ברוכה את עינבל ויסמן

אפתח בגילוי נאות – תכונות היסוד שלי רחוקות מהנדרש ממכשפה, דבר שעלול לפגום בחוויית הקריאה שלי. משהבהרתי נקודה יסודית זו אפשר להמשיך לקרוא.

כשהזמנתי את הספר 'ברוכה את' היו לי ציפיות ברורות. קראתי עליו בבלוג תופרת חלומות של עינבל ויסמן. חשבתי שהספר חולק איתנו עצות בדבר צמחי מרפא. מבחינתי זה כבר מספיק, הנושא מסקרן אותי והמידע ברשת מבלבל ואף סותר את עצמו. מהבלוג של עינבל הבנתי שדבריה מבוססים על ניסיון אישי, על ידע מעשי חובק דורות וכן על ידע מדעי שרכשה במסגרת לימודי הביולוגיה.

בטרם קיבלתי את הספר הפרק הראשון התפרסם בבלוג. קראתי והבנתי שיש בספר סיפור אוטוביוגרפי מעניין. בשורה הרביעית של הפרק הראשון כתוב 'נולדתי עם זיכרונות'. אני ספקן מטבעי. כוונתי לספקנות מדעית, אין לי בעייה עם אמונות, רק עם עובדות מדעיות. יש בספר סיפור אישי עשיר במחשבות ובדעות, כלומר יש להתייחס אליו כאל ספרות יפה ולא רק כאל מקור מידע כפי שסברתי מלכתחילה. מצויין! נראה שמצפה לי חווית קריאה הרבה יותר מרתקת. כחובב אומנויות הבמה ואומנויות שמספרות סיפור, פיתחתי את מיומנות הַשְׁעָיַת הַסָּפֵק [Suspension of disbelief] שמאפשרת לי להפיק הנאה מכל דבר בלי לערב שיפוטיות.

הספר 'ברוכה את' פונה אלינו בלשון נקבה כי הוא מיועד לכל מי שרוצה להיות מכשפה. פעם ראשונה שאני חווה את חוויתן של כל דוברות העברית שפונים אליהן בלשון זכר דרך שגרה. נתקלתי אפילו בתרופות לעניינים נשיים שדף המידע שלהן מכיל הוראות בלשון זכר.

תוכן העניינים בספר מפורט ביותר. יש בו פרקים סיפוריים שמעורבות בהם עצות לשיפור הבריאות וחוויית החיים, ויש פרקים בנושאי ריפוי ורוקחות עשירים בסיפורי חוויות. הספר הוא גם מדריך לשימוש בצמחי מרפא וגם ספר קריאה מעניין. אין זה ספר קריאה מהסוג שקוראים פעם אחת וגונזים. זהו ספר מדף – כזה ששבים אליו מידי פעם להיזכר מה עושה צמח זה או אחר ומה הייתה החוויה שבצידו. תוכן העניינים המפורט מקל לשוב ולקרוא דברים שכבר קראנו.

קריאת הספר איטית מאוד, כמעט כל דבר מעורר בי אסוציאציות מתחומים אחרים וגורם למחשבותי לנדוד לחוויות פרטיות שלי. החוויות שמתוארות בספר מסקרנות ומרתקות. אחד הסיפורים מִתַּרְגֵּם במחשבותי למחזה. במחשבה שניה אני מבין שהוא מתאים יותר להיות תסכית. אולי אנסה פעם לעבד אותו לתסכית, רק בברכת המחברת כמובן, אין לי עניין להסתבך עם מכשפה.

מרבית העצות בספר יכולות להיטיב גם עם "לא מכשפות" אך יעילותן לא בהכרח שלמה. בפרק על חסת המצפן, למשל, כתוב במפורש ל"לא מכשפות" חליטה זו תעזור לישון היטב גם כשיש שיעול קשה. למכשפות – החליטה תועיל להקלה ותאפשר שינה עם חלומות ומסרים. אני לוחש לעצמי 'מי יתנני מכשפה' אבל אינני מוכשר לתפקיד מעצם בריאתי. תאמרו 'הֱיֵה מכשף'? מכשף איננו מכשפה, אפילו לא דומה. אולי מלבד המכשף אריה מְזַמֵּן הגשם.

הספר 'ברוכה את' שופע עצות שימושיות ומאוייר בציורים של צמחי המרפא. גם הציורים הם של המחברת – עינבל ויסמן. לפני שקיבלתי את הספר כבר התנוססה על אדן אחד החלונות בביתי אדנית עם צחנן הגינות שקראתי על סגולותיו בהרחקת יתושות בבלוג תופרת חלומות. חיפשתי את הצחנן בספר ולא מצאתיו. בקטע 'ערכת נסיעות' מוזכר 'ציטרונלה שמן אקליפטוס' לדחיית חרקים. כדאי אם כך לקרוא בספר ובמקביל להעזר גם בבלוג. חלק לא מבוטל מהספר עוסק בענייני נשים. יש בו עצות כיצד להשתמש בצמחי מרפא להקלה על מצוקות שכרוכות במחזור, בלידה, בהנקה ובדומיהם. מצאתי פה ושם ברשת עצות בתחומים דומים, אך לא מצאתי בשום מקום עצות בענייני גברים, כאילו לגברים אין בעיות. אני מניח שהסיבה היא שגברים "משחקים אותה גיבורים" ואינם חולקים את מצוקותיהם עם הסביבה. חבל.

מדי פעם המספרת נדמית להיות מוזרה, אבל היא חוגגת את מוזרותה. מבחינתה, אלה שאינן רואות וחושבות כמוה הן המוזרות. מתחיל להתנגן לי בראש 'רק אני ואנוכי נורמאלי מכולם', זה קורה אחרי הפגישה עם אנה בל בפרק 'חולמת'.

הספר נמצא בידי כבר שלושה חודשים ועדיין לא מצא את מקומו על המדף. הוא מונח עם הספרים שאני קורא ואני שב ומעלעל בו כמעט כל יום.

הוצאת אדמה, 2021, 256 עמודים.
קישור לרכישה ישירות מהמחברת

הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל

שבת. השעה שתיים אחר הצהריים. בשלוש בכוונתי להאזין לאמנות נקודה עם יובל מסקין – שיחות קצת יותר ארוכות על אמנות ותרבות, אבל השעה עדיין שתיים. בשעה זו משודרת התכנית הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל. העורכת, רעיה אדמוני, מקדימה ואומרת שהיום אנחנו עם חלקו הראשון של תסכית שהוקלט ב 1967. לשמחתי, אינני שם לב שמדובר בחלק ראשון של תסכית בהמשכים, אילו שמתי לב, ככל הנראה הייתי מוותר – אינני נוטה להתחיל דבר שאינני בטוח שאוכל לסיים. לשמחתי, כאמור, אינני שם לב, וכך אני מגיע להודעה שהתסכית הוא אי-הבנה מאת אלבר קאמי בתרגום מרים ברנשטיין כהן. אני נדרך, אינני מכיר את המחזה, אבל על אלבר קאמי אינני מעוניין לוותר.

המחזה מתחיל בדיאלוג בין מרתה לבין אימהּ. הקולות מוכרים, חנה רובינא? אינני בטוח. ב 1967 האזנתי באדיקות לתסכיתי הרדיו.  באותם ימים של טרום טלוויזיה, מדורת השבט הייתה הרדיו. סדרת הפשע הפופולארית הייתה פּוֹל טֶמְפֶּל עם בצלאל לוי, וכל ילד ידע לצטט את משפט המפתח של הסדרה "הֶלְס בֶּלְס, סְטִיב, הוא מת". הדרמה היומית הייתה אז נֹחַ שִׂמְחוֹן. כל ערב התכנסנו לפני מקלט הרדיו הענק לשמוע את שמוליק רודנסקי פותח את הפרק היומי ב"יש אוכל? בא דואר? נאווה בבית?…". אני,האזנתי באותם ימים גם להצגות תיאטרון מבויימות לרדיו – סוּגָה קצת פחות פופולארית מקודמותיה.

בינתיים עוברים לתמונה הבאה במחזה. עוד קול מוכר – גילה אלמגור, אין ספק – הקול עדיין אותו הקול, יוסי בנאי? – כנראה. בתחילה התסכית מעט איטי, קצב החיים של היום שונה, וההתנעה קשה, אך תוך מספר דקות אני מוצא את עצמי מאזין בְּקֶשֶׁב דָּרוּךְ – ממש כמו אז בילדותי עד ש“נדמה לי שהשחר לא יעלה לעולם” ו”החיים סוף סוף יתחילו…”. בסיום השעה אני מקבל אישור לזהוי שמות השחקניות והשחקנים:

חנה רובינא – האם דינה דורון – מרתה גילה אלמגור – מריה יוסי בנאי – יאן יוסף אוקסנברג – המשרת הזקן

משה טימור – קרין  ניסים קמחי  – עיטור מוסיקלי ופעלולים תמר הראל – עזרה בהפקה  ז’אן סלביק  – עוזר במאי המשרת הזקן   ז’אק אדריאן בלונדו  – מעבד ובמאי

בשבוע הבא אשמע את המשך התסכית, ואם לא אתפנה לכך בשבת בשתיים אחה"צ, תמיד ניתן למצוא את ההצגה השניה באתר רשות השידור. בעצם, אינני יודע עד מתי זה ימשך, הרי הממשלה כבר אישרה את סגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש.

אם חשקה נפשכם במעט תרבות נינוחה, כזאת שמניחה למרואין לסיים את כל דבריו, כזאת שמאפשרת שיחות קצת יותר ארוכות על אמנות, אני ממליץ לבקר באתר רשות השידור http://www.iba.org.il ולראות מה מציע לכם הרדיו הממלכתי. איכשהו, יש לי הרגשה שכשתחליף הרשות המחודשת והמשופרת את זו של היום, נוכל לקבוע סופית שמוֹתַר הָתָּרְבּוּת מִן הַרֵיאָלִיטִי אָיִן  [יוסי רן א' 2] . חבל.

הספרייה הלאומית – אוצר של תרבות – דיגיטלי ונגיש לכל

לפני כשנה חיפשתי בכל רחבי הרשת הקלטה של השיר "שתי אפשרויות" בביצוע תיקי דיין. למרות שהשיר התפרסם אי אז בין סיום התיכון לגיוס לצה"ל, אני זוכר אותו בעל פה עד עצם היום הזה. התאהבתי בשיר משום שאני רואה בו הכרזה של אופטימיות חסרת גבולות, תכונה שאיפיינה אותי כבר אז ומאפיינת אותי גם היום. ביתי – ליבי – היא אנציקלופדיה מהלכת לשירים מכל הזמנים, וגם היא לא הצליחה לאתר הקלטה של השיר. משלא נמצא השיר, פנתה ליבי לתיקי דיין שהופתעה לגלות שמישהו עדיין זוכר את השיר. היא הקליטה אותו לתוכנית רדיו חד-פעמית בשם "שלכם לשעה קלה" וגם לה אין הקלטה של השיר.

היום נתקלתי בפייסבוק בהודעתו של אהרון: “האתר של הספרייה הלאומית, כולל אוספי הקלטות ותקליטים מקול ישראל. אני נרשמתי”. מסתבר שלספרייה הלאומית יש אתר, ובאתר יש בלוג, ויש גם ספריה דיגיטלית של ספרים, כתבי יד, והקלטות. והחשוב מכל, הכל זמין לכולנו באינטרנט ללא תשלום ואפילו איננו חייבים להרשם – איזה יופי!

בראש האתר של הספריה הלאומית נמצאת תיבת חיפוש. אפשר לחפש במאגרי הספריה או באתר. כתבתי בתיבת החיפוש "שתי אפשרויות" ותוך פחות מדקה שמעתי את השיר – האח!

החיפוש השני שניסיתי היה הספר "הרפתקאותיו המקפיאות של אורי קורי". הספר שליווה את ילדותה של ליבי הושאל ומאז אבדו עקבותיו. ניסיתי מספר פעמים לאתרו בחנויות לספרים משומשים ללא הצלחה. כתבתי בתיבת החיפוש "אורי קורי" והספר אוּתר מייד בקטלוג הספרייה במחסן S ובמחסן SR אך לא במאגר הדיגיטלי. ניתן להשאיר במאגר הספרייה גם תגובות, אך זכות זו שמורה למשתמשים רשומים. היתרונות של משתמשים רשומים על פני אורחים מזדמנים הם:

• שירותי השאלה
• הזמנת פריטים לאולמות הקריאה טרם הגעה לבנין
• חיפוש במאגרי מידע וחיפוש מורחב למשתמשים מזוהים
• שמירה על קשר וקבלת עדכונים שוטפים מן הספרייה
• מדף אישי
• שמירת שאילתות ופריטים נבחרים
• התאמה אישית של התכנים באתר הספרייה

נרשמתי. עכשיו אני בעל זכויות בספריה ויש לי אפילו מדף אישי. בשולי האתר ישנה לשונית לשירות צ'אט. השירות פעיל רק בשעות פעילות הספריה, לכן לא זכיתי עדיין להתנסות בו. תהיתי איך לא ידעתי על קיום האתר והמאגר הדיגיטלי עד כה. משיטוט קצר בבלוג למדתי שהרשימת הבלוג הראשונה נשלחה ב 12 ביוני 2012 – כלומר, לא איחרתי יותר מידי.

זהו. עכשיו תורכם. אם הגעתם עד כאן, סביר להניח שגם אתם ניחנתם באותה סקרנות שמשאירה אתכם לפעמים חסרי עונים לשאלות בנושאי תרבות. שלחו למאגר את שאלותיכם וספרו לי מה עלה בחכתכם. קריאה והאזנה נעימה.

שתי אפשרויות אם אתה דואג, דואג מאוד עליך אז לזכור שקיימות רק שתי אפשרויות והן עולם מלא אתה בריא או שאתה חולה אם אתה בריא אינך צריך לדאוג אתה יכול לחגוג אתה יכול לשאוג אתה יכול לנהוג כרצונך אֲבָל אם אתה חולה, חולה מאוד עליך אז לזכור שקיימות רק שתי אפשרויות וזו אינה טעות אתה תחייה או שאתה תמות אם אכן תחייה אינך צריך לדאוג אתה יכול לחגוג אתה יכול לשאוג אתה יכול לנהוג כרצונך

אֲבָל אם אתה תמות, תמות מאוד עליך אז לזכור שקיימות רק שתי אפשרויות וזה אינו חלום לגן העדן או לגיהנום אם לגן העדן אינך צריך לדאוג אתה יכול לחגוג אתה יכול לשאוג אתה יכול לנהוג כרצונך אֲבָל אם לגיהנום, בגיהנום תפגוש את כל החבר'ה משלשום תאמר בלי סוף שלום, תשתה וגם תחגוג ולא יהיה לך כבר זמן לדאוג מילים: אהוד מנור לחן ועיבוד: קובי אשרת שירה: תיקי דיין בליווי קובי אשרת וקובי רכט

בימי מלוך התסכיתים

טלי שלחה אלי קישור לטור של אסתי סגל שמספרת על אתר שנושאו סיפורי רדיו – תסכיתים
אין צורך להתעכב ולקרוא מה שכתבתי, קודם כל לחצו על הקישור ותגלו עולם מופלא של ספרות מעולה, חלקה בצורת תסכיתים וחלקה הקראה של הספרים והכל חינם.

ואם בכל זאת חזרתם אלי אחרי האזנה למספר קטעים אתם מוזמנים לקרוא את תשובתי לאסתי:
בימי מלוך פול טמפל על מאת אחוזי הרייטינג של הרדיו הייתי בכתה ג' או ד' – חולה קריאת ספרים אנוש, מה שמכונה תולעת. לא זכור לי שהגבילו את האזנתי לתסכיתים וכמובן לא הפסדתי אף פול טמפל ותמיד הקפדתי לשמוע את "נאוה בבית?" של נח שמחון. תסכיתי רדיו נעים אי שם בדרך בין הספר להצגה. בספר יכול הקורא להקנות צורה רקע וקול לסיפור ולכן אפשר לקרוא אותו סיפור מספר פעמים ולחוות חוויה שונה. בהצגה "גוזלים" מהצופה את החופש להמציא קול צורה וצבע, אלה כבר מוכתבים על ידי הבמאי ולהקתו. התסכית מספק את הקול אבל משאיר את הצורה לדימיונו של המאזין. בצלאל לוי שגילם את דמות פול טמפל הצטייר בעיני כגיבור-על גבוה, חתיך ושרירי. יום אחד ראיתי בעיתון את תמונתו – נמוך שמנמן עם שפם רס"רים ענק. את סביבת ההתרחשות סיפק בימי הזוהר של התסכיתים "פעלולים – ניסים קמחי" שדאג שהדלתות תחרוקנה בצליל מאיים ושכל התרחשות קרובה למים תלווה בקריאות שחפים.

סיפורי התסכיתים הזכירו לי את שעשועון הרדיו החביב עלי "מילים בצלילים". לפני כל פרק של פול טמפל הושמע רצף של קטעי שירים שצירופם צפן שם של ספר. למחרת בבוקר רצתי לשלשל לתיבת הדואר את פתרון החידה על גבי גלויה הגלויה – SMS על נייר מבוייל. פעם אפילו זכיתי בתקליט. התקליט הגיע אלי בדואר כעבור כמחצית השנה. שנה מאוחר יותר הגיע לביתנו הפטפון הראשון ושמענו את התקליט.

בעקבות קריאת הטור מהרתי, כמובן, ללחוץ על הקישור ל"סיפורי רדיו – תסכיתים" וגיליתי אוצר בלום. קפצתי מקטע לקטע, חלקם תסכיתי וחלקם קטעי ספרות מוקראים. עברתי גם לקישור הפנימי ל"מבחר יצירות מספרות העולם" והאזנתי לקטע מהנסיך הקטן. איזה כיף.
חבל שהאתר איננו מציין את שמות השחקנים שמבצעים את התסכית.
התייחסויות נוספות לתסכיתים בפורום לתרבות הפנאי

תיקון ליל שבועות נוסח תיאטרון פלייבק

השנה השתתפתי בתיקון ליל שבועות שנערך בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב. סיפרתי על כך ונשאלתי מה התקלקל שיש צורך לתקן. אסביר את הביטוי לטובת השואלים, והיודעים יעברו לפסקה הבאה. חג השבועות הוא חג מתן תורה. על פי המסורת ביום זה מקבל עם ישראל את התורה כל שנה מחדש. בלילה שלפני קבלת התורה מתקין עם ישראל את עצמו לקבלת התורה. איך עושים את זה? נשארים ערים כל הלילה ולומדים תורה – תנ"ך. בתיקון ליל שבועות מקובל להתחיל את לימוד התנ"ך במגילת רות ולהמשיך בדרכים שונות. תיקון ליל שבועות הוא מלשון התקנה והכנה.

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הכין תוכנית ארועים בשם במה לבנה לכל הלילה שלפני ליל שבועות, לתיקון ליל שבועות. הארוע עליו אני רוצה לספר נקרא מגילת רות – תנ"ך כתיאטרון – סדנת פלייבק. אקדים ואומר שנהניתי מאוד מסדנה זו מכל היבטיה – תנ"ך, תנ"ך כספרות, תנ"ך כתיאטרון ותיאטרון פלייבק.

הסדנה הייתה מוגבלת לכעשרים משתתפים וארכה ארבע שעות. בכניסה קיבלנו את מגילת רות על דף אחד מודפס משני צדדיו. מאחר שמרבית המשתתפים לא התקינו עצמם מראש לתיקון, קראנו את המגילה תוך כדי הסדנה. המגילה, כמו רבים מסיפורי התנ"ך, מקמצת באקספוזיציה וניגשת תוך פסוקים בודדים אל ההתרחשות. החסכנות היתירה בפרטים מקדימים מותירה הרבה לדימיון. תוך כדי הקריאה ניסינו לראות איך כל אחד מאיתנו קולט את הפרטים הנעלמים בסיפור. כבר בפסוקים הראשונים גילינו שמספר האפשרויות רב מאוד וכל אחד מאיתנו ראה דברים שונים. בנות כמה הן הגיבורות נעמי, ערפה ורות? כיצד הן נראות? איך נראית זירת ההתרחשות? מה מסתתר מאחורי הדיאלוגים המאוד תמציתיים? הספר איננו מספק את כל הנתונים ומותיר בידינו כשחקנים-במאים חופש רב להפליג בדימיוננו. רוצים לנסות? – קראו את מגילת רות ונסו לדמיין את המסופר – ממש עם צורות קולות וצבעים, עם נוף ותאורת יום או לילה. רוצים קולות רקע? – הוסיפו אותם,הכל על פי דימיונכם. החוויה מרתקת. אם הקריאה קשה, תוכלו להיעזר בספר המוקרא.

ערכנו דיון סביב הצורות השונות שכל אחד ואחת מאיתנו ראה בדימיונו. התוכחנו, הדגמנו, התלהבנו, שיחקנו, שינינו את המשחק, את התפיסה ואת הפרשנות האישית ובעיקר נהנינו.

בחלק השני של הסדנא, התבקש כל אחד לבחור לעצמו את אחת הדמויות בתמונה מסויימת מתוך המגילה. מרבית המשתתפים בחרו מטבע הדברים להיות נעמי, רות או בועז. בחרתי לעצמי את דמות הנער הניצב על-הקוצרים כאשר הוא נשאל על-ידי בועז "למי הנערה הזאת". לא אפליג כאן בתיאור הדילמה שגלומה בשאלה, אניח לכם להתעמת איתה – אם תרצו. בשלב זה הוזמנו שני שחקני תיאטרון פלייבק, שאת שמותיהם אינני זוכר לצערי, להסביר מהו תיאטרון פלייבק ולהדגים. התבקשנו להרחיב את התמונה שבחרנו לעצמנו, להוסיף את הדמויות הנלוות, להסביר את התמונה וללהק שחקנים מתוך הקבוצה. בצורה זו שיחק כל אחד מאיתנו דמויות כפי שדומיינו על ידי אחר בקבוצה. חוויה מעניינת ורווית קונפליקטים. שחקנית שדמיינה את רות כמקריבה עצמה לטובת נעמי נאלצה לשחק רות מניפולטיבית ולהיפך. מן הסתם, התערבבו מעט דימיונות המשתתפים ונוצרו מצבים קומיים בלתי צפויים. אני, שפספסתי מילה או שתיים בהוראות של הוגה התמונה בה השתתפתי, משכתי את הקטע לכיוון מעניין שאיננו מוזכר כלל במגילה אך יכול היה בהחלט להסתתר בין המילים.

פרופסור שמעון לוי, ראש החוג לתיאטרון לשעבר, הנחה את הסדנה בכריזמה אדירה. בין שאר כשרונותיו הפגין שמעון לוי בקיאות מדהימה במגוון תחומי תרבות – קולנע, מוסיקה, ספרות, לשון, תנ"ך וכמובן תיאטרון. כל דבר שהקריא, סיפר, הדגים או לימד הפך לחוויה מרגשת ואני כבר מחפש לעצמי את ההזדדמנות הבאה ללמוד ממנו. אלה שמכירים אותי מקרוב יודעים שהתמחיתי בהתגנבות אלגנטית ללימודי תרבות ואומנות שלא נועדו לי, אלא ששמעון לוי מלמד בתל-אביב בשעות היום וזה מתנגש עם הפעילות שמפרנסת אותי.

יוסי רן: 14 06 2008 14:46    כותרת הודעה: סיפורי רדיו על מגילת רות

ראו צירוף מקרים. מספר ימים לאחר שסיפרתי לכם על חווית מגילת רות בתיקון ליל שבועות שולחת אלי טלי קישור לקישור לקישור לאתר על סיפורי רדיו ותסכיתים. אני ניגש לעיין באתר ומוצא בו אוצר ספרותי בפורמט MP3 ובין השאר מגילת רות ושיחה עם פרופ' אביגדור שינאן על מגילת רות. השיחה אורכת ארבע וחצי דקות וממש שווה להאזין לה בהנחה שאתם מכירים את מגילת רות. ואם אינכם מכירים, עדיין לא הפסדתם, אפשר להשתמש בקישורים שלמעלה ולקרוא או לשמוע את המגילה – בסך הכל 4 פרקים.

אז מה למדנו?
– מסתבר שעל פי המדרש "רות היא צדקת מוחלטת". אני תיארתי אותה לעצמי כאשה מניפולטיבית שפורטת על רגשות הזולת. למען האמת המדרש לא שינה את דעתי על רות… אך מי אני?
– "בעז היה בן 80 על פי המדרש. הוא נפטר ממש לאחר שרות התעברה כלומר כל תפקידו היה כמו של הזכר בכוורת". אני מיקמתי את בעז במקום טוב בגיל העמידה.
– "כל הסיפור חותר ללידתו של דוד לכן כל הדמויות הן רק אינסטרומנטים בדרך לדבר המרכזי – לידת דוד". האם הסופר התנכי שאב את הרעיון מרוזנקרנץ וגילדרשטרן? אולי מבגתן ותרש?
בעצם, המדרש לא בהכרח צודק, הוא רק מוסיף עוד היבט על מה שהגינו בדימיוננו.

אלמנטרי ווטסון ידידי

יהודה:

כאשר ראיתי על מדף הספרים של אישתי(אשר אז עוד לא היתה אישתי) את הספרים Shrelock Holmes: The complete Novels and Stories Volume I/II הגבתי במעין רפלקס מותנה: "אני לא אוהב את שרלוק הולמס".
אישתי לעתיד הסתכלה עלי במבט מזועזע ושאלה כיצד ולמה הדבר.גמגתי קלות כי מעולם לא קראתי את עלילותיו של שרלוק הולמס. בכלימתי הודיתי כי כל ידיעותיי על הבלש המפורסם ביותר בהיסטוריה נובע מסרט אחד אשר הוקרן בשחור לבן בימי הערוץ הבודד.
"אני לא אוהב אותו כי הוא רמאי" עניתי לה לאחר היסוס מה.
"רמאי?" היא הקשתה.
בנקודה זו ממש קבעתי לעצמי קן המפריד בין ספרות הבלש אשר אני אוהב לספרות הבלש אשר אינני אוהב, "סיפוריו אינם מאפשרים לקורא לפתור את המקרה בעצמו על ידי שימת לב לפרטים" עניתי לה.
מספר שנים מאוחר יותר בשעת לילה מאוחרת (כן, 23:00 היא שעת לילה מאוחרת עבור אדם בגילי המופלג) הנחתי ספר אחד מידי ואצתי למצוא את הספר הבא. שני הכרכים הנ"ל ישבו מולי וקראו לי להאיר את בורותי. לקחתי את הכרך הראשון ובמספר שבועות גמעתי את "A Study in Scarlet", "The Sign of Four", ועוד מספר סיפורים קצרים יותר.
גיליתי כי תחושת הבטן הראשונית שלי אכן הוכיחה את עצמה וסיפורי שרלוק הולמס נכתבים כסיפורי "הו הבלש הגדול והחכם אנא האר את עיניי עבדיך הנירצים אשר נמצאים בחשכת איוולתם כי אינם יכולים להבין את אשר אתה קולט במבט נץ חד אחד".
עלילות הסיפורים הינם חביבים למדי אך אין אינני חושב כי Sir Arthur Conan Doyle היה מתקבל כתסריטאי של אחד מסדרות המתח אשר מוקרנות בערוץ הבודד אשר הקרין את אותו סרט עלום.
שיטחיות הדמויות אינה חביבה בהתחלה מכיוון שקל מאוד לאהוב את הבלש יודע הכל המכור לממתקי מוח אינטלקטואלים או אבקתיים אך לאחר זמן מה נמאסה עלי התנהלותו הצפויה. הנה עוד פעם מצליח שרלוק להדהים ולמצוא את מוצאו של אדם פשוט על פי דרך לעיסת המסטיק בפיו.
צר לי עד מאוד כי לא קראתי את הספרים והסיפורים המגוללים את עלילותיו של שרלוק הולמס כאשר בגילי הופיעה הסיפרה 1 כספרת העשרות. בטוח אני כי הייתי נהנה יותר מכך. כנראה כי אז הבררנות הטבעית שלי היתה פחותה ובטוח כי גודש סדרות הבלש אשר מציפות את מוחי היה נמוך עשרות מונים.

מוזר אך צפוי כי המשפט אשר מפרסם בלש זה אינו מופיע בספרים המתארים אותו אלא רק בסרטים מאוחרים יותר.

יוסי רן: תסכיתים – שרלוק הולמס בעיבוד דוד גרוסמן

תַּסְכִּית, למי שלא שמע מעולם, מוגדר בבבילון כ "יצירה דרמטית המשודרת ברדיו" ובויקיפדיה כ "תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים."

בילדותי בארץ ישראל נטולת הטלוויזיה,התַּסְכִּיתים היו מדורת השבט המשפחתית. מידי ערב התכנסה המשפחה סביב מקלט הרדיו הענק והאזינה לתסכית היומי. בסדרת התסכיתים הפופולארית של ילדותי, גילם בצלאל לוי בקולו העמוק את תפקיד הבלש "פול טמפל". החוויה נמצאת אי שם בין ספר למחזה. שומעים את הקולות ומדמיינים את המראות. זכור לי שדמיינתי את פול טמפל כגיבור האולטימטיבי – חתיך גבוה ושרירי. מאוד התאכזבתי כשראיתי שמבנה גופו של בצלאל לוי מזכיר את שלי ופניו מעוטרים בשפם רס"רים ענק.

לאחרונה, בעקבות הצטרפות ליבי וטלי, אנחנו נתקלים מידי פעם בסיפורי רשת א'. קפצתי לביקור באתר הרשת וגיליתי לתדהמתי ש "שרלוק הולמס חוזר". דוד גרוסמן תרגם ועיבד את סיפוריו של ארתור קונן דויל לתסכיתים. בין המשתתפים מצוין שמו של בצלאל לוי ואני כבר נרגש לקראת החוויה (דבר שמבטיח בדרך כלל אכזבה).
התסכיתים –
– הקבצן בעל פני הצלקת
– אגודת אדומי הראש
– הבית בצל הברושים
– הפרצוף הצהוב
ישודרו בחג סוכות, יום ה' 27.9 מ-16.05 עד 18:00 ובליל שמחת תורה יום ד' 3.10 משעה 21.05 עד 23 וכמנהג קול ישראל יהיו לאחר מכן אין ספור שידורים חוזרים.

ביימה דליה סיגן
עיטור מוסיקלי – דני אלדר.
משתתפים בתסכיתים – יעקב בוך, עזרא הס, בצלאל לוי, ורד שביט-גנור, אליהוא בן און, מאיר שטיין, יגאל סרי-לוי, חנה יכין, דני אלדר ושרית הס.

מה קורה כאן ?!? – לאן נעלם "פעלולים – ניסים קימחי". בימים ההם, אחד המובילים בקרדיטים היה איש הפעלולים. כל כניסה ויציאה מדלת לוותה בחריקת צירים מרשימה, הים המה מקריאות שחפים ועל כולם ניצח אביר הפעלולים ניסים קימחי. אין ברירה נאלץ לחכות לשידור כדי לדעת מי אחראי על הפעלולים.

טלי כוכבי: נשמע מעניין

אני תוהה אם מדובר בתסכיתים חדשים או (מה שנשמע לי יותר סביר, אבל מה אני יודעת) שמישהו שם איבק תסכיתים ישנים מהתקופה בה דוד גרוסמן עבד ברדיו.

בכל מקרה, לגבי תהייתך על האפקטים, אמא שלי ביקרה במחסניה האפלים של רשת א' וראתה שם סרט עם הכתובת "גרוסמן נביחות". כיוון ש"כלבם של בני בסקרוויל" לא מופיע ברשימה שציינת, כנראה לא נזכה לשמוע מפניני סרט ההקלטה ההוא…

טלי כוכבי : שכחתי לציין

הסרט ההוא נצפה במחסנים ההם לפני קרוב לעשרים שנה, לא עניין אקטואלי, והנביחות הוקלטו כנראה הרבה לפני שגרוסמן הפך שאחד מבכירי סופרינו, אולי אפילו לפני שהפך לאחד מ"סופרינו" בכלל…

יוסי רן: נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם

שמעתי את "הפרצוף הצהוב". הקולות העירו את זכרוני. קצת מוזר, זה לא נשמע כמו הצגה אלא כמו קריינות חגיגית משהו. השחקנים בעלי קול רדיופוני מובהק ספק משחקים ספק מקריאים את התסכית עם דיקציה מושלמת ובקצב שאיננו מאפשר לפספס אף מילה. הסיפור אכן מצלצל ילדותי מעט. התחלתי להרהר ביני לבין עצמי תוך האזנה אם היינו אז כל-כך נאיביים או שמא אני הייתי עדיין ילד ואילו המבוגרים התייחסו אל התסכיתים באופן שונה. ככל שהתמשך התסכית נמשכתי לתוכו ובשלב מסויים אף השתקתי את גיל שניסה לדבר אלי בטענה שהוא מפריע לי. לאחר שהסתיים התסכית סיפרה לי אישתי שהאזנתי אליו מרותק ומנותק לחלוטין מהסביבה. כנראה זה עדיין עובד עלי. יש בתסכית הדריופוני משהו שאין בהצגה – הוא תוחם את הזמן כמו הצגה ובכך הוא שונה מספר שאותו ניתן להניח ולשוב לאותה נקודה, ומאידך הוא איננו מספק את הפרטים החזותיים ומותיר מקום לדימיון.