פפראצי של ההמונים – אלכס ליבק במוזיאון לוחמי הגטאות

'אתה רואה את עצמך קם בשבת בבוקר כדי להגיע להרצאה במוזיאון לוחמי הגטאות?!'
שאלה אותי אשתי שתחיה כשהצעתי לרכוש כרטיסים.
כן, אמרתי, זו הרצאה של אלכס ליבק, פפראצי של ההמונים.

אנחנו יוצאים מהבית בשבת בבוקר בשעה תשע ומגיעים כשעה לפני תחילת ההרצאה. אנחנו לבד. חונים ליד אמת המים ועולים במדרגות התיאטרון הרומי אל עבר המוזיאון. בְּמַעֲלוֹת מדרגות אלה ובמורדותיהן רצתי בטירונות במחנה שרגא. זה היה לפני יותר משבועיים. הרבה יותר. ואני עדיין זוכר את הריצות הללו ללא געגועים.

בכניסה עוטים מסכות ומציגים תעודת התחסנות, תו ירוק ותעודה מזהה. מעתה נהייה עטויים עד שנצא אל המרחב הפתוח. כיאה לאירוע בקיבוץ, יש ברחבת הכניסה שולחן כיבוד חופשי – מקלות מלוחים, שטוחים, בקבוקי מים, קפה נמס עלית, שקיות תה, ממתיקים ומֵחַם.

מתברר שכרטיס הכניסה להרצאה מקנה לנו זכות לבקר במוזיאון. מעניין, המחיר ששילמנו עבור ההרצאה נמוך ממחיר הכניסה למוזיאון, בהחלט עסקה משתלמת. יש לנו זמן ואנחנו משוטטים במוזיאון. המוזיאון מעניין ואנחנו מספיקים לראות חלק קטן ממנו עד שמגיע זמן הכניסה להרצאה.

ההרצאה של אלכס ליבק

אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2005, הוא זכה במספר פרסים נחשבים, אבל קודם כל הוא "צלם רחוב", כזה שאיננו מביים את תמונותיו אלא דוגם סיפורים חזותיים מהמציאות, ובמילותיו – הוא "לוכד" אנשים במרחב הציבורי. צלם כזה צריך להיות בלתי מורגש, כמעט שקוף, כדי ללכוד תמונה אותנטית שאיננה מושפעת מנוכחותו של הצלם.

מנהלי האירוע והמוזיאון מקדימים כמה מילים על המוזיאון ועל ההכנות להרצאה שנדחתה ונדחתה בְּצוֹק עִיתּוֹת הקורונה. אלכס ליבק עולה לבמה בצעדים מדודים, מרים מצלמה קטנה – כמו זו שבתמונה למעלה – ומצלם את הקהל. הוא לובש חולצת טריקו אפורה, מכנסי טיולים בגוון בז' ונעלי מסע אפורות – חסר נוכחות, כמעט שקוף, כיאה לתפקידו. מזה כארבעים שנה הוא מפרסם כל שבוע תמונה בעיתון, בתחילה בעיתון 'חדשות' הזכור לטוב ואחריו ב'הארץ'. הוא מצלם כל יום משהו שיש בו סיפור חדש, בדרך כלל עם עקיצה או קריצה. הוא מספר לנו שעליו לנהוג זהירות רבה לא לחרוג מגבולות האתיקה, המוסר והחוק.

אלכס ליבק איננו מבקש רשות מאנשים שהוא מצלם. אם המצולם מודע לצלם הוא משנה את התנהגותו. יש כאן בעייה. חוק הגנת הפרטיות איננו אוסר צילום אנשים במרחב הציבורי אך אוסר את 'פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו'. אלכס ליבק קודם כל מצלם, שמא יחלוף הרגע והתמונה תשתנה. כל שאר השיקולים אינם שייכים לרגע הצילום. כאשר הוא רואה תמונה שמספרת סיפור שתופס את תשומת ליבו הוא "לוכד" מייד את הרגע. המצלמה מכוונת לתנאים שמתאימים "בערך" למצב. הוא קודם כל מצלם, אחר כך – אם יש צורך בכך והסיטואציה עדיין קיימת – מתקן את נתוני המצלמה ומצלם שנית.

הוא מציג בפנינו תמונות שצילם. מרבית התמונות מפורסמות ומוכרות היטב. מאחורי כל תמונה יש סיפור. הוא מספר על הצילום ועל הסיטואציה שיצרה אותו, ומציין שאין צורך בסיפור שלו, צילום צריך להציג את הסיפור גם ללא מילים. במרבית הצילומים יש משהו לא שגרתי שמייצר עניין. לפעמים יש בו עירוב סיפורים שיוצרים ביחד סיפור חדש. את מרבית התמונות אפשר למצוא בחיפוש תמונות פשוט בגוגל.

חלק לא מבוטל מהצילומים רחוק משלמוּת מבחינת דיוק החשיפה והמיקוד, הסיפור הרבה יותר חשוב מהאיכות הטכנית. אני רואה ושומע די הרבה הרצאות של צלמים ובמרביתן הדגש הוא על נתונים טכניים ודקורטיביים ופחות על הסיפור. בפרופיל הפייסבוק שלי אני מגדיר את עצמי כ'צייר סיפורים עם מצלמה‎', לכן אני מעדיף את הגישה של אלכס ליבק וצלמי רחוב בכלל.

אלכס ליבק מספר לנו את סיפורו של צילום אחד שלו שהתפרסם וגרר בעקבותיו תביעה של המצולם נגד עיתון הארץ ונגדו. בצילום נראה בחור חרדי נשען על כרזה של ז'אן פול גוֹטִייֶה. לטענת המצולם פרסום התמונה פגע רגשית בו ובמיודעיו. בית המשפט פסק נגד העיתון וגזר עליו קנס. העיתון ערער בפני ערכאה גבוהה יותר שביטלה את פסק הדין הקודם בטענה שהמצולם בחר מרצונו להשען על הכרזה במרחב הציבורי. האברך ערער בפני ערכאה גבוהה עוד יותר שפסקה נגד העיתון כי הצלם אמר למצולם שהתמונה לא תתפרסם. כאן אנחנו רואים את הבעייתיות בנוסח החוק '…עלול הפרסום להשפילו או לבזותו' – אין הגדרה נחרצת מהם הקריטריונים למה שיתקבל כהשפלה או כביזוי.

בסיום הצגת התמונות מגיע שלב שאלות הקהל. אחת השאלות הראשונות שנזרקות מהקהל היא באיזו מצלמה הוא מצלם. אלכס ליבק כבר רגיל לשמוע שאלה זו ועונה 'מה זה משנה?', היום אפשר ללכוד תמונה טובה כמעט עם כל מצלמה. את אחד הצילומים שפירסם ב'הארץ' לאחרונה הוא צילם באמצעות הטלפון, הוא אומר ומסתיר את פניו בגיחוך קל – כאילו מבוייש.

הרצאה על הצילומים שמוצגים במוזיאון לוחמי הגטאות

לפני שאנחנו מתפזרים מודיעים לנו שאנחנו מוזמנים להרצאה על צילומים מימי הגיטאות. המוזיאון מציג צילומים מאוספים שונים שמתעדים את חיי הגטו. חלקם צולמו בגניבה על ידי הכלואים בגטו והסרטים הוגנבו החוצה. חלקם צולמו על ידי הנאצים לצרכים שונים ונחשפו לציבור אחרי המלחמה. כזה הוא אוסף מרים נוביץ'. אנחנו יושבים סביב דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה ומקבלים הסברים על הצילומים. אחרי ההרצאה אנחנו שבים לבקר בחללי המוזיאון השונים ומגיעים לתערוכה זמנית בקומה השלישית ובה מתועד בפרטים תהליך טיהור הגזע הארי על ידי הצוותים הרפואיים בגטאות. מצמרר. כשאנו מסיימים את הסיור נראה לנו שנותרנו לבד במוזיאון. השומר בשער אומר שיכול להיות שיש עוד כמה שנתקעו כמונו מול מחזות הזוועה.

טיול בסביבה הקרובה

איננו נקלעים לאזור לעיתים קרובות, אז אנחנו יוצאים לטייל בשמש היוקדת בעקבות אמת המים לקיבוץ רגבה וממשיכים לטיילת משבי ציון לנהריה. את הצילומים שלכדנו בדרך אפשר לראות כאן.

בשולי הדברים

* כדאי לקרוא כתבה מעניינת על אלכס ליבק: מוסר, אתיקה וצילום

* בשובנו הביתה ראינו שקיבלנו פרסומת להרצאה של זיו קורן – צילום פורץ גבולות – בשבת, 16.10.2021 בשעה  11:00 באולם מופעים מטה אשר כברי. הזמנתי כרטיסים. חברתי לחיים כבר יודעת שאקום בשבת בבוקר לשמוע הרצאה זו.

* במוזיאון ארץ ישראל נפתחת ב-21 בספטמבר הפוטומנטה – 'תערוכת צילום רחבת היקף, שתערך מעתה אחת לחמש שנים, ואשר מציגה מבטים שונים של צלמים ותצלומים מארצות הים התיכון. התערוכה, הכוללת עשרות משתתפים ממדינות רבות, משמשת כגשר על פני ימים ועמים, גבולות ומחלוקות פוליטיות, ויוצרת אופק שבו הצילום משמש כמפגש מנטלי, אמנותי ונרטיבי להכרת "האחר" אך הקרוב. התערוכה המוצגת ברחבי המוזיאון – בגלריות, בביתנים השונים ובגן הארכאולוגי – נפרסת כמפת ים או כרשת דייגים. אתריה השונים של התערוכה משמשים למבקרים בה כערי נמל וסדרות התצלומים המוצגות בתערוכה משתלבות עם האוצרות הארכיאולוגים וההיסטוריים של המוזיאון.' לא כתוב מתי התערוכה נסגרת.

* צלמים שאני חולק איתם רשמים, חוויות ועצות שואלים לא פעם מה מחייב החוק בדבר צילום אנשים ופרסום התמונות. למענם הנה נוסח החלק הרלוונטי לנו בחוק:

* * *

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981* פרק א': פגיעה בפרטיות איסור הפגיעה בפרטיות 1 .לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו. פגיעה בפרטיות מהי 2 .פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה : (1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת ; (2) האזנה האסורה על פי חוק ; (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ; (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו ; (4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין;". (5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו ; (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח ; (7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם ; (8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע ; (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה ; (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9) ; (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד. הגדרת מונחים 3 .לענין חוק זה ­ "אדם" ­ למעט תאגיד ; "הסכמה" ­ במפורש או מכללא ; "פרסום" ­ כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה­1965 1; "צילום" ­ לרבות הסרטה.

מקור: מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א­­1981*
https://fs.knesset.gov.il/9/law/9_lsr_208332.PDF
(תיקון מס' 11), התשע"א-2011‏*
https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301942.pdf

החוק שונה ממדינה למדינה. לפני יציאה מהארץ אני ממליץ לראות את הטבלה הזאת.

תל שקמונה משתקם משרפה

אני יורד לטייל בתל-שקמונה למרגלותיו המערביים של הכרמל ושמח לגלות שהתל כבר מתחיל להשתקם. רק לפני ארבעים וארבעה ימים כל צמחיית התל הקטן נכחדה כליל בשרפה, והיום אני רואה בתחתית הענפים החרוכים צמיחה ירוקה חדשה.

האדמה חרבה וחרוכה, גשם עדיין לא ירד, ובכל זאת רואים כבר אניצים ירקרקים בוקעים מבין הרגבים השחורים מפיח. אני מצלם את הירוק שמעטר את תחתיות הצמחים השרופים ואת הים שבקצה התל.

בדרכי חזרה חולף לידי פרפר חיוור. מה אתה מחפש כאן? הרי לא תמצא כאן פרח לינוק ממנו צוף. אבל הוא בשלו, מרפרף בכנפיו, מפזז בין הצמחים החרוכים ומוליך אותי אל שיח נמוך ושטוח עם פרחים זעירים.

התל משקם את עצמו מאליו, ואפילו לפני הגשם. לפי כל הסימנים עוד מעט יתכסה השטח בצמחים ירקרקים ואפילו הפרחים יתחילו להתרבות בו בעזרתם האדיבה של הפרפרים שמַאֲבִיקִים אותם.

חוויות ממרתון צילום רחוב של פוטו טיפס

שלושה שבועות אחרי שהצטרפתי לקבוצת הפייסבוק 'פוטו טיפס – קהילת צילום ישראלית' השתתפתי לראשונה במרתון צילום רחוב חווייתי עם קבוצת צלמים נלהבים בניצוח ויקטור וחבורת הניהול של הקהילה.

אינני זוכר כיצד נקלעתי לראות הרצאת רשת של ויקטור – הצלם-מדריך-מנטור של פוטו טיפס, אך מה ששמעתי בהרצאה ובמסכת השאלות-תשובות שבסיומה גרם לי להצטרף לקבוצה.

חפרתי מעט בפייסבוק הקבוצתי ומצאתי קהילת צלמים מקצועיים וחובבים ברמות שונות. הדיון בקבוצה מאוד מכבד וניכר שהמקצועיים יותר מכבירים עצות, הערות והארות בתגובה לצילומים שמפרסמים חברי הקבוצה.

הקבוצה מפרסמת כל שבוע אתגר צילום חדש. האתגר של השבוע שבו הצטרפתי היה #פוטוטיפס_אתגר_סימטריה. מייד שלחתי תמונה שאני מחבב במיוחד. אחד ממנהלי הקבוצה הגיב על התמונה במילים: "תמונה טובה יש משהו מוזר בצד שמאל למעלה בעננים כאילו האדווה של האגם …". במילים פשוטות – הוא גילה ששתלתי תמונת ראי מעובדת של האגם בשמיים שהיו במקור שרופים, ובחר להגיב בצורה עניינית ומכבדת. בקבוצות אחרות אני קורא לפעמים ביקורות מעליבות כאשר מתגלה ליקוי בצילום או בעיבוד. אני מספר על כך כדי להדגים את אופי העזרה ההדדית בקבוצה. עניתי לו שאינני מגדיר את עצמי כצלם, אלא כצייר עם מצלמה, לכן הצילומים שלי אינם מתעדים את המציאות אלא את מה שהייתי רוצה לראות בה. בתגובה הוא הציע לי תיקוני עריכה, ולאחר ששיפרתי את התמונה לפי המלצותיו נענה לבקשתי לבחון את התוצאה ואף הציע שיפורים נוספים. תודה עופר.

אגב, אותה תמונה קיבלה ציונים לשבח מספר פעמים בגורושוטס, התפרסמה במגזין Shutterbug ואף הוצגה בתערוכה בשטוקהולם, וזו הפעם הראשונה שמישהו מציין בפניי שהבחין בתקלת העריכה. בסיום השבוע התברר לי שהתמונה נמצאה ראויה לשבח גם בפוטו טיפס [השמאלית בשורה התחתונה]. אין לי מושג כיצד נקבע איזו תמונה ראויה לשבח, נראה לי שמדובר במספר הלייקים שקיבלה התמונה.



גם באתגר הבא הגיב אחד מחברי הקבוצה בניסוח מכבד על עיבוד היתר בתמונה שפרסמתי, וגם לו עניתי שאני "צייר עם מצלמה" כפי שאני עונה גם לרבים אחרים שמתייחסים לעיבוד התמונות שלי. 

קראתי על סדנאות הצילום שמוביל המנטור שלנו ויקטור, ראיתי תמונות שפרסמו משתתפי הסדנאות וקראתי על חוויותיהם. נראה לי ממש כיף. ויקטור הודיע על מרתון צילום בתל אביב ביום שישי ה-16.7 בשעה 7:30. כן – שבע וחצי בבוקר. מבחינת מי שבא מחיפה זה אומר שצריך להתעורר לפני חמש בבוקר – שעה שמבחינתי קרובה יותר לערב מאשר לבוקר. בשלב זה לא פורסמו פרטי המרתון למעט העיר והשעה, כל השאר יובא לידיעת הנרשמים יומיים לפני ההזנקה. נרשמתי והצטרפתי לקבוצת הווטסאפ שבה נקבל את המשימות. כשהודעתי לאשתי-שתחייה שנרשמתי למרתון שמוזנק בתל-אביב בשעה שבע וחצי בבוקר, היא הטילה ספק קל באפשרות שאשכים קום ואגיע בזמן. לאחר הרהור נוסף הכריזה שהיא מצטרפת אלי.

בבוקר קיץ חם במיוחד אנחנו מתייצבים בנקודת המפגש ברחוב דניאל שבפאתי שוק הכרמל ולראשינו כובעי טיולים רחבי שוליים להגנה מפני השמש הקופחת. ויקטור כבר כאן, גם הוא חובש כובע רחב שוליים, וסביבו קבוצת אנשים מצויידים במצלמות. בעוד אנחנו מתחילים להתוודע אל אנשי הקבוצה מצטרפים עוד ועוד אנשים חמושים במצלמות.

ויקטור שלח לנו למפרע הנחיות כלליות לאירוע. אחת ההנחיות הייתה לחשוב על הסיפור שברצוננו לספר באמצעות הצילומים ולבחור לשם כך בעדשה אחת שבה נשתמש לכל הצילומים. בחרתי למצלמת המירורלס מיקרו 4/3 שלי עדשה עם אורך מוקד קבוע – 25 מ"מ f/1.7 [שקולה ל-50 מ"מ במצלמה עם חיישן 36/24 מ"מ]. עדשה זו תאלץ אותי להתקרב אל המצולמים וליצור חוויה של קרבה. חשבתי לשלב בסיפור שלי מעט טשטוש באמצעות מהירות תריס נמוכה או עומק שדה רדוד. מאחר שימים אלה מוארים במיוחד, הצטיידתי בפילטר ND8 שיאפשר לי לצלם במהירות נמוכה ובמפתח צמצם גדול. כשזרמו אלינו המשימות, התברר לי שאחת המשימות אכן דורשת מהירות תריס נמוכה. אני מביט סביבי, חלק ניכר ממשתתפי המרתון מצויידים במצלמות עם עדשות זום ענקיות. הסיפור שלהם כנראה שונה משלי.

ויקטור מדריך אותנו לקראת ההזנקה. נקבל שש משימות, כל רבע שעה משימה חדשה, וכעבור כשעה וחצי נתכנס בנקודת המפגש לסיכום החוויה. ההנחיות שלו שמות דגש על הסיפור הרבה יותר מאשר על ההיבטים הטכניים – גישה זו חביבה עלי. הוא מדגיש שהוראות המשימות הן קווים מנחים עם דרגת חופש רחבה וכל אחד יכול לפרש את המשימה כהבנתו ובהתאם לסיפור שלו. כצייר עם מצלמה אני תמיד מעדיף את הסיפור על פני הנתונים הטכניים המדוייקים. בסופו של יום, העיבודים שלי נוטים בדרך כלל להציג תמונה שנאמנה לפנטזיה שלי יותר מאשר למציאות… במידת האפשר, כמובן.

השעה שמונה. תיכף יוצאים לדרך. ויקטור שולח לקבוצת הווטסאפ את המשימה הראשונה: בולט בתוך המון – אובייקט מרכזי שבולט במיוחד בין אובייקטים אחרים דומים לו. תאור המשימה מרמז על סידור מוצרים שאחד מהם שונה מסביבתו באמצעות צורה, צבע או תאורה. אני מחליט שהאובייקט שלי יהיה אדם שבולט בתוך המון אדם – זה מתאים לסיפור שאני מספר לעצמי. מאוחר יותר אראה שמרבית משתתפי המרתון בחרו לשלב פרי או ירק זר לסביבתו. המרתון הזה איננו תחרותי ומקדש את "חרות האמן" שמפגישה אותנו עם מבחר פרשנויות לאותה משימה.

כעבור רבע שעה מגיעה המשימה השניה: תרגיל בגאומטריה – צילומי צורות גאומטריות ברורות, מרקמים ותצורות מחזוריות.

המשימה השלישית היא: מתחת לברכיים – אובייקט שנמצא קרוב לרצפה – עד גובה הברכיים. אפשר לצלם בעמידה "כלפי מטה" או לרדת לגובה האובייקט. אני בוחר לצלם מנקודה נמוכה שדווקא מגביהה את האובייקט ביחס לנקודת המבט.

במשימה הרביעית אנחנו צריכים לצלם: מבט למצלמה – פורטרט מרגש של אדם המסתכל למצלמה. משימה זו, שלפני מספר חודשים הייתה יכולה להיות מאתגרת עבורי, הפכה בינתיים לאזור הנוחות שלי [comfort zone]. בחודש שעבר השתתפתי במשימת צילום פורטרטים של גורושוטס. צילמתי פורטרטים בשוק הפשפשים בחיפה, ביריד שבוע הספר בשרונה ובשוק הכרמל. במהלך התקופה התמקצעתי בצילום פורטרטים ברחוב. שלוש מהתמונות שהעליתי לאתגר צילמתי בשוק הכרמל ואת הרביעית צילמתי בשוק הפשפשים בחיפה. הצילומים שהעליתי עמדו בקריטריונים להצגה בתערוכה וירטואלית ויוצגו ב'צלמניה' ב-16 בדצמבר 2021.

המשימה החמישית: תנועה ומריחה בחשיפה ארוכה – צילום פריים שמביע תנועה במהירות תריס נמוכה. ההנחיות התייחסו בעיקר למריחה באמצעות הנעת המצלמה. יש לי כבר מספר ספריות של תמונות פאנינג ומריחה באמצעות תנועת מצלמה, את הפרק הזה בהתנסותי בצילום מיציתי, לפחות לעכשיו. בסיפור שלי האובייקטים נמרחים באמצעות תנועה שלהם ואילו המצלמה יציבה ושומרת על חדות העצמים שאינם מרוחים. זוהי בחירת הסיפור שבאתי איתה למרתון זה. כשהתבשרנו שהמרתון יתקיים בשוק הכרמל דמיינתי לעצמי את הסיפור שלי – סחורה וכסף מחליפים ידיים.

המשימה השישית הייתה מאתגרת בגלל המיקום שבו נמצאנו. הגדרת המשימה היא: רק בתל אביב – תמונה עם סיפור תל אביבי מובהק. הציפיה במשימה זו היא שהמתבונן בה יבין מייד שזו תל אביב. העניין הוא ששוק הכרמל דומה לשווקים רבים וכן הבניינים הישנים והמגדלים סביבו. מגדל שלום שמזדקר בקרבת מקום כבר מזמן איבד את זהותו כסמל של תל אביב. גם הסיטואציות המקומיות יכולות להתרחש היום בכל שוק אחר בארץ. הגרפיטי שאפיין פעם את תל אביב כבר מציף את חיפה וירושלים, ואני מניח שגם בשוקי שאר הערים נמצא גרפיטי דומה. המאפיינים המובהקים של תל אביב אינם במרחק שניתן להגיע אליו ברבע שעה ולשוב. המוצא היחיד שמצאתי הוא כיתוב שמציין שמות אתרים בתל אביב או את השם – תל אביב. לא ראיתי עדיין את כל התמונות שצילמו משתתפי המרתון. אני מקווה למצוא צילום שעונה על המשימה ללא מילים כתובות. הצילום שלי הוא פשרה שעונה על הגדרת המשימה אך איננה חביבה עלי במיוחד.

תם המרתון ואנחנו מתכנסים להחלפת חוויות. ניכר שכולם רוויי אדרנלין. ויקטור מסכם ועונה על שאלות וכולם מתפזרים לדרכם.

אנחנו ערים מחמש בבוקר, אבל גם אצלנו האדרנלין חוגג. במרחק של דקה הליכה נמצאת המסעדה גלבי – המקום של ענת שבה צאצאינו אוכלים כל יום שישי בארבע אחר הצוהריים ואנחנו מצטרפים אליהם מידי פעם. השעה עשר, אנחנו הולכים לבקר את ענת ומתלבטים אם לשוב הביתה לחיפה או להמשיך לטייל בתל אביב עד שעת הארוחה – בעוד שש שעות. השמש הקופחת איננה מזמינה במיוחד. שיחה קצרה עם ענת מדרבנת אותנו לצאת לטייל לפארק המסילה, לשוק לוינסקי ולהרחיק עד שדרות וושינגטון. בדרכנו חזרה מתחילים לראות בווטסאפ צילומים שהעלו משתתפי המרתון. הלכנו היום למעלה מ-11 קילומטר בשמש הקופחת ונהנינו מאוד מהטיול המוזר שכל מטרתו הייתה "לשרוף" זמן עד המפגש עם ליבי וגיל אצל ענת. 
בסוף יום המרתון אינני רואה סיכוי שאגיע הביתה במצב צבירה שמאפשר לטפל בתמונות – זה יקרה ככל הנראה מחר.

היה כיף – להתראות במרתון הצילום הבא של פוטו טיפס.

פוטו טיפס היא קבוצת פייסבוק סגורה אך מסבירת פנים ומעודדת להצטרפות.
לחיצה על הקישורים של התכנים בקבוצה תוביל אל הדף שקורא לכם להצטרף לקהילה.
אני מאוד מרוצה מהקבוצה וממליץ בחום לכל אוחזי המצלמה להצטרף.

הגיג בעקבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה

כתבתי את הטור הזה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת  2010 והוא נכון גם להבוקר. וכנראה לתמיד.

כבכל שנה בבוקר יום הזיכרון לשואה ולגבורה קמתי גם הבוקר כשבראשי מתנגן שיר הפרטיזנים היהודים. כל רשתות הרדיו משדרות שירי אֵבֶל מינוריים ובראשי שיר עזוז וגבורה בקצב של מרש צבאי.

זה מכבר אני יודע שאני שרוט קמעה בכל הנוגע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כן, היום קוראים לזה פשוט יום השואה אך בילדותי במדינת ישראל הצעירה היה חשוב למערכת החינוך להדגיש את הגבורה ולהצניע את השואה. באותם ימים רבים מהאנשים סביבי היו מקועקעים במספר סידורי. כשהחנווני במכולת השכונתית הגיש לי את המצרכים בהיתי בקעקוע שעל אמת ידו בהערצה, הוא היה בשואה ולכן הוא גיבור. המונחים שואה וגבורה קושרו בראשינו הצעירים היטב, את המונח 'כצאן לטבח' שמענו בגיל מאוחר יותר. באותם ימים פִּמפְּמוּ באוזנינו הרכות בשנים שדור ההורים שלנו הוא דור השואה ואילו אנחנו דור התקומה ולכן מוטל עלינו להגשים את מה שדור ההורים החמיץ בגלל השואה. הקביעה שכל המבוגרים מהשואה היו גיבורים, בזכותם חזרנו למולדת ולכן הדור שלנו אחראי לְשַמֵר את הישגיהם ולשמור על המולדת החדשה-ישנה מטילה עול כבד למדי על כתפיו של ילד. את תמונות הזוועה ממחנות ההשמדה התחלנו לראות בגיל מבוגר יותר. שמעתי בילדותי לא מעט עדויות בגוף ראשון על אירועי הגבורה במחנות ההשמדה ובגיטאות, אז עוד היו בינינו הרבה מאוד עדים שניצלו מהתופת. סיפורי הזוועה לא הגיעו אלינו בגוף ראשון, אלה שלא התפארו בגבורתם בחרו לשתוק. יש במשפחתי אנשים שאני יודע שעברו אירועי אימה בשואה ואינני יודע מפיהם על כך דבר וחצי דבר, הם מגינים בעיקר על עצמם מפני אותם זכרונות וככל הנראה לא נדע את סודותיהם לעולם.

שיר הפרטיזנים היהודים מילים: הירש גליק תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס שנת כתיבה: יידיש: 1943 עברית: 1945 שנת הלחנה: 1937 אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה. זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא, וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה! מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת וְיִסּוּרִים וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה. עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל. עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל. אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר. בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב; הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב, כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם, יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם. עַל כֵּן אַל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה. זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא, וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

ביתי ובני נולדו לדור שבו המידע חשוף וגלוי. בנוסף לתיעוד ההיסטורי ולמוזיאונים ברחבי העולם קיימת פעילות אומנותית נרחבת ששואבת את השראתה מהשואה – סרטי קולנוע, ספרים, מחזות ויצירות מוסיקליות. העובדות ההיסטוריות מתועדות היטב ובכל זאת יש כאלה שמכחישים אותן. בקיץ האחרון נכחתי בעדויות לזוועות השואה במוזיאון היהודי בברלין , בבית ועידת ואנזה – המקום ממנו יצאה ההנחייה כיצד לבצע את 'הפיתרון הסופי' ובתחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו.

 

לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון שם למדתי פרטים נוספים על השואה וסוף סוף נחשפתי למספר הכולל של האנשים שנרצחו במערך ההשמדה המתועש שהגו הנאצים – אחד עשר מיליון אנשים, ששה מיליון מביניהם יהודים והשאר צוענים, צבעוניים הומואים ובני "גזעים נחותים" אחרים. לבושתי דווקא ליד ושם לא הגעתי עד היום.

שיר הפרטיזנים–ביצוע מרטיט של שמעון ישראלי

פתחתי בסיפור על אותו שיר לכת צבאי זקוף ראש שמתנגן בראשי בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה. בעוד שבוע נשמע את שיר הרעות, שיר עגמומי ומינורי לזכר החברים הנופלים. למחרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יגיע יום העצמאות שבו נשמע בסיום כל טקס את ההמנון הלאומי שלנו, התקוה, שגם הוא שיר עגמומי ומינורי שלא לאמר תבוסתני. כל שנה, כשמגיע מועדם של השירים שהזכרתי אני תוהה ביני לבין עצמי למה דווקא את השואה אנחנו מציינים בשיר גבורה שכולו תקווה ואילו את יום העצמאות אנו מציינים בשירים עגמומיים. והכי תמוה בעיני הוא המסר הכל-כך חסר תקוה של ההמנון הלאומי – התקוה. מתוך כבוד להמנון אחסוך מכם ניתוח מעמיק יותר של מילותיו. מחשבות אלה מנקרות במוחי כבר שנים, אז הנה אמרתי את המילים בפרהסיה.

כל בית צריך מרפסת

בלוג תרבות הפנאי הוא יומן החוויות שלי. אני משתדל לחלוק כאן רק חוויות שאני רוצה לזכור, כך אני מעצב לעצמי זכרונות חיוביים, כי הנוסטלגיה איננה מה שהיה פעם, אלא מה שבחרנו לזכור. העניין הוא שלפעמים אני נזקק דוקא לזכור את מה שאהבתי מעט פחות, כדי לא להקלע אליו פעמים נוספות.

בשנים האחרונות אני מצלם את מראות עירי חיפה, ובעיקר פנורמות של נתיבי המדרגות. אני מעלה את הצילומים למפות גוגל כדי להעשיר את חוויית המטיילים ולפתוח נתיבים חדשים. אם תבקשו ממפות גוגל מסלול הליכה מהשוק הטורקי בעיר התחתית של חיפה להדר הכרמל ולמרכז הכרמל, המפה תציע לכם מסלולי מדרגות שחוצים את הרחובות. לפני שהוספתי את הפנורמות, המפה הייתה מציעה מסלולים שעוברים דרך הרחובות תוך התעלמות מהמדרגות.

הנה מרפסות רחוב שיבת ציון-סטנטון מול קטע מפנורמות מסלולי המדרגות

 

באחד מסיורי הצילום שלי, נודע לי ששם הספר 'כל בית צריך מרפסת' מאת רינה פרנק מיטרני נגזר מהמרפסות אותן צילמתי בעיר התחתית – בשוק הטורקי וברחוב שיבת ציון שנקרא בעבר סטנטון וכך הוא נקרא גם בספר.

בהמשך סיור המדרגות שלי אני מגיע לגולדמונד ספרים ומגלה במציאון שלו את הספר. מאז הספר 'כל בית צריך מרפסת' מחכה על המדף לתורו ורק עכשיו אני מגיע לקרוא בו. אני קורא כבר יותר מחמישים עמודים ואינני רואה כל התפתחות שמושכת אותי להמשיך לקרוא. אני כותב לשכני בקבוצת הפייסבוק 'מועדון קריאה לאוהבי ספרים' , שאני שוקל לעזוב את הספר ולהמשיך לספר הבא, אלא אם כן יוכלו לספר לי שיש טעם להמשיך, כי עוד מעט אגיע להתפתחות כלשהי שמצדיקה קריאת מאה ושמונים עמודים נוספים. התשובות שאני מקבל משכנעות אותי לוותר ולעבור הלאה.

תערוכות צילום בארמון פרג' בדיזנגוף

אני בתל אביב לרגל פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב. בבוקר היום השני לפסטיבל אני יוצא לטיול במחוזות ילדותי. בחלוף השנים השתנו פני רחוב דיזנגוף בו גדלתי ומרבית חלונות הראוה שינו את תוכנם. אני מטייל, רואה מה התחלף ומה נשאר, פוגש עץ שהכרתי כשעוד היה שתיל שפל קומה, מציץ אל חדר המדרגות של ביתנו ומגלה שתיבת הדואר עדיין נושאת את שמו של אבי שעבר ממנו לפני למעלה מעשור וממשיך הלאה בדרכים שהובילו אותי לבית הספר ולגימנסיה.

מפה לשם אני מזדמן לארמון פרג' בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. במקום זה היה בילדותי קולנע ארמון דוד. מספר שנים אחרי שקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי לבר-מצווה, "אחים פרג' – אולפני צילום" מפחת תקוה רכשו את כל הבניין והפכו אותו לסטודיו לצילום ממסד עד טפחות וכך הפך ארמון דוד לארמון פרג'.

בפתח החנות מוצב שלט "תערוכת צילומים – אסור להחמיץ". גם אלמלא האיסור המפורש, אני מניח שלא הייתי עומד בפני הפיתוי לראות תערוכת צילומים בבית פרג'. אני נכנס לפוטו ושואל על התערוכה. התערוכה מוצגת בקומת המרתף ומדליקים בה את האור רק כאשר באים אורחים לצפות בה. אני יורד ומתבונן בתערוכה. כל חודש מוצגת בגלריה תערוכה אחרת. כרזה עם פירוט התערוכות מספרת לנו על ארבעים ושתיים תערוכות שכבר הוצגו.

אני מטייל בין הצילומים ושב לראות את אלה ששבו את עיני. תוך כדי טיול אני שומע את הזַמְרִיר [גִ'ינְגֶּל] "אחים פרג' 1 2 3 4 אולפני צילום", אלא שהשיר מתנגן רק בראשי אפוף הנוסטלגיה. בבית אני מגלה שניתן לשמוע את הזמריר באתר נוסטלגיה אונליין. כאשר אני מגיע לספר האורחים… האור כבה. כנראה שהיתי בתערוכה זמן ארוך מהמקובל. אני עולה לחנות ומספר למר פרג' [אני מניח שזה פרי פרג' אך לא שאלתי אותו לשמו] שלא הספקתי לכתוב בספר האורחים. פרג' מדליק את האור ומפציר בי לרדת חזרה ולכתוב. אני יורד, כותב בספר האורחים ש"מאוד משמח אותי לראות מורשת שנשמרת ועם זאת מתקדמת ברוח התקופה" וממשיך להביט בצילומים עד שהאור כבה פעם נוספת.

אני מניח שמעתה, בכל פעם שאזדמן לאשור בשעות היום אבוא לבקר בתערוכות המתחלפות.

האתר של פוטו פרג' בדיזנגוף

בית הקברות בטרומפלדור – תל אביב

בית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב הוא חלק משכונת ילדותי. בית הקברות אמנם התחבא מאחורי חומה, אך השער היה תמיד פתוח לכל. באותם ימים לא ייחסתי חשיבות מרובה לשמות שעל המצבות, למעט מצבה אחת – זו שנכתב עליה ח.נ. ביאליק. כתלמיד בית הספר היסודי תל-נורדוי הסמוך, ביקרתי לא מעט בבית ביאליק והכרתי, מן הסתם, את שיריו וגם את הסיפורים שלו ועליו. כל שאר המצבות היו מבחינתי שמות רחובות. במחשבה שניה, גם על דיזנגוף, נורדאו וטשרניחובסקי ידעתי משהו.

מזה זמן אני מקבל את ההזמנות לסיורים שעורך איש הרדיו שרון עידן בבית הקברות, אלא שהסיורים מתקיימים בזמנים שאינם מתאימים לאדם עובד שחי בחיפה. ההודעה האחרונה התייחסה לכך שבית הקברות נכנס לתקופת שיפוצים, כלומר – יכול להיות שיעבור זמן ממושך עד הסיור הבא. זהו זה, אני צריך כבר לשוב לבית הקברות ולראותו שנית בעיני מבוגר.
נפגשים בקרן הרחובות חובבי ציון-טרומפלדור (מול טרומפלדור 20א) בשעה שלוש אחה"צ בדיוק – כך כתוב במודעה.

אני מתייצב לארוחת צהריים אצל ענת בפאתי שוק הכרמל, ויוצא דרך כרם התימנים לכיוון בית הקברות. מאוחר יותר אשמע מפי שרון עידן שפסעתי במסלול ההלוויות. עובר ליד בית ביאליק ובית העיר ומגיע אל בית הקברות כפי שתכננתי כשעה לפני הזמן. אני מעדיף להקדים לסיור המודרך סיור פרטי שבו אוכל להתעכב ליד מה שמעניין אותי ולצלם.

ברבע לשלוש אני מגיע לנקודת הכינוס ומתאכזב מעט לגלות שמרבית המטיילים מבוגרים ממני ומספר הצעירים ממש זעום. עידן שרון בודק ברשימותיו ומגלה שכולם הגיעו ואפשר לצאת לסיור. מתחילים באגף המזרחי – הגבוה – שבו החלה הקבורה. שרון הוא אנציקלופדיה מהלכת לתולדות הישוב בתל אביב ובכלל ויש לו הרבה יותר סיפורים משאפשר להעביר בסיור של שעתיים. הסיפורים מתובלים בהרבה רכילות היסטורית שמאירה את אותן פינות שלא בהכרח נקרא בספרי ההיסטוריה.

      

על רבות מהמצבות כתוב אך ורק "גלמוד", ללא כל סימן נוסף וגם ללא מגן דוד. באותם ימים, מספר לנו שרון, מתו לא מעט אנשים במגפות ואיש לא ידע מה שמם, אך מאחר שחיו בין יהודים, נקברו בבית הקברות היהודי ואיש לא העלה בדעתו לבדוק בציציותיהם. הרבה מהמצבות מתוייגות בסמל מיסדי העיר תל אביב. פה ושם מתאר הכיתוב את תכונות הקבורים כמו "הבתולה", "הילד", "הסופרת", "הציירת"… על קבר אחר נכתב ממש שיר או מכתב ששואל להרגשתו של הקבור "… אבינו בקבר האם לך קר?"

כל-כך הרבה ועדיין אנחנו רק במזרח. פוסעים לעבר האגף המערבי – הנמוך – ובו חלקת המשוררים, ראשי העיר ושמות רבים שאנחנו מכירים מספרי ההיסטוריה, מהשירה ובעיקר משמות הרחובות. פוגשים את דיזנגוף בטרומפלדור בין נורדאו וטשרניחובסקי ושומעים סיפורים פיקנטיים על גדולי האומה וגם הסבר מדוע נעלו את קבר מקס נורדאו – רמז – זה קשור לאנקורי. מסקרן? תאלצו לחכות לסבב הביקורים הבא בבית הקברות לשמוע את סיפורי עידן שרון בנושא.

יש עוד כל-כך הרבה סיפורים, ואנחנו פונים אל הקבורים האחרונים בבית הקברות. בימינו הקבורה בבית קברות זה מוגבלת לראשי העיר ונשותיהם, וליחידי סגולה שמועצת העיר החליטה שהם ראויים לכך. הקבור האחרון הוא ראש העיר שלמה להט – צ'יצ'. זה שנקבר לפניו בבית קברות זה היה הזמר אריק איינשטיין, ששר שהוא אוהב להיות בבית, ממש ליד בית הקברות. במועצת העיר הייתה תמימות דעים מקיר לקיר על כך שמקומו בבית הקברות הסמוך לביתו. על המצבה מצוטט שיר של אברהם חלפי ו'עוף גוזל חתוך את השמים טוס לאן שבא לך' של אריק איינשטיין.

הזמן חולף, השמש נוטה לרדת ובית הקברות עומד להסגר למבקרים. הסיור מרתק, לפחות אותי, ומעורר בי את התיאבון לצאת לסיור של שרון עידן בעקבות ביאליק. חשבתי שאני יודע על ביאליק לא מעט ושרון חידש לי הרבה. להתראות בסיור הבא.

חגיגת יין בכרם בוטיק מוסיקלי

יום אחד מופיע בפיסבוקי אירוע בשם חגיגת היין של יקב הבוטיק "כרמי זיו". מעולם לא שמעתי על היקב ואין לי מושג מי הזמין אותי. בהזמנה מצויין שבתכנית כלולים 'סיורים קצרים בכרם המוזיקלי וביקב עם הסברים על היינות והמקום'. ביקרתי בלא מעט יקבים בארץ ובעולם, אך בסיורים בכרמים של יקבים הייתי רק בניכר, בארץ – כל הסיורים היו בתוך היקב, ובעיקר באתר המכירה המכונה "מרכז המבקרים" – אך לא בכרם. אז נוסעים.

היקב נמצא בכפר קיש למרגלות הר תבור. מפות גוגל שולחות אותנו בדרכים חדשות ואנו מופתעים מאיכות הכבישים שבדרך. הנסיעה מחיפה ליקב אורכת מעט יותר משעה ואנחנו מגיעים בדיוק בשעה המובטחת על ידי מפות גוגל.
איפה כאן היקב? מכוונים אותנו לכניסה לבית משק שמאכלס בתוכו גם את היקב. מתברר לנו שזהו ממש ממש יקב בוטיק. כבר בשביל אל הבוטיק אנחנו שומעים מוסיקה קלסית שבוקעת מרמקולים אי שם. בכניסה לבית אנחנו רואים אבן וחבית עם הטבעת האות Z – סמל היקב שאליו כבר התודענו מדף הפייסבוק שלו.

לפני הדלת נמצאת עמדת גבינות העזים של מירי ממשק העדר, ומאחוריה דלפק היינות שמאחוריו עומד היינן בנג'י שביט ומציע לנו לטעום מיינותיו. אני פותח בפטיט ורדו 2012 ונשבה מייד. היין שמשיקים היום הוא פטיט ורדו 2013 שטעמו דומה, אך אני כבר שבוי בטעמו של זה מ-2012. בינתיים גלעד, הבן של בנג'י, מזמין אותנו לצאת לסיור ומכנס אותנו ליד פינת החי. המוסיקה נשמעת קרוב יותר. גלעד מספר לנו איך היקב נולד בעקבות מות אחיו – זיו – שעל שמו נקרא היקב. מות האח בתאונת אופנוע במהלך טיול בפושקר שבהודו, זיעזע את המשפחה הירושלמית. ההכרה שהחיים הם בני חלוף גרמה לכולם לשנות את מסלול חייהם ולפנות להגשמת חלומות. גלעד שב מהמזרח כשהוא מתנה את שותפותו בהרפתקת היקב בכך שיניחו לו להביא לידי ביטוי את הכשרתו בהנדסת קול ואת רעיונותיו המוסיקליים והאורגניים.

בין המקום שאנו עומדים לבין הר תבור ניצב כרם קטנטן. לפני הגדר שבחזית הכרם ניצבת אבן שעליה כתוב 'הכרם המוסיקלי'. גלעד מסביר לנו שהכרם שכל-כולו 600 עצי גפן, איננו מדושן בחמרים מלאכותיים ואיננו מרוסס בחומרי הדברה. הכרם איננו נקרא "אורגני" רק משום שאין להם עניין לשלם ל"רבנות האורגנית" שתעניק להם הכשר רשמי. אז ממה בכל זאת ניזונים הגפנים? בעיקר מהומוס – הפרשות של תולעים שמגודלות בפאתי פינת החי, ומהפרשות האווזים שרוֹעִים בכרם. ואיך שומרים על הגפנים מפני מזיקים? – באמצעות מוסיקה. לגפנים אין אוזניים, כך גלעד, הם אינם שומעים את המוסיקה, אך המזיקים מנוטרלים בדרך כלשהי שאיננה ברורה לי באמצעות צלילי הבאס, והדבר בדוק על ידי בקרי המזיקים. טעם היינות המוסיקליים הוא חידה, הכרם צעיר מידי – עדיין איננו מניב ענבי יין, ולאחר שיניב יש צורך להמתין עד שהענבים יהיו ליין. לאווזים יש, אגב, תפקיד חשוב נוסף – הם שומרי הכרם, אם מישהו ינסה לחדור לכרם מייד ירעישו האווזים את הכרם בקולותיהם.

שבים אל היקב. בוטיק – כבר אמרתי. היקב משתרע על פני מספר מיכלים קטנים, חביות ואמצעי חיתוך וסחיטה. גלעד מסביר לנו בהתלהבות את התהליך, הוא מספר לנו על בציר בחשכת הלילה, כאשר הארומות נודדות מהצמח אל הענבים. ניכר על גלעד שהוא מאוהב בייננות בכל נימי נפשו. הוא מתאר את כל פרטי התהליך, ותוך כך נותן לנו לטעום מזן מיוחד של ענבים שנשמר במקרר, זן שמעשיר את היינות בארומות פירותייות שמעניקות לכל סוג יין גוון וייחוד משלו. הכרם שממנו מופקים היינות איננו הכרם המוסיקלי, אלא כרם גדול יותר בסביבה שבו צומחים אלפי עצי גפן.
לשאלתי היכן מאוחסנות החביות, מפנה אותנו גלעד למרתף. בכניסה אמנם כתוב שהכניסה אסורה, אך גלעד מתיר לנו להכנס בתנאי שלא נרגיז את החביות. גם המרתף בוטיקי להפליא – שתי שורות של חביות ליד הקירות ועמדת בקבוקים לאורך הקיר שמנגד.

חוזרים אל בנג'י לטעום מהספיישל יסמין שגלעד גמר עליו את ההלל כשהסביר שלפעמים היינן מעדיף להקטין את תנובת הכרם לטובת איכות הענבים והיין שמופק מהם. היתרון של יקב שיש לו כרם משלו, הוא שיש לו שליטה מלאה בכמות המים ובצורת גידול הענבים. ובכן, הספיישל יסמין אכן טעים להפליא. אני עדיין בשלי – כבר בתחילת הביקור נכבשתי בקסם טעמו של הפטיט ורדו 2012. ממשיכים לטעום מהיינות ומהגבינות, טובלים פיתה בשמן זית וקונים חריץ גבינה טעים וריחני. על השולחן מונחים כרטיסי הצטרפות למועדון היקב. אני נרשם. הכרטיס מעוטר בציור של שועל מצוי – בחירה מעניינת.

מפה לשם, נפתח בקבוק של יין שמסומן בכתב יד. עדיין אינני מכיר את היקב, אך אחד הדברים החביבים עלי ביקבי בוטיק ובמחלבות בוטיק הוא גורם ההפתעה. ביצור של מנות קטנות, יוצאות תמיד תוצאות מפתיעות שמעניקות לטועם חוויה מיוחדת. נכון – לא כל החוויות הן הצלחה, אבל ההתנסות מעניקה חוויה שלפעמים איננה ניתנת לשחזור. היין שנפתח כרגע הוא ככל הנראה מוצר בוטיק נסיוני והדבר מצית מייד את סקרנותי. אני שואל את בנג'י למהות היין ומבטו מסגיר את העובדה שאיננו נלהב אחרי יין זה. אני טועם ובהחלט מבין אותו. כשאני מבקש לקנות ארגז של שישה בקבוקי פטיט ורדו 2012, מודיע לי גלעד שמגיע לי גם בקבוק מהיין האחרון שטעמתי. אני מוותר. גלעד, שמבין לרוחי, יורד למרתף ומביא לי יין מסוג אחר, גם הוא מסומן בכתב יד.

נפרדים מגלעד ומבנג'י ושבים הביתה עם שישה בקבוקים של יין משובח ויין אחד מסתורי. בבית אינני יכול לדחות את הסקרנות, אני פותח את היין ומגלה שטעמו נפלא בעיני. בעוד אנחנו טועמים ממנו אני מגלגל אותו בגביע ומציין שהוא נראה לי "בעל גוף". על התוית הכתובה בכתב יד כתוב שהוא "בעל גוף בינוני" – כנראה עלי לשפר את כישורי הטעימה שלי. בנגי' אמנם אמר לנו שהם שולחים ארגזי יינות לבית הלקוח, אך גם לטיול בַּמושב הצופה אל הר תבור יש ערך חוויתי, יש לי הרגשה שעוד נשוב אל היקב.

חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

אנו מבלים השנה את חופשת החנוכה שלנו בירושלים של מטה. הפעם אנו פוסחים על העיר העתיקה וקדוּשותיה, ושמים פעמינו אל החוּלין שבמרכז העיר. שכרנו מבעוד מועד חדר במלון בוטיק אגריפס, שממוקם בתפר שבין נחלאות ומחנה-יהודה לבין מדרחוב בן-יהודה. השם יהודה אמנם משותף לבן-יהודה ולמחנה-יהודה, אך אין זה אותו יהודה, הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכל אזור יש קסם משלו.

גם לפני ארבע שנים יצאנו בעקבות האורות לטייל בירושלים. בפעם ההיא שכרנו לנו מקום בבית קטן במושבה הגרמנית, והתחלנו את ביקורנו בתוך החומות. אשתי שתחיה מורה, לפיכך אנו נופשים תמיד בתקופה בה כל האתרים גדושים בתלמידים. האפשרויות העומדות בפנינו הן טיסה לארץ אחרת, או נסיון לנווט למקום בו אין "הפעלת ילדים". כשילדינו עוד היו ילדים, ככל הזכור לי, לא "הפעלנו" אותם אלא חינכנו אותם לפעול ביוזמתם. בירושלים, האירועים המוצעים לילדים ולמבוגרים, הם בדרך כלל מהסוג המרחיב אופקים, לעומת אירועי הקיפצו והרעישו חסרי התוכן, שמסופקים תחת כל עץ רענן במרבית איזורי הבילוי בארצנו בחופשת החנוכה. אז הנה אנחנו בדרכנו ירושלימה.

יום שני 02.12.2013 – נר שישי של חנוכה

עין כֶּרֶם

בדרך לירושלים, ממש בפאתי העיר, עוצרים לביקור בעין-כֶּרֶם. אנחנו שמחים לגלות שעירית ירושלים הקצתה בעין-כרם מקום חניה מוסדר שהחניה בו חינם. גם השירותים הציבוריים נגישים ונקיים – בהחלט פתיחה טובה לעצירה ראשונה אחרי נסיעה ממושכת מחיפה לירושלים. הולכים בעקבות השילוט לעבר מעיין מרים. זוהי בעצם נקבה צרה מאוד בקיר שהמים יוצאים ממנה דרך תעלה ומתנקזים אל שוקת מלאה ירוקת.

עולים במדרגות הביקור לבקר בכנסית הביקור, אך השערים נעולים למבקרים עד 14:30 – הפסקת צהריים. בחצרות הבתים, לצד דרך המדרגות, מסודרות ערימות של גזרי עץ להסקה, ובאויר נישא עשן בניחוחות עץ בוער. חזית הכנסיה מרשימה וניתן לראות את הפסיפס גם דרך השער הנעול. מרחבת שער הכנסיה יש תצפית לכיוון בית זית. אנחנו צופים בדממה. שקט פסטורלי שגורם אפילו למחשבות להאיט את צעדיהן. יורדים חזרה אל המעיין כשלידינו נוסעת מכונית במורד המדרגות.

מסמטת המעיין אנחנו ממשיכים במעלה צוקי הישועה שמוביל אל המנזר הרוסי 'גורני'. הכנסיה, בית הספר והמנזרים, מוקפים חומה ששעריה מוגפים – אין אפשרות לראות כמעט שום דבר. בדרך חזרה אל המעיין סרים אל האכסניה שממנה יש תצפית נוף יפה.

עוברים את הדרך הראשית לכיוון כנסיית יוחנן בהרים. השביל אל הכנסיה זרוע חנוית ודוכני ממכר מזכרות לתיירים – צעיפים, צמידים, חפצי נוי ודת. המחירים סבירים בהחלט אך ריח הצעיפים מוזר משהו. הכנסיה מאכזבת – מוזנחת. לפני שאנחנו יוצאים, קבוצת מבקרים פוצחת בתפילה בשפה סלאבית כלשהי, וקולות שירה ממלאים את הכנסיה.

חניה, מחנה יהודה ונחלאות

המרחק מעין כרם למרכז ירושלים קצר מאוד, אך הדרך עמוסה ופקוקה. מהמלון מודיעים לנו שמגרש החניה מלא, כמאמר הפסוק: יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן [יוסי רן א' 1]. אנחנו חונים במגרש סמוך – 20 שקלים מארבע אחר הצהריים עד שש בבוקר, בשאר שעות היממה המחיר הוא ששה עשר שקלים לשעה. מגיעים למלון ומגלים שממש כרגע התפנה מקום בחניון המלון. אני שועט להביא את המכונית מהחניון בתשלום אל חניון המלון. הדרך אל החניון ברגל כשתי דקות, הדרך חזרה במכונית כרבע שעה. זהו – קבענו את מקומנו בחניון המלון, המכונית לא תמוש מכאן עד שנעזוב את העיר.

משהתמקמנו אנחנו מוכנים לצאת לתור את חנוכיות השכונה. היום נר שישי. משוטטים בשוק מחנה יהודה ובנחלאות. עוברים מדוכן לדוכן ומחנוכיה לחנוכיה. חוטפים ממתק שומשום וגרעינים דביק ומאכזב. קונים בורקס תרד מרשימים ביופיים ומגלים שאין יופים מעיד על טעמם.

אנשי חב"ד נערכים לטקס הדלקת הנרות בשוק מחנה יהודה. מאוחר יותר נגלה שטקסים דומים מתקיימים בכל רחבי העיר. הטקס מתמשך ומתמשך ולהדלקת הנרות עדיין לא הגענו. בינתיים מספר לנו רב מכובד למראה ספור על ג'ורג' וושינגטון ונרות החנוכה של אהרון לוי. אני תמיד תמה במעמדים מעין אלה, מאין מקריצים רבנינו סיפורי מעשיות על ניסים בסגנון הימים ההם, שמתרחשים גם בזמן הזה. בסופו של דבר הנרות דלוקים לתפארת שוק מחנה יהודה. אני מצלם הרבה מאוד חנוכיות שהוצבו בחזיתות בתי נחלאות. מרבית החנוכיות דומות זו לזו. אני מנסה לצוד חנוכיות שיש בהן יחוד כלשהו, אך את אלה, מסתבר, אין בעליהם מניחים ברשות הרבים אלא מעבר לחלונותיהם – במקומות שקשה לצלמן. חבל. בשובנו למלון אגריפס אנו מוצאים שהחנוכיה של המלון מרשימה מאוד ביופיה.

[החנוכיה של מלון בוטיק אגריפס היא האחרונה במצגת]

ארוחת ערב ראשונה במדרחוב בן-יהודה

אחרי כוס תה בתצפית גג המלון – יוצאים לאכול. המלון נמצא, כאמור, בתפר שבין נחלאות למדרחוב בן יהודה, והכל במרחק הליכה סביר. טיול קצר לאורך המדרחוב בואכה ככר ציון וחזרה. פונים אל הסמטאות הסמוכות ומתיישבים לאכול ארוחת ערב במסעדה ששמה בליקר-בייקרי. זוהי מסעדת רשת חלבית חביבה. אנחנו בוחרים בה, פשוט משום שיש בה מקום פנוי, בעוד בחזית המסעדה הסמוכה משתרך תור ממתינים מכובד. שותים מרק בצל טעים, אם כי לא ממש חם, ואוכלים פלאפל מתרד עם פרמז'ן על מצע יוגורט ועלים ירקרקים – טעים ומעניין. בחזרה מהמסעדה עוברים בסמטה ששמה דורות ראשונים ומגלים בה מספר בתי קפה, פאבים ומסעדות שפספסנו בסיבוב הראשון. באחד מבתי הקפה מתקיימות מידי ערב הופעות חיות של הרכבי ג'אז ובלוז. עוד נשוב לכאן באחד הערבים הבאים.

יום שלישי 03.12.2013 – נר שביעי של חנוכה

ארוחת בוקר ישראלית מאוד

ארוחת הבוקר של מלון אגריפס מוגשת במלון לב ירושלים שמעבר לכביש. מלון גדול שמארח בעיקר משפחות, בעיקר דתיות, בעיקר עתירות ילדים. מזנון חופשי עם מיצים, קפה, עוגות, בורקס, גבינות, סלטים, דגים… האוכל יותר משביע מאשר הוא טעים, אך זה בדיוק מה שיאפשר לנו לטייל לאורך כל היום, ולהשאיר את הארוחה הבאה לשעות הערב. הילדים שמתארחים בחדר האוכל מתנהגים למופת, שקטים ותרבותיים. ובכל זאת, ילד סקרן בודק כמה פעמים ניתן להעביר את אותה פרוסה במסוע הטוסטר, וגורם לפרוסה לעלות בלהבות בתוך הטוסטר. המלצריות מטפלות בשריפה בשלווה מחוייכת. הן מנוסות באירועים מעין אלה, זה יקרה גם בשתי ארוחות הבוקר הבאות.

טיול רגלי מלב העיר לעבר תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

המרחק איננו רב מידי ואליבא דגוגל מפות, זמן ההליכה ברגל איננו ארוך משמעותית מזמן הנסיעה בתחבורה ציבורית. בנוסף לכך, בטיול רגלי תמיד מגלים מקומות שלא הכרנו. יוצאים לדרכנו דרך המדרחוב, פונים ביואל משה סלומון ועוברים מאחורי תמול שלשום לסמטאות נחלת שבעה, בית קברות ממילא, אגרון. בפינת מתחם ממילא צופים לכיוון שער יפו, אך מאחר שטיולנו השנה הוא בירושלים של מטה, פונים לרחוב דוד המלך. דרך אחת הסימטאות רואים מזרקה שלא הכרנו – נכנסים ומגלים את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. מבנה מרשים עם חצר יפה מעוטרת באריחים בסגנון מוגרבי. עוצרים למספר דקות להנות מהנוף העירוני המפתיע וממשיכים לעבר גן הפעמון. בדרך נכנסים לביקור קצר בשדרת הכבוד באכסדרת מלון המלך דוד. זוהי שורת אריחים שעליהם מתנוססות חתימות של אורחי המלון המכובדים. יש כאן תמהיל מעורבב היטב של מנהיגים, אנשי תרבות ואילי הון. מקומנו, מן הסתם, איננו כאן. מביטים על בית ימק"א ממש ממול. הפעם לא נעלה למגדל התצפית של ימק"א. את זה עשינו כבר לפני ארבע שנים. השנה אנחנו מסתפקים בתצפית גג המלון שלנו.

מעבר לגן הפעמון, ברחוב דוד רמז, נמצא החאן הירושלמי, ובסוף אותו רחוב – לצד הככר – מצויה תחנת הרכבת הראשונה. לפני ארבע שנים המלון שלנו היה בסמטא סמוכה ואנחנו מכירים את הסביבה היטב. אנחנו יוצאים מגן הפעמון ואני נדהם לגלות לכל אורך הקטע הראשון של דרך בית-לחם, יריעות ענק שמסתירות את המעבר לכיוון החאן הירושלמי. על היריעות כתוב שזו היא תחנת הרכבת הראשונה. מה קורה פה? אני יודע היכן נמצאת התחנה. מבולבלים משהו אנחנו ממשיכים על פי השילוט, ומגיעים למתחם התחנה שמערך החנויות בו מזכיר באופן מפתיע את מתחם התחנה ביפו ואת נמל תל אביב. אני עדיין לא מבין כיצד זזה התחנה ממקומה. לוקח לי זמן רב להבין שאנחנו נמצאים בעצם במקום עליו נסעו הרכבות. האזור כוסה ברצפת עץ דומה להפליא לזו של נמל תל אביב המחודש, ואת מבנה התחנה אנו רואים מצד הרכבות. החזית נותרה ברחוב רמז, אלא שעתה היא מוצנעת – הגב הפך להיות חזית.

מבנה התחנה, מצד הרציפים, מאכלס עכשיו שורת מסעדות ובזאר קולינרי מאחורי מסכי בד לבנים. הכל יפה, אך מלוקק מידי לטעמי. בזאר המזון מציע מרכולת דומה לזו שראינו בשוק מחנה יהודה, אך במחירים שונים לחלוטין ובמעטה דק של פלצנות. ברחבה – מעל מסילות הברזל, מצויים דוכני ממכר חפצי נוי וצעצועים, ואזורי משחק לילדים. אני נהנה מההתנהגות התרבותית של הילדים, ותוהה אם יש משהו באוירת העיר שמרגיע את הילדים. לפני מסך המסעדות ניצב שולחן שלידו יושבת קבוצת שחקני רחוב ומציגה מיצג חזותי ללא מילים. בקצה המתחם מתקיימת תערוכה של רכבות משחק. אנחנו מחליטים לוותר. יוצאים לתור את הצד האחורי, זה שהיה פעם חזית התחנה. עוברים ליד מרכזי התרבות המוכרים – תיאטרון המעבדה – שהיום הוא זאפה, החאן וכמובן החזית המקורית של תחנת הרכבת הראשונה. לאחר מנוחה על כוס קפה במסעדת לנדוור שבמתחם, יוצאים להמשך דרכנו.

 

בתחבורה הציבורית אל מגרש הרוסים וסביבתו

ברחוב רמז נמצאת תחנת אוטובוס שדרכה עובר חלק ניכר מהתחבורה לעבר מרכז העיר. אנחנו שואלים את נהג האוטובוס הראשון שעוצר בתחנה אם הוא מגיע למגרש הרוסים. לא, הוא אומר, אני מגיע לרכבת הקלה. איננו עולים – מחכים לאוטובוס הבא… גם הוא מגיע לרכבת הקלה. הנהג הפעם מסביר פנים. הוא מסביר לנו שברחוב יפו עוברת רק הרכבת הקלה ולכן לא עוברים בו אוטובוסים. בקצרה, אין אוטובוסים למגרש הרוסים וגם לא לכיכר ציון – עלינו לנסוע למקום בו נוכל לעבור לרכבת הקלה. הנסיעה באוטובוס וברכבת קלה ונוחה, הכרטיס תקף לשעה ומחצה ואנחנו מגיעים לרכבת הקלה, ובאמצעותה לתחנת העיריה הסמוכה למגרש הרוסים. סיבוב קצר ברחבת העיריה, הצצה לעבר כנסית השילוש הקדוש, כיכר המוסקביה ובית המעצר הסמוך וזהו. אין יותר מידי מה לראות, הסיבה העיקרית בגללה רציתי להזכר במקום היא ההצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה שראינו לאחרונה. בדרך חזרה לרכבת הקלה, ברחוב יפו 30 מגלים חנות קטנה של בורקס מוסא ועוצרים לאכול בורקס תרד. ממש טעים, כמו בימים ההם ביפו, לפני השתלטות רשתות שיווק המזון. שבים למלון ברכבת הקלה – עדיין באותו כרטיס.

