תל שקמונה משתקם משרפה

אני יורד לטייל בתל-שקמונה למרגלותיו המערביים של הכרמל ושמח לגלות שהתל כבר מתחיל להשתקם. רק לפני ארבעים וארבעה ימים כל צמחיית התל הקטן נכחדה כליל בשרפה, והיום אני רואה בתחתית הענפים החרוכים צמיחה ירוקה חדשה.

האדמה חרבה וחרוכה, גשם עדיין לא ירד, ובכל זאת רואים כבר אניצים ירקרקים בוקעים מבין הרגבים השחורים מפיח. אני מצלם את הירוק שמעטר את תחתיות הצמחים השרופים ואת הים שבקצה התל.

בדרכי חזרה חולף לידי פרפר חיוור. מה אתה מחפש כאן? הרי לא תמצא כאן פרח לינוק ממנו צוף. אבל הוא בשלו, מרפרף בכנפיו, מפזז בין הצמחים החרוכים ומוליך אותי אל שיח נמוך ושטוח עם פרחים זעירים.

התל משקם את עצמו מאליו, ואפילו לפני הגשם. לפי כל הסימנים עוד מעט יתכסה השטח בצמחים ירקרקים ואפילו הפרחים יתחילו להתרבות בו בעזרתם האדיבה של הפרפרים שמַאֲבִיקִים אותם.

הילדות האבודות של פריז – פאם ג'נוף

הספר 'הילדות האבודות של פריז' מאת פאם ג'נוף מספר לסירוגין את סיפוריהן של שלוש נשים מעוררות השראה, מארי ואלינור מלונדון וגרייס מניו יורק. כל פרק מספר על אחת מהן והסיפורים משתלבים זה בזה בסדר שאיננו בהכרח כרונולוגי או עלילתי.

הילדות האבודות של פריז - פאם ג'נוף

אלינור, אישה יהודיה ממוצא פולני, עובדת בתפקיד מזכירה במינהלת למבצעים מיוחדים בלונדון. המינהלת הוקמה בזמן מלחמת העולם השניה במטרה לשלוח סוכנים בריטיים למשימות חשאיות בצרפת הכבושה. אחד מתפקידי הסוכנים הוא להכין את הרקע לפלישה הבריטית לצרפת. הסוכנים צריכים להטמע בקרב האוכלוסייה הצרפתית כדי לפעול בלי להתגלות על ידי הנאצים, אבל רבים מהם מתגלים ונעצרים. בשנת 1943 אלינור מעלה את הסברה שגברים אינם יכולים להטמע בלי להתבלט, משום שמרבית הגברים הצרפתים הצעירים אינם נמצאים בערים ובעיירות, הם מגוייסים לפעילות מלחמתית או שנעצרו משום שסרבו להתגייס. היא מציעה אפשרות אחרת שנשמעת לגברי המינהלת נועזת עד כדי מופרכת – לשלוח נשים למשימות החשאיות בצרפת. נשים, לטענתה, יכולות לבצע את כל המשימות שמוטלות על גברים. המנהל מחליט לאמץ את הגישה ומטיל את המשימה על אלינור. כך היא הופכת ממזכירה למנהלת מבצע גיוס, הכשרת ושילוח נשים למבצעים מיוחדים חשאיים בצרפת הכבושה.

מארי היא אחת המגוייסות ליחידה של אלינור. היא אמא צעירה לילדה קטנה שאביה נעלם מזמן. בתקופת הבליץ היא שלחה את בִּתָּהּ, טס, לגור עם דודניתה באיסט אנגליה, הרחק מהאזור המופצץ. מארי עובדת ככתבנית בשכר זעום בלונדון ורואה את טס רק בסופי שבוע. היא מגוייסת באופן די מפתיע בעיקר בזכות שליטתה בשפה הצרפתית. במסגרת שליחותה בצרפת תפקידה, בין השאר, להצפין ולשלוח שדרים במורס לאנגליה ולקבל שדרים מהמינהלת. יש להן מערכת הצפנה והגנה מפני התחזות מובנית היטב לאותם ימים.

גרייס, פקידה במשרד בניו-יורק, מגלה בשנת 1946 בתחנת גרנד סנטרל מזוודה שנראית נטושה ובלהט הרגע לוקחת מתוכה צילומים של נשים צעירות. מלכתחילה איננה יודעת מה גורם לה לקחת את הצילומים אך מאחר שהם מעוררים את סקרנותה, היא מתחילה לחקור ונגררת לתוך סבך של גילויים. אין לה בעצם סיבה לעסוק בעניינן של אותן נשים שככל הנראה נהרגו על ידי הנאצים וחלקן אף הועלמו במבצע מיוחד ולא מתועד של האס-דה.

עלילותיהן של שלוש נשים מיוחדות שנטלו על עצמן משימות קשות ומורכבות מתערבבות בספר במארג מרתק ומעורר שאלות ותהיות ואפילו חשדות לבגידה. אני כקורא מכיר את סיפורי שלוש הגיבורות, אך הן לא יודעות כמעט דבר על מה שקורה עם האחרות. העירוב של הנסתר עם הגלוי מוביל אותי לנחש ניחושים שונים שכמעט כולם מתבררים כמוטעים.

בשירות הסדיר שלי, כעשרים וחמש שנים אחרי האירועים שמתוארים בספר, הייתי אלחוטן מורס. יש לי רקע כלשהו בשיטות הצפנה ידניות ובפעילות לגילוי התחזות מהסוג שהיה נהוג גם במלחמת העולם השניה. בכל פעם שמתגלה בספר חריגה מנהלי השמירה על הזהות והתוכן אני מוצא את עצמי נזעם על אלה שסיכנו את המערכת כולה ואינני מבין כיצד זה בכלל יכול לקרות. רק בסוף הספר מתברר מה קרה שם באמת.

ספר מרתק, מסקרן ומעורר מחשבות רבות. מומלץ!

גיבורות הספר הן נשים ללא חת שלוקחות על עצמן תפקידים שבאותה תקופה היו נחלת גברים בלבד. ובעצם, גם היום יש כאלה שעדיין לא הפנימו שנשים יכולות לעשות כל דבר ולפעמים טוב יותר מגברים. לקחתי את הספר מהספרייה בעקבות קריאת הספר 'סיפורו של יתום' מאת אותה סופרת. גם בספר ההוא הובילו את העלילה גיבורות שפעלו מתחת לאפם של הנאצים במלחמת העולם השניה.

כאשר מארי מגיעה למשימותיה בצרפת אומר לה ג'וליאן – מרכז פעילות הכוחות החשאיים: 'פחד הוא תמיד התגובה האינסטינקטיבית הראשונה – ובצדק. זה מה ששומר עלינו דרוכים – ובחיים'. המשפט הזה מצלצל לי מוכר. למיטב זכרוני אסטריד אומרת לאונה דבר דומה מאוד בספר 'סיפורו של יתום'. בכוונתי לשוב אל 'סיפורו של יתום' ולבדוק. כן, גם אותי מובילה הסקרנות לבדוק דברים ללא כל סיבה נראית לעין.

הטלוויזיה מאחורי מציגה חרישית סדרה שאינני נוהג לראות בשם 'אריות הים'. המפקדת אומרת לאחת הצוערות: 'פחד איננו אופציה – אם תמשיכי לפחד נאלץ להדיח אותך מקורס הקצינות'. הגישה שמוצגת בספרים של פאם ג'נוף נראית לי אנושית יותר – הפחד מגן עלינו מפני נטילת סיכונים שאינם הכרחיים.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2021, 398 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

תערוכת צילומי תקווה של פרס פִּיקְטֶה

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת הצילומים 'Hope' – תקווה של פרס פִּיקְטֶה (Prix Pictet). אקדים ואומר שהחוויה נהדרת, הסיור בתערוכה אורך פחות משעה ובכל זאת הוא בהחלט מצדיק נסיעה מחיפה לתל אביב – למי שתערוכות מדברות אליו.

במשך תקופה ארוכה מדי התערוכות היו סגורות, מוגבלות או מפחידות. חששנו מהתקהלויות, על אף שבדרך כלל אנשים שמבקרים בתערוכות אומנות ממושמעים, נשמרים לעצמם ושומרים על סביבתם. העולם עבר מהמציאות אל חיקויים וירטואליים שלה. התרגלנו לחוות אומנות מקוונת. ראינו "הצגות" ו"תערוכות", "טיילנו" ב"טבע", שמענו הרצאות ו"נפגשנו" עם בני אדם בזום.

לאחרונה, לפחות במחוזותינו, איום ההדבקה במחלה קשה מתייצב לרמה שאפשר להמשיך לקיים חיים מלאים לצידה. אפשר להפגש עם בני אדם בזהירות וללא חשש – הרי מרביתנו מחוסנים. ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת, אני כבר שומע דיבורים על כך שהחיים קלים יותר בזום או במילים אחרות, מה בצע לנו לזוז מהכיסא אם הכול מגיע אלינו דרך הרשת:

מוזיקה נשמעת טוב יותר במערכת הביתית בהקלטת אולפן, אז למה ללכת להופעות? תחרויות ספורט נראות הכי טוב על המסך בבית, אז למה ללכת למגרש? תמונה אפשר לראות במחשב, אז מה הטעם בהליכה לתערוכה לראות אותה תמונה מודפסת ותלויה על קיר? אפשר לראות "הצגה" דו-ממדית ביו-טיוב, אז למה לנו לכתת רגלינו לתיאטרון? ולפעמים עוד צריך להשקיע גם בנסיעה, בחניה, בשמרטף… סוג של עצלות שמונע אינטראקציה חברתית.

קיימת גם גרסה מקוונת של תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה, אפשר לראות אותה מהבית על מסך המחשב או בכל מקום על המסך הסלולרי. אבל, זו איננה אותה חוויה.

הערך המוסף העיקרי של החוויה במקום התרחשותה הוא התנתקות מהעולם והפניית כל משאבי הרוח, הרגש והמחשבה לעיסוק אחד בלבד – קליטת החוויה. את זה לא תקבלו בבית בין הטלוויזיה למחשב, לטלפון, למטבח, לכביסה, לעבודה ולמטלות היום יום.

בכניסה לתערוכה – על הקיר משמאל לדלת מותקנות תיבות ובהן חוברות עם הסברים על העבודות בעברית, בערבית ובאנגלית. כדאי לקחת חוברת ולעיין בה בזמן הצפייה בעבודות.

ביציאה מתחנת הרכבת בדרכי אל המוזיאון אני רואה צמיחה עירונית – מגדלים מיתמרים מהצמחיה שמתמעטת. אני שולף את המצלמה הקומפקטית ששוכנת בתיקי דרך קבע ומצלם.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growth

תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה היא תערוכה בינלאומית נודדת.

התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 18.09.2021 וממשיכה בדרכה ליעד אחר בעולם. כלומר, אם איחרתם את המועד תאלצו להסתפק בגרסתה המקוונת.

נושא התערוכה הנוכחית הוא 'Hope' – תקווה. קופי אנאן שהיה נשיא פרס פִּיקְטֶה אמר: "ייתכן שתקוותנו טמונה ביכולת להמשיך גם בעת צרה ומצוקה". בתערוכה מוצגות עשר עבודות של אומניות ואומנים ממקומות שונים בעולם. כל עבודה היא סדרה של תמונות שמספרות סיפור שהוא היבט של יוצריה על המושג 'תקווה'. התערוכה היא של צילומים אבל נוכל למצוא בחלק מהסדרות עירוב של אומנויות. אני אוהב את זה – אומנות הצילום לטעמי צריכה ליצור חוויה שאיננה בהכרח ייצוג של המציאות. היוצרים יכולים לעצב את היצירה לפני הצילום ואחריו בכל דרך שמשרתת לתפיסתם את הסיפור שלהם.

מרבית הסדרות מציגות תקווה בעקבות צרה או מצוקה. המצוקה יכולה להיות תולדה של פגיעה מעשה ידי אדם או של תופעת טבע מעיקה. בתודעתי מושג התקווה איננו מקושר בְּהֶכְרֵחַ עם מצוקה, אני רואה בכל דבר תקווה, גם במצב טוב יש מקום לתקווה. ממש לאחרונה ראינו מדליסטים אולימפיים מציגים את תקוותם להישג הבא.

שתיים מבין העבודות, אלה שאינן נובעות ממצב עגום, קסמו לי במיוחד ואף עוררו אותי לחשוב על רעיונות ליצירה משלי.

אלבום צמיחה עירונית - Urban growthאני חושב על תרגיל מעניין בשיתוף הקהל וקהילת הצילום שאני חבר בה פוטו טיפס. אספר על כך אחרי שהרעיון יתגבש במוחי.

אני יוצא מהביתן שבו מוצגת התערוכה, מביט דרומה לכיוון מרכז תל-אביב ושוב רואה צמיחה עירונית. מצלמתי הקומפקטית החביבה נשלפת שנית. מאוחר יותר ארד מהאוטובוס לקראת שקיעה ואצלם כיוון נוסף של צמיחה עירונית.

הסדרות שמוצגות בתערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה

העבודה החביבה עלי היא הסדרה של ג'אנל לינץ' מארצות הברית "דרך אחרת להתבונן באהבה" Janelle Lynch – Another Way of Looking at Love. צילומים שמראים קשרי גומלין בין צמחים לעצמם ולסביבתם. הצמחים מייצרים צורות גאומטריות שמובילות את עינינו לעתיד נסתר ולא נודע שמביע תקווה לקשר שלנו עם עצמנו ועם הסביבה.

Janelle Lynch - Another Way of Looking at Love

העבודה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא הסדרה של אלכסיה ובסטר מדרום אפריקה "אולפני רחוב – ארכיון הלב" Alexia Webster – Street Studios – An Archive of the Heart. האומנית הקימה אולפני צילום בפינות רחובות ברחבי העולם. בכל מקום היא הזמינה עוברים ושבים להצטלם והעניקה להם בו במקום הדפסים של הצילומים. ההתנהלות סביב אולפני הרחוב יצרה אינטראקציה של קירבה ופתיחות. להערכתי היא טמנה באמצעות אומנותה זרעים של תקווה, ובראשי היא זרעה רעיון לתרגיל צילום קהילתי.

העבודה שזכתה בפרס היא יצירתה של ג'ואנה שומאלי מחוף השנהב – "יהיה בסדר" Joana Choumali – Ça va aller. הסדרה צולמה בטלפון שלושה שבועות אחרי התקפת טרור בחוף השנהב. ההרס רב, אנשי המקום מתאבלים על מתיהם, אבל התשובה לכל שאלה היא "יהיה בסדר" – "Ça va aller". גם במקומותינו אנשים נוטים לומר "הכול בסדר" או "ברוך השם" גם כאשר דבר איננו באמת בסדר. האומנית החליטה לבטא את התקווה באמצעות "צביעת" התמונות בתכי רקמה צבעונית שאיננה מייצגת בהכרח את מה שמבצבץ בצילום בין חוטי הרקמה.

מרגרט קורטני-קלארק מנמיביה צילמה את הסדרה "בוכה עצבות אל פני הגשם" Margaret Courtney-Clarke – Cry Sadness into the Coming Rain. הצילומים מציגים את נמיביה שהגשם בה נדיר ביותר והיא מאופיינת ביובש מתמיד. נמיביה רב תרבותית ויש בה אנשים רבים שהיובש מהווה עבורם איום קיומי וממנו הם מביעים תקווה שהחיים ימשכו כנגד כל הסיכויים.

רנה אפנדי מאזרבייג'ן צילמה את הסדרה "טרנסילבניה בנויה על עשב" Rena Effendi – Transylvania: Built on Grass. הסדרה מציגה את אנשי הכפרים הקטנים באזור טרנסילבניה ברומניה שקשורים אל האדמה, חיים ממה שיש בסביבה ועוסקים בחקלאות מסורתית בכלים ידניים. המדינה מסביבם מתפתחת והחקלאות מתקדמת לטכנולוגיות שהם לא יכולים להתחרות בהן. תקוותם היא להצליח לשמור על אורח חייהם.

לוקאס פוליה מארצות הברית מציג את הסדרה "טבע האדם" Lucas Foglia – Human Nature שמציגה את המאבק בין האדם לבין הטבע. הצילומים מציגים את הקשר בין השפעת האדם על הטבע והשפעת הטבע על האדם בהתפרצויות געשיות ובנזקי סביבה. האנשים שמוצגים בסדרה מנסים לפעול למען עתיד סביבתי חיובי יותר.

רוס מקדואל מאירלנד מציג סדרה של צילומי גפיים תותבות Ross McDonnell – Limbs. מזרח אפגניסטן הוא אזור לחימה מתמשך כבר ארבעים שנה. האומן בחר להציג צילומים סטריליים של רגליים תותבות שהושארו בבית החולים שבו הם הוחלפו בתותבות חדשות בסיוע הצלב האדום. אני מתקשה להבין כיצד הצילומים מציגים תקווה.

אייבור פריקט מאירלנד מציג סדרה בשם "סופה של הח'ליפוּת" Ivor Prickett – End of the Caliphate. האומן צילם באזורי אסון בעירק ובסוריה במהלך המאבק להבסת המדינה האסלאמית. רק בעיר מוסול בעירק שחרבה במלחמה נהרגו למעלה מתשעת אלפים אנשים. הצילומים מראים אנשים שעולמם חרב עליהם אבל אינם אומרים נואש ומקווים לשקם את חייהם.

רובין רוד מדרום אפריקה מציג את הסדרה "עיקרון של תקווה" Robin Rhode – Principle of Hope. העבודה יוצאת מתוך ההרס בעיר יוהנסבורג שנגרם על ידי פשיעה של כנופיות רחוב. האזור נגוע באבטלה, בפשיעה, בשימוש בסמים ובאיידס. גדל שם דור עם בעיות של זהות וביטחון עצמי. דור חסר תקווה. האומן צייר על הקירות ההרוסים ציורים גאומטריים צבעוניים שאמורים להציג פרשנות לבעיות ואולי לבנות עולם דמיוני יפה יותר. העבודות יפות בעיני אך אינני מבין מה להן ולתקווה.

אבויסקה ון דר מולן מהולנד יצרה סדרה ששמה "בשמיים השחורים" Awoiska van der Molen – Am schwarzen Himmelsrund. לשם כך היא התבודדה באזורי טבע מרוחקים מהציוויליזציה בניסיון להגיע לטבע האמיתי והטהור. הצילומים מונוכרומטיים וקודרים, כמעט שחורים. הם אמורים לשחזר את תחושותיה של האומנית בעולמות טבעיים ומבודדים. אלי תחושותיה לא הצליחו להגיע, לא הצלחתי לראות בתמונות סימן לתקווה, להיפך הן השרו בי עגמומיות ומיהרתי לעבור הלאה.

באתר מוצגות שתי סדרות נוספות שאינן מוזכרות בתכנית התערוכה שהגיעה לארץ.

* * *

"ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת" – זהו ציטוט מהמונולוג של הברון סמדי במחזה 'נפוליון חי או מת' מאת נסים אלוני.
סליחה – התקשיתי להתאפק –
אפשר לחוות קטע זה מההצגה ביו-טיוב, לא כמו על הבמה, אבל הצגה – מרגע שירדה מהבמה איננה קיימת יותר.

סיפורו של יתום – פָּאם גֶ'נוֹף

הפרק הראשון של הספר מתחיל בשנת 1944 ובפרק האחרון אנחנו עדיין באותה שנה – כל עלילת הספר מתרחשת במהלך שנה אחת שבה מתהפכים חייהם של אנשים רבים באירופה.

סיפורו של יתום - פאם ג'נוף

אונה מספרת לנו בגוף ראשון בזמן הווה כיצד התגלגלה לעבוד בתחנת הרכבת 'בָּאנהוֹף בֶּנזהֵיים' וכיצד הגיע התינוק היתום לידיה. הסיפור שלה מערבב את החוויה האישית שלה עם רגשותיה, מחשבותיה ופחדיה.

הפרק השני הוא סיפורה של אסטריד. גם הסיפור שלה הוא מונולוג חוויתי בגוף ראשון בזמן הווה. היא מתחילה במתן רקע. מספרת לנו מה קרה לפני שנתיים וכיצד הגיעה לעבוד בקרקס שהתחרה בקרקס המשפחתי שבו גדלה להיות לוליינית. מלכתחילה אין קשר בין הסיפורים של אונה ושל אסטריד אך די ברור שהקשר יווצר בקרוב.

הפרק הבא הוא המשך סיפורה של אונה ומכאן והלאה יהיו חלק מהפרקים מונולוגים של אונה וחלקם של אסטריד. פטר, הליצן הרציני של קרקס נויהוף, מוצא ליד הנחל את אונה ואת התינוק מחוסרי הכרה ומביא אותם אל הקרקס. זוהי תקופה קשה. מלחמת העולם השניה בעיצומה, יהודים נשלחים מזרחה ואין יודע מי שרד ומי לא. משפחת הקרקס היהודי של אסטריד נשלחה מזרחה בזמן שהיא הייתה בברלין וכשהיא שבה לדרמשטט הקרקס כבר איננו. הר נויהוף, בעל הקרקס הגרמני שהיה המתחרה של הקרקס היהודי, מקבל את אסטריד לעבוד כלוליינית בקרקס שלו. ברור לו שאסור להעסיק יהודים ושהוא מסתכן. הוא קולט לקרקס גם את אונה שאין לה כישורי לוליינות. אסטריד צריכה – חרף התנגדותה – להכשיר את אונה ללוליינות תוך שישה שבועות.

העובדה שאסטריד יהודיה ידועה למרבית האמנים בקרקס, אבל זה סוד שמור מפני כל האחרים. אם הגרמנים יגלו שהקרקס מעסיק יהודיה כולם עלולים לאבד את פרנסתם ואולי גם את חרותם ואפילו את חייהם. אונה לא יודעת את סודה של אסטריד, ואסטריד איננה יודעת שהתינוק שאונה מציגה כאחיה יהודי. כשסודותיהן נחשפים בפניהן הן הופכות להיות שותפות גורל שזקוקות זו לזו.

במהלך קריאת הספר אני מגלה שעלילתו מדירה שינה מעיני. אני דואג לאונה, לאסטריד, לתיאו התינוק ובעצם לקרקס כולו. לפחות פעם אחת הם מסתננים אפילו אל חלומותי. יש להם בדמיוני חזות ברורה, כמו גם לפטר הליצן הרציני ולהר נויהוף בעל הקרקס.

לאחר סיום הקריאה אני שב לתחילת הספר לקרוא אותו פעם נוספת. בקריאה השניה מתגלים פרטים נוספים. תמיד זה קורה בקריאה חוזרת. בפרק 'פתח דבר', לפני הפרק מספר 1, יש רמזים ברורים לעתיד, אבל אני מפרש אותם בצורה שגוייה. עכשיו התמונה משנה את פניה. קריאה זו מהירה יותר. בתחילה אינני מוטרד, אני יודע כבר את העתיד, ובכל זאת אני שוקע שוב לדאגה לנפשות הפועלות.

עלילת הפרק שנקרא 'אחרית דבר' מתרחשת בפריז. זוהי בעצם השלמה של הפרק 'פתח דבר'. כשמתגלה ציור השמן ובו צעירה על טרפז, אותיות הספר מיטשטשות ואני מתקשה לקרוא. הדמעות מציפות את עיני. אני אמנם רגשן מטבעי, אך אינני נוטה לבכות בספרים. אני מוחה את הדמעות וממשיך לקרוא. הפינות שהיו עלומות לאורך שנים רבות מתבררות וסוגרות את הספר ונראה שהעולם הולך לקראת עתיד טוב יותר. אולי.

שער הספר 'סיפורו של יתום' בגרסת המקור ספר מרגש מאוד. מטריד. מעורר מחשבות ותהיות.
מומלץ בחום.

בסיום הקריאה לקחתי מהספרייה העירונית את ספרה החדש של פָּאם גֶ’נוֹף – 'הילדות האבודות של פריז' – 2021.

משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד. 2019, 350 עמודים.
מאנגלית: עפרה אביגד ; עורכת התרגום: נעה סמלסון.

הערת רקע:
האיור בשער הספר בגרסתו העברית מבוסס על השער בגרסת המקור האנגלית בשינוי קל, ואינני מתכוון רק להיפוך הימין והשמאל. מעניין מה היה השיקול שהוביל להחלטה על השינוי.

אלף שמשות זוהרות – תיאטרון גשר בחיפה

חדשות הבוקר מספרות לנו שהטאליבן השלים את השתלטותו על אפגניסטן. כוחות ארה"ב עזבו את אפגניסטן אחרי כעשרים שנים ששלטו בה. במהלך השנים ניסתה ארה"ב לבנות באפגניסטן משטר דמוקרטי ולבטל את חוקי הדת ששלטו ברחוב האפגני. שלטון הטאליבן התאפיין בפעילות על פי כתבי הקודש כלשונם – שן תחת שן, עין תחת עין, כריתת ידיים של גנבים וסקילת נשים למוות בכיכר העיר. הספר 'אלף שמשות זוהרות' של הסופר האמריקאי יליד אפגניסטן ח'אלד חוסייני מתייחס לתקופה שבה שלט הטאליבן לפני כניסת האמריקאים לאפגניסטן.

לפני מספר ימים ראינו בתיאטרון חיפה את ההצגה 'אלף שמשות זוהרות' שנסמכת על הספר. לא קראתי עדיין את הספר, ואולי טוב שכך, כי בדרך כלל צפיה בהצגה שמבוססת על ספר שכבר קראתי היא ערובה לאכזבה. הספר נמצא על מדפי ספרייתנו, אין לו מועד תפוגה כמו לספרים שאנחנו שואלים מהספריה העירונית, לכן איננו מזדרזים לקרוא אותו. הוא יחכה על המדף יחד עם הרבה מאוד ספרים שלא קראנו.

מגיעים לתיאטרון. תקופה מורכבת – ממש לאחרונה הופשרו התקנות שמונעות אירועים עם קהל. כבר הספקנו לראות שתי הופעות והצגת סטודנטים, אבל זו הפעם הראשונה מאז הסרת המגבלות שאנחנו הולכים להצגת תיאטרון ממוסדת. בכניסה בודקים לכולם את התו הירוק שמעיד על כך שאנו מחוסנים מפני קורונה. הכניסה מתנהלת באיטיות ותחילת ההצגה מעוכבת בהתאם.

אנו יושבים במושבים הקבועים שלנו באולם. לא ישבנו כאן מזה זמן רב. בפעם האחרונה – לפני כשנה – הייתה תקופה קצרה שאיפשרו אירועים עם קהל מצומצם תוך שמירת "ריחוק חברתי". במושבים סביבנו ישבו דובוני משחק ושמרו עלינו שלא נתקרב לצופים אחרים.

המסך סגור. אני אוהב מסכים סגורים – צופני סוד. רגע פתיחת המסך תמיד מרגש אותי – "מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני."[*] 

כשהמסך נפתח אנחנו בבית שבו גרה לילה עם הוריה. לילה היא צעירה משכילה, כבת ארבע עשרה. אביה מרצה באוניברסיטה ושניהם אוהבים לקרוא ספרות יפה. בטרם הספקנו להתוודע אליהם מתהפך עליהם עולמם. מלחמת האזרחים מגיעה אליהם, טיל מחריב את ביתם, הוריה נהרגים ולילה נותרת לבדה פצועה וחבולה.

תמונה מאתר גשר - צילום: ישעיה פיינברג

התפאורה מורכבת מלוחות קיר דמוי פח שמונעים על ידי השחקנים ומגדירים את זירות ההתרחשות. אנחנו עכשיו בביתם של מריאם ובעלה ראשיד. ראשיד היה סנדלר אלמן שאיבד את בנו והתחתן עם מריאם בת החמש עשרה שתפקידה בחיים הוא לשרת אותו ולהביא לו בן זכר. היא נכשלת בתפקידה העיקרי – להביא בן. אחרי שנים של אכזבה ראשיד מתחתן עם לילה הצעירה. לילה יולדת לאכזבתו בת שמקבלת ממנו מרגע לידתה את היחס שניתן לנשים. הילד השני שנולד הוא בן שזוכה מייד ליחס של נסיך.

ההצגה מתפתחת למספר כיוונים שהמשותף להם הוא ההתעללות של גברים בנשים. לא אמשיך לפרט את קורותיהם, קל מאוד למצוא את תקציר הסיפור ברשת. אני מניח שהספר יעמיק את ההיכרות עם תרבות הזוועה שמוצגת כאן. השחקניות והשחקנים מעבירים היטב את ההתנהגויות ואת התחושות הנלוות להן. הבמאי לא חוסך מאיתנו סבל – האלימות מופגנת היטב במלוא עוצמתה ולאורך זמן רב שנותן תחושה של הגזמה. לפעמים אני רוצה לאמר – בסדר, הבנתי, די.

הכל מתרחש באפגניסטן. ד"ר תמר עילם גינדין עבדה איתם על המבטא, אבל זה תיאטרון גשר ומידי פעם מבצבצות שאריות של מבטא רוסי שמסיחות לרגע את הדעת. בילדותי ראיתי מחזות של שייקספיר בתיאטרון האוהל ובהבימה ששחקניהם היו ממוצא רוסי. עד גיל תיכון הייתי משוכנע שזה מבטא בריטי.

לאורך ההצגה אני נחרד לא מעט מהמתרחש, לפעמים נמלא זעם ולפעמים נִשְׁנַק בדמעות אֵימָה. מאז ההצגה עברו כבר מספר ימים וההצגה עדיין מעלה בראשי זכרונות מטרידים. כששומעים על המוני אדם, בעצם, בעיקר הרבה נשים שסובלות מהתעללות רגשית וגופנית, זה יכול לפעמים לחלוף בלי להשאיר סימן. אבל כאן אנחנו נחשפים לדמויות שכבר הספקנו להכיר מעט. נשים וילדות שלא רק שהן חסרות זכויות לחלוטין, הן נדרסות על ידי הגברים שלהן ללא רחם. על זה קשה לעבור לסדר היום. "כמו שמחט של מצפן תמיד תמצא את הצפון, ככה אצבע מאשימה של גבר תמיד תמצא את האישה."

בעודי כותב שורות אלה מוצגת בטלוויזיה מהדורת חדשות הלילה ובה אנו רואים את השתלטות הטאליבן על אפגניסטן. הם כבר מקיפים את קאבול ומכריזים ש"אין מה לדאוג" הם לא נכנסים בינתיים לתוך העיר ואין להם כוונה לפגוע במי שתנהג לפי הכללים. אנחנו רואים נשים עטופות מכף רגל ועד ראש בשחורים ולעומתן צעירות בלבוש מערבי שאינן מבינות את המתרחש ואין להן בגדים שמתאימים לכללים החדשים-ישנים.

בדרך הביתה אנחנו מדברים על כך שכל-כך קל לאבד חרויות וזכויות שהושגו בעמל רב לאורך שנים. השיחה מתגלגלת ל'סיפורה של שִׁפְחָה' שמראה שזה אפשרי אפילו במעוזי הדמוקרטיה, ותמיד אלו הן הנשים שנרמסות תחת רגלי וחוקי הגברים. בבית אני מגיע אל הספר שאני קורא בימים אלה. עלילת הספר מתרחשת בגרמניה של ימי מלחמת העולם השניה ובה שתי נשים שזכויותיהן נרמסות תחת מגפי הרייך השלישי. 

הצגה חזקה, מטלטלת ומבוצעת היטב – מומלצת בחום.

אלף שמשות זוהרות באתר תיאטרון גשר

[*] סוחרי הגומי מאת חנוך לוין – לא קשור להצגה זו אבל מבטא היטב את תחושותי.

התקווה של אורי אשי

מתחת לגשר ההלכה משתרך בנתיבי איילון פקק שמעכב את האפשרות להגיע לדרך השלום. על הגשר עומד בחור אחד ובידו שלט "אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים". אדם אחד מנסה לשנות מציאות באמצעות הפגנת יחיד מעט מוזרה פעם בשבוע במשך שנים.

התקווה של אורי אשי

לא שמעתי על אורי אשי עד שהלכתי לצלם פורטרטים ביריד שבוע הספר 2021 במתחם שרונה בתל אביב. אני אוהב לשוטט בשוקי ספרים, ואלה נעשים נדירים יותר ויותר, לכן אני נאלץ לנדוד מחיפה לתל אביב. הפעם הייתי ממוקד בלכידת דיוקנאות מעניינים לאתגר צילום של גורושוטס.

באחד מדוכני הסופרים העצמאיים נתקלתי בספר 'התקווה – המדריך המאויר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני'. לצד הדוכן עמד אורי אשי והסביר לאנשים במה מדובר. באתי ליריד מתוך כוונה לאסוף רשמים, לא לרכוש ספרים. בימינו יש כל-כך הרבה מבצעי מכירות לכל אורך השנה כך שאין יתרון ברכישת ספרים דווקא בשבוע הספר. חרגתי ממנהגי, האדם וספרו שָׁבוּ את תשומת ליבי ובסופו של יום שבתי לביתי עם הספר ובו הקדשה מאויירת.

הספר מציג את השתלשלות הסכסוכים האזוריים מההיסטוריה עד האקטואליה. כל טיעון בספר מגובה בהפניה למקור המידע. יש בספר הרבה מאוד תיקונים ל"עובדות" שניטעו במוחותינו ברבות השנים על ידי בעלי עניין שמשוכנעים בצדקתם. אנשים רבים שיקראו את הספר עלולים לטעון שמה שהוא מציג כעובדות מבוססות היטב איננו נכון – לא קל להזיז מיתוסים שקובעו במחשבותינו. אחד המיתוסים שנטענים על ידי שני הצדדים בסכסוך הוא "אין עם מי לדבר". הספר מציג נתונים מדיוני השלום הרבים שמראים שדווקא יש עם מי לדבר, ושמרבית האנשים בשני הצדדים היו שמחים מאוד להפסיק את הסכסוך המיותר. הבעייה היא כנראה שיש בכל צד אנשים שמתבצרים בקביעה שאסור לוותר על אף שעל בארץ שהיא רק שלנו.

אורי אשי פורט בספר את הטיעונים ואת טיעוני הנגד אחד לאחד, מפריך את מה שאיננו עובדה ומאשש את העובדות. בימים הרבים שעמד על הגשר הוא שמע טיעונים רבים של אנשים מסוגים שונים ובעלי עמדות שונות והוא מנסה להתמודד עם כולם. לא נראה לי שהוא מצליח להסיט את אלה שמקובעים בעמדותיהם לראות את המציאות באור שונה ואולי להאמין שיש תקווה. אני שותף לדעתו ולכן קל לי מאוד לקבל את טיעוניו וככל הנראה גם אשתמש בהם כשאקלע לשיחות בנושא. לא נראה לי שאלה שאינם מאמינים שעוד לא אבדה תקוותנו לפתרון הסכסוך האזורי ירכשו את הספר, כך שממילא לא יחשפו לדעותיו, אבל מה היה עולמנו ללא דון קישוטים.

ליד הדוכן של אורי אשי ניצב דוכן אחר. אינני זוכר איזה ספר מנסה לקדם בעל הדוכן ההוא, כי במרכז הדוכן הוא הציב עותק מהודר של תרגום עברי של הקוראן. לשאלתי אם זה מה שהוא מוכר, הסביר לי בעל הדוכן שהציבו אותו בין 'התקווה' של אורי אשי ובין 'שלום עכשיו', לכן החליט להציג את הקוראן כהוכחה ש"אין עם מי לדבר". לשאלתי אם הוא באמת קרא את הקוראן השמיע כמה הכרזות שאני יודע בבירור שאינן בקוראן. לא מצאתי לנכון להתעמת עם נכונות ה"ציטוטים" שלו. בספר 'התקווה' אורי אשי מציג לא מעט מידע שמראה שהקוראן הרבה יותר פשרני מאלה שמנפנפים בו. המידע מהקוראן מעוגן במראי מקום. אני חושב שהגיע הזמן להשיג לי עותק עברי של הקוראן.

הספר בהחלט פוקח עיניים – הייתי ממליץ לכולם לקרוא אותו, אבל אני יודע שאלה שתקוותם איננה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא יסכימו לקרוא בספר ובודאי שלא ירכשו אותו. הם ימשיכו לנפנף בקוראן שלא קראו מעולם כבסיס לטענה שהפלסטינאים לא ירגעו עד שישליכו את כולנו לים.

הוצאת חיבור 2021 – 320 עמודים

הפינה האישית שלי:

הלכתי לצלם ביריד לאתגר צילום פורטרטים של גורושוטס. אני מצלם רק אנשים שמסכימים להצטלם. ההיענות ושיתוף הפעולה של האנשים ביריד הייתה מעל ומעבר למצופה – חזרתי עם הרבה מאוד תמונות. צילמתי גם בשוק הפשפשים בחיפה ובשוק הכרמל. לבסוף החלטתי להעלות שלושה צילומים משוק הכרמל ואחד משוק הפשפשים. הצילומים יוצגו בתערוכה Portrait Photography של Gurushots שתפתח ב-16 בדצמבר 2021 בצלמניה בתל-אביב.

התערוכה הוירטואלית כבר שוחררה לרשת – https://bit.ly/2Vd5gXT. בתערוכה מוצגות ארבע תמונות שצילמתי בארבעה סגנונות שונים. כשנכנסים לתערוכה יש ללחוץ על המסגרת שרשום בה CLICK HERE. בתיבת החיפוש כתבו Yossi ותראו את התמונות שצילמתי. לחיצה על צלמית החץ בפינה השמאלית התחתונה תציג את כל התמונות בזו אחת זו. אפשר לראות שם הרבה פורטרטים מעניינים ולשאוב מהם רעיונות.

גבר נכנס בפרדס – אשכול נבו

'עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת'. כך נפתח הסיפור 'דרך המוות' שהוא הראשון מבין שלושת הסיפורים בספר 'גבר נכנס בפרדס' מאת אשכול נבו. הסיפור השני בספר, 'היסטוריה משפחתית', מתחיל במשפט 'עורך הדין הציע שאכתוב את הגרסה שלי להשתלשלות העניינים'. בסיפורים אלה מספר גיבור הסיפור על השתלשלות העניינים בפסקאות קצרות שאורכן ממספר שורות עד מספר עמודים. הקריאה קלה מאוד ומהירה והסיפורים זורמים ביעף. הסיפור השלישי, 'גבר נכנס בפרדס', בנוי באופן שונה. הסיפור הזה קצר מקודמיו ולהבדיל מהם הוא מחולק לפרקים ארוכים – מעין פרקי יומן של המספרת, שכל אחד מהם מתחיל בתאריך. הפרקים ארוכים ואין בהם נקודות עצירה כמו בקודמים.

גבר נכנס בפרדס - אשכול נבו

הסיפורים מרתקים, מסקרנים ומעוררים מחשבות יותר משהם מותחים. בכל אחד מהסיפורים המספר או המספרת נקלעו למצב שלא צפו ובכל זאת נגררו לתוך תוצאותיו כאילו אין להם שליטה, ואולי באמת לא הייתה להם שליטה למרות רמזים למה שעתיד היה לקרות. הם מסתבכים במערכות אירועים שלא בהכרח היו חייבים להסחף אליהם. הכל מתחיל בהתפתחות פשוטה ולכאורה תמימה ומתגלגל למקום שקשה היה לצפות אותו.

הסיפורים נפרדים לחלוטין, לכאורה בלתי קשורים זה בזה, ובכולם הגיבורים מתלבטים בדילמות מסוגים דומים. אמנם מוזכרים בסיפורים אירועים או אנשים ששייכים לסיפור אחר, אבל אין באיזכורים אלה משום קישור בין הסיפורים.

אינני מוצא טעם לתקצר את הסיפורים, אפשר לקרוא תיאורים קצרצרים של הסיפורים בגב הספר וכל דבר שאוסיף עלול לגרוע. שלושת הסיפורים נקראים מאוד בקלות ובמהירות. הכול מסופר בגוף ראשון בשפת יום יום ולא נזקקתי כמעט לשוב לאחור לברר משהו שקראתי לפני כן.

הסיפורים נפתחים באירועים כל-כך מוכרים משגרת חיינו שאין אפשרות לחמוק מהשאלה אם לא יכולתי גם אני להקלע למצב דומה, ואם כן – כיצד הייתי מתנהל.

ספר נעים לקריאה, שונה מספריו הקודמים של אשכול נבו ומעניין לא פחות.
מומלץ בחום.

כנרת זמורה-ביתן 2021 – 252 עמודים

המטופלת השקטה – אלכס מיכאלידס

מותחן פסיכולוגי מעניין, אמרה לי אשתי-שתחייה, אני מאריכה אותו בספרייה בשבילך. צדקה, הספר אכן מעניין. היא תמיד צודקת. הספר ערוך בצורה ייחודית – מעניינת מאוד ומעורר הרבה מחשבות.

'המטופלת השקטה' נפתח בפרולוג 'יומנה של אלישה בֵּרֶנסוֹן'. זהו הרישום הראשון ביומן ובו כותבת אלישה שהיא חושבת בתמונות, לא במילים. אלישה היא ציירת מפורסמת, אבל היא מתקשה להתקדם בציור שהיא מציירת. גבריאל בעלה מציע לה לכתוב יומן ונותן לה פנקס עם כריכת עור שחורה ודפים לבנים ריקים.

מכאן והלאה המספר הוא תיאו פיבר – הפסיכולוג שחוקר את השתלשלות האירועים שגרמה למטופלת אלישה בֵּרֶנסוֹן לשתוק מאז שהרגה את בעלה ביריות רובה. תיאו פיבר היה להוט להגיע לעבוד בגרוב – המוסד שבו מאושפזת אלישה – כדי להיות המטפל האישי שלה. המטפלים האחרים מנסים לשכנע אותו שהמקרה אבוד, אך הוא מתעקש לקבל אותה לטיפולו האישי.

המטופלת השקטה
הספר מתנהל בפרקים קצרים ונוחים לקריאה ואחרי כל כמה פרקים משובצים מספר דפים מהיומן של אלישה. הסיפור של תיאו פיבר נע בין הטיפול באלישה שאיננה מדברת ובין הבעיות שיש לו בבית. לתיאו הייתה ילדות מורכבת והוא נושא איתו משקעים ממנה. הילדות של אלישה הייתה קשה הרבה יותר, אמה נהרגה בילדותה בתאונת דרכים. אלישה שהייתה גם כן במכונית לא נפגעה ומאז גידלה אותה דודתה הקשוחה. אביה חדל מלתפקד אחרי אותו אירוע ולדברים שהוא אומר לה יש השפעה ישירה על תסביכיה בבגרותה. סדר הזמנים בסיפור איננו מתקדם בכיוון אחד, הסיפורים שתיאו דולה מפי אנשים שהכירו אותה מקפיצים אותנו אל העבר, וההפוגות שבהן הוא מספר על חייו הפרטיים אינן מתרחשות בהכרח באותו לוח זמנים.

תיאו מגלה שאשתו בוגדת בו. הוא מתייעץ עם המטפלת הפסיכולוגית שלו שמייעצת לו להתעמת עם אשתו, קתי, ולעזוב אותה. תיאו מתחיל לעקוב אחרי קתי באובססיה במטרה לגלות מי המאהב שלה. הוא אוהב את אשתו ואיננו מוכן לוותר עליה ואפילו איננו מתעמת איתה.

הספר שועט בעצלתיים בין חקירה לשתיקה ואין בו רגע דל גם כאשר אין כל התקדמות. הפרקים הקצרים מאפשרים לעצור בכל רגע, ועם זאת מושכים קדימה לקרוא עוד פרק ועוד אחד. את שישים הדפים האחרונים של הספר גמעתי ברצף אל תוך הלילה ומייד ישבתי לכתוב טור זה שבו אני נזהר מאוד לא לפלוט ספויילר.

בשער הספר מצוטט קטע מסקירת הספר ב- Entertainment Weekly: "מותחן חדש ובלתי-נשכח. שילוב של מתח היצ'קוקיאני, מבנה עלילתי כשל אגתה כריסטי וטרגדיה יוונית".
ובכן, אין בספר מתח ואימה בסגנון היצ'קוק, המבנה העלילתי מיוחד מאוד – ממש לא מזכיר את המבנה הקבוע של ספרי אגתה כריסטי שמסתיימים תמיד עם האל מהמכונה. הספר איננו מכיל שום אלמנט של טרגדיה יוונית למעט הסיפור על אַלְקֶסְטִיס. תהיתי מה גרם למישהו לכתוב משפט כזה בסקירת הספר. האתר של
Entertainment Weekly מגדיר את עצמו כך – Entertainment News for Pop Culture Fans- יכול להיות שהכותבים באתר מתאימים את כתיבתם לקהל קוראים שונה ממני.

מותחן פסיכולוגי מעניין מאוד, מעורר מחשבות, מסקרן ומפתיע – מומלץ!

הוצאת פן 2019 336 עמודים.

חוויות ממרתון צילום רחוב של פוטו טיפס

https://www.phototips.co.ilשלושה שבועות אחרי שהצטרפתי לקבוצת הפייסבוק 'פוטו טיפס – קהילת צילום ישראלית' השתתפתי לראשונה במרתון צילום רחוב חווייתי עם קבוצת צלמים נלהבים בניצוח ויקטור וחבורת הניהול של הקהילה.

אינני זוכר כיצד נקלעתי לראות הרצאת רשת של ויקטור – הצלם-מדריך-מנטור של פוטו טיפס, אך מה ששמעתי בהרצאה ובמסכת השאלות-תשובות שבסיומה גרם לי להצטרף לקבוצה.

חפרתי מעט בפייסבוק הקבוצתי ומצאתי קהילת צלמים מקצועיים וחובבים ברמות שונות. הדיון בקבוצה מאוד מכבד וניכר שהמקצועיים יותר מכבירים עצות, הערות והארות בתגובה לצילומים שמפרסמים חברי הקבוצה.

הקבוצה מפרסמת כל שבוע אתגר צילום חדש. האתגר של השבוע שבו הצטרפתי היה #פוטוטיפס_אתגר_סימטריה. מייד שלחתי תמונה שאני מחבב במיוחד. אחד ממנהלי הקבוצה הגיב על התמונה במילים: "תמונה טובה יש משהו מוזר בצד שמאל למעלה בעננים כאילו האדווה של האגם …". במילים פשוטות – הוא גילה ששתלתי תמונת ראי מעובדת של האגם בשמיים שהיו במקור שרופים, ובחר להגיב בצורה עניינית ומכבדת. בקבוצות אחרות אני קורא לפעמים ביקורות מעליבות כאשר מתגלה ליקוי בצילום או בעיבוד. אני מספר על כך כדי להדגים את אופי העזרה ההדדית בקבוצה. עניתי לו שאינני מגדיר את עצמי כצלם, אלא כצייר עם מצלמה, לכן הצילומים שלי אינם מתעדים את המציאות אלא את מה שהייתי רוצה לראות בה. בתגובה הוא הציע לי תיקוני עריכה, ולאחר ששיפרתי את התמונה לפי המלצותיו נענה לבקשתי לבחון את התוצאה ואף הציע שיפורים נוספים. תודה עופר.

אגב, אותה תמונה קיבלה ציונים לשבח מספר פעמים בגורושוטס, התפרסמה במגזין Shutterbug ואף הוצגה בתערוכה בשטוקהולם, וזו הפעם הראשונה שמישהו מציין בפניי שהבחין בתקלת העריכה. בסיום השבוע התברר לי שהתמונה נמצאה ראויה לשבח גם בפוטו טיפס [השמאלית בשורה התחתונה]. אין לי מושג כיצד נקבע איזו תמונה ראויה לשבח, נראה לי שמדובר במספר הלייקים שקיבלה התמונה.

תמונות ראויות לשבח - אתגר סימטריה

גם באתגר הבא הגיב אחד מחברי הקבוצה בניסוח מכבד על עיבוד היתר בתמונה שפרסמתי, וגם לו עניתי שאני "צייר עם מצלמה" כפי שאני עונה גם לרבים אחרים שמתייחסים לעיבוד התמונות שלי. 

קראתי על סדנאות הצילום שמוביל המנטור שלנו ויקטור, ראיתי תמונות שפרסמו משתתפי הסדנאות וקראתי על חוויותיהם. נראה לי ממש כיף. ויקטור הודיע על מרתון צילום בתל אביב ביום שישי ה-16.7 בשעה 7:30. כן – שבע וחצי בבוקר. מבחינת מי שבא מחיפה זה אומר שצריך להתעורר לפני חמש בבוקר – שעה שמבחינתי קרובה יותר לערב מאשר לבוקר. בשלב זה לא פורסמו פרטי המרתון למעט העיר והשעה, כל השאר יובא לידיעת הנרשמים יומיים לפני ההזנקה. נרשמתי והצטרפתי לקבוצת הווטסאפ שבה נקבל את המשימות. כשהודעתי לאשתי-שתחייה שנרשמתי למרתון שמוזנק בתל-אביב בשעה שבע וחצי בבוקר, היא הטילה ספק קל באפשרות שאשכים קום ואגיע בזמן. לאחר הרהור נוסף הכריזה שהיא מצטרפת אלי.

בבוקר קיץ חם במיוחד אנחנו מתייצבים בנקודת המפגש ברחוב דניאל שבפאתי שוק הכרמל ולראשינו כובעי טיולים רחבי שוליים להגנה מפני השמש הקופחת. ויקטור כבר כאן, גם הוא חובש כובע רחב שוליים, וסביבו קבוצת אנשים מצויידים במצלמות. בעוד אנחנו מתחילים להתוודע אל אנשי הקבוצה מצטרפים עוד ועוד אנשים חמושים במצלמות.

ויקטור שלח לנו למפרע הנחיות כלליות לאירוע. אחת ההנחיות הייתה לחשוב על הסיפור שברצוננו לספר באמצעות הצילומים ולבחור לשם כך בעדשה אחת שבה נשתמש לכל הצילומים. בחרתי למצלמת המירורלס מיקרו 4/3 שלי עדשה עם אורך מוקד קבוע – 25 מ"מ f/1.7 [שקולה ל-50 מ"מ במצלמה עם חיישן 36/24 מ"מ]. עדשה זו תאלץ אותי להתקרב אל המצולמים וליצור חוויה של קרבה. חשבתי לשלב בסיפור שלי מעט טשטוש באמצעות מהירות תריס נמוכה או עומק שדה רדוד. מאחר שימים אלה מוארים במיוחד, הצטיידתי בפילטר ND8 שיאפשר לי לצלם במהירות נמוכה ובמפתח צמצם גדול. כשזרמו אלינו המשימות, התברר לי שאחת המשימות אכן דורשת מהירות תריס נמוכה. אני מביט סביבי, חלק ניכר ממשתתפי המרתון מצויידים במצלמות עם עדשות זום ענקיות. הסיפור שלהם כנראה שונה משלי.

ויקטור מדריך אותנו לקראת ההזנקה. נקבל שש משימות, כל רבע שעה משימה חדשה, וכעבור כשעה וחצי נתכנס בנקודת המפגש לסיכום החוויה. ההנחיות שלו שמות דגש על הסיפור הרבה יותר מאשר על ההיבטים הטכניים – גישה זו חביבה עלי. הוא מדגיש שהוראות המשימות הן קווים מנחים עם דרגת חופש רחבה וכל אחד יכול לפרש את המשימה כהבנתו ובהתאם לסיפור שלו. כצייר עם מצלמה אני תמיד מעדיף את הסיפור על פני הנתונים הטכניים המדוייקים. בסופו של יום, העיבודים שלי נוטים בדרך כלל להציג תמונה שנאמנה לפנטזיה שלי יותר מאשר למציאות… במידת האפשר, כמובן.

השעה שמונה. תיכף יוצאים לדרך. ויקטור שולח לקבוצת הווטסאפ את המשימה הראשונה: בולט בתוך המון – אובייקט מרכזי שבולט במיוחד בין אובייקטים אחרים דומים לו. תאור המשימה מרמז על סידור מוצרים שאחד מהם שונה מסביבתו באמצעות צורה, צבע או תאורה. אני מחליט שהאובייקט שלי יהיה אדם שבולט בתוך המון אדם – זה מתאים לסיפור שאני מספר לעצמי. מאוחר יותר אראה שמרבית משתתפי המרתון בחרו לשלב פרי או ירק זר לסביבתו. המרתון הזה איננו תחרותי ומקדש את "חרות האמן" שמפגישה אותנו עם מבחר פרשנויות לאותה משימה.

בולט בתוך המון

כעבור רבע שעה מגיעה המשימה השניה: תרגיל בגאומטריה – צילומי צורות גאומטריות ברורות, מרקמים ותצורות מחזוריות.

תרגיל בגאומטריה

המשימה השלישית היא: מתחת לברכיים – אובייקט שנמצא קרוב לרצפה – עד גובה הברכיים. אפשר לצלם בעמידה "כלפי מטה" או לרדת לגובה האובייקט. אני בוחר לצלם מנקודה נמוכה שדווקא מגביהה את האובייקט ביחס לנקודת המבט.

מתחת לברכיים

במשימה הרביעית אנחנו צריכים לצלם: מבט למצלמה – פורטרט מרגש של אדם המסתכל למצלמה. משימה זו, שלפני מספר חודשים הייתה יכולה להיות מאתגרת עבורי, הפכה בינתיים לאזור הנוחות שלי [comfort zone]. בחודש שעבר השתתפתי במשימת צילום פורטרטים של גורושוטס. צילמתי פורטרטים בשוק הפשפשים בחיפה, ביריד שבוע הספר בשרונה ובשוק הכרמל. במהלך התקופה התמקצעתי בצילום פורטרטים ברחוב. שלוש מהתמונות שהעליתי לאתגר צילמתי בשוק הכרמל ואת הרביעית צילמתי בשוק הפשפשים בחיפה. הצילומים שהעליתי עמדו בקריטריונים להצגה בתערוכה וירטואלית ויוצגו ב'צלמניה' ב-16 בדצמבר 2021.

מבט למצלמה

המשימה החמישית: תנועה ומריחה בחשיפה ארוכה – צילום פריים שמביע תנועה במהירות תריס נמוכה. ההנחיות התייחסו בעיקר למריחה באמצעות הנעת המצלמה. יש לי כבר מספר ספריות של תמונות פאנינג ומריחה באמצעות תנועת מצלמה, את הפרק הזה בהתנסותי בצילום מיציתי, לפחות לעכשיו. בסיפור שלי האובייקטים נמרחים באמצעות תנועה שלהם ואילו המצלמה יציבה ושומרת על חדות העצמים שאינם מרוחים. זוהי בחירת הסיפור שבאתי איתה למרתון זה. כשהתבשרנו שהמרתון יתקיים בשוק הכרמל דמיינתי לעצמי את הסיפור שלי – סחורה וכסף מחליפים ידיים.

תנועה ומריחה בחשיפה ארוכה

המשימה השישית הייתה מאתגרת בגלל המיקום שבו נמצאנו. הגדרת המשימה היא: רק בתל אביב – תמונה עם סיפור תל אביבי מובהק. הציפיה במשימה זו היא שהמתבונן בה יבין מייד שזו תל אביב. העניין הוא ששוק הכרמל דומה לשווקים רבים וכן הבניינים הישנים והמגדלים סביבו. מגדל שלום שמזדקר בקרבת מקום כבר מזמן איבד את זהותו כסמל של תל אביב. גם הסיטואציות המקומיות יכולות להתרחש היום בכל שוק אחר בארץ. הגרפיטי שאפיין פעם את תל אביב כבר מציף את חיפה וירושלים, ואני מניח שגם בשוקי שאר הערים נמצא גרפיטי דומה. המאפיינים המובהקים של תל אביב אינם במרחק שניתן להגיע אליו ברבע שעה ולשוב. המוצא היחיד שמצאתי הוא כיתוב שמציין שמות אתרים בתל אביב או את השם – תל אביב. לא ראיתי עדיין את כל התמונות שצילמו משתתפי המרתון. אני מקווה למצוא צילום שעונה על המשימה ללא מילים כתובות. הצילום שלי הוא פשרה שעונה על הגדרת המשימה אך איננה חביבה עלי במיוחד.

רק בתל אביב

תם המרתון ואנחנו מתכנסים להחלפת חוויות. ניכר שכולם רוויי אדרנלין. ויקטור מסכם ועונה על שאלות וכולם מתפזרים לדרכם.

מפת הטיול שלנו אחרי המרתוןאנחנו ערים מחמש בבוקר, אבל גם אצלנו האדרנלין חוגג. במרחק של דקה הליכה נמצאת המסעדה גלבי – המקום של ענת שבה צאצאינו אוכלים כל יום שישי בארבע אחר הצוהריים ואנחנו מצטרפים אליהם מידי פעם. השעה עשר, אנחנו הולכים לבקר את ענת ומתלבטים אם לשוב הביתה לחיפה או להמשיך לטייל בתל אביב עד שעת הארוחה – בעוד שש שעות. השמש הקופחת איננה מזמינה במיוחד. שיחה קצרה עם ענת מדרבנת אותנו לצאת לטייל לפארק המסילה, לשוק לוינסקי ולהרחיק עד שדרות וושינגטון. בדרכנו חזרה מתחילים לראות בווטסאפ צילומים שהעלו משתתפי המרתון. הלכנו היום למעלה מ-11 קילומטר בשמש הקופחת ונהנינו מאוד מהטיול המוזר שכל מטרתו הייתה "לשרוף" זמן עד המפגש עם ליבי וגיל אצל ענת. 
בסוף יום המרתון אינני רואה סיכוי שאגיע הביתה במצב צבירה שמאפשר לטפל בתמונות – זה יקרה ככל הנראה מחר.

היה כיף – להתראות במרתון הצילום הבא של פוטו טיפס.

פוטו טיפס היא קבוצת פייסבוק סגורה אך מסבירת פנים ומעודדת להצטרפות.
לחיצה על הקישורים של התכנים בקבוצה תוביל אל הדף שקורא לכם להצטרף לקהילה.
אני מאוד מרוצה מהקבוצה וממליץ בחום לכל אוחזי המצלמה להצטרף.

קצין ומרגל – הסרט

קצין ומרגל – הסרטהתזכורת לראות את הסרט קצין ומרגל מפציעה על מסך הטלוויזיה כשמסתיים שידור חוזר של פרק מהסדרה 'מותק בול באמצע'. הסרט מבוסס על הספר שקראתי לא מכבר.

אין לי כוונה לספר את סיפור הסרט, אני מתייחס כאן רק להבדלים מהספר ולחוויה שהם יוצרים, כך שאם טרם קראתם את הטור על הספר 'קצין ומרגל – רוברט האריס' עדיף לקרוא קודם על הספר ולשוב לאחר מכן. הטור הזה יחכה לכם כאן בסבלנות.

בדרך כלל, צפייה בסרט שמבוסס על ספר שכבר קראתי היא מתכון מובהק לאכזבה. במקרה זה הבמאי רומן פולנסקי השכיל לזקק מתוך הספר סרט בהחלט מכובד. אמנם לא מכסה את כל תוכני הספר אך לפחות איננו חוטא לו בעיוות מה שכן מוצג. הסרט נאמן לספר בדילוגים ובהשמטות קלות בעיקרן. אמנם חסרים לי כמה דברים שאספר עליהם בהמשך, אבל סרט מוגבל באורכו ולכן אין ברירה אלא לוותר על חלק מהסיפור.

הסרט מעביר היטב את ההתרחשות ואיננו עוסק כלל במחשבות וברגשות של קולונל ז'ורז' פיקאר שהספר מתאר בפירוט רב. חסרונו של חלק זה בסרט איננו פוגם בחוויה. המעברים בין האירועים ובין הזמנים שמתוארים בספר בפירוט, מרומזים בסרט בקצרה, ובכל זאת אין בעייה להבין מתי קורה מה ומיהן הדמויות החדשות. מצד שני, יכול להיות שהידיעה שלי למה לצפות, הקלה עלי להשלים את מה שהסרט איננו מספר.

שלושה סיפורים משמעותיים חסרו לי בסרט, אבל ברור לי שקשה היה להציג אותם בסד הזמנים של סרט, בלי להשמיט סיפור אחר, כך שיכול להיות שהבחירה הייתה בכל זאת נכונה.

בסרט יש לז'ורז' פיקאר מאהבת אחת, בספר היו לו שתי מאהבות. פולין מונייר היא חברה טובה וגם מאהבת. בשנות הארבעים לחייה היא נשואה לפיליפ מונייר – איש חברה ידוע ומבוגר ממנה בהרבה ויש להם ילדות. המאהבת השניה צעירה – במחצית גילה של פולין. נראה שהמאהבות יודעות זו על זו. הצעירה נעדרת לחלוטין מהסרט ונוכחותה של פולין בסרט פחותה משמעותית מזו שבספר. חייו הפרטיים של פיקאר והצד הרומנטי בהם נדחקים בסרט לשולי הסיפורים. רק לקראת סוף הסרט, אחרי שפולין אולצה להתגרש בעקבות פרסום הבגידה בבעלה, פיקאר מנסה להציע לה נישואין. פולין מבהירה לו שהוא איננו מתאים לנישואין וכן שהוא הוכיח לה שגם היא איננה מתאימה.

הספר מספר בפירוט על השליחות של ז'ורז' פיקאר לטוניס ועל מערכת היחסים בינו לבין אנשי הצבא המקומיים. בתקופת שירותו באפריקה מתחוללים אירועים משמעותיים שמובילים לשליחתו על ידי שר ההגנה למשימה שאין לו סיכוי לצאת ממנה בחיים. המפקד המקומי בטוניס מעכב את ביצוע ההחלטה עד שפיקאר נקרא לשוב לפריז בעקבות מידע שהודלף לעיתונות. חלק זה איננו קיים כלל בסרט. בשיחה קצרה פיקאר מזכיר את שהותו בטוניס באופן לקוני. לחלק זה בהשתלשלות המאורעות יש משמעות רבה בספר.

יותר מכל חסרה לי בסרט התייחסות לפעילותו של ז'ן ז'ורס. הפרסום שז'ורס נתן לדרך שבה הורשע דרייפוס הביאה לערעור שבו דרייפוס זוכה. חלק זה מסתכם בסרט בכתובית על המסך שמודיעה 'כעבור שבע שנים זיכה אותו ביהמ"ש לערעורים' – ללא כל הסבר מאין צץ הערעור.

הסרט מעניין ועשוי היטב.
אם קראתם את הספר, יהיה בהחלט מעניין לראות את הסרט מתוך ידיעת הצפוי.
אם ראיתם את הסרט, עדיין כדאי לקרוא את הספר ולהשלים את החלק המחשבתי, הרגשי והרומנטי בדמותו של ז'ורז' פיקאר.

הכֹּפר | ניר ברוך

הספר הכֹּפר מאת ניר ברוך מתעד את קורות יהודי בולגריה במהלך מלחמת העולם השניה ולפניה. זהו תיעוד שמבוסס על מחקר מעמיק של מקורות כתובים, מסמכים שנשמרו בארכיונים ברחבי העולם וכן על הרבה מאוד ראיונות אישיים שערך ניר ברוך עם אנשים שחוו את מאורעות ימי המלחמה על בשרם. הספר יצא לאור בשנת 1990, בינתיים חלפו שלושים שנה, ניר ברוך ומרבית המרואיינים כבר אינם בין החיים.

ניר ברוך היה חבר קרוב של אבא שלי. כאשר הספר יצא לאור ניר הביא לאבי עותק. עלעלתי בספר, קראתי מספר קטעים ואת פרק הסיכום, אך לא קראתי את הספר במלואו. כשביקשתי לשאול את הספר הוא כבר לא היה על מדפי אבי בדיור המוגן. מאז אני מחפש את הספר בחנויות הספרים המשומשים. משום מה לא עלה בדעתי לחפש אותו בספריה העירונית, וכך, באיחור רב שאלתי עותק מהספריה העירונית המרכזית של חיפה.

זהו ספר תעודי-מחקרי שידבר רק אל מי שמתעניין בנושא. גם טור זה מכיל הרבה פרטים שלא בהכרח יעניינו כל אחד. אם ברצונכם רק להבין מהו הכֹּפר – אפשר לעבור ישר לסיכום הספר.

דברים רבים שמוזכרים בספר היו מוכרים לי מסיפורים שסיפר לי אבי, בעיקר בערוב ימיו. ההיסטוריה של יהדות בולגריה עטופה בשכבות סכריניות שהודבקו אליה ברבות השנים. הסתירה בין הסיפורים הקשים ששמעתי בילדותי לבין הסיפורים שסופרו לי בבגרותי משכה אותי לברר מה קרה שם באמת. רק בשנות חייו האחרונות שב אבי לספר את אותם סיפורי תלאות יהדות בולגריה ששמעתי בילדותי. גם הוא העדיף בשנות הביניים את מעטפות הסכרין.

ניר ברוך מספר מה קרה באמת תוך התבססות על עובדות מוכחות. בסוף הספר, אחרי הסיכום, נמצאים 60 עמודים עם נספחים, מסמכים והסברים למסמכים שחלקם מתורגמים מגרמנית וחלקם בשפות האזור, וכן רשימה ביבליוגרפית.

'בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נפגעו הקהילות הראשונות בפעולות אנטישמיות: נופצו שמשות, נבזזו חנויות, ילדים הוכו ברחובות ובוצעו מעשי בריונות נגד היהודים'. בשנים 1932 ו-1934 התרבו אירועי האלימות האנטישמית שכללו שבירת חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית, כתיבת סיסמאות על קירות הבתים ותקיפת תלמידים יהודים. בשלב זה לא שלחו האנטישמים ידם בסחורות ובדירות פרטיות. המשטרה נמנעה מלהתערב.

'ממשלת בולגריה תמכה באנטישמיות באופן מוצהר החל בשנת 1936, מבלי להסוות עוד את הזיקה הפרו-גרמנית במדיניותה'. בחודש אוקטובר 1940 החליטה הממשלה הבולגרית להגיש הצעת חוק להגבלת זכויות האזרח של היהודים – ה"חוק להגנת האומה". החוק אושר בינואר 1941 בחתימת המלך בוריס. בנוסף לגזרות כלכליות ולהגבלת תחומי העיסוק ומקומות המגורים, חוייבו היהודים להמצא בביתם בין השעות תשע בערב ושש בבוקר, ובצאתם לשאת על דש בגדם העליון מגן דוד צהוב עשוי פלסטיק בגודל של כארבעה סנטימטר.
בזמן כתיבת משפט זה נזכרתי שבילדותי, עוד בטרם למדתי בבית הספר, מצאתי בקופסה שהייתה שייכת לסבתי מצד אבי כפתור צהוב בצורת מגן דוד. לשאלתי מה זה היא ענתה בביטול משהו בלאדינו והעלימה את הכפתור.

'אחת התקנות האנטישמיות קבעה כי יהודים חייבים לשאת רק שמות יהודיים טיפוסיים. מאות גברים הפכו בן-לילה ל"אברהם" או "משה" ונשים – ל"שרה" או "לאה". במקומות מסויימים אולצו היהודים לשנות את שמות משפחתם ע"י מחיקת הסיומת "אוף" או "אוב"…'.
זכור לי שאבי סיפר לי בילדותי שהמורים בבית הספר נהגו לקרוא את שם משפחתו "ורסנוב" במקום "ורסנו", עד שיום אחד יצאה תקנה שאסרה על יהודים להקרא כך והוא שב להקרא בשמו האמיתי.

בשנת 1942 פורסם חוק שאוסר על יהודים להחזיק ברכוש דלא-ניידי, פרט לדירת מגוריהם. 'נכסי יהודים, שלא שימשו למגורים, נתפסו על-ידי השלטונות. גודל הדירות נקבע בהתאם לגודלה של המשפחה. משפחות עם 2-3 ילדים רוכזו בדירות של 1-2 חדרים… היהודים חויבו לתלות שלט בפתח דירות מגוריהם המודיע: "דירה יהודית".'

"חוק ההסמכה" שהסמיך את הממשלה לעשות כראות עיניה ללא צורך באישור הפרלמנט אושר ב-9 ביולי 1942.

ב-29 באוגוסט אושרה תקנה 70 ובה 54 סעיפי הוראות בעניין ההגבלות המוטלות על היהודים. 'סעיף 29: היהודים המתגוררים בסופיה מיועדים להעברה לערי-השדה ומחוץ לגבולות הממלכה'. ידוע לי שמשפחתי עברה מסופיה לפלובדיב, אך לא ידוע לי כיצד הדבר התבצע ומה קרה באותה עת לדירות משפחתי בסופיה.

ב-4 בפברואר 1943 הוגש לשר הפנים של בולגריה, גברובסקי, דיווח שמסכם את הדיונים עם האס.אס. ובו החלטה: 'הרייך מוכן לסייע במציאת פתרון כולל של הבעיה היהודית. לגופו של עניין, הרייך מוכן לקבל את היהודים ממקדוניה וטראקיה וכן את האלמנטים הבלתי רצויים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, במספר שייקבע ע"י הקומיסריון'.
'במקרה שלא יוחלט לגרש יהודים מגבולותיה הישנים של בולגריה, רצוי לנצל את האפשרות להרחקת יהודים בלתי רצויים. לכן, מספר היהודים שיוסכם לגרשם צריך להיות גבוה יותר, למשל 20,000 איש'.
בדו"ח של שר הפנים הבולגרי נכתב '… נוכחתי לדעת שהצעדים שננקטו כלפי היהודים, ובמיוחד אלה הנוגעים לזכויות על רכושם, נתקבלו ע"י האוכלוסייה הבולגרית בשקט'.

ב-8 בפברואר 1943 נכתב בדו"ח של ציר גרמניה בבולגריה ששר הפנים אישר את כוונתו לגרש את כל היהודים, אך מחמת הצורך בביצוע עבודות ציבוריות בבולגריה צריך לדחות את המועד ולהסתפק קודם כל בגירוש היהודים, תושבי השטחים המשוחררים – מקדוניה וטראקיה.
ב-16 בפברואר 1943 הוחלט כי 'גברים יהודים, תושבי בולגריה שבגבולותיה הישנים, יגויסו ל"עבודות למען האינטרס הבולגרי", כלומר, יגויסו ל"פלוגות העמל" שעסקו בעבודות ציבוריות'.
בהסכם הסופי שנחתם עם גרמניה ב-22 בפברואר לאחר התייעצות טלפונית עם אדולף אייכמן נמחק הסעיף שמסביר שמדובר רק ביהודי השטחים החדשים – מקדוניה וטראקיה.

ב-4 במארס 1943 החל מבצע המעצרים של היהודים בערי טראקיה. הם הועברו ברכבות לנמל לום שליד הדנובה, שם נמסרו לידי הגרמנים ונשלחו בעזרת חיילים בולגרים למחנה טרבלינקה בפולין.

'בסך-הכל הוגלו למחנות ההשמדה 11,363 יהודים – 4058 יהודי אזור טראקיה, 161 יהודי העיר פירוט ו-7144 יהודי מקדוניה. מהם נותרו בחיים רק 12 נפשות. 11,351 יהודים הושמדו.'

אבי סיפר לי בילדותי שהוא נשלח על ידי הבולגרים לעבוד במחנה כפיה עבור הנאצים. באותו זמן הסיפור היה דל בפרטים אך אבי ביטא בצורה מפורשת את כעסו על כך שבולגריה העבידה אותו בשירות הנאצים. שנים רבות מאוד לאחר מכן, בערוב ימיו, השלים אבי את הפרטים. הוא נשלח לעבוד בתחזוקת מסילות הברזל שעליהן נסעו רכבות מדרום בולגריה לצפון. הוא סיפר לי על הצווחות ששמע מהקרונות שחלפו במהירות אדירה ועל הסירחון שנדף מהרכבות החולפות. והעיקר – הוא ידע שבקרונות מובלים יהודים אל מותם ותהה מה יקרה ליהודי בולגריה אחרי שילוח כל היהודים מהדרום.

במחצית השניה של פברואר 1943 נודע ליהודים בעיר קיוסטנדיל כי הקומיסריון לענייני יהודים פרסם מכרז להקמת צריפים בקרבת תחנת הרכבת של העיר רדומיר. יעקו ברוך – עו"ד יהודי ידוע – פנה לברר את העניין בקרב גורמי שלטון בבולגריה ושמע מכמה מהם ש'קיימות תוכניות לגירוש היהודים' אך לא קיבל מידע מפורש חד-משמעי. שר-המסחר הסביר לו כי 'לא קיימת החלטת ממשלה לגרש את היהודים "הבולגריים" אל מחוץ לגבולות המדינה, אך קיימת החלטה למסור לידי הגרמנים את יהודי מקדוניה וטראקיה שאינם אזרחים בולגרים'. בשובו למשרד נודע לו שכבר מרכזים את יהודי קיוסטנדיל במחסן של מפעל לקראת גירושם אל מחוץ למדינה. הוא פנה לסגן יו"ר הפרלמנט דימיטרי פשב לברר אם קיימת החלטה לגרש את יהודי בולגריה. פשב פנה לשר הפנים גברובסקי והשר אישר שאמנם קיימת החלטת הקבינט למסור את יהודי מקדוניה וטראקיה. באשר ליהודי בולגריה – לא קיימות תוכניות לגרשם מחוץ למדינה. גברובסקי יצא להתייעצויות וכעבור כמחצית השעה שב והודיע שאכן ניתנה פקודה לעצור את יהודי קיוסטנדיל וערים נוספות בבולגריה – אי אפשר לבטל את ההוראה אך ניתן לדחות את ביצועה. גברובסקי הורה לשלוח מברקים למפקדי המשטרה בערים ולהודיע על דחייה. למחרת שוחררו כל העצורים.

דחיית ההגליה העמידה את ראשי הציבור היהודי בבולגריה לפני משימה קשה – להביא לביטול סופי של גזירת ההגליה. שר הפנים התארגן בינתיים לבצע את ההגליה בשקט שלא יתעוררו שוב בעיות.

המפלגה הקומוניסטית הבולגרית הודיעה על כוונתה לארגן הפגנה נגד כוונת הממשלה לגרש את יהודי סופיה לערי השדה. ההפגנה תוכננה ל"יום ההשכלה" שנחוג בבולגריה ב-24 במאי ובו מתקיימות תהלוכות רבות. הרב דניאל ציון החליט שההפגנה תצא מבית הכנסת הגדול בסופיה ומשם תצעד לעבר הארמון – מהלך כחמש דקות. הוא לא ידע שידה של המפלגה הקומוניסטית בארגון ההפגנה, אך השמועה נפוצה בעיר עוד בטרם הודיע עליה הרב. ראשי התנועה הציונית שמעו על היוזמה וחששו שהיא תשמש עילה בידי השלטונות כדי לזרז את הגירוש. הרבנים החליטו לנעול את בית הכנסת, וכשבאו המפגינים, הובילו אותם לבית כנסת שכונתי באזור השלישי. 'הרב דניאל ציון ניסה להרגיע את הקהל המודאג שכבר קיבל את צווי הגירוש, ובסיום דבריו הציע שכל הנוכחים, כ-1500 איש, יצאו בתהלוכה אל ארמון המלך'. בין הצועדים באותה הפגנה היה גם אבא שלי. לאחר כחמש דקות צעידה, הרחק מהארמון, התנפלו שוטרים על הצועדים ופיזרו את ההפגנה. כ-200 מפגינים נעצרו, ועוד 200 נעצרו לאחר מכן בבתיהם. בצעדה השתתפו כ-15 לא-יהודים. הישגי ההפגנה היו חלקיים. עובדת קיומה היכה גלים בבולגריה כולה ותחנות רדיו בלונדון ובארה"ב דיווחו עליה. בעקבות ההפגנה החליטו השלטונות להאט את קצב הגירוש לערי השדה. הגירוש ארך כחודש ולא שלושה ימים כמתוכנן, והיהודים הורשו לקחת את כל החפצים שיכלו לשאת איתם. 'לפי רישומי הקומיסריון לענייני יהודים, הוצאו מסופיה 25,743 נפש (כולל הגברים שהיו בשעת הגירוש במחנות עבודה) ונשלחו ל-20 ערי שדה.'

סיכום הספר:

בסוף שנות השלושים מלך בולגריה היה צריך להחליט אם הוא משתף פעולה עם הנאצים שהיו הצד ה"מנצח" או עם מתנגדיהם שהיו בשלב זה מובסים.
הנאצים עשו עסקה עם המלך שבמסגרתה הם מאפשרים לבולגריה לצרף לשטחה חלקים ממקדוניה ומטראקיה וכנגד זה בולגריה תתחייב לספק את כל דרישותיו של היטלר וביניהן:

  • להגן על הגייסות הגרמניים ע"י הבטחת אגפם הדרום-מזרחי.
  • לאפשר לנאצים לתקוף את יוון ואת יוגוסלביה משטחה.
  • להרתיע את התורכים מלהתערב במלחמה לצד בעלות הברית.
  • לשמש ככוח שיטור נגד הפרטיזנים.
  • לספק מזון לצבא גרמניה ולאזרחיה.
  • לתרום לביצוע השלב הראשון של "הפתרון הסופי" על ידי מסירת יהודי מקדוניה וטראקיה לידי הגרמנים.

'תושבי בולגריה ראו בעיני רוחם כיצד עומד להתגשם החלום הלאומי מבלי שבניהם יסכנו את חייהם בחזיתות. הם לא התקוממו נגד חיסול המשטר הדמוקרטי במדינה. רבים מאוד ראו את קרונות-הרכבות שהובילו את יהודי מקדוניה וטראקיה אל מחוץ לגבולות המדינה, אך הם לא מחו. אלפים ידעו על ריכוזם של יהודי בולגריה במכלאות במרכז הארץ לקראת הגלייתם, אך התרגשות רבתי, התנגדות המונית, לא הייתה. עיתונאים לא סיקרו את המתרחש. מורים לא דיברו על-כך בבתי-ספר ובאוניברסיטאות. הכמרים שתקו.'

המלך בוריס ידע על ההסכם לפיו הובטחה מסירתם של 20,000 יהודים כ"שלב ראשון" לידי הגרמנים. הוא ידע שההסכם קובע שאזרחותם הבולגרית של היהודים המגורשים תישלל מהם לפני מסירתם לגרמנים, כלומר מדובר על יהודי בולגריה – לא רק על יהודי מקדוניה וטרקיה שאינם אזרחים בולגרים. הוא ידע שסעיף 8 בהסכם קובע שהתהליך איננו הפיך – בולגריה איננה רשאית לבקש את החזרת היהודים לידיה –
'האם למלך ולממשלה לא היה ברור כי היהודים מובלים להשמדה?'

בוריס מלך בולגריה, שהצליח למנוע את מעורבותה הפעילה של בולגריה במלחמה, נהג בכל הנושאים בהססנות מופלגת ובהאטת קצב ההחלטות. קומץ אישים יהודים הקשו על קבלת ההחלטות במטרה לגרום לעיכובים נוספים, והצליחו בכך.
'רק שילובם של שני גורמים אלה שאין להפריד ביניהם, הביא להצלת חייהם של 49,000 יהודי בולגריה. אין בכך נחמה על הכחדתם של יהודי מקדוניה, טראקיה והעיר פירוט.     
למעלה מ-11 אלף יהודים היוו כופר ששילמה ממשלת בולגריה לגרמניה הנאצית כדי לשמור על מקומה במחנה "הסדר החדש", להבטיח לעצמה חלק בשלל המלחמה, מבלי להשתתף באופן פעיל בה.'

מוח של רוצח – מייק עומר

גופות חנוטות של נשים שנחנקו ונרצחו בדרך דומה מתגלות במקומות ציבוריים בשיקגו. זואי בנטלי היא פסיכולוגית פורנזית, השמות הפופולאריים של מקצועה הם פרופיילרית או אנליסטית. זואי עובדת כיועצת ביחידה של FBI בוירג'יניה. טייטום גריי הוא סוכן FBI שסופח לאותה יחידה.

שניהם נשלחים לסייע למשטרה המקומית בשיקגו בפיענוח תעלומת הגופות החנוטות. לפני צאתם קיבלו הוראה מפורשת רק לעזור – בשום פנים לא לנסות להשתלט על החקירה. אלא שהדבר מנוגד לאופיים ובטרם התחילו לעבוד הם כבר דורכים על עבודת אנשי המשטרה ומכעיסים לא מעט אנשים.

מוח של רוצח

לזואי יש היסטוריה מעיקה שאיננה מרפה ממנה ובעצם הייתה הסיבה לכך שבחרה להיות פסיכולוגית פורנזית. סיפורי העבר של זואי מתערבבים עם ההווה ומשפיעים לא מעט על שיקול דעתה, דבר שגורם לה ליטול סיכונים לא מחושבים. היא וטייטום רבים על בסיס מקצועי ויותר מכך על ענייני האגו המקצועי שלהם ותוך כך מסתכסכים גם עם אנשי המשטרה שלהם הם אמורים לסייע.

אשתי שתחייה קראה את הספר לפני וכשביקשה להשיבו לספריה העירונית שאלתי אותה אם כדאי לי לקרוא. תשובתה שזה ספר מתח הייתה צוננת למדי ובכל זאת התחלתי לקרוא. מתחילה הספר לא מצא חן בעיני. הסגנון שטוח וחדגוני שמתאים יותר לדיווח משטרתי מאשר לספר שאמור גם לעניין את הקורא. כעבור מספר עמודים התחלתי לחשוד שהמתרגם אחראי לסגנון. איתרתי באתר מסויים את הספר במתכונת ספר מוקרא וגיליתי שהשטיחות הסגנונית קיימת במקור האנגלי והמתרגם ממש נאמן למקור. יש לי שריטה קלה שגורמת לי לסיים קריאת ספרים שכבר התחלתי. מעט מאוד ספרים זנחתי בטרם סיימתי את קריאתם – אז קראתי עד הסוף.

הספר אכן מותח, ובכל זאת, כאשר הנחתי אותו מידי, בפעם הבאה הייתי צריך לחזור לאחור להיזכר מה קרה בדפים הקודמים, כלומר – המתח לא ממש גרם לי לזכור את הספר. במחשבה שניה – אילו לקחו ממני את הספר בטרם סיימתי אותו לא הייתי מרגיש בחסרונו.

בדיעבד – הייתי צריך להחזיר לספריה כשאשתי בקשה.

מבוא לאהבה – אמנון ז'קונט

עמי קיבל את התואר "המרצה הכי פופולארי" באוניברסיטת תל אביב. תמי, אשתו הנוכחית, הייתה בעבר סטודנטית שלו. הוא היה נשוי כשהתחיל ביניהם הרומן ועכשיו היא אשתו. כל זה שייך לעבר. עכשיו תמי שרויה בתקופה פסיבית לאחר הלידה וזה די מעיק על עמי.

עמי בן שלושים ושבע, דוקטור להגות השוואתית ודרכו לפרופסורה כבר סלולה, רק עניין של זמן ותקנים. בדרך להרצאה שלו בסמינר "יהודים, נוצרים והפילוסופיה של האַין" מצטרפת אליו שרי דה-לוי סטודנטית צעירה ויפה שתוך זמן קצר תהפוך להיות הרומן הבא שלו.

מבוא לאהבה - אמנון זקונט

בסמינר משתתף גם הסטודנט אריאל יאנוביצי, לא ממש מבריק, אבל מקבל "תמיכה" נרחבת ממשפחתו העשירה ומגורמים בעלי עניין באוניברסיטה. מכאן מתחילה מערכת של תככים פנימיים בתוך האוניברסיטה ששותפים בה גורמים במספר דרגים ולכל אחת ואחד יש אינטרסים אישיים שדוחפים לכיוונים שונים.

העניינים מסתבכים סביב קשריו של עמי עם שרי, אריאל וראש החוג. אריאל מסתבך גם ברשתות של שקרים שהוא ושאר הנוגעים בענייניו טוו. מפה לשם, אריאל מוצא את עצמו מסובך בחקירה של פרשת רצח שבה הוא חשוד. הקשרים שלו עם הסטודנטית הצעירה מתפרסמים ואשתו, תמי, אומרת לו "אתה עשית לי אִתה את מה שעשינו יחד לאשתך הקודמת…". דברים שנראו לו ברורים מתגלים כשונים לחלוטין ממה שחשב וכשהמציאות מתגלה בפניו מסבירה לו הסטודנטית "בשפה שאתה מבין אפשר לומר שברגע זה סיימת את הקורס 'מבוא לאהבה', שיש בו קסם…".

מבוא לאהבה הוא רומן מתח קליל, נעים ונוח לקריאה ומלטף את האגו – הרמזים מובילים לניחושים שמתבררים כנכונים וגורמים לקורא להרגיש חכם. כל מה שאוסיף עלול להיות קלקלן [ספוילר בלע"ז] ומאחר שהספר בהחלט ראוי לקריאה אין לי עניין לקלקל.

כתר 2001, 265 עמודים

הנה חוויותיי משני ספרים של אמנון ז'קונט שקראתי בעבר: אביגיל, חידת מותי
שאלתי את הספרים מהספריה העירונית

תחנה סופית – ערד | אדיבה גפן

דקלה שושקוביץ, מספרת כמנהגה בגוף ראשון על הרפתקאותיה וחוויותיה. הפעם היא מחפשת אחר אחותה שנעלמה. רק כעבור חמישים עמודים יוודע לה ש'גופתה של סמדר היפה נמצאה מוטלת במכונית, על פסי הרכבת בואכה קריית גת'. אנחנו יודעים מראש את מה שהיא עדיין לא יודעת – זה כתוב על גב הספר.

תחנה סופית - ערד | אדיבה גפןמהספרים הקודמים שקראתי – נעדרת וצל של מלאך – אני כבר מכיר את דקלה ואת הנפשות הפועלות לצידה – סמי ג' החוקרת, ששון הבלש, אבינקה, קופר ואחרים. הספר 'תחנה סופית – ערד' קדם להם – הוא הספר הראשון עם דקלה ויש כאן אקספוזיציה קצרה של הדמויות העיקריות. בספרים הבאים, אלה שקראתי קודם, אין אקספוזיציה וקל מאוד להתוודע לכל הדמויות גם בלעדיה. השפה בספר קולחת וברורה וההתרחשויות, לרבות מחשבותיה של דקלה, קלות להבנה. דקלה יוצאת להתחקות אחר הדברים שהובילו למותה של אחותה על מסילת הברזל. היא לא מוכנה לקבל את הפסיקה הכמעט מיידית של קצין המשטרה שזוהי התאבדות. למֶדי היו תוכניות רבות להמשך החיים – לא יכול להיות שהיא התאבדה. מֶדי היא אחותה החורגת של דקלה. אחרי שאמה של דקלה מתה, אבינקה התחתן עם תמרה שבאה מערד והביאה איתה את ביתהּ סמדר.

דקלה מתעלמת מאזהרותיו של סגן-ניצב שביט שמינה את עצמו לחקור את ההתאבדות. על אף הוראת הקצין לשחרר את הגופה לקבורה, דקלה מעכבת את ההלוויה. היא מתחילה לחקור בעזרת הנער שון-פון ש"מתנדב" לעקוב מחלון ביתו אחר המתרחש בביתה של מֶדי במקום ללכת לבית הספר. כשמתחילים לקרות דברים חשודים הוא מזעיק את דקלה לבוא, ורותם לעזרתה את אחיו קופר. איכשהו, בכל מקום שדקלה מגלה משהו צץ סגן-ניצב שביט ומזהיר את דקלה לא להתערב בחקירה שלטענתו כבר הסתיימה.

בינתיים מופיע בארץ הבעל שממנו עמדה סמדר להתגרש. מתברר שלבעל יש קופת שרצים נכבדה. דקלה יוצאת לגשש בערד – המקום שבו קרו פעם כל מיני דברים ש"לא מדברים עליהם" בקשר למשפחתה המקורית של סמדר. קופר יוצא גם כן לערד ועד מהרה שניהם נתקלים במסכת איומים וקופר אף חוטף מכות מהבריונים של "יומיים" שעוד נפגוש אותם בעתיד. והנה שוב מופיע קצין המשטרה שפועל להסיר את דקלה מדרכו. הדברים שדקלה מגלה בעזרת קופר, סמי, ששון ואבינקה חושפים מעשי שחיתות מהעבר הרחוק בערד. גיבורי שחיתויות העבר גדלו והתפתחו ועכשיו הם בעלי כח רב ושליטה בהרבה מערכות. דקלה שקבלה אזהרות מילוליות ומוחשיות יותר ממספר כיוונים איננה נרתעת – היא נחושה להוכיח שאחותה לא התאבדה. ותוך שהיא מגלה כיצד ובידי מי אחותה נרצחה היא חושפת מערכת קשרים מפותלת.

הספר מהיר מאוד ומותח, הפרקים קצרים ומושכים קדימה והספר נותן לקורא הרגשה של שותפות נעימה. הסופרת "שתלה" רמזים לאורכו של הספר שמובילים אותי לניחושים שמתבררים כנכונים לניפוח האגו. ממש בתחילת הספר מופיע הרמז הראשון שנותר סתום כמעט עד סוף הספר.

בסיום הספר אנחנו מקבלים הוראות להכנת רוטב בלגן של החוקרת המהוללת סמי ג'. סמי שוקלת מאה קילוגרם ומניפה בקלות את עצמה ומשאות כבדים. בספר הבא היא תשקול מאה ועשרים קילוגרם, ובזה שאחריו תגרור עם מניסקוס כואב מאה וחמישים קילוגרם. אני מאוד אוהב את הצוות שבספרים אלה אך אני חושש לשלומה של סמי אם יהיה ספר נוסף בסדרה.

קצין ומרגל – רוברט האריס

ז’ורז' פיקאר מספר לנו על האירועים בתקופה שבה אלפרד דרייפוס הורשע בריגול לטובת גרמניה ונכלא באי השדים. זהו סיפור אישי בגוף ראשון שמשלב את חייו האישיים והצבאיים עם תיאור האירועים ההיסטוריים מראות עיניו. הסופר התכוון לכתוב משהו בין רומן לבין מסמך תיעודי ומה שיצא הוא מונולוג אישי מתמשך, מפותל ומורכב.

טור זה, כמו כל מה שאני כותב ב'תרבות הפנאי', איננו סקירה של הספר אלא תאור חוויית הקריאה שלי. כשאני קורא, אסוציאציות ממקומות שונים עוברות במחשבתי. המחשבות אינן חלק מהספר, אבל בהחלט חלק מחוויית הקריאה. אני מתייחס כאן לחלקים מהספר שהטרידו אותי במיוחד. יש בספר הרבה יותר גם מההיבט הרומנטי וגם מההיבט התיעודי. אני מספר כאן גם על דברים מסיום הפרשה מתוך הנחה שאינני יכול להציג ספוילר לסיפור שסופו מוכר לכל ילד שעבר את מערכת החינוך בארץ.

תחילת הקריאה מעיקה למדי. ז'ורז' פיקאר מערב את מה שהוא עושה עם מה שהוא מדווח, עם רגשותיו ועם מחשבותיו. קצת קשה לעקוב, בעיקר בגלל ריבוי הדמויות שכולן חדשות לקורא בשלב זה. הסופר מפרט בפתח הספר את הנפשות הפועלות ואת תפקידיהן – כמו במחזה. הרשימה מחולקת לקבוצות – 'הצבא', 'המדור הסטטיסטי', 'הסוּרֶטֶה (הבולשת)'… – רשימת הנפשות הפועלות מקלה על קריאת הספר ואני שב אליה הרבה מאוד פעמים במהלך הקריאה. כעבור כארבעים עמודים, בערך מהפרק השלישי, אני מתחיל להתוודע לחלק מהדמויות והקריאה מתחילה לזרום. מכאן והלאה הספר מעניין, מסקרן, מותח ודי מרגיז – חוסר האונים של ז'ורז' פיקאר משליך גם עלי.

במהלך טקס הסרת הדרגות וההגליה של דרייפוס קולונל סַנדֶר אומר "שים לב רב-סרן פיקאר: הרומאים האכילו את האריות בנוצרים; אנחנו מאכילים אותם ביהודים. זאת התקדמות, אני מניח." . אמירה זו מאפיינת את דעותיהם של אלה שהביאו להרשעתו של דרייפוס, אם כי האחרים אינם מכריזים על כך בקול רם בכזאת בּוֹטוּת. מבחינת ההמונים שמציפים את האזור זהו טקס הוצאה להורג והם מתנהגים בהתאם. בהמשך הספר נגלה כיצד אותר המרגל – המידע שהמרגל העביר לגרמנים היה ידוע לקציני תותחנים בעלי התמחות מסויימת. עשרה סרנים מחיל התותחנים בתוכנית ההתמחות התאימו, אך רק אחד מהם היה יהודי – דרייפוס.

ז'ורז' פיקאר הוא איש צבא שלחם בצפון אפריקה ובהודו-סין וזכה במדליה הקולוניאלית ובכוכב הגבורה וכן הוכר כאביר לגיון הכבוד. הוא נבחר לציון-לשבח על ידי שר ההגנה וראש המטה הכללי. הם המליצו עליו לקידום והחליטו להציע לו לפקד על המדור הסטטיסטי. פיקאר מאוכזב – המדור הסטטיסטי הוא שם מכובס למערכת הריגול שנחשבת בעיניו כעבודה בזויה, ומה שראה מפרשת דרייפוס חיזק בו את הקביעה הזו. הוא מנסה למחות: הרי יש למדור מפקד – "המפקד חולה מאוד…". מה בנוגע לסגנו? – "הוא פורש". ורב-סרן אנרי לא רוצה את התפקיד לעצמו? – "הוא רוצה, אבל חסרים לו ההשכלה והליטוש החברתי לעמדה בכירה שכזאת…". אבל אני לא יודע כלום על ריגול… – "נו באמת פיקאר… יש לך בדיוק התכונות למשרה… תקודם לדרגת קולונל ותהייה הקולונל הצעיר ביותר בצבא" . התפקיד כפוי עליו ואיש לא שואל לדעתו.

רב-סרן אנרי שהיה אחראי על פעילות הריגול שחשפה את המרגל דרייפוס נשאר במדור הסטטיסטי עם צוותו, והקולונל הצעיר ז'ורז' פיקאר ממונה לתפקיד המפקד למורת רוחו של אנרי. מייד עם כניסתו לתפקיד פיקאר מבין שאין כוונה שהוא באמת יפקד – אנרי וצוותו ימשיכו לתפעל את מערכות הריגול והוא אמור רק לא להפריע. פיקאר נוטל את הפיקוד לידיו, אין לו כוונה להניח להם לפעול מאחורי גבו מבלי לשתף אותו במידע. מהר מאוד הוא עולה על הבעיתיות בשיטות העבודה ובין השאר מבין שההוכחות לאשמתו של דרייפוס אינן מוכיחות בעצם דבר. הוא מנסה לעלות עם ממצאיו למערכות הפיקוד תוך עקיפת מפקדיו הישירים שנראה לו שהם שותפים לשיטה. בסיכומו של עניין מתברר שכל מערכות הפיקוד מעוניינות לשמר את הרשעתו הפומבית של דרייפוס כדי למנוע את ביזוי הצבא והמדינה.

כאן מתעורר עולם האסוציאציות המעוות שלי ואני רואה הקבלה בין ז'ורז' פיקאר ומותק מרדכי מסדרת הטלוויזיה מותק בול באמצע. מותק הושבעה בגיל עשרים וארבע לכנסת ומייד מונתה לתפקיד יושבת ראש ועדת הרפורמות. תוך מספר ימים היא מכריזה מעל דוכן הכנסת "מי ממנה ילדה צעירה וחסרת ניסיון לתפקיד יושבת ראש ועדה – רק מי שבטוח שיוכל לשלוט בה". בדיוק כמו ז'ורז' פיקאר, לוחם מעוטר שקודם בגיל צעיר מאוד לדרגת קולונל כדי להיות בובה בידי אלה שישלטו בו. אלא שהוא, כמו מותק, איננו נכנע ומנסה לתקן את עיוותי המערכת.

פיקאר ממשיך לספר לנו על התפתחות חקירותיו, גילוייו, חייו הפרטיים, מאהבותיו, משפחתו וסביבתו החברתית. מאחר שכל הכפופים לו שותפים להרשעת דרייפוס, קשה לו לבטוח בשיתוף הפעולה שלהם. הוא מבצע חלק מפעולות החקירה מבלי לשתף את רב-סרן אנרי. הוא מעלה את ממצאיו לדרגי הפיקוד ואף לשר ההגנה. ראשי מערכות השלטון הופכים את הקערה על פיה ומאשימים את פיקאר שהוא זה משעוות את התמונה. תוך זמן לא רב אומר לו שר ההגנה: "לאור הישגיך בעבר, קולונל, אנו מוכנים להשעות נקיטת פעולה משפטית נגדך… ואתה תצא מיד להתחיל בסיור הביקורת של הגייסות השישי והשביעי". משמעות הדבר היא שעליו להעביר את כל המסמכים והממצאים לרב-סרן אנרי ולנסוע לטוניס. זה אמור להיות לשבוע פחות או יותר, אך כשהוא מגיע לטוניס מתברר לו שהוא מוצב שם ללא הגבלת זמן. הוא מנותק מכל מה שקורה בפריז. התכתובת הפרטית שלו מנוטרת וחלקה אף לא מועבר אליו וממנו. המדור הסטטיסטי נוהג בו כמו באלה שאחריהם הוא עוקב.

כעבור מספר חודשים פיקאר מוסר למפקדו בטוניס את הדוח שלו על רצח מורס – איש צבא שנשלח לחקור אזור מדברי שאיננו מסומן במפה ובסופו אזור שלם ששורץ בדואים עויינים. המפקד המקומי מודיע לו שקיבל פקודה לשלוח אותו לאותו מקום להמשיך בחקירה ומתלוצץ איתו "אני אוודא שתהייה לך לוויה הגונה בהחלט". הפקודה באה משר ההגנה. המפקד המקומי סבור שמדובר בטעות. פיקאר מספר לו כיצד הוא התגלגל לטוניס, ומהי הסיבה שראשי הצבא והשלטון בפריז מעוניינים לְהִפָּטֵר ממנו.

שוב מתעורר עולם האסוציאציות המעוות שלי. אני נזכר בסיפור בת-שבע אשת אוריה החיתי שהרתה לדוד המלך. הפתרון של המלך לבעייה היה: "הָבוּ אֶת-אוּרִיָּה אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת." [שמואל ב פרק יא].

המפקד בטוניס מעכב את שליחת ז'ורז' פיקאר למשימת מותו ובינתיים, בעקבות מידע שמודלף לעיתונות, פיקאר נקרא לשוב לפריז למתן עדות. פיקאר ממשיך לספר לנו את סיפורו עם הרבה ציטוטי מכתבים וקטעי עיתונות. הממשל עושה הכול במטרה להשתיק את פרשת דרייפוס ואף מקיים משפט שבו, למרות שהעובדות שמוצגות מוכיחות את חפותו של דרייפוס, מתקבלת הפסיקה שדרייפוס אכן אשם. בעקבות המשפט מוציא שר ההגנה צו: "קולונל פיקאר נחקר על הפרה רצינית של חובות מקצועיות… לפיכך החלטתי שהוא יוחזק במעצר במבצר מוֹן-וָלֶריאן עד לפקודות חדשות".

בזמן שפיקאר מובל למעצר מתפרסם בעיתון "ל'אוֹרוֹר" מאמר שכותרתו משתרעת לרוחב כל ששת הטורים:

https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=784807 מאת Émile Zola ;Aurore, נחלת הכללאני מאשים…!
מכתב אל נשיא הרפובליקה
מאת אמיל זולא

[עיקרי המאמר בויקיפדיה]

המאמר מפרט שורת האשמות של הנוגעים בהפללת דרייפוס, משר ההגנה וראש המטה הכללי עד אנשי הריגול ומומחי בדיקת כתבי היד. ההאשמה האחרונה במאמר היא בנושא "חיפוי על מעשה לא חוקי, ובכך עשיית פשע על ידי זיכוי ביודעין של אדם אשם". הכוונה היא לאסטרהאזי שהיה המרגל האמיתי וזוכה. המאמר הוביל למשפט שבו הואשם אמיל זולא רק בעניין ההאשמה האחרונה בדבר זיכוי חף מפשע. זו ההאשמה היחידה שאיננה מתייחסת ישירות למשפט דרייפוס והיא קשה להוכחה. אמיל זולא מואשם, נכלא ונקנס.

בעקבות המאמר מחודש משפט דרייפוס אך בטרם החל המשפט אחד העדים "מתאבד" באמצעות שרוכי נעליו, אנרי "מתאבד" באמצעות תער, ראש המטה הכללי פורש מתפקידו ועורך הדין של דרייפוס נורה בגבו בדרך אל בית המשפט. השופטים אינם מוכנים לדחות את המשפט והוא מתקיים עם עורך דין חלופי וללא העדים העיקריים. השופטים קובעים שאין סיבה לשנות את פסק הדין – דרייפוס אשם.

לאחר מכן מואשם גם פיקאר בהעברת מסמכים סודיים וּבְזִיוּף. במשפטו פיקאר מוסר הודעה שאם ימות וימצאו בתא המאסר שלו שרוכים או תער זה יהיה רצח, שכן אדם כמוהו לעולם לא ישקול להתאבד.

כעבור זמן נוסף שבמהלכו דרייפוס ופיקאר כלואים, ז'ן ז'ורס – מנהיג הסוציאליסטים – נושא נאום משפטי בבית הנבחרים ומציג את פרטי הפרשה בבהירות. שר ההגנה החדש מורה לבדוק שוב את כל הראיות. כל המעורבים בהרשעת דרייפוס כבר אינם בתפקידם. הלשכה הפלילית מורה על בית הדין לערעורים לשקול את ההרשעה מחדש וכך מזוכה דרייפוס מכל אשמה. הזיכוי עובר בשקט ללא הדים תקשורתיים.

תרגום: גיל שמר, הוצאת כנרת זמורה דביר – 13 באוג׳ 2015 – 448 עמודים.

הרהורים אישיים בשולי הדברים:

1. אומנות יכולה להשפיע כאשר יש לה אפשרות להתבטא בתקשורת.
בסופו של יום לא המשפטים והעובדות גרמו לזיכוי דרייפוס אלא מכתב גלוי שכתב הסופר אמיל זולא ומאמרים של הפובליציסט הסוציאליסטי ז'ן ז'ורס.

2. סיקור חיובי יכול לשנות את רחשי הציבור ואף לגרום לשינוי תוצאות משפט.
פרסום המכתב של זולא בל'אורור ופרסום מאמרים של ז'ן ז'ורס תחת הכותרת "הראיות" גרמו להלכי רוח בציבור שהביאו לפתיחת המשפט והערעור שהביא לזיכויו של דרייפוס.

3. מי ראוי להנצחה ואיך?
בילדותי גרתי ליד הרחובות ז'ן ז'ורס ואמיל זולא בתל אביב. מהיותי ילד סקרן ידעתי לא מעט על פועלם של השניים לזיכוי דרייפוס. היום אני גר ברחוב דרייפוס בחיפה. בהמשך הרחוב נמצא רחוב ז'ורס ובמקביל נמצא רחוב אמיל זולא. בעקבות קריאת הספר עלה בדעתי שמוזר שלא היה בשכונתי בתל אביב רחוב על שם דרייפוס. בדקתי במפה ומצאתי שרחוב דרייפוס בתל אביב הוא רחוב קטן, בסך הכול שמונה בתים, בקרית שלום בדרום דרומה של תל אביב. במחשבה שניה, זולא וז'ורס סיכנו את עצמם למען שיחרורו של דרייפוס שבעצם לא עשה דבר ראוי לציון, הוא היה הקורבן של הפרשה.

%d בלוגרים אהבו את זה: