרב אבל הבן איננו – כנראה נהרג והם אינם יודעים אפילו היכן טמונות עצמותיו. גם הבת איננה – היא כנראה חיה במקום אחר ואפילו שולחת כסף ממקור לא ידוע.

בתמונת הפתיחה מתנהל דו שיח של צעקות משני עברי הגבול בין חיילים שלא ברור להם למה הם אויבים. הם בעצם לא אויבים, הם היו עד לאחרונה ממש קרובים והם יורים זה על זה ולא כל כך להוטים לפגוע אבל בסופו של דבר שניהם ימצאו את מותם, ואולי בעצם כבר מצאו. אני רואה את התמונה ונזכר בימים בהם אני הייתי הצעיר שמסייר בגבול צפוני זמני ומיותר ורואה במרחק ממש קצר את בן דמותי שמנגד ושנינו חושבים שבעצם אנחנו שותפי גורל, אין לנו שום דבר אחד נגד השני ובכל זאת אנחנו "אויבים" ולכם אנחנו "נלחמים" זה בזה. הגיג פרטי שלי שאיננו קשור כלל להצגה וחולף כשם שבא, ובכל זאת מתעורר מידי פעם.

הבן המת, השחקן עודד גוגנהיים, מדבר אל אימו אך היא איננה יכולה לשמוע אותו. גם האם, השחקנית מיקי מרמור, מדברת אל בנה המת שאיננו שומע אותה. האב, השחקן שמואל וולף, שותק. הוא מדבר רק כאשר הדבר הכרחי ובדרך כלל אין מה לאמר. מחפשים עצמות.

במקום אחר באירופה אנו פוגשים זונה שמתקראת בשם אירופה. היא צמודה כל הזמן למזוודת הנדודים שלה, לא ברור מאין היא באה, והיא מסלקת מעליה מטרידים באמצעות שירת 'לָ לָ לָ לָ לָ…' כשעיניה המפוחדות מפזרות מבטים מזרי אימה. הזונה, השחקנית מיכל בובילסקי, איננה יכולה למצוץ לכושים. בעלת בר הזונות מבהירה לה ש"זאת היא אירופה, כאן אין מקום לגזענות, כאן את צריכה למצוץ לכל אחד" והמשפט הזה מעלה במוחי אינספור אסוציאציות ותהיות. לא ברור מה הקשר בין הסיפורים פרט לכך ששניהם קשורים למלחמה, לפליטים ולאירופה. אל דאגה, בסופו של דבר הקשר יתגלה.

imageההורים שחזרו לביתם החרב עסוקים בחיפוש עצמות הבן, זוהי תמצית חייהם. כמו בכל מלחמה יש אנשים שמנסים להרויח ממצוקתם של אחרים. משוגעת הכפר, השחקנית טל עדן, מנסה ומצליחה לעשות עסקים עם האב ומוכרת לו תמורת כל כספו מידע על רמז שיעזור לו למצוא את עצמות הבן. יש גם שכן חדש, מישהו שלא חי בכפר לפני המלחמה ועתה הוא בונה שם את עתידו. השכן, השחקן אבי חדש, לא הפסיד דבר במלחמה, להיפך, נראה שהמלחמה דווקא פתחה בפניו הזדמנויות עסקיות ובכוונתו לעשות כסף מכל דבר שזז. הוא פתח מוסך אך חלומו הוא לפתוח בסופו של דבר מלון שרוב הזמן יפאר אותו שלט – "מלון אירופה – תפוסה מלאה".

חייל שרואה מן הצד את התמונה שהוא חלק ממנה מציע פתרון לבעיית האמהות שאין להן קבר לבכות עליו. לדבריו, אחרי מלחמת האזרחים בספרד זרקו את העצמות של כולם, משני הצדדים, לבור אחד ובנו עליו אנדרטה, ככה לכל אמא יש קבר, כולם גיבורים, כולם נהרגו למען המולדת הזאת – אותה מולדת. אני מנסה להרחיק את המחשבה שמדובר עלינו ועולים בראשי משפטים מוכרים: 'זה קרה שם, בניכר כמובן, ולא אצלנו…' 'ואם יש איזשהו דמיון, הוא מקרי בלבד. אצלנו הכל הפוך.' הציטוטים לקוחים מהצגות אחרות לגמרי שגם אותן ראינו באותו אולם וגם מהן יצאנו עם אותה תחושה מעיקה לצלילי מוסיקה עליזה וקופצנית שנדבקת לראש ואיננה מרפה.

כמו לא מעט מהמחזות שניקו ניתאי מביים, גם מחזה זה מאתגר את הקהל. ניקו ניתאי איננו חס על צופיו, הם צריכים לחוש, להיות מעורבים – להיות קרוב, קרוב מאוד למתרחש על הבמה ובמוחותיהן של הדמויות.

imageתיאטרון קרוב יודע לברור היטב את שחקניו ובכל התפקידים אנחנו מוצאים שחקנים מאוד מוכשרים. מיקי מרמור, ושמואל וולף הם זה מכבר חלק מעצמות השלד של תיאטרון קרוב ושניהם שיחקו גם בהקומוניזם לחולי נפש מאת אותו מחזאי – מטיי וישניאק. גם את אבי חדש ואת עודד גוגנהיים שמגלם באופן נוגע ללב את ויבקו – הבן האובד – פגשנו במספר הצגות בתיאטרון קרוב ובאוניברסיטת תל-אביב. דור אררט מדלג בין שלוש דמויות מִשנה שונות שמטביעות היטב את חותמן על העלילה וכן טל עדן, שלא הכרתי עד כה, מגלמת שתי דמויות כל כך שונות שהצלחתי להתבלבל ולחשוב שיש כאן שתי שחקניות שונות.

במיוחד הרשימה אותי מיכל בובילסקי בדמות הזונה המבועתת שממש איננה מסתדרת עם היותה זונה, מרחיקה ממנה מטרידים בשירת 'לָ לָ לָ לָ לָ…' ואיננה מוכנה לספק את שירותיה לכולם. המלחמה תקעה אותה מעבר לגבול שמעולם לא היה קיים וכך היא נאלצה להפוך לזונה כושלת.

הצגה חזקה, מטלטלת, מבלבלת, מעיקה ומעוררת מחשבה, מהטובות בהצגות שנראו לאחרונה על בימותינו.

מאת: מטיי וישנייק
נוסח עברי ובימוי: ניקו ניתאי
ע.במאי: שירי זינגר
מוסיקה : פרדי גוטליב
עיצוב במה : סרגי ברזין
עיצוב תאורה: אורי ברנשטיין
ניהול טכני: רונן בכר
הפקה ותלבושות: לינור קוצ'וק
יעוץ אומנתי: דורית ניתאי נאמן

משתתפים :
מיקי מרמור – אמא
שמואל וולף – אבא
עודד גוגנהיים – ויבקו הבן
מיכל בובילסקי – בחורה
אבי חדש – מפקד משמר הגבול + שכן + שליח
טל עדן – משוגעת הכפר + בעלת הבר
דור אררט – קבצן + פרטיזן + חייל משמר הגבול
סהר לחמי – סטנקו + סרסור + וילהלמינה

מֵהֲוַי המשפחה. בכל הצגה בה נראים בקהל צופים חדשים ניקו ניתאי אומר שהוא מקווה שהם לא באים פעמיים – ראשונה ואחרונה. לפני כחודש הצטרפה אלינו אשתי, עירית, להצגה הנבחרים, לאחר ההצגה ניקו ניתאי אמר שהוא מקווה שההצגה הקשה לא תבריח אותה. גם להצגה זו היא ההצטרפה אלינו וחוותה את המועקה העליזה שנית. אני מניח שהיא אכן תצטרף אלינו להצגות נוספות גם בעתיד למרות שהמסע מחיפה לתיאטרון קרוב התל-אביבי איננו קל. ההצגה התעכבה הפעם כעשרים דקות בהמתנה לצופים שהודיעו שיגיעו ובוששו לבוא. ככה זה בפרינג', הקהל מצומצם, ההצגות אינן עולות בתדירות גבוהה ואם צופה מודיע מראש שיבוא – ההצגה מחכה. בסופו של דבר ההצגה הסתיימה מאוחר מהצפוי, הרכבת שלנו כבר נסעה ונאלצנו להמתין לרכבת שהחזירה אותנו לחיפה מעבר לאחת אחרי חצות. אין דבר, מבחינתי זה היה שווה אך אני מקווה שהתקוּרה לא תרתיע את אשתי בפעם הבאה.

הנבחרים – תיאטרון קרוב

image

למה פעם
אפשר לירוק על מטומטם
ופעם
אי אפשר?
למה פעם
מותר להרוג תת-אדם
ופעם
לא מותר?
למה פעם
תרגיש שליט המונים
ופעם כה מושפל?
למה בגידה
באה לאחר אמונים
למה בגידה באה בכלל?

שוב אנחנו יוצאים מתאטרון קרוב עם תחושה של אגרוף בבטן כשבראשנו מתפזם שיר עליז. ניקו ניתאי עושה לנו את זה פעם אחר פעם, גם ההצגות כוכב בלי שם, הזבובים ואיש הרוח, הזונה והליצן מסתיימות בתחושה קשה מלווה במוסיקה עליזה ואלה אינן ההצגות היחידות של תיאטרון קרוב שמותירות אותנו המומים ומפזמים.

המחזה של פאסבינדר נוטל את הרעיון מסדרת אירועים שהתרחשו באנגליה כעשרים שנה אחרי מלחמת העולם השניה, איאן בריידי ומיירה הנדלי למדו והפנימו את תורת הגזע מבית היטלר ובהחלטה פרטית שהם הם הגזע העליון אנסו ורצחו נערים ונערות – יצורים נחותים על פי השקפתם.

שלוש שחקניות ושלושה שחקנים, כולם צעירים ומוכשרים מגלמים מערכת של דמויות. חלק מהתמונות מציגות בפנינו את סיפוריהם של בריידי והנדלי והאחרות נגזרות מהחיים של כולנו בכל מקום בעולם. בסיפורי הזוג הניאו-פשיסטי כל השחקנים הם איאן בריידי וכל השחקניות הן מיירה הנדלי. איאן הוא האכזר מכל ואילו אכזריותה של מיירה נבנית משיחה לשיחה. בסיפורים הראשונים עיניהן של שלוש המיירות בורקות מדמעות מאימת האכזריות אך מסיפור לסיפור הן "מתחשלות", הדמעות פוחתות והעיניים הופכות לעיני קרח ולפלדה קרה ואטומה ממש כמו נשמותיהן. ככל שהאלימות גוברת כן מתקהים רגשות הזוג, איאן זקוק לאכזריות קשה יותר ומיירה מסתגלת והופכת להיות כמוהו.

בין סיפורי הזוג איאן ומיירה מוצגות סיטואציות של שניים נגד אחד מחיי היומיום. שני אנשים "נעלים" מתעללים באדם "נחות". ה"נעלים" הם אנשים קטנים שמתעללים במי שחלש מהם באותו רגע ולכן הוא יצור נחות. התמונות האלה קשות במיוחד משום שאנחנו מכירים אותן היטב מנסיוננו האישי בארצנו התרבותית, הדמוקרטית, הסוציאלית, הנאורה… התמונות מציגות שני רופאים דנים באובייקט; שני פקידים מתעלמים מאזרח; שני מפקדים מטרטרים חייל; שתי זונות מתעללות בזונה ממין זכר; אודישן משפיל לשחקנית-דוגמנית וסיטואציות מאותו סוג – שניים נגד אחד.

