ארכיון תג: תיאטרון קרוב

יומולדת לכוכב בלי גיל בתיאטרון קרוב

בשבוע שעבר ראינו בתיאטרון קרוב את הקומדיה בקרנבל. ביציאה, כשהחיוך עדיין דבוק היטב לפנינו, שואל אותנו ניקו ניתאי אם ראינו את ההצגה כוכב בלי שם. מסתבר שבשבוע הקרוב מתקיימת הצגה חגיגית של כוכב בלי שם לכבוד יום ההולדת של ניקו ניתאי. אז מה אם כבר ראינו את ההצגה? זוהי הצגה מעולה ואם יש סיבה למסיבה אנחנו באים גם מחיפה.

לפני הכניסה לתיאטרון מקדם את פנינו גליל שוארמה ומאחוריו מזנון עם לאפות, ממולאים, סלטים ושאר מיני מאכלים ומשקאות. כל האזור שלפני הכניסה מלא מפה לפה באורחים שלועסים במלוא פה שוארמה, ממולאים וסלטים. טוב שטרחנו לשריין לעצמנו מקומות מראש . באכסדרת התיאטרון מחכות לנו גם עוגות וליד כל השולחנות יושבים אנשים, חלק נכבד מהם אנשי תיאטרון, שבאו לברך את ניקו ניתאי ליום הולדתו ולראות את ההצגה.

עשרים ושתיים בדצמבר, יום הולדתו של ניקו ניתאי, הוא היום הקצר בשנה. סביב יום זה חוגגים כמעט כל עמי העולם את חג האור על פי המסורת שלהם. התחנה המרכזית של תל אביב מוארת בהמוני אשוחים מקושטים ולנו יש באכסדרה נרות חנוכה. דורית ניתאי נאמן, הבת, מדליקה יחד עם כל המשפחה לדורותיה נרות חנוכה. ניקו ניתאי מודה לכולנו ונכנסים לראות את ההצגה. האולם מלא מפה לפה. מוסיפים כסאות למעברים ויש מי שיושבים אפילו למרגלות המושבים.

ניקו ניתאי מקדים, כמנהגו, ומספר לנו על ההצגה שנראה. הוא עומד ליד שעון תחנת הרכבת שמחוגיו עמדו מלכת ואני חושב לעצמי שזה כל כך מתאים ליום הולדתו של אמן שמסרב להתבגר. אני מכיר את ההצגה היטב. אמנם ראיתי אותה לפני כן רק פעם אחת אך חשבתי עליה מאז לא מעט. זוהי קומדיה שמחביאה בקפליה הרבה מועקות וחלומות שנגזר עליהם להתנפץ. ניקו ניתאי מספר על מחזאי הרומני-יהודי מיכאל סבסטיאן שעל שמו נקרא האולם בו אנחנו יושבים. ניכר שניקו ניתאי מתרגש מהמעמד, הוא עדיין לא עבר להיות הדמות שנראה במערכה השלישית, כרגע הוא ניקו ניתאי האדם והשחקן.

Vodpod videos no longer available.

ההצגה מתחילה, לא אספר עליה כאן, אתם מוזמנים לקרוא עליה ברשימתי הקודמת. לפני שבוע התפעלתי ברשימה על הקומדיה בקרנבל מכישוריו הקומיים של השחקן ערן בוהם ועכשיו אני נזכר שכבר ראיתי אותו בביצועים קומיים מעולים בהצגה זו כבר לפני כשנה. כולם מעולים וכמו תמיד ניקו ניתאי מתנהג על הבמה כצעיר משתתפי ההצגה – הוא פשוט לא מוכן להכיר בקיומו של הזמן.

לאחר ההצגה תור ארוך של מברכים שניגשים להפרד מניקו ניתאי. לבסוף מגיע גם תורי ואני מאחל לו ולעצמי לחגוג עימו עוד הרבה ימי הולדת עם הצגות חדשות. ניקו ניתאי מגלה לי שהוא כבר עובד על הצגה שתוצג בסמוך ליום ההולדת הבא של ההצגה הנפילה בתשעה במרץ – יום אחרי ט"ו בשבט. יש למה לחכות.

בינתיים מחכה לנו בשבוע הקרוב פסטיבל האזרח כאן – שלושה ימים של הצגות בנושא האזרח וזכויותיו בניהולה של דורית ניתאי-נאמן.

להתראות בקרוב.

בקרנבל – קומדיה מטורפת בתיאטרון קרוב

imageליבי, גיל ואני ממוקמים כמנהגנו בימין השורה הראשונה. ההצגה עומדת להתחיל וניקו ניתאי מקדים ומספר לנו על מה שנראה. הקומדיה תפתח בשיר על המאה העשרים, מאה שהחלה בהבטחה גדולה והביאה עימה מספר ארועים שלא הובטחו ועדיף היה אילו לא התקיימו. השיר איננו חלק מהקומדיה שכתב יון לוקה קאראג'אלה, זוהי תוספת מקורית של ניקו ניתאי.

יון לוקה קאראג'אלה נחשב למחזאי הגדול ביותר בשפה הרומנית ואחד מחשובי הסופרים הרומנים, כך כתוב בויקיפדיה, בקוֹמוּנִיקָט של ההצגה וגם ניקו ניתאי מדגיש זאת בפנינו. ניקו ניתאי עיבד את המחזה שנכתב בשלהי המאה התשע עשרה [1885] וקירב אותו אלינו, אל המאה העשרים. הבימוי מביא את ההצגה אל ימינו ממש, השפה וההתנהגות מתאימים לתקופתנו ואין לי ספק שגם צעירים ונוער יתחברו אל הקומדיה בקלות.

ניקו ניתאי ממשיך ומספר לנו על התקופה ועל זירת ההתרחשות, מִסְפָּרָה שמייצגת עולם ומלואו. הוא מאריך מעט בדברים ומציץ מידי פעם לכיוון הכניסה. לבסוף הוא מסביר שמספר אנשים שהזמינו מקום עדיין לא הגיעו ואי אפשר להמתין להם יותר, צריך להתחיל בהצגה. כן, ככה זה בפרינג' – לפעמים כשהקהל מאחר מחכים לו. כבר קרה שחיכו גם לי או למכרי בתיאטרון קרוב, בסטודיו בחיפה ואפילו בתיאטרונטו בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.

כל משתתפי ההצגה פוצחים בשיר על המאה העשרים. על הבמה מִסְפָּרָה עם שלוש עמדות תספורת שהמראות בהן הן חורים אליפטיים שלפעמים אנחנו מוזמנים לדמיין את המשתקף בהן ולפעמים אנחנו רואים דרכן את מי שמאחור. גם דלתות הכניסה מסומלות באמצעות אריג שקוף שמאפשר לראות גם מעבר לדלתות ולקירות. תפיסת במה מעניינת – אני כבר אוהב את התפאורה הפשוטה לכאורה והקולעת שעיצב צבי פלדמן.

במרכז התרחשויות יורדקה עוזר הספר – השחקן שמואל וולף – שמלהטט בכישרון בין מספר עלילות שמתרחשות בתוך המספרה ומאחורי הדלתות והקירות השקופים ומנסה להחליק את ההתנגשויות שעלולות לפרוץ בכל רגע. הוא היחיד שיודע על כל התככים והבגידות ומנסה למנוע מהסיפורים של האנשים השונים להתנגש זה בזה. דמותו של יורדקה היא רציונלית ומיושבת יחסית לאחרות והוא גורף מאיתנו גלי צחוק דווקא בנסיונותיו הכנים להשאר העוגן השפוי.

imageכולם מסביב עוסקים בסודות, תככים ובגידות והחוטים נארגים במוחות כל הנפשות הפועלות לקומדיה של טעויות שמגבירה את האבסורד עד לכלל גרוטסקה. התלבושות ה"רגילות" עוצבו על ידי איריס ארד בצבעוניות כמעט קרקסית ועם הרבה מאוד מאפיינים מוקצנים שתורמים לגיחוך שבסיטואציות. לדוגמא, התחבושת של "המועמד" קשורה על פדחתו בקשר פרפר לבן ענק. כשמגיעים אל הקרנבל עצמו כולם עוטים תחפושות ומסכות שאותן הם מחליפים ביניהם כדי להטעות את האחרים. כאן נוטל עיצוב התלבושות חלק משמעותי מאוד באפקט הקומי.

כולם מעולים בתפקידיהם. את השחקנים שמואל וולף וערן בוהם ראיתי במספר תפקידים דרמתיים, לפעמים אפילו עם נגיעה קומית אך זו הפעם הראשונה שאני מגלה ששניהם כשרונות קומיים אדירים. הרצינות התהומית בה מושך שמואל וולף את המסכה ואומר 'אני יורדקה' מצחיקה אותי כל פעם מחדש לא פחות מהתפתלויות המבוכה ולהטוטי ההסתרה שלו. ערן בוהם בתפקיד טלמק – באברגל מוציא ממני רצף של פרצי צחוק במספר קטעים בהצגה ועל כולם עולה הקטע בו הוא עובר מספר פעמים מבכי לדיבור רהוט וחזרה בקצב שגורם לי לאבד את הנשימה לדקות ארוכות. זוהי עבודה מעולה של במאי ושחקן שיודעים לבנות תמונה קומית שאיננה מבוססת פאנצ'ים – שאפו ענק.

את השחקן אסף משה לא זכיתי לראות עד כה על הבמה. אסף משה, המועמד לתפקיד עוזר פקיד במס הכנסה שכאב השינים שלו עובר ושב בהתאם לסיטואציה הרגעית הוא מבחינתי השחקן המפתיע והמבטיח הבא של תיאטרון קרוב. המעברים הדרמתיים והקומיים במשחקו משאירים אותי פעור פה ומעשירים את גלי הצחוק.

ההצגה בקרנבל עשירה בקטעי תנועה משעשעים – תגרות ידיים, התחמקויות ומרדפים סביב נקודה על הבמה שבהם מעורבים כל המשתתפים בתפקידי רודפים, נרדפים ומפרידים. את ההצגה חותם השיר על המאה העשרים שבו היא נפתחה ואנו יוצאים עם כאב לחיים עז, חיוך ענק מרוח על פנינו ובראשנו מהדהד השיר.

קרנבל המאה העשרים
מילים ולחן: ניקו ניתאי

המאה העשרים
התחילה עם תקוות גדולות
לחיים טובים ומשוחררים,
על כנפי מנגינות ותענוגות.

המאה העשרים,
אפס אחד גדול,
זנב לספרה שתיים,
העניקה לבני התמותה
החיים
מתנות
לדורי דורות
וכמעט הכל כפליים.

שתי מלחמות עולם
ושתי פצצות אטום,
עוני ועושר חינם,
גן עדן ואתרי גיהנום.

בפריז הגדולה
התחוללה
בקצב וטעם מתוק:
"לה בל אפוק",
כלומר "התקופה היפה".
קרנבל מקרין אופוריה,
ללא הפוגות או גבולות.

ב"פריז הקטנה",
בוקרשט האביונה,
הקרנבל פרח גם בפריפריה: תלבושות זולות,
מסכות בפרוטות,
אהבות, סקס ובגידות.
 
אמת של חיקויים,
זנבות של חלומות,
אנשים קטנים ומסכנים עם אשליות ומנופחות.

החיים הם קרנבל,
הקרנבל הוא החיים!
כך התחילה בכלל
המאה העשרים.

בפריז, בבוקורשט,
בעולם ובחלל,
המאה העשרים
עם טעם של קרנבל.
קרנבל

בקרנבל היא קומדיה מטורפת על סף הגרוטסקה שמדברת אל כולם בגובה העיניים.
הפואנטות נבנות באופן מוקפד ומתוזמן מבלי לנסות לגרות את בלוטות הצחוק באמצעים זולים.
מומלץ.

מאת: יון לוקה קאראג'אלה
עיבוד ובימוי:
ניקו ניתאי
מוסיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פלדמן
תלבושות: איריס ארד
כוריאוגרפיה:
אנה קורוסטישבסקי
תאורה:
רונן בכר
ע. במאי: לילך דייוויס

משתתפים: (לפי סדר הופעתם)
* לילך דיוויס – ע.פקד
*
סהר לחמי – נאיה
* קרין בן ישי – דידינה
*
שמואל וולף – יורדקה
* איציק אבל – פקד המשטרה
*
דביר פרץ – פמפון
*
מורן רוזנבלט – מיצה
* אסף משה – המועמד
*
ערן בוהם – טלמק/מקה – באברגל

קרנבל – שישי בצהריים סביב תיאטרון קרוב

לפני זמן מה עלתה בפייסבוק של תיאטרון קרוב השאלה אם אנחנו רוצים לראות הצגות גם בשישי בצהריים. כמובן! בתנאי שאוכל לשוב לביתי בחיפה בתחבורה ציבורית. אני נוהג להגיע לתיאטרון קרוב ברכבת וגם לשוב באמצעותה. ביום שישי יוצאת הרכבת האחרונה מתל אביב לחיפה בשעה 14:42. אילו התחילו ההצגות בצהרי יום שישי לא הייתה בעייה, אלא שבתיאטרון קרוב קבעו שההצגות תתחלנה בשתיים אחר הצהריים. מסתבר שיש אוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית בתל אביב דקות אחדות אחרי השעה ארבע אחר הצהריים. גבולי. לשאלתי בפייסבוק נעניתי שההצגה 'קרנבל' אורכת כשעה ורבע – אפשר להספיק.

הנה אני ברכבת לתל-אביב. ברכבת נח לי לכתוב, אוטובוס בעייתי מעט בקטע הזה. ליבי וגיל הם היום תושבי תל אביב, נפגש בפתח התיאטרון. אני רעב. הבוקר קמתי, שתיתי קפה, הכנתי מרק, עוד קפה… וכשהגיע הזמן להתקלח ולצאת נזכרתי שעדיין לא אכלתי דבר. הבטן מקרקרת והמסטיק לא בדיוק פותר את הבעייה. ליבי סיפרה לי שיש בתחנה המרכזית מסעדה ביתית טעימה וזולה שבה נוהגים לאכול יונתן וסיוון כשהם עושים חזרות להופעת הקאלט דוז.פואה שרצה כבר שנה שניה.

אני מגיע די מוקדם וניגש לקנות את הכרטיסים. ליאור מזכיר לי לקחת גם את הקוֹמוּנִיקָט של ההצגה. קוֹמוּנִיקָט ?!? מעניין כיצד נדבקה דווקא המילה הזו לדף מידע של הצגה בתיאטרון עברי. אני משוטט בתחנה המרכזית ותר אחרי המסעדה. הרבה סנדויצ'יות ושווארמיות בכל כיוון ואת המסעדה הנחשקת אינני מוצא, כרזות של בתי כנסת ופעילי תפילין, לעומת זאת, יש בשפע. הזמן קצֵר, צריך עוד מעט להכנס להצגה וכך אני מוצא את עצמי דוֹלֶה נוּדלס מִדְלִי קרטון לתיאבון.

כל הדוכנים מקושטים לחג המולד בכל מיני מנצנצים, מהבהבים וזוהרים. מכל עבר בובות סנטה קלאוס בכל הגדלים, עצי אשוח מפלסטיק ואפילו שלג מלאכותי. אני מביט בשלטים, כן, הכל בעברית – אני אכן בתחנה המרכזית של תל-אביב.

הגיע הזמן להכנס להצגה שלשמה הגענו עד הלום. ברחבת הכניסה מקבל את פנינו ניקו ניתאי ומעניין אותנו בפסטיבל האזרח כאן – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. תיאטרון קרוב נותן ידו לזעקת הצדק החברתי ומעלה על נס את זכויות האזרח ולכך אין מקום מתאים יותר מהתחנה המרכזית של תל אביב. הפסטיבל ימשך שלושה ימים רצופים 28-30 בדצמבר. ברור לי שבעבודה ילחצו עלינו לסיים כל מיני משימות לפני סוף השנה , אני מקווה שאוכל בכל זאת להגיע לכל שלושת ימי הפסטיבל. זהו אירוע בעל אופי חד-פעמי ואינני רוצה להפסיד.

ניקו ניתאי מזמין את האורחים שבאכסדרה להכנס אל אולם התיאטרון לראות את הקומדיה קרנבל. לא אספר כאן על חוויותי מההצגה עצמה, היא ראוייה לרשימה משלה, אומר רק שלא חדלנו מלצחוק לכל אורך ההצגה. אחרי ההצגה יוצאים כשחיוך ענק עדיין נסוך על פנינו. ניקו ניתאי פוגש את מבקרי ההצגה כמנהגו גם ביציאה. ברור לו שאהבנו את ההצגה – זה חרוט באותיות צחוק על פנינו. "ראיתם את כוכב בלי שם?" הוא שואל. בודאי, מזמן. ביום חמישי 22/12 בשעה 20:00 תתקיים הצגה חגיגית של כוכב בלי שם. מסתבר שזה יום הולדתו של ניקו ניתאי. אני יודע שזה מעט מופרע מצידי לבוא מחיפה לתל אביב לראות הצגה שכבר ראיתי ובכל זאת אני שוקל להגיע להצגה. מהכירי את ניקו ניתאי, יש לי הרגשה שהצגה זו תהיה שונה במשהו מזו שראינו מזמן. גיל גר בתל-אביב, אני מניח שהוא יגיע. ליבי עובדת בערבים, דבר שמקשה עליה להגיע להצגות ערב. חבל.

יש לנו עוד כמחצית השעה עד שיצא האוטובוס האחרון לחיפה. אנחנו שבים לשוטט בתחנה המרכזית של תל-אביב בסימן חג המולד הקרֵב. יש לי הרגשה שנבקר באותה תחנה גם ביום האחרון של השנה, מעניין כיצד היא תראה בערב השנה החדשה, כך היא נראית היום.

Vodpod videos no longer available.

אדיפוס בקולונוס שבתחנה המרכזית – תיאטרון קרוב

SAM_1032-500אני חוזר ברכבת מההצגה אדיפוס בקולונוס בתיאטרון קרוב. ההצגה עדיין מאוד חיה ומוחשית בראשי ואני מתחיל לכתוב. באתי בלי מחשב, אני כותב על נייר. בינתיים המולה, קבוצה רעשנית מתמקמת לידי ומסיחה את דעתי. אני מחליף מקום. מנסה להמשיך לכתוב. מישהי במעבר לא חשה בטוב וכולם נזעקים אליה. אני מפנה את מקומי ומציע לה לשכב לאורך הספסל, להרגע. ממשיך למקום שלישי וממשיך לכתוב. בכניסה לתחנת הרכבת חיפה-חוף הכרמל אני כותב את המשפט האחרון וטומן את הדפים בתיקי. ביום שישי אני מתפנה להעתיק את הרשימה למחשב ומגלה שהדף הראשון נעלם. לשחזר? אני מתלבט. מחליט לא לוותר על הדברים למרות שבחלקם אינם מתייחסים להצגה ישירות.

לפני כשנה וחצי גיליתי מחדש את תיאטרון קרוב ומייד נשביתי בקסמו. ההצגה אדיפוס בקולונוס הייתה בראש הרשימה של מה שרציתי לראות. כהכנה להצגה קראתי מחדש את המחזה אדיפוס ההמלך. איכשהו לא הצלחתי להגיע להצגה, וגם בפעם הבאה… וכך פספסתי אותה פעם אחר פעם. בינתיים ראיתי כמעט את כל ההצגות שמועלות בימינו בתיאטרון קרוב ואדיפוס עדיין ממתין לתורו. כשהתקשרתי להזמין כרטיסים להצגה אמרה לי לירון – מנהלת השיווק – שהיא צפתה לכך. למה? כי זאת ההצגה שעוד לא ראית. עוקבים אחרי. עברה שנה מאז קראתי את אדיפוס המלך אז חשבתי לקרוא שוב, להכנס לאוירה, אבל לא מצאתי אותו על מדף המחזות שלי. בדיעבד גיליתי את המחזה על המדף של גיל – כנראה גם הוא עושה שעורי בית לפני הצגות.

אני מחכה להצגה באכסדרת התיאטרון ובינתיים מגיעה קבוצה מאורגנת ונכנסת לשוחח עם ניקו ניתאי במשרד. אני בחוץ, מחכה לגיל שמגיע מהעבודה ברגע האחרון. אחרי ההצגה נחלוק בינינו חוויות טריות מההצגה והוא ירוץ להמשיך לעבוד. ככה זה אצלנו – העבדים המודרניים, קוראים לזה היי-טק. הקבוצה יצאה בינתיים מהמשרד, קהל מיוחד, אנשים שאינם מורגלים בתיאטרון, מאוד סקרנים ומאוד פתוחים לקלוט חוויות חדשות.

נכנסים לאולם ומתמקמים במקומות החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. יער קולונוס שעל הבמה הוא יער של צינורות איוורור מהסוג שמאפיין את התחנה המרכזית בתל אביב – משכנו של התיאטרון. בחגיגת העשור לתיאטרון קרוב קיבלנו "טעימה" מההצגה ואנחנו כבר יודעים שניקו ניתאי העביר את קולונוס שלו לתחנה המרכזית. בעצם, זה איננו הפן היחיד של ההצגה שהוא הביא למגרש הביתי שלו. על המסך האחורי אנחנו רואים את איסמנה ואנטיגונה, בנותיו של אדיפוס, רצות בתחנה המרכזית ומגיעות אלינו לבמת התיאטרון.

edipus-d-Tניקו ניתאי לקח את ההצגה למקומות מאוד מעניינים ממספר היבטים ומעל כולם דמותו של אדיפוס בערוב ימיו. הופעתו המלכותית של ניקו ניתאי בשילוב הקומה והקול מעצימים את תחושת ההשפלה של המלך לבוש הסחבות שגורש מארצו על ידי בניו שהם גם אחיו וגיסו קריאון שהוא גם דודו. הדמות מבלבלת. בראשנו הוא מצטייר כמלך אך אנחנו רואים אדם עיוור בלבוש אפור ובלוי מובל בחבל על ידי ביתו אנטיגונה שמשמשת לו כעיניים.

מקהלת הזקנים בעיבודו של ניקו ניתאי היא שלישית נהנתנים בלבוש לבן ובידיהם מחבטי טניס כאילו הפריעו להם באמצע המשחק. בראש המקהלה השחקן שמואל וולף שאיננו חדל מלהפתיע אותנו בתפקידים מגוונים בתיאטרון קרוב, ואיתו יעל יעקב שראינו בהרבה מהצגות תיאטרון קרוב וברוריה רבינר שראינו ב'א"א: אישה אלימה'.

ניקו ניתאי נטל את הטרגדיה הקלאסית והביא אל המקום ואל הזמן שמתאימים לו. המקום הוא התחנה המרכזית שבה נמצא התיאטרון והזמן מועבר לימינו באמצעות מספר מאפיינים. תזאוס מלך אתונה לבוש בבגדי שריף, מגבעת ומגפיים והכל בלבן. כניסתו מלווה בצלילי אפאש של להקת הצלליות והוא מואר בעיגול של תאורת ספוט שמטילה את צלליתו לאחור כמו כוכב רוק. עומר עציון מציג בפנינו מלך צעיר שמתנהג ברוחב לב ויד מתוך התנשאות. מאחור מוקרנות תמונות של לוחמים וסמלים אמריקאיים. עם יציאתו מהבמה, כשמגיעות בנות אדיפוס, מושמעת מנגינת הרפסודיה בכחול של גרשווין, למנגינה זו נשוב מספר פעמים מאוחר יותר. בין לבין משתרבבת גם נעימת חליל בסגנון בלקני שאינני מצליח לפענח למה היא מרמזת. בחירות מוסיקליות מאוד מעניינות שמקבעות את התמונה בימינו, ואם עדיין לא הובהרה תמונת הזמן, משלים אותה הטלפון הסלולרי באמצעותו מעביר המלך תזאוס הוראות לצבאו. עומר עציון שהרשים אותנו בתפקיד יורי פטרובסקי בהצגה הקומוניזם לחולי נפש כובש אותנו מחדש.

עיצוב התלבושות מעניק משמעויות נוספות להצגה. דנה בלזר, מעצבת התלבושות, צבעה את אנשי אתונה בלבן – שחקני טניס ומלך-שריף ולעומתם אנשי תביי – קריאון ופולונייקס לבושים בבגדי צבא שחורים שמעלים אסוציאציות ממקומות אחרים לגמרי. אדיפוס ואנטיגונה לבושים בבלויי סחבות בגווני אפור ובין כולם בולטת איסמנה בלבוש אדום בורדו. למען האמת, לא הצלחתי להבין את המסר בצבע האדום, יכול להיות שהזמן יאיר את עיני כפי שכבר קרה בעבר.

עדכון של אחרי הרגע האחרון:
לא עבר יום מאז שילחתי את הרשימה לדרכה וכבר גיל מאיר את עיני בעניין צבעי הלבוש. קריאון ופולונייקס הם לוחמים ולכן הם לבושים במדי צבא. אנשי תביי לבושים בבגדים רגילים לפי ראות עיניהם. איסמנה, שהיא בת תביי, בחרה להתלבש באדום. ומאין לגיל ההארה? ובכן, לאחר שנפרדנו בתחנת הרכבת גיל הלך לתחנת האוטובוס לנסוע לביתו התל-אביבי ובתחנה הוא פגש את ניקו ניתאי שענה על השאלה שהטרידה את שנינו. ככה זה בפרינג’, אתה יכול לפגוש את מנהל התיאטרון ברחוב ולהחליף איתו חוויות על ההצגה שראית בתיאטרונו. ה”קרוב” הזה הוא מה שאני כל כך אוהב בפרינג’, היכולת של הקהל להחליף דעות עם האמן מקרוב – ללא מחיצות.

edipus-dsבנותיו של אדיפוס מציגות בעוצמה רבה שתי דמויות שונות ודומות בעת ובעונה אחת. אנדריאה שוורץ היא אנטיגונה שמובילה את אביה ודואגת לו בכל דרכו. היא לבושה כמוהו ובעצם קשרה את גורלה בגורלו. איסמנה, ענת קלאוזנר, האדומה באה לחפש אחר אביה ואף מתנדבת להעלות בשמו קורבן לאלילות המקום. היא עצובה ודואגת אך איננה קרובה אליו כאחותה. ערן בוהם מציג קריאון מרושע שממש גורם גורם לי לשנוא אותו. הוא עולה לבמה בכסא גלגלים. זה די מפתיע אותי, לא זכרתי שקריאון נכה, אך תוך מספר דקות מסתבר שזה רעיון בימוי מקורי נוסף שהגה ניקו ניתאי והכניס להצגה הפתעה שככל הזכור לי איננה קיימת במחזה המקורי וזו איננה ההפתעה היחידה.

ההצגה מגיעה לשיא הרגשי כשנכנס פולינייקס – הבן של אדיפוס שגירש אותו מהממלכה. עודד גוגנהיים כובש את הבמה במונולוג ארוך שפורט על נימי הנשמה עד שאנחנו מאמינים בכנותו של הבן שרוצה להחזיר אליו את אביו. תשובתו של אדיפוס שוברת את הכלים ואיתם את רגשותינו ואת רגשות בנותיו, אנטיגונה ואיסמנה, שקרועות בין האח והאב האויבים שאת שניהם הן אוהבות.

בפתיחת ההצגה ראינו על המסך האחורי את בנות אדיפוס רצות בתחנה המרכזית ומגיעות אל הבמה. הסיום סוגר את התמונה כאשר אדיפוס – ניקו ניתאי – מוביל אותנו אל מקום קבורתו הבלתי נודע. הוא יוצא מהאולם ובסרט שמוקרן מאחור אנו רואים אותו משוטט ברחבי התחנה המרכזית ויורד אל הקטקומבות – מגרשי החניה – כשבעקבותיו בנותיו ותזאוס. לבסוף בנותיו מטהרות אותו ומלבישות אותו בכותונת לבנה שמסמלת גם את הטוהר וגם את אתונה וכך הוא יוצא מהתחנה ונמוג אל תוך האור.

לאחר ההצגה ניקו ניתאי מקיים באולם התיאטרון שיחה נוספת עם הקהל שכולל את חברי הקבוצה הלא שגרתית שפגשנו בהתחלה. השיחה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לשמוע. אנשים שונים מאיתנו שמתמקדים בהיבטים אחרים לחלוטין של חווית התיאטרון. ניקו ניתאי נקרא לענות על שאלות מאוד ישירות שנשאלות מתוך תמימות, שאלות שבדרך כלל לא נשמעות בשיחות מעין אלה – שיחה בלתי צפויה ומרתקת.

ראיתי, כאמור, את מרבית ההצגות שתיאטרון קרוב מציע ועכשיו אני מצפה להצגות הבאות שניקו ניתאי רוקח עבורנו בתיאטרון קרוב. כשראיתי את אדיפוס העיוור מלווה בבנותיו האוהבות עלה פתאום בדעתי שיהיה מעניין לראות את ניקו ניתאי בתפקיד גלוסטר העיוור שמלווה על ידי בנו הנמלט שמתחזה למשרתו בדרכו האחרונה בהצגה המלך ליר. אבל אם ניקו ניתאי איננו המלך – מי יהיה לצידו המלך ליר? … הראשון שעולה כרגע בדעתי הוא שמואל וולף. בעצם, אני כבר מתחיל לנחש מה יוכל להיות הליהוק אך אין לי שמץ של מושג לאן יוביל דימיונו של ניקו ניתאי את ההצגה המלך ליר. סתם. הגיג פרטי שלי.

הצגה מרתקת, מפתיעה, מסקרנת ומעוררת הרבה תהיות ששייכות גם לנו כאן ועכשיו.

מאת: סופוקלס
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
תרגום: סילביה שיז'יאן
מוזיקה: מקסים סבטלוב
וידאו: אודי אלפסי
עוזר במאי: אודי בצלאל
עיצוב תפאורה: דני בלינסון
עיצוב תאורה: יעקב סליב
עיצוב: דני בלינסון
עיצוב תלבושות: דנה בלזר

משתתפים:
ניקו ניתאי
שמואל וולף
עודד גוגנהיים
ערן בוהם
עומר עציון
אנדריאה שוורץ
ענת קלאוזנר
יעל יעקב
ברוריה רבינר

א"א: אישה אלימה בתיאטרון קרוב

מאת: גיל רן

imageיכול להיות שלא הייתי מגיע דווקא בזמן הזה להצגה א"א: אישה אלימה, אם זו לא הייתה ההצגה האחרונה. מאז אירוע 10 שנים לתיאטרון קרוב היא סומנה אצלי כהצגה שאני רוצה לראות, אבל היו כמה שסומנו לפניה. גם אבא שלי לא היה מגיע, סביר להניח, בתוך שבוע עמוס כל טוב. זו ההצגה האחרונה, אז שנינו באנו. איתמר אמר שיבוא, והודיע יום לפני שבעקבות עומס בעבודה ובכלל הוא יוותר. חבל. בשעה טובה ומוצלחת אני מצליח להביא עימי את לנה לתיאטרון קרוב – הישג בפני עצמו.

הערב החל במפח נפש קל כשגיליתי שהסושי שהשארתי במקרר בעבודה אחר הצהריים נעלם. תכננתי לקחת אותו איתי, לאכול אותו לפני ההצגה, ואולי אף לכבד בו את לנה ואת אבי. אך הסושי נעלם. לא נורא! לא ניתן לזה לקלקל לי את הערב! הליכה מהעבודה לתחנת האוטובוס, נסיעה קצרה ואני בתחנה המרכזית. זה מוצא חן בעיני, שקל להגיע לתיאטרון קרוב. כשאני מגיע אבא מודיע לי שההצגה לא תתחיל בשמונה וחצי, אלא בתשע. זה לא מפתיע אותי. זה קורה הרבה בתיאטרון קרוב (אבל לא תמיד – אל תבנו על זה). הפעם זה לטובתנו – לנה כמעט מאחרת ואני מתקשר ואומר לה שהיא יכולה לקחת את הזמן.

באכסדרת התיאטרון לנה שואלת אם זה התיאטרון. אנחנו עונים לה שזו האכסדרה ושיש אולם. בעצם, התשובה הנכונה היא "לפעמים" – הרי כבר ראינו כמה הצגות באכסדרה. לנה ואני מדברים על שלל נושאים שמשעממים את אבי, והוא כבר מדבר עם ניקו ניתאי. השיחה הזו הטרידה אותו. זה הותיר חותם על הערב כולו. זו גם, בסופו של דבר, הסיבה שאני כותב על ההצגה הזו.

ההצגה עומדת להתחיל ואנחנו נכנסים. אני לא זוכר מה בדיוק זה היה שניקו ניתאי אמר על הבדיחה שהוא תמיד מספר לפני ההצגה. יכול להיות שהוא כינה אותה "עבשה" או משהו כזה. כששמעתי איך הוא מדבר על אותה בדיחה נחרדתי מהמחשבה שיכול להיות שדווקא כשאני מביא את לנה בפעם הראשונה לתיאטרון הבדיחה לא תסופר. הבדיחה הזו היא חלק מחווית תיאטרון קרוב, חלק ממה שהופך את התיאטרון לבית המוכר. לא אכפת לי כמה פעמים הבדיחה הזו סופרה, כמה פעמים אני שמעתי אותה, כמה היא עבשה, ישנה, מתפוררת, או כל קומפלימנט אחר, אני רוצה לשמוע אותה גם בפעם הבאה שאני אלך לתיאטרון קרוב, וגם בזו שאחריה ובזו שאחריה. אני רוצה שכל אדם שאני מביא לתיאטרון קרוב בפעם הראשונה (כן ירבו) ישמע את הבדיחה הזו. לא יודעים על איזו בדיחה אני כותב כל כך הרבה? הגיע הזמן שתבקרו בתיאטרון קרוב (ויפה שעה אחת קודם, או חצי שעה).

imageהדבר הראשון שאני שם לב אליו בהצגה הוא העיצוב המדהים. הרכיב היחיד בתפאורה, פרט לשחקנים שמשמשים לעיתים כדלתות, קולבים ושאר חפצים, הוא סדין לבן וגדול. לאורך ההצגה הבד זז, מתקפל, מתנפח, הופך למיטה, לחופה ולדברים נוספים. הדבר הבא אליו שמתי לב הוא שההצגה שייכת לשחקנים. קראתי לפני ההצגה שההצגה היא יצירה משותפת של הצוות כולו. רואים את זה על הבמה. הטקסט טבעי לשחקנים והסיטואציות הנוצרות טבעיות לחלוטין. לעיתים חשתי שתגובות השחקנים זה לזה אינן מבוימות, משום שהן אותנטיות מכדי להיות מבוימות. בקטעים הללו ראיתי לפני את השחקן ולא את הדמות, וזה היה בדיוק במקום. גם בקטעים המבוימים השחקנים עשו עבודה מעולה.

מצד אחד, יש משהו מאוד יפה בהצגה שהיא הבייבי של השחקנים. יש משהו מאוד אישי בהצגות כאלה. מצד שני, ברור לי לחלוטין שזו הסיבה שההצגה אינה ממשיכה לרוץ. ישנם שניים-עשר שחקנים שההצגה הזו היא הבייבי שלהם. אם נחליף אחד, יהיו אחד-עשר שההצגה היא הבייבי שלהם ואחד בתפקיד הבייביסיטר. אם נחליף שניים, ההצגה כבר תשבר לחלוטין, משום שהיא תאבד יותר מדי מהפן האישי שלה. אפשר אמנם להחליף שחקן או שחקנית ולהתחיל לעשות שינויים בהצגה על מנת שזו תהיה גם שלו או שלה, אבל זה לא נראה לי סביר. מסתמן שנקודת החוזק הגדולה ביותר של ההצגה, הפן האישי שבה, היא גם זו שלא תתן לה להמשיך לרוץ.

בסיום ההצגה הייתה לי תחושה שהיא לא מספיק מכאיבה. אני כבר רגיל לכך שכשאני בא לתיאטרון קרוב אני מקבל פטיש בראש, או אגרוף בבטן, או סוג אחר של מכה. בשביל זה אני בא, בשביל המכה הזאת שתמשיך להטריד אותי ימים אחרי ההצגה. אני כבר בא מוכן, מתגונן, שומר על הבטן, מצד אחד, ומוכן לספוג את המכה מהצד השני. ההצגה הזאת הייתה עדינה ביחס לרפרטואר של תיאטרון קרוב. יכול להיות שהיא הייתה קלה יותר לצפיה בשל כך. בכל תיאטרון אחר התחושה הזו לא הייתה מופיעה. בתיאטרון קרוב אני כבר מחכה למכה החזקה ומופתע כשזו לא מגיעה במלוא עוצמתה. בדיעבד אני חושב שזו טעות מצדי לצפות למכה. אני מרכך בכך את המכה, כשזו מגיעה בעוצמה, ומפספס משהו מן ההצגות שאינן מכות חזק משום שאני עסוק בציפייה למכה שתבוא.

דבר נוסף שחשבתי עליו בסוף ההצגה הוא שבעצם כמעט לא היו בהצגה נשים אלימות. הגברים היו אלו שאלימים. הנשים הגיבו באלימות נשית על אלימות גברית, אך לא יזמו את האלימות. האם כך הם באמת הדברים בחיים? האם הנשים רק מגיבות באלימות ואינן יוזמות אקטים אלימים? אני לא חושב. אני חושב שנשים יכולות להיות אלימות גם כשלא מדובר בתגובה. זה נכון במיוחד כשמדובר על אלימות נשית, כפי שהיא מתוארת בהצגה – בכי הוא אקט אלים, דמעות הן נשק. בנוסף, הקונפליקטים היו ברובם סביב קנאת גבר לאשה וקנאת האשה לגבר. האם אלו הם רוב הקונפליקטים הזוגיים אי שם? אני מקווה ומאמין שלא.

אחרי ההצגה ליוינו את אבי לתחנת הרכבת ודיברנו על כתיבת הרשומה הזאת. הוא העיד על עצמו שבהצגה הזו הוא היה מקולקל. לקחתי על עצמי את הכתיבה. זה מוזר, לכתוב על הצגה שהייתי בה עם אבא. הרי הוא זה שכותב על ההצגות שאנחנו רואים יחד. כנראה שכבר לא. כנראה שמעכשיו אנחנו מתחלקים בכתיבה. זה שונה ומעניין. בנוסף, יש משהו מיוחד בכתיבת הרשומה הזו – אני בדרך כלל מבחין מראש בכך שאני הולך לאירוע שאולי אכתוב עליו. הפעם ידעתי מראש שלא אכתוב על ההצגה. הרי אבא יכתוב עליה. לא ליקטטי לי חומרים לכתיבה תוך כדי ההצגה, כפי שאני עושה כשאני מודע לכך שאני עומד לכתוב. כנראה שזה יותר טוב. הצפיה אינה מוכתמת מהדאגה למה שאכתוב.

לנה ואני חזרנו למרכז תל-אביב ואחרי סיבוב בין כמה מקומות אנחנו מגיעים לשבת ברובן. אכלנו, שתינו, נשארנו שם כמעט עד הסגירה. לקראת הסגירה הציעו לנו לקחת כיכרות לחם הביתה. לקחנו. זה סיום מתאים לערב שהתחיל בכך שהאוכל שחיכה לי במקרר נעלם באופן מסתורי.

הייתי מסיים את הרשומה בהמלצה. הייתי אומר לכם ללכת לראות את ההצגה. אבל אתם לא תלכו לראות את ההצגה. זו הייתה ההצגה האחרונה, ההזדמנות האחרונה לראות אותה ואתם פספסתם אותה. זהו. פספסתם. חבל. אתם מרגישים תחושת פספוס בזמן שאתם קוראים את זה? כן? בצדק (איתמר – למקרה שזה לא היה ברור, הפסקה הזאת כאן במיוחד בשבילך).

ההצגה קלילה, נעימה ומעוררת מחשבה. אני מקווה שעוד יהיו הזדמנויות לראות את ההצגה. אם יהיו, רוצו לראות (כנראה שאני בכל זאת מסיים בהמלצה).

מאת ובבימוי: ניקו ניתאי
ע.במאי: ויאולה אלכסנדרוביץ
ליווי מוסיקלי: גליה שרגל
מוסיקה מוקלטת: פרדי גוטליב
תאורה: רונן בכר
תלבושות: דנה בלזר
כוריאוגרפיה: אחינועם פישר
עיצוב: דני בלינסון

משתתפים :
ענת קלאוזנר
זוהר סבג
הני ישעיהו
טל עדן
דביר פרץ
ענת שגב
אלון שטיינברג

יעל יעקבדויד זאבי
ז'ניה וסרמן
דגן פרנקל
אריאל כהן
ברוריה רבינר

מלון אירופה – תיאטרון קרוב

image"בארץ הזאת אמא מאושרת היא אמא שיודעת היכן העצמות של הבן שלה קבורות."

הארץ הזאת איננה הארץ בה אנחנו חיים, זוהי ארץ אחרת עם מלחמה אחרת. מספר עמים נלחמים על אותה פיסת מולדת אי שם באירופה. בעצם, הם לא כל כך שונים, משך שנים הם חיו יחד, התחתנו והולידו ילדים ויום אחד מישהו הזכיר להם שיש לכל אחד מהם שאיפות לאומיות שונות. אח ואחות מוצאים את עצמם משני עברי הגבול החדש שסביבו מתנהלת המלחמה על המולדת. ההורים חוזרים בתום המלחמה אל ביתם החרב אבל הבן איננו – כנראה נהרג והם אינם יודעים אפילו היכן טמונות עצמותיו. גם הבת איננה – היא כנראה חיה במקום אחר ואפילו שולחת כסף ממקור לא ידוע.

בתמונת הפתיחה מתנהל דו שיח של צעקות משני עברי הגבול בין חיילים שלא ברור להם למה הם אויבים. הם בעצם לא אויבים, הם היו עד לאחרונה ממש קרובים והם יורים זה על זה ולא כל כך להוטים לפגוע אבל בסופו של דבר שניהם ימצאו את מותם, ואולי בעצם כבר מצאו. אני רואה את התמונה ונזכר בימים בהם אני הייתי הצעיר שמסייר בגבול צפוני זמני ומיותר ורואה במרחק ממש קצר את בן דמותי שמנגד ושנינו חושבים שבעצם אנחנו שותפי גורל, אין לנו שום דבר אחד נגד השני ובכל זאת אנחנו "אויבים" ולכם אנחנו "נלחמים" זה בזה. הגיג פרטי שלי שאיננו קשור כלל להצגה וחולף כשם שבא, ובכל זאת מתעורר מידי פעם.

הבן המת, השחקן עודד גוגנהיים, מדבר אל אימו אך היא איננה יכולה לשמוע אותו. גם האם, השחקנית מיקי מרמור, מדברת אל בנה המת שאיננו שומע אותה. האב, השחקן שמואל וולף, שותק. הוא מדבר רק כאשר הדבר הכרחי ובדרך כלל אין מה לאמר. מחפשים עצמות.

במקום אחר באירופה אנו פוגשים זונה שמתקראת בשם אירופה. היא צמודה כל הזמן למזוודת הנדודים שלה, לא ברור מאין היא באה, והיא מסלקת מעליה מטרידים באמצעות שירת 'לָ לָ לָ לָ לָ…' כשעיניה המפוחדות מפזרות מבטים מזרי אימה. הזונה, השחקנית מיכל בובילסקי, איננה יכולה למצוץ לכושים. בעלת בר הזונות מבהירה לה ש"זאת היא אירופה, כאן אין מקום לגזענות, כאן את צריכה למצוץ לכל אחד" והמשפט הזה מעלה במוחי אינספור אסוציאציות ותהיות. לא ברור מה הקשר בין הסיפורים פרט לכך ששניהם קשורים למלחמה, לפליטים ולאירופה. אל דאגה, בסופו של דבר הקשר יתגלה.

imageההורים שחזרו לביתם החרב עסוקים בחיפוש עצמות הבן, זוהי תמצית חייהם. כמו בכל מלחמה יש אנשים שמנסים להרויח ממצוקתם של אחרים. משוגעת הכפר, השחקנית טל עדן, מנסה ומצליחה לעשות עסקים עם האב ומוכרת לו תמורת כל כספו מידע על רמז שיעזור לו למצוא את עצמות הבן. יש גם שכן חדש, מישהו שלא חי בכפר לפני המלחמה ועתה הוא בונה שם את עתידו. השכן, השחקן אבי חדש, לא הפסיד דבר במלחמה, להיפך, נראה שהמלחמה דווקא פתחה בפניו הזדמנויות עסקיות ובכוונתו לעשות כסף מכל דבר שזז. הוא פתח מוסך אך חלומו הוא לפתוח בסופו של דבר מלון שרוב הזמן יפאר אותו שלט – "מלון אירופה – תפוסה מלאה".

חייל שרואה מן הצד את התמונה שהוא חלק ממנה מציע פתרון לבעיית האמהות שאין להן קבר לבכות עליו. לדבריו, אחרי מלחמת האזרחים בספרד זרקו את העצמות של כולם, משני הצדדים, לבור אחד ובנו עליו אנדרטה, ככה לכל אמא יש קבר, כולם גיבורים, כולם נהרגו למען המולדת הזאת – אותה מולדת. אני מנסה להרחיק את המחשבה שמדובר עלינו ועולים בראשי משפטים מוכרים: 'זה קרה שם, בניכר כמובן, ולא אצלנו…' 'ואם יש איזשהו דמיון, הוא מקרי בלבד. אצלנו הכל הפוך.' הציטוטים לקוחים מהצגות אחרות לגמרי שגם אותן ראינו באותו אולם וגם מהן יצאנו עם אותה תחושה מעיקה לצלילי מוסיקה עליזה וקופצנית שנדבקת לראש ואיננה מרפה.

כמו לא מעט מהמחזות שניקו ניתאי מביים, גם מחזה זה מאתגר את הקהל. ניקו ניתאי איננו חס על צופיו, הם צריכים לחוש, להיות מעורבים – להיות קרוב, קרוב מאוד למתרחש על הבמה ובמוחותיהן של הדמויות.

imageתיאטרון קרוב יודע לברור היטב את שחקניו ובכל התפקידים אנחנו מוצאים שחקנים מאוד מוכשרים. מיקי מרמור, ושמואל וולף הם זה מכבר חלק מעצמות השלד של תיאטרון קרוב ושניהם שיחקו גם בהקומוניזם לחולי נפש מאת אותו מחזאי – מטיי וישניאק. גם את אבי חדש ואת עודד גוגנהיים שמגלם באופן נוגע ללב את ויבקו – הבן האובד – פגשנו במספר הצגות בתיאטרון קרוב ובאוניברסיטת תל-אביב. דור אררט מדלג בין שלוש דמויות מִשנה שונות שמטביעות היטב את חותמן על העלילה וכן טל עדן, שלא הכרתי עד כה, מגלמת שתי דמויות כל כך שונות שהצלחתי להתבלבל ולחשוב שיש כאן שתי שחקניות שונות.

במיוחד הרשימה אותי מיכל בובילסקי בדמות הזונה המבועתת שממש איננה מסתדרת עם היותה זונה, מרחיקה ממנה מטרידים בשירת 'לָ לָ לָ לָ לָ…' ואיננה מוכנה לספק את שירותיה לכולם. המלחמה תקעה אותה מעבר לגבול שמעולם לא היה קיים וכך היא נאלצה להפוך לזונה כושלת.

הצגה חזקה, מטלטלת, מבלבלת, מעיקה ומעוררת מחשבה, מהטובות בהצגות שנראו לאחרונה על בימותינו.

מאת: מטיי וישנייק
נוסח עברי ובימוי: ניקו ניתאי
ע.במאי: שירי זינגר
מוסיקה : פרדי גוטליב
עיצוב במה : סרגי ברזין
עיצוב תאורה: אורי ברנשטיין
ניהול טכני: רונן בכר
הפקה ותלבושות: לינור קוצ'וק
יעוץ אומנתי: דורית ניתאי נאמן

משתתפים :
מיקי מרמור – אמא
שמואל וולף – אבא
עודד גוגנהיים – ויבקו הבן
מיכל בובילסקי – בחורה
אבי חדש – מפקד משמר הגבול + שכן + שליח
טל עדן – משוגעת הכפר + בעלת הבר
דור אררט – קבצן + פרטיזן + חייל משמר הגבול
סהר לחמי – סטנקו + סרסור + וילהלמינה

מֵהֲוַי המשפחה. בכל הצגה בה נראים בקהל צופים חדשים ניקו ניתאי אומר שהוא מקווה שהם לא באים פעמיים – ראשונה ואחרונה. לפני כחודש הצטרפה אלינו אשתי, עירית, להצגה הנבחרים, לאחר ההצגה ניקו ניתאי אמר שהוא מקווה שההצגה הקשה לא תבריח אותה. גם להצגה זו היא ההצטרפה אלינו וחוותה את המועקה העליזה שנית. אני מניח שהיא אכן תצטרף אלינו להצגות נוספות גם בעתיד למרות שהמסע מחיפה לתיאטרון קרוב התל-אביבי איננו קל. ההצגה התעכבה הפעם כעשרים דקות בהמתנה לצופים שהודיעו שיגיעו ובוששו לבוא. ככה זה בפרינג', הקהל מצומצם, ההצגות אינן עולות בתדירות גבוהה ואם צופה מודיע מראש שיבוא – ההצגה מחכה. בסופו של דבר ההצגה הסתיימה מאוחר מהצפוי, הרכבת שלנו כבר נסעה ונאלצנו להמתין לרכבת שהחזירה אותנו לחיפה מעבר לאחת אחרי חצות. אין דבר, מבחינתי זה היה שווה אך אני מקווה שהתקוּרה לא תרתיע את אשתי בפעם הבאה.

הנבחרים – תיאטרון קרוב

image

למה פעם
אפשר לירוק על מטומטם
ופעם
אי אפשר?
למה פעם
מותר להרוג תת-אדם
ופעם
לא מותר?
למה פעם
תרגיש שליט המונים
ופעם כה מושפל?
למה בגידה
באה לאחר אמונים
למה בגידה באה בכלל?

שוב אנחנו יוצאים מתאטרון קרוב עם תחושה של אגרוף בבטן כשבראשנו מתפזם שיר עליז. ניקו ניתאי עושה לנו את זה פעם אחר פעם, גם ההצגות כוכב בלי שם, הזבובים ואיש הרוח, הזונה והליצן מסתיימות בתחושה קשה מלווה במוסיקה עליזה ואלה אינן ההצגות היחידות של תיאטרון קרוב שמותירות אותנו המומים ומפזמים.

המחזה של פאסבינדר נוטל את הרעיון מסדרת אירועים שהתרחשו באנגליה כעשרים שנה אחרי מלחמת העולם השניה, איאן בריידי ומיירה הנדלי למדו והפנימו את תורת הגזע מבית היטלר ובהחלטה פרטית שהם הם הגזע העליון אנסו ורצחו נערים ונערות – יצורים נחותים על פי השקפתם.

שלוש שחקניות ושלושה שחקנים, כולם צעירים ומוכשרים מגלמים מערכת של דמויות. חלק מהתמונות מציגות בפנינו את סיפוריהם של בריידי והנדלי והאחרות נגזרות מהחיים של כולנו בכל מקום בעולם. בסיפורי הזוג הניאו-פשיסטי כל השחקנים הם איאן בריידי וכל השחקניות הן מיירה הנדלי. איאן הוא האכזר מכל ואילו אכזריותה של מיירה נבנית משיחה לשיחה. בסיפורים הראשונים עיניהן של שלוש המיירות בורקות מדמעות מאימת האכזריות אך מסיפור לסיפור הן "מתחשלות", הדמעות פוחתות והעיניים הופכות לעיני קרח ולפלדה קרה ואטומה ממש כמו נשמותיהן. ככל שהאלימות גוברת כן מתקהים רגשות הזוג, איאן זקוק לאכזריות קשה יותר ומיירה מסתגלת והופכת להיות כמוהו.

בין סיפורי הזוג איאן ומיירה מוצגות סיטואציות של שניים נגד אחד מחיי היומיום. שני אנשים "נעלים" מתעללים באדם "נחות". ה"נעלים" הם אנשים קטנים שמתעללים במי שחלש מהם באותו רגע ולכן הוא יצור נחות. התמונות האלה קשות במיוחד משום שאנחנו מכירים אותן היטב מנסיוננו האישי בארצנו התרבותית, הדמוקרטית, הסוציאלית, הנאורה… התמונות מציגות שני רופאים דנים באובייקט; שני פקידים מתעלמים מאזרח; שני מפקדים מטרטרים חייל; שתי זונות מתעללות בזונה ממין זכר; אודישן משפיל לשחקנית-דוגמנית וסיטואציות מאותו סוג – שניים נגד אחד.

מה שמפחיד בסיפורים הוא שהם ממש לא מופרכים. סיפורם של איאן בריידי ומיירה הנדלי קרה באנגליה ויכול להתרחש בכל מקום, כן אפילו כאן. בכל מקום יכולים לצמוח תואמי ניאו-נאצים עליונים בעיני עצמם שנחפזים להגדיר אחרים כנחותים ולמחוק מהם את דמות האדם כדי להתעלל בהם מתוך תחושת צדק. אז במקום אחד צמחו "הנוער ה…" ובאחר צמחו "גדודי…" או "נוער ה…" – אתם מוזמנים להשלים לפי האסוציאציות הפרטיות שלכם. הם שם והם כאן, בכל מקום ובכל זמן, זה מזעזע וזו החוויה שמעניקה לנו ההצגה – זעזוע קשה.

image

עודד גוגנהיים ונורה פישר

image

כנרת אריאלי ואלעד רוט

image

מיכל בובילסקי ורותם לוי

צילום: © לינור אריקה קוצ'וק

imageדם ויין
יין ודם
דם ביין
יין בדם
דם הוא יין
יין הוא דם
יין הדם

היו רגועים!
זה קרה שם,
בניכר כמובן,
ולא אצלנו,
על שפת הים הכחול-לבן,
תחת שמי התכלת
עם עננים לבנים-לבנים.

התפאורה מורכבת מציורי קומיקס ענקיים ומאוד קולעים שעיצב צבי פלדמן. במעבר מסיפור לתמונה השחקנים מחליפים על הבמה תלבושות מתאימות שעיצבה לינור אריקה קוצ'וק. התאורה צובעת את התמונות באדום, מכתימה אותן בכחול ומגבירה את תחושת האלימות.

הצד המוסיקלי של ההצגה מעניין מאוד. ההצגה משובצת לכל אורכה בשירים בליווי נגינת פסנתר בעוד התמונות מלוות בצלילי רקע מוקלטים שמעשירים את חווית האלימות. לכל שיר הלחין המוסיקאי מקסים סבטלוב מוסיקה מתאימה במבחר סגנונות. בשיר 'למה?' שמצוטט למעלה מביעים האנשים ה"עליונים" בסגנון הבלוז את תסכולם מכך שלא תמיד אפשר להיות אכזריים ובתמונת הסיום כולם חוגגים במתכונת קברטית עליזה כאשר ג'ימי, אדם חדור אימה מול מות חברו, הופך לאדם עליון נטול רחמים שהוכשר במהירות להתעללות בנחותים שנושמים את האויר שלו . עברו כבר שלושה ימים מאז ראיתי את ההצגה ועדיין מידי פעם מתפזמת בראשי המנגינה העליזה של השיר המחריד

אל תדאג, ג'ימי
אל תפחד, ג'ימי
הכל יהיה פה בסדר גמור
אינך לבד, ג'ימי
כולם איתך, ג'ימי
כולם שרים את שירת הברבור.

מזעזע. את המילים של כל השירים קיבלנו בכניסה להצגה יחד עם דף המידע. כדאי מאוד לקרוא את השירים להשלמת החוויה.

הצגה מעולה שמאתגרת את הצופה כיאה לתיאטרון איכותי,
חוויה קשה עטופה במוסיקה נעימה שמגבירה את המבוכה.

עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
מאת: ריינר ורנר פאסבינדר
ע. במאי: חן שבתאי
מוסיקה: מקסים סבטלוב
עיצוב תפאורה וקומיקס: צבי פדלמן
ביצוע תפאורה: יאיר גרינברג
יעוץ כוריאוגרפי: רודי פרידמן
תלבושות: לינור אריקה קוצ'וק
תאורה: רונן בכר

שחקנים:
כנרת אריאלי
מיכל בובילסקי
עודד גוגנהיים
אלעד רוט
רותם לוי
נורה פישר

ליד הפסנתר: מקסים סבטלוב

כשהגענו גילינו שבאכסדרת התיאטרון יש כיבוד, יין והרבה מאוד אנשים. מסתבר שזו הצגת ההבכורה. היום הצטרפה אלינו אשתי עירית שזה לה הביקור הראשון בתיאטרון קרוב. עד כה היא ראתה את הצגות התיאטרון רק כשהגיעו אלינו לחיפה. לפני ההצגה הקדים ניקו ניתאי כמנהגו ואמר שהוא רואה אנשים חדשים והוא מקווה שהם לא באו היום פעמיים – ראשונה ואחרונה. על-פי תגובתה של אשתי יש לי הרגשה שהיא תצטרף אלינו גם בפעמים הבאות… במידת האפשר – כמובן.

געגועים לטחנות רוח בתיאטרון קרוב

imageכמו ההצגה הזבובים גם הצגה זו מתחילה מחוץ לתיאטרון – בחלל התחנה המרכזית של תל אביב. יש היום כיבוד ויין, בקהל מיכאל הנדלזלץ, שי בר-יעקב, צבי גורן ואולי עוד מבקרי תיאטרון – זוהי הבכורה הרשמית של ההצגה ‘געגועים לטחנות רוח’. בדרך לתיאטרון אני מראה לגיל שעובר בימים אלה מחיפה לתל אביב עיר חמה ושוקקת ריבועי זהביה מדלקת. אנחנו נכנסים לתחנה המרכזית ופוגשים בקהל המתקבץ אל ההצגה את מירי אלוני ששרה לפני שנים רבות את השיר שיר לערב חג שממנו ציטטתי.

imageנגני הרחוב מתחילים לנגן ומאי שם במעלה המדרגות מופיע יהושע שהיה בעבר שחקן והיום הוא מטאטא רחובות. ניקו ניתאי הוא יהושע, ניקו-יהושע מספר כיצד הוא הופך את תל אביב למרכז למפגשי אוהבים כמטאטא רחובות שמחלק פרחים לאוהבים ותוך כך מעלה את זכר כל אותם תיאטראות קטנים שהיו ואינם, תיאטראות עם מעט כסאות ובמה נמוכה, תיאטראות בהם מתקיים קשר כמעט אינטימי בין השחקן לבין הצופה שממש רואה את זיעתו. אני מכיר מקרוב למעלה ממחצית התיאטראות שמוזכרים וממש מתרגש. בינתיים אנחנו "מגורשים" מהרחוב אל תוך אכסדרת התיאטרון שהיא אולם של תיאטרון שוליים. מאוחר יותר יספר לנו יהושע-ניקו שהיום קוראים לזה פרינג' כמו בלונדון ופעם קראו לזה אוֹף כמו בברודווי. בשיחה פרטית אחרי ההצגה הוא יספר לנו גם שהוא סולד מהנסיון למסד את תיאטרון השוליים באמצעות "ועדות פרינג'".

מנהלת ההפקה של יהושע מציעה לו בטלפון כל מיני תפקידים דחוקים, רק שלא יקראו לחלטורות בִּשְׁמָן – חלטורות. סיטואציה משפילה וניקו ניתאי איננו חוסך מאיתנו את המבוכה, להיפך הוא מותח ומעצים אותה ממש כפי שעשה באיש הרוח הזונה והליצן. ניקו ניתאי מעלה רשימה של שחקנים ותיאטראות חלוציים. לא ברור לי מדוע בחר להמציא לדמות את השם יהושע כאשר ברור שההצגה היא מבטו המאוד אישי של ניקו ניתאי עצמו, הרי אנחנו יודעים שזה האני מאמין הפרטי של ניקו ניתאי.

הוא מזכיר את תיאטרון האוהל ואת מאיר מרגלית ועיני מוצפות דמעות של התרגשות. חלק לא מבוטל מהקהל מכיר את ההיסטוריה הזאת של התיאטרון ואני רואה הרבה מאוד עיניים מזוגגות בקהל. עוברים מרחוב לרחוב ברשימת הרחובות שאינם, מגיעים לפֶּפּוֹ וג'ימי – יוסף מילוא וזוגתו ימימה. אני מתרגש מאוד, יוסף מילוא ותיאטרון האוהל העניקו לי כשהייתי בן שמונה חווית תיאטרון בלתי נשכחת – ריצארד השלישי הצולע והמובס קורא ‘הבו לי סוס’ לקול הלמות תופי המלחמה… מאוחר יותר הבנתי שרעש התופים לא היה חלק מההצגה אלא הברד שהיכה על גג הפח של תיאטרון האוהל. עוד ועוד משוררים מקוללים ואומני שוליים מוזכרים בזה אחר זה והתרגשותי גוברת.

image“אומני הפרינג' הם הומלסים מבחירה, הדיבוק הוא ביתם” כך אומר הדינוזאור – מטאטא-הרחובות – פקיד התרבות – השחקן. הממסד מנסה לנער אותו ולהתנער ממנו, לא מאפשרים לו אפילו להיות מובל כראוי אל הצלב אך הוא איננו מוותר, הוא יודע שעתיד התיאטרון הוא בתיאטראות קטנים ואינטימיים שיעניקו לכולם את החוויה האמיתית המרגשת – החוויה שלי בהצגה זו. השחקן בועט בקודשי ממסד התרבות, בפקידים ובמבקרים והוא עושה זאת בעדינות, מבלי להכאיב אך נראה שהממסד בוחר להכות בו בחזקה, להם יש אפילו כח לכבות לו את האור ולהחשיך את שלטי הרחובות שאינם, אלה שנושאים את שמות טחנות הרוח.

אחרי ההצגה אני מספר לגיל על מה ולמה כל כך התרגשתי. חוויתו של גיל שונה משלי, הוא אומר שהרגיש געגועים לדבר שמעולם לא הכיר והוא חש הפסד כלשהו. אני מציין שארצה לראות את ההצגה פעם נוספת, גם גיל רוצה אך לפני כן הוא רוצה להשלים חוסרים בקריאה על אותם אומנים שלא זכה להכיר.

הצגה מרגשת מאוד שמעמתת את הצופה עם יחסו אל התרבות ובעיקר אל התיאטרון.

יהושע – מטאטא הרחובות וההיסטוריון של השוליים לוקח אותנו למסע מרתק אל חלוצי התיאטרון והתרבות שלא היו מספיק "בסדר" כדי להיות ראויים להנצחה על-ידי הממסד.

imageכרגיל יגיעו אל ההצגה רק אלה שמעדיפים את השוליים על פני המרכז והם יאהבו את ההצגה מאוד. אני סקרן כיצד יגיבו צופי הבימה, בית ליסין והקאמרי להצגה זו אך יש לי הרגשה שהם פשוט לא יגיעו לראותה.

רק בדרך חזרה, ברכבת לחיפה, אני נזכר שהיום הוכרז כ"יום הניקיון הלאומי" וברדיו דיברו רבות על פינוי זבל. יהושע מפנה את הזבל של כולם כל השנה והוא דואג גם לזכור את הסביבה התרבותית למען כל אלה ששכחו.

הזבובים – סרטר בתיאטרון קרוב

imageההצגה נפתחת מחוץ לתיאטרון – בשער העיר אַרגוֹס… התחנה המרכזית של תל-אביב, ואנחנו נוטלים חלק פעיל בהצגה. אנחנו אנשי אַרגוֹס ממש לפני יום האבל שבו יוצאות נשמות המתים להטריד את מנוחת תושבי העיר. כל שאר ימות השנה טורדים את מנוחתם הזבובים – האשמה הקולקטיבית. אנחנו מכונסים בשער העיר כשקול אלוהי גורם לנו לשאת עינינו לשמים ולגלות את זאוס בראש גרם המדרגות. אורסטס, הבן הגולה של אגממנון מלך ארגוס שנרצח, מגיע לשער העיר מלווה על-ידי אוֹמנוֹ, הם מחפשים את דרכם אל הארמון בעוד זאוס בלבוש ספורט – טריינינג שחור-אדום, נעלי ספורט אדומות ועניבת פרפר אדומה – מהתל בהם מאי שם למעלה. לבסוף יורד אלינו זאוס ומוביל אותנו אל אכסדרת התיאטרון שם יתקיים המפגש המכונן הראשון בין אורסטס ואלקטרה שאינה יודעת עדיין מי הוא האורח. בין לבין זאוס הוא גם הסדרן בתיאטרון שדואג שלכולנו יהיה מקום ראוי. בהמשך נעבור אל האולם המרכזי שמיצג את שאר אזורי ההתרחשות וגם לשם יוביל אותנו לא אחר מאשר זאוס הספורטיבי.

ההצגה מובנית היטב מכל היבטיה. השימוש בחללים השונים, בתאורה, בתפאורה ובצבעים בונים חוויה רגשית חזקה. התלבושות שעיצבה לאה שץ מעניקות להצגה מימד שמחזק את כל המסרים. הצגה מוקפדת מאוד מבחינת תזמון התאורה והצליל שבונים קצב מדוייק שמושך אותנו כל הזמן קדימה. היחיד שנראה כאילו איננו ממושמע להצגה הוא זאוס, ניקו ניתאי, שמהתל בכולם בלהטוטים כשהוא לבוש בבגדי ספורט עד שמגיע הזמן להופיע בחליפה יצוגית שחורה. בפתיחת ההצגה, כשזאוס נגלה אלינו מתוך עיגול אור אי שם בשמים, הוא מציג את עצמו כאל וכבמאי – זה שבתאטרון הוא האל.

כל הדמויות בנויות היטב ויותר מכולן כבשה אותי דמותה של אלקטרה, השחקנית המוכשרת ענת שגב, שמטלטלת אותנו בעקבות השינויים שעוברת הדמות לאורך ההצגה. כשאנחנו מתודעים אל אלקטרה היא מתפקדת כשפחה בארמון בלבוש אדום כדם. בהמשך מופיעה בפנינו אלקטרה בבגדים לבנים ביום האבל, מורדת וגוררת אחריה את הָאֲבֵלוֹת לריקוד משחרר על-פי כוריאוגרפיה של יחזקאל לזרוב. בגלגול הבא היא לבושה בשחור של אבלים. בכל שלב בהצגה מופיעה בפנינו אלקטרה שונה, מרשימה ומרגשת – שָׁאפּוֹ ענק לענת שגב. דניאל קמינסקי בתפקיד אורסטס מעניק חויה רגשית מאופקת משהו שמחוירה מעט נוכח העוצמה של אלקטרה ושל אימהּ – המלכה הבוגדנית, השחקנית מיקי מרמור. המלך, השחקן דביר פרץ, מציג דמות רשמית של מלך קשוח שנראה מעט פלקטי עד שהוא מתעורר בסערת רגשות בחששו מפני ביקור רוחו של המלך שרצח וכן כשהוא נרעש כנגד אלקטרה המורדת באבל. השחקן אבי חדש, אוֹמנוֹ של אורסטס, מציג כאן דמות מעניינת שנראית כאילו איננה במקומה – כל הדמויות שייכות לעולם המיתולוגיה ואילו הוא אדם מודרני בעל הגיון בן ימינו שמתייחס לכל ענייני הפולחן כאל הבלים.

המחזה נכתב על-ידי ז'אן פול סרטר בהשראת סיפור אורסטיאה של איסקילוס והוצג בזמן הכיבוש הנאצי. המעמסות הרגשיות והתהיות סביב תכלית הקיום האנושי שמוצגות בסיפור של איסקילוס מתאימות לימים אליהם מתייחס סרטר והן תקפות גם היום. באתר תיאטרון קרוב כתוב על המחזה – "זוהי אינטרפרטציה אקזיסטנציאליסטית עכשווית של סרטר לסיפור אורסטיאה הקלסי של איסקילוס. בשובו ממלחמת טרויה נרצח מלך ארגוס אגממנון בידי אגיסטוס, מאהב אשתו, המכתיר את עצמו כמלך החדש. הוא אף שולח חיילים לרצוח את היורש – אורסטס בן ה-3, אך המזימה נכשלת, ואורסטס חי וגדל בשלום הרחק מארצו.
בתחילת המחזה חוזר אורסטס, אחרי חמש עשרה שנה, לעיר הולדתו, כשאיש לא מכיר אותו. הוא מוצא עיר הרוסה וכבולה בפשעי העבר, ואת אחותו אלקטרה בעבדות הרוצחים.
האלים הענישו את תושבי העיר על שלא מנעו את רצח המלך, ושלחו עליהם את הזבובים, המשתלטים על חייהם. אורסטס מצליח לגבור על הזבובים, ולהחזיר לאנשי ארגוס את החופש.
"

הזבובים הם בעצם רגשי האשמה שבאמצעותם שולטים האלים, ובימינו המנהיגים, על ההמון. תושבי העיר ארגוס הרי אינם אשמים ברצח המלך, אך המלך החדש, הרוצח, שולט בהם באמצעות אשמה לא להם. כל אנשי ארגוס מצפים בחשש לנשמות של מתיהם שישובו להציק להם ביום האבל. בשלב מסויים אפילו המלך מאמין בסיפור שבדה וחושש מביקור נשמת המלך שרצח. האלים, ובראשם זאוס, מהתלים בתושבים ובמשפחת המלוכה ומשתמשים בכח האשמה לשלוט בהם.

מוּכָּר? גם היום אנשי השררה משתמשים בכח האשמה לקבוע לכולנו סדרי חיים. פטרוני הדתות שומרים כל הזמן על גחלת האשמה שנותנת להם כח, הנוצרים מתוודים בפני כהני הדת שלהם במטרה להעביר את האשמה מהם והלאה עד האשמה הבאה ואצלינו, היהודים, יש לנו את יום כיפור בו אנחנו מכים על חטא שחטאנו אפילו אם לא היה כזה חטא. השימוש בכח האשמה איננו ייחודי לגורמי הדת, יש לנו מלאי פרטי של אירועי אשמה לאומיים בהם אנו עוסקים באשמה שלנו על כך שאנחנו חיים בעוד אחרים מתו "ובמותם ציוו לנו את החיים" – יום הזיכרון, יום השואה ושאר ימי האבל שלנו ושל אומות העולם.

imageזאוס יודע ש"בני האדם הם חופשיים, אבל הם לא יודעים את זה" וחוסר הידע של בני האדם הוא זה שמאפשר לשלוט בהם, ברגע שבני האדם יבינו שהם חופשיים, כח האשמה יאבד. מנגד מסבירה אלקטרה לאורסטס על אנשי ארגוס ש"הם אוהבים את האסון שלהם, הם זקוקים לפצע מוּכָּר לחטט בו". גם את אהבת המצב המוכר גם אם הוא רע אנחנו מכירים היטב מהמציאות ומהאמנות. אורסטס התחנך במקום אחר והוא מאמין בחופש וכדי להעניק לכל תושבי העיר את החופש הוא נוטל על עצמו את כל חטאיהם. אינני יודע מה נכתב בסיפור של איסקילוס אך רעיון העברת האשמה נטוע היטב בפולחן הנוצרי שכנגדו משתלח סארטר ובמרכזו רעיון הוידוי והעברת החטאים אל ישו שסובל עבור כולם.

סיום ההצגה מפתיע מעט. לאחר שהנסיך אורסטס ששב לארמון נוטל על עצמו את חטאי כולם במטרה להחזיר לאנשי ארגוס את החופש, שבים האלים ובראשם זאוס לחגיגת דיסקו של "המלך". מיהם החוגגים? איזה מלך? על מה החגיגה? מי איננו שותף לשמחה? … אפשר לפרש זאת במספר צורות ולשם כך צריך קודם כל לבוא לראות את ההצגה.

חוויה מעולה מכל הבחינות – חזותית, רעיונית ורגשית. מומלץ בחום רב !!!

מאת: ז'אן פול סרטר
נוסח עברי, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
מוסיקה: דניאל ברונפמן
תפאורה: דני בילינסון  
תלבושות: לאה שץ  
כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב  
תאורה: יעקב סליב 
ע. בימאי: מיכל גרינוולד

שחקנים:

ענת שגב,  ניקו ניתאי,
מיקי מרמור, דביר פרץ, 
אבי חדש, דניאל קמינסקי,
יעל יעקב, קארין סרויה,
תומר זאב, קטרינה טפליצקי,
מורן רוזנבלט, עזרא בראון

הקומוניזם לחולי נפש בתיאטרון קרוב

clip_image001 התעוררתי הבוקר כשבראשי עדיין מהדהדים שיירי הטראומה. אמש ראינו בתיאטרון קרוב את ההצגה 'ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש'. הרעיונות שבהצגה מטלטלים, אך הקולות והאורות יוצרים ממש מועקה פיסית שמערבלת את קרבי ואני חש תחושת רדיפה. אינני מתכוון למחשבות בלבד אלא ממש למערבולת בבטן ולתחושת מחנק. אינני יודע כיצד ההצגה השפיעה על שאר הקהל, יכול להיות שאני הוא זה שרדוף באופן חריג בגלל שאני סובל מטִנְטוּן שגורם לצלילים מסויימים לעורר בראשי צלילים נוספים.
אולי מקומי בבית החולים שבהצגה.

בבית החולים לחולי נפש יש ארבעה מעמדות – הפסיכים הקלים, הפסיכים הבינוניים, הפסיכים הקשים והצוות שנראה שהוא מורכב מהמקרים הקשים מכולם – הם חושבים שהם שפויים, ועוד עם אג'נדה. מעמד הביניים – הפסיכים הבינוניים חש מקופח. לתוך הקלחת האנושית שבבית החולים מגיע הסופר הצעיר והמבטיח יורי פטרובסקי – השחקן עומר עציון – לסייע בריפוי החולים באמצעות סיפורי המהפכה הסוציאליסטית. הסופר הוא האדם השפוי היחיד בכל המערכת, זה לפחות מצבו בתחילת ההצגה. הסבר המהפכה ביצירתו של הסופר פשטני וברור – כולם נמצאים בתוך חרא וכדי לצאת מהחרא עליהם להתאחד.

כל שוכני בית החולים, הצוות והמטופלים כאחד, מעריצים את סטלין. לא הרעיונות הם העיקר אלא האדם סטלין וכולם סוגדים לו ולכל מי שראה אותו או פגש אותו אישית. הסופר פגש פעם את סטלין בחטף ואפילו לחץ את ידו ולכן הוא נערץ גם כן. מאוחר יותר נגלה שחלק משוכני "האזור החופשי היחיד בברית המועצות" משוכנעים שגם הם פגשו את סטלין.

האחות קטיה – השחקנית ענת שגב – היא נימפומנית בשם המהפכה. ההתלהבות שלה מהסוציאליזם ומסטלין מתבטאת באקסטזה מינית שאליה היא שואבת גם את הסופר וככל הנראה לא רק אותו. בעצם, אין מי שלא הזדיין איתה בבית החולים. מנהל בית החולים מגנה אותה על התנהגותה משום שהיא איננה מסתפקת בפסיכים הקלים, הבינוניים ובצוות אלא מזדיינת אפילו עם הפסיכים הקשים, כאן כנראה היא עברה את הגבול לטעמו. המנהל – השחקן ניקו ניתאי – הוא מגלומן אגוצנטרי בעל פולחן אישי קבוע ואינטונציה צעקנית כשל נואם כיכרות בשם המהפכה. סגנית המנהל – השחקנית מיקי מרמור – היא אלכוהוליסטית ומלשינה מתוך אידאל שמעריצה את סטאלין ואת המהפכה וגם היא גוררת את הסופר לשתות איתה. באופן כללי, הסופר יורי פטרובסקי שבא להנחיל את סיפור המהפכה לחולי ההנפש נגרר אחרי כולם ונכנע למשוגותיהם של אנשי הצוות ושל חולי הנפש.

בשלב מתקדם של שרשרת ההתרחשויות מובא הסופר יורי פטרובסקי על ידי חולי הנפש אל המחלקה הסגורה שהיא "האזור החופשי היחיד בברית המועצות". לשוכני "האזור החופשי" יש מסכת חיים משלהם שבה כולם יודעים למה לצפות מחבריהם, זהו למעשה המקום שבו כולם אמיתיים, הם חולי נפש וכל אחד מכיר את שגעונות חבריו. הסופר משתלב בחבורה ובסיום ההצגה, כאשר מגיעה הידיעה על מותו של סטלין כולם מכריזים ש"סטלין לא מת" והופכים להיות סטלין, רק הסופר צוחק צחוק מטורף אל מול האור המרצד.

חבורה ענקית של שחקנים מוכשרים מאוד. את ניקו ניתאי, מיקי מרמור ושמואל וולף אני מכיר זה מכבר כשחקנים מעולים. השחקנים שבונים את ההצגה הם בראש וראשונה ענת שגב הלא היא האחות קטיה, שחקנית מוכשרת בטירוף שלא זכיתי לראות עד כה על הבמה ואני מחכה לראות אותה בתפקידים נוספים. לצד האחות קטיה אנו מוצאים את יורי פטרובסקי שמגולם בכשרון רב על ידי עומר עציון שגם אותו לא הכרתי.

התפאורה מורכבת ממסכים חצי-שקופים, פודיומים וסדינים שיוצרים את סביבות ההתרחשות השונות בעזרת התאורה. בכל פעם שהתפאורה מייצגת מקום חדש מציג אחד מחולי הנפש – השחקן שמואל וולף – שלט שמציין היכן אנחנו נמצאים. אם היה מסר כלשהו בשימוש בשלטים, לא הצלחתי להבין מהו.

אז מה היה לנו בעצם? רודנות ודיכוי, מעמד ביניים מקופח, מהפכה עממית, הלשנה בשם המהפכה, אינדוקטרינציה באמצעות אומן והרבה מאור רעש ששומעים ורעש שרואים. המחזה שנכתב על ידי מטיי וישנייק מתייחס במפורש לתקופה מסויימת ולאישים מוגדרים היטב ובכל זאת קל מאוד להשליך את מה שראינו לתחומים רבים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה ואפילו אל החדשות שאנחנו מקבלים מידי יום מכל אמצעי התקשורת. אפשר למצוא מתחת לפני השטח ומעליו הרבה מאוד תובנות שחלקן מותירות אותנו חסרי תקוה כי מה שהיה הוא ככל הנראה גם מה שיהיה וזריזות אמצעי התקשורת של ימינו מזרזת את התהליכים אך אינה משנה את מהותם.

הצגה שתוקפת את הצופה מכל הכיוונים – כדאי מאוד לראות אותה כדי להבין לרגע שכולנו חיים בבית חולים לחולי נפש ולשוב לשיגרת יומנו בה אנחנו מכבסים את הטירוף במילים יפות.

מאת: מטיי וישנייק
תרגום, עיבוד ובימוי : ניקו ניתאי
מוסיקה: פרדי גוטליב
תפאורה ותאורה: אורי רובינשטיין

משתתפים:

ענת שגב
עומר עציון
מיקי מרמור
ניקו ניתאי

שמואל וולף
יעל יעקב
אדר אשתר
תלמה דים

רפאלי ברזילי
עזרא בראון
אייל רוייט
דגן פרנקל

שרון פרידמן
אריאל כהן
קרן עשור
תומר זאב

האנטומיה של הנפש של יוסף מונדי בתיאטרון קרוב

clip_image001למי שעדיין לא הבין – אני שבוי בקסמו של תיאטרון קרוב ועלול לאבד מהאובייקטיביות שלי. אז מה? מישהו הבטיח כאן אובייקטיביות?

כל אחד מאיתנו נושא כמה שריטות נפש פרטיות ושלי נראות בינתיים די שפויות, לפחות יחסית לאלה של הסופר והמחזאי יוסף מונדי. אם הבנתי כשורה, ב'האנטומיה של הנפש' יוסף מונדי מתמודד עם המצוקות הפרטיות של נפשו, אולי לא עם כולן ויכול להיות שיש לו אפילו צדדים נטולי קונפליקטים, אך, האם אלה מצוקותיו הפרטיות? יכול להיות שכולנו שותפים, אולי לא בהכל, ובכל זאת כל אחד ימצא משהו מסביבתו הקרובה ב'אנטומיה של הנפש' של יוסף מונדי.

יומיים עברו מאז טעימות התיאטרון ביומולדת של תיאטרון קרוב ואני ממש להוט לראות את ההצגות בשלימותן. מבט חטוף בלוח המופעים שבאתר התיאטרון מגלה לי שמעלים הערב אחת ההצגות מהן טעמנו. לא בטוח שנספיק להגיע. אינני מזמין כרטיסים – בדרך כלל יש מספיק מקום בתיאטרון גם לאורחים לא צפויים. אנחנו מגיעים בשמונה בערב, באתר כתוב שההצגה מתחילה בשמונה וחצי ואינני זוכר הצגה שהתחילה במועדה כך שיהיה לנו אפילו זמן ללכת לאכול משהו. קונים כרטיסים מליאור שאומר לנו שההצגה ככל הנראה תתתאחר כי היו פירסומים מטעים בהם נכתב שההצגה תתחיל בתשע – יש זמן. עולים לקומת המזון, יש מידת הגזמה בשם מזון, אבל זה לפחות משביע. חוזרים ברבע לתשע ומגלים שהוחלט להתחיל בהצגה ומחכים רק לנו. חושך באולם, ערן בוהם לובש באכסדרה את כתונת המשוגעים, מחכה שנתמקם ונכנס אל הבמה רכוב על אופניים.

ערן בוהם הוא היוצר, הדמות שבמרכז ההצגה, ככל הנראה מייצג של נפשו השסועה של המחזאי יוסף מונדי. הוא כפות בכתונת משוגעים ונאבק בעיקר עם עצמו כנגד היחסים המסובכים שלו עם אביו ועם בנו. הכתונת שכולאת אותו בתוך עצמו נמצאת במחשבותיו בלבד, נפשו היא שכולאת אותו והוא יכול להשתחרר ממנה – זה בידיו. מכאן ממשיכים לעבר היחסים המתוחים בינו לבין אביו ובינו לבין בנו שאיננו מדבר איתו. הוא אמן אגוצנטרי שמטיח בפני אביב הקשיש, השחקן דודיק סמדר, שאת האגואיזם ירש ממנו. נפרשת בפנינו מסכת של התחבטויות ועימותים וניכר שכל אחד מהשותפים מסוכסך עם עצמו לא פחות מאשר עם אביו או בנו, כולם בעצם כלואים בכתונת המשוגעים של עצמם.

ראיתי את ערן בוהם בהצגה כוכב בלי שם וביומולדת לתיאטרון והתרשמתי מאוד מכשרונו אך כאן אין ספק שכאן הוא מתעלה למדרגות ממש גבוהות, משחקו כובש, מרעיד את הרגש, מרגיז, מפחיד ולפעמים גם גורר מידת מה של אמפתיה. גם שותפיו להצגה משחקים באופן כובש אך הם בכל זאת ההד שתומך בקול הנפש השסועה של הבן-האב. ההצגה היא בעצם מונולוג של היוצר שנתמך בדיאלוגים עם הסובבים אותו.

בסיום התמונה היוצר, ערן בוהם, עולה על אופניו ונוסע במעגלים על הבמה, מעביר זמן שלו, של שאר השחקנים, של הקהל ואולי גם עובר ממקום למקום. התמונה הבאה היא מערכון שונה לחלוטין עם אותה דמות של האמן היוצר במרכז. הפעם הוא בחוף הים, מתמודד עם מטריד ששולף ממנו תובנות חדשות בזו אחר זו.

ביציאה מהתיאטרון מחכה לנו הבמאי שמואל וולף. אני שומע את אחד האנשים אומר לו ש'זו הביוגרפיה של יוסף מונדי אחד לאחד'. שתי התמונות שראינו הציגו מצב נפשי יותר מאשר עלילה כך שאינני מבין כיצד אפשר להתייחס לכך כאל "ביוגרפיה" ועוד "אחד לאחד". מלבד זה אני יודע שלניבה יוסף, ביתו של יוסף מונדי, היה עימו קשר טוב למרות שהשניים נדדו במקומות שונים על פני העולם ולא נפגשו במידה מספקת – מאין אני יודע? מהספר שהיא כתבה.

אנחנו הולכים בתחנה המרכזית של תל-אביב. צריך עוד לנסוע לחיפה אך אינני מוכן עדיין לנהוג. גיל מציין שההצגה הייתה ממש מרתקת למרות שאין בה עלילה או התפתחות, רק מצב – מצב נפש. גיל הגיע להצגה אחרי מספר לילות בהם ישן מעט מידי וחשש שמא העייפות תכריע אותו, ההצגה עוררה אותו. משוחחים על ההצגה ויותר מכך על השפעתה עלינו. אני מבקש מגיל להתעכב מעט, אני זקוק לזמן עיכול. אנחנו מטיילים בתחנה שהחנויות בה בשלבי סגירה ותוהה לגבי המשמעות של סיבובי האופניים על הבמה, נראה לי שלא היה לזה צידוק, האם זה בא בסך הכל לסחוב זמן? אנחנו מדברים על המשמעות של הנסיעה כיצוג של התרחקותו של היוצר ממקורביו וכיצוג של מעבר לתקופה אחרת… לאחר כרבע שעה אני אומר לגיל שככל הנראה היה בנסיעה באופניים הרבה יותר ממה שאנחנו רואים שהרי אחרת לא היינו מדברים על זה כל כך הרבה זמן. ההצגה מדברת על מישהו אחר ובכל זאת נברה בפצעים פרטיים שלי והזכירה לי מצבים לא נעימים שהיו וישנם עם מקורבים. לשמחתי הקשר עם ה"ילדים" שלי ממש מצויין, גם לדעתם.

חווית תיאטרון מעולה, קשה ומטרידה. בימוי מעניין ומשחק מעולה של כולם ובראשם ערן בוהם שמפליא להציג פנים רבות של הטירוף.

מאת :יוסף מונדי
בימוי : שמואל וולף
ע.בימאי : מיקי לוי
תאורה : רונן בכר
תפאורה : חוה בליטי

משתתפים :
– ערן בוהם
– דודיק סמדר
– דור אררט
– יעל יעקב

מסיבת יומולדת – תיאטרון קרוב חוגג עשור

clip_image001אני אמנם יודע על קיומו של תיאטרון קרוב מאז הוקם בבית מרכזים לפני עשר שנים, אך רק לפני שנה הגעתי להכיר אותו ממש מקרוב והתאהבתי בו. התיאטרון מזוהה עם ניקו ניתאי שייסד אותו אבל מאז התיאטרון גדל, התפתח והתרחב והיום יש לו חיים משלו. הכל עדיין מנווט על ידי ניקו ניתאי ובכל זאת עולות בו לא מעט הפקות של יוצרים אחרים. חלקם עתודת התיאטרון הישראלי שפורצת לעצמה דרך ולצידם הדור הותיק של התיאטרון, זה שעשה כבר הכל על כל הבמות ובחר בסופו של יום בדבר האמיתי – תיאטרון איכותי, כזה שמכריח את הצופה לחשוב, תיאטרון שמעניק לנו חוויה שאנחנו נושאים איתנו הבייתה. קוראים לזה Nefila-Pinookפרינג'. יש מי שקורא לזה תיאטרון שוליים ויש שקוראים לזה תיאטרון עצמאי, אני קורא לזה תיאטרון. זה מבחינתי התיאטרון האמיתי, תיאטרון שאיננו מנסה לבדר בהבלים ולהתחנף לקהל עם קריצה גדולה לקוּפָּה, תיאטרון שחשובה לו יותר מכל העשיה האמנותית ואיננו מהסס לעשות דברים קשים לעיכול, תיאטרון שפונה לקהל שבא לחוות חוויה אישית ולשם כך מוכן להתאמץ מעט, תיאטרון שפונה אלי.

אני פוגש מידי פעם את ניקו ניתאי באירועי תיאטרון, בעיקר פרינג', שבהם שנינו יושבים בקהל. לפני מספר שנים נפגשנו במסדרונות פסטיבל סמולבמה של אוניברסיטת תל-אביב וסיפרתי לו שלפני שנים רבות ראיתי את 'הנפילה' בבית הובן הזכור לטוב. ניקו ניתאי סיפר לי על CursedWritersהמשכן החדש של תיאטרון קרוב בתחנה המרכזית אותו הקים לאחר שהמשכן הקודם נשרף ועמו נשרפה הגלימה השניה של שופט אסיר חרטה בשם קלמנס, הגלימה הראשונה הייתה שאולה ממחסני הבימה. באותה שנה תיאטרון קרוב אירח הצגות מפסטיבל סמולבמה וביניהן את ההצגה של ליבי – 'המטרוסקסואל'.

לפני שנה הגיעה אלי הידיעה שתיאטרון קרוב חוגג יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי והצופים שנכחו בהצגות הראשונות LSDioמוזמנים להתארח, אז באתי לתיאטרון קרוב ובאותו יום נשביתי בקסם. כחיפאי אינני מזדמן לתחנה המרכזית של תל-אביב מספיק ורשימת ההצגות שאני עדיין רוצה לראות ארוכה ובכל זאת ראיתי לא מעט וחוויתי בתיאטרון זה חוויות עזות. בצאתנו מהקברט הסטירי איש הרוח הזונה והליצן בישר לנו ניקו ניתאי שבקרוב התיאטרון חוגג עשר שנים לקיומו.

אז הנה אנחנו, גיל ואני, בפינת התחנה המרכזית של תל אביב. חזית התיאטרון הומה אדם, אנחנו מביטים סביבנו, כמעט כולם כאן אנשי תיאטרון. לירון, לינור וליאור – אנשי השיווק, הפקות וקשרי לקוחות של התיאטרון – טורחים סביבנו וקורנים מאושר. לפני הכניסה מגישים יינות פונצ'ים וכיבוד קל. אכסדרת התיאטרון הפכה לתצוגת תפאורות שמזכירה לנו את מה שראינו ונותנת לנו טעימה ממה שעדיין עומד לפנינו. השעה היעודה כבר עברה ואסור עדיין להכנס לאולם. מידי פעם ניקו ניתאי מבליח מעבר לפרגוד לתת מספר הוראות ולאתר מישהו ונעלם חזרה. ניקו ניתאי ריכוזי מאוד והכל צריך לתקתק בדיוק לפי קצב הניצוח שלו. סוף סוף הוא פותח את הפרגוד ומזמין אותנו לאולם.

הבמה מקושטת בעפיפונים שנושאים את שמות ההצגות ומספרים את ההיסטוריה של התיאטרון. שתי השורות הראשונות מסומנות בשמות האנשים להם שמורים המקומות, בעיקר אנשי רשויות – נציגי בעלי המאה. שאר השורות מאוכלסות בעיקר באנשי תיאטרון. דיבורים, ברכות, כיבודים, נאומים ועוד דיבורים… על מסכת הברכות אפשר לקרוא בynet , אני כאן בשביל ההצגות. ניקו ניתאי מודה לכל המברכים בהתרגשות ניכרת ומוביל אותנו אל קטעי ההצגות. קטע מ'הקומוניזם לחולי נפש' גורם לגיל ולי להחליף מבטים שאומרים שחייבים לראות את ההצגה, שד היער, כוכב בלי שם שראינו לפני יומיים, האנטומיה של הנפש… חייבים לראות, האיש משם – כבר ראיתי, הזבובים… מסקרן, מלון אירופה… עדיין לא ראינו, מה? ריחואנה, א"א אישה אלימה, אדיפוס בקולונוס… כבר מזמן מצפה לתורו, הנבחרים… קברט עם רעיון מעורר ומוסיקה מדהימה – לראות… בין טעימות המחזות משובצים קטעים מאיש הרוח הזונה והליצן. חלק מהשחקנים שמשתתפים בהצגות לא יכלו להגיע לערב זה ואת מקום רובם ממלא ניקו ניתאי שביים את מרבית ההצגות ומכיר את כל התפקידים היטב. כל כך הרבה הצגות טובות שעדיין לא ראיתי, אני צריך להגיע יותר לתל אביב להשלים את החסר.

'אל תפחדו רבותי' מאיש הרוח הזונה והליצן חותם את סדרת טעימות התיאטרון והקהל מוחא כפיים בהתלהבות. מנהלת השיווק, לירון בן-עזרא, מנסה להשתיק את הקהל, יש לה משהו חשוב להגיד. ניקו ניתאי מביט בה במבט מוזר, הוא קונטרול פריק שיודע בדיוק מה אמור לקרות בכל רגע וקורה כאן משהו לא צפוי. מחיאות הכפיים משתתקות ולירון מודיעה לנו שהיא כבר יודעת שתשלם על זה… ניקו ניתאי לא אוהב הפתעות ובכל זאת היא הכינה לו הפתעה. בשלב זה ניקו ניתאי נושא לעברה מבטי אימה משתוממים ואז מוקרן על המסך סרט ובו אנשי תיאטרון מהשורה הראשונה מספרים על תיאטרון קרוב ומברכים אותו ליום חגו – הנה הסרט:

בסיום הסרט נראה שניקו ניתאי ממש מתרגש מהמחווה, יש לי הרגשה שלירון יצאה מההפתעה בשלום.

מחוץ לאולם אנחנו מגלים להפתעתנו שמחכה לנו ממש ארוחה. כולם ניגשים לאכול ומברכים את ניקו ניתאי – חתן השמחה. כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו, כולם חונקים אותו באהבה והוא משיב לכולם. גיל מציין בפני שכל הנוכחים הם אנשי תיאטרון או אנשי ציבור, רק אנחנו – גיל ואני – סתם קהל של תיאטרון. בדיוק מזדמן לנו רגע שאפשר לגשת אל ניקו ניתאי ואני חוזר בפניו על דברי גיל ומסכם באמירה שהקהל נהנה הערב מאוד.

זהו, הגיע הזמן לשוב לחיפה. בדרך אנחנו מנסים לשחזר את מה שראינו ולתכנן את הגיחות הבאות לתיאטרון קרוב, מצפות לנו שם עוד הרבה מאוד הצגות מעולות.

כוכב בלי שם – תיאטרון קרוב

clip_image001כשהזמנתי מקומות להצגה כוכב בלי שם לא ידעתי עליה כמעט דבר פרט לעובדה שהיא מועלית בתיאטרון קרוב – התיאטרון שמתחבב עלי יותר ויותר עם כל הצגה שאני רואה בו.

ההצגה מתקיימת באולם הגדול והקהל מצפה באכסדרה שמלאה הערב מפה לפה, אפילו המסדרון שמוביל לבימת מיצג מלא בקהל. הבחור שבדוכן הכרטיסים מסביר לי שאלה חברי המכון הרומני שבאו לראות את ההצגה מאת המחזאי הרומני-יהודי מיכאל סבסטיאן.

באיחור האלגנטי הרגיל הקהל מוזמן לעבור מהאכסדרה לאולם ונגלית לפנינו תחנת רכבת ישנה של עיירה נידחת. לאורך חזית הבמה פרושה מסילת ברזל. אני שואל את גיל לאיזו הצגה היה משייך את התפאורה אלמלא ידע מראש את שמה והוא עונה ללא היסוס 'ביקור הגברת הזקנה'. מעניין, גם אני חשבתי על אותה הצגה. עוד מעט נגלה שמלבד כמה קוי דמיון חזותיים אין הרבה קשר בין ההצגות. המוסיקה הרומנית שמתנגנת על רקע כניסתנו לאולם דועכת וניקו ניתאי עולה לספר לקהל ששמו המקורי של המחזאי הרומני-יהודי, מיכאל סבסטיאן, היה יוסף הכטר וכן שהמחזה הוצג לראשונה על הבמה ב 1944 בבוקרשט חתום בידי מורה לספרות אלמוני משום שהשלטון הפשיסטי אסר על אמנים יהודים להציג על הבמות. את סיפורו של המחזאי שעל שמו נקרא האולם של תיאטרון קרוב אפשר לקרוא בדף ההצגה באתר תיאטרון קרוב.

העלילה מתרחשת בעיירה נידחת שהשעונים בה עמדו מלכת תרתי משמע. התושבים חיים אי-שם בעבר, הרכבת המהירה איננה עוצרת והמחוגים של שעוני התחנה אינם זזים. עיירה מנוננמת שכל אירוע חריג עלול לזעזע את תושביה משגרתם. מנהל תחנת הרכבת, השחקן ערן בוהם, הוא אדם ססגוני ומלא חיים שמייחס חשיבות רבה לתפקידו למרות שמספר הרכבות שעוצרות בתחנה זעום, ואולי דוקא משום כך. העיירה מאופיינת על-יד מספר דמויות. המייצגת של העיירה השמרנית היא המורה העלמה קוקו, השחקנית מיקי מרמור, טיפוס שמרני ומקובע שמתחפר תחת מעטה של כללי מוסר מדומה צדקניים. כל תושבי העיירה פוחדים מהמורה כאילו היו עדיין תלמידיה. התנהגותה כל כך מרתיעה עד שאפילו אני חש חוסר נוחות בכל פעם שהיא מתערבת בענייני הסובבים אותה.

מנגד קיימים מספר אנשים שמעזים לחלום ולכן הם נרדפים על ידי העלמה קוקו שמבחינתה כל חריגה מהשגרה היא עבירה חמורה שדורשת בירור וגינוי. התלמידה, השחקנית מיכל בובילסקי, מנפנפת לנוסעי הרכבת החולפת שמייצגת עבורה את העולם הרחב. זוהי עברה חמורה ביותר על כללי בית הספר והעיירה והעלמה קוקו דואגת כמובן להעניש אותה על כך. התלמידה חולמת לפרוץ את גבולות העיירה, היא אפילו הייתה פעם בבוקרשט.

המורה מירויו, השחקן אבי חדש, ספון בתוך עולם האסטרונומיה והמתימטיקה. הדרך שלו לפרוץ גבולות היא באמצעות לימוד וגילוי. מירויו גילה כוכב חדש, הכוכב אמנם בלתי נראה, אך המורה יודע בודאות על קיומו. הכוכב החדש של המורה מירויו הוא כוכב בלי שם, לפחות עד שימצא לו שם. המורה הזמין ספר יקר ערך, אטלס אסטרונומי, שבאמצעותו הוא יוודא שהכוכב שלו עדיין לא התגלה. העלמה קוקו שומעת ממנהל תחנת הרכבת על מחירו של הספר ודורשת לחקור כיצד מעז המורה להוציא כספים רבים כל-כך, אין ספק מבחינתה שזוהי עברה על איזשהו כלל. גם למוסיקאי אודריה, השחקן רם רחמים, יש חלום פורץ גבולות. הוא חיבר סימפוניה ואפילו יודע כיצד ירכיב תזמורת שתנגן את הסימפוניה שלו, חסרה לו רק קרן יער להגשמת החלום.

אל תוך השגרה השלווה של העיירה נוחתת מאחת הרכבות הבודדות שעוצרות בה אלמונית בעלת חזות אריסטוקרטית, השחקנית ורד שוורץ, ומערערת את כל סדרי המקום. האלמונית מגיעה ללא כסף, היא אמנם לבושה בהידור ולצוארה תכשיט יקר ערך אך כל כספה מסתכם בז'טון מהקזינו. היא מתנדנדת בין דכאון לבין התעלות נפש לא מוסברת וגוררת אחריה את מירויו למסכת אירועים שאיננה הולמת אותו, מנפצת את סדרי חייו וגורמת לו אפילו להאמין שמשהו משמעותי בחייו השתנה. ביקור הגברת הצעירה מטלטל את העיירה כולה בגל שמועות שגורר, כמובן, את העלמה קוקו לחקור את העבירות של כל השותפים למעשה החל ממנהל התחנה, דרך אודריה וכלה במירויו. האורחת המסתורית, שבינתיים מתגלה לנו ששמה מונה, מפתחת חלומות של אושר מדומה ומחליטה שהיא רוצה להשאר בעיירה יחד עם מירויו.

ואז מגיע גריג, הלא הוא ניקו ניתאי, ומפוצץ בזה אחר זה את החלומות ההזויים של כולם. גריג הוא המאהב העשיר של האלמונית שחיה אצלו בחיי מותרות ופינוק ללא גבול. הוא בא לקחת אותה חזרה אל המציאות. גריג הוא אדם עשיר, בוטח בעצמו שמנתח את המציאות בהומור סרקסטי ומציג בפני כולם מראה שבה הם נראים במלוא עליבותם. האלמונית מדמיינת את חיי האושר שצפויים לה בעיירה והמראה של גריג משקפת בפניה את העלמה קוקו ששוברת את תדמית עצמה בעיני עצמה כשהיא מטיחה בפני מונה את העובדה שהיא הייתה פעם יפהפית העיירה. גריג קורא למונה לשוב לחייה אך היא רוצה דווקא להשאר כאן. "אין לנו זמן להיות מאושרים" מנפץ גריג עוד חלום "האושר נשאר כאן". בינתיים הוא נותן למוסיקאי כסף שיאפשר לו להשלים את תזמורתו לקראת ניפוץ החלום הבא. לפני לכתה בעקבות גריג אומרת מונה למירויו שהחליט לקרוא לכוכב שלו על שמה "שם יש כוכב, אתה לא ראית אותו מעולם אבל אתה בטוח שהוא שם…" – עם ההכרזה הזו נותר מירויו המהורהר.

ההצגה מסתיימת בהרגשת מועקה קלה כשמהרמקולים פורצת מוסיקה רומנית סוערת ועליזה לקראת ההשתחוויה. אנחנו מוחאים כפיים במרץ יחד עם כל הקהל לצלילי המוסיקה העליזה ובראשינו עדיין נאספים שברי חלומות מנופצים שנוגדים כל-כך את המוסיקה.

ההצגה שוטפת וקצבית כראוי לקומדיה שמבויימת היטב בשילוב מתאים של הומור ומסרים רציניים. כל השחקנים מעבירים היטב את תחושותיהם מהתרוממות הרוח ועד למפח הנפש המובטח לכולם מלבד לגריג שהוא היצור המציאותי היחיד שאיננו מרמה את עצמו ולכן חי עם עצמו בשלום. ניקו ניתאי מגלם בהצגה זו דמות צעירה ברוחה ובהתנהגותה וכמו ב'הנפילה' וב'פינוק מטריף' זמן רב אחרי סיום ההצגה אני נזכר במרחק בין גילו בהצגה לבין גילו הכרונולוגי של השחקן ותוהה על כך שהדבר נעלם מעינינו לחלוטין במהלך ההצגה.

בחלק הראשון של ההצגה, זה שמתרחש בתחנת הרכבת, מעבר הרכבת מיוצג בצורה מעניינת ומרשימה על ידי צלילי הרכבת משולבים עם הבהוב היטלי האורות העוברים דרך חלונות הרכבת מעבר למסילה. במעבר לחלק השני שמתרחש בביתו של מירויו הופכת המסילה לגדר הבית וחלקי התחנה הופכים בידי השחקנים לערימות הספרים שגודשות את הבית. השילוב בין התאורה שעיצב יעקב סליב לבין התפאורה שעוצבה על ידי ליאת רייכברג-אורון בונה תמונת במה שמשלימה היטב את הסיפור ומדגישה את ההזנחה. אהבתי. עיצוב התלבושות בידי לאה שץ מדגיש היטב את הקונטרסט בין הפרובינציאלים לבין מונה וגריג – אנשי העיר הגדולה. התלבושת של העלמה קוקו מציגה הידור שמרני של מי שכנראה הייתה פעם מודעת ליופיה והיום היא מתחבאת בתוך תדמית שאימצה לעצמה כהגנה ומסתור.

הסקירה שלי איננה משקפת את הפן ההומוריסטי של ההצגה. אמנם צחקתי לא מעט, אך החוויה העיקרית שליוותה אותי בסיום ההצגה ולאחריה היא של החלומות וההתפכחות. אני די משוכנע שחלק מהאנשים ראו בהצגה קומדיה רומנטית משעשעת ותו לא ונהנו ממנה לא פחות ממני, מה שהופך את ההצגה למתאימה לקהל מגוון. ההצגה עלתה כבר למעלה ממאה פעמים על במת תיאטרון קרוב ואני מניח שתמשיך עוד זמן רב. אולם תיאטרון קרוב בנוי לקלוט כמאה צופים. להערכתי הצגה זו יכולה למלא אולמות גדולים ולהגיע לקהל רב מאוד באמצעות שיתוף פעולה עם אחת מאכסניות התיאטרון שבנויות לקלוט מאות צופים ולהעתיר פרסום אך אני מניח שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם הדימוי שמציג תיאטרון קרוב.

ההצגה כוכב בלי שם היא חוויה משעשעת, מעניינת ומעוררת מחשבה. כדאי לבוא לתיאטרון קרוב אפילו מרחוק.

מאת: מיכאל סבסטיאן מוסיקה: פרדי גוטליב תלבושות: לאה שץ
נוסח עברי ובימוי: ניקו ניתאי תפאורה: ליאת רייכנברג-אורון תאורה: יעקב סליב
עוזר במאי: אשר ויטמן ביצוע תפאורה: אלי עמר צוות טכני: רונן בכר  ורודיון ברזין

פינוק מטריף עם ניקו ניתאי על פי אמיל אז'אר

imageאמיל אז'אר הוא שמו הספרותי של רומן קאצ'ב שנקרא בחייו הבוגרים רומן גארי וכתב בשמות עט נוספים כמו שטאן בוגאט ופוסקו סיניבאלדי. למה בעצם אני מספר את זה, הרי זה לא בדיוק חשוב מבחינת החוויה התיאטרונית?

לפני מספר ימים קיבלתי את העדכון הקבוע של תיאטרון קרוב, ובו נאמר שביום חמישי תעלה הצגת היחיד של ניקו ניתאי על פי אמיל אז'אר פינוק מטריף. בשנה שעברה, בסיום הצגת הנפילה במרתף 10 בחיפה הציג לנו ניקו ניתאי "טעימה" מ'פינוק מטריף' ומאז אני רוצה לראות את ההצגה. רוצה, אך תיאטרון קרוב מעט רחוק מביתי בחיפה, וההצגה איננה מוצגת לעיתים תכופות. בעוד אני מתלבט אם אסע הפעם להצגה, מעלה תיאטרון קרוב לפייסבוק חידה שהפרס לעונה נכונה הוא כרטיס זוגי להצגה. הצצה קלה בויקיפדיה לריענון הזיכרון ואני עונה על השאלה וזוכה בכרטיסים. מסכת הטריוייה ששטחתי בפתיחת הרשימה היא הבסיס לתשובה שזיכתה אותי בכרטיסים. מאחר שאני כבר נובר ברשת בענייני אמיל אז'אר, הלא הוא רומן גארי, אני מנסה לגלות את 'פינוק מטריף' ברשימת ספריו. רומן גארי כתב בסך הכל ארבעה ספרים בשם העט אמיל אז'אר ואף אחד מהשמות הצרפתיים איננו מיתרגם לי ל'פינוק מטריף'. אני מחפש ברשימות הספרים שכתב בשמות ספרותיים אחרים ואינני מוצא דבר.

יום חמישי, אני על הרכבת לתל אביב, גיל כבר יפגוש אותי בתיאטרון. אני מקדים להגיע להצגה והאולם עדיין ריק. ההצגה מתקיימת באכסדרת תיאטרון קרוב, באותו מקום בו ראינו את הנפילה ואת האיש משם. כן, ראינו יחד את הנפילה בתיאטרון קרוב ובמרתף 10 ולפני כן בתיאטרון הסטודיו בחיפה ולפני למעלה משלושים שנה בבית הובן בתל אביב. רק להצגה בבית הובן גיל לא הספיק להגיע, עניין של גיל.

בהצגה זו הקהל יושב סביב שולחנות כמו בהנפילה וכמו בתיאטרון הסטודיו בחיפה – תיאטרון הבית שלי. הבמה מוכנה להצגה ואני בוחר לשבת בשולחן האמצעי מול מרכז הבמה. בהצגות היחיד של ניקו ניתאי אין מקום טוב יותר או פחות, ניקו ניתאי משוטט במהלך ההצגה בין הצופים ומעניק לכל צופה הרגשה כאילו הוא בשיחה אישית עם הדמות שהוא מגלם אך לזה נגיע מאוחר יותר.

האולם עדיין ריק, יש זמן ואני מתבונן בתפאורה ובאביזרים שהוכנו להצגה, סולם… מתלה בגדים… טייפ קסטות… כסא… האם טעיתי והגעתי להצגת הנפילה? – גם שם היו אותם פריטים על הבמה. ברור שלא טעיתי, ראש הקוף חסר כאן, לעומת זאת יש זר פעמוניות, מטריה ולבבות. מגיע זוג, ועוד זוג, גיל מגיע ואנחנו בסך הכל שמונה צופים באולם כשהדלתות נסגרות וניקו ניתאי נכנס ומתחיל בהצגה. האור איננו כבה, כך היה גם בהנפילה, אין הפרדה בין השחקן לקהל, הבמה משתרעת על כל שטח התיאטרון וכל הצופים נוטלים חלק בהצגה בין אם ירצו ובין אם לא.

ניקו ניתאי, מר דודן, יושב ובידו ספר, אולי יומן רשימות, ומספר לרופא את סיפורו. הרופא הוא בעצם אנחנו – הצופים. מר דודן הוא אדם בודד שחי בעולם משלו, חלקו אמיתי וחלקו נוצר בדימיונו וקצת קשה להבחין בין מציאות לבין דמיון, חלומות ושאיפות ובעצם זה בכלל לא משנה. דודן חי את חייו כפרט בודד שאובד בפריז בין עשרה מיליון אובדים [ב א'] ועובד בסטטיסטיקה. לכל שם ולכל מושג או רעיון יש כפל משמעות ורמיזה למשהו אחר. דודן, כמו כל אדם, זקוק לחיבוק ולשם כך הוא מטפח חיית מחמד עם יכולת מיוחדת להעניק חיבוק ענק בגודל שני מטר ועשרים סנטימטר, זהו 'פינוק מטריף' – פיתון שאיתו הוא חולק את חייו. דודן הופך בהגיגיו את ימיו, שכל כך דומים זה לזה, לסיפור חיים עשיר שאולי מנותק לפעמים מהמציאות אך בעיניו זו היא המציאות. הוא מקיים מפגש יומיומי עם מדמואזל דרייפוס שעובדת איתו. המפגש הוא בעצם עליה משותפת במעלית אל המשרד. הוא בונה לעצמו מערכת יחסים דימיונית עם מדמואזל דרייפוס. במפגשיהם מדמואזל דרייפוס מיוצגת באמצעות מטריה שחורה סגורה שלצוארה צעיף אדום. מדמואזל דרייפוס היא כושית מאוד יפה שלבושה תמיד בחצאית קצרצרה ומגפיה מטפסים במעלה ירכיה. דודן יודע שהעובדים איתו במשרד לועגים לו, הוא מתקשה ביצירת קשרים עם אנשים והפיתון איתו הוא חי מספק לו בנוסף לחיבוק הענק גם תירוץ בפני עצמו לבדידותו – האנשים מתרחקים מן הפיתון, לא ממנו, הם פוחדים מן הפיתון.

ניקו ניתאי מספר את סיפורו של דודן ומידי פעם מחליף תפקידים וחוזר להיות דודן. אירוע רודף אירוע ואין לדעת מה באמת קורה – אם בכלל, אנחנו יודעים רק מה שמספר לנו דודן וזה ממש מרתק. אני קולט שאני נועץ את מבטי כל הזמן בריכוז רב בדודן – ניקו ניתאי. אין רגע של נדידת תשומת הלב לדברים אחרים, אני כל הזמן עסוק מאוד בהצגה שאיננה מרפה לרגע. ניקו ניתאי עושה את כל ההצגה לבדו, כמו בהנפילה גם כאן הכל גלוי, הוא משחק ומחליף דמויות, משנה את לבושו, מסדר את האביזרים, מפעיל את המוסיקה ומכבה את האור כאשר יש בכך צורך אך מרבית הזמן כל האולם והבמה שטופים באור אחיד. כל האולם במה והוא משתף את כולנו בהצגה. בשלב מסויים הוא נוטל כסא ומתיישב מולי לשיחה עם הכומר. מסתבר שאני הכומר לצורך הרגע ואז הוא משנה את הבעתו מסובב את כובעו ומשקפיו ופונה אל גיל. עכשיו הוא הכומר וגיל הופך להיות דודן לרגע ואז השחקן שב להיות דודן.

אין רגע דל. הסיפור עובר ממונולוג לדיאלוגים ולשיחה איתנו, כלומר עם הקהל. דודן מספר עד כמה נעים החיבוק הענק של פינוק מטריף ומלמד אותנו ללטף את עצמנו ואנחנו מלטפים ומחבקים את עצמנו וזה טיפה מביך… ומשעשע ו…כן, זה מאוד מהנה. בסיום ההצגה מתחילה באופן ישיר ההצגה שלאחר ההצגה. ניקו ניתאי הוא עתה השחקן שמספר לנו על היוצר שכתב את הספר עליו מבוססת ההצגה שראינו. הוא מספר לנו על רומן גארי שהיה איש רב פעלים מאוד. אני כבר מכיר את סיפורו של רומן גארי, לפני שבאתי להצגה קראתי עליו לא מעט, אך ניקו ניתאי הופך גם את הסיפור הביוגרפי המוּכָּר למרתק. הוא עובר מהסיפור על הסופר אל סיפור ההצגה וסיפורו האישי ומגלה לנו מיהו הפינוק המטריף שלו – של ניקו ניתאי. לא יהיה כאן ספוילר, כדי לדעת ממי מקבל השחקן חיבוק ענק ופינוק מטריף תצטרכו ללכת להצגה לשמוע זאת בעצמכם.

לאחר ההצגה, הסיפורים שאחריה והמשך ההצגה שמתחזה להיות כאילו הדרן ניקו ניתאי מזמין אותנו, כמנהגו, לראות את האולם הגדול. ראינו כבר את האולם בעבר ואנחנו מצטרפים אליו עם כל הנוכחים כי אנחנו יודעים ששם יתקיים מפגש ההיכרות האישי שבו ניקו ניתאי יחליף איתנו מילים. הוא פונה אל אחד הזוגות ומציין שאותם עדיין לא ראה, שואל אחרים מאין הגיעו, לגיל ולי הוא מזכיר שאנחנו כבר מכירים. כאילו שכחנו. אנחנו משוחחים מעט על אמיל אז'אר – רומן גארי ועל חייו המגוונים. כאשר אנחנו מגיעים לתקופת היותו טייס בטייסת 'לורן' של חיל האויר הבריטי ניקו מוסיף לנו פרט טריויה שלא ידעתי – רומן גארי שירת בטייסת יחד עם אנטואן דה סנט-אכזופרי, כן, יוצר הנסיך הקטן. למען האמת לא טרחתי לבדוק מידע זה, הסיפור מוצא חן בעיני ואינני רוצה לגלות שאיננו מדוייק. אני מספר לניקו ניתאי שלא הצלחתי לאתר את שם ההצגה במקורו בצרפתית, ניקו נוטל את דף המידע שבידי, רושם Gros-Câlin ומסביר שמשמעות השם היא חיבוק ענק.

Decor1Decor2imageimageimageimageclip_image001

דוקimageא קראתי שהספר הראשון של אמיל אז'אר נקרא בשם זה אך לא קישרתי את השם עם השם שהעניק לו ניקו ניתאי. מאוחר יותר, בבית, אני מתחקה אחרי הביטוי Gros-Câlin ומבין שזה ביטוי שגור בצרפתית.

ניקו ניתאי הפך את תיאור הפעולה – חיבוק ענק, לתיאור הרגש הנלווה – פינוק מטריף. אני אוהב את התרגום יותר מאשר את המקור. פינוק מטריף מתאר את חוויתו של מר דודן ולא רק את פעולתו של הפיתון ואני תמיד מעדיף את החוויה על פני הפעולה.

אם אהבתם את הנפילה, לכו לפינוק מטריף ותזכו בחוויה דומה מסוג אחר.
אם עדיין לא ראיתם את הנפילה – לכו להצגה הנפילה ואחריה גם לפינוק מטריף.

בדרך הבייתה, במכונית, גיל ואני ממשיכים לחיות את ההצגה ולדבר עליה. אני מציין שהסיפור איננו כל כך מרתק ובכל זאת ההצגה ריתקה אותנו כל הזמן ותוהה מדוע. עוד אנחנו מדברים, ליבי מצלצלת. גיל מספר לה שההצגה הרבה יותר מרתקת מהסיפור עליו היא נשענת וליבי אומרת שרמת הריתוק איננה תלויה בסיפור אלא בבימוי ובביצוע. גיל מזכיר שמדובר בניקו ניתאי – עכשיו הכל ברור. ואני חושב אם כל טקסט שניקו ניתאי יעבד לכלל הצגת יחיד יהיה מרתק. בבית אני משתעשע ברעיון, מוצא במדריך הטלפונים של פריז שבכתובת 1 André Antoine 75018 PARIS ממש צמוד לככר פיגאל גרים חמישה אנשים ששמותיהם פטריק, סיימון, אוליבייה, אלה, אליזבת וקסטרו-לורנס ותוהה אם ניקו ניתאי יוכל להפוך רשימה סתמית זו מלווה בכתובת הפיקנטית להצגת יחיד מרתקת.

עכשיו, משאני יודע את שם הסיפור אני מגלה שקיים סרט צרפתי על פי הספר וכן שיש ערך מיוחד לספר זה בויקיפדיה צרפתית.

האיש משם – טוביה אורנן

קיבלתי מתיאטרון קרוב הודעה בפייסבוק שבמוצאי יום השואה באופן חד פעמי ההצגה האיש משם.

עיון קצר בתקציר ובכתבות אליהן מפנה ההודעה שכנע אותי שכדאי לי לשרך רגלי [או ליתר דיוק את מכוניתו של יונתן] אל תיאטרון קרוב שבתל אביב הרחוקה מביתי שבחיפה.

התקציר מספר על דרמה קומית עם רעיון מעניין של הסחת זמנים, מיסחוּר השואה ורעיונות הזויים משהו של ניצוֹל שואה. יצאנו לדרכנו מצפים לחוויה מרגשת ואולי אפילו מורטת עצבים ומרגיזה.

ההצגה מתקיימת באכסדרת תיאטרון קרוב כאשר הקהל סמוך למקום בו מתקיימת ההצגה בדומה להצגת הנפילה. כעשר דקות לפני תחילת ההצגה עולה הבמאית דורית ניתאי נאמן לשוחח איתנו על התהליך שהוביל להצגה. זה נראה לי מעט מוזר. אני מתורגל בהצגות פרינג' מהסטודיו בחיפה, ממרתף 10 ומדומיהם, הדיון מתקיים תמיד אחרי ההצגה, לא לפני שהיא החלה. האכסדרה עדיין איננה מלאה, דורית עוד מדברת ולפתע נכנסת קבוצה גדולה מאוד של אנשים. מקום האירוע איננו אולם תיאטרון עם מקומות מוגדרים היטב ואפשר להוסיף עוד ועוד כיסאות. גם באזור שבו תתקיים תיכף ההצגה יש כיסאות ואנשים מתיישבים עליהם. הבמאית נזעקת להוריד את הפולשים מה"במה" ולהושיבם ממש ליד אזור ההתרחשות. בינתיים מתישב לימיני המחזאי טוביה אורנן – ניצול שואה בן 83, בתקופת השואה היה עדיין נער.

929[1]

ההצגה מתחילה. השחקנים נכנסים אל חללי ההופעה ממקומות שונים במעטפת המבנה. אין ספק שהסיפור טומן בחובו פוטנציאל לדרמה מעוררת רגשות. אני באתי עם נכונות מלאה לחשוף את קצות העצבים ולחוות התרגשות ואולי אפילו כעס. זה לא קרה. ההצגה מאוד ברורה, המסרים פשוטים הנושא מעניין ובכל זאת ההצגה חלפה מעל ראשי מבלי להשאיר לי כל חוויה רגשית. בסיום ההצגה דורית הבמאית עלתה לפתוח דיון נוסף סביב ההצגה וממנו למדתי שהיו כאלה שחוו משהו רגשי שאני הפסדתי. אינני יודע למה ההצגה לא נגעה בי, יכול להיות שצעקנות היתר של כל הדמויות סגרה אותי מפני החוויה או שאולי היו אלה ההפוגות הארוכות בין התמונות שבהן תהיתי מה קרה ולאן נעלמו השחקנים. אני עדיין צריך לעכל את ההתרחשות ובעיקר להבין מה גרם לאחרים להתרגש ולי להשאר אדיש.

לאחר ההצגה עונה המחזאי על שאלות צופים אך קולו רפה וקשה להבנה. נראה לי שיש למחזאי הרבה מה להציע ולי דווקא יש שאלות אך אני מתקשה מאוד להבינו.

קשה לי להמליץ על ההצגה אך מאחר שיש כאלה שהתרגשו יש מקום לנסות לראותה. עם זאת, בדיעבד, לא הייתי נוסע במיוחד מחיפה להצגה זו.

על ההצגה באתר הבמה ובמעריב

%d בלוגרים אהבו את זה: