מכתב אבוד – שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי

בצאתנו מהקונצרט-תיאטרון שלישייה במי במול שאלה אותי הבמאית דורית ניתאי נאמן אם אבוא ביום שני להצגה 'מכתב אבוד'. כבר ראיתי את ההצגה פעמיים. אבל הפעם זה עם אורח כבוד – שגריר רומניה בישראל. מאוחר יותר שמתי לב שמדובר באירוע שמציין שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי. זה כבר דבר אחר. את ההצגה אומנם כבר ראיתי, אבל לזכר שנים רבות של חוויות תרבות שהעניק לנו ניקו ניתאי החלטתי לבוא פעם נוספת.

בטרם אמשיך אני מזכיר לאלה שאולי שכחו – אינני מבקר, אני חולק חוויות תרבות שלי. זה ממש לא אותו דבר. החוויה שלי מושפעת מעולם האסוציאציות הפרטי שלי, שאיננו בְּהֶכְרֵחַ דומה לזה של אחרים. החוויה מתחילה כאשר אני מחליט ללכת להצגה ומסתיימת כאשר רשמי ההצגה מפנים את מקומם בראשי לחוויות אחרות. החוויות מהקונצרט-תיאטרון 'שלישייה במי במול' העסיקו את מחשבותיי ימים רבים אחרי שעזבתי את האולם.

המדינה גועשת בימים אלה מהפגנות נגד ההפיכה המשפטית שיוזמת הממשלה הנוכחית. אני מקווה שאלה שיקראו את דברי בשנים הבאות לא יזכרו במה מדובר. בינתיים הדרכים חסומות. אני מקדים מעט לנסוע ברכבת מחיפה לתל אביב מחשש לעיכובים. לשמחתי אני מגיע בזמן סביר ואפילו מספיק לטייל מעט ביפו וללכת משם ברגל להצגה בבית טֶפֶּר מאחורי בית המעצר תל אביב שעוד יוזכר בהמשך.

בכניסה לתיאטרון מתחיל להתכנס הקהל. כמעט כל האנשים מוכרים לי. אני מניח שמרביתם כבר ראו, כמוני, את ההצגה ובאו לזכר הימים שלנו עם ניקו ניתאי. שגריר רומניה מגיע ואחריו גם אנחנו נכנסים אל האולם. רוחב תפאורת הרקע של ההצגה הותאם לתיאטרון החנות הקטן משמעותית מאולם תיאטרון קרוב הזכור לטוב בתחנה המרכזית הדועכת של תל אביב.

דורית ניתאי נאמן נושאת דברים על התיאטרון, על ניקו ניתאי, על המחזה שמקורו ברומניה ומברכת את השגריר. השגריר נושא את דבריו על קשרי התרבות עם ישראל, על המחזאי יון לוקה קאראג'אלה ועל ההצגה. לפני תחילת ההצגה דורית מסבירה לנו ששיטת הבחירות ברומניה של אותם ימים היא אזורית בשונה מזו שנהוגה אצלנו. מכבים טלפונים ומתחילים.

מכתב אבוד

קומדיה של טעויות מאת: יון לוקה קאראג'אלה. תרגום, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי

צילום – אהוד לבון

גִיצֶה השוטר נכנס מתנשף ומספר לדון פֶנִיקֶה על ההתרחשויות האחרונות. המדים שהוא לובש ססגוניים במיוחד, כמעט קרקסיים. ההצגה מבויימת במחוות גוף גדולות וחיתוך דיבור צעקני משהו. מרבית הנפשות הפועלות מוקצנות כיאה לסָטִירָה גרוטסקית. התלבושות בעיצוב לירון מרטון משרתות היטב את התמונה הכללית. ראיתי את ההצגה לפני מספר שנים ולא זכרתי את כל הפרטים, אך בראותי את הדמויות נזכרתי גם בהצגה שראיתי בתיאטרון קרוב לפני למעלה מעשור – בקרנבל מאת אותו מחזאי ובבימוי דומה.

ההצגה 'מכתב אבוד' עוסקת בבחירת המועמד האזורי לפרלמנט. השיקולים אינם מתייחסים לכישורי המועמדים אלא לקשרים שלהם וליכולת הסחיטה של כל אחד. מתגלגלת שמועה על מכתב אהבה מדון פֶנִיקֶה למדאם ג'וֹיסִיקָה, אשתו של טְרָכָנָקֶה. המכתב הגיע אל קָצָבֶנְקוּ והוא משתמש בו לסחיטה – פרסום המכתב בעיתון עלול להביך ואפילו לגרום לנזק משמעותי. המידע הזה מגיע אל דון פֶנִיקֶה מפיו של טְרָכָנָקֶה שבטוח שמדובר בזיוף ואיננו חושד בדבר. כאשר טְרָכָנָקֶה אומר שהערב קָצָבֶנְקוּ ינאם נגדם, דון פניקה אומר שקצבנקו לא ינאם כי הוא יהיה במעצר. האמירה מלווה בתנועת יד בכיוון בית המעצר אבו-כביר הסמוך. אין לי מושג אם זה מכוון או שזה רק בראש שלי, אבל זה בהחלט מוסיף לאווירה הגרוטסקית.

מכאן מתחיל מרדף אחרי המכתב. מפה לשם מתברר שזה איננו המכתב היחיד ומסכת הסחיטות מסתבכת. המידע שעובר בין הדמויות מתפרש על ידי כל אחד באופן שונה ומעשיר את הקומדיה בטעויות על גבי טעויות. מספר הבוחשים בקלחת גָּדֵל וכולם חושדים זה בזה בבגידה במפלגה או במדינה, אך לא עולה בדעתו של טְרָכָנָקֶה שחברו הטוב ואשתו בוגדים בו.

מדאם ג'וֹיסִיקָה איננה מוכנה שהמכתב יתגלה. היא מאלצת את מאהבה, פֶנִיקֶה, לתמוך בְּקָצָבֶנְקוּ כדי להשתיקו. כשהוא מתנגד היא אומרת "אם אני בעד קָצָבֶנְקוּ, בעלי גם מוכרח להיות בעד קָצָבֶנְקוּ, וכל הקולות שלו". ניכר שהיא שולטת בכולם. כאשר היא מדברת עם גיצה השוטר היא מכה אותו בעיתון תוך כדי דיבור. גם שיחותיה עם דון פֶנִיקֶה מלוות במכות באמצעות העיתון. כולם פוחדים ממנה ומצייתים לה. אינני יכול להימנע מלראות בהתנהגותה מאפיינים של שרה נתניהו.

הַקְּנוּנְיוֹת מתרבות, יש לחצים למנות מועמדים שונים ומשונים. הבטחות נזרקות מצד לצד ומופרות עוד בטרם נאמרו. הנאומים בישיבות המועצה מלאי פאתוס בסגנון שמזכיר לי את מנחם בגין. יכול להיות שמה שמתרחש במדינתנו, מחוץ לכותלי האולם, משפיע על החוויה שלי ולכן האסוציאציות שלי נודדות למקומות מוזרים, אך כשהמפגינים מתחילים לצעוק "בּוּשָׁה! בּוּשָׁה!" אני מבין שזה לא רק אני. את הצעקות הללו אינני חושב שניקו ניתאי שם בפיהם של המפגינים – זה קשור יותר מדי למה שמתרחש בימים אלה. אני מנחש שזו תוספת חדשה. אינני יודע. אולי.

קומדיה מטורפת – סָטִירָה גרוטסקית שמצחיקה בזמן ההצגה ומטרידה במבט לאחור.

קשה להימנע מלראות את ההקבלות עם מה שקורה אצלנו, אף כי מערכת הלחצים והשחיתויות איננה דומה, בעיקר בגלל המבנה הפרלמנטרי השונה.

בסופו של יום כולם שמחים ושרים במלוא גרון כשבעצם היחיד שתמרן את כולם והשיג את כל מטרותיו הוא השוטה הנלעג.

ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן מוזיקה: אור מצא תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: לירון מרטון תאורה: רונן בכר עוזרי במאי: גיא ישראלי ועומרי בקר

שחקנים: גל ישראלי יונתן לוויתן מרטין בלומנפלד אריאלה ברונשטיין אושר בית הלחמי לאון נונין צביקה דולב אבנר מדואל בן-יהודה רועי משיח יואב סדובסקי

שלישייה במי במול | קונצרט-תיאטרון בתיאטרון ניקו ניתאי

סיפור אהבה מוזיקלי
שמקרב ומרחיק לסירוגין חברה וחבר
שהיו פעם זוג ועכשיו הם רק "ידידים"

דורית ניתאי נאמן, המנהלת האומנותית של תיאטרון ניקו ניתאי, העניקה זהות חדשה למחזה צרפתי שלא זכה להעלאות מרובות. ניקו ניתאי תרגם מצרפתית לעברית את המחזה של אריק רוהמר «שלישייה במי במול». דורית התאימה את המחזה לקהל הישראלי בלי לוותר על הניחוח האירופאי. השמות הצרפתיים, אדל ופול, הפכו תחת ידיה לשמות אנה ואדם, שמות בינלאומיים שמתאימים למקומותינו.

המחזה בנוי משבעה מפגשים בין אדם ואנה. במהלך המפגשים הם מתעמתים לא מעט, בין השאר על נושאי אהבת המוזיקה לסגנונותיה. המתחים ביניהם נשענים על תפיסת המוזיקה השונה שלהם, אבל המוזיקה משמשת בעיקר כקולב שעליו הם תולים מסרים נוספים שהם רוצים להעביר ביניהם, לא תמיד בהצלחה.

המפגשים עטופים במוזיקה. לפני ואחרי כל מפגש מנגן הפסנתרן אור יששכר קטע מוזיקה קלאסית שמוליך אותנו מתמונה לתמונה תוך כדי החלפת עונות השנה. למיטב הבנתי, זה רעיון מקורי של הבמאית שהפכה את ההצגה לקונצרט-תיאטרון. העברת העונות שמציינות את מרחק הזמנים בין המפגשים מומחשת באמצעות וידאו-ארט שמוקרן ברקע אתר ההתרחשות. נעמי בן-אסא יצרה תמונה אירופאית-ישראלית שמובילה אותנו שוב ושוב לאותו מקום ישראלי באווירה שמייצגת קיץ, חורף, אביב וסתיו אירופאיים בזמן ההפוגות בין המפגשים.³

אנה ואדם היו בעבר זוג. כשנה לפני המפגש הראשון הם נפרדו ונשארו ידידים. כך לפחות לתפיסתה של אנה. אין ספק שהם עדיין אוהבים, אבל אנה החליטה להמשיך מזוגיות לזוגיות בעוד אדם מחכה ומקווה שהיא תשוב אליו. המפגשים מתקיימים תמיד בביתו של אדם, לפעמים באופן מתוכנן ולפעמים בהפתעה. אדם משמש לאנה כמעין גלגל הצלה שיחלץ אותה ממצבי נפש קשים – היא יודעת שהוא תמיד יחכה ויקבל אותה. נקודת שבר מתמשכת נובעת מאהבתו ליצירה 'שלישייה במי במול לקלרינט, ויולה ופסנתר' מאת מוצארט. מפגשים ביניהם נעכרים בגלל הציפיות השונות של אדם ושל אנה.

הליהוק של אושר בית הלחמי לתפקיד אדם ושל אריאלה ברונשטיין לתפקיד אנה קולע היטב לתפיסה שלי את הדמויות. הם מציגים בני אדם שאני מכיר והתנהגויות שאני פוגש בחיים האמיתיים.⁴

כאשר אדם אומר לאנה משפט בסגנון 'אם את לא יודעת לבד – אני לא אגיד לך' מתהפכות בראשי היוצרות. זהו משפט ששייך לסטראוטיפ נשי ישן, אבל גם המחזה נכתב די מזמן. פתאום אני רואה היפוך סטראוטיפים. אנה היא הגבר שמנסה לעבור מזוגיות לזוגיות וחושש מקביעות, ואילו אדם הוא האישה שמצפה לבן זוגה שיירגע מחיפושיו וישוב אליה. זה לא קיים בהצגה – זה רק בראש שלי.

ההצגה שובה את הלב. אני מבין את אנה ואת אדם במידה שווה, ואני מקבל את חילוקי הדעות ביניהם כמאפיינים של זוגיות בריאה. ושוב, אולי זה רק בראש שלי. זה היופי באומנות.

ההצגה מוצגת בסטודיו אנט שהוא מקום למוזיקה. הקהל יושב ממש קרוב לאתר ההתרחשות, אנחנו ממש בדירה של אדם – רואים ואיננו נראים. ה'קרוב' הזה הוא הדבר שכל-כך חביב עלי בתיאטרון. נלחש לאוזני שעוד מעט עשוי להיות לתיאטרון ניקו ניתאי בית משלו. בבית החדש הקהל והשחקנים יחוו זה את זה מקרוב, ממש כמו בתיאטרון קרוב, אולי אפילו קרוב יותר. אני מחכה.

פינת החוויות והאסוציאציות שלי:

1. ההצגה 'שלישייה במי במול' היא היחידה שעלתה בתיאטרון קרוב ולא הספקתי לראות אותה במשכנו בתחנה המרכזית בתל אביב. בינתיים עברנו את מגפת הקורונה, ניקו ניתאי הלך לעולמו, הבית נלקח מתיאטרון קרוב ולאחרונה גם הוחלט לשנות את שמו לתיאטרון ניקו ניתאי.

2. לפני כחודש הלכתי להצגה 'שלישייה במי במול' בסטודיו אנט. לבד. ההצגה נגעה לליבי. בימים שאחרי כן ההצגה העסיקה אותי לא מעט. במקרים רבים בחיי היומיום נתקלתי במצבים שהדהדו בראשי את ההצגה. הלכתי להצגה פעם נוספת, הפעם הצטרפה אלי אשתי שתחיה.

3. העברת הזמן באמצעות וידאו-ארט ומוזיקה מהדהדת בראשי את העברת הזמן בסרט נוטינג היל.

4. מצאתי ברשת את המחזה המצולם Eric Rohmer – Le trio en mi bémol (1988). ראיתי אותו באופן חלקי עם תרגום אוטומטי מצרפתית. ההצגה בתיאטרון ניקו ניתאי קולעת לטעמי הרבה יותר מה"מקורית". הדמויות של פול ושל אדל בהפקה הצרפתית מלוקקות ואינן מזכירות לי בני אדם מסביבתי.

נער האופניים

הצגה מאת ובבימוי איה קפלן על פי ספר מאת אלי עמיר

את נורי הכרנו בספרי אלי עמיר תרנגול כפרות ויסמין. בספר נער האופניים אנחנו פוגשים אותו בקיבוץ. הוא נקרא על ידי אביו לצריף המשפחתי בכפר העיוורים – לעזור למשפחה. נורי מצטרף למשפחה ומשם נשלח על ידי אביו לירושלים במטרה לפלס דרך למשפחתו אל בית משלהם בבירה. כך נקלע נער בן שש עשרה לנסות לפרנס את עצמו ולבנות את המשך חייו לבד בעיר גדולה וזרה. משום מה המשפחה מצפה ממנו לעשות למענם דברים שהם לא מנסים אפילו לעשות למען עצמם.

הספר מרתק ומאוד תאורי ומוחשי. סיפורי ההתרחשויות מציאותיים מאוד, אין עיסוק יתר בהגיגים ובמחשבות. העלילה מתקדמת בקו ישר וברור קדימה. כשקראתי את הספר בניתי לי כמנהגי דמויות בראשי. הייתה לי דמות ברורה של נורי, של מיכל ושל רוזיטה. הייתה לי תמונה של מקומות המגורים של נורי וכן של מקומות העבודה והלימודים. הסיפור בהיר ויש בראשי אפילו דמויות של בני משפחתה של מיכל ושל חברה הקודם שהלך ושב והלך.

כשראיתי את הפרסום הראשון תהיתי כיצד אפשר לדחוס עלילת ספר כזה לתוך סד הזמן של הצגה בלי לפגום באופיו. ובכן, איה קפלן ותיאטרון החאן הירושלמי לקחו על עצמם את האתגר ועמדו בו בהצלחה.

אנחנו מגיעים ברכבת להצגת שש אחרי הצוהריים של תיאטרון החאן בבית ציוני אמריקה בתל אביב. בטרם אנחנו נכנסים אני מעיין בתוכנייה באתר של תיאטרון החאן הירושלמי. איה קפלן עיבדה את הספר של אלי עמיר למחזה וביימה את ההצגה. רשימת הדמויות בתוכנייה מעידה על כך שמרבית הדמויות המשמעותיות בספר מופיעות בהצגה. זה מעיד על כך שיש כוונה לכסות את כל הספר, אם כי זה לא נראה אפשרי.

בכניסה לאולם אנחנו רואים על במה תפאורה שמורכבת משני מפלסים שהאחורי מוגבה משמעותית מהקדמי ומאחוריהם ברקע מסך. מעתה כל שינויי אזורי ההתרחשות יאופיינו על ידי אביזרים וריהוט שיוכנסו ויוצאו על ידי השחקנים. בצידי הבמה יושבים הנגנים ובידיהם כלי נגינה מזרחיים. נורי מופיע ומכניס אותנו אל הסיפור כשהמפלס העליון מציג את הקיבוץ. הקיבוצניקים נמצאים בשני המפלסים ומעניקים את האווירה שממנה ניפרד בקרוב. נורי, התנהגותו ולבושו מתאימים לדמות שראיתי בדמיוני. לפעמים הצגה משנה את הדמויות שיש בדמיוני ואני צריך להתמודד עם קונפליקט שלי. במקרה זה אין זה כך, אני מרוצה. אין ספק שלפחות חזותית ליהוקו של איתי שור לתפקיד קולע היטב. מרבית הנפשות הפועלות מתאימות למה שדימיתי.

עיבוד הספר למחזה בהחלט קולע ויוצר הצגה שיש לה זכות קיום בפני עצמה. נראה לי שאפשר להפיק הנאה מחוויוֹת הקריאה בספר והצפייה בהצגה ללא תלות בסדר הדברים. השתלשלות העניינים מתאימה היטב לזו שבספר, עם קיצוצים נרחבים מטבע ההבדל בין צורות ההגשה של הסיפור. אחד הדברים שחסר לי מעט הוא סיפורה של רוזיטה – נערה עם סיפור אישי מורכב וקשה. אמנם דמותה של רוזיטה מבצבצת פה ושם, אך הסיפור שלה איננו בהצגה.

ההצגה נעה בין אתרי ההתרחשות לעיתים תכופות, והדמויות שמופיעות בכל אתר שונות, למעט נורי שנמצא על הבמה לכל אורך ההצגה. לא פחות מארבעים דמויות מגולמות על ידי שמונה שחקניות ושחקנים בלבד. חילופי הדמויות דינמיים. לפעמים שחקן או שחקנית יורדים מהבמה וכמעט מייד שבים בדמות שונה לחלוטין. לפעמים אינני קולט שזה אותו שחקן ששינה לבוש, מבטא, היגוי ושפת גוף. בתוכנייה כתוב "הדרכת טקסט בלשון העיראקית-יהודית: אודליה מורה-מטלון". נהניתי לשמוע את מדריכת הלשון העיראקית-יהודית מדברת בלשון "אשכנזית" בדמות גברת וייסקופף.

הביקור של מיכל בכפר העיוורים מוצג באמצעות וידאו ארט שמורכב מהצילומים שהיא מצלמת כאן, על הבמה. שילוב אומנויות מעניין שהופך בימינו לחלק בלתי נפרד מהתיאטרון. אני אוהב עירוב תחומי אומנות שמשלים את התמונה ועם זאת ופותח פתח לדמיון.

רשימת היוצרות והיוצרים מועתקת מהתוכנייה:

דרמטורגיה: דורי פרנס
תפאורה: יהודית אהרון
תלבושות: סבטלנה ברגר
מוזיקה: אריאל ברט
תאורה: רוני כהן
תנועה: עמית זמיר
וידאו ארט: יערה ניראל
הדרכת טקסט בלשון העיראקית-יהודית: אודליה מורה-מטלון

נגנים:
יהודה סמית – קמנצ׳ה, עּוד
בנימין קובר – דרבוקה, דוהולה, ריק, פריים דראם

שחקנים ושחקניות:
איתי שור – נורי
יוסי עיני – האב, שטארק, קריין יומני גבע
שחר נץ – מוטק'ה הקיבוצניק, מושי (אחיו הצעיר של נורי), העיוור נגן הנאי, אדון מכובד במשרד הקליטה, מזכיר מנהל בית הספר, מלצר
ענאן אבו ג'אבר – חיים הקיבוצניק, עזיז העיוור, עובר אורח, דייר אצל גברת וייסקופף, השומר הסורי, רכז המודיעין, רובי (אחיה של מיכל)
בר שדה – ציפי, האם, רוזיטה, המזכירה של הממונה על המלגות, יקית בקפה חרמון
אודליה מורה-מטלון – רחלי המדריכה, גברת וייסקופף, היועצת, אשתו של הממונה על המלגות, טליה (אמא של מיכל)
אריה צ'רנר – פרוייק'ה, בעלה של רחלי המדריכה, העיוור המחוטט, מנהל בית הספר ברחובות, דייר אצל גברת וייסקופף, מנהל בית הספר "דעת" לנערים עובדים, אלחנן (אבא של מיכל), הממונה על המלגות, קלינסקי
ניצן לברטובסקי – קיבוצניקית, פאוזיה (אחותו הקטנה של נורי), נער עיוור בבית מלאכה, מיכל

נינה וקוסטיה X3 בקיפוד הזהב 2022

חבורת יוצרי תיאטרון פרינג' באירוע שוטטות שבו הם יוצרים שלושה היבטים של אותו קטע תיאטרון קלאסי. אירוע מסוג זה התרחש כבר פעמיים בעבר, אך הדבר לא הגיע לידיעתי, כך שזו לי הפעם הראשונה להשתתף בחוויה זו.

אני מגיע לתיאטרון הסימטה ביפו ועולה למרפסת. מספר האנשים כאן בינתיים מועט – המנהל האומנותי מרט פָּרחוֹמוֹבסקי, יו"ר עמותת קיפוד הזהב דורון צפריר ועוד מספר אנשי תיאטרון שאני מזהה מעצם היותי הקהל שלהם. נראה לי שכולם קשורים בדרך זו או אחרת להפקות שעומדות להתרחש לנגד עינינו. במילים אחרות – קהל הצופים בשלב זה מונה אותי ועוד מספר חד ספרתי של אורחים.

בצד המרפסת מישהו יושב על הרצפה ונוהם-נואם-שר לתוך מיקרופון שמוביל את קולו אל רמקול בידורית נייד. מולו מישהו מסמן בידיו תנועות רחבות, אולי הוא מדבר אך אינני שומע את קולו. מתעכבים עוד כרבע שעה לאפשר לאחרוני האורחים להגיע ומרט מכנס אותנו במרכז הגג להסברים על מה שעומד להתרחש. היום נראה שלושה יוצרים מובילים מביימים במקביל את המפגש של נינה וקוסטיה מהשחף של צ'כוב בתרגום רועי חן.

ברור שכולם כאן מכירים היטב את השחף וסביר להניח שראו יותר מביצוע בימתי אחד שלו. על כל פנים הטקסט מונח על אחד השולחנות ואפשר לעיין בו. יש שלושה אתרי חזרות סביבנו, בכל אחד מהם יביימו את אותה תמונה, הקהל ישוטט בין שלושת האתרים ויחזה בחזרות. הזמן שמוקצה לחזרות הוא שעה ורבע ולאחר מכן נתכנס לראות את התוצאות. מתחילים עכשיו.

אני נכנס לאולם שבו מביים עמית אולמן את נינה – מיטל נר ואת קוסטיה – עדן גולדמן. הם יושבים סביב שולחן ועוברים על הטקסט. מיטל מתחילה את חלקה ועמית מנסה להוביל. למיטל יש שאלות רבות ויחד הם מגבשים את אופי התמונה ומזניחים מעט את קוסטיה שלא כל כך ברור בשלב זה כיצד יגיב לדבריה. התמונה מתפתחת ומתחילה להתגבש. אני סקרן אבל יש עוד שתי חזרות, אז אני עובר לאולם האחר.

ניר שטראוס בדמות קוסטיה בן ימינו כבר באמצע הפעילות. תמר קינן הבמאית מתערבת מעט מאוד. נראה שהתמונה מבושלת מראש ואולי עברה כבר חזרה או יותר לפני האירוע. נינה – גילי גנני נכנסת. אופי המפגש הראשוני איננו מגובש עדיין. תמר קינן מביימת אותם. נינה נראית לי בשלב זה כצעירה ישראלית נלהבת. מעניין. הבמאית מציעה שינוי קל. הזמן דוחק. אני עובר הלאה.

אירוע המיקרופון והרמקול שראינו בזמן ההמתנה היה כבר חלק מהבימוי השלישי של התמונה, כלומר היא בוימה ככל הנראה לפני תחילת האירוע. לא ברור לי מהם כללי המשחק. זה איננו אירוע תחרותי, המטרה היא להפיק את המיטב במסגרת המגבלות, כך שאינני רואה בכך פסול. אורן עילם מביים את קוסטיה שלו – יונתן ברנר. התפיסה שלהם לוקחת את ההצגה למקום מיוחד. קוסטיה הוא זמר, רוקיסט, או משהו כזה. הוא שר את הגיגיו לתוך מיקרופון. נינה – אגם שוסטר נכנסת ומגיע המפגש. זה הרגע שדורש התייחסות מיוחדת בכל אחד מהבימויים. המפגש הזה רגיש מאוד ממספר בחינות. קשה לנינה ולקוסטיה לנחש כיצד יתקבלו. אני חוזר לעמית אולמן.

מאז שעזבתי את הבימוי של עמית אולמן חלו התפתחויות משמעותיות, ההצגה מתגבשת היטב. בכל רגע מפציע רעיון חדש שמשנה את התמונה במידה ניכרת. אצל תמר קינן נראית גם כן התקדמות, הדמויות של נינה ושל קוסטיה כבר מגובשות והבמאית מתערבת מעט מאוד. אני עובר לאורן עילם – כאן נראה שהמלאכה כבר הסתיימה ועוסקים בליטוש אחרון. אני חוזר לחדר החזרות של עמית אולמן.

מה שראיתי קודם איננו דומה למה שאני רואה עכשיו. קוסטיה יושב והוגה את הגיגיו כשגבו אל הקהל. הפגישה עם נינה גלשה מהבמה אל מחוץ לאולם. מעניין. נפער חלון דמיוני בקיר הרביעי וקוסטיה מתבונן דרכו. אני נשאר מרותק לדינמיקת הבימוי שמשנה את מה שאני רואה ושומע וכן את אופי האינטראקציה בין הדמויות שוב ושוב. אני נשאר כאן כבר עד הסוף. הקבוצה הזאת היא היחידה שהתחילה את החזרות בזמן האירוע ולכן ההתפתחויות מעניינות יותר מאשר בחללי הבימוי האחרים. מאותה סיבה הם גם לא מצליחים לסיים את הקטע. מרט בא להודיע שצריך לצאת החוצה למפגש הסיום שבו נראה שלושה קטעי הצגה שמבוססים על אותו טקסט ובכל זאת שונים לחלוטין.

הבימוי של עמית אולמן מוצג ראשון. אני כבר מכיר את מרביתו כי הייתי בחדר החזרות עד הרגע האחרון. למרבה הפלא אני מתרגש מהמפגש בין קוסטיה ונינה למרות שהכול ידוע לי מראש. אני אפילו יודע שקוסטיה יפנה אלינו – לקהל – ויגיד לנו בהתרגשות 'נינה המלאך שלי, האהובה שלי, היא באה אלי!'

קוסטיה של אורן עילם יושב על הרצפה ושר את הגיגיו למיקרופון שמפיץ את דבריו דרך בידורית. הכול אצלו מוחצן, לפחות עד שיגיע למצבים שהשקט יאה להם. אופי הפגישה עם נינה שונה לחלוטין מהקודמת שראינו. הטקסט זהה אבל המפגש הרבה יותר מתוח וחשדני. נינה איננה מתלהבת מכך שקוסטיה מתעסק כל הזמן עם המיקרופון. הם מקפידים לשמור על כל פאוזה כמתבקש, ובכל זאת ההתנהלות נראית מתוחה ובהולה משהו.

התמונה שביימה תמר קינן לוקחת אותנו אל ימינו. קוסטיה יושב מול מצלמה ומשדר או מקליט את עצמו. ההגיגים הפרטיים שלו הופכים להיות פומביים. מתאים לימים אלה שבהם לכל אחד יש בלוג, ולוג או הֶסְכֵּת שבו הוא חולק עם העולם את מה שהיה פעם נהוג לטמון במגירה. הפגישה עם נינה שמחה וידידותית. נינה מתנהגת ומדברת כנערה קלת דעת בת ימינו. כשהיא אומרת 'אני שחף' זה מלווה בסֶ֫לְפִי ומייד היא חורצת לעצמה לשון באומרה 'לא, זה לא זה'. האמירה 'אתה סופר, אני שחקנית' נאמרת כדַּ֫חְקָה קלילה. תמר קינן נטלה לעצמה את החופש ללהטט מעט עם הטקסט ולהביאו אל מקומותינו. כל הקהל נשפך מצחוק כאשר נינה אומרת שמחר היא נוסעת לכרמיאל ברכבת עם ילדים מנוזלים. יש לה שם הצגת ילדים. אני מתמוגג.

בסיום ההצגות עולה דורון צפריר – יו"ר עמותת קיפוד הזהב – לכמה מילות סיכום. הוא אומר בין השאר שערן בוהם – המנהל האמנותי של תיאטרון נוצר, הציע לשנות את שם העמותה ל'כיפות הזהב'. אנחנו צוחקים ואז אני קולט שזה בעצם עלול לא להיות כל-כך מצחיק.

ראינו שלושה היבטים שונים של אותה תמונה ואני התרגשתי, נלחצתי, נרגעתי, הופתעתי, צחקתי והתמוגגתי. חוויה נהדרת. כיף לראות כיצד הכישרון המתפרץ של במאים ובמאית מוציאים משחקניות ומשחקנים עתירי כישרון דמויות כל כך שונות מאותו טקסט. אני כבר מצפה לאירועי X3 של השנים הבאות.

בעודי כותב טור זה נודע לי שתמצית האירוע עלתה כבר ליוטיוב – הנה היא לפניכם:

בשולי הדברים:

1. כשכתבתי על הסלפי של נינה נזכרתי שגיל חובב צילם עצמון שלו עם הקהל בתחילת ההופעה שלו. המילה עצמון היא רעיון פרטי שלו שעדיין לא הוצע לעיון האקדמיה ללשון. אם המילה עצמון תיקלט בציבור, האקדמיה עשויה לאמץ אותה.

2. תוך כדי צפייה בבימויים עלה בדעתי שאירוע כזה איננו קל לאנשי תיאטרון שצריכים לנשוך שפתיים ולהמנע מלהציע רעיונות משלהם. גם אני, שאינני במאי או שחקן, הגיתי במהלך הצפייה בבימוי רעיונות משלי, וכמובן שתקתי.

הכיסאות על-פי איז’ין יונסקו בבימוי אילן תורן בתיאטרון הסטודיו בחיפה

אבסורד או לא אבסורד – זו השאלה שיציג לנו הבמאי, אילן תורן, אחרי הצפייה בהצגה.

מוצאי שבת בתיאטרון הסטודיו בחיפה. באנו לראות את ההצגה 'הכיסאות' על פי המחזה של איז'ין יונסקו בעיבוד ותרגום של אילן תורן שגם ביים אותה ומשחק בה. על הבמה שני כיסאות ובגב הבמה הרבה כיסאות מקופלים. זו כל התפאורה. זה כבר חביב עלי, אני מעדיף תפאורה מינימליסטית שמשחררת את הדמיון. ראינו את ההצגה 'הכיסאות' בעבר עם תפאורה ענקית ריאליסטית, מגדלור ענק במלוא גובהו ניצב על הבמה ואנחנו בתוכו יחד עם הזקנים. הפעם תמונת הבמה שונה לחלוטין – חומת המגדלור הדמיונית לפנינו – הקיר הרביעי חסום. אנחנו אמנם רואים הכול, אבל בתחילת ההצגה פונה אלינו אילן רונן בדמות הזקן, ואולי בתפקידו כבמאי, ומסביר שממש מאחוריו קיר עבה של מגדלור. עוד רגע הוא יעלם מאחורי הקיר ויישאר שם עד סוף ההצגה, אך – אל דאגה, בסיומה הוא ישוב לשוחח איתנו – כנראה בתור הבמאי.

כמנהגי אינני מספר כאן על ההצגה אלא על החוויה שלי מהצפייה בה. מופיעות בהצגה שתי דמויות – זקן וזקנה. בתפקיד הזקן הבמאי אילן תורן וזוגתו הזקנה סימיראמיס היא השחקנית דורותה ביאלס. המחשבה הראשונה שעוברת בראשי היא שגיל השחקנים הפעם קרוב לגיל הדמויות, אולי מעט יותר צעירים. בהפקות קודמות שחקנים צעירים יותר גילמו את תפקידי הזקנים. הזקן מטפס על הכיסא, מנסה להביט אל האופק, לראות אם מגיעות סירות אל המגדלור. הזקנה חוששת לו – הוא כבר לא צעיר. עולה בדעתי שגם השחקן איננו צעיר, אבל בהמשך ההצגה אנחנו רואים שכוחו במותניו והוא מפגין תנועה מורכבת וממש לא קלה.

הזוג מתחיל לדבר. אולי לשחזר את החיים לאחור ואולי זוהי בכלל שיחה מחזורית שהתקיימה אתמול ושלשום ותתקיים גם מחר… אם יהיה להם מחר. הזקנה אומרת לזקן שהיה יכול לעשות הרבה יותר בחייו, להגיע לגדולות. הוא דווקא מרוצה ממעמדו כמנהל המגדלור. מבחינתו חייו היו מלאי תובנות ויש לו אפילו בשורה לעולם. הזקן הזמין הרבה אנשים חשובים לשמוע את הבשורה שלו לעולם. את הבשורה ישמיע לאורחים נואם מקצועי שהוזמן במיוחד לשם כך.

מגיעים אורחים שהם כנראה רואים. אנחנו לא רואים את האורחים, רק את תגובות הזקנה והזקן אליהם. התגובות שלהם עשירות בתנועת גוף גדולה, מעין מחול שסובב בתחילה במרחב של שני כיסאות ומתרחב ככל שמתרבים האורחים ועימם הכיסאות שנפרסים על הבמה. הם מפגינים את מורת רוחם מהתנהגות הגנרל באמצעות מימיקה עשירה, מוגזמת, על סף הגרוטסקה, אך ברצינות גמורה. ציר הזמן איננו ברור במפגיע. אין לנו מושג אם אלה זיכרונות מהעבר הרחוק או שהדברים מתרחשים ממש ברגע זה. ואולי אלה בכלל זיכרונות של דברים שקיימים בדמיונם בלבד.

הם מעשירים את חייהם השוממים באמצעות דמיון והמתנה לאורחים אמיתיים או מדומים. זה פותח לרגע בראשי את התהייה הקיומית בדבר מְלֵאוּת חיי. הרי יכולתי לעשות הרבה יותר. יכולתי להגיע להישגים גדולים. אילו רציתי. האם רציתי? אולי טוב לי במצבי. האם יש לי בשורה לעולם? האם יש לי בכלל עניין להשאיר אחרי בשורה? המחשבה חולפת כשם שהגיעה. הרי ניהלתי את השיחה הזאת עם עצמי הרבה פעמים במהלך חיי והגעתי כבר מזמן למסקנה שחיי מלאים ואני מרוצה ממה שעשיתי וממה שיש לי. את דברי לעולם אני מפרסם בבלוג זה ובצילומים שאני מפרסם במסגרות שונות. גם אם אין איש רואה את מה שאני כותב או מצלם, זה ממש לא חשוב.

באים עוד ועוד אורחים שאיננו רואים. הזקן והזקנה מגישים כיסאות לאורחים. מחול הכיסאות משנה קצב, ומבנה הבמה משתנה ככל שמתרבים האורחים. הנואם לא מגיע. במחזה המקורי מגיע נואם אילם שאיננו יכול ממילא להעביר את הבשורה. בהצגה הנוכחית ויתרו על הנואם המיותר. מערך הכיסאות משתנה בינתיים לנגד עינינו והופך למגדל, אולי למגדלור. הזקן והזקנה פונים אל אחורי המגדלור ונעלמים אל תוך הים.

כעבור רגע מופיע הבמאי אילן תורן בחזית הבמה ומזכיר לנו שהבטיח לשוב אלינו מהמגדלור. עכשיו השחקנים אילן תורן ודורותה ביאלס יושבים בחזית הבמה על כיסאות הסטודיו. די מהר מתפתחת שיחה מעניינת. השחקנית מספרת לנו על התהליך המחשבתי שהוביל אל מה שראינו. הבמאי קורא לקהל לשאול שאלות ובין שאלות הקהל הוא משמיע גם שאלות משלו. בשלב זה מתברר לי שבקהל יושבים תלמידיו. אילן תורן מלמד בבית הספר לדרמה בסטודיו. כאן הוא גם פיתח את ההצגה וכשהייתה בשלה לקהל סגרו את עולם התרבות בגלל מגפת הקורונה. ההצגה שבה לבמות כשפסקו סגרי ומגבלות המגפה. עכשיו ההצגה מוצגת דרך קבע בתיאטרון תמונע, בסטודיו ובאולמות תיאטרון ברחבי הארץ.

בסיום השיחה שואל הבמאי אם לדעתנו 'הכיסאות' הוא מחזה אבסורד. נזרקות תשובות מגוונות מהקהל. נראה לי שזה בהחלט מחזה אבסורד. מרבית הסיטואציות אינן מציאותיות ונראה שהזקנה והזקן מנותקים מהאנושות בלב ים ללא שאיפות וללא תכלית. אינני אומר את דעתי. הבמאי הוא מורה בבית הספר ובקהל יושבים תלמידיו – אני מעדיף לשמוע את דבריהם. אילן תורן אומר שלדעתו המחזה ריאליסטי וגם מנמק את דבריו. נשמע לי מעט תמוה אחרי שראינו בביום שלו כל כך הרבה סיטואציות מדומיינות ואפילו מופרכות, אבל מי אני שאחלוק על דברי הבמאי, המעבד, השחקן והמורה.

ההצגה תקועה בראשי זמן רב, כל דבר בימים הבאים מהדהד במחשבותיי סיטואציות מההצגה. הראש עדיין איננו פנוי וביום שלישי אנחנו הולכים לראות את ההצגה 'מחכים לגודו' שהיא ללא ספק תיאטרון אבסורד אקזיסטנציאליסטי. אני כותב טור זה כשבוע אחרי שראיתי את 'הכיסאות' ושלושה ימים אחרי 'מחכים לגודו' ומחשבות משתי ההצגות מתחרות על משאבי הרוח שלי גם כאשר אני עוסק בדברים אחרים.

הכיסאות על פי מחזה מאת איז'ן יונסקו    
עיבוד, נוסח עברי ובימוי: אילן תורן 
משחק: אילן תורן ודורותה ביאלס   
עיצוב במה: דורותה ביאלס 
תאורה: יחיאל אורגל

קישורים:

דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון הסטודיו 
דף ההצגה הכיסאות בתיאטרון תמונע 
דן תורן:ראיון עם אבא שלי, אילן תורן ודורותה ביאליס על ההצגה 'הכיסאות'

האם יש מקקים בישראל – פרינג' בהבימה

אלה הימים האחרונים לפני ההכרזה על הזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2021. אני אוהב את היצירות של נסים אלוני וסקרן לדעת לאן יכלו מרט פרחומובסקי ודורי פרנס לקחת את המחזה. מבקרי תיאטרון רבים גמרו את ההלל על ההצגה. מכר שראה את כל הצגות קיפוד הזהב וביניהן גם את 'האם יש מקקים בישראל?' אמר לי: "לא ראוי למאכל אדם. אבל מרתק". מכרה אחרת ממובילות הקיפוד אמרה לי שאיחרתי, הכרטיסים להצגות האחרונות אזלו מזמן. אני מחליט בכל זאת לנסות. יש כרטיסים. אפילו אשתי שתחייה, שאיננה עדיין חיית פרינג', מביעה נכונות להצטרף.

אנחנו מקדימים מאוד לתיאטרון. עדיין לא מכניסים קהל אפילו לרחבת הכניסה של התיאטרון הלאומי הבימה. כן, זוהי הצגת פרינג' שמוצגת בהבימה עם להקה של 14 שחקניות ושחקנים וצוות הפקה מכובד. אנחנו הזוג השני שמחכה לפני פתח אולם רפפורט. הקהל מתרבה לאיטו, שעת התחלת ההצגה כבר עברה ועדיין לא פותחים דלתות.

נכנסים לאולם. זו לי הפעם הראשונה באולם זה של הבימה ואני מגלה שנחפזתי לחינם, מכל מקום רואים היטב ותיכף נגלה שממילא ההצגה חולשת על כל שטחי הבמה והאולם. הבמאי, מרט פרחומובסקי, מתנצל על האיחור ומסביר שהשחקן דודו גולן שמגלם את דמותו של ישו בושש להגיע. לפני כמחצית השעה נודע להם שהוא נפגע בתאונת דרכים – בר פלד ימלא את מקומו עם הטקסט בידו. מרט אומר שמי שמעוניין לעזוב יפוצה. אף אחד לא קם.

נסים אלוני כתב את המחזה 'האם יש מקקים בישראל?' בשנת 1986 והתחיל לקיים חזרות בהבימה. כמנהגו שינה ושינה את המחזה במהלך החזרות ולבסוף התיאטרון גנז את ההצגה. היא לא הוצגה מעולם. זהו המחזה האחרון של נסים אלוני. מרט פרחומובסקי חבר עם דורי פרנס לעבד ולהשלים את המחזה. מתוך עלון ההצגה אנחנו לומדים ששותפים בהפקה הרבה מאוד אנשים שאחראים על כל ההיבטים. ממש כמו בתיאטרון הממוסד. לא כל כך אופייני לפרינג'.

ההצגה מתחילה. השחקנית אדית אסטרוק מקדימה ואומרת שיש בהצגה 15 תמונות. בהמשך היא תקדם אותנו מתמונה לתמונה וכן תגלם את דמותה של מלכת אנגליה. פלסטינאי מנופף בדגל פלסטין ובעקבותיו אשתו הטרייה, הנוצריה, שבקרוב נגלה שהיא הרבה יותר רבגונית מהנראה במבט ראשון. גם הפלסטינאי איננו בדיוק פלסטינאי. ממשיכים ופוגשים את לוט בעל הגיבנת הכפולה. אוסקר מאק-מנדל הוא האמרגן של להקת השחקנים שמציגה גילגולים רבים ושונים של הסבל היהודי בהקבלה למה שקורה עם הפלסטינאי, הנוצריה, ישו שאיננו בדיוק שלם עם שליחותו ויודה איש קריות שחוגג לסירוגין בין כולם. פראנץ – המפקד המת, או לא, של מחנה הריכוז מקיים יחסים מוזרים עם הליצן היהודי ביאטו, ואם לא די לנו בכך, יש גם צמד רוצחים שרודף אחרי כולם ולא כל כך ברור מה מטרתו.

ההצגה קשה למעקב. כל קטע בפני עצמו מעניין, לפעמים אפילו מרתק, אבל סך כל ההצגה איננו מתחבר בראשי לתמונה קוהרנטית ברורה. למה בדיוק ציפית, שואלת חברתי לחיים, זה נסים אלוני. אחרי התמונה החמש עשרה השתחוויה ואנחנו יוצאים מההצגה מבולבלים משהו. אני מניח שהיא תרדוף את מחשבותינו בימים הקרובים. אני מתחיל להבין את מה שאמר לי אותו מכר שכבר ראה את ההצגה.

בדרכנו לאוטובוס אנחנו פוגשים מקק שועט מגן יעקב להבימה – יש מקקים בישראל!

מאת: ניסים אלוני בימוי: מרט פרחומובסקי נוסח ההצגה: דורי פרנס ומרט פרחומובסקי לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר מוזיקה: בועז שחורי מיקס מוזיקה: תומר ירושלמי עיצוב חלל: זוהר שואף עיצוב תלבושות: רוני בורשטין עיצוב תאורה: יאיר ורדי עיצוב תנועה: לירון דינוביץ עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב במאיות משנה: לירון דינוביץ ושירי לוטן הפקה: מרט פרחומובסקי ושירי לוטן מנהלת הצגה:  עדן מלקו

דן שפירא – לוט רועי אסף – ראשיד אבן קייסון / לייבו ספיבק נעמה פרייס – מוד אדית אסטרוק – מלכת אנגליה אברהם הורוביץ – ביאטו לוי גד קינר קיסינגר – פראנץ פון ראו ערן שראל – אוסקר מאק-מנדל אוהד שחר – שטרייקר דודו גולן – ישו [איחולי החלמה מהתאונה]  אמיתי קדר – יודה איש-קריות נועה ירקוני – מארתה שירי לוטן – מאריה דני ברוסובני – ורנר בר פלד – קרל-היינץ [היום גם ישו]

דף ההצגה באתר הבימה

תברחי – תמרה סטיל כהן בתיאטרון קרוב

אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות.

פסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב הוא ככל הנראה האחרון שמתקיים בתחנה המרכזית של תל אביב. נושא הפסטיבל הוא זכויות האדם, וההצגה 'תברחי' עוסקת בזכות להתפתח ולהגיע להגשמה עצמית ללא מעצורים חיצוניים או פנימיים וללא פחד.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון קרוב. על הבמה שולחן אוכל וסביבו שלושה כסאות. גילי סובלת ממיגרנות, היא בולעת כדור. בקרוב נראה שהמיגרנות התכופות שלה מעצבות את התנהגותה. אך יכול להיות גם שהתנהלותה מביאה את המיגרנות.

ניר, בעלה, נכנס ומעיר משהו מעליב בעניין השמלה שהיא לובשת. גילי שואלת אם להחליף שמלה. ניר "מניח לה לעשות כרצונה" באדישות מתנשאת. גילי נחפזת החוצה להחליף שמלה. בינתיים מגיע אורן – עורך דין צעיר שהתחיל לעבוד לאחרונה במשרד עורכי הדין של ניר. אורן מעוניין להתמחות בפלילים.

הם יושבים יחדיו לאכול, ואורן מנסה לפתוח שיחה ומתעניין בעיסוקה של גילי. היא מספרת שהיא אומנית, ציירת. ניר נחפז להגיד שהיא לא מעוניינת למכור את ציוריה. אורן מביע התפעלות מציור שלה ומציע להכיר אותה למישהו שיכול לעזור לה למכור את הציורים. ניר שב ומציין שהיא איננה מעוניינת למכור את ציוריה. גילי אומרת שהיא תשמח למכור את ציוריה, היא אפילו מציעה להראות לאורן עוד ציורים. נראה שדרגת החופש שגילי נטלה לעצמה איננה מקובלת על ניר והוא מכריז לפתע שגילי עייפה ושהארוחה הסתיימה. אורן נפרד מהם נבוך ומופתע. ניר, באדיבות שלווה ומתנשאת, ניגש אל גילי ואוחז בעורפה באופן מאיים ומשפיל. חושך. זעקה. צפירות של רכב הצלה.

בתמונה הבאה גילי בלבוש אסירים. היא דקרה את ניר למוות ועכשיו היא עצורה לקראת משפט. אורן מתנדב לייצג אותה, אך גילי איננה מוכנה לספר מה קרה. אורן מנסה להסביר לה שאף אחד לא יקבל טיעון של הגנה עצמית אם לא ידע בדיוק מהו האיום שמפניו התגוננה.

ההצגה מרגשת ומעוררת תחושות אימה. הבימוי והמשחק מאופקים מאוד – אין כלי רצח מדמם, אין כתמי דם, אין זעקות שבר מוגזמות ואין מוזיקה שמנסה ליצור בכוח אוירת אימה. הכול נעשה בשקט, באיטיות ובאיפוק שמגבירים את אווירת הפחד והמצוקה.

גילי בתא הכלא שלה. השומר איננו אדיש אליה אך הוא מעמיד פנים שאיננה מעניינת אותו, תפקידו הוא לפתוח ולסגור את התא כל אימת שעורך הדין שלה בא. פתיחת דלת התא וסגירתה מיוצגות בצליל ובמלבן אור שמוקרן על רצפת הבמה. עיצוב התאורה ככלי שמצייר תפאורה מוצא חן בעיני מאוד. אורן, עורך הדין, איננו מצליח להוציא ממנה מידע. השומר נפתח אליה ומתחיל להבין את מצוקתה. מפה לשם מתברר שגם לאורן וגם לשומר יש היסטוריה לא פשוטה שנושקת לתחומים שמנהלים את עולמה של גילי. מכאן והלאה מתנהלות לסירוגין שיחות של גילי עם עורך הדין, עם דמותו של בעלה – ניר ועם השומר.

הבעייה של גילי לספר מה קרה בין בעלה לבינה נובעת מסירובה להכיר במציאות. היא מבטאת זאת במילים: 'אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות'. זו הסיבה שאיננה יכולה לספר על סבלה לצד בעלה שאיננו מרפה ממנה גם אחרי מותו. זו הסיבה שהתעלמה מקולות שאמרו לה בעבר 'תברחי'.

הצגה מעולה. חוויה קשה ומטלטלת. עיקר כוחה הוא בָּאיפוק השקט והאיטי שזועק ללא קול.

ההצגה משתתפת בפסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב. זוהי יצירתה של תמרה סטיל כהן שהציגה בפסטיבל האזרח כאן 2015 הצגה מטלטלת לא פחות בשם רסיסים.

מאת: תמרה סטיל כהן בימוי ודרמטורגיה: רן בן שושן מוסיקה מקורית: דן כהן תפאורה: רן בן שושן עיצוב תאורה: רונן בכר צילום: אהוד לבון

שחקנים: לפי סדר הופעתם גילי – תמרה סטיל כהן ניר – ניר יוספי אורן – טל עמר שומר – אלון לשם

אינני יודע אם ומתי ההצגה 'תברחי' תוצג בעתיד, אך ימיו של התיאטרון במשכנו הנוכחי קצובים. כדאי לארוב להצגה זו ולראות אותה כל עוד אפשר.

מנוחה נכונה – פנינה גרי כלת פרס האומן כאן

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פנינה גרי היא הרבה יותר ממחזאית. היא פעילה בכל תחומי התיאטרון מאז ומעולם, לפחות מראות עיני, וגם אני כבר אינני ילד. היא הקימה את תיאטרון זוית, ניהלה את הבימרתף, הייתה מנהלת אומנותית, דרמטורגית, במאית ושחקנית ואף עיבדה סיפורים למחזות. אחד הסיפורים שעיבדה למחזה הוא 'מנוחה נכונה' מאת עמוס עוז. המחזה הוצג בפסטיבל עכו 1992 עם דורית ניתאי ועם ולדימיר פרידמן שבינתיים התבגר ועכשיו הוא מגלם את דמות אביו של מי שהיה אז.

המנהלת האומנותית של תיאטרון קרוב, דורית ניתאי נאמן, מקדימה ומספרת לנו שאביה, ניקו ניתאי, אמר שלא יכולה להיות חגיגה ללא הצגה. אם כך, גם הענקת הפרס צריכה להיות מלווה בהצגה. ואם הצגה, אז ברור שהיא צריכה להיות על פי מחזה של כלת הפרס פנינה גרי. דורית ניתאי נאמן עיבדה את המחזה 'מנוחה נכונה' לקריאה מבויימת.

על הבמה של מבואת התיאטרון שישה כסאות ועליהם יושבים השחקנים:

ולדימין פרידמן –	יולק ליפשיץ – מזכיר הקבוץ, חבר מפלגה ושר לשעבר.
שירה פרבר –	חוה ליפשיץ – אשתו של יולק.
אסף מור –	יונתן ליפשיץ – בנם, בן הדור השני ל'אבות המייסדים'.
יולי מובצ'ן –	רימונה ליפשיץ – אשתו של יונתן.
איגור קזצקר –	עזריה גיטלין – צעיר אידיאליסט המבקש למצוא את מקומו בקבוץ.
דורון צפריר –	חבר קיבוץ – מְסַפֵּר ומקדם את העלילה.

לא אכנס לתוכן הסיפור, אם אינכם מכירים אותו אפשר להעזר בויקיפדיה, הסיפור מתוקצר שם מלווה בפרשנות של סופרי ויקיפדיה.

הקריאה המבויימת מוצלחת מאוד לטעמי, היא מעבירה היטב את רוח המחזה וכל השחקנים מעולים – איש איש בתפקידו. בולט במיוחד איגור קזצקר בדמות עזריה גיטלין שאיננו מגביל את עצמו לקריאה, ומשחק בכל חלקי גופו ונפשו. נראה שהוא עומד להתפקע מהתלהבות או מאכזבה – כל דבר בעיתו.

אחרי ההצגה עולה לבמה פנינה גרי לקבלת הפרס, לשמיעת דברי הברכה ולהשמיע את דברה. כל הברכות באות מפי אנשי תיאטרון שיודעים היטב לספר סיפור ולכן גם הברכות הן חוויה מעניינת. פנינה גרי מוציאה דף ומתנצלת, אני כבר בת 94 ולאחרונה אני חשה בבעיית זיכרון, אז הכנתי לי רשימות. מייד לאחר ההתנצלות היא מתחילה לדבר בשטף וללא הפוגה הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות כתוב על הדף. בסופו של יום – הקריאה המבויימת והאירוע כולו הם חוויה מרתקת.

אשמח מאוד אם תצמח מקריאה זו הצגה עם אותו ליהוק ואותה במאית.

המבול בתיאטרון קרוב

לא הכנתי את עצמי לחוויה עם עומק פילוסופי כזה. הופתעתי. לטובה.
ההצגה 'המבול' גוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות שאינן מרפות.

ההצגה 'המבול' עולה בתיאטרון קרוב זמן קצר לפני פינויו מהתחנה המרכזית של תל אביב שעומדת על סף סגירה. כבר ראיתי את כל הצגות התיאטרון ואני נחפז לראות את זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

בשבוע הבא יתקיים בתיאטרון קרוב פסטיבל האזרח כאן השנים־עשר, ואחריו התיאטרון יצטרך לחפש מקום חדש לממש בו את זכותנו לתרבות. בינתיים לא ברור היכן ומתי ישוב התיאטרון לפעילות מלאה.

ההצגה עוד לא התחילה. אני יושב במבואת התיאטרון והקירות מדברים אלי. ראיתי כאן את הנפילה פעמים רבות, וכן את פינוק מטריף ועוד. היו הצגות שהתחילו במבואה ונדדו פנימה והיו כאלה שהתחילו בחוץ, המשיכו במבואה ועברו אל אולם התיאטרון, ביניהם געגועים לטחנות רוח והזבובים. אני מחכה לתחילת ההצגה ונוכחותו הנעדרת של ניקו ניתאי מכבידה עלי.

מבואת תיאטרון קרוב היא עכשיו הפאב של סטרייטון. דורית ניתאי נאמן מספרת לנו בקצרה על מה שנראה ומסבירה כיצד עלינו להתנהל כאשר נתבקש לעבור בחיפזון אל תוך האולם. דורית, שהייתה המנהלת האומנותית, היא עכשיו גם מנהלת התיאטרון והבמאית הראשית. היא עיבדה את המחזה של מיכאל סבסטיאן וביימה את ההצגה. דורית נאמנה לקו הבימוי של התיאטרון שמנצל כל חלל שמתאים לרוח המחזה ושומר את הקהל קרוב.

הברמן מסדר את הפאב והפסנתרנית מתחילה לנגן בעוד הפאב ריק מאורחים. עוד מעט יתחילו להכנס ולצאת אורחים ויתברר לנו שאף לא אחד מהם שמח בחלקו. כולם רבים עם כולם, מאשימים, משמיצים וקוראים תיגר זה על זה עד כדי תגרה של ממש. גברת סטרייטון "חסכנית גדולה", היא יודעת היטב אל מי להיות נחמדה ואת מי לרסן. היא כועסת על הפסנתרנית ומבהירה שלא תשלם על נגינה טרם זמנה. בעודם מתקוטטים נכנסת ויוצאת זונה שיש לה עניין לא סגור עם אחד האורחים. עורך דין שאחראי על מיני שחיתויות, וביניהן "הפחתת עלויות" בניית הסכר שמגן על האזור מפני הצפה, שותה כוסית אחרי כוסית. מאוחר יותר הוא יבהיר לנו שהוא זקוק לכך כדי להמשיך לחיות עם מצפונו, אך בינתיים הוא מציג פוזה של זה שיודע יותר מכולם ומנהל את ענייניו בתבונה.

הטלגרף מקבל עדכונים על מצב הבורסה ועל מזג האויר. מצב הבורסה מעניין בעיקר את המהמר ואת הלקוח שאיבד את כל כספו בעקבות תחבולותיו של המהמר. העידכונים בעניין מזג האויר אינם מבשרים טובות. עורך הדין מתחיל לפרש את הודעות מזג האויר ואת הרעשים שנשמעים מחוץ לפאב. הוא מעריך שהסכר קרס ותיכף יפרוץ מבול.

לפתע נכנס אל הבר זוג נוודים שאינם מוכרים ליושבי המקום. הם רטובים מסערת הגשם והברד שמשתוללת בחוץ. הנווד מציג את עצמו בחשיבות נפוחה כשחקן גדול שגילם תפקידים חשובים. שותפתו מגבה את דבריו ומחזקת אותם. השחקן מנסה להפגין בפני יושבי הבר את כישוריו. הוא מציג את הקטע המוכר משיילוק במשחק יתר מוגזם להפליא על סף הגרוטסקי. ובינתיים הסופה בחוץ מתגברת. עורך הדין פוסק שאין ספק שזהו מבול וכולם עומדים על סף כְּלָיָה, הפאב עומד לקרוס וחייבים לברוח למקום בטוח. כולנו מובלים בחיפזון אל תוך אולם התיאטרון.

כאן מתחילות להתעורר בי תהיות שנשאלות פעמים רבות – האם היית רוצה לדעת מתי תמות? ואם תדע, האם זה ישנה את התנהגותך? ומה אם המידע שגוי ולא תמות – מה יהיה עם השינויים שכבר עשית? האם חשוב לך מה תשאיר אחריך?

בעוד הקהל והשחקנים נערכים להתגונן במקום הבטוח מתעורר עולם האסוציאציות שלי. אני נזכר במה שניקו ניתאי השאיר אחריו, מילים שמתנגנות בראשי בקולו העמוק:
"זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!"

חיים גורי השאיר אחריו, שיר שמספר על מה שהשאיר אחריו –
דַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
– נראה לי שזה מתאים גם לניקו ניתאי.

יושבי הפאב מפוזרים במעטפת אזור הבמה בחושך. כל פעם מואר זוג אחר מבין הנוכחים שנודד למקום כלשהו ברחבי הבמה. הם מדברים. המריבות נעלמו. גם הגדולים שבאויבים מגלים חמלה ואפילו אהדה. בעלת הפאב כבר איננה חוסכת דבר ומורה לברמן לחלק משקאות ביד רחבה. נראה שכשהם מבינים שאין להם עתיד – כדאי לפחות לשפר את ההווה. התמונה שמצטיירת היא על סף החלום האוטופי, כאילו כל מה שנדרש כדי ליישב את המחלוקות הוא סימונו של הסוף – אין עתיד, אין חובות שצריך להחזיר, אין משמעות לרווח ולהפסד, אפשר להתנצל מעומק הלב ולקבל את ההתנצלויות.

הם כבר מתחילים להשלים עם גורלם, ובכל זאת מנסים לסתום בבגדיהם את הסדקים שמאיימים להרוס את החלל הבטוח שלהם מפני המבול וההרס. אני חושב על המקום שהם מנסים להציל והמחשבות שלי מזנקות הצידה, אל המציאות. המקום שהמבול מאיים על קיומו הוא אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. אני חייב לשוב אל החלום שמציע לי התיאטרון. אסור לבלבל אותו עם המציאות.

הטלפון מצלצל. כולם רצים אל הטלפון, להיות הראשונים לשמוע את הבשורה. אבל הם בעצם גם חוששים מהבשורה. יש אפילו מי שאולי מעדיפים את המצב הנוכחי על פני הצלה. בימוי יצירתי במיוחד מציג את הריצה אל הטלפון כריצה נרתעת, ריצה איטית מאוד Slow motion. הם רצים אל הבשורה ובורחים ממנה בעת ובעונה אחת. מנסים לעכב ככל האפשר את הבשורה שעלולה לנפץ את האוטופיה ולשוב אל המציאות.

השחקן הכושל מתעצב על כך שאם אין קהל – אין תיאטרון. החבורה, שלא נותר בה שמץ מהרגשות השליליים שאפיינו אותה, מתארגנת ברוב חמלה להיות לו לקהל. השחקן מתעורר לחיים ומציג את מונולוג התהייה של המלט במשחק מוגזם משהו:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זֹאת הַשְּׁאֵלָה
מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרַל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם?
זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!

אני מחסיר פעימה. מה קרה כאן? כן – דברי ניקו ניתאי עונים על תהייתו של המלט. אני תָּמֵהַּ איזה חלק מהקהל קלט את תשובתו של ניקו ניתאי להמלט.

אני שט במחשבותי שוב לתהייה אם חשוב לך מה תשאיר אחריך. אם זה אכן מבול שישמיד את כולם, אין למי להשאיר. ואם אין למי להשאיר – כל ההסתכלות על העולם משתנה. בעצם כל הדיבורים בין אלה שמתמגנים מפני המבול וכל ההתנצלויות הם משום דיבור אל המתים. עולם האסוציאציות המעוות שלי מתעורר ומדמה אותם לחתול של שרדינגר – כל עוד האירוע לא הסתיים הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת.

משחק, בימוי ושימוש בחלל מעולים לטעמי. הצגה מעוררת מחשבות.
רוח תיאטרון קרוב נושבת כתמיד.

כאן אני עוצר. אין לי עניין לספר כיצד מסתיימת ההצגה ואיך הסיום משפיע על הלך הרוחות ועל התנהגות האנשים שכבר הפכו להיות אמפתיים, עתירי חמלה ואוהבי אדם.

לכו לתיאטרון – ההצגה תוצג מספר מצומצם של פעמים בחללי התיאטרון שבתחנה המרכזית. המקום הבא שבו היא תוצג יראה שונה ולא יהיה אפוף בזיכרונות שיש לנו משמונה עשרה שנות קיומו.

בדרכנו החוצה מאולם התיאטרון דורית ניתאי נאמן מספרת לנו שההצגה מבוססת על מחזה שכתב מיכאל סבסטיאן כעיבוד של מחזה מאת המחזאי השוודי הנינג ברגר. ניקו ניתאי, דורית ושחקני אנסמבל תיאטרון קרוב העלו את ההצגה בפסטיבל מיכאל סבסטיאן 2018 ברומניה בשפה הרומנית.

בדרכי אל האוטובוס לחיפה עולה במחשבתי ההרהור ששם ההצגה מסמל את מצבו של אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. [אני יודע שכבר כתבתי את זה – זה פשוט לא מרפה].

המבול מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן מוקדש לניקו ניתאי תרגום: מרטין בלומנפלד עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן ע. במאי: בנימין עציון מוזיקה: מקסים סבטלוב תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: לירון ספיר תאורה: רונן בכר צילום: ארה'לה הצמצם הבוער

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב שחקנים לפי סדר הופעתם: אבנר מדואל בן יהודה איריס הרפז יולי מובצ'ן דליה ריבר אופיר דואן אסף מור אלון לשם מרטין בלומנפלד נעמי בן אסא

מנחם יוצא למלחמה בתמונע

מזה זמן רב עולם התיאטרון סגור – קורונה. עכשיו מתחילים לשוב לחיים, אבל הרכבת האחרונה מתל-אביב לביתי בחיפה יוצאת לדרכה לפני עשר בלילה – מחשמלים אותה בלילה. הביקור בהצגות הערב בתל אביב נעשה בעייתי משהו. האוטובוס האחרון לחיפה יוצא בשעה 23:20 מהתחנה המרכזית ה"חדשה". ניתן לחזור מהצגות ערב שמסתיימות בזמן שמאפשר הגעה לתחנה המרכזית בטרם יצא האוטובוס האחרון. והנה מודיעים בחדשות שהתחנה המרכזית נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021.
אני אוהב את התחנה המרכזית עם המארג החברתי של המוכרים והקונים, עם גלריית הגרפיטי בקומה השביעית ובעיקר עם תיאטרון הפרינג' החביב עלי – תיאטרון קרוב. ועכשיו סוגרים לנו את התחנה עם התיאטרון, החנויות והגלריה, ועם האפשרות לחזור מהצגות ערב בתל אביב לחיפה.

אני מקבל בפייסבוק הודעה על ההצגה 'מנחם יוצא למלחמה'. אני מתעלם בדרך כלל ממודעות על הצגות בתל-אביב כי ממילא אינני יכול לשוב מהן הביתה, אבל הצגה זו מתחילה בשמונה בערב כך שיש סיכוי להגיע בסיומה לרכבת לחיפה. גם לליב֫י הזמן מתאים – אני מזמין לנו כרטיסים.

ביום ההצגה אני הולך לתחנה המרכזית לצלם את הגרפיטי בגלריית הקומה השביעית. זהו מיזם צילום לא קטן ואינני מתפנה לאכול. גם כשליבי ואני נפגשים איננו מספיקים לאכול ואני מגיע לתיאטרון רעב עם כאב ראש. במבואת התיאטרון מתקבצת חבורת נערות ונערים קולוסלית עם קול שמנפץ זכוכית*. אנחנו נכנסים לאולם. המקומות בחזית תפוסים אבל יש לפני השורה הראשונה שני כסאות פלסטיק ואנחנו בוחרים לשבת בהם. מימיני, על כסא גלגלים, הסטנדאפיסט היושב 'דדי הגולש'.

מנחם יוצא למלחמה

קומדיה מוזיקלית מטורפת, סָטִירָה חברתית עם מאפיין של טרגדיה קלאסית – למות מצחוק.

התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב חביבה עלי. היא מינימליסטית כיאה להצגת פרינג'. בין תמונה לתמונה פריטי התפאורה מוזזים על ידי השחקנים ומגדירים בקוים כלליים את אתרי ההתרחשות.

מנחם שווילנשטיך – השחקן דורון צפריר – צופה במסך שגבו השקוף מופנה אלינו. הוא מציג מונולוג שלם ללא מילים ולפתע נתקף בחמת זעם כשהוא רואה את משפחתו בפרסומת לתרופה נגד גזים. מכאן מתחילה הקומדיה לשעוט בקצב ומציגה בפנינו את חוליי תרבות התקשורת והחברה של ימינו. מנחם חרד לפרטיותו, הוא עורך דין שהשיימינג הזה יכול לפגוע בו. גם הבן האומן – השחקן גיא רון – רואה בפרסומת זו סכנה להרס של תדמיתו. הבת אסנתי – השחקנית שירי לוטן – דווקא מתלהבת מהפרסום ורואה בו אפשרות לקידום קריירת הדוגמנות שעליה היא מפנטזת. הבן ש' מהמוסד – השחקן אייל שכטר – רוב הזמן שותק ומפגין חשדנות בכל דבר. בשלבים אחרים בהצגה פתאום יהפוך את עורו ויפצח בזמר, ואז ישוב לסגירותו כאיש מוסד. אשתו של מנחם – השחקנית בהט קלצ'י – מציגה דמות צבעונית שופעת תהפוכות. אסנתי מדהימה אותנו בשירה מלאה במחוות "גדולות" לקראת פריצתה הצפויה לעולם הדוגמנות.

אני צוחק ושומע את הקהל מאחורי שואג מצחוק. גם דדי שיושב לימיני צוחק מכל מחווה הומוריסטית בהנאה ניכרת לעין. המחזה משובץ בשירים שמשלימים את המסרים וקופצים פה ושם בין סגנונות שלפעמים עומדים בסתירה מופגנת להתנהגות הדמות ששרה אותם. אני מתמוגג מכל רגע.

מנחם מחליט לצאת למלחמה על כבוד משפחתו. הוא תובע את קפסולניק – מנכ"ל החברה שמייצרת את התרופה נגד גזים. קפסולניק הוא השחקן אייל שכטר. מעתה נראה כל שחקנית ושחקן במספר דמויות. את קפסולניק מייצג עו"ד מניפולוביץ' [גיא רון]. הם מנסים לשחד את אסנתי בקמפיין דוגמנות ובלבד שאביה יסיר את התביעה. כל סוגי הנוכלויות, המניפולציות, ההשפלות והשיימינג מוצגים בפנינו בצורה בוטה. מניפולוביץ' לועג למנחם שהיה כנראה שק חבטות שלו בעבר. בשיחה אחרת שמים ללעג את גובהו של מנחם ולא חוסכים מאף אחד את חיצי ההשפלה. ההומור מובנה היטב נדבך על גבי נדבך והסיטואציות מצחיקות ללא גלישה לפאנצ'ים מנותקים שכל מטרתם היא לדגדג את בלוטות הצחוק.

בהמשך אנחנו מגיעים לצ'קיסטניה שבה התרופה לגזים נמכרת בהצלחה. הנציגה המקומית [שירי לוטן] מציפה אותנו במונולוג ארוך בצ'קיסטנית שאנחנו מבינים בו כל מילה בזכות המשחק והמימיקה שאומרים הכל.

הבמה משנה את פניה ואנחנו באולם בית המשפט. השופטת [בהט קלצ'י] והקלדנית [שירי לוטן] מגחיכות את מערכת המשפט בעיקר במימיקה ובמחוות גוף. באופן כללי ההצגה מאוד פיזית ולביטוי הלא-מילולי יש מקום נכבד לא פחות מאשר לטקסט. השחקנים מעולים והבמאית השכילה להוציא מכל אחת ואחד מהם את המיטב. כשמנחם קורא לבנו האומן [גיא רון] להעיד, ברור לנו שהוא לא יגיע משום שעו"ד מניפולוביץ' נמצא על הבמה.

באחד המעברים בין התמונות, בשעה שהשחקנים משנים את התפאורה, מציגה לנו בהט קלצ'י מונולוג שנפתח במימיקה ובתנועה ללא מילים ועובר לטקסט שמורכב כולו משורות ממיטב הזמר העברי שמוכר היטב לכולנו. הקהל מתגלגל מצחוק.

אין לי כוונה לספר כאן לטובת מי פסקה השופטת וכיצד הסתיימה ההצגה – לכו לתיאטרון.

הומור פיזי מצחיק בשנינותו – סָטִירָה מופרכת בעליל… או לא.
ממון, שיימינג, שוחד ותהילה, ומשפט צדק שמסתיים בהפתעה.
כשניסיתי לצטט פנינים מההצגה הבנתי שארצה לשוב ולראותה.
נראה לי שההצגה עוד תהפוך לקאלט – ואני ראיתי אותה לפניכם!

ההצגה מסתיימת, ובהשתחוויה מתברר לי שהמחזאי דדי גל הוא דדי הגולש שיושב לימיני. במהלך ההצגה הוא צחק ונהנה לא פחות ממני ונדמה היה שכל מה שמפתיע אותי, מפתיע גם אותו.

מזמינים את הקהל להשאר לשיחה עם היוצרים. אני חייב, לצערי, לשעוט אל הרכבת לחיפה. בדרך לרכבת מתעוררים בי מחדש הרעב וכאב הראש ואני קולט שהם נעלמו לחלוטין בזמן ההצגה – זה אומר עליה הרבה מאוד.

מאת: דדי גל ואלמה וייך חושן בימוי: אלמה וייך חושן ע. בימאית: מאיה וולפרט עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תלבושות: נטשה מנטל עיצוב תאורה: אורי מורג עיצוב תנועה: טל קון מוזיקה: דדי גל ואורי אפרת

שחקנים: שירי לוטן, דורון צפריר, בהט קלצ'י, גיא רון, אייל שכטר

דף ההצגה בתיאטרון תמונע

* עולם האסוציאציות שלי מוביל לשיר "אני אדם פשוט מאוד" מהמחזמר גבירתי הנאוה. ממש לא קשור להצגה זאת.

פסטיבל האזרח כאן ופרידה מתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית

התחנה המרכזית של תל אביב נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021 תיאטרון קרוב יפעל עד הרגע האחרון ולאחר מכן לא ברור מה יקרה איתו ועם כל שאר המוסדות והעסקים שבבניין. לפני הסגירה נוכל עוד לראות הצגה חדשה אחת – המבול – וכן את הצגות פסטיבל האזרח כאן האחרון בתחנה המרכזית של תל-אביב. גם כמה מההצגות הקודמות אפשר עדיין לראות רגע לפני הסגירה. הצגות נובמבר בתיאטרון קרוב מפורטות כאן. ההצגה המבול עולה לראשונה בתיאטרון ואלה תהיינה ההצגות האחרונות שלה בתחנה המרכזית – נוב' 10 ונוב' 20   20:30

אני מניח שיעבור זמן מה עד שתיאטרון קרוב ימציא את עצמו מחדש כפי שקרה כבר בעבר. בינתיים ננצל את ההזדמנות האחרונה להיפרד מהתיאטרון במתכונתו המוכרת.
תוכן דפי ההצגות מועתק מאתר תיאטרון קרוב:

יום רביעי נוב' 10 ומוצ”ש נוב’ 20   20:30 – המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן

במהלך עוד ערב שגרתי של שתייה בפאב של סטרייטון, נודע לאורחים שמזג האוויר משתנה ועומד לפקוד מבול. דרך התמודדותם של האורחים עם האיום הקרב והתגלית המפתיעה שאולי יש להם הסיכוי להינצל, חושף מיכאל סבסטיאן את האמת על טבע האדם והסולידריות שאני מפגינים אחד כלפי השני בזמני משבר.

שחקנים לפי סדר הופעתם: אבנר מדואל בן יהודה, איריס הרפז, יולי מובצ'ן, דליה ריבר, אופיר דואן, אסף מור, אלון לשם, מרטין בלומנפלד ונעמי בן אסא.
ע. במאי: בנימין עציון | מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן | תלבושות: לירון ספיר | תאורה: רונן בכר

הצגות פסטיבל האזרח כאן 2021

יום שלישי נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה
יום שלישי נוב' 16   20:00 – ייחוד
יום שלישי נוב' 16   21:30 – כחוט שני 
יום רביעי נוב' 17 20:00 – תברחי
יום חמישי נוב' 18   20:00 – שדים
יום חמישי נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי 
יום שישי נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר    
יום שישי נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה!     
  

נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה- קריאה מבוימת- פסטיבל האזרח כאן 2021

עיבוד לספרו של עמוס עוז
המחזה מתרחש בקיבוץ בזמן ערב מלחמת ששת הימים, ועוסק בשבר בין שני דורות – דור ההורים המייסדים ודור הבנים.
מאת: פנינה גרי 
בימוי: דורית ניתאי נאמן
לכבוד הענקת פרס האמן כאן למחזאית פנינה גרי מיד לאחר הקריאה בשעה 19:00

נוב' 16   20:00 – ייחוד – פסטיבל האזרח כאן 2021

חיה המיועדת לשידוך, מתאהבת באלי הדתל"ש מהמשפחה הידועה לשמצה. וכשהכול ידוע והרשות נתונה.. חיה נאלצת לבחור בין האמונה לאהבה. סיפור אהבה חוצה גבולות בין הסגירות לפתיחות בחברה. בין מה שמפריד לבין מה שמאחד, ומעורר שאלות על מהו ייחוד? ומיהו היחיד והייחודי?

כתיבה : בני כץ
עיבוד ובימוי: לירון לוי.
עוזרת במאית: יבגניה איטין
עיצוב חלל ותלבושות: לירון לוי ויבגניה איטין.
עיצוב תנועה: יבגניה איטין.
שחקנים: הילה הרוש, אבנר רודל, ימית רובין, מאיר שריקי, ג'וש שגיא
מוזיקאית : נועה דן

נוב' 16   21:30 – כחוט שני – פסטיבל האזרח כאן 2021

שמונה יוצרות מבצעות כולן נשים בוגרות, הביאו את תמציתן בתנועה ובמילה ומשכו את חוט הזהב מהסבתות שלהן, לאימהות ולדודות,כחוט השני המקשר בינהן וימשיך לעבור דרכן לבנותיהן, לנכדותיהן ומהן הלאה והלאה.
בימוי וכוריאוגרפיה: דורית שומרון
משתתפות: ענת טננבאום, הדר פרנק, נורית קריין דקל, יפית אבס, ססיליה ליבוביץ, שירה הולנדר רום ונגה אשד בר אור

נוב' 17 20:00 – תברחי – פסטיבל האזרח כאן 2021

גילי היא אמנית מוכשרת בת 37 הכלואה בשלשלאות התא המשפחתי שלה ללא כל  תקווה או אפשרות יציאה .
ערב אחד מוזמן אל ביתם אורן, אחד העובדים המצטיינים והחדים ביותר במשרד עורכי  הדין המכובד אותו מנהל ניר, בעלה .
במהלך ארוחת הערב נחשפים לפתע פרטים ורמזים הגורמים לגילי להבין שיתכן שנפלה  בידה הזדמנות לקבלת עזרה אמיתית ואולי אף לישועה.
היא מחליטה לאזור אומץ ולפעול במטרה אחת ברורה – לצאת סוף סוף אל החופשי  ולהגשים את עצמה כציירת בינלאומית ובעיקר כאישה חופשייה.

בימוי ודרמטורגיה : רן בן שושן, שחקנים: ניר יוספי, אלון לשם, תמרה סטיל כהן, טל עמר 

מוסיקה מקורית: דן כהן   תפאורה: רן בן שושן   עיצוב תאורה: רונן בכר

נוב' 18   20:00 – שדים – פסטיבל האזרח כאן 2021

משפחת ברנס עלתה מצרפת לישראל ואיתם גם כל הקשיים הכרוכים בכך. גם לאחר עשרים שנים של מגורים בארץ הם עדיין מחפשים את זהותם הישראלית. בכל שנה מגיע רפאל מצרפת לחגוג עם משפחתו את ליל הסדר בישראל. בכל שנה, כולם מצפים שהוא יישאר ויחזור לחיות עם משפחתו. במיוחד מצפה לכך אשתו ג'רמן, שעלתה לישראל לבדה עם ילדיה ושבריאותה הנפשית הולכת ומדרדרת. היחידה שלא מצפה לבואו ורוצה לנפץ את התקווה המשפחתית היא רוז.
יום אחד פוקד את רוז חלום-זיכרון מסתורי בנוגע לאביה שמטלטל את חייה. היא צריכה להחליט. האם להתמודד עם העבר ולגרש את השדים שלא מפסיקים לרדוף אותה או לחשוף את האמת ולהשתחרר מהם אחת ולתמיד?
*מחזה זה נכתב לזכר סבתי פרידה בראון שעלתה לארץ לבדה עם ילדיה, כואבת וגיבורה.
מאת אביטל זר אביב, בימוי: דניס שמע ,מוזיקה: מעיין טל, תאורה: רונן בכר,
עוזרת בימוי: אורית עזרייב , מנהלת הפקה: אורית עזרייב
משתתפים: ג'ואל אביבה, הרפז איריס, זר אביב אביטל, זר אביב גל, קנטרוביץ לירן.

נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי – פסטיבל האזרח כאן 2021

יום אחד מחליט נחמיה, ראש מועצת גניאל, ישוב כושל בדרום הארץ, לעזוב את תפקידו ולהתמקד בתחביב חדש: אפיית עוגיות. מכאן מתחילה עלילה אבסורדית הכוללת תככים ושחיתויות. מי שעומד מאחורי כל המזימות הוא הבעלים של המקומון "חדשות גניאל" שלומי ידיד שמגייס את העיתון. כדי לסלול את הדרך שלו לכבוש את ראשות המועצה. "המרכיב הסודי" הוא אלגוריה על יחסי הון שלטון עיתון באמצעות סיפור על הנעשה בישוב קטן בישראל.

בהשתתפות: מרטין בלומנפלד, עוז ניסן, דפנה גולדמן, אסי יצחקי
מאת מירי בלומנפלד בימוי: קיריל לבמן ע' במאי: אילנה מילמן תפאורה ועיצוב סאונד: קיריל לבמן תאורה: רונן בכר

נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר – פסטיבל האזרח כאן 2021

יעקב חוזר אחרי שנים בחו"ל לארץ. בעבר משפחתו גירשה אותו ועכשיו הם רוצים לעשות סולחה בהזכרת אביו. אך מתברר שהם מאמינים בדת חדשה ותמוהה. האם יעקב יצליח להשתלב?
כמה נורא ללכת קצת נגד האמונה שלך?
ומה בכלל הקשר בין חרדים למקדונלדס?
כל זאת בפנטזיה סאטירית קצרה "ג'ייקוב חוזר".
כתיבה ובימוי- יפתח רוה
שחקנים: גל ישראלי, יונתן אבינועם, פזית ירון-מינוקבסקי, יפתח רוה, מורן אלון רוה, לאון נונין

נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה! – פסטיבל האזרח כאן 2021

מחזמר שנותן בעיטה בתחת, סטירה בלחי וחיבוק גדול מלא באהבה.
הצגה אורחת – מופע הסיום של סטודיו 21
מחזה מקורי מאת: ילדי המהפכה
בבימוי: אסף אברהם ניב
מוזיקה ועיבודים: מוריה לוי
שחקנים: דניאלה פינקל, נעמי פרג, יהונתן אמזל, אליה שחר, גלעד לביא, עדי בן יונתן

לילה אחד משתלטים שישה בני נוער על הגן הציבורי על מנת להתחיל במהפכה!
נמאס להם שמנסים להגדיר אותם, לשפץ אותם, לקבוע להם מה הם יכולים או יכולות להיות.
והם מחליטים לא לעזוב את הגן עד שכולם יראו ויבינו מי הם באמת!
אבל לליל המהפכה יש תוכניות אחרות…

מחזה מקורי שנכתב במסגרת הסדנא המשולבת הראשונה של סטודיו 21 שמביא לבמה את הרצונות הפחדים והתשוקות של בני הנוער של ימינו.

סאונד ותאורה: רונן בכר

אלף שמשות זוהרות – תיאטרון גשר בחיפה

חדשות הבוקר מספרות לנו שהטאליבן השלים את השתלטותו על אפגניסטן. כוחות ארה"ב עזבו את אפגניסטן אחרי כעשרים שנים ששלטו בה. במהלך השנים ניסתה ארה"ב לבנות באפגניסטן משטר דמוקרטי ולבטל את חוקי הדת ששלטו ברחוב האפגני. שלטון הטאליבן התאפיין בפעילות על פי כתבי הקודש כלשונם – שן תחת שן, עין תחת עין, כריתת ידיים של גנבים וסקילת נשים למוות בכיכר העיר. הספר 'אלף שמשות זוהרות' של הסופר האמריקאי יליד אפגניסטן ח'אלד חוסייני מתייחס לתקופה שבה שלט הטאליבן לפני כניסת האמריקאים לאפגניסטן.

לפני מספר ימים ראינו בתיאטרון חיפה את ההצגה 'אלף שמשות זוהרות' שנסמכת על הספר. לא קראתי עדיין את הספר, ואולי טוב שכך, כי בדרך כלל צפיה בהצגה שמבוססת על ספר שכבר קראתי היא ערובה לאכזבה. הספר נמצא על מדפי ספרייתנו, אין לו מועד תפוגה כמו לספרים שאנחנו שואלים מהספריה העירונית, לכן איננו מזדרזים לקרוא אותו. הוא יחכה על המדף יחד עם הרבה מאוד ספרים שלא קראנו.

מגיעים לתיאטרון. תקופה מורכבת – ממש לאחרונה הופשרו התקנות שמונעות אירועים עם קהל. כבר הספקנו לראות שתי הופעות והצגת סטודנטים, אבל זו הפעם הראשונה מאז הסרת המגבלות שאנחנו הולכים להצגת תיאטרון ממוסדת. בכניסה בודקים לכולם את התו הירוק שמעיד על כך שאנו מחוסנים מפני קורונה. הכניסה מתנהלת באיטיות ותחילת ההצגה מעוכבת בהתאם.

אנו יושבים במושבים הקבועים שלנו באולם. לא ישבנו כאן מזה זמן רב. בפעם האחרונה – לפני כשנה – הייתה תקופה קצרה שאיפשרו אירועים עם קהל מצומצם תוך שמירת "ריחוק חברתי". במושבים סביבנו ישבו דובוני משחק ושמרו עלינו שלא נתקרב לצופים אחרים.

המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים – צופני סוד. רגע פתיחת המסך תמיד מרגש אותי – "מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני."^[*] 

כשהמסך נפתח אנחנו בבית שבו גרה לילה עם הוריה. לילה היא צעירה משכילה, כבת ארבע עשרה. אביה מרצה באוניברסיטה ושניהם אוהבים לקרוא ספרות יפה. בטרם הספקנו להתוודע אליהם מתהפך עליהם עולמם. מלחמת האזרחים מגיעה אליהם, טיל מחריב את ביתם, הוריה נהרגים ולילה נותרת לבדה פצועה וחבולה.

התפאורה מורכבת מלוחות קיר דמוי פח שמונעים על ידי השחקנים ומגדירים את זירות ההתרחשות. אנחנו עכשיו בביתם של מריאם ובעלה ראשיד. ראשיד היה סנדלר אלמן שאיבד את בנו והתחתן עם מריאם בת החמש עשרה שתפקידה בחיים הוא לשרת אותו ולהביא לו בן זכר. היא נכשלת בתפקידה העיקרי – להביא בן. אחרי שנים של אכזבה ראשיד מתחתן עם לילה הצעירה. לילה יולדת לאכזבתו בת שמקבלת ממנו מרגע לידתה את היחס שניתן לנשים. הילד השני שנולד הוא בן שזוכה מייד ליחס של נסיך.

ההצגה מתפתחת למספר כיוונים שהמשותף להם הוא ההתעללות של גברים בנשים. לא אמשיך לפרט את קורותיהם, קל מאוד למצוא את תקציר הסיפור ברשת. אני מניח שהספר יעמיק את ההיכרות עם תרבות הזוועה שמוצגת כאן. השחקניות והשחקנים מעבירים היטב את ההתנהגויות ואת התחושות הנלוות להן. הבמאי לא חוסך מאיתנו סבל – האלימות מופגנת היטב במלוא עוצמתה ולאורך זמן רב שנותן תחושה של הגזמה. לפעמים אני רוצה לאמר – בסדר, הבנתי, די.

הכל מתרחש באפגניסטן. ד"ר תמר עילם גינדין עבדה איתם על המבטא, אבל זה תיאטרון גשר ומידי פעם מבצבצות שאריות של מבטא רוסי שמסיחות לרגע את הדעת. בילדותי ראיתי מחזות של שייקספיר בתיאטרון האוהל ובהבימה ששחקניהם היו ממוצא רוסי. עד גיל תיכון הייתי משוכנע שזה מבטא בריטי.

לאורך ההצגה אני נחרד לא מעט מהמתרחש, לפעמים נמלא זעם ולפעמים נִשְׁנַק בדמעות אֵימָה. מאז ההצגה עברו כבר מספר ימים וההצגה עדיין מעלה בראשי זכרונות מטרידים. כששומעים על המוני אדם, בעצם, בעיקר הרבה נשים שסובלות מהתעללות רגשית וגופנית, זה יכול לפעמים לחלוף בלי להשאיר סימן. אבל כאן אנחנו נחשפים לדמויות שכבר הספקנו להכיר מעט. נשים וילדות שלא רק שהן חסרות זכויות לחלוטין, הן נדרסות על ידי הגברים שלהן ללא רחם. על זה קשה לעבור לסדר היום. "כמו שמחט של מצפן תמיד תמצא את הצפון, ככה אצבע מאשימה של גבר תמיד תמצא את האישה."

בעודי כותב שורות אלה מוצגת בטלוויזיה מהדורת חדשות הלילה ובה אנו רואים את השתלטות הטאליבן על אפגניסטן. הם כבר מקיפים את קאבול ומכריזים ש"אין מה לדאוג" הם לא נכנסים בינתיים לתוך העיר ואין להם כוונה לפגוע במי שתנהג לפי הכללים. אנחנו רואים נשים עטופות מכף רגל ועד ראש בשחורים ולעומתן צעירות בלבוש מערבי שאינן מבינות את המתרחש ואין להן בגדים שמתאימים לכללים החדשים-ישנים.

בדרך הביתה אנחנו מדברים על כך שכל-כך קל לאבד חרויות וזכויות שהושגו בעמל רב לאורך שנים. השיחה מתגלגלת ל'סיפורה של שִׁפְחָה' שמראה שזה אפשרי אפילו במעוזי הדמוקרטיה, ותמיד אלו הן הנשים שנרמסות תחת רגלי וחוקי הגברים. בבית אני מגיע אל הספר שאני קורא בימים אלה. עלילת הספר מתרחשת בגרמניה של ימי מלחמת העולם השניה ובה שתי נשים שזכויותיהן נרמסות תחת מגפי הרייך השלישי. 

הצגה חזקה, מטלטלת ומבוצעת היטב – מומלצת בחום.

אלף שמשות זוהרות באתר תיאטרון גשר

^[*] סוחרי הגומי מאת חנוך לוין – לא קשור להצגה זו אבל מבטא היטב את תחושותי.

משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסין

צחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.

הטקסט של נסים אלוני עבר עיבוד מחודש. הדבר איננו מצויין בתוכניה, אך ככל הזכור לי, בטקסט של נסים אלוני לא הוזכר הקובה של סבתא חרירה ולא היו רמזים לכלכלת ימינו כאן בשנים האחרונות.

ההצגה מתרחשת בחלל דירתי בלתי משתנה שכול כולו דלתות. קומדיות של דלתות ראינו לא מעט ואותי הן כמעט תמיד מצחיקות. בהצגה זו לקחו את אפקט הדלתות צעד קדימה באמצעות כוראוגרפיה. קטעי "שירה" ומחול פורצים אל תוך הסיטואציות וגורפים מאיתנו פרצי צחוק מהנה נוספים. השירים הם מרפרטואר השירה האיטלקית שהפכו כבר לקלסיקה וביניהם שירים מתאימים ממקורות נוספים שמשתלבים היטב. השחקנים לא באמת שרים, הם עושים ליפסינק להקלטות מהוקצעות היטב של ממבו איטליאנו, וולארה ואחרים, ובשילוב תנועת הריקוד הגדולה הם מצחיקים מאוד ואינם מביכים.

אני חוזר כאן על הקביעה ש'אינם מביכים' משום שראיתי לא מעט קומדיות שניכר בהן מאמץ מביך לחלץ מהקהל צחוקים באמצעים שמביכים אותי. ראיתי גם הפקה של קומדיה זו שהביכה אותי במאמציה ה"זולים" לסחוט מאיתנו צחוקים. הפעם אני נהנה, וצוחק צחוק משחרר. אני וכולם סביבי מתמוגגים בהנאה ממחול הגשת האוכל לשני האדונים שבמרכזו מלהטט טרופלדינו – יניב ביטון – בקלילות זריזה יחד עם המלצרים. כל משתתפות ומשתתפי ההצגה מעולים בתפקידיהם. הם רוקדים ו"שרים" וצצים בתנועות מפתיעות מכאן ומשם.

המימיקה של השחקנים עשירה, והם מצחיקים אותנו ללא עוויות קומיות מיותרות. בעיקר מצחיקה אותי ההיתממות של טרופלדינו שעובר מדיבור אל עצמו ואלינו לדיבור אל אדוניו. אני נהנה במיוחד מסמרלדינה – השחקנית שירן הוברמן – שפותחת עבורנו את ההצגה בחינניות עממית ומובילה אותנו לאורכה מקומדיה למלודרמה, ממנה לפארסה ואל הסוף הטוב.

אני ממליץ ללכת לחוות את הקומדיה בכיף, ואסיים במילותיו של ניסים אלוני "יאללה ביי".

על מי ועל מה בתיאטרון חיפה

שוב אני יוצא מתיאטרון חיפה חנוק מהתרגשות. על מי ועל מה. קונפליקט שנובע מפונדמנטליזם פטריארכלי מוסלמי פקיסטני שמתרחש בארצות הברית, מתחבר בעולם האסוציאציות שלי עם משהו אחר לגמרי. הראש שלי רואה כאן את טוביה ובנותיו. כן, ההתרגשות שלי אמנם נסמכת על מה שאני רואה ושומע על במת התיאטרון, אבל כמעט בכל תמונה מתחלפות לי הדמויות עם אלה שגרמו לי התרגשות דומה לא פעם בעבר.

מסופר כאן על אב שאוהב מאוד את בנותיו וכבול בכל נימי נפשו אל המסורת. הבנות פוקחות עיניהן אל העולם המתפתח שבו אפשר ואולי אף רצוי לשאול שאלות ולהטיל ספקות. הבנות אינן נוהגות במסורת אביהן, כל אחת בדרכה, ודרכיהן שונות זו מזו. לשתיהן יש בעיה עם מה שהן מסתירות מהאב כי גם הן אוהבות ומעריכות אותו מאוד. האב מסתיר מבנותיו סיפורים ומעשים וכולם עושים זאת מתוך אהבה וכוונה מאוד טובה. כאשר נודע לאב שביתו עשתה מעשה שמשתמע ככפירה בעיקר, הוא איננו יכול לקבל את התנהגותה ומספיד אותה – היא מבחינתו איננה קיימת יותר. ובכל זאת, בעת בְּשׂוֹרָה הוא פונה אל אלוהיו שיסלח לבת הסוררת ויברך אותה למרות מעשי הכפירה שלה.

אז על מה בעצם אני מספר כאן? על משפחה מוסלמית ממוצא פקיסטני בארצות הברית או על טוביה החולב ובנותיו באנטבקה? זוהי רק אחת מהאסוציאציות שחולפות בראשי. כמעט לכל סיטואציה בהצגה יש קונוטציות שמתקשרות לחוויות ולאירועים מעולמי ומאוירת התרבות שאופפת אותי, בין במציאות הפרטית שלי, בין מה שאני חוֹוֶה בתחומי התרבות השונים ובין במה שאני שומע ורואה באמצעי התקשורת. ההצגה איננה ייחודית למוסלמים, הם יכלו להיות באותה מידה יהודים, נוצרים, או בני כל תרבות אחרת בעלת מסורת שמקדשת את דמות האב ומגמדת את הנשים.

ההצגה מאוד מרגשת ואינני יודע אם אני מתרגש יותר מהסיפור שבהצגה או מהאסוציאציות שלי, וזה בכלל לא משנה. החוויה התיאטרונית איננה מתחילה עם ההצגה ואיננה מסתיימת בסופה. ההצגה רק קוטעת לרגע את המציאות. כל משקעי התרבות שלנו משפיעים על תפיסת ההצגה בעינינו ואם ההצגה טובה, היא מעשירה אותנו במחשבות, בתהיות ובאסוציאציות שתשפענה על חוויותינו גם בעתיד.

ההצגה על מי ועל מה היא מסוג החוויות שממשיכות להעסיק את המחשבות לאורך זמן ויוצרות תובנות שמרימות ראש כשנתקלים בסיטואציות בעלות מאפיינים דומים – חוויה בלתי נשכחת.

שני השחקנים ושתי השחקניות בהצגה בונים לנגד עינינו דמויות שלמות שקל מאוד להזדהות עם כל אחת מהן. אני מזדהה עם האב – השחקן איציק כהן – שאוהב את בנותיו עד כאב, ובאותה עת כועס עליו מאוד על כך שהוא פוגע בהן. אני מבין היטב את מצוקותיה של זרינה – השחקנית אלמה דישי – ואת נחישותה לשנות את העולם שמסורת אביה מנסה לכפות עליה ועל דומותיה. יסמין עיון בתפקיד מהוויש מציגה את הבת שמורדת בדרכה, אבל מעדיפה ליצור מצג חיצוני של הבת הטובה. מיכאל מושונוב – החתן איליי – עובר מספר תהפוכות מעניינות שבהן הוא מתנדנד באופן מרתק בין הסכמה, מרד, השלמה, כעס ופיוס. הבימוי והמשחק של כולם מאוד מרגשים בעיקר באותם מקומות שהם משחקים את המילים שאינן נאמרות בקול.

אנחנו מגיעים אל ההצגה במסגרת המנוי לתיאטרון. למען האמת רק אמש נזכרנו שיש לנו הערב הצגה ואנחנו באים בסיומו של יום עבודה מתיש כמעט ללא הכנה וללא ידיעה למה לצפות. בכניסה לתיאטרון מתגודד קהל לבוש במחלצות שאינן אופייניות לבאי סדרת המנויים שלנו. מוזיקה חיה, יין… כנראה הגענו מבלי דעת להצגת הבכורה. מתמקמים באולם ומגלים שמרבית שכנינו אינם אלה שאנחנו רגילים לפגוש אלא אנשי ציבור ואנשי תיאטרון. גם התנהגות הקהל שונה מהרגיל. יש כאלה ששוקעים כמונו אל חוויות ההצגה וביניהם גם אחרים שעם סיום ההצגה ממהרים לצאת תוך שהם כבר עוסקים בענייני דיומא – כאילו היו שבויים שחויבו לבוא לבכורה – חבל, יכלו לפנות את מקומותיהם לחובבי תיאטרון אמיתיים. בסיום ההצגה איציק כהן מודה לכל השותפים לעשיה. נראה שבמבואה מוגש כיבוד. אנחנו מעדיפים לצאת ביציאה הצדדית ולא להניח למסיבות להפר את ההתרגשות מהחוויה שעדיין שולטת בנו.

תוכניית ההצגה על מי ועל מה באתר תיאטרון חיפה

תקציר ההצגה מועתק מאתר תיאטרון חיפה:

דרמה קומית מרירה-מתוקה, מלאת חום ואהבת אדם מאת המחזאי, זוכה פרס הפוליצר, איאד אקטאר.

באטלנטה של ימינו, אפזל, אב למשפחת מהגרים מפקיסטן, הגשים את גרסתו לחלום האמריקאי והקים את חברת המוניות המצליחה בעיר. על אף ההצלחה, מאז פטירתה של אשתו האהובה, הוא אינו מוצא מנוח לנפשו. אפזל דואג לשתי בנותיו בכל מאודו וכל כולו טרוד בשאלה: האם יצליח להשיא את בתו הבכורה, זרינה? אהבתו העמוקה אליה, לצד ערכי המשפחה והמסורת בהם הוא דוגל, מביאים את אפזל לחיפוש עיקש אחר חתן ראוי. בדרכים שונות ומשונות הוא מאתר בעבור בתו הבכורה וללא ידיעתה, מועמד אידיאלי והתרגשותו גדולה.

החתן הפוטנציאלי דווקא מוצא בעיניה, אך לזרינה אופי עצמאי וסוער. המסורת הדתית והשמרנית בה גדלה, ובמיוחד מקומה המוגבל של האישה בתוכה, מציתים בה את יצר המרד. בנוסף לכך, זרינה ניחנה בכישרון ספרותי יוצא דופן ובשאיפות אמנותיות גדולות אותן היא רוצה להגשים. כתיבת הרומן אותו היא משלימה, שמציע נקודת מבט נשית ופמיניסטית על כתבי הקודש, מקים נגדה קהילה שלמה, מטלטל את משפחתה ומעמיד בסכנה את כל אהבותיה. האם האהבה תצליח לשרוד?

נפוליון – חי או מת! בחאן

גבירותי, רבותי… מה זה בנאדם בלי שֵׁד? …
אנחנו, השחקנים, יודעים – ואתם מאמינים!… או לא?…

בטרם אפתח בסיפורי הגיגי וחוויותי, הנה התקציר של נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני, מועתק מאתר תיאטרון החאן:

"הקיסר נפוליון בונאפארטה, נמלט מעולם המתים אל המאה התשע עשרה. הוא מבקש לשוב לחיים ולתקן את הטעות הגדולה שלו: הפלישה לרוסיה. בעקבותיו דולקים כל שדי עולם התוהו ובראשם – סאמדי ולילית – מלכי השאול. במאמציהם לעצור את הנפטר המתפרע הם מפזרים בכל אירופה נפוליונים נוספים, מזויפים, בתקווה שהמת יתבלבל, יתעייף, יְוותר וישוב עימם לעולם המתים. גם בריגלה – רוצח שכיר, הנשכר על ידי המאפיה הנאפוליטנית לרצוח את הקיסר, מתרוצץ לו בין עשרות הדמויות… המחזה עוסק באשליה ובָאמת, בתחושת ההחמצה הגדולה המלווה את חיינו ובַניסיון הנואש להתגבר עליה, באמצעות כישוף נגד המוות – התיאטרון."

נסים אלוני היה פילוסוף. המחזה שופע אמירות פילוסופיות שנאמרות בפי דמויות שונות כלאחר יד ונבלעות בשטף ההתרחשויות. ההיסטוריה לא הושיבה את נסים אלוני בהיכל הפילוסופים, ואילו הושיבה… היה מוחק. ומתקן. ומתקן. ומתקן. מהי בכלל ההיסטוריה אם אי אפשר לחזור ולתקן אותה. מה לו ולתהילה? "התהילה יפה, התהילה קורצת, יש לה בגד של גברת ומיטה של זונה". הדמויות שמובילות את העלילות ששזורות בהצגה מנסות לשוב כל הזמן אל העבר לתקן את טעויותיהן. ממש כמו המחזאי שכל הזמן ניסה לתקן את העבר ואף פעם לא היה מרוצה מהתוצאה.

זוכרים שלימדו אותנו פעם מזמן על אחדות המקום, הזמן והעלילה? את נסים אלוני השיעור הזה ממש שיעמם. הוא חלם על על קרקסים ועל צוענים, על שדים מעולמות המיסטיקה של הוודו והקבלה, על חבצלות… והכל ביחד, בלי תלות במקום ובזמן. למה לנו מציאות כשאפשר לחלום. אז הנה אני יושב בתיאטרון מהופנט. אולי מכושף.

ימי תרבות של מפעל הפיס. מחלקים לנו כרטיסים לאירועי תרבות בעשרים שקל. זה על חשבון מפעל הפיס, לא מתקציב משרד התרבות. חלקת התרבות הקטנה שנותרה לנו ללא טביעת הרגל הגסה של כבוד השרה. נראה לי שאפילו דמיונו של נסים החולם היה מתקשה להגות שאגת 'כפיים' של נפוליונית זעירה רודפת תהילה. פתאום מבליח בראשי הרעיון שהיא שקולה לדוֹן בְּרִיגֶלָה שאמר "מה זה? הרגתי מת?… אפילו נפוליון לא הרג מת…" היא הצליחה להרוג לנו את טקס פרסי אופיר, את פסטיבל עכו ועוד מוסדות ואירועי תרבות שנראה שבשלב זה הם כבר מתים-חיים זומבים שנשלטים בידיה, כמו הברון סַאמְדִי בידי לילית.

אז קנינו כרטיסים בעשרים שקל, פחות ממחיר הנסיעה מחיפה לירושלים, ועוד קיבלנו בכניסה תיק קטן לציון חמישים שנה לחאן. לפני ההצגה מספר לנו הבמאי אודי בן משה על ההצגה, על נסים אלוני וכל מיני סיפורי תיאטרון משובצים בפניני לשון של נסים אלוני מהצגה זו, מהגששית המדוברת ומהצגותיו האחרות. בתוכנייה כתוב "עריכה ובימוי: אודי בן משה". המחזה – כפי שנכתב לראשונה – היה אמור לארוך כשלוש שעות, ונסים אלוני חשב שעדיין חסר בו משהו. אודי בן משה עיבד אותו להצגה של שעה וארבעים ושלוש דקות. בעצם, מה זה נכתב לראשונה? הרי יש למחזה אינספור גרסאות וחלקיקי טקסטים שנסים אלוני כתב ושיכתב ומחק והחליף. אפילו המונולוג של הברון סַאמְדִי, זה שכל תלמיד משחק יודע בעל-פה, קיים במספר גרסאות. אז מהו הטקסט ה"מקורי"?

בהצגה של היום המונולוג התקצר לנוסח זה:

"גבירותי, רבותי… אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו… בימינו… איך לומר… לא!… זאת אומרת, לא הרבה… האור לא אור… האבק-אבק… והמשחק… והתקלות… והקהל… והמצב… בכלל… אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא… ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחיה… שולפים את הסכין מהלב… מוחים את הדם… מסירים את איפור המוות… רק אצלנו…"

אני שומע את אריה צ'רנר בדמות הברון סַאמְדִי, ובפאתי ראשי מתנגן לי אותו מונולוג בפי יוסי בנאי. המילים מעט שונות, האינטונציה וצורת ההבעה שונות לחלוטין. הבמאי והשחקן שיוו למונולוג אופי אחר… וקולע לא פחות. אני מספר את זה כדי להדגיש את טביעת האצבע של השותפים במלאכה על התוצר הסופי – זה שאנו חווים כשאנחנו יושבים בחושך ורואים באור את מה שקורה בחושך…

המוזיקה של קרן פלס מקסימה, ובשילוב התנועה שעיצב אריאל וולף מציגה לנו חזיונות מרהיבי אוזן ועין. ושוב מתנגנות בערפי המנגינות של גארי ברתיני מהצגות העבר שלא זכיתי לראות בימים ההם. ההצגה עלתה לראשונה כשלמדתי בגימנסיה. ראיתי אז הצגות למכביר אבל "נפוליון חי או מת" היה משהו שלא שווה לבזבז עליו את הזמן. אף אחד לא הבין מה הקשקוש הזה שאיננו מציית לאף אחד מכללי התיאטרון. אחרי שנים רבות, הצטערתי בדיעבד על ההחמצה ההיא. חזרתי לתקן ואכן תיקנתי… או לא?… הרי את ההצגה בבימוי המחזאי בסופו של דבר לא ראיתי.

כל כך הרבה ליהגתי ועדיין לא אמרתי דבר על השחקנים, אבל לפני זה אני מרגיש מחויבות לתת שאפו ענק לעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה שבונים לנו עולמות פנטזיה שמתחלפים לנגד עינינו כשהעלילה מתחלפת ועוברת לזמן אחר, לפעמים חוזרת ולפעמים ממשיכה הלאה למקום אחר ולעלילה אחרת בזמן אחר. אחדות … כבר אמרנו – נכון? והכל מלווה בקלידים, בכלי הקשה ובשירה שלא היה ברור לי מאין היא נובעת עד שקלטתי שהמוזיקאית שאמוּנה על כלי ההקשה היא גם זמרת.

בהצגה כארבעים נפשות פועלות ושנים עשר שחקנים, כלומר – כמעט כל השחקנים מחליפים דמויות מספר פעמים במהלך ההצגה. כל השחקנים מזמרים ורוקדים. הם שרים ללא אמצעי הגברה אישיים, ממש כמו בתיאטרון, לפני שהתאים את עצמו לקולניות התקופה. כל הדמויות מעוצבות לפרטי פרטים באמצעות תלבושות עמוסות בפרטים, וכן אופיין של הדמויות השונות שמשוחקות על ידי אותם שחקנים מגוון. אני מניח שעבודת השחקנים מאחורי הקלעים ובחזית הבמה מורכבת מאוד ודורשת ריכוז ודיוק רב. בהצגה מתרחשות לפחות ארבע עלילות נושא שמתערבבות היטב, ובכל עלילה יש דמויות ראשיות ודמויות משנה למכביר. בעצם, היחידים שדמותם מתמשכת בדילוגים בין העלילות הם נפוליון המת, דוֹן בְּרִיגֶלָה, הברון סַאמְדִי ולילית. לפני הקטעים ולאחריהם אנחנו פוגשים את מנהל הקרקס – זַאנִי, שמזכיר לנו יחד עם עוזרו – זַמְבּוֹלִינִי, שאנחנו בעצם בעולם התיאטרון ומובילים אותנו ממקום למקום ומאירוע לאירוע. ויחד עם כל אלה יש לנו שֵׁדִים, פּוּלְצִ'ינֶלוֹת וזונות שיוצרו על ידי לילית במטרה לשלוט בגברים. כל השחקנים מעולים בכל תפקידיהם והחוויה בכללותה מהפנטת – לפחות אותי.

אם זה עדיין לא ברור –
אני ממליץ בחום ללכת לחוות את נפוליון – חי או מת! בחאן הירושלמי.
ולא לשכוח לרכוש את התוכניה. היא עשירה במאמרים מעניינים.

אני מקווה שיזדמן לי לחוות את ההצגה פעם נוספת.
כששקלתי לשוב לראות את הצוענים של יפו, שראיתי בחזרה הגנרלית, גיליתי שההצגה איננה מוצגת יותר. זוהי הפקה עשירה ויקרה. ברגע שהצידוק הקופתי לקיומה ידעך, היא תפסיק להתקיים. את ההצגה הנוכחית ראיתי למחרת ההצגה הראשונה על-פי התוכניה – כלומר ראיתי את ההצגה בראשית דרכה.

נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני

עריכה ובימוי:  אודי בן משה           מוסיקה: קרן פלס, גארי ברתיני תפאורה: ענת מסנר תלבושות: יהודית אהרון תאורה: רוני כהן

ניהול מוסיקלי עיבודים וקלידים:  אוהד בן אבי תנועה: אריאל וולף הדרכה קול: ריקי בוגטין          בימאית משנה: אנה בניאל          תופים: נועה גולנדסקי

משתתפים:

ארז שפריר נפוליון המת
יוסי עיני דוֹן בְּרִיגֶלָה, שֵׁד
נילי רוגל לילית
אריה צ’רנר הברון סַאמְדִי
ניר רון זַאנִי – מנהל הקרקס, מַסְקַרִילוֹ – מנהל האקדמיה, דוֹן רוּפִיַאנוֹ, שֵׁד, נפוליון הגרמני
איתי שור זַמְבּוֹלִינִי – עוזר זַאנִי, דוֹן פֶּפִּינוֹ, נפוליון האמיתי, נפוליון הגבוה, שֵׁד, זונה-הצאר
יהויכין פרידלנדר אֶמִילְיוֹ פַּנְטַלוֹנֶה – אב שכול, שֵׁד, נפוליון האמיתי 3
נטלי אליעזרוב אדליידה – ביתו של פַּנְטַלוֹנֶה, אֶלֶנָה, שֵׁד
אריאל וולף שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה,זונה-אפיפיור, נזירה, נפוליון האמיתי 4         
כרמית מסילתי קפלן שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, זונה-לורד נלסון, סוּזֶט
יעל טוקר שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, מַרִיָה פוֹן מֶנֶרְסְדוֹרְף – ארוסת נפוליון, פְרַנְקָה טְרִיפָּה             
גיא גורביץ’ שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, דוֹן פֶליפּוֹ, נפוליון הגבוה, נפוליון האמיתי 2, נפוליון הזמר