מה שמפחיד בסיפורים הוא שהם ממש לא מופרכים. סיפורם של איאן בריידי ומיירה הנדלי קרה באנגליה ויכול להתרחש בכל מקום, כן אפילו כאן. בכל מקום יכולים לצמוח תואמי ניאו-נאצים עליונים בעיני עצמם שנחפזים להגדיר אחרים כנחותים ולמחוק מהם את דמות האדם כדי להתעלל בהם מתוך תחושת צדק. אז במקום אחד צמחו "הנוער ה…" ובאחר צמחו "גדודי…" או "נוער ה…" – אתם מוזמנים להשלים לפי האסוציאציות הפרטיות שלכם. הם שם והם כאן, בכל מקום ובכל זמן, זה מזעזע וזו החוויה שמעניקה לנו ההצגה – זעזוע קשה.

image

עודד גוגנהיים ונורה פישר

image

כנרת אריאלי ואלעד רוט

image

מיכל בובילסקי ורותם לוי

צילום: © לינור אריקה קוצ'וק

imageדם ויין
יין ודם
דם ביין
יין בדם
דם הוא יין
יין הוא דם
יין הדם

היו רגועים!
זה קרה שם,
בניכר כמובן,
ולא אצלנו,
על שפת הים הכחול-לבן,
תחת שמי התכלת
עם עננים לבנים-לבנים.

התפאורה מורכבת מציורי קומיקס ענקיים ומאוד קולעים שעיצב צבי פלדמן. במעבר מסיפור לתמונה השחקנים מחליפים על הבמה תלבושות מתאימות שעיצבה לינור אריקה קוצ'וק. התאורה צובעת את התמונות באדום, מכתימה אותן בכחול ומגבירה את תחושת האלימות.

הצד המוסיקלי של ההצגה מעניין מאוד. ההצגה משובצת לכל אורכה בשירים בליווי נגינת פסנתר בעוד התמונות מלוות בצלילי רקע מוקלטים שמעשירים את חווית האלימות. לכל שיר הלחין המוסיקאי מקסים סבטלוב מוסיקה מתאימה במבחר סגנונות. בשיר 'למה?' שמצוטט למעלה מביעים האנשים ה"עליונים" בסגנון הבלוז את תסכולם מכך שלא תמיד אפשר להיות אכזריים ובתמונת הסיום כולם חוגגים במתכונת קברטית עליזה כאשר ג'ימי, אדם חדור אימה מול מות חברו, הופך לאדם עליון נטול רחמים שהוכשר במהירות להתעללות בנחותים שנושמים את האויר שלו . עברו כבר שלושה ימים מאז ראיתי את ההצגה ועדיין מידי פעם מתפזמת בראשי המנגינה העליזה של השיר המחריד

אל תדאג, ג'ימי
אל תפחד, ג'ימי
הכל יהיה פה בסדר גמור
אינך לבד, ג'ימי
כולם איתך, ג'ימי
כולם שרים את שירת הברבור.

מזעזע. את המילים של כל השירים קיבלנו בכניסה להצגה יחד עם דף המידע. כדאי מאוד לקרוא את השירים להשלמת החוויה.

הצגה מעולה שמאתגרת את הצופה כיאה לתיאטרון איכותי,
חוויה קשה עטופה במוסיקה נעימה שמגבירה את המבוכה.

עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
מאת: ריינר ורנר פאסבינדר
ע. במאי: חן שבתאי
מוסיקה: מקסים סבטלוב
עיצוב תפאורה וקומיקס: צבי פדלמן
ביצוע תפאורה: יאיר גרינברג
יעוץ כוריאוגרפי: רודי פרידמן
תלבושות: לינור אריקה קוצ'וק
תאורה: רונן בכר

שחקנים:
כנרת אריאלי
מיכל בובילסקי
עודד גוגנהיים
אלעד רוט
רותם לוי
נורה פישר

ליד הפסנתר: מקסים סבטלוב

כשהגענו גילינו שבאכסדרת התיאטרון יש כיבוד, יין והרבה מאוד אנשים. מסתבר שזו הצגת ההבכורה. היום הצטרפה אלינו אשתי עירית שזה לה הביקור הראשון בתיאטרון קרוב. עד כה היא ראתה את הצגות התיאטרון רק כשהגיעו אלינו לחיפה. לפני ההצגה הקדים ניקו ניתאי כמנהגו ואמר שהוא רואה אנשים חדשים והוא מקווה שהם לא באו היום פעמיים – ראשונה ואחרונה. על-פי תגובתה של אשתי יש לי הרגשה שהיא תצטרף אלינו גם בפעמים הבאות… במידת האפשר – כמובן.

געגועים לטחנות רוח בתיאטרון קרוב

imageכמו ההצגה הזבובים גם הצגה זו מתחילה מחוץ לתיאטרון – בחלל התחנה המרכזית של תל אביב. יש היום כיבוד ויין, בקהל מיכאל הנדלזלץ, שי בר-יעקב, צבי גורן ואולי עוד מבקרי תיאטרון – זוהי הבכורה הרשמית של ההצגה ‘געגועים לטחנות רוח’. בדרך לתיאטרון אני מראה לגיל שעובר בימים אלה מחיפה לתל אביב עיר חמה ושוקקת ריבועי זהביה מדלקת. אנחנו נכנסים לתחנה המרכזית ופוגשים בקהל המתקבץ אל ההצגה את מירי אלוני ששרה לפני שנים רבות את השיר שיר לערב חג שממנו ציטטתי.

imageנגני הרחוב מתחילים לנגן ומאי שם במעלה המדרגות מופיע יהושע שהיה בעבר שחקן והיום הוא מטאטא רחובות. ניקו ניתאי הוא יהושע, ניקו-יהושע מספר כיצד הוא הופך את תל אביב למרכז למפגשי אוהבים כמטאטא רחובות שמחלק פרחים לאוהבים ותוך כך מעלה את זכר כל אותם תיאטראות קטנים שהיו ואינם, תיאטראות עם מעט כסאות ובמה נמוכה, תיאטראות בהם מתקיים קשר כמעט אינטימי בין השחקן לבין הצופה שממש רואה את זיעתו. אני מכיר מקרוב למעלה ממחצית התיאטראות שמוזכרים וממש מתרגש. בינתיים אנחנו "מגורשים" מהרחוב אל תוך אכסדרת התיאטרון שהיא אולם של תיאטרון שוליים. מאוחר יותר יספר לנו יהושע-ניקו שהיום קוראים לזה פרינג' כמו בלונדון ופעם קראו לזה אוֹף כמו בברודווי. בשיחה פרטית אחרי ההצגה הוא יספר לנו גם שהוא סולד מהנסיון למסד את תיאטרון השוליים באמצעות "ועדות פרינג'".

מנהלת ההפקה של יהושע מציעה לו בטלפון כל מיני תפקידים דחוקים, רק שלא יקראו לחלטורות בִּשְׁמָן – חלטורות. סיטואציה משפילה וניקו ניתאי איננו חוסך מאיתנו את המבוכה, להיפך הוא מותח ומעצים אותה ממש כפי שעשה באיש הרוח הזונה והליצן. ניקו ניתאי מעלה רשימה של שחקנים ותיאטראות חלוציים. לא ברור לי מדוע בחר להמציא לדמות את השם יהושע כאשר ברור שההצגה היא מבטו המאוד אישי של ניקו ניתאי עצמו, הרי אנחנו יודעים שזה האני מאמין הפרטי של ניקו ניתאי.

הוא מזכיר את תיאטרון האוהל ואת מאיר מרגלית ועיני מוצפות דמעות של התרגשות. חלק לא מבוטל מהקהל מכיר את ההיסטוריה הזאת של התיאטרון ואני רואה הרבה מאוד עיניים מזוגגות בקהל. עוברים מרחוב לרחוב ברשימת הרחובות שאינם, מגיעים לפֶּפּוֹ וג'ימי – יוסף מילוא וזוגתו ימימה. אני מתרגש מאוד, יוסף מילוא ותיאטרון האוהל העניקו לי כשהייתי בן שמונה חווית תיאטרון בלתי נשכחת – ריצארד השלישי הצולע והמובס קורא ‘הבו לי סוס’ לקול הלמות תופי המלחמה… מאוחר יותר הבנתי שרעש התופים לא היה חלק מההצגה אלא הברד שהיכה על גג הפח של תיאטרון האוהל. עוד ועוד משוררים מקוללים ואומני שוליים מוזכרים בזה אחר זה והתרגשותי גוברת.

image“אומני הפרינג' הם הומלסים מבחירה, הדיבוק הוא ביתם” כך אומר הדינוזאור – מטאטא-הרחובות – פקיד התרבות – השחקן. הממסד מנסה לנער אותו ולהתנער ממנו, לא מאפשרים לו אפילו להיות מובל כראוי אל הצלב אך הוא איננו מוותר, הוא יודע שעתיד התיאטרון הוא בתיאטראות קטנים ואינטימיים שיעניקו לכולם את החוויה האמיתית המרגשת – החוויה שלי בהצגה זו. השחקן בועט בקודשי ממסד התרבות, בפקידים ובמבקרים והוא עושה זאת בעדינות, מבלי להכאיב אך נראה שהממסד בוחר להכות בו בחזקה, להם יש אפילו כח לכבות לו את האור ולהחשיך את שלטי הרחובות שאינם, אלה שנושאים את שמות טחנות הרוח.

אחרי ההצגה אני מספר לגיל על מה ולמה כל כך התרגשתי. חוויתו של גיל שונה משלי, הוא אומר שהרגיש געגועים לדבר שמעולם לא הכיר והוא חש הפסד כלשהו. אני מציין שארצה לראות את ההצגה פעם נוספת, גם גיל רוצה אך לפני כן הוא רוצה להשלים חוסרים בקריאה על אותם אומנים שלא זכה להכיר.

הצגה מרגשת מאוד שמעמתת את הצופה עם יחסו אל התרבות ובעיקר אל התיאטרון.

יהושע – מטאטא הרחובות וההיסטוריון של השוליים לוקח אותנו למסע מרתק אל חלוצי התיאטרון והתרבות שלא היו מספיק "בסדר" כדי להיות ראויים להנצחה על-ידי הממסד.

imageכרגיל יגיעו אל ההצגה רק אלה שמעדיפים את השוליים על פני המרכז והם יאהבו את ההצגה מאוד. אני סקרן כיצד יגיבו צופי הבימה, בית ליסין והקאמרי להצגה זו אך יש לי הרגשה שהם פשוט לא יגיעו לראותה.

רק בדרך חזרה, ברכבת לחיפה, אני נזכר שהיום הוכרז כ"יום הניקיון הלאומי" וברדיו דיברו רבות על פינוי זבל. יהושע מפנה את הזבל של כולם כל השנה והוא דואג גם לזכור את הסביבה התרבותית למען כל אלה ששכחו.

הזבובים – סרטר בתיאטרון קרוב

imageההצגה נפתחת מחוץ לתיאטרון – בשער העיר אַרגוֹס… התחנה המרכזית של תל-אביב, ואנחנו נוטלים חלק פעיל בהצגה. אנחנו אנשי אַרגוֹס ממש לפני יום האבל שבו יוצאות נשמות המתים להטריד את מנוחת תושבי העיר. כל שאר ימות השנה טורדים את מנוחתם הזבובים – האשמה הקולקטיבית. אנחנו מכונסים בשער העיר כשקול אלוהי גורם לנו לשאת עינינו לשמים ולגלות את זאוס בראש גרם המדרגות. אורסטס, הבן הגולה של אגממנון מלך ארגוס שנרצח, מגיע לשער העיר מלווה על-ידי אוֹמנוֹ, הם מחפשים את דרכם אל הארמון בעוד זאוס בלבוש ספורט – טריינינג שחור-אדום, נעלי ספורט אדומות ועניבת פרפר אדומה – מהתל בהם מאי שם למעלה. לבסוף יורד אלינו זאוס ומוביל אותנו אל אכסדרת התיאטרון שם יתקיים המפגש המכונן הראשון בין אורסטס ואלקטרה שאינה יודעת עדיין מי הוא האורח. בין לבין זאוס הוא גם הסדרן בתיאטרון שדואג שלכולנו יהיה מקום ראוי. בהמשך נעבור אל האולם המרכזי שמיצג את שאר אזורי ההתרחשות וגם לשם יוביל אותנו לא אחר מאשר זאוס הספורטיבי.

ההצגה מובנית היטב מכל היבטיה. השימוש בחללים השונים, בתאורה, בתפאורה ובצבעים בונים חוויה רגשית חזקה. התלבושות שעיצבה לאה שץ מעניקות להצגה מימד שמחזק את כל המסרים. הצגה מוקפדת מאוד מבחינת תזמון התאורה והצליל שבונים קצב מדוייק שמושך אותנו כל הזמן קדימה. היחיד שנראה כאילו איננו ממושמע להצגה הוא זאוס, ניקו ניתאי, שמהתל בכולם בלהטוטים כשהוא לבוש בבגדי ספורט עד שמגיע הזמן להופיע בחליפה יצוגית שחורה. בפתיחת ההצגה, כשזאוס נגלה אלינו מתוך עיגול אור אי שם בשמים, הוא מציג את עצמו כאל וכבמאי – זה שבתאטרון הוא האל.

כל הדמויות בנויות היטב ויותר מכולן כבשה אותי דמותה של אלקטרה, השחקנית המוכשרת ענת שגב, שמטלטלת אותנו בעקבות השינויים שעוברת הדמות לאורך ההצגה. כשאנחנו מתודעים אל אלקטרה היא מתפקדת כשפחה בארמון בלבוש אדום כדם. בהמשך מופיעה בפנינו אלקטרה בבגדים לבנים ביום האבל, מורדת וגוררת אחריה את הָאֲבֵלוֹת לריקוד משחרר על-פי כוריאוגרפיה של יחזקאל לזרוב. בגלגול הבא היא לבושה בשחור של אבלים. בכל שלב בהצגה מופיעה בפנינו אלקטרה שונה, מרשימה ומרגשת – שָׁאפּוֹ ענק לענת שגב. דניאל קמינסקי בתפקיד אורסטס מעניק חויה רגשית מאופקת משהו שמחוירה מעט נוכח העוצמה של אלקטרה ושל אימהּ – המלכה הבוגדנית, השחקנית מיקי מרמור. המלך, השחקן דביר פרץ, מציג דמות רשמית של מלך קשוח שנראה מעט פלקטי עד שהוא מתעורר בסערת רגשות בחששו מפני ביקור רוחו של המלך שרצח וכן כשהוא נרעש כנגד אלקטרה המורדת באבל. השחקן אבי חדש, אוֹמנוֹ של אורסטס, מציג כאן דמות מעניינת שנראית כאילו איננה במקומה – כל הדמויות שייכות לעולם המיתולוגיה ואילו הוא אדם מודרני בעל הגיון בן ימינו שמתייחס לכל ענייני הפולחן כאל הבלים.

המחזה נכתב על-ידי ז'אן פול סרטר בהשראת סיפור אורסטיאה של איסקילוס והוצג בזמן הכיבוש הנאצי. המעמסות הרגשיות והתהיות סביב תכלית הקיום האנושי שמוצגות בסיפור של איסקילוס מתאימות לימים אליהם מתייחס סרטר והן תקפות גם היום. באתר תיאטרון קרוב כתוב על המחזה – "זוהי אינטרפרטציה אקזיסטנציאליסטית עכשווית של סרטר לסיפור אורסטיאה הקלסי של איסקילוס. בשובו ממלחמת טרויה נרצח מלך ארגוס אגממנון בידי אגיסטוס, מאהב אשתו, המכתיר את עצמו כמלך החדש. הוא אף שולח חיילים לרצוח את היורש – אורסטס בן ה-3, אך המזימה נכשלת, ואורסטס חי וגדל בשלום הרחק מארצו.
בתחילת המחזה חוזר אורסטס, אחרי חמש עשרה שנה, לעיר הולדתו, כשאיש לא מכיר אותו. הוא מוצא עיר הרוסה וכבולה בפשעי העבר, ואת אחותו אלקטרה בעבדות הרוצחים.
האלים הענישו את תושבי העיר על שלא מנעו את רצח המלך, ושלחו עליהם את הזבובים, המשתלטים על חייהם. אורסטס מצליח לגבור על הזבובים, ולהחזיר לאנשי ארגוס את החופש.
"

הזבובים הם בעצם רגשי האשמה שבאמצעותם שולטים האלים, ובימינו המנהיגים, על ההמון. תושבי העיר ארגוס הרי אינם אשמים ברצח המלך, אך המלך החדש, הרוצח, שולט בהם באמצעות אשמה לא להם. כל אנשי ארגוס מצפים בחשש לנשמות של מתיהם שישובו להציק להם ביום האבל. בשלב מסויים אפילו המלך מאמין בסיפור שבדה וחושש מביקור נשמת המלך שרצח. האלים, ובראשם זאוס, מהתלים בתושבים ובמשפחת המלוכה ומשתמשים בכח האשמה לשלוט בהם.

מוּכָּר? גם היום אנשי השררה משתמשים בכח האשמה לקבוע לכולנו סדרי חיים. פטרוני הדתות שומרים כל הזמן על גחלת האשמה שנותנת להם כח, הנוצרים מתוודים בפני כהני הדת שלהם במטרה להעביר את האשמה מהם והלאה עד האשמה הבאה ואצלינו, היהודים, יש לנו את יום כיפור בו אנחנו מכים על חטא שחטאנו אפילו אם לא היה כזה חטא. השימוש בכח האשמה איננו ייחודי לגורמי הדת, יש לנו מלאי פרטי של אירועי אשמה לאומיים בהם אנו עוסקים באשמה שלנו על כך שאנחנו חיים בעוד אחרים מתו "ובמותם ציוו לנו את החיים" – יום הזיכרון, יום השואה ושאר ימי האבל שלנו ושל אומות העולם.

imageזאוס יודע ש"בני האדם הם חופשיים, אבל הם לא יודעים את זה" וחוסר הידע של בני האדם הוא זה שמאפשר לשלוט בהם, ברגע שבני האדם יבינו שהם חופשיים, כח האשמה יאבד. מנגד מסבירה אלקטרה לאורסטס על אנשי ארגוס ש"הם אוהבים את האסון שלהם, הם זקוקים לפצע מוּכָּר לחטט בו". גם את אהבת המצב המוכר גם אם הוא רע אנחנו מכירים היטב מהמציאות ומהאמנות. אורסטס התחנך במקום אחר והוא מאמין בחופש וכדי להעניק לכל תושבי העיר את החופש הוא נוטל על עצמו את כל חטאיהם. אינני יודע מה נכתב בסיפור של איסקילוס אך רעיון העברת האשמה נטוע היטב בפולחן הנוצרי שכנגדו משתלח סארטר ובמרכזו רעיון הוידוי והעברת החטאים אל ישו שסובל עבור כולם.

סיום ההצגה מפתיע מעט. לאחר שהנסיך אורסטס ששב לארמון נוטל על עצמו את חטאי כולם במטרה להחזיר לאנשי ארגוס את החופש, שבים האלים ובראשם זאוס לחגיגת דיסקו של "המלך". מיהם החוגגים? איזה מלך? על מה החגיגה? מי איננו שותף לשמחה? … אפשר לפרש זאת במספר צורות ולשם כך צריך קודם כל לבוא לראות את ההצגה.

חוויה מעולה מכל הבחינות – חזותית, רעיונית ורגשית. מומלץ בחום רב !!!

מאת: ז'אן פול סרטר
נוסח עברי, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
מוסיקה: דניאל ברונפמן
תפאורה: דני בילינסון  
תלבושות: לאה שץ  
כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב  
תאורה: יעקב סליב 
ע. בימאי: מיכל גרינוולד

שחקנים:

ענת שגב,  ניקו ניתאי,
מיקי מרמור, דביר פרץ, 
אבי חדש, דניאל קמינסקי,
יעל יעקב, קארין סרויה,
תומר זאב, קטרינה טפליצקי,
מורן רוזנבלט, עזרא בראון

הקומוניזם לחולי נפש בתיאטרון קרוב

clip_image001 התעוררתי הבוקר כשבראשי עדיין מהדהדים שיירי הטראומה. אמש ראינו בתיאטרון קרוב את ההצגה 'ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש'. הרעיונות שבהצגה מטלטלים, אך הקולות והאורות יוצרים ממש מועקה פיסית שמערבלת את קרבי ואני חש תחושת רדיפה. אינני מתכוון למחשבות בלבד אלא ממש למערבולת בבטן ולתחושת מחנק. אינני יודע כיצד ההצגה השפיעה על שאר הקהל, יכול להיות שאני הוא זה שרדוף באופן חריג בגלל שאני סובל מטִנְטוּן שגורם לצלילים מסויימים לעורר בראשי צלילים נוספים.
אולי מקומי בבית החולים שבהצגה.

בבית החולים לחולי נפש יש ארבעה מעמדות – הפסיכים הקלים, הפסיכים הבינוניים, הפסיכים הקשים והצוות שנראה שהוא מורכב מהמקרים הקשים מכולם – הם חושבים שהם שפויים, ועוד עם אג'נדה. מעמד הביניים – הפסיכים הבינוניים חש מקופח. לתוך הקלחת האנושית שבבית החולים מגיע הסופר הצעיר והמבטיח יורי פטרובסקי – השחקן עומר עציון – לסייע בריפוי החולים באמצעות סיפורי המהפכה הסוציאליסטית. הסופר הוא האדם השפוי היחיד בכל המערכת, זה לפחות מצבו בתחילת ההצגה. הסבר המהפכה ביצירתו של הסופר פשטני וברור – כולם נמצאים בתוך חרא וכדי לצאת מהחרא עליהם להתאחד.

כל שוכני בית החולים, הצוות והמטופלים כאחד, מעריצים את סטלין. לא הרעיונות הם העיקר אלא האדם סטלין וכולם סוגדים לו ולכל מי שראה אותו או פגש אותו אישית. הסופר פגש פעם את סטלין בחטף ואפילו לחץ את ידו ולכן הוא נערץ גם כן. מאוחר יותר נגלה שחלק משוכני "האזור החופשי היחיד בברית המועצות" משוכנעים שגם הם פגשו את סטלין.

האחות קטיה – השחקנית ענת שגב – היא נימפומנית בשם המהפכה. ההתלהבות שלה מהסוציאליזם ומסטלין מתבטאת באקסטזה מינית שאליה היא שואבת גם את הסופר וככל הנראה לא רק אותו. בעצם, אין מי שלא הזדיין איתה בבית החולים. מנהל בית החולים מגנה אותה על התנהגותה משום שהיא איננה מסתפקת בפסיכים הקלים, הבינוניים ובצוות אלא מזדיינת אפילו עם הפסיכים הקשים, כאן כנראה היא עברה את הגבול לטעמו. המנהל – השחקן ניקו ניתאי – הוא מגלומן אגוצנטרי בעל פולחן אישי קבוע ואינטונציה צעקנית כשל נואם כיכרות בשם המהפכה. סגנית המנהל – השחקנית מיקי מרמור – היא אלכוהוליסטית ומלשינה מתוך אידאל שמעריצה את סטאלין ואת המהפכה וגם היא גוררת את הסופר לשתות איתה. באופן כללי, הסופר יורי פטרובסקי שבא להנחיל את סיפור המהפכה לחולי ההנפש נגרר אחרי כולם ונכנע למשוגותיהם של אנשי הצוות ושל חולי הנפש.

בשלב מתקדם של שרשרת ההתרחשויות מובא הסופר יורי פטרובסקי על ידי חולי הנפש אל המחלקה הסגורה שהיא "האזור החופשי היחיד בברית המועצות". לשוכני "האזור החופשי" יש מסכת חיים משלהם שבה כולם יודעים למה לצפות מחבריהם, זהו למעשה המקום שבו כולם אמיתיים, הם חולי נפש וכל אחד מכיר את שגעונות חבריו. הסופר משתלב בחבורה ובסיום ההצגה, כאשר מגיעה הידיעה על מותו של סטלין כולם מכריזים ש"סטלין לא מת" והופכים להיות סטלין, רק הסופר צוחק צחוק מטורף אל מול האור המרצד.

חבורה ענקית של שחקנים מוכשרים מאוד. את ניקו ניתאי, מיקי מרמור ושמואל וולף אני מכיר זה מכבר כשחקנים מעולים. השחקנים שבונים את ההצגה הם בראש וראשונה ענת שגב הלא היא האחות קטיה, שחקנית מוכשרת בטירוף שלא זכיתי לראות עד כה על הבמה ואני מחכה לראות אותה בתפקידים נוספים. לצד האחות קטיה אנו מוצאים את יורי פטרובסקי שמגולם בכשרון רב על ידי עומר עציון שגם אותו לא הכרתי.

התפאורה מורכבת ממסכים חצי-שקופים, פודיומים וסדינים שיוצרים את סביבות ההתרחשות השונות בעזרת התאורה. בכל פעם שהתפאורה מייצגת מקום חדש מציג אחד מחולי הנפש – השחקן שמואל וולף – שלט שמציין היכן אנחנו נמצאים. אם היה מסר כלשהו בשימוש בשלטים, לא הצלחתי להבין מהו.

אז מה היה לנו בעצם? רודנות ודיכוי, מעמד ביניים מקופח, מהפכה עממית, הלשנה בשם המהפכה, אינדוקטרינציה באמצעות אומן והרבה מאור רעש ששומעים ורעש שרואים. המחזה שנכתב על ידי מטיי וישנייק מתייחס במפורש לתקופה מסויימת ולאישים מוגדרים היטב ובכל זאת קל מאוד להשליך את מה שראינו לתחומים רבים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה ואפילו אל החדשות שאנחנו מקבלים מידי יום מכל אמצעי התקשורת. אפשר למצוא מתחת לפני השטח ומעליו הרבה מאוד תובנות שחלקן מותירות אותנו חסרי תקוה כי מה שהיה הוא ככל הנראה גם מה שיהיה וזריזות אמצעי התקשורת של ימינו מזרזת את התהליכים אך אינה משנה את מהותם.

הצגה שתוקפת את הצופה מכל הכיוונים – כדאי מאוד לראות אותה כדי להבין לרגע שכולנו חיים בבית חולים לחולי נפש ולשוב לשיגרת יומנו בה אנחנו מכבסים את הטירוף במילים יפות.

מאת: מטיי וישנייק
תרגום, עיבוד ובימוי : ניקו ניתאי
מוסיקה: פרדי גוטליב
תפאורה ותאורה: אורי רובינשטיין

משתתפים:

ענת שגב
עומר עציון
מיקי מרמור
ניקו ניתאי

שמואל וולף
יעל יעקב
אדר אשתר
תלמה דים

רפאלי ברזילי
עזרא בראון
אייל רוייט
דגן פרנקל

שרון פרידמן
אריאל כהן
קרן עשור
תומר זאב

האנטומיה של הנפש של יוסף מונדי בתיאטרון קרוב

clip_image001למי שעדיין לא הבין – אני שבוי בקסמו של תיאטרון קרוב ועלול לאבד מהאובייקטיביות שלי. אז מה? מישהו הבטיח כאן אובייקטיביות?

כל אחד מאיתנו נושא כמה שריטות נפש פרטיות ושלי נראות בינתיים די שפויות, לפחות יחסית לאלה של הסופר והמחזאי יוסף מונדי. אם הבנתי כשורה, ב'האנטומיה של הנפש' יוסף מונדי מתמודד עם המצוקות הפרטיות של נפשו, אולי לא עם כולן ויכול להיות שיש לו אפילו צדדים נטולי קונפליקטים, אך, האם אלה מצוקותיו הפרטיות? יכול להיות שכולנו שותפים, אולי לא בהכל, ובכל זאת כל אחד ימצא משהו מסביבתו הקרובה ב'אנטומיה של הנפש' של יוסף מונדי.

יומיים עברו מאז טעימות התיאטרון ביומולדת של תיאטרון קרוב ואני ממש להוט לראות את ההצגות בשלימותן. מבט חטוף בלוח המופעים שבאתר התיאטרון מגלה לי שמעלים הערב אחת ההצגות מהן טעמנו. לא בטוח שנספיק להגיע. אינני מזמין כרטיסים – בדרך כלל יש מספיק מקום בתיאטרון גם לאורחים לא צפויים. אנחנו מגיעים בשמונה בערב, באתר כתוב שההצגה מתחילה בשמונה וחצי ואינני זוכר הצגה שהתחילה במועדה כך שיהיה לנו אפילו זמן ללכת לאכול משהו. קונים כרטיסים מליאור שאומר לנו שההצגה ככל הנראה תתתאחר כי היו פירסומים מטעים בהם נכתב שההצגה תתחיל בתשע – יש זמן. עולים לקומת המזון, יש מידת הגזמה בשם מזון, אבל זה לפחות משביע. חוזרים ברבע לתשע ומגלים שהוחלט להתחיל בהצגה ומחכים רק לנו. חושך באולם, ערן בוהם לובש באכסדרה את כתונת המשוגעים, מחכה שנתמקם ונכנס אל הבמה רכוב על אופניים.

ערן בוהם הוא היוצר, הדמות שבמרכז ההצגה, ככל הנראה מייצג של נפשו השסועה של המחזאי יוסף מונדי. הוא כפות בכתונת משוגעים ונאבק בעיקר עם עצמו כנגד היחסים המסובכים שלו עם אביו ועם בנו. הכתונת שכולאת אותו בתוך עצמו נמצאת במחשבותיו בלבד, נפשו היא שכולאת אותו והוא יכול להשתחרר ממנה – זה בידיו. מכאן ממשיכים לעבר היחסים המתוחים בינו לבין אביו ובינו לבין בנו שאיננו מדבר איתו. הוא אמן אגוצנטרי שמטיח בפני אביב הקשיש, השחקן דודיק סמדר, שאת האגואיזם ירש ממנו. נפרשת בפנינו מסכת של התחבטויות ועימותים וניכר שכל אחד מהשותפים מסוכסך עם עצמו לא פחות מאשר עם אביו או בנו, כולם בעצם כלואים בכתונת המשוגעים של עצמם.

ראיתי את ערן בוהם בהצגה כוכב בלי שם וביומולדת לתיאטרון והתרשמתי מאוד מכשרונו אך כאן אין ספק שכאן הוא מתעלה למדרגות ממש גבוהות, משחקו כובש, מרעיד את הרגש, מרגיז, מפחיד ולפעמים גם גורר מידת מה של אמפתיה. גם שותפיו להצגה משחקים באופן כובש אך הם בכל זאת ההד שתומך בקול הנפש השסועה של הבן-האב. ההצגה היא בעצם מונולוג של היוצר שנתמך בדיאלוגים עם הסובבים אותו.

בסיום התמונה היוצר, ערן בוהם, עולה על אופניו ונוסע במעגלים על הבמה, מעביר זמן שלו, של שאר השחקנים, של הקהל ואולי גם עובר ממקום למקום. התמונה הבאה היא מערכון שונה לחלוטין עם אותה דמות של האמן היוצר במרכז. הפעם הוא בחוף הים, מתמודד עם מטריד ששולף ממנו תובנות חדשות בזו אחר זו.

ביציאה מהתיאטרון מחכה לנו הבמאי שמואל וולף. אני שומע את אחד האנשים אומר לו ש'זו הביוגרפיה של יוסף מונדי אחד לאחד'. שתי התמונות שראינו הציגו מצב נפשי יותר מאשר עלילה כך שאינני מבין כיצד אפשר להתייחס לכך כאל "ביוגרפיה" ועוד "אחד לאחד". מלבד זה אני יודע שלניבה יוסף, ביתו של יוסף מונדי, היה עימו קשר טוב למרות שהשניים נדדו במקומות שונים על פני העולם ולא נפגשו במידה מספקת – מאין אני יודע? מהספר שהיא כתבה.

אנחנו הולכים בתחנה המרכזית של תל-אביב. צריך עוד לנסוע לחיפה אך אינני מוכן עדיין לנהוג. גיל מציין שההצגה הייתה ממש מרתקת למרות שאין בה עלילה או התפתחות, רק מצב – מצב נפש. גיל הגיע להצגה אחרי מספר לילות בהם ישן מעט מידי וחשש שמא העייפות תכריע אותו, ההצגה עוררה אותו. משוחחים על ההצגה ויותר מכך על השפעתה עלינו. אני מבקש מגיל להתעכב מעט, אני זקוק לזמן עיכול. אנחנו מטיילים בתחנה שהחנויות בה בשלבי סגירה ותוהה לגבי המשמעות של סיבובי האופניים על הבמה, נראה לי שלא היה לזה צידוק, האם זה בא בסך הכל לסחוב זמן? אנחנו מדברים על המשמעות של הנסיעה כיצוג של התרחקותו של היוצר ממקורביו וכיצוג של מעבר לתקופה אחרת… לאחר כרבע שעה אני אומר לגיל שככל הנראה היה בנסיעה באופניים הרבה יותר ממה שאנחנו רואים שהרי אחרת לא היינו מדברים על זה כל כך הרבה זמן. ההצגה מדברת על מישהו אחר ובכל זאת נברה בפצעים פרטיים שלי והזכירה לי מצבים לא נעימים שהיו וישנם עם מקורבים. לשמחתי הקשר עם ה"ילדים" שלי ממש מצויין, גם לדעתם.

חווית תיאטרון מעולה, קשה ומטרידה. בימוי מעניין ומשחק מעולה של כולם ובראשם ערן בוהם שמפליא להציג פנים רבות של הטירוף.

מאת :יוסף מונדי
בימוי : שמואל וולף
ע.בימאי : מיקי לוי
תאורה : רונן בכר
תפאורה : חוה בליטי

משתתפים :
– ערן בוהם
– דודיק סמדר
– דור אררט
– יעל יעקב

%d בלוגרים אהבו את זה: