פליאה – צרויה שלו

שמעתי בתוכנית רדיו על הספר החדש של צרויה שלו – פליאה. לא זכרתי מה נאמר שם אבל השם נחקק בזכרוני אז הזמנתי אותו בספרייה.

הספר כתוב בלשון עשירה מאוד בדימויים ובמטאפורות. מרבית הספר עוסק בהגיגים ובמחשבות של גיבורותיו. הפרק הראשון מספר על מחשבותיה של רחל בגוף שלישי. זה איננו מונולוג אלא תיאור של ההגיגים שנותנים רקע לקשריה עם מנו. הפרק השני מספר על מחשבותיה של עטרה בגוף שלישי וכמו בקודמו אין זה מונולוג אלא תאור של ההגיגים בעת התרחשות פעולותיה. כך הלאה, הפרקים מספרים לסירוגין על מחשבות שתי גיבורות הספר ותמיד מראות עיניה של המספרת היודעת כל.

פליאה - צרויה שלו

בפרק הרביעי אני מבחין שמחשבותי נודדות מהספר והלאה. סופר כמה דפים נותרו עד סוף הפרק – יותר מדי. חוזר מעט ומנסה להתרכז ושוב סופר דפים. שוקל אם להפסיק, אבל אינני נוטה לנטוש ספרים שכבר התחלתי לקרוא – אולי יתרוממו בהמשך. יש לי הרגשה כאילו אני מציץ לרכילות של זרים, כמו בתוכניות ה"מציאות" בטלוויזיה. ההרגשה איננה נעימה ואני ממשיך, עדיין יש יותר מדי דפים עד סוף הפרק. עולה בראשי המחשבה שיש כאן הרבה מילים ומעט תוכן.

אני קורא משפטים מורכבים וארוכים לעייפה – משפט שבתוכו פסוקית ובתוכה פסוקית וכשמגיעים להמשכו לא ברור למה מתייחס ההמשך. אני פונה אל קדמת הספר לראות אם הספר עבר עריכה. כן – יש עורכת. אני תוהה אם הסופרת קיבלה את הערות העורכת או שמא העורכת אוהבת משפטים שסובכו שלא לצורך, הרי קל מאוד לסדר את המשפט בצורה ברורה ללא התחכמויות תחביריות. ואולי דווקא בהתחכמויות אלה גאוותן. אני אוהב ספרים קשים להבנה דוגמת זה שקראתי לפני ספר זה, אבל אני רוצה שהקושי יהיה תוכני ולא תחבירי. ומאחר שאני בדפי הפתיחה אני מבחין ששם הספר באנגלית הוא FATE שמשמעו איננו פליאה אלא גורל. אולי לא ירדתי לסוף דעתה של הסופרת.

אני כבר בפרק השביעי, ממתין להתרחשות, אבל בינתיים יש רק רקע ללא נושא. האמנות שלי היא צילום ואני חושב בתמונות. כאשר שוב נודדות מחשבותיי אני חושב על כך שהרקע עמוס בפרטים עד שלא ברור מהו בכלל הנושא. הפרק מסתיים במילים אלה: "אולי משום כך יידרדרו השברים מפיה בהולים, מבולבלים, מילה דורכת על מילה, מתקדמת ונסוגה, אבל היא תמשיך, לא תחסיר דבר, כל פרט ופרט עליה לספר, אין אחד חשוב ממשנהו, אין עיקר ואין טפל ואין פשר." כן, כל זה משפט אחד, יש רבים כאלה בספר ואף מורכבים יותר. נראה לי כאילו מילים אלה מתארות את הפרק שקראתי כרגע. אם לכך כיוונה הסופרת – היא הצליחה, אבל אותי כקורא היא התישה עד כדי כך ששקלתי פעם נוספת להניח לספר ולעבור הלאה.

המחשבות נודדות. אני גומר לקרוא עמוד שלם ומגלה שאין לי מושג מה קראתי. שב לתחילת העמוד וקורא שנית, וממשיך. זה קורה שוב ובסיום אחד העמודים שנדדו בו מחשבותיי אני מחליט לא לשוב לראש העמוד, להמשיך, ורק אם ארגיש שהחסרתי משהו לשוב. מתברר לאחר מספר עמודים כאלה שלא הרגשתי שהחמצתי משהו.

שמעתי שיחה עם מורה לפיתוח קול שסיפרה על זמרות שמתענגות על יפי קולן ושוכחות שיש לשיר גם תוכן. נראה לי שהסופרת מתמוגגת מיפי הניסוחים, הדימויים והמטאפורות עד שהתוכן הסיפורי אובד בתוך כל היופי הפיוטי הזה.

אלה שנהנים מיופי מילולי גם אם התוכן דליל משהו יקראו את הספר בשקיקה.
אלה שמחפשים את הסיפור, כמוני, עדיף להם שיחפשו ספר אחר.

הוצאת כתר 2021; 277 עמודים

חיסון לקיץ הישראלי – עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים

מרגע שנודע לי שעינבל ויסמן מתכוונת להציג תערוכה היה ברור לי שארצה לבוא לפתיחה. התערוכה בירושלים ואני בחיפה, אז מה? יש דברים ששווה להרחיק עבורם נדוד ולא היה לי ספק שזה אחד מהם. קראתי בתופרת חלומות שבפתיחת התערוכה ינגן המוזיקאי אדם ויסמן, בנה של האומנית. שמעתי אותו מנגן בתערוכה הקודמת ומצאתי בנגינה שלו משהו אחר, מעין שבירת מוסכמות מסקרנת ומעוררת מחשבה.

אני נוסע ברכבת מחיפה לירושלים. זמן רב עבר מאז שביקרתי בתיאטרון ירושלים ואני מתכנן להקדים כדי לסייר בתיאטרון לפני התערוכה. אני אוהב לחוות התעוררות של מקומות לחיים – מהדממה המהדהדת בין קירות ריקים, דרך טפטוף חרישי של אורחים ראשונים עד קול ההמון המחריש שמבשר את פתיחת האירוע. אני רואה בזה מעין זריחה.

הזמנה לתערוכה - חיסון לקיץ הישראלי - עינבל ויסמן בתיאטרון ירושליםכשעתיים לפני הפתיחה אני ניצב בשערי התיאטרון. השומר המופתע שואל לאן ברצוני להגיע. לגלרית הסלון, אני אומר, והוא מצביע אל גרם המדרגות הרחב שמוביל אל התערוכה. אני לבד עם התמונות שמודפסות על יריעות קנווס בגדלים מרשימים. תאורת התקרה כבוייה ורק אור היום שחודר דרך קיר הזכוכית מאיר את חלל התערוכה. כאשר הדבר אפשרי אני מעדיף לראות יצירות בתאורה טבעית רכה, ללא הצללים הקשים של תאורת הספוטים במוזיאונים.

בהזמנה לתערוכה כתוב "תערוכת צילום של עינבל ויסמן". הגדרת היצירות כצילומים איננה מקובלת עלי. התמונות שעינבל יוצרת אינן מתארות מציאות אלא בונות מציאות שהייתה קיימת רק בדמיון. אלו הן עבודות שמשלבות הרבה מאוד שכבות של יצירה. בחלק מהדרך מעורבת פעולת צילום, אך היא איננה היחידה, אפילו לא העיקרית.

כפי שתספר לנו עינבל ויסמן בדברי הפתיחה, היצירה מתחילה ברעיון שנובע מהשראה של דברים שראתה בעיניה או בעיני רוחה. במקרה זה מדובר בהשראת הציירים ההולנדים בני המאה השבע עשרה, ציורים אפלים ביסודם. מההשראה ממשיכה האומנית ליצירת הדימוי שלה, דימוי שמשתמש בפירות ובצמחי הארץ משולבים בחפצים ממקורות שונים. אבל הדימוי צריך להתמודד עם האור הישראלי החזק, הקשה, המסנוור, כמעט אלים. עכשיו, כשהדמיון כבר מגובש, ואפילו צוירו כמה סקיצות, מגיע זמן העמדת המיצב. סט תלת ממדי שמכל כיוון נראה מעט שונה וממנו יש לחלץ את התמונה הדו ממדית שמתאימה לחזון שמתרקם בראש האומנית. וכשהמיצב כבר עומד צריך להתאים אותו אל האור ואת האור אליו. עינבל קנאית לאור הטבעי – זה שחודר אל הבית מהחלונות או מבין ענפי העצים. בכל שעה האור נראה שונה בעוצמה, בגוון ובקשיות או רכות הצללים. וכשמגיע הזמן לצלם, מתברר שמשהו לא מתקבל כפי שנראה בדמיון. משהו אולי מצל על משנהו או שפריט שאיננו העיקר בתמונה מואר ביתר וגוזל תשומת לב. צילום. תיקון. עוד צילום. המתנה לאור המתאים. ולבסוף קליק אחד שמקפיא את המצב. אבל מכאן עד התמונה המודפסת ותלויה על הקיר הדרך עוד ארוכה. ליהגתי מספיק. אני מניח שברור עכשיו מדוע אינני מוכן לקרוא ליצירה זו צילום. עינבל קוראת לזה ציור-צילום ומתארת את התהליך טוב ממני בתופרת חלומות.

אני עובר על התמונות אחת אחת. את כולן אני כבר מכיר מהבלוג 'תופרת חלומות' ומהפייסבוק של עינבל, אבל כשהן מוצגות על הקיר בגודל מרשים, החוויה שונה. אני מבחין בתנועה של אנשים ומחליט להתרחק מעט, להניח להם להתארגן ללא הפרעה. יש הרבה חללים מעניינים במבנה ואני משוטט בין אולמות ומעברים, ובין מוצגים נוספים שמפארים את כותלי התיאטרון. במעבר לאגף האחר תאורת התקרה "מנחשת" את בואי ונדלקת לקראתי. זוהי מערכת תאורה מעניינת. אין לי מושג על מה חשבו מעצבי התאורה אך בעיני הכימאי שלי היא נראית כדימוי של המבנה המולקולרי של שרשראות פחמימניות.

אנשים מתחילים להתאסף וההמולה גוברת לאיטה. זריחה, כבר אמרתי. אני מצטרף. הקהל סוקר את התמונות ומוסיף ממד חדש למה שראיתי קודם. אני שומע שאלות והערות שונות מאלה שעלו במחשבותי. גם זה חלק מהחוויה. עינבל ויסמן משייטת בין המתבוננים, מסבירה, מתארת וגם חדה חידות שמכוונות אותנו להעמיק ולהתבונן בפרטי היצירות.

אוצרת התערוכה, ד"ר בת שבע אידה, פותחת את האירוע ומסבירה כיצד נולדה התערוכה. עינבל ויסמן מספרת על התהליך המחשבתי שהוביל אל היצירות ועל הביצוע. היא התחילה לפתח את הסגנון האפל בצילום לפני כארבע שנים וזו כבר התערוכה השלישית שבה היא מציגה תמונות בסגנון זה. התערוכה הראשונה "הצד האפל של עינבל ויסמן" הוצגה בגלריית "קארו אומנויות" בחיפה. השנייה "רסיסים של אור ישראלי" עדיין מוצגת באוניברסיטת תל אביב. והנוכחית "חיסון לקיץ הישראלי" מוצגת בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. בפתיחת דבריה האומנית מסבירה מדוע יש צורך בחיסון לקיץ הישראלי, עם האור הצורב את העיניים. היא מספרת לנו על התהליכים שעברה עם העבודות ומדגימה פעולות שנעשו בתמונות. תמונות חיסון לקיץ הישראלי - מובילות אותנו אל המוזיקאי אדם ויסמן

אחרי דברי האומנית בא תורה של המוזיקה. מאז ששמעתי את נגינתו של המוזיקאי הצעיר אדם ויסמן ואת הסבריו בפתיחת התערוכה באוניברסיטת של אביב אני מצפה בכליון אוזניים לשמוע אותו פעמים נוספות. החוויה מבחינתי מושלמת, התמונות והמוזיקה בשילוב תגובות הקהל מרחיבות את הלב.

התמונות מוצגות בגלריית הסלון בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. לאחר מכן אין לדעת אם והיכן אפשר יהיה לראות את התמונות, אז כדאי מאוד להזדרז.

הגיגי שוליים:

  1. בתחילה כתבתי בכותרת הטור 'תערוכה של הצלמת עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אבל עינבל איננה רק צלמת, היא אומנית רב תחומית. שיניתי את הכותרת ל'תערוכת צילומים של עינבל ויסמן…'. אבל אלה אינם רק צילומים במובן המקובל של המילה. לבסוף ויתרתי על הכינויים ונשארתי עם 'עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אחרי קריאת הטור ברור למה.
  2. אם זה לא ברור, זוהי אותה עינבל ויסמן שכתבה את הספר ברוכה את.
  3. סדר התערוכות – חיפה, תל אביב, ירושלים מקפיץ לראשי את שירו של לאונרד כהן First we take Manhattan, then we take Berlin.
  4. עולם האסוציאציות שלי מתפרע לפעמים. דברי עינבל על הסקיצות לעבודותיה הזכירו לי חוויה מהעבר:
    בספטמבר 1993 נפתחה במוזיאון ישראל תערוכה "
    פיקאסו – 103 רישומים מאוסף מארינה פיקאסו". בתערוכה הוצג אוסף של "רישומים בטכניקות מגוונות מכל תקופות יצירתו של פיקאסו מאוסף נכדתו, מרינה פיקאסו."
    נסעתי לתערוכה עם חבר שהיה צייר חובב. בתערוכה ראינו אוסף של רישומים – בעיקר סקיצות ליצירות שאולי חלק קטן מהן התגבש לכלל ציור מוגמר. מרבית הסקיצות נראו כדפים שנתלשו ממחברת בגודל 'פוליו'. על חלק מהדפים ניכר שהיו מקומטים ומוכתמים ו"גוהצו" ברישול מה לשימור.
    אחרי התערוכה ישבנו לשתות קפה במזנון של המוזיאון. שוחחנו ובינתיים ציירתי על מפית סקיצה של רעיון לצילום שתכננתי. המלצר שבא לאסוף את הכוסות שאל אם הוא יכול לקחת את המפית. הצענו לו לשמור את המפית – אולי יום אחד יתלו במוזיאון אוסף של הסקיצות שלנו.

קישורים:

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

בועז שעשוע, בחור ממוצא כורדי בן 33, תלמיד תואר שני בהיסטוריה, גר בדירת שותפים בתל-אביב ומטפח אובססיה תמוהה לחקר שואת יהודי פולין. גם לו עצמו לא כל כך ברור כיצד התגלגלה סקרנותו כבר בימי בחרותו לסיפורי הגטאות ומחנות המוות. הספר מוזר ומסקרן כבר מדפיו הראשונים. השפה מליצית משהו והדימויים נודדים לעומקי התכונות והחוויות של נושאי הסיפור. פריז בוגדנית, שדי הנפש מצווחים והשמש מתנפצת בין עלי הגפן לאלפי קריצות צהובות של אור. ברגע הראשון הקריאה איננה זורמת, הלשון הציורית-פיוטיות שזולגת מבין השורות מקשה על הקריאה ומשובבת את נפשי. כעבור מספר עמודים אני מסתגל אל הסגנון ולפעמים תופס את עצמי מלהג בלשון דומה. כבר התרגלתי לסגנון ובפרק הרביעי הסיפור מדלג אחורה ליום סתיו עגמומי של שנת 1739 ועימו גולשת גם השפה ללשון סיפורים ארכאיים.

שירת החטאים | יוסי אבני-לוי

אני מתוודע אל מיודענו בועז לפני מדפי הספרייה בתחנת הרכבת של חוף הכרמל בחיפה. השם יוסי אבני-לוי צד את עיני ואני נזכר בספר איש ללא צל מפרי עטו שקראתי לפני למעלה מעשור. אני קורא את מה שכתבתי על הספר כאן בתרבות הפנאי ובשורה השנייה נתקל במשפט 'עם תחילת הקריאה חשתי כאילו הזדקפה קומתי ואויר פסגות רענן נושב על פני. הסגנון, הקצב, השפה… עונג צָרוּף'. מעלעל קלות בעמודים הראשונים ומשועשע מדמותו של הבחור הכורדי שמתגעגע לפולין הכבושה. הרכבת תיכף מגיעה. אני תוחב את הספר לתרמילי ועולה לרכבת.

הספר מפליג בין עלילות מוזרות לבין חוויות מוזרות אף יותר, חלקן אמיתיות ורבות מהן דמיוניות, כאילו חדרו אל ראשיהם של האנשים ממקורות עלומים מימים אחרים. אנחנו פוגשים לאורך מסעו של בועז מגוון מעניין של דמויות וכמעט בכולן חבויה מוזרות כלשהי. ובין פרקי עלילות בועז צצים סיפורי ההוללות של משיח השקר יעקב פראנק שפרע את כל מגבלות המוסר והוביל כת של יצרים וזימה שיביאו על פי תורתו אל הגאולה.

אנחנו פוגשים את יעקב פראנק גם במחקריה של שלומית – אשתו של קפלושניק מנהל הארכיון בוורשה. השמות בספר מסבכים לי את קצב הקריאה. אני שב הרבה פעמים לאחור להיזכר מי הוא מי. מלבד בועז, שלומית ויעקב, כמעט כל השמות בעלילה פולניים לתפארת. אני מתבלבל בין קפלושניק, קובאלסקי, שימאנסקי ורומקובסקי, גרושקה ואגניישקה, פיוטרק וסטאשק. רק לקראת אמצע הספר אני מסתגל אל שמות דמויות המפתח.

הספר מרתק ומסקרן. לכולם יש סודות ולחלק לא מבוטל מדמויות המפתח יש חזיונות מוזרים וחזונות נשגבים. גם סיפורי חשקים, תאוות, בגידה וזימה לא חסרים בספר 'שירת החטאים' מאת יוסי אבני-לוי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

בשום פנים לא הייתי מוותר על קריאת ספר זה, ויכול להיות שארצה אף לשוב אליו.

מצד שני, הספר אמנם רומן, אך אין הוא קל לקריאה וזורם. התמונות מתערבבות ולפעמים צריך לקרוא מספר שורות עד שקולטים שמדובר בדמות אחרת מזו שציפינו לפגוש בהמשך לפסקה הקודמת. לדעתי – הספר שווה בהחלט את המאמץ ומספק מאוד.

עכשיו הספר יכול לחזור למדפי הספריה בתחנת הרכבת.

לא מובן מאליו – ורדה רזיאל ז'קונט

הספר 'לא מובן מאליו' ניבט אלי מעומקי המדף כששלפתי ספר חזיתי. כן, הספרים ניצבים על מדפי ספרייתנו בחנייה כפולה. אין לי מושג כיצד הספר הגיע לשם. לא זכור לי שקניתי או שאלתי אותו. גם אשתי לא ידעה לפתור את התעלומה. הספר נראה חדש לגמרי, כאילו לא קראו בו מעולם. אני מעלעל קלות, קורא את גב הכריכה ואת ההקדמה ומבין שמדובר כאן בלקט של כתבות שנכתבו למוספי העיתונים 'ידיעות אחרונות', 'את' ו'חדשות'. ההקדמה פותחת במילים: "הרשימות שנבחרו לספר זה עוסקות בצדדים הפחות שגרתיים והפחות מובנים מאליהם של יחסינו עם עצמנו ועם העולם". זכורות לי תוכניות הרדיו של ורדה רזיאל, וכמובן העצה שמזוהה איתה: "תזרקי אותו". נראה לי שזה עשוי להיות מעניין. אני מחליט לקרוא.

לא מובן מאליו - ורדה רזיאל ז'קונט

הספר קל מאוד לקריאה, הוא מורכב מפרקים קצרים שאינם תלויים זה בזה וכתובים בלשון דיבור פשוטה וברורה. תוכן העניינים מציג בפנינו שישה מקבצי רשימות – א. מורכבויות; ב. יחסי אנוש; ג. זוגיות; ד. במשפחה; ה. התפתחות ויצירה; ו. אני כמשל. אפשר לקרוא בספר בכל סדר שמתאים לנו. אני מתחיל מההתחלה.

הרשימות עוסקות בעניינים שקשורים לשגרת החיים ומתארים בעיות ודרכי התמודדות. חלק מהתאורים מתאימים במידת מה לחוויות שמוכרות לי ורובם עוסקים בצרות של אחרים שאינן נושקות להתנהלות חיי. הרשימה 'בין הקטנוני לעקרוני' מדברת על ההתייחסות אל קו הטלפון המשפחתי בדירה. מה? זה נראה לי ארכאי משהו. אני פותח את דף נתוני הספר ומגלה שהוא נכתב בשנת 1998 ומלקט רשימות מן העבר. עכשיו אני נזכר שהעיתון 'חדשות' נסגר לפני כשלושים שנה.

אני ממשיך לקרוא ומוצא את מרבית הרשימות מעניינות. כנראה ההתנהלות האנושית בחלק מתחומי החיים לא השתנתה באופן קיצוני, אבל במרבית התחומים מה שהיה אז איננו דומה למה שקורה בימינו. השינוי הבולט ביותר הוא בתחום יחסי החיזור והזוגיות שקיבלו תפנית משמעותית במהפכת ה"מי טו". הרבה מהמצבים שמתוארים בפרק 'זוגיות' נראים לי בלתי אפשריים בימינו.

הרדיו משמיע ברקע פרסומת ושומעים בה את ורדה רזיאל ז'קונט קוראת "… אז תחליפי אותו!…". אני תוהה אל מי זה מדבר, הרי תוכניות הייעוץ הרדיופוני שלה חלפו לפני זמן רב. אבל הפרסומת מושמעת כל שעה. אני מחפש ברשת ומגלה תוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 103. התוכנית איננה דומה לתוכניות הייעוץ הותיקות שלה. כיום מתמקדת ורדה בשיחות עם מומחים במגוון נושאים. לא נראה לי שהדור הצעיר מזהה אותה עם ההכרזה ההיא. כנראה הפרסומת פונה לבני הדור הותיק יותר.

הספר מתאים היטב להגדרה של ספר מילוי בטור מגדיר הספרים שלי שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים. "ספר שמורכב מקטעים קצרים בני עמודים בודדים…". ספר מילוי יכול להמתין בתיק או על המדף מוכן לשליפה בכל רגע לקריאת קטע אקראי. קראתי את הספר עד סופו. בפרק זוגיות דילגתי על מספר קטעים שכבר מפתיחתם היה ברור לי שאינם מתאימים לעולם שאני מכיר.

הוצאת כתר 1998; 288 עמודים

מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות

באחד מביקורי האחרונים בחנות גולדמונד ספרים יד-שניה אני מגלה על מדפי המציאון העשיר שבקומה השניה את הספר 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות'. לא שמעתי עד כה על קיומו של הספר בן העשרים וחמש שנים והוא מסקרן אותי. משלם מחיר מציאון – עשרה שקלים חדשים – ופונה לדרכי הביתה עם הספר בתיקי.

הספר, ממש כפי שמעיד עליו שמו, הוא מדריך לכתיבת שירים – כן, ספר לימוד, אפילו עם תרגילים. כבר בתחילת הספר אני לומד דבר יסודי, לכאורה מובן מאליו, שמשום מה לא נתתי עליו דעתי עד כה. אומנויות שונות מיועדות לחושים שונים. ציור ופיסול נועדו לעיניים, מוזיקה ושירה נועדו לאוזניים, תיאטרון גם וגם וכן הלאה. שירים יש שנועדו לקריאה שקטה – כלומר לעיניים, ויש שנועדו לשירה או לדקלום – כלומר לאוזניים.

בבית הספר לימדו אותנו, לפחות בזמני, מהו חרוז ראוי בשירת משוררי ספרד. רבים מכירים אותם היום כשמות הרחובות שחוצים את תל אביב לאורכה – אבן גבירול בואכה יהודה הלוי. הם לימדו אותנו:
לא תחרוז שור בחמור.
הבא את השור אל ארץ המישור
ואת החמור אל הר המור.

בימיהם העברית לא הייתה שפה מדוברת. הם כתבו בשפה שקוראים בעיניים ולכן המשקלים והחרוזים בשיריהם נועדו לעיניים בלבד. בינתיים קמה השפה העברית לתחייה והיא מדוברת במחוזותינו על כל לשון. היום זוהי שפה שנועדה לשמיעה. נכון, גם כשאנחנו קוראים את השירים חרישית אנחנו שומעים את צליליהם מהדהדים בראשינו. לכן צליל התנועה האחרונה חשוב מההקפדה על החרוז הנראה לעין.

אין לי כוונה להמשיך וללמד כאן את מה שיורם טהרלב מלמד בספרו. אם יש לכם עניין ללמוד ממנו כיצד כותבים שירים נסו להשיג לכם עותק של הספר. זה לא פשוט, אפשר להשיג אותו רק בחנויות יד שניה, אבל בהחלט שווה לדעתי לשים עליו יד.

הספר קצר ובעיקר טכני. מאה עמודים ראשונים מלמדים אותנו על חרוזים, תבניות, משקלים וכן על דימויים, מחאה וסגנון. יתרת שלושים ותשעה העמודים מלמדים על כתיבת מקאמות – היום קוראים לזה שירה מדוברת. חלק זה פחות מדבר אלי. כאן לומדים דבר אחד שחשוב מאוד בעיני – לא להתבזות. אני חווה לפעמים מעמדים שבהם מוקראת ברכה מחורזת מביכה וארוכה עד אין קץ. יורם טהרלב מקדים שני צעדים ראשונים לכתיבה – החלטה ואיסוף מידע. בשלב ההחלטה חשוב לוודא שהקהל מתאים להקשבה, מעוניין בה ויודע עברית במידה מספקת. חשוב מאוד לוודא שגיבורי האירוע מעוניינים בכלל בתרומה שירית לאירוע שלהם. בשלב איסוף המידע חשוב לעשות תחקיר מעמיק ולדעת שהדברים הנאמרים נכונים, גלויים ואינם מביכים, קשים או פוגעים ברגשות השומעים.

הספר יצא לאור בשנת 1997 והדוגמאות בו מגיעות משירים קדומים יותר. במאה הקודמת התפרסמו הרבה מאוד שירים מאוד "גבריים", כאלה שמחפיצים נשים. בימינו לא יעלה על דעתו של אף אחד לכתוב שירים כמו רחוב פנורמה או אין כמו יפו בלילות של חיים חפר, ואפילו לא שיר כמו אהבת פועלי בניין של נעמי שמר.

בסיום כל הדרכה, ולפעמים גם באמצעה, יש תרגיל. אני עונה על כל התרגילים ואני מפתיע את עצמי. אני הרי יודע מהן דעותי, ובכל זאת כשאני פונה לכתיבת התרגילים אני מגלה שדעותי מתפרצות החוצה בצורה בוטה משצפיתי. בחלק מהתרגילים עלי להחליף את הפזמון של שיר קיים. הנה שתי דוגמאות:

בדרך התבור ביוטיובהפזמון של השיר בדרך התבור הוא

במקור מאת בנימין אביגל –
ומיני אז נגלה לי רז
כי זה שבמשעול דהר את לבבי שבה.
   

בתרגיל שלי –
אלף פעמים אמא לי אמרה
להזהר מאלה שעוזרים לי בלי סיבה

הפזמון של השיר סימונה מדימונה הוא

במקור מאת חיים שלמוני –סימונה מדימונה ביוטיוב
בי יוקדת אהבה
לשחורה ולנאוה
וליבי לה רון ירונה
לסימונה מדימונה.

בתרגיל שלי –
עד היום היא לא שמעה
על פושעים בערבה
היא שותקת מפחדת
מחוקרי המשטרה

שולי חלק מדפי הספר מקושטים באמרות שפר של המשורר. הנה שתיים מהן:

שירים יוצאים מהלב
גרֶפצים יוצאים מהבטן

כדי לכתוב –
אינך צריך לחיות בנוף פסטורלי,
אינך צריך להיות לא נורמלי,
אינך צריך אהבה משוגעת –
אתה צריך מעט כשרון
והרבה משמעת

למדתי מהספר 'מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות' לא מעט ונהניתי מאוד מהלימוד. הדבר העיקרי שלמדתי הוא להתאים את החריזה ואת המשקל לשמיעה.

אני ממליץ לכל מי שרוצה לכתוב שירים לקרוא ספר קצר זה ולעשות שיעורי בית.


ברוכה את עינבל ויסמן

אפתח בגילוי נאות – תכונות היסוד שלי רחוקות מהנדרש ממכשפה, דבר שעלול לפגום בחוויית הקריאה שלי. משהבהרתי נקודה יסודית זו אפשר להמשיך לקרוא.

כשהזמנתי את הספר 'ברוכה את' היו לי ציפיות ברורות. קראתי עליו בבלוג תופרת חלומות של עינבל ויסמן. חשבתי שהספר חולק איתנו עצות בדבר צמחי מרפא. מבחינתי זה כבר מספיק, הנושא מסקרן אותי והמידע ברשת מבלבל ואף סותר את עצמו. מהבלוג של עינבל הבנתי שדבריה מבוססים על ניסיון אישי, על ידע מעשי חובק דורות וכן על ידע מדעי שרכשה במסגרת לימודי הביולוגיה.

ברוכה את, המחברת הסודית של סבתא ושלי - עינבל ויסמן

בטרם קיבלתי את הספר הפרק הראשון התפרסם בבלוג. קראתי והבנתי שיש בספר סיפור אוטוביוגרפי מעניין. בשורה הרביעית של הפרק הראשון כתוב 'נולדתי עם זיכרונות'. אני ספקן מטבעי. כוונתי לספקנות מדעית, אין לי בעייה עם אמונות, רק עם עובדות מדעיות. יש בספר סיפור אישי עשיר במחשבות ובדעות, כלומר יש להתייחס אליו כאל ספרות יפה ולא רק כאל מקור מידע כפי שסברתי מלכתחילה. מצויין! נראה שמצפה לי חווית קריאה הרבה יותר מרתקת. כחובב אומנויות הבמה ואומנויות שמספרות סיפור, פיתחתי את מיומנות הַשְׁעָיַת הַסָּפֵק [Suspension of disbelief] שמאפשרת לי להפיק הנאה מכל דבר בלי לערב שיפוטיות.

הספר 'ברוכה את' פונה אלינו בלשון נקבה כי הוא מיועד לכל מי שרוצה להיות מכשפה. פעם ראשונה שאני חווה את חוויתן של כל דוברות העברית שפונים אליהן בלשון זכר דרך שגרה. נתקלתי אפילו בתרופות לעניינים נשיים שדף המידע שלהן מכיל הוראות בלשון זכר.

תוכן העניינים בספר מפורט ביותר. יש בו פרקים סיפוריים שמעורבות בהם עצות לשיפור הבריאות וחוויית החיים, ויש פרקים בנושאי ריפוי ורוקחות עשירים בסיפורי חוויות. הספר הוא גם מדריך לשימוש בצמחי מרפא וגם ספר קריאה מעניין. אין זה ספר קריאה מהסוג שקוראים פעם אחת וגונזים. זהו ספר מדף – כזה ששבים אליו מידי פעם להיזכר מה עושה צמח זה או אחר ומה הייתה החוויה שבצידו. תוכן העניינים המפורט מקל לשוב ולקרוא דברים שכבר קראנו.

קריאת הספר איטית מאוד, כמעט כל דבר מעורר בי אסוציאציות מתחומים אחרים וגורם למחשבותי לנדוד לחוויות פרטיות שלי. החוויות שמתוארות בספר מסקרנות ומרתקות. אחד הסיפורים מִתַּרְגֵּם במחשבותי למחזה. במחשבה שניה אני מבין שהוא מתאים יותר להיות תסכית. אולי אנסה פעם לעבד אותו לתסכית, רק בברכת המחברת כמובן, אין לי עניין להסתבך עם מכשפה.

מרבית העצות בספר יכולות להיטיב גם עם "לא מכשפות" אך יעילותן לא בהכרח שלמה. בפרק על חסת המצפן, למשל, כתוב במפורש ל"לא מכשפות" חליטה זו תעזור לישון היטב גם כשיש שיעול קשה. למכשפות – החליטה תועיל להקלה ותאפשר שינה עם חלומות ומסרים. אני לוחש לעצמי 'מי יתנני מכשפה' אבל אינני מוכשר לתפקיד מעצם בריאתי. תאמרו 'הֱיֵה מכשף'? מכשף איננו מכשפה, אפילו לא דומה. אולי מלבד המכשף אריה מְזַמֵּן הגשם.

האיור איננו לקוח מהספרהספר 'ברוכה את' שופע עצות שימושיות ומאוייר בציורים של צמחי המרפא. גם הציורים הם של המחברת – עינבל ויסמן. לפני שקיבלתי את הספר כבר התנוססה על אדן אחד החלונות בביתי אדנית עם צחנן הגינות שקראתי על סגולותיו בהרחקת יתושות בבלוג תופרת חלומות. חיפשתי את הצחנן בספר ולא מצאתיו. בקטע 'ערכת נסיעות' מוזכר 'ציטרונלה שמן אקליפטוס' לדחיית חרקים. כדאי אם כך לקרוא בספר ובמקביל להעזר גם בבלוג. חלק לא מבוטל מהספר עוסק בענייני נשים. יש בו עצות כיצד להשתמש בצמחי מרפא להקלה על מצוקות שכרוכות במחזור, בלידה, בהנקה ובדומיהם. מצאתי פה ושם ברשת עצות בתחומים דומים, אך לא מצאתי בשום מקום עצות בענייני גברים, כאילו לגברים אין בעיות. אני מניח שהסיבה היא שגברים "משחקים אותה גיבורים" ואינם חולקים את מצוקותיהם עם הסביבה. חבל.

מדי פעם המספרת נדמית להיות מוזרה, אבל היא חוגגת את מוזרותה. מבחינתה, אלה שאינן רואות וחושבות כמוה הן המוזרות. מתחיל להתנגן לי בראש 'רק אני ואנוכי נורמאלי מכולם', זה קורה אחרי הפגישה עם אנה בל בפרק 'חולמת'.

הספר נמצא בידי כבר שלושה חודשים ועדיין לא מצא את מקומו על המדף. הוא מונח עם הספרים שאני קורא ואני שב ומעלעל בו כמעט כל יום.

הוצאת אדמה, 2021, 256 עמודים.
קישור לרכישה ישירות מהמחברת

לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים? – עוזי וייל

נתחיל מהסוף – זה לא ספר לימוד, לא תדעו בתום הקריאה לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים. ועכשיו להתחלה. ספר קצר וכייפי. קריאה קלה ונעימה, מסקרנת ומרתקת. חמישים ושבעה פרקים קצרצרים – מחצי עמוד עד שלושה עמודים גג. מאה תשעים וארבעה עמודים, אותיות גדולות, שוליים רחבים. קל מאוד לעצור, כל רגע מסתיים פרק. אי אפשר לעצור, תמיד יש עוד פרק קצר ומסקרן שקל מאוד לגלוש אליו.

הספר יצא לאור לפני עשרים וחמש שנים, בשנת 1996. עד ספר זה עוזי וייל כתב סיפורים קצרים ומערכונים. זהו הרומן הראשון שלו והוא נראה במבט ראשון כעוד ספר של סיפורים קצרים. אגב – את סיפוריו הקצרים לא קראתי עדיין, אבל ראיתי את "החמישיה הקאמרית" בזמנה, כך שככל הנראה נחשפתי ללא מעט ממערכוניו.

פרק ראשון ובו מסופר על גבר בודד שנחת בשדה התעופה. בפרק השני מתוודעים למועדון הימורים בשכונת התקווה – אין קשר לגבר מהפרק הראשון. הפרק השלישי מספר לנו על אדם זקן מאוד בואדי חביז בגליל – אין קשר לגבר ולמועדון ההימורים. כך מדלגים הפרקים בין שלושה סיפורים. אל דאגה, כפי שכבר ניחשתם הסיפורים יפגשו בהמשך הדרך.

אנחנו פוגשים את נטאשה ואת מוריס. שניהם מתים. שניהם חיים מאוד בזכרונם של מי שהכירו אותם. הם מאוד משמעותיים, בעצם – הם מובילים את חייהם של אלה שחיים. והסיפורים של החיים ושל הזכרונות מרתקים ומפתיעים. אין שום סיבה לחפש היגיון בשום דבר, זה רק יבלבל אתכם – פשוט לזרום עם הסיפורים שמתחברים לסיפור בכיף.

אני רוצה לקרוא עכשיו את ספרו הקודם של עוזי וייל: 'ביום שבו ירו בראש הממשלה: סיפורי אהבה'. הספר כבר איננו בספריה העירונית, כל העותקים כבר במעמד של "לא ניתן להשאלה (בלאי, אבד)". נראה שחרשו את כל עותקי הספר ההוא לא מעט בזמנו. את הספר 'לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים?' רכשתי בעשרה שקלים במציאון של גולדמונד ספרים בחיפה במצב מצויין. מצאתי את הספר 'ביום שבו ירו בראש הממשלה: סיפורי אהבה' באתר של סיפור חוזר. אני מניח שתקראו עליו כאן בזמן כלשהו.

האם יש מקקים בישראל – פרינג' בהבימה

פוסטר ההצגה מאתר הבימה בעיצוב מיש רוזנוב

אלה הימים האחרונים לפני ההכרזה על הזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2021. אני אוהב את היצירות של נסים אלוני וסקרן לדעת לאן יכלו מרט פרחומובסקי ודורי פרנס לקחת את המחזה. מבקרי תיאטרון רבים גמרו את ההלל על ההצגה. מכר שראה את כל הצגות קיפוד הזהב וביניהן גם את 'האם יש מקקים בישראל?' אמר לי: "לא ראוי למאכל אדם. אבל מרתק". מכרה אחרת ממובילות הקיפוד אמרה לי שאיחרתי, הכרטיסים להצגות האחרונות אזלו מזמן. אני מחליט בכל זאת לנסות. יש כרטיסים. אפילו אשתי שתחייה, שאיננה עדיין חיית פרינג', מביעה נכונות להצטרף.

אנחנו מקדימים מאוד לתיאטרון. עדיין לא מכניסים קהל אפילו לרחבת הכניסה של התיאטרון הלאומי הבימה. כן, זוהי הצגת פרינג' שמוצגת בהבימה עם להקה של 14 שחקניות ושחקנים וצוות הפקה מכובד. אנחנו הזוג השני שמחכה לפני פתח אולם רפפורט. הקהל מתרבה לאיטו, שעת התחלת ההצגה כבר עברה ועדיין לא פותחים דלתות.

נכנסים לאולם. זו לי הפעם הראשונה באולם זה של הבימה ואני מגלה שנחפזתי לחינם, מכל מקום רואים היטב ותיכף נגלה שממילא ההצגה חולשת על כל שטחי הבמה והאולם. הבמאי, מרט פרחומובסקי, מתנצל על האיחור ומסביר שהשחקן דודו גולן שמגלם את דמותו של ישו בושש להגיע. לפני כמחצית השעה נודע להם שהוא נפגע בתאונת דרכים – בר פלד ימלא את מקומו עם הטקסט בידו. מרט אומר שמי שמעוניין לעזוב יפוצה. אף אחד לא קם.

נסים אלוני כתב את המחזה 'האם יש מקקים בישראל?' בשנת 1986 והתחיל לקיים חזרות בהבימה. כמנהגו שינה ושינה את המחזה במהלך החזרות ולבסוף התיאטרון גנז את ההצגה. היא לא הוצגה מעולם. זהו המחזה האחרון של נסים אלוני. מרט פרחומובסקי חבר עם דורי פרנס לעבד ולהשלים את המחזה. מתוך עלון ההצגה אנחנו לומדים ששותפים בהפקה הרבה מאוד אנשים שאחראים על כל ההיבטים. ממש כמו בתיאטרון הממוסד. לא כל כך אופייני לפרינג'.

ההצגה מתחילה. השחקנית אדית אסטרוק מקדימה ואומרת שיש בהצגה 15 תמונות. בהמשך היא תקדם אותנו מתמונה לתמונה וכן תגלם את דמותה של מלכת אנגליה. פלסטינאי מנופף בדגל פלסטין ובעקבותיו אשתו הטרייה, הנוצריה, שבקרוב נגלה שהיא הרבה יותר רבגונית מהנראה במבט ראשון. גם הפלסטינאי איננו בדיוק פלסטינאי. ממשיכים ופוגשים את לוט בעל הגיבנת הכפולה. אוסקר מאק-מנדל הוא האמרגן של להקת השחקנים שמציגה גילגולים רבים ושונים של הסבל היהודי בהקבלה למה שקורה עם הפלסטינאי, הנוצריה, ישו שאיננו בדיוק שלם עם שליחותו ויודה איש קריות שחוגג לסירוגין בין כולם. פראנץ – המפקד המת, או לא, של מחנה הריכוז מקיים יחסים מוזרים עם הליצן היהודי ביאטו, ואם לא די לנו בכך, יש גם צמד רוצחים שרודף אחרי כולם ולא כל כך ברור מה מטרתו.

ההצגה קשה למעקב. כל קטע בפני עצמו מעניין, לפעמים אפילו מרתק, אבל סך כל ההצגה איננו מתחבר בראשי לתמונה קוהרנטית ברורה. למה בדיוק ציפית, שואלת חברתי לחיים, זה נסים אלוני. אחרי התמונה החמש עשרה השתחוויה ואנחנו יוצאים מההצגה מבולבלים משהו. אני מניח שהיא תרדוף את מחשבותינו בימים הקרובים. אני מתחיל להבין את מה שאמר לי אותו מכר שכבר ראה את ההצגה.

בדרכנו לאוטובוס אנחנו פוגשים מקק שועט מגן יעקב להבימה – יש מקקים בישראל!

מאת: ניסים אלוני
בימוי: מרט פרחומובסקי
נוסח ההצגה: דורי פרנס ומרט פרחומובסקי
לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר
מוזיקה: בועז שחורי
מיקס מוזיקה: תומר ירושלמי
עיצוב חלל: זוהר שואף
עיצוב תלבושות: רוני בורשטין
עיצוב תאורה: יאיר ורדי
עיצוב תנועה: לירון דינוביץ
עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב
במאיות משנה: לירון דינוביץ ושירי לוטן
הפקה: מרט פרחומובסקי ושירי לוטן
מנהלת הצגה:  עדן מלקו
דן שפירא – לוט
רועי אסף – ראשיד אבן קייסון / לייבו ספיבק
נעמה פרייס – מוד
אדית אסטרוק – מלכת אנגליה
אברהם הורוביץ – ביאטו לוי
גד קינר קיסינגר – פראנץ פון ראו
ערן שראל – אוסקר מאק-מנדל
אוהד שחר – שטרייקר
דודו גולן – ישו [איחולי החלמה מהתאונה] 
אמיתי קדר – יודה איש-קריות
נועה ירקוני – מארתה
שירי לוטן – מאריה
דני ברוסובני – ורנר
בר פלד – קרל-היינץ [היום גם ישו]

דף ההצגה באתר הבימה

תברחי – תמרה סטיל כהן בתיאטרון קרוב

אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות.

פסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב הוא ככל הנראה האחרון שמתקיים בתחנה המרכזית של תל אביב. נושא הפסטיבל הוא זכויות האדם, וההצגה 'תברחי' עוסקת בזכות להתפתח ולהגיע להגשמה עצמית ללא מעצורים חיצוניים או פנימיים וללא פחד.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון קרוב. על הבמה שולחן אוכל וסביבו שלושה כסאות. גילי סובלת ממיגרנות, היא בולעת כדור. בקרוב נראה שהמיגרנות התכופות שלה מעצבות את התנהגותה. אך יכול להיות גם שהתנהלותה מביאה את המיגרנות.

ניר, בעלה, נכנס ומעיר משהו מעליב בעניין השמלה שהיא לובשת. גילי שואלת אם להחליף שמלה. ניר "מניח לה לעשות כרצונה" באדישות מתנשאת. גילי נחפזת החוצה להחליף שמלה. בינתיים מגיע אורן – עורך דין צעיר שהתחיל לעבוד לאחרונה במשרד עורכי הדין של ניר. אורן מעוניין להתמחות בפלילים.

הם יושבים יחדיו לאכול, ואורן מנסה לפתוח שיחה ומתעניין בעיסוקה של גילי. היא מספרת שהיא אומנית, ציירת. ניר נחפז להגיד שהיא לא מעוניינת למכור את ציוריה. אורן מביע התפעלות מציור שלה ומציע להכיר אותה למישהו שיכול לעזור לה למכור את הציורים. ניר שב ומציין שהיא איננה מעוניינת למכור את ציוריה. גילי אומרת שהיא תשמח למכור את ציוריה, היא אפילו מציעה להראות לאורן עוד ציורים. נראה שדרגת החופש שגילי נטלה לעצמה איננה מקובלת על ניר והוא מכריז לפתע שגילי עייפה ושהארוחה הסתיימה. אורן נפרד מהם נבוך ומופתע. ניר, באדיבות שלווה ומתנשאת, ניגש אל גילי ואוחז בעורפה באופן מאיים ומשפיל. חושך. זעקה. צפירות של רכב הצלה.

בתמונה הבאה גילי בלבוש אסירים. היא דקרה את ניר למוות ועכשיו היא עצורה לקראת משפט. אורן מתנדב לייצג אותה, אך גילי איננה מוכנה לספר מה קרה. אורן מנסה להסביר לה שאף אחד לא יקבל טיעון של הגנה עצמית אם לא ידע בדיוק מהו האיום שמפניו התגוננה.

התמונה מדף ההצגה 'תברחי' באתר תיאטרון קרוב

ההצגה מרגשת ומעוררת תחושות אימה. הבימוי והמשחק מאופקים מאוד – אין כלי רצח מדמם, אין כתמי דם, אין זעקות שבר מוגזמות ואין מוזיקה שמנסה ליצור בכוח אוירת אימה. הכול נעשה בשקט, באיטיות ובאיפוק שמגבירים את אווירת הפחד והמצוקה.

גילי בתא הכלא שלה. השומר איננו אדיש אליה אך הוא מעמיד פנים שאיננה מעניינת אותו, תפקידו הוא לפתוח ולסגור את התא כל אימת שעורך הדין שלה בא. פתיחת דלת התא וסגירתה מיוצגות בצליל ובמלבן אור שמוקרן על רצפת הבמה. עיצוב התאורה ככלי שמצייר תפאורה מוצא חן בעיני מאוד. אורן, עורך הדין, איננו מצליח להוציא ממנה מידע. השומר נפתח אליה ומתחיל להבין את מצוקתה. מפה לשם מתברר שגם לאורן וגם לשומר יש היסטוריה לא פשוטה שנושקת לתחומים שמנהלים את עולמה של גילי. מכאן והלאה מתנהלות לסירוגין שיחות של גילי עם עורך הדין, עם דמותו של בעלה – ניר ועם השומר.

הבעייה של גילי לספר מה קרה בין בעלה לבינה נובעת מסירובה להכיר במציאות. היא מבטאת זאת במילים: 'אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות'. זו הסיבה שאיננה יכולה לספר על סבלה לצד בעלה שאיננו מרפה ממנה גם אחרי מותו. זו הסיבה שהתעלמה מקולות שאמרו לה בעבר 'תברחי'.

הצגה מעולה. חוויה קשה ומטלטלת. עיקר כוחה הוא בָּאיפוק השקט והאיטי שזועק ללא קול.

ההצגה משתתפת בפסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב. זוהי יצירתה של תמרה סטיל כהן שהציגה בפסטיבל האזרח כאן 2015 הצגה מטלטלת לא פחות בשם רסיסים.

מאת: תמרה סטיל כהן
בימוי ודרמטורגיה: רן בן שושן
מוסיקה מקורית: דן כהן
תפאורה: רן בן שושן
עיצוב תאורה: רונן בכר
צילום: אהוד לבון

שחקנים:
לפי סדר הופעתם
גילי – תמרה סטיל כהן
ניר – ניר יוספי
אורן – טל עמר
שומר – אלון לשם

אינני יודע אם ומתי ההצגה 'תברחי' תוצג בעתיד, אך ימיו של התיאטרון במשכנו הנוכחי קצובים. כדאי לארוב להצגה זו ולראות אותה כל עוד אפשר.

מנוחה נכונה – פנינה גרי כלת פרס האומן כאן

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פנינה גרי היא הרבה יותר ממחזאית. היא פעילה בכל תחומי התיאטרון מאז ומעולם, לפחות מראות עיני, וגם אני כבר אינני ילד. היא הקימה את תיאטרון זוית, ניהלה את הבימרתף, הייתה מנהלת אומנותית, דרמטורגית, במאית ושחקנית ואף עיבדה סיפורים למחזות. אחד הסיפורים שעיבדה למחזה הוא 'מנוחה נכונה' מאת עמוס עוז. המחזה הוצג בפסטיבל עכו 1992 עם דורית ניתאי ועם ולדימיר פרידמן שבינתיים התבגר ועכשיו הוא מגלם את דמות אביו של מי שהיה אז.

המנהלת האומנותית של תיאטרון קרוב, דורית ניתאי נאמן, מקדימה ומספרת לנו שאביה, ניקו ניתאי, אמר שלא יכולה להיות חגיגה ללא הצגה. אם כך, גם הענקת הפרס צריכה להיות מלווה בהצגה. ואם הצגה, אז ברור שהיא צריכה להיות על פי מחזה של כלת הפרס פנינה גרי. דורית ניתאי נאמן עיבדה את המחזה 'מנוחה נכונה' לקריאה מבויימת.

על הבמה של מבואת התיאטרון שישה כסאות ועליהם יושבים השחקנים:

ולדימין פרידמן – יולק ליפשיץ – מזכיר הקבוץ, חבר מפלגה ושר לשעבר.
שירה פרבר – חוה ליפשיץ – אשתו של יולק.
אסף מור – יונתן ליפשיץ – בנם, בן הדור השני ל'אבות המייסדים'.
יולי מובצ'ן – רימונה ליפשיץ – אשתו של יונתן.
איגור קזצקר – עזריה גיטלין – צעיר אידיאליסט המבקש למצוא את מקומו בקבוץ.
דורון צפריר – חבר קיבוץ – מְסַפֵּר ומקדם את העלילה.

לא אכנס לתוכן הסיפור, אם אינכם מכירים אותו אפשר להעזר בויקיפדיה, הסיפור מתוקצר שם מלווה בפרשנות של סופרי ויקיפדיה.

הקריאה המבויימת מוצלחת מאוד לטעמי, היא מעבירה היטב את רוח המחזה וכל השחקנים מעולים – איש איש בתפקידו. בולט במיוחד איגור קזצקר בדמות עזריה גיטלין שאיננו מגביל את עצמו לקריאה, ומשחק בכל חלקי גופו ונפשו. נראה שהוא עומד להתפקע מהתלהבות או מאכזבה – כל דבר בעיתו.

אחרי ההצגה עולה לבמה פנינה גרי לקבלת הפרס, לשמיעת דברי הברכה ולהשמיע את דברה. כל הברכות באות מפי אנשי תיאטרון שיודעים היטב לספר סיפור ולכן גם הברכות הן חוויה מעניינת. פנינה גרי מוציאה דף ומתנצלת, אני כבר בת 94 ולאחרונה אני חשה בבעיית זיכרון, אז הכנתי לי רשימות. מייד לאחר ההתנצלות היא מתחילה לדבר בשטף וללא הפוגה הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות כתוב על הדף. בסופו של יום – הקריאה המבויימת והאירוע כולו הם חוויה מרתקת.

אשמח מאוד אם תצמח מקריאה זו הצגה עם אותו ליהוק ואותה במאית.

המבול בתיאטרון קרוב

לא הכנתי את עצמי לחוויה עם עומק פילוסופי כזה. הופתעתי. לטובה.
ההצגה 'המבול' גוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות שאינן מרפות.

ההצגה 'המבול' עולה בתיאטרון קרוב זמן קצר לפני פינויו מהתחנה המרכזית של תל אביב שעומדת על סף סגירה. כבר ראיתי את כל הצגות התיאטרון ואני נחפז לראות את זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

בשבוע הבא יתקיים בתיאטרון קרוב פסטיבל האזרח כאן השנים־עשר, ואחריו התיאטרון יצטרך לחפש מקום חדש לממש בו את זכותנו לתרבות. בינתיים לא ברור היכן ומתי ישוב התיאטרון לפעילות מלאה.

ההצגה עוד לא התחילה. אני יושב במבואת התיאטרון והקירות מדברים אלי. ראיתי כאן את הנפילה פעמים רבות, וכן את פינוק מטריף ועוד. היו הצגות שהתחילו במבואה ונדדו פנימה והיו כאלה שהתחילו בחוץ, המשיכו במבואה ועברו אל אולם התיאטרון, ביניהם געגועים לטחנות רוח והזבובים. אני מחכה לתחילת ההצגה ונוכחותו הנעדרת של ניקו ניתאי מכבידה עלי.

מבואת תיאטרון קרוב היא עכשיו הפאב של סטרייטון. דורית ניתאי נאמן מספרת לנו בקצרה על מה שנראה ומסבירה כיצד עלינו להתנהל כאשר נתבקש לעבור בחיפזון אל תוך האולם. דורית, שהייתה המנהלת האומנותית, היא עכשיו גם מנהלת התיאטרון והבמאית הראשית. היא עיבדה את המחזה של מיכאל סבסטיאן וביימה את ההצגה. דורית נאמנה לקו הבימוי של התיאטרון שמנצל כל חלל שמתאים לרוח המחזה ושומר את הקהל קרוב.

הברמן מסדר את הפאב והפסנתרנית מתחילה לנגן בעוד הפאב ריק מאורחים. עוד מעט יתחילו להכנס ולצאת אורחים ויתברר לנו שאף לא אחד מהם שמח בחלקו. כולם רבים עם כולם, מאשימים, משמיצים וקוראים תיגר זה על זה עד כדי תגרה של ממש. גברת סטרייטון "חסכנית גדולה", היא יודעת היטב אל מי להיות נחמדה ואת מי לרסן. היא כועסת על הפסנתרנית ומבהירה שלא תשלם על נגינה טרם זמנה. בעודם מתקוטטים נכנסת ויוצאת זונה שיש לה עניין לא סגור עם אחד האורחים. עורך דין שאחראי על מיני שחיתויות, וביניהן "הפחתת עלויות" בניית הסכר שמגן על האזור מפני הצפה, שותה כוסית אחרי כוסית. מאוחר יותר הוא יבהיר לנו שהוא זקוק לכך כדי להמשיך לחיות עם מצפונו, אך בינתיים הוא מציג פוזה של זה שיודע יותר מכולם ומנהל את ענייניו בתבונה.

הטלגרף מקבל עדכונים על מצב הבורסה ועל מזג האויר. מצב הבורסה מעניין בעיקר את המהמר ואת הלקוח שאיבד את כל כספו בעקבות תחבולותיו של המהמר. העידכונים בעניין מזג האויר אינם מבשרים טובות. עורך הדין מתחיל לפרש את הודעות מזג האויר ואת הרעשים שנשמעים מחוץ לפאב. הוא מעריך שהסכר קרס ותיכף יפרוץ מבול.

לפתע נכנס אל הבר זוג נוודים שאינם מוכרים ליושבי המקום. הם רטובים מסערת הגשם והברד שמשתוללת בחוץ. הנווד מציג את עצמו בחשיבות נפוחה כשחקן גדול שגילם תפקידים חשובים. שותפתו מגבה את דבריו ומחזקת אותם. השחקן מנסה להפגין בפני יושבי הבר את כישוריו. הוא מציג את הקטע המוכר משיילוק במשחק יתר מוגזם להפליא על סף הגרוטסקי. ובינתיים הסופה בחוץ מתגברת. עורך הדין פוסק שאין ספק שזהו מבול וכולם עומדים על סף כְּלָיָה, הפאב עומד לקרוס וחייבים לברוח למקום בטוח. כולנו מובלים בחיפזון אל תוך אולם התיאטרון.

כאן מתחילות להתעורר בי תהיות שנשאלות פעמים רבות – האם היית רוצה לדעת מתי תמות? ואם תדע, האם זה ישנה את התנהגותך? ומה אם המידע שגוי ולא תמות – מה יהיה עם השינויים שכבר עשית? האם חשוב לך מה תשאיר אחריך?

בעוד הקהל והשחקנים נערכים להתגונן במקום הבטוח מתעורר עולם האסוציאציות שלי. אני נזכר במה שניקו ניתאי השאיר אחריו, מילים שמתנגנות בראשי בקולו העמוק:
"זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!"

חיים גורי השאיר אחריו, שיר שמספר על מה שהשאיר אחריו –
דַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
נראה לי שזה מתאים גם לניקו ניתאי.

יושבי הפאב מפוזרים במעטפת אזור הבמה בחושך. כל פעם מואר זוג אחר מבין הנוכחים שנודד למקום כלשהו ברחבי הבמה. הם מדברים. המריבות נעלמו. גם הגדולים שבאויבים מגלים חמלה ואפילו אהדה. בעלת הפאב כבר איננה חוסכת דבר ומורה לברמן לחלק משקאות ביד רחבה. נראה שכשהם מבינים שאין להם עתיד – כדאי לפחות לשפר את ההווה. התמונה שמצטיירת היא על סף החלום האוטופי, כאילו כל מה שנדרש כדי ליישב את המחלוקות הוא סימונו של הסוף – אין עתיד, אין חובות שצריך להחזיר, אין משמעות לרווח ולהפסד, אפשר להתנצל מעומק הלב ולקבל את ההתנצלויות.

הם כבר מתחילים להשלים עם גורלם, ובכל זאת מנסים לסתום בבגדיהם את הסדקים שמאיימים להרוס את החלל הבטוח שלהם מפני המבול וההרס. אני חושב על המקום שהם מנסים להציל והמחשבות שלי מזנקות הצידה, אל המציאות. המקום שהמבול מאיים על קיומו הוא אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. אני חייב לשוב אל החלום שמציע לי התיאטרון. אסור לבלבל אותו עם המציאות.

הטלפון מצלצל. כולם רצים אל הטלפון, להיות הראשונים לשמוע את הבשורה. אבל הם בעצם גם חוששים מהבשורה. יש אפילו מי שאולי מעדיפים את המצב הנוכחי על פני הצלה. בימוי יצירתי במיוחד מציג את הריצה אל הטלפון כריצה נרתעת, ריצה איטית מאוד Slow motion. הם רצים אל הבשורה ובורחים ממנה בעת ובעונה אחת. מנסים לעכב ככל האפשר את הבשורה שעלולה לנפץ את האוטופיה ולשוב אל המציאות.

השחקן הכושל מתעצב על כך שאם אין קהל – אין תיאטרון. החבורה, שלא נותר בה שמץ מהרגשות השליליים שאפיינו אותה, מתארגנת ברוב חמלה להיות לו לקהל. השחקן מתעורר לחיים ומציג את מונולוג התהייה של המלט במשחק מוגזם משהו:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זֹאת הַשְּׁאֵלָה
מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרַל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם?
זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!

אני מחסיר פעימה. מה קרה כאן? כן – דברי ניקו ניתאי עונים על תהייתו של המלט. אני תָּמֵהַּ איזה חלק מהקהל קלט את תשובתו של ניקו ניתאי להמלט.

אני שט במחשבותי שוב לתהייה אם חשוב לך מה תשאיר אחריך. אם זה אכן מבול שישמיד את כולם, אין למי להשאיר. ואם אין למי להשאיר – כל ההסתכלות על העולם משתנה. בעצם כל הדיבורים בין אלה שמתמגנים מפני המבול וכל ההתנצלויות הם משום דיבור אל המתים. עולם האסוציאציות המעוות שלי מתעורר ומדמה אותם לחתול של שרדינגר – כל עוד האירוע לא הסתיים הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת.

משחק, בימוי ושימוש בחלל מעולים לטעמי. הצגה מעוררת מחשבות.
רוח תיאטרון קרוב נושבת כתמיד.

כאן אני עוצר. אין לי עניין לספר כיצד מסתיימת ההצגה ואיך הסיום משפיע על הלך הרוחות ועל התנהגות האנשים שכבר הפכו להיות אמפתיים, עתירי חמלה ואוהבי אדם.

לכו לתיאטרון – ההצגה תוצג מספר מצומצם של פעמים בחללי התיאטרון שבתחנה המרכזית. המקום הבא שבו היא תוצג יראה שונה ולא יהיה אפוף בזיכרונות שיש לנו משמונה עשרה שנות קיומו.

בדרכנו החוצה מאולם התיאטרון דורית ניתאי נאמן מספרת לנו שההצגה מבוססת על מחזה שכתב מיכאל סבסטיאן כעיבוד של מחזה מאת המחזאי השוודי הנינג ברגר. ניקו ניתאי, דורית ושחקני אנסמבל תיאטרון קרוב העלו את ההצגה בפסטיבל מיכאל סבסטיאן 2018 ברומניה בשפה הרומנית.

בדרכי אל האוטובוס לחיפה עולה במחשבתי ההרהור ששם ההצגה מסמל את מצבו של אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. [אני יודע שכבר כתבתי את זה – זה פשוט לא מרפה].

המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן
ע. במאי: בנימין עציון
מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: לירון ספיר
תאורה: רונן בכר
צילום: ארה'לה הצמצם הבוער

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב

שחקנים לפי סדר הופעתם:
אבנר מדואל בן יהודה
איריס הרפז
יולי מובצ'ן
דליה ריבר
אופיר דואן
אסף מור
אלון לשם
מרטין בלומנפלד
נעמי בן אסא

מנחם יוצא למלחמה בתמונע

מזה זמן רב עולם התיאטרון סגור – קורונה. עכשיו מתחילים לשוב לחיים, אבל הרכבת האחרונה מתל-אביב לביתי בחיפה יוצאת לדרכה לפני עשר בלילה – מחשמלים אותה בלילה. הביקור בהצגות הערב בתל אביב נעשה בעייתי משהו. האוטובוס האחרון לחיפה יוצא בשעה 23:20 מהתחנה המרכזית ה"חדשה". ניתן לחזור מהצגות ערב שמסתיימות בזמן שמאפשר הגעה לתחנה המרכזית בטרם יצא האוטובוס האחרון. והנה מודיעים בחדשות שהתחנה המרכזית נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021.
אני אוהב את התחנה המרכזית עם המארג החברתי של המוכרים והקונים, עם גלריית הגרפיטי בקומה השביעית ובעיקר עם תיאטרון הפרינג' החביב עלי – תיאטרון קרוב. ועכשיו סוגרים לנו את התחנה עם התיאטרון, החנויות והגלריה, ועם האפשרות לחזור מהצגות ערב בתל אביב לחיפה.

אני מקבל בפייסבוק הודעה על ההצגה 'מנחם יוצא למלחמה'. אני מתעלם בדרך כלל ממודעות על הצגות בתל-אביב כי ממילא אינני יכול לשוב מהן הביתה, אבל הצגה זו מתחילה בשמונה בערב כך שיש סיכוי להגיע בסיומה לרכבת לחיפה. גם לליב֫י הזמן מתאים – אני מזמין לנו כרטיסים.

ביום ההצגה אני הולך לתחנה המרכזית לצלם את הגרפיטי בגלריית הקומה השביעית. זהו מיזם צילום לא קטן ואינני מתפנה לאכול. גם כשליבי ואני נפגשים איננו מספיקים לאכול ואני מגיע לתיאטרון רעב עם כאב ראש. במבואת התיאטרון מתקבצת חבורת נערות ונערים קולוסלית עם קול שמנפץ זכוכית*. אנחנו נכנסים לאולם. המקומות בחזית תפוסים אבל יש לפני השורה הראשונה שני כסאות פלסטיק ואנחנו בוחרים לשבת בהם. מימיני, על כסא גלגלים, הסטנדאפיסט היושב 'דדי הגולש'.

מנחם יוצא למלחמה

קומדיה מוזיקלית מטורפת, סָטִירָה חברתית עם מאפיין של טרגדיה קלאסית – למות מצחוק.

מנחם יוצא למלחמה באתר תמונע - צילום אלי כץ

התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב חביבה עלי. היא מינימליסטית כיאה להצגת פרינג'. בין תמונה לתמונה פריטי התפאורה מוזזים על ידי השחקנים ומגדירים בקוים כלליים את אתרי ההתרחשות.

מנחם שווילנשטיך – השחקן דורון צפריר – צופה במסך שגבו השקוף מופנה אלינו. הוא מציג מונולוג שלם ללא מילים ולפתע נתקף בחמת זעם כשהוא רואה את משפחתו בפרסומת לתרופה נגד גזים. מכאן מתחילה הקומדיה לשעוט בקצב ומציגה בפנינו את חוליי תרבות התקשורת והחברה של ימינו. מנחם חרד לפרטיותו, הוא עורך דין שהשיימינג הזה יכול לפגוע בו. גם הבן האומן – השחקן גיא רון – רואה בפרסומת זו סכנה להרס של תדמיתו. הבת אסנתי – השחקנית שירי לוטן – דווקא מתלהבת מהפרסום ורואה בו אפשרות לקידום קריירת הדוגמנות שעליה היא מפנטזת. הבן ש' מהמוסד – השחקן אייל שכטר – רוב הזמן שותק ומפגין חשדנות בכל דבר. בשלבים אחרים בהצגה פתאום יהפוך את עורו ויפצח בזמר, ואז ישוב לסגירותו כאיש מוסד. אשתו של מנחם – השחקנית בהט קלצ'י – מציגה דמות צבעונית שופעת תהפוכות. אסנתי מדהימה אותנו בשירה מלאה במחוות "גדולות" לקראת פריצתה הצפויה לעולם הדוגמנות.

אני צוחק ושומע את הקהל מאחורי שואג מצחוק. גם דדי שיושב לימיני צוחק מכל מחווה הומוריסטית בהנאה ניכרת לעין. המחזה משובץ בשירים שמשלימים את המסרים וקופצים פה ושם בין סגנונות שלפעמים עומדים בסתירה מופגנת להתנהגות הדמות ששרה אותם. אני מתמוגג מכל רגע.

מנחם מחליט לצאת למלחמה על כבוד משפחתו. הוא תובע את קפסולניק – מנכ"ל החברה שמייצרת את התרופה נגד גזים. קפסולניק הוא השחקן אייל שכטר. מעתה נראה כל שחקנית ושחקן במספר דמויות. את קפסולניק מייצג עו"ד מניפולוביץ' [גיא רון]. הם מנסים לשחד את אסנתי בקמפיין דוגמנות ובלבד שאביה יסיר את התביעה. כל סוגי הנוכלויות, המניפולציות, ההשפלות והשיימינג מוצגים בפנינו בצורה בוטה. מניפולוביץ' לועג למנחם שהיה כנראה שק חבטות שלו בעבר. בשיחה אחרת שמים ללעג את גובהו של מנחם ולא חוסכים מאף אחד את חיצי ההשפלה. ההומור מובנה היטב נדבך על גבי נדבך והסיטואציות מצחיקות ללא גלישה לפאנצ'ים מנותקים שכל מטרתם היא לדגדג את בלוטות הצחוק.

בהמשך אנחנו מגיעים לצ'קיסטניה שבה התרופה לגזים נמכרת בהצלחה. הנציגה המקומית [שירי לוטן] מציפה אותנו במונולוג ארוך בצ'קיסטנית שאנחנו מבינים בו כל מילה בזכות המשחק והמימיקה שאומרים הכל.

הבמה משנה את פניה ואנחנו באולם בית המשפט. השופטת [בהט קלצ'י] והקלדנית [שירי לוטן] מגחיכות את מערכת המשפט בעיקר במימיקה ובמחוות גוף. באופן כללי ההצגה מאוד פיזית ולביטוי הלא-מילולי יש מקום נכבד לא פחות מאשר לטקסט. השחקנים מעולים והבמאית השכילה להוציא מכל אחת ואחד מהם את המיטב. כשמנחם קורא לבנו האומן [גיא רון] להעיד, ברור לנו שהוא לא יגיע משום שעו"ד מניפולוביץ' נמצא על הבמה.

באחד המעברים בין התמונות, בשעה שהשחקנים משנים את התפאורה, מציגה לנו בהט קלצ'י מונולוג שנפתח במימיקה ובתנועה ללא מילים ועובר לטקסט שמורכב כולו משורות ממיטב הזמר העברי שמוכר היטב לכולנו. הקהל מתגלגל מצחוק.

אין לי כוונה לספר כאן לטובת מי פסקה השופטת וכיצד הסתיימה ההצגה – לכו לתיאטרון.

הומור פיזי מצחיק בשנינותו – סָטִירָה מופרכת בעליל… או לא.
ממון, שיימינג, שוחד ותהילה, ומשפט צדק שמסתיים בהפתעה.
כשניסיתי לצטט פנינים מההצגה הבנתי שארצה לשוב ולראותה.
נראה לי שההצגה עוד תהפוך לקאלט – ואני ראיתי אותה לפניכם!

ההצגה מסתיימת, ובהשתחוויה מתברר לי שהמחזאי דדי גל הוא דדי הגולש שיושב לימיני. במהלך ההצגה הוא צחק ונהנה לא פחות ממני ונדמה היה שכל מה שמפתיע אותי, מפתיע גם אותו.

מזמינים את הקהל להשאר לשיחה עם היוצרים. אני חייב, לצערי, לשעוט אל הרכבת לחיפה. בדרך לרכבת מתעוררים בי מחדש הרעב וכאב הראש ואני קולט שהם נעלמו לחלוטין בזמן ההצגה – זה אומר עליה הרבה מאוד.

מאת: דדי גל ואלמה וייך חושן
בימוי: אלמה וייך חושן
ע. בימאית: מאיה וולפרט
עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב
עיצוב תלבושות: נטשה מנטל
עיצוב תאורה: אורי מורג
עיצוב תנועה: טל קון
מוזיקה: דדי גל ואורי אפרת

שחקנים: שירי לוטן, דורון צפריר, בהט קלצ'י, גיא רון, אייל שכטר

דף ההצגה בתיאטרון תמונע

* עולם האסוציאציות שלי מוביל לשיר "אני אדם פשוט מאוד" מהמחזמר גבירתי הנאוה. ממש לא קשור להצגה זאת.

פסטיבל האזרח כאן ופרידה מתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית

התחנה המרכזית של תל אביב נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021

תיאטרון קרוב יפעל עד הרגע האחרון ולאחר מכן לא ברור מה יקרה איתו ועם כל שאר המוסדות והעסקים שבבניין.

לפני הסגירה נוכל עוד לראות הצגה חדשה אחת – המבול – וכן את הצגות פסטיבל האזרח כאן האחרון בתחנה המרכזית של תל-אביב. גם כמה מההצגות הקודמות אפשר עדיין לראות רגע לפני הסגירה. הצגות נובמבר בתיאטרון קרוב מפורטות כאן.

ההצגה המבול עולה לראשונה בתיאטרון ואלה תהיינה ההצגות האחרונות שלה בתחנה המרכזית – נוב' 10 ונוב' 20   20:30

פסטיבל האזרח כאן ופרידה מתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית

אני מניח שיעבור זמן מה עד שתיאטרון קרוב ימציא את עצמו מחדש כפי שקרה כבר בעבר. בינתיים ננצל את ההזדמנות האחרונה להיפרד מהתיאטרון במתכונתו המוכרת.
תוכן דפי ההצגות מועתק מאתר תיאטרון קרוב:

יום רביעי נוב' 10 ומוצ”ש נוב’ 20   20:30 – המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן

במהלך עוד ערב שגרתי של שתייה בפאב של סטרייטון, נודע לאורחים שמזג האוויר משתנה ועומד לפקוד מבול. דרך התמודדותם של האורחים עם האיום הקרב והתגלית המפתיעה שאולי יש להם הסיכוי להינצל, חושף מיכאל סבסטיאן את האמת על טבע האדם והסולידריות שאני מפגינים אחד כלפי השני בזמני משבר.

שחקנים לפי סדר הופעתם: אבנר מדואל בן יהודה, איריס הרפז, יולי מובצ'ן, דליה ריבר, אופיר דואן, אסף מור, אלון לשם, מרטין בלומנפלד ונעמי בן אסא.
ע. במאי: בנימין עציון | מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן | תלבושות: לירון ספיר | תאורה: רונן בכר

הצגות פסטיבל האזרח כאן 2021

יום שלישי נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה
יום שלישי נוב' 16   20:00 – ייחוד
יום שלישי נוב' 16   21:30 – כחוט שני 
יום רביעי נוב' 17 20:00 – תברחי

יום חמישי נוב' 18   20:00 – שדים
יום חמישי נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי 
יום שישי נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר
   
יום שישי נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה!     
  

נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה- קריאה מבוימת- פסטיבל האזרח כאן 2021

עיבוד לספרו של עמוס עוז
המחזה מתרחש בקיבוץ בזמן ערב מלחמת ששת הימים, ועוסק בשבר בין שני דורות – דור ההורים המייסדים ודור הבנים.
מאת: פנינה גרי 
בימוי: דורית ניתאי נאמן
לכבוד הענקת פרס האמן כאן למחזאית פנינה גרי מיד לאחר הקריאה בשעה 19:00

נוב' 16   20:00 – ייחוד – פסטיבל האזרח כאן 2021

חיה המיועדת לשידוך, מתאהבת באלי הדתל"ש מהמשפחה הידועה לשמצה. וכשהכול ידוע והרשות נתונה.. חיה נאלצת לבחור בין האמונה לאהבה. סיפור אהבה חוצה גבולות בין הסגירות לפתיחות בחברה. בין מה שמפריד לבין מה שמאחד, ומעורר שאלות על מהו ייחוד? ומיהו היחיד והייחודי?

כתיבה : בני כץ
עיבוד ובימוי: לירון לוי.
עוזרת במאית: יבגניה איטין
עיצוב חלל ותלבושות: לירון לוי ויבגניה איטין.
עיצוב תנועה: יבגניה איטין.
שחקנים: הילה הרוש, אבנר רודל, ימית רובין, מאיר שריקי, ג'וש שגיא
מוזיקאית : נועה דן

נוב' 16   21:30 – כחוט שני – פסטיבל האזרח כאן 2021

שמונה יוצרות מבצעות כולן נשים בוגרות, הביאו את תמציתן בתנועה ובמילה ומשכו את חוט הזהב מהסבתות שלהן, לאימהות ולדודות,כחוט השני המקשר בינהן וימשיך לעבור דרכן לבנותיהן, לנכדותיהן ומהן הלאה והלאה.
בימוי וכוריאוגרפיה: דורית שומרון
משתתפות: ענת טננבאום, הדר פרנק, נורית קריין דקל, יפית אבס, ססיליה ליבוביץ, שירה הולנדר רום ונגה אשד בר אור

נוב' 17 20:00 – תברחי – פסטיבל האזרח כאן 2021

גילי היא אמנית מוכשרת בת 37 הכלואה בשלשלאות התא המשפחתי שלה ללא כל  תקווה או אפשרות יציאה .
ערב אחד מוזמן אל ביתם אורן, אחד העובדים המצטיינים והחדים ביותר במשרד עורכי  הדין המכובד אותו מנהל ניר, בעלה .
במהלך ארוחת הערב נחשפים לפתע פרטים ורמזים הגורמים לגילי להבין שיתכן שנפלה  בידה הזדמנות לקבלת עזרה אמיתית ואולי אף לישועה.
היא מחליטה לאזור אומץ ולפעול במטרה אחת ברורה – לצאת סוף סוף אל החופשי  ולהגשים את עצמה כציירת בינלאומית ובעיקר כאישה חופשייה.

בימוי ודרמטורגיה : רן בן שושן, שחקנים: ניר יוספי, אלון לשם, תמרה סטיל כהן, טל עמר 

מוסיקה מקורית: דן כהן   תפאורה: רן בן שושן   עיצוב תאורה: רונן בכר

נוב' 18   20:00 – שדים – פסטיבל האזרח כאן 2021

משפחת ברנס עלתה מצרפת לישראל ואיתם גם כל הקשיים הכרוכים בכך. גם לאחר עשרים שנים של מגורים בארץ הם עדיין מחפשים את זהותם הישראלית. בכל שנה מגיע רפאל מצרפת לחגוג עם משפחתו את ליל הסדר בישראל. בכל שנה, כולם מצפים שהוא יישאר ויחזור לחיות עם משפחתו. במיוחד מצפה לכך אשתו ג'רמן, שעלתה לישראל לבדה עם ילדיה ושבריאותה הנפשית הולכת ומדרדרת. היחידה שלא מצפה לבואו ורוצה לנפץ את התקווה המשפחתית היא רוז.
יום אחד פוקד את רוז חלום-זיכרון מסתורי בנוגע לאביה שמטלטל את חייה. היא צריכה להחליט. האם להתמודד עם העבר ולגרש את השדים שלא מפסיקים לרדוף אותה או לחשוף את האמת ולהשתחרר מהם אחת ולתמיד?
*מחזה זה נכתב לזכר סבתי פרידה בראון שעלתה לארץ לבדה עם ילדיה, כואבת וגיבורה.
מאת אביטל זר אביב, בימוי: דניס שמע ,מוזיקה: מעיין טל, תאורה: רונן בכר,
עוזרת בימוי: אורית עזרייב , מנהלת הפקה: אורית עזרייב
משתתפים: ג'ואל אביבה, הרפז איריס, זר אביב אביטל, זר אביב גל, קנטרוביץ לירן.

נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי – פסטיבל האזרח כאן 2021

יום אחד מחליט נחמיה, ראש מועצת גניאל, ישוב כושל בדרום הארץ, לעזוב את תפקידו ולהתמקד בתחביב חדש: אפיית עוגיות. מכאן מתחילה עלילה אבסורדית הכוללת תככים ושחיתויות. מי שעומד מאחורי כל המזימות הוא הבעלים של המקומון "חדשות גניאל" שלומי ידיד שמגייס את העיתון. כדי לסלול את הדרך שלו לכבוש את ראשות המועצה. "המרכיב הסודי" הוא אלגוריה על יחסי הון שלטון עיתון באמצעות סיפור על הנעשה בישוב קטן בישראל.

בהשתתפות: מרטין בלומנפלד, עוז ניסן, דפנה גולדמן, אסי יצחקי
מאת מירי בלומנפלד בימוי: קיריל לבמן ע' במאי: אילנה מילמן תפאורה ועיצוב סאונד: קיריל לבמן תאורה: רונן בכר

נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר – פסטיבל האזרח כאן 2021

יעקב חוזר אחרי שנים בחו"ל לארץ. בעבר משפחתו גירשה אותו ועכשיו הם רוצים לעשות סולחה בהזכרת אביו. אך מתברר שהם מאמינים בדת חדשה ותמוהה. האם יעקב יצליח להשתלב?
כמה נורא ללכת קצת נגד האמונה שלך?
ומה בכלל הקשר בין חרדים למקדונלדס?
כל זאת בפנטזיה סאטירית קצרה "ג'ייקוב חוזר".
כתיבה ובימוי- יפתח רוה
שחקנים: גל ישראלי, יונתן אבינועם, פזית ירון-מינוקבסקי, יפתח רוה, מורן אלון רוה, לאון נונין

נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה! – פסטיבל האזרח כאן 2021

מחזמר שנותן בעיטה בתחת, סטירה בלחי וחיבוק גדול מלא באהבה.
הצגה אורחת – מופע הסיום של סטודיו 21
מחזה מקורי מאת: ילדי המהפכה
בבימוי: אסף אברהם ניב
מוזיקה ועיבודים: מוריה לוי
שחקנים: דניאלה פינקל, נעמי פרג, יהונתן אמזל, אליה שחר, גלעד לביא, עדי בן יונתן

לילה אחד משתלטים שישה בני נוער על הגן הציבורי על מנת להתחיל במהפכה!
נמאס להם שמנסים להגדיר אותם, לשפץ אותם, לקבוע להם מה הם יכולים או יכולות להיות.
והם מחליטים לא לעזוב את הגן עד שכולם יראו ויבינו מי הם באמת!
אבל לליל המהפכה יש תוכניות אחרות…

מחזה מקורי שנכתב במסגרת הסדנא המשולבת הראשונה של סטודיו 21 שמביא לבמה את הרצונות הפחדים והתשוקות של בני הנוער של ימינו.

סאונד ותאורה: רונן בכר

בית גרמני – אנט הס

שלא כמנהגי אתחיל מהסוף.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

חברתי לחיים סיימה את קריאת הספר. היא מעבירה אותו אלי עם המלצה. אני מתחיל לקרוא. אני כבר בעמוד עשרים ועדיין אין התפתחויות. אני שואל בזהירות את אשתי שתחיה מה אורך האקספוזיציה, בינתיים רק מציגים דמויות והתנהגויות. תעבור את זה, הספר מאוד מעניין – כך היא. אני ממשיך. יש התרחשויות יומיומיות, לא משהו שמרמז על התפתחויות מסקרנות. מידי פעם מבליח לתוך הסיפור משהו שנראה תלוש מסביבתו, מנסה לומר משהו סתום.

בעמוד 14-13 כמחצית העמוד מוקדשת לתאור פרטני של פירמידת חג המולד שמסתובבת על הארון. עיסוק היתר באביזר זה חריג לסביבתו, לא ברור למה עוסקים דווקא בתאורו בסעודת החג עם הארוס בפוטנציה. בעמוד 21 אותו ארוס חושב לעצמו 'בעוד רגע יתפוגג הזיכרון'. איזה זיכרון? מה עובר במחשבתו? המשפט הסתום נזרק על דפי הספר ללא הסבר. חלק ממחשבות שאר הנפשות הפועלות כאילו מגיחות מאי-שם ללא קשר למה שמתרחש כרגע וכך גם חלק מהתנהגויותיהם.

השפה איננה נוחה לי, יש לי הרגשה שהמתרגמת נצמדה בנאמנות רבה למקור, והתחביר הגרמני השפיע גם על הנוסח העברי, עם משפטים ארוכים שסיומם הופך לפעמים את משמעותם. העלילה מתחילה להתפתח. אווה – מתרגמת צעירה מפרנקפורט – היא הגורם שמקשר בין הסיפורים. הארוס שלה בא ממשפחה עשירה עם היסטוריה ענפה שחלקה איננו גלוי. לאחותה יש אירועים מוזרים ולא לחלוטין פתורים בבית החולים לילדים שבו היא עובדת. הוריה מציגים חזות של משפחה מתפקדת, אבל גם אצלם יש דברים שאסור לדבר עליהם – הם לא קיימים – לא היו ולא יהיו. אפילו האח הקטן שטפן חווה מיני חרדות לא מוסברות. הדברים נשארים סתומים לאורך זמן. מידי פעם מבליח פרט מידע ששופך אור חלקי על משהו ועדיין משאיר את מרביתו בערפל.

אווה מוזמנת לתרגם עדויות בבית המשפט מפולנית לגרמנית. עיקר עיסוקה היה בתרגום ענייני חוזים, אבל הפעם הזמינו אותה לתרגם דברים בתחום שאיננה מתמצאת בו – פשעי מלחמה בני כעשרים שנה. אחרי המפגש הראשון, לפני פתיחת משפטי אושוויץ שאותם תצטרך לתרגם, היא כבר מזועזעת – "זה דבר נורא מה שהאיש סיפר…". נראה שאיננה יודעת דבר וחצי דבר על מה שהתרחש במחנות ההשמדה. כאן מתפרץ כלפיה דויד, שעתיד לקחת חלק נכבד בעלילה, ואומר: "לדעתכם באו בשנת 1933 אנשים קטנים וחומים בספינת חלל ונחתו בגרמניה, לא? ואז בשנת 1945 הם שוב נעלמו, אחרי שהספיקו לאכוף עליכם, גרמנים מסכנים, את הפשיזם." זהו משפט מפתח בספר, ומרגע זה הוא מתנפץ שוב ושוב מול העובדות המסופרות וגם מול המציאות. כעבור עשרה עמודים מתוארת חוויה סתומה נוספת שנותרת תלויה ללא הסבר – 'אווה הבחינה בפליאה שדויד לא הותיר כל עקבות בשלג הטרי, כאילו ריחף אל הדלת. מוזר.'

מאמצע הספר ועד סופו נפרמים סיפורי העבר והסודות של כולם בזה אחר זה בטפטוף עדין שממשיך להותיר יותר נסתר מהגלוי. כל דבר נוסף שאספר עלול להיות בחזקת קלקלן [ספוילר] – אני עוצר כאן.

בעמוד 303, חמישה עשר עמודים לפני סוף הספר, מבליח רגע של צלילות בראשו הדמנטי של ולתר שוּרמן והוא אומר לבנו יורגן שהיה הארוס של אווה – "קשה להיות אדם". במילים אלה הוא מסכם מתוך מוחו המעורפל את הזוועות שאליהן נחשפנו לאורך הספר.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 318 עמודים.
מגרמנית: יוסיפיה סימון; עורכת התרגום: רנית שחר;
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי; עורך אחראי: דב אינכולד

פפראצי של ההמונים – אלכס ליבק במוזיאון לוחמי הגטאות

'אתה רואה את עצמך קם בשבת בבוקר כדי להגיע להרצאה במוזיאון לוחמי הגטאות?!'
שאלה אותי אשתי שתחיה כשהצעתי לרכוש כרטיסים.
כן, אמרתי, זו הרצאה של אלכס ליבק, פפראצי של ההמונים.

אנחנו יוצאים מהבית בשבת בבוקר בשעה תשע ומגיעים כשעה לפני תחילת ההרצאה. אנחנו לבד. חונים ליד אמת המים ועולים במדרגות התיאטרון הרומי אל עבר המוזיאון. בְּמַעֲלוֹת מדרגות אלה ובמורדותיהן רצתי בטירונות במחנה שרגא. זה היה לפני יותר משבועיים. הרבה יותר. ואני עדיין זוכר את הריצות הללו ללא געגועים.

בכניסה עוטים מסכות ומציגים תעודת התחסנות, תו ירוק ותעודה מזהה. מעתה נהייה עטויים עד שנצא אל המרחב הפתוח. כיאה לאירוע בקיבוץ, יש ברחבת הכניסה שולחן כיבוד חופשי – מקלות מלוחים, שטוחים, בקבוקי מים, קפה נמס עלית, שקיות תה, ממתיקים ומֵחַם.

מתברר שכרטיס הכניסה להרצאה מקנה לנו זכות לבקר במוזיאון. מעניין, המחיר ששילמנו עבור ההרצאה נמוך ממחיר הכניסה למוזיאון, בהחלט עסקה משתלמת. יש לנו זמן ואנחנו משוטטים במוזיאון. המוזיאון מעניין ואנחנו מספיקים לראות חלק קטן ממנו עד שמגיע זמן הכניסה להרצאה.

ההרצאה של אלכס ליבק

אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2005, הוא זכה במספר פרסים נחשבים, אבל קודם כל הוא "צלם רחוב", כזה שאיננו מביים את תמונותיו אלא דוגם סיפורים חזותיים מהמציאות, ובמילותיו – הוא "לוכד" אנשים במרחב הציבורי. צלם כזה צריך להיות בלתי מורגש, כמעט שקוף, כדי ללכוד תמונה אותנטית שאיננה מושפעת מנוכחותו של הצלם.

מנהלי האירוע והמוזיאון מקדימים כמה מילים על המוזיאון ועל ההכנות להרצאה שנדחתה ונדחתה בְּצוֹק עִיתּוֹת הקורונה. אלכס ליבק עולה לבמה בצעדים מדודים, מרים מצלמה קטנה – כמו זו שבתמונה למעלה – ומצלם את הקהל. הוא לובש חולצת טריקו אפורה, מכנסי טיולים בגוון בז' ונעלי מסע אפורות – חסר נוכחות, כמעט שקוף, כיאה לתפקידו. מזה כארבעים שנה הוא מפרסם כל שבוע תמונה בעיתון, בתחילה בעיתון 'חדשות' הזכור לטוב ואחריו ב'הארץ'. הוא מצלם כל יום משהו שיש בו סיפור חדש, בדרך כלל עם עקיצה או קריצה. הוא מספר לנו שעליו לנהוג זהירות רבה לא לחרוג מגבולות האתיקה, המוסר והחוק.

אלכס ליבק איננו מבקש רשות מאנשים שהוא מצלם. אם המצולם מודע לצלם הוא משנה את התנהגותו. יש כאן בעייה. חוק הגנת הפרטיות איננו אוסר צילום אנשים במרחב הציבורי אך אוסר את 'פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו'. אלכס ליבק קודם כל מצלם, שמא יחלוף הרגע והתמונה תשתנה. כל שאר השיקולים אינם שייכים לרגע הצילום. כאשר הוא רואה תמונה שמספרת סיפור שתופס את תשומת ליבו הוא "לוכד" מייד את הרגע. המצלמה מכוונת לתנאים שמתאימים "בערך" למצב. הוא קודם כל מצלם, אחר כך – אם יש צורך בכך והסיטואציה עדיין קיימת – מתקן את נתוני המצלמה ומצלם שנית.

הוא מציג בפנינו תמונות שצילם. מרבית התמונות מפורסמות ומוכרות היטב. מאחורי כל תמונה יש סיפור. הוא מספר על הצילום ועל הסיטואציה שיצרה אותו, ומציין שאין צורך בסיפור שלו, צילום צריך להציג את הסיפור גם ללא מילים. במרבית הצילומים יש משהו לא שגרתי שמייצר עניין. לפעמים יש בו עירוב סיפורים שיוצרים ביחד סיפור חדש. את מרבית התמונות אפשר למצוא בחיפוש תמונות פשוט בגוגל.

חלק לא מבוטל מהצילומים רחוק משלמוּת מבחינת דיוק החשיפה והמיקוד, הסיפור הרבה יותר חשוב מהאיכות הטכנית. אני רואה ושומע די הרבה הרצאות של צלמים ובמרביתן הדגש הוא על נתונים טכניים ודקורטיביים ופחות על הסיפור. בפרופיל הפייסבוק שלי אני מגדיר את עצמי כ'צייר סיפורים עם מצלמה‎', לכן אני מעדיף את הגישה של אלכס ליבק וצלמי רחוב בכלל.

https://www.prtfl.co.il/archives/133467 אלכס ליבק מספר לנו את סיפורו של צילום אחד שלו שהתפרסם וגרר בעקבותיו תביעה של המצולם נגד עיתון הארץ ונגדו. בצילום נראה בחור חרדי נשען על כרזה של ז'אן פול גוֹטִייֶה. לטענת המצולם פרסום התמונה פגע רגשית בו ובמיודעיו. בית המשפט פסק נגד העיתון וגזר עליו קנס. העיתון ערער בפני ערכאה גבוהה יותר שביטלה את פסק הדין הקודם בטענה שהמצולם בחר מרצונו להשען על הכרזה במרחב הציבורי. האברך ערער בפני ערכאה גבוהה עוד יותר שפסקה נגד העיתון כי הצלם אמר למצולם שהתמונה לא תתפרסם. כאן אנחנו רואים את הבעייתיות בנוסח החוק '…עלול הפרסום להשפילו או לבזותו' – אין הגדרה נחרצת מהם הקריטריונים למה שיתקבל כהשפלה או כביזוי.

בסיום הצגת התמונות מגיע שלב שאלות הקהל. אחת השאלות הראשונות שנזרקות מהקהל היא באיזו מצלמה הוא מצלם. אלכס ליבק כבר רגיל לשמוע שאלה זו ועונה 'מה זה משנה?', היום אפשר ללכוד תמונה טובה כמעט עם כל מצלמה. את אחד הצילומים שפירסם ב'הארץ' לאחרונה הוא צילם באמצעות הטלפון, הוא אומר ומסתיר את פניו בגיחוך קל – כאילו מבוייש.

הרצאה על הצילומים שמוצגים במוזיאון לוחמי הגטאות

לפני שאנחנו מתפזרים מודיעים לנו שאנחנו מוזמנים להרצאה על צילומים מימי הגיטאות. המוזיאון מציג צילומים מאוספים שונים שמתעדים את חיי הגטו. חלקם צולמו בגניבה על ידי הכלואים בגטו והסרטים הוגנבו החוצה. חלקם צולמו על ידי הנאצים לצרכים שונים ונחשפו לציבור אחרי המלחמה. כזה הוא אוסף מרים נוביץ'. אנחנו יושבים סביב דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה ומקבלים הסברים על הצילומים. אחרי ההרצאה אנחנו שבים לבקר בחללי המוזיאון השונים ומגיעים לתערוכה זמנית בקומה השלישית ובה מתועד בפרטים תהליך טיהור הגזע הארי על ידי הצוותים הרפואיים בגטאות. מצמרר. כשאנו מסיימים את הסיור נראה לנו שנותרנו לבד במוזיאון. השומר בשער אומר שיכול להיות שיש עוד כמה שנתקעו כמונו מול מחזות הזוועה.

טיול בסביבה הקרובה

איננו נקלעים לאזור לעיתים קרובות, אז אנחנו יוצאים לטייל בשמש היוקדת בעקבות אמת המים לקיבוץ רגבה וממשיכים לטיילת משבי ציון לנהריה. את הצילומים שלכדנו בדרך אפשר לראות כאן.

בשולי הדברים

* כדאי לקרוא כתבה מעניינת על אלכס ליבק: מוסר, אתיקה וצילום

* בשובנו הביתה ראינו שקיבלנו פרסומת להרצאה של זיו קורן – צילום פורץ גבולות – בשבת, 16.10.2021 בשעה  11:00 באולם מופעים מטה אשר כברי. הזמנתי כרטיסים. חברתי לחיים כבר יודעת שאקום בשבת בבוקר לשמוע הרצאה זו.

* במוזיאון ארץ ישראל נפתחת ב-21 בספטמבר הפוטומנטה – 'תערוכת צילום רחבת היקף, שתערך מעתה אחת לחמש שנים, ואשר מציגה מבטים שונים של צלמים ותצלומים מארצות הים התיכון. התערוכה, הכוללת עשרות משתתפים ממדינות רבות, משמשת כגשר על פני ימים ועמים, גבולות ומחלוקות פוליטיות, ויוצרת אופק שבו הצילום משמש כמפגש מנטלי, אמנותי ונרטיבי להכרת "האחר" אך הקרוב. התערוכה המוצגת ברחבי המוזיאון – בגלריות, בביתנים השונים ובגן הארכאולוגי – נפרסת כמפת ים או כרשת דייגים. אתריה השונים של התערוכה משמשים למבקרים בה כערי נמל וסדרות התצלומים המוצגות בתערוכה משתלבות עם האוצרות הארכיאולוגים וההיסטוריים של המוזיאון.' לא כתוב מתי התערוכה נסגרת.

* צלמים שאני חולק איתם רשמים, חוויות ועצות שואלים לא פעם מה מחייב החוק בדבר צילום אנשים ופרסום התמונות. למענם הנה נוסח החלק הרלוונטי לנו בחוק:

* * *

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981*

פרק א': פגיעה בפרטיות

איסור הפגיעה בפרטיות
1 .לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

פגיעה בפרטיות מהי
2 .פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה :
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת ;
(2) האזנה האסורה על פי חוק ;
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ;
(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו
או לבזותו ;
(4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן
שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום
בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות;
לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו
ניכרת לעין;".
(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש
בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך
היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו ;
(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח ;
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם ;
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם
מפורש או משתמע ;
(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא
למטרה שלשמה נמסרה ;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9) ;
(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

הגדרת מונחים
3 .לענין חוק זה ­
"אדם" ­ למעט תאגיד ;
"הסכמה" ­ במפורש או מכללא ;
"פרסום" ­ כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה­1965 1;
"צילום" ­ לרבות הסרטה.

מקור: מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א­­1981*
https://fs.knesset.gov.il/9/law/9_lsr_208332.PDF
(תיקון מס' 11), התשע"א-2011‏*
https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301942.pdf

%d בלוגרים אהבו את זה: