לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים? – עוזי וייל

נתחיל מהסוף – זה לא ספר לימוד, לא תדעו בתום הקריאה לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים. ועכשיו להתחלה. ספר קצר וכייפי. קריאה קלה ונעימה, מסקרנת ומרתקת. חמישים ושבעה פרקים קצרצרים – מחצי עמוד עד שלושה עמודים גג. מאה תשעים וארבעה עמודים, אותיות גדולות, שוליים רחבים. קל מאוד לעצור, כל רגע מסתיים פרק. אי אפשר לעצור, תמיד יש עוד פרק קצר ומסקרן שקל מאוד לגלוש אליו.

הספר יצא לאור לפני עשרים וחמש שנים, בשנת 1996. עד ספר זה עוזי וייל כתב סיפורים קצרים ומערכונים. זהו הרומן הראשון שלו והוא נראה במבט ראשון כעוד ספר של סיפורים קצרים. אגב – את סיפוריו הקצרים לא קראתי עדיין, אבל ראיתי את "החמישיה הקאמרית" בזמנה, כך שככל הנראה נחשפתי ללא מעט ממערכוניו.

פרק ראשון ובו מסופר על גבר בודד שנחת בשדה התעופה. בפרק השני מתוודעים למועדון הימורים בשכונת התקווה – אין קשר לגבר מהפרק הראשון. הפרק השלישי מספר לנו על אדם זקן מאוד בואדי חביז בגליל – אין קשר לגבר ולמועדון ההימורים. כך מדלגים הפרקים בין שלושה סיפורים. אל דאגה, כפי שכבר ניחשתם הסיפורים יפגשו בהמשך הדרך.

אנחנו פוגשים את נטאשה ואת מוריס. שניהם מתים. שניהם חיים מאוד בזכרונם של מי שהכירו אותם. הם מאוד משמעותיים, בעצם – הם מובילים את חייהם של אלה שחיים. והסיפורים של החיים ושל הזכרונות מרתקים ומפתיעים. אין שום סיבה לחפש היגיון בשום דבר, זה רק יבלבל אתכם – פשוט לזרום עם הסיפורים שמתחברים לסיפור בכיף.

אני רוצה לקרוא עכשיו את ספרו הקודם של עוזי וייל: 'ביום שבו ירו בראש הממשלה: סיפורי אהבה'. הספר כבר איננו בספריה העירונית, כל העותקים כבר במעמד של "לא ניתן להשאלה (בלאי, אבד)". נראה שחרשו את כל עותקי הספר ההוא לא מעט בזמנו. את הספר 'לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים?' רכשתי בעשרה שקלים במציאון של גולדמונד ספרים בחיפה במצב מצויין. מצאתי את הספר 'ביום שבו ירו בראש הממשלה: סיפורי אהבה' באתר של סיפור חוזר. אני מניח שתקראו עליו כאן בזמן כלשהו.

האם יש מקקים בישראל – פרינג' בהבימה

פוסטר ההצגה מאתר הבימה בעיצוב מיש רוזנוב

אלה הימים האחרונים לפני ההכרזה על הזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2021. אני אוהב את היצירות של נסים אלוני וסקרן לדעת לאן יכלו מרט פרחומובסקי ודורי פרנס לקחת את המחזה. מבקרי תיאטרון רבים גמרו את ההלל על ההצגה. מכר שראה את כל הצגות קיפוד הזהב וביניהן גם את 'האם יש מקקים בישראל?' אמר לי: "לא ראוי למאכל אדם. אבל מרתק". מכרה אחרת ממובילות הקיפוד אמרה לי שאיחרתי, הכרטיסים להצגות האחרונות אזלו מזמן. אני מחליט בכל זאת לנסות. יש כרטיסים. אפילו אשתי שתחייה, שאיננה עדיין חיית פרינג', מביעה נכונות להצטרף.

אנחנו מקדימים מאוד לתיאטרון. עדיין לא מכניסים קהל אפילו לרחבת הכניסה של התיאטרון הלאומי הבימה. כן, זוהי הצגת פרינג' שמוצגת בהבימה עם להקה של 14 שחקניות ושחקנים וצוות הפקה מכובד. אנחנו הזוג השני שמחכה לפני פתח אולם רפפורט. הקהל מתרבה לאיטו, שעת התחלת ההצגה כבר עברה ועדיין לא פותחים דלתות.

נכנסים לאולם. זו לי הפעם הראשונה באולם זה של הבימה ואני מגלה שנחפזתי לחינם, מכל מקום רואים היטב ותיכף נגלה שממילא ההצגה חולשת על כל שטחי הבמה והאולם. הבמאי, מרט פרחומובסקי, מתנצל על האיחור ומסביר שהשחקן דודו גולן שמגלם את דמותו של ישו בושש להגיע. לפני כמחצית השעה נודע להם שהוא נפגע בתאונת דרכים – בר פלד ימלא את מקומו עם הטקסט בידו. מרט אומר שמי שמעוניין לעזוב יפוצה. אף אחד לא קם.

נסים אלוני כתב את המחזה 'האם יש מקקים בישראל?' בשנת 1986 והתחיל לקיים חזרות בהבימה. כמנהגו שינה ושינה את המחזה במהלך החזרות ולבסוף התיאטרון גנז את ההצגה. היא לא הוצגה מעולם. זהו המחזה האחרון של נסים אלוני. מרט פרחומובסקי חבר עם דורי פרנס לעבד ולהשלים את המחזה. מתוך עלון ההצגה אנחנו לומדים ששותפים בהפקה הרבה מאוד אנשים שאחראים על כל ההיבטים. ממש כמו בתיאטרון הממוסד. לא כל כך אופייני לפרינג'.

ההצגה מתחילה. השחקנית אדית אסטרוק מקדימה ואומרת שיש בהצגה 15 תמונות. בהמשך היא תקדם אותנו מתמונה לתמונה וכן תגלם את דמותה של מלכת אנגליה. פלסטינאי מנופף בדגל פלסטין ובעקבותיו אשתו הטרייה, הנוצריה, שבקרוב נגלה שהיא הרבה יותר רבגונית מהנראה במבט ראשון. גם הפלסטינאי איננו בדיוק פלסטינאי. ממשיכים ופוגשים את לוט בעל הגיבנת הכפולה. אוסקר מאק-מנדל הוא האמרגן של להקת השחקנים שמציגה גילגולים רבים ושונים של הסבל היהודי בהקבלה למה שקורה עם הפלסטינאי, הנוצריה, ישו שאיננו בדיוק שלם עם שליחותו ויודה איש קריות שחוגג לסירוגין בין כולם. פראנץ – המפקד המת, או לא, של מחנה הריכוז מקיים יחסים מוזרים עם הליצן היהודי ביאטו, ואם לא די לנו בכך, יש גם צמד רוצחים שרודף אחרי כולם ולא כל כך ברור מה מטרתו.

ההצגה קשה למעקב. כל קטע בפני עצמו מעניין, לפעמים אפילו מרתק, אבל סך כל ההצגה איננו מתחבר בראשי לתמונה קוהרנטית ברורה. למה בדיוק ציפית, שואלת חברתי לחיים, זה נסים אלוני. אחרי התמונה החמש עשרה השתחוויה ואנחנו יוצאים מההצגה מבולבלים משהו. אני מניח שהיא תרדוף את מחשבותינו בימים הקרובים. אני מתחיל להבין את מה שאמר לי אותו מכר שכבר ראה את ההצגה.

בדרכנו לאוטובוס אנחנו פוגשים מקק שועט מגן יעקב להבימה – יש מקקים בישראל!

מאת: ניסים אלוני
בימוי: מרט פרחומובסקי
נוסח ההצגה: דורי פרנס ומרט פרחומובסקי
לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר
מוזיקה: בועז שחורי
מיקס מוזיקה: תומר ירושלמי
עיצוב חלל: זוהר שואף
עיצוב תלבושות: רוני בורשטין
עיצוב תאורה: יאיר ורדי
עיצוב תנועה: לירון דינוביץ
עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב
במאיות משנה: לירון דינוביץ ושירי לוטן
הפקה: מרט פרחומובסקי ושירי לוטן
מנהלת הצגה:  עדן מלקו
דן שפירא – לוט
רועי אסף – ראשיד אבן קייסון / לייבו ספיבק
נעמה פרייס – מוד
אדית אסטרוק – מלכת אנגליה
אברהם הורוביץ – ביאטו לוי
גד קינר קיסינגר – פראנץ פון ראו
ערן שראל – אוסקר מאק-מנדל
אוהד שחר – שטרייקר
דודו גולן – ישו [איחולי החלמה מהתאונה] 
אמיתי קדר – יודה איש-קריות
נועה ירקוני – מארתה
שירי לוטן – מאריה
דני ברוסובני – ורנר
בר פלד – קרל-היינץ [היום גם ישו]

דף ההצגה באתר הבימה

תברחי – תמרה סטיל כהן בתיאטרון קרוב

אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות.

פסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב הוא ככל הנראה האחרון שמתקיים בתחנה המרכזית של תל אביב. נושא הפסטיבל הוא זכויות האדם, וההצגה 'תברחי' עוסקת בזכות להתפתח ולהגיע להגשמה עצמית ללא מעצורים חיצוניים או פנימיים וללא פחד.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון קרוב. על הבמה שולחן אוכל וסביבו שלושה כסאות. גילי סובלת ממיגרנות, היא בולעת כדור. בקרוב נראה שהמיגרנות התכופות שלה מעצבות את התנהגותה. אך יכול להיות גם שהתנהלותה מביאה את המיגרנות.

ניר, בעלה, נכנס ומעיר משהו מעליב בעניין השמלה שהיא לובשת. גילי שואלת אם להחליף שמלה. ניר "מניח לה לעשות כרצונה" באדישות מתנשאת. גילי נחפזת החוצה להחליף שמלה. בינתיים מגיע אורן – עורך דין צעיר שהתחיל לעבוד לאחרונה במשרד עורכי הדין של ניר. אורן מעוניין להתמחות בפלילים.

הם יושבים יחדיו לאכול, ואורן מנסה לפתוח שיחה ומתעניין בעיסוקה של גילי. היא מספרת שהיא אומנית, ציירת. ניר נחפז להגיד שהיא לא מעוניינת למכור את ציוריה. אורן מביע התפעלות מציור שלה ומציע להכיר אותה למישהו שיכול לעזור לה למכור את הציורים. ניר שב ומציין שהיא איננה מעוניינת למכור את ציוריה. גילי אומרת שהיא תשמח למכור את ציוריה, היא אפילו מציעה להראות לאורן עוד ציורים. נראה שדרגת החופש שגילי נטלה לעצמה איננה מקובלת על ניר והוא מכריז לפתע שגילי עייפה ושהארוחה הסתיימה. אורן נפרד מהם נבוך ומופתע. ניר, באדיבות שלווה ומתנשאת, ניגש אל גילי ואוחז בעורפה באופן מאיים ומשפיל. חושך. זעקה. צפירות של רכב הצלה.

בתמונה הבאה גילי בלבוש אסירים. היא דקרה את ניר למוות ועכשיו היא עצורה לקראת משפט. אורן מתנדב לייצג אותה, אך גילי איננה מוכנה לספר מה קרה. אורן מנסה להסביר לה שאף אחד לא יקבל טיעון של הגנה עצמית אם לא ידע בדיוק מהו האיום שמפניו התגוננה.

התמונה מדף ההצגה 'תברחי' באתר תיאטרון קרוב

ההצגה מרגשת ומעוררת תחושות אימה. הבימוי והמשחק מאופקים מאוד – אין כלי רצח מדמם, אין כתמי דם, אין זעקות שבר מוגזמות ואין מוזיקה שמנסה ליצור בכוח אוירת אימה. הכול נעשה בשקט, באיטיות ובאיפוק שמגבירים את אווירת הפחד והמצוקה.

גילי בתא הכלא שלה. השומר איננו אדיש אליה אך הוא מעמיד פנים שאיננה מעניינת אותו, תפקידו הוא לפתוח ולסגור את התא כל אימת שעורך הדין שלה בא. פתיחת דלת התא וסגירתה מיוצגות בצליל ובמלבן אור שמוקרן על רצפת הבמה. עיצוב התאורה ככלי שמצייר תפאורה מוצא חן בעיני מאוד. אורן, עורך הדין, איננו מצליח להוציא ממנה מידע. השומר נפתח אליה ומתחיל להבין את מצוקתה. מפה לשם מתברר שגם לאורן וגם לשומר יש היסטוריה לא פשוטה שנושקת לתחומים שמנהלים את עולמה של גילי. מכאן והלאה מתנהלות לסירוגין שיחות של גילי עם עורך הדין, עם דמותו של בעלה – ניר ועם השומר.

הבעייה של גילי לספר מה קרה בין בעלה לבינה נובעת מסירובה להכיר במציאות. היא מבטאת זאת במילים: 'אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות'. זו הסיבה שאיננה יכולה לספר על סבלה לצד בעלה שאיננו מרפה ממנה גם אחרי מותו. זו הסיבה שהתעלמה מקולות שאמרו לה בעבר 'תברחי'.

הצגה מעולה. חוויה קשה ומטלטלת. עיקר כוחה הוא בָּאיפוק השקט והאיטי שזועק ללא קול.

ההצגה משתתפת בפסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב. זוהי יצירתה של תמרה סטיל כהן שהציגה בפסטיבל האזרח כאן 2015 הצגה מטלטלת לא פחות בשם רסיסים.

מאת: תמרה סטיל כהן
בימוי ודרמטורגיה: רן בן שושן
מוסיקה מקורית: דן כהן
תפאורה: רן בן שושן
עיצוב תאורה: רונן בכר
צילום: אהוד לבון

שחקנים:
לפי סדר הופעתם
גילי – תמרה סטיל כהן
ניר – ניר יוספי
אורן – טל עמר
שומר – אלון לשם

אינני יודע אם ומתי ההצגה 'תברחי' תוצג בעתיד, אך ימיו של התיאטרון במשכנו הנוכחי קצובים. כדאי לארוב להצגה זו ולראות אותה כל עוד אפשר.

מנוחה נכונה – פנינה גרי כלת פרס האומן כאן

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פנינה גרי היא הרבה יותר ממחזאית. היא פעילה בכל תחומי התיאטרון מאז ומעולם, לפחות מראות עיני, וגם אני כבר אינני ילד. היא הקימה את תיאטרון זוית, ניהלה את הבימרתף, הייתה מנהלת אומנותית, דרמטורגית, במאית ושחקנית ואף עיבדה סיפורים למחזות. אחד הסיפורים שעיבדה למחזה הוא 'מנוחה נכונה' מאת עמוס עוז. המחזה הוצג בפסטיבל עכו 1992 עם דורית ניתאי ועם ולדימיר פרידמן שבינתיים התבגר ועכשיו הוא מגלם את דמות אביו של מי שהיה אז.

המנהלת האומנותית של תיאטרון קרוב, דורית ניתאי נאמן, מקדימה ומספרת לנו שאביה, ניקו ניתאי, אמר שלא יכולה להיות חגיגה ללא הצגה. אם כך, גם הענקת הפרס צריכה להיות מלווה בהצגה. ואם הצגה, אז ברור שהיא צריכה להיות על פי מחזה של כלת הפרס פנינה גרי. דורית ניתאי נאמן עיבדה את המחזה 'מנוחה נכונה' לקריאה מבויימת.

על הבמה של מבואת התיאטרון שישה כסאות ועליהם יושבים השחקנים:

ולדימין פרידמן – יולק ליפשיץ – מזכיר הקבוץ, חבר מפלגה ושר לשעבר.
שירה פרבר – חוה ליפשיץ – אשתו של יולק.
אסף מור – יונתן ליפשיץ – בנם, בן הדור השני ל'אבות המייסדים'.
יולי מובצ'ן – רימונה ליפשיץ – אשתו של יונתן.
איגור קזצקר – עזריה גיטלין – צעיר אידיאליסט המבקש למצוא את מקומו בקבוץ.
דורון צפריר – חבר קיבוץ – מְסַפֵּר ומקדם את העלילה.

לא אכנס לתוכן הסיפור, אם אינכם מכירים אותו אפשר להעזר בויקיפדיה, הסיפור מתוקצר שם מלווה בפרשנות של סופרי ויקיפדיה.

הקריאה המבויימת מוצלחת מאוד לטעמי, היא מעבירה היטב את רוח המחזה וכל השחקנים מעולים – איש איש בתפקידו. בולט במיוחד איגור קזצקר בדמות עזריה גיטלין שאיננו מגביל את עצמו לקריאה, ומשחק בכל חלקי גופו ונפשו. נראה שהוא עומד להתפקע מהתלהבות או מאכזבה – כל דבר בעיתו.

אחרי ההצגה עולה לבמה פנינה גרי לקבלת הפרס, לשמיעת דברי הברכה ולהשמיע את דברה. כל הברכות באות מפי אנשי תיאטרון שיודעים היטב לספר סיפור ולכן גם הברכות הן חוויה מעניינת. פנינה גרי מוציאה דף ומתנצלת, אני כבר בת 94 ולאחרונה אני חשה בבעיית זיכרון, אז הכנתי לי רשימות. מייד לאחר ההתנצלות היא מתחילה לדבר בשטף וללא הפוגה הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות כתוב על הדף. בסופו של יום – הקריאה המבויימת והאירוע כולו הם חוויה מרתקת.

אשמח מאוד אם תצמח מקריאה זו הצגה עם אותו ליהוק ואותה במאית.

המבול בתיאטרון קרוב

לא הכנתי את עצמי לחוויה עם עומק פילוסופי כזה. הופתעתי. לטובה.
ההצגה 'המבול' גוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות שאינן מרפות.

ההצגה 'המבול' עולה בתיאטרון קרוב זמן קצר לפני פינויו מהתחנה המרכזית של תל אביב שעומדת על סף סגירה. כבר ראיתי את כל הצגות התיאטרון ואני נחפז לראות את זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

בשבוע הבא יתקיים בתיאטרון קרוב פסטיבל האזרח כאן השנים־עשר, ואחריו התיאטרון יצטרך לחפש מקום חדש לממש בו את זכותנו לתרבות. בינתיים לא ברור היכן ומתי ישוב התיאטרון לפעילות מלאה.

ההצגה עוד לא התחילה. אני יושב במבואת התיאטרון והקירות מדברים אלי. ראיתי כאן את הנפילה פעמים רבות, וכן את פינוק מטריף ועוד. היו הצגות שהתחילו במבואה ונדדו פנימה והיו כאלה שהתחילו בחוץ, המשיכו במבואה ועברו אל אולם התיאטרון, ביניהם געגועים לטחנות רוח והזבובים. אני מחכה לתחילת ההצגה ונוכחותו הנעדרת של ניקו ניתאי מכבידה עלי.

מבואת תיאטרון קרוב היא עכשיו הפאב של סטרייטון. דורית ניתאי נאמן מספרת לנו בקצרה על מה שנראה ומסבירה כיצד עלינו להתנהל כאשר נתבקש לעבור בחיפזון אל תוך האולם. דורית, שהייתה המנהלת האומנותית, היא עכשיו גם מנהלת התיאטרון והבמאית הראשית. היא עיבדה את המחזה של מיכאל סבסטיאן וביימה את ההצגה. דורית נאמנה לקו הבימוי של התיאטרון שמנצל כל חלל שמתאים לרוח המחזה ושומר את הקהל קרוב.

הברמן מסדר את הפאב והפסנתרנית מתחילה לנגן בעוד הפאב ריק מאורחים. עוד מעט יתחילו להכנס ולצאת אורחים ויתברר לנו שאף לא אחד מהם שמח בחלקו. כולם רבים עם כולם, מאשימים, משמיצים וקוראים תיגר זה על זה עד כדי תגרה של ממש. גברת סטרייטון "חסכנית גדולה", היא יודעת היטב אל מי להיות נחמדה ואת מי לרסן. היא כועסת על הפסנתרנית ומבהירה שלא תשלם על נגינה טרם זמנה. בעודם מתקוטטים נכנסת ויוצאת זונה שיש לה עניין לא סגור עם אחד האורחים. עורך דין שאחראי על מיני שחיתויות, וביניהן "הפחתת עלויות" בניית הסכר שמגן על האזור מפני הצפה, שותה כוסית אחרי כוסית. מאוחר יותר הוא יבהיר לנו שהוא זקוק לכך כדי להמשיך לחיות עם מצפונו, אך בינתיים הוא מציג פוזה של זה שיודע יותר מכולם ומנהל את ענייניו בתבונה.

הטלגרף מקבל עדכונים על מצב הבורסה ועל מזג האויר. מצב הבורסה מעניין בעיקר את המהמר ואת הלקוח שאיבד את כל כספו בעקבות תחבולותיו של המהמר. העידכונים בעניין מזג האויר אינם מבשרים טובות. עורך הדין מתחיל לפרש את הודעות מזג האויר ואת הרעשים שנשמעים מחוץ לפאב. הוא מעריך שהסכר קרס ותיכף יפרוץ מבול.

לפתע נכנס אל הבר זוג נוודים שאינם מוכרים ליושבי המקום. הם רטובים מסערת הגשם והברד שמשתוללת בחוץ. הנווד מציג את עצמו בחשיבות נפוחה כשחקן גדול שגילם תפקידים חשובים. שותפתו מגבה את דבריו ומחזקת אותם. השחקן מנסה להפגין בפני יושבי הבר את כישוריו. הוא מציג את הקטע המוכר משיילוק במשחק יתר מוגזם להפליא על סף הגרוטסקי. ובינתיים הסופה בחוץ מתגברת. עורך הדין פוסק שאין ספק שזהו מבול וכולם עומדים על סף כְּלָיָה, הפאב עומד לקרוס וחייבים לברוח למקום בטוח. כולנו מובלים בחיפזון אל תוך אולם התיאטרון.

כאן מתחילות להתעורר בי תהיות שנשאלות פעמים רבות – האם היית רוצה לדעת מתי תמות? ואם תדע, האם זה ישנה את התנהגותך? ומה אם המידע שגוי ולא תמות – מה יהיה עם השינויים שכבר עשית? האם חשוב לך מה תשאיר אחריך?

בעוד הקהל והשחקנים נערכים להתגונן במקום הבטוח מתעורר עולם האסוציאציות שלי. אני נזכר במה שניקו ניתאי השאיר אחריו, מילים שמתנגנות בראשי בקולו העמוק:
"זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!"

חיים גורי השאיר אחריו, שיר שמספר על מה שהשאיר אחריו –
דַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
נראה לי שזה מתאים גם לניקו ניתאי.

יושבי הפאב מפוזרים במעטפת אזור הבמה בחושך. כל פעם מואר זוג אחר מבין הנוכחים שנודד למקום כלשהו ברחבי הבמה. הם מדברים. המריבות נעלמו. גם הגדולים שבאויבים מגלים חמלה ואפילו אהדה. בעלת הפאב כבר איננה חוסכת דבר ומורה לברמן לחלק משקאות ביד רחבה. נראה שכשהם מבינים שאין להם עתיד – כדאי לפחות לשפר את ההווה. התמונה שמצטיירת היא על סף החלום האוטופי, כאילו כל מה שנדרש כדי ליישב את המחלוקות הוא סימונו של הסוף – אין עתיד, אין חובות שצריך להחזיר, אין משמעות לרווח ולהפסד, אפשר להתנצל מעומק הלב ולקבל את ההתנצלויות.

הם כבר מתחילים להשלים עם גורלם, ובכל זאת מנסים לסתום בבגדיהם את הסדקים שמאיימים להרוס את החלל הבטוח שלהם מפני המבול וההרס. אני חושב על המקום שהם מנסים להציל והמחשבות שלי מזנקות הצידה, אל המציאות. המקום שהמבול מאיים על קיומו הוא אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. אני חייב לשוב אל החלום שמציע לי התיאטרון. אסור לבלבל אותו עם המציאות.

הטלפון מצלצל. כולם רצים אל הטלפון, להיות הראשונים לשמוע את הבשורה. אבל הם בעצם גם חוששים מהבשורה. יש אפילו מי שאולי מעדיפים את המצב הנוכחי על פני הצלה. בימוי יצירתי במיוחד מציג את הריצה אל הטלפון כריצה נרתעת, ריצה איטית מאוד Slow motion. הם רצים אל הבשורה ובורחים ממנה בעת ובעונה אחת. מנסים לעכב ככל האפשר את הבשורה שעלולה לנפץ את האוטופיה ולשוב אל המציאות.

השחקן הכושל מתעצב על כך שאם אין קהל – אין תיאטרון. החבורה, שלא נותר בה שמץ מהרגשות השליליים שאפיינו אותה, מתארגנת ברוב חמלה להיות לו לקהל. השחקן מתעורר לחיים ומציג את מונולוג התהייה של המלט במשחק מוגזם משהו:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זֹאת הַשְּׁאֵלָה
מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרַל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם?
זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!

אני מחסיר פעימה. מה קרה כאן? כן – דברי ניקו ניתאי עונים על תהייתו של המלט. אני תָּמֵהַּ איזה חלק מהקהל קלט את תשובתו של ניקו ניתאי להמלט.

אני שט במחשבותי שוב לתהייה אם חשוב לך מה תשאיר אחריך. אם זה אכן מבול שישמיד את כולם, אין למי להשאיר. ואם אין למי להשאיר – כל ההסתכלות על העולם משתנה. בעצם כל הדיבורים בין אלה שמתמגנים מפני המבול וכל ההתנצלויות הם משום דיבור אל המתים. עולם האסוציאציות המעוות שלי מתעורר ומדמה אותם לחתול של שרדינגר – כל עוד האירוע לא הסתיים הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת.

משחק, בימוי ושימוש בחלל מעולים לטעמי. הצגה מעוררת מחשבות.
רוח תיאטרון קרוב נושבת כתמיד.

כאן אני עוצר. אין לי עניין לספר כיצד מסתיימת ההצגה ואיך הסיום משפיע על הלך הרוחות ועל התנהגות האנשים שכבר הפכו להיות אמפתיים, עתירי חמלה ואוהבי אדם.

לכו לתיאטרון – ההצגה תוצג מספר מצומצם של פעמים בחללי התיאטרון שבתחנה המרכזית. המקום הבא שבו היא תוצג יראה שונה ולא יהיה אפוף בזיכרונות שיש לנו משמונה עשרה שנות קיומו.

בדרכנו החוצה מאולם התיאטרון דורית ניתאי נאמן מספרת לנו שההצגה מבוססת על מחזה שכתב מיכאל סבסטיאן כעיבוד של מחזה מאת המחזאי השוודי הנינג ברגר. ניקו ניתאי, דורית ושחקני אנסמבל תיאטרון קרוב העלו את ההצגה בפסטיבל מיכאל סבסטיאן 2018 ברומניה בשפה הרומנית.

בדרכי אל האוטובוס לחיפה עולה במחשבתי ההרהור ששם ההצגה מסמל את מצבו של אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. [אני יודע שכבר כתבתי את זה – זה פשוט לא מרפה].

המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן
ע. במאי: בנימין עציון
מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: לירון ספיר
תאורה: רונן בכר
צילום: ארה'לה הצמצם הבוער

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב

שחקנים לפי סדר הופעתם:
אבנר מדואל בן יהודה
איריס הרפז
יולי מובצ'ן
דליה ריבר
אופיר דואן
אסף מור
אלון לשם
מרטין בלומנפלד
נעמי בן אסא

מנחם יוצא למלחמה בתמונע

מזה זמן רב עולם התיאטרון סגור – קורונה. עכשיו מתחילים לשוב לחיים, אבל הרכבת האחרונה מתל-אביב לביתי בחיפה יוצאת לדרכה לפני עשר בלילה – מחשמלים אותה בלילה. הביקור בהצגות הערב בתל אביב נעשה בעייתי משהו. האוטובוס האחרון לחיפה יוצא בשעה 23:20 מהתחנה המרכזית ה"חדשה". ניתן לחזור מהצגות ערב שמסתיימות בזמן שמאפשר הגעה לתחנה המרכזית בטרם יצא האוטובוס האחרון. והנה מודיעים בחדשות שהתחנה המרכזית נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021.
אני אוהב את התחנה המרכזית עם המארג החברתי של המוכרים והקונים, עם גלריית הגרפיטי בקומה השביעית ובעיקר עם תיאטרון הפרינג' החביב עלי – תיאטרון קרוב. ועכשיו סוגרים לנו את התחנה עם התיאטרון, החנויות והגלריה, ועם האפשרות לחזור מהצגות ערב בתל אביב לחיפה.

אני מקבל בפייסבוק הודעה על ההצגה 'מנחם יוצא למלחמה'. אני מתעלם בדרך כלל ממודעות על הצגות בתל-אביב כי ממילא אינני יכול לשוב מהן הביתה, אבל הצגה זו מתחילה בשמונה בערב כך שיש סיכוי להגיע בסיומה לרכבת לחיפה. גם לליב֫י הזמן מתאים – אני מזמין לנו כרטיסים.

ביום ההצגה אני הולך לתחנה המרכזית לצלם את הגרפיטי בגלריית הקומה השביעית. זהו מיזם צילום לא קטן ואינני מתפנה לאכול. גם כשליבי ואני נפגשים איננו מספיקים לאכול ואני מגיע לתיאטרון רעב עם כאב ראש. במבואת התיאטרון מתקבצת חבורת נערות ונערים קולוסלית עם קול שמנפץ זכוכית*. אנחנו נכנסים לאולם. המקומות בחזית תפוסים אבל יש לפני השורה הראשונה שני כסאות פלסטיק ואנחנו בוחרים לשבת בהם. מימיני, על כסא גלגלים, הסטנדאפיסט היושב 'דדי הגולש'.

מנחם יוצא למלחמה

קומדיה מוזיקלית מטורפת, סָטִירָה חברתית עם מאפיין של טרגדיה קלאסית – למות מצחוק.

מנחם יוצא למלחמה באתר תמונע - צילום אלי כץ

התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב חביבה עלי. היא מינימליסטית כיאה להצגת פרינג'. בין תמונה לתמונה פריטי התפאורה מוזזים על ידי השחקנים ומגדירים בקוים כלליים את אתרי ההתרחשות.

מנחם שווילנשטיך – השחקן דורון צפריר – צופה במסך שגבו השקוף מופנה אלינו. הוא מציג מונולוג שלם ללא מילים ולפתע נתקף בחמת זעם כשהוא רואה את משפחתו בפרסומת לתרופה נגד גזים. מכאן מתחילה הקומדיה לשעוט בקצב ומציגה בפנינו את חוליי תרבות התקשורת והחברה של ימינו. מנחם חרד לפרטיותו, הוא עורך דין שהשיימינג הזה יכול לפגוע בו. גם הבן האומן – השחקן גיא רון – רואה בפרסומת זו סכנה להרס של תדמיתו. הבת אסנתי – השחקנית שירי לוטן – דווקא מתלהבת מהפרסום ורואה בו אפשרות לקידום קריירת הדוגמנות שעליה היא מפנטזת. הבן ש' מהמוסד – השחקן אייל שכטר – רוב הזמן שותק ומפגין חשדנות בכל דבר. בשלבים אחרים בהצגה פתאום יהפוך את עורו ויפצח בזמר, ואז ישוב לסגירותו כאיש מוסד. אשתו של מנחם – השחקנית בהט קלצ'י – מציגה דמות צבעונית שופעת תהפוכות. אסנתי מדהימה אותנו בשירה מלאה במחוות "גדולות" לקראת פריצתה הצפויה לעולם הדוגמנות.

אני צוחק ושומע את הקהל מאחורי שואג מצחוק. גם דדי שיושב לימיני צוחק מכל מחווה הומוריסטית בהנאה ניכרת לעין. המחזה משובץ בשירים שמשלימים את המסרים וקופצים פה ושם בין סגנונות שלפעמים עומדים בסתירה מופגנת להתנהגות הדמות ששרה אותם. אני מתמוגג מכל רגע.

מנחם מחליט לצאת למלחמה על כבוד משפחתו. הוא תובע את קפסולניק – מנכ"ל החברה שמייצרת את התרופה נגד גזים. קפסולניק הוא השחקן אייל שכטר. מעתה נראה כל שחקנית ושחקן במספר דמויות. את קפסולניק מייצג עו"ד מניפולוביץ' [גיא רון]. הם מנסים לשחד את אסנתי בקמפיין דוגמנות ובלבד שאביה יסיר את התביעה. כל סוגי הנוכלויות, המניפולציות, ההשפלות והשיימינג מוצגים בפנינו בצורה בוטה. מניפולוביץ' לועג למנחם שהיה כנראה שק חבטות שלו בעבר. בשיחה אחרת שמים ללעג את גובהו של מנחם ולא חוסכים מאף אחד את חיצי ההשפלה. ההומור מובנה היטב נדבך על גבי נדבך והסיטואציות מצחיקות ללא גלישה לפאנצ'ים מנותקים שכל מטרתם היא לדגדג את בלוטות הצחוק.

בהמשך אנחנו מגיעים לצ'קיסטניה שבה התרופה לגזים נמכרת בהצלחה. הנציגה המקומית [שירי לוטן] מציפה אותנו במונולוג ארוך בצ'קיסטנית שאנחנו מבינים בו כל מילה בזכות המשחק והמימיקה שאומרים הכל.

הבמה משנה את פניה ואנחנו באולם בית המשפט. השופטת [בהט קלצ'י] והקלדנית [שירי לוטן] מגחיכות את מערכת המשפט בעיקר במימיקה ובמחוות גוף. באופן כללי ההצגה מאוד פיזית ולביטוי הלא-מילולי יש מקום נכבד לא פחות מאשר לטקסט. השחקנים מעולים והבמאית השכילה להוציא מכל אחת ואחד מהם את המיטב. כשמנחם קורא לבנו האומן [גיא רון] להעיד, ברור לנו שהוא לא יגיע משום שעו"ד מניפולוביץ' נמצא על הבמה.

באחד המעברים בין התמונות, בשעה שהשחקנים משנים את התפאורה, מציגה לנו בהט קלצ'י מונולוג שנפתח במימיקה ובתנועה ללא מילים ועובר לטקסט שמורכב כולו משורות ממיטב הזמר העברי שמוכר היטב לכולנו. הקהל מתגלגל מצחוק.

אין לי כוונה לספר כאן לטובת מי פסקה השופטת וכיצד הסתיימה ההצגה – לכו לתיאטרון.

הומור פיזי מצחיק בשנינותו – סָטִירָה מופרכת בעליל… או לא.
ממון, שיימינג, שוחד ותהילה, ומשפט צדק שמסתיים בהפתעה.
כשניסיתי לצטט פנינים מההצגה הבנתי שארצה לשוב ולראותה.
נראה לי שההצגה עוד תהפוך לקאלט – ואני ראיתי אותה לפניכם!

ההצגה מסתיימת, ובהשתחוויה מתברר לי שהמחזאי דדי גל הוא דדי הגולש שיושב לימיני. במהלך ההצגה הוא צחק ונהנה לא פחות ממני ונדמה היה שכל מה שמפתיע אותי, מפתיע גם אותו.

מזמינים את הקהל להשאר לשיחה עם היוצרים. אני חייב, לצערי, לשעוט אל הרכבת לחיפה. בדרך לרכבת מתעוררים בי מחדש הרעב וכאב הראש ואני קולט שהם נעלמו לחלוטין בזמן ההצגה – זה אומר עליה הרבה מאוד.

מאת: דדי גל ואלמה וייך חושן
בימוי: אלמה וייך חושן
ע. בימאית: מאיה וולפרט
עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב
עיצוב תלבושות: נטשה מנטל
עיצוב תאורה: אורי מורג
עיצוב תנועה: טל קון
מוזיקה: דדי גל ואורי אפרת

שחקנים: שירי לוטן, דורון צפריר, בהט קלצ'י, גיא רון, אייל שכטר

דף ההצגה בתיאטרון תמונע

* עולם האסוציאציות שלי מוביל לשיר "אני אדם פשוט מאוד" מהמחזמר גבירתי הנאוה. ממש לא קשור להצגה זאת.

פסטיבל האזרח כאן ופרידה מתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית

התחנה המרכזית של תל אביב נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021

תיאטרון קרוב יפעל עד הרגע האחרון ולאחר מכן לא ברור מה יקרה איתו ועם כל שאר המוסדות והעסקים שבבניין.

לפני הסגירה נוכל עוד לראות הצגה חדשה אחת – המבול – וכן את הצגות פסטיבל האזרח כאן האחרון בתחנה המרכזית של תל-אביב. גם כמה מההצגות הקודמות אפשר עדיין לראות רגע לפני הסגירה. הצגות נובמבר בתיאטרון קרוב מפורטות כאן.

ההצגה המבול עולה לראשונה בתיאטרון ואלה תהיינה ההצגות האחרונות שלה בתחנה המרכזית – נוב' 10 ונוב' 20   20:30

פסטיבל האזרח כאן ופרידה מתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית

אני מניח שיעבור זמן מה עד שתיאטרון קרוב ימציא את עצמו מחדש כפי שקרה כבר בעבר. בינתיים ננצל את ההזדמנות האחרונה להיפרד מהתיאטרון במתכונתו המוכרת.
תוכן דפי ההצגות מועתק מאתר תיאטרון קרוב:

יום רביעי נוב' 10 ומוצ”ש נוב’ 20   20:30 – המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן

במהלך עוד ערב שגרתי של שתייה בפאב של סטרייטון, נודע לאורחים שמזג האוויר משתנה ועומד לפקוד מבול. דרך התמודדותם של האורחים עם האיום הקרב והתגלית המפתיעה שאולי יש להם הסיכוי להינצל, חושף מיכאל סבסטיאן את האמת על טבע האדם והסולידריות שאני מפגינים אחד כלפי השני בזמני משבר.

שחקנים לפי סדר הופעתם: אבנר מדואל בן יהודה, איריס הרפז, יולי מובצ'ן, דליה ריבר, אופיר דואן, אסף מור, אלון לשם, מרטין בלומנפלד ונעמי בן אסא.
ע. במאי: בנימין עציון | מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן | תלבושות: לירון ספיר | תאורה: רונן בכר

הצגות פסטיבל האזרח כאן 2021

יום שלישי נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה
יום שלישי נוב' 16   20:00 – ייחוד
יום שלישי נוב' 16   21:30 – כחוט שני 
יום רביעי נוב' 17 20:00 – תברחי

יום חמישי נוב' 18   20:00 – שדים
יום חמישי נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי 
יום שישי נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר
   
יום שישי נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה!     
  

נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה- קריאה מבוימת- פסטיבל האזרח כאן 2021

עיבוד לספרו של עמוס עוז
המחזה מתרחש בקיבוץ בזמן ערב מלחמת ששת הימים, ועוסק בשבר בין שני דורות – דור ההורים המייסדים ודור הבנים.
מאת: פנינה גרי 
בימוי: דורית ניתאי נאמן
לכבוד הענקת פרס האמן כאן למחזאית פנינה גרי מיד לאחר הקריאה בשעה 19:00

נוב' 16   20:00 – ייחוד – פסטיבל האזרח כאן 2021

חיה המיועדת לשידוך, מתאהבת באלי הדתל"ש מהמשפחה הידועה לשמצה. וכשהכול ידוע והרשות נתונה.. חיה נאלצת לבחור בין האמונה לאהבה. סיפור אהבה חוצה גבולות בין הסגירות לפתיחות בחברה. בין מה שמפריד לבין מה שמאחד, ומעורר שאלות על מהו ייחוד? ומיהו היחיד והייחודי?

כתיבה : בני כץ
עיבוד ובימוי: לירון לוי.
עוזרת במאית: יבגניה איטין
עיצוב חלל ותלבושות: לירון לוי ויבגניה איטין.
עיצוב תנועה: יבגניה איטין.
שחקנים: הילה הרוש, אבנר רודל, ימית רובין, מאיר שריקי, ג'וש שגיא
מוזיקאית : נועה דן

נוב' 16   21:30 – כחוט שני – פסטיבל האזרח כאן 2021

שמונה יוצרות מבצעות כולן נשים בוגרות, הביאו את תמציתן בתנועה ובמילה ומשכו את חוט הזהב מהסבתות שלהן, לאימהות ולדודות,כחוט השני המקשר בינהן וימשיך לעבור דרכן לבנותיהן, לנכדותיהן ומהן הלאה והלאה.
בימוי וכוריאוגרפיה: דורית שומרון
משתתפות: ענת טננבאום, הדר פרנק, נורית קריין דקל, יפית אבס, ססיליה ליבוביץ, שירה הולנדר רום ונגה אשד בר אור

נוב' 17 20:00 – תברחי – פסטיבל האזרח כאן 2021

גילי היא אמנית מוכשרת בת 37 הכלואה בשלשלאות התא המשפחתי שלה ללא כל  תקווה או אפשרות יציאה .
ערב אחד מוזמן אל ביתם אורן, אחד העובדים המצטיינים והחדים ביותר במשרד עורכי  הדין המכובד אותו מנהל ניר, בעלה .
במהלך ארוחת הערב נחשפים לפתע פרטים ורמזים הגורמים לגילי להבין שיתכן שנפלה  בידה הזדמנות לקבלת עזרה אמיתית ואולי אף לישועה.
היא מחליטה לאזור אומץ ולפעול במטרה אחת ברורה – לצאת סוף סוף אל החופשי  ולהגשים את עצמה כציירת בינלאומית ובעיקר כאישה חופשייה.

בימוי ודרמטורגיה : רן בן שושן, שחקנים: ניר יוספי, אלון לשם, תמרה סטיל כהן, טל עמר 

מוסיקה מקורית: דן כהן   תפאורה: רן בן שושן   עיצוב תאורה: רונן בכר

נוב' 18   20:00 – שדים – פסטיבל האזרח כאן 2021

משפחת ברנס עלתה מצרפת לישראל ואיתם גם כל הקשיים הכרוכים בכך. גם לאחר עשרים שנים של מגורים בארץ הם עדיין מחפשים את זהותם הישראלית. בכל שנה מגיע רפאל מצרפת לחגוג עם משפחתו את ליל הסדר בישראל. בכל שנה, כולם מצפים שהוא יישאר ויחזור לחיות עם משפחתו. במיוחד מצפה לכך אשתו ג'רמן, שעלתה לישראל לבדה עם ילדיה ושבריאותה הנפשית הולכת ומדרדרת. היחידה שלא מצפה לבואו ורוצה לנפץ את התקווה המשפחתית היא רוז.
יום אחד פוקד את רוז חלום-זיכרון מסתורי בנוגע לאביה שמטלטל את חייה. היא צריכה להחליט. האם להתמודד עם העבר ולגרש את השדים שלא מפסיקים לרדוף אותה או לחשוף את האמת ולהשתחרר מהם אחת ולתמיד?
*מחזה זה נכתב לזכר סבתי פרידה בראון שעלתה לארץ לבדה עם ילדיה, כואבת וגיבורה.
מאת אביטל זר אביב, בימוי: דניס שמע ,מוזיקה: מעיין טל, תאורה: רונן בכר,
עוזרת בימוי: אורית עזרייב , מנהלת הפקה: אורית עזרייב
משתתפים: ג'ואל אביבה, הרפז איריס, זר אביב אביטל, זר אביב גל, קנטרוביץ לירן.

נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי – פסטיבל האזרח כאן 2021

יום אחד מחליט נחמיה, ראש מועצת גניאל, ישוב כושל בדרום הארץ, לעזוב את תפקידו ולהתמקד בתחביב חדש: אפיית עוגיות. מכאן מתחילה עלילה אבסורדית הכוללת תככים ושחיתויות. מי שעומד מאחורי כל המזימות הוא הבעלים של המקומון "חדשות גניאל" שלומי ידיד שמגייס את העיתון. כדי לסלול את הדרך שלו לכבוש את ראשות המועצה. "המרכיב הסודי" הוא אלגוריה על יחסי הון שלטון עיתון באמצעות סיפור על הנעשה בישוב קטן בישראל.

בהשתתפות: מרטין בלומנפלד, עוז ניסן, דפנה גולדמן, אסי יצחקי
מאת מירי בלומנפלד בימוי: קיריל לבמן ע' במאי: אילנה מילמן תפאורה ועיצוב סאונד: קיריל לבמן תאורה: רונן בכר

נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר – פסטיבל האזרח כאן 2021

יעקב חוזר אחרי שנים בחו"ל לארץ. בעבר משפחתו גירשה אותו ועכשיו הם רוצים לעשות סולחה בהזכרת אביו. אך מתברר שהם מאמינים בדת חדשה ותמוהה. האם יעקב יצליח להשתלב?
כמה נורא ללכת קצת נגד האמונה שלך?
ומה בכלל הקשר בין חרדים למקדונלדס?
כל זאת בפנטזיה סאטירית קצרה "ג'ייקוב חוזר".
כתיבה ובימוי- יפתח רוה
שחקנים: גל ישראלי, יונתן אבינועם, פזית ירון-מינוקבסקי, יפתח רוה, מורן אלון רוה, לאון נונין

נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה! – פסטיבל האזרח כאן 2021

מחזמר שנותן בעיטה בתחת, סטירה בלחי וחיבוק גדול מלא באהבה.
הצגה אורחת – מופע הסיום של סטודיו 21
מחזה מקורי מאת: ילדי המהפכה
בבימוי: אסף אברהם ניב
מוזיקה ועיבודים: מוריה לוי
שחקנים: דניאלה פינקל, נעמי פרג, יהונתן אמזל, אליה שחר, גלעד לביא, עדי בן יונתן

לילה אחד משתלטים שישה בני נוער על הגן הציבורי על מנת להתחיל במהפכה!
נמאס להם שמנסים להגדיר אותם, לשפץ אותם, לקבוע להם מה הם יכולים או יכולות להיות.
והם מחליטים לא לעזוב את הגן עד שכולם יראו ויבינו מי הם באמת!
אבל לליל המהפכה יש תוכניות אחרות…

מחזה מקורי שנכתב במסגרת הסדנא המשולבת הראשונה של סטודיו 21 שמביא לבמה את הרצונות הפחדים והתשוקות של בני הנוער של ימינו.

סאונד ותאורה: רונן בכר

בית גרמני – אנט הס

שלא כמנהגי אתחיל מהסוף.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

חברתי לחיים סיימה את קריאת הספר. היא מעבירה אותו אלי עם המלצה. אני מתחיל לקרוא. אני כבר בעמוד עשרים ועדיין אין התפתחויות. אני שואל בזהירות את אשתי שתחיה מה אורך האקספוזיציה, בינתיים רק מציגים דמויות והתנהגויות. תעבור את זה, הספר מאוד מעניין – כך היא. אני ממשיך. יש התרחשויות יומיומיות, לא משהו שמרמז על התפתחויות מסקרנות. מידי פעם מבליח לתוך הסיפור משהו שנראה תלוש מסביבתו, מנסה לומר משהו סתום.

בעמוד 14-13 כמחצית העמוד מוקדשת לתאור פרטני של פירמידת חג המולד שמסתובבת על הארון. עיסוק היתר באביזר זה חריג לסביבתו, לא ברור למה עוסקים דווקא בתאורו בסעודת החג עם הארוס בפוטנציה. בעמוד 21 אותו ארוס חושב לעצמו 'בעוד רגע יתפוגג הזיכרון'. איזה זיכרון? מה עובר במחשבתו? המשפט הסתום נזרק על דפי הספר ללא הסבר. חלק ממחשבות שאר הנפשות הפועלות כאילו מגיחות מאי-שם ללא קשר למה שמתרחש כרגע וכך גם חלק מהתנהגויותיהם.

השפה איננה נוחה לי, יש לי הרגשה שהמתרגמת נצמדה בנאמנות רבה למקור, והתחביר הגרמני השפיע גם על הנוסח העברי, עם משפטים ארוכים שסיומם הופך לפעמים את משמעותם. העלילה מתחילה להתפתח. אווה – מתרגמת צעירה מפרנקפורט – היא הגורם שמקשר בין הסיפורים. הארוס שלה בא ממשפחה עשירה עם היסטוריה ענפה שחלקה איננו גלוי. לאחותה יש אירועים מוזרים ולא לחלוטין פתורים בבית החולים לילדים שבו היא עובדת. הוריה מציגים חזות של משפחה מתפקדת, אבל גם אצלם יש דברים שאסור לדבר עליהם – הם לא קיימים – לא היו ולא יהיו. אפילו האח הקטן שטפן חווה מיני חרדות לא מוסברות. הדברים נשארים סתומים לאורך זמן. מידי פעם מבליח פרט מידע ששופך אור חלקי על משהו ועדיין משאיר את מרביתו בערפל.

אווה מוזמנת לתרגם עדויות בבית המשפט מפולנית לגרמנית. עיקר עיסוקה היה בתרגום ענייני חוזים, אבל הפעם הזמינו אותה לתרגם דברים בתחום שאיננה מתמצאת בו – פשעי מלחמה בני כעשרים שנה. אחרי המפגש הראשון, לפני פתיחת משפטי אושוויץ שאותם תצטרך לתרגם, היא כבר מזועזעת – "זה דבר נורא מה שהאיש סיפר…". נראה שאיננה יודעת דבר וחצי דבר על מה שהתרחש במחנות ההשמדה. כאן מתפרץ כלפיה דויד, שעתיד לקחת חלק נכבד בעלילה, ואומר: "לדעתכם באו בשנת 1933 אנשים קטנים וחומים בספינת חלל ונחתו בגרמניה, לא? ואז בשנת 1945 הם שוב נעלמו, אחרי שהספיקו לאכוף עליכם, גרמנים מסכנים, את הפשיזם." זהו משפט מפתח בספר, ומרגע זה הוא מתנפץ שוב ושוב מול העובדות המסופרות וגם מול המציאות. כעבור עשרה עמודים מתוארת חוויה סתומה נוספת שנותרת תלויה ללא הסבר – 'אווה הבחינה בפליאה שדויד לא הותיר כל עקבות בשלג הטרי, כאילו ריחף אל הדלת. מוזר.'

מאמצע הספר ועד סופו נפרמים סיפורי העבר והסודות של כולם בזה אחר זה בטפטוף עדין שממשיך להותיר יותר נסתר מהגלוי. כל דבר נוסף שאספר עלול להיות בחזקת קלקלן [ספוילר] – אני עוצר כאן.

בעמוד 303, חמישה עשר עמודים לפני סוף הספר, מבליח רגע של צלילות בראשו הדמנטי של ולתר שוּרמן והוא אומר לבנו יורגן שהיה הארוס של אווה – "קשה להיות אדם". במילים אלה הוא מסכם מתוך מוחו המעורפל את הזוועות שאליהן נחשפנו לאורך הספר.

בית גרמני מאת אָנֵט הֶס הוא ספר מעולה – מומלץ לקריאה!!!

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 318 עמודים.
מגרמנית: יוסיפיה סימון; עורכת התרגום: רנית שחר;
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי; עורך אחראי: דב אינכולד

פפראצי של ההמונים – אלכס ליבק במוזיאון לוחמי הגטאות

'אתה רואה את עצמך קם בשבת בבוקר כדי להגיע להרצאה במוזיאון לוחמי הגטאות?!'
שאלה אותי אשתי שתחיה כשהצעתי לרכוש כרטיסים.
כן, אמרתי, זו הרצאה של אלכס ליבק, פפראצי של ההמונים.

אנחנו יוצאים מהבית בשבת בבוקר בשעה תשע ומגיעים כשעה לפני תחילת ההרצאה. אנחנו לבד. חונים ליד אמת המים ועולים במדרגות התיאטרון הרומי אל עבר המוזיאון. בְּמַעֲלוֹת מדרגות אלה ובמורדותיהן רצתי בטירונות במחנה שרגא. זה היה לפני יותר משבועיים. הרבה יותר. ואני עדיין זוכר את הריצות הללו ללא געגועים.

בכניסה עוטים מסכות ומציגים תעודת התחסנות, תו ירוק ותעודה מזהה. מעתה נהייה עטויים עד שנצא אל המרחב הפתוח. כיאה לאירוע בקיבוץ, יש ברחבת הכניסה שולחן כיבוד חופשי – מקלות מלוחים, שטוחים, בקבוקי מים, קפה נמס עלית, שקיות תה, ממתיקים ומֵחַם.

מתברר שכרטיס הכניסה להרצאה מקנה לנו זכות לבקר במוזיאון. מעניין, המחיר ששילמנו עבור ההרצאה נמוך ממחיר הכניסה למוזיאון, בהחלט עסקה משתלמת. יש לנו זמן ואנחנו משוטטים במוזיאון. המוזיאון מעניין ואנחנו מספיקים לראות חלק קטן ממנו עד שמגיע זמן הכניסה להרצאה.

ההרצאה של אלכס ליבק

אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2005, הוא זכה במספר פרסים נחשבים, אבל קודם כל הוא "צלם רחוב", כזה שאיננו מביים את תמונותיו אלא דוגם סיפורים חזותיים מהמציאות, ובמילותיו – הוא "לוכד" אנשים במרחב הציבורי. צלם כזה צריך להיות בלתי מורגש, כמעט שקוף, כדי ללכוד תמונה אותנטית שאיננה מושפעת מנוכחותו של הצלם.

מנהלי האירוע והמוזיאון מקדימים כמה מילים על המוזיאון ועל ההכנות להרצאה שנדחתה ונדחתה בְּצוֹק עִיתּוֹת הקורונה. אלכס ליבק עולה לבמה בצעדים מדודים, מרים מצלמה קטנה – כמו זו שבתמונה למעלה – ומצלם את הקהל. הוא לובש חולצת טריקו אפורה, מכנסי טיולים בגוון בז' ונעלי מסע אפורות – חסר נוכחות, כמעט שקוף, כיאה לתפקידו. מזה כארבעים שנה הוא מפרסם כל שבוע תמונה בעיתון, בתחילה בעיתון 'חדשות' הזכור לטוב ואחריו ב'הארץ'. הוא מצלם כל יום משהו שיש בו סיפור חדש, בדרך כלל עם עקיצה או קריצה. הוא מספר לנו שעליו לנהוג זהירות רבה לא לחרוג מגבולות האתיקה, המוסר והחוק.

אלכס ליבק איננו מבקש רשות מאנשים שהוא מצלם. אם המצולם מודע לצלם הוא משנה את התנהגותו. יש כאן בעייה. חוק הגנת הפרטיות איננו אוסר צילום אנשים במרחב הציבורי אך אוסר את 'פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו'. אלכס ליבק קודם כל מצלם, שמא יחלוף הרגע והתמונה תשתנה. כל שאר השיקולים אינם שייכים לרגע הצילום. כאשר הוא רואה תמונה שמספרת סיפור שתופס את תשומת ליבו הוא "לוכד" מייד את הרגע. המצלמה מכוונת לתנאים שמתאימים "בערך" למצב. הוא קודם כל מצלם, אחר כך – אם יש צורך בכך והסיטואציה עדיין קיימת – מתקן את נתוני המצלמה ומצלם שנית.

הוא מציג בפנינו תמונות שצילם. מרבית התמונות מפורסמות ומוכרות היטב. מאחורי כל תמונה יש סיפור. הוא מספר על הצילום ועל הסיטואציה שיצרה אותו, ומציין שאין צורך בסיפור שלו, צילום צריך להציג את הסיפור גם ללא מילים. במרבית הצילומים יש משהו לא שגרתי שמייצר עניין. לפעמים יש בו עירוב סיפורים שיוצרים ביחד סיפור חדש. את מרבית התמונות אפשר למצוא בחיפוש תמונות פשוט בגוגל.

חלק לא מבוטל מהצילומים רחוק משלמוּת מבחינת דיוק החשיפה והמיקוד, הסיפור הרבה יותר חשוב מהאיכות הטכנית. אני רואה ושומע די הרבה הרצאות של צלמים ובמרביתן הדגש הוא על נתונים טכניים ודקורטיביים ופחות על הסיפור. בפרופיל הפייסבוק שלי אני מגדיר את עצמי כ'צייר סיפורים עם מצלמה‎', לכן אני מעדיף את הגישה של אלכס ליבק וצלמי רחוב בכלל.

https://www.prtfl.co.il/archives/133467 אלכס ליבק מספר לנו את סיפורו של צילום אחד שלו שהתפרסם וגרר בעקבותיו תביעה של המצולם נגד עיתון הארץ ונגדו. בצילום נראה בחור חרדי נשען על כרזה של ז'אן פול גוֹטִייֶה. לטענת המצולם פרסום התמונה פגע רגשית בו ובמיודעיו. בית המשפט פסק נגד העיתון וגזר עליו קנס. העיתון ערער בפני ערכאה גבוהה יותר שביטלה את פסק הדין הקודם בטענה שהמצולם בחר מרצונו להשען על הכרזה במרחב הציבורי. האברך ערער בפני ערכאה גבוהה עוד יותר שפסקה נגד העיתון כי הצלם אמר למצולם שהתמונה לא תתפרסם. כאן אנחנו רואים את הבעייתיות בנוסח החוק '…עלול הפרסום להשפילו או לבזותו' – אין הגדרה נחרצת מהם הקריטריונים למה שיתקבל כהשפלה או כביזוי.

בסיום הצגת התמונות מגיע שלב שאלות הקהל. אחת השאלות הראשונות שנזרקות מהקהל היא באיזו מצלמה הוא מצלם. אלכס ליבק כבר רגיל לשמוע שאלה זו ועונה 'מה זה משנה?', היום אפשר ללכוד תמונה טובה כמעט עם כל מצלמה. את אחד הצילומים שפירסם ב'הארץ' לאחרונה הוא צילם באמצעות הטלפון, הוא אומר ומסתיר את פניו בגיחוך קל – כאילו מבוייש.

הרצאה על הצילומים שמוצגים במוזיאון לוחמי הגטאות

לפני שאנחנו מתפזרים מודיעים לנו שאנחנו מוזמנים להרצאה על צילומים מימי הגיטאות. המוזיאון מציג צילומים מאוספים שונים שמתעדים את חיי הגטו. חלקם צולמו בגניבה על ידי הכלואים בגטו והסרטים הוגנבו החוצה. חלקם צולמו על ידי הנאצים לצרכים שונים ונחשפו לציבור אחרי המלחמה. כזה הוא אוסף מרים נוביץ'. אנחנו יושבים סביב דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה ומקבלים הסברים על הצילומים. אחרי ההרצאה אנחנו שבים לבקר בחללי המוזיאון השונים ומגיעים לתערוכה זמנית בקומה השלישית ובה מתועד בפרטים תהליך טיהור הגזע הארי על ידי הצוותים הרפואיים בגטאות. מצמרר. כשאנו מסיימים את הסיור נראה לנו שנותרנו לבד במוזיאון. השומר בשער אומר שיכול להיות שיש עוד כמה שנתקעו כמונו מול מחזות הזוועה.

טיול בסביבה הקרובה

איננו נקלעים לאזור לעיתים קרובות, אז אנחנו יוצאים לטייל בשמש היוקדת בעקבות אמת המים לקיבוץ רגבה וממשיכים לטיילת משבי ציון לנהריה. את הצילומים שלכדנו בדרך אפשר לראות כאן.

בשולי הדברים

* כדאי לקרוא כתבה מעניינת על אלכס ליבק: מוסר, אתיקה וצילום

* בשובנו הביתה ראינו שקיבלנו פרסומת להרצאה של זיו קורן – צילום פורץ גבולות – בשבת, 16.10.2021 בשעה  11:00 באולם מופעים מטה אשר כברי. הזמנתי כרטיסים. חברתי לחיים כבר יודעת שאקום בשבת בבוקר לשמוע הרצאה זו.

* במוזיאון ארץ ישראל נפתחת ב-21 בספטמבר הפוטומנטה – 'תערוכת צילום רחבת היקף, שתערך מעתה אחת לחמש שנים, ואשר מציגה מבטים שונים של צלמים ותצלומים מארצות הים התיכון. התערוכה, הכוללת עשרות משתתפים ממדינות רבות, משמשת כגשר על פני ימים ועמים, גבולות ומחלוקות פוליטיות, ויוצרת אופק שבו הצילום משמש כמפגש מנטלי, אמנותי ונרטיבי להכרת "האחר" אך הקרוב. התערוכה המוצגת ברחבי המוזיאון – בגלריות, בביתנים השונים ובגן הארכאולוגי – נפרסת כמפת ים או כרשת דייגים. אתריה השונים של התערוכה משמשים למבקרים בה כערי נמל וסדרות התצלומים המוצגות בתערוכה משתלבות עם האוצרות הארכיאולוגים וההיסטוריים של המוזיאון.' לא כתוב מתי התערוכה נסגרת.

* צלמים שאני חולק איתם רשמים, חוויות ועצות שואלים לא פעם מה מחייב החוק בדבר צילום אנשים ופרסום התמונות. למענם הנה נוסח החלק הרלוונטי לנו בחוק:

* * *

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981*

פרק א': פגיעה בפרטיות

איסור הפגיעה בפרטיות
1 .לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

פגיעה בפרטיות מהי
2 .פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה :
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת ;
(2) האזנה האסורה על פי חוק ;
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ;
(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו
או לבזותו ;
(4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן
שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום
בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות;
לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו
ניכרת לעין;".
(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש
בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך
היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו ;
(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח ;
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם ;
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם
מפורש או משתמע ;
(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא
למטרה שלשמה נמסרה ;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9) ;
(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

הגדרת מונחים
3 .לענין חוק זה ­
"אדם" ­ למעט תאגיד ;
"הסכמה" ­ במפורש או מכללא ;
"פרסום" ­ כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה­1965 1;
"צילום" ­ לרבות הסרטה.

מקור: מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א­­1981*
https://fs.knesset.gov.il/9/law/9_lsr_208332.PDF
(תיקון מס' 11), התשע"א-2011‏*
https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301942.pdf

תל שקמונה משתקם משרפה

אני יורד לטייל בתל-שקמונה למרגלותיו המערביים של הכרמל ושמח לגלות שהתל כבר מתחיל להשתקם. רק לפני ארבעים וארבעה ימים כל צמחיית התל הקטן נכחדה כליל בשרפה, והיום אני רואה בתחתית הענפים החרוכים צמיחה ירוקה חדשה.

האדמה חרבה וחרוכה, גשם עדיין לא ירד, ובכל זאת רואים כבר אניצים ירקרקים בוקעים מבין הרגבים השחורים מפיח. אני מצלם את הירוק שמעטר את תחתיות הצמחים השרופים ואת הים שבקצה התל.

בדרכי חזרה חולף לידי פרפר חיוור. מה אתה מחפש כאן? הרי לא תמצא כאן פרח לינוק ממנו צוף. אבל הוא בשלו, מרפרף בכנפיו, מפזז בין הצמחים החרוכים ומוליך אותי אל שיח נמוך ושטוח עם פרחים זעירים.

התל משקם את עצמו מאליו, ואפילו לפני הגשם. לפי כל הסימנים עוד מעט יתכסה השטח בצמחים ירקרקים ואפילו הפרחים יתחילו להתרבות בו בעזרתם האדיבה של הפרפרים שמַאֲבִיקִים אותם.

הילדות האבודות של פריז – פאם ג'נוף

הספר 'הילדות האבודות של פריז' מאת פאם ג'נוף מספר לסירוגין את סיפוריהן של שלוש נשים מעוררות השראה, מארי ואלינור מלונדון וגרייס מניו יורק. כל פרק מספר על אחת מהן והסיפורים משתלבים זה בזה בסדר שאיננו בהכרח כרונולוגי או עלילתי.

הילדות האבודות של פריז - פאם ג'נוף

אלינור, אישה יהודיה ממוצא פולני, עובדת בתפקיד מזכירה במינהלת למבצעים מיוחדים בלונדון. המינהלת הוקמה בזמן מלחמת העולם השניה במטרה לשלוח סוכנים בריטיים למשימות חשאיות בצרפת הכבושה. אחד מתפקידי הסוכנים הוא להכין את הרקע לפלישה הבריטית לצרפת. הסוכנים צריכים להטמע בקרב האוכלוסייה הצרפתית כדי לפעול בלי להתגלות על ידי הנאצים, אבל רבים מהם מתגלים ונעצרים. בשנת 1943 אלינור מעלה את הסברה שגברים אינם יכולים להטמע בלי להתבלט, משום שמרבית הגברים הצרפתים הצעירים אינם נמצאים בערים ובעיירות, הם מגוייסים לפעילות מלחמתית או שנעצרו משום שסרבו להתגייס. היא מציעה אפשרות אחרת שנשמעת לגברי המינהלת נועזת עד כדי מופרכת – לשלוח נשים למשימות החשאיות בצרפת. נשים, לטענתה, יכולות לבצע את כל המשימות שמוטלות על גברים. המנהל מחליט לאמץ את הגישה ומטיל את המשימה על אלינור. כך היא הופכת ממזכירה למנהלת מבצע גיוס, הכשרת ושילוח נשים למבצעים מיוחדים חשאיים בצרפת הכבושה.

מארי היא אחת המגוייסות ליחידה של אלינור. היא אמא צעירה לילדה קטנה שאביה נעלם מזמן. בתקופת הבליץ היא שלחה את בִּתָּהּ, טס, לגור עם דודניתה באיסט אנגליה, הרחק מהאזור המופצץ. מארי עובדת ככתבנית בשכר זעום בלונדון ורואה את טס רק בסופי שבוע. היא מגוייסת באופן די מפתיע בעיקר בזכות שליטתה בשפה הצרפתית. במסגרת שליחותה בצרפת תפקידה, בין השאר, להצפין ולשלוח שדרים במורס לאנגליה ולקבל שדרים מהמינהלת. יש להן מערכת הצפנה והגנה מפני התחזות מובנית היטב לאותם ימים.

גרייס, פקידה במשרד בניו-יורק, מגלה בשנת 1946 בתחנת גרנד סנטרל מזוודה שנראית נטושה ובלהט הרגע לוקחת מתוכה צילומים של נשים צעירות. מלכתחילה איננה יודעת מה גורם לה לקחת את הצילומים אך מאחר שהם מעוררים את סקרנותה, היא מתחילה לחקור ונגררת לתוך סבך של גילויים. אין לה בעצם סיבה לעסוק בעניינן של אותן נשים שככל הנראה נהרגו על ידי הנאצים וחלקן אף הועלמו במבצע מיוחד ולא מתועד של האס-דה.

עלילותיהן של שלוש נשים מיוחדות שנטלו על עצמן משימות קשות ומורכבות מתערבבות בספר במארג מרתק ומעורר שאלות ותהיות ואפילו חשדות לבגידה. אני כקורא מכיר את סיפורי שלוש הגיבורות, אך הן לא יודעות כמעט דבר על מה שקורה עם האחרות. העירוב של הנסתר עם הגלוי מוביל אותי לנחש ניחושים שונים שכמעט כולם מתבררים כמוטעים.

בשירות הסדיר שלי, כעשרים וחמש שנים אחרי האירועים שמתוארים בספר, הייתי אלחוטן מורס. יש לי רקע כלשהו בשיטות הצפנה ידניות ובפעילות לגילוי התחזות מהסוג שהיה נהוג גם במלחמת העולם השניה. בכל פעם שמתגלה בספר חריגה מנהלי השמירה על הזהות והתוכן אני מוצא את עצמי נזעם על אלה שסיכנו את המערכת כולה ואינני מבין כיצד זה בכלל יכול לקרות. רק בסוף הספר מתברר מה קרה שם באמת.

ספר מרתק, מסקרן ומעורר מחשבות רבות. מומלץ!

גיבורות הספר הן נשים ללא חת שלוקחות על עצמן תפקידים שבאותה תקופה היו נחלת גברים בלבד. ובעצם, גם היום יש כאלה שעדיין לא הפנימו שנשים יכולות לעשות כל דבר ולפעמים טוב יותר מגברים. לקחתי את הספר מהספרייה בעקבות קריאת הספר 'סיפורו של יתום' מאת אותה סופרת. גם בספר ההוא הובילו את העלילה גיבורות שפעלו מתחת לאפם של הנאצים במלחמת העולם השניה.

כאשר מארי מגיעה למשימותיה בצרפת אומר לה ג'וליאן – מרכז פעילות הכוחות החשאיים: 'פחד הוא תמיד התגובה האינסטינקטיבית הראשונה – ובצדק. זה מה ששומר עלינו דרוכים – ובחיים'. המשפט הזה מצלצל לי מוכר. למיטב זכרוני אסטריד אומרת לאונה דבר דומה מאוד בספר 'סיפורו של יתום'. בכוונתי לשוב אל 'סיפורו של יתום' ולבדוק. כן, גם אותי מובילה הסקרנות לבדוק דברים ללא כל סיבה נראית לעין.

הטלוויזיה מאחורי מציגה חרישית סדרה שאינני נוהג לראות בשם 'אריות הים'. המפקדת אומרת לאחת הצוערות: 'פחד איננו אופציה – אם תמשיכי לפחד נאלץ להדיח אותך מקורס הקצינות'. הגישה שמוצגת בספרים של פאם ג'נוף נראית לי אנושית יותר – הפחד מגן עלינו מפני נטילת סיכונים שאינם הכרחיים.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 398 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

תערוכת צילומי תקווה של פרס פִּיקְטֶה

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת הצילומים 'Hope' – תקווה של פרס פִּיקְטֶה (Prix Pictet). אקדים ואומר שהחוויה נהדרת, הסיור בתערוכה אורך פחות משעה ובכל זאת הוא בהחלט מצדיק נסיעה מחיפה לתל אביב – למי שתערוכות מדברות אליו.

במשך תקופה ארוכה מדי התערוכות היו סגורות, מוגבלות או מפחידות. חששנו מהתקהלויות, על אף שבדרך כלל אנשים שמבקרים בתערוכות אומנות ממושמעים, נשמרים לעצמם ושומרים על סביבתם. העולם עבר מהמציאות אל חיקויים וירטואליים שלה. התרגלנו לחוות אומנות מקוונת. ראינו "הצגות" ו"תערוכות", "טיילנו" ב"טבע", שמענו הרצאות ו"נפגשנו" עם בני אדם בזום.

לאחרונה, לפחות במחוזותינו, איום ההדבקה במחלה קשה מתייצב לרמה שאפשר להמשיך לקיים חיים מלאים לצידה. אפשר להפגש עם בני אדם בזהירות וללא חשש – הרי מרביתנו מחוסנים. ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת, אני כבר שומע דיבורים על כך שהחיים קלים יותר בזום או במילים אחרות, מה בצע לנו לזוז מהכיסא אם הכול מגיע אלינו דרך הרשת:

מוזיקה נשמעת טוב יותר במערכת הביתית בהקלטת אולפן, אז למה ללכת להופעות? תחרויות ספורט נראות הכי טוב על המסך בבית, אז למה ללכת למגרש? תמונה אפשר לראות במחשב, אז מה הטעם בהליכה לתערוכה לראות אותה תמונה מודפסת ותלויה על קיר? אפשר לראות "הצגה" דו-ממדית ביו-טיוב, אז למה לנו לכתת רגלינו לתיאטרון? ולפעמים עוד צריך להשקיע גם בנסיעה, בחניה, בשמרטף… סוג של עצלות שמונע אינטראקציה חברתית.

קיימת גם גרסה מקוונת של תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה, אפשר לראות אותה מהבית על מסך המחשב או בכל מקום על המסך הסלולרי. אבל, זו איננה אותה חוויה.

הערך המוסף העיקרי של החוויה במקום התרחשותה הוא התנתקות מהעולם והפניית כל משאבי הרוח, הרגש והמחשבה לעיסוק אחד בלבד – קליטת החוויה. את זה לא תקבלו בבית בין הטלוויזיה למחשב, לטלפון, למטבח, לכביסה, לעבודה ולמטלות היום יום.

בכניסה לתערוכה – על הקיר משמאל לדלת מותקנות תיבות ובהן חוברות עם הסברים על העבודות בעברית, בערבית ובאנגלית. כדאי לקחת חוברת ולעיין בה בזמן הצפייה בעבודות.

ביציאה מתחנת הרכבת בדרכי אל המוזיאון אני רואה צמיחה עירונית – מגדלים מיתמרים מהצמחיה שמתמעטת. אני שולף את המצלמה הקומפקטית ששוכנת בתיקי דרך קבע ומצלם.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growth

תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה היא תערוכה בינלאומית נודדת.

התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 18.09.2021 וממשיכה בדרכה ליעד אחר בעולם. כלומר, אם איחרתם את המועד תאלצו להסתפק בגרסתה המקוונת.

נושא התערוכה הנוכחית הוא 'Hope' – תקווה. קופי אנאן שהיה נשיא פרס פִּיקְטֶה אמר: "ייתכן שתקוותנו טמונה ביכולת להמשיך גם בעת צרה ומצוקה". בתערוכה מוצגות עשר עבודות של אומניות ואומנים ממקומות שונים בעולם. כל עבודה היא סדרה של תמונות שמספרות סיפור שהוא היבט של יוצריה על המושג 'תקווה'. התערוכה היא של צילומים אבל נוכל למצוא בחלק מהסדרות עירוב של אומנויות. אני אוהב את זה – אומנות הצילום לטעמי צריכה ליצור חוויה שאיננה בהכרח ייצוג של המציאות. היוצרים יכולים לעצב את היצירה לפני הצילום ואחריו בכל דרך שמשרתת לתפיסתם את הסיפור שלהם.

מרבית הסדרות מציגות תקווה בעקבות צרה או מצוקה. המצוקה יכולה להיות תולדה של פגיעה מעשה ידי אדם או של תופעת טבע מעיקה. בתודעתי מושג התקווה איננו מקושר בְּהֶכְרֵחַ עם מצוקה, אני רואה בכל דבר תקווה, גם במצב טוב יש מקום לתקווה. ממש לאחרונה ראינו מדליסטים אולימפיים מציגים את תקוותם להישג הבא.

שתיים מבין העבודות, אלה שאינן נובעות ממצב עגום, קסמו לי במיוחד ואף עוררו אותי לחשוב על רעיונות ליצירה משלי.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growthאני חושב על תרגיל מעניין בשיתוף הקהל וקהילת הצילום שאני חבר בה פוטו טיפס. אספר על כך אחרי שהרעיון יתגבש במוחי.

אני יוצא מהביתן שבו מוצגת התערוכה, מביט דרומה לכיוון מרכז תל-אביב ושוב רואה צמיחה עירונית. מצלמתי הקומפקטית החביבה נשלפת שנית. מאוחר יותר ארד מהאוטובוס לקראת שקיעה ואצלם כיוון נוסף של צמיחה עירונית.

הסדרות שמוצגות בתערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה

העבודה החביבה עלי היא הסדרה של ג'אנל לינץ' מארצות הברית "דרך אחרת להתבונן באהבה" Janelle Lynch – Another Way of Looking at Love. צילומים שמראים קשרי גומלין בין צמחים לעצמם ולסביבתם. הצמחים מייצרים צורות גאומטריות שמובילות את עינינו לעתיד נסתר ולא נודע שמביע תקווה לקשר שלנו עם עצמנו ועם הסביבה.

Janelle Lynch - Another Way of Looking at Love

העבודה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא הסדרה של אלכסיה ובסטר מדרום אפריקה "אולפני רחוב – ארכיון הלב" Alexia Webster – Street Studios – An Archive of the Heart. האומנית הקימה אולפני צילום בפינות רחובות ברחבי העולם. בכל מקום היא הזמינה עוברים ושבים להצטלם והעניקה להם בו במקום הדפסים של הצילומים. ההתנהלות סביב אולפני הרחוב יצרה אינטראקציה של קירבה ופתיחות. להערכתי היא טמנה באמצעות אומנותה זרעים של תקווה, ובראשי היא זרעה רעיון לתרגיל צילום קהילתי.

העבודה שזכתה בפרס היא יצירתה של ג'ואנה שומאלי מחוף השנהב – "יהיה בסדר" Joana Choumali – Ça va aller. הסדרה צולמה בטלפון שלושה שבועות אחרי התקפת טרור בחוף השנהב. ההרס רב, אנשי המקום מתאבלים על מתיהם, אבל התשובה לכל שאלה היא "יהיה בסדר" – "Ça va aller". גם במקומותינו אנשים נוטים לומר "הכול בסדר" או "ברוך השם" גם כאשר דבר איננו באמת בסדר. האומנית החליטה לבטא את התקווה באמצעות "צביעת" התמונות בתכי רקמה צבעונית שאיננה מייצגת בהכרח את מה שמבצבץ בצילום בין חוטי הרקמה.

מרגרט קורטני-קלארק מנמיביה צילמה את הסדרה "בוכה עצבות אל פני הגשם" Margaret Courtney-Clarke – Cry Sadness into the Coming Rain. הצילומים מציגים את נמיביה שהגשם בה נדיר ביותר והיא מאופיינת ביובש מתמיד. נמיביה רב תרבותית ויש בה אנשים רבים שהיובש מהווה עבורם איום קיומי וממנו הם מביעים תקווה שהחיים ימשכו כנגד כל הסיכויים.

רנה אפנדי מאזרבייג'ן צילמה את הסדרה "טרנסילבניה בנויה על עשב" Rena Effendi – Transylvania: Built on Grass. הסדרה מציגה את אנשי הכפרים הקטנים באזור טרנסילבניה ברומניה שקשורים אל האדמה, חיים ממה שיש בסביבה ועוסקים בחקלאות מסורתית בכלים ידניים. המדינה מסביבם מתפתחת והחקלאות מתקדמת לטכנולוגיות שהם לא יכולים להתחרות בהן. תקוותם היא להצליח לשמור על אורח חייהם.

לוקאס פוליה מארצות הברית מציג את הסדרה "טבע האדם" Lucas Foglia – Human Nature שמציגה את המאבק בין האדם לבין הטבע. הצילומים מציגים את הקשר בין השפעת האדם על הטבע והשפעת הטבע על האדם בהתפרצויות געשיות ובנזקי סביבה. האנשים שמוצגים בסדרה מנסים לפעול למען עתיד סביבתי חיובי יותר.

רוס מקדואל מאירלנד מציג סדרה של צילומי גפיים תותבות Ross McDonnell – Limbs. מזרח אפגניסטן הוא אזור לחימה מתמשך כבר ארבעים שנה. האומן בחר להציג צילומים סטריליים של רגליים תותבות שהושארו בבית החולים שבו הם הוחלפו בתותבות חדשות בסיוע הצלב האדום. אני מתקשה להבין כיצד הצילומים מציגים תקווה.

אייבור פריקט מאירלנד מציג סדרה בשם "סופה של הח'ליפוּת" Ivor Prickett – End of the Caliphate. האומן צילם באזורי אסון בעירק ובסוריה במהלך המאבק להבסת המדינה האסלאמית. רק בעיר מוסול בעירק שחרבה במלחמה נהרגו למעלה מתשעת אלפים אנשים. הצילומים מראים אנשים שעולמם חרב עליהם אבל אינם אומרים נואש ומקווים לשקם את חייהם.

רובין רוד מדרום אפריקה מציג את הסדרה "עיקרון של תקווה" Robin Rhode – Principle of Hope. העבודה יוצאת מתוך ההרס בעיר יוהנסבורג שנגרם על ידי פשיעה של כנופיות רחוב. האזור נגוע באבטלה, בפשיעה, בשימוש בסמים ובאיידס. גדל שם דור עם בעיות של זהות וביטחון עצמי. דור חסר תקווה. האומן צייר על הקירות ההרוסים ציורים גאומטריים צבעוניים שאמורים להציג פרשנות לבעיות ואולי לבנות עולם דמיוני יפה יותר. העבודות יפות בעיני אך אינני מבין מה להן ולתקווה.

אבויסקה ון דר מולן מהולנד יצרה סדרה ששמה "בשמיים השחורים" Awoiska van der Molen – Am schwarzen Himmelsrund. לשם כך היא התבודדה באזורי טבע מרוחקים מהציוויליזציה בניסיון להגיע לטבע האמיתי והטהור. הצילומים מונוכרומטיים וקודרים, כמעט שחורים. הם אמורים לשחזר את תחושותיה של האומנית בעולמות טבעיים ומבודדים. אלי תחושותיה לא הצליחו להגיע, לא הצלחתי לראות בתמונות סימן לתקווה, להיפך הן השרו בי עגמומיות ומיהרתי לעבור הלאה.

באתר מוצגות שתי סדרות נוספות שאינן מוזכרות בתכנית התערוכה שהגיעה לארץ.

* * *

"ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת" – זהו ציטוט מהמונולוג של הברון סמדי במחזה 'נפוליון חי או מת' מאת נסים אלוני.
סליחה – התקשיתי להתאפק –
אפשר לחוות קטע זה מההצגה ביו-טיוב, לא כמו על הבמה, אבל הצגה – מרגע שירדה מהבמה איננה קיימת יותר.

סיפורו של יתום – פָּאם גֶ'נוֹף

הפרק הראשון של הספר מתחיל בשנת 1944 ובפרק האחרון אנחנו עדיין באותה שנה – כל עלילת הספר מתרחשת במהלך שנה אחת שבה מתהפכים חייהם של אנשים רבים באירופה.

סיפורו של יתום - פאם ג'נוף

אונה מספרת לנו בגוף ראשון בזמן הווה כיצד התגלגלה לעבוד בתחנת הרכבת 'בָּאנהוֹף בֶּנזהֵיים' וכיצד הגיע התינוק היתום לידיה. הסיפור שלה מערבב את החוויה האישית שלה עם רגשותיה, מחשבותיה ופחדיה.

הפרק השני הוא סיפורה של אסטריד. גם הסיפור שלה הוא מונולוג חוויתי בגוף ראשון בזמן הווה. היא מתחילה במתן רקע. מספרת לנו מה קרה לפני שנתיים וכיצד הגיעה לעבוד בקרקס שהתחרה בקרקס המשפחתי שבו גדלה להיות לוליינית. מלכתחילה אין קשר בין הסיפורים של אונה ושל אסטריד אך די ברור שהקשר יווצר בקרוב.

הפרק הבא הוא המשך סיפורה של אונה ומכאן והלאה יהיו חלק מהפרקים מונולוגים של אונה וחלקם של אסטריד. פטר, הליצן הרציני של קרקס נויהוף, מוצא ליד הנחל את אונה ואת התינוק מחוסרי הכרה ומביא אותם אל הקרקס. זוהי תקופה קשה. מלחמת העולם השניה בעיצומה, יהודים נשלחים מזרחה ואין יודע מי שרד ומי לא. משפחת הקרקס היהודי של אסטריד נשלחה מזרחה בזמן שהיא הייתה בברלין וכשהיא שבה לדרמשטט הקרקס כבר איננו. הר נויהוף, בעל הקרקס הגרמני שהיה המתחרה של הקרקס היהודי, מקבל את אסטריד לעבוד כלוליינית בקרקס שלו. ברור לו שאסור להעסיק יהודים ושהוא מסתכן. הוא קולט לקרקס גם את אונה שאין לה כישורי לוליינות. אסטריד צריכה – חרף התנגדותה – להכשיר את אונה ללוליינות תוך שישה שבועות.

העובדה שאסטריד יהודיה ידועה למרבית האמנים בקרקס, אבל זה סוד שמור מפני כל האחרים. אם הגרמנים יגלו שהקרקס מעסיק יהודיה כולם עלולים לאבד את פרנסתם ואולי גם את חרותם ואפילו את חייהם. אונה לא יודעת את סודה של אסטריד, ואסטריד איננה יודעת שהתינוק שאונה מציגה כאחיה יהודי. כשסודותיהן נחשפים בפניהן הן הופכות להיות שותפות גורל שזקוקות זו לזו.

במהלך קריאת הספר אני מגלה שעלילתו מדירה שינה מעיני. אני דואג לאונה, לאסטריד, לתיאו התינוק ובעצם לקרקס כולו. לפחות פעם אחת הם מסתננים אפילו אל חלומותי. יש להם בדמיוני חזות ברורה, כמו גם לפטר הליצן הרציני ולהר נויהוף בעל הקרקס.

לאחר סיום הקריאה אני שב לתחילת הספר לקרוא אותו פעם נוספת. בקריאה השניה מתגלים פרטים נוספים. תמיד זה קורה בקריאה חוזרת. בפרק 'פתח דבר', לפני הפרק מספר 1, יש רמזים ברורים לעתיד, אבל אני מפרש אותם בצורה שגוייה. עכשיו התמונה משנה את פניה. קריאה זו מהירה יותר. בתחילה אינני מוטרד, אני יודע כבר את העתיד, ובכל זאת אני שוקע שוב לדאגה לנפשות הפועלות.

עלילת הפרק שנקרא 'אחרית דבר' מתרחשת בפריז. זוהי בעצם השלמה של הפרק 'פתח דבר'. כשמתגלה ציור השמן ובו צעירה על טרפז, אותיות הספר מיטשטשות ואני מתקשה לקרוא. הדמעות מציפות את עיני. אני אמנם רגשן מטבעי, אך אינני נוטה לבכות בספרים. אני מוחה את הדמעות וממשיך לקרוא. הפינות שהיו עלומות לאורך שנים רבות מתבררות וסוגרות את הספר ונראה שהעולם הולך לקראת עתיד טוב יותר. אולי.

שער הספר 'סיפורו של יתום' בגרסת המקור ספר מרגש מאוד. מטריד. מעורר מחשבות ותהיות.
מומלץ בחום.

בסיום הקריאה לקחתי מהספרייה העירונית את ספרה החדש של פָּאם גֶ’נוֹף – 'הילדות האבודות של פריז' – 2021.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2019, 350 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

הערת רקע:
האיור בשער הספר בגרסתו העברית מבוסס על השער בגרסת המקור האנגלית בשינוי קל, ואינני מתכוון רק להיפוך הימין והשמאל. מעניין מה היה השיקול שהוביל להחלטה על השינוי.

אלף שמשות זוהרות – תיאטרון גשר בחיפה

חדשות הבוקר מספרות לנו שהטאליבן השלים את השתלטותו על אפגניסטן. כוחות ארה"ב עזבו את אפגניסטן אחרי כעשרים שנים ששלטו בה. במהלך השנים ניסתה ארה"ב לבנות באפגניסטן משטר דמוקרטי ולבטל את חוקי הדת ששלטו ברחוב האפגני. שלטון הטאליבן התאפיין בפעילות על פי כתבי הקודש כלשונם – שן תחת שן, עין תחת עין, כריתת ידיים של גנבים וסקילת נשים למוות בכיכר העיר. הספר 'אלף שמשות זוהרות' של הסופר האמריקאי יליד אפגניסטן ח'אלד חוסייני מתייחס לתקופה שבה שלט הטאליבן לפני כניסת האמריקאים לאפגניסטן.

לפני מספר ימים ראינו בתיאטרון חיפה את ההצגה 'אלף שמשות זוהרות' שנסמכת על הספר. לא קראתי עדיין את הספר, ואולי טוב שכך, כי בדרך כלל צפיה בהצגה שמבוססת על ספר שכבר קראתי היא ערובה לאכזבה. הספר נמצא על מדפי ספרייתנו, אין לו מועד תפוגה כמו לספרים שאנחנו שואלים מהספריה העירונית, לכן איננו מזדרזים לקרוא אותו. הוא יחכה על המדף יחד עם הרבה מאוד ספרים שלא קראנו.

מגיעים לתיאטרון. תקופה מורכבת – ממש לאחרונה הופשרו התקנות שמונעות אירועים עם קהל. כבר הספקנו לראות שתי הופעות והצגת סטודנטים, אבל זו הפעם הראשונה מאז הסרת המגבלות שאנחנו הולכים להצגת תיאטרון ממוסדת. בכניסה בודקים לכולם את התו הירוק שמעיד על כך שאנו מחוסנים מפני קורונה. הכניסה מתנהלת באיטיות ותחילת ההצגה מעוכבת בהתאם.

אנו יושבים במושבים הקבועים שלנו באולם. לא ישבנו כאן מזה זמן רב. בפעם האחרונה – לפני כשנה – הייתה תקופה קצרה שאיפשרו אירועים עם קהל מצומצם תוך שמירת "ריחוק חברתי". במושבים סביבנו ישבו דובוני משחק ושמרו עלינו שלא נתקרב לצופים אחרים.

המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים – צופני סוד. רגע פתיחת המסך תמיד מרגש אותי – "מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני."[*] 

כשהמסך נפתח אנחנו בבית שבו גרה לילה עם הוריה. לילה היא צעירה משכילה, כבת ארבע עשרה. אביה מרצה באוניברסיטה ושניהם אוהבים לקרוא ספרות יפה. בטרם הספקנו להתוודע אליהם מתהפך עליהם עולמם. מלחמת האזרחים מגיעה אליהם, טיל מחריב את ביתם, הוריה נהרגים ולילה נותרת לבדה פצועה וחבולה.

תמונה מאתר גשר - צילום: ישעיה פיינברג

התפאורה מורכבת מלוחות קיר דמוי פח שמונעים על ידי השחקנים ומגדירים את זירות ההתרחשות. אנחנו עכשיו בביתם של מריאם ובעלה ראשיד. ראשיד היה סנדלר אלמן שאיבד את בנו והתחתן עם מריאם בת החמש עשרה שתפקידה בחיים הוא לשרת אותו ולהביא לו בן זכר. היא נכשלת בתפקידה העיקרי – להביא בן. אחרי שנים של אכזבה ראשיד מתחתן עם לילה הצעירה. לילה יולדת לאכזבתו בת שמקבלת ממנו מרגע לידתה את היחס שניתן לנשים. הילד השני שנולד הוא בן שזוכה מייד ליחס של נסיך.

ההצגה מתפתחת למספר כיוונים שהמשותף להם הוא ההתעללות של גברים בנשים. לא אמשיך לפרט את קורותיהם, קל מאוד למצוא את תקציר הסיפור ברשת. אני מניח שהספר יעמיק את ההיכרות עם תרבות הזוועה שמוצגת כאן. השחקניות והשחקנים מעבירים היטב את ההתנהגויות ואת התחושות הנלוות להן. הבמאי לא חוסך מאיתנו סבל – האלימות מופגנת היטב במלוא עוצמתה ולאורך זמן רב שנותן תחושה של הגזמה. לפעמים אני רוצה לאמר – בסדר, הבנתי, די.

הכל מתרחש באפגניסטן. ד"ר תמר עילם גינדין עבדה איתם על המבטא, אבל זה תיאטרון גשר ומידי פעם מבצבצות שאריות של מבטא רוסי שמסיחות לרגע את הדעת. בילדותי ראיתי מחזות של שייקספיר בתיאטרון האוהל ובהבימה ששחקניהם היו ממוצא רוסי. עד גיל תיכון הייתי משוכנע שזה מבטא בריטי.

לאורך ההצגה אני נחרד לא מעט מהמתרחש, לפעמים נמלא זעם ולפעמים נִשְׁנַק בדמעות אֵימָה. מאז ההצגה עברו כבר מספר ימים וההצגה עדיין מעלה בראשי זכרונות מטרידים. כששומעים על המוני אדם, בעצם, בעיקר הרבה נשים שסובלות מהתעללות רגשית וגופנית, זה יכול לפעמים לחלוף בלי להשאיר סימן. אבל כאן אנחנו נחשפים לדמויות שכבר הספקנו להכיר מעט. נשים וילדות שלא רק שהן חסרות זכויות לחלוטין, הן נדרסות על ידי הגברים שלהן ללא רחם. על זה קשה לעבור לסדר היום. "כמו שמחט של מצפן תמיד תמצא את הצפון, ככה אצבע מאשימה של גבר תמיד תמצא את האישה."

בעודי כותב שורות אלה מוצגת בטלוויזיה מהדורת חדשות הלילה ובה אנו רואים את השתלטות הטאליבן על אפגניסטן. הם כבר מקיפים את קאבול ומכריזים ש"אין מה לדאוג" הם לא נכנסים בינתיים לתוך העיר ואין להם כוונה לפגוע במי שתנהג לפי הכללים. אנחנו רואים נשים עטופות מכף רגל ועד ראש בשחורים ולעומתן צעירות בלבוש מערבי שאינן מבינות את המתרחש ואין להן בגדים שמתאימים לכללים החדשים-ישנים.

בדרך הביתה אנחנו מדברים על כך שכל-כך קל לאבד חרויות וזכויות שהושגו בעמל רב לאורך שנים. השיחה מתגלגלת ל'סיפורה של שִׁפְחָה' שמראה שזה אפשרי אפילו במעוזי הדמוקרטיה, ותמיד אלו הן הנשים שנרמסות תחת רגלי וחוקי הגברים. בבית אני מגיע אל הספר שאני קורא בימים אלה. עלילת הספר מתרחשת בגרמניה של ימי מלחמת העולם השניה ובה שתי נשים שזכויותיהן נרמסות תחת מגפי הרייך השלישי. 

הצגה חזקה, מטלטלת ומבוצעת היטב – מומלצת בחום.

אלף שמשות זוהרות באתר תיאטרון גשר

[*] סוחרי הגומי מאת חנוך לוין – לא קשור להצגה זו אבל מבטא היטב את תחושותי.

התקווה של אורי אשי

מתחת לגשר ההלכה משתרך בנתיבי איילון פקק שמעכב את האפשרות להגיע לדרך השלום. על הגשר עומד בחור אחד ובידו שלט "אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים". אדם אחד מנסה לשנות מציאות באמצעות הפגנת יחיד מעט מוזרה פעם בשבוע במשך שנים.

התקווה של אורי אשי

לא שמעתי על אורי אשי עד שהלכתי לצלם פורטרטים ביריד שבוע הספר 2021 במתחם שרונה בתל אביב. אני אוהב לשוטט בשוקי ספרים, ואלה נעשים נדירים יותר ויותר, לכן אני נאלץ לנדוד מחיפה לתל אביב. הפעם הייתי ממוקד בלכידת דיוקנאות מעניינים לאתגר צילום של גורושוטס.

באחד מדוכני הסופרים העצמאיים נתקלתי בספר 'התקווה – המדריך המאויר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני'. לצד הדוכן עמד אורי אשי והסביר לאנשים במה מדובר. באתי ליריד מתוך כוונה לאסוף רשמים, לא לרכוש ספרים. בימינו יש כל-כך הרבה מבצעי מכירות לכל אורך השנה כך שאין יתרון ברכישת ספרים דווקא בשבוע הספר. חרגתי ממנהגי, האדם וספרו שָׁבוּ את תשומת ליבי ובסופו של יום שבתי לביתי עם הספר ובו הקדשה מאויירת.

הספר מציג את השתלשלות הסכסוכים האזוריים מההיסטוריה עד האקטואליה. כל טיעון בספר מגובה בהפניה למקור המידע. יש בספר הרבה מאוד תיקונים ל"עובדות" שניטעו במוחותינו ברבות השנים על ידי בעלי עניין שמשוכנעים בצדקתם. אנשים רבים שיקראו את הספר עלולים לטעון שמה שהוא מציג כעובדות מבוססות היטב איננו נכון – לא קל להזיז מיתוסים שקובעו במחשבותינו. אחד המיתוסים שנטענים על ידי שני הצדדים בסכסוך הוא "אין עם מי לדבר". הספר מציג נתונים מדיוני השלום הרבים שמראים שדווקא יש עם מי לדבר, ושמרבית האנשים בשני הצדדים היו שמחים מאוד להפסיק את הסכסוך המיותר. הבעייה היא כנראה שיש בכל צד אנשים שמתבצרים בקביעה שאסור לוותר על אף שעל בארץ שהיא רק שלנו.

אורי אשי פורט בספר את הטיעונים ואת טיעוני הנגד אחד לאחד, מפריך את מה שאיננו עובדה ומאשש את העובדות. בימים הרבים שעמד על הגשר הוא שמע טיעונים רבים של אנשים מסוגים שונים ובעלי עמדות שונות והוא מנסה להתמודד עם כולם. לא נראה לי שהוא מצליח להסיט את אלה שמקובעים בעמדותיהם לראות את המציאות באור שונה ואולי להאמין שיש תקווה. אני שותף לדעתו ולכן קל לי מאוד לקבל את טיעוניו וככל הנראה גם אשתמש בהם כשאקלע לשיחות בנושא. לא נראה לי שאלה שאינם מאמינים שעוד לא אבדה תקוותנו לפתרון הסכסוך האזורי ירכשו את הספר, כך שממילא לא יחשפו לדעותיו, אבל מה היה עולמנו ללא דון קישוטים.

ליד הדוכן של אורי אשי ניצב דוכן אחר. אינני זוכר איזה ספר מנסה לקדם בעל הדוכן ההוא, כי במרכז הדוכן הוא הציב עותק מהודר של תרגום עברי של הקוראן. לשאלתי אם זה מה שהוא מוכר, הסביר לי בעל הדוכן שהציבו אותו בין 'התקווה' של אורי אשי ובין 'שלום עכשיו', לכן החליט להציג את הקוראן כהוכחה ש"אין עם מי לדבר". לשאלתי אם הוא באמת קרא את הקוראן השמיע כמה הכרזות שאני יודע בבירור שאינן בקוראן. לא מצאתי לנכון להתעמת עם נכונות ה"ציטוטים" שלו. בספר 'התקווה' אורי אשי מציג לא מעט מידע שמראה שהקוראן הרבה יותר פשרני מאלה שמנפנפים בו. המידע מהקוראן מעוגן במראי מקום. אני חושב שהגיע הזמן להשיג לי עותק עברי של הקוראן.

הספר בהחלט פוקח עיניים – הייתי ממליץ לכולם לקרוא אותו, אבל אני יודע שאלה שתקוותם איננה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא יסכימו לקרוא בספר ובודאי שלא ירכשו אותו. הם ימשיכו לנפנף בקוראן שלא קראו מעולם כבסיס לטענה שהפלסטינאים לא ירגעו עד שישליכו את כולנו לים.

הוצאת חיבור 2021 – 320 עמודים

הפינה האישית שלי:

הלכתי לצלם ביריד לאתגר צילום פורטרטים של גורושוטס. אני מצלם רק אנשים שמסכימים להצטלם. ההיענות ושיתוף הפעולה של האנשים ביריד הייתה מעל ומעבר למצופה – חזרתי עם הרבה מאוד תמונות. צילמתי גם בשוק הפשפשים בחיפה ובשוק הכרמל. לבסוף החלטתי להעלות שלושה צילומים משוק הכרמל ואחד משוק הפשפשים. הצילומים יוצגו בתערוכה Portrait Photography של Gurushots שתפתח ב-16 בדצמבר 2021 בצלמניה בתל-אביב.

התערוכה הוירטואלית כבר שוחררה לרשת – https://bit.ly/2Vd5gXT. בתערוכה מוצגות ארבע תמונות שצילמתי בארבעה סגנונות שונים. כשנכנסים לתערוכה יש ללחוץ על המסגרת שרשום בה CLICK HERE. בתיבת החיפוש כתבו Yossi ותראו את התמונות שצילמתי. לחיצה על צלמית החץ בפינה השמאלית התחתונה תציג את כל התמונות בזו אחת זו. אפשר לראות שם הרבה פורטרטים מעניינים ולשאוב מהם רעיונות.

%d בלוגרים אהבו את זה: