ארכיון תג: תיאטרונטו

לקראת תיאטרונטו 2013 – הצגות התחרות

575954_516001325109326_1422288753_n[2]

לפני מספר ימים גיליתי בדף הפייסבוק של תיאטרונטו את התמונה הזו ובה מרוכז כל המידע. איזה יופי – נותנים לנו את המידע על כל האירועים וההצגות בצורה נוחה לקריאה ולבחירה מה אנו רוצים לראות.

נחפזתי לכתוב בפייסבוקי: הנה כל המידע על התיאטרונטו הקרב ובא. סופסוף ההפקה למדה שאנחנו רוצים לקבל את כל המידע בצורה מרוכזת וברורה. השנה אינני צריך ללקט ולערוך מחדש בתרבות הפנאי.

כשניגשתי לבחור לעצמי הצגות, גיליתי שהמידע רחוק מלהיות קריא. שוב התחלתי לנדוד בין הדפים וללקט.

מקור המידע הוא אתר מכירת הכרטיסים.

להתראות בתיאטרונטו.

  חמישי 28/3 שישי 29/3 שבת 30/3
17:00   טיק תיק  
18:00 קוראים לי רייצ'ל קורי
אמנית הרעב
רייטינג 100%
האישה של אבא
עורבא פרח
מריה קוזנצובה
האישה של אבא
קוראים לי רייצ'ל קורי
רייטינג 100%
אמנית הרעב
20:00 האישה של אבא
עורבא פרח
טיק תיק
קוראים לי רייצ'ל קורי
רייטינג 100%
אמנית הרעב
טיק תיק
עורבא פרח
מריה קוזנצובה
22:00 האישה של אבא
טיק תיק
עורבא פרח
מריה קוזנצובה
קוראים לי רייצ'ל קורי
רייטינג 100%
אמנית הרעב
מריה קוזנצובה
 

100% רייטינג

מאת : אילנית סוויסה
בימוי : שרית וינו אלעד
שחקנית ויוצרת : יעל ארד צפריר
תיאטרון הסימטה

מיכל שחף, כוכבת טלוויזיה ענקית שירדה מגדולתה באחת ושהפכה לפרסונה נון גראטה בתעשיית השואו ביזנס, משדרת באמצעות בלוג אינטרנטי את התוכנית האחרונה שלה :

"זו התוכנית האחרונה שלי. לא סיום עונה, לא יציאה לחופשה ללא תאריך חזרה, לא חילופי מנחים, לא הפסקה לצורך ריענון- פשוט תוכנית אחרונה. אני בטוחה שזה נשמע לכם מוזר אבל עד סוף התוכנית כבר תבינו הכל…."

צופי הבלוג הקבועים של מיכל ומעריציה מימי הטלוויזיה, באשר הם מנסים בתחילה להניא את מיכל מתוכניתה אך מיכל מתעלמת מהם ואילו קהל אקראי ממשיך להיכנס ולהיכנס ולהיכנס לבלוג ומסייע למיכל לייצר את התוכנית האחרונה של חייה.

100% רייטינג
טיק תיק

טיק תיק

עיבוד לבמה ע"פ טקסט מאת ניר יוספי
עיבוד, עריכה ובימוי:  אלירן כספי
משחק: ניר יוספי
תיאטרון הסימטה

סיפור התמודדותו האוטוביוגרפי של ניר יוספי עם תסמונת הטורט.

"יום אחד ללא שום הודעה מוקדמת כולם בכיתה התחילו לצחוק , הסתובבתי והתחלתי לצחוק אתם עד שהבנתי שהם צוחקים עלי" מאז ובמשך שני עשורים מנסה ניר יוספי לחיות חיים רגילים, הוא שחקן תיאטרון, בחור צעיר המנסה למצוא בת זוג ולהקים משפחה, בכל מפגש עם אנשים חדשים, יש מה שהולך לפניו, הטיקים , העוויתות והקולות המוזרים של תסמונת הטורט. סיפור הירואי, מצחיק , עצוב ומגוחך לפעמים ,על אדם צעיר שמתמודד עם הרתיעה של כולנו מהשונה.

אמנית רעב

מונודרמה טרגית-קומית מבית היוצר של קבוצת התיאטרון  החברתי "משו-משו"
מאת: עמיטל שטרן
בימוי: מירית ינאי
משחק: ורד רגב
יוני 1967, ניו יורק.
תיאטרון הסימטה

לילה פרנקל, בתולה ירושלמית בת 22,  בורחת מבית אביה אל ניו יורק של הסיקסטיז ביום בו שומעת על פרוץ מלחמת ששת הימים. היא משאירה מאחור את עברה, את ירושלים ואת כל מה שהעיר מסמלת עבורה. "אמן רעב", סיפורו של פרנץ קפקא, נשזר במסע, ומפגיש את לילה עם הרעב הגדול שלה עצמה, רעב שלמרות כל ניסיונותיה היא לא מצליחה למלא.

אמנית רעב
עורבא פרח

עורבא פרח

מאת ובביצוע: עדי חורש
מסעו של זיכרון נגוע.
תיאטרון הסימטה

מחזה המורכב משלשה סיפורים קצרים העוסקים בגלגוליו של זיכרון מלחמה לא רצוי. בסיפור הראשון הזכרון קופץ על בעליו ושב עמו הביתה משדה הקרב. בעליו מבקש לנתק אותו ודוחק אותו לקרקע. בסיפור השני זיכרון מנותק, יתום, אשר זוכר אין לו, מחפש בית. בסיפור השלישי מתעוררת נערה ישראלית בבעתה על שבילו הראשי של מחנה הזיכרון המפורסם והשקט אשר לכדה עצמה בתוכו מול ספק מלאכי מוות המבקשים לפנותה, ספק פועלים שמצאוה באקראי בדרכם לשפץ את המחנה. היא מנסה לשכנעם להוציא אותה החוצה, משום ש"אינה משם", ולהסביר שנעשתה טעות בזיהוי, או בזהות. האמנם?

קוראים לי רייצ'ל קורי

על פי כתביה של רייצ’ל קורי
בעריכת אלן ריקמן וקאת’רין ווינר
תרגום: אביהוד תדהר
בימוי: ארי רמז
משחק: סיון קרצ'נר
תיאטרון יפו

ב-16 במרץ 2003, רייצ'ל קורי, סטודנטית אמריקנית בת עשרים וארבע, מתנדבת בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM), נדרסה למוות בידי דחפור צה"לי בעזה.

השחקן אלן ריקמן יחד עם העיתונאית קתרין וינר, ערכו מתוך יומניה, מכתביה ומכתמיה של קורי סיפור המגולל עלילה אנושית ומרגשת על התבגרותה של ילדה שנקטעה לפתע ומשאירה את התמימות שלה כמסר נצחי.

מה מביא נערה מבית טוב בוושינגטון לעזה? על אלו מצוקות, מעורבות בסכסוך הישראלי-פלסטיני נותנות מענה? למה דווקא כאן? ככל שהצופה הישראלי יעמיק את הזדהותו עם דמותה של קורי, כך יוכל להביט באופן רענן על סיטואציה שהפכה כולה להיות מנת חלקם של משמיעי סיסמאות ריקות מתוכן.

המחזה, שלראשונה הוצג בתיאטרון הרויאל קורט הלונודוני ב-2005, מבוסס על היומנים והאימיילים של מי שמתה כשפעלה כמגן אנושי מפני הריסתם של בתי פלסטינים במהלך האינתיפאדה השניה.

 

ביצוע המחזה הזה בעברית, בפני קהל ישראלי, מעניק פרספקטיבה חדשה למחזה שרבים ביקרו על חד צדדיותו – שחקנית ישראלית תגלם צעירה אמריקנית המצטרפת למאבק נגד הצבא הישראלי בו היא עצמה שירתה.

קוראים לי רייצ'ל קורי

מריה קוזנצובה

מריה קוזנצובה

מאת ובבימוי: רוני פלדמן
שחקנית: ליאת אקטע
תיאטרון יפו

מריה קוזנצובה, נזירה בתולה, הגיעה לארץ הקודש על מנת לטפל בילדה מפגרת, כאן מאלצים אותה
להיות זונה והיא לוקחת את המקצוע למקומות מפתיעים ומרגשים.
ההצגה משלבת סיפור חיים, עצב, הומור ועוסקת במוסר חברתי ודנה בו מזויות שונות, כמו גם באיך
אנחנו הישראלים, על פנינו הרבות, נראים מבעד לעיניה של נזירה אלבנית.
יש בהצגה התפשטות רוחנית ופיזית ובחלק מההצגה השחקנית מופיעה בערום.
ערום מלא? זה תלוי בקהל..

האישה של אבא

מאת: סביון ליברכט
בימוי : גאורג דארוואס
משחק: אביבה יואל
מוזיאון אילנה גור

מונולוג המבוסס על הרומן "הנשים של אבא" מאת סביון ליברכט שיצא בהוצאת "כתר" בשנת 2005.

סיפורה של פולה, אישה מבוגרת המאושפזת בבית חולים לחולי נפש. היא מאושפזת כבר למעלה מעשרים שנה, מאז שקרה האסון שבו אחותה התאומה, אולה, שהתגוררה איתה באותה דירה, נרצחה בעת שגבר ובנו הקטן התגוררו בדירתן.

את הגבר ובנו פגשו שתי האחיות בבית קפה. הן היו שחקניות וזמרות שהגיעו בשנות העשרים שלהן מוינה והופיעו יחד לפרנסתן. הגבר היה נשוי לאישה אמריקאית שנמצאה באותו זמן בארצות הברית והם נותרו חסרי בית. האחיות הוקסמו מהגבר ונענו לבקשתו לבוא לגור איתן עם בנו.

במשך חודשיים חיו הארבעה באידיליה מושלמת. אולה היתה אהובתו של הגבר ופולה התאהבה בילד וטיפלה בו.

לילה אחד נרצחה אולה בחדר השינה. הגבר הואשם ברצח שלה, נשפט ונשלח לבית כלא. הילד הוטס לאמו בארה"ב ופולה איבדה את שפיותה ואושפזה בבית חולים לחולי נפש.

האישה של אבא

הילד הקטן, עכשיו גבר אמריקאי בן 30, מגיע לבקר את פולה בבית החולים בנסיונו להבין את סיפורו של אביו שכבר נפטר בינתיים. מכיוון שהוא דומה לאביו ובערך בן גילו כשהאירוע הטרגי התרחש, פולה מבלבלת ביניהם ונסחפת לסערת רגשות שבה היא מספרת את סיפור המעשה ומגלה שהיא עצמה היתה מאוהבת בגבר ומעלה אצל הצופה את החשד שהאיש שנשלח לכלא לא היה זה שרצח את אחותה.

בגדי חורף אבא – תיאטרונטו 2012

קהל רב צוֹבֵא על הכניסה לאולם התחתון בתיאטרון הסימטה. נכנסים. יונתן, גיל ואני תופסים את המקומות החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. הציפיות גבוהות, אולי גבוהות מידי. חברו כאן כוחות שכבר הוכיחו את עצמם בעבר בתיאטרון בכלל ובהצגות יחיד בפרט.

imageהמחזאי, משה פרסטר, כתב ושיחק באיש הפלדה משכונת כצנלסון – מחזה שזיכה אותו בפרס הכתיבה בתיאטרונטו 2007. את הבמאית, הדס גלבוע-קריידלמן, הכרתי לראשונה בהצגת היחיד שלה ‘מיכל’ בפסטיבל סמולבמה 5 ולאחר מכן במספר עבודות כתיבה משחק ובימוי. שיתוף הפעולה הפורה בין הבמאית לבין השחקנית המדהימה הילה מצקר-הלוי הביא לנו את המרחב הפנימי המוגן ועוד הצגות שמאוד אהבתי.

יש לי, ככל הנראה, לא מעט שותפים לציפיות הגבוהות. האולם מלא מפה לפה ומתחילים להוסיף בחזית מחצלות ומיני מקומות ישיבה מאולתרים. למרגלותינו מתיישב אסף אשתר, אני נכנס לכוננות לשונית ומצליח לשבץ ארבע טעויות במשפט בן ארבע מילים. אסף אשתר, ששומע כל מילה, מתעלם בחינניות.

ההצגה מתחילה באנימציה שמכינה אותנו לקראת הבאות. מהאנימציה נכנסים אל המלתחה של הבריכה בה אנחנו פוגשים ילדה שמחפשת דרך להתמודד עם גירושי הוריה. הילדה מעבירה בראשה זיכרונות, התלבטויות וחוויות, ומשתפת אותנו במחשבותיה. היא מתכננת בריחה. לא ברור מה מטרת הבריחה. גם לה לא כל כך ברור אם היא רוצה להעניש את הוריה או להתחיל משהו חדש, אך ברור שאיננה רוצה שאימהּ תאשים את אביהּ בכך שלא שמר עליה. לא ברור גם אם היא רוצה להיעלם או להמצא, אך יעד הבריחה שלה הוא בית הסבתא בקרית חיים – הסבתא ללא ספק איננה אשמה במה שקרה להוריה. היא תוהה את מי להאשים – את אמא? את אבא? את עצמה?!?

הסיטואציה מאוד מרגשת ובשום פנים איננה גולשת לעגמומיות, להיפך, יש בהצגה לא מעט רגעים משעשעים. השחקנית הילה מצקר-הלוי היא ילדה. ילדה מבולבלת שמנסה להחליט אך איננה בטוחה בהחלטותיה. תוכניותיה מדוייקות לפרטיהן אך למרות ההחלטיות והדיוק היא מאוד מהוססת כשהיא חותרת להגיע למימוש.

שם ההצגה – בגדי חורף אבא – קולע היטב לנקודת שיא בה ברור לילדה שעוד רגע יחול השינוי ממנו היא חוששת יותר מכל. כל עוד חפציו של אבא בבית – זה עדיין ביתו ויש סיכוי שהכל ישוב להיות כשהיה. מרגע שיֵצֵא הארגז המסומן, הבית כבר לא יהיה יותר ביתו של אבא. אבל הארגז עומד לעזוב את הבית והעיסוק בו הופך להיות מרכיב מרכזי בהתנהלותה של הילדה.

ההצגה מוקפדת מכל היבטיה – עיצוב, מוסיקה, תנועה, קצב. התאורה מובילה אותנו בין הזמנים ומצבי הרוח. הקשר ההדוק בין השחקנית הילה מצקר-הלוי לבין הבמאית, הדס גלבוע-קריידלמן, ניכר היטב בתוצאה. רק מחזאי שנותר ילד באיזשהו מקום, כזה שיודע לתהות כילד, להעלב, להאשים את עצמו ולנתח את העולם בעיניים תמימות, יכול לבנות את צורת החשיבה של הילדה כפי שהיא מובעת במחזה. משה פרסטר, המחזאי, כבר הוכיח לנו יכולת זו ב'איש הפלדה משכונת כצנלסון'. אני עדיין זוכר כיצד מתאר הילד את הנסיעה לתל אביב באותה הצגה.

ההצגה נחתמת, כפי שהתחילה, בסרט אנימציה שלתוכו משתלבת הילדה למעין דיאלוג. תפיסת בימוי מאוד מעניינת ששובה אותי.

מחזה מעולה, הצגה מרתקת ומרגשת, עשויה היטב ועונה על כל הציפיות.

מאת: משה פרסטר
בימוי ועריכה: הדס גלבוע-קריידלמן
משחק: הילה מצקר-הלוי
מוסיקה : עדי דויטש

תפאורה ותלבושות: ענת מרוק כפן
עיצוב גרפי: ריקי מוצפי
תאורה: דניה זמר
אנימציה: אוהד חתוכה

לאחר ההשתחוויה, השחקנית מהסה אותנו לרגע לספר לנו שבעשרים במאי ההצגה מתחילה להופיע בקפה תיאטרון של הקאמרי. היא מזמינה אותנו לספר לחברינו, אז הנה סיפרתי. אני ממליץ על ההצגה בחום. קיים סיכוי סביר שגם אני אגיע להצגה – אני רוצה סיבוב נוסף.

לקראת תיאטרונטו 2012 – הצגות התחרות

imageפסטיבלי התיאטרון מסבכים לנו את תהליך בחירת ההצגות שנראה. פעם זה היה מובן מאליו שכל המידע מרוכז בדף מידע אחד. בשנים האחרונות השתנתה הגישה העיצובית לטובת מעט מידע מלווה בקישור שמוביל אל דף ההצגה. בתהליך תכנון הבילוי בפסטיבל על הצופה לדלג הלוך ושוב בין העמודים וללקט מידע. משהבנתי את רוח הדברים התחלתי לארגן לעצמי לפני כל פסטיבל דף שאליו אני מקבץ את המידע מהקישורים. דף המידע מוענק בזה לקוראי תרבות הפנאי כשרות לציבור, או בשמו האופנתי – תרומה לקהילה.

מקור המידע הוא דף הפסטיבל ששובץ בפייסבוק מעודכן ליום פרסום הרשימה.

הקוף של קפקא

imageמונולוג השוטח בפני נוכחים בכנס אקדמי את סיפורו המדהים של אדם שעשה מסע מן הקופיות אל האנושיות בחמש שנים בלבד: הוא ניצוד באפריקה, ובדרכו, על גבי ספינה לאירופה, הוא מגלה לראשונה כי החופש שלו נשלל ממנו לחלוטין. כדי לשרוד הוא בוחר ללמוד את מנהגי בני האדם, מה שמסתבר כמשימה קלה למדי (למעט היכולת לשתות אלכוהול…). עם הגעתו לאירופה הוא מקדיש את כל מרצו להפוך לשחקן על במות הבידור, כדי לחלץ את עצמו מהאלטרנטיבות ההרסניות העומדות בפניו. משל של קפקא על בני אדם המתעקשים להיות בני אדם בחברה שנושאת עדיין את סממני הקופיות– האם הג'ונגל האפריקאי לא היה מקום גן העדן האבוד ממנו הושלכנו בחרפה? האם הרווחנו במסע הזה או הפסדנו? האם עורנו הצח אינו מכסה על פרוות קופים מלאת פרעושים?

מאת: קולין טיבן על פי ‘דו"ח לאקדמיה’ של פרנץ קפקא
תרגום: שמעון בוזגלו
בימוי: אילן תורן
משחק: יוסף אבו ורדה
הפקה: תיאטרון חיפה

תיאטרון יפו – מפרץ שלמה 10
שני 9.4 – 22:00
שלישי 10.4 – 18:00, 20:00
רביעי 11.4 – 20:00

שום גמדים לא יבואו

image

אמצע הלילה במגרש כדורגל. אישה משולי החברה הישראלית, שוכבת בשער כמו כדור שנשכח בסוף משחק. עד לא מזמן היא הייתה 'סימונה שלנו', אשתו של מלך הפלאפל בעיירה, המלכה, ש"כל אחד שהיה לו שכל, היה עומד על ידה, שֶמַתי שיורד המזל לצבוע את החיים שלה, יבוא גם עליו קצת מהוורוד". בעלה מת והיא נותרה עם ששה ילדים, עולם ריק, ו"לב בפריזר". זהו ליל קטיושות – כל התושבים ישנים במקלטים ורק היא בחוץ, קוראת לקטיושה שתבוא ותעזור לה "גם כבר עכשיו אני חצי בחיים שיורידו את החצי השני ונגמור". קטיושה אחת נופלת לידה והכל מתפוצץ… במסע לילי אל תוך חייה ועברה, בשפה עשירה וייחודית לה – מתעוררת סימונה דדון לחיים חדשים.

מאת: שרה שילה
עיבוד ובימוי: רויטל איתן
משחק: שנטל כהן

תיאטרון יפו – מפרץ שלמה 10
שני 9.4 – 18:00 , 20:00
שלישי 10.4 – 22:00
רביעי 11.4 – 18:00

בריליאנט

image"זה כל כך יפה פיאנו. אני כל כך אוהבת. את מנגנת בפיאנו? לא? חבל. תנגני. אני כל כך אהבתי… אבל זה היה פעם. מזמן. זה לא חשוב. מה נשמע מיידאלע? מה שלומך? מה חדש? יש לך כבר חבר? לא?… לא נורא! יהיה! אני לא דואגת לך, אני מכירה את הסחורה שלי. את תמיד היית ראשונה בכיתה ותמיד תהיי. את בריליאנט!"
בתוך הקשר החם בין הסבתא לנכדתה פועמים זיכרונות השואה המודחקים שמטילים את צילם ומשאם הכבד על חיי השתיים. הסבתא מנסה לברוח מהם, לשווא, בעוד הנכדה רוצה לדעת יותר אודותם ולנסות לפענחם. כך היא אולי תצליח להבין טוב יותר את סבתה, את אביה השותק, את עצמה. ההצגה נוגעת במורכבות הישראלית של דור השואה והשפעתו על הדור השלישי. זהו סיפור על סבתא ונכדה, ועל התמודדות עם הבדידות והזקנה הכואבת, שמשנה לבלי הכר את פני האהובים מכל ומובילה לפרידה הסופית: המוות. את ההצגה, הבנויה מרצף סצנות לא כרונולוגי, מלווה מוזיקה אידית וישראלית.

מאת ובביצוע: לני שפיר

מוזיאון יפו – מפרץ שלמה 10
שני 9.4 – 18:00 , 20:00
שלישי 10.4 – 22:00
רביעי 11.4 – 18:00

עכשיו שוב מאי

imageרגע לפני שיולי, רווקה בת כמעט 40, מפילה את העובר הלא רצוי שברחמה, היא מנסה להסביר לו למה היא מוותרת עליו. מתוך כך עולים וצפים בה זיכרונות מילדותה המאושרת שנגדעה באחת כאשר אביה נהרג בתאונת דרכים. היא משתפת אותו בתחושת הבדידות וחוסר השייכות המלווה אותה מאז. היא מספרת לו על אמה שלא הצליחה להתמודד עם האסון ועל הברית שכרתה עם אחיה הגדול שי, כדי שיוכלו לשרוד יחד. כמו כן היא חושפת בפניו את הסוד שאמה ואחיה ניסו להסתיר מפניה במשך שנים. דרך הפניה אליו היא מצליחה לחיות מחדש כמה מהרגעים היפים כמו גם הקשים שידעה עם האנשים שאהבה ואינם עוד בחיים.

מאת ובבימוי: ליאת פישמן לני
משחק: ענת זמשטייגמן

מוזיאון יפו – מפרץ שלמה 10
שני 9.4 – 22:00
שלישי 10.4 – 18:00 , 20:00
רביעי 11.4 – 20:00

iDoll

image"יופי, פינוקיו! הוכחת את עצמך כאמיץ, ישר ואיכפתי, ועכשיו אני מעניקה לך את מתנת החיים." פינוקיו הופך לילד אמיתי, אך האם הוא חי באושר ועושר עד עצם היום הזה? סיפור ההמשך שמעולם לא נכתב לאגדת פינוקיו. הבובה שבילדותה הייתה מפורסמת כפלא על טבעי גרה כעת בדירה שכורה אי שם בעיר הגדולה. מסתבר שלהיות אנושי זה לא כל כך פשוט. פינוקיו של היום מתאושש מנישואים כושלים, מתקשה לגמור את החודש, סובל מהתקפי חרדה ומתמודד עם מצבו הבריאותי של ג'פטו אביו הקשיש. רוב הזמן הוא מרגיש כמו בול עץ שלא מסתדר בעולם הגדול. פינוקיו עובד על המצאת חייו, ה- iDoll, הבובה האולטימטיבית שתשנה את העולם. הפעם אין פיות וצרצרים שיעזרו. ערב ההשקה הגדולה, על סף התמוטטות עצבים, מגיחות דמויות, בובות וצעצועים מהעבר.

מאת ובביצוע: נעם רובינשטיין
בימוי: יובל לירון

תיאטרון הסמטה – אולם עליון – סמטת מזל דגים 8
שני 9.4 – 18:00 , 20:00
שלישי 10.4 – 22:00
רביעי 11.4 – 18:00

שפוי

imageצ'יקו בחור בן 38 אינטליגנטי בצורה מבהילה, מגיע לאחר 20 שנה לביתו של דודו ברוך שגידל אותו, אך מגלה שהוא נפטר. בבית הדוד הוא מספר על התלאות שעברו עליו בחייו, איך נזרק מהצבא לרחוב, על שנותיו בתור קבצן, על הטיפוסים שפגש ועל הקבצנים מהסיפורים שסיפר לו דוד ברוך, שהצילו את חייו. סטודנט לפסיכולוגיה שפגש בו בדרך מקרה, צילם אותו והביא את התמונות למומחה שאשפז אותו בעל כורחו, תשע שנים של אשפוז אכזרי, כדי לערוך עליו עבודת מחקר ולקבל עליה פרס נובל בפסיכיאטריה. צ'יקו מספר על הבריחה מבית המשוגעים, על המלחמה התמידית שלו להישאר שפוי ועל גילוי "האמת של החיים" – שאין בעולם הזה כלום ושרק כך, בידיעה הזו, אפשר לעבור אותם.

מאת ובביצוע: יוסף סיקוראל
בימוי: עופר הלוי

תיאטרון הסמטה – אולם עליון – סמטת מזל דגים 8
שני 9.4 – 22:00
שלישי 10.4 – 18:00, 20:00
רביעי 11.4 – 20:00

הטובה באמהות

image(עוד) לילה גורלי בחייה של מוריאל, ערב חג המולד, העיר כולה אוכלת, שותה, חוגגת, מזדיינת, ומחר יום גדול ומשמעותי עבורה. מוריאל מנסה להירדם, זה לא קל להתגבר על הקולות הפורצים מן החוץ אל חדרה, וקשה אף יותר להתגבר על הקולות העולים מעברה הרחוק והקרוב. היא מנצלת את הלילה לסגירת חשבונות עם הסובבים אותה. הלילה חושף עוד ועוד פרטים על חייה ומעמיד את דמותה בסתירה עמוקה שבין החמלה לתיעוב. לילה המשרטט בעדינות דיוקן של אישה המנהלת מאבק אמיץ עם האמא שלה ועם האמא שהיא.

סיפור קצר מאת סימון דה בובואר
עיבוד ובימוי: עידן שוורץ
משחק: חגית בן עמי

תיאטרון הסמטה – אולם תחתון – סמטת מזל דגים 8
שני 9.4 – 22:00
שלישי 10.4 – 18:00, 20:00
רביעי 11.4 – 20:00

בגדי חורף אבא

imageמונודרמה מאת משה פרסטר הבוחנת את שבירתו של התא המשפחתי דרך עיניה של ילדה. חווית הגירושין של הוריה מחייבת אותה לעבור מסע התבגרות בעל כורחה. לבד, במלתחות הבריכה, עם תיק בריכה ואינספור זיכרונות ותובנות, היא מכינה את עצמה למסע בריחה, דרכו היא מקווה להציל את נישואי הוריה.

מאת: משה פרסטר
בימוי: הדס קרידלמן-גלבוע
משחק: הילה מצקר הלוי

תיאטרון הסמטה – אולם תחתון – סמטת מזל דגים 8
שני 9.4 – 18:00 , 20:00
שלישי 10.4 – 22:00
רביעי 11.4 – 18:00

מה נראה, היכן ומתי
יום תאריך שעה תיאטרון יפו מוזיאון יפו הסמטה – עליון הסמטה – תחתון
שני 9.04 18:00

שום גמדים לא יבואו

בריליאנט

iDoll

בגדי חורף אבא

שני 9.04 20:00

שום גמדים לא יבואו

בריליאנט

iDoll

בגדי חורף אבא

שני 9.04 22:00

הקוף של קפקא

עכשיו שוב מאי

שפוי

הטובה באמהות

שלישי 10.04 18:00

הקוף של קפקא

עכשיו שוב מאי

שפוי

הטובה באמהות

שלישי 10.04 20:00

הקוף של קפקא

עכשיו שוב מאי

שפוי

הטובה באמהות

שלישי 10.04 22:00

שום גמדים לא יבואו

בריליאנט

iDoll

בגדי חורף אבא

רביעי 11.04 18:00

שום גמדים לא יבואו

בריליאנט

iDoll

בגדי חורף אבא

רביעי 11.04 20:00

הקוף של קפקא

עכשיו שוב מאי

שפוי

הטובה באמהות

סמולבמה 10 – המשך מרדף ובסופו בשר

clip_image002נחפז לצאת מהעבודה לתפוס את הרכבת שתביא אותי להשלים את הצפיה בפסטיבל סמולבמה 10. ההצגה ליוויתנים מתחילה בשעה 18:15, אם הרכבת תגיע בזמן אוכל להגיע להצגה אבל זה די גבולי. על רציף הרכבת בחיפה יונתן שוורץ חמוש במצלמה – כמו בעכו גם כאן הוא , מגלם את תפקיד המתעד, תרבוטיוב – ארכיון תרבות חזותי בהתהוות. עם יונתן מובטחת לי נסיעה מעניינית. מסתבר שגם הוא ראה כבר חמש מהצגות הפסטיבל והיום מנסה להשלים מה שיוכל ולהספיק להגיע לסוזן דלל לתעד את תיאטרון מחול רנה שינפלד עם גיל שוחט במופע מחול בליווי מוסיקה חיה של שופן בשם "הסילפידה". גם התוכניות שלי אינן מסתיימות בסמול במה, אני מתכוון לרוץ משם להצגה בשר גבירותי ורבותי בצוותא.

הרכבת מאחרת מעט והסיכוי להגיע להצגה של 18:15 יורד פלאים. אין זמן לחכות לאוטובוס. שועטים אל האוניברסיטה בפסיעה גסה ומגיעים אחרי 18:15. את ההצגה ליוויתנים כבר הפסדתי אז אני נכנס לראות את האיש שלא אהב את חנוך לוין. מי שקרא את רשימתי משלשום סמולבמה 10 – חמש הצגות במרדף, יודע שאהבתי את ההצגה וגם את האחרות – הבחירה השנה ממש קשה, טוב שאינני בצוות השיפוט. חווית צפיה שניה תמיד שונה מהראשונה, הפעם הכל צפוי ויש זמן להתמקד בפרטים נוספים. כמו-כן, אין חשש להפסיד משהו ולכן אפשר גם לצלם – ברשות ההפקה כמובן. אני ממש סולד ממסכים מהבהבים בידי קהל התיאטרון ואינני רוצה להפריע. מתמקם בצד עם המצלמה נמוך בין ברכי ומצלם תוך הסתרת המסך מהסובבים אותי. לפעמים אינני רואה בעצמי מה בדיוק צילמתי, ובכל זאת נראה לי שהפקה זו זכתה מן ההפקר בסדרת תמונות נאה שאוכל להציג ככל הנראה ברשימה נפרדת.

בסיום ההצגה פוגש את ליבי ונכנסים יחד אל ההצגה אנשים חופשיים, עוד הצגה עם יחסי זוגיות מתפוררים, הפעם מסיבות שונות לחלוטין מאלה שראינו בהצגות הקודמות. לאחר ההצגה אני מבין מהרהורי ליבי שכדאי היה לי לראות את ההצגה ליוויתנים, אני מקווה שיהיה לה המשך מחוץ לפסטיבל ואוכל לראות אותה בכל זאת. יונתן תיעד את כל הצגות הפסטיבל לתרבוטיוב אך ל"סולם מברזל" לא יהיה כנראה תיעוד, בכל זאת קצת קשה ליונתן להמצא במספר מקומות בעת ובעונה אחת. מבחינתי הסתיים פסטיבל סמולבמה 10. מרבית ההצגות מעולות והפסדתי הצגה אחת. בעוד יומיים נדע איזו הצגה זכתה ומהי בחירת הקהל, אז ארגיש חופשי להרחיב בתאורי חוויותי.

clip_image004 זמננו קצר. ליבי ואני רצים לצוותא. כל תל-אביב רצה היום. מרוץ הלילה של נייקי חוסם חלק מרחובות תל-אביב וביניהם אבן גבירול בואכה צוותא. אין לנו מושג איזה אוטובוס יוכל להוביל אותנו למחוז חפצנו. נוסעים לרכבת מרכז ומשם ממשיכים ברגל לצוותא – עוד פסיעה גסה. ממש לפני שמגיעים לצוותא פוגשים את האוטובוס בקו 25 שיצא מהאוניברסיטה, מסתבר שבגלל המרוץ שינו את המסלול והוא מגיע ממש עד צוותא. שום לקח לא נלמד, גם בפעם הבאה שיחסמו רחובות העיר לא נדע באיזה קו לנסוע.

למיטב הבנתי זו אחת ההצגות הראשנות של בשר גבירותי ורבותי ולכן מרבית הקהל, אם לא כולו, "ידידים" של ההפקה. במילים אחרות – לכולם יש זיקה כזאת או אחרת לתיאטרון. קהל מבין ומפרגן וכולם בחוץ מדברים על ענייני תיאטרון. יורם ואופירה ניגשים לאמר לליבי שלום והיא מציגה אותי בפניהם. אופירה שואלת אם אני זה מהאינטרנט ויורם מציג את עצמו. זה קצת מביך כשאמן בסדר גודל כזה, שאני זוכר את עצמי כנער שמביט בו בעיניים כלות בצוותא המקורית ברחוב מאפו, מציג את עצמו בפני בשמו הפרטי כאילו אינני יכול לזהות את יורם בוקר. ההצגה מתעכבת אך עליה אספר ברשימה נפרדת – היא בהחלט ראויה לכך ובינתיים אומר רק ש"הבשר שלי איכותי, אבל כולם רוצים הרבה ובזול".

בדרך אל הרכבת חזרה לחיפה וכן ברכבת עצמה אנשים רבים לובשים את חולצת המרוץ הצהובה. אני פותח צעד כדי להגיע אל תחנת הרכבת בזמן ולובשי הצהוב שסביבי מקדימים אותי בקלות למרות שנראה שהם הולכים בשלווה נינוחה. עניין של כושר גופני כנראה.

בזה תמה עונת הפסטיבלים. פסטיבל אקט2 לתיאטרון פרינג’ זוגי לא יתקיים גם השנה, השמועה אומרת שבשנה הבאה יחזור אלינו הפסטיבל שחביב עלי כל-כך ויונתן מאשר את השמועה. עכשיו שבים לשגרה ברוכה. 

תיאטרונטו 2011 עם צופה תקין וצופה מקולקל

מאת: גיל רן

פסטיבלי תיאטרון מעניינים גם אותי וגם את אבי. לרוב, אנחנו הולכים יחד לפסטיבלים הללו. כפי שאני מציין לעיתים תכופות (מדי?) אני תל-אביבי טרי. התוצאה היא שאנחנו כבר לא נוסעים יחד מחיפה, הוא נוסע מתי שמתאים לו, אני הולך מתי שמתאים לי – אנחנו לא בהכרח הולכים יחד. כך הגענו לכך שהלכנו בימים שונים, עם אנשים שונים, להצגות שונות.

יום שישי אחר הצהריים. איתמר ואני רוצים להגיע מוקדם. מספיק מוקדם כדי להגיע באוטובוס. ההצגה הראשונה מתחילה בחמש. אנחנו על האוטובוס לפני ארבע. באוטובוס יושבת מולנו אישה שמתחילה לדבר איתנו בשלב מסוים. היא מדברת איתנו קצת על התפתחויות הטכנולוגיה של ימינו, על העבודה שלה, על הילדים שלה, על זה שהיחסים בין שכנים היום הם כבר לא כמו פעם. תענוג. אם אתם רואים אותי באוטובוס אתם מוזמנים לפצוח בשיחה, אפילו אם אינכם מכירים אותי. אני מאוד נהנה משיחות כאלה.

האוטובוס מגיע לתחנה המתאימה ואנחנו מוצאים את דרכנו לתיאטרון הסמטה ואוספים את כרטיסינו. יש לנו זמן לשרוף, אבל לא הרבה ממנו. אנחנו בוחרים בטיול קצר בסמטאות. מיכאל, שצפוי להצטרף אלינו, מתקשר מעט אחרי ארבע ומספר לנו שהוא נרדם והתעורר רק לא מזמן ושהוא יוצא עכשיו מירושלים והוא מקווה שהוא יגיע בזמן. אנחנו מאחלים הצלחה בדרכו וממשיכים בדרכנו.

אני אוהב ללכת להצגות באולמות קטנים, אני אוהב לשבת בהם קרוב לבמה. קרוב מאוד. בשורה הראשונה, אם אפשר. מיכאל מגיע דקות ספורות לפני השעה חמש ובכניסה לאולם אנחנו מביטים בקהל ומגלים שנשב רחוק. כמעט בשורה האחרונה. לא נורא. רואים מכאן טוב.

ההצגה קברט ז'בוטנסקי (שעכשיו אנחנו יודעים שהיא ההצגה הזוכה) מתחילה. הפתיחה מבטיחה. אני מרוצה מאוד מהאופן בו ההצגה מתחילה – לוויתה של הדמות הראשית, הגננת של ראש הממשלה, אשתו של, אמא של וסבתא של. אינני זוכר את שמה. התפקידים הללו, גננת, רעיה, אם וסבתא הם המאפיינים החשובים שלה. מכאן ואילך אנחנו רואים את התרחשויות היום האחרון לחייה, החל מההחלטה לצאת מביתה ולבקש לפגוש את אודי, ראש הממשלה, ועד למותה. לאורך רוב מכריע של ההצגה היא משוחחת עם מאבטח של משרד ראש הממשלה. השחקנית, פנינה ברט-צדקה, פונה לכיוון הקהל. אנחנו מוצאים את עצמנו בתפקיד אותו מאבטח מסכן שאישה מבוגרת שרוצה לפגוש את ראש הממשלה מספרת לו את קורות חייה. ליתר דיוק, היא אינה מספרת את קורות חייה. היא מספרת חלקים משמעותיים מקורות חייהם של האנשים הקרובים אליה, הם בעצם קורות חייה. ההצגה מבהירה לנו לחלוטין שאשה זו העומדת מולנו אינה קיימת, בעיני עצמה, אם אינה גננת או רעיה או אם או סבתא.

המחזה נפלא. ההצגה טובה. עכשיו, כשאני כותב על ההצגה, אני חושב על דברים שלא חשבתי עליהם קודם (לאלו מכם שאינם כותבים את חוויותיכם, אני ממליץ לנסות פעם – החוויה של שחזור החוויה היא חוויה נפלאה). בצאתנו מההצגה הבענו את דעותינו. איתמר אהב את ההצגה מאוד. אני אמרתי שההצגה טובה. מיכאל לא אהב את ההצגה. הסיבה לכך היא שמיכאל (בדומה לליבי) מקולקל. איתמר לא מקולקל. המקולקלים האלו שסביבי מתחילים לאט לאט לקלקל גם אותי. מי שאינו מקולקל, ואינו רוצה להתקלקל, יכול להפסיק לקרוא על קברט ז'בוטינסקי כאן. אפשר לקפוץ קצת קדימה ולהשאר עם החוויה הפשוטה: כשיצאתי מההצגה תגובתי הראשונה הייתה שההצגה טובה.

מיכאל שואל "באמת? אהבתם את זה?", ואני עונה "כן, בגדול. היו כמה דברים שהפריעו לי, אבל בגדול כן". מכאן אנחנו מתחילים לשפוך את כל מה שהפריע לנו בהצגה. מיכאל שחקן ודברים רבים במשחק הפריעו לו. אני עובר כבר שנים שטיפת מח בנושא תאורה – התאורה הפריעה לי. אני לא מבין למה היה צורך בתאורה כל כך מורכבת. לאורך רוב ההצגה שטיפה הייתה עושה את העבודה היטב. התפאורה הייתה, ברובה, מיותרת. היה שם שולחן שחור. נעשה בו שימוש בכמה מהקטעים, אבל רוב הזמן הוא היה מיותר על הבמה. חלק מהזמן הוא נעלם – בהיותו שחור אפשר להעלים אותו באמצעות תאורה. בחלקים אחרים הוא נראה רק משום שהתאורה מכוונת באופן כזה שבמקרה רואים אותו. כל הדברים הללו (ואחרים) הם דברים שדיברנו עליהם אחרי ההצגה. כשפירקנו אותה לגורמים מצאנו המוני פגמים. הסכמנו על כך שהמחזה טוב. בהצגה מצאנו פגמים רבים.

אחרי הפסקה הקודמת, אני חוזר ואומר: התגובה הראשונה שלי כשיצאתי מההצגה היא שההצגה טובה. ההצגה הזאת עבדה עלי – הייתי מרותק, צחקתי, התרגשתי. בניתוח לאחור מצאתי הרבה פגמים, אבל החוויה הראשונית היא שההצגה טובה ועובדת. איתמר הוא אינדיקטור מעולה. הוא לא מקולקל. הוא צופה בהצגה ויוצא ממנה עם החוויה בלבד, בלי לשים לב לגליצ'ים בתאורה. הוא אמר שההצגה מעולה.

לסיכום, ההמלצה היא לראות את ההצגה. אם אתם מקולקלים, גשו להצגה הזאת כשאתם מוותרים מראש על הניתוח. כבו לשעה את הביקורתיות והפדנטיות ותהנו מהחוויה. בהצלחה (ההצגה ממשיכה לרוץ בתיאטרון הערבי-עברי ביפו).

אחרי הדיון הזה אנחנו הולכים לתיאטרון הערבי עברי. קיווינו לראות מופעי חוצות. מופעי החוצות יתחילו בשבע ורבע ועכשיו רק שש ורבע. טוב, נלך לאכול או לשתות או משהו כזה. חומוס! אני התנודבתי להנחות למחרת משחק תפקידים חד-פעמי לקבוצה שמיכאל בדרך כלל מנחה לה. מיכאל ואני מנצלים את הזמן בחומוסיה לכתיבת משחק. יוצא לנו משחק לא רע בכלל. אפילו די טוב. המסקנה שלנו היא שעלינו להקים לתחייה את הבלוג משחק בתיאוריה. אילולא היינו כותבים פוסטים על תיאוריה של משחקי תפקידים, לא הייתה לנו הטרמינולוגיה שאיפשרה לנו להוציא משחק טוב במהירות כזאת.

בחזרה למתחם הפסטיבל. השעה שמונה ומשהו. פספסנו את אירועי החוצות. יש עוד סיבוב בתשע ורבע. אנחנו ממתינים ברחבה, ממשיכים לקשקש. בתשע ורבע בערך השחקנים מתמקמים, כל אחד במקומו. שום דבר לא מתחיל. הקהל ממתין. אנשים משתיקים זה את זה. אלו שרוצים לדבר לוחשים. הרחבה שקטה – היא ממתינה לתחילת מופעי החוצות. עוברות עשר דקות. אני ומיכאל מרותקים לחלוטין לאירוע שסביבנו. איתמר לא מבין מה כל כך משעשע אותנו. איתמר המשיך להמתין. אני ומיכאל עברנו להביט בקהל הממתין. מופע נפלא. אם זה היה נמשך עד השעה עשר ואז השחקנים היו מתחילים לקפל, זה היה גאוני במידה מסויימת.

אחרי עוד כעשר דקות אירועי החוצות מתחילים. הם רועשים מאוד. אירועי החוצות היו מנצחים בווליום גם אם הקהל לא היה משתיק את עצמו. חלק מהמופעים סתמיים. חלקם עשויים לא טוב. יש כמה הברקות. קבוצת אנשים רוקדת סביב עגל זהב ומזמינה את העוברים והשבים להצטרף לריקוד. לקראת השעה עשר קהל גדול רקד הורה סביב עגל הזהב. הסטנדאפיסט שמסתובב בקהל ומספר לאנשים בדיחות שמבוסות על מגילת העצמאות (הנושא של אירועי החוצות) מוצלח מאוד. אני ומיכאל פוגשים בו מספר פעמים. כל פגישה מסתיימת בצחוק בריא. לצערי, אין סיום ברור לאירועי החוצות. כשמופע מסיים את חלקו השחקנים מתחילים מייד לפרק. חבל שהם לא נעלמו לכמה דקות, חיכו שאנשים יכנסו להצגות של עשר, ורק אז פירקו. הפירוק הפך לחלק מהמופע.

איתמר השיג איכשהו כרטיס לכלומניקית. הכרטיס השלישי לשבעת הסמוראים שיועד במקור למישהו שמיכאל הזמין, אבל לא הגיע, עבר יעוד מחדש ונמסר לאיתמר. איתמר מעדיף לראות את כלומניקית ואנחנו נשארים עם כרטיס ספייר. במקרה אנחנו רואים את אורן ומציעים לו את הכרטיס הנוסף והוא נכנס איתנו להצגה.

עם כל אירועי החוצות וענייני הכרטיסים, שוב נכנסנו מאוחר ושוב אנחנו יושבים רחוק. לפני מיכאל יושב האיש הגבוה בעולם. לפני יושבת הילדה הקטנה של האיש הגבוה בעולם, שזזה יותר מידי.

שבעת הסמוראים היא הצגת יחיד טובה. היא מצחיקה מאוד בחלקים מסויימים. בחלקים אחרים היא מעט מתישה וקצת קשה לעקוב אחר ההתרחשות. כולנו נהנים מאוד. אחרי ההצגה אנחנו פוגשים את איתמר שיוצא מכלומניקית, מלווה ביונתן, ששמחנו לפגוש. אנחנו מדברים על ההצגות. אני אומר שהסתכלתי על ההצגה שראינו ומיכאל אומר שפספסתי. הוא לא הסתכל על ההצגה, הוא הסתכל על הפוטנציאל. הפוטנציאל הרבה יותר טוב מההצגה. כאמור, ההצגה טובה. שערו בנפשותיכם כמה טוב הפוטנציאל. אם יש לכם הזדמנות לראות (ועוד ב-30 שקל לכרטיס), לכו על זה.

זהו. מיכאל מקפיץ אותנו למקום ממנו סביר להמשיך ברגל הביתה והערב המוצלח שלנו בתיאוטרונטו מסתיים.

נתראה בפסטיבל הבא.

גשר בתחנה על הדרך לתיאטרונטו 2011

imageלפני כשבוע קיבלתי הודעה בפייסבוק שזכיתי בכרטיס חינם להצגה בתיאטרונטו 2011. אמנם עיינתי בפייסבוק של התיאטרונטו אך שכחתי לחלוטין שעניתי שם על חידה. הייתה זו ככל הנראה חידה ממש טריויאלית, אחרת הייתי בודאי זוכר אותה. את השאלות עליהן עניתי בפייסבוק של תיאטרון גשר אני בהחלט זוכר ודוקא בכרטיסים ובכרזה של גשר לא זכיתי. התיאטרונטו נמשך שלושה ימים אך אני מגיע מחיפה לערב אחד בלבד כלומר צריך לבחור בהצגות שאוכל להספיק לראות בערב אחד. תיאורי ההצגות לקוניים, ההצגות חדשות לכן אין עליהן מידע נוסף וכל בחירה היא, מן הסתם, הימור. בפסטיבל עכו האחרון ההימור שלי לא היה מוצלח אך אין כל דרך לקלוע אל ההצגה שתקסום לי יותר מהאחרות.

עדיין לא שבו אלי מהפקת התיאטרונטו להודיע לי כיצד אקבל את כרטיסי והזמן קצר. אני בוחר בשתי הצגות כלומניקית וברית בין הבדלים ומזמין כרטיסים בכסף מלא… 30 ש"ח, לא נורא. שקלתי לראות גם את ההצגה צעדים, אם בכל זאת יתקשרו אקח כרטיס להצגה זו לעשר בלילה – שעה שמדרדרת את זמן הגעתי הבייתה בתחבורה ציבורית לשעות הקטנות של היום הבא.

clip_image001יום חמישי. אני מקדים לנסוע, בדרך לתיאטרונטו בכוונתי לבקר בתערוכת עשרים שנה לתיאטרון גשר. בעודי ברכבת לתל-אביב מצלצל הטלפון, הפקת התיאטרונטו הגיעה אלי להציע לי את הכרטיס בו זכיתי… האח!

יומולדת עשרים לתיאטרון גשר במתחם התחנה

הצגת תיאטרון היא אירוע חולף, מה שנשאר ממנה הוא תיעוד, זכרונות וחפצים – משחלפה הצגה אין דרך להשיבה. התערוכה של תיאטרון גשר בנויה מחפצים – לבוש, אביזרים וחלקי תפאורה מלווים בקטעי טקסט. במרכז התערוכה ההצגה 'כפר', לידה 'עיר' וסביבן תיעוד ומזכרות מהצגות רבות שעלו בתיאטרון גשר במהלך עשרים שנותיו. אניח לתמונות לאמר את דברן:

Vodpod videos no longer available.

מתחם התחנה שבו מתקיימת התערוכה עמוס מאוד במבקרים אך מרביתם אינם עולים לתערוכה של גשר. בחזית תערוכת המיחזור של קוקה קולה משתרך, לעומת זאת, תור ארוך מאוד. בדרכי ממתחם התחנה לתיאטרונטו ביפו העתיקה, מישהי שפניה לכיוון התחנה שואלת אותי "איך התערוכה?, יפה?" לאחר שאני מתאר לה במספר משפטים את התרשמותי אני קולט מפניה המשתוממות ששאלתה מתיחסת לתערוכת קוקה קולה… אופס.

תיאטרונטו 2011

זה הערב הראשון ועדיין מכינים ברחבת התיאטרון הערבי-עברי את התפאורות והאביזרים לאירועי החוצות. הרבה מאוד וריאציות של הדפסי מגילת העצמאות בגדלים שונים. מאוחר יותר אראה גם את האירועים עצמם. אם הייתה שם איזו אמירה תיאטרונית-אומנותית, אני פספסתי אותה. מסתבר שזכיתי בזוג כרטיסים בפייסבוק, מזכירת ההפקה נותנת לי את הכרטיסים להצגה שבחרתי ואנחנו פוסעים יחד מתיאטרון הסימטה אל מוזיאון יפו ובדרך מחליפים כמה מילים על מהותו של פרינג'.

clip_image003ההצגה כלומניקית אמורה להתחיל בשש בערב וליבי עדיין בדרכה – האוטובוס תקוע בפקק אינסופי. ההצגה מתעכבת מעט ואני מבקש להתעכב עוד מספר דקות עד שליבי תגיע. אנחנו נכנסים וההצגה מתחילה. סיוון שמואלי, השחקנית טל לוי, באודישן לתפקיד שולי כלשהו שמתפתח לחמישים דקות משעשעות, מרתקות ואפילו פה ושם מרגשות. טל לוי היא שחקנית מאוד מוכשרת שלא זכרתי באיזו הצגה ראיתי אותה בעבר. בבית גיליתי שהיא זכתה במלגת השחקנית המבטיחה בפסטיבל עכו 2007 על תפקידה בהצגה "היטלר הרובוט והסכין". אני מקווה שמה שראינו איננו מייצג את האודישנים של השחקנית טל לוי כי אני מצפה לראות אותה בהצגות נוספות – ממשיכה לקיים את ההבטחה. בשעה שמונה נכנסים לראות את ההצגה ברית בין הבדלים בה נאבקת הילדה נורית, השחקנית רינת יונה גליקו, על זכותה לקשר משמעותי עם אביה. ההצגה שעוסקת בנושא רווי קונפליקטים חולפת איכשהו מעלי. ליבי, לעומת זאת, מתלהבת מההצגה ושוקלת אפילו לראותה שנית. כשאנחנו יוצאים אנו מגלים שיורד גשם. אני מלוה את ליבי לאוטובוס, יש לה תוכניות קודמות להערב והיא לא יכולה להשאר להצגה של עשר בלילה. בדרך פוגשים חברים בדרכם לתיאטרונטו ללא כרטיסים. בהחלטה של הרגע שהגיע הזמן לשוב הבייתה לחיפה אני נותן להם את הכרטיסים להצגה צעדים.

ברכבת לחיפה מתיישבת לידי משפחה עם שני ילדים צעקניים שרבים כל הדרך עם אימם שיושבת לצידי על זכותם למזוג לעצמם פנטה לכוסות פלסטיק במו ידיהם. אני חשוף למתקפה של חטיפים שנחטפים מצד לצד ומנסה לחמוק כמיטב יכולתי מנתזי הפנטה. אני מהרהר בכך שיכולתי לראות הצגה נוספת ולהגיע לרכבת מאוחרת יותר שבה תהיה לי חברה רגועה יותר. אני נוסע לא מעט ברכבת וחבורה תזזיתית כמו זו שמקיפה אותי היום לא פגשתי מעולם. למרות הכל אני מצליח לכתוב מילים אלה בעודי ברכבת ואפילו להגיע הבייתה לפני חצות. אין ספק שצברתי היום חוויות מגוונות.

לקראת תיאטרונטו 2011

מזה מספר ימים אני מתכוון לברור לעצמי את הצגות התיאטרונטו שאבחר לראות. מאחר שאני בא מחיפה אני מנסה לדחוק ליום אחד את כל מה שארצה לראות – במידת האפשר… כמובן. לאחר שהתקשיתי לעקוב אחרי המידע המפוזר באתרים שונים ובמתכונות שונות העתקתי לי את הדברים שעשויים לסייע לי בהחלטה. לנוחותכם – הנה תמצית המידע על הצגות התחרות:

נחמודת

בעקבות אנטון צ'כוב. עיבוד- איציק ויינגרטן ויעל טוקר. בימוי: איציק ויינגרטן. שחקנית: יעל טוקר. עיצוב תפאורה: פרידה שוהם. עיצוב תנועה: גליה פרדקין. עיצוב תאורה: מאיר אלון.

אולינקה היא נערה –אישה נחמודת. חסרת חיים וצבע שחייה מקבלים משמעות רק כשהיא מתאהבת ואז חייו ומחשבותיו של בעלה או מאהבה הופכים לחייה ולמחשבותיה. מקצועו ותחומי התעניינותו הופכים לתחומי התעניינותה הבלעדיים. כשהגבר נעלם מחייה אולינקה מתרוקנת. גם חלומותיה הופכים לריקים ומשעממים. וכשגבר חדש נכנס לחייה גם חלומותיה מתמלאים במחשבותיו ובתחומי התעניינותו.

תיאטרון הסימטה

נחמודת

18:00

ה

21.04.11

תיאטרון הסימטה

נחמודת

20:00

ו

22.04.11

תיאטרון הסימטה

נחמודת

22:00

ו

22.04.11

תיאטרון הסימטה

נחמודת

22:30

שבת

23.04.11

קברט ז'אבוטינסקי

מאת: גדי צדקה. בימוי: גדי צדקה. משחק: פנינה ברט – צדקה. מוזיקה: נדב רובינשטיין. תפאורה ותלבושות: בנו פרידל.

יומה האחרון של לאה, קשישה כבת שמונים, התחיל ככל יום אחר. היא התעוררה, רחצה את גופה, התלבשה, שתתה כוס תה, והתכוננה לעוד יום משמים ושטוף שמש במושבה המנומנמת. אלא שהבוקר, בעודה מאזינה לחדשות הבוקר ברדיו טרנזיסטור הישן שלה, נדהמה לאה לשמוע כי ראש הממשלה, אשר היה פעם ילד בגן הילדים שלה, מכריז על גיוס כללי, וככל הנראה בכוונתו לצאת למלחמה.היא אורזת מזוודה, וקופסת עוגיות, ועולה על אוטובוס לירושלים, אל משרד ראש הממשלה, שם אל מול עיניהם של השומרים , היא תספר ותפזם את תולדות חייה מצעירותה ועד היום, יום מותה.

תיאטרון הסימטה

קברט ז'בוטינסקי

20:00

ה

21.04.11

תיאטרון הסימטה

קברט ז'בוטינסקי

22:00

ה

21.04.11

תיאטרון הסימטה

קברט ז'בוטינסקי

17:00

ו

22.04.11

כלומניקית

מאת: נטע שפיגלמן, נועה קולר וטל לוי. בימוי: רותם קינן. משחק: טל לוי

סיוון שמואלי היא רמת-גנית נמוכה מהממוצע, עם פה גדול מהממוצע שתעשה הכל בשביל להיות אחרת, מיוחדת, יוצאת דופן. בגלל זה היא יכולה לחיות, באמת לחיות, רק ב"שואו-ביז". כבר שנים היא ניגשת לאודישנים בתפקידים שונים ומשונים אך מעולם לא קיבלה תפקיד. אתמול מלאו לה שלושים. ההורים שלה, שמאסו כבר מזמן בניסיונות הכושלים שלה להתפרסם, מציעים לה את המתנה הגרועה מכל… סיוון מבינה שיש אקדח צמוד לרקתה ושהדרך היחידה להציל את עצמה היא לכוון אותו למישהו אחר…סיון שמואלי מתחילה אודישן. הפעם היא גם תסיים אותו.

מוזיאון עתיקות יפו

כלומניקית

18:00

ה

21.04.11

מוזיאון עתיקות יפו

כלומניקית

20:00

ה

21.04.11

מוזיאון עתיקות יפו

כלומניקית

22:00

ו

22.04.11

מוזיאון עתיקות יפו

כלומניקית

22:30

שבת

23.04.11

ברית בין הבדלים

מאת: ננו שבתאי. בימוי: ננו שבתאי. משחק: רינת יונה גליקו. מוזיקה: שפי ישי

נורית בת ה 12 רוצה מאוד לבלות יום שלם עם אביה, הסובל מנכות נפשית בעקבות מלחמת יום כיפור. אמה של נורית ובעלה מפרים ברגע האחרון את הבטחתם, ומבטלים את התכנית. בבוקר יום כיפור, נורית בורחת מביתה, נחושה להילחם על זכויותיה לקשר קרוב עם אביה האהוב. עיבוד על פי סיפור מאת ננו שבתאי, שפורסם לראשונה באנתולוגיה "מעבר לסף – סיפורת ישראלית עכשווית" (הקיבוץ המאוחד, 2003). סיפור זה תורגם לצרפתית בהפקת המכון לתרגום ספרות עברית, וראה אור בהוצאת "מטרופוליס", צרפת. (2008).

תיאטרון הסימטה

ברית בין הבדלים

18:00

ה

21.04.11

תיאטרון הסימטה

ברית בין הבדלים

20:00

ה

21.04.11

תיאטרון הסימטה

ברית בין הבדלים

22:00

ו

22.04.11

תיאטרון הסימטה

ברית בין הבדלים

20:30

שבת

23.04.11

העלמה אלזה

מאת: ארתור שניצלר. תרגום ועיבוד: עדנה קורנפלד. בימוי: הלל נאמן. משחק: קאיפו כהן. עיצוב תאורה: ניקולאי שפיז. עיצוב תלבושת: רונה דורון. עיצוב ספסל: נועם טור

אלזה, עלמה וינאית תמימה ושברירית בעלת עולם פנימי סוער, נשלחת על-ידי הוריה למלון בעיירת נופש באיטליה. מכתב בהול מאימה קוטע באחת את חופשתה השלווה. היא מתבשרת שאביה, עו"ד מצליח ומפורסם, הימר והפסיד ברולטה בכספי נאמנות של יתומים ומרחפת מעליו פקודת מאסר. אימה מטילה עליה לפנות למר פון דורסדיי, ידיד המשפחה, מבוגר עשיר אשר שוהה במלון, ולבקש ממנו עזרה מיידית לכיסוי החוב. מכאן עולמה מתערער והיא נסחפת אל תוך מבוך חייה…

הסיפור "העלמה אלזה" נכתב כרומן בסוף המאה ה-19 ועובד להצגת יחיד. התעוררותה של תורת הפסיכואנליזה אפשרה לשניצלר לתת ביטוי אמנותי לקונפליקט שבין היצרים לערכי המוסר החברתיים ולהביא בפני קוראיו באמצעות מונולוג פנימי את התהליכים המתחוללים בנפשם של גיבוריו. בכתביו הוא מדגים את פעולתם של כוחות התת מודע שאינם נשמעים להגיון.

מוזיאון עתיקות יפו

העלמה אלזה

22:00

ה

21.04.11

מוזיאון עתיקות יפו

העלמה אלזה

17:00

ו

22.04.11

מוזיאון עתיקות יפו

העלמה אלזה

20:00

ו

22.04.11

מוזיאון עתיקות יפו

העלמה אלזה

20:30

שבת

23.04.11

צעדים

כתיבה ובימוי: ידין גולדמן. משחק: רוני גורנשטיין

אור, חיילת בת 19 שמשרתת כמש"קית נפגעים, הופכת מחיילת מצטיינת לעריקה. צעד שגוי אחד גורם לה לזלוג מהמסגרת, להיחשף לשימוש בסמים מעוררי הזיות וליפול לתוך עולם אפל ובודד שהתחתית שלו נמצאת בקומת המרתף בתחנה המרכזית. אור נמצאת מעולפת על ידי עוברי אורח זרים לאחר שהזריקה מנת יתר ונכנסת בכפייה למוסד גמילה. עליה לעבור שניים עשר צעדי גמילה שבסופם תגיע לפגישה עם וועדה פסיכיאטרית, אשר תפקידה לקבוע אם עליה להמשיך לשהות במוסד, או שהינה מסוגלת לחזור לחיים נורמטיביים.

תיאטרון הסימטה

צעדים

22:00

ה

21.04.11

תיאטרון הסימטה

צעדים

17:00

ו

22.04.11

תיאטרון הסימטה

צעדים

20:00

ו

22.04.11

תיאטרון הסימטה

צעדים

22:30

שבת

23.04.11

לוח זמני הצגות

יום ה' 21.04.2011

תיאטרון הסימטה

נחמודת

18:00

תיאטרון הסימטה

ברית בין הבדלים

18:00

מוזיאון עתיקות יפו

כלומניקית

18:00

מוזיאון עתיקות יפו

כלומניקית

20:00

תיאטרון הסימטה

ברית בין הבדלים

20:00

תיאטרון הסימטה

קברט ז'בוטינסקי

20:00

תיאטרון הסימטה

קברט ז'בוטינסקי

22:00

מוזיאון עתיקות יפו

העלמה אלזה

22:00

תיאטרון הסימטה

צעדים

22:00

יום ו' 22.04.2011

תיאטרון הסימטה

צעדים

17:00

מוזיאון עתיקות יפו

העלמה אלזה

17:00

תיאטרון הסימטה

קברט ז'בוטינסקי

17:00

מוזיאון עתיקות יפו

העלמה אלזה

20:00

תיאטרון הסימטה

צעדים

20:00

תיאטרון הסימטה

נחמודת

20:00

תיאטרון הסימטה

נחמודת

22:00

תיאטרון הסימטה

ברית בין הבדלים

22:00

מוזיאון עתיקות יפו

כלומניקית

22:00

שבת 23.04.2011

תיאטרון הסימטה

ברית בין הבדלים

20:30

מוזיאון עתיקות יפו

העלמה אלזה

20:30

תיאטרון הסימטה

נחמודת

22:30

מוזיאון עתיקות יפו

כלומניקית

22:30

תיאטרון הסימטה

צעדים

22:30

ובחרת בחיים – עמוס לביא

imageשלשום הובא השחקן עמוס לביא למנוחות. אין אדם בארץ שלא ראה לפחות, סרט, הצגה או פרק טלויזיה בהשתתפותו ואפשר למצוא עליו הרבה מאוד מידע ברשת. לא אספר כאן על השחקן, ההצגות, הסרטים ושלושת פרסי אופיר בהם זכה. אני, כמנהגי, מספר על חוויותי. אתמול יונתן שוורץ כתב בפייסבוק על עמוס לביא וצירף לדבריו סרט בו מראיין גיל ריבה את עמוס לביא. הייתי צריך לצאת כבר לעבודה אך התעכבתי לדקה או שתיים רק לקרוא את מה שיונתן כתב, הצצתי בפתיחת הראיון ונשארתי מרותק לו מתחילתו ועד סופו – 25 דקות. התחלתי לענות ליונתן בפייסבוק אך כשראיתי שהתשובה מתארכת הבנתי שהחוויה שלי זקוקה למרחב משלה. הנה הראיון.

כדאי לראות ולשמוע את הראיון במלואו אך, בתוך עמי קצר הזמן והרוח אני יושב, אז אכוון אתכם בהמשך אל המקומות בסרט אליהם אני מתייחס.

 

imageמעולם לא פגשתי אישית את עמוס לביא אך שניננו ילידי אותה שנה לכן שנינו חווינו, מן הסתם, את מה שהתרחש בחלקת אלהים הקטנה שלנו באותו גיל. עמוס לביא מספר על מספר נקודות מפנה בחייו – צמתים בהם נאלץ להחליט. הקשבתי לדבריו ונשביתי אחר הצורה והלהט בהם הוא אומר את המלים ובחרת בחיים [11:50]. יש לי חולשה לביטוי זה, אך במשמעות שונה לגמרי. לא מזמן כתבתי כאן על בחירתה של לאה גולדברג בחיים או במילותיה 'את תלכי בשדה. לבדך. " – הבחירה בחיים של עמוס לביא, של לאה גולדברג ושלי נולדו מאותן תחושות שגם עליהן כתבתי ברשימתי את תלכי בשדה.

עמוס לביא מספר על אירועי מלחמת יום הכיפורים שהסתיימה עבורו בהלם קרב. בתיאור החוויה הוא אומר 'זה כאילו אתה מאבד את החשק לחיות' [10:42] אך בהמשך, בעקבות הטיפול, הוא מגיע מהר מאוד ל 'ובחרת בחיים' [11:50]. בהמשך חייו המאוד עמוסים חווה עמוס לביא תהפוכות רבות ובין השאר שוקע לזמן מה בסמים. עמוס לביא מספר על imageתקופה זו וכן על תהליך הגמילה. בהמשך הוא מגיע אל ההצגה 'המלך' שכתב הספרי על זהר ארגוב וייעד לו בו תפקיד. כשפונה עמוס לביא לחתום עם בית לסין הוא נתקל בסירוב כי הוא נרקומן. כאן לדברי עמוס לביא הוא נוטל את החוזה ומוסיף בו 'כמו כן מתחייב שלא להשתמש בסמים או באלכוהול, במידה שיתפס יפוטר לאלתר' [21:00] – בנקודה זו שוב בוחר עמוס לביא בחיים והפעם ממש במובן אליו לאה גולדברג ואני מתכוונים, כלומר, הוא איננו בוחר בפעולת החיים – נשימה וחילוף חומרים – אלא בטעם החיים, ועבור שחקן כמוהו לשחק זה לחיות. בכך לא מסתיים מסע התלאות, מאוחר יותר הוא לוקה באירוע מוחי קל שמשתק אותו חלקית למשך אחד עשר יום שאחריהם הוא חוזר לבמה לפעילות מלאה – עוד בחירה בחיים. אינני יודע באיזה שלב של המחלה התקיים הראיון אך במהלכו הוא מכריז [23:20] 'אני לא פוחד מהמוות'. איננו יודע בדיוק למה הוא מתכוון אך אני זוכר היטב את התחושה שלי בטרם הלכתי לניתוח עליו סיפרתי בהגיג בעקבות לאה גולדברג – הפחד לא היה מאבדן החיים אלא מאובדן טעם החיים.

imageבתיאטרונטו האחרון שיחק עמוס לביא בהצגת היחיד הזר עלפי אלבר קאמי, את ההצגה הזאת כבר לא אזכה לראות. לפני מספר ימים עמוס לביא עדיין שיחק בהצגה תפוחים מן המדבר והשתתף בחזרות להצגה 'כי בנו בחרת' שגם בה כבר לא נזכה לראותו. עמוס לביא ומקורביו ידעו על מחלתו, אני לא ידעתי והיה לי מאוד מוזר לגלות שאדם כל כך חי במלוא מובן המילה פתאום מת באמצע החיים. מעתה בתשיעי בכל נובמבר יש לנו, בנוסף לסיגליות, רגע להזכר בעמוס לביא, ובכל ימות השנה הרבה סרטים שיזכירו לנו אותו.

חרפות וגידופים – הצגה תרבותית על אלימות

איסי ממנוב, במאי ומחזאי שפועל בעיקר בתיאטרון הנגב, נטל את תרגומו של יהושע קנז לספרה של אמילי נות'ומב 'חרפות וגידופים' וערך ממנו הצגת יחיד. ההצגה השתתפה בתיאטרונטו 2010 שאותו הצלחתי לפספס השנה בשלמותו. לפני מעט יותר משנה קראתי את ספרה של אמילי נות'ומב כבוד ורעדה, ספר קצרצר ומזעזע על תרבות רחוקה מאיתנו שמאלץ אותנו להתמודד עם חוסר אונים מסוג שלא היה מוכר לי. את 'חרפות וגידופים' לא קראתי, אך החוויה ששאבתתי מכבוד ורעדה משכה אותי להצגה זו, וכן ה SMSים בהם דואגת הנהלת הסטודיו בחיפה להזכיר לנו מה קורה במשכנם.

על הבמה כורסא ושלוש תיבות עץ גדולות ושחורות, על אחת מהן יושב אמיל – השחקן מיגל אורבך – ומספר לנו את סיפורו. אין קיר רביעי בינינו לבינו, הוא מדבר אלינו ישירות ואני מרגיש שהוא מביט ישר לתוך עיני. האינטימיות עם השחקן מורגשת יותר מהרגיל, אולי זה האור מהבמה שחורג אל מקום מושבי ואולי זה מיעוט הקהל שגורם לי לחוות את התחושה שהשחקן על הבמה מודע לקיומי ופונה אלי אישית. די מלחיץ, אני מרגיש שמיגל אורבך יודע מתי אני מרוכז בהצגה ואם מחשבותי ינדדו לרגע למקום אחר הוא יחוש בכך. התחושה גורמת לי להיות מחוייב להצגה כאילו אני משתתף בה. פתאום אני קולט שזו היא אותה מועקה שהייתי חש אילו בא אדם זר לביתי, יושב לפני ואינני יודע מה הוא בעצם מצפה ממני לעשות.

חלום הפנסיה האולטימטיבי של הרבה אנשים מוביל אותם לבית כפרי מבודד ושקט במעבה היער שם ישמעו רק את ציוץ הציפורים. גיבור ההצגה אמיל, מורה ללשונות עתיקות ומתות, ורעיתו ז'ולייט פרשו לבית כזה לקראת האושר המיוחל. כך מספר לנו אמיל. זמן קצר לאחר הפרישה, בדיוק בשעה ארבע נשמעת פתאום דפיקה בדלת. השכן, מר ברנדון נכנס ומתיישב בכורסא ללא אומר. אמיל שהוא אדם תרבותי ומנומס מקבל את האורח במאור פנים אלא שמהר מאוד מתברר שהאורח הוא טיפוס סר וזעף, חסר חדוות חיים ששם את עצמו במרכז היקום. השחקן, מיגל אורבך, מספר לנו את סיפורו ומשחק את דמותו של אמיל וכן את כל שאר הדמויות שנוכחותן המילולית פחותה בהרבה משלו. אמיל מקיים דיאלוגים עם ג'ולייט, עם ברנדון ועם אשתו – ברנדט ברנרדן. הוא עובר בין הדמויות בחופשיות ומציג לנו תמונה מהימנה של כל אחת מהדמויות שמסומלות באמצעות מחווה אופיינית, הטיית הראש הקלה והקול העדין של ג'ולייט, המבט הזועף והקול הנבחני של ברנדון, הנפח האינסופי וחירחורי הבליעה של אשתו של ברנדון.

מרגע שהגיע האורח הלא קרוא לבית הזוג אמיל וג'ולייט מופרת שלוותם. כל יום, בדיוק מארבע עד שש יושב הזר בכורסא שבביתם, זועף ושותק. אמיל איננו חש בנח ומנסה לקיים שיחה אלא שהדבר לא עולה בידו משום שה"אורח" איננו משתף פעולה. הלחץ של אמיל וז'ולייט מתגבר, מעתה לא רק נוכחות הפולש הזר מעיקה עליהם אלא גם הידיעה שעוד מעט יגיע. בעצם כל התנהלותם מושפעת מהזר המעיק. זהו מן סוג של אלימות פסיבית שיוצרת חוסר אונים שאיתו קשה מאוד להתמודד.

אשתו של ברנדון, ברנדט ברנרדן, היא מן יצור לא ברור שכל הוויתה מוגדרת בכך שהיא שמנה מאוד, כמעט שאיננה זזה ובכל זאת מנצלת את כל חושיה לשאוב את הנאות החיים כמיטב יכולתה. ברנדט מוצגת באופן כמעט לא אנושי, התנהלותה איננה מוגדרת אך ברור שיש בה הרבה תאוות חיים בניגוד גמור לבעלה שהוא, לתפיסתי, בחזקת מת שחי רק כדי להעיק על אחרים. ברנדט מתוארת על ידי המתרגם, יהושוע קנז, כ'כיסית'. המילה 'כיסית' מוזכרת מספר פעמים ואני מנסה לנחש מה משמעותה. בבית אני נוטל מהמדף את מילון אבן שושן ומגלה שגם לו אין מושג במה מדובר. מילון ספיר מבהיר לי ש'כיסית' היא בלועזית ציסטה – "חלל לא נורמאלי בגוף, המוקף תאים ומכיל נוזל או אויר". עכשיו אני מבין בדיעבד את שנאמר על הבמה. במבט לאחור, מיגל ממש שיחק בפנינו דמות של ציסטה והעביר את התחושה הנכונה – על זה מגיע לו שָׁאפּוֹ ענק ולא רק על זה.

לאורך ההצגה הופך אמיל, המחנך ואיש התרבות האירופאי, את עורו וגולש להיות גס… אלים… חסר רגשות ולבסוף מגיע למצב בו הוא מעוניין במותו של השכן שפלש באלימות פאסיבית לחייו. השחקן, מיגל אורבך,עובר לנגד עינינו את כל שלבי המטאמורפוזה באינטימיות כמעט אלימה שגורמת גם לי כצופה להיות מאויים מעט ואני הופך להיות במחשבותי הרבה יותר אלים מהדמות שהוא מציג על הבמה. אני, שאינני בעל נימוסים אירופאיים קרים, כבר מזמן מוכן לחשוף את הלבנטיני החבוי בתוכי ולחסל את המטרד.

ההצגה מעוררת הרבה מחשבות ותהיות. חלקן מחשבות פילוסופיות שנובעות ממשקעי התרבות – הזולת הוא הגיהנום או הגיהנום הוא הזולת… קדושת החיים כנגד הרג מתוך רחמים – במקרה שלפנינו אני חש ברצון להרוג את ברנדון מתוך רחמים על אשתו ועל שכניו… מהי אלימות? האם אלימות אקטיבית אלימה מאלימות פאסיבית או להיפך?

חלק אחר מההרהורים שעולים במוחי נגזרים מחיי היומיום. אני חי בבית משותף וחולק את פרטיותי עם דיירי שלושים ושלוש דירות. מן הסתם, כמעט כל הזמן אנחנו שומעים רעש כלשהו ממקור אנושי [פחות או יותר]. מידי פעם אשתי שתחיה מציינת שאולי עדיף לגור בבית משותף למספר מצומצם של שכנים. אני טוען שמספיק שכן מעיק אחד כדי למרר את חיי שכניו, אז כדאי שיהיו לפחות הרבה שכנים לחלוק איתם את המטרד. במקרה שמוצג בחרפות וגידופים השכן אפילו איננו חולק עם גיבורנו גג משותף ובכל זאת הופך את חיי סובביו לגיהנום.

כמנהג הסטודיו בחיפה מתקיים לאחר ההצגה דיון עם היוצרים. יש לי הרבה מאוד שאלות אך דווקא השאלות החשובות דורשות זמן מחשבה עם עצמי וזמן זה אף פעם לא קיים בדיון שמתקיים מייד לאחר ההצגה. מישהי בקהל דווקא מלאה תובנות כרימון ומעלה שורת שאלות מתריסות שמעידות על כך שהיא חוותה הצגה שונה לחלוטין מזו שחוויתי אני. אינני מוצא לנכון להתעמק כאן בדיון שאחרי ההצגה משום שההצגה עדיין עובדת במחשבותי ומנסיוני עם הצגות שמעוררות קונפליקטים מוסריים אישיים, בעוד יומיים אגלה רובד נסתר שהיה כל הזמן ברקע והטריד אותי מבלי דעת.

קראתי פה ושם וגם שמעתי במהלך הדיון שהסיפור הוא קומי או לפחות גרוטסקי. דברים דומים קראתי ושמעתי גם על כבוד ורעדה. משום מה אני לא מצאתי בשני הסיפורים את הפן המשעשע, ואני דווקא נוטה למצוא את המצחיק כמעט בכל דבר. אותי שני הסיפורים בעיקר הטרידו.

בעקבות ההצגה פניתי לחפש ברשת את המחזאי והבמאי איסי ממנוב ואת השחקן מיגל אורבך. משום מה לא נתקלתי בהם עד כה ורציתי לדעת מה עוד הם עושים. מסתבר ששניהם אנשי תיאטרון הנגב, איסי ממנוב מנהל התיאטרון ומיגל אורבך חבר הועדה האומנותית. הנגב, מן הסתם מעט רחוק מחיפה ולכן אני אצטרך להתאמץ מעט יותר לראות את הצגותיהם אבל המאמץ בהחלט כדאי.

ההצגה 'חרפות וגידופים' מומלצת בחום. סיפור קשה, מטריד ומעורר מחשבות שהפך לחוויה תיאטרונית בנויה היטב לשחקן אחד שנושא את כל התפקידים על גבו ומעביר לכל צופה חוויה אישית.

בלון – גל פרידמן בתיאטרון הסטודיו בחיפה

גל פרידמן הוא שחקן צעיר מבוגרי הסטודיו למשחק ניסן נתיב וצוות ציףורֶלָה. אם הגעתם הנה בעקבות גל פרידמן המדליסט האולימפי בשייט, אינכם במקום הנכון.

גל פרידמן זכה בציון לשבח על משחקו בהצגה בלון בתיאטרונטו 2008. אני לא הספקתי לראות את ההצגה בזמן הפסטיבל. תיאטרונטו 2008 ו 2009 התקיימו בחול המועד פסח ביפו העתיקה. פסטיבל זה מתנגש עם פסטיבל הצגות הילדים בחיפה. בגלל שגעון הבובות שתקף אותי לאחרונה, נשארתי בחול המועד פסח בחיפה. ב 2008 הייתה לי אפילו נציגות בפסטיבל חיפה להצגות ילדים. אמנם עשיתי באחד הערבים גיחה לתיאטרונטו ביפו לראות אירועי חוצות אך לא הספקתי לראות אף הצגה מהצגות התחרות משום שהעדפתי לראות הצגת בובות אורחת מספרד בשם "ראש בעננים". בדיעבד לא הייתה זו בחירה מוצלחת ואפילו לא טרחתי לכתוב עליה.

ההצגה 'בלון' ממשיכה לרוץ מאז אותו תיאטרונטו. אני ראיתי אותה בתיאטרון הסטודיו בחיפה. זוהי מונודרמה שבה מספר השחקן לקהל את סיפורו, סיפור מן העבר. המספר הוא בחור תמהוני כבן שלושים שעיסוקו ממכר בלונים. לדמויות עליהן הוא מספר יש שמות ותארים, את שמו של המספר איננו יודעים. הוא קנאי באובססיביות למספר טקסים שמקנים לו ככל הנראה שלוות נפש. הוא חייב לגעת בכל משקופי הדלתות לפני שילך לישון וכשהוא שוטף כלים הוא מקיש על הצלחת האחרונה שלוש פעמים. בשלב מאוחר יותר בהצגה הוא מתאר רגעים של אושר ושלוה בהם הוא יכול לסיים את שטיפת הכלים מבלי לבצע את טקס הנקישות – זהו מבחינתו הישג. לגיבור סיפורנו יש דמיון עשיר. כשהוא מתאהב בשדרנית הרדיו, הוא מספר לה מה שלדעתו ימצא חן בעיניה וכך הוא הופך בדמיונו לסטודנט לרפואה. הוא איננו משקר, גם הוא מאמין בכך לפחות באותו זמן. המצב מסתבך כאשר הוא מנסה לעסוק ברפואה בפועל.

גל פרידמן מעביר היטב את תחושת התמהונות, המבוכה והבטחון המדומה. קל מאוד להזדהות איתו ולקבל את התנהגותו בכל המצבים. הוא אדם תמים ומאוד חיובי בהתנהגותו ובכוונותיו. אינני חושב שמישהו בקהל חשב שהוא עושה מעשה רע כאשר הוא לובש את חלוק הרופא וניגש להציל פצוע שהגיע לבית החולים. ברור לכולם שכוונותיו טהורות ואין סיבה לראות בהן פְּסוּל.

המחזה נכתב ובוים על-ידי אלדד כהן, פסיכולוג ומחזאי שמעיד על עצמו שהוא מפוצל בין שני העיסוקים. המחזה משובץ בחוכמות חיים פשוטות שהגה מוכר הבלונים שלנו. החיים מבחינתו סובבים סביב הבלונים שהתייחסות האנשים אליהם מאפיינת את תפיסת המציאות שלהם.

• אנשים אוהבים לקנות את הבלונים היקרים יותר, אלה שכח המשיכה איננו פועל עליהם והם נמשכים כלפי מעלה משום ש "אנשים נמשכים למה שלא נמשך אליהם".
• כשאותם אנשים קונים את הבלון שנמשך אל על, הם רוצים לשחררו אך לאחר שהוא כבר בידיהם הם אינם משחררים את הבלון כי "אנשים חיים בשביל האפשרות ולא בשביל המימוש".
• "בלון הוא כמו ילד, צריך לתת לו לעוף אבל להמשיך לעקוב".

האמירה האחרונה קוסמת לי מאוד. חוכמת חיים זו סוגרת את ההצגה והצופה, אני, הולך איתה הביתה. במחשבותי השלמתי לעצמי את המשפט ההפוך – "ילד הוא כמו בלון, צריך לתת לו לעוף אבל להמשיך לעקוב". בדרכנו סיפרה לי אשתי שתחייה שהיא הפכה בראשה את המשפט, ממש כמוני. כנראה זה מתבקש מאליו.

בצאתנו מהסטודיו קיבל כל צופה בלון אדום מהסוג שנמשך כלפי מעלה ועכשיו, כאשר אני כותב, משוטטים מעל ראשי שני בלונים אדומים ובלון לבן ענק שנתן לי המספר, זהו הבלון שסימל את הרופא בהצגה.

הצגה יפה ונוגעת ללב.

על ההצגה בהבמה http://habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=0&EventID=20169

%d בלוגרים אהבו את זה: