דרייפוס – קומדיה טראגית בחאן הירושלמי

אהבתי מאוד את חוויית הצפייה בַּהַצָּגָה דרייפוס בַּחאן הירושלמי וַאֲנִי ממליץ עליה.

ההצגות של תיאטרון החאן הירושלמי חביבות עלי מאוד. למיטב ידיעתי, זה התיאטרון היחיד בארץ שיש בו עדיין אַנְסַמְבֶּל – קבוצת שחקניות ושחקנים קבועה שמופיעה יחד ברוב ההצגות. כבר ראיתי אותם בִּדְמויות רבות בְּהצגות שונות. הבעייה היא שאני בחיפה ותיאטרון החאן הירושלמי – בִּירושלים. מדי פעם הצגות מסויימות מתקרבות אלינו. לא, ההצגות לא מגיעות מירושלים עד חיפה, רק לתל אביב – לְבֵֿית ציוני אמריקה. וּבכל זאת, תל אביב קרובה אלינו מירושלים, ואפשר אפילו לשוב הביתה בְּרכבת שיוצאת מתל אביב באותו יום, כלומר – באותו חופשי יומי בְּרַב-קַו.

אני מקבל את תוכנית ההצגות של החאן כל חודש במייל וּבֽמסרון. במהלך החודש אני מקבל תזכורות על מבצעים וַהֲטָבוֹת מיוחדות. בַּחודש שעבר קיבלתי שבעה מסרונים מיוחדים. בַּמסרון הָאַחֲרוֹן היה כתוב: "החאן בתל אביב. לאור הביקוש הַהַצָּגָה הַחֲדָשָׁה חוזרת לבית ציוני אמריקה! דרייפוס. קומדיה מרגשת." כן, ממש כך – דרייפוס, קומדיה. אני מכיר היטב את פרשת דרייפוס מכל כיווניה. קומדיה?! – מה לִדְרייפוס וּלֽקומדיה? מתברר שההצגה איננה על פרשת דרייפוס אלא על תיאטרון חובבים בְּפּוֹלִין שֶׁבֵּין מִלְחֲמוֹת העולם, שמנסה לקיים חזרות לְהַצָּגָה על דרייפוס. זה בהחלט יכול להיות קומדיה.

בַּבְּלוֹג תרבות הפנאי וּבַֿהֶסְכֵּת, אני חולק את חוויות התרבות שלי. וּבַֿחֲוָיוֹתַי צצות מדי פעם אסוציאציות שאינן בְּהֶכְרֵחַ קשורות לַחֲוָיָה שאני חולק. כשאני מבין שמדובר על קבוצת תיאטרון יהודית שמעלה קומדיה בפולין, אני נזכר בַּקומדיה הסאטירית של אֶרְנְסְט לוּבִּיטְשׁ "להיות או לא להיות". אהבתי את הסרט שיצא להקרנה כעשר שנים לפני שנולדתי, ואף יותר ממנו נהניתי מֵהחידוש שיצא בשנת 1983 בְּכִֿיכֿוּבוֹ של מֶל בְּרוּקְס. אם כך – אפילו מִפָּרָשַׁת דרייפוס אפשר לעשות קומדיה. מספר ההצגות בתל אביב מועט ואין כבר כרטיסים בִּמֽקומות סבירים לַהַצָּגָה המוקדמת. איננו מוותרים – קונים כרטיסים לַהַצָּגָה שמתחילה בתשע בערב.

אנחנו בָּרכבת לתל אביב. בְּתחזית מזג האוויר הזכירו גשמים פזורים בִּצְפון הארץ וּבֽֿמֶרְכָּזָהּ. שְׁמֵי חיפה בהירים. איננו מוטרדים מֵהַסּיכוי לְגשם. טעות. אנחנו יוצאים מהרכבת בתל אביב לְגשם סוחף מלווה בְּסופת רעמים, וּמַגִּיעִים לְבֵֿית ציוני אמריקה רְטוּבִֿים. השעה תשע והאולם עדיין ריק למדי. אנשים רְטוּבִֿים ממשיכים לזרום פנימה. קריאה להשתקת הניידים, כיבוי אורות – מתחילים.

קבוצת תיאטרון חובבים בַּעֲיָרָה יהודית בְּפּוֹלִין עולה לַבָּמָה לִצְלִילֵי מוזיקה עליזה. בְּצד הבמה כרזה על הצגה בשם דרייפוס שתעלה בקרוב. הבמאי, מוריס, מנסה לביים את ההצגה שכתב בעצמו עבור תיאטרון החובבים. בַּתּמונה שהוא מביים קולונל פִּיקָאר מוריד את דַּרְגוֹת הקצונה ואת העיטורים מֵחָזֵהוּ של דרייפוס. הוא תולש את הכפתורים מִמִקטורנו ושובר את חרבו.

לאחרונה העליתי לַהֶסְכֵּת חוויה על הספר קצין ומרגל ששיתפתי בַּבְּלוֹג לפני כשלוש שנים. אני מכיר היטב את דמותו של קולונל פיקאר ויודע בוודאות שהוא לא היה זה שֶׁהֵסִיר את דַּרְגוֹת הקצונה של דרייפוס. אבל כאן לא מדובר בְּתִיעוּד היסטורי אלא בְּמחזה שכתב הבמאי של תיאטרון החובבים. ברור שרק הבמאי יודע על פרשת דרייפוס. נראה שכל השאר לא ממש מבינים בַּמֶּה מדובר וזה לא מעניין אותם בִּמְיוחד. הם גם לא ממש שחקנים ולא ברור להם מה עליהם לעשות. אחד מֵהַחובבים, א֫הֽרון, משוכנע שהוא שחקן. הוא לא.

השחקנים החובבים מְשַׂחֲקִים משחק מוגזם מאוד. אני נהנה לראות שחקנים מעולים מגלמים חוֹבְבָנוּת באופן כל כך מרשים. השחקן החובב שמגלם את דמותו של פיקאר מציג סטראוטיפ מוחצן של קולונל תקיף ונחוש בדעתו שמודע לִגדולתו. החובב שמגלם את דמותו של דרייפוס איננו מבין את התפקיד ולא מוצא את מקומו. כשהוא אומר את זה נחלץ לפתע לעזרת הבמאי גדול החוֹבְבָנִים – א֫הֽרון. ברור לו שהוא שחקן גדול ולכן הוא צריך לקבל תפקיד ראשי. משחקו מוגזם להחריד והבמאי מתקשה להתמודד אתו. באופן כללי אווירת החזרות רופפת משהו והבמאי, שהוא ככל הנראה היחיד שאיננו חובבן, נאבק בִּשֽׁאֵרִית כוחותיו לנסות להשתלט על המצב.

השחקן שמגלם את פיקאר הוא גם חייט התלבושות של ההצגה. הוא מסביר לַבּמאי שדרייפוס ימצא את דמותו כְּשֶׁיַּעֲטֶה עליו את המדים עם האותות. לַהֲבָנָתוֹ, הבגד והאביזרים הם שֶׁעושים את השחקן. הבמאי נכנע מפעם לפעם לְשיגיונות החבורה רק כדי להשיג שקט שיאפשר את המשך קיום החזרה. הוא מורה לַשַּׂחְקָן-חייט להכין לִדרייפוס מַדֵּי צְבָא צרפת מבד כחול. החייט מסביר שהמדים חייבים להיות אדומים. למה? כי זה הבד שיש לו.

הבמאי כמעט מצליח להשתלט על החזרה כשנכנסת אחת השחקניות עם מגש תה ועוגיות ומכריזה על הפסקת תה. אשתי שתחיה וַאֲנִי מחְליפים מבטים ואומרים כמעט ביחד 'בְּלָאוּמִילְךְ'. האסוציאציה לִתמונת הפסקת התה בַּסֶּרֶט תעלת בלאומילך כנראה מתבקשת. אם אינכם מכירים את הקטע חפשו בָּרֶשֶׁת "תעלת בְּלָאוּמִילְךְ – הפסקת תה" – זוהי לטעמי אחת מִפִּסְגות הבימוי בַּקולנוע הַיִּשְׂרְאֵלִי. לַבמאי אין סיכוי למנוע את ההפסקה. כולם לוגמים תה וּמֽכרסמים עוגיות וְעַד מְהֵרָה שבים וּמִתְוַכְּחִים. הפסקת התה כאן שונה מזו שֶׁבַּסֶּרֶט 'תעלת בְּלָאוּמִילְךְ' ויש בה קסם מִשֶׁלָּהּ.

אחותו של א֫הֽרון, החובבן שמשוכנע שהוא שחקן, מגלמת את דמות אשתו של דרייפוס. היא מפגינה רגשנות מתפרצת. הבמאי מנסה בשארית כוחותיו לרסן את המשחק המוחצן. עודף הרגש מזכיר לי אירוע מהימים שבהם שיחקתי בַּחוג הַדרמטי בַּגִּימְנַסְיָה. זה היה, מן הסתם, תיאטרון חובבים, וְהַבַּמַּאי המקצועי, יצחק בָּרֶקֶת, נאבק בִּגְבוּרָה בְּחוֹבְבָנוּתֵנוּ. אחת השחקניות הפגינה עודף רגש וּלֽבסוף הבמאי החליף אותה בשחקנית אחרת. בשנה האחרונה, למעלה מחמישים שנה אחרי אותה הצגה, היא כתבה לי על אותו אירוע: "מה שאני זוכרת זה שבהתחלה אני קיבלתי את התפקיד אבל פוטרתי אחרי שבועים בערך. בָּרֶקֶת אמר שיהיה לו פשוט יותר לקחת קרש וּלֽהכניס בו את הרגש הדרוש לַתּפקיד מאשר להוציא ממני את העודפים."

מנהל מועדון התרבות מתריע על מהומות אנטישמיות שמתחוללות סביב המועדון. השחקנים אינם מפנימים עדיין את מה שמתרחש בַּאֲזוֹרָם ואת האפשרות שפרשה כמו זו של דרייפוס עלולה להגיע לְפִֿתְחָם. א֫הֽרון מוחה נגד העלאת ההצגה על דרייפוס שאיננה אומרת לו דבר. הוא רוצה להעלות את ההצגה טוביה החולב, עם שירים ועם ריקודים. הבמאי נשבר מהלהקה, אהֽ֫רון משתלט על החבורה ומעלה את ההצגה שהעלה כבר בעבר – טוביה החולב. כולם רוקדים, וּלְפתע מוּצֶפֶת החגיגה בְּלֶהָבוֹת אדומות. מחשְבותי נודדות בין כנר על הגג לבין פסטיבל המוזיקה – נוֹבָֿה והמציאות המרה שסובבת אותנו מאז.

ההצגה מילאה את תפקידה לנתק אותי מֵהַמציאות וּלֽהכניס אותי לְפנטזיה, והתמונה הָאַחֲרוֹנָה עוררה בי אסוציאציה שהחזירה אותי לַמציאות רגע לפני שיוצאים לרחוב. בְּכיכר החטופים בַּחֲזִית מוזיאון תל אביב אין הפגנה – מִשְׁפְּחוֹת החטופים מפגינות הערב בירושלים.

דרייפוס – קומדיה טראגית מרגשת – אני ממליץ.

מאת: ז'אן קלוד גרימברג
בימוי: ארז שפריר
נוסח עברי: אלי ביז'אווי
תפאורה ותלבושות: סבטלנה בְּרֵ֫גֶר
מוזיקה: דורי פָּ֫רְנֶס
תאורה: רוני כהן
תנועה: אביתר עוֹמֵסִי
עוזרת במאי: לינוי יעקובּי
מנהלת הפקה: יהודית כץ
משתתפים:
ניצן לֶֶבַֿרְטוֹבְֿסְקִי; כרמית מסילתי; שחר נץ; יוסי עיני;
אריה צ’רנר; ניר רון; איתי שור; גל זק; שָׁלֵו גֵּלְבֶּר

באתר של תיאטרון החאן יש תוכנייה דיגיטלית מושקעת, עשירה ומעניינת.

מכתב אבוד – שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי

בצאתנו מהקונצרט-תיאטרון שלישייה במי במול שאלה אותי הבמאית דורית ניתאי נאמן אם אבוא ביום שני להצגה 'מכתב אבוד'. כבר ראיתי את ההצגה פעמיים. אבל הפעם זה עם אורח כבוד – שגריר רומניה בישראל. מאוחר יותר שמתי לב שמדובר באירוע שמציין שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי. זה כבר דבר אחר. את ההצגה אומנם כבר ראיתי, אבל לזכר שנים רבות של חוויות תרבות שהעניק לנו ניקו ניתאי החלטתי לבוא פעם נוספת.

בטרם אמשיך אני מזכיר לאלה שאולי שכחו – אינני מבקר, אני חולק חוויות תרבות שלי. זה ממש לא אותו דבר. החוויה שלי מושפעת מעולם האסוציאציות הפרטי שלי, שאיננו בְּהֶכְרֵחַ דומה לזה של אחרים. החוויה מתחילה כאשר אני מחליט ללכת להצגה ומסתיימת כאשר רשמי ההצגה מפנים את מקומם בראשי לחוויות אחרות. החוויות מהקונצרט-תיאטרון 'שלישייה במי במול' העסיקו את מחשבותיי ימים רבים אחרי שעזבתי את האולם.

המדינה גועשת בימים אלה מהפגנות נגד ההפיכה המשפטית שיוזמת הממשלה הנוכחית. אני מקווה שאלה שיקראו את דברי בשנים הבאות לא יזכרו במה מדובר. בינתיים הדרכים חסומות. אני מקדים מעט לנסוע ברכבת מחיפה לתל אביב מחשש לעיכובים. לשמחתי אני מגיע בזמן סביר ואפילו מספיק לטייל מעט ביפו וללכת משם ברגל להצגה בבית טֶפֶּר מאחורי בית המעצר תל אביב שעוד יוזכר בהמשך.

בכניסה לתיאטרון מתחיל להתכנס הקהל. כמעט כל האנשים מוכרים לי. אני מניח שמרביתם כבר ראו, כמוני, את ההצגה ובאו לזכר הימים שלנו עם ניקו ניתאי. שגריר רומניה מגיע ואחריו גם אנחנו נכנסים אל האולם. רוחב תפאורת הרקע של ההצגה הותאם לתיאטרון החנות הקטן משמעותית מאולם תיאטרון קרוב הזכור לטוב בתחנה המרכזית הדועכת של תל אביב.

דורית ניתאי נאמן נושאת דברים על התיאטרון, על ניקו ניתאי, על המחזה שמקורו ברומניה ומברכת את השגריר. השגריר נושא את דבריו על קשרי התרבות עם ישראל, על המחזאי יון לוקה קאראג'אלה ועל ההצגה. לפני תחילת ההצגה דורית מסבירה לנו ששיטת הבחירות ברומניה של אותם ימים היא אזורית בשונה מזו שנהוגה אצלנו. מכבים טלפונים ומתחילים.

מכתב אבוד

קומדיה של טעויות מאת: יון לוקה קאראג'אלה. תרגום, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי

צילום – אהוד לבון

גִיצֶה השוטר נכנס מתנשף ומספר לדון פֶנִיקֶה על ההתרחשויות האחרונות. המדים שהוא לובש ססגוניים במיוחד, כמעט קרקסיים. ההצגה מבויימת במחוות גוף גדולות וחיתוך דיבור צעקני משהו. מרבית הנפשות הפועלות מוקצנות כיאה לסָטִירָה גרוטסקית. התלבושות בעיצוב לירון מרטון משרתות היטב את התמונה הכללית. ראיתי את ההצגה לפני מספר שנים ולא זכרתי את כל הפרטים, אך בראותי את הדמויות נזכרתי גם בהצגה שראיתי בתיאטרון קרוב לפני למעלה מעשור – בקרנבל מאת אותו מחזאי ובבימוי דומה.

ההצגה 'מכתב אבוד' עוסקת בבחירת המועמד האזורי לפרלמנט. השיקולים אינם מתייחסים לכישורי המועמדים אלא לקשרים שלהם וליכולת הסחיטה של כל אחד. מתגלגלת שמועה על מכתב אהבה מדון פֶנִיקֶה למדאם ג'וֹיסִיקָה, אשתו של טְרָכָנָקֶה. המכתב הגיע אל קָצָבֶנְקוּ והוא משתמש בו לסחיטה – פרסום המכתב בעיתון עלול להביך ואפילו לגרום לנזק משמעותי. המידע הזה מגיע אל דון פֶנִיקֶה מפיו של טְרָכָנָקֶה שבטוח שמדובר בזיוף ואיננו חושד בדבר. כאשר טְרָכָנָקֶה אומר שהערב קָצָבֶנְקוּ ינאם נגדם, דון פניקה אומר שקצבנקו לא ינאם כי הוא יהיה במעצר. האמירה מלווה בתנועת יד בכיוון בית המעצר אבו-כביר הסמוך. אין לי מושג אם זה מכוון או שזה רק בראש שלי, אבל זה בהחלט מוסיף לאווירה הגרוטסקית.

מכאן מתחיל מרדף אחרי המכתב. מפה לשם מתברר שזה איננו המכתב היחיד ומסכת הסחיטות מסתבכת. המידע שעובר בין הדמויות מתפרש על ידי כל אחד באופן שונה ומעשיר את הקומדיה בטעויות על גבי טעויות. מספר הבוחשים בקלחת גָּדֵל וכולם חושדים זה בזה בבגידה במפלגה או במדינה, אך לא עולה בדעתו של טְרָכָנָקֶה שחברו הטוב ואשתו בוגדים בו.

מדאם ג'וֹיסִיקָה איננה מוכנה שהמכתב יתגלה. היא מאלצת את מאהבה, פֶנִיקֶה, לתמוך בְּקָצָבֶנְקוּ כדי להשתיקו. כשהוא מתנגד היא אומרת "אם אני בעד קָצָבֶנְקוּ, בעלי גם מוכרח להיות בעד קָצָבֶנְקוּ, וכל הקולות שלו". ניכר שהיא שולטת בכולם. כאשר היא מדברת עם גיצה השוטר היא מכה אותו בעיתון תוך כדי דיבור. גם שיחותיה עם דון פֶנִיקֶה מלוות במכות באמצעות העיתון. כולם פוחדים ממנה ומצייתים לה. אינני יכול להימנע מלראות בהתנהגותה מאפיינים של שרה נתניהו.

הַקְּנוּנְיוֹת מתרבות, יש לחצים למנות מועמדים שונים ומשונים. הבטחות נזרקות מצד לצד ומופרות עוד בטרם נאמרו. הנאומים בישיבות המועצה מלאי פאתוס בסגנון שמזכיר לי את מנחם בגין. יכול להיות שמה שמתרחש במדינתנו, מחוץ לכותלי האולם, משפיע על החוויה שלי ולכן האסוציאציות שלי נודדות למקומות מוזרים, אך כשהמפגינים מתחילים לצעוק "בּוּשָׁה! בּוּשָׁה!" אני מבין שזה לא רק אני. את הצעקות הללו אינני חושב שניקו ניתאי שם בפיהם של המפגינים – זה קשור יותר מדי למה שמתרחש בימים אלה. אני מנחש שזו תוספת חדשה. אינני יודע. אולי.

קומדיה מטורפת – סָטִירָה גרוטסקית שמצחיקה בזמן ההצגה ומטרידה במבט לאחור.

קשה להימנע מלראות את ההקבלות עם מה שקורה אצלנו, אף כי מערכת הלחצים והשחיתויות איננה דומה, בעיקר בגלל המבנה הפרלמנטרי השונה.

בסופו של יום כולם שמחים ושרים במלוא גרון כשבעצם היחיד שתמרן את כולם והשיג את כל מטרותיו הוא השוטה הנלעג.

ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן מוזיקה: אור מצא תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: לירון מרטון תאורה: רונן בכר עוזרי במאי: גיא ישראלי ועומרי בקר

שחקנים: גל ישראלי יונתן לוויתן מרטין בלומנפלד אריאלה ברונשטיין אושר בית הלחמי לאון נונין צביקה דולב אבנר מדואל בן-יהודה רועי משיח יואב סדובסקי

מנחם יוצא למלחמה בתמונע

מזה זמן רב עולם התיאטרון סגור – קורונה. עכשיו מתחילים לשוב לחיים, אבל הרכבת האחרונה מתל-אביב לביתי בחיפה יוצאת לדרכה לפני עשר בלילה – מחשמלים אותה בלילה. הביקור בהצגות הערב בתל אביב נעשה בעייתי משהו. האוטובוס האחרון לחיפה יוצא בשעה 23:20 מהתחנה המרכזית ה"חדשה". ניתן לחזור מהצגות ערב שמסתיימות בזמן שמאפשר הגעה לתחנה המרכזית בטרם יצא האוטובוס האחרון. והנה מודיעים בחדשות שהתחנה המרכזית נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021.
אני אוהב את התחנה המרכזית עם המארג החברתי של המוכרים והקונים, עם גלריית הגרפיטי בקומה השביעית ובעיקר עם תיאטרון הפרינג' החביב עלי – תיאטרון קרוב. ועכשיו סוגרים לנו את התחנה עם התיאטרון, החנויות והגלריה, ועם האפשרות לחזור מהצגות ערב בתל אביב לחיפה.

אני מקבל בפייסבוק הודעה על ההצגה 'מנחם יוצא למלחמה'. אני מתעלם בדרך כלל ממודעות על הצגות בתל-אביב כי ממילא אינני יכול לשוב מהן הביתה, אבל הצגה זו מתחילה בשמונה בערב כך שיש סיכוי להגיע בסיומה לרכבת לחיפה. גם לליב֫י הזמן מתאים – אני מזמין לנו כרטיסים.

ביום ההצגה אני הולך לתחנה המרכזית לצלם את הגרפיטי בגלריית הקומה השביעית. זהו מיזם צילום לא קטן ואינני מתפנה לאכול. גם כשליבי ואני נפגשים איננו מספיקים לאכול ואני מגיע לתיאטרון רעב עם כאב ראש. במבואת התיאטרון מתקבצת חבורת נערות ונערים קולוסלית עם קול שמנפץ זכוכית*. אנחנו נכנסים לאולם. המקומות בחזית תפוסים אבל יש לפני השורה הראשונה שני כסאות פלסטיק ואנחנו בוחרים לשבת בהם. מימיני, על כסא גלגלים, הסטנדאפיסט היושב 'דדי הגולש'.

מנחם יוצא למלחמה

קומדיה מוזיקלית מטורפת, סָטִירָה חברתית עם מאפיין של טרגדיה קלאסית – למות מצחוק.

התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב חביבה עלי. היא מינימליסטית כיאה להצגת פרינג'. בין תמונה לתמונה פריטי התפאורה מוזזים על ידי השחקנים ומגדירים בקוים כלליים את אתרי ההתרחשות.

מנחם שווילנשטיך – השחקן דורון צפריר – צופה במסך שגבו השקוף מופנה אלינו. הוא מציג מונולוג שלם ללא מילים ולפתע נתקף בחמת זעם כשהוא רואה את משפחתו בפרסומת לתרופה נגד גזים. מכאן מתחילה הקומדיה לשעוט בקצב ומציגה בפנינו את חוליי תרבות התקשורת והחברה של ימינו. מנחם חרד לפרטיותו, הוא עורך דין שהשיימינג הזה יכול לפגוע בו. גם הבן האומן – השחקן גיא רון – רואה בפרסומת זו סכנה להרס של תדמיתו. הבת אסנתי – השחקנית שירי לוטן – דווקא מתלהבת מהפרסום ורואה בו אפשרות לקידום קריירת הדוגמנות שעליה היא מפנטזת. הבן ש' מהמוסד – השחקן אייל שכטר – רוב הזמן שותק ומפגין חשדנות בכל דבר. בשלבים אחרים בהצגה פתאום יהפוך את עורו ויפצח בזמר, ואז ישוב לסגירותו כאיש מוסד. אשתו של מנחם – השחקנית בהט קלצ'י – מציגה דמות צבעונית שופעת תהפוכות. אסנתי מדהימה אותנו בשירה מלאה במחוות "גדולות" לקראת פריצתה הצפויה לעולם הדוגמנות.

אני צוחק ושומע את הקהל מאחורי שואג מצחוק. גם דדי שיושב לימיני צוחק מכל מחווה הומוריסטית בהנאה ניכרת לעין. המחזה משובץ בשירים שמשלימים את המסרים וקופצים פה ושם בין סגנונות שלפעמים עומדים בסתירה מופגנת להתנהגות הדמות ששרה אותם. אני מתמוגג מכל רגע.

מנחם מחליט לצאת למלחמה על כבוד משפחתו. הוא תובע את קפסולניק – מנכ"ל החברה שמייצרת את התרופה נגד גזים. קפסולניק הוא השחקן אייל שכטר. מעתה נראה כל שחקנית ושחקן במספר דמויות. את קפסולניק מייצג עו"ד מניפולוביץ' [גיא רון]. הם מנסים לשחד את אסנתי בקמפיין דוגמנות ובלבד שאביה יסיר את התביעה. כל סוגי הנוכלויות, המניפולציות, ההשפלות והשיימינג מוצגים בפנינו בצורה בוטה. מניפולוביץ' לועג למנחם שהיה כנראה שק חבטות שלו בעבר. בשיחה אחרת שמים ללעג את גובהו של מנחם ולא חוסכים מאף אחד את חיצי ההשפלה. ההומור מובנה היטב נדבך על גבי נדבך והסיטואציות מצחיקות ללא גלישה לפאנצ'ים מנותקים שכל מטרתם היא לדגדג את בלוטות הצחוק.

בהמשך אנחנו מגיעים לצ'קיסטניה שבה התרופה לגזים נמכרת בהצלחה. הנציגה המקומית [שירי לוטן] מציפה אותנו במונולוג ארוך בצ'קיסטנית שאנחנו מבינים בו כל מילה בזכות המשחק והמימיקה שאומרים הכל.

הבמה משנה את פניה ואנחנו באולם בית המשפט. השופטת [בהט קלצ'י] והקלדנית [שירי לוטן] מגחיכות את מערכת המשפט בעיקר במימיקה ובמחוות גוף. באופן כללי ההצגה מאוד פיזית ולביטוי הלא-מילולי יש מקום נכבד לא פחות מאשר לטקסט. השחקנים מעולים והבמאית השכילה להוציא מכל אחת ואחד מהם את המיטב. כשמנחם קורא לבנו האומן [גיא רון] להעיד, ברור לנו שהוא לא יגיע משום שעו"ד מניפולוביץ' נמצא על הבמה.

באחד המעברים בין התמונות, בשעה שהשחקנים משנים את התפאורה, מציגה לנו בהט קלצ'י מונולוג שנפתח במימיקה ובתנועה ללא מילים ועובר לטקסט שמורכב כולו משורות ממיטב הזמר העברי שמוכר היטב לכולנו. הקהל מתגלגל מצחוק.

אין לי כוונה לספר כאן לטובת מי פסקה השופטת וכיצד הסתיימה ההצגה – לכו לתיאטרון.

הומור פיזי מצחיק בשנינותו – סָטִירָה מופרכת בעליל… או לא.
ממון, שיימינג, שוחד ותהילה, ומשפט צדק שמסתיים בהפתעה.
כשניסיתי לצטט פנינים מההצגה הבנתי שארצה לשוב ולראותה.
נראה לי שההצגה עוד תהפוך לקאלט – ואני ראיתי אותה לפניכם!

ההצגה מסתיימת, ובהשתחוויה מתברר לי שהמחזאי דדי גל הוא דדי הגולש שיושב לימיני. במהלך ההצגה הוא צחק ונהנה לא פחות ממני ונדמה היה שכל מה שמפתיע אותי, מפתיע גם אותו.

מזמינים את הקהל להשאר לשיחה עם היוצרים. אני חייב, לצערי, לשעוט אל הרכבת לחיפה. בדרך לרכבת מתעוררים בי מחדש הרעב וכאב הראש ואני קולט שהם נעלמו לחלוטין בזמן ההצגה – זה אומר עליה הרבה מאוד.

מאת: דדי גל ואלמה וייך חושן בימוי: אלמה וייך חושן ע. בימאית: מאיה וולפרט עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תלבושות: נטשה מנטל עיצוב תאורה: אורי מורג עיצוב תנועה: טל קון מוזיקה: דדי גל ואורי אפרת

שחקנים: שירי לוטן, דורון צפריר, בהט קלצ'י, גיא רון, אייל שכטר

דף ההצגה בתיאטרון תמונע

* עולם האסוציאציות שלי מוביל לשיר "אני אדם פשוט מאוד" מהמחזמר גבירתי הנאוה. ממש לא קשור להצגה זאת.

משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסין

צחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.

הטקסט של נסים אלוני עבר עיבוד מחודש. הדבר איננו מצויין בתוכניה, אך ככל הזכור לי, בטקסט של נסים אלוני לא הוזכר הקובה של סבתא חרירה ולא היו רמזים לכלכלת ימינו כאן בשנים האחרונות.

ההצגה מתרחשת בחלל דירתי בלתי משתנה שכול כולו דלתות. קומדיות של דלתות ראינו לא מעט ואותי הן כמעט תמיד מצחיקות. בהצגה זו לקחו את אפקט הדלתות צעד קדימה באמצעות כוראוגרפיה. קטעי "שירה" ומחול פורצים אל תוך הסיטואציות וגורפים מאיתנו פרצי צחוק מהנה נוספים. השירים הם מרפרטואר השירה האיטלקית שהפכו כבר לקלסיקה וביניהם שירים מתאימים ממקורות נוספים שמשתלבים היטב. השחקנים לא באמת שרים, הם עושים ליפסינק להקלטות מהוקצעות היטב של ממבו איטליאנו, וולארה ואחרים, ובשילוב תנועת הריקוד הגדולה הם מצחיקים מאוד ואינם מביכים.

אני חוזר כאן על הקביעה ש'אינם מביכים' משום שראיתי לא מעט קומדיות שניכר בהן מאמץ מביך לחלץ מהקהל צחוקים באמצעים שמביכים אותי. ראיתי גם הפקה של קומדיה זו שהביכה אותי במאמציה ה"זולים" לסחוט מאיתנו צחוקים. הפעם אני נהנה, וצוחק צחוק משחרר. אני וכולם סביבי מתמוגגים בהנאה ממחול הגשת האוכל לשני האדונים שבמרכזו מלהטט טרופלדינו – יניב ביטון – בקלילות זריזה יחד עם המלצרים. כל משתתפות ומשתתפי ההצגה מעולים בתפקידיהם. הם רוקדים ו"שרים" וצצים בתנועות מפתיעות מכאן ומשם.

המימיקה של השחקנים עשירה, והם מצחיקים אותנו ללא עוויות קומיות מיותרות. בעיקר מצחיקה אותי ההיתממות של טרופלדינו שעובר מדיבור אל עצמו ואלינו לדיבור אל אדוניו. אני נהנה במיוחד מסמרלדינה – השחקנית שירן הוברמן – שפותחת עבורנו את ההצגה בחינניות עממית ומובילה אותנו לאורכה מקומדיה למלודרמה, ממנה לפארסה ואל הסוף הטוב.

אני ממליץ ללכת לחוות את הקומדיה בכיף, ואסיים במילותיו של ניסים אלוני "יאללה ביי".

שעה של שקט על הבמה

שעה וחצי של צחוק נעים חופשי משחרר ולא מביך,
ואף לא רגע אחד של שקט.
ששון גבאי מפגין יכולת קומית מרשימה במחזה מעולה.
ללכת להצגה ולצחוק בכיף.

 

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140.
אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא,
אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

כמנהגנו בהצגות המנוי, אנחנו מגיעים לא מוכנים. אינני מתפנה לעשות "שעורי בית" ואין לי מושג אפילו אם אנחנו הולכים לקומדיה, טרגדיה או כל דבר אחר. במבואת התיאטרון אנשים שותים יין, זה כנראה אירוע מיוחד. אשתי שתחיה מזכירה שעל כרזות הרחוב של העיריה כתוב משהו על בכורה. אני מנסה לרכוש תוכניה ודיילת התוכניות עונה בחינניות שזו הצגה ראשונה ולכן אין עדיין תוכניה. התשובה מטרידה. כבר קרה שהגענו ל"הצגה ראשונה" שקדמה לבכורה, וקיבלנו הצגה בטרם הייתה בשלה לקהל.

על הבמה תפאורה ריאליסטית של דירת מגורים שניכר מקירותיה ששוכן בה אדם שכל מעייניו במוסיקת ג'אז. מנהלת תיאטרון בית ליסין, ציפי פינס, יושבת לפני. זה מעט מרגיע, סביר להניח שלא הייתה מטריחה את עצמה לחזות בחיפה בהצגת הרצה – אולי זו בכל זאת הבכורה, למרות שאת המבקרים אינני רואה באולם.

ששון גבאי עולה לבמה בדמות מישל וכולו התלהבות מתקליט ג'אז נדיר שאותו הוא מחפש שנים והיום, לגמרי במקרה, נפל עותק של התקליט סוף סוף לידיו. עכשיו הוא מבקש לעצמו שעה של שקט להתרווח ולשמוע את התקליט. הוא רוצה, אבל לאשתו יש תכניות אחרות, היא רוצה לדבר על משהו… מה?… מישל רוצה רק שיניחו לו לשמוע את התקליט, אז הוא מסכים לדבר. הוא לא בדיוק מקשיב לה, רק מחכה שזה יגמר והוא יוכל לשמוע את התקליט. כבר בשלב זה אנחנו נופלים מצחוק מהתנהגותו של מישל – ששון גבאי – שמגיב על הדברים בהבעות מתחלפות ובהברות קטועות שמעידות על בלבול ועל חוסר רצון לאפשר לשיחה להתפתח. כל מה שהוא רוצה זה שעה של שקט. בינתיים מתווספים להמולה השיפוצניק שהורס את הבית ברקע, הבן שיוצר משהו לא מזוהה שנתפס אצלו כמוסיקה, החברה של אשתו – ולא רק שלה, החבר של מישל – ולא רק שלו וגם שכן ידידותי במיוחד שמלין על חוויות השיפוץ ומרשה לעצמו לזלזל באמן הג'אז הנערץ על מישל.

מישל מוכן לסלוח לכולם על הכל, הוא מוכן גם לכעוס על פי דרישה, לקבל את המוסיקה המחרידה של הבן, להענות לקשקושי השכן, הכול… רק שיניחו לו סוף סוף לשמוע את התקליט. מצידו יכול הבית לההרס יחד עם כל יחסי המשפחה והחברוּת, ובלבד שיזכה סוף סוך בשעה של שקט.

הדירה שנשקפת מחלונות הדירה של מישל ונטלי מזכירה לי את דירות תל אביב. אין לי מושג אם מעצב התפאורה, סאשה ליסיאנסקי, התכוון לרמוז על תל אביב. הנוסח העברי של דורי פרנס מתנגן מצויין וההצגה עברית לכל דבר למעט שמות הדמויות. עם התרגום הזה ההצגה יכלה להתרחש בדירה תל-אביבית.

הבמאי, משה נאור, ליהק להצגה צוות שחקנים הולם שכל אחת ואחד בו קולע לדמות בצורה מושלמת. ששון גבאי נמצא על הבמה לכל אורך ההצגה ומשתמש במגוון הבעות עצום להגיב על המתרחש סביבו. הוא מתגלה כאן כאמן מימיקה אדיר, שהבעותיו אומרות לפעמים הרבה יותר מהמילים. פייר, החבר של מישל, שמתברר שהוא הרבה יותר מחבר, הוא השחקן ג'יל בן-דוד שנתפס בעיני כאומן המימיקה זה מכבר. הפגישה של מישל ופייר היא חגיגה מרהיבה של מילים, תנועה ובעיקר הבעות שמזכירות לי את הדיאלוגים הקולנועיים של לואי דה פינס ובורביל. אנחנו צוחקים לכל אורך ההצגה. זו איננה קומדיה של פאנצ'ים או מצבים, זוהי התרחשות שנבנית היטב נדבך על גבי נדבך ומעצימה את הפארסה כאשר כל התרחשות חדשה מדגישה את האבסורד במה שקרה רק לפני רגע קט. ההצגה גדושה בהומור פיזי, לא רק ההבעות ותנועות הגוף מפתיעות ומוגזמות, אפילו התפאורה מגזימה בתנועותיה בתגובה לפעולות השיפוצניק. מבחינתי זו חגיגה של הומור פיזי, מילולי והתרחשותי שאיננה גולשת אף לרגע לפאנצ'ים מאולצים או מביכים ואיננה "מתאמצת" להצחיק בדרכים זולות. ההצגה מצחיקה בכיף. אנחנו צוחקים, נהנים וממשיכים לדבר עליה גם בדרך הביתה.

רק להניח את דעתכם, ללא כל ספוילר משמעותי, כן – הוא יקבל בסופו של דבר את השקט שביקש לעצמו.

למחרת אני מחפש ברשת התייחסויות להצגה, ומגלה שהמחזה הפך לסרט שכבר הוקרן בארצנו וכל מה שנכתב בעברית מתייחס לסרט ולא להצגה. בינתיים כבר עלתה גם תכנית ההצגה לרשת. התמונות שצירפתי הם קולאז’ים חתוכים מהצילומים של ז'ראר אלון ואילן בשור בתכניה, להמחשת מגוון ההבעות של ששון גבאי. בתוכניה כתוב 'הצגה ראשונה בתיאטרון חיפה: 23 בדצמבר 2015 י״א בטבת תשע"ו' כלומר – הבכורה עדיין לפנינו ולכן ההצגה איננה מוזכרת בינתיים ברשת.

הפקה משותפת של תיאטרון חיפה ותיאטרון בית ליסין

מחזה: פלוריאן זלר תרגום: דורי פרנס בימוי: משה נאור תפאורה: סאשה ליסיאנסקי תלבושות: אורן דר מוסיקה: שאול בסר תאורה: אורי מורג קרבות במה: אילן גזית ע. במאי: נתנאל אזולאי

על הבמה: ששון גבאי – מישל הדס קלדרון – נטלי [אשתו] רפי תבור – פאבל [השכן] עופרי פרישקולניק-אלדד – אלזה [החברה] אלעד אטרקצ'י – סבסטיאן [הבן] ג'יל בן דוד – פייר [החבר] גיל וסרמן – לאו [השיפוצניק]

זוג פתוח בתיאטרון חיפה

די במונולוג הספות-מפות-טיפות של לירית בלבן כדי לצחוק מכל הלב, ועם המונולוג הטלפוני והדיאלוגים עם הפן זו חגיגת צחוק קליל מהנה ומעורר ממחשבה.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

רשום ביומן שיש לנו הערב הצגה, אך שמה אינננו רשום. איננו מוצאים את חוברת המנויים וגם באתר תיאטרון חיפה איננו מצליחים למצוא את תוכנית המנויים שלנו. רק כשמגיע המסרון מהתיאטרון אנחנו מגלים שההצגה שנראה נקראת 'זוג פתוח'. המחשבה הראשונה שעולה בדעתי היא שאין לי כח לקומדיה דלוחה וסקסיסטית מהסוג שייבא לנו התיאטרון מבית ליסין זה לא מכבר. בדף ההצגה באתר מוצג תקציר שאיננו מצליח להעלות את רמת הציפיות שלי. כך אני יושב בעבודה ושוכח לגמרי מההצגה עד שמגיע הטלפון מאשתי שתחיה. אני נחפז לצאת, ומרוב חיפזון אנחנו מקדימים מעט להגיע, ממש שלא כמנהגנו, אלא ששוער החניון שאיננו מכיר בכרטיסי החניה שקיבלנו מהתיאטרון גורם לנו שוב להכנס ברגע האחרון. למה אני מספר את כל זה? – כי גם ההגעה והכניסה לתיאטרון היא חלק מהחוויה, והפרעה מטופשת מעין זו מחבלת מאוד בחוויה התיאטרונית שבאה בעקבותיה – חבל.

בכניסה לתיאטרון אני רוכש תוכניה שממנה אני לומד שההצגה נכתבה על ידי דריו פו ופרנקה רמה ותורגמה על ידי אלי ביז'אווי. רמת הציפיות עולה. האולם רועש במיוחד. שכנינו מכל הכיוונים אינם אלה שאנו רואים בדרך כלל בסדרת המנויים שלנו. מתוך השיחות הקולניות בקהל אנו מבינים שמדובר בועד עובדים מסויים שמילא את האולם בקהל רעשני שאיננו חושב שתחילת ההצגה מרמזת שכדאי להפסיק לדבר בלחישה רמה.

בפינת הבמה מופיע פז מגן עם מגבעת וגיטרה ומזמר לנו שהגיע הזמן לכבות מכשירים רעשניים ומאירים, ומפרט את כל ההפרעות בשיר פתיחה נחמד ומהנה. כולנו מוחאים כפיים והקהל ממשיך לדבר ולהשתעשע בסלולרי כאילו השיר היה אירוע נחמד שאיננו נוגע לו.

ההצגה מתחילה. לירית בלבן ושרון אלכסנדר עולים משני צידי הבמה בצעדי ריקוד. בשלב זה הם עדיין זוג פתוח רק מכיוון אחד. כלומר הבעל בוגד והאישה מאיימת להתאבד. נשמע פשטני, ובכל זאת מלא תבונה ומחשבה ויותר מכל – מצחיק. הם מדברים אלינו – לקהל, אנחנו חלק מהסיטואציה, וכשהם מדברים ביניהם, הם מתייחסים לכך שגם אנחנו שומעים. אני אוהב את זה. מידי פעם הדמויות מזכירות זו לזו שהן דמויות במחזה, וגם את זה אני אוהב. הומור תיאטרוני עצמי, שמרחיב את גבולות ההצגה כך שהיא מביטה על עצמה כאילו מהצד – חביב עלי מאוד.

שרון אלכסנדר מגיש לנו את הגבר הבוגדני והרכושני כאחד בכל תהפוכותיו. לירון בלבן מציגה את האישה הנבגדת האובדנית בוירטואוזיות צרופה – מצחיקה ומעוררת רחמים בעת ובעונה אחת. הסחבה הנרמסת הופכת לנגד עינינו למלכה. בכל המצבים יש בה הכל מהכל ואני פשוט מתמוגג. כפי שאמרתי כבר בפתח הדברים, יש לה מספר מונולוגים פשוט קורעים מצחוק. אין ספק שתרומת כל היוצרים, מחזאים-מתרגם-במאי, לאותם מונולוגים רבה, אך בסופו של דבר מה שאנחנו רואים על הבמה נובע בראש ובראשונה מכשרונה השופע של לירית בלבן.

התפאורה היא בית שמונח על במה מעל הבמה. הבית צופן בתוכו של מיני חלקי תפאורה שנשלפים מקירותיו, והבמה נוטה בשיפוע מצד לצד כאילו להבהיר לנו מי למעלה ומי למטה בחלק זה של ההצגה. נראה לי שהמאמץ המוגזם בהעמסת התפאורה בגימיקים איננו תורם להצגה, מבחינתי הגימיקים האלה מיותרים לחלוטין. אבל זו דעתי בלבד.

דף ההצגה באתר תיאטרון חיפה

במת צחוק בסטודיו בחיפה – אפריל 2014

אמש, לפני ההצגה שקופה בתיאטרון הסטודיו בחיפה, סיפר לנו המנהל האמנותי, יונתן שוורץ, ש'במת צחוק' של החודש הקודם הייתה מוצלחת מאוד. בסדר, אני הרי יודע שהוא איננו בדיוק אובייקטיבי, ואני קצת חושש מסטנדאפיסטים. כלומר, אני חושש מסטנדאפיסטים גרועים. סטנדאפיסט טוב יכול להעניק חוויה נהדרת, אך לצערנו לא חסרים כאלה שיורדים לשפל ניבולי הפה והעלבות על בסיס גזעני, לוקאלי ומגדרי. בקיצור – שמעתי הפנמתי ועברתי הלאה.

ביום שישי אני קורא בפייסבוקו של יונתן שוורץ שהערב, לכבוד יומולדת שלושים ושש שנים לזכייתנו הראשונה בארוויזיון, בכוונתו להגיש את אבניבי במתכונת דוז.פואה. לפתע מתעורר בי הספק… אולי יהיו בכל זאת סטנדאפיסטים טובים – לא חבל להפסיד? שואל את אשתי שתחיה – אין לה התנגדות.

מגיעים לסטודיו, כרגיל ברגע האחרון. המקומות החביביתם עלינו בחזית הבמה תפוסים. אין ברירה – מתמקמים מאחור. עוד מעט נגלה שרבעיית החזית שתפסה את המקומות הטובים ביותר הם אימת הסטנדאפיסטים, חבורת יבשושים משעממים ומשועממים, שאינם מסוגלים להגיב לשום שאלה. אחד מהם אפילו נרדם לקול רעמי הצחוק שמסביב.

מור חן עולה לבמה ומייד מקפיצה את כולנו. הקהל מעורב מאוד. חלק בלתי מבוטל מהקהל מבוגר, ואף למעלה מזה, אך כנגדו הגיעו מספר קבוצות של צעירים צמאי בידור. מור יודעת ללוש את הקהל היטב ותוך זמן קצר כולנו צוחקים. ההימור כבר השתלם.

לירון שטיינגרט תופס את מקומו על הבמה. ההומור שלו שונה לחלוטין ולוקח לקהל מעט יותר זמן להכנס לראש שלו. ניכר שהוא מתורגל, מכיר את התופעה וידע למנף אותה. לירון פונה אל אחת הצעירות בקהל “-מה את עושה? –לומדת רפואה? –במה תרצי להתמחות? –גריאטריה? –את כבר במקום הנכון”. הקהל מוחא כפיים וצוחק, כן, גם אנחנו יודעים את מקומנו. לירון מתיישב ליד הפסנתר, מנגן וזורק אימרות סתומות, כמה צלילים ותגובות שמייצרות את הפאנצ'ים. ההומור שלו מורכב יותר, והקהל פורץ בצחוק במדורג. כל אחד תופס את הבדיחה בזמן שונה. 'אם אוכלים פסטה… ואז אנטיפסטי… נשארים רעבים?'.

הגיעה שעת אבניבי. מור עולה להציג את השיר ולפתע מתפרצת לבמה מישהי ומתחילה ללהג ארוביזיונית בצרפתית. בעצם… זו איננה צרפתית – זהו ג'יבריש שנשמע ממש כמו הקריינות האירוויזיונית בצרפתית. יונתן נותן את קטע אבניבי מדוז.פואה. וממשיכים.

מיכל קירזון – אשה בעלת אלף פרצופים, מאה שפות ג'יבריש והומור קורע – עולה לבמה. מיכל היא זו שג'יברשה לנו ארוויזיון בצרפתית לפני מספר דקות ועכשיו היא חונקת אותנו מצחוק.

אחרי מיכל שב לבמה יונתן שוורץ במבע רציני של המנהל האמנותי הפלצן, ושר לנו שיר שאשתי שתחייה מגדירה כ"שיר מהתחת", ולא בכדי – צריך להיות שם ליד הבמה כדי לשמוע ולהבין.

את הערב חותמת קארין פז. גם היא סטנדאפיסטית מעולה שגורפת מכולנו גלי צחוק. ההומור של כל הבנות הוא הומור עצמי בעיקרו, שעוסק בענייני יחסי גברים ונשים, דייטים ודומיהם. אני צוחק לא מעט, אך אינני יכול לצטט ברגע זה ולו בדיחה אחת. כלומר – אם בחודש הבא הן תספרנה בדיחות דומות – כנראה אצחק שוב מאותם דברים.

בשתי מילים – ערב בכיף.

אני מחכה ל'במת צחוק' הבאה. חושש פחות ומקווה לא להתאכזב.

פרופורציות – אופירה זילברשטיין

בינואר 2008 ראיתי בתיאטרון הסטודיו בחיפה את ההצגה אני לא דרייפוס. בדיון שאחרי ההצגה העליתי את שאלת זכותה של האומנות להמציא סיפורים היסטוריים. בתגובה פנתה אלי שחקנית צעירה, בוגרת ניסן נתיב שישבה בקהל, וביקשה להאיר את עיני בציטוט מדברי אחד ממוריה, שטען שהתיאטרון הוא אומנות השקר.

חודש מאוחר יותר באתי לראות בסטודיו את הצגת היחידה פרופורציות. כך למדתי שהשחקנית הדעתנית מהחודש הקודם היא אופירה זילברשטיין. ההצגה הצחיקה אותי, ריגשה אותי וגרמה לי להרהר לא מעט במה שראיתי, על כך סיפרתי כאן כבר אז.

באחד הימים האחרונים קיבלתי מהסטודיו הודעה שההצגה המתוכננת ליום חמישי בוטלה, ובמקומה מוצגת ההצגה פרופורציות של אופירה זילברשטיין. בנוסף זרק לנו הפייסבוק רמז שהמנהל האומנותי של הסטודיו יופיע כשחקן אורח. השבוע עמוס מאוד. גם אשתי שתחיה וגם אני זקוקים מאוד למנוחה. אשתי כבר ישנה, צריך לשאול אותה אם ברצונה ללכת להצגה מעולה שכבר ראינו לפני שש שנים. אני מסמן ביומן במחשב את האירוע 'פרופורציות' עם התראה של מספר שעות, שאספיק לשאול את אשתי.

בבוקר ההצגה אני יושב בעבודה מול מסך המחשב, ומסביר לעמיתתי לעבודה שמישהו כאן הגזים, צריך קצת… ופתאום קופצת על מסך המחשב התזכורת 'פרופורציות' ומשלימה את הרעיון. אשתי מלמדת כרגע – אי אפשר לשאול אותה. אני מתלבט אם להזמין מקומות מבלי לשאול אותה, כשלפתע הסלולרי שלי מודיע ברטט שיש לי מסרון בנושא מהסטודיו. אני מתקשר ומשריין לנו מקומות. כשאני מגיע סוף סוף לשאול את אשתי היא מתרצה מייד, היא איננה זוכרת את ההצגה, רק את ההתלהבות ממנה. תשושים ככל שנהיה – הולכים.

מגיעים כעשרים דקות לפני הזמן המיועד. המקומות החביבים עלינו בחזית הבמה כבר תפוסים. בלית ברירה אנחנו עולים אל שורת הכסאות המוגבהת מאחור. המיקום הזה מאפשר לי לצלם את ההצגה בנוחות יחסית. משולחנות החזית לא הייתי יכול לצלם – המסך שלי היה מפריע ליושבים מאחורי. אני נמנע בדרך כלל מלצלם בהצגות – העיסוק בצילום פוגם בחוויה. במקרה זה, מדובר שהצגה שכבר ראיתי ואני יכול לצלם מבלי לפספס את החוויה.

זמרת שמלווה את עצמה בפסנתר מנעימה את זמננו עד תחילת ההצגה. יונתן, מנהל הסטודיו, עולה לתת את מונולוג הפתיחה הקבוע, ומוסיף שהערב פותחים מסורת חדשה של מוסיקה חיה לפני ההצגות. מוסיקאיות ומוסיקאים, שמוכנים לקשט את ההמתנה להצגה בקולם ובנגינתם, יתקבלו בברכה.

ההצגה פרופורציות מתחילה ותוך דקה אני צוחק במלוא פה עם כל הקהל. הצגה מעולה. גם בצפיה שניה אני נהנה מאוד. המימיקה של אופירה מדהימה, כל מה שהיא אומרת מלווה בסבטקסט שמבוטא במבטים ובתנועת גוף "גדולה"… חבל, חבל שאיננו יכולים לראות את הגוף הזה… פרופורציות. במקום להמציא מילים חדשות, פשוט אצטט מתוך מה שכתבתי על ההצגה בפעם הקודמת.

הצגת יחידה שמורכבת ממערכונים קצרים על נשיות מכיוון בלתי צפוי. אופירה זילברשטיין כתבה, ביימה ומשחקת. ההצגה מצחיקה לפעמים עד דמעות, אבל כשנרגעים מתעוררת המחשבה להבין שהאבסורד איננו ממש אבסורד, הוא אפילו מעט מוּכּר, יכול להיות מהמַראָה הפרטית בבית. רעיונות פרועים ומופרעים שמוצגים כמעט כמציאות. למרות שכל הקטעים מוקצנים מאוד, ברור שמתחבאת בשולי כל קטע אמירה שנולדה מתוך מציאות אפשרית והוגזמה לאן שהוביל אותה הדימיון של הכותבת. יש כאן שימוש בסטראוטיפים באופן שאיננו מקובל. אולי אפילו אנטי-סטראוטיפים. בלונדינית איננה דווקא מטומטמת, ילד איננו בְּהֶכְרֵחַ ילדותי, מבוגר איננו בוגר וזמרת איננה יודעת לשיר.

אופירה היא כותבת מחוננת שיצרה דמויות כמעט שפויות, כמעט מציאותיות, כמעט כאלה שאנחנו מכירים אך הרבה יותר מוקצנות. אופירה מציגה את הדמויות שיצרה בכישרון רב. ברור שהיא שלמה עם כל מה שכתבה ומגישה אותו לצופה בדיוק בצורה שהגתה את הדמות ובמינון נכון של טירוף, צער, איפוק ועירובי רגשות. מאוד אהבתי את המימיקה המוגזמת על פי הצורך ואת השימוש בתנועה ובקול. באחד המערכונים יש קטע בו היא מחליפה שלל דמויות של חיות מחיות שונות ברצף וירטואוזי בלתי נלאה.

ההצגה מסתיימת ואופירה כבר על הבמה לשיחה שאחרי ההצגה. יש שאלות? אופירה חיה על האדרנלין מההצגה, ומשעברו שתי שניות ללא שאלה היא מתחילה לספר על עצמה, על בעיות במיתרי הקול מימי ילדותה, על מצבה בעבר, בהווה ובעתיד. על השחקן האורח המתחלף בהצגה שרצה כבר שלוש עשרה שנים‼! על יום הולדת ארבעים הממשמש ובא ועל ההצגה שמתבשלת ברקע. יש לה הרבה מאוד מה להגיד. מילותיה שוצפות, ברורות, מסוגננות ושזורות בחוטי ההומור שלה. מישהו מצליח להשחיל שאלה, משהו על כך שהגברים מוצגים באור שלילי בהצגה… והנשים יוצאות לדעתך טוב? שואלת אופירה בתדהמה, ומייד ממשיכה להסביר, ולספר. כל מסכת התשובות לשאלות שכמעט לא היה צורך לשאול, היא קטע הומוריסטי מאולתר ורהוט, מלווה בשפת הגוף העשירה שלה ובמימיקה מטורפת… ממש כמו בהצגה. גם ההצגה שאחרי ההצגה מאוד מהנה אותנו וניכר שגם אותה.

הצגה כיפית ומעוררת מחשבה.
אם היא נקרית לסביבתכם, אל תוותרו, לכו ותהנו מכל רגע.

אני ראיתי את ההצגה כבר פעמיים בתיאטרון הסטודיו בחיפה. ההכנות להצגה החדשה כבר מתקרבות לקו הסיום, ממש בקרוב נזכה לראות אותה. ניסיתי לסחוט מאופירה ומיונתן, המנהל האומנותי של הסטודיו, הכרזה שהבכורה, או לפחות החזרה הגנרלית, של ההצגה הבאה, תתקיים אצלנו בסטודיו בחיפה. שניהם הביעו התלהבות מהרעיון. אני מחכה בקוצר רוח.

שיגעון באופרה – קומדיה של דלתות וטעויות

ביציאה מהתיאטרון מרוח על פני כולם חיוך דבילי זחוח שאיננו ניתן למחיקה… לפחות לא מהפרצוף שלי.

היומן מזכיר לי שיש לנו הערב הצגה במנוי. שוב אינני מוכן, אין לי מושג מה אנחנו הולכים לראות וכרגיל אני יוצא טיפה מאוחר מידי מהעבודה. בכניסה לתיאטרון קונה תוכניה. התחלה טובה, אני רואה בתוכניה חלק מהחוויה, ולאחרונה מתרשל תיאטרון חיפה במכירת התוכניות. מהתוכניה אני למד שמדובר בקומדיה, וכן שכל האמונים על המלאכה – המתרגם דורי פרנס, הבמאי משה נאור וכן , מעצבי התפאורה, תלבושות, תאורה, קול… הם מאלה שהעניקו לנו בעבר חוויות מצויינות. גם רשימת השחקנים מבטיחה. בהחלט יש למה לצפות.

מסך בורדו סגור מקבל את פנינו. אני, כפי שסיפרתי אינספור פעמים, אוהב מסכים סגורים באולמות גדולים. במרכז המסך כתם תאורה אצילי שנקשר באסוציאציות שלי לבתי האופרה המפוארים בעולם – מתאים לשם ההצגה.

כשהמסך נפתח מתגלה בפנינו זוג חדרי מלון יוקרה ולא פחות משש דלתות שכולן נפתחות ונסגרות ואפילו מגיעות עד הרצפה. היום, זה ממש מתאים לי – מכרינו יודעים שאנחנו חיים כבר שמונה חודשים עם דלתות שאינן מגיעות עד הרצפה. יצרן הדלתות והטעויות, שלח לנו דלתות חדשות מספר פעמים, וכולן לא נסגרו כראוי. אתמול הותקנו סופסוף בביתנו דלתות תקינות, הטראומה כבר מאחורינו ואנחנו פנויים לצחוק על הנושא.

ההצגה היא קומדיה של דלתות וטעויות. הצגה שמתנהלת במהירות תוך בניית סיטואציות קומיות על ידי החבאת אנשים מאחורי דלתות ושליפתם ברגעים לא צפויים בתזמון מדוייק. סוג זה של הומור עובד כמעט תמיד וגורף רעמי צחוק. עם זאת, קל מאוד להגרר בקומדיה מסוג זה לשטחיות ולהשען רק על גגים קומיים שעובדים ללא מאמץ. הבמאי, משה נאור, בנה את ההצגה היטב, הקטעים ההומוריסטים מתפתחים בקצב הולם, והתנועה על הבמה משעשעת ומדברת היטב עם הטקסט. הכוריאוגרף, ערן לביא, בנה מספר תמונות של מעין מחול קרקסי ממש משובב. מאוד אהבתי את מרדף הנשים שמתגלגלות, כל אחת בתורה, לרוחב המיטה בקצב מחול וכן את סצינת ה"משגל" שמרקידה שני זוגות במעין תמונת ראי.

לתפאורה של לילי בן נחשון יש תפקיד דומיננטי בהצגה – היא מספקת את שני חללי ההתרחשות שמחוברים-מופרדים באמצעות דלת וקיר דמיוני וכן את מערכת הדלתות. התלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי מדגישות את המפריד ואת המאחד בין שתי דמויות מאוד שונות שהופכות כהרף התלבשות לתאומות וחוזר חלילה. צבעי השמלות של שלוש הנשים שמתחרות על תשומת ליבו של הזמר, שהוא בעצם שני שחקנים, משלימות תמונה קרקסית ומאפיינות היטב כל אחת מהמְחַזרוֹת.

הרקע של ההצגה הוא אופרה, ולשירה יש כאן תפקיד משמעותי. מקס, השחקן עידו רוזנברג, עובר במהלך ההצגה שני מהפכים. הוא משתנה מדמות העוזר הנמושתי משהו, דרך דמות זמר האופרה המתחזה לעבר דמות האדם הגאה שמכיר בחשיבותו העצמית. כל הכבוד לבמאי ולשחקן שהעניקו לנו תמונת מעברים כל-כך מדוייקת ומוקפדת. בנוסף הוא הופך מזמר חובבני שאיננו משתלט על קולו לזמר אופרה מרשים. ניכרת כאן היטב ידה האמונה של המדריכה הקולית, דוקי עצמון, שבנתה עבורנו את החוויה הקולית גם בהצגה המוסיקלית כמעט נורמלי שירדה, לצערנו, מהבמה טרם זמנה.

ההצגה מצחיקה מאוד וכפי שניתן להבין ממה שכתבתי, אין כאן סוג אחד של הומור אלא שילוב של הומור רעיוני, טקסטואלי, פיסי, מוסיקלי וקרקסי. מעברי מצבים בין חללים ודלתות, טעויות וחילופי זהות שמשתלבים זה בזה סוחטים מהקהל גלי צחוק קל ומשחרר לכל אורך ההצגה. מספר פעמים במהלך ההצגה פורץ מהקהל גל של מחיאות כפיים למבצעים. כל השחקנים מאוד מרשימים וקולעים ובמיוחד שובה את הלב עידו רוזנברג שמגלם מגוון דמויות מפתיעות שיוצאות מתוך דמות אחת.

ההצגה מסתיימת בהשתחוויה, שבתוכה משולב בקצב מהיר במיוחד, רצף מצבים שגזורים מתמונות ההצגה. ההשתחוויה הקרקסית מקבעת את החיוך הדבילי שציינתי בפתח דברי על פנינו. הזוג שיושב לשמאלי מחמיץ פנים, איננו צוחק, ואף משלב ידיים בהפגנתיות במהלך מחיאות הכפיים הרועמות. ראיתי כבר הצגות עם הומור מאולץ עד כדי מביך, אך כאן זה בהחלט איננו המצב. אין לי מושג מה עובר על שכני הזעומים ואינני יודע אם מצבם קשור באיזושהי דרך למה שרואים על הבמה. אני, על כל פנים, מאוד נהנה לצחוק צחוק בריא ומשחרר וכך גם אשתי שתחייה.

שיגעון באופרה היא הצגה קלילה, מצחיקה, מאוד מהנה – ללא בשורה, דילמה או קונפליקט – קתרזיס ללא מועקה.

אם יזדמן לי, אשמח לראות אותה הצגה שנית ולצחוק כמו בפעם הראשונה, שכן, מחר סביר להניח שאשכח את מרביתה. ההצגה עושה את פעולתה, מסיחה את דעתנו מהיומיום ומשחררת אותנו בסיומה חזרה למציאות החיים עם חיוך.

מאת: קן לודוויג נוסח עברי: דורי פרנס בימוי: משה נאור תפאורה: לילי בן נחשון תלבושות: אורנה סמורגונסקי ניהול מוסיקלי, עריכה ועיבודים: עדי כהן הדרכה קולית: דוקי עצמון תאורה: חני ורדי אקרובטיקה: ערן לביא עוזרת במאי: יעל גולדברג אפקטים: ליעד גורדון הדרכת איטלקית: חמדי כפיר ע. מעצבת תפאורה: שני קאין

על הבמה: מנהל האופרה, סונדרס: מוטי כץ עוזרו של סונדרס – מקס: עידו רוזנברג ביתו של סונדרס – מגי: יעל טל הזמר טיטו מרלי: דביר בנדק אשת הזמר,מריה: עירית קפלן ראש אגודת ידידי האופרה: גילת אנקורי בל-בוי: אסף פריינטא זמרת ומקצוענית – דיאנה: תמר קינן

תיקון ליל שבועות – זוגות זוגות בכל מקום – חיפה 2013

מידי שנה אני לוקח חלק בתיקון ליל שבועות זה או אחר ולפעמים אף מספר על זה. התיקון החיפאי מתקיים בחסות עלמא והלל חיפה במתחם האודיטוריום. חיפשתי ברשת את תוכנית התיקון, כתבתי בשורת החיפוש "תיקון ליל שבועות 2012 עלמא חיפה" והתוצאה הראשונה הפנתה אותי ישירות ל עלמא בלילה: תיקון ליל שבועות בתל אביב ובחיפה עם קישור לתוכניה שבה נכתב שירדן בר-כוכבא תקרא באזנינו את מגילת רות ובסיום השעורים וההרצאות תופיע להקת צליל מכוון עד פתיחת השמיים. איזה יופי.

אנחנו מגיעים למתחם האירוע, כרגיל ברגע האחרון, ומגלים בכניסה תוכניה שונה לחלוטין. מסתבר שהקישור שמצאתי ואף שיתפתי בפייסבוק הוביל לתוכניה של תשס"ז 2007. לא נורא, איחרנו בשש שנים. את צליל מכוון שמענו בינתיים בקלבת שבת ב 2010. שניים משחקני החיפאית קוראים במגילת רות ומוסיפים נופך משחקי מרענן לקריאה. הפרשנות שלהם למגילה תמימה לטעמי. אם כבר משחקים את המגילה, חבל שלא נתנו ביטוי לתחבולנות ולערמומיות של הדמויות.

בכל שנה נותנים בתיקון ליל שבועות בחיפה סימן ממקורותינו, ונושאי הערב עוסקים באותו סימן ובקשר שלו עם מגילת רות, כיאה לחג מתן תורה. בשנים האחרונות היו הסימנים:

תשס"ט 2009 אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי [שיר השירים – פרק ג' פסוק א']
תש"ע 2010 וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר [דברים – פרק י' פסוק י"ט]
תשע"א 2011 בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי-אוֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה [דברי הימים ב' – פרק כ"ו פסוק י']
תשע"ב 2012 כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה [רות – פרק ג' פסוק י"ד]
תשע"ג 2013 זוגות זוגות בכל מקום [שלומי שבן – זוגות זוגות בית 2 שורה 8].

מה קרה? בחג מתן תורה השנה נגמרו לנו כל הפסוקים ועברנו אל ה"מקורות" החדשים של תרבותנו?

השנה הנושא הוא זוגיות – אילו ניתנה הבחירה בידי, סימנו של הערב היה כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים או לפחות "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ" – שניהם משיר השירים פרק ב'.

מסתבר שכאשר אנו דנים בזוגיות, מתגלגלים הנושאים לכיוון חוסר ההבנה בין נשים וגברים.

ההרצאה הראשונה שאנו בוחרים לשמוע נקראת "המוח שלו והמוח שלה" – פרופ' יורם יובל מנסה להסביר לנו למה אין הבנה בין גברים לבין נשים. מסתבר שיש לא מעט מחקרים שמצביעים בצורה ברורה על הבדלים משמעותיים מאוד בין מבנה המוח הנשי לבין זה של הגברים. לאה גולדברג מציגה את מהות הפער בשירה “זה לא הים” –
זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה-אנו שנינו אשר בינינו.
הדבר העיקרי שלמדתי מההרצאה מצביע על כך שהמוח שלי מוגבל ככל הנראה מזה של זוגתי שתחיה… או שלא הבנתי – דבר שמוכיח את הטענה. נשים מסוגלות להבחין היטב בשינויי הבעה דקיקים שמעידים על מצב רוחו של בן שיחם בעוד ההבנה של גברים מוגבלת, פחות או יותר, להבדל בין צחוק לבין בכי. גברים יתקשו, ככל הנראה, להבחין בין שתי התמונות של יורם יובל.

מאידך, אי אפשר לטעון שהגברים נטולי רגשות לחלוטין – צאו וראו את אוהדי בית"ר ירושלים לאחר שקבוצתם הובסה על ידי בני סכנין. המוח הגברי מקצה תחום התמחות לכל יעוד, בעוד הנשים משתמשות בשני חלקי המוח למטרות דומות – דבר שמזרז את התאוששותן מפגיעה מוחית משום שיש לאזור הפגוע תחליף פעיל בצד שמנגד. הרצאה מרתקת, מאירת עיניים, מתובלת בהומור ומעוררת שאלות ותהיות לרוב. הייתי ממליץ לכל אחד ואחת לשמוע הרצאה זו גם להרחבת אופקים וגם כבידור. אפשר למצוא את רשימת ההרצאות ומועדיהן באתר של יורם יובל.

לאחר אתנחתא ממשיכים לאירוע שנקרא "זוגיות – זה יגמר בצחוק גדול" – דינה אור, סטנדאפיסטית שלא זכיתי להכיר עד כה. אשתי נכחה פעם בהופעה שלה וחזרה עמוסת חוויות של צחוק וכמעט ללא כל זיכרון לציטוט או לשיחזור. אני מתחיל לחשוד בנכונות ההרצאה ששמענו זה לא מכבר. מנחת הערב מודיעה לנו על הפתעה – לפני ההופעה של דינה אור יעלה זמר בשם אודי רייס לשיר כמה שירים. איפה? איפה את אהובה? למה? על מה את מתנכרת?… La donna è mobile Qual piuma al vento – מסתבר שגם בשירים שהוא בחר, הזוגיות מתבטאת בחוסר ההבנה בין הנשים לבין הגברים.

דינה אור עולה לבמה, גם התכנית שלה מבוססת על אי הבנות בין נשים לגברים. תוך פחות מדקה מעליתה לבמה אני חנוק מצחוק. היא לא מרפה לרגע ומציפה אותנו בהומור שמותיר אותנו חסרי נשימה עד דמעות – ממש כך. ההומור שלה איכותי וקולע, עמוס ברמיזות מיניות מבלי ללרדת לגסויות. הניסוח גבוה ותמים – הכל בראש שלנו, ואם מישהו לא הבין מה "זה" היא תעזור לו להבין באמצעות בדיחה נוספת על "זה" ועדיין מבלי לציין מה זה. הייתה לי כוונה לצלם מספר תמונות, אלא שאני צוחק ללא הרף ופשוט שוכח מהכל. ובכל זאת, על מה דיברנו? – על קריצות ושימושיהן, על סטיבי וונדר – זה שמלביש את שרה… בעצם, על מה לא? דינה אור ממטירה עלינו בדיחות ומגיבה לתגובות הקהל בהומור ספונטני שנובע מאליו. נראה שאילו התירו לה יכלה להמשיך ולהצחיק כך עד הבוקר, אלא שההפקה קוראת לה לסיים. [התמונה מהאתר של דינה אור]

אנחנו די עייפים. האירועים הבאים יתחילו ב 01:15 – מחליטים לוותר, די לנו להשנה – להתראות בתיקון ליל שבועות הבא.

חוויות מהקומדיה “גוש לך” [אגדת ארבעת האחים]

כיף של הצגה – אתם רוצים לראות אותה!

עירית חיפה סידרה לנו במהניה ב-10 ש"ח להצגה. לשלושת אירועי במהניה הקודמים לא הגעתי כי היו לי כבר תוכניות לאותם ערבים. על פי האתר לא נותרו כמעט כרטיסים לאירועים הבאים, אז קודם כל רכשתי לי זוג כרטיסים לכל אחד מהם, למרות שידעתי שאשתי שתחיה לא תוכל להתלוות אלי לפחות לראשונה מביניהם – התחייבויות קודמות. שאלתי את יונתן אם הוא מצטרף. כן, אבל לא לבד. אין יותר כרטיסים – קניתי את השניים האחרונים. חני תצטרף אליו בתקווה שימצא מקום פנוי של הרגע האחרון. בכניסה לבמה 3 של תיאטרון חיפה מתגודד קהל רב. יונתן וחני אורבים לכרטיס. אני נכנס. השעה 21:30 כבר עברה והאולם עדיין חצי ריק. אני מדבר בטלפון עם יונתן ומציע שיבקש להכנס ולשבת על המדרגות. תוך מספר דקות האולם מתמלא ויונתן אכן יושב על המדרגות. בעצם, גם על המדרגות כמעט שלא נותר מקום.

על הבמה מוצבת במת עץ שממנה ישלפו מאוחר יותר כל מיני חלקי תפאורה. ראינו כבר משהו כזה בהצגה הבית על שפת האגם. מאחור פרגודים לבנים על מסגרת עץ שישמשו להופעת הדמויות שתתחלפנה על הבמה בקצב מסחרר לכל אורך ההצגה, וכן להעלמותן. ניב מנור עיצב תפאורה ממש קולעת שמשרתת היטב את ההצגה. לצד הבמה שני נגנים – יאיר פרבר פּוֹרֵט על גיטרה וזיו קסל, שאחראי על הצד המוסיקלי, מנגן על כלי הקשה – ארגז, מצילה וקסילופון קטן. מדהים לשמוע את מגוון האפקטים שהם מצליחים להפיק מהכלים וכמובן את הנגינה. ההצגה נפתחת בשיר על אגדת ארבעת האחים, ומייד אחריו תמונת הלידה. מכאן והלאה מתפתחת העלילה בקצב מהיר כשהמוני דמויות מתחלפות על הבמה בזו אחר זו. רוני הדר, אורי אוריין ויובל סטוניס מגלמים את כל הדמויות ולפעמים נדמה ששתיים מהדמויות שמגולמות על ידי אותו שחקן נמצאות יחד על הבמה. המשחק מאוד מאוד מוגזם כיאה לפארסה מקצינת רגשות והקהל איננו מפסיק לצחוק. קטעי חילוף הדמויות מגיעים לכלל וירטואוזיות במפגש בין חוּסִינָה לבין גבריאלה – שתיהן מגולמות על ידי רוני הדר בעת ובעונה אחת על אותה במה – איך? לכו לראות את ההצגה. מייד אחרי המפגש מגיעות שש האחיות לברך את חוסינה בזו אחר זו. כלומר – שש הדמויות מגולמות על ידי אורי אוריין ויובל סטוניס לסירוגין – מדהים. הבמאי רותם קינן אחראי על כל התרחשויות שהקצב והדיוק בהן ממש קריטיים. אין ספק שהוא הצליח להוציא מכל אחת ואחד ממשתתפי ההצגה את המיטב. ניסיתי לספור את הדמויות – גבריאלה, מיילדת זקנה, נזירה, כומר, חויאר, רודריגו, חוסינה, שתי זונות, רב-חובל, שש אחיות… נשברתי – יש הרבה יותר. חילופי הדמויות מלווים, מן הסתם, בהחלפת מגוון תלבושות עצום שעיצבה מירב נתנאל, וכן בהחלפת פאות ואביזרים, לפעמים תוך כדי המשך משחק שנשמע מאחורי הקלעים. הקהל צוחק ללא הרף וההצגה זורמת מוקפדת לכל פרטיה. ואם לא די לנו בזה, ההצגה גם משובצת בשירים מושרים, משוחקים ומצחיקים.

אורי אוריין ורוני הדר – שניהם בוגרי מחזור מ"ד בניסן נתיב, כתבו את המחזה והפקידו את הבימוי בידי רותם קינן ממחזור מ'. הם גייסו לצידם את יובל סטוניס ממחזור מ"ב המהולל [צינורות, מי רצח את קוסטיה טרייפלב ועוד] וכך קיבלנו עוד הצגה מעולה של בוגרי ניסן נתיב.

פארסה מתוקתקת עד הפרט האחרון, חוויה אדירה שמבוצעת כהלכה על כל היבטיה.

למי שעדיין לא קלט – כיף של הצגה – אתם רוצים לראות אותה!

גוש לך – אגדת ארבעת האחים בימוי: רותם קינן כתיבה: אורי אוריין ורוני הדר מוסיקה: זיו קסל עיצוב תפאורה: ניב מנור עיצוב תלבושות: מירב נתנאל עיצוב תאורה: יעקב סליב

שחקנים: – רוני הדר – אורי אוריין – יובל סטוניס נגנים: – זיו קסל (כלי הקשה) – יאיר פרבר (גיטרה)

הפייסבוק של ההצגה גוש לך שממנו שאלתי תמונות

שם פרטי – קומדיה בבית ליסין

השעה 19:30 ואני עדיין בעבודה. אין סיבה למהר לשוב הבייתה – הבית ריק. אשתי שתחיה מלווה הערב קבוצת תלמידים מבית הספר להצגה בתיאטרון הצפון. הטלפון מצלצל. מסתבר שנותרו מספר כרטיסים להצגה ואם אזדרז אוכל להצטרף. אינני יודע אפילו באיזו הצגה מדובר, לא חשבתי שאזכה לראות אותה היום. מנהרת הכרמל מאפשרת לי להגיע מהמת"מ שבדרום חיפה לתיאטרון הצפון בקרית חיים בזמן מניח את הדעת. אני מגיע ללא ציפיות ואפילו מספיק לשתות כוס קפה ולעלעל בתוכניה בטרם נכנס להצגה. מתוכנית ההצגה "שם פרטי" אני למד שבאתי לראות קומדיה שעוסקת במתן שמות לילדים.

יושבים בקצה השורה האחרונה. בדרך כלל אני מעדיף מקומות טובים יותר אך לא בודקים את שיניו של סוס שניתן במתנה. אין דבר, בתיאטרון הצפון רואים לא רע אפילו מירכתי האולם.

תפאורת ההצגה היא סלון דירתם של פייר גארו ואליזבת גארו-לארשה, השחקנים דב נבון ויעל לבנטל. שניהם שחקנים קומיים מעולים – הצחוק מובטח. ברמקולים נשמע קולו של ונסן לארשה, השחקן ליאור אשכנזי, שמספר לנו את הרקע לאירוע שעומד להתרחש לפניננו ותוך כך מציג את הנפשות הפועלות וגם דמות רקע שמאוחר יותר נגלה שיש לה חלק משמעותי בעלילה למרות שאיננה מופיעה על הבמה.

ונסן לארשה מגיע לדירתם של הזוג גארו ומייד מתחיל לפזר הלצות ומתיחות. פייר גארו שמכיר אותו היטב איננו יודע עדיין להבחין בין אמת למתיחה וכך מתגלע עימות סביב כוונתו של ונסן לקרוא לבן שעומד להולד לו בשם אדולף [במִלרע]. בדירה מתקבצים גם קלוד גאטיניול, השחקן מורדי גרשון, ואנה קאראוואטי – זוגתו של ונסן, השחקנית מיכל לוי. חבורת בורגנים שהתכנסה לארוחת ערב בסיגנון מרוקאי. אליזבט הכינה את האוכל האקזוטי שאפילו את שמו איננה יודעת לבטא כראוי כאקט פלצני של סנוביזם בורגני סטראוטיפי להפליא.

מה שהחל כהלצה מתפתח למערכת עימותים שמובילה לגילויים שונים שאף אחד לא תכנן לחשוף. ככל שמעמיקות המחלוקות מתגלים עוד ועוד פרטים שחושפים את הצביעות של כל הנוכחים והיוצרות מתהפכות מספר פעמים לאורך ההצגה. בסופו של דבר אנו מקבלים קומדיה מאוד מצחיקה. שם הרך הנולד איננו נושא ההצגה אלא הגורם המפעיל את מערכת העימותים והגילויים.

אם ההצגה נועדה לגרום לנו לחשוב על יחסי קרבה, משפחה וחברוּת, על נאמנות, בגידה ושאר ערכים – זה לא קרה. לעומת זאת הרבינו לצחוק צחוק בריא ומשחרר לכל אורך ההצגה. כשרונם הקומי של דב נבון, יעל לוונטל וליאור אשכנזי מופגן במלוא עוצמתו בקטעי ההתפרצויות ההיסטריות שנועדו להצחיק אותנו באמצעות דגדוג ישיר של בלוטות הצחוק. בדרך כלל אני נרתע מסוג זה של הומור, הפעם הוא עובד עלי לא רע ואני צוחק במלוא פה מבלי לחוש כל מבוכה. אני נהנה מאוד בזמן ההצגה ולמחרת בבוקר כבר אינני זוכר אותה ושב להגות בשתי ההצגות שראיתי מוקדם יותר השבוע.

קומדיה קלילה ונעימה, בביצוע קבוצת שחקנים קומיים מעולים ובניצוח קצבי וקולח של הבמאי משה קפטן. חוויה מרעננת של בידור איכותי.

מאת: מתְיֶה דֶלָאפּוֹר ואלכסנדר דה-לה פָּאטָאלְיֶיר תרגום: דורי פרנס בימוי: משה קפטן עיצוב תפאורה ותלבושות: נטע הקר מוסיקה: אפי שושני עיצוב תאורה: אורי מורג

משתתפים: – ליאור אשכנזי – מורדי גרשון – מיכל לוי – דב נבון – יעל לבנטל

התוכניה עוסקת בשמות של ילדים ואנשים מהיבטים שונים, חומר קריאה מעניין מאוד אם כי לא בדיוק קשור להצגה – בהחלט שווה.

אמנות – קומדיה מאת יסמינה רֶזָה בתיאטרון חיפה

המחזאית הצרפתיה יסמינה רֶזָה העלתה את ההצגה בפריז בשנת 1994. שנתיים מאוחר יותר זכיתי לראות אותה בעברית בתרגומו המעולה של ניסים אלוני. השחקנים בהפקת תיאטרון בית ליסין – 1996 היו ששון גבאי, יוסי בנאי ואבי אוריה. ההצגה הייתה מעולה מכל הבחינות והשפיעה עלי ועל צורת ההתייחסות שלי לאמנות ולחברוּת. בהמשך אותה שנה נקלעתי לאותה הצגה בלונדון. ההצגה הייתה, מן הסתם, באנגלית והקסימה אותי כמו קודמתה אף כי לטעמי הייתה ההפקה העברית טובה יותר. שתי ההצגות המעולות חקוקות היטב בראשי עד היום ואני אפילו משתמש מפעם לפעם בדוגמאות שנגזרות מהמחזה.

השנה, חמש עשרה שנים אחרי שראיתי את ההצגה לראשונה, מציע לנו תיאטרון חיפה את אותה הצגה. אחרי שתי הפקות כל כך מוצלחות אני חושש מעט מאכזבה. הבמאי, נתן דטנר, לא איכזב אותי מעולם כשחקן, אך הפעם הוא נטל על עצמו שני תפקידים – שחקן ובמאי. הליהוק מבטיח – אוהד קנולר, נורמן עיסא ונתן דטנר – אבל אני יודע שלא אוכל להמנע מהשוואה עם ההצגה ההיא.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון חיפה. המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים – צופני סוד. מאידך, אני יודע שכל ההצגה מתרחשת בבתי שלושת החברים, כך שאין לצפות ליותר מידי הפתעות בתחום זה. אנחנו בביתו של סרג', השחקן אוהד קנולר, שמסתובב נפוח כטווס נוכח הרכישה המדהימה שלו – ציור לבן לחלוטין ששילם עבורו לא פחות ממאתיים אלף פרנק. חברו הטוב מארק, השחקן נתן דטנר, מתפוצץ מצחוק למראה היצירה – בד לבן. סרג' מנסה להראות למארק שבזוית מסויימת ניתן להבחין בקוים לבנים אלכסוניים על רקע לבן. החברות של סרג' ומארק מתחילה להסדק. כל אחד מהם בתורו משוחח עם חברם המשותף איואן, השחקן נורמן עיסא, שמנסה להיות בסדר עם כולם. מכאן ממשיכה ההצגה להתנדנד בין סיפורי שלושת החברים שמטיחים זה בזה האשמות שונות ומשונות.

מארק, סרג' ואיואן הם חברים, אפילו חברים טובים ולכן אינם יכולים לעבור על דעת חבריהם לסדר היום. כל אמירה של כל אחד מהם טעונה ופוגעת. התייחסותם לנושא האמנות סותרת, אך זה איננו העיקר, זהו רק הגורם שמניע את התהליכים. מארק ואיואן אינם מתעניינים באמנות במיוחד ויעידו על כך התמונות התלויות בבתיהם. סרג', שבנה לעצמו פוזה של אספן אמנות, איננו יכול לשאת את הלגלוג של מארק ואת הפשרנות של איואן. שלושת החברים שולפים מאמתחתם מיני פגיעות ועלבונות ואיכשהו בסופו של דבר שני אלה שאינם מסכימים ביניהם תוקפים דווקא את איואן הפשרן על המנעותו מנטילת עמדה.

ההצגה נוגעת בעניין האמנות אך בעיקר עוסקת בחברוּת. לכל אחד מהחברים חשובה כנראה החברוּת יותר מאשר נושא הויכוח אך הם אינם מוכנים להכנע, מארק וסרג' חייבים להיות צודקים ואילו איואן רוצה להשאר ניטראלי. אחת הפנינים בהצגה היא התפרצותו של איואן בנושא היחסים בתוך המערכת המשפחתית שלו לקראת חתונתו הקרבה. מונולוג ארוך וטעון שנורה מפיו של איואן בשטף שמשאיר את חבריו המומים. בסיום המונולוג הקהל מוחא כפיים לנורמן עיסא – ובצדק. אני זוכר את אותו מונולוג גם בביצועו של אבי אוריה שגרף מחיאות כפיים באמצע ההצגה ממש כפי שקרה גם בהפקה בלונדון.

ההצגה רצופה הרבה מאוד סבטקסט שנאמר במימיקה ובשפת גוף. תמונת אכילת הזיתים מציגה באופן מרשים את יכולתו של נתן דטנר כבמאי. תמונה ממושכת של שתיקה מתוחה עמוסה באמירה אילמת שמלווה בכרסום זיתים והשלכת הגרעינים – תמונה מטרידה ומשעשעת בעת ועונה אחת שמשום מה לא זכרתי מההצגות שראיתי בעבר. שאפו ענק לבמאי נתן דטנר.

הבתים של שלושת החברים מתבססים על אותה תפאורה בשינוי קל, בכל בית נחשפת תמונה אחרת שמאפיינת את בעל הבית. אצל סרג', כאמור, התמונה לבנה לחלוטין ואפילו איננה ממוסגרת. האמן הכתיב שיש להציג את התמונה ללא מסגרת. לבתי החברים קירות גבוהים מלבנים אפורות ומאיימות. אינני מבין מדוע בחר מעצב התפאורה, אבי שכוי, לעצב חלל פנימי של בית מגורים באופן כל כך קודר. אבי שכוי עיצב גם את תפאורת ההצגה מלפני חמש עשרה שנים בבית ליסין. אינני זוכר את התפאורה מאז אך אילו הייתה בעלת נוכחות כל כך דומיננטית, אני מניח שהייתי זוכר.

שלושת השחקנים מעולים בתפקידיהם ובונים היטב את הדמויות כך שלמרות כל הניגודים אנחנו יכולים להזדהות בכל עת עם כל אחד מהם ובעיקר לצחוק ולהנות. מאחר שראיתי את ההצגה בעבר ואני מכיר אותה היטב התייחסותי אליה היא כמו אל הצגה קלאסית שאין לצפות ממנה להפתעות ובכל זאת החוויה נספגת במלוא עוצמתה. כל הכבוד לבמאי ולשחקנים.

הצגה מעולה. משחק ובימוי שונים מההפקות שראיתי בעבר וקולעים היטב. אני נהנה מכל רגע ממש כמו בהפקות ההן בעבר הרחוק – חוויה מדהימה.

בתיאטרון הרפרטוארי אני מצפה מהתוכניה שתספק לי חוויה נוספת והתוכניה של הצגה זו מכילה בהחלט תכנים ראויים. חבל רק שאיכשהו נשמט מהתוכניה שמו של המתרגם ניסים אלוני שהעניק להצגה נוסח עברי שוטף ושוצף כראוי למקור ולרוח השפה שלנו.

מאת:  יסמינה רזה תרגום:  ניסים אלוני בימוי:  נתן דטנר מוסיקה: רן בגנו

שחקנים: – נתן דטנר [מארק] – אוהד קנולר [סרג'] – נורמן עיסא [איבאן]

עיצוב תפאורה: אבי שכוי עיצוב תלבושות: אורן דר עיצוב תאורה: חני ורדי צילום: ז´ראר אלון

הפינה האישית שלי –
בילדותי התל-אביבית הרביתי לשוטט בגלריות ובתערוכות בשכונת מגורי סמוך לדיזנגוף פינת גורדון. באחד הימים ביקרתי בגלריה ליד פינת מנדלי בן יהודה – ממש מול מועדון התיאטרון הזכור לטוב. בגלריה הוצגה באותם ימים תערוכה של הצייר מיכאל ארגוב. כל הציורים היו לבנים לחלוטין. אוצר התערוכה הסביר לי שהצייר צייר ציורים עשירים בתוכן ואז כיסה אותם בשכבת צבע לבן אבל עדיין ניתן להבחין בתוכן באמצעות הבדלי המרקם. כילד בכיתה ו' ממש השתדלתי לראות משהו מבעד ללבן – לצערי ללא הצלחה.
ההצגה אמנות תפסה אותי לראשונה בסיום ארבע שנים של לימודי אמנות שימושית. במהלך אותן שנים עברתי מאי-הבנת המילים הנפוחות והנבובות, דרך התפעלות מהפרשנויות אל ההבחנה בין ניתוחי אמנות בעלי תוכן לבין גיבובי מילים חסרי שחר. באותה הזדמנות למדתי גם להבין את הבסיס הכלכלי שמניע כל מיני תהליכים שמעבירים כסף מיד ליד ברכישת יצירות אומנות, על-ידי אלה שרואים בהם השקעה ומתחזים למבינים שהרי אחרת השקעתם הופכת לנלעגת.
עד כאן בעניין האמנות, אך ההצגה עוסקת קודם כל בחברוּת. זמן קצר לפני שראיתי לראשונה את ההצגה ניתקה ממני חברוּת ממושכת. ניסינו להפוך את אמנותנו לפרנסה וכשהבנתי שמה שאנחנו עושים איננו אמנות אלא שרות גחמות של לקוחות חסרי הבנה, החלטתי לפרק את השותפות העסקית. בעקבות אי ההסכמה שלנו בענייני אמנות, החברוּת ההיא אבדה לתמיד.

תורה של אשת השגריר בתמונע

גם תּוֹרֵךְ יגיע, וגם תּוֹרֵךְ, וגם תּוֹרְךָ… עכשיו תּוֹרָהּ של אשת השגריר.

את ההצגה תורה של אשת השגריר ראיתי לראשונה במסגרת פסטיבל עכו 2011. סיפור חוויותי מההצגה באותו פסטיבל מסתיים במילים: מבחינתי תורה של אשת השגריר היא ההצגה הזוכה בפסטיבל עכו 2011 … לפחות מבין אלה שראיתי. אני מקווה שימצא מקום מתאים להמשיך להעלות את ההצגה גם אחרי הפסטיבל אם כי לא יהיה קל להתאים את ההצגה למבנה ציבור אחר וגם ספק אם ימצא מבנה ציבור משמעותי מתאים שיסכים להפקיר את כל חלליו להצגה.

לפני מספר ימים נודע לי שתקוותי נענו על ידי צוות ההפקה בראשות הבמאית סיון בן ישי וההצגה הותאמה להמשך העלאה בתיאטרון תמונע שבתל-אביב.

הקהל שממתין בקפטריה לתחילת ההצגה נקרא לבוא לכיוון הדלת שמובילה אל החללים האחוריים של תיאטרון תמונע. גיל ואני מתקדמים עם הקהל ובינינו אשת השגריר – שונית אלמוגים. המדריכה הערביה מהסיור בעירית עכו מזמינה אותנו הפעם לסיור במתחמי האומנות של התיאטרון. חקירת אשת השגריר מתחילה בחדר ההלבשה ובהמשך אנו מובלים מאולם לאולם. ההצגה שתוכננה למתכונת סיור בעירית עכו הותאמה היטב לסיור בתיאטרון תמונע. מפה לשם אנחנו מגיעים למשפט הפומבי שראינו במהלך הפסטיבל.

לא אחזור על תאור החוויה, הרי כבר סיפרתי אותה בעקבות הפסטיבל. נעשו בהצגה מספר התאמות ושינויים וככל שהבנתי צפויים שינויים נוספים. השינוי העיקרי בו אני חש במהלך ההצגה הוא שהפעם החוויה פחות טראומטית והצד הקומי גובר על המאיים. מאידך, יכול להיות שהפעם אני מוכן לטראומה ולפיכך פנוי יותר לקומדיה. הקהל, על כל פנים, צוחק במלוא פה במקומות הכי כואבים ונראה לי שבזה ההצגה קולעת היטב.

אני שמח מאוד לראות שההצגה המציאה את עצמה מחדש מחוץ לפסטיבל ואנשים נוספים יזכו לחוות הרפתקת תיאטרון זו בה כל הקהל שותף להתרחשות, לצחוק, לאימה ולבסוף יוצא עם חיוך נבוך ומטען של מחשבות על מה שקורה סביבנו.

חוויה מסוג אחר שמערבת את כל הנוכחים בהתרחשות ובחוויה – קומדיה טראומטית, כי בסופו של דבר גם תורנו יגיע. עכשיו, תורה של אשת השגריר.

Vodpod videos no longer available.

מחזה וע.במאית:אודי ניר עיבוד לבמה ובימוי: סיון בן ישי שחקנים: – אביה ברוש – עודד גוגנהיים – רותם גולדנברג – נורה פישר – יונתן שוורץ

עיצוב חלל: ענבל רואי וסיון בן ישי עיצוב תלבושות: מעין הוד ביצוע תפאורה ואביזרים: ענבל רואי עיצוב תאורה, חצוצרה וניהול טכני: עופר לכיש מוסיקה מקורית וכלי הקשה: אורי עגנון חצוצרה: יוחאי ורד אקורדיון וכלי הקשה: ענבר היימן

אז אל תשכחו – אמנות זה כיף.

יומולדת לכוכב בלי גיל בתיאטרון קרוב

בשבוע שעבר ראינו בתיאטרון קרוב את הקומדיה בקרנבל. ביציאה, כשהחיוך עדיין דבוק היטב לפנינו, שואל אותנו ניקו ניתאי אם ראינו את ההצגה כוכב בלי שם. מסתבר שבשבוע הקרוב מתקיימת הצגה חגיגית של כוכב בלי שם לכבוד יום ההולדת של ניקו ניתאי. אז מה אם כבר ראינו את ההצגה? זוהי הצגה מעולה ואם יש סיבה למסיבה אנחנו באים גם מחיפה.

לפני הכניסה לתיאטרון מקדם את פנינו גליל שוארמה ומאחוריו מזנון עם לאפות, ממולאים, סלטים ושאר מיני מאכלים ומשקאות. כל האזור שלפני הכניסה מלא מפה לפה באורחים שלועסים במלוא פה שוארמה, ממולאים וסלטים. טוב שטרחנו לשריין לעצמנו מקומות מראש . באכסדרת התיאטרון מחכות לנו גם עוגות וליד כל השולחנות יושבים אנשים, חלק נכבד מהם אנשי תיאטרון, שבאו לברך את ניקו ניתאי ליום הולדתו ולראות את ההצגה.

עשרים ושתיים בדצמבר, יום הולדתו של ניקו ניתאי, הוא היום הקצר בשנה. סביב יום זה חוגגים כמעט כל עמי העולם את חג האור על פי המסורת שלהם. התחנה המרכזית של תל אביב מוארת בהמוני אשוחים מקושטים ולנו יש באכסדרה נרות חנוכה. דורית ניתאי נאמן, הבת, מדליקה יחד עם כל המשפחה לדורותיה נרות חנוכה. ניקו ניתאי מודה לכולנו ונכנסים לראות את ההצגה. האולם מלא מפה לפה. מוסיפים כסאות למעברים ויש מי שיושבים אפילו למרגלות המושבים.

ניקו ניתאי מקדים, כמנהגו, ומספר לנו על ההצגה שנראה. הוא עומד ליד שעון תחנת הרכבת שמחוגיו עמדו מלכת ואני חושב לעצמי שזה כל כך מתאים ליום הולדתו של אמן שמסרב להתבגר. אני מכיר את ההצגה היטב. אמנם ראיתי אותה לפני כן רק פעם אחת אך חשבתי עליה מאז לא מעט. זוהי קומדיה שמחביאה בקפליה הרבה מועקות וחלומות שנגזר עליהם להתנפץ. ניקו ניתאי מספר על מחזאי הרומני-יהודי מיכאל סבסטיאן שעל שמו נקרא האולם בו אנחנו יושבים. ניכר שניקו ניתאי מתרגש מהמעמד, הוא עדיין לא עבר להיות הדמות שנראה במערכה השלישית, כרגע הוא ניקו ניתאי האדם והשחקן.

Vodpod videos no longer available.

ההצגה מתחילה, לא אספר עליה כאן, אתם מוזמנים לקרוא עליה ברשימתי הקודמת. לפני שבוע התפעלתי ברשימה על הקומדיה בקרנבל מכישוריו הקומיים של השחקן ערן בוהם ועכשיו אני נזכר שכבר ראיתי אותו בביצועים קומיים מעולים בהצגה זו כבר לפני כשנה. כולם מעולים וכמו תמיד ניקו ניתאי מתנהג על הבמה כצעיר משתתפי ההצגה – הוא פשוט לא מוכן להכיר בקיומו של הזמן.

לאחר ההצגה תור ארוך של מברכים שניגשים להפרד מניקו ניתאי. לבסוף מגיע גם תורי ואני מאחל לו ולעצמי לחגוג עימו עוד הרבה ימי הולדת עם הצגות חדשות. ניקו ניתאי מגלה לי שהוא כבר עובד על הצגה שתוצג בסמוך ליום ההולדת הבא של ההצגה הנפילה בתשעה במרץ – יום אחרי ט"ו בשבט. יש למה לחכות.

בינתיים מחכה לנו בשבוע הקרוב פסטיבל האזרח כאן – שלושה ימים של הצגות בנושא האזרח וזכויותיו בניהולה של דורית ניתאי-נאמן.

להתראות בקרוב.