השולטים בעתיד [רועי צזנה]

רועי צזנה שהתחיל להכין אותנו אל העתיד הצפוי לנו בספרו הקודם המדריך לעתיד, לוקח אותנו למסע נוסף אל העתיד. הספר הקודם הציג בפנינו את החידושים הטכנולוגיים שישנו את חיינו ובעיקר יקלו עלינו בהרבה תחומים מידי יום ביומו. הספר 'השולטים בעתיד' מציג לנו עוד תחזיות שיכולות להתממש בעתיד הקרוב או המעט רחוק יותר – אבל לא רחוק מאוד. הפעם איננו עוסקים רק בטכנולוגיה שתשרת אותנו אלא גם במוקדי הכוח שיניעו את העולם וישפיעו על חיינו בכל אשר נפנה.השולטים בעתיד - רועי צזנה1200

המהפכה האישית הדומיננטית ביותר שמתרחשת כבר עכשיו היא אובדן הפרטיות. קל מאוד בימינו לחשוף מידע רב כמעט על כל אדם בעולם הנאור ולנטר את מקומו ופעולותיו. אין צורך לחדור בכוח למוקדי הפרטיות. היום רבים מאוד האנשים שמנדבים את המידע באופן מכוון ומודע או מבלי דעת.

הספר פותח בהצגת הכוחות ששלטו בעבר ואלה ששולטים בהווה בדרך להצגת שליטי העתיד הפוטנציאליים. כעתידן מלומד וספקן רועי צזנה איננו מציג עתיד אחד מוחלט אלא מגוון אפשרויות שתלויות בכוחות הפועלים בכל הרבדים. לקראת סוף הספר נגלה שגם לסרדינים יכול להיות כוח לשלוט, הספר אפילו מתאר את הטכניקות ליצירת מדינות ענן שאינן תלויות בטריטוריה ובמוקדי שלטון.

אנחנו לומדים כאן מונחים שלא הכרתי עד כה – לוויתן השלטון, כרישי ההון ואנחנו – הסרדינים הפשוטים שבוחרים בלוויתנים שישרתו אותנו וימשלו בנו. אנחנו משתמשים בשירותי כרישי ההון, אלה שלא נבחרו לשרת אותנו – הם משרתים אותנו במטרה לצבור הון וכוח. המפגש בין גורמי ההון והשלטון מאפשר לנו לקבל שירותים יעילים יותר שעבורם אנחנו "משלמים" בין השאר בוויתור על נתחים נכבדים מפרטיותנו. אנחנו נהנים לשתף את חוויותינו עם "חברינו" ועם העולם כולו ברשת החברתית שצוברת תוך כך מידע על כל תנועותינו ועל מארג הקשרים האישיים שלנו. המידע הזה מאפשר לכרישים לשלוט באופן ממוקד יותר על תמונת העולם שמוצגת לנו ולהתוות את מחשבותינו ודעותינו מבלי שנבחין שוויתרנו על חופש הבחירה והמחשבה שלנו.

הלוויתן והכרישים יודעים עלינו הרבה מאוד, והמידע נותן בידיהם כוח להתעלם מרצונותינו ולשרת בעיקר את עצמם. אני קורא ומחשבותיי נודדות אל הספר 1984 שכתב ג'ורג' אורוול בשנת 1948. באותם ימים לא עמדו לרשותנו ולרשות הלוויתן האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו כיום, אך בתחזיתו של אורוול לשנת 1984 השלטון מסוגל לנטר את תנועות ופעולות כול בני האדם שנתונים למרותו. מפחיד? – את זה קראנו כבר מזמן. זה לא קרה ב-1984 אך היום זה קורה וכולנו משתפים פעולה עם התהליך.

לאחר שהכרנו את הכוחות הפועלים, הפנמנו שהפרטיות מאיתנו והלאה וקלטנו שהכוח עובר מידי גורמי ממשל של מדינות טריטוריאליות לידי תאגידים, מציג לנו רועי צזנה האפשרות להעביר את הכוח לידי הסרדינים. הוא מתאר תהליכים חדשים מסוג שהטכנולוגיה שמאפשרת אותם כבר בידינו. האפשרות להעביר את מוקדי הכוח איננה מופרכת, אבל צריכה להיות נכונות ציבורית להוביל את השינויים, ולא ברור אם ומתי יירתם הציבור ליטול את הכוח לידיו.

הקריאה זורמת באיטיות משום שכל רעיון מזכיר משהו מהמציאות וגורם להרבה מאוד תהיות שמדירות את המחשבות מהקריאה אל ההגות הפרטית והאישית. כמעט כל רעיון שמועלה מעורר בראשי שאלות. על חלקן אני מקבל תשובות בהמשך הקריאה ומרביתן נשארות פתוחות. ככל שאני מתקדם, הקריאה נעשית קשה ומעיקה יותר, אבל אינני יכול להניח את הספר, אני לוקח הפוגות ושב לראות מה ילד יום – או לא.

כנפי רוחבסיכום הספר כותב המחבר "אם הגעתם עד כאן, ברכותי – המסע בוודאי לא היה קל". אני בהחלט מסכים עם קביעה זו. נותרתי עם הרבה רעיונות מרחפים שקצותיהם פרומים ולא ברור אם וכיצד יתממשו. מימוש הכוח שבידי הסרדינים תלוי קודם כול ברצונם לשנות, ושינויים אינם מתרחשים באזור הנוחות. כלומר – אם הסרדינים אינם חשים באיום מצד גורמי הכוח, הם ישענו לאחור ויטענו שטוב להם ואין צורך לשנות. אנחנו מכירים את זה היטב מההיסטוריה. שינויים ומהפכות מתרחשים מתוך סבל ונראה לי שמרבית אוכלוסיית העולם הנאור די מרוצה ממצבה. אני יודע שזה לא קשור בשום אופן לספר אבל השאלה אם כל פרט ופרט ירצה לעשות משהו לשיפור מצבו שבה ומזכירה את 'כנפי רוח' של הרב קוק שפותח במילים 'אם תרצה…' ומציג את הכוח שיש בידינו.

הספר מתאר מצב, מציג אפשרויות לשינוי, מדגים את הטכניקות שעומדות כבר לרשותנו, פותח הרבה יותר שאלות משהוא מציג תשובות סדורות ובסופו של דבר הכול תלוי ברצון האנשים ובתעוזתם, אז מה הפלא שהספר מסתיים בסימן שאלה?

לקרוא או לא לקרוא? מבחינתי זו איננה שאלה – בוודאי שלקרוא.

הספר איננו קל לקריאה, אבל הוא מאלץ אותנו לחשוב על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים – וזה חשוב. אני מסופק אם הקריאה תגרום לנו לעשות מעשה. מצבנו עדיין איננו מספיק רע שנטרח להתקומם נגדו ולהחליט לשנות סדרי יסוד, אבל מקריאת הספר נוצר בי הרושם שאין סיבה לדאוג, בסופו של דבר יהיה הרבה יותר רע ואז תבוא המהפכה. השאלה היא רק אם כמות הידע שיעמוד לרשות הלוויתנים והכרישים לא תהייה כזאת שתקשה מאוד על התארגנות שתוביל למצב שכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים.

[אם הביטוי האחרון איננו ברור, אפשר לקרוא עליו בעמוד 126]

כנרת זמורה-ביתן, 2017, 400 עמודים.

מודעות פרסומת

נפוליון – חי או מת! בחאן

גבירותי, רבותי… מה זה בנאדם בלי שֵׁד? …
אנחנו, השחקנים, יודעים – ואתם מאמינים!… או לא?…

בטרם אפתח בסיפורי הגיגי וחוויותי, הנה התקציר של נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני, מועתק מאתר תיאטרון החאן:

"הקיסר נפוליון בונאפארטה, נמלט מעולם המתים אל המאה התשע עשרה. הוא מבקש לשוב לחיים ולתקן את הטעות הגדולה שלו: הפלישה לרוסיה. בעקבותיו דולקים כל שדי עולם התוהו ובראשם – סאמדי ולילית – מלכי השאול. במאמציהם לעצור את הנפטר המתפרע הם מפזרים בכל אירופה נפוליונים נוספים, מזויפים, בתקווה שהמת יתבלבל, יתעייף, יְוותר וישוב עימם לעולם המתים. גם בריגלה – רוצח שכיר, הנשכר על ידי המאפיה הנאפוליטנית לרצוח את הקיסר, מתרוצץ לו בין עשרות הדמויות… המחזה עוסק באשליה ובָאמת, בתחושת ההחמצה הגדולה המלווה את חיינו ובַניסיון הנואש להתגבר עליה, באמצעות כישוף נגד המוות – התיאטרון."

נפוליון - חי או מת! באתר החאן

נסים אלוני היה פילוסוף. המחזה שופע אמירות פילוסופיות שנאמרות בפי דמויות שונות כלאחר יד ונבלעות בשטף ההתרחשויות. ההיסטוריה לא הושיבה את נסים אלוני בהיכל הפילוסופים, ואילו הושיבה… היה מוחק. ומתקן. ומתקן. ומתקן. מהי בכלל ההיסטוריה אם אי אפשר לחזור ולתקן אותה. מה לו ולתהילה? "התהילה יפה, התהילה קורצת, יש לה בגד של גברת ומיטה של זונה". הדמויות שמובילות את העלילות ששזורות בהצגה מנסות לשוב כל הזמן אל העבר לתקן את טעויותיהן. ממש כמו המחזאי שכל הזמן ניסה לתקן את העבר ואף פעם לא היה מרוצה מהתוצאה.

זוכרים שלימדו אותנו פעם מזמן על אחדות המקום, הזמן והעלילה? את נסים אלוני השיעור הזה ממש שיעמם. הוא חלם על על קרקסים ועל צוענים, על שדים מעולמות המיסטיקה של הוודו והקבלה, על חבצלות… והכל ביחד, בלי תלות במקום ובזמן. למה לנו מציאות כשאפשר לחלום. אז הנה אני יושב בתיאטרון מהופנט. אולי מכושף.

ימי תרבות של מפעל הפיס. מחלקים לנו כרטיסים לאירועי תרבות בעשרים שקל. זה על חשבון מפעל הפיס, לא מתקציב משרד התרבות. חלקת התרבות הקטנה שנותרה לנו ללא טביעת הרגל הגסה של כבוד השרה. נראה לי שאפילו דמיונו של נסים החולם היה מתקשה להגות שאגת 'כפיים' של נפוליונית זעירה רודפת תהילה. פתאום מבליח בראשי הרעיון שהיא שקולה לדוֹן בְּרִיגֶלָה שאמר "מה זה? הרגתי מת?… אפילו נפוליון לא הרג מת…" היא הצליחה להרוג לנו את טקס פרסי אופיר, את פסטיבל עכו ועוד מוסדות ואירועי תרבות שנראה שבשלב זה הם כבר מתים-חיים זומבים שנשלטים בידיה, כמו הברון סַאמְדִי בידי לילית.

אז קנינו כרטיסים בעשרים שקל, פחות ממחיר הנסיעה מחיפה לירושלים, ועוד קיבלנו בכניסה תיק קטן לציון חמישים שנה לחאן. לפני ההצגה מספר לנו הבמאי אודי בן משה על ההצגה, על נסים אלוני וכל מיני סיפורי תיאטרון משובצים בפניני לשון של נסים אלוני מהצגה זו, מהגששית המדוברת ומהצגותיו האחרות. בתוכנייה כתוב "עריכה ובימוי: אודי בן משה". המחזה – כפי שנכתב לראשונה – היה אמור לארוך כשלוש שעות, ונסים אלוני חשב שעדיין חסר בו משהו. אודי בן משה עיבד אותו להצגה של שעה וארבעים ושלוש דקות. בעצם, מה זה נכתב לראשונה? הרי יש למחזה אינספור גרסאות וחלקיקי טקסטים שנסים אלוני כתב ושיכתב ומחק והחליף. אפילו המונולוג של הברון סַאמְדִי, זה שכל תלמיד משחק יודע בעל-פה, קיים במספר גרסאות. אז מהו הטקסט ה"מקורי"?

בהצגה של היום המונולוג התקצר לנוסח זה:

"גבירותי, רבותי… אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו… בימינו… איך לומר… לא!… זאת אומרת, לא הרבה… האור לא אור… האבק-אבק… והמשחק… והתקלות… והקהל… והמצב… בכלל… אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא… ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחיה… שולפים את הסכין מהלב… מוחים את הדם… מסירים את איפור המוות… רק אצלנו…"

אני שומע את אריה צ'רנר בדמות הברון סַאמְדִי, ובפאתי ראשי מתנגן לי אותו מונולוג בפי יוסי בנאי. המילים מעט שונות, האינטונציה וצורת ההבעה שונות לחלוטין. הבמאי והשחקן שיוו למונולוג אופי אחר… וקולע לא פחות. אני מספר את זה כדי להדגיש את טביעת האצבע של השותפים במלאכה על התוצר הסופי – זה שאנו חווים כשאנחנו יושבים בחושך ורואים באור את מה שקורה בחושך…

המוזיקה של קרן פלס מקסימה, ובשילוב התנועה שעיצב אריאל וולף מציגה לנו חזיונות מרהיבי אוזן ועין. ושוב מתנגנות בערפי המנגינות של גארי ברתיני מהצגות העבר שלא זכיתי לראות בימים ההם. ההצגה עלתה לראשונה כשלמדתי בגימנסיה. ראיתי אז הצגות למכביר אבל "נפוליון חי או מת" היה משהו שלא שווה לבזבז עליו את הזמן. אף אחד לא הבין מה הקשקוש הזה שאיננו מציית לאף אחד מכללי התיאטרון. אחרי שנים רבות, הצטערתי בדיעבד על ההחמצה ההיא. חזרתי לתקן ואכן תיקנתי… או לא?… הרי את ההצגה בבימוי המחזאי בסופו של דבר לא ראיתי.

כל כך הרבה ליהגתי ועדיין לא אמרתי דבר על השחקנים, אבל לפני זה אני מרגיש מחויבות לתת שאפו ענק לעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה שבונים לנו עולמות פנטזיה שמתחלפים לנגד עינינו כשהעלילה מתחלפת ועוברת לזמן אחר, לפעמים חוזרת ולפעמים ממשיכה הלאה למקום אחר ולעלילה אחרת בזמן אחר. אחדות … כבר אמרנו – נכון? והכל מלווה בקלידים, בכלי הקשה ובשירה שלא היה ברור לי מאין היא נובעת עד שקלטתי שהמוזיקאית שאמוּנה על כלי ההקשה היא גם זמרת.

בהצגה כארבעים נפשות פועלות ושנים עשר שחקנים, כלומר – כמעט כל השחקנים מחליפים דמויות מספר פעמים במהלך ההצגה. כל השחקנים מזמרים ורוקדים. הם שרים ללא אמצעי הגברה אישיים, ממש כמו בתיאטרון, לפני שהתאים את עצמו לקולניות התקופה. כל הדמויות מעוצבות לפרטי פרטים באמצעות תלבושות עמוסות בפרטים, וכן אופיין של הדמויות השונות שמשוחקות על ידי אותם שחקנים מגוון. אני מניח שעבודת השחקנים מאחורי הקלעים ובחזית הבמה מורכבת מאוד ודורשת ריכוז ודיוק רב. בהצגה מתרחשות לפחות ארבע עלילות נושא שמתערבבות היטב, ובכל עלילה יש דמויות ראשיות ודמויות משנה למכביר. בעצם, היחידים שדמותם מתמשכת בדילוגים בין העלילות הם נפוליון המת, דוֹן בְּרִיגֶלָה, הברון סַאמְדִי ולילית. לפני הקטעים ולאחריהם אנחנו פוגשים את מנהל הקרקס – זַאנִי, שמזכיר לנו יחד עם עוזרו – זַמְבּוֹלִינִי, שאנחנו בעצם בעולם התיאטרון ומובילים אותנו ממקום למקום ומאירוע לאירוע. ויחד עם כל אלה יש לנו שֵׁדִים, פּוּלְצִ'ינֶלוֹת וזונות שיוצרו על ידי לילית במטרה לשלוט בגברים. כל השחקנים מעולים בכל תפקידיהם והחוויה בכללותה מהפנטת – לפחות אותי.

אם זה עדיין לא ברור –
אני ממליץ בחום ללכת לחוות את נפוליון – חי או מת! בחאן הירושלמי.
ולא לשכוח לרכוש את התוכניה. היא עשירה במאמרים מעניינים.

אני מקווה שיזדמן לי לחוות את ההצגה פעם נוספת.
כששקלתי לשוב לראות את הצוענים של יפו, שראיתי בחזרה הגנרלית, גיליתי שההצגה איננה מוצגת יותר. זוהי הפקה עשירה ויקרה. ברגע שהצידוק הקופתי לקיומה ידעך, היא תפסיק להתקיים. את ההצגה הנוכחית ראיתי למחרת ההצגה הראשונה על-פי התוכניה – כלומר ראיתי את ההצגה בראשית דרכה.

נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני

עריכה ובימוי:  אודי בן משה          
מוסיקה: קרן פלס, גארי ברתיני
תפאורה: ענת מסנר
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: רוני כהן
ניהול מוסיקלי עיבודים וקלידים:  אוהד בן אבי
תנועה: אריאל וולף

הדרכה קול: ריקי בוגטין         

בימאית משנה: אנה בניאל         

תופים: נועה גו
לנדסקי

משתתפים:

ארז שפריר נפוליון המת
יוסי עיני דוֹן בְּרִיגֶלָה, שֵׁד
נילי רוגל לילית
אריה צ’רנר הברון סַאמְדִי
ניר רון זַאנִי – מנהל הקרקס, מַסְקַרִילוֹ – מנהל האקדמיה, דוֹן רוּפִיַאנוֹ, שֵׁד, נפוליון הגרמני
איתי שור זַמְבּוֹלִינִי – עוזר זַאנִי, דוֹן פֶּפִּינוֹ, נפוליון האמיתי, נפוליון הגבוה, שֵׁד, זונה-הצאר
יהויכין פרידלנדר אֶמִילְיוֹ פַּנְטַלוֹנֶה – אב שכול, שֵׁד, נפוליון האמיתי 3
נטלי אליעזרוב אדליידה – ביתו של פַּנְטַלוֹנֶה, אֶלֶנָה, שֵׁד
אריאל וולף שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה,זונה-אפיפיור, נזירה, נפוליון האמיתי 4         
כרמית מסילתי קפלן שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, זונה-לורד נלסון, סוּזֶט
יעל טוקר שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, מַרִיָה פוֹן מֶנֶרְסְדוֹרְף – ארוסת נפוליון, פְרַנְקָה טְרִיפָּה             
גיא גורביץ’ שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, דוֹן פֶליפּוֹ, נפוליון הגבוה, נפוליון האמיתי 2, נפוליון הזמר        

מחשבות לעת לילה – חיים שפירא

חזית הספר - מחשבות לעת לילה - חיים שפירא'החיים מתבהרים רק לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה'. כך כתב הפילוסוף הדני סורן קירקגור שנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם". החיים מזמנים לנו הפתעות. באחת השבתות אני יורד אל שוק הרוכלים בחיפה לתור אחרי נושאי צילום. בין ערימות של בגדים, כלי הבית ושאר חפצים אני מגלה את הספר מחשבות לעת לילה מאת חיים שפירא. "כל ספר חמש שקל" אומר המוכר ואני שב הביתה כשהספר באמתחתי. כותרת המשנה של הספר היא 'קירקגור שופנהאואר ניטשה פילוסופיה קיומית, מסע אישי'. חיים שפירא לוקח אותנו איתו למסע אישי בחברת הוגי דעות של פילוסופיה קיומית.

היכרותי עם הפילוסופיה הקיומית הייתה עד כה מוגבלת למחזות האקזיסטנציאליסטים של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. קראתי פה ושם כמה רעיונות של הרב קוק ושל ניטשה ואני מכיר כמה מהציטוטים המוכרים שלהם, אבל מעולם לא טרחתי לקרוא את ספריהם מחזית עד גב.

חיים שפירא ליקט עבורנו תהיות ומחשבות קיומיות של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים המובילים והוא המגיש לנו את תמצית התמצית באריזה קלילה ומתקשרת שאיננה מעיקה. שלוש מאות עמודים מרווחי שורות של גופנים נעימים לעין. ניכר שד"ר שפירא הציב לעצמו מטרה לגרום לנו לטעום מהרעיונות הקיומיים בקלות ובהנאה. ההרגשה היא שהקריאה זורמת, אבל אני מתעכב כמעט על כל אמירה ומדפדף אחורה וקדימה.

הספר הוא חגיגה שנסמכת על דעות הפילוסופים קירקגור, שופנהאואר וניטשה, על כתבי הרב קוק והרב עדין אבן-ישראל [שטיינזלץ], על ספרי דוסטויבסקי ואחרים. הספר רצוף בציטוטים של אוסקר ויילד ושל שייקספיר, וגם מקומה של אגדה אינדיאנית עתיקה לא נפקד. הקריאה בספר גורמת לי להוסיף לרשימת הספרים שארצה לקרוא מספר ספרים שגם אם ידעתי על קיומם, מעולם לא חשבתי שאגיע אליהם – כה אמר זרתוסטרא של ניטשה, למשל.

אני קורא בספר בעודי מחלים מניתוח קל. סיפרו לי שהניתוח מלווה במעט מאוד כאבים שיחלפו תוך יומיים שלושה. יומיים שלושה וארבעה כבר חלפו, עבר שבוע ואני עדיין חש כאבים כמעט בכל תנועה, ואז אני מגיע לקטע שמספר ש'העונג כמעט תמיד מענג פחות מן הצפוי ואילו הכאב תמיד מכאיב יותר מכל מה שדמיינו'. מעולם לא הזדהיתי עם הכתוב בספר באופן כל כך מוחשי. 'עקרון הכאב' נכתב על ידי חיים שפירא בשם ארתור שופנהאואר שלא כתב את זה מעולם "אף כי יכול היה להכתב על ידו". אין זה הקטע היחיד שחיים שפירא כותב בשם אחרים. שישה עמודים בספר מוקדשים ל"ציטוט" 'מכתב שניטשה לא כתב'.

רבים מהרעיונות ומהציטוטים בספר מתקשרים לענייני היום-יום שנקרים בדרכי ממש במהלך הקריאה. אני קורא ציטוטים מהדברים שניטשה שם בפי זרתוסטרא. זמן קצר לאחר מכן ליבי כותבת שהיא יודעת שעשתה משהו טוב בחיים כשכולם מעתירים עליה מטובם בעקבות הודעה לא כל-כך נעימה. מייד אני עונה לה בציטוט דברי זרתוסטרא: 'במקום לומר: כך זה היה, אמור – כך רציתי שיהיה!'.

imageאני משוחח עם שני עמיתים לעבודה שכבר עברו את גיל הזכאות לפרישה לגמלאות ומעדיפים לדחות את הפרישה כי הם פוחדים שלא תהיה להם סיבה לקום בבוקר. מייד עולה בדעתי השאלה הקלאסית שקראתי בספר – 'האם האדם דומה לארטישוק או לבצל? האם אחרי שניפרד מכול התפקידים שלנו יישאר משהו אמיתי שהוא הלב שלנו, "האני האמיתי", או שבדומה לבצל לאחר קילוף כל השכבות לא ישאר דבר?'. לי אין הרהור בנושא זה. אני משתוקק כבר לפרוש לגמלאות ואני יודע שלא יהיה לי רגע מנוחה מעיסוקים רבים שמצפים לי. אם הבחנתם שאינני כותב לאחרונה בקצב הרגיל, זה בעיקר משום שאני עסוק עד מעל הראש בעיסוקי פנאי יצירתיים נוספים שאימצתי לעצמי. וזה מתקשר במחשבותי לדברי הרב קוק שמצוטטים בספר:
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
מי שאינו מחפש אמת וטוב בכל לבבו,
אינו סובל מהריסות של עולמו הפנימי,
אבל גם לא בונה שום עולם רוחני משלו.

אני קורא ציטוט של קרל סֶיְיגֶן- 'משתלם לשמור על ראש פתוח, אבל לא כל כך פתוח שהמוח יכול ליפול', וציטוט של בלז פסקל – 'לעולם לא יבצע האדם פשעים איומים בביטחון רב כל כך ובשמחה גדולה כל כך, כמו מפני אמונה דתית.', וברקע אמצעי התקשורת מספרים על דקירה בהר הבית, על משפטו של החייל שירה במחבל מנוטרל ועל התארגנות כוחות הבטחון להגן על מצעד הגאווה שמא נחזה שוב ברצח על רקע אידאולוגי דתי. מישל דה מונטיין אומר: 'כמה מוזרים וחסרי היגיון הם בני אדם! אין הם יודעים כיצד לעשות פשפש או תולעת, אך הם יצרו את אלוהים'.

אנחנו שומעים בתקשורת על הפגנות נגד השחיתות השלטונית ולמולן הפגנת נגד של המצדדים בגורמי השלטון המושחתים, ואני קורא ציטוט של דייוויד יום – 'יותר מכל פלאי היקום מפליאה אותי העובדה שאנשים רבים כל כך הולכים בקלות רבה כל כך אחרי מעטים כל כך ולא ראויים כל כך.'.

בפרק שמספר על מות האלהים לפי ניטשה, חיים שפירא מעלה לדיון את השאלה 'כמה אלילים מקיפים אותנו: אלילי זמר ואלילי נוער, אלילי הון-ממון ואלילי כוח-און, … אלילי המסך הגדול ואלילי המסך הקטן, מותגים… את הכנסיות של פעם החליפו מרכזי קניות ענקיים ומאמינים אדוקים נוהרים להתפלל במקדשם החדש.'.

בפרק הראשון של הספר יש קטע ששמו 'בחירה באושר'. הקטע פותח בציטוט 'כל אדם מאושר במידה שבה הוא בוחר להיות מאושר.'. מכרי וחברי יודעים שאני בחרתי באושר. הבחירה איננה טריוויאלית, היא דורשת תחזוקה. פיתחתי לי טכניקות להחליק על פני המצוקות וההצקות ולראות תמיד את מה שיש ולהנות ממנו. אני פותח כל יום בשיר What a wonderful world, ולפעמים אני שב להשמיע או לפזם את השיר כאשר אני נתקל בבעייה קשה או בעימות. מרבית הבעיות נפתרות ביתר קלות כאשר אני מתמקד במה שיש ובמה שאפשר. כאשר האפשרי ברור, קל יותר להגדיר משימות מדורגות שמקלות להשיג גם את מה שנראה מלכתחילה כבלתי אפשרי.

בהמשך אותו פרק מספר לנו חיים שפירא את האגדה 'זאב לבן וזאב שחור'. זוהי אגדה אינדיאנית עתיקה שבמרכזה שיחה בין אב לבנו. היא זכתה לאינספור גרסאות וזו גרסתו של חיים שפירא:
"מאבק גדול מתרחש בתוכי," אמר האב. "זהו קרב איתנים בין שני זאבים. הזאב השחור הוא רע ומרושע. הוא כעס, שמחה לאיד, תסכול, אכזבה, שיפוט, מרירות, קנאה, צער, אי-פרגון, חמדנות, יהירות, רחמים עצמיים, רגשי אשם ואגו ענק. הזאב הלבן הוא הטוב – שמחה, רוגע, פרגון, שלוות נפש, אהבה, תקווה, חמלה, טוב לב, אמפתיה, סימפתיה, קבלה, נדיבות, ענווה ואמונה. דע לך, בני, קרב דומה מתרחש גם בתוך נפשך."
הבן חשב כדקה ואז שאל את אביו, "איזה זאב ינצח?"
"ינצח הזאב שאותו תאכיל יותר." השיב האב.

הגיג שמצוטט מהמכתב שניטשה לא כתב מרומם את רוחי: 'אני רוצה לומר לך כי הדבר החשוב ביותר בחיי נישואים הוא השאלה אם יש לבני הזוג על מה לדבר בחלוף השנים. זו השאלה הראשונה שחייבים העומדים להנשא לשאול לפני ההחלטה הגורלית.' ובאותו נושא קירקגור כתב 'אצל בני המזל, האהבה הראשונה היתה גם השניה וגם השלישית וגם האחרונה, וכך היא סיגלה לעצמה את איכויות הנצח'. אני מרגיש ויודע שאני בר מזל.

אני גומר לקרוא בספר ומייד שב לקרוא אותו בדילוגים הלוך וחזור. כל יום אני נתקל במשהו שגורם לי לעלעל בספר מחדש. עכשיו אני מניח את הספר על מדף נגיש, כי אני יודע שאשוב לעלעל בו בכל הזדמנות שהמציאות תפגיש אותי עם אירוע שיעורר אסוציאציות למשהו שמצוטט בספר.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

אחרי הפוגה של שנתיים מחודשת מסורת תיקון ליל שבועות בחיפה במתכונת מעט שונה. באירועי השנים הקודמות מעמד הפתיחה, עם קריאת מגילת רות בפי שחקני "החיפאית", התקיים ברחבה שבחזית הסינמטק ואולם רפפורט. התיקון לווה אז בפרסום נרחב והגיעו אליו הרבה מאוד אנשים. הפעם הפרסום צנוע בהרבה, הפתיחה מתקיימת באולם לא גדול בבית רוטנברג, ונדרשת הרשמה מראש באתר. הקדמה זו נועדה לתרץ את הנוכחות הדלה יחסית לאירועי העבר, ובעיקר את העובדה שחתך הגילאים גבוה בהרבה מזה שראינו לפני שלוש וארבע שנים.

התיקון מנוהל כתמיד במתכונת של מושבים מקבילים, אלא שהפעם המושבים מתקיימים בשלושה אתרים מרוחקים מעט זה מזה לאורך שׂדירות הנשיא בחיפה. בית רוטנברג, שהמרחק ממנו אל מועדון הביט הוא כקילומטר, ומוזיאון טיקוטין שנמצא ביניהם.

מושב מפוצל, כמו זה שחווינו ביום הלשון העברית באקדמיה, מאלץ אותנו לוותר על משהו שאיננו יודעים מה טיבו, לבחור במשהו שגם עליו המידע שעומד לרשותנו מצומצם, ולקוות שהימרנו היטב. גם בדיעבד אין לנו מושג מה קרה במקומות האחרים ואם בחירתנו היא המתאימה לנו ביותר.

אשתי שתחיה ואני מגיעים לבית רוטנברג כעשר דקות לפני תחילת אירוע הפתיחה. אוספים בכניסה את עלון התיקון ובו פירוט האירועים – הדפס של אותו דף שכבר ראינו באתר. הנוכחות דלילה משהו ונראה שמרבית הנוכחים מכירים מקהילת אור חדש שמנהלת את התיקון. קריאת המגילה בפי שתי רבות, רב ומוזיקאי חביבה עלי מאוד. בין פסוקי המגילה משובצים שירים מתאימים, הקריאה בהירה, בהגייה מוקפדת ובחיתוך דיבור נעים לאוזן. כולנו שרים יחד את 'שדות גולדברג' של מאיר אריאל, 'אני חולם על נעמי' ועוד שירים שמותאמים בדרך כלשהי אל המגילה.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

הקריאה מסתיימת ומתפצלים למושבים. אנחנו הולכים בחופזה אל מועדון הביט שבירכתי גן האם, מרחק כשתים עשרה דקות הליכה חפוזה, לשמוע סלאם ג'אם. בדרך אנחנו חושבים על שלושת המושבים המעניינים שעליהם בחרנו לוותר כדי לשמוע את גילי אלוני, יפתח "היפעור" ליבוביץ והדס מושל.

מרבית הקטעים עוסקים בענייני מיגדר, זוגיות בלתי מושגת ודור חסר מטרה. יפתח "היפעור" ליבוביץ מציג לנו את הקוֹנְסֵפְּט. הוא מבקש מהגיטרסט ומהמתופף שמלווים את הדיבור לתת לנו וַיִיבּ מסוג זה ומסוג אחר והם מאלתרים רקע מתאים. משוררות השפה המדוברת קוראות זו לזו אל הבמה בסבבים להשמיע את שיריהן. הרעיון לנקוט לשון נקבה לגבי שלושתן הוא של היפעור.

הדס מושל ממטירה עלינו מילים על הלחץ למצוא בן זוג, מילים שסוחטות מכולנו צחוקים, ובסיום השיר יורדת מהבמה ומתיישבת ליד בן זוגה.

גילי אלוני מגישה לנו את ביום שבכית פדריקה, מספרת במכתב לחברה שמתחתנת על 'אפשרות הבחירה והבריחה', וכחיפאית שבחבורה מקנחת את הפואטרי סלאם בשיר בין חיפה לתל אביב שחותם ב'כאן זה המקום שבו הכל קורה'.

בדרך החוצה אני חושב על כך שעזבתי את יום הלשון העברית באקדמיה בירושלים לפני אירוע השפה המדוברת תוך ויתור על חוויה שאינני יודע בעצם מה טיבה. מהנסיון שצברתי מאז, כנראה הפסדתי חוויה מעשירה ומשעשעת.

הפואטרי סלאם גלש מעט ממסגרת הזמן. אנחנו פותחים צעד ומגיעים לבית רוטנברג כשהדיון בנושא "עד מתי כיבוד אב ואם?" בעיצומו. כיבוד אב ואם… בעצם רק אב, האם נעלמה בין השורות. מעגל המשתתפים מלא. שניים מהצעירים יותר עוזבים ואנחנו יושבים במקומם. אני סופר 25 משתתפים ובהם 7 שגילם נמוך מ 40 . כל האחרים בסביבות גילנו. כולם כבר מחזיקים בידיהם דפי ציטוטים מהרמב"ם עד אדם ברוך. אנחנו מלקטים את העותקים שנטשו הפורשים.

מדברים על הציווי "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". זהו הדיבר היחיד שמכיל בתוכו גם את עניין השכר או העונש – על פי נקודת המבט של השומע. מישהי מדברת על כך שזו ברכה. אחרת מדברת על דוגמה אישית לילדים שתגרום להארכת ימינו. אני רואה ב"למען יאריכון ימיך" איוּם, כי מאוחר יותר כתוב שיש לסקול את הבן הסורר ומורה באבנים, והוצאה כזאת להורג ללא ספק פוגמת באריכות הימים… אבל זה כרגיל רק אני.

מתקבצים לחברותות – מעגלי דיון קטנים. בינתיים נשארנו 20, מהם 2 צעירים מ 40 – כלומר הצעירים יותר הם שנטשו. נראה שכל הנוכחים מביאים מהבית איזשהו קונפליקט, בעיקר רגשי או מוסרי. הנוכחים במעגל שלנו הם גם בנים להורים קשישים וגם הורים לצעירים, וניכר שנושא ה"כיבוד" נשמע שונה כאשר הם מדברים לכיוון הגילאים השונים. מהסיפורים אנחנו מבינים שלצד הכספי משקל רב בענייני ה"כיבוד".

imageהמחיצה בין האולם שלנו לבין האולם השכן איננה מאפשרת הפרדה אמיתית בין הקולות ואנחנו שומעים היטב את השירה בחדר הסמוך. מדברים על כיבוד אב ובינתיים נתקע לי בראש השיר ממדרשו של הרב קוק 'כנפי רוח' שהמסר שלו מקביל למצוות בהן אנו דנים. מקביל במובן האוקלידי – אינו נפגש. הרמב"ם, ואולי זה היה דווקא אדם ברוך, מציב חלופות מעניינות לכיבוד אב ואם. הוא מציע פתרון יפה לאלה שחייבים להציב להוריהם הקשישים גבולות שאינם עולים בקנה אחד עם כיבודם. הבן ישכור להוריו עזרה בכספם, והעוזרים – שאינם הבנים – אינם מחוייבים בכיבוד מטופליהם ויכולים להעמידם במקומם. מישהי אומרת על משהו שזה לא בשמים ואני נזכר במחזה אירוני קצר שכתבתי לפני מספר שנים. מחזה שעוסק ביחסי קשישים וצעירים ושמו "זה לא בשמים". אבל זה שייך למקום לגמרי אחר.

בסיום המושב מגיע זמן הכיבוד – שתיה ועוגות מהקונדיטוריה שֶׁמוֹ. העייפות מכריעה אותנו ואנחנו מוותרים על האירועים של אחת ורבע אחרי חצות, אף על פי ששלושתם מסקרנים. במחשבה שניה – ויתרנו רק על אחד מהאירועים, שכן על השניים הנותרים ממילא היינו נאלצים לוותר. בדרכנו אל המכונית אנו רואים מישהי מבוגרת מאיתנו שועטת אל הביט.

אני מקווה שבשנה הבאה תשקיע העיריה מעט יותר בפרסום אירועי תיקון ליל שבועות ותשיב אליו את הצעירים.

קוראות מבראשית

נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית. רותי רביצקי ליקטה וערכה יצירות של שלושים ושמונה נשים ישראליות. היצירות עוסקות בנשות ספר בראשית מהיבטים שונים. יש בהן הגות, מחקר, שירה, סיפורת ומחזאות – הסיפורים הבדיוניים הם בעיקר מונולוגים בגוף ראשון.

הספר מחולק לשערים שכל אחד מהם עוסק באישה מקראית אחרת על פי סדר הופעתן בבראשית. בכל שער יש יצירה אחת או יותר על אותה דמות נשית ומעניין לקרוא היבטים שונים על אותו סיפור מקראי. המקרא מקמץ בתיאורים ומותיר פתח נרחב לניחושים, לפרשנויות ולדמיון. החוקרות מבססות את רעיונותיהן על כתבי המפרשים המקובלים על אנשי הדת, ומציגות הקבלות לכתבי קודש ולאגדות פולקלוריסטיות מתרבויות זרות. המשוררות והסופרות, לעומתן, משחררות את הרסן ונוטלות לעצמן את החרות להרחיב את הסיפור ולכלול בו את הגיגי הנשים, דבר שהמקרא איננו עוסק בו בכלל.

הספר האיר את עיני בהיבטים שלא עלו בדעתי בקריאת המקרא ומפרשיו. ביטויים שקראתי בעבר התפרשו במחשבותי כפי שהוצגו בפירושים המסורתיים למקרא, ואילו כאן אני מגלה אפשרות לקרוא את הסיפורים המוכרים בעיניים אחרות.

מרבית היצירות מעניינות, אך יש ביניהן גם כמה טרחניות, או – בלשון ימינו – חופרות. כשנתקלתי ביצירה שגרמה למחשבותי לנדוד, עברתי לקריאה חפוזה עד הפרק הבא. אין לי כוונה לחלוק חוויות מקריאת שלושים ושמונה יצירות, אתמקד באלה שהותירו בי רושם עמוק יותר.

חוה, כפי היא מצטיירת בשני סיפורי הבריאה הסותרים, מעוררת ככל הנראה את הדמיון הנשי יותר משאר הדמויות. חמש יצירות בספר עוסקות בדמותה ממבחר היבטים פוקחי עיניים.

יאירה אמיתי, פרופסור למקרא באוניברסיטת תל-אביב, מציגה בפנינו בשער שעוסק בשרה, מאמר ששמו "ולמה נתעקרו האמהות?" שממנו אני למד שעקרות היא נגע נשי בלבד, הן האחראיות הבלעדיות לכך שאין ילדים. כמו-כן אישה שלא הרתה מייד עם נישואיה מתוייגת כעקרה. לפתע אני קולט שכל העקרות במקרא ילדו ילדים, אך משלא התעברו במפגש הראשון עם בועליהן, הוגדרו כעקרות.

יהודית רותם משמיעה מפי שרה את המונולוג "אחותי את" שבו שרה מוצגת כאישה בעלת רגשות, תקוות, שאיפות ופחדים. היא איננה רק מכונת לידה – התפקיד העיקרי וכמעט היחיד שמועיד המקרא לנשים. אנחנו נחשפים כאן למה שעובר בראשה של האם שאישהּ לוקח את בנה לשחיטה.

אילת נגב עוסקת בסיפורן של האמהות הפונדקאיות בלהה וזִלְפָּה בתקופתן לעומת סיפור פונדקאות בן ימינו. גם כאן אני מגלה זוית ראיה שלא הכרתי. האמהות הפונדקאיות בימינו נאלצות לוותר על הילד, למחול על רגשותיהן ולמסור אותו כחפץ לאנשים זרים. הצאצא איננו מכיר את האם שילדה אותו, היא הייתה כלי קיבול עראי ותו לא. הפונדקאיות במקרא מגדלות את הילדים לצד האם המאמצת והילד יודע שיש לו שתי אמהות.

אחד המונולוגים המצמררים נקרא 'אני דודתה של שֶׂרַח ורחל היא דודתי'. הסופרת מירה מגן מדברת מפיה של דינה שנפגעה על ידי אחיה שמעון ולוי, לא פחות משנפגעה ממעשי שכם. היא מנסה להזהיר את שרח בת אשר. "הסתלקי מכאן שרח!" היא קוראת לעומת שרח הקטנה שכבר קורעת בפוך עיניה וניצניה מתגבעים משמלתה. גם בסיפור זה אני נחשף לראיה נשית של הימים ההם שמאירה את הדמויות בסיפור באור שונה לחלוטין מזה שראיתי עד כה.

חוה פנחס כהן כתבה את מונולוג הכאב והצער של מרים 'תמצית הרדופים'. בקראי את הסיפורים המקראיים המקמצים בהגיגים וברגשות, לא קלטתי את עומק העלבון שנושאת בת יוכבד ועמרם, אחות משה ואהרון.

היצירה שחותמת את הספר עוסקת בציפורה. סדר האלף בית גרם לשמחתי להציב את אחד המעניינים במאמרי הספר בסיומו. פרופסור עמיה ליבליך – פסיכולוגית וסופרת – מציגה בפנינו עבודת נעורים סיפורית שכתבה בסיום בית הספר התיכון על ציפורה אשת משה. היצירה מציגה לסירוגין את ההיבט הבוגר מול ההיבט של תלמידת התיכון ושניהם מציגים בדרכם את דמות ציפורה באופן מסקרן ומעשיר. ציפורה מוזכרת בסך הכל בשמונה פסוקים שבמרביתן אפילו לא מצויין שמה, ומאותם שמונה פסוקים פורשת הנערה והאשה הבוגרת סיפור עשיר ומרתק.

שני דברים תמוהים מעט בעיני:
– לפני כל יצירה מוצגת היוצרת בקטע קצר שמתאר את פעילותה. היחידה שאיננה מוצגת היא רותי רביצקי – העורכת. הייתי מצפה מההוצאה לאור שתציג בפני את העורכת באותו אופן מכובד שהעורכת מציגה את היוצרות.
כל הזכויות שמורות לציירת אהובה קליין ©– יצירות של שלושים ושמונה נשים ישראליות מציגות את נשות בראשית במבט נשי, ובשער הספר ציור של בת יפתח שיוצאת במחולות אל אביה ואיננה מודעת לנדרו. זוהי יצירה של גבר צרפתי – גוסטב דורה – שמציגה אישה מספר שופטים, ממש לא מבראשית. הייתי מצפה למצוא בשער הספר יצירה של אישה ישראלית שמביעה דעה על אישה מבראשית. אילו ניתנה לי זכות הבחירה הייתי פונה אל הציירת אהובה קליין ומבקש להשתמש בציור שמתאר את הפסוק "וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף…"

אם אתם אוהבים את סיפורי המקרא כמוני ונהנים לראות בהם את הסתירות ואת הנחבא בין השיטין, אין לי ספק שתהנו מספר זה.

קוראות מבראשית, 408 עמודים, ידיעות אחרונות ספרי חמד 1999
מצאתי את העותק המשומש שלי במדפי גולדמונד ספרים בחיפה.
הספר מצוי גם בקטלוג המשומשים והחדשים של הולצר ספרים בירושלים.
כמו-כן הספר עדיין מוצע למכירה כחדש בצומת ספרים ובסטימצקי.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק – אבל חכו רגע: מה שכן אוכל לציין בלי להרוס הוא שהפרק מומלץ גם למי שאינו/ה עוקב/ת אחרי הסדרה, ואפילו למי שלא אהב/ה את הסדרה בעבר. הוא עומד בפני עצמו, ואורכו 27 דקות בלבד. אין צורך בהיכרות מוקדמת עם הדמויות. ועכשיו, המשיכו רק אם צפיתן/ם בפרק.

hanna02

צילום מסך

בימים האחרונים אני חווה פומו שכמותו לא חוויתי מעולם. FOMO, פחד להישאר מחוץ ללופ, כי כולן כבר צפו בפרק "אמריקן ביץ'" בסדרה "בנות", שאני כל כך אוהבת מלכתחילה, וכבר כתבו את דעתן. זו כבר העונה השישית, ולמדתי לחכות בסבלנות עד סוף העונה כדי לשאוב את כל עשרת הפרקים בני חצי השעה בבת אחת. שילוב מופלא של דחיית סיפוקים ובינג' מהסוג שהעולם הראשון הפריווילגי שלי מאפשר לי. ככל שזה נוגע לסדרות שאני לא עוקבת אחריהן (ובחלקן אין לי שום כוונה לצפות), המנגנון פחות מפריע לי: מישהי כותבת "צפיתי בפרק 3 בעונה 6 של הסדרה-שקר-כלשהו", ואז מוסיפה, "ספויילרים בהמשך", ואני אפילו לא מתפתה לקרוא. כל זה קורה במקום המגניב הזה שנקרא אינטרנט, שבו יש לי קול, כמו לכל אחת. כמו להאנה הורבאת'.

אז צפיתי בפרק, לא לפני שצפיתי בשני הפרקים שקדמו לו בעונה הנוכחית. לשמחתי, לינה דנהאם, היוצרת-כותבת-מפיקה-שחקנית בתפקיד הראשי השכילה ליצור פרק שהוא יצירה אוטונומית. זה יכול היה להיות סרט קצר, והכל היה בסדר. הזכות הגדולה לקבל אותו בתיווך של האנה היא רק ערך מוסף, אבל לא הכרח. למעשה, כאמור, אין שום חובה להכיר את האנה מראש על מנת לקבל את המיטב מהפרק.

מיד בתום הצפייה, עדיין רועדת, חזרתי לאינטרנט על מנת לקרוא את כל הטקסטים שמהם נמנעתי כבר כמה ימים, קישורים לכולם אצרף כאן, בסוף הטור שלי. שורה של נשים חכמות ורהוטות, ממש כמו האנה, ממש כמו מי שאני מדמיינת שהן הנשים שנוהרות בשיירה אורבנית לבושה היטב לעבר דירתו של צ'אק פאלמר בסוף הפרק. יש גם גבר אחד שכתב. רק אחד שאני נתקלתי בו.

נתחיל מההתחלה: אני אוהבת את ניו יורק. לינה דנהאם מפנקת אותי כמעט בכל פרק בצילומי חוץ בעיר האהובה עליי, וגם כאן העיר אינה נעדרת מהסיפור. האנה מגיעה לבניין שצופה לסנטרל פארק, מהסוג שיש לו גם שוער חיצוני וגם שוער פנימי. כזה שמי שמתגורר בו יושב על הרבה כסף. היא אומרת לשוער הפנימי מי היא ואת מי היא מבקרת, והוא מתקשר לצ'אק בעודה עולה במעלית. הוא כבר ידע לפתוח את הדלת להאנה כשהיא תצא ממנה. אני עדיין לא יודעת מיהו צ'אק פאלמר אותו היא מבקרת, אבל מכירה את האנה – היא בוחרת בגדים לפי מצב הרוח, לא תמיד מתאימה אותם לסיטואציה, לפעמים במפגיע, כהצהרה על האינדיבידואליות שלה. ניכר עליה שהיא מתרגשת, השיער שלה אסוף בקפידה והשפתון מחודש בשנייה האחרונה לפני המפגש.

המפגש הראשון שלנו (ושל האנה) עם צ'אק חושף אדם נבוך, נוירוטי עם נגיעות או סי די (כן, אני כזאת שיפוטית, וכן, רושם ראשוני הוא עניין משמעותי). הוא מהמעצבנים האלה שיבקשו ממך לא רק להוריד את הנעליים בכניסה לדירה, אלא גם להציב אותן בדיוק באותה השורה עם יתר הנעליים, ושלא ייגעו במגפי הזמש, כי זה כל הקטע. אני חושבת לעצמי שהאנה רחוקה מאוד מלהיות הטיפוס המרצה, אז למה כל כך חשוב לה לספק את גחמותיו הקטנוניות של האיש הזה? ואז מגיעה התשובה: רצף של תמונות קצרות שמרכיבות את חדר העבודה / הספרייה של צ'אק, ויוצרות פורטרט של סופר מצליח: הכול נקי ומאורגן, ערימות של ספרים שונים מאת צ'אק פאלמר, רשימות רבי מכר של הניו יורק טיימס ממוסגרות על הקיר, פרסים נחשבים לצד תמונה עם הסופרת טוני מוריסון שמעניקה לו את אחד הפרסים האלה, ובכניסה לחדר גם תמונה של אחד הכותבים החדים והניו יורקרים המוכרים בעולם – וודי אלן. חלום נדל"ן, אני ממסגרת לי במוח. היא באה לראיין אותו, אולי, או להתראיין אצלו. יש לו קבלות. הוא כבר מישהו.

האנה באה כי הוא הזמין אותה. הוא הזמין אותה כי היא כתבה עליו טור באתר פמיניסטי נישתי, שמדיר שינה מעיניו. בטור היא כועסת על כך שעוד גיבור תרבותי שלה מתגלה כדושבאג שמנצל את המעמד שלו כדי לשכב עם נשים צעירות שנושאות אליו עיניים, ונמאס לה מזה. היא מתבצרת על הספה בחדר העבודה המעוטר שלו, בין שני התיקים שתוחמים את גבולות הגזרה שלה, כאומרת: "אין לך כניסה לכאן. אני יודעת מה הגבולות שלי". האנה היא דמות משוחררת מינית. היא חיה בשלום עם הגוף שלה, נהנית ממין וגם יודעת מתי פחות נוח לה ומכוונת את הפרטנרים כשהיא רוצה יותר. כאן המטרה ברורה: היא באה כי הוא הזמין אותה, ואין לה שום כוונה לשכב איתו. אין לה שום כוונה להגיע איתו לאף מצב פיזי. למה היא באה לביתו של אדם שהיא בעצמה כתבה על האשמות כנגדו בהטרדה מינית? כי היא אשה חזקה שיודעת לשלוט בעצמה. הוא לא רוצה ממנה התנצלות, הוא אומר. הוא רוצה להציג בפניה את הצד שלו בסיפור, כי הוא מתוסכל מההסתמכות שלה על מספר עדויות שקראה ברשת. הוא מרגיש שקולו אינו נשמע. האנה סקפטית, ואני מוצאת את עצמי מגחכת: ספר לנו שוב, פריווילג, איך קולך אינו נשמע. אתה ברשימות רבי המכר. המילים שלך זיכו אותך בפרסים. קולך נשמע, מחובק ומעורסל.

אז איך גם אני נכנסתי למלכודת הדבש של צ'אק פאלמר? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 2

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1

hanna01

צילום מסך

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

במספר טורים שקראתי על הפרק נכתב שהוא כמעט תיאטרלי. אני חייבת להסתייג מהקביעה הזאת. תיאטרון נראה אחרת. הצגת דמות באמצעות מונטאז' כמו זה שתיארתי כאן, של ספרים ותמונות וחדר מדויק, היא זכות ששמורה למדיום שמאפשר התמקדות בניואנסים. קלוז אפ על נקודה, על הבעת פנים, על תמונה על הקיר, אינו מתאפשר בתיאטרון.

המניפולציה של צ'אק על האנה היא כל כך חלקה ובלתי מורגשת, שכמעט קשה לשים לב למעבר בין הלוקיישנים בתוך הדירה. הכניסה עם הנעליים נותנת הצצה לרדיפת הסדר הכפייתית של הסופר, והחדר בו מתחילה השיחה הוא החדר המרשים והמואר מלאכותית שהוא בחר להציג בפני האנה. עם זאת, כשצ'אק מקבל טלפון מגרושתו ומאריך איתה בשיחה על בתו ועל הזכות שלו לראות אותה, האנה יוצאת לשוטט במסדרון בו תלויות תמונות משפחתיות מחוייכות עד שהיא מוצאת את השירותים. בשלב הזה היא כבר זנחה את אחד התיקים שלה על הספה, אבל היא נצמדת לתיק השני כמו לגלגל הצלה. בשירותים, ברגע עם עצמה, כמו זה שהיה לה במעלית, היא בודקת את הריח של הגוף שלה. אני מכירה את הרגע הזה. הוא נראה כמו הכנה לסקס. למה האנה עושה את זה? אני חושבת שכאן מגיעה ההבנה הבלתי נמנעת: זו האנה הורבאת'. היא לא יכולה להיות פתאום מישהי אחרת. האנה הורבאת' היא אשה מינית, והיא מזכירה לעצמה את הגבולות – בתנאים שלה. יכול להיות גם שהיא פשוט מזיעה מהלחץ, מהמעמד. אחרי הכל, היא בשיחה עם אחד הסופרים האהובים עליה, והיא רוצה להריח טוב. לינה דנהאם נוטעת בנו את הספק.

בחדר העבודה צ'אק מספר להאנה על דברים שהיא לא שאלה לגביהם – היחסים שלו עם האקסית, המצב המתוח בחיי המשפחה השבורים שלו. האנה נופלת למלכודת, ומזכירה לו שהם לא מכירים. "בדיוק", מנחית עליה צ'אק, "את בכלל לא מכירה אותי". היא מיד מסתייגת ואומרת "אבל אני אוהבת את היצירה שלך", היא ממשיכה ומהללת את הכתיבה שלו רק כדי לציין כמה היא התאכזבה לגלות בטאמבלר את העדות של הסטודנטית שפתחה את שק השרצים הזה. "למה אני נענש?" הוא שואל, והאנה מבהירה לו שלנשים שכתבו עליו ברשת אין אלא לכתוב את שעבר עליהן. זה מה שכל כך מגניב באינטרנט. צ'אק מתעצבן, הוא חייב כוס קפה, והנה הלוקיישן הבא שלנו: המטבח.

האנה קמה בעקבותיו עם שני התיקים שלה, אבל בתמונה הבאה שמצולמת במטבח הם כבר לא עליה. היא יושבת מאחורי שולחן, צ'אק עומד ליד הכיריים ומכין קפה – רק לעצמו. זה השלב שבו הוא אומר לה שהנשים האלו בחרו מרצונן להתלוות אליו לחדר בבית המלון, והוא לא הכריח אותן או הציע להן משהו בתמורה. האנה מזכירה לו שהוא סופר נערץ. אמנם הם יצאו מהחלל שכל קירותיו זועקים את זה, אבל הנה היא מהדהדת את התהילה שלו שוב. זה טיעון שלה, אבל זו לחלוטין המניפולציה שלו. החלל מואר, היא יושבת, הוא עומד. היא משלבת ידיים, גם הוא. הוא מספר לה שאין לו סודות, שהוא באמת חרא של בן אדם, שבגד באשתו ושביצע מעללים מיניים, חלקם בתשלום. הוא מטיח את כל זה בהאנה כמו האשמה, כאילו הודאה בדבר עצמו מנקה אותו מהמשמעות של המעשים. הוא בעצם עשה להן טובה, כי עכשיו יש להן סיפור לספר. כלומר: הן אלו שיזמו את המהלך, הן ניצלו אותו כדי שיהיה להן מה לספר באינטרנט. הן מרוויחות מזה – והוא הקורבן. האנה מגלגלת עיניים, וגם אני.

במטבח האנה שואלת את השאלה הבלתי נמנעת: "למה הזמנת אותי? אני לא היחידה שכתבה עליך בהקשר הזה". הרמה מושלמת להנחתה, שמאפשרת לצ'אק להחמיא לה על הכתיבה שלה ועל החוכמה שמשתמעת ממנה. אבל למען השם, שתפסיק להתעסק בשטויות, "זה רק אני, מקבל מציצה בחדר מלון ברוד איילנד". האנה מזכירה לו את התמונה השלמה: יחסי הכוחות. לשם כך התכנסנו. אבל בשנייה הזאת, היא מצהירה: "מכיוון שלא הוצע לי משקה, אני אמזוג לעצמי", ולרגע אני גאה בה, כשהיא קמה ומוזגת לעצמה מים. אבל אז אני נחרדת. דווקא בגלל חוסר הנימוס הזה כמארח, הוא גרם לה להרגיש כמו בבית ולתבוע את המים האלה. הוא הקים אותה ממקום המקלט שלה מאחורי השולחן. אז נכון, היא מעליו עכשיו – פיזית – אבל היא נמצאת שם ללא מגן. ללא חציצה. היא בטוחה שהיא מנצחת, והרבה יותר נוח לה עכשיו.

הוא מזכיר לה שהכל היה בהסכמה – שהוא לא הציע לה עבודה או איים עליה, היא מזכירה שזה לא כוחות. פשוט ככה. מה תגידי לסופר הנערץ עלייך? ומי יאמין לך אחר כך? אי אפשר לצאת מנצחת מסיטואציה כזאת. לינה דנהאם חכמה. אני כל כך מסכימה עם הטענה של האנה, שבעצם אומרת לי מה הולך לקרות: האנה בבית של הסופר הנערץ. היא נמצאת במגרש שלו. היא כרגע אמרה שאי אפשר בעצם להמרות את פיו. היא כרגע אישרה לו שהוא יכול לעשות לה הכל.

אז מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 3

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2

hanna025

צילום מסך

פנים. יום. מטבח.

מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? צ'אק. כאמור, לינה דנהאם חכמה. האנה מתפרצת על צ'אק, כי נמאס לה כבר מהתחום האפור הזה. כאן גם מגיע הסיפור שלה על ההטרדה המתמשכת שהיא עברה בגיל 11, כשהמורה שהכי החמיא לה והתייחס אליה כאל בת טיפוחיו גם ניצל את יחסי הכוחות ביניהם כדי לגעת בה באופן בלתי הולם. צ'אק מוטרד מההשוואה. הוא לא המורה הזה. המורה הזה הרי פדופיל מלוכלך, זה לא אותו דבר. הוא מצטער על מה שהיא עברה. "אבל תראה אותי, אני חכמה. ומדהימה. ועכשיו יש לי סיפור". "אני יכול לקרוא לך משהו?" הוא שואל. והנה הלוקיישן הבא: הסלון.

בזרימה ציורית של סקירת התמונות על הקירות, צבעוניות שונה לחלוטין מזו של חדר העבודה הרשמי, יש כאן הרבה יותר אור ומרחב, אמנות פלסטית ונוף של הסנטרל פארק שנשקף מהחלונות, הנה חדר האורחים. חדר המשפחה. האנה נכנסת יותר ויותר לתוך המלכודת. היא עומדת מכווצת מול צ'אק, בעודו קורא לה את הטקסט שכתב בעקבות המפגש שלו עם אחת הסטודנטיות שכתבו עליו. בשלב מסוים הוא אומר לה להמשיך את הקריאה במקומו. הוא נותן לה לומר את המילים שלו בקולה, להתלכד עם נקודת המבט שלו. "דווקא יותר נוח לי להאזין", היא אומרת כשהטקסט כבר ביד שלה. הוא מאיץ בה לקרוא. מעניין, רק כאן אני מבחינה במניפולציה לראשונה. כל מה שהיה עד עכשיו נראה לי כמו שיחה שקולה, שבה האנה אפילו קצת עליונה. בלי לשים לב, ההתקרבנות של צ'אק עבדה גם עליי. דווקא הבקשה הזאת לקרוא את הטקסט שלו בקולה היתה זו שדקרה אותי, אני אפילו לא לגמרי יודעת למה. אולי כי כבר הייתי בכמה סיטואציות דומות. אבל זה כבר למקום ולזמן אחרים.

מהנקודה הזאת אני מוצאת את עצמי מדברת אל המסך. אומרת להאנה לא לעשות את זה. אל תקראי. זה יחזור גם בהמשך, ככל שהעניינים יסתבכו. הטקסט מציג אותו כקורבן, שוב, כשהפרטנרית לא רוצה לנהל שיחה ופשוט מושיטה יד לחגורת המכנסיים שלו. הוא? הוא רק ממלא הוראות. הוא מתיישב על הספה, מה שגורם להאנה לעקוב אחריו ולהתיישב על הספה עם הפנים אליו. אל תשבי על הספה, אני אומרת למסך. "אני רוצה לתקן את מה שקרה", הוא אומר, מדגיש שהעוון היחיד שהוא מוכן להודות בו הוא שלא טרח להכיר את הסטודנטית הזאת לפני שהיא ביצעה בו את זממה. "אני רוצה להראות לך שאת יותר מפרצוף יפה בשבילי", אני מתכווצת. למה את יושבת כל כך קרוב אליו עכשיו. קחי את עצמך וצאי משם. "אז… מאיפה את?" – הוא מחייך, לראשונה בכל המפגש הזה. אל תעני לו! אני כבר צועקת על המסך, זו מלכודת!

אבל האנה מתרככת ועונה.

עכשיו הם כבר צוחקים ביחד. הוא שואל אותה שאלות על השאיפות המקצועיות שלה. הוא גורם לה להרגיש קיימת. הוא מנסה להשוות ביניהם. הוא מחמיא לה. "את לא עיתונאית. את פאקינג כותבת".

hanna03

צילום מסך

קאט.

חדר השינה.

אני נדרכת, מקווה שלא אראה שם מה שאני מכירה מפרקים אחרים של "בנות". הרי היא לא רוצה לשכב איתו, אבל עכשיו הוא כבר די שכנע אותה שהיא לא מבינה את התמונה השלמה. הרי עכשיו הם אפילו קצת מכירים. למזלה (ולמזלי), הוא רק מראה לה ספר. בדיוק כמו שהוא רק קרא לה טקסט כשהוביל אותה לסלון. בדיוק כמו שהוא רק רצה להכין כוס קפה כשהוא יצא למטבח. אבל עכשיו כבר יש כאן מיטה, והיא כבר מזמן בלי נעליים ועכשיו גם בלי התיקים שליוו אותה ברחבי הבית.

הספר החתום של פיליפ רות' הוא עוד סימן למישהו שלכאורה כבר אסור לאהוב אותו, כי הוא מיזוגן. האנה מציינת את זה, ומיד ממשיכה: "אבל אני לא יכולה, אני פשוט אוהבת את מה שהוא כותב". כי זה בסדר להיות נצלן אם אתה וודי אלן הגאון, לואי סי קיי הגאון, ביל קוסבי הגאון, רומן פולנסקי הגאון. זה לא מה שהאנה אומרת, אבל זה מה שמהדהד לי בראש. לילך וולך כתבה על לואי סי קיי ועל חוסר היכולת שלה לדעת משהו ולהתעלם ממנו. זה מיד קופץ לי לזיכרון כשהאנה אומרת את המשפט הזה.

“You can’t let politics dictate what you read or who you fuck”, צ'אק אומר. פאק. הוא אמר את המילה המפורשת. והם בחדר השינה.

ואז זה מגיע. צ'אק אומר לה לשמור לעצמה את העותק החתום של הרומן האהוב עליה, מאת הסופר המיזוגני שאת הכתיבה שלו היא פשוט כל כך אוהבת. אל תקחי ממנו מתנות, אני מתחננת למסך, לא יכולה להתעלם מהחדר ומהמיטה שמאיימת כמו האקדח שהופיע במערכה הראשונה, כשרק הוסרו הנעליים בכניסה. היא לוקחת את הספר, מאמצת אותו אל חזה. במקום הזה, בו שילבה את ידיה באסרטיביות, מונחת מתנה מהגבר הנצלן (שבשלב זה אולי כבר איננו נצלן לדעתה). הוא שוב מחמיא לה. אוי, לא.

האם ההמשך הוא בלתי נמנע? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 4 ואחרון

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2 לחלק 3

hanna04

צילום מסך

אבל למה את כועסת?

בנקודה הזאת, אני כבר די מובסת. היא צוחקת, מוחמאת, מפלורטטת. זה כבר קורה מאליו. אל תשכבי לצדו, הוא לא באמת בודד, אני מבקשת. ברור שהוא יאמר לך להישאר לבושה, זו רק טקטיקה, את יותר חכמה. היא מהססת, ואז חובקת את הספר כאילו פיליפ רות' והאמריקן ביץ' עם ההקדשה שלו באמת יגן עליה, ונשכבת לצדו. "המיטה שלך מריחה כמו חטיפים", היא שוברת את השקט. הוא בגבו אליה. "אני גר לבד, גברת", הוא עונה ברטינה. לא, האנה, הוא לא בודד ומסכן, וגם אם הוא כן – זה לא התפקיד שלך לחמם אותו ולנחם אותו.

במיטה, עדיין מחבקת את הספר שנראה יותר ויותר כמו שוחד, כמו שידול, היא מתנצלת בפניו על מה שכתבה. למה את מתנצלת? איך את לא רואה שהוא בודק את הגבולות שלך? למה נדמה לך שלך זה לא יקרה? למה אני מאשימה את הקורבן?

כשהוא כבר מנחית את האיבר שלו על הירך שלה, כמו ההוכחה שחיפשתי שהוא חרא, היא מהססת לרגע בקיפאון שגם אותו אני מכירה, לצערי, ואז שולחת יד ואוחזת בו. אפילו לא באיזו עדינות או באירוטיות. כאילו זו משימה. ברגע הארוך עד שהיא מתעשתת ומזנקת אני כבר לא מדברת אל המסך. אני כבר רועדת לגמרי. אני כועסת, לא על לינה דנהאם, לא על האנה ואפילו לא על צ'אק. אני כועסת על עצמי, ואין לי מושג למה. אולי כי יותר מהכל, אני דווקא מזדהה עם האנה, והאשמת הקורבן היא אחד הפשעים הכי נתעבים בעיניי.

האנה צועקת בהלם, מציירת במילים הכי פשוטות את מה שקרה כרגע. המבט הבלתי נסבל של צ'אק אומר הכל: תראי כמה אני יותר חכם ממך. את יזמת. את באת לפה מרצונך, לא הכרחתי אותך. את ענית לי על השאלות, צחקת איתי, קיבלת ממני מתנה, נכנסת איתי למיטה. את החזקת לי את הזין.

ברקע, הבת שלו נכנסת הביתה וקוראת לו. אותה הבת שציין בהתחלה, זו שחייה בוודאי ייהרסו אם היא תגגל את שמו ותגלה מה הוא עשה לסטודנטיות האלו. הוא יוצא מהחדר, האנה משליכה מידיה את הספר שכל כך רצתה לשמור. בהתחמקות מבויישת, כי נראה שהאנה מתביישת במה שקרה, האנה מתגנבת לכניסה כדי לנעול את נעליה בדרך החוצה. צ'אק מציג אותה בפני בתו כ"ידידה שלי, האנה". הבת שואלת אם היא תישאר לשמוע אותה מנגנת בחליל. האנה נבוכה, עכשיו היא כבר באמת לא מצליחה לברוח. עכשיו הרי הכל באשמתה, לא? היא אפילו התנצלה, אז היא חייבת לו.

והנה, חזרנו לסלון. על שתי ספות נפרדות הפעם, אבא גאה וזורח ואשה שלא רוצה להיות שם צופים בנערה מחללת. הנה, האנה, רקדת לפי החליל שלו.

השיר שסוגר את הפרק ועוטף את נגינת החליל של הבת הוא "דספרדו" של ריהאנה. הנה עוד בחירה גאונית של דנהאם, שמפליאה לבחור שירי סגירה צובטים לפרקי הסדרה שלה. ריהאנה איננה נפרדת בעיניי מהסיפור האישי שלה, ואולי זה לא הוגן, אבל היא לא רק זמרת ואייקון. היא גם היתה אשה מוכה, ואי אפשר להפריד ממנה את הקורבנות שלה. השיר עצמו מהדהד את הפרק במילותיו.

הלוקיישן האחרון, לצלילי השיר, חוזר לעיר האהובה, לעולם שבחוץ. כולן כתבו על זה: האנה יוצאת מהבניין, אבל בו זמנית מגיעות אל אותה כניסה בשיירה ארוכה נשים צעירות בהליכה אסרטיבית, ומה שהיה הוא שיהיה.

הפרק הזה הוא יצירה מדויקת וחדה על יחסי כוחות. צ'אק פאלמר רצה להבהיר נקודה, והצליח. אני מזכירה לעצמי שצ'אק פאלמר הוא דמות שנכתבה על ידי לינה דנהאם. דנהאם עושה שירות מדהים לנשים באשר הן באמצעות היצירה הזאת. עם כוח רב באה גם אחריות רבה, ודנהאם יודעת את זה. הגיע הזמן שגם בעלי הכוח שמנצלים אותו למטרותיהם האישיות, המיניות, התדמיתיות או הגחמניות ידעו את זה.

hanna05

צילום מסך

מאמרים קשורים:

נעם פרתום באתר טיים אאוט תל אביב

קרן גרינבלט באתר המקום הכי חם בגיהנום

יעל בניה, דעות תרבות באתר הארץ

חן חדד, תרבות טלוויזיה באתר הארץ

מורן בריר באתר העוקץ

ניב שטנדל, "נספח תרבות" באתר מאקו

רתם איזק, מאקו נשים באתר מאקו

תמר קפלנסקי בידיעות אחרונות

נטע אלכסנדר, "התפוח המכני" באתר הארץ בלוגים

שווה גם לקרוא את מה שכתב ניסן שור בהקשר הזה (לא בנוגע לפרק, אלא בנוגע ליוצרת הסדרה) במוסף סוף השבוע של הארץ

קופסה שחורה [עמוס עוז]

קופסה שחורה - עמוס עוז-Sחליפות מכתבים לאורך תשעה חודשים מספרות לנו סיפור מראות עיני אילנה ושאר כותבי המכתבים. רק תשעה חודשים, ובכל זאת כול הנפשות המספרות משתנות באופן משמעותי ביותר. בין המכתבים, שמרביתם ארוכים מאוד, משובצות פה ושם חליפות מברקים קצרים וכן טיוטות שרשם פרופ' א.א. גדעון על-גבי כרטיסיות קטנות. אילנה וגדעון מספרים לנו במכתביהם הארוכים על העבר, על המתרחש ועל שאיפותיהם לעתיד. יעודם העיקרי של המכתבים שממוענים זו לזה וזה לזו הוא לספר לנו אותו סיפור מנקודות מבט שונות.  אילנה וגדעון מטיחים זה בזו האשמות עוקצניות משהו שמרמזות שהאהבה ששרתה פעם ביניהם עדיין חיה. בסיכומו של עניין, הסיפור מאוד מעניין ודרך הגשתו פותחת פתחים רבים להרהורים.

כול אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.

במהלך תשעה חודשים בלבד הופכת אילנה, האישה שנדחתה ואומצה, לזו שמוכנה לעשות הכל למען אהוביה שמתנדנדים בין אהבה לבין כעס ושנאה. הבן המבודד גדעון שהפך לקצין ולפרופסור שב לבית ילדותו כשבר כלי. הבן הנטוש בועז מוותר על דרך האלימות והזעם כלפי העולם ובוחר בהשלמה מפוייסת עם המציאות, ומישל סומו שבא מן האשפתות והיה למורה ומחנך, מידרדר להיות עסקן פוליטי בחליפה, שמתרפס בעפר רגליהם של רבנים ומנסה לבנות את הארץ על פי דרכם. סומו, שידע לבטא את דעותיו ומחשבותיו באופן עצמאי, מסיים את התקופה במכתב שכולו ציטוט ממזמור בתהילים.

סגנון הכתיבה של המספרת והמספרים רהוט וגבוה מלשון היומיום, למעט סגנונו של בועז שמאופיין בעילגותו. חלק מהמילים בספר מנוקדות ניקוד חלקי שנועד ככל הנראה לבאר כפל משמעות. מרבית המילים שנוקדו אינן מלכודות לשון שעלולות להיות מובנות שלא כהלכה, ולמולן ביטויים שלא נוקדו ודוקא בהם קל לטעות. לדוגמה – במשפט "ואנחנו צריכים להישָׁאר בתוֹך שלנו, שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם", המילים "להישָׁאר" ו"בתוֹך" כוללות ניקוד ואילו שני המופעים השונים של "נידבק" אינם מנוקדים. לא ברור לי אם החמצתי רמז סמוי באותו ניקוד תמוה או שהסופר רואה בניקוד זה מעין קישוט שאינו מוסיף ואינו גורע.

מה פתאום חליפות מכתבים? ישאל הקורא בן ימינו. הרי שועי עולם מצייצים את דבריהם לאומה מידי יום במסרים שאינם חורגים ממאה וארבעים אותיות. מה בצע למישהו לכתוב סיפור ארוך ומפורט בכתב יד או במכונת "הרמס בייבי" ולשלחו בדואר? הספר, שפורסם בשנת 1987, מספר על שנת 1976 שבה המחשב האישי עדיין לא הומצא ואפילו טלפון קווי לא היה בדיוק חזון נפרץ. באותם ימים התכתבנו ושלחנו את מכתבינו בדואר. באותה תקופה חבר טוב שלי נסע ללמוד מעבר לים וכמעט כול יום שלחתי אליו במכתב את מה שהייתי מספר לו אילו נפגשנו.

למה בעצם נזכרתי בימים טרופים אלה לקרוא ספר שהתפרסם לפני שלושים שנה? כשסיימתי את קריאת הספר הקודם, לא עלה בידי ללכת לספריה העירונית להחליפו. שבתי לפשפש במדפי הספרים שבביתי. אני יודע שמחכים לי שם הרבה ספרים שלא קראתי ואינני נחפז לקראם, כי אינני מחוייב להשיבם לספריה במועד קצוב מראש. בין הספרים נדחק מעט פנימה הספר של עמוס עוז – קופסה שחורה. נטלתי אותו לידי מספר פעמים בעבר והשיבותיו למקומו. הספר הגיע למדפי מעזבונה של דודה לָלְקָה שהייתה מנוייה של הספריה לעם של עם עובד, וקיבלה כל ספר בדואר, זה של המכתבים, עם צאתם לאור. ספרי הספריה לעם הודפסו על נייר זול באותיות קטנות וכמעט ללא שוליים במטרה להוזיל את הפקתם. ספרים אלה אינם נוחים לקריאה ולכן אני נרתע בדרך כלל מלקרוא אותם, וכך אני מפסיד לא מעט ספרים שיצאו רק במתכונת זו. הפעם החלטתי, לשמחתי, להתגבר על חוסר הנוחות ותוך מספר עמודים התרגלתי אל הספר וקראתי אותו בעניין רב.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? אם אתם בני דורי, תוכלו בודאי להתחבר אל המתכונת של חליפות המכתבים ולקבל גם את רוח התקופה, שהייתה איטית ביחס לחיינו היום – במרחק ארבעים שנה בלבד. בני הדור שנולד מול המסך המרצד ורגיל לכך שכולם זמינים לציוצים בכל עת, עלולים למצוא את הספר טרחני מעט, או בלשון ימינו – חוֹפֵר.

עם עובד, הספריה לעם 331, 1987, 230ע’

יום העברית תשע”ז 2017 באקדמיה ללשון העברית

"האקדמיה מציינת את יום העברית – שיחול ביום חמישי כ"א בטבת, 19 בינואר – בשפע פעילויות, ומזמינה את כולכם להשתתף" – כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, ועל כך התבשרנו גם בדף הפייסבוק ובהודעת אי-דואר.

האקדמיה ללשון העברית

בכל רצועת זמן מתקיימים מספר אירועים מעניינים ובחירת אירוע משמעותה ויתור על האירועים המקבילים. בטופס ההרשמה באתר כתוב "עלות כרטיס: 20 שקלים למשתתף. הכרטיס מאפשר השתתפות בשלושה מפגשים וכולל קופון לשתייה חמה." וכן "מסיבות טכניות אין לרכוש על שמו של אדם אחד כמה כרטיסים." משמעות הדבר היא שעלי לוותר על מרבית האירועים.

לאחר התלבטות אני מחליט לבחור בסדנת קריינות, בסדנת פיסוק ובהרצאתו של גבי בירנבאום על גלגולי לשון. כשאני ניגש למלא את ההזמנה אני מגלה מול כל אחד מהאירועים את המילה "אזל" שמאלצת אותי לבחור במה שנשאר. לא נורא – הרי כל האירועים מעניינים.

בְּשֹׂמֶת [ארומה]אירועי יום העברית מתחילים בשעה 14:00. מחשש לאחר, אני מקדים לצאת מחיפה לירושלים, ומגיע כמעט שעתיים לפני פתיחת האירועים. ההכנות בעיצומן, עדיין אין קבלת קהל ולי יש זמן לשוטט, לצלם ולהפריע לאנשי התחזוקה שמארגנים במעין חממת פלסטיק עמדת קפה של "ארומה". על דופן החממה מתנוססת כרזה שמבשרת על המילה בְּשֹׂמֶת [ארומה].

אני ניגש לקבל את אישור ההרשמה שלי. העלמה שמקבלת את פני מכירה אותי מהפייסבוק, היא זיהתה אותי בתמונת שתי המסכות… מוזר. בעמדת קבלת הקהל מוצגת רשימה של אירועים שנותרו בהם מקומות פנויים ובה מצויינים כל האירועים שבחרתי מלכתחילה. מספר בירורים ואני רוכש לי זכות כניסה גם לסדנת הקריינות.

יד אליעזר בן-יהודה באקדמיה ללשון העבריתבשעה שתיים אחר הצהריים אני יושב בשורה הראשונה במקלט בנין בן יהודה בעוד הקהל נאסף לאיטו לשמוע את הרצאתו של ראובן מירקין, מותיקי האקדמיה, בנושא "כמה מילים יש בשפה העברית". המרצה מחלק לנו תָּמְסִיר עם טבלאות, רשימות והסברים, ואומר שאילו אפשר היה לספור את המילים, הוא היה אומר לנו את המספר ובכך הייתה מסתיימת ההרצאה. מילון אבן-שושן מציג ערכי יסוד, ערכי משנה, ניבים, צירופי מילים, ראשי תיבות… חלקם מקוריים וחלקם בינלאומיים. ראובן מירקין מזהיר אותנו מספר פעמים לאורך ההרצאה שהנושא משעמם, ומספר לנו על לבטים ווויכוחים בנושא עריכת המילון שמוכיחים שהנושא דווקא מרתק. לדוגמה: עורכי מילונים צריכים להחליט אם גזירת הבניינים צריכה להיות ממוקמת ליד אותיות השורש, הסתמי, ההטייה או כל רעיון אחר. ההרצאה החלה באיחור בגלל ההמתנה לקהל ואין כמעט זמן לשאלות. עוברים אל האירוע הבא.

סדנת קריינות עם רות אלמגור־רמון ודן כנר, מתמלאת במהירות. הקהל עדיין זורם פנימה ודן כנר מתחיל לדבר בדיוק בשעה שלוש. הוא מבהיר לנו שאנשי רדיו מחונכים לדייק בזמנים. אנחנו מכירים היטב את ההיגוי הרהוט והמוקפד של דן כנר ברדיו, אך בסדנה ציפיתי שיהיה משוחרר מעט – זה לא קורה – הקריינות זורמת בעורקיו. רות אלמגור-רמון מדייקת בדבריה כצפוי, ולשונה חופשייה וזורמת. היא מספרת לנו שהכוונה המקורית הייתה לקיים סדנת קריינות שבה כל משתתף יקריין קטע ויקבל את קובץ הקול. עודף הביקוש גרם לשינוי התכנית כך שרק בודדים זוכים לקריין. מסבירים לנו מדוע הריבוי של מסוק איננו כריבויו של מטוס, וזה נשמע להם מובן מאליו שכולנו יודעים מדוע לכל מסוק יש דגש בסמך. דן כנר מספר שהוא מנקד הכל – אפילו מסרונים. רות אלמגור-רמון מסתפקת בניקוד מלכודות לשון בלבד. דן כנר מדגיש שחיים ומוות בלשון הקריין ומדגים באמצעות סיפור על קריין חדשות שאמר שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוֹפַחַת. ההודעה, שלא הייתה מנוקדת, גררה תגובות שוק שהיו נמנעות אילו ידע הקריין שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוּפְחַת. ההרצאה-סדנה מעניינת מאוד, כמו כל שאר האירועים היא מוגבלת בזמן ואנחנו הרי כבר יודעים שדן כנר מקפיד על עמידה בזמנים.

סדנת פיסוק עם אורלי אלבק נפתחת בחלוקת דפים עם טקסט נטול פסיקים ואורלי אלבק מקצה לנו זמן לפסקו כהבנתנו. לאחר שפיסקנו היא מקרינה את הטקסט על המסך כשהוא זרוע פסיקים שחלקם אדומים. אני יושב כמנהגי בשורה הראשונה ומסנן לעצמי שלא סימנתי בדף שבידי אף אחד מהפסיקים האדומים. אורלי אלבק עונה לי שהפסיקים האדומים שגויים. לטענתי שלא סביר שמישהו יניח פסיקים במקומות האדומים, מציעה לי המנחה להמתין לניתוח הפיסוק. בדיעבד מתברר שלא מעט ממשתתפי הסדנה העתירו על הטקסט פסיקים לעייפה. אורלי אלבק עוברת איתנו על הטקסט שמכיל תמורה שצריכה להיות תחומה בין פסיקים, חלקי משפט מאוחים שמופרדים משאר חלקי המשפט באמצעות פסיקים, הסגרים בין פסיקים וחלקי משפט נוספים שבחלקם הפסיק הכרחי, מומלץ או מיותר. היא מסבירה כל כלל באמצעות שקף. אני נחפז לרשום ואורלי אלבק מציינת שכל כללי הפיסוק מפורטים באתר האקדמיה ללשון העברית.
אורלי אלבק מדגישה שכאשר החלק המופרד קצר הפסיק מיותר. מהו קצר? לכך אין תשובה נחרצת – הקשיבו למשפט. מבנה אחר בו היו לי לא פעם לבטים מובהר לי באמצעות ההסבר על לוואי זיקה מצמצם. ועוד הארה בעניין ניסוח שבו אני טועה לא מעט – אין לשמוט את ש' הזיקה כמקובל בשפות זרות. הסבר: אילו כתבתי על "ניסוח בו אני טועה לא מעט" – זו הייתה טעות.

לסיום הסדנה אורלי אלבק מציינת שבשפה העברית הקדומה לא היו סימני פיסוק ומקרינה ציטוט מדברי פרופסור אהרן מירסקי: …ואנו מתוך שהמשכנו עלינו את הסגנון של עמי לעז, הנהגנו בלשוננו גם את סימניהם, ויצאה לנו מזה חורבה אבל מוסר אני מודעה כאן… שאין בכוונתי לומר: יש להעביר את סימני הפיסוק… אבל אין להחמיר בהם, בייחוד במקום שהמחמיר בסימני הפיסוק מקל בלשון, בסגנונה וברוחה.

חדר בן־יהודה באקדמיה ללשון העברית

השתתפתי בינתיים בשתי הסדנאות שבהן רציתי לבחור מלכתחילה ושהכרטיסים אליהן אזלו. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את ההרצאה שרציתי מאוד לשמוע. כמו בהרבה אירועי תרבות, גם כאן מתפנים מקומות ברגע האחרון עבור אלה שלהוטים לקבלם, ואני זוכה להשתתף בכל האירועים שרציתי בנוסף לאלה שהזמנתי מראש.

גלגולי לשון עם גבי בירנבאום. במסגרת יום השתלמות לחובבי הלשון לפני קצת למעלה משנה, שמעתי מפי ד"ר גבריאל בירנבאום הרצאה על דיאלקטים וסוציולקטים. אני עדיין זוכר ומצטט מאותה הרצאה מרתקת והומוריסטית. הפעם אני מגיע עם רמת ציפיות גבוהה במיוחד ולשמחתי אינני מתבדה. ההרצאה חיה, עירנית ומלאת הומור. הקהל משתתף באופן פעיל ומרחיב את יריעת הסיפורים לכיוונים נוספים, ולכל התפתחות יש לד"ר בירנבאום סיפור משעשע ומרחיב אופקים. הוא מספר לנו על גלגולים משני משמעות דוגמת מותר ואסור שמשמשים היום במובן שונה מאשר בתנ"ך ומעבירים את הביטוי מהמוחשי אל המופשט. מילים אחרות התגלגלו מהמופשט בתנ"ך למוחשי בימינו. המילה אות ששימשה בתנ"ך לתאור פלא שמיימי שאיננו מוחשי, מייצגת בימינו את אותיות האלף בית. הוא מספר ומדגים לנו מילים שמובנם התרחב במעבר אל ימינו וכאלה שמובנם צומצם. מידי פעם משתרבבת לדבריו הלצה שאיננה מתקשרת ישירות לנושא. המילה גוי, שמשמעותה הייתה עַם, הצטמצמה לתאור אדם שאיננו יהודי. כדי למנוע פגיעה מפורשת בנוצרים החליפו בזמן מסויים את השם גוי בשם עכו"ם – עובדי כוכבים ומזלות – שאיננו מצביע על הנוצרים… ויש מפרשים עכו"ם כעובדי כריסטוס ומריה. אנחנו דנים בהרבה מאוד מילים והמרצה מפנה אותנו אל הספר "העברית בראי הסמנטיקה" אם נרצה להרחיב דעת.האקדמיה ללשון העברית

מילה שהפתיעה אותי ועם זאת הסבירה לי דברים שהיו תמוהים בעיני היא מַסֵּכָה. המילה מתארת משהו שנוסכים – יוצקים. כאשר בני ישראל עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה הם יצקו את הפסל. את המובן המקובל בימינו – כיסוי שמסתיר את הפנים – קיבלה המסכה מהשפות הלטיניות Mask והיווניות μάσκα. הזמן אזל. גבריאל בירנבאום אומר שאילו הניחו לו יכול היה להמשיך זמן רב, אבל הוא חייב לפנות את החדר למפגש הבא.

מפגש עם מתרגמת – גילי בר הלל. אם קראתם את הרי פוטר בעברית קראתם בעצם יצירה של גילי בר-הלל. גילי מספרת לנו על המהפכה שעברה עליה בעקבות תרגום הרי פוטר. עד אז הייתה "רק" המתרגמת, ומתרגמים הם "שקופים", אבל מרגע שיצא התרגום העברי של הרי פוטר פתאום כולם מכירים אותה. גילי מספרת לנו שהיא אשת תיאטרון בהכשרתה, וכמו חלק ניכר מאמני הבמה ומהאמנים בכלל, היא מוצאת את פרנסתה בתחום אחר. אנשים חושבים שתפקיד המתרגמת הוא להעביר את הסיפור משפה לשפה באופן המדוייק ביותר, אלא שתרגום מדוייק איננו יכול להעביר את המאפיינים תלויי התרבות. דברים שמובנים מאליהם לילד דובר אנגלית שחי בסביבה נוצרית, יכולים להיות חסרי משמעות לחלוטין לילד ישראלי דובר עברית. על המתרגמת רובצת אחריות רבה – היא צריכה להעביר את החוויה, לא רק את הסיפור. מכאן היא מפליגה בהדגמות כיצד נאלצה להמציא מילים "עבריות" עבור מונחים מומצאים בשפת המקור, ולהעביר לדוברי עברית את הסיפור, את החוויה ואת המסר התרבותי הנלווה. את כל זה היא צריכה לעשות כשהיא כבולה למערכת של תכתיבים משפטיים שאוסרים עליה לשנות מילים מסויימות, משום שהן במעמד של 'סימן רשום' על שם בעלי זכויות היוצרים.

אירועי יום העברית לא הסתיימו עדיין, יש עוד רצועת אירועים ואחריה שעשועון ומופע שפה מדוברת. אבל הערב קר במיוחד, התחבורה הציבורית של יום חמישי בערב איננה מהידידותיות ואני צריך לשוב לחיפה. המפגש עם גילי הוא סיום יפה ליום העברית עבורי. עכשיו הביתה. להתראות בשנה הבאה.

כעפעפי שחר [חיים סבתו]

"עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנה מיגיע כפיו היה." במשפט זה פותח הסופר חיים סַבָּתוֹ את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר, ואני כבר מרגיש שעזרא סימן טוב עשוי להיות אדם כלבבי. השפה בה כתוב הספר חביבה עלי כבר מתחילתו. זוהי לשון נעימה שמזמינה את הקורא להגות את המילים בקול רם כאילו היה מספר מעשים. במהלך הקריאה אני שומע את הסיפור באזני רוחי בקולו של חיים סבתו. מאין אני מכיר את קולו? לזה נגיע בהמשך. בינתיים אני פוסע לצד עזרא סימן טוב השכם בבוקר, ונושם יחד איתו את "האויר הטהור של ירושלים" כאשר "העולם מלא טללים של שחר".

אינני ממשכימי הקום. אני כותב מילים אלה בשעת לילה מאוחרת. עזרא סימן טוב היה מתאר אותי כאחד העצלים העושים ימים כלילות ולילות כימים, ובכל זאת אני נהנה ללוות את עזרא סימן טוב בהנץ החמה לבית הכנסת זָהֳרֵי חֵמָּה בשכונת מחנה יהודה. עזרא מתענג על בתי הכנסת ואני נהנה איתו, אף על פי שבתי כנסת זרים לאורחות חיי.

שעה קודם השקיעה מסיים עזרא את מלאכת יומו במכבסה והולך לשוק מחנה יהודה. אני מטייל איתו בין דוכני הפירות והירקות וריח תבליני הכוסברה והפלפל שעולה באפי מתחלף בריח הקפה הטחון. בזמן קריאת פרק זה אני מנוזל. אני מסוגר בביתי ואינני מריח את התבשילים שמתבשלים במטבח, ממש מעברו השני של הקיר, אבל את ריחות שוק מחנה יהודה אני מרגיש היטב מתוך דפי הספר. שבוע מאוחר יותר אני שומע באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל הרצאה של פרופ' נועם סובל על מסתרי חוש הריח ולומד ממנה שכך פועל חוש הריח שלנו. הקטע שמספר על מחקר הריחות המדומים מתחיל בדקה השש עשרה של ההקלטה.

עזרא סימן טוב הוא בעל מלאכה פשוט – כובס ומגהץ. אין הוא מאותם בטלנים שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד, ואיננו מלומד כמו גיסו דוקטור יהודה טוויל שחוקר את המשקלים של שירת ספרד. עזרא מוקיר ומכבד את המלומדים, את הסופר ואת חכם פינטו, ופניו שמחות ומאירות עד שהוא משפיע גם עלי מטוּבוֹ. עם זאת הוא מלא ספקות והוא זקוק כל הזמן לאישורים לכך שנהג כשורה כשבחר בתפילין של רבנו תם או כשקפץ בילדותו אל מעבר לגדר.

הספר עשיר בציטוטי שירה, בעיקר שירת ספרד ושירת קודש. על הקשר שנוצר בהגיגי בין "בן אדמה" שמיוחס לאברהם אבן עזרא לבין "כטוב בעיניכם" של ויליאם שייקספיר כבר סיפרתי כאן כשקראתי על סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב. אוכל להמשיך ולהרבות מלל על הספר שנהניתי כל-כך לנדוד הלוך וחזור בין דפיו במתינות הראוייה להתנהלותו של עזרא שחייו מתנהלים לצד חבריו – משה דוד האברך, דוקטוק יהודה טוויל החוקר ורחמים המוזיקאי העיוור.

אינני בטוח שהספר ידבר אל כל קוראיו. הוא דורש מידה של שקט נפשי ושל סבלנות שאינם ממאפייני חיינו ששועטים כל הזמן להספיק עוד ועוד כאילו אין מחר. אני מניח שקוראים שסדר יומם תחום בין תפילות יפיקו מהספר עונג רב. גם חובבי שירה בכלל ושירת ספרד בפרט ימצאו בספר זה את קסם השירה שמבצבצת פה ושם בין הסיפורים. בכל מקרה, הייתי ממליץ בחום לנסות את הספר אפילו אם אתם עבדי היי-טק כמוני.

הגעתי לקרוא ספר זה בעקבות ערב עיון באקדמיה ללשון העברית לציון יובל שנים לזכייתו של חבר האקדמיה, הסופר ש"י עגנון, בפרס נובל לספרות. לא זכיתי להגיע לערב זה, אבל האקדמיה ללשון העברית העלתה לערוץ היוטיוב שלה את הרצאתו של הסופר הרב חיים סבתו "אכלתי דגים מתוקים בסיפורי עגנון". שמעתי והוקסמתי. חיים סבתו הוא מספר מעשים מרתק, ממש כמו שהוא מתאר את עזרא סימן טוב שהסופר מבקש לשמוע מפיו סיפורי מעשה. ההרצאה הזכירה לי שכאשר תרבות הפנאי היה עדיין פורום, יאיר גבע כתב כאן רשומה שכותרתה כעפעפי שחר – חיים סבתו – ש"י עגנון נולד.

אני יודע שזמנכם קצר, לכן אקפיץ אתכם ישר לסיפור הדגים. לאחר שתשמעו אותו, יכול להיות שתתרצו לפנות זמן לשמוע את ההרצאה בשלמותה, ואחריה אולי תתפתו לקרוא גם את הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

טעימה מן הספר – פרק ראשון ב ynet
גב הספר וביקורות באתר סימניה

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עלית הגג – 2005 – 167 עמודים כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

בן אדמה כטוב בעיניכם

החוויות שלי הן פסיפס של מרכיבים רבים ושונים, עשיר באסוציאציות פרטיות שיכולות בנקל להשתרבב מתחום לתחום והן אכן נוהגות כך.

בימים אלה אני שרוי בקריאת הספר כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר מאת חיים סבּתוֹ. אני קורא בספר לאט, זה הקצב שמתאים לספר זה. מידי פעם אני אף מדלג מספר עמודים לאחור, ומגלגל את המילים הלוך וחזור בהנאה.

במהלך סעודת יום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב, מתחילים אורחיו לשיר את הפיוט בן אדמה שמיוחס לאברהם אבן עזרא. אני קורא את מילות הפיוט שלא הכרתי עד כה והאסוציאציות שלי מובילות אותי אל דבריו של ז'ק במחזהו של שייקספיר כטוב בעיניכם. הפיוט והמונולוג מלוים את חיי האדם מילדותו עד אחרית ימיו, ואני מוצא איזושהי הקבלה בין הדברים. לא נראה לי ששיקספיר נתקל בפיוט בן האדמה, ואילו אברהם אבן עזרא שמת ארבע מאות שנה לפני הולדת שיקספיר, חזקה עליו שלא קרא את כטוב בעיניכם. יהיה אשר יהיה, קריאת האחד מקפיצה לראשי את משנהו. הנה הפיוט והמונולוג של ז'אק מ'כטוב בעיניכם' בתרגום דורי פרנס ובשפת המקור.

בן אדמה כטוב בעיניכם

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ
כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ
 
"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ
מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ
   צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.
 
מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?
עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר
   שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.
 
מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים
קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים
   יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת
קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!
אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת
   מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.
 
נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים
שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים
   עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.
 
בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל
יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל
   כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.
 
שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?
אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים
   לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.
 
אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים
אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים
   מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.
 
בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו
אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו
   רֹאשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.
 
אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב
אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב
   רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

פרויקט בן-יהודה

כל העולם הוא במה,
כל הגברים והנשים רק שחקנים.
יש להם יציאות ויש כניסות,
וכל איש בימיו – 
הוא משחק שְלל תפקידים שונים, 
והמערכות שלו – שִבעה דורות.

ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

אחר כך התלמיד המתלונן,     
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון  
באי-רצון לבית-הספר.

אז בא האוהב,
גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה 
על גַבּותיה של אהובתו.

ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר     
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.

בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ.

תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה,
היא ילדוּת שניה
ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין,
נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

שייקספיר ושות

All the world’s a stage,
And all the men and women merely players;
They have their exits and their entrances,
And one man in his time plays many parts,
His acts being seven ages. At first, the infant,
Mewling and puking in the nurse’s arms.
Then the whining schoolboy, with his satchel
And shining morning face, creeping like snail
Unwillingly to school. And then the lover,
Sighing like furnace, with a woeful ballad
Made to his mistress’ eyebrow. Then a soldier,
Full of strange oaths and bearded like the pard,
Jealous in honor, sudden and quick in quarrel,
Seeking the bubble reputation
Even in the cannon’s mouth. And then the justice,
In fair round belly with good capon lined,
With eyes severe and beard of formal cut,
Full of wise saws and modern instances;
And so he plays his part. The sixth age shifts
Into the lean and slippered pantaloon,
With spectacles on nose and pouch on side;
His youthful hose, well saved, a world too wide
For his shrunk shank, and his big manly voice,
Turning again toward childish treble, pipes
And whistles in his sound. Last scene of all,
That ends this strange eventful history,
Is second childishness and mere oblivion,
Sans teeth, sans eyes, sans taste, sans everything.

נשים רוקדות - חוה אלברשטיין עוד אני קורא את הפיוט ואת המונולוג בשפת המקור ובתרגומי דורי פרנס, אברהם עוז ודן אלמגור, קופצת לראשי אסוציאציה נוספת. השיר נשים רוקדות ששרה חוה אלברשטיין, עוקב אחרי נשים מגיל עשרים עד מאה לקצב ריקודיהן. אני יודע שאין כל קשר, אבל כך עובד עולם האסוציאציות שלי. אני די בטוח, על כל פנים, שיורם טהר לב, שכתב את השיר, מכיר גם את בן אדמה של אברהם אבן עזרא וגם את כטוב בעיניכם של ויליאם שייקספיר.

אני עומד לסיים את רשימתי ובוקעת ממעמקי זכרונותי אסוציאציה נוספת – השיר חיי אדם שהלחין ושר בני ברמן למילותיו של דן אלמגור, שתרגם את 'כטוב בעיניכם' לקאמרי.

חיי אדם - בני ברמןמכאן אני מגיע לפינתי האישית, זו שמעוררת את גלי האסוציאציות. לאחרונה אני נודד בין רופאים, מרפאות ובתי חולים עם אבי ועם חמותי, שימי חייהם חלפו על פני קו תשעים השנים. איכות חייהם רחוקה מלהקרא איכות, והתנהלותם אינה מכבדת את זכרון ימיהם. אני מלווה את סבלם ומוטרד מהמחשבה שאין מי שיערוב לי שלא אגיע ביום מן הימים למצבם.

עכשיו אשוב אל עלילותיו של עזרא סימן טוב, אולי מחכה לי שם הארה לקראת סוף הספר.

נגמר הדג [אבל… זיו כהן]

imageזהו הספר השלישי בסדרה. נגמר העוף היה הראשון, הקוסקוס היה המשכו הישיר, וכבר סיפרתי לכם שלא כדאי להתחיל לקרוא את נגמר הקוסקוס אם עדיין לא קראתם את נגמר העוף ויש לכם כוונה לקרוא אותו. את נגמר הדג אין טעם לקרוא לפני קודמיו, ואולי עדיף לוותר עליו בכלל.

כתבתי על נגמר העוף שבתחילת הקריאה נוצר בי הרושם שמדובר בספר רכילותי משהו על קבוצת דיילים שכל מה שיש להם בראש זה זיונים, מסעדות ושופינג. אנשי צוות האויר עונים לסטראוטיפים שקובעים שהדיילים הומואים והדיילות נימפומניות, לא מוזכרות דיילות לסביות ובכל זאת כל עצירות הביניים נוטפות סקס. עם התקדמות הקריאה מתברר שמרביתם כנראה ביסקסואליים. תאור זה הולם היטב גם את נגמר הדג.

כתבתי על נגמר העוף גם שיש בו סודות ושקרים, ועד מהרה אנו מתוודעים לעוד ועוד תככים, ולכל העלילות נקודות מפגש שאינן ידועות לחלק מגיבוריהן. בספר נגמר הדג זה מתגמד וכמעט נמוג בים של זיונים הומוסקסואליים, בגידות בין בני זוג מזדמנים ומזדיינים לעייפה עד כדי פיהוק.

באמצע הספר אני שוקל לעזוב אותו, אך הרגלי הקריאה שלי גורמים לי לחשוב כמהמר שהזכיה ממש מעבר לפינה. אני עובר לקריאה חפוזה מאוד בדילוגים קלים – אולי אתקל בכל זאת במשהו בעל תוכן. זה לא קורה.

ספר מיותר. את הרביעי אין לי כוונה אפילו להתחיל.

יום זכויות האדם 2016 – פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב

דף יום זכויות האדם באתר האומות המאוחדותיום זכויות האדם מצוין היום ברחבי העולם, ובתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית של תל אביב מסתיים פסטיבל האזרח כאן השישי במספר בהצגה שייקספיר מצונזר שכבר ראיתי. הערב אני יושב בביתי שבחיפה ומסכם את חוויותי מהפסטיבל, כשברקע מספרת לי הטלוויזיה על מתקפת פגיעות בחופש הדיבור, אבל זה שייך לסיפור אחר.

השנה הצלחתי לפנות לעצמי את ערבי הפסטיבל ואני יכול לראות את כול ההצגות. אמנם זה כרוך בתקורה לא מבוטלת של הִטלטלות מחיפה בתחבורה ציבורית לפני סיום יום העבודה, וחזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל החוויה בהחלט מצדיקה את המאמץ. פסטיבל של הצגות מקוריות הוא תמיד הימור, ההצגות זוכות לחשיפת קהל ראשונה ולכן הן, מטבע הדברים, לא בהכרח לגמרי בשלות. מנסיון השנה שעברה, על כל פנים, יש למה לצפות.

יום רביעי, 7/12/2016 – ליבי ואני נפגשים בתחנה המרכזית של תל-אביב כשעה לפני פתיחת האירועים ויש לנו זמן לשוטט בשוק קישוטי חג-המולד, בין הפיתות הדרוזיות של דודה נזימה, חנויות המזון מן המזרח הרחוק וחנות ספרים משומשים ברוסית. התחנה המרכזית משרתת מגוון אנושי רחב – פריפריה סוציואקונומית – בלשונה של דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. בינתיים מתקבצים בחזית התיאטרון עוד ועוד אנשים. נראה לי שהפעם הגיע הרבה יותר קהל מבפעמים הקודמות, שמעו של הפסטיבל מגיע כנראה ליותר אנשים והוא פורץ וגדל. אני תוהה אם כול האנשים יצליחו להדחס אל האולם שאיננו מורגל לקהל כה רב.

מוכרים את חופש הביטוי במחיר יורדדורית ניתאי נאמן פותחת את הפסטיבל, ניקו ניתאי אומר לנו שהוא מרגיש מעט מוזר להיות אורח בתיאטרון שלו, ואודי שמאי מנהל מכירה פומבית של זכויות האזרח שמוצגות על ידי איריס הרפז. במהלך המכירה הפומבית נרמסות הזכויות בזו אחר זו, ואנו נקראים אל האולם להצגה הראשונה – לנשום בספירה לאחור. הקהל גודש את האולם וההפקה נאלצת להוסיף כסאות פלסטיק לפני השורה הראשונה ובמעברים. בין ההצגות יש זמן להתרשם מתערוכת כרזות של תלמידי מכון אבני בנושא זכויות האדם שמוצגת במבואת התיאטרון.

ההצגה השניה בערב הראשון היא 'וָאֶפָּת', מאת רון חסון ובבימוי אבי חדש. ההצגה מאירה את סיפורו של ירמיהו נביא החורבן באור מעניין. הסיפר התנכי מעובה בפרטים שנשמטו מהסיפור המקורי, שמדגישים שמי שדבריו התגשמו איננו בהכרח מקובל כדובר אמת, ואילו מחרחר המדון שכשל עדיין נחשב, לפחות בעיני עצמו, כמי שהצדק עימו. אני יודע שהמחזה נכתב מזמן, ובכל זאת הרבה דברים מתקשרים לי עם הפרשנויות ודברי ההסתה והלהג שליוו את אירועי השריפה שכילתה עצים ובתים בעירי חיפה רק לפני שבועיים.

גלרית הקומה השביעית - אוצר של ציורי גרפיטיאני מגיע לביתי בחיפה גדוש חוויות. למחרת בבוקר אני מספר בעבודה לכול מי שמוכן לשמוע על מעללי ירמיהו וחנניה ומופתע לגלות כמה מעט יודעים הסובבים אותי על האירועים שהובילו לגלות בבל. על הסוף המפתיע של ההצגה אני מספר רק לאלה שאני סבור שלא יראו אותה. אני מקדים לצאת מהעבודה כדי להגיע ליומו השני של הפסטיבל ברכבת יום חמישי העמוסה לעייפה.

יום חמישי, 8/12/2016 – גם היום ליבי ואני מקדימים מעט ויש לנו זמן לשוטט בגלרית הקומה השביעית – אוצר של ציורי גרפיטי שצויירו בידי אמנים מוכשרים שיש להם הרבה מאוד מה להגיד. הגלריה משתרעת על פני אזורים פתוחים נרחבים, ומשום מה לא רבים מתייחסים אליה. רואים אותה בחטף רק אלה שנחפזים בין האוטובוסים. אילו היו ציורים דומים מוצגים במוזיאון, אין לי ספק שאנשים היו מגיעים במיוחד לראותם ואף רוכשים כרטיס כניסה.

אחרי המכירה הפומבית מתחילה ההצגה הראשונה להערב – קמלוקה. כמו אתמול האולם צר מלהכיל את הקהל וההפקה מלהטטת בכסאות פלסטיק כדי להושיב את כל באי התיאטרון. ההצגה מעלה רעיון מעניין שמשלב וידאו ארט כנושא ההצגה וכאלמנט עיצובי, שמלווה התמודדות עם הטרדה מינית, עד לגבולות השאול שמוצג בחומרים שמתכתבים עם סגנון האומן תוך הענשתו. הרעיון במחזה עשוי להיות מרתק ומעורר מחשבה, אך ההצגה עדיין בוסרית ודורשת הידוק בעיקר במעברים הארוכים שגורמים לקהל להתנתק מהחוויה.

ההצגה השניה לערב זה היא הזקן והקרטוּן מאת ובבימוי איציק אלוני. זהו סיפורו של זקן שחי בבדידותו בדירתו הקטנה והמוזנחת שאותה הוא חולק עם קרטוּן בן דמותו. הזקן חווה ניתוק ממשפחתו, והוא מתיסר בגעגועים לחלקים מעברו שאותם הוא חולק עם הקרטוּן שלו. הוא חי בפחד מאחורי מנעולים, קודים וסיסמאות, וחושש לשלומו… ובצדק. ההצגה מרגשת אותי עד מחנק גם בגלל מה שהיא מספרת, וגם בגלל שהיא משיקה לסיפורים מעולם החוויות שלי. אני מניח שלכל אדם יזכיר הזקן הבודד מישהו שהוא מכיר שהביא את עצמו לכלל ניתוק מסביבתו, שמתרפק על זכרונות עבר אמיתיים או מדומים ושאיננו יודע למצוא את דרכו חזרה. אדם שאין לו עם מי לחלוק את עולמו מלבד עם דמות עצמו. היום, יומיים אחרי שראיתי את ההצגה, התעוררתי לבוקר שבת כשההצגה עדיין מנקרת בראשי.

יום שישי, 9/12/2016 – ההצגה הראשונה היום – ולריה לנצח – מוצגת בשפה הצרפתית שאינני שולט בה. אני מגיע למכירה הפומבית שמתקיימת היום בין ההצגות. גיל מצטרף אלינו להצגה האחרונה שאותה אנחנו רואים מכסאות פלסטיק שהוצבו לפני השורה הראשונה.

תשלובת אבוטבול מוגדרת בתוכנית הפסטיבל כ"קומדיית קאלט ישראלית". זוהי לטעמי סאטירה חברתית נוקבת שמאגדת מספר חוליים של החברה לתשלובת מרתקת, מצחיקה ומעוררת מחשבות רבות. הכל מתרחש בסוף המילניום הקודם, רגע לפני שבאג 2000 עלול לכלות את העולם, כאשר תוכניות הריאליטי כבר מאיימות לבלוע כל חלקה טובה בתרבות. יש כאן נגיעה בשימוש במין לקידום ולהטרדה, ניצול קשישים, סחר במגוון סוגים של סמים לילדים ולקשישים, שיתופי פעולה לצורך רמאות, ורמאות בדמות שיתוף פעולה, וכולם רוצים להתקדם לאיזשהו מקום ואינם בוחלים בשום אמצעי. כול אחת וכול אחד מנסה להשתמש במישהו כדי לקדם את עצמו, ובראשי מבליחות לרגע מילים מקברט סטירי אחר "אנא קח אותי! לחצי סיבוב, לסיבוב שלם. לא חשוב למה, לא חשוב עם מי, כל מה שחשוב זה להתקדם." ההצגה מסתיימת בהקמת מרכז גמילה לגימלאים. סיקרנתי אתכם?

זהו, תם ונשלם הפסטיבל ואני שועט במעלה התחנה המרכזית לתפוס את האוטובוס האחרון לחיפה. תחבורה ציבורית בכל זמן איננה חלק מזכויות האדם בתל אביב. בעירי חיפה, שנחשבת לעיר מעורבת, יש תחבורה ציבורית גם בשבת. תל-אביב יפו איננה כנראה מעורבת, היא עיר יהודית שומרת שבת, ולכול אלה שקונים קישוטים לעץ חג המולד, שאוכלים מאכלים מהמזרח הרחוק או מיני ירקות ותבלינים אפריקאיים, וגם לסתם יהודים שאינם שומרי שבת, שמורה הזכות להיות כלואים במקומם עד צאת השבת.

%d בלוגרים אהבו את זה: