דרייפוס – קומדיה טראגית בחאן הירושלמי

אהבתי מאוד את חוויית הצפייה בַּהַצָּגָה דרייפוס בַּחאן הירושלמי וַאֲנִי ממליץ עליה.

ההצגות של תיאטרון החאן הירושלמי חביבות עלי מאוד. למיטב ידיעתי, זה התיאטרון היחיד בארץ שיש בו עדיין אַנְסַמְבֶּל – קבוצת שחקניות ושחקנים קבועה שמופיעה יחד ברוב ההצגות. כבר ראיתי אותם בִּדְמויות רבות בְּהצגות שונות. הבעייה היא שאני בחיפה ותיאטרון החאן הירושלמי – בִּירושלים. מדי פעם הצגות מסויימות מתקרבות אלינו. לא, ההצגות לא מגיעות מירושלים עד חיפה, רק לתל אביב – לְבֵֿית ציוני אמריקה. וּבכל זאת, תל אביב קרובה אלינו מירושלים, ואפשר אפילו לשוב הביתה בְּרכבת שיוצאת מתל אביב באותו יום, כלומר – באותו חופשי יומי בְּרַב-קַו.

אני מקבל את תוכנית ההצגות של החאן כל חודש במייל וּבֽמסרון. במהלך החודש אני מקבל תזכורות על מבצעים וַהֲטָבוֹת מיוחדות. בַּחודש שעבר קיבלתי שבעה מסרונים מיוחדים. בַּמסרון הָאַחֲרוֹן היה כתוב: "החאן בתל אביב. לאור הביקוש הַהַצָּגָה הַחֲדָשָׁה חוזרת לבית ציוני אמריקה! דרייפוס. קומדיה מרגשת." כן, ממש כך – דרייפוס, קומדיה. אני מכיר היטב את פרשת דרייפוס מכל כיווניה. קומדיה?! – מה לִדְרייפוס וּלֽקומדיה? מתברר שההצגה איננה על פרשת דרייפוס אלא על תיאטרון חובבים בְּפּוֹלִין שֶׁבֵּין מִלְחֲמוֹת העולם, שמנסה לקיים חזרות לְהַצָּגָה על דרייפוס. זה בהחלט יכול להיות קומדיה.

בַּבְּלוֹג תרבות הפנאי וּבַֿהֶסְכֵּת, אני חולק את חוויות התרבות שלי. וּבַֿחֲוָיוֹתַי צצות מדי פעם אסוציאציות שאינן בְּהֶכְרֵחַ קשורות לַחֲוָיָה שאני חולק. כשאני מבין שמדובר על קבוצת תיאטרון יהודית שמעלה קומדיה בפולין, אני נזכר בַּקומדיה הסאטירית של אֶרְנְסְט לוּבִּיטְשׁ "להיות או לא להיות". אהבתי את הסרט שיצא להקרנה כעשר שנים לפני שנולדתי, ואף יותר ממנו נהניתי מֵהחידוש שיצא בשנת 1983 בְּכִֿיכֿוּבוֹ של מֶל בְּרוּקְס. אם כך – אפילו מִפָּרָשַׁת דרייפוס אפשר לעשות קומדיה. מספר ההצגות בתל אביב מועט ואין כבר כרטיסים בִּמֽקומות סבירים לַהַצָּגָה המוקדמת. איננו מוותרים – קונים כרטיסים לַהַצָּגָה שמתחילה בתשע בערב.

אנחנו בָּרכבת לתל אביב. בְּתחזית מזג האוויר הזכירו גשמים פזורים בִּצְפון הארץ וּבֽֿמֶרְכָּזָהּ. שְׁמֵי חיפה בהירים. איננו מוטרדים מֵהַסּיכוי לְגשם. טעות. אנחנו יוצאים מהרכבת בתל אביב לְגשם סוחף מלווה בְּסופת רעמים, וּמַגִּיעִים לְבֵֿית ציוני אמריקה רְטוּבִֿים. השעה תשע והאולם עדיין ריק למדי. אנשים רְטוּבִֿים ממשיכים לזרום פנימה. קריאה להשתקת הניידים, כיבוי אורות – מתחילים.

קבוצת תיאטרון חובבים בַּעֲיָרָה יהודית בְּפּוֹלִין עולה לַבָּמָה לִצְלִילֵי מוזיקה עליזה. בְּצד הבמה כרזה על הצגה בשם דרייפוס שתעלה בקרוב. הבמאי, מוריס, מנסה לביים את ההצגה שכתב בעצמו עבור תיאטרון החובבים. בַּתּמונה שהוא מביים קולונל פִּיקָאר מוריד את דַּרְגוֹת הקצונה ואת העיטורים מֵחָזֵהוּ של דרייפוס. הוא תולש את הכפתורים מִמִקטורנו ושובר את חרבו.

לאחרונה העליתי לַהֶסְכֵּת חוויה על הספר קצין ומרגל ששיתפתי בַּבְּלוֹג לפני כשלוש שנים. אני מכיר היטב את דמותו של קולונל פיקאר ויודע בוודאות שהוא לא היה זה שֶׁהֵסִיר את דַּרְגוֹת הקצונה של דרייפוס. אבל כאן לא מדובר בְּתִיעוּד היסטורי אלא בְּמחזה שכתב הבמאי של תיאטרון החובבים. ברור שרק הבמאי יודע על פרשת דרייפוס. נראה שכל השאר לא ממש מבינים בַּמֶּה מדובר וזה לא מעניין אותם בִּמְיוחד. הם גם לא ממש שחקנים ולא ברור להם מה עליהם לעשות. אחד מֵהַחובבים, א֫הֽרון, משוכנע שהוא שחקן. הוא לא.

השחקנים החובבים מְשַׂחֲקִים משחק מוגזם מאוד. אני נהנה לראות שחקנים מעולים מגלמים חוֹבְבָנוּת באופן כל כך מרשים. השחקן החובב שמגלם את דמותו של פיקאר מציג סטראוטיפ מוחצן של קולונל תקיף ונחוש בדעתו שמודע לִגדולתו. החובב שמגלם את דמותו של דרייפוס איננו מבין את התפקיד ולא מוצא את מקומו. כשהוא אומר את זה נחלץ לפתע לעזרת הבמאי גדול החוֹבְבָנִים – א֫הֽרון. ברור לו שהוא שחקן גדול ולכן הוא צריך לקבל תפקיד ראשי. משחקו מוגזם להחריד והבמאי מתקשה להתמודד אתו. באופן כללי אווירת החזרות רופפת משהו והבמאי, שהוא ככל הנראה היחיד שאיננו חובבן, נאבק בִּשֽׁאֵרִית כוחותיו לנסות להשתלט על המצב.

השחקן שמגלם את פיקאר הוא גם חייט התלבושות של ההצגה. הוא מסביר לַבּמאי שדרייפוס ימצא את דמותו כְּשֶׁיַּעֲטֶה עליו את המדים עם האותות. לַהֲבָנָתוֹ, הבגד והאביזרים הם שֶׁעושים את השחקן. הבמאי נכנע מפעם לפעם לְשיגיונות החבורה רק כדי להשיג שקט שיאפשר את המשך קיום החזרה. הוא מורה לַשַּׂחְקָן-חייט להכין לִדרייפוס מַדֵּי צְבָא צרפת מבד כחול. החייט מסביר שהמדים חייבים להיות אדומים. למה? כי זה הבד שיש לו.

הבמאי כמעט מצליח להשתלט על החזרה כשנכנסת אחת השחקניות עם מגש תה ועוגיות ומכריזה על הפסקת תה. אשתי שתחיה וַאֲנִי מחְליפים מבטים ואומרים כמעט ביחד 'בְּלָאוּמִילְךְ'. האסוציאציה לִתמונת הפסקת התה בַּסֶּרֶט תעלת בלאומילך כנראה מתבקשת. אם אינכם מכירים את הקטע חפשו בָּרֶשֶׁת "תעלת בְּלָאוּמִילְךְ – הפסקת תה" – זוהי לטעמי אחת מִפִּסְגות הבימוי בַּקולנוע הַיִּשְׂרְאֵלִי. לַבמאי אין סיכוי למנוע את ההפסקה. כולם לוגמים תה וּמֽכרסמים עוגיות וְעַד מְהֵרָה שבים וּמִתְוַכְּחִים. הפסקת התה כאן שונה מזו שֶׁבַּסֶּרֶט 'תעלת בְּלָאוּמִילְךְ' ויש בה קסם מִשֶׁלָּהּ.

אחותו של א֫הֽרון, החובבן שמשוכנע שהוא שחקן, מגלמת את דמות אשתו של דרייפוס. היא מפגינה רגשנות מתפרצת. הבמאי מנסה בשארית כוחותיו לרסן את המשחק המוחצן. עודף הרגש מזכיר לי אירוע מהימים שבהם שיחקתי בַּחוג הַדרמטי בַּגִּימְנַסְיָה. זה היה, מן הסתם, תיאטרון חובבים, וְהַבַּמַּאי המקצועי, יצחק בָּרֶקֶת, נאבק בִּגְבוּרָה בְּחוֹבְבָנוּתֵנוּ. אחת השחקניות הפגינה עודף רגש וּלֽבסוף הבמאי החליף אותה בשחקנית אחרת. בשנה האחרונה, למעלה מחמישים שנה אחרי אותה הצגה, היא כתבה לי על אותו אירוע: "מה שאני זוכרת זה שבהתחלה אני קיבלתי את התפקיד אבל פוטרתי אחרי שבועים בערך. בָּרֶקֶת אמר שיהיה לו פשוט יותר לקחת קרש וּלֽהכניס בו את הרגש הדרוש לַתּפקיד מאשר להוציא ממני את העודפים."

מנהל מועדון התרבות מתריע על מהומות אנטישמיות שמתחוללות סביב המועדון. השחקנים אינם מפנימים עדיין את מה שמתרחש בַּאֲזוֹרָם ואת האפשרות שפרשה כמו זו של דרייפוס עלולה להגיע לְפִֿתְחָם. א֫הֽרון מוחה נגד העלאת ההצגה על דרייפוס שאיננה אומרת לו דבר. הוא רוצה להעלות את ההצגה טוביה החולב, עם שירים ועם ריקודים. הבמאי נשבר מהלהקה, אהֽ֫רון משתלט על החבורה ומעלה את ההצגה שהעלה כבר בעבר – טוביה החולב. כולם רוקדים, וּלְפתע מוּצֶפֶת החגיגה בְּלֶהָבוֹת אדומות. מחשְבותי נודדות בין כנר על הגג לבין פסטיבל המוזיקה – נוֹבָֿה והמציאות המרה שסובבת אותנו מאז.

ההצגה מילאה את תפקידה לנתק אותי מֵהַמציאות וּלֽהכניס אותי לְפנטזיה, והתמונה הָאַחֲרוֹנָה עוררה בי אסוציאציה שהחזירה אותי לַמציאות רגע לפני שיוצאים לרחוב. בְּכיכר החטופים בַּחֲזִית מוזיאון תל אביב אין הפגנה – מִשְׁפְּחוֹת החטופים מפגינות הערב בירושלים.

דרייפוס – קומדיה טראגית מרגשת – אני ממליץ.

מאת: ז'אן קלוד גרימברג
בימוי: ארז שפריר
נוסח עברי: אלי ביז'אווי
תפאורה ותלבושות: סבטלנה בְּרֵ֫גֶר
מוזיקה: דורי פָּ֫רְנֶס
תאורה: רוני כהן
תנועה: אביתר עוֹמֵסִי
עוזרת במאי: לינוי יעקובּי
מנהלת הפקה: יהודית כץ
משתתפים:
ניצן לֶֶבַֿרְטוֹבְֿסְקִי; כרמית מסילתי; שחר נץ; יוסי עיני;
אריה צ’רנר; ניר רון; איתי שור; גל זק; שָׁלֵו גֵּלְבֶּר

באתר של תיאטרון החאן יש תוכנייה דיגיטלית מושקעת, עשירה ומעניינת.