טיול לבית טיכו וארוחת ערב בשוק מחנה יהודה

לאחר כוס תה במלון יוצאים ברגל לרחוב הנביאים. מציצים מעבר לגדר בית הרב קוק ונכנסים לבית טיכו דרך החצר המרשימה. במרפאה של ד"ר טיכו, מוצגת תערוכה של ציורים שציירה אנה טיכו, וכן יצירות של אמנים צעירים ששאבו מציוריה את השראתם. מקנחים בסקירת אוסף החנוכיות שד"ר טיכו אסף מכל רחבי העולם, וממשיכים בטיולנו ברחובות העיר עד שרגלינו נושאות אותנו שוב לשוק מחנה יהודה. כבר אתמול החלטנו שהערב נאכל בשוק. עוברים ליד קבוצת המסעדות שמקיפה את המסעדה המפורסמת 'אמא' וממשיכים לכיוון השוק העירקי. מוקדם יותר ראינו המוני אדם סועדים אצל עזורה – עכשיו תורנו לטעום מתבשילי הפתיליה הנודעים. השעה כבר אחרי שש בערב, העומס על המסעדה פחת. בפתח יושב גבר שכל חזותו זועקת "אני הבעלבית" ואומר לנו שנשאר רק חומוס וקובה, אז אם אנחנו רוצים לאכול בשר שנלך למוריס. זה בסדר, נאכל קובה. מחפשים מקום לשבת אך שיירי המוני האדם שסעדו לפנינו ניכרים על השולחנות, על הכסאות ואף מתחתם. המלצרית אומרת שיש מקום בפנים. נכנסים אל המסעדה ומייד נסוגים – ניחוחות הנפט המציפים את המקום אינם חביבים עלינו. יוצאים חזרה ומתמקמים ליד השולחן שנראה לנו מלוכלך במידה נסבלת. המלצרית באה ומקנחת את השולחן במטלית – עכשיו השולחן רטוב ומדיף ריח עז של אקונומיקה. עד כאן! אנחנו קמים והולכים לכיוון מוריס.

בדרך למוריס, מצביעה אשתי שתחיה על חנות קטנה בשם רוז'ה ובחזיתה סירים שמהם מוכרים אוכל עממי. בתוך החנות נמצאים שני שולחנות – זוהי גם מסעדה לעת מצוא. האוכל בסירים נראה מפתה. אני נזכר בעצה ששמעתי פעם – רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבח. אני מציץ פנימה ורואה על קיר השרותים הנקיים שלט: "אסימונים לטלפונים ציבוריים". אנחנו מחליטים לאכול אצל רוז'ה. מזמינים מנה קובה חמוסטה לכל אחד מאיתנו. המוכר מגיש לאשתי מנה ענקית שמועברת מייד אלי. שתחייה אומרת שהמנה גדולה עליה ומקבלת מנה מופחתת קובה. בנוסף מוגשים לנו סלטים ולחמניות. סלט הטחינה עשוי ממש כלבבי, כלומר – יש גם טחינה בתערובת השום והלימון. שנינו בולסים את מנותינו, ובינתיים המוכר מתחיל לפנות את הסירים לקראת סגירת החנות. אני שואל אותו אם הוא מכין את הטחינה בעצמו ומחמיא לו עליה. הוא מציע לנו מייד גם מנה חומוס מעשה ידיו להתפאר ‘על חשבון הבית’. החומוס עשוי לטעמי, עשיר בטחינה ומגורגר במידה החביבה עלי. אנחנו יוצאים שבעים ושבעי רצון מהחוויה – המחיר לשתי מנות קובה חמוסטה עם סלטים, לחמניות ושני קולה – 85 ש"ח לפני טיפ.

מדרכות חלקלקות בדרך לערב ג'אז בבירמן

בדרכנו החוצה מהשוק קונים קלמנטינות ועגבניות שרי. בינתיים מתחיל לטפטף גשם ואני שמח שקניתי בדרך, ברחוב יפו ליד הדוידקה, מעיל גשם ב 25 ש"ח. שבים למלון להשאיר את העגבניות, לשתות כוס תה ולנוח קמעה. קצת לפני תשע בערב יוצאים לבירמן. הגשם הקל הרטיב את המדרכות וציפה את אבני ירושלים בשכבה חלקלקה של אבק מפוייח ולח. מחליקים מעט בכל צעד, אני מועד קמעה על אחת המדרגות בדרך ומכניס את אשתי שתחייה לכוננות שמירה עלי. מנסים לסגל לעצמנו הליכה מתאימה למניעת החלקה, ובינתיים רואים שגם הירושלמים אינם מצליחים להתמודד בהצלחה יתירה עם החלקלקות. בבירמן ההופעה כבר בעיצומה. פסנתר, תופים וקונטרבאס משמיעים קטעי ג'אז מוכרים וגולשים די מהר לאילתורים סביב משפטים מוסיקליים שמכתיב הפסנתרן. אנחנו מזמינים סיידר חם, עם ובלי יין, ונהנים מהמוסיקה ומהאוירה. בינתיים מצטרף לנגנים גבר מבוגר עטור רעמת שיבה ומאלתר עימם באקורדיאון. זהו, מן הסתם, מנהל הפאב – דן בירון – מהצבעוניים באנשי ירושלים. ראינו אותו גם כשעברנו לפני בירמן בערב הקודם, וגם אז הוא אילתר עם הלהקה האחרת שהופעיה בליל אמש. ההופעה מסתיימת בעשר בלילה ואנחנו יוצאים לכיוון המלון, צועדים עקב בצד אגודל מפחד ההחלקה. אמנם מעט מוקדם, אך אנחנו מאוד עייפים ובהחלט מתאים לנו לסיים את היום.

יום רביעי 04.12.2013 – נר שמיני של חנוכה

יָד וָשֵׁם

ארוחת בוקר דומה לזו של אתמול, כולל מדורה קטנה בתוך הטוסטר לזכר המכבים, ויוצאים לדרך.

הרכבת הקלה עוברת בקרבת המלון שלנו ותחנתה הסופית ממש בפניה ליד ושם. בדרך אל הרכבת הרוח מתגברת אך בינתיים אין גשם. מאז ביקורנו הקודם בירושלים לפני ארבעה חודשים בלבד, הרכבת הקלה התייעלה להפליא, ורכישת הכרטיסים פשוטה ומהירה. בפעם הקודמת זכינו לראות שלוש רכבות עוברות עמוסות בְּיֶתֶר, בעוד אנחנו נאבקים עם מכונת ממכר הכרטיסים שמסרבת לתת לנו את מבוקשנו. הפעם תדירות הרכבות גבוהה והעומס בהחלט סביר. חווית הנסיעה נעימה ונוחה. באתר יד ושם מצויין ש"שירות הסעות חינם מהר הרצל ליד ושם פועל ברציפות בכל שעות פעילות האתר". אנחנו מחכים להסעה ובינתיים מגיע לתחנה אוטובוס שכונתי של אגד ועוצר לידנו. הנהג מסביר לנו שכרטיס הרכבת שבידנו עדיין תקף ולכן אנחנו יכולים לנסוע איתו ליד ושם באותו כרטיס. זהו כבר נהג האוטובוס השני שבא לעזרתנו ביוזמתו. תוך דקות בודדות אנחנו ביד ושם. הכניסה חופשית.

בְּדֶּלְפֵּק המודיעין אנחנו מקבלים הדרכה קצרה על האתר, רוכשים מפה, מפקידים חפצים ויוצאים למסלול הסיור. מרכז הביקור הוא המוזיאון לתולדות השואה שמסתיים בהיכל השמות. עוברים בין המוצגים ושוקעים אט אט לתחושה המוכרת שמלווה אירועים מעין אלה. הכל מוכר, הכל ידוע, יש פה ושם משהו שלא ידענו לפרטיו, אך בכללותה החוויה מוכרת. ככל שמתקדמים מתגברת הטלטלה בין כעס לבין עצב. הרגש איננו מתקהה עם השנים. במשך תקופה ארוכה נלחמתי ברגש זה והתעלמתי מכל איזכור של השואה, כאומר "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". כן, אני יודע שהציטוט שייך לאירוע מסוג שונה, ובכל זאת הוא ייצג היטב את הרגשתי בזמנים מסויימים בהם המיסחור הגואה של השואה ושל השכול עורר בי מידה של גועל. בחלוף השנים הכתה בי ההכרה שאחרוני דור השואה – דור ההורים שלי – עוזבים את עולמנו ומוטלת עלינו האחריות לְשָׁמֵר את העובדות והראיות למען הדורות הבאים. לא קל, ומאוד מאלף.

בהיכל השמות, אשתי שתחיה ניגשת לאחת מעמדות המחשב לנסות לאתר דפי עֵד לזכר בני משפחה שלא שׂרדו את השואה. המידע שבידה מועט והחיפוש איננו קל. המדריך בהיכל מסביר לנו שאין צורך לבצע את החיפוש דווקא שם, המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה מצוי באתר יד ושם.

אנחנו עוברים דרך בית הכנסת, סוקרים את המוזיאון לאמנות השואה וממשיכים בגשם בצעד חפוז לעבר אוהל היזכור. חלק ניכר מיצירות אמנות השואה הגיע מגטו טרזין, הגטו היצוגי שהנאצים דאגו לשוות לו מראה של קהילה אנושית נינוחה. בגטו זה ניתנה לאמנים אפשרות להתבטא, ושם גם הצליחו מרביתם למצוא מקומות מסתור ליצירותיהם ולחשוף אותם לאחר המלחמה.

הגשם מתגבר ומעילינו מופקדים. אנחנו מסתכלים מרחוק כמיטב יכולתנו לעבר היד לילד ולעבר שאר המוצגים באזורים הפתוחים ומחישים את צעדינו חזרה למרכז המבקרים. חוזרים אל הרכבת הקלה באמצעות שרות ההסעות החפשי של יד ושם ושבים אל מציאות ימינו.

טעמי – חוויה מסוג אחר לחלוטין

מסעדת טעמי מוגדרת במספר מקומות כמוסד מיתולוגי שאסור להחמיץ. בדיעבד, לא זכור לי שקראתי על האוכל תשבחות. עיקר מה שידעתי הוא שהבעלים המקורי, אלברט מג'ר, נהג לצעוק לעבר הסועדים "לא ללעוס, לבלוע". ובכן, המייסד המהולל כבר איננו בין החיים, אך רוחו ככל הנראה שורה על המקום. חולצות עובדי המסעדה מעוטרות בכיתוב "לא ללעוס, לבלוע" לזכר גסות הרוח המקורית.

אנחנו מתמקמים. מלצרית חביבה ומסבירת פנים ממליצה על כל מה שבתפריט. אשתי לוקחת מרק עדשים, אני מזמין מרק קובה אדום, וכן אנו מזמינים מנה חומוס ומנה ארטישוק ממולא שנחלוק בינינו. האוכל, בלשון המעטה, מאכזב מאוד. לפחות משביע. בעודנו יושבים במסעדה, גבר כלשהו – כנראה מבעלי המקום – צועק דקות ארוכות בקולי קולות על המלצרית ששרתה אותנו והיא נמלטת מהמקום בוכיה. החוויה מביכה ומטרידה במידה קיצונית ואנחנו נחפזים לסיים ולברוח גם כן. כל שיש לי לומר על טעמי המיתולוגית הוא שגסות הרוח המקורית נשמרה, ושרגלי לא תדרוך במקום מחריד זה לעולם.

שמות החנויות בירושלים

כבר משיטוטנו הראשון במרכז העיר צדו את עיני שמות החנויות. לכל החנויות שאינן שייכות לרשת ארצית או עולמית, העניקו בעליהן שמות מקוריים. ומה המייחד שמות אלה ביחס למה שאנחנו רואים בתל-אביב ובחיפה?

נכון – השמות על טהרת העברית! שלטי חלק מהחנויות אפילו מציינים את השם העברי באותיות לועזיות. זה משמח אותי מאוד לנוכח הִתְלַעְַזוּת שמות החנויות בשאר מחוזותינו, ואני מלקט צילומי שמות חנויות ברחובות, במדרחוב ובשוק לתפארת השפה העברית.

חוויה תרבותית בתמול שלשום

בכל מקרה היה בכוונתנו לבקר בתמול שלשום. אלא שעכשיו, זמן קצר לאחר החוויה המסוייטת משהו בטעמי, אנחנו זקוקים נואשות לחוויה מתקנת, ואין מקום מתאים מתמול שלשום לתיקון החוויה. תמול שלשום נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה מטעמי. המרחק בין החוויה התרבותית במסעדה-ספריה תמול שלשום לבין החוויה של טעמי איננו יכול להמדד אפילו בשנות אור. המוסדות הללו, על אף ששניהם מגישים מיני מזונות, שייכים לעולם ערכים שונה לחלוטין.

השלט בתחתית המדרגות המובילות לתמול שלשום מכניס אותנו לאוירה המתאימה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל זה ממש לא משנה, המקום משרה עלי אוירת נינוחות תרבותית. אנחנו מתיירים קלות בין מדפי הספרים, ומתמקמים ליד שולחן זוגי בפאתי החנות-מסעדה. אני מביט לעבר אורחים שיושבים לבד ליד שולחן וספר בידם ותוהה אם הם מצפים לחברים או מבלים עם עצמם בקריאת ספר. אני מזהה בהם את עצמי בתקופות אחרות, ואני יודע שגם ילדי נוהגים לשבת בבתי קפה בגפם ולקרוא. יש בחווית הקריאה לבד בציבור טעם מיוחד שאינני יכול להסבירו. דווקא נוכחות הסביבה, כאילו מעצימה את ההתנתקות מהמציאות והשקיעה לתוך החלום… כמו בתיאטרון.

אשתי שתחייה מזמינה קפה הפוך גדול ואני, כרגיל, הפוך קטן ובו שתי מנות אספרסו. התלבטות ממש קצרה מובילה אותנו להזמין גם בראוניס. בתמול שלשום, הייתי מצפה למצוא בתפריט חומיות ולא בראוניס, אך ככל הנראה אפילו הם צריכים לשחות מעט עם הזרם. הספלים שלנו שונים, התחתיות שונות, העיטורים שונים – לכל פריט יש אופי משלו. ליד השולחן הסמוך יושבים אשה וגבר. שניהם הזמינו מרקים. הגבר שותה משלושה ספלים מעין טעימות משלושה מרקים שונים. האשה שותה מקערית מרק סמיך כלשהו. אני מקנא, רוצה מרק כמו שלהם, אך אני כבר שבע ממה שהכנסנו לתוכנו בטעמי. על קערית המרק של הסועדת שלידנו כתוב כי אף שנעשה מאותה תרנגולת ובסיר אחד התבשל… זהו. אם כתוב משהו נוסף, אינני יכול לקרוא אותו ממקומי. אין לי מושג מאין הציטוט. לא מצאתיו ברשת, ולקרוא את כל סיפורי עגנון כדי למצוא אותו, נראה שלא אמצא זמן. אני בונה עליכם – קוראים יקרים – שתאירו את עיני. כלי ההגשה קוסמים לי ואני מעכב את שתחייה עד שאסיים לצלם. היא כבר מתורגלת, יודעת עם מי בחרה לחלוק את חייה, ויודעת שגם בנושא זה – עדיף לשחות יחד באותו זרם. בסופו של יום, טַעַמֵי הקפה והעוגות ידעכו, אך התמונות תשארנה להזכיר לנו את החוויה. בעצם, גם מילים אלה נועדו בסך הכל לְשָׁמֵר עבורנו את החוויה.

שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים

אנו יוצאים מתמול שלשום ותוך דקה מוצאים את עצמנו מול רכב כיבוי במרכז כיכר ציון הסמוכה. מה קרה? הקהל מתגודד סביב לראות כיצד שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים את חנוכית הענק בכיכר ציון. בדיעבד, זה רעיון מצויין להעזר בשרותי כבאות לצורך הדלקה. הערב נר שמיני, ונר זה – שלא הודלק בימים הקודמים – סָפוּן בתוך צמרת אחד העצים. לוחמי האש מעלים מנוף וגוזמים את העץ סביב הנר – הנה כך הצילו כבאי ירושלים את ככר ציון משריפה.

על המדרגות מול המנורה יושבת אשה וצועקת נבואות זעם בקול רם ובלשון תנכית. בין נבואה לנבואה היא לוגמת מבקבוק הקוקה קולה זירו שבידה. ככל הנראה היא יודעת שעל אף כל חטאינו, אין אנחנו עומדים להכחד כל כך מהר, לכן עדיף להמנע בינתיים ממשקאות עתירי סוכר. יהיה אשר יהיה – הקהל די אדיש לצעקותיה. יכול להיות שבירושלים אנשים מורגלים בנביאי העיר.

נר שמיני ואחרון בנחלאות,

מעט חנוכיות, לא מסעדה, לא ג'אז וספרים בסמטה

אנחנו יוצאים לסיור חנוכיות נוסף בנחלאות אחרי הגשם. רואים חנוכיה, ועוד אחת, ועוד כמה… אלא שהגשם מתעתע בנו ואנו נאלצים לשוב למלון לעטות צעיפים, מעילים וכובעים. יוצאים שנית אך עכשיו הסמטאות חלקלקות ואינן מזמינות. הולכים על סמך המלצה שקראנו בספר שקיבלנו במלון, למסעדה מוסיקלית בשם נחלא. לאחר שאנחנו מחליקים רגלינו לכל אורך נחלאות אנו מגלים שהמוסיקה שמושמעת בנחלא אינה לטעמנו, וכן חזות המקום. חוזרים בגשם על גבי אבני ירושלים החלקלקות לחפש מקום בילוי אחר. הרחובות ריקים למדי מאדם וההליכה קשה יותר מאמש, אך אנחנו כבר מתורגלים מעט יותר באיתור מסלולים פחות חלקלקים. ניגשים חדורי תקוה למרכז התרבות בית מזי”א. אמש התקיימה שם ההצגה העיר הזאת שראינו זה לא מכבר, ובאותו זמן התנגנה בבר מוסיקה חיה עריבה. הערב, אומר לנו השומר, יש רק הופעה של רבנית כלשהי לנשים חרדיות. כשאנחנו מגיעים לבירמן, אחרי תשע וחצי, אנחנו מגלים שההופעה עדיין לא התחילה וכן שמלבדנו, נמצאים במקום עובדי הבר וחברי הלהקה. מתי תתחיל ההופעה?… לאף אחד לא ברור. אנחנו מחליטים לוותר ומשרכים רגלינו במעלה רחוב יפו חזרה לכיוון המלון. בינתיים הגשם נרגע מעט ושוב רואים אנשים ברחוב. קונים עוגיות מזרחיות במאפה נאמן, ובפניה מרחוב יפו 91 לסימטה הצרה שמובילה למלוננו, מגלים חנות ספרים משומשים. החנות הולצר ספרים פתוחה יום יום עד אחת עשרה בלילה. אנחנו שואלים על ספר מסויים שאנחנו מחפשים זה מכבר – לא, גם להולצר אין אותו, וכמו כולם, גם שם ישמחו לחפש אותו עבורנו.

יום חמישי 05.12.2013 – תמו ימי החנוכה

גשם…גשם…גשם והביתה

ראינו כבר מספר ציורי קיר על בניינים גדולים בירושלים, צילומיהם נמצאים גם כאן. לפני מספר ימים קראנו על ציורי הקיר בסמטאות נחלאות. לא ברור היכן בדיוק נמצאים הציורים. עד כה טיילנו בנחלאות מבין הערביים עד שעות החשכה. כדי לראות ציורים צריך אור. כל פעם שאנחנו יוצאים ממלוננו לכיוון נחלאות והשוק, אנו עוברים על פני ציור קיר בצד השער המְקֻשָּׁת ברחוב סוכת שלום פינת אגריפס. אינני זוכר את פרטי הציור, אך פריט אחד מאוד בולט בו – מכונת תפירה ברנינה. הציור מצוי בצד חנות מכונות התפירה של ברנינה ברחוב אגריפס. השילוב מעניין ואני כבר מדמיין את הצילום… אבל עדיין לא הגיעה השעה. ביום חמישי, בשעות היום, בטרם נעזוב את ירושלים אנחנו מתכננים לצאת לטיול בנחלאות באור היום, לראות את ציורי הקיר ואף לצלמם.

בוקר יום חמישי. הולכים במבול שוטף שְׁמְלֻוֶּה ברוחות עזות לאכול ארוחת בוקר דומה לקודמותיה – לרבות המצנם הבוער שאיננו אֻכָּל. מחכים להפוגה בגשם, אך זו איננה מגיעה. הגשם איננו מרפה ואנחנו שבים למלוננו. היום אנחנו אמורים לטייל בנחלאות לאור היום. ככל שנוקפות הדקות והופכות לשעות, אנחנו מבינים שטיול רגלי איננו בא בחשבון. לבסוף מוותרים ובאחת עשרה בבוקר נכנסים למכונית ונוסעים. אולי נעצור לביקור בדרך באבו גוש. הנהיגה קשה ומעיקה. הגשם מקשה לראות את הדרך והמשאיות והאוטובוסים חוסמים את מראה ימין הכביש. מגיעים לאבו גוש – ברור שגם כאן לא נוכל לטייל בנחת… ממשיכים ומגיעים לביתנו בחיפה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. מספיקים אפילו להגיע בזמן לשעת סיפור עם הסופרת טלי כוכבי וספרהּ בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ בָּהִיר בקניון חיפה, אך זה כבר סיפור אחר שאיננו קשור לירושלים.

הצגה ומטמון בנחלאות בעקבות שריפה

הכל התחיל בשריפה

סתם יום של חול בעבודה. כולם עסוקים עד מעל הראש, ואִינָה, שאמורה לגרום בין השאר לכך שנעמוד במשימותינו, קוטעת את רצף המחשבה שלי ומכריזה שעלינו ללכת לסיור תיאטרוני בירושלים בהנחית השחקן אמיר בושרי כדי לממן שיפוץ איזושהי דירה ולאפשר למישהם לחזור הביתה. מה?!?

למחרת שוב… אני שואל במה מדובר ואינה שולחת אלי קישור לפרוייקט שנקרא לחזור הביתה. מסתבר שביתה של משפחת לזרוביץ' מגבעת אולגה עלה בלהבות. איתי בן ה-11 גילה את השריפה בזמן, ודאג לפנות את כל משפחתו. לכל בני המשפחה שלום, אך הבית נפגע קשות ותוך כך אבדו כלי העבודה החיוניים לפרנסתם. אֵם המשפחה, ורוניקה, הקימה פרוייקט למימון החזרה הביתה באמצעות מתנדבים שתורמים מעבודתם ומכשרונותיהם.

אחד התורמים הוא השחקן אמיר בושרי שתרם את ההכנסות מסיור תיאטרוני בירושלים – זה הסיור שעליו אינה דיברה. אִינָה יודעת שכל דבר שקשור לתיאטרון מעניין אותי, וככל שהוא רחוק מהשגרה כן ייטב. היא גם שמעה אותי מתלהב מסיורי האחרונים בתל אביב. בקיצור – היא יודעת שאני שבוי מראש. גם אשתי שתחייה מתלהבת מהרעיון, וההחלטה מתקבלת – למרות כל העומס – נוסעים.

הנסיעה לירושלים

האוטובוס לירושלים מלא, והמיזוג, בלשון ניסים אלוני, הוא – איך לומר – לא ! נרדמים ומתעוררים ושוב… ומגלים שהאוטובוס עומד במקומו. פקק. הזמן ממשיך לרוץ, והאוטובוס מזדחל לאיטו. אינה מתקשרת לאחיה אלכס לברר היכן הוא נמצא. כן, גם אותו היא שכנעה לבוא לסיור. לשמחתנו אלכס שמע לעצתו של וייז, שכבר שמע על הפקק, והנחה אותו לדרך שונה לחלוטין.

מגיעים לירושלים באיחור רב מהמתוכנן, אך עדיין יש סיכוי לא לאחר לסיור, אם רק הכל יתנהל מעתה כשורה. החשמלית של ירושלים כבר בתחנה כאשר אנחנו מגיעים לפתחהּ, אך צריך להצטייד בכרטיסים מראש. החשמלית נוסעת ואנחנו נעמדים בתור שלפני אחת מעמדות ממכר הכרטיסים האוטומטיות. יש לפנינו בסך הכל שני רוכשי כרטיסים, אלא שהמכונה משטה בהם, איננה מגיבה, וכאשר היא מגיבה איננה עושה את מה שציפו ממנה. אנחנו צופים בהשתאות כיצד אלה שלפנינו בתור מנסים לתמרן בין האפשרויות ולבסוף בוחרים לבצע מספר רכישות של כרטיס בודד במקום לקנות את הכרטיסים כחבילה. בינתיים עוברת עוד חשמלית ואנחנו עדיין נטולי כרטיסים וחסרי אונים. הגיע תורנו. אשתי שתחיה מתקתקת את שניתן לתקתק. ממתינה. מעבירה את כרטיס האשראי. ממתינה. המכונה מודיעה שהפעולה נכשלה ומרגיעה שהכרטיס לא יחוייב. אנחת הקלה ונסיון נוסף שמסתיים בצורה דומה. כולם מסביבנו מייעצים לנסות לרכוש רק כרטיסים בודדים ובמזומן בלבד. נכנעים – מלקטים מטבעות ולאחר שפספסנו כבר שתי חשמליות הכרטיסים בידינו.

ממתינים לחשמלית השלישית, והיא מגיעה עמוסה לעייפה. אנחנו נדחסים פנימה יחד עם נחיל הממתינים בתחנה. אני תוהה כיצד הסתדרו הירושלמים בטרם הייתה חשמלית, אם זה המצב כעת. בתחנת הדוידקה אנחנו מצליחים לפלס דרך להחלץ מהחשמלית בטרם יסגרו עלינו הדלתות, מבצע שראוי שירשם בספר מעשי הגבורה של ירושלים. אלכס מרגיע אותנו בטלפון – הסיור עדיין לא התחיל. נחפזים בסמטאות ירושלים ומגיעים לנקודת המוצא – הרחבה של ז'ראר בכר – באיחור של דקות בודדות .

ירושלים מסתתרת – תיאטרון רחוב בנחלאות

אנחנו מצטרפים לקבוצה גדולה שיושבת סביב השחקן אמיר בושרי שכבר התחיל את ההצגה ירושלים מסתתרת. בדיעבר נודע לנו שהפסדנו סיפור מעניין על סינדרום ירושלים. אמיר מציג דמות ירושלמית טיפוסית. עוד מעט נדע שאין בהצגה דמות אחת, הדמויות רבות ומגוונות ובמהלך הדרך נפגוש כמה מהן. אמיר מלמד אותנו איך הולך גבר ירושלמי – כזה שלא שוטף כלים. הידיים שלובות מאחורי הגב וההליכה איטית, מתריסה, ראו אותי – אני גבר! וכך כולנו פוסעים בעקבותיו דרך מרכז ז'ראר בכר. בינתיים אנחנו מתוודעים לאלכס, אחיה של אינה ולרעייתו. הסיפור הבא מתקיים ממש באחורי מרכז ז'ראר בכר – מקום שכולנו תמימי דעים בעניין כיעורו. זוהי מעין הכנה לעושר הארכיטקטוני המהודר, העממי, המבולגן והמתאים כל כך לסביבה.

ממשיכים דרך רחוב שמואל רפאלי לרחוב אוסישקין וממנו לרחוב טבריה. לכל רחוב יש סיפור עסיסי ולכל סיפור יש מְסַפֵּר משלו. אמיר בושרי הוא ירושלמי שנולד וגדל בשכונה בה אנחנו מטיילים. הוא מכיר את כל הדמויות הצבעוניות שאיכלסו ומאכלסות את השכונה ומספר לנו סיפורים בשם אומרם. הוא הופך לנגד עינינו לדמויות השונות ואנחנו חווים את החוויות דרך עיניהן. עוצרים מול בית הדודה שבעצם איננה דודה אלא… טוב, זה קצת מסובך – את זה צריך לשמוע ממש מפי הילד שגדל בשכונה. והילד הירושלמי מספר על הקוּבֶּה הרך, הגמיש והעסיסי שטובל במרק סלק אדמוני ואני ממש רואה את הרוטב הניגר אל הסנטר. אני אפילו תופס את עצמי מציץ אל החולצה שלי, חושש שמא הוכתמה ברוטב האדום. עוד אני בולע את הרוק שבפי בתאווה וכבר אני שומע על הקובה האחר, הזהוב הפריך, המטוגן – זה עם הצנוברים. אמיר יודע לשחק דמויות וטעמים וריחות. האוכל הבסיסי, אוכל עניים שעיני העשירים כלות אליו, מוביל אותי אל עולם של יַלְדוּת ירושלמית שמעולם לא חוויתי.

בפינה הבאה אנחנו פגשים את המוזג מהחַמָּרָה – בית ממכר העראק השכונתי. אמיר הופך להיות אותו מוזג, והוא ממש כועס על זה שמבקש ‘כוס שלישי’ – רק ‘שני כוסות’, ובדיוק במידה – הוא לא ימכור לאף אחד יותר מזה, ויש לכך סיבה מנומקת היטב. אני מרותק אל ההצגה וממש נרתע מזעמו הכבוש של המוזג שמיטיב עם לקוחותיו בכעס.

דרמה רודפת דרמה בסמטאות השכונה, דמות מתחלפת באחרת ושבה אל המְסַפֵּר. חווית תיאטרון אותנטית על רקע התפאורה הטבעית שלה.

בינתיים אלכס ואינה צדים במצלמות ענק משוכללות את מראות השכונה. פעם הייתי שותף לשגעון הצילום התיעודי המדוייק, והקפדתי כמוהם על האיכות הטכנית. לימים שמתי לב שכאשר אני מרוכז באיכות הצילום, אני מאבד חלק מהחוויה. מאז אני מקפיד להצטייד במצלמה שנוכחותה מועטה, ומצלם ללא הקפדה יתירה, כדי לא להתנתק מהחווייה לטובת הצילום. אז מי שירצה לגמוע ממראות ירושלים מסתתרת, כדאי שיציץ גם בצילומים של אינה ושל אלכס.

במעלה רחוב אבן ספיר, מספר לנו אמיר על עגלות הקוּגֶלָגֶרִים של ילדותו הירושלמית, ואף את חוויות הדור שקדם לו באותן סימטאות. חוויה מרתקת שיש לה יותר מגרסה אחת, הגרסאות סותרות וכולן נכונות – תלוי רק מי המספר. אמיר שולף מכיסו קוּגֶלָגֶר לטובת הדור הצעיר ומסביר כיצד בנו הילדים את העגלות.

כאשר הוא מספר שלא ידע לעצור את העגלה בסוף הירידה, מתמלא הילד שבי גאווה. אני, שגדלתי בתל אביב, בניתי לי עגלת קוגלגרים עם מוט שמאפשר לסובב את העגלה על צִירָהּ ולבלום. לרוב ניזרקתי מאותה עגלה חבול היטב… אבל איזה כיף. יאמרו מייד הירושלמים, יש בכלל ירידות בתל אביב? – כן! הירידה "שלי" הייתה תלולה לא פחות מזו שבאבן ספיר.

בחזית הבית במעלה רחוב אבן ספיר מותקן לוח אבן ועליו חרוט "בית בושרי" ומצויין שהבית נבנה ע"י ציון ואסתר בושרי בשנת תרצ"ב. אמיר בושרי מצביע בגאווה על שורשי משפחתו בשכונה. ממשיכים וחוצים את רחוב בצלאל ללב נחלאות. עוד מספר סיפורים משוחקים, עם זכרונות ילדות על חתולות ממין זכר וכלבים שממליטים ועם מפגש של ילד עם מרים ילן שטקליס והשיר ‘ילדי ירושלים’ ומגיעים אל בית הכנסת.

בבית הכנסת מסתיים הסיור. אמיר קוטף עבורנו מיני צמחי חליטה ריחניים ואנחנו שומעים סיפורים ושותים תה. יש גם קפה נמס וקפה בוץ… ורוגלך. רוגלך?!? – מה לרוגלך בבית הכנסת של הפרסים? בראשי עדיין מתגלגלים טעמי המטעמים הפשוטים והטעימים עליהם שמענו מפי דמויות שונות בדרך. דמויות שונות שכולן אמיר בושרי ובכל זאת כל אחת שונה מרעותה. תענוג לראות ולשמוע איך הוא מצליח לעשות דרמה מכל זכרון ילדות ומכל מאכל או משקה שמגיע אל פי הנפשות הפועלות בסמטאות ירושלים. אני מפנטז על מיני המאכל שכל "דודה" ידעה להכין ממצרכי המזון הבסיסיים ביותר, בליווי ירקות וצמחי תבלין שנקטפו מעבר לחלון, או לכל היותר הובאו הבוקר מהשוק, ופתאום… רוגלך. כאן ככל הנראה מגיע מיזוג הגלויות לביטויו. היום יש מקום לכולם בנחלאות. אני מסתכל סביבי – לא נראה לי שמישהו מבין הנוכחים, למעט משפחת בושרי, פרסי. בעצם, נראה לי שחלק לא מבוטל מהנוכחים הגיע לארץ מברית המועצות-לשעבר ומנגזרותיה. אז רוגלך.

אנחנו נשארים לשוחח עם אמיר. גם סיפורו האישי מרתק והוא אף מבסס עליו מונודרמה מטלטלת בשם ניקול ואני שהוצגה בפסטיבל עכו 1999. ממשיכים לחלוק רשמים וחוויות. גם הוא סקרן באשר לנו וכששומע שאשתי מורה לכימיה נובע ממנו פרץ סיפורים נוסף, שגולש מכימיה לבישול ומכאן לסדרת דרמה בנושא האוכל העממי הפשוט, זה שאת ניחוחותיו וטעמיו פינטזנו לאורך כל הסיור התיאטרוני. הוא כבר כתב את הסדרה ועתה הוא מנסה להפיק אותה לטלוויזיה. אני מחכה לסידרה בקוצר רוח.

מחפשים מטמון, ואף מוצאים

אנחנו יוצאים מבית הכנסת חזרה לכיוון ז'ראר בכר – לנסוע הביתה. אִינָה מתחילה לזרוק רמזים על כך שיש בסביבה איזשהו גֵּאוֹ-קֵש. כן, כבר שמעתי על השריטה הזו שלה ושל עוד מספר אנשים שאני מכיר. מסתבר שגם אחיה, אלכס, ורעייתו שותפים לאותו משחק סלולרי-גיאוגרפי חובק עולם. אשתי ואני לא נוותר, מן הסתם, על חוויה מסוג שעדיין לא הכרנו, וכך כולנו יוצאים לחפש מטמון באמצעות הסמרטפון.

בדרכנו לירושלים ציינתי שאשמח לשוב ולראות את בית הספר לאומנויות בצלאל – המקורי. חשבתי שלא אצליח לסחוב את שותפי לטיול נוסף בסביבה רק כדי לראות בניין יפה, והנה עכשיו מזמן אותנו הגֵּאוֹ-קֵש ישירות לבצלאל. מחצר בית הספר בוקעים צלילי מוסיקה קצבית. מסתבר שמתקיים הערב אירוע עם להקה דרום אמריקאית. מציצים פנימה, סופגים קמצוץ אוירה וממשיכים בעקבות המטמון.

המטמון, במקרה זה, הוא מעין שפופרת מִזְעָרִית ובתוכה מגילת קלף קטנטונת שכל מי שמוצא אותה מצרף אליה את שמו. הנה המטמון מתגלה וכולם מתרגשים ושמחים. אשתי שתחיה ואני צופים מהצד משתאים משהו. אינני בקיא ברזי קהילת המטמונאים, ולכן אני מופתע מעט לראות את אלכס שולף תיק ובו חפצים קטנים אותם הם מצלמים בחברת המטמון. מסתבר שגם מטמונים יכולים להתארח אצל מטמונים אחרים במהלך מסעם.

זהו. המשימה בוצעה – אפשר לשוב הביתה. בדרך למכונית, אינה מציינת שהיא חשה אווירת חו"ל. המקום, תחילת רחוב בצלאל, מזכיר לה את פריז. אני נזכר בצילומי ההשתקפויות בחלונות ראווה שצילמתי בשרלווייל צרפת לפני שבע שנים ומייד, כמחווה לחוויה ההיא, מצלם את השתקפות צללי אלכס ואינה בחלון ראווה על רקע חומת בית הספר לאומנויות בצלאל. מאוחר יותר, מגלה אשתי התענייננות בגֵּאוֹ-קֵשינג, בעיקר לאחר שלמדה מפי המכורים המתלהבים על פינות חמד שגילו בזכות המשחק ממש קרוב לבית. אני מרגיע אותה – קודם כל עליך להסכים לקבל עליך את עוּלוֹ של סְמָרטפוֹן, שהוא תנאי הכרחי למשחק. אני מניח שהנושא ישוב ויעלה בקרוב.

השיבה הביתה

תם ונשלם ערב עמוס חוויות, כך לפחות אני חושב, כאשר אנחנו עולים על מכוניתו של אלכס. הוא גר בהרצליה, ואנחנו נגיע איתו לתחנת הרכבת של תל-אביב מרכז ומשם הביתה – לחיפה. מגיעים לרכבת שהגיעה מנתב"ג עמוסה כל-כך שאנחנו נאלצים להתפצל. אינה, שתחייה ואני יושבים במקומות שונים. הרכבת יוצאת לדרכה, חולפת שנייה, אולי שתיים ואני כבר נרדם. כעבור דקות בודדות הרכבת עוצרת בתחנת האוניברסיטה ושיירה אינסופית של אנשים גודשת את המעברים. מבוגרים, בני נוער ואפילו ילדים קטנים עומדים, יושבים ואף שוכבים במעברים. הם יצאו לא מזמן מהופעת האיחוד האחרונה בהחלט של להקת כוורת. ככל הזכור לי כבר היו בעבר הופעות אחרונות בהחלט. אני מחכה לאיחוד הבא – אולי אפילו נחלוק חדרים שכנים באותו דיור מוגן.

מאוחר בלילה. אנחנו כבר בבית. אני מציץ אל האתר לחזור הביתה ורואה שסכום הכסף שנצבר מקרב את משפחת לזרוביץ' חזרה אל ביתה בגבעת אולגה. בזמן שאני כותב שורות אלה כבר נצברו 87,000 ₪ מתוך 100,000 השקלים שישיבו את איתי (11), דאה (8.5), נהר (4), אבא יהודה ואמא ורוניקה הביתה. נותרו עוד 11 ימים להשלמת המשימה, ובינתיים תרם השחקן שמעון מימרן 100 כרטיסים למופע משירי שלום שיטרית – שירים באשדודית. עכשיו, לאחר שהתוודענו אל ירושלים המסתתרת עם מגוון אנשיהּ, ניחחותיהּ וּטעמיהּ, יכול להיות שכדאי ללמוד גם מעט אשדודית.

מאז הסיור, אני מלעלע בגרוני ומפנטז על הקוּבֶּה של הדודות – זה ששוחה בסלק, וזה הפריך עם הצנוברים. עוד מעט נצא לטייל בואדי ניסנס בחיפה לרוות את תאוותי לאותו קוּבֶּה, למרות שאני יודע ששום טעם לא ישווה לחוויותיו של ילד בשכונה ירושלמית.

לילה לבן 2013 בחצי האי הירקוני

אני חי בחיפה כבר 35 שנים, כלומר מספר שנותי החיפאיות עולה על התל אביביות ובכל זאת, אי שם עמוק בפנים, נותרתי תל אביבי. אני אוהב את העיר חיפה בה אני חי, אך תל אביב היא אהבה ראשונה שנשארת תמיד יפה, לפחות בזכרונות.

אשתי שתחיה השתתפה במהלך השנה האחרונה במספר השתלמויות מורים שכללו סיורי ערב עירוניים במקומות רבים ברחבי הארץ. סדרת הסיורים הקודמת התקיימה בעירי חיפה. השבוע היא נוסעת מידי ערב לתל אביב, העיר בה גדלנו ובגרנו שנינו. כל לילה היא שבה אחרי חצות מסיור הערב שלה עמוסה בחוויות שאותן היא חולקת איתי בהתלהבות לתוך השעות הקטנות של הלילה. אני גומע בצמא את הסיפורים ועוקב אחריהם במפות גוגל שמראות לי את התמונות מגובה הרחוב. כל ערב אני שומע על עוד מקומות בתל אביב שלי ששינו את פניהם במהלך השנים. מתמונות גוגל אני מגלה שהשינוי הוא, במרבית המקרים, לטעמי. אמש אשתי בקשה מהמדריך, גלי נחום, לצרף אותי לסיור האחרון, זה שפותח את הלילה הלבן.

אנחנו מתקבצים בחניון רידינג, ממש לפני בית ההלוויות הנטוש של תל אביב שמשמש היום כמחסן חירום של פיקוד העורף. גלי, המדריך, מספר לנו על העבר ועל ההווה של המקום ואנו חוצים את הכביש בואכה פארק הירקון. גלי מזכיר ששמו הרשמי של הפארק הוא גני יהושע ואני חושב לעצמי שזה הדבר היחיד הטוב שנשאר לנו מראש העיר יהושע רבינוביץ, ולא הוא עשה את זה.

אני מכיר היטב את האזור. פעם, כאשר עוד הייתי ספורטאי, היה המקום בו אנו צועדים חלק ממסלול ריצת החימום שלי. המקום ממש לא דומה לתמונה שבזכרונותי. הפארק מטופח, ירוק, נקי ואפילו שובצו בו מתקני מי שתיה קרים לרווחת העוברים ושבים, לרבות אלה שהולכים על ארבע.

בתחילת דרכנו אנו עוברים בגן הבנים – שהוא אתר הנצחה לזכר בני תל אביב-יפו שנפלו במערכות ישראל.  בין העצים מוצבים עמודי גרניט שחורים שעליהם רשומים שמות הנופלים. כל אלה שאוהבים להשמיץ את הזחיחות של צעירי "מדינת" תל אביב מוזמנים לבוא ולראות מה רב חלקם בהגנה על המולדת. ממשיכים במסלול "שלי" ששינה את פניו ועוברים את הירקון על הגשר שהיה בתקופתי גשר ביילי בריטי למהדרין והיום הוא יצוק בטון ופלדה אך עדיין מעוצב בדמות אותו גשר ביילי.

מעבר לנהר עוצרים לשמוע סיפורים. אני, שהמקום היה חלק מילדותי, מגלה שאינני יודע הרבה מאוד דברים. ממש שווה לצאת לסיור מודרך אפילו במקום שאנחנו מכירים ולגלות את צפונותיו. גלי נחום הוא אוצר של ידע הסטורי, תקופתי ואף רכילותי. יותר מכך – הוא מספר סיפורים מוכשר שמסוגל לרתק את השומעים כמעט בכל דבר. אני מטייל לאורך הירקון שהכרתי עוד בימים ששרצו בו דגים, אני זוכר את הימים שהפך למדמנה ונהנה לראות את מימיו ששבו להיות צלולים ונקיים.

גלי מסביר לנו שהירקון היה פעם נהר רחב ידיים שחסם את דרך הים והיטה אותה עד למקורותיו בראש העין. הוא מדלג אלפי שנים אחורה, שב לימינו, קופץ לתחילת הישוב לפני כמאה שנה וחוזר חלילה. מדברים על שבע טחנות ועל עשר טחנות. אני מנסה להזכר כיצד נראה המקום בימים בהם טיילתי בו, נזכר ששם צולם הסרט חסמב"ה ואומר לאשתי שהגיע הזמן לשוב ולטייל באותם מקומות בהם שיחקתי כילד.

עצירה נוספת ליד עמודי הנצחת כ"ג יורדי הסירה מול מרכז דניאל עמיחי. המקום היה זה לא מכבר מגרש אושיסקין הזכור לטוב. בניין הפועל עדיין עומד על תילו – נטוש. גלי מציין שהבניין שימש לחדרי הלבשה. אני מתקומם – כאן היו אולמות האימונים של המשקולאים, הקלעים, המתעמלים, המתאבקים וכל אלה שעסקו בתחומי האתלטיקה שאיש איננו מתעניין בהם באמת… כולל אותי. אני מספר על כל מיני פאדיחות שהיו לנו, המשקולאים, עם כדורסלן הרכש סטיב וקסמן שהגיע אלינו מג'ורג'יה, אלא שאני טועה בלשוני ואומר סטיב קפלן. כל מוקירי הפועל רמת-גן מייד מעמידים אות על טעותי.

גלי נחום מספר לנו על תולדות המכביה ושוב אני מגלה כמה מעט אני יודע על דברים שהייתי משוכנע שזורמים בעורקי. לדוגמא – המכביה הראשונה תוכננה על ידי יהושע אלוף לשנת 1930 אך נדחתה ל 1932 כדי שתתקיים 1800 שנה לאחר מרד בר כוכבא. מגרש המכביה וסביבתו שוכנים על לשון יבשה במקום בו מתחבר הירקון אל הים שזכתה בכינוי המעט מגלומני לטעמי ‘חצי האי הירקוני’. הסיפורים של גלי מערבים היסטוריה ופיקנטריה, תרבות, ארכיטקטורה, ספורט ועסקנות פוליטית ואני מהופנט מהסיפורים – מרגיש כאליס בארץ הפלאות בעיר ילדותי.

ממשיכים אל הגמל המעופף, יריד המזרח של תל אביב. המקום שימש משך שנים בעיקר כבתי מסחר לכלים סניטריים וחומרי בניין. בשנים האחרונות הייתה תנופת שיחזור שחיברה את מתחם יריד המזרח, מגרש המכביה ונמל תל אביב למתחם תיירות ובילוי. לא ביקרתי במקום מזה שנים רבות והמקום המחודש מדהים אותי. במרכז המתחם מתנוסס הקצה שנותר מביתן תוצרת הארץ שהיה גולת הכותרת של היריד. אני רואה את השלט הענק ומייד מתחיל להתפזם בראשי השיר לתוצרת הארץ שכתב נתן אלתרמן במיוחד לפתיחת היריד. מורה הדרך ישראל ארד טוען שהשיר היה בעצם שיר מחאה על כך שהיו ביריד יותר מוצרי יבוא מאשר תוצרת הארץ.

כבר מהכניסה אני מתרגש לקראת המפגש הצפוי עם גלידרית מונטנה המיתולוגית. מול ביתן תוצרת הארץ אנו מגלים שמונטנה המקורית נהרסה וכעת משחזרים אותה. אם נרצה להזכר בה, אפשר לראות אותה בסרט אסקימו לימון. טוב שיש לנו סרטים עבריים לשחזור ההיסטוריה. הנוסטלגיה עובדת שעות נוספות, הגלידה ה"אמריקאית" של מונטנה לא הייתה משהו שראוי להתגעגע אליו… אבל החוויה… אמריקה.

 

אני כל כך מוקסם מהמעמד שאני פשוט שוכח לצלם חלק מהמבנים. אין דבר, הרי את הכל ניתן למצוא באינטרנט. ובכן, מסתבר שצילומי המבנים הישנים נדירים ובאיכות ירודה, ואילו החדשים עדיין אינם. אני פונה אל אוצר התמונות של גוגל מפות ורואה כיצד נראה האיזור ממש לפני תחילת השחזור – באוקטובר 2011. כנראה ארצה לשוב לשם בקרוב ולצלם לפחות את הקצה שנותר מ"ארמון" תוצרת הארץ ואת פסל הפועל העברי. בינתים אני אוסף הנה מספר תמונות ממפות גוגל בטרם תוחלפנה בחדשות.

      

גלי נחום מספר לנו על הקונצרט הראשון של הפילהרמונית הישראלית בניצוח טוסקניני – קונצרט ששמעתי עליו סיפורים מרתקים גם בתכניתו של ניר ברנדט. מבקרים במוזיאון עם צילומים של תל אביב מימי יריד המזרח הראשון. את הרצפה מכסה תצלום אוירי ענק של תל אביב ואנחנו מטייילים על פניו ומאתרים את המקומות בהם ביקרנו. על אחד הקירות מתנוססת תמונת כיכר צינה כפי שאני מכיר אותה מילדותי.

אפשר להשאר כאן שעות ולשמוע על היריד, אבל הזמן קצר ויש לגלי עוד הרבה מאוד סיפורים, אז ממשיכים לגשר יוסף יקוטיאלי לכיוון רידינג לשמוע קצת על רוטנברג שהביא את בשורת החשמל לעירנו. גם כאן מספר לנו גלי דברים שלא ידעתי, כמו למשל – תחנת הכח הראשונה שבנה רוטנברג בארץ הייתה ברחוב הקרוי בימינו רחוב החשמל. בין סיפורי תל אביב משתחל לו סיפור על נחל איסקנדר שהפך להיות נחל אלכסנדר, על שם אלכסנדר ינאי, ולכן הישוב הסמוך מכונה בית ינאי.

ממשיכים לתוך נמל תל אביב. על קיר הנמל מתנוסס שירה של לאה גולדברג – שיר לנמל

למרחקים מפליגות הספינות, אלף ידיים פורקות ובונות אנו כובשים את החוף והגל, אנו בונים פה נמל.

מורק הבטון ומורם המנוף, סירות המטען מגיעות אל החוף תכלת מלמטה ותכלת מעל, ככה נבנה הנמל.

אני קורא וחושב על כך שהשיר איננו אופייני לה. זהו בעצם שיר שנכתב בזמן שהיא הצטרפה לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי והיה עליה לחץ לכתוב שירים "לאומיים" שמפארים את ההתישבות. שירתה בדרך כלל אישית, להבדיל משירתו של אלתרמן שהייתה באותם ימים "מגוייסת". כעבור מספר שנים פרצה ביניהם מריבה בעקבות השיר את תלכי בשדה. אלתרמן טען שבתקופה כזו אין לכתוב על רגשות אישיים, על נופים, שדות ושלוות הטבע…

אנחנו בנמל תל אביב המחודש בתחילת הלילה הלבן שאותותיו ניכרים במועדונים ובמתחמי הופעות חוצות שהוכשרו ללילה זה. מטיילים עד שובר הגלים של נמל תל אביב וצופים ממנו לכיוון נמל יפו. אתם רואים? אומר גלי – שם התחלנו את הסיור הראשון, עברנו את כל המקומות במרכז והנה אנחנו בנמל תל אביב. לפני כמאה שנים לא היה כאן כמעט כלום, רק חול, והיום יש כאן עיר גדולה ושוקקת – זוהי הציונות בהתגשמותה.

הלילה עוד צעיר, עוד מעט נפגוש את ליבי כאן בנמל ונמשיך אל מופע הזריחה בחוף הצוק.

טיול בעקבות שִׁירָת יְלָדִים עַל הַדֶּרֶךְ

לקראת ערבו של יום קיץ מהביל אני נקלע לתל אביב כשעומדות לרשותי שעתיים תמימות שלא תכננתי עבורן דבר. זה הזמן לשוטט ברחובות העיר שבה העברתי את ילדותי ואת נעורי.

למעלה משלושים שנה אני חי בחיפה – עיר מדהימה ביופיה – ובכל זאת אני עדיין תל אביבי בנשמה. אני פונה מרחוב נחמני לשׂדרות רוטשילד לתור אחר המקומות בהם שיחקתי כשביקרתי אצל אוֹמָמָה. סבתי מצד אימי גרה באותם ימים בדירת חדר בשׂדרות רוטשילד ונהגנו לטייל בַּשְׂדֵרָה ולהשיט סירות נייר בבריכה הקטנה שבמרכזה. כשאני מטייל בשדרה אני שב במחשבותי להיות ילד. הבריכה הקטנה שינתה את פניה. בילדותי נהגתי לשכשך בה את רגלי בעוד אני משיט סירות. היום הבריכה תחומה בגדר גבוהה ובתוכה צמחית מים ודגי נוי. אני מסתכל ומתגעגע לפשטות של פעם, בילדותי, כאשר ככר צינה הייתה ככר והבריכה הייתה רק בריכה.

בין העצים לרוחב השדרה מתוחים שלטי בד. על כל שלט מודפס שיר ילדים ולצידו איור. פרוייקט שירה על הדרך הוקדש השנה לשירת ילדים, והשירים מוצגים בשדרות העיר. מרבית השירים צעירים ממני, אלה אינם השירים שליוו את ילדותי אלא את ילדות ילדי, ויש גם שירים ממש צעירים. במסגרת הפרוייקט מתקיימת גם תחרות כתיבת שירי ילדים והשירים הזוכים מוצגים בין שישים השירים הותיקים. השירים שנבחרו הם:

1. שלכת הפוכה מאת יעל קלו-מור
2. שאול מאת ניצה פלג
3. גֻּמָּה מאת טלי כוכבי
4. סוד מאת ברוך תור-רז
5. שכונת שפירא מאת נטעלי בראון

אני תר אחרי השיר גֻּמָּה. כבר נרמז לי היכן תלוי השיר – בשדרות בן-ציון ליד הפניה לפרץ חיוּת. היום נוטה לערוב ואני נחפז להספיק לקרוא ולצלם את כל השירים כל עוד האור מאפשר זאת. את המשוררת טלי כוכבי אני מכיר זה מכבר, אך לא הכרתי עד כה את שיריה. אני שמח לראות את השיר פורץ מהמגרה אל אור השדרה ומחכה לאלה שיבואו בעקבותיו.

השירים אויירו על ידי המאייר יוסי אבולעפיה ותלמידי שנה ג' מ"בצלאל". אלינה גיזטולין, סטודנטית מבצלאל איירה את השיר גֻּמָּה ועוד מספר שירים. אני מביט באיור ותוהה אם המאיירת ראתה את המשוררת טלי כוכבי – הילדה שבציור ממש מזכירה אותה.

די ליהגתי… הנה השירים:

Vodpod videos no longer available.

יריד עתיקות בחג של החגים – חיפה 2011

לפני שבועיים ביקרנו בחג של החגים בואדי ניסנס. הייתה לנו כוונה לראות גם את הירידים והתערוכות אך הטיול בואדי ארך מעבר למשוער. היום הולכים לראות את יריד העתיקות ומה שנספיק בעקבותיו. היריד ססגוני ועמוס כראוי ליריד שמנסה להציג הכל בבת אחת במקום מצומצם. יש כאן הכל, אנחנו מוצאים כלי בית, בובות, מטבעות, תכשיטים, גובלנים, כלי עבודה, תמונות ומה לא, וכולם עתיקים… או לפחות ישנים מאוד.

החוויה מזכירה במשהו את הטיולים החביבים עלי בשוק המציאות ביפו. אנחנו משוטטים מחדר לחדר ומאולם לאולם. בכל מקום נתקלים במשהו שלא הכרנו ובמשהו שכבר שכחנו. הנוסטלגיה חוגגת.

אני מבקש רשות מהמציגים בטרם אני מצלם את מה שהם מציגים ולפעמים גם אותם. כמעט כל המציגים מתפלאים על השאלה – בודאי שאפשר לצלם. דווקא את אחת התצוגות שמרשימות אותי במיוחד לא תוכלו לראות כאן, האמנית לא מתירה לי לצלם את עבודותיה. הפעם לא מדובר בעתיקות אלא בכלים ישנים שאותם היא מעטרת בצבעים אקריליים ונותנת להם חזות חדשה.

באחת התצוגות, בין כלי מדידה, שעונים וכלי עבודה מכניים עתיקים עומדים אופני ילדים אדומים עם שלושה גלגלים כמו אלה שקיבלתי מדודה לָלְקָה ליומולדת שלוש. אשתי שתחיה מראה לי בכל דוכן שני תכשיטים ישנים, אין לה עניין לקנות אותם, נראה שחזר לה החשק לייצר לעצמה תכשיטים במו ידיה כפי שנהגנו שנינו פעם בעברנו הרחוק, בסופו של דבר, חלק מה"עתיקות" המוצגות צעירות מאיתנו. בתצוגה אחרת אנו פוגשים שבעה גמדי חרס ששלגיה שלהם נמכרה… אוכל להמשיך וללהג על עוד הרבה דברים אך בתערוכה כזאת אין כמו מראה עיניים. הנה התמונות –

Vodpod videos no longer available.

יוצאים מהיריד ופונים לואדי ניסנס לסיבוב קצר. נוכחותו של החג של החגים איננה בולטת כמו לפני שבועיים. אנחנו מטיילים הפעם ביום שישי, בפעם הקודמת טיילנו בשבת, יכול להיות שבכך טמון ההבדל. מתעכבים לפני השירים שמוצגים דרך קבע בדרכי השיר שבסמטאות הואדי וממשיכים אל השוק.

כמו לפני שבועיים, סנטה קלאוסים מנופפים לעברנו מכל דלת, דוכן וחלון ולמרות שחנוכה כבר בעיצומו, נוכחותו כאן נותרה דלילה. באחת החנויות בשוק אני רואה עששית, ממש כמו אלה שראינו ביריד העתיקות. מישהי קונה עששית כזאת, אני תמה לשם מה ואז אני קולט שזו עששית לדים, כזאת שלא תעלה עשן ולא תפייח. תאורת החרום שלנו שבקה והפסקות החשמל באזורנו לאחרונה תכופות – אני קונה לנו עששית כזו. בדרך הבייתה עוברים לקנות קפה בארומה ומקבלים דמי חנוכה – "מטבעות לשון" די דומות למטבעות שראינו ביריד, רק מתוקות יותר.

להתראות בחג הבא.

קרנבל – שישי בצהריים סביב תיאטרון קרוב

לפני זמן מה עלתה בפייסבוק של תיאטרון קרוב השאלה אם אנחנו רוצים לראות הצגות גם בשישי בצהריים. כמובן! בתנאי שאוכל לשוב לביתי בחיפה בתחבורה ציבורית. אני נוהג להגיע לתיאטרון קרוב ברכבת וגם לשוב באמצעותה. ביום שישי יוצאת הרכבת האחרונה מתל אביב לחיפה בשעה 14:42. אילו התחילו ההצגות בצהרי יום שישי לא הייתה בעייה, אלא שבתיאטרון קרוב קבעו שההצגות תתחלנה בשתיים אחר הצהריים. מסתבר שיש אוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית בתל אביב דקות אחדות אחרי השעה ארבע אחר הצהריים. גבולי. לשאלתי בפייסבוק נעניתי שההצגה 'קרנבל' אורכת כשעה ורבע – אפשר להספיק.

הנה אני ברכבת לתל-אביב. ברכבת נח לי לכתוב, אוטובוס בעייתי מעט בקטע הזה. ליבי וגיל הם היום תושבי תל אביב, נפגש בפתח התיאטרון. אני רעב. הבוקר קמתי, שתיתי קפה, הכנתי מרק, עוד קפה… וכשהגיע הזמן להתקלח ולצאת נזכרתי שעדיין לא אכלתי דבר. הבטן מקרקרת והמסטיק לא בדיוק פותר את הבעייה. ליבי סיפרה לי שיש בתחנה המרכזית מסעדה ביתית טעימה וזולה שבה נוהגים לאכול יונתן וסיוון כשהם עושים חזרות להופעת הקאלט דוז.פואה שרצה כבר שנה שניה.

אני מגיע די מוקדם וניגש לקנות את הכרטיסים. ליאור מזכיר לי לקחת גם את הקוֹמוּנִיקָט של ההצגה. קוֹמוּנִיקָט ?!? מעניין כיצד נדבקה דווקא המילה הזו לדף מידע של הצגה בתיאטרון עברי. אני משוטט בתחנה המרכזית ותר אחרי המסעדה. הרבה סנדויצ'יות ושווארמיות בכל כיוון ואת המסעדה הנחשקת אינני מוצא, כרזות של בתי כנסת ופעילי תפילין, לעומת זאת, יש בשפע. הזמן קצֵר, צריך עוד מעט להכנס להצגה וכך אני מוצא את עצמי דוֹלֶה נוּדלס מִדְלִי קרטון לתיאבון.

כל הדוכנים מקושטים לחג המולד בכל מיני מנצנצים, מהבהבים וזוהרים. מכל עבר בובות סנטה קלאוס בכל הגדלים, עצי אשוח מפלסטיק ואפילו שלג מלאכותי. אני מביט בשלטים, כן, הכל בעברית – אני אכן בתחנה המרכזית של תל-אביב.

הגיע הזמן להכנס להצגה שלשמה הגענו עד הלום. ברחבת הכניסה מקבל את פנינו ניקו ניתאי ומעניין אותנו בפסטיבל האזרח כאן – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. תיאטרון קרוב נותן ידו לזעקת הצדק החברתי ומעלה על נס את זכויות האזרח ולכך אין מקום מתאים יותר מהתחנה המרכזית של תל אביב. הפסטיבל ימשך שלושה ימים רצופים 28-30 בדצמבר. ברור לי שבעבודה ילחצו עלינו לסיים כל מיני משימות לפני סוף השנה , אני מקווה שאוכל בכל זאת להגיע לכל שלושת ימי הפסטיבל. זהו אירוע בעל אופי חד-פעמי ואינני רוצה להפסיד.

ניקו ניתאי מזמין את האורחים שבאכסדרה להכנס אל אולם התיאטרון לראות את הקומדיה קרנבל. לא אספר כאן על חוויותי מההצגה עצמה, היא ראוייה לרשימה משלה, אומר רק שלא חדלנו מלצחוק לכל אורך ההצגה. אחרי ההצגה יוצאים כשחיוך ענק עדיין נסוך על פנינו. ניקו ניתאי פוגש את מבקרי ההצגה כמנהגו גם ביציאה. ברור לו שאהבנו את ההצגה – זה חרוט באותיות צחוק על פנינו. "ראיתם את כוכב בלי שם?" הוא שואל. בודאי, מזמן. ביום חמישי 22/12 בשעה 20:00 תתקיים הצגה חגיגית של כוכב בלי שם. מסתבר שזה יום הולדתו של ניקו ניתאי. אני יודע שזה מעט מופרע מצידי לבוא מחיפה לתל אביב לראות הצגה שכבר ראיתי ובכל זאת אני שוקל להגיע להצגה. מהכירי את ניקו ניתאי, יש לי הרגשה שהצגה זו תהיה שונה במשהו מזו שראינו מזמן. גיל גר בתל-אביב, אני מניח שהוא יגיע. ליבי עובדת בערבים, דבר שמקשה עליה להגיע להצגות ערב. חבל.

יש לנו עוד כמחצית השעה עד שיצא האוטובוס האחרון לחיפה. אנחנו שבים לשוטט בתחנה המרכזית של תל-אביב בסימן חג המולד הקרֵב. יש לי הרגשה שנבקר באותה תחנה גם ביום האחרון של השנה, מעניין כיצד היא תראה בערב השנה החדשה, כך היא נראית היום.

Vodpod videos no longer available.

החג של החגים – ואדי ניסנס חיפה 2011

שבת בבוקר, יום יפה, שמש בהירה מאירה את שמי החורף. פותחים חלונות ותריסים לרווחה ורוח צוננת מכה בפנינו, ממש כפי שהבטיחו החזאים. נצא לטייל במקום שטוף שמש, שם יהיה חמים ונעים – כך סברנו. לאן הולכים? כמובן, לאירועי החג של החגים בואדי ניסנס. מפה לשם כבר אחר הצהריים. יוצאים לדרכנו ומגלים שמש מאחזת עיניים, האור בהיר אבל קר, אפילו קר מאוד.

מתקרבים אל הואדי ומגלים שאיננו לבד. כל האיזור הוא נהר אנשים גועש. סוחרי מזון צועקים, שרים ומזמינים את כולם לאכול. רבּים בולסים פלאפל, קובה, קבב, פול, תורמוס, חומוס, כנאפה, בקלאווה, מלבי, סלחב, מיני אגוזים מסוכרים, מיצי פירות סחוטים ומבחר מעדני המזרח שכולנו מכירים היטב. בעצם, את כל המאכלים אפשר למצוא כאן תמיד אלא שלכבוד חג החגים גלשו הדוכנים אל מרכז הרחוב. האוירה חגיגית, מדוכנים רבים ניבטים אלינו סנטה קלאוסים משוקולד. נוכחות חג החנוכה הקרֵב עדיין איננה מורגשת במלוא עוצמתה, בינתיים יש פה ושם דוכנים שמציעים חנוכיות ונרות, הסופגניות יצטרפו בודאי לחגיגה בשבועות הבאים.

השילוט מכוון אותנו לגלריות ולתצוגות. אנחנו מסתפקים הפעם בתערוכת הרחוב הססגונית עם פסלי חוצות וציורי קיר שביהיהם משוטטים ילדים, חלקם מחופשים… בעיקר לסנטה קלאוס ונערות מרקדות לצלילי שירים בערבית. עוצמת המוסיקה מעט מוגזמת לטעמי. אשתי שתחיה, שבדרך כלל מסוייגת למדי מהצליל המזרחי, מציינת שהמוסיקה נעימה לה, המוסיקה הערבית ברמקולים שונה מה”מזרחית” של החפלות העבריות. די ליהגתי, נניח למראה עיניים להמשיך לספר את סיפור החג של החגים.

Vodpod videos no longer available.

חג שמח!