הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת – כּליל זיסאפּל

נתקלתי בספר הַקּוֹמֶדִיָה הַצִּיּוֹנִית הַתֹּפֶת על מדפי גולדמונד ספרים עם תו מחיר מכובד. זה היה די מזמן. כשנטלתי את הספר לידי והצצתי בו אמרתי לעצמי שזה רעיון ממש מעניין. שם הספר מרמז כמובן על הקומדיה האלוהית של דנטה, ואם נותר ספק כלשהו, התוספת של המילה התופת לשם משלימה את התמונה. אין ספק שלכך התכוונה היוצרת. הספר כתוב בלשון תנכית. אפילו הכתיב תנכי, ללא סימני פיסוק זולת נקודתיים. כן, והכול מנוקד. היוצרת – כליל זיסאפל – לא חסכה מעצמה טירחה ואני מניח שגם העורכת והיועץ הלשוני השקיעו לא מעט מאמץ. אז יש לנו כאן רמז לדנטה בלשון תנכית והנושא מקושר לציונות. קניתי.

לפני זמן מה הגיע תורו של הספר. התחלתי לקרוא בו בשקיקה. נראה שהכותבת מתארת את תולדות המדינה מראות עיניה מאז ילדותה. הלשון כמעט תנכית והסיפור עובר בפרטי פרטים על חוויות יום הזיכרון והמעבר החד ליום העצמאות. השימוש בגימיק שמנסה להפגיש סגנונות בלשון שמתחזה לתנכית היה חביב עלי מאוד.

הקומדיה הציונית התפת - כליל זיסאפל

אני ממשיך לקרוא ולהתקדם בתיאורי ההיסטוריה בת זמננו, כפי שנחרטו בחוויותיה של המחברת במהלך התבגרותה. השתלשלות העניינים מוכרת, אבל מתחיל להתגנב לדברים ניחוח של אִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה. לא נורא, הגימיק עדיין עובד. אני ממשיך לקרוא ומרגיש סוג של אי-נוחות. גם אני חי כאן. אני יודע את ההיסטוריה של ימי, והמעטפה הרעיונית מתחילה להתרחק מהמוכר לי. זוהי יצירה ספרותית, אני אומר לעצמי, מותר ליוצרת שאיננה מתיימרת להיות היסטוריונית או עיתונאית חסרת פניות להוסיף נופך אישי.

כשאני מגיע למקום שבו מתברר לי שהכותבת שוהה שבע שנים בניכר וממשיכה לתאר את המתרחש בארץ כאילו הייתה נוכחת באירועים, אני חש מעט מרומה. אני מכריז על עצמי כעל בעל נטיות שמאלניות – ממש כמו כותבת הספר – אבל אינני אוהב לקרוא או לשמוע סילופים שנועדו לשרת איזושהי אידאולוגיה, גם כאשר הדברים עולים בקנה אחד עם האידאולוגיה שלי.

אני עדיין קורא, והספר מספר גם על הגיגיה ועל עלילותיה הפרטיות עם אלוף נעוריה. וכאן אני מבין את תחושת חוסר הנוחות שמלווה אותי. אני בעצם קורא יומן נעורים והתבגרות של ילדה תל-אביבית מפונקת, שרואה את המציאות דרך חור שיצרה לעצמה בבועה שבה היא חיה. עכשיו ההקבלה לדנטה נראית לי עלובה משהו ומבזה בעיקר את הכותבת. השימוש בלשון תנכית לכאורה נראה לי עכשיו כביזוי לשוננו.

עברו מספר חודשים, והיום, במהלך סידור ספרים שהבאתי מגולדמונד, מצאתי את הספר כשהסימנייה עדיין בעמוד 84 מתוך 157 עמודי הספר, כלומר – צלחתי יותר ממחצית הספר. הסימנייה נחה באמצע הפרק – דבר שממש איננו אופייני לי – אני נוטה לעצור את הקריאה בנקודות עצירה ברורות. כנראה משהו שקראתי היה לי לזרא עד כדי כך שסגרתי את הספר בו במקום. אין לי עניין לשוב ולחפש מה היה הדבר, הספר כבר מאחורי.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא?

אם קראתם מכתבי דנטה ואתם חובבי תנך, כמוני, אני מניח שתפיקו הנאה מהגימיק כפי שאני נהניתי ממנו בתחילת הקריאה.

אם אתם אוהבים לקרוא סיפורי התבגרות אישיים, יכול להיות שתפיקו הנאה כלשהי גם מסיפורים אלה.

אם אינכם סולדים מעטיפת המציאות בתעמולה מרומזת, ובהנחה שאתם שמאלנים, תוכלו כנראה להתמוגג מהספר כמו אלה שמוזכרים בגב הספר ובעמוד התודות שבסופו.

אני כנראה אינני מסוגל להכיל את שלושת התנאים שציינתי.

הגיג בעקבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה

כתבתי את הטור הזה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת  2010 והוא נכון גם להבוקר. וכנראה לתמיד.

כבכל שנה בבוקר יום הזיכרון לשואה ולגבורה קמתי גם הבוקר כשבראשי מתנגן שיר הפרטיזנים היהודים. כל רשתות הרדיו משדרות שירי אֵבֶל מינוריים ובראשי שיר עזוז וגבורה בקצב של מרש צבאי.

זה מכבר אני יודע שאני שרוט קמעה בכל הנוגע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כן, היום קוראים לזה פשוט יום השואה אך בילדותי במדינת ישראל הצעירה היה חשוב למערכת החינוך להדגיש את הגבורה ולהצניע את השואה. באותם ימים רבים מהאנשים סביבי היו מקועקעים במספר סידורי. כשהחנווני במכולת השכונתית הגיש לי את המצרכים בהיתי בקעקוע שעל אמת ידו בהערצה, הוא היה בשואה ולכן הוא גיבור. המונחים שואה וגבורה קושרו בראשינו הצעירים היטב, את המונח 'כצאן לטבח' שמענו בגיל מאוחר יותר.

באותם ימים פִּמפְּמוּ באוזנינו הרכות בשנים שדור ההורים שלנו הוא דור השואה ואילו אנחנו דור התקומה ולכן מוטל עלינו להגשים את מה שדור ההורים החמיץ בגלל השואה. הקביעה שכל המבוגרים מהשואה היו גיבורים, בזכותם חזרנו למולדת ולכן הדור שלנו אחראי לְשַמֵר את הישגיהם ולשמור על המולדת החדשה-ישנה מטילה עול כבד למדי על כתפיו של ילד.

את תמונות הזוועה ממחנות ההשמדה התחלנו לראות בגיל מבוגר יותר. שמעתי בילדותי לא מעט עדויות בגוף ראשון על אירועי הגבורה במחנות ההשמדה ובגיטאות, אז עוד היו בינינו הרבה מאוד עדים שניצלו מהתופת. סיפורי הזוועה לא הגיעו אלינו בגוף ראשון, אלה שלא התפארו בגבורתם בחרו לשתוק. יש במשפחתי אנשים שאני יודע שעברו אירועי אימה בשואה ואינני יודע מפיהם על כך דבר וחצי דבר, הם מגינים בעיקר על עצמם מפני אותם זכרונות וככל הנראה לא נדע את סודותיהם לעולם.

 

שיר הפרטיזנים היהודים

מילים: הירש גליק
תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס
שנת כתיבה: יידיש: 1943 עברית: 1945
שנת הלחנה: 1937

אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים
אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת וְיִסּוּרִים
וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה
הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה.

עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל.
עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל.
אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר
כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר.

בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב;
הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב,
כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם,
יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם.

עַל כֵּן אַל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

ביתי ובני נולדו לדור שבו המידע חשוף וגלוי. בנוסף לתיעוד ההיסטורי ולמוזיאונים ברחבי העולם קיימת פעילות אומנותית נרחבת ששואבת את השראתה מהשואה – סרטי קולנוע, ספרים, מחזות ויצירות מוסיקליות. העובדות ההיסטוריות מתועדות היטב ובכל זאת יש כאלה שמכחישים אותן. בקיץ האחרון נכחתי בעדויות לזוועות השואה במוזיאון היהודי בברלין , בבית ועידת ואנזה – המקום ממנו יצאה ההנחייה כיצד לבצע את 'הפיתרון הסופי' ובתחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו.

תחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו

לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון שם למדתי פרטים נוספים על השואה וסוף סוף נחשפתי למספר הכולל של האנשים שנרצחו במערך ההשמדה המתועש שהגו הנאצים – אחד עשר מיליון אנשים, ששה מיליון מביניהם יהודים והשאר צוענים, צבעוניים הומואים ובני "גזעים נחותים" אחרים. לבושתי דווקא ליד ושם לא הגעתי עד היום.

שיר הפרטיזנים–ביצוע מרטיט של שצעון ישראלי

פתחתי בסיפור על אותו שיר לכת צבאי זקוף ראש שמתנגן בראשי בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה. בעוד שבוע נשמע את שיר הרעות, שיר עגמומי ומינורי לזכר החברים הנופלים. למחרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יגיע יום העצמאות שבו נשמע בסיום כל טקס את ההמנון הלאומי שלנו, התקוה, שגם הוא שיר עגמומי ומינורי שלא לאמר תבוסתני. כל שנה, כשמגיע מועדם של השירים שהזכרתי אני תוהה ביני לבין עצמי למה דווקא את השואה אנחנו מציינים בשיר גבורה שכולו תקווה ואילו את יום העצמאות אנו מציינים בשירים עגמומיים. והכי תמוה בעיני הוא המסר הכל-כך חסר תקוה של ההמנון הלאומי – התקוה. מתוך כבוד להמנון אחסוך מכם ניתוח מעמיק יותר של מילותיו. מחשבות אלה מנקרות במוחי כבר שנים, אז הנה אמרתי את המילים בפרהסיה.

בלוז שבת בגולדמונד ספרים בשוק חיפה

גולדמונד ספרים עבר ממשכנו הוותיק ברחוב מסדה למבנה ענק בפאתי שוק תלפיות בחיפה. כשנודע לי דבר המעבר הקָרֵב תמהתי משהו. מה קרה? תמו ימי 'מרק וזהו'? ומה עם 'פסטיבל השרוטים', אירועי הרחוב והמציאון שפולש מהמדרכה אל הרחוב וגולש אל תוך הלילה?
אייל לבקוביץ' מגולדמונד אמר שבמקום החדש יוכל לארח אירועים גדולים ומעניינים יותר. ומה עם קהל? מי יבוא לאירועי תרבות וספרים בשוק?

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

והנה, כמעט מייד לאחר המעבר, מבשר לנו הפייסבוק שאיתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצהריים. אין לי מושג מיהו איתמר בק ולמה ללהקתו קוראים פקידי הקבלה, אבל אני כבר להוט לבקר בהיכל הספרים החדש של גולדמונד, אז יהיה נחמד להכיר באותה הזדמנות עוד הרכב מוזיקה חיפאי.

בתחילה קראתי לטור זה "איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים". התקשיתי לקצר את התיאור. הצירוף נשמע לאוזן שפויה כמעט מופרך, אבל מהכירי את שרוטי חיפה, אני יודע שכאן הכול יכול לקרות. אם זה עבד במסדה אז למה לא בשוק?

שבת בצוהריים. אשתי שתחיה ואני נכנסים לגולדמונד ספרים ברחוק עקרון 6 בשולי שוק תלפיות. המקום ענק וקירותיו גדושים במדפים שנושאים ספרים שכבר ראו עולם. ברחבה המרכזית מתבצעות הכנות לצילום הלייב סשן. מתברר שאנחנו כבר מכירים את איתמר בק. ראינו ושמענו אותו מלווה במפוחית ובשירה את שחר קרויטרו שעשה ספוקן בלוז בפסטיבל השרוטים האחרון בקפה טיפול במסדה. גם בקהל אנחנו רואים כמה פנים שכבר ראינו. הידיעה ששרוטי מסדה כבר כאן מרגיעה אותי, אני יודע שתהיינה חוויות מעניינות.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

מתחילים לשוטט בין המדפים. על השולחן המרכזי אני מגלה ספר שאני רוצה. הספרים בבית חונים חניה כפולה על המדפים. לפני מספר שנים עשינו מבצע פינוי מדפים. ספרי הקריאה שקראנו, ושלא סביר שנקרא שנית, נארזו בארגזים והובלו אחר כבוד לגולדמונד במשכנו הקודם במסדה. הבטחנו לעצמנו לא לרכוש יותר ספרים שקוראים רק פעם אחת. די מהר הגמשנו את הבטחתנו. ספרי קריאה אפשר לקנות במציאון בעשרה שקל ולהשיב למציאון בסיום הקריאה. מפה לשם, שוב המדפים בבית עמוסים בכפל ספרים לעומק ומעליהם נחים גם כמה ספרים בשכיבה.

ממשיכים. הנה עוד ספר מעניין, ועוד אחד. המציאון נמצא באגף הפנימי של החנות. אין לי ספק שגם כאן הוא יגלוש עם הזמן למרפסת החזית הרחבה. עוד לא התחיל הלייב סשן וכבר נחים על מדף שאימצנו לעצמנו חמישה ספרים שילוו אותנו הביתה ויחפשו לעצמם חנייה.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהרייםהכול מוכן. איתמר בק יושב במרכז. לשמאלו אסף אחיטוב שפורט בלוז על הבנג'ו ולימינו גיל הילמן והגיטרה. הם עושים חזרות על השירים שתיכף יצלמו. איתמר נכה. הוא לא מתגלגל, הוא יכול אפילו לעמוד לרגע, אבל מעבר לזה הוא נזקק לתמיכה. לפחות שלושה מהשירים שאנחנו שומעים עוסקים בחוויות הנכות שלו. הנושא, מן הסתם, מעסיק אותו מאוד והוא מחצין את קשייו ואת התמודדותו. הוא פותח במשהו שמתחיל כספוקן וורד וגולש לבלוז. הסגנון חביב עלי. אחד השירים מבהיר את סיפור פקידי הקבלה – אלה שעובדים בעמידה.

שקט מצלמים. המצלמות וציוד ההקלטה ערוכים ואנחנו נקראים להשתיק את המכשירים שהפכו זה מכבר לחלק מגופנו. מזכירים לנו שגם אנחנו מצולמים ומי שלא מעוניין להיות מצולם – שיודיע עכשיו.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהרייםמתחילים לצלם ולהקליט את השיר הראשון. יקליטו את השירים מספר פעמים עד שיהיו מרוצים. "ביקשנו שקט", כך איתמר, "אבל לא יותר מידי, צריך להרגיש שזה לייב סשן – עם קהל". מקליטים שנית ושלישית, ועוד שיר, ושוב. אנחנו כבר מכירים את המנגינות ואת מרבית המילים. הקהל יושב ומקשיב, משוטט בין המדפים באזורים שמחוץ לטווח המצלמות, ומגיב לשירה כנדרש. רק מישקה הכלב מטייל איפה שבא לו – הוא כנראה פחות מתרגש מהעובדה שמצלמים כאן הופעה חיה. כשהמקליטה מרוצה וגם הטריו מרוצה, מפסיקים את ההקלטה וממשיכים להופעה.

חוויה ממש כיפית עם שירים טובים שמבוצעים בהנאה לקהל חם ופתוח.

איתמר בק ופקידי הקבלה מצלמים לייב סשן בגולדמונד ספרים המחודש בשוק תלפיות בחיפה בשבת בצוהריים

אני כבר מחכה לשמוע על האירועים הבאים שמזמן לנו גולדמונד. הבעייה היא שמכל אירוע אנחנו חוזרים עם כמה ספרים ואין לנו מקום לספריות נוספות בבית. הגיע אולי הזמן לארוז מדף או שניים ולהביא לגולדמונד.

איתמר מספר לנו על ההופעות הבאות שמפורטות בדף הפייסבוק שלהם.
הצילומים וההקלטות הולכים עכשיו לעריכה ואני מקווה לראות אותם בקרוב.
בינתיים אפשר לשמוע ולראות את שירי איתמר בק בערוץ היוטיוב שלו.

בדרכנו הביתה אנחנו עוברים לפני 'רובין פוד' – בית אוכל חברתי שמונחה על ידי עקרון הצלת המזון המתבזבז. טבעוני לחלוטין והתשלום לפי רצון ויכולת הסועד. על הדלת כתוב שבכל יום ה' מהשעה 20:00 עד 23:00 יתקיימו אירועי מוזיקה, בופה ושתיה. אני מקווה שגולדמונד ורובין פוד הן הסנוניות שמבשרות על התעוררות מרכז תרבות נוסף בשוק בחיפה.

בואי הרוח – חיים סבתו

פרקש אחז את הסידור, התפלל בו את תפילת הדרך וקפץ מן הסיפון. עם הסידור. בכל כוחותיו שחה אל החוף. פרקש עלה לספינה באיטליה עם כמה נערים אחרי מסע-תלאות מפרך בכל אירופה. הם קראו לספינה בשם 'אַרְצָה' בעקבות השיר 'ארצה עלינו' שלימדו אותם שליחי העליה. ברגע האחרון הם הועברו לספינה אחרת – הספינה שממנה הוא קפץ.

עשר שנים מאוחר יותר מפליגה האוניה אַרְצָה מגֶנוּאָה שבאיטליה כשעל סיפונה עולים מהונגריה ואיתם עולי מצרים שגורשו ממנה אחרי מבצע סיני. היהודים מהונגריה שותקים, דואגים ומסתגרים בתאיהם. יהודי מצרים עולים בחבורות אל הסיפון, משוחחים ואף צוחקים בקול.

על הספינה ילד בן חמש בשם חיים – נכד של חכם שְוֵיכָּה ממצרים. ממרחק של חמישים שנה מספר לנו חיים את סיפורו של פרקש מראות עיניו של הילד שנקלע לאותה שכונה שאליה הביאה הרוח גם את פרקש. חיים הקטן גדל ומתפתח לאורו של פרקש, ולאורך השנים מתגלים לו סיפורי הגיהינום שחוו יהודי הונגריה. פרקש איננו מרבה לספר. אומר רק מה שצריך. וחיים טומן את השאלות בליבו, הוא חושב משום מה שכל דבר צריך להתברר מעצמו.

בואי הרוח - חיים סבתו

אין לי כוונה לספר את סיפורם של פרקש ושל חיים. אני חולק כאן את חווית הקריאה שלי. אם תרצו את סיפוריהם קראו בספר. אם תרצו התייחסויות וניתוחים – אלה קיימים ברשת בשפע. בשולי הטור הנחתי קישורים לדברי כותבים אחרים.

אני קורא את דברי הילד חיים, והמילים מתנגנות בראשי בקולו של הרב חיים סבתו ובניגון שמייחד את דיבורו. חיים סבתו הוא מספר סיפורים מרתק שמטעים את דבריו בנופך שמעשיר את המילים. כשאני קורא, לדמויות יש צורה וקול, אך כאשר המילים בספר הם ציטוטים מדברי פרקש אני מתקשה לראות את דמותו ויותר מכך לשמוע את קולו. חיים מספר שפרקש מדבר במין שפה שמתנגנת בפיו מעצמה. אני מכיר את ניגון השפה של עולי הונגריה כאשר הם מדברים עברית, ובכל זאת אינני מצליח לשוות לפרקש קול ודמות. דברי פרקש נדמים לי לפעמים כדברי חיים ואני שב וקורא הלוך וחזור, ובקריאה שניה מגלה דברים שנעלמו ממני בקריאה הראשונה. הקריאה קלה, נעימה ושוטפת, ועם זאת גוררת את המחשבה למחוזות של האסוציאציות שהיא מאירה, ומעכבת את ההתקדמות. זוהי חוויה שאני אוהב במיוחד. כמו יין שמגלגלים בפה טרם בליעה כדי לחוות ממנו עוד טעמים וניחוחות.

חיים ואני בני אותו גיל. שנינו גדלנו והתחנכנו בארצנו בראשית ימיה ושנינו חווינו יחדיו את התהפוכות שעברה ארצנו, את המלחמות ואת השינויים הפוליטיים והכלכליים, את משפט אייכמן שחווינו שנינו כילדים ואת מלחמת יום הכיפורים בתקופת השירות הצבאי. עם זאת סביבתי התרבותית בתל אביב רחוקה מזו של אלה שבחרו בדרך הדת. אני גאה בבקיאותי בתנ"ך, אבל העניין שלי בעיקרו ספרותי.

הסביבה התרבותית של יושבי השכונה בית מזמיל, שאליה הביאה הרוח את חיים הקטן ואת פרקש באמצע שנותיו, מרתקת. חיים לומד בתלמוד תורה בית וגן ומסלול חייו סובב סביב לימודי קודש, כמו מסלול חייהם של מרבית תושבי השכונה. חיים איננו מרבה לספר על דוד ג'אקו, אבל תאורו כמי ש"עניינו רק חידות במתמטיקה וסיפורים של עגנון" מראה שאין הם מוותרים על "לימודי הליבה", אופקיהם רחבים והם בקיאים גם בספרות, בתרבות ובמדע שחורגים מגבולות בית המדרש. מבין השורות ניכר שמרביתם, אם לא כולם, משרתים בצבא בתפקידי לחימה ובתפקידים משמעותיים.

אני קורא בספר ומידי פעם – כשמתגלה פרט זה או אחר, ובעיקר כאשר מוחזרים הפיקדונות – אני נחנק בדמעות. אמנם אני טיפוס רגשן, אבל אינני מרבה להתרגש מספרים. הספר הזה מקלף ממני הרבה מאוד קליפות מגן וחושף את עצבי. בסיום הספר, כשהכול בא על מקומו, אני שב לאחור וקורא קטעים נבחרים מהספר בדילוגים, ולבסוף שב לתחילת הספר וקורא בו מחדש כאשר אני יודע לאן תוביל אותי הדרך. הפעם הקריאה מהירה יותר ובכל זאת מרגשת לא פחות.

הספר מרתק, פוקח עיניים ומרגש – לפחות אותי

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ספרי עליית הגג, 2008, 162 עמודים.
אם תרצו לקרוא דעות וניתוחים על הספר תוכלו למצוא אותם כאן ובעוד הרבה מאוד אתרים:
דעות – "הכול צריך שיתברר מעצמו" – על "בואי הרוח" מאת חיים סבתו / נַחֵם אילן
בואי הרוח – סקירה על הספר – יונה דורון

הקדשהבשולי הדברים:

לקחתי את הספר מ"ספריה בתחנה" באחת מתחנות הרכבת, וכפי שכבר הבנתם הוא שוהה אצלי לא מעט זמן. אל דאגה – הוא ישוב אל אחת התחנות בקרוב.

כשלקחתי את הספר מהתחנה, ניכר היה שהספר לא נפתח מעולם. דפיו היו דבוקים – הספר היה חדש לחלוטין – אפילו לא דפדפו בו. בעמוד הראשון, זה שאחרי הכריכה, הודבקה "הקדשה" מאת 'אבי מזרחי, אלוף – מפקד זרוע יבשה'. ה"הקדשה" מופנית לבוגרי קורס מפקדים.

אבי מזרחי היה מפקד זרוע יבשה בשנה שבה יצא הספר לאור ובשנה שלאחר מכן כבר היה בתפקיד אחר. משמע הספר עמד במקום כלשהו סגור עשר שנים עד שהגיע לספריה בתחנה וממנה לידי. איזה בזבוז.

זה חוזר – שיר אופטימי ממדרגות הדר הכרמל אל זוהר הרקיע

לפני כשנתיים הצטרפתי לשעשועון אתגרי הצילום גורושוטס. די מהר הגעתי לדרגת מאסטר – הדרגה שלפני גורו – ושם נתקעתי. השעשועון מציע מגוון אתגרי צילום מעוררי דמיון ומחשבה.  אינני מגדיר את עצמי כצלם, אני מעדיף לחשוב על עצמי כ"צייר עם מצלמה". אני מצלם לעצמי ציורים שמספרים את הסיפור שלי ואינם בהכרח נאמנים למציאות. הצילום איננו מסתיים במצלמה, אני ממשיך לערוך ולעבד את התמונות ולפעמים אף לאחד מספר תמונות לסיפור. ממש כמו בימים ההם שפיתחנו את סרט הצילום ועמלנו במעבדה חשוכה ולחה לקבלת התוצאה הרצויה. אם תטיילו בעקבות צילומי, קיים סיכוי סביר שתתאכזבו לגלות שהמציאות הרבה פחות יפה.

באחד הימים הופיע בגורושוטס אתגר הצילום Vanishing Stairs – מדרגות מגוז – בעקבות הביטוי שטבע מיכלאנג'לו:
My soul can find no staircase to Heaven unless it be through Earth's loveliness
בתרגום חופשי – נשמתי אינה יכולה למצוא גרם מדרגות לגן עדן אלא דרך יפי הארץ.

נקודת מגוז "Vanishing point" היא תפיסת עיצוב חזותי שבה קוים אמיתיים או מדומים מובילים את עין הצופה אל מקום מרוחק שבו התמונה משתנה או נמוגה. הגורו שהגתה את האתגר כתבה Make me wonder where the stairs go in your shots – גִּרְמוּ לי לתהות לאן מובילות המדרגות בתמונות שלכם.

האתגר חיבר בדימיוני שתי תמונות ש"ציירתי" במצלמתי בעבר והיה לי ברור שהן מספרות ביחד את הסיפור שלי. "ציירתי" מהן את הצילום הזה שמוביל מהעליבות המוזנחת של מדרגות הדר הכרמל אל הדר השקיעה מול הכרמל. שכונת הדר הכרמל הייתה פעם פנינת תפארתה של העיר חיפה, ועם הזמן נשחקה למצבה הנוכחי – משכנם של האומנים ה"שרוטים" המאושרים כדברי שארל אזנאבור בשירו "לה בוהם" שזכה לגרסה עברית בפי אבי טולדנו.

Stairway To Heaven by Yossi Ran in GuruShots

https://gurushots.com/photo/banister-handrail-staircase-08f80fbf4e056aa569888d136a412a4e

כשראיתי את הציור שלי התחילו להתנגן בראשי מילים משיר נשכח ששר פעם מזמן דני גרנות
"… ועל כול שמש השוקע, בליבי אני יודע שאי שמה מאירות אלפי זריחות".

לשמחתי האינטרנט יודע הכול ואיננו שוכח דבר. מצאתי בקלות את השיר האופטימי כטעמי, שכתבה רימונה די-נור כנוסח עברי לשיר צרפתי של ז'וליין קלרק. הצרפתית שלי איננה מספיקה כדי להבין את השיר בשפת המקור, ותרגום גוגל לא הקל עלי. ברור לי שהשיר אופטימי גם בצרפתית, אבל נוצר בי הרושם שהנוסח העברי אופטימי יותר. בימים אלה, נראה לי שאנחנו זקוקים לאופטימיות זו יותר מאשר כשנכתב השיר בשנות השבעים של המאה הקודמת.

הנה השיר העברי לצד המקור הצרפתי

דני גרנות - זה חוזר - יוטיוב Julien Clerc - Ce n’est rien - YouTube

זה חוזר

דני גרנות
מילים: רימונה די-נור ; לחן:  Julien Clerc

זה חוזר 
עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו ספינה המפליגה 
עד אין סוף 
אבל אלף אוניות 
במקומה 
חוזרות אלינו אל החוף.


על כל חרצית, על כל רקפת 
הנובלת או נקטפת, 
יש תמיד ארבע, חמש או שש 
או שבע-מאות פריחות 
ועל כל שמש השוקע(ת) 
בלבי אני יודע(ת) 
שאי שמה מאירות 
אלפי זריחות.


זה חוזר 
עוד שנה ועוד אלפיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו ציפור אשר פרחה 
טרם סתיו 
אבל אלף סנוניות 
במקומה 
עלינו יפרשו כנף. 
על כל חרצית…


זה חוזר 
עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר. 
זה חוזר 
זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר. 
אך זה חוזר 
כמו כוכב אשר נפל 
משחקים 
אבל אלף מאורות 
במקומו 
לילה לילה נדלקים.


על כל חרצית…

Ce n’est rien

Julien Clerc

Ce n'est rien
Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien
Tu sais bien
Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain
Ça revient
Pour un bateau qui s'en va et revient
II y a mille coquilles de noix sur ton chemin
Qui coulent et c'est très bien
Et c'est comme une tourterelle
Qui s'éloigne à tire d'aile
En emportant le duvet qui était ton lit un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'océan

Ce n'est rien
Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien
Tu sais bien
Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain
Ça prévient
Comme un bateau qui revient, et soudain
Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin
Qui résonnent et c'est très bien
Et ce n'est qu'une tourterelle
Qui revient à tire d'aile
En rapportant le duvet qui était ton lit un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

Ça prévient
Comme un bateau qui revient, et soudain
Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin
Qui résonnent et c'est très bien
Et ce n'est qu'une tourterelle
Qui reviendra à tire d'aile
En rapportant le duvet qui était son nid un beau matin
Et ce n'est qu'une fleur nouvelle
Et qui s'en va vers la grêle
Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

ובסופו של יום אי אפשר להתעלם משירם של לד זפלין – Stairway To Heaven

Stairway To Heaven by Yossi Ran in GuruShots

היו זמנים בקנסינגטון | מיוריאל ספארק

נאנסי הוקינס הייתה פעם מגיהה, עורכת ויועצת ספרותית. בחורה "גדולת מימדים", רק בת עשרים ותשע וכבר כולם קוראים לה מיסיס. זה מה שאני לומד מגב הספר ומעיון קצר בו.

אני בתחנת הרכבת בחיפה בדרכי לתל-אביב, נובר בספרי הספרייה בתחנה. אחד היתרונות בשאילת ספר מספריה זו הוא הזמן שמוקצה להיכרות עם הספר. הרי אי אפשר לסיים קריאת ספר במהלך נסיעה של חמישים דקות, אבל הזמן מספיק כדי לדעת אם הספר "תפס" אותי. אם תפס – יישאר איתי עד שאסיימו, אם לא – יעבור אחר כבוד אל הספרייה שבתחנת היעד.

אני יורד מהרכבת בתל-אביב אחרי שקראתי מספר עמודים ונראה לי שיש סיכוי שסיפורה של מיסיס הוקינס ידבר אלי. הספר נכנס לתיקי. אמשיך לקרוא בו בנסיעה חזרה ואסיימו כבר בבית.

היו זמנים בקנסינגטון

מיסיס הוקינס מספרת על ימיה בקנסינגטון בשנת 1954 ממרחק זמן של למעלה משלושים שנה, אחרי שכבר "הסדירה את החשבון". היא גרה בדירה שכורה בביתה של בעלת הבית מילי. הפרק הראשון מציג את דיירי הבית מקומה לקומה ומפרט את תכונות השכנים. ממש כמו ב'דירה להשכיר' של לאה גולדברג, אבל הדמויות שונות כאן לחלוטין. קצת קשה לי לעקוב אחרי רשימת השכנים, וכאן אני נעזר ביתרון נוסף של ספר שכבר נקרא לפני – יש לו היסטוריה.

הספר שלקחתי בתחנה מוחתם בחותמת של ספריית ביה"ס התיכון עירוני ו' ת"א, וניכר עליו ששזף אותו יותר מזוג עיניים אחד. תלמידי תיכון ששאלו ספר מהספרייה, בין מבחירה ובין בכפייה, משאירים בספר מידי פעם את חותמם. מספריית בית הספר הגיע הספר לרשת סיפור חוזר שמדבקתו מבצבצת מתחת לשולי מדבקת הספרייה בתחנה שממנה הגיע הספר אלי.

בעמוד שפותח את הספר שבידי רשומה בעיפרון רשימת הדיירות והדיירים בביתה של מילי בתוספת מספר מילים שמתארות את הדייר. גם דמויות שנפגוש בהמשך הספר רשומות ומתוארות כאן וזה מקל עלי את הקריאה שנקטעת אצלי בין הנסיעות ברכבות ובאוטובוסים.

עירוני ו עם רשימות

נאנסי עובדת בבית הוצאה לאור קטן שבו היא בוררת ספרים שנשלחים אליו בניסיון להגיע לדפוס. אחד הכותבים שמנסה להדחק אל ההוצאה לאור ובמידת מה גם אל חייה הוא הֶקטוֹר בַּארטלֶט. הוקינס מכנה אותו בינה לבין עצמה בכינוי הצרפתי -pisseur de copie- שפירושו הוא 'סופר זבל'. המתרגם לעברית תירגם את הביטוי ל"עיתונאי-משתינאי". הספר תורגם בשנת 1988, אני מניח שאילו תורגם היום היו מתרגמים את הביטוי ל"כתב-מושתן". באחד הבקרים אורב לה אותו בארטלט בכניסה למקום עבודתה והיא פולטת לעברו בקול רם את הכינוי pisseur de copie. הכתב המושתן מנסה להתעלם, כאילו לא שמע, אבל נאנסי דואגת לחזור על הכינוי בקול רם וברור ומאלצת אותו לשמוע.

פטרוניתו של המושתן שנעלב – סופרת רבי מכר מוערכת – מביאה לפיטוריה של נאנסי מבית ההוצאה לאור זמן קצר לפני שהוא נסגר. נאנסי הוקינס ניחנה בכושר האזנה, בעין בוחנת וביכולת שיפוט חסר פשרות. בהמשך דרכה עובדת מיסיס הוקינס בתפקידים דומים וגם בהם מאבדת את עבודתה אחרי שאיננה מוכנה להתפשר על יושרתה המקצועית ולפרסם את הזבל שכותב המשתינאי.

במהלך התקופה משילה גיבורת סיפרנו חלק ממשקלה ומספרת לנו שקל לרזות, צריך להמשיך לאכול ולשתות כרגיל אבל רק מחצית הכמות. יש לה בספר גם עצות מעניינות בדבר חוסר הטעם בהפגנת הכישורים שכולם כבר יודעים שיש לך ובעניין נישואין. היא "זכתה" בתואר מיסיס בעקבות נישואי בוסר שהשאירו אותה אלמנת מלחמה.

הספר, שנראה לי בתחילה משמים מעט, הופך להיות יותר ויותר מסקרן, ובערך מאמצעו הקריאה שועטת עד סופו. הספר מאוד ויזואלי. קל לדמיין כיצד נראים אתרי ההתרחשות ומה קורה בהם. השמירה על מספר אתרים מוגבל, תקופה קצרה ונקודת ראות ברורה של המספרת, משרים אוירה של מחזה. הספר איננו בנוי כמחזה עם דיאלוגים, אבל נראה לי שהוא נועד להיות נוח לעיבוד למחזה.

לאחר שאני מסיים את הקריאה אני מדלג בין דפי הספר לאחור וקורא קטעים נבחרים מחדש. שם הספר במקור הוא A Far Cry from Kensington. ממה שקראתי אינני מצליח לאתר את תרגום הכינוי pisseur de copie לאנגלית. הרושם שלי מראיון וממאמר שקראתי הוא שבמקור האנגלי הביטוי לא היה מתורגם אלא הופיע ככתבו הצרפתי. בגרסה הצרפתית של הספר שמו "Le pisseur de copie", כאילו היה הוא גיבור הספר.

הספר, קצר וקליל ועם זאת מעורר הרבה מאוד מחשבות – בהחלט ראוי.

ספריית מעריב, 169 עמודים בתרגום משה זינגר – 1989

קוֹדָר - קוד תגובה מהירה; QR code שמצביע על טור זה - https://wp.me/sRpfC-pisseur

תוספת מאוחרת –

אחרי פירסום הטור הגעתי לתובנה שבמקום שכולם משאירים את חותמם בכתב יד, בחותמות גומי ובאמצעות מדבקות שמכסות ללא רחמים חלקים מהכתוב, גם אני יכול להצטרף לחגיגה. אלא שאני אקפיד יותר לא לפגוע בכתוב.

אם הספר שקראתי יגיע לידיכם תמצאו בגב כריכתו הקידמית מדבקה שמפנה לטור זה באמצעות קוֹדָר.

[האקדמיה ללשון קבעה שקוד תגובה מהירה; QR code יקרא בלשוננו בשם קוֹדָר (דלת קמוצה). נראה לי שהביטוי לא “יתפוס” כי המילה דומה מידי לקוֹדֵר (דלת צרויה) העגמומי.]

משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסין

משרתם של שני אדונים – יניב ביטון – בית ליסיןצחוק משחרר, מהנה ולא מביך לרגע. כבר ראינו העלאות קודמות של המחזה של גולדוני – משרתם של שני אדונים – בתרגומו המופלא של נסים אלוני. כל במאי שנוטל לידיו מחזה קלאסי, מנסה לשוות להצגה מעט אופי מיוחד משלו. יניב ביטון בבימויו של אודי בן משה מביא לנו טרופלדינו רענן ומצחיק ללא מאמץ לגרות את בלוטות הצחוק שלנו – הסיפור והטקסט עושים את שלהם, והוא מוסיף להם נפח משלו באמצעות הכישרון הקומי המגוון שלו. הרבה דברים שנאמרים על הבמה חורגים ממה שכתב נסים אלוני ונראה גם שהבמאי נתן לשחקניו חופש לאלתר לא מעט. ואם אלה לא היו אלתורים, אז נעשתה כאן עבודה נהדרת לתת לנו תחושה שהכול מתרחש לנגד עינינו כאילו נולד כרגע.

הטקסט של נסים אלוני עבר עיבוד מחודש. הדבר איננו מצויין בתוכניה, אך ככל הזכור לי, בטקסט של נסים אלוני לא הוזכר הקובה של סבתא חרירה ולא היו רמזים לכלכלת ימינו כאן בשנים האחרונות.

ההצגה מתרחשת בחלל דירתי בלתי משתנה שכול כולו דלתות. קומדיות של דלתות ראינו לא מעט ואותי הן כמעט תמיד מצחיקות. בהצגה זו לקחו את אפקט הדלתות צעד קדימה באמצעות כוראוגרפיה. קטעי "שירה" ומחול פורצים אל תוך הסיטואציות וגורפים מאיתנו פרצי צחוק מהנה נוספים. השירים הם מרפרטואר השירה האיטלקית שהפכו כבר לקלסיקה וביניהם שירים מתאימים ממקורות נוספים שמשתלבים היטב. השחקנים לא באמת שרים, הם עושים ליפסינק להקלטות מהוקצעות היטב של ממבו איטליאנו, וולארה ואחרים, ובשילוב תנועת הריקוד הגדולה הם מצחיקים מאוד ואינם מביכים.

אני חוזר כאן על הקביעה ש'אינם מביכים' משום שראיתי לא מעט קומדיות שניכר בהן מאמץ מביך לחלץ מהקהל צחוקים באמצעים שמביכים אותי. ראיתי גם הפקה של קומדיה זו שהביכה אותי במאמציה ה"זולים" לסחוט מאיתנו צחוקים. הפעם אני נהנה, וצוחק צחוק משחרר. אני וכולם סביבי מתמוגגים בהנאה ממחול הגשת האוכל לשני האדונים שבמרכזו מלהטט טרופלדינו – יניב ביטון – בקלילות זריזה יחד עם המלצרים. כל משתתפות ומשתתפי ההצגה מעולים בתפקידיהם. הם רוקדים ו"שרים" וצצים בתנועות מפתיעות מכאן ומשם.

המימיקה של השחקנים עשירה, והם מצחיקים אותנו ללא עוויות קומיות מיותרות. בעיקר מצחיקה אותי ההיתממות של טרופלדינו שעובר מדיבור אל עצמו ואלינו לדיבור אל אדוניו. אני נהנה במיוחד מסמרלדינה – השחקנית שירן הוברמן – שפותחת עבורנו את ההצגה בחינניות עממית ומובילה אותנו לאורכה מקומדיה למלודרמה, ממנה לפארסה ואל הסוף הטוב.

אני ממליץ ללכת לחוות את הקומדיה בכיף, ואסיים במילותיו של ניסים אלוני "יאללה ביי".

לקרוא מחדש את התנ"ך | אליה ליבוביץ

היצירה הספרותית החביבה עלי היא ללא ספק התנ"ך. זוהי מבחינתי יצירה ספרותית, לא בסיס לאמונה ולא מקור מידע אלא אוסף של ספרים שנכתבו על ידי סופרים רבים ושונים בזמנים שונים. מבחינתי היצירה מעניינת בין אם היא דמיונית לחלוטין ובין אם יש לה בסיס היסטורי כלשהו. אני נהנה מאוד לקרוא גם עבודות ספרותיות שמתבססות על התנ"ך, בעיקר על הסיפורים, אך לא רק.

פרופסור אליה ליבוביץ פורט בספרו 'לקרוא מחדש את התנ"ך' את היצירה הספרותית לפרוטות ומפרש אותה על פי הפשט הברור לו מאליו. הוא לא מתעלם מדברי הפרשנים שאונסים את הפירוש אל אמונתם, אבל הסבריו אינם מתחכמים ואינם מעַוותים כדי להתאים לתפיסת עולם כלשהי. הסבריו ברורים ופשוטים.

פרופסור ליבוביץ איננו תאולוג, חוקר כתבים או אמונות ואיננו קשור בכל דרך שהיא אל ממסד הדתי כלשהו. הוא פרופסור לפיזיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב, וכן הוא איש אשכולות רחב אופקים שמתעניין במגוון תחומים רחב ונהנה לנבור בתחומי העניין שלו לעומק.

פריסה

הספר איננו זורם כספר קריאה. זהו יותר ספר עיון. בפתח כל פרק בספר כתוב לאיזה מקומות בתנ"ך הוא מתייחס ולכן כדאי לקרוא בו לפני שקוראים את הפרק. אני קורא בספר בדילוגים קדימה ואחורה. לפני קריאת הפרק בספר אני קורא בתנ"ך ומופתע לגלות דברים שלא הבחנתי בהם בפעמים הקודמות שקראתי אותם דברים בתנ"ך.

אשתי ראתה את הספר בעגלת ההחזרות בספרייה העירונית והביאה לי אותו. "אתה תאהב את זה", כך אמרה, "אותי זה ישעמם". אני קורא ומתקשה להתמיד. בסיום כל פרק אני עובר לספר אחר שמחכה לי ושב אל הפרק הבא בספר, כשהטלפון המתחכם מציג ברקע את המקום המתאים באתר מכון ממרא.

שלוש פעמים הארכתי את השאלת הספר עד שסיימתי לקרוא בו. התובנות שגיליתי בספר השאירו אותי לא פעם מופתע בעיקר מכך שלא הבחנתי בנאמר בין הפסוקים ובין המילים.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? – זה ממש לא תלוי בספר אלא בתחומי העניין שלכם ובנכונות לקרוא השקפות שאינן זורמות בנתיב שציירו לנו משחר לימודינו בבתי הספר. אני מחזיר את הספר לספרייה אך יש לי הרגשה שעוד אשוב לבקרו כשאתקל במשהו מסקרן בתנ"ך. אבל יכול להיות שזה מעיד עלי יותר מאשר על הספר.

ובכל זאת – הייתי ממליץ לשאול את הספר, לפתוח במקום כלשהו ולעיין. אם הוא תפס אתכם, שווה לשוב להתחלה, לקרוא את פרקי ההקדמה ולצאת למסע כשידכם האחת אוחזת בו והאחרת בתנ"ך. אם הספר לא תפס אתכם, לא נורא – אפשר להשיבו אל המדף, כנראה אינכם מתאימים זה לזה.

יום העברית תשע"ט 2018 – צרור חוויות חורפי

בואו לחגוג איתנו את יום העברית תשע"טיום העברית הוא יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה – כ"א בטבת. השנה הקדימה האקדמיה ללשון העברית את החגיגה ליום חמישי י"ט בטבת תשע״ט, 27 בדצמבר 2018 מפאת השבת. כשהאקדמיה פרסמה את אירועי יום העברית, החלטנו שהשנה אנחנו עולים לחגוג בירושלים בהרכב משפחתי מלא. הזמנתי ארבעה כרטיסים לפעילויות וארבעה כרטיסים לאירוע הסיום. באותו זמן עדיין לא פורסמה תחזית מזג האוויר, וטוב שכך. אילו ידענו שיום העברית חל ביום גשום וקר במיוחד בירושלים, נראה לי שהיו לחלק מאיתנו הרהורי כפירה.

בצוהרי יום העברית אשתי שתחיה ואני נוסעים באוטובוס מחיפה לירושלים במטר סוחף. הפעילויות מתקיימות במתכונת מושבים מקבילים בבניין מדעי החיים ובבית האקדמיה. כל האירועים מבטיחים, ועלינו לבחור על מה נוותר. ליבי משתפת איתנו את בחירתה שהיא שונה בחלקה משלנו. אני כבר מכיר את האקדמיה מאירועי העבר ויודע שהמעבר ממנה לבניין מדעי החיים בשביל המדרגות אורך כשתי דקות, כך שנוכל להתפצל ולהתאחד בקלות.

האוטובוס מגיע לירושלים. ישומוני מזג האויר מבשרים לנו שהטמפרטורה היא שמונה מעלות, שההרגשה היא כשל שתי מעלות, ושגשום. היישומונים, לצערנו, מדייקים. נוסעים לספרייה הלאומית לביקור קצר, בדרך אל האירועים שיתחילו בארבע אחר הצוהריים. מנצלים הפוגה קלה בגשם ללכת אל האקדמיה. בדרך אני עוצר לצלם חתול שמפלס את דרכו אל פח האשפה ובינתיים מתקדרים השמים וממטירים עלינו גשם זלעפות. אנחנו עוברים את בניין מדעי החיים ומגלים לפני המדרגות שמובילות אל האקדמיה מחסום מאולתר ושלט שמפנה אותנו לכיוון אחר. אני מציע לעבור בדרך החסומה. אשתי מתנגדת. עברנו כבר מעברי בוץ וסלעים קשים מאלה בטיולינו בעולם אבל היום אנחנו באירוע תרבות ואיננו ערוכים נפשית לפעילות אתגרית. ממשיכים ללכת בעקבות השילוט למסלול עוקף ארוך במיוחד. בגשם.

באקדמיה אנחנו לוקחים את המדבקות שמאשרות את הרשמתנו לאירועים ומתכבדים בתה ובעוגיות. האירוע הראשון שבחרנו מתקיים בבניין מדעי החיים. אנחנו מודיעים לליבי ולגיל שילכו ישר לשם ויוצאים לדרכנו חזרה. בגשם. הפעם חברתי לחיים מתרצה לנסות לעבור בדרך החסומה ואנו מגלים שהדרך די קלה למעבר, ללא ספק עדיפה על פני המעקף הארוך שחווינו לא מכבר. בגשם. כשאנחנו פוגשים את צאצאינו, ליבי וגיל, בבניין מדעי החיים אנחנו מגלים שיכולנו לחסוך חלק ממסעותינו הגשומים ופשוט לעצור כאן.

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?האירוע הראשון שבו כולנו משתתפים הוא:

לשון ומגדר: שפה יוצרת מציאות?

רומי נוימרק מ'כאן' ־ תאגיד השידור הישראלי מנחה דיון על הניסוחים שמפלים נשים לרעה.

אפילו בכותרת דיון זה שיש בו ארבע נשים וגבר כתוב "משתתפים" ולא "משתתפות ומשתתף". אפשר פשוט לכתוב ביטוי נטול מגדר כמו "בהשתתפות", אבל זה עדיין לא חדר ללשוננו. הדיון מעניין, אנחנו שומעים על מספר אפשרויות לנטרל את השיח מגדרית, אבל אין תמימות דעים בעניין הצורך בכך.

24 שעות בחיי גבר ובחיי אישהדווקא הגבר שבחבורה – תמיר אשמן מהפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב – מציין שכאשר יש בכיתתו יותר נשים מגברים הוא פונה לקהלו בלשון נקבה. הוא מספר שקורה שניגשים אליו גברים אחרי ההרצאה להגיד לו שאינם נוחים עם צורת הביטוי שלו. לא קרה שנשים פנו אליו כשהדיבור פנה לגברים בלבד.

מוזכרים בדיון דברים מופרכים לחלוטין כמו הוראות בדבר הריון והנקה שפנו אל קהל היעד במין זכר. העניין הוא שבדרך כלל גם הנשים אינן מרגישות שזה מוזר כי כך הורגלנו משחר ילדותנו. במהלך הדיון מוצגת תמונה שמציגה 24 שעות בחיי גבר ובחיי אישה, כולם צוחקים בהנאה ומפגינים בכך שהדגשת ההבדלים מבדחת נשים כגברים.

האירוע השני שליבי בוחרת הוא ארבע תקופות לשון בשירים עכשוויים. אשתי, גיל ואני בוחרים להשתתף בדיון מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה.

מדען, דבר עברית: מלחמת השפות במדע ובאקדמיה

הדיון עוסק בהחלטות בנושא שפת הלימוד במוסדות השונים. כשבחרנו, יצאנו מתוך הנחה שנשמע על חידושי לשון במדע ובאקדמיה. טעינו. אמנם מוזכרים בדיון גם מילוני מדע אך זה איננו עיקר הדיון.

ליבי חוזרת מאירוע ניתוחי השירים עמוסת חוויות ואני נשאר עם תחושת החמצה קלה. ככה זה – כשיש מבחר, כל בחירה כרוכה בוויתור.

ליבי בוחרת להשתתף באירוע דבר אליי בפרצופונים: המרשתת והשפה העברית שמתקיים כמו קודמיו בבניין מדעי החיים. עירית, גיל ואני רוצים לעבור לבית האקדמיה לשמוע את הסטיריקן אפרים סידון ואת המאייר דני קרמן בהרצאתם עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העברית. המעבר לבית האקדמיה כרוך בצליחת מסלול המכשולים הבוצי בגשם או במעקף שאין סיכוי לסיימו עד תחילת ההרצאה. ליבי, שאיננה ששה לצאת למסע אחרי ההרצאה לבד, מתפשרת ובאה איתנו לבית האקדמיה.

עברית שפה מצחיקה: על ההומור בלשון העבריתהאולם שבו מתקיימת ההרצאה על ההומור מלא עד אפס מקום. כבר הוסיפו כסאות במעברים ודחסו אנשים סמוך לקירות. ברגע האחרון אנחנו מגלים שב"יציע" שבו יושב טכנאי הקול קיימים חרכי הצצה. אנחנו עולים ומשם בעיקר שומעים את ההרצאה.

ההרצאה מבדרת כצפוי. אנחנו מכירים את שני הדוברים ואת יצירתם. בהחלט נחמד, אך די ברור שזהו חלק מהופעה שהם מריצים במקומות שונים וסביר להניח שניתן לשמוע אותה גם מחוץ למסגרת יום השפה העברית.

אירוע הסיום החגיגי מתקיים באולם המרכזי בבית צרפת. בית צרפת נמצא במרחק מה מבית האקדמיה, וכך אנחנו שוב מוצאים את עצמנו מדשדשים בגשם ובקור לעברה האחר של הגבעה. בתוכנית כתוב שהאירוע בהנחיית לבנת בן–חמו כולל דברי ברכה וכן את חידון העברית הגדול בהשתתפות הקהל. לחלק זה אנחנו מתייחסים כאל "חימום" לקראת הופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא.

לבנת בן-חמו חולקת איתנו חוויות משעורי השפה שהעביר הדוקטור אבשלום קור בקד"צ גל"צ. סיפורים מסוג זה שמענו רבות מליבי בימי הקד"צ ומאז. אבשלום קור היה ונשאר אֵימָת הקריינים והכתבים ומושא הערצתם. לבנת בן-חמו מנחה אותנו לגשת בטלפון החכם לאתר חידון העברית ולהירשם. שלושת הראשונים יקבלו פרס צנוע מבית האקדמיה ללשון. אנחנו רואים על המסך שמות וכינויים ולבסוף מתחיל החידון. אני מתייחס לחידון בשוויון נפש, אנחנו באקדמיה ללשון העברית, מוקפים באנשים שרוטים בנפשם כמונו, שטרחו להגיע לאירוע זה. חזקה על כולם שהם מכירים היטב את כל רזי השפה. מתקדמים משאלה לשאלה וכעבור שלוש או ארבע שאלות אני מגלה שאני במקום הרביעי. אני נדרך. פתאום החידון הופך להיות משמעותי יותר בעיניי. אני מקפיד לענות במהירות. אני במקום השלישי. פה ושם אני טועה ובכל זאת אינני יורד במיקום – כנראה רבים הטועים. החידון מסתיים ואני נקרא לבמה לקבל את הספר של ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה". גיל טוען שאת הספרים של האקדמיה צריך להעניק למקומות האחרונים ולא לראשונים.
סיום נאה ליום עתיר חוויות רוחניות וגשמיות.

ד"ר נתן אפרתי "העברית בראי המדינה"

ההופעה של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא מוצלחת כצפוי. עוברים משיר לשיר, בין השירים שומעים מבחר בדיחות על נקניקים, שואגים עם כולם ‘עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי …’ עוד שני שירים ותם הטקס.

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא - סוסי פרא אמיצים

מכאן אנחנו משרכים רגלינו בגשם לעבר תחנת האוטובוס לתחנה המרכזית. בתחנה מחכות איתנו שתי בחורות שהגיעו הנה מבאר שבע. אני נהנה לדעת שהשפה העברית עדיין מושכת צעירים וצעירים פחות מקצות הארץ לחגוג יחדיו את שפתנו.

בתחנת הרכבת בתל אביב אני לוגם מרק ירקות לוהט ונכווה בלשוני. ליבי כותבת בקבוצת הקשר המשפחתית ששרפה את לשונה ממרק בתחנת המרכזית בירושלים בדרך אל האירועים. ואני מגיע לתובנה שלא טוב להיפגע בלשון או בשפה דווקא ביום העברית.

חג עברית שמח, להתראות בשנה הבאה עם מזג אויר מעט יותר נוח.

יש כוכבים בזרם – עלובי החיים – הבימה בחיפה

שישה ימים עברו ועדיין מהדהדת בי ההתרגשות מהשיר 'לבדי' של אֶפּוֹנִין בביצוע נוי הלפרין. לא הייתה לי כוונה לכתוב על המחזמר עלובי החיים של הבימה. כולם כבר גמרו עליו את ההלל ולא נראה לי שיש לי מה להוסיף. לאחרונה אינני חולק חוויות באותה אינטנסיביות כבעבר. עיסוקי הפנאי שלי שינו כיוון ואינני מתפנה לכתוב עליהם, אלא שהפעם ההתרגשות איננה מרפה ממני. שמעתי השבוע הרבה מאוד ביצועים של 'עלובי החיים' בספוטיפי וביוטיוב. כול הביצועים מעולים מהרבה בחינות, אך לא חוויתי אותה התרגשות שאחזה בי בעקבות ההפקה של הבימה שראיתי בתיאטרון חיפה.

למחזמר יש ליהוק כפול ובמספר תפקידים אפילו משולש. כול המשתתפים על הבמה – אלה שיש לדמותם שם בתוכניה ואלה שמשלימים את 'שורת המקהלה' – מעולים, ואני מרשה לעצמי להניח שאילו ראיתי את השחקנים-זמרות-שחקניות-זמרים בהרכב אחר הייתי מקבל חוויה דומה. התמונה הכוללת בנויה מהמוזיקה שמאחורי הקלעים, מהבימוי והכוריאוגרפיה המושלמים, מהתפאורה שבונה יחד עם התאורה היצירתית חוויה מרתקת, מהתלבושות שובות העין וכמובן מהשירה ומהמשחק של כול המשתתפים.

כפי שאמרתי בראשית הטור, המבקרים גמרו את ההלל על ההפקה כך שלא נותר לי אלא להסכים איתם. ובכול זאת אני רוצה להדגיש את נקודת האור שגרמה לי לשמר את ההתרגשות לאורך זמן. לא הִכרתי אותה עד כה. בעצם, גם בזמן שחוויתי את המחזמר לא ידעתי את שמה של זו שמשחקת ושרה את התפקיד של אֶפּוֹנִין. קוראים לה נוי הלפרין והיא כבשה אותי במשחקה המאופק ובשירתה הקטנה שהופכת להיות ענקית ושבה ומתקפלת ללחישה. כן, אני יודע שכך אמורות כל הזמרות לשיר את 'לבדי'. שמעתי השבוע אינספור ביצועים של 'לבדי' וכן של 'On My Own' ושל 'Mon histoire'. התפקיד של אפונין תובעני מאוד והבמאים מלהקים לתפקיד זה את הטובות שבמבצעות, לכן כול הביצועים מעולים, אבל אף אחת לא מרגשת אותי כמו נוי הלפרין. כול פעם שאני שומע את הביצוע שלה מהקלטת ההפקה של בית צבי אני מתרגש מחדש. אינני מִקצוען בשום תחום שקשור למחזות זמר ואינני יכול להצביע על מה שעושה את ההבדל. אני יכול לזהות מה בולם את התרגשותי אך אינני יודע מה בביצוע מסוים זה מרגש אותי כול פעם מחדש. שמעתי ביצועים טכניים מאוד, כאלה ש'משוויצים' ביכולות הקוליות, ושמעתי ביצועים 'בכיניים' כמו זה מהסרט – שני אלה בולמים את ההתרגשות שלי. הביצוע היחיד שהתקרב להתרגשות מהביצוע של נוי הלפרין היה זה של Lea Salonga.

לצערי לא מצאתי הקלטה של נוי הלפרין מההפקה של הבימה, אני מקווה שהיא תצוץ ברשת בקרוב. בינתיים אני שומע את ההקלטה מבית צבי.

נוי הלפרין - לבדי - בית צבי

לפני מספר שנים השתדלתי ללכת להרבה הפקות של בתי הספר למשחק. על החוויות הטובות סיפרתי כאן. היום אני יודע שיכולתי לשמוע את הביצוע הזה לפני שנים. הגיע כנראה הזמן לחזור למנהגי הישן, לפנות זמן וללכת להפקות בתי הספר.

אני כבר מחכה לשמוע את נוי הלפרין בתפקידיה הבאים.

על מי ועל מה בתיאטרון חיפה

שוב אני יוצא מתיאטרון חיפה חנוק מהתרגשות. על מי ועל מה. קונפליקט שנובע מפונדמנטליזם פטריארכלי מוסלמי פקיסטני שמתרחש בארצות הברית, מתחבר בעולם האסוציאציות שלי עם משהו אחר לגמרי. הראש שלי רואה כאן את טוביה ובנותיו. כן, ההתרגשות שלי אמנם נסמכת על מה שאני רואה ושומע על במת התיאטרון, אבל כמעט בכל תמונה מתחלפות לי הדמויות עם אלה שגרמו לי התרגשות דומה לא פעם בעבר.

מסופר כאן על אב שאוהב מאוד את בנותיו וכבול בכל נימי נפשו אל המסורת. הבנות פוקחות עיניהן אל העולם המתפתח שבו אפשר ואולי אף רצוי לשאול שאלות ולהטיל ספקות. הבנות אינן נוהגות במסורת אביהן, כל אחת בדרכה, ודרכיהן שונות זו מזו. לשתיהן יש בעיה עם מה שהן מסתירות מהאב כי גם הן אוהבות ומעריכות אותו מאוד. האב מסתיר מבנותיו סיפורים ומעשים וכולם עושים זאת מתוך אהבה וכוונה מאוד טובה. כאשר נודע לאב שביתו עשתה מעשה שמשתמע ככפירה בעיקר, הוא איננו יכול לקבל את התנהגותה ומספיד אותה – היא מבחינתו איננה קיימת יותר. ובכל זאת, בעת בְּשׂוֹרָה הוא פונה אל אלוהיו שיסלח לבת הסוררת ויברך אותה למרות מעשי הכפירה שלה.

אז על מה בעצם אני מספר כאן? על משפחה מוסלמית ממוצא פקיסטני בארצות הברית או על טוביה החולב ובנותיו באנטבקה? זוהי רק אחת מהאסוציאציות שחולפות בראשי. כמעט לכל סיטואציה בהצגה יש קונוטציות שמתקשרות לחוויות ולאירועים מעולמי ומאוירת התרבות שאופפת אותי, בין במציאות הפרטית שלי, בין מה שאני חוֹוֶה בתחומי התרבות השונים ובין במה שאני שומע ורואה באמצעי התקשורת. ההצגה איננה ייחודית למוסלמים, הם יכלו להיות באותה מידה יהודים, נוצרים, או בני כל תרבות אחרת בעלת מסורת שמקדשת את דמות האב ומגמדת את הנשים.

ההצגה מאוד מרגשת ואינני יודע אם אני מתרגש יותר מהסיפור שבהצגה או מהאסוציאציות שלי, וזה בכלל לא משנה. החוויה התיאטרונית איננה מתחילה עם ההצגה ואיננה מסתיימת בסופה. ההצגה רק קוטעת לרגע את המציאות. כל משקעי התרבות שלנו משפיעים על תפיסת ההצגה בעינינו ואם ההצגה טובה, היא מעשירה אותנו במחשבות, בתהיות ובאסוציאציות שתשפענה על חוויותינו גם בעתיד.

ההצגה על מי ועל מה היא מסוג החוויות שממשיכות להעסיק את המחשבות לאורך זמן ויוצרות תובנות שמרימות ראש כשנתקלים בסיטואציות בעלות מאפיינים דומים – חוויה בלתי נשכחת.

שני השחקנים ושתי השחקניות בהצגה בונים לנגד עינינו דמויות שלמות שקל מאוד להזדהות עם כל אחת מהן. אני מזדהה עם האב – השחקן איציק כהן – שאוהב את בנותיו עד כאב, ובאותה עת כועס עליו מאוד על כך שהוא פוגע בהן. אני מבין היטב את מצוקותיה של זרינה – השחקנית אלמה דישי – ואת נחישותה לשנות את העולם שמסורת אביה מנסה לכפות עליה ועל דומותיה. יסמין עיון בתפקיד מהוויש מציגה את הבת שמורדת בדרכה, אבל מעדיפה ליצור מצג חיצוני של הבת הטובה. מיכאל מושונוב – החתן איליי – עובר מספר תהפוכות מעניינות שבהן הוא מתנדנד באופן מרתק בין הסכמה, מרד, השלמה, כעס ופיוס. הבימוי והמשחק של כולם מאוד מרגשים בעיקר באותם מקומות שהם משחקים את המילים שאינן נאמרות בקול.

אנחנו מגיעים אל ההצגה במסגרת המנוי לתיאטרון. למען האמת רק אמש נזכרנו שיש לנו הערב הצגה ואנחנו באים בסיומו של יום עבודה מתיש כמעט ללא הכנה וללא ידיעה למה לצפות. בכניסה לתיאטרון מתגודד קהל לבוש במחלצות שאינן אופייניות לבאי סדרת המנויים שלנו. מוזיקה חיה, יין… כנראה הגענו מבלי דעת להצגת הבכורה. מתמקמים באולם ומגלים שמרבית שכנינו אינם אלה שאנחנו רגילים לפגוש אלא אנשי ציבור ואנשי תיאטרון. גם התנהגות הקהל שונה מהרגיל. יש כאלה ששוקעים כמונו אל חוויות ההצגה וביניהם גם אחרים שעם סיום ההצגה ממהרים לצאת תוך שהם כבר עוסקים בענייני דיומא – כאילו היו שבויים שחויבו לבוא לבכורה – חבל, יכלו לפנות את מקומותיהם לחובבי תיאטרון אמיתיים. בסיום ההצגה איציק כהן מודה לכל השותפים לעשיה. נראה שבמבואה מוגש כיבוד. אנחנו מעדיפים לצאת ביציאה הצדדית ולא להניח למסיבות להפר את ההתרגשות מהחוויה שעדיין שולטת בנו.

תוכניית ההצגה על מי ועל מה באתר תיאטרון חיפה

תקציר ההצגה מועתק מאתר תיאטרון חיפה:

דרמה קומית מרירה-מתוקה, מלאת חום ואהבת אדם מאת המחזאי, זוכה פרס הפוליצר, איאד אקטאר.

באטלנטה של ימינו, אפזל, אב למשפחת מהגרים מפקיסטן, הגשים את גרסתו לחלום האמריקאי והקים את חברת המוניות המצליחה בעיר. על אף ההצלחה, מאז פטירתה של אשתו האהובה, הוא אינו מוצא מנוח לנפשו. אפזל דואג לשתי בנותיו בכל מאודו וכל כולו טרוד בשאלה: האם יצליח להשיא את בתו הבכורה, זרינה? אהבתו העמוקה אליה, לצד ערכי המשפחה והמסורת בהם הוא דוגל, מביאים את אפזל לחיפוש עיקש אחר חתן ראוי. בדרכים שונות ומשונות הוא מאתר בעבור בתו הבכורה וללא ידיעתה, מועמד אידיאלי והתרגשותו גדולה.

החתן הפוטנציאלי דווקא מוצא בעיניה, אך לזרינה אופי עצמאי וסוער. המסורת הדתית והשמרנית בה גדלה, ובמיוחד מקומה המוגבל של האישה בתוכה, מציתים בה את יצר המרד. בנוסף לכך, זרינה ניחנה בכישרון ספרותי יוצא דופן ובשאיפות אמנותיות גדולות אותן היא רוצה להגשים. כתיבת הרומן אותו היא משלימה, שמציע נקודת מבט נשית ופמיניסטית על כתבי הקודש, מקים נגדה קהילה שלמה, מטלטל את משפחתה ומעמיד בסכנה את כל אהבותיה. האם האהבה תצליח לשרוד?

השולטים בעתיד [רועי צזנה]

רועי צזנה שהתחיל להכין אותנו אל העתיד הצפוי לנו בספרו הקודם המדריך לעתיד, לוקח אותנו למסע נוסף אל העתיד. הספר הקודם הציג בפנינו את החידושים הטכנולוגיים שישנו את חיינו ובעיקר יקלו עלינו בהרבה תחומים מידי יום ביומו. הספר 'השולטים בעתיד' מציג לנו עוד תחזיות שיכולות להתממש בעתיד הקרוב או המעט רחוק יותר – אבל לא רחוק מאוד. הפעם איננו עוסקים רק בטכנולוגיה שתשרת אותנו אלא גם במוקדי הכוח שיניעו את העולם וישפיעו על חיינו בכל אשר נפנה.השולטים בעתיד - רועי צזנה1200

המהפכה האישית הדומיננטית ביותר שמתרחשת כבר עכשיו היא אובדן הפרטיות. קל מאוד בימינו לחשוף מידע רב כמעט על כל אדם בעולם הנאור ולנטר את מקומו ופעולותיו. אין צורך לחדור בכוח למוקדי הפרטיות. היום רבים מאוד האנשים שמנדבים את המידע באופן מכוון ומודע או מבלי דעת.

הספר פותח בהצגת הכוחות ששלטו בעבר ואלה ששולטים בהווה בדרך להצגת שליטי העתיד הפוטנציאליים. כעתידן מלומד וספקן רועי צזנה איננו מציג עתיד אחד מוחלט אלא מגוון אפשרויות שתלויות בכוחות הפועלים בכל הרבדים. לקראת סוף הספר נגלה שגם לסרדינים יכול להיות כוח לשלוט, הספר אפילו מתאר את הטכניקות ליצירת מדינות ענן שאינן תלויות בטריטוריה ובמוקדי שלטון.

אנחנו לומדים כאן מונחים שלא הכרתי עד כה – לוויתן השלטון, כרישי ההון ואנחנו – הסרדינים הפשוטים שבוחרים בלוויתנים שישרתו אותנו וימשלו בנו. אנחנו משתמשים בשירותי כרישי ההון, אלה שלא נבחרו לשרת אותנו – הם משרתים אותנו במטרה לצבור הון וכוח. המפגש בין גורמי ההון והשלטון מאפשר לנו לקבל שירותים יעילים יותר שעבורם אנחנו "משלמים" בין השאר בוויתור על נתחים נכבדים מפרטיותנו. אנחנו נהנים לשתף את חוויותינו עם "חברינו" ועם העולם כולו ברשת החברתית שצוברת תוך כך מידע על כל תנועותינו ועל מארג הקשרים האישיים שלנו. המידע הזה מאפשר לכרישים לשלוט באופן ממוקד יותר על תמונת העולם שמוצגת לנו ולהתוות את מחשבותינו ודעותינו מבלי שנבחין שוויתרנו על חופש הבחירה והמחשבה שלנו.

הלוויתן והכרישים יודעים עלינו הרבה מאוד, והמידע נותן בידיהם כוח להתעלם מרצונותינו ולשרת בעיקר את עצמם. אני קורא ומחשבותיי נודדות אל הספר 1984 שכתב ג'ורג' אורוול בשנת 1948. באותם ימים לא עמדו לרשותנו ולרשות הלוויתן האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו כיום, אך בתחזיתו של אורוול לשנת 1984 השלטון מסוגל לנטר את תנועות ופעולות כול בני האדם שנתונים למרותו. מפחיד? – את זה קראנו כבר מזמן. זה לא קרה ב-1984 אך היום זה קורה וכולנו משתפים פעולה עם התהליך.

לאחר שהכרנו את הכוחות הפועלים, הפנמנו שהפרטיות מאיתנו והלאה וקלטנו שהכוח עובר מידי גורמי ממשל של מדינות טריטוריאליות לידי תאגידים, מציג לנו רועי צזנה האפשרות להעביר את הכוח לידי הסרדינים. הוא מתאר תהליכים חדשים מסוג שהטכנולוגיה שמאפשרת אותם כבר בידינו. האפשרות להעביר את מוקדי הכוח איננה מופרכת, אבל צריכה להיות נכונות ציבורית להוביל את השינויים, ולא ברור אם ומתי יירתם הציבור ליטול את הכוח לידיו.

הקריאה זורמת באיטיות משום שכל רעיון מזכיר משהו מהמציאות וגורם להרבה מאוד תהיות שמדירות את המחשבות מהקריאה אל ההגות הפרטית והאישית. כמעט כל רעיון שמועלה מעורר בראשי שאלות. על חלקן אני מקבל תשובות בהמשך הקריאה ומרביתן נשארות פתוחות. ככל שאני מתקדם, הקריאה נעשית קשה ומעיקה יותר, אבל אינני יכול להניח את הספר, אני לוקח הפוגות ושב לראות מה ילד יום – או לא.

כנפי רוחבסיכום הספר כותב המחבר "אם הגעתם עד כאן, ברכותי – המסע בוודאי לא היה קל". אני בהחלט מסכים עם קביעה זו. נותרתי עם הרבה רעיונות מרחפים שקצותיהם פרומים ולא ברור אם וכיצד יתממשו. מימוש הכוח שבידי הסרדינים תלוי קודם כול ברצונם לשנות, ושינויים אינם מתרחשים באזור הנוחות. כלומר – אם הסרדינים אינם חשים באיום מצד גורמי הכוח, הם ישענו לאחור ויטענו שטוב להם ואין צורך לשנות. אנחנו מכירים את זה היטב מההיסטוריה. שינויים ומהפכות מתרחשים מתוך סבל ונראה לי שמרבית אוכלוסיית העולם הנאור די מרוצה ממצבה. אני יודע שזה לא קשור בשום אופן לספר אבל השאלה אם כל פרט ופרט ירצה לעשות משהו לשיפור מצבו שבה ומזכירה את 'כנפי רוח' של הרב קוק שפותח במילים 'אם תרצה…' ומציג את הכוח שיש בידינו.

הספר מתאר מצב, מציג אפשרויות לשינוי, מדגים את הטכניקות שעומדות כבר לרשותנו, פותח הרבה יותר שאלות משהוא מציג תשובות סדורות ובסופו של דבר הכול תלוי ברצון האנשים ובתעוזתם, אז מה הפלא שהספר מסתיים בסימן שאלה?

לקרוא או לא לקרוא? מבחינתי זו איננה שאלה – בוודאי שלקרוא.

הספר איננו קל לקריאה, אבל הוא מאלץ אותנו לחשוב על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים – וזה חשוב. אני מסופק אם הקריאה תגרום לנו לעשות מעשה. מצבנו עדיין איננו מספיק רע שנטרח להתקומם נגדו ולהחליט לשנות סדרי יסוד, אבל מקריאת הספר נוצר בי הרושם שאין סיבה לדאוג, בסופו של דבר יהיה הרבה יותר רע ואז תבוא המהפכה. השאלה היא רק אם כמות הידע שיעמוד לרשות הלוויתנים והכרישים לא תהייה כזאת שתקשה מאוד על התארגנות שתוביל למצב שכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים.

[אם הביטוי האחרון איננו ברור, אפשר לקרוא עליו בעמוד 126]

כנרת זמורה-ביתן, 2017, 400 עמודים.

נפוליון – חי או מת! בחאן

גבירותי, רבותי… מה זה בנאדם בלי שֵׁד? …
אנחנו, השחקנים, יודעים – ואתם מאמינים!… או לא?…

בטרם אפתח בסיפורי הגיגי וחוויותי, הנה התקציר של נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני, מועתק מאתר תיאטרון החאן:

"הקיסר נפוליון בונאפארטה, נמלט מעולם המתים אל המאה התשע עשרה. הוא מבקש לשוב לחיים ולתקן את הטעות הגדולה שלו: הפלישה לרוסיה. בעקבותיו דולקים כל שדי עולם התוהו ובראשם – סאמדי ולילית – מלכי השאול. במאמציהם לעצור את הנפטר המתפרע הם מפזרים בכל אירופה נפוליונים נוספים, מזויפים, בתקווה שהמת יתבלבל, יתעייף, יְוותר וישוב עימם לעולם המתים. גם בריגלה – רוצח שכיר, הנשכר על ידי המאפיה הנאפוליטנית לרצוח את הקיסר, מתרוצץ לו בין עשרות הדמויות… המחזה עוסק באשליה ובָאמת, בתחושת ההחמצה הגדולה המלווה את חיינו ובַניסיון הנואש להתגבר עליה, באמצעות כישוף נגד המוות – התיאטרון."

נפוליון - חי או מת! באתר החאן

נסים אלוני היה פילוסוף. המחזה שופע אמירות פילוסופיות שנאמרות בפי דמויות שונות כלאחר יד ונבלעות בשטף ההתרחשויות. ההיסטוריה לא הושיבה את נסים אלוני בהיכל הפילוסופים, ואילו הושיבה… היה מוחק. ומתקן. ומתקן. ומתקן. מהי בכלל ההיסטוריה אם אי אפשר לחזור ולתקן אותה. מה לו ולתהילה? "התהילה יפה, התהילה קורצת, יש לה בגד של גברת ומיטה של זונה". הדמויות שמובילות את העלילות ששזורות בהצגה מנסות לשוב כל הזמן אל העבר לתקן את טעויותיהן. ממש כמו המחזאי שכל הזמן ניסה לתקן את העבר ואף פעם לא היה מרוצה מהתוצאה.

זוכרים שלימדו אותנו פעם מזמן על אחדות המקום, הזמן והעלילה? את נסים אלוני השיעור הזה ממש שיעמם. הוא חלם על על קרקסים ועל צוענים, על שדים מעולמות המיסטיקה של הוודו והקבלה, על חבצלות… והכל ביחד, בלי תלות במקום ובזמן. למה לנו מציאות כשאפשר לחלום. אז הנה אני יושב בתיאטרון מהופנט. אולי מכושף.

ימי תרבות של מפעל הפיס. מחלקים לנו כרטיסים לאירועי תרבות בעשרים שקל. זה על חשבון מפעל הפיס, לא מתקציב משרד התרבות. חלקת התרבות הקטנה שנותרה לנו ללא טביעת הרגל הגסה של כבוד השרה. נראה לי שאפילו דמיונו של נסים החולם היה מתקשה להגות שאגת 'כפיים' של נפוליונית זעירה רודפת תהילה. פתאום מבליח בראשי הרעיון שהיא שקולה לדוֹן בְּרִיגֶלָה שאמר "מה זה? הרגתי מת?… אפילו נפוליון לא הרג מת…" היא הצליחה להרוג לנו את טקס פרסי אופיר, את פסטיבל עכו ועוד מוסדות ואירועי תרבות שנראה שבשלב זה הם כבר מתים-חיים זומבים שנשלטים בידיה, כמו הברון סַאמְדִי בידי לילית.

אז קנינו כרטיסים בעשרים שקל, פחות ממחיר הנסיעה מחיפה לירושלים, ועוד קיבלנו בכניסה תיק קטן לציון חמישים שנה לחאן. לפני ההצגה מספר לנו הבמאי אודי בן משה על ההצגה, על נסים אלוני וכל מיני סיפורי תיאטרון משובצים בפניני לשון של נסים אלוני מהצגה זו, מהגששית המדוברת ומהצגותיו האחרות. בתוכנייה כתוב "עריכה ובימוי: אודי בן משה". המחזה – כפי שנכתב לראשונה – היה אמור לארוך כשלוש שעות, ונסים אלוני חשב שעדיין חסר בו משהו. אודי בן משה עיבד אותו להצגה של שעה וארבעים ושלוש דקות. בעצם, מה זה נכתב לראשונה? הרי יש למחזה אינספור גרסאות וחלקיקי טקסטים שנסים אלוני כתב ושיכתב ומחק והחליף. אפילו המונולוג של הברון סַאמְדִי, זה שכל תלמיד משחק יודע בעל-פה, קיים במספר גרסאות. אז מהו הטקסט ה"מקורי"?

בהצגה של היום המונולוג התקצר לנוסח זה:

"גבירותי, רבותי… אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו… בימינו… איך לומר… לא!… זאת אומרת, לא הרבה… האור לא אור… האבק-אבק… והמשחק… והתקלות… והקהל… והמצב… בכלל… אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא… ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחיה… שולפים את הסכין מהלב… מוחים את הדם… מסירים את איפור המוות… רק אצלנו…"

אני שומע את אריה צ'רנר בדמות הברון סַאמְדִי, ובפאתי ראשי מתנגן לי אותו מונולוג בפי יוסי בנאי. המילים מעט שונות, האינטונציה וצורת ההבעה שונות לחלוטין. הבמאי והשחקן שיוו למונולוג אופי אחר… וקולע לא פחות. אני מספר את זה כדי להדגיש את טביעת האצבע של השותפים במלאכה על התוצר הסופי – זה שאנו חווים כשאנחנו יושבים בחושך ורואים באור את מה שקורה בחושך…

המוזיקה של קרן פלס מקסימה, ובשילוב התנועה שעיצב אריאל וולף מציגה לנו חזיונות מרהיבי אוזן ועין. ושוב מתנגנות בערפי המנגינות של גארי ברתיני מהצגות העבר שלא זכיתי לראות בימים ההם. ההצגה עלתה לראשונה כשלמדתי בגימנסיה. ראיתי אז הצגות למכביר אבל "נפוליון חי או מת" היה משהו שלא שווה לבזבז עליו את הזמן. אף אחד לא הבין מה הקשקוש הזה שאיננו מציית לאף אחד מכללי התיאטרון. אחרי שנים רבות, הצטערתי בדיעבד על ההחמצה ההיא. חזרתי לתקן ואכן תיקנתי… או לא?… הרי את ההצגה בבימוי המחזאי בסופו של דבר לא ראיתי.

כל כך הרבה ליהגתי ועדיין לא אמרתי דבר על השחקנים, אבל לפני זה אני מרגיש מחויבות לתת שאפו ענק לעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה שבונים לנו עולמות פנטזיה שמתחלפים לנגד עינינו כשהעלילה מתחלפת ועוברת לזמן אחר, לפעמים חוזרת ולפעמים ממשיכה הלאה למקום אחר ולעלילה אחרת בזמן אחר. אחדות … כבר אמרנו – נכון? והכל מלווה בקלידים, בכלי הקשה ובשירה שלא היה ברור לי מאין היא נובעת עד שקלטתי שהמוזיקאית שאמוּנה על כלי ההקשה היא גם זמרת.

בהצגה כארבעים נפשות פועלות ושנים עשר שחקנים, כלומר – כמעט כל השחקנים מחליפים דמויות מספר פעמים במהלך ההצגה. כל השחקנים מזמרים ורוקדים. הם שרים ללא אמצעי הגברה אישיים, ממש כמו בתיאטרון, לפני שהתאים את עצמו לקולניות התקופה. כל הדמויות מעוצבות לפרטי פרטים באמצעות תלבושות עמוסות בפרטים, וכן אופיין של הדמויות השונות שמשוחקות על ידי אותם שחקנים מגוון. אני מניח שעבודת השחקנים מאחורי הקלעים ובחזית הבמה מורכבת מאוד ודורשת ריכוז ודיוק רב. בהצגה מתרחשות לפחות ארבע עלילות נושא שמתערבבות היטב, ובכל עלילה יש דמויות ראשיות ודמויות משנה למכביר. בעצם, היחידים שדמותם מתמשכת בדילוגים בין העלילות הם נפוליון המת, דוֹן בְּרִיגֶלָה, הברון סַאמְדִי ולילית. לפני הקטעים ולאחריהם אנחנו פוגשים את מנהל הקרקס – זַאנִי, שמזכיר לנו יחד עם עוזרו – זַמְבּוֹלִינִי, שאנחנו בעצם בעולם התיאטרון ומובילים אותנו ממקום למקום ומאירוע לאירוע. ויחד עם כל אלה יש לנו שֵׁדִים, פּוּלְצִ'ינֶלוֹת וזונות שיוצרו על ידי לילית במטרה לשלוט בגברים. כל השחקנים מעולים בכל תפקידיהם והחוויה בכללותה מהפנטת – לפחות אותי.

אם זה עדיין לא ברור –
אני ממליץ בחום ללכת לחוות את נפוליון – חי או מת! בחאן הירושלמי.
ולא לשכוח לרכוש את התוכניה. היא עשירה במאמרים מעניינים.

אני מקווה שיזדמן לי לחוות את ההצגה פעם נוספת.
כששקלתי לשוב לראות את הצוענים של יפו, שראיתי בחזרה הגנרלית, גיליתי שההצגה איננה מוצגת יותר. זוהי הפקה עשירה ויקרה. ברגע שהצידוק הקופתי לקיומה ידעך, היא תפסיק להתקיים. את ההצגה הנוכחית ראיתי למחרת ההצגה הראשונה על-פי התוכניה – כלומר ראיתי את ההצגה בראשית דרכה.

נפוליון – חי או מת! – מחזה עם פזמונים מאת נסים אלוני

עריכה ובימוי:  אודי בן משה          
מוסיקה: קרן פלס, גארי ברתיני
תפאורה: ענת מסנר
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: רוני כהן
ניהול מוסיקלי עיבודים וקלידים:  אוהד בן אבי
תנועה: אריאל וולף

הדרכה קול: ריקי בוגטין         

בימאית משנה: אנה בניאל         

תופים: נועה גו
לנדסקי

משתתפים:

ארז שפריר נפוליון המת
יוסי עיני דוֹן בְּרִיגֶלָה, שֵׁד
נילי רוגל לילית
אריה צ’רנר הברון סַאמְדִי
ניר רון זַאנִי – מנהל הקרקס, מַסְקַרִילוֹ – מנהל האקדמיה, דוֹן רוּפִיַאנוֹ, שֵׁד, נפוליון הגרמני
איתי שור זַמְבּוֹלִינִי – עוזר זַאנִי, דוֹן פֶּפִּינוֹ, נפוליון האמיתי, נפוליון הגבוה, שֵׁד, זונה-הצאר
יהויכין פרידלנדר אֶמִילְיוֹ פַּנְטַלוֹנֶה – אב שכול, שֵׁד, נפוליון האמיתי 3
נטלי אליעזרוב אדליידה – ביתו של פַּנְטַלוֹנֶה, אֶלֶנָה, שֵׁד
אריאל וולף שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה,זונה-אפיפיור, נזירה, נפוליון האמיתי 4         
כרמית מסילתי קפלן שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, זונה-לורד נלסון, סוּזֶט
יעל טוקר שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, מַרִיָה פוֹן מֶנֶרְסְדוֹרְף – ארוסת נפוליון, פְרַנְקָה טְרִיפָּה             
גיא גורביץ’ שֵׁד, פּוּלְצִ'ינֶלָה, דוֹן פֶליפּוֹ, נפוליון הגבוה, נפוליון האמיתי 2, נפוליון הזמר        

מחשבות לעת לילה – חיים שפירא

חזית הספר - מחשבות לעת לילה - חיים שפירא'החיים מתבהרים רק לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה'. כך כתב הפילוסוף הדני סורן קירקגור שנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם". החיים מזמנים לנו הפתעות. באחת השבתות אני יורד אל שוק הרוכלים בחיפה לתור אחרי נושאי צילום. בין ערימות של בגדים, כלי הבית ושאר חפצים אני מגלה את הספר מחשבות לעת לילה מאת חיים שפירא. "כל ספר חמש שקל" אומר המוכר ואני שב הביתה כשהספר באמתחתי. כותרת המשנה של הספר היא 'קירקגור שופנהאואר ניטשה פילוסופיה קיומית, מסע אישי'. חיים שפירא לוקח אותנו איתו למסע אישי בחברת הוגי דעות של פילוסופיה קיומית.

היכרותי עם הפילוסופיה הקיומית הייתה עד כה מוגבלת למחזות האקזיסטנציאליסטים של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי. קראתי פה ושם כמה רעיונות של הרב קוק ושל ניטשה ואני מכיר כמה מהציטוטים המוכרים שלהם, אבל מעולם לא טרחתי לקרוא את ספריהם מחזית עד גב.

חיים שפירא ליקט עבורנו תהיות ומחשבות קיומיות של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים המובילים והוא המגיש לנו את תמצית התמצית באריזה קלילה ומתקשרת שאיננה מעיקה. שלוש מאות עמודים מרווחי שורות של גופנים נעימים לעין. ניכר שד"ר שפירא הציב לעצמו מטרה לגרום לנו לטעום מהרעיונות הקיומיים בקלות ובהנאה. ההרגשה היא שהקריאה זורמת, אבל אני מתעכב כמעט על כל אמירה ומדפדף אחורה וקדימה.

הספר הוא חגיגה שנסמכת על דעות הפילוסופים קירקגור, שופנהאואר וניטשה, על כתבי הרב קוק והרב עדין אבן-ישראל [שטיינזלץ], על ספרי דוסטויבסקי ואחרים. הספר רצוף בציטוטים של אוסקר ויילד ושל שייקספיר, וגם מקומה של אגדה אינדיאנית עתיקה לא נפקד. הקריאה בספר גורמת לי להוסיף לרשימת הספרים שארצה לקרוא מספר ספרים שגם אם ידעתי על קיומם, מעולם לא חשבתי שאגיע אליהם – כה אמר זרתוסטרא של ניטשה, למשל.

אני קורא בספר בעודי מחלים מניתוח קל. סיפרו לי שהניתוח מלווה במעט מאוד כאבים שיחלפו תוך יומיים שלושה. יומיים שלושה וארבעה כבר חלפו, עבר שבוע ואני עדיין חש כאבים כמעט בכל תנועה, ואז אני מגיע לקטע שמספר ש'העונג כמעט תמיד מענג פחות מן הצפוי ואילו הכאב תמיד מכאיב יותר מכל מה שדמיינו'. מעולם לא הזדהיתי עם הכתוב בספר באופן כל כך מוחשי. 'עקרון הכאב' נכתב על ידי חיים שפירא בשם ארתור שופנהאואר שלא כתב את זה מעולם "אף כי יכול היה להכתב על ידו". אין זה הקטע היחיד שחיים שפירא כותב בשם אחרים. שישה עמודים בספר מוקדשים ל"ציטוט" 'מכתב שניטשה לא כתב'.

רבים מהרעיונות ומהציטוטים בספר מתקשרים לענייני היום-יום שנקרים בדרכי ממש במהלך הקריאה. אני קורא ציטוטים מהדברים שניטשה שם בפי זרתוסטרא. זמן קצר לאחר מכן ליבי כותבת שהיא יודעת שעשתה משהו טוב בחיים כשכולם מעתירים עליה מטובם בעקבות הודעה לא כל-כך נעימה. מייד אני עונה לה בציטוט דברי זרתוסטרא: 'במקום לומר: כך זה היה, אמור – כך רציתי שיהיה!'.

imageאני משוחח עם שני עמיתים לעבודה שכבר עברו את גיל הזכאות לפרישה לגמלאות ומעדיפים לדחות את הפרישה כי הם פוחדים שלא תהיה להם סיבה לקום בבוקר. מייד עולה בדעתי השאלה הקלאסית שקראתי בספר – 'האם האדם דומה לארטישוק או לבצל? האם אחרי שניפרד מכול התפקידים שלנו יישאר משהו אמיתי שהוא הלב שלנו, "האני האמיתי", או שבדומה לבצל לאחר קילוף כל השכבות לא ישאר דבר?'. לי אין הרהור בנושא זה. אני משתוקק כבר לפרוש לגמלאות ואני יודע שלא יהיה לי רגע מנוחה מעיסוקים רבים שמצפים לי. אם הבחנתם שאינני כותב לאחרונה בקצב הרגיל, זה בעיקר משום שאני עסוק עד מעל הראש בעיסוקי פנאי יצירתיים נוספים שאימצתי לעצמי. וזה מתקשר במחשבותי לדברי הרב קוק שמצוטטים בספר:
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
מי שאינו מחפש אמת וטוב בכל לבבו,
אינו סובל מהריסות של עולמו הפנימי,
אבל גם לא בונה שום עולם רוחני משלו.

אני קורא ציטוט של קרל סֶיְיגֶן- 'משתלם לשמור על ראש פתוח, אבל לא כל כך פתוח שהמוח יכול ליפול', וציטוט של בלז פסקל – 'לעולם לא יבצע האדם פשעים איומים בביטחון רב כל כך ובשמחה גדולה כל כך, כמו מפני אמונה דתית.', וברקע אמצעי התקשורת מספרים על דקירה בהר הבית, על משפטו של החייל שירה במחבל מנוטרל ועל התארגנות כוחות הבטחון להגן על מצעד הגאווה שמא נחזה שוב ברצח על רקע אידאולוגי דתי. מישל דה מונטיין אומר: 'כמה מוזרים וחסרי היגיון הם בני אדם! אין הם יודעים כיצד לעשות פשפש או תולעת, אך הם יצרו את אלוהים'.

אנחנו שומעים בתקשורת על הפגנות נגד השחיתות השלטונית ולמולן הפגנת נגד של המצדדים בגורמי השלטון המושחתים, ואני קורא ציטוט של דייוויד יום – 'יותר מכל פלאי היקום מפליאה אותי העובדה שאנשים רבים כל כך הולכים בקלות רבה כל כך אחרי מעטים כל כך ולא ראויים כל כך.'.

בפרק שמספר על מות האלהים לפי ניטשה, חיים שפירא מעלה לדיון את השאלה 'כמה אלילים מקיפים אותנו: אלילי זמר ואלילי נוער, אלילי הון-ממון ואלילי כוח-און, … אלילי המסך הגדול ואלילי המסך הקטן, מותגים… את הכנסיות של פעם החליפו מרכזי קניות ענקיים ומאמינים אדוקים נוהרים להתפלל במקדשם החדש.'.

בפרק הראשון של הספר יש קטע ששמו 'בחירה באושר'. הקטע פותח בציטוט 'כל אדם מאושר במידה שבה הוא בוחר להיות מאושר.'. מכרי וחברי יודעים שאני בחרתי באושר. הבחירה איננה טריוויאלית, היא דורשת תחזוקה. פיתחתי לי טכניקות להחליק על פני המצוקות וההצקות ולראות תמיד את מה שיש ולהנות ממנו. אני פותח כל יום בשיר What a wonderful world, ולפעמים אני שב להשמיע או לפזם את השיר כאשר אני נתקל בבעייה קשה או בעימות. מרבית הבעיות נפתרות ביתר קלות כאשר אני מתמקד במה שיש ובמה שאפשר. כאשר האפשרי ברור, קל יותר להגדיר משימות מדורגות שמקלות להשיג גם את מה שנראה מלכתחילה כבלתי אפשרי.

בהמשך אותו פרק מספר לנו חיים שפירא את האגדה 'זאב לבן וזאב שחור'. זוהי אגדה אינדיאנית עתיקה שבמרכזה שיחה בין אב לבנו. היא זכתה לאינספור גרסאות וזו גרסתו של חיים שפירא:
"מאבק גדול מתרחש בתוכי," אמר האב. "זהו קרב איתנים בין שני זאבים. הזאב השחור הוא רע ומרושע. הוא כעס, שמחה לאיד, תסכול, אכזבה, שיפוט, מרירות, קנאה, צער, אי-פרגון, חמדנות, יהירות, רחמים עצמיים, רגשי אשם ואגו ענק. הזאב הלבן הוא הטוב – שמחה, רוגע, פרגון, שלוות נפש, אהבה, תקווה, חמלה, טוב לב, אמפתיה, סימפתיה, קבלה, נדיבות, ענווה ואמונה. דע לך, בני, קרב דומה מתרחש גם בתוך נפשך."
הבן חשב כדקה ואז שאל את אביו, "איזה זאב ינצח?"
"ינצח הזאב שאותו תאכיל יותר." השיב האב.

הגיג שמצוטט מהמכתב שניטשה לא כתב מרומם את רוחי: 'אני רוצה לומר לך כי הדבר החשוב ביותר בחיי נישואים הוא השאלה אם יש לבני הזוג על מה לדבר בחלוף השנים. זו השאלה הראשונה שחייבים העומדים להנשא לשאול לפני ההחלטה הגורלית.' ובאותו נושא קירקגור כתב 'אצל בני המזל, האהבה הראשונה היתה גם השניה וגם השלישית וגם האחרונה, וכך היא סיגלה לעצמה את איכויות הנצח'. אני מרגיש ויודע שאני בר מזל.

אני גומר לקרוא בספר ומייד שב לקרוא אותו בדילוגים הלוך וחזור. כל יום אני נתקל במשהו שגורם לי לעלעל בספר מחדש. עכשיו אני מניח את הספר על מדף נגיש, כי אני יודע שאשוב לעלעל בו בכל הזדמנות שהמציאות תפגיש אותי עם אירוע שיעורר אסוציאציות למשהו שמצוטט בספר.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

אחרי הפוגה של שנתיים מחודשת מסורת תיקון ליל שבועות בחיפה במתכונת מעט שונה. באירועי השנים הקודמות מעמד הפתיחה, עם קריאת מגילת רות בפי שחקני "החיפאית", התקיים ברחבה שבחזית הסינמטק ואולם רפפורט. התיקון לווה אז בפרסום נרחב והגיעו אליו הרבה מאוד אנשים. הפעם הפרסום צנוע בהרבה, הפתיחה מתקיימת באולם לא גדול בבית רוטנברג, ונדרשת הרשמה מראש באתר. הקדמה זו נועדה לתרץ את הנוכחות הדלה יחסית לאירועי העבר, ובעיקר את העובדה שחתך הגילאים גבוה בהרבה מזה שראינו לפני שלוש וארבע שנים.

התיקון מנוהל כתמיד במתכונת של מושבים מקבילים, אלא שהפעם המושבים מתקיימים בשלושה אתרים מרוחקים מעט זה מזה לאורך שׂדירות הנשיא בחיפה. בית רוטנברג, שהמרחק ממנו אל מועדון הביט הוא כקילומטר, ומוזיאון טיקוטין שנמצא ביניהם.

מושב מפוצל, כמו זה שחווינו ביום הלשון העברית באקדמיה, מאלץ אותנו לוותר על משהו שאיננו יודעים מה טיבו, לבחור במשהו שגם עליו המידע שעומד לרשותנו מצומצם, ולקוות שהימרנו היטב. גם בדיעבד אין לנו מושג מה קרה במקומות האחרים ואם בחירתנו היא המתאימה לנו ביותר.

אשתי שתחיה ואני מגיעים לבית רוטנברג כעשר דקות לפני תחילת אירוע הפתיחה. אוספים בכניסה את עלון התיקון ובו פירוט האירועים – הדפס של אותו דף שכבר ראינו באתר. הנוכחות דלילה משהו ונראה שמרבית הנוכחים מכירים מקהילת אור חדש שמנהלת את התיקון. קריאת המגילה בפי שתי רבות, רב ומוזיקאי חביבה עלי מאוד. בין פסוקי המגילה משובצים שירים מתאימים, הקריאה בהירה, בהגייה מוקפדת ובחיתוך דיבור נעים לאוזן. כולנו שרים יחד את 'שדות גולדברג' של מאיר אריאל, 'אני חולם על נעמי' ועוד שירים שמותאמים בדרך כלשהי אל המגילה.

תיקון שבועות 2017 – בחזרה לעתיד

הקריאה מסתיימת ומתפצלים למושבים. אנחנו הולכים בחופזה אל מועדון הביט שבירכתי גן האם, מרחק כשתים עשרה דקות הליכה חפוזה, לשמוע סלאם ג'אם. בדרך אנחנו חושבים על שלושת המושבים המעניינים שעליהם בחרנו לוותר כדי לשמוע את גילי אלוני, יפתח "היפעור" ליבוביץ והדס מושל.

מרבית הקטעים עוסקים בענייני מיגדר, זוגיות בלתי מושגת ודור חסר מטרה. יפתח "היפעור" ליבוביץ מציג לנו את הקוֹנְסֵפְּט. הוא מבקש מהגיטרסט ומהמתופף שמלווים את הדיבור לתת לנו וַיִיבּ מסוג זה ומסוג אחר והם מאלתרים רקע מתאים. משוררות השפה המדוברת קוראות זו לזו אל הבמה בסבבים להשמיע את שיריהן. הרעיון לנקוט לשון נקבה לגבי שלושתן הוא של היפעור.

הדס מושל ממטירה עלינו מילים על הלחץ למצוא בן זוג, מילים שסוחטות מכולנו צחוקים, ובסיום השיר יורדת מהבמה ומתיישבת ליד בן זוגה.

גילי אלוני מגישה לנו את ביום שבכית פדריקה, מספרת במכתב לחברה שמתחתנת על 'אפשרות הבחירה והבריחה', וכחיפאית שבחבורה מקנחת את הפואטרי סלאם בשיר בין חיפה לתל אביב שחותם ב'כאן זה המקום שבו הכל קורה'.

בדרך החוצה אני חושב על כך שעזבתי את יום הלשון העברית באקדמיה בירושלים לפני אירוע השפה המדוברת תוך ויתור על חוויה שאינני יודע בעצם מה טיבה. מהנסיון שצברתי מאז, כנראה הפסדתי חוויה מעשירה ומשעשעת.

הפואטרי סלאם גלש מעט ממסגרת הזמן. אנחנו פותחים צעד ומגיעים לבית רוטנברג כשהדיון בנושא "עד מתי כיבוד אב ואם?" בעיצומו. כיבוד אב ואם… בעצם רק אב, האם נעלמה בין השורות. מעגל המשתתפים מלא. שניים מהצעירים יותר עוזבים ואנחנו יושבים במקומם. אני סופר 25 משתתפים ובהם 7 שגילם נמוך מ 40 . כל האחרים בסביבות גילנו. כולם כבר מחזיקים בידיהם דפי ציטוטים מהרמב"ם עד אדם ברוך. אנחנו מלקטים את העותקים שנטשו הפורשים.

מדברים על הציווי "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". זהו הדיבר היחיד שמכיל בתוכו גם את עניין השכר או העונש – על פי נקודת המבט של השומע. מישהי מדברת על כך שזו ברכה. אחרת מדברת על דוגמה אישית לילדים שתגרום להארכת ימינו. אני רואה ב"למען יאריכון ימיך" איוּם, כי מאוחר יותר כתוב שיש לסקול את הבן הסורר ומורה באבנים, והוצאה כזאת להורג ללא ספק פוגמת באריכות הימים… אבל זה כרגיל רק אני.

מתקבצים לחברותות – מעגלי דיון קטנים. בינתיים נשארנו 20, מהם 2 צעירים מ 40 – כלומר הצעירים יותר הם שנטשו. נראה שכל הנוכחים מביאים מהבית איזשהו קונפליקט, בעיקר רגשי או מוסרי. הנוכחים במעגל שלנו הם גם בנים להורים קשישים וגם הורים לצעירים, וניכר שנושא ה"כיבוד" נשמע שונה כאשר הם מדברים לכיוון הגילאים השונים. מהסיפורים אנחנו מבינים שלצד הכספי משקל רב בענייני ה"כיבוד".

imageהמחיצה בין האולם שלנו לבין האולם השכן איננה מאפשרת הפרדה אמיתית בין הקולות ואנחנו שומעים היטב את השירה בחדר הסמוך. מדברים על כיבוד אב ובינתיים נתקע לי בראש השיר ממדרשו של הרב קוק 'כנפי רוח' שהמסר שלו מקביל למצוות בהן אנו דנים. מקביל במובן האוקלידי – אינו נפגש. הרמב"ם, ואולי זה היה דווקא אדם ברוך, מציב חלופות מעניינות לכיבוד אב ואם. הוא מציע פתרון יפה לאלה שחייבים להציב להוריהם הקשישים גבולות שאינם עולים בקנה אחד עם כיבודם. הבן ישכור להוריו עזרה בכספם, והעוזרים – שאינם הבנים – אינם מחוייבים בכיבוד מטופליהם ויכולים להעמידם במקומם. מישהי אומרת על משהו שזה לא בשמים ואני נזכר במחזה אירוני קצר שכתבתי לפני מספר שנים. מחזה שעוסק ביחסי קשישים וצעירים ושמו "זה לא בשמים". אבל זה שייך למקום לגמרי אחר.

בסיום המושב מגיע זמן הכיבוד – שתיה ועוגות מהקונדיטוריה שֶׁמוֹ. העייפות מכריעה אותנו ואנחנו מוותרים על האירועים של אחת ורבע אחרי חצות, אף על פי ששלושתם מסקרנים. במחשבה שניה – ויתרנו רק על אחד מהאירועים, שכן על השניים הנותרים ממילא היינו נאלצים לוותר. בדרכנו אל המכונית אנו רואים מישהי מבוגרת מאיתנו שועטת אל הביט.

אני מקווה שבשנה הבאה תשקיע העיריה מעט יותר בפרסום אירועי תיקון ליל שבועות ותשיב אליו את הצעירים.

%d בלוגרים אהבו את זה: