ברוכה את עינבל ויסמן

אפתח בגילוי נאות – תכונות היסוד שלי רחוקות מהנדרש ממכשפה, דבר שעלול לפגום בחוויית הקריאה שלי. משהבהרתי נקודה יסודית זו אפשר להמשיך לקרוא.

כשהזמנתי את הספר 'ברוכה את' היו לי ציפיות ברורות. קראתי עליו בבלוג תופרת חלומות של עינבל ויסמן. חשבתי שהספר חולק איתנו עצות בדבר צמחי מרפא. מבחינתי זה כבר מספיק, הנושא מסקרן אותי והמידע ברשת מבלבל ואף סותר את עצמו. מהבלוג של עינבל הבנתי שדבריה מבוססים על ניסיון אישי, על ידע מעשי חובק דורות וכן על ידע מדעי שרכשה במסגרת לימודי הביולוגיה.

בטרם קיבלתי את הספר הפרק הראשון התפרסם בבלוג. קראתי והבנתי שיש בספר סיפור אוטוביוגרפי מעניין. בשורה הרביעית של הפרק הראשון כתוב 'נולדתי עם זיכרונות'. אני ספקן מטבעי. כוונתי לספקנות מדעית, אין לי בעייה עם אמונות, רק עם עובדות מדעיות. יש בספר סיפור אישי עשיר במחשבות ובדעות, כלומר יש להתייחס אליו כאל ספרות יפה ולא רק כאל מקור מידע כפי שסברתי מלכתחילה. מצויין! נראה שמצפה לי חווית קריאה הרבה יותר מרתקת. כחובב אומנויות הבמה ואומנויות שמספרות סיפור, פיתחתי את מיומנות הַשְׁעָיַת הַסָּפֵק [Suspension of disbelief] שמאפשרת לי להפיק הנאה מכל דבר בלי לערב שיפוטיות.

הספר 'ברוכה את' פונה אלינו בלשון נקבה כי הוא מיועד לכל מי שרוצה להיות מכשפה. פעם ראשונה שאני חווה את חוויתן של כל דוברות העברית שפונים אליהן בלשון זכר דרך שגרה. נתקלתי אפילו בתרופות לעניינים נשיים שדף המידע שלהן מכיל הוראות בלשון זכר.

תוכן העניינים בספר מפורט ביותר. יש בו פרקים סיפוריים שמעורבות בהם עצות לשיפור הבריאות וחוויית החיים, ויש פרקים בנושאי ריפוי ורוקחות עשירים בסיפורי חוויות. הספר הוא גם מדריך לשימוש בצמחי מרפא וגם ספר קריאה מעניין. אין זה ספר קריאה מהסוג שקוראים פעם אחת וגונזים. זהו ספר מדף – כזה ששבים אליו מידי פעם להיזכר מה עושה צמח זה או אחר ומה הייתה החוויה שבצידו. תוכן העניינים המפורט מקל לשוב ולקרוא דברים שכבר קראנו.

קריאת הספר איטית מאוד, כמעט כל דבר מעורר בי אסוציאציות מתחומים אחרים וגורם למחשבותי לנדוד לחוויות פרטיות שלי. החוויות שמתוארות בספר מסקרנות ומרתקות. אחד הסיפורים מִתַּרְגֵּם במחשבותי למחזה. במחשבה שניה אני מבין שהוא מתאים יותר להיות תסכית. אולי אנסה פעם לעבד אותו לתסכית, רק בברכת המחברת כמובן, אין לי עניין להסתבך עם מכשפה.

מרבית העצות בספר יכולות להיטיב גם עם "לא מכשפות" אך יעילותן לא בהכרח שלמה. בפרק על חסת המצפן, למשל, כתוב במפורש ל"לא מכשפות" חליטה זו תעזור לישון היטב גם כשיש שיעול קשה. למכשפות – החליטה תועיל להקלה ותאפשר שינה עם חלומות ומסרים. אני לוחש לעצמי 'מי יתנני מכשפה' אבל אינני מוכשר לתפקיד מעצם בריאתי. תאמרו 'הֱיֵה מכשף'? מכשף איננו מכשפה, אפילו לא דומה. אולי מלבד המכשף אריה מְזַמֵּן הגשם.

הספר 'ברוכה את' שופע עצות שימושיות ומאוייר בציורים של צמחי המרפא. גם הציורים הם של המחברת – עינבל ויסמן. לפני שקיבלתי את הספר כבר התנוססה על אדן אחד החלונות בביתי אדנית עם צחנן הגינות שקראתי על סגולותיו בהרחקת יתושות בבלוג תופרת חלומות. חיפשתי את הצחנן בספר ולא מצאתיו. בקטע 'ערכת נסיעות' מוזכר 'ציטרונלה שמן אקליפטוס' לדחיית חרקים. כדאי אם כך לקרוא בספר ובמקביל להעזר גם בבלוג. חלק לא מבוטל מהספר עוסק בענייני נשים. יש בו עצות כיצד להשתמש בצמחי מרפא להקלה על מצוקות שכרוכות במחזור, בלידה, בהנקה ובדומיהם. מצאתי פה ושם ברשת עצות בתחומים דומים, אך לא מצאתי בשום מקום עצות בענייני גברים, כאילו לגברים אין בעיות. אני מניח שהסיבה היא שגברים "משחקים אותה גיבורים" ואינם חולקים את מצוקותיהם עם הסביבה. חבל.

מדי פעם המספרת נדמית להיות מוזרה, אבל היא חוגגת את מוזרותה. מבחינתה, אלה שאינן רואות וחושבות כמוה הן המוזרות. מתחיל להתנגן לי בראש 'רק אני ואנוכי נורמאלי מכולם', זה קורה אחרי הפגישה עם אנה בל בפרק 'חולמת'.

הספר נמצא בידי כבר שלושה חודשים ועדיין לא מצא את מקומו על המדף. הוא מונח עם הספרים שאני קורא ואני שב ומעלעל בו כמעט כל יום.

הוצאת אדמה, 2021, 256 עמודים.
קישור לרכישה ישירות מהמחברת

יום העברית תשע”ז 2017 באקדמיה ללשון העברית

"האקדמיה מציינת את יום העברית – שיחול ביום חמישי כ"א בטבת, 19 בינואר – בשפע פעילויות, ומזמינה את כולכם להשתתף" – כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, ועל כך התבשרנו גם בדף הפייסבוק ובהודעת אי-דואר.

בכל רצועת זמן מתקיימים מספר אירועים מעניינים ובחירת אירוע משמעותה ויתור על האירועים המקבילים. בטופס ההרשמה באתר כתוב "עלות כרטיס: 20 שקלים למשתתף. הכרטיס מאפשר השתתפות בשלושה מפגשים וכולל קופון לשתייה חמה." וכן "מסיבות טכניות אין לרכוש על שמו של אדם אחד כמה כרטיסים." משמעות הדבר היא שעלי לוותר על מרבית האירועים.

לאחר התלבטות אני מחליט לבחור בסדנת קריינות, בסדנת פיסוק ובהרצאתו של גבי בירנבאום על גלגולי לשון. כשאני ניגש למלא את ההזמנה אני מגלה מול כל אחד מהאירועים את המילה "אזל" שמאלצת אותי לבחור במה שנשאר. לא נורא – הרי כל האירועים מעניינים.

אירועי יום העברית מתחילים בשעה 14:00. מחשש לאחר, אני מקדים לצאת מחיפה לירושלים, ומגיע כמעט שעתיים לפני פתיחת האירועים. ההכנות בעיצומן, עדיין אין קבלת קהל ולי יש זמן לשוטט, לצלם ולהפריע לאנשי התחזוקה שמארגנים במעין חממת פלסטיק עמדת קפה של "ארומה". על דופן החממה מתנוססת כרזה שמבשרת על המילה בְּשֹׂמֶת [ארומה].

אני ניגש לקבל את אישור ההרשמה שלי. העלמה שמקבלת את פני מכירה אותי מהפייסבוק, היא זיהתה אותי בתמונת שתי המסכות… מוזר. בעמדת קבלת הקהל מוצגת רשימה של אירועים שנותרו בהם מקומות פנויים ובה מצויינים כל האירועים שבחרתי מלכתחילה. מספר בירורים ואני רוכש לי זכות כניסה גם לסדנת הקריינות.

בשעה שתיים אחר הצהריים אני יושב בשורה הראשונה במקלט בנין בן יהודה בעוד הקהל נאסף לאיטו לשמוע את הרצאתו של ראובן מירקין, מותיקי האקדמיה, בנושא "כמה מילים יש בשפה העברית". המרצה מחלק לנו תָּמְסִיר עם טבלאות, רשימות והסברים, ואומר שאילו אפשר היה לספור את המילים, הוא היה אומר לנו את המספר ובכך הייתה מסתיימת ההרצאה. מילון אבן-שושן מציג ערכי יסוד, ערכי משנה, ניבים, צירופי מילים, ראשי תיבות… חלקם מקוריים וחלקם בינלאומיים. ראובן מירקין מזהיר אותנו מספר פעמים לאורך ההרצאה שהנושא משעמם, ומספר לנו על לבטים ווויכוחים בנושא עריכת המילון שמוכיחים שהנושא דווקא מרתק. לדוגמה: עורכי מילונים צריכים להחליט אם גזירת הבניינים צריכה להיות ממוקמת ליד אותיות השורש, הסתמי, ההטייה או כל רעיון אחר. ההרצאה החלה באיחור בגלל ההמתנה לקהל ואין כמעט זמן לשאלות. עוברים אל האירוע הבא.

סדנת קריינות עם רות אלמגור־רמון ודן כנר, מתמלאת במהירות. הקהל עדיין זורם פנימה ודן כנר מתחיל לדבר בדיוק בשעה שלוש. הוא מבהיר לנו שאנשי רדיו מחונכים לדייק בזמנים. אנחנו מכירים היטב את ההיגוי הרהוט והמוקפד של דן כנר ברדיו, אך בסדנה ציפיתי שיהיה משוחרר מעט – זה לא קורה – הקריינות זורמת בעורקיו. רות אלמגור-רמון מדייקת בדבריה כצפוי, ולשונה חופשייה וזורמת. היא מספרת לנו שהכוונה המקורית הייתה לקיים סדנת קריינות שבה כל משתתף יקריין קטע ויקבל את קובץ הקול. עודף הביקוש גרם לשינוי התכנית כך שרק בודדים זוכים לקריין. מסבירים לנו מדוע הריבוי של מסוק איננו כריבויו של מטוס, וזה נשמע להם מובן מאליו שכולנו יודעים מדוע לכל מסוק יש דגש בסמך. דן כנר מספר שהוא מנקד הכל – אפילו מסרונים. רות אלמגור-רמון מסתפקת בניקוד מלכודות לשון בלבד. דן כנר מדגיש שחיים ומוות בלשון הקריין ומדגים באמצעות סיפור על קריין חדשות שאמר שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוֹפַחַת. ההודעה, שלא הייתה מנוקדת, גררה תגובות שוק שהיו נמנעות אילו ידע הקריין שנגיד הבנק הודיע שהריבית תּוּפְחַת. ההרצאה-סדנה מעניינת מאוד, כמו כל שאר האירועים היא מוגבלת בזמן ואנחנו הרי כבר יודעים שדן כנר מקפיד על עמידה בזמנים.

סדנת פיסוק עם אורלי אלבק נפתחת בחלוקת דפים עם טקסט נטול פסיקים ואורלי אלבק מקצה לנו זמן לפסקו כהבנתנו. לאחר שפיסקנו היא מקרינה את הטקסט על המסך כשהוא זרוע פסיקים שחלקם אדומים. אני יושב כמנהגי בשורה הראשונה ומסנן לעצמי שלא סימנתי בדף שבידי אף אחד מהפסיקים האדומים. אורלי אלבק עונה לי שהפסיקים האדומים שגויים. לטענתי שלא סביר שמישהו יניח פסיקים במקומות האדומים, מציעה לי המנחה להמתין לניתוח הפיסוק. בדיעבד מתברר שלא מעט ממשתתפי הסדנה העתירו על הטקסט פסיקים לעייפה. אורלי אלבק עוברת איתנו על הטקסט שמכיל תמורה שצריכה להיות תחומה בין פסיקים, חלקי משפט מאוחים שמופרדים משאר חלקי המשפט באמצעות פסיקים, הסגרים בין פסיקים וחלקי משפט נוספים שבחלקם הפסיק הכרחי, מומלץ או מיותר. היא מסבירה כל כלל באמצעות שקף. אני נחפז לרשום ואורלי אלבק מציינת שכל כללי הפיסוק מפורטים באתר האקדמיה ללשון העברית.
אורלי אלבק מדגישה שכאשר החלק המופרד קצר הפסיק מיותר. מהו קצר? לכך אין תשובה נחרצת – הקשיבו למשפט. מבנה אחר בו היו לי לא פעם לבטים מובהר לי באמצעות ההסבר על לוואי זיקה מצמצם. ועוד הארה בעניין ניסוח שבו אני טועה לא מעט – אין לשמוט את ש' הזיקה כמקובל בשפות זרות. הסבר: אילו כתבתי על "ניסוח בו אני טועה לא מעט" – זו הייתה טעות.

לסיום הסדנה אורלי אלבק מציינת שבשפה העברית הקדומה לא היו סימני פיסוק ומקרינה ציטוט מדברי פרופסור אהרן מירסקי: …ואנו מתוך שהמשכנו עלינו את הסגנון של עמי לעז, הנהגנו בלשוננו גם את סימניהם, ויצאה לנו מזה חורבה… אבל מוסר אני מודעה כאן… שאין בכוונתי לומר: יש להעביר את סימני הפיסוק… אבל אין להחמיר בהם, בייחוד במקום שהמחמיר בסימני הפיסוק מקל בלשון, בסגנונה וברוחה.

השתתפתי בינתיים בשתי הסדנאות שבהן רציתי לבחור מלכתחילה ושהכרטיסים אליהן אזלו. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את ההרצאה שרציתי מאוד לשמוע. כמו בהרבה אירועי תרבות, גם כאן מתפנים מקומות ברגע האחרון עבור אלה שלהוטים לקבלם, ואני זוכה להשתתף בכל האירועים שרציתי בנוסף לאלה שהזמנתי מראש.

גלגולי לשון עם גבי בירנבאום. במסגרת יום השתלמות לחובבי הלשון לפני קצת למעלה משנה, שמעתי מפי ד"ר גבריאל בירנבאום הרצאה על דיאלקטים וסוציולקטים. אני עדיין זוכר ומצטט מאותה הרצאה מרתקת והומוריסטית. הפעם אני מגיע עם רמת ציפיות גבוהה במיוחד ולשמחתי אינני מתבדה. ההרצאה חיה, עירנית ומלאת הומור. הקהל משתתף באופן פעיל ומרחיב את יריעת הסיפורים לכיוונים נוספים, ולכל התפתחות יש לד"ר בירנבאום סיפור משעשע ומרחיב אופקים. הוא מספר לנו על גלגולים משני משמעות דוגמת מותר ואסור שמשמשים היום במובן שונה מאשר בתנ"ך ומעבירים את הביטוי מהמוחשי אל המופשט. מילים אחרות התגלגלו מהמופשט בתנ"ך למוחשי בימינו. המילה אות ששימשה בתנ"ך לתאור פלא שמיימי שאיננו מוחשי, מייצגת בימינו את אותיות האלף בית. הוא מספר ומדגים לנו מילים שמובנם התרחב במעבר אל ימינו וכאלה שמובנם צומצם. מידי פעם משתרבבת לדבריו הלצה שאיננה מתקשרת ישירות לנושא. המילה גוי, שמשמעותה הייתה עַם, הצטמצמה לתאור אדם שאיננו יהודי. כדי למנוע פגיעה מפורשת בנוצרים החליפו בזמן מסויים את השם גוי בשם עכו"ם – עובדי כוכבים ומזלות – שאיננו מצביע על הנוצרים… ויש מפרשים עכו"ם כעובדי כריסטוס ומריה. אנחנו דנים בהרבה מאוד מילים והמרצה מפנה אותנו אל הספר "העברית בראי הסמנטיקה" אם נרצה להרחיב דעת.

מילה שהפתיעה אותי ועם זאת הסבירה לי דברים שהיו תמוהים בעיני היא מַסֵּכָה. המילה מתארת משהו שנוסכים – יוצקים. כאשר בני ישראל עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה הם יצקו את הפסל. את המובן המקובל בימינו – כיסוי שמסתיר את הפנים – קיבלה המסכה מהשפות הלטיניות Mask והיווניות μάσκα. הזמן אזל. גבריאל בירנבאום אומר שאילו הניחו לו יכול היה להמשיך זמן רב, אבל הוא חייב לפנות את החדר למפגש הבא.

מפגש עם מתרגמת – גילי בר הלל. אם קראתם את הרי פוטר בעברית קראתם בעצם יצירה של גילי בר-הלל. גילי מספרת לנו על המהפכה שעברה עליה בעקבות תרגום הרי פוטר. עד אז הייתה "רק" המתרגמת, ומתרגמים הם "שקופים", אבל מרגע שיצא התרגום העברי של הרי פוטר פתאום כולם מכירים אותה. גילי מספרת לנו שהיא אשת תיאטרון בהכשרתה, וכמו חלק ניכר מאמני הבמה ומהאמנים בכלל, היא מוצאת את פרנסתה בתחום אחר. אנשים חושבים שתפקיד המתרגמת הוא להעביר את הסיפור משפה לשפה באופן המדוייק ביותר, אלא שתרגום מדוייק איננו יכול להעביר את המאפיינים תלויי התרבות. דברים שמובנים מאליהם לילד דובר אנגלית שחי בסביבה נוצרית, יכולים להיות חסרי משמעות לחלוטין לילד ישראלי דובר עברית. על המתרגמת רובצת אחריות רבה – היא צריכה להעביר את החוויה, לא רק את הסיפור. מכאן היא מפליגה בהדגמות כיצד נאלצה להמציא מילים "עבריות" עבור מונחים מומצאים בשפת המקור, ולהעביר לדוברי עברית את הסיפור, את החוויה ואת המסר התרבותי הנלווה. את כל זה היא צריכה לעשות כשהיא כבולה למערכת של תכתיבים משפטיים שאוסרים עליה לשנות מילים מסויימות, משום שהן במעמד של 'סימן רשום' על שם בעלי זכויות היוצרים.

אירועי יום העברית לא הסתיימו עדיין, יש עוד רצועת אירועים ואחריה שעשועון ומופע שפה מדוברת. אבל הערב קר במיוחד, התחבורה הציבורית של יום חמישי בערב איננה מהידידותיות ואני צריך לשוב לחיפה. המפגש עם גילי הוא סיום יפה ליום העברית עבורי. עכשיו הביתה. להתראות בשנה הבאה.

חגיגת יין בכרם בוטיק מוסיקלי

יום אחד מופיע בפיסבוקי אירוע בשם חגיגת היין של יקב הבוטיק "כרמי זיו". מעולם לא שמעתי על היקב ואין לי מושג מי הזמין אותי. בהזמנה מצויין שבתכנית כלולים 'סיורים קצרים בכרם המוזיקלי וביקב עם הסברים על היינות והמקום'. ביקרתי בלא מעט יקבים בארץ ובעולם, אך בסיורים בכרמים של יקבים הייתי רק בניכר, בארץ – כל הסיורים היו בתוך היקב, ובעיקר באתר המכירה המכונה "מרכז המבקרים" – אך לא בכרם. אז נוסעים.

היקב נמצא בכפר קיש למרגלות הר תבור. מפות גוגל שולחות אותנו בדרכים חדשות ואנו מופתעים מאיכות הכבישים שבדרך. הנסיעה מחיפה ליקב אורכת מעט יותר משעה ואנחנו מגיעים בדיוק בשעה המובטחת על ידי מפות גוגל.
איפה כאן היקב? מכוונים אותנו לכניסה לבית משק שמאכלס בתוכו גם את היקב. מתברר לנו שזהו ממש ממש יקב בוטיק. כבר בשביל אל הבוטיק אנחנו שומעים מוסיקה קלסית שבוקעת מרמקולים אי שם. בכניסה לבית אנחנו רואים אבן וחבית עם הטבעת האות Z – סמל היקב שאליו כבר התודענו מדף הפייסבוק שלו.

לפני הדלת נמצאת עמדת גבינות העזים של מירי ממשק העדר, ומאחוריה דלפק היינות שמאחוריו עומד היינן בנג'י שביט ומציע לנו לטעום מיינותיו. אני פותח בפטיט ורדו 2012 ונשבה מייד. היין שמשיקים היום הוא פטיט ורדו 2013 שטעמו דומה, אך אני כבר שבוי בטעמו של זה מ-2012. בינתיים גלעד, הבן של בנג'י, מזמין אותנו לצאת לסיור ומכנס אותנו ליד פינת החי. המוסיקה נשמעת קרוב יותר. גלעד מספר לנו איך היקב נולד בעקבות מות אחיו – זיו – שעל שמו נקרא היקב. מות האח בתאונת אופנוע במהלך טיול בפושקר שבהודו, זיעזע את המשפחה הירושלמית. ההכרה שהחיים הם בני חלוף גרמה לכולם לשנות את מסלול חייהם ולפנות להגשמת חלומות. גלעד שב מהמזרח כשהוא מתנה את שותפותו בהרפתקת היקב בכך שיניחו לו להביא לידי ביטוי את הכשרתו בהנדסת קול ואת רעיונותיו המוסיקליים והאורגניים.

בין המקום שאנו עומדים לבין הר תבור ניצב כרם קטנטן. לפני הגדר שבחזית הכרם ניצבת אבן שעליה כתוב 'הכרם המוסיקלי'. גלעד מסביר לנו שהכרם שכל-כולו 600 עצי גפן, איננו מדושן בחמרים מלאכותיים ואיננו מרוסס בחומרי הדברה. הכרם איננו נקרא "אורגני" רק משום שאין להם עניין לשלם ל"רבנות האורגנית" שתעניק להם הכשר רשמי. אז ממה בכל זאת ניזונים הגפנים? בעיקר מהומוס – הפרשות של תולעים שמגודלות בפאתי פינת החי, ומהפרשות האווזים שרוֹעִים בכרם. ואיך שומרים על הגפנים מפני מזיקים? – באמצעות מוסיקה. לגפנים אין אוזניים, כך גלעד, הם אינם שומעים את המוסיקה, אך המזיקים מנוטרלים בדרך כלשהי שאיננה ברורה לי באמצעות צלילי הבאס, והדבר בדוק על ידי בקרי המזיקים. טעם היינות המוסיקליים הוא חידה, הכרם צעיר מידי – עדיין איננו מניב ענבי יין, ולאחר שיניב יש צורך להמתין עד שהענבים יהיו ליין. לאווזים יש, אגב, תפקיד חשוב נוסף – הם שומרי הכרם, אם מישהו ינסה לחדור לכרם מייד ירעישו האווזים את הכרם בקולותיהם.

שבים אל היקב. בוטיק – כבר אמרתי. היקב משתרע על פני מספר מיכלים קטנים, חביות ואמצעי חיתוך וסחיטה. גלעד מסביר לנו בהתלהבות את התהליך, הוא מספר לנו על בציר בחשכת הלילה, כאשר הארומות נודדות מהצמח אל הענבים. ניכר על גלעד שהוא מאוהב בייננות בכל נימי נפשו. הוא מתאר את כל פרטי התהליך, ותוך כך נותן לנו לטעום מזן מיוחד של ענבים שנשמר במקרר, זן שמעשיר את היינות בארומות פירותייות שמעניקות לכל סוג יין גוון וייחוד משלו. הכרם שממנו מופקים היינות איננו הכרם המוסיקלי, אלא כרם גדול יותר בסביבה שבו צומחים אלפי עצי גפן.
לשאלתי היכן מאוחסנות החביות, מפנה אותנו גלעד למרתף. בכניסה אמנם כתוב שהכניסה אסורה, אך גלעד מתיר לנו להכנס בתנאי שלא נרגיז את החביות. גם המרתף בוטיקי להפליא – שתי שורות של חביות ליד הקירות ועמדת בקבוקים לאורך הקיר שמנגד.

חוזרים אל בנג'י לטעום מהספיישל יסמין שגלעד גמר עליו את ההלל כשהסביר שלפעמים היינן מעדיף להקטין את תנובת הכרם לטובת איכות הענבים והיין שמופק מהם. היתרון של יקב שיש לו כרם משלו, הוא שיש לו שליטה מלאה בכמות המים ובצורת גידול הענבים. ובכן, הספיישל יסמין אכן טעים להפליא. אני עדיין בשלי – כבר בתחילת הביקור נכבשתי בקסם טעמו של הפטיט ורדו 2012. ממשיכים לטעום מהיינות ומהגבינות, טובלים פיתה בשמן זית וקונים חריץ גבינה טעים וריחני. על השולחן מונחים כרטיסי הצטרפות למועדון היקב. אני נרשם. הכרטיס מעוטר בציור של שועל מצוי – בחירה מעניינת.

מפה לשם, נפתח בקבוק של יין שמסומן בכתב יד. עדיין אינני מכיר את היקב, אך אחד הדברים החביבים עלי ביקבי בוטיק ובמחלבות בוטיק הוא גורם ההפתעה. ביצור של מנות קטנות, יוצאות תמיד תוצאות מפתיעות שמעניקות לטועם חוויה מיוחדת. נכון – לא כל החוויות הן הצלחה, אבל ההתנסות מעניקה חוויה שלפעמים איננה ניתנת לשחזור. היין שנפתח כרגע הוא ככל הנראה מוצר בוטיק נסיוני והדבר מצית מייד את סקרנותי. אני שואל את בנג'י למהות היין ומבטו מסגיר את העובדה שאיננו נלהב אחרי יין זה. אני טועם ובהחלט מבין אותו. כשאני מבקש לקנות ארגז של שישה בקבוקי פטיט ורדו 2012, מודיע לי גלעד שמגיע לי גם בקבוק מהיין האחרון שטעמתי. אני מוותר. גלעד, שמבין לרוחי, יורד למרתף ומביא לי יין מסוג אחר, גם הוא מסומן בכתב יד.

נפרדים מגלעד ומבנג'י ושבים הביתה עם שישה בקבוקים של יין משובח ויין אחד מסתורי. בבית אינני יכול לדחות את הסקרנות, אני פותח את היין ומגלה שטעמו נפלא בעיני. בעוד אנחנו טועמים ממנו אני מגלגל אותו בגביע ומציין שהוא נראה לי "בעל גוף". על התוית הכתובה בכתב יד כתוב שהוא "בעל גוף בינוני" – כנראה עלי לשפר את כישורי הטעימה שלי. בנגי' אמנם אמר לנו שהם שולחים ארגזי יינות לבית הלקוח, אך גם לטיול בַּמושב הצופה אל הר תבור יש ערך חוויתי, יש לי הרגשה שעוד נשוב אל היקב.

סוגרים שבוע בגלבי – המקום של ענת

בטרם התחלתי לכתוב את חוויותי אלה, נברתי בהיסטוריה של תרבות הפנאי. לא מצאתי אפילו מסעדה אחת, שחלקתי חוויות ממנה יותר מפעם אחת, פרט לגלבי – המקום של ענת, והנה מגיע כבר סיפור שלישי. המקום הזה מספק בכל ביקור חוויה מסוג אחר, ומהפעם הראשונה, ההרגשה נינוחה וביתית – כאילו הייתי בגלבי מאז ומעולם. בילוי צהרי יום שישי התארך מעבר לצפוי ואנחנו רעבים. בדרך לגלבי, קצת לפני חמש אחר הצהריים, ליבי מצלצלת לברר אם המסעדה עדיין פתוחה. אין תשובה. בכל זאת ממשיכים לכיוון המסעדה, גיל קופץ לראות מה קורה ובינתיים ענת מתקשרת אלינו חזרה. המסעדה פתוחה, אבל לא נשאר כמעט שום דבר. מה בכל זאת אפשר לאכול? ענת מפרטת כמה דברים ואנחנו מודיעים שתיכף נגיע. האוכל אכן עומד להגמר, אבל המסעדה עדיין מלאה. נראה כאילו כל יושבי המסעדה הם משפחה אחת גדולה. השיחות נודדות משולחן לשולחן וענת משייטת בין המטבח לבין המסעדה ומדברת עם כולם. מנות רבות כבר נמחקו מלוח התפריט. אז מה נאכל? צלוחיות הסלטים מגיעות לשולחן. גיל שואל על מפרום חצילים – אין מנה שלמה, רק שתי יחידות… ויש יחידה מפרום תפוח אדמה… וקצת מקלובה ו… בסיכומו של עניין מחליטים יחד שענת תכין לנו מנה של שאריות במרכז השולחן, ואנחנו נזנב לצלחותינו מכל הבא ליד, וממנה, מן הסתם, לפה. מנה של עלי גפן ממולאים בליווי טחינה מגיעה לשולחן ומייד ננעץ המזלג – רגע! אני רוצה לצלם. עד שאני שולף את המצלמה מספר עלי הגפן על הצלחת פוחת. מנת מג'דרה מונחת במרכז השולחן, ובעקבותיה מנה עם שני מפרום חצילים, מפרום תפוח אדמה, כרע עוף ורגל בצידו, גולש… כל מיני חלקי מנות מאוגדות לצלחת מרכזית גדולה. ענת מביאה גם מנת חמין לא גדולה מידי… יש עוד לקוח רעב שמחכה לחמין. אנחנו כבר בולסים מכל הטוּב הזה, כשענת נזכרת שיש גם שאריות מקלובה, אבל אנחנו כבר מלאים. בפעם הבאה. סיימנו. רוצים קינוח? אנחנו מחליפים בינינו מבטים והבחור שמגיש לנו את המנות אומר שיש מוס שוקולד טבעוני. אנחנו זוקפים גבה – מוס שוקולד טבעוני?!? הכיצד? סקרנותנו גוברת ומחליטים להזמין מנה אחת לשלושתנו. ליבי מעלה ניחושים – זה בטח על בסיס קרם קוקוס. ענת שהתיישבה בינתיים ליד השולחן הסמוך מאשרת את הניחוש. המוס מפתיע בטעמו. כולנו חופרים בכפיותינו ומלקקים לאט, למשוך את הטעם כמה שיותר, ומחסלים את המנה. זה אלכוהולי נכון? בטח! גיל שואל אם זה ברנדי – ענת עונה "מה שיש". בטרם נצא מבקשים לארוז מנת עלי גפן ממולאים בשביל אבא שלי. אני אומר לענת שאבוא בסופו של יום שישי גם בעתיד, התרגיל של השאריות חביב עלי, אבל אני רוצה גם מקציצות הסלמון המהוללות. קציצות הסלמון נגמרות מוקדם, אם תצלצלו מראש – נשמור לכם. ליבי מסבירה שאנחנו מחליטים ברגע האחרון. ענת אומרת "ספונטניים" ואני משיב "כמו האוכל שאת מבשלת" והיא "אצלי הכל לפי היד". זה בדיוק מה שאני אוהב. אני יודע שבכל ביקור האוכל יהיה מעט שונה – לפי היד, לפי מצב הרוח ולפי מה שיש בשוק. פעם שאלו אותי למה אני מעדיף גבינות ויינות מ"מחלבות בוטיק" ו"יקבי בוטיק", שאיש לא שמע עליהם. ה"בוטיקים" מייצרים כמויות קטנות, וכל פעם הטעם שונה. אני אוהב את ההפתעה. עכשיו אנחנו אוכלים במסעדת בוטיק בקצה השוק. שבת שלום ושבוע טוב.

חנוכיות וגשם בירושלים של מטה

אנו מבלים השנה את חופשת החנוכה שלנו בירושלים של מטה. הפעם אנו פוסחים על העיר העתיקה וקדוּשותיה, ושמים פעמינו אל החוּלין שבמרכז העיר. שכרנו מבעוד מועד חדר במלון בוטיק אגריפס, שממוקם בתפר שבין נחלאות ומחנה-יהודה לבין מדרחוב בן-יהודה. השם יהודה אמנם משותף לבן-יהודה ולמחנה-יהודה, אך אין זה אותו יהודה, הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכל אזור יש קסם משלו.

גם לפני ארבע שנים יצאנו בעקבות האורות לטייל בירושלים. בפעם ההיא שכרנו לנו מקום בבית קטן במושבה הגרמנית, והתחלנו את ביקורנו בתוך החומות. אשתי שתחיה מורה, לפיכך אנו נופשים תמיד בתקופה בה כל האתרים גדושים בתלמידים. האפשרויות העומדות בפנינו הן טיסה לארץ אחרת, או נסיון לנווט למקום בו אין "הפעלת ילדים". כשילדינו עוד היו ילדים, ככל הזכור לי, לא "הפעלנו" אותם אלא חינכנו אותם לפעול ביוזמתם. בירושלים, האירועים המוצעים לילדים ולמבוגרים, הם בדרך כלל מהסוג המרחיב אופקים, לעומת אירועי הקיפצו והרעישו חסרי התוכן, שמסופקים תחת כל עץ רענן במרבית איזורי הבילוי בארצנו בחופשת החנוכה. אז הנה אנחנו בדרכנו ירושלימה.

יום שני 02.12.2013 – נר שישי של חנוכה

עין כֶּרֶם

בדרך לירושלים, ממש בפאתי העיר, עוצרים לביקור בעין-כֶּרֶם. אנחנו שמחים לגלות שעירית ירושלים הקצתה בעין-כרם מקום חניה מוסדר שהחניה בו חינם. גם השירותים הציבוריים נגישים ונקיים – בהחלט פתיחה טובה לעצירה ראשונה אחרי נסיעה ממושכת מחיפה לירושלים. הולכים בעקבות השילוט לעבר מעיין מרים. זוהי בעצם נקבה צרה מאוד בקיר שהמים יוצאים ממנה דרך תעלה ומתנקזים אל שוקת מלאה ירוקת.

עולים במדרגות הביקור לבקר בכנסית הביקור, אך השערים נעולים למבקרים עד 14:30 – הפסקת צהריים. בחצרות הבתים, לצד דרך המדרגות, מסודרות ערימות של גזרי עץ להסקה, ובאויר נישא עשן בניחוחות עץ בוער. חזית הכנסיה מרשימה וניתן לראות את הפסיפס גם דרך השער הנעול. מרחבת שער הכנסיה יש תצפית לכיוון בית זית. אנחנו צופים בדממה. שקט פסטורלי שגורם אפילו למחשבות להאיט את צעדיהן. יורדים חזרה אל המעיין כשלידינו נוסעת מכונית במורד המדרגות.

מסמטת המעיין אנחנו ממשיכים במעלה צוקי הישועה שמוביל אל המנזר הרוסי 'גורני'. הכנסיה, בית הספר והמנזרים, מוקפים חומה ששעריה מוגפים – אין אפשרות לראות כמעט שום דבר. בדרך חזרה אל המעיין סרים אל האכסניה שממנה יש תצפית נוף יפה.

עוברים את הדרך הראשית לכיוון כנסיית יוחנן בהרים. השביל אל הכנסיה זרוע חנוית ודוכני ממכר מזכרות לתיירים – צעיפים, צמידים, חפצי נוי ודת. המחירים סבירים בהחלט אך ריח הצעיפים מוזר משהו. הכנסיה מאכזבת – מוזנחת. לפני שאנחנו יוצאים, קבוצת מבקרים פוצחת בתפילה בשפה סלאבית כלשהי, וקולות שירה ממלאים את הכנסיה.

חניה, מחנה יהודה ונחלאות

המרחק מעין כרם למרכז ירושלים קצר מאוד, אך הדרך עמוסה ופקוקה. מהמלון מודיעים לנו שמגרש החניה מלא, כמאמר הפסוק: יְרוּשָׁלִַים פְּקָקִים סָבִיב לָה וַחֲנִיָּה בָּהּ אַיִן [יוסי רן א' 1]. אנחנו חונים במגרש סמוך – 20 שקלים מארבע אחר הצהריים עד שש בבוקר, בשאר שעות היממה המחיר הוא ששה עשר שקלים לשעה. מגיעים למלון ומגלים שממש כרגע התפנה מקום בחניון המלון. אני שועט להביא את המכונית מהחניון בתשלום אל חניון המלון. הדרך אל החניון ברגל כשתי דקות, הדרך חזרה במכונית כרבע שעה. זהו – קבענו את מקומנו בחניון המלון, המכונית לא תמוש מכאן עד שנעזוב את העיר.

משהתמקמנו אנחנו מוכנים לצאת לתור את חנוכיות השכונה. היום נר שישי. משוטטים בשוק מחנה יהודה ובנחלאות. עוברים מדוכן לדוכן ומחנוכיה לחנוכיה. חוטפים ממתק שומשום וגרעינים דביק ומאכזב. קונים בורקס תרד מרשימים ביופיים ומגלים שאין יופים מעיד על טעמם.

אנשי חב"ד נערכים לטקס הדלקת הנרות בשוק מחנה יהודה. מאוחר יותר נגלה שטקסים דומים מתקיימים בכל רחבי העיר. הטקס מתמשך ומתמשך ולהדלקת הנרות עדיין לא הגענו. בינתיים מספר לנו רב מכובד למראה ספור על ג'ורג' וושינגטון ונרות החנוכה של אהרון לוי. אני תמיד תמה במעמדים מעין אלה, מאין מקריצים רבנינו סיפורי מעשיות על ניסים בסגנון הימים ההם, שמתרחשים גם בזמן הזה. בסופו של דבר הנרות דלוקים לתפארת שוק מחנה יהודה. אני מצלם הרבה מאוד חנוכיות שהוצבו בחזיתות בתי נחלאות. מרבית החנוכיות דומות זו לזו. אני מנסה לצוד חנוכיות שיש בהן יחוד כלשהו, אך את אלה, מסתבר, אין בעליהם מניחים ברשות הרבים אלא מעבר לחלונותיהם – במקומות שקשה לצלמן. חבל. בשובנו למלון אגריפס אנו מוצאים שהחנוכיה של המלון מרשימה מאוד ביופיה.

[החנוכיה של מלון בוטיק אגריפס היא האחרונה במצגת]

ארוחת ערב ראשונה במדרחוב בן-יהודה

אחרי כוס תה בתצפית גג המלון – יוצאים לאכול. המלון נמצא, כאמור, בתפר שבין נחלאות למדרחוב בן יהודה, והכל במרחק הליכה סביר. טיול קצר לאורך המדרחוב בואכה ככר ציון וחזרה. פונים אל הסמטאות הסמוכות ומתיישבים לאכול ארוחת ערב במסעדה ששמה בליקר-בייקרי. זוהי מסעדת רשת חלבית חביבה. אנחנו בוחרים בה, פשוט משום שיש בה מקום פנוי, בעוד בחזית המסעדה הסמוכה משתרך תור ממתינים מכובד. שותים מרק בצל טעים, אם כי לא ממש חם, ואוכלים פלאפל מתרד עם פרמז'ן על מצע יוגורט ועלים ירקרקים – טעים ומעניין. בחזרה מהמסעדה עוברים בסמטה ששמה דורות ראשונים ומגלים בה מספר בתי קפה, פאבים ומסעדות שפספסנו בסיבוב הראשון. באחד מבתי הקפה מתקיימות מידי ערב הופעות חיות של הרכבי ג'אז ובלוז. עוד נשוב לכאן באחד הערבים הבאים.

יום שלישי 03.12.2013 – נר שביעי של חנוכה

ארוחת בוקר ישראלית מאוד

ארוחת הבוקר של מלון אגריפס מוגשת במלון לב ירושלים שמעבר לכביש. מלון גדול שמארח בעיקר משפחות, בעיקר דתיות, בעיקר עתירות ילדים. מזנון חופשי עם מיצים, קפה, עוגות, בורקס, גבינות, סלטים, דגים… האוכל יותר משביע מאשר הוא טעים, אך זה בדיוק מה שיאפשר לנו לטייל לאורך כל היום, ולהשאיר את הארוחה הבאה לשעות הערב. הילדים שמתארחים בחדר האוכל מתנהגים למופת, שקטים ותרבותיים. ובכל זאת, ילד סקרן בודק כמה פעמים ניתן להעביר את אותה פרוסה במסוע הטוסטר, וגורם לפרוסה לעלות בלהבות בתוך הטוסטר. המלצריות מטפלות בשריפה בשלווה מחוייכת. הן מנוסות באירועים מעין אלה, זה יקרה גם בשתי ארוחות הבוקר הבאות.

טיול רגלי מלב העיר לעבר תחנת הרכבת הראשונה בירושלים

המרחק איננו רב מידי ואליבא דגוגל מפות, זמן ההליכה ברגל איננו ארוך משמעותית מזמן הנסיעה בתחבורה ציבורית. בנוסף לכך, בטיול רגלי תמיד מגלים מקומות שלא הכרנו. יוצאים לדרכנו דרך המדרחוב, פונים ביואל משה סלומון ועוברים מאחורי תמול שלשום לסמטאות נחלת שבעה, בית קברות ממילא, אגרון. בפינת מתחם ממילא צופים לכיוון שער יפו, אך מאחר שטיולנו השנה הוא בירושלים של מטה, פונים לרחוב דוד המלך. דרך אחת הסימטאות רואים מזרקה שלא הכרנו – נכנסים ומגלים את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. מבנה מרשים עם חצר יפה מעוטרת באריחים בסגנון מוגרבי. עוצרים למספר דקות להנות מהנוף העירוני המפתיע וממשיכים לעבר גן הפעמון. בדרך נכנסים לביקור קצר בשדרת הכבוד באכסדרת מלון המלך דוד. זוהי שורת אריחים שעליהם מתנוססות חתימות של אורחי המלון המכובדים. יש כאן תמהיל מעורבב היטב של מנהיגים, אנשי תרבות ואילי הון. מקומנו, מן הסתם, איננו כאן. מביטים על בית ימק"א ממש ממול. הפעם לא נעלה למגדל התצפית של ימק"א. את זה עשינו כבר לפני ארבע שנים. השנה אנחנו מסתפקים בתצפית גג המלון שלנו.

מעבר לגן הפעמון, ברחוב דוד רמז, נמצא החאן הירושלמי, ובסוף אותו רחוב – לצד הככר – מצויה תחנת הרכבת הראשונה. לפני ארבע שנים המלון שלנו היה בסמטא סמוכה ואנחנו מכירים את הסביבה היטב. אנחנו יוצאים מגן הפעמון ואני נדהם לגלות לכל אורך הקטע הראשון של דרך בית-לחם, יריעות ענק שמסתירות את המעבר לכיוון החאן הירושלמי. על היריעות כתוב שזו היא תחנת הרכבת הראשונה. מה קורה פה? אני יודע היכן נמצאת התחנה. מבולבלים משהו אנחנו ממשיכים על פי השילוט, ומגיעים למתחם התחנה שמערך החנויות בו מזכיר באופן מפתיע את מתחם התחנה ביפו ואת נמל תל אביב. אני עדיין לא מבין כיצד זזה התחנה ממקומה. לוקח לי זמן רב להבין שאנחנו נמצאים בעצם במקום עליו נסעו הרכבות. האזור כוסה ברצפת עץ דומה להפליא לזו של נמל תל אביב המחודש, ואת מבנה התחנה אנו רואים מצד הרכבות. החזית נותרה ברחוב רמז, אלא שעתה היא מוצנעת – הגב הפך להיות חזית.

מבנה התחנה, מצד הרציפים, מאכלס עכשיו שורת מסעדות ובזאר קולינרי מאחורי מסכי בד לבנים. הכל יפה, אך מלוקק מידי לטעמי. בזאר המזון מציע מרכולת דומה לזו שראינו בשוק מחנה יהודה, אך במחירים שונים לחלוטין ובמעטה דק של פלצנות. ברחבה – מעל מסילות הברזל, מצויים דוכני ממכר חפצי נוי וצעצועים, ואזורי משחק לילדים. אני נהנה מההתנהגות התרבותית של הילדים, ותוהה אם יש משהו באוירת העיר שמרגיע את הילדים. לפני מסך המסעדות ניצב שולחן שלידו יושבת קבוצת שחקני רחוב ומציגה מיצג חזותי ללא מילים. בקצה המתחם מתקיימת תערוכה של רכבות משחק. אנחנו מחליטים לוותר. יוצאים לתור את הצד האחורי, זה שהיה פעם חזית התחנה. עוברים ליד מרכזי התרבות המוכרים – תיאטרון המעבדה – שהיום הוא זאפה, החאן וכמובן החזית המקורית של תחנת הרכבת הראשונה. לאחר מנוחה על כוס קפה במסעדת לנדוור שבמתחם, יוצאים להמשך דרכנו.

 

בתחבורה הציבורית אל מגרש הרוסים וסביבתו

ברחוב רמז נמצאת תחנת אוטובוס שדרכה עובר חלק ניכר מהתחבורה לעבר מרכז העיר. אנחנו שואלים את נהג האוטובוס הראשון שעוצר בתחנה אם הוא מגיע למגרש הרוסים. לא, הוא אומר, אני מגיע לרכבת הקלה. איננו עולים – מחכים לאוטובוס הבא… גם הוא מגיע לרכבת הקלה. הנהג הפעם מסביר פנים. הוא מסביר לנו שברחוב יפו עוברת רק הרכבת הקלה ולכן לא עוברים בו אוטובוסים. בקצרה, אין אוטובוסים למגרש הרוסים וגם לא לכיכר ציון – עלינו לנסוע למקום בו נוכל לעבור לרכבת הקלה. הנסיעה באוטובוס וברכבת קלה ונוחה, הכרטיס תקף לשעה ומחצה ואנחנו מגיעים לרכבת הקלה, ובאמצעותה לתחנת העיריה הסמוכה למגרש הרוסים. סיבוב קצר ברחבת העיריה, הצצה לעבר כנסית השילוש הקדוש, כיכר המוסקביה ובית המעצר הסמוך וזהו. אין יותר מידי מה לראות, הסיבה העיקרית בגללה רציתי להזכר במקום היא ההצגה מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה שראינו לאחרונה. בדרך חזרה לרכבת הקלה, ברחוב יפו 30 מגלים חנות קטנה של בורקס מוסא ועוצרים לאכול בורקס תרד. ממש טעים, כמו בימים ההם ביפו, לפני השתלטות רשתות שיווק המזון. שבים למלון ברכבת הקלה – עדיין באותו כרטיס.

טיול לבית טיכו וארוחת ערב בשוק מחנה יהודה

לאחר כוס תה במלון יוצאים ברגל לרחוב הנביאים. מציצים מעבר לגדר בית הרב קוק ונכנסים לבית טיכו דרך החצר המרשימה. במרפאה של ד"ר טיכו, מוצגת תערוכה של ציורים שציירה אנה טיכו, וכן יצירות של אמנים צעירים ששאבו מציוריה את השראתם. מקנחים בסקירת אוסף החנוכיות שד"ר טיכו אסף מכל רחבי העולם, וממשיכים בטיולנו ברחובות העיר עד שרגלינו נושאות אותנו שוב לשוק מחנה יהודה. כבר אתמול החלטנו שהערב נאכל בשוק. עוברים ליד קבוצת המסעדות שמקיפה את המסעדה המפורסמת 'אמא' וממשיכים לכיוון השוק העירקי. מוקדם יותר ראינו המוני אדם סועדים אצל עזורה – עכשיו תורנו לטעום מתבשילי הפתיליה הנודעים. השעה כבר אחרי שש בערב, העומס על המסעדה פחת. בפתח יושב גבר שכל חזותו זועקת "אני הבעלבית" ואומר לנו שנשאר רק חומוס וקובה, אז אם אנחנו רוצים לאכול בשר שנלך למוריס. זה בסדר, נאכל קובה. מחפשים מקום לשבת אך שיירי המוני האדם שסעדו לפנינו ניכרים על השולחנות, על הכסאות ואף מתחתם. המלצרית אומרת שיש מקום בפנים. נכנסים אל המסעדה ומייד נסוגים – ניחוחות הנפט המציפים את המקום אינם חביבים עלינו. יוצאים חזרה ומתמקמים ליד השולחן שנראה לנו מלוכלך במידה נסבלת. המלצרית באה ומקנחת את השולחן במטלית – עכשיו השולחן רטוב ומדיף ריח עז של אקונומיקה. עד כאן! אנחנו קמים והולכים לכיוון מוריס.

בדרך למוריס, מצביעה אשתי שתחיה על חנות קטנה בשם רוז'ה ובחזיתה סירים שמהם מוכרים אוכל עממי. בתוך החנות נמצאים שני שולחנות – זוהי גם מסעדה לעת מצוא. האוכל בסירים נראה מפתה. אני נזכר בעצה ששמעתי פעם – רמת הנקיון בשרותי המסעדה מעידה על רמת הניקיון במטבח. אני מציץ פנימה ורואה על קיר השרותים הנקיים שלט: "אסימונים לטלפונים ציבוריים". אנחנו מחליטים לאכול אצל רוז'ה. מזמינים מנה קובה חמוסטה לכל אחד מאיתנו. המוכר מגיש לאשתי מנה ענקית שמועברת מייד אלי. שתחייה אומרת שהמנה גדולה עליה ומקבלת מנה מופחתת קובה. בנוסף מוגשים לנו סלטים ולחמניות. סלט הטחינה עשוי ממש כלבבי, כלומר – יש גם טחינה בתערובת השום והלימון. שנינו בולסים את מנותינו, ובינתיים המוכר מתחיל לפנות את הסירים לקראת סגירת החנות. אני שואל אותו אם הוא מכין את הטחינה בעצמו ומחמיא לו עליה. הוא מציע לנו מייד גם מנה חומוס מעשה ידיו להתפאר ‘על חשבון הבית’. החומוס עשוי לטעמי, עשיר בטחינה ומגורגר במידה החביבה עלי. אנחנו יוצאים שבעים ושבעי רצון מהחוויה – המחיר לשתי מנות קובה חמוסטה עם סלטים, לחמניות ושני קולה – 85 ש"ח לפני טיפ.

מדרכות חלקלקות בדרך לערב ג'אז בבירמן

בדרכנו החוצה מהשוק קונים קלמנטינות ועגבניות שרי. בינתיים מתחיל לטפטף גשם ואני שמח שקניתי בדרך, ברחוב יפו ליד הדוידקה, מעיל גשם ב 25 ש"ח. שבים למלון להשאיר את העגבניות, לשתות כוס תה ולנוח קמעה. קצת לפני תשע בערב יוצאים לבירמן. הגשם הקל הרטיב את המדרכות וציפה את אבני ירושלים בשכבה חלקלקה של אבק מפוייח ולח. מחליקים מעט בכל צעד, אני מועד קמעה על אחת המדרגות בדרך ומכניס את אשתי שתחייה לכוננות שמירה עלי. מנסים לסגל לעצמנו הליכה מתאימה למניעת החלקה, ובינתיים רואים שגם הירושלמים אינם מצליחים להתמודד בהצלחה יתירה עם החלקלקות. בבירמן ההופעה כבר בעיצומה. פסנתר, תופים וקונטרבאס משמיעים קטעי ג'אז מוכרים וגולשים די מהר לאילתורים סביב משפטים מוסיקליים שמכתיב הפסנתרן. אנחנו מזמינים סיידר חם, עם ובלי יין, ונהנים מהמוסיקה ומהאוירה. בינתיים מצטרף לנגנים גבר מבוגר עטור רעמת שיבה ומאלתר עימם באקורדיאון. זהו, מן הסתם, מנהל הפאב – דן בירון – מהצבעוניים באנשי ירושלים. ראינו אותו גם כשעברנו לפני בירמן בערב הקודם, וגם אז הוא אילתר עם הלהקה האחרת שהופעיה בליל אמש. ההופעה מסתיימת בעשר בלילה ואנחנו יוצאים לכיוון המלון, צועדים עקב בצד אגודל מפחד ההחלקה. אמנם מעט מוקדם, אך אנחנו מאוד עייפים ובהחלט מתאים לנו לסיים את היום.

יום רביעי 04.12.2013 – נר שמיני של חנוכה

יָד וָשֵׁם

ארוחת בוקר דומה לזו של אתמול, כולל מדורה קטנה בתוך הטוסטר לזכר המכבים, ויוצאים לדרך.

הרכבת הקלה עוברת בקרבת המלון שלנו ותחנתה הסופית ממש בפניה ליד ושם. בדרך אל הרכבת הרוח מתגברת אך בינתיים אין גשם. מאז ביקורנו הקודם בירושלים לפני ארבעה חודשים בלבד, הרכבת הקלה התייעלה להפליא, ורכישת הכרטיסים פשוטה ומהירה. בפעם הקודמת זכינו לראות שלוש רכבות עוברות עמוסות בְּיֶתֶר, בעוד אנחנו נאבקים עם מכונת ממכר הכרטיסים שמסרבת לתת לנו את מבוקשנו. הפעם תדירות הרכבות גבוהה והעומס בהחלט סביר. חווית הנסיעה נעימה ונוחה. באתר יד ושם מצויין ש"שירות הסעות חינם מהר הרצל ליד ושם פועל ברציפות בכל שעות פעילות האתר". אנחנו מחכים להסעה ובינתיים מגיע לתחנה אוטובוס שכונתי של אגד ועוצר לידנו. הנהג מסביר לנו שכרטיס הרכבת שבידנו עדיין תקף ולכן אנחנו יכולים לנסוע איתו ליד ושם באותו כרטיס. זהו כבר נהג האוטובוס השני שבא לעזרתנו ביוזמתו. תוך דקות בודדות אנחנו ביד ושם. הכניסה חופשית.

בְּדֶּלְפֵּק המודיעין אנחנו מקבלים הדרכה קצרה על האתר, רוכשים מפה, מפקידים חפצים ויוצאים למסלול הסיור. מרכז הביקור הוא המוזיאון לתולדות השואה שמסתיים בהיכל השמות. עוברים בין המוצגים ושוקעים אט אט לתחושה המוכרת שמלווה אירועים מעין אלה. הכל מוכר, הכל ידוע, יש פה ושם משהו שלא ידענו לפרטיו, אך בכללותה החוויה מוכרת. ככל שמתקדמים מתגברת הטלטלה בין כעס לבין עצב. הרגש איננו מתקהה עם השנים. במשך תקופה ארוכה נלחמתי ברגש זה והתעלמתי מכל איזכור של השואה, כאומר "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". כן, אני יודע שהציטוט שייך לאירוע מסוג שונה, ובכל זאת הוא ייצג היטב את הרגשתי בזמנים מסויימים בהם המיסחור הגואה של השואה ושל השכול עורר בי מידה של גועל. בחלוף השנים הכתה בי ההכרה שאחרוני דור השואה – דור ההורים שלי – עוזבים את עולמנו ומוטלת עלינו האחריות לְשָׁמֵר את העובדות והראיות למען הדורות הבאים. לא קל, ומאוד מאלף.

בהיכל השמות, אשתי שתחיה ניגשת לאחת מעמדות המחשב לנסות לאתר דפי עֵד לזכר בני משפחה שלא שׂרדו את השואה. המידע שבידה מועט והחיפוש איננו קל. המדריך בהיכל מסביר לנו שאין צורך לבצע את החיפוש דווקא שם, המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה מצוי באתר יד ושם.

אנחנו עוברים דרך בית הכנסת, סוקרים את המוזיאון לאמנות השואה וממשיכים בגשם בצעד חפוז לעבר אוהל היזכור. חלק ניכר מיצירות אמנות השואה הגיע מגטו טרזין, הגטו היצוגי שהנאצים דאגו לשוות לו מראה של קהילה אנושית נינוחה. בגטו זה ניתנה לאמנים אפשרות להתבטא, ושם גם הצליחו מרביתם למצוא מקומות מסתור ליצירותיהם ולחשוף אותם לאחר המלחמה.

הגשם מתגבר ומעילינו מופקדים. אנחנו מסתכלים מרחוק כמיטב יכולתנו לעבר היד לילד ולעבר שאר המוצגים באזורים הפתוחים ומחישים את צעדינו חזרה למרכז המבקרים. חוזרים אל הרכבת הקלה באמצעות שרות ההסעות החפשי של יד ושם ושבים אל מציאות ימינו.

טעמי – חוויה מסוג אחר לחלוטין

מסעדת טעמי מוגדרת במספר מקומות כמוסד מיתולוגי שאסור להחמיץ. בדיעבד, לא זכור לי שקראתי על האוכל תשבחות. עיקר מה שידעתי הוא שהבעלים המקורי, אלברט מג'ר, נהג לצעוק לעבר הסועדים "לא ללעוס, לבלוע". ובכן, המייסד המהולל כבר איננו בין החיים, אך רוחו ככל הנראה שורה על המקום. חולצות עובדי המסעדה מעוטרות בכיתוב "לא ללעוס, לבלוע" לזכר גסות הרוח המקורית.

אנחנו מתמקמים. מלצרית חביבה ומסבירת פנים ממליצה על כל מה שבתפריט. אשתי לוקחת מרק עדשים, אני מזמין מרק קובה אדום, וכן אנו מזמינים מנה חומוס ומנה ארטישוק ממולא שנחלוק בינינו. האוכל, בלשון המעטה, מאכזב מאוד. לפחות משביע. בעודנו יושבים במסעדה, גבר כלשהו – כנראה מבעלי המקום – צועק דקות ארוכות בקולי קולות על המלצרית ששרתה אותנו והיא נמלטת מהמקום בוכיה. החוויה מביכה ומטרידה במידה קיצונית ואנחנו נחפזים לסיים ולברוח גם כן. כל שיש לי לומר על טעמי המיתולוגית הוא שגסות הרוח המקורית נשמרה, ושרגלי לא תדרוך במקום מחריד זה לעולם.

שמות החנויות בירושלים

כבר משיטוטנו הראשון במרכז העיר צדו את עיני שמות החנויות. לכל החנויות שאינן שייכות לרשת ארצית או עולמית, העניקו בעליהן שמות מקוריים. ומה המייחד שמות אלה ביחס למה שאנחנו רואים בתל-אביב ובחיפה?

נכון – השמות על טהרת העברית! שלטי חלק מהחנויות אפילו מציינים את השם העברי באותיות לועזיות. זה משמח אותי מאוד לנוכח הִתְלַעְַזוּת שמות החנויות בשאר מחוזותינו, ואני מלקט צילומי שמות חנויות ברחובות, במדרחוב ובשוק לתפארת השפה העברית.

חוויה תרבותית בתמול שלשום

בכל מקרה היה בכוונתנו לבקר בתמול שלשום. אלא שעכשיו, זמן קצר לאחר החוויה המסוייטת משהו בטעמי, אנחנו זקוקים נואשות לחוויה מתקנת, ואין מקום מתאים מתמול שלשום לתיקון החוויה. תמול שלשום נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה מטעמי. המרחק בין החוויה התרבותית במסעדה-ספריה תמול שלשום לבין החוויה של טעמי איננו יכול להמדד אפילו בשנות אור. המוסדות הללו, על אף ששניהם מגישים מיני מזונות, שייכים לעולם ערכים שונה לחלוטין.

השלט בתחתית המדרגות המובילות לתמול שלשום מכניס אותנו לאוירה המתאימה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל זה ממש לא משנה, המקום משרה עלי אוירת נינוחות תרבותית. אנחנו מתיירים קלות בין מדפי הספרים, ומתמקמים ליד שולחן זוגי בפאתי החנות-מסעדה. אני מביט לעבר אורחים שיושבים לבד ליד שולחן וספר בידם ותוהה אם הם מצפים לחברים או מבלים עם עצמם בקריאת ספר. אני מזהה בהם את עצמי בתקופות אחרות, ואני יודע שגם ילדי נוהגים לשבת בבתי קפה בגפם ולקרוא. יש בחווית הקריאה לבד בציבור טעם מיוחד שאינני יכול להסבירו. דווקא נוכחות הסביבה, כאילו מעצימה את ההתנתקות מהמציאות והשקיעה לתוך החלום… כמו בתיאטרון.

אשתי שתחייה מזמינה קפה הפוך גדול ואני, כרגיל, הפוך קטן ובו שתי מנות אספרסו. התלבטות ממש קצרה מובילה אותנו להזמין גם בראוניס. בתמול שלשום, הייתי מצפה למצוא בתפריט חומיות ולא בראוניס, אך ככל הנראה אפילו הם צריכים לשחות מעט עם הזרם. הספלים שלנו שונים, התחתיות שונות, העיטורים שונים – לכל פריט יש אופי משלו. ליד השולחן הסמוך יושבים אשה וגבר. שניהם הזמינו מרקים. הגבר שותה משלושה ספלים מעין טעימות משלושה מרקים שונים. האשה שותה מקערית מרק סמיך כלשהו. אני מקנא, רוצה מרק כמו שלהם, אך אני כבר שבע ממה שהכנסנו לתוכנו בטעמי. על קערית המרק של הסועדת שלידנו כתוב כי אף שנעשה מאותה תרנגולת ובסיר אחד התבשל… זהו. אם כתוב משהו נוסף, אינני יכול לקרוא אותו ממקומי. אין לי מושג מאין הציטוט. לא מצאתיו ברשת, ולקרוא את כל סיפורי עגנון כדי למצוא אותו, נראה שלא אמצא זמן. אני בונה עליכם – קוראים יקרים – שתאירו את עיני. כלי ההגשה קוסמים לי ואני מעכב את שתחייה עד שאסיים לצלם. היא כבר מתורגלת, יודעת עם מי בחרה לחלוק את חייה, ויודעת שגם בנושא זה – עדיף לשחות יחד באותו זרם. בסופו של יום, טַעַמֵי הקפה והעוגות ידעכו, אך התמונות תשארנה להזכיר לנו את החוויה. בעצם, גם מילים אלה נועדו בסך הכל לְשָׁמֵר עבורנו את החוויה.

שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים

אנו יוצאים מתמול שלשום ותוך דקה מוצאים את עצמנו מול רכב כיבוי במרכז כיכר ציון הסמוכה. מה קרה? הקהל מתגודד סביב לראות כיצד שירותי כבאות והצלה ירושלים מדליקים את חנוכית הענק בכיכר ציון. בדיעבד, זה רעיון מצויין להעזר בשרותי כבאות לצורך הדלקה. הערב נר שמיני, ונר זה – שלא הודלק בימים הקודמים – סָפוּן בתוך צמרת אחד העצים. לוחמי האש מעלים מנוף וגוזמים את העץ סביב הנר – הנה כך הצילו כבאי ירושלים את ככר ציון משריפה.

על המדרגות מול המנורה יושבת אשה וצועקת נבואות זעם בקול רם ובלשון תנכית. בין נבואה לנבואה היא לוגמת מבקבוק הקוקה קולה זירו שבידה. ככל הנראה היא יודעת שעל אף כל חטאינו, אין אנחנו עומדים להכחד כל כך מהר, לכן עדיף להמנע בינתיים ממשקאות עתירי סוכר. יהיה אשר יהיה – הקהל די אדיש לצעקותיה. יכול להיות שבירושלים אנשים מורגלים בנביאי העיר.

נר שמיני ואחרון בנחלאות,

מעט חנוכיות, לא מסעדה, לא ג'אז וספרים בסמטה

אנחנו יוצאים לסיור חנוכיות נוסף בנחלאות אחרי הגשם. רואים חנוכיה, ועוד אחת, ועוד כמה… אלא שהגשם מתעתע בנו ואנו נאלצים לשוב למלון לעטות צעיפים, מעילים וכובעים. יוצאים שנית אך עכשיו הסמטאות חלקלקות ואינן מזמינות. הולכים על סמך המלצה שקראנו בספר שקיבלנו במלון, למסעדה מוסיקלית בשם נחלא. לאחר שאנחנו מחליקים רגלינו לכל אורך נחלאות אנו מגלים שהמוסיקה שמושמעת בנחלא אינה לטעמנו, וכן חזות המקום. חוזרים בגשם על גבי אבני ירושלים החלקלקות לחפש מקום בילוי אחר. הרחובות ריקים למדי מאדם וההליכה קשה יותר מאמש, אך אנחנו כבר מתורגלים מעט יותר באיתור מסלולים פחות חלקלקים. ניגשים חדורי תקוה למרכז התרבות בית מזי”א. אמש התקיימה שם ההצגה העיר הזאת שראינו זה לא מכבר, ובאותו זמן התנגנה בבר מוסיקה חיה עריבה. הערב, אומר לנו השומר, יש רק הופעה של רבנית כלשהי לנשים חרדיות. כשאנחנו מגיעים לבירמן, אחרי תשע וחצי, אנחנו מגלים שההופעה עדיין לא התחילה וכן שמלבדנו, נמצאים במקום עובדי הבר וחברי הלהקה. מתי תתחיל ההופעה?… לאף אחד לא ברור. אנחנו מחליטים לוותר ומשרכים רגלינו במעלה רחוב יפו חזרה לכיוון המלון. בינתיים הגשם נרגע מעט ושוב רואים אנשים ברחוב. קונים עוגיות מזרחיות במאפה נאמן, ובפניה מרחוב יפו 91 לסימטה הצרה שמובילה למלוננו, מגלים חנות ספרים משומשים. החנות הולצר ספרים פתוחה יום יום עד אחת עשרה בלילה. אנחנו שואלים על ספר מסויים שאנחנו מחפשים זה מכבר – לא, גם להולצר אין אותו, וכמו כולם, גם שם ישמחו לחפש אותו עבורנו.

יום חמישי 05.12.2013 – תמו ימי החנוכה

גשם…גשם…גשם והביתה

ראינו כבר מספר ציורי קיר על בניינים גדולים בירושלים, צילומיהם נמצאים גם כאן. לפני מספר ימים קראנו על ציורי הקיר בסמטאות נחלאות. לא ברור היכן בדיוק נמצאים הציורים. עד כה טיילנו בנחלאות מבין הערביים עד שעות החשכה. כדי לראות ציורים צריך אור. כל פעם שאנחנו יוצאים ממלוננו לכיוון נחלאות והשוק, אנו עוברים על פני ציור קיר בצד השער המְקֻשָּׁת ברחוב סוכת שלום פינת אגריפס. אינני זוכר את פרטי הציור, אך פריט אחד מאוד בולט בו – מכונת תפירה ברנינה. הציור מצוי בצד חנות מכונות התפירה של ברנינה ברחוב אגריפס. השילוב מעניין ואני כבר מדמיין את הצילום… אבל עדיין לא הגיעה השעה. ביום חמישי, בשעות היום, בטרם נעזוב את ירושלים אנחנו מתכננים לצאת לטיול בנחלאות באור היום, לראות את ציורי הקיר ואף לצלמם.

בוקר יום חמישי. הולכים במבול שוטף שְׁמְלֻוֶּה ברוחות עזות לאכול ארוחת בוקר דומה לקודמותיה – לרבות המצנם הבוער שאיננו אֻכָּל. מחכים להפוגה בגשם, אך זו איננה מגיעה. הגשם איננו מרפה ואנחנו שבים למלוננו. היום אנחנו אמורים לטייל בנחלאות לאור היום. ככל שנוקפות הדקות והופכות לשעות, אנחנו מבינים שטיול רגלי איננו בא בחשבון. לבסוף מוותרים ובאחת עשרה בבוקר נכנסים למכונית ונוסעים. אולי נעצור לביקור בדרך באבו גוש. הנהיגה קשה ומעיקה. הגשם מקשה לראות את הדרך והמשאיות והאוטובוסים חוסמים את מראה ימין הכביש. מגיעים לאבו גוש – ברור שגם כאן לא נוכל לטייל בנחת… ממשיכים ומגיעים לביתנו בחיפה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. מספיקים אפילו להגיע בזמן לשעת סיפור עם הסופרת טלי כוכבי וספרהּ בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ בָּהִיר בקניון חיפה, אך זה כבר סיפור אחר שאיננו קשור לירושלים.

שבים לגלבי של ענת

שלושה שבועות חלפו מאז ליבי ואני סעדנו את ליבנו אצל ענת. מאז פירסמתי את חוויותי, מפנטזת המשפחה על קציצות הסלמון של ענת. ביום חמישי בערב אנו מודיעים לליבי שאנו באים לביקור ערב שבת אצל אבי ברמת אביב, ומייד היא מכריזה שנאכל ארוחת צהריים בגלבי. כמובן. מאוחר יותר מודיע לנו גיל שהוא בא איתנו. בעודנו בדרך מחיפה תלאביבה, ליבי מזמינה במסעדה מקום לארבעתנו לשעה שלוש אחר הצהריים.

אנחנו מגיעים לגלבי – המקום של ענת. אני מתעכב מספר דקות בחנות סמוכה ובינתיים המשפחה מתמקמת במסעדה. כשאני נכנס, על השולחן כבר מונחות שלוש צלוחיות עם סלטים וכולם מודיעים לי במקהלה שקציצות הסלמון אזלו. אני מציץ אל הלוח ורואה שחלק מהמנות כבר נמחקו – ככה זה בסופו של יום שישי. החברה, שעכשיו אנו כבר יודעים ששמה מיכל, אומרת שאילו הודענו שאנחנו רוצים קציצות סלמון הן היו דואגות לשמור לנו. נשארה קציצה אחת – נקבל אותה ונחלוק בינינו. האוירה במסעדה מאוד ביתית, נראה שכולם מכירים את כולם. אנחנו בוחנים את לוח התפריט ומתקשים לבחור. מתיעצים עם מיכל שמספרת לנו שכל המנות טובות, וכן… שהיא טבעונית. ליבי מתייעצת עם מיכל בעניין המנה הקרויה חורֶש זבזי. מיכל יושבת לידנו ומסבירה שזה מאכל פרסי עם עשבי תיבול ולימון כבוש. ליבי שואלת אם זה מאוד חמוץ – מיכל פונה אל מישהו שכרגע סיים לאכול בשולחן סמוך ושואלת אם החורֶש היה חמוץ. הסועד מזדקף, מתרווח לאחור בהבעת שביעות רצון ואומר – לא חמוץ, טעים. גיל מזמין את החורש זבזי עם מג'דרה. ליבי מזמינה קציצות כרישה עם קוסקוס, אשתי שתחיה מזמינה קציצות עוף עם קוסקוס ואני, שכבר מהפעם הקודמת מצפה לחריימה של ענת – מזמין, מן הסתם, חריימה. המסעדה קטנה וכולם רואים את המטבח ואת ענת שמכינה עבורנו את המנות. קציצות הכרישה וקציצות העוף, בדומה לקציצות הסלמון, אינן טחונות אלא קצוצות לחתיכות גדולות ששומרות על המרקם של כל המרכיבים. החריימה שלי מגיע כשהוא טובל בכמות נכבדה של רוטב חריף עמוס בירקות ולצידו פרוסות חלה עבות – בשביל הרוטב. כולנו מזנבים מהצלחות של כולנו, טועמים מפה ומשם, נהנים מהטעמים ומנסים לנתח את המרכיבים. מישהו בשולחן סמוך למטבח, שואל את ענת משהו לגבי המנה שאכל, והיא משיבה לו שהיא יכולה להגיד לו מה יש במנה, אבל זה לא יצא לו אותו דבר כי היא עושה הכל "לפי היד". בינתיים מגיעה צלוחית קטנה ועליה מונחת אחר כבוד קציצת הסלמון האחרונה. ליבי מחלקת את הקציצה לארבעה חלקים. אני מביט על ההנאה המתפשטת על פני המשפחה. כולם באו עם ציפיות גבוהות, וציפיות, הן הרי מתכון לאכזבה. ובכן, אין ספק שכולם נהנו מרבע קציצת הסלמון שלהם. קציצת הסלמון עדיין שומרת על מעמדה אצלנו כמלכת התפריט של גלבי. בפעם הבאה נדאג לבקש שישמרו לנו מקציצות הסלמון, למרות שאני עדיין סקרן לגבי טעמי המנות האחרות שמתחלפות על גבי הלוח. ענת מגישה לשולחן מאחורינו מנות של חומוס עם חצילים. יום שישי, השעה אחרי שלוש וחצי אחר הצהריים וענת מתחילה לטחון עוד מנת גרגרי חומוס מבושלים – הכל כאן מוכן ממש לפני ההגשה, הכל טרי, הכל טעים. כל הזמן נכנסים אנשים וקונים מנות אוכל לקחת הביתה. מיכל מגישה לאחד השולחנות מנת עלי גפן ממולאים ולצידם קערית טחינה. אני רוצה, אבל אני כבר מלא. עוד מעט נלך לבקר אצל אבא שלי בדיור מוגן. אני שוקל אם להביא לו מעלי הגפן של ענת, אך אינני בטוח שהוא אוהב עלי גפן ממולאים ואינני רוצה "לתקוע" אותו עם מנה שאיננו אוהב. צריך לשאול אותו. אולי בפעם הבאה.

כולנו שבעים ומרוצים והחשבון לארבעה אנשים רעבים וצמאים, לפני טיפ – 204 שקלים. בדרך למכונית אני רואה את בעל חנות הקטניות סוגר את תריסי חנותו. רגע! – אני רוצה זחוק. אני מזכיר לו שגם לפני שלושה שבועות הוא סגר את החנות בטרם עת והשאיר אותנו ללא הזחוק שלו. – השבת נכנסת מוקדם, חורף, צריך לסגור. בפעם הקודמת הוא טען שיש בארץ שתי עונות – ינואר וקיץ… מה פתאום חורף? התריס נגלל חזרה אל על ואני יוצא ובידי צנצנת הזחוק. בזמן שאני כותב שורות אלה נקווים על פדחתי אגלי זעה. זהו זחוק ערמומי, בזמן האכילה חשים בטעמי הכוסברה ושאר הירקות, אך החריפות איננה קטלנית… המכה באה טיפה יותר מאוחר.

אני שואל את אבא שלי אם הוא אוהב עלי גפן ממולאים. בתשובה הוא פותח את ארון המטבח ומראה לנו ערימה של שימורי עלי גפן ממולאים. בפעם הבאה שנבקר בגלבי, הוא יקבל מנה ראויה של עלי גפן ממולאים טריים מעשה ידיה של ענת.

גלבי – מסעדה לבבית בפאתי שוק הכרמל

בשבועות האחרונים הזדמן לנו לאכול מספר פעמים במסעדות במתחם שוק-הכרמל נחלת-בנימין. תאווה שמתעוררת בנו כשאנחנו חוזרים מטיול בערי העולם. בכל מקום אנחנו תרים בהתלהבות את השוק מקומי ואת ירידי האוּמנויות. בדרך כלל אנחנו בוחרים גם לאכול במסעדה מקומית-עממית, לחוש את טעם המקום. בדרך חזרה ארצה, אנחנו נזכרים שיש לנו בתל אביב פנינת חמד, יפה מאלה שראינו זה לא מכבר בשרלוויל, באמסטרדם, בפרייבורג או בשטרסבורג. מפגש הרחובות אלנבי, המלך ג'ורג' ושיינקין עם שוק הכרמל ונחלת בנימין נקרא כיכר מגן דוד. במקום זה נפגש השוק העממי הגדול של תל אביב עם מדרחוב האומנויות, וצופה אל הפאבים, בתי הקפה ומקומות הבילוי של צעירי העיר, המכונה מתחם שיינקין.

לא מזמן חזרנו מהמונדיאל לתיאטרוני בובות בשרלוויל-מזייר שבצרפת. כבר בביקורינו הקודמים בפסטיבל, כינינו את מדרחוב דוכני האוּמנויות בשם נחלת-בנימין. כשחזרנו, שמחנו לגלות שנחלת בנימין שלנו יפה יותר.

בביקורנו הקודם באזור, לאחר שכבר אכלנו את סעודת יום השישי באחת המסעדות החביבות עלינו, צד את עינינו דגל הגאווה שהתנוסס מעל דלת בפאתיו המערביים של השוק. הדלת הייתה פתוחה, וניתן היה לראות דרכה אנשים שסועדים את נפשם בהנאה גלויה. הבוקר כתבתי לליבי בהנגאווט שאני בא אחר הצהריים מחיפה לבקר אצל אבי בתל-אביב. הצעתי שנפגש לפני כן לארוחת צהריים. נזכרנו באותה מסעדה נחבאת אל הכלים והחלטנו שהיום נאכל בה.

בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים אנחנו חונים בחניון כרמלית ופונים לכיוון המסעדה. בדרך עוברים ליד חנות קטניות. בעל החנות משתף אותנו בחוכמת חיים: “בארץ יש שתי עונות – ינואר וקיץ”, ובעודנו מסתכלים על המבחר, הוא מוציא מהמקרר צנצנת זחוק ירקרק מתוצרתו ונותן לנו להריח – מעניין, שווה לנסות. מתי אתה סוגר את החנות? – בארבע. אז נחזור לקנות את הזחוק בדרכנו חזרה.

גָּלְבִּי – המקום של ענת

יום שישי, השעה שתיים ורבע, אנחנו בסמטת הכרמל פינת נחליאל. מזהים את המסעדה לפי דגל הגאווה שמתנוסס מעליה. ליד הדלת קבוע השלט "גָּלְבִּי – המקום של ענת". החלון הפונה אל הרחוב מחופה בוילון לבן. פותחים את הדלת ומגלים מסעדה קטנטנה, כעשרה שולחנות לא גדולים, עטויים במפות פלסטיק משובצות, ובהמשך מטבח קטן – זו הממלכה של ענת. המקום מלא עד אפס מקום. מתי כדאי לחזור? – בעוד כעשרים דקות. איך קוראים לך? – יוסי. אני שומרת לכם שולחן. יוצאים לשיטוט מהיר בשוק. השוק תמיד מפתיע בדברים שלא הכרנו והעיקר בו הוא החוויה האנתרופולוגית – המוכרים… הקונים… הקבצנית המיתולוגית שנראה שנמצאת בכל מקום כל הזמן. הריחות… הצלילים, וגם הדחיפות וגסות הרוח של בודדים שמעכירים מעט את החוויה. וכבר עברו עשרים דקות.

מגיעים לגלבי בדיוק כשמתפנה עבורנו שולחן. התפריט רשום בגיר על לוח ירוק. המלצרית ניגשת אלינו. זה ברור שהיא חלק בלתי נפרד מהמקום. בהמשך, כשאשאל אותה אם היא קרובה של ענת, היא תאמר שהיא חברה. הריחות ומראה המנות על השולחנות סביבנו מגרים את בלוטות הרוק. כל המנות העיקריות מסקרנות. איננני יודע במה לבחור. לכל המנות מלבד החריימה, שיש לו ייחוד משלו, ניתן להוסיף אורז, מג'דרה, קוסקוס או פירה. ליבי בינתיים שמה עינה על המנה הקרויה עוף בחציל מעושן. החברה שואלת את ענת אם נשאר – ליבי תקבל את המנה האחרונה. אני מחליט לקחת קציצות סלמון עם קוסקוס בירקות. החברה אומרת שפירה מתאים יותר למנה זו, אך אני בשלי – ראיתי את הקוסקוס עטוי הירקות בשולחן סמוך ואני רוצה אותו. ליבי מציעה שניקח גם סלט ירקות. אני מתעניין דווקא בטאבולה. אני רואה בעיני רוחי טאבולה ירקרקה, אך ליבי חוששת שמא הטאבולה של ענת עשירה מידי בבורגול. שואלים את החברה אם הטאבולה בעיקר ירוקה או צהבהבה… אדומה – בטאבולה של ענת יש גם חמוציות, וככל הנראה הפתעות נוספות. עוד מעט נגלה שבכל המנות יש הפתעות שלא הכרנו. מחליטים לקחת סלט ירקות. החברה אומרת שזה יקח קצת יותר זמן. החמין, החריימה והתבשילים מתבשלים כל הזמן, אבל את הסלט חותכים רק אחרי שהתקבלה ההזמנה. אתם מבינים? אנחנו במסעדה קטנטנה בתוך השוק, אין ספק שכל המרכיבים טריים יותר מבכל מקום אחר, ובכל זאת, אפילו את הסלט חותכים עבורנו ממש לפני שהוא מוגש לשולחן.

המנות מוגשות. החברה ניגשת ללוח ומוחקת את העוף בחציל מעושן מהתפריט ומוסיפה משהו אחר לרשימה. המטבח קטן ומכינים בדיוק מה שצריך. המנה שלי כל כך יפה, חבל לקלקל. אני שולף מצלמה ומצלם את הסלט ואת המנה שלי. ליבי מצלמת את המנה שלה, כמנהגה, בסלולרי. אני טועם מקצה הקציצה ונשימתי נעתקת מהתרגשות. הקציצה עשירה מאוד במרכיבים ובטעמים, והמרכיבים אינם טחונים אלא מפוררים יחדיו. לכל מרכיב יש מרחב מחייה משלו, והטעמים מתערבבים רק בפה. אני מרגיש את כל הטעמים ואת השילוב ונפעם מהחוויה. יש כאן מעין חריפות עדינה שאין לי מושג מאין באה מעורבת בטעמי הסלמון, שלל ירקות התיבול, צנוברים ועוד טעמים שיוצרים יחד שלמות מדהימה. ליבי שמה לב שעוברת עלי איזושהי חוויה ומשתתקת, ברור לה שאינני מקשיב לדבריה – אני עסוק בהנאה צרופה מאוכל פשוט לכאורה, ומאוד מאוד טעים. אינני מצליח לזהות את מרכיבי הטעם. אני נובר בקציצה ומצלם. גם המנה של ליבי מאוד מעניינת. העוף מוסתר מתחת למעטה החציל המעושן. אני טועם מהחציל שלה – טעים מאוד, אך לא משתווה לחווית קציצות הסלמון.

המחיר סביר ביותר – המנה שלי עלתה 45 שקלים, של ליבי 42 שקלים, סלט ב 25 שקלים וקולה ב 10 – סך הכל 132 ש"ח לשני אנשים לפני הטיפ. אין לי ספק שגם בביקור הבא בשוק נבוא לאכול בגָּלְבִּי – המקום של ענת. אני מקווה שאפשר להזמין מקום מראש בטלפון. אנחנו באים מחיפה וצריכים לדעת שמחכה לנו שולחן. צריך גם לא לשכוח לבוא מצויידים בכסף אמיתי – בשוק כמו בשוק – משלמים במזומן.

מזדרזים לצאת. אנחנו רוצים להגיע לאבא שלי בארבע אחר הצהריים והשעה כבר שלוש וחצי. הולכים לחנות הקטניות לקנות את הזחוק … סגור. לא נורא – בפעם הבאה, הרי ברור שנזדמן לשם, חנות התבלינים נמצאת במרחק שתי חנויות מגלבי.

אני שב על עקבותי לצלם את השלט שבפתח החנות. על השלט לוגו יפה שהאות בית במילה גָּלְבִּי, מוחלפת בו בלב שבליבו דגש. ליבי שואלת אותי אם אני יודע מה זה גָּלְבִּי, לא – אינני יודע. ליבי מבהירה לי שזה בעצם שמה. מסתבר שגָּלְבִּי בתימנית זה לִיבִּי. מה אומר ומה אדבר? – שם יפה.

הפייסבוק של גָּלְבִּי – המקום של ענת – כאן תמצאו את הכתובת, שעות הפתיחה ומספר הטלפון. לאחר שתבקרו במקום אני משוכנע שגם אתם תתנו לענת לייק מכל הלב.

מפת גוגל לגלבי – המקום של ענת.

כעבור שלושה שבועות… שבים לגלבי של ענת עם הרבה ציפיות, טעמים ותמונות.

הצגה ומטמון בנחלאות בעקבות שריפה

הכל התחיל בשריפה

סתם יום של חול בעבודה. כולם עסוקים עד מעל הראש, ואִינָה, שאמורה לגרום בין השאר לכך שנעמוד במשימותינו, קוטעת את רצף המחשבה שלי ומכריזה שעלינו ללכת לסיור תיאטרוני בירושלים בהנחית השחקן אמיר בושרי כדי לממן שיפוץ איזושהי דירה ולאפשר למישהם לחזור הביתה. מה?!?

למחרת שוב… אני שואל במה מדובר ואינה שולחת אלי קישור לפרוייקט שנקרא לחזור הביתה. מסתבר שביתה של משפחת לזרוביץ' מגבעת אולגה עלה בלהבות. איתי בן ה-11 גילה את השריפה בזמן, ודאג לפנות את כל משפחתו. לכל בני המשפחה שלום, אך הבית נפגע קשות ותוך כך אבדו כלי העבודה החיוניים לפרנסתם. אֵם המשפחה, ורוניקה, הקימה פרוייקט למימון החזרה הביתה באמצעות מתנדבים שתורמים מעבודתם ומכשרונותיהם.

אחד התורמים הוא השחקן אמיר בושרי שתרם את ההכנסות מסיור תיאטרוני בירושלים – זה הסיור שעליו אינה דיברה. אִינָה יודעת שכל דבר שקשור לתיאטרון מעניין אותי, וככל שהוא רחוק מהשגרה כן ייטב. היא גם שמעה אותי מתלהב מסיורי האחרונים בתל אביב. בקיצור – היא יודעת שאני שבוי מראש. גם אשתי שתחייה מתלהבת מהרעיון, וההחלטה מתקבלת – למרות כל העומס – נוסעים.

הנסיעה לירושלים

האוטובוס לירושלים מלא, והמיזוג, בלשון ניסים אלוני, הוא – איך לומר – לא ! נרדמים ומתעוררים ושוב… ומגלים שהאוטובוס עומד במקומו. פקק. הזמן ממשיך לרוץ, והאוטובוס מזדחל לאיטו. אינה מתקשרת לאחיה אלכס לברר היכן הוא נמצא. כן, גם אותו היא שכנעה לבוא לסיור. לשמחתנו אלכס שמע לעצתו של וייז, שכבר שמע על הפקק, והנחה אותו לדרך שונה לחלוטין.

מגיעים לירושלים באיחור רב מהמתוכנן, אך עדיין יש סיכוי לא לאחר לסיור, אם רק הכל יתנהל מעתה כשורה. החשמלית של ירושלים כבר בתחנה כאשר אנחנו מגיעים לפתחהּ, אך צריך להצטייד בכרטיסים מראש. החשמלית נוסעת ואנחנו נעמדים בתור שלפני אחת מעמדות ממכר הכרטיסים האוטומטיות. יש לפנינו בסך הכל שני רוכשי כרטיסים, אלא שהמכונה משטה בהם, איננה מגיבה, וכאשר היא מגיבה איננה עושה את מה שציפו ממנה. אנחנו צופים בהשתאות כיצד אלה שלפנינו בתור מנסים לתמרן בין האפשרויות ולבסוף בוחרים לבצע מספר רכישות של כרטיס בודד במקום לקנות את הכרטיסים כחבילה. בינתיים עוברת עוד חשמלית ואנחנו עדיין נטולי כרטיסים וחסרי אונים. הגיע תורנו. אשתי שתחיה מתקתקת את שניתן לתקתק. ממתינה. מעבירה את כרטיס האשראי. ממתינה. המכונה מודיעה שהפעולה נכשלה ומרגיעה שהכרטיס לא יחוייב. אנחת הקלה ונסיון נוסף שמסתיים בצורה דומה. כולם מסביבנו מייעצים לנסות לרכוש רק כרטיסים בודדים ובמזומן בלבד. נכנעים – מלקטים מטבעות ולאחר שפספסנו כבר שתי חשמליות הכרטיסים בידינו.

ממתינים לחשמלית השלישית, והיא מגיעה עמוסה לעייפה. אנחנו נדחסים פנימה יחד עם נחיל הממתינים בתחנה. אני תוהה כיצד הסתדרו הירושלמים בטרם הייתה חשמלית, אם זה המצב כעת. בתחנת הדוידקה אנחנו מצליחים לפלס דרך להחלץ מהחשמלית בטרם יסגרו עלינו הדלתות, מבצע שראוי שירשם בספר מעשי הגבורה של ירושלים. אלכס מרגיע אותנו בטלפון – הסיור עדיין לא התחיל. נחפזים בסמטאות ירושלים ומגיעים לנקודת המוצא – הרחבה של ז'ראר בכר – באיחור של דקות בודדות .

ירושלים מסתתרת – תיאטרון רחוב בנחלאות

אנחנו מצטרפים לקבוצה גדולה שיושבת סביב השחקן אמיר בושרי שכבר התחיל את ההצגה ירושלים מסתתרת. בדיעבר נודע לנו שהפסדנו סיפור מעניין על סינדרום ירושלים. אמיר מציג דמות ירושלמית טיפוסית. עוד מעט נדע שאין בהצגה דמות אחת, הדמויות רבות ומגוונות ובמהלך הדרך נפגוש כמה מהן. אמיר מלמד אותנו איך הולך גבר ירושלמי – כזה שלא שוטף כלים. הידיים שלובות מאחורי הגב וההליכה איטית, מתריסה, ראו אותי – אני גבר! וכך כולנו פוסעים בעקבותיו דרך מרכז ז'ראר בכר. בינתיים אנחנו מתוודעים לאלכס, אחיה של אינה ולרעייתו. הסיפור הבא מתקיים ממש באחורי מרכז ז'ראר בכר – מקום שכולנו תמימי דעים בעניין כיעורו. זוהי מעין הכנה לעושר הארכיטקטוני המהודר, העממי, המבולגן והמתאים כל כך לסביבה.

ממשיכים דרך רחוב שמואל רפאלי לרחוב אוסישקין וממנו לרחוב טבריה. לכל רחוב יש סיפור עסיסי ולכל סיפור יש מְסַפֵּר משלו. אמיר בושרי הוא ירושלמי שנולד וגדל בשכונה בה אנחנו מטיילים. הוא מכיר את כל הדמויות הצבעוניות שאיכלסו ומאכלסות את השכונה ומספר לנו סיפורים בשם אומרם. הוא הופך לנגד עינינו לדמויות השונות ואנחנו חווים את החוויות דרך עיניהן. עוצרים מול בית הדודה שבעצם איננה דודה אלא… טוב, זה קצת מסובך – את זה צריך לשמוע ממש מפי הילד שגדל בשכונה. והילד הירושלמי מספר על הקוּבֶּה הרך, הגמיש והעסיסי שטובל במרק סלק אדמוני ואני ממש רואה את הרוטב הניגר אל הסנטר. אני אפילו תופס את עצמי מציץ אל החולצה שלי, חושש שמא הוכתמה ברוטב האדום. עוד אני בולע את הרוק שבפי בתאווה וכבר אני שומע על הקובה האחר, הזהוב הפריך, המטוגן – זה עם הצנוברים. אמיר יודע לשחק דמויות וטעמים וריחות. האוכל הבסיסי, אוכל עניים שעיני העשירים כלות אליו, מוביל אותי אל עולם של יַלְדוּת ירושלמית שמעולם לא חוויתי.

בפינה הבאה אנחנו פגשים את המוזג מהחַמָּרָה – בית ממכר העראק השכונתי. אמיר הופך להיות אותו מוזג, והוא ממש כועס על זה שמבקש ‘כוס שלישי’ – רק ‘שני כוסות’, ובדיוק במידה – הוא לא ימכור לאף אחד יותר מזה, ויש לכך סיבה מנומקת היטב. אני מרותק אל ההצגה וממש נרתע מזעמו הכבוש של המוזג שמיטיב עם לקוחותיו בכעס.

דרמה רודפת דרמה בסמטאות השכונה, דמות מתחלפת באחרת ושבה אל המְסַפֵּר. חווית תיאטרון אותנטית על רקע התפאורה הטבעית שלה.

בינתיים אלכס ואינה צדים במצלמות ענק משוכללות את מראות השכונה. פעם הייתי שותף לשגעון הצילום התיעודי המדוייק, והקפדתי כמוהם על האיכות הטכנית. לימים שמתי לב שכאשר אני מרוכז באיכות הצילום, אני מאבד חלק מהחוויה. מאז אני מקפיד להצטייד במצלמה שנוכחותה מועטה, ומצלם ללא הקפדה יתירה, כדי לא להתנתק מהחווייה לטובת הצילום. אז מי שירצה לגמוע ממראות ירושלים מסתתרת, כדאי שיציץ גם בצילומים של אינה ושל אלכס.

במעלה רחוב אבן ספיר, מספר לנו אמיר על עגלות הקוּגֶלָגֶרִים של ילדותו הירושלמית, ואף את חוויות הדור שקדם לו באותן סימטאות. חוויה מרתקת שיש לה יותר מגרסה אחת, הגרסאות סותרות וכולן נכונות – תלוי רק מי המספר. אמיר שולף מכיסו קוּגֶלָגֶר לטובת הדור הצעיר ומסביר כיצד בנו הילדים את העגלות.

כאשר הוא מספר שלא ידע לעצור את העגלה בסוף הירידה, מתמלא הילד שבי גאווה. אני, שגדלתי בתל אביב, בניתי לי עגלת קוגלגרים עם מוט שמאפשר לסובב את העגלה על צִירָהּ ולבלום. לרוב ניזרקתי מאותה עגלה חבול היטב… אבל איזה כיף. יאמרו מייד הירושלמים, יש בכלל ירידות בתל אביב? – כן! הירידה "שלי" הייתה תלולה לא פחות מזו שבאבן ספיר.

בחזית הבית במעלה רחוב אבן ספיר מותקן לוח אבן ועליו חרוט "בית בושרי" ומצויין שהבית נבנה ע"י ציון ואסתר בושרי בשנת תרצ"ב. אמיר בושרי מצביע בגאווה על שורשי משפחתו בשכונה. ממשיכים וחוצים את רחוב בצלאל ללב נחלאות. עוד מספר סיפורים משוחקים, עם זכרונות ילדות על חתולות ממין זכר וכלבים שממליטים ועם מפגש של ילד עם מרים ילן שטקליס והשיר ‘ילדי ירושלים’ ומגיעים אל בית הכנסת.

בבית הכנסת מסתיים הסיור. אמיר קוטף עבורנו מיני צמחי חליטה ריחניים ואנחנו שומעים סיפורים ושותים תה. יש גם קפה נמס וקפה בוץ… ורוגלך. רוגלך?!? – מה לרוגלך בבית הכנסת של הפרסים? בראשי עדיין מתגלגלים טעמי המטעמים הפשוטים והטעימים עליהם שמענו מפי דמויות שונות בדרך. דמויות שונות שכולן אמיר בושרי ובכל זאת כל אחת שונה מרעותה. תענוג לראות ולשמוע איך הוא מצליח לעשות דרמה מכל זכרון ילדות ומכל מאכל או משקה שמגיע אל פי הנפשות הפועלות בסמטאות ירושלים. אני מפנטז על מיני המאכל שכל "דודה" ידעה להכין ממצרכי המזון הבסיסיים ביותר, בליווי ירקות וצמחי תבלין שנקטפו מעבר לחלון, או לכל היותר הובאו הבוקר מהשוק, ופתאום… רוגלך. כאן ככל הנראה מגיע מיזוג הגלויות לביטויו. היום יש מקום לכולם בנחלאות. אני מסתכל סביבי – לא נראה לי שמישהו מבין הנוכחים, למעט משפחת בושרי, פרסי. בעצם, נראה לי שחלק לא מבוטל מהנוכחים הגיע לארץ מברית המועצות-לשעבר ומנגזרותיה. אז רוגלך.

אנחנו נשארים לשוחח עם אמיר. גם סיפורו האישי מרתק והוא אף מבסס עליו מונודרמה מטלטלת בשם ניקול ואני שהוצגה בפסטיבל עכו 1999. ממשיכים לחלוק רשמים וחוויות. גם הוא סקרן באשר לנו וכששומע שאשתי מורה לכימיה נובע ממנו פרץ סיפורים נוסף, שגולש מכימיה לבישול ומכאן לסדרת דרמה בנושא האוכל העממי הפשוט, זה שאת ניחוחותיו וטעמיו פינטזנו לאורך כל הסיור התיאטרוני. הוא כבר כתב את הסדרה ועתה הוא מנסה להפיק אותה לטלוויזיה. אני מחכה לסידרה בקוצר רוח.

מחפשים מטמון, ואף מוצאים

אנחנו יוצאים מבית הכנסת חזרה לכיוון ז'ראר בכר – לנסוע הביתה. אִינָה מתחילה לזרוק רמזים על כך שיש בסביבה איזשהו גֵּאוֹ-קֵש. כן, כבר שמעתי על השריטה הזו שלה ושל עוד מספר אנשים שאני מכיר. מסתבר שגם אחיה, אלכס, ורעייתו שותפים לאותו משחק סלולרי-גיאוגרפי חובק עולם. אשתי ואני לא נוותר, מן הסתם, על חוויה מסוג שעדיין לא הכרנו, וכך כולנו יוצאים לחפש מטמון באמצעות הסמרטפון.

בדרכנו לירושלים ציינתי שאשמח לשוב ולראות את בית הספר לאומנויות בצלאל – המקורי. חשבתי שלא אצליח לסחוב את שותפי לטיול נוסף בסביבה רק כדי לראות בניין יפה, והנה עכשיו מזמן אותנו הגֵּאוֹ-קֵש ישירות לבצלאל. מחצר בית הספר בוקעים צלילי מוסיקה קצבית. מסתבר שמתקיים הערב אירוע עם להקה דרום אמריקאית. מציצים פנימה, סופגים קמצוץ אוירה וממשיכים בעקבות המטמון.

המטמון, במקרה זה, הוא מעין שפופרת מִזְעָרִית ובתוכה מגילת קלף קטנטונת שכל מי שמוצא אותה מצרף אליה את שמו. הנה המטמון מתגלה וכולם מתרגשים ושמחים. אשתי שתחיה ואני צופים מהצד משתאים משהו. אינני בקיא ברזי קהילת המטמונאים, ולכן אני מופתע מעט לראות את אלכס שולף תיק ובו חפצים קטנים אותם הם מצלמים בחברת המטמון. מסתבר שגם מטמונים יכולים להתארח אצל מטמונים אחרים במהלך מסעם.

זהו. המשימה בוצעה – אפשר לשוב הביתה. בדרך למכונית, אינה מציינת שהיא חשה אווירת חו"ל. המקום, תחילת רחוב בצלאל, מזכיר לה את פריז. אני נזכר בצילומי ההשתקפויות בחלונות ראווה שצילמתי בשרלווייל צרפת לפני שבע שנים ומייד, כמחווה לחוויה ההיא, מצלם את השתקפות צללי אלכס ואינה בחלון ראווה על רקע חומת בית הספר לאומנויות בצלאל. מאוחר יותר, מגלה אשתי התענייננות בגֵּאוֹ-קֵשינג, בעיקר לאחר שלמדה מפי המכורים המתלהבים על פינות חמד שגילו בזכות המשחק ממש קרוב לבית. אני מרגיע אותה – קודם כל עליך להסכים לקבל עליך את עוּלוֹ של סְמָרטפוֹן, שהוא תנאי הכרחי למשחק. אני מניח שהנושא ישוב ויעלה בקרוב.

השיבה הביתה

תם ונשלם ערב עמוס חוויות, כך לפחות אני חושב, כאשר אנחנו עולים על מכוניתו של אלכס. הוא גר בהרצליה, ואנחנו נגיע איתו לתחנת הרכבת של תל-אביב מרכז ומשם הביתה – לחיפה. מגיעים לרכבת שהגיעה מנתב"ג עמוסה כל-כך שאנחנו נאלצים להתפצל. אינה, שתחייה ואני יושבים במקומות שונים. הרכבת יוצאת לדרכה, חולפת שנייה, אולי שתיים ואני כבר נרדם. כעבור דקות בודדות הרכבת עוצרת בתחנת האוניברסיטה ושיירה אינסופית של אנשים גודשת את המעברים. מבוגרים, בני נוער ואפילו ילדים קטנים עומדים, יושבים ואף שוכבים במעברים. הם יצאו לא מזמן מהופעת האיחוד האחרונה בהחלט של להקת כוורת. ככל הזכור לי כבר היו בעבר הופעות אחרונות בהחלט. אני מחכה לאיחוד הבא – אולי אפילו נחלוק חדרים שכנים באותו דיור מוגן.

מאוחר בלילה. אנחנו כבר בבית. אני מציץ אל האתר לחזור הביתה ורואה שסכום הכסף שנצבר מקרב את משפחת לזרוביץ' חזרה אל ביתה בגבעת אולגה. בזמן שאני כותב שורות אלה כבר נצברו 87,000 ₪ מתוך 100,000 השקלים שישיבו את איתי (11), דאה (8.5), נהר (4), אבא יהודה ואמא ורוניקה הביתה. נותרו עוד 11 ימים להשלמת המשימה, ובינתיים תרם השחקן שמעון מימרן 100 כרטיסים למופע משירי שלום שיטרית – שירים באשדודית. עכשיו, לאחר שהתוודענו אל ירושלים המסתתרת עם מגוון אנשיהּ, ניחחותיהּ וּטעמיהּ, יכול להיות שכדאי ללמוד גם מעט אשדודית.

מאז הסיור, אני מלעלע בגרוני ומפנטז על הקוּבֶּה של הדודות – זה ששוחה בסלק, וזה הפריך עם הצנוברים. עוד מעט נצא לטייל בואדי ניסנס בחיפה לרוות את תאוותי לאותו קוּבֶּה, למרות שאני יודע ששום טעם לא ישווה לחוויותיו של ילד בשכונה ירושלמית.

החג של החגים – חיפה 2012 – צבעים, מרקמים, ניחוחות וטעמים

בימים טרופים אלה אנו חיים בדירה שכורה בעוד ביתנו משתפץ לאיטו. כל בוקר אני נוסע אל ביתי לראות את ההריסות והשיפוצים ומשם לעבודה שאיננה מרפה. הפנאי שלי, לפיכך, מוגבל להפליא. אני יודע ששמעתם ממני לא פעם שלשרויים בהיי-טק פנאי איננו קיים מאליו, צריך להמציא אותו. כלומר – לפנות זמן כדי ליצור פנאי, ולמלא את הפנאי שהתפנה בתרבות פנאי איכותית.

נאה דורש ונאה מקיים. מאז התחיל הטירוף הספקתי לראות הצגה ולקרוא יותר מספר אחד. לכתוב על כך, זה כבר סיפור אחר. כתיבה דורשת זמן ושלוות נפש מתאימה.

החודש, כבכל חורף, חיפה חוגגת את החג של החגים. והעייפות המצטברת קוראת לנו לנוח אך איננו קרוצים מהחומר הנח, וכך אנו מתגלגלים בין הטפטופים לשוק החגיגי בואדי ניסנס.

צברתי לא מעט חוויות ותמונות, ומאחר שלכתיבה אינני מספיק לפנות זמן, נסתפק הפעם בתמונות. פסיפס המטעמים הוא קישור לאותן תמונות כמצגת שקופיות. מכאן והלאה אניח לתמונות לדבר.

חג שמח.

החג של החגים – ואדי ניסנס חיפה 2011

שבת בבוקר, יום יפה, שמש בהירה מאירה את שמי החורף. פותחים חלונות ותריסים לרווחה ורוח צוננת מכה בפנינו, ממש כפי שהבטיחו החזאים. נצא לטייל במקום שטוף שמש, שם יהיה חמים ונעים – כך סברנו. לאן הולכים? כמובן, לאירועי החג של החגים בואדי ניסנס. מפה לשם כבר אחר הצהריים. יוצאים לדרכנו ומגלים שמש מאחזת עיניים, האור בהיר אבל קר, אפילו קר מאוד.

מתקרבים אל הואדי ומגלים שאיננו לבד. כל האיזור הוא נהר אנשים גועש. סוחרי מזון צועקים, שרים ומזמינים את כולם לאכול. רבּים בולסים פלאפל, קובה, קבב, פול, תורמוס, חומוס, כנאפה, בקלאווה, מלבי, סלחב, מיני אגוזים מסוכרים, מיצי פירות סחוטים ומבחר מעדני המזרח שכולנו מכירים היטב. בעצם, את כל המאכלים אפשר למצוא כאן תמיד אלא שלכבוד חג החגים גלשו הדוכנים אל מרכז הרחוב. האוירה חגיגית, מדוכנים רבים ניבטים אלינו סנטה קלאוסים משוקולד. נוכחות חג החנוכה הקרֵב עדיין איננה מורגשת במלוא עוצמתה, בינתיים יש פה ושם דוכנים שמציעים חנוכיות ונרות, הסופגניות יצטרפו בודאי לחגיגה בשבועות הבאים.

השילוט מכוון אותנו לגלריות ולתצוגות. אנחנו מסתפקים הפעם בתערוכת הרחוב הססגונית עם פסלי חוצות וציורי קיר שביהיהם משוטטים ילדים, חלקם מחופשים… בעיקר לסנטה קלאוס ונערות מרקדות לצלילי שירים בערבית. עוצמת המוסיקה מעט מוגזמת לטעמי. אשתי שתחיה, שבדרך כלל מסוייגת למדי מהצליל המזרחי, מציינת שהמוסיקה נעימה לה, המוסיקה הערבית ברמקולים שונה מה”מזרחית” של החפלות העבריות. די ליהגתי, נניח למראה עיניים להמשיך לספר את סיפור החג של החגים.

Vodpod videos no longer available.

חג שמח!

חוויות טרום פסטיבל עכו 2011

בוקר יום שישי. מחרתיים יפתח הפסטיבל ואני בדרכי לעכו להצגות התחרות – טרום. מגיע לעכו ונוסע ישר למתחם הפסטיבל בלי לפגוש אף שוטר שינסה לחסום את דרכי וחונה בחפיר. בימים של פסטיבל כל האזור חסום לתנועה והסיכוי לחנות בקרבת הפסטיבל ועוד ללא תשלום נושק לאפס. זו הפעם הראשונה שאני מגיע להצגות פסטיבל עכו בטרם הוא החל. עד כה ראיתי תמיד את ההצגות כשהפסטיבל וכל הנלווה אליו עוטף אותן מכל עבר. הפעם התמונה שונה לחלוטין, האזור שקט, אין פסטיבל, רק הצגות ורק אנשים שהגיעו לראות את ההצגות או להציגן. יש יותר משעה עד ההצגה הראשונה והכרטסים כבר בידי. הדשא המרכזי ריק מאדם. מידי פעם חולף מישהו שקשור לאחת ההפקות, כולם עסוקים – רק אני נמצא שם לחכות לתחילת ההצגות.

בחדר העיתונות אני פוגש את יונתן שוורץ שהגיע הפעם בכובע תרבוטיוב – ארכיון תרבות ישראלי. זה מוזר למצוא את יונתן בזירת תרבות בתור מתעד חמוש בשתי מצלמות וידאו וחצובה. בדרך כלל הוא האמן, השחקן, היוצר או המנהל האומנותי. הפעם שנינו צופים, למרות שיונתן הוא צופה אקטיבי שבשלב מאוחר יותר גם יראיין את האמנים לתרבוטיוב. בינתיים שנינו חסרי המעש היחידים בשטח, אנחנו מתמקמים בצל השמשיה היחידה ומשוחחים. עם הזמן מתרבים האנשים וניכר שכולם חובבי תרבות שבאו לראות תיאטרון ויש להם אפילו פתיחות ראוייה לתיאטרון אחר. גיל מגיע, יונתן וחני מצטרפים [מסתבר שיש יותר מיונתן אחד שרואה תיאטרון אחר], יונתן שוורץ נפרד מאיתנו והולך להיערך לצילום ההצגות. הגיע הזמן לרדת אל המדרגות אל ההצגה הראשונה שנראה היום – סדאם חוסיין – מחזה מסתורין. בכניסה מוכרים ליברית במחיר חופשי. ליברית? אני שואל את היושבת בשער, האם זה מחזה מושר? אופרה? – מסתבר שלא. הטקסט כתוב בעיקרו במתכונתת שירית ולכן בחרו לקרוא לספרון הטקסט בשם זה.

על הבמה ארבעה גברים יחפים בחצאית אדומה ארוכה, כומתה אדומה, חולצת חקי ואבנט שחור רחב. האסוציאציות שלי נודדות ל'שמלה אדומה ושתי צמות' ול'כפה אדומה' ורק השפמים שמפארים את פני ארבעת הגברים מסגירים את זהותם – ארבעה סדאם חוסיינים. בסדר, גם שם ההצגה מרמז על כך. מאוחר יותר מראם החיצוני לא ישתנה ובכל זאת הם יהיו ג'ורג' בוש הבן וג'ורג' בוש האב שמשקפיו עבים וכן עומרי? גלעד? עודאי וקוסאי, קרל רוב ודיק צ'ייני ויעברו מאירוע לאירוע תוך דקלום, שירה וקאנון של תנועה שמאחז את העין אם כי לא כל כך הבנתי את משמעותו. הצופים יושבים על כסאות, כריות ומזרונים שמונחים על אותו משטח עץ שמשמש כבמה ומרגישים היטב את רקיעות השחקנים שמהוות חלק משמעותי מהחוויה ממש כמו נשיפות מכונת העשן. הטקסט מלא ברמזים הומוריסטיים והקהל כמעט שאיננו צוחק. השחקנים משרים עלינו אוירה מאוד רצינית למרות שמשהו בעורפנו מזכיר לנו שהטקסט בעצם מאוד מצחיק.

אני מתאר כאן את החוויה הפרטית שלי ואין לי כל כוונה לחוות את דעתי על הצגת תחרות בטרם התחרות הסתיימה. בנוסף, למי שבמקרה שכח – אינני מבקר. אני כותב מילים אלה כיממה לאחר שראיתי את ההצגה ובינתיים לא לגמרי ברור לי מה ראיתי, אני מקווה שיזדמן לי לשוב ולחוות הצגה זו אחרי הפסטיבל אם כי לא נראה לי שיהיה קל להתאים אותה לחללים אחרים.

ההצגה הסתיימה ואנחנו נחפזים להצגה מיין קאמפף שמתחילה ממש בעוד מספר דקות באולם סמוך. מגיעים לפתח קריפטה א' ומגלים שאין שם הצגה בשעה זו. מבט חפוז בכרטיסים מגלה שכולנו בלבלנו בין פוסטה לקריפטה. ההצגה כבר אמורה להתחיל ואנחנו נמצאים במרחק רב מפוסטה א'. שואלים את אחת הסדרניות כיצד מגיעים לפוסטה והיא מודיעה לאחראים על ההצגה שאנחנו בדרכנו – יחכו לנו. מחפשים את דרכנו בסמטאות העיר העתיקה עד שמגלים את הפוסטה. אכן חיכו לנו ומסתבר שיש עוד כמה תועים בדרך, רק לאחר שכולם מגיעים מתחילה ההצגה. בינתיים אנחנו מנסים להיטיב את מושבינו על מיטות סוכנות עם מזרני ספוג, שמיכות צבאיות וכריות ריפוד. ההצגה מתקיימת במרתף שמשמש כאכסניה להומלסים. אולם ההופעות הוא המרתף ואנחנו, הקהל, הומלסים שמאכלסים אותו. הישיבה ממש איננה נוחה, זו כנראה אמורה להיות חלק מהחוויה אלא שההצגה אורכת שעתיים ללא הפסקה וזה ממש קשה ואפילו מסיח את הדעת מההצגה מפעם לפעם. במרתף שלנו מתאכסנים הרצל, היטלר, אלהים ועוד כמה דמויות ולכולם יש תובנות משלהם על הקיום. איכשהו עולה בזכרוני משהו מ'זה מסתובב' של יוסף מונדי. סתם, אסוציאציה שלי שאיננה רלוונטית להצגה. ההצגה משנה פנים לא מעט וחלק מהקטעים אורכים קצת מעבר לסבלנותי כאשר אני יושב בתנאים כל-כך לא נוחים. בינתיים גיל מתחיל למשוך באפו – האלרגיה התעוררה. לא היינו מוכנים מראש לתנאים של הומלסים באולם ההופעה וריבוי המזרונים, השמיכות והכריות עושה את שלו. בדרך כלל, כאשר גיל יודע שיחשף לחיות בית או לתנאי אבק קשים הוא לוקח טיפול מונע אלא שהפעם זה לא היה צפוי, והדבר מעיב מעט על החוויה שלו ומן הסתם גם של הסובבים אותו. כמו בהצגה הקודמת, יש לי כל מיני תובנות משלי על ההצגה ומאותן סיבות לא אציין אותן כאן ועכשיו.

יוצאים מההצגה ובדרכנו החוצה שבים לדשא המרכזי שהפעם מלא באנשי תיאטרון מאלה שקשורים בכל נימיהם להצגות. יושבים עם מכרים, מחליפים שברי חוויות. אף אחד לא מוכן להסגיר את חוות דעתו על הצגות שראה, הרי הפסטיבל עדיין לא הסתיים… ובכל זאת, מה שלא נאמר מרמז לנו לא מעט. לשאלה 'מה נשמע?' עונה מישהו שיצא מאחת ההצגות ב'לא נורא' ולא כל כך ברור לי אם יש בכך הבעת דיעה ולאיזה צד היא נוטה. אני “מעודד” אותו באמירה שיש לפניו עוד מספר ימים של הצגות – הוא מאלה שיראה בסופו של דבר את כל ההצגות, אני ככל הנראה אסתפק בחלק מההצגות. בינתיים ראיתי שתיים ובידי כרטיסים לעוד שתיים.

ביציאה מהעיר העתיקה מתלבטים אם לקנח את החוויה בחומוס. למי שסופר נקודות זוהי התפרעות משמעותית שדורשת שיקול דעת מעמיק. שוקלים ומחליטים בעד. טעות. החומוס מאכזב והחוויה השיורית שלו על מי שלא אכל חומוס מזה זמן רב מעיקה – בלשון המעטה. המועקה מחזירה אותנו לחצר הפסטיבל לחפש שירותים ובהזדמנות זו פוגשים עוד חברים ועוד סיפורי חוויות. עכו – בהחלט חוויה מסוג אחר.

ההמבורגר מאחר והעוגה היא טעות דגימה סטטיסטית

מאת: גיל רן

בפסח השנה, כמו בעשר השנים הקודמות, יתקיים כנס ביגור, כנס הדגל של העמותה למשחקי תפקידים בישראל זו השנה ה-11. ההרשמה נפתחה ומספר שעות מאוחר יותר כבר נתפסו כל המקומות במספר משחקים. ערן אבירם פרסם פוסט בבלוג שלו אודות פתיחת ההרשמה. בפוסט זה הוא כתב שהמשחק שלו, העוגה היא טעות דגימה סטטיסטית, הוא אחד המשחקים שכל המקומות בהם נתפסו. הוא גם כתב שעקב כך הוא יאלץ להריץ הרצת מבחן של המשחק.

במסגרת מאמצי להכיר כמה שיותר תל-אביבים בכמה שפחות זמן ולמצוא לעצמי אנשים לשחק איתם משחקי תפקידים בתל-אביב, פניתי אל ערן וביקשתי להשתתף בהרצת המבחן. כהכנה למשחק צפיתי במספר סרטונים אודות משחק המחשב פורטל, עליו מבוסס משחק התפקידים.

השעה שבע ושתי דקות. זה אומר שאני מאחר בשתי דקות. הגעתי ראשון. המארח שלנו מכניס אותי לביתו. מספר דקות אחרי מגיעים ערן ושאר השחקנים. המשחק יכול להתחיל, אבל לא לפני שנזמין אוכל. אנקדוטה משעשעת אודות איש שמוציא אבוקדו מכיס מכנסיו נזרקת לאוויר. אתר האינטרנט (המעפן) של אגאדיר נפתח וההזמנות נרשמות. לחיצה על לחצן אישור. אפשר להתחיל. הסבר זריז ומוצלח על שיטת המשחק (פראנויה), חלוקת דמויות לשחקנים, שיחה קצרה של ערן עם כל אחד מהשחקנים אודות הדמות שלו, והמשחק מתחיל.

אני לא אספר על מה היה המשחק. אפשר לקרוא אודותיו כאן.

לאחר כשעתיים של משחק כיפי, מצחיק ומלחיץ אנחנו תוהים איפה האוכל. בשיחת טלפון לאגאדיר גילינו שהזמנתנו לא נקלטה מעולם. כאמור, האתר של אגאדיר מעפן. אנחנו מזמינים את האוכל בטלפון וחוזרים לשחק. האוכל מגיע. הוא ללא ספק החלק הכי פחות מוצלח בערב הזה. לא נורא. המשחק ממש טוב.

איתמר ואני דיברנו פחות משבוע לפני כן על משחקי מחשב. אחרי שנים שבהן בקושי שיחקתי במשחקי מחשב, התחשק לי שוב לשחק בהם. הערב נגמר ואני שב לי לביתי. מגיע ומתחיל להוריד את הדמו החינמי של פורטל. ההורדה מסתיימת בלילה ואני מצפה בקוצר רוח לשחק במשחק. הבוקר מגיע, אך אבוי, הפסקת חשמל יזומה! את המשחק החליף טיול נינוח ברחובות תל-אביב. אני עוד לא מכיר את העיר ובסך הכל הסתובבתי ברחובות בנסיון לגרום לסביבה להראות יותר מוכרת. אבל זה לא הנושא כרגע. בחזרה למשחק.

החשמל חוזר ואני מתיישב לשחק. תוך זמן קצר מסכי הדמו מאחורי. סיימתי את החלק החינמי של המשחק. למחרת עשיתי דבר שלא עשיתי מזה שנים – רכשתי משחק מחשב. התקדמתי במשחק עוד כמה מסכים מאז, עד שכרטיס המסך החלש של המחשב שברשותי לא עמד בכך עוד. כנראה שאני אמשיך לשחק כשיהיה לי מחשב שיותר מתאים לפעילויות מסוג זה.

החוויה כולה הייתה מוצלחת מאוד. עד כדי כך שאני טורח לכתוב עליה. אז תודה לאיתמר על כך שהזכרת לי שמשחקי מחשב זה כיף, ותודה לערן ולשחקנים ששיחקו איתי על משחק תפקידים נהדר ועל כך שגרמתם לי לשחק במשחק מחשב.

ככל הזכור לי, זהו הפוסט הראשון בבלוג הזה שמדבר על משחקים. יש לנו כאן המון תיאטרון וספרים, קצת קולנוע וטלוויזיה, מוסיקה מידי פעם, ואפילו קצת אוכל, אבל לא משחקים. אם הגעתם לבלוג לקרוא על תיאטרון ורק במקרה נפלתם על פוסט בנושא משחקים, אני ממליץ לכם לנסות פעם איזה משחק. אם הגעתם כדי לקרוא על משחקים ורק במקרה מצאתם את עצמכם בבלוג שרובו על תיאטרון, אני ממליץ לכם לראות פעם איזו הצגה.

לחיי חוויות חדשות.

נוף עירוני יפה, אוכל טוב, מוסיקה נעימה והכל בעברית

יש לי מספר שעות פנויות באמצע היום בתל-אביב. אני בין עבודות, לא, לא "בין עבודות", אני יודע בדיוק מתי אתחיל לעבוד והיכן. במצב זה אפשר להנות מהחופשה באמת ולא להרגיש שהזמן חומק בין האצבעות. ליבי לעומת זאת עמוסה עד מעל הראש בהפקות תיאטרון האוניברסיטה. בכל זאת הצלחתי לחטוף אותה למספר שעות של טיול אמצע היום בתל אביב. לאן הולכים? מזמן לא טיילתי במדרחוב נחלת בנימין, גם לליבי זה מתאים, מאוחר יותר גם אגלה מדוע. חונים בקצה שוק הכרמל וחולפים דרכו אל המדרחוב הססגוני והיפה כתמיד. אני מביט סביבי, הכל כל כך יפה, אילו היינו בארץ זרה, סביר להניח שהיינו מציינים את המקום כפינת חמד, אלא שכאן בארץ אנחנו לוקחים הכל כמובן מאליו ונוטים לראות רק את מה ששווה קיטוּר. ליד הפינה הראשונה שומעים קול נשי מלווה בגיטרה. זמרת צעירה הציבה מגבר, היא שרה בליווי גיטרה מוגברת ולפניה מגבעת. ליבי עוצרת להקשיב. היא ניגשת לשים כמה מטבעות במגבעת ובשובה אומרת לי שמטרת הזמרת תמר קָפְּסוּטוֹ היא לקדם את הופעותיה, היא אינה תולה במגבעת את פרנסתה ויש לה אפילו אתר בו אפשר לשמוע את זמרתה ולהתעדכן בהופעותיה. אני מתקדם מספר צעדים וקול הזמרת מתערבב באוזני עם קול אחר לגמרי. מעבר לפינה יושב גיטריסט וזמר בלוז מבוגר. כשאני מגיע אליו הוא מנגן קטע סולו ועובר לשיר בקול עמוק ומחוספס את השיר Mr. Bojangles. אין לי מטבעות ואינני רוצה להתעכב, ליבי אמרה שהיא מכירה בית קפה נחמד שמציע גם ארוחות, נשוב לשמוע אותו אחרי ארוחת צהריים. ממשיכים לטייל בין דוכני מלאכת יד ודברי אומנות. מתעכבים כמעט בכל דוכן, הרבה מאוד דברים מאוד יפים. גם הבתים מסביב יפים. אלה הם אותם בתים שהיו שם גם בילדותי אך חלק מהם שופץ לאחרונה. עוברים לפני חנות בדים וליבי עוברת מייד למצב עבודה, היא צריכה לקנות חומרי גלם למספר בובות שהיא בונה בימים אלה, היא בוחנת את צבעי הפליזים וגמישותם, בוחרת בצבעים המתאימים, החבילה תחכה לנו בחנות. בפינה הבאה אני רואה מסעדה שבחזיתה יושבים אנשים ואוכלים. שם המסעדה 'בת ארצי' צד את עיני. אני שמח לראות שיש עדיין עסקים שקוראים לעצמם בשם עברי ומציע לליבי לנסות את המסעדה. אוכל ביתי בסיסי וטעים. האוכל הוא בעצם בסגנון ביתה של מרים שמבשלת לבדה הכל, אני גדלתי על אוכל שונה, אך מזה זמן רב אני אוכל מאכלים מהסוג שמוגש במסעדה 'בת ארצי'. בדלפק ההגשה שורת סירים שמהם אפשר לבחור מפרום, קובה, ממולאים ועוד בתוספת קוסקוס, אורז ושאר מטעמים, סלט ושתיה והכל במחיר ממש שווה לכל נפש. ראיתי כבר מסעדות דומות שהאוכל בהן נראה כאילו בושל זה מכבר. האוכל של מרים מתבשל במטבח שבפינת המסעדה וכל הזמן יש אוכל שבושל ממש כרגע. אני מביע את שביעות רצוני בפני עובדי המקום ומבקש כרטיס ביקור ואז נודע לי שבכוונתם לשנות את השם בעקבות החלפת הבעלים. הם הבטיחו שגם השם הבא יהיה על טהרת העברית. שבענו. ממשיכים בדרכנו. קשה מאוד להתקדם, הדוכנים קוראים לנו לבוא ולראות עוד ועוד. מתחילים לשמוע מרחוק את שיר השלום. ככר מגן דוד שינה את שמו לאחרונה, עכשיו הוא ככר מירי אלוני. ההתקהלות גדולה, כולם נקבצו לשמוע את מירי אלוני ולשיר איתה את שיריה המוכרים היטב. השירה של מירי אלוני אמנם דעכה עם השנים והקול הענק של פעם איננו כל כך גדול ומגוון ובכל זאת, זוהי מירי אלוני שהעניקה את פס הקול של המדינה משך שנים רבות וכל שיריה מוכרים היטב גם לדורות הבאים. עוצרים לשמוע לרגע או שניים וממשיכים לשוק הכרמל שגם בו ממשיכים ללוות אותנו צלילי הבלדה על חדוה ושלומיק. בפינה הבאה פונים שמאלה חזרה לנחלת בנימין ועוברים ליד חנויות הסידקית. ליבי נדרכת שוב, צריך לקנות אביזרים לבובותיה, נוברים בערימות… הדרישות של ליבי מוגדרות היטב ולא קל לרצות אותה. בסופו של דבר עוד חבילה מוכנה ופונים חזרה אל חנות הבדים. בדרך אני שב לדבר על כך שאני שמח שעדיין יש חנויות שמתהדרות בשם עברי נאה וליבי מפנה את תשומת ליבי לשם חנות הבדים 'בית הבד' ומזכירה חנות בדים נוספת ששמה 'סיפורי בדים'. איזה יופי.

יכולתי לאבד את דרכי שם כמו אליסה בארץ הפלאות אך זמנה של ליבי קצוב, צריך לשוב למציאוּת. בדרך חזרה זמר הבלוז כבר איננו שם וגם הזמרת תמר קָפְּסוּטוֹ הלכה, במקומם ניצב שם בחור צעיר עם גיטרה שהייתי מוותר בנקל על נוכחותו.

אני מסתכל על התמונות ונזכר שבביקורנו לפני כחמש שנים בשרלויל Charleville-Mézières, בירת תיאטרוני הבובות העולמית בצפון צרפת, קראנו לאחד הרחובות היוצא מככר דוּקָל בשם נחלת בנימין בגלל הדמיון בין השניים. הצצתי בתמונות מאז, יש שם אמנם דוכנים אך אצלנו יש בהם יותר קסם ויחוד ובנחלת בנימין שלנו יש עצים ירוקים ופנסי רחוב יפים. לפעמים צריך לעצור לרגע ולראות את היופי גם כשאנחנו מטיילים בביצה הפרטית שלנו. השנה מתקיים שוב המונדיאל לתיאטרוני בובות בשרלוויל, אולי כדאי לקפוץ לראות מה נשתנה.

בוז'ולה ומכוניות עתיקות במתחם תל-חנן

מקום העבודה החדש שלי נמצא במרחק דקות בודדות הליכה ממתחם תל-חנן בנשר שליד חיפה. במתחם זה מצויה חנות היינות יינות ועוד שמציעה מבחר מכובד של יינות במחירים סבירים ואוירה ממש נעימה. אני עובר לפני החנות לעיתים קרובות מאוד ומידי פעם נכנס להשלים את מלאי היינות בבית. אינני מאותם אניני טעם, פיינשמקרים בלעז, שיודעים להבחין בין איכויות היינות, כל שאני מחפש הוא יין ערב לחך שיוכל ללוות את הארוחה או לקנח אותה. מאז שאני קונה ביינות ועוד השתדרגו מעט היינות שאני שותה, קודם כל משום שהמבצעים הרבים מאפשרים לי לבחור יינות שונים במחירים סבירים ושנית משום שצוות החנות עוזר לי לבחור ומייעץ.

לפני כשבוע קיבלתי מהחנות מייל שמזמין אותי לאירוע הבוז'ולה אשר יתקיים בחנות ביום חמישי ה- 18/11/2010 החל מהשעה 19:00. בהזמנה מצויין שבתוכנית טעימת יינות איכותיים ממספר יקבים וכמובן יין "הבוז'ולה" וכן כיבוד קל ומפנק, בנוסף בערב יערכו מבצעי יין ואלכוהול ייחודים אשר תקפים אך ורק לערב הבוז'ולה. למי שזו הפעם הראשונה מצורף ההסבר שבוז'ולה הוא שמו של כפר בחבל בורגונדי במזרח צרפת, שבו מגדלים את הגפנים שמהם מיוצרים יינות הבוז'ולה. ייצור יינות הבוז'ולה נעשה תוך תסיסה מיוחדת. בגלל זה, יינות הבוז'ולה טעימים במיוחד בשתייה מידית.

הנה אני בדרך מהעבודה אל החנות. האזור מקושט בבלונים שמסמנם את החנות ומגרש החניה המזרחי עמוס במכוניות אספנות מסומנות גם הן בבלונים. לא כל כך ברור לי אם יש קשר בין שני האירועים. חזית החנות עמוסה אנשים, אני די מופתע, לא חשבתי שאירוע בוז'ולה שאיננו מתקיים באזור של יקבים ימשוך כל כך הרבה אנשים. בכניסה מגישים לי גביע לטעימות ואני עובר מעמדת טעימה אחת לאחרת. טועם יינות ממספר יקבים, פורט רימונים וכמובן בוז'ולה. בכל עמדת טעימה כשאני בא לשפוך לדלי את יתרת היין אני מגלה שאני חונך את הדלי. אנחנו נמצאים במקום מרוחק מכל אזור מגורים, כולם הגיעו הנה ברכב ואף אחד לא מוותר על הלגימה האחרונה. היינות בהחלט טעימים, הפורט והבוז'ולה דווקא פחות מתאימים לטעמי אבל, כמו שכבר אמרתי, אינני מבין גדול ביינות. החנות מאוד מאוד עמוסה, ממש קשה להתקדם מעמדה לעמדה. יש גם כיבוד – קרקרים, מטבלים, גבינות וכדומה, אני מוותר, אני כאן בשביל היין.

Vodpod videos no longer available.

לאחר שטעמתי מחלק ניכר מהיינות אני קונה מספר בקבוקים של יין יוגב וכשאני שם אותם במכונית אני מחליט שאינני כשר עדיין לנהוג ואני פונה אל תצוגת רכבי האספנות. אנשים מסתובבים, בוחנים את המכוניות ומצטלמים לידן. הרבה פחות עמוס מאשר ביינות ועוד, כנראה אוכלוסיית הסביבה מתעניינת יותר ביין מאשר במכוניות. גם אני אינני בדיוק חובב מכוניות אספנות ובכל זאת התצוגה מעניינת מאוד.

אחרי המכוניות אני חוזר לחנות היינות עם המצלמה ללכוד מספר תמונות, הפעם אינני נוגע ביין – צריך עוד מעט לנהוג הבייתה.

Vodpod videos no longer available.

למחרת בבוקר, יום שישי אני מבשל עוף ומגלה שיש לי בבית יינות תבור, גמלא, ירדן ודומיהם אך אין לי ולו בקבוק אחד של יין שולחני פשוט. אמנם למדתי מהטפותיו הטלוויזיוניות של צחי בוקששתר לא לבשל ביין שלא הייתי שותה, אך אין לי כוונה לחלוק עם העוף את היינות הטובים יותר, מילא, היום נאכל עוף שבושל במים אבל נשתה יוגב 2008 קברנה סוביניון עם פטי ורדו.

חול המועד סוכות בחיפה – גם לילדים ולהורים

הילדים שלי כבר מזמן אינם ילדים. הם אחראים לתרבות הפנאי שלהם ועושים זאת טוב מאוד. למעשה, בשנים האחרונות תרבות הפנאי שלי ניזונה לא מעט מפעילויותיהם של ילדי. את הזמן שמחוץ לשעות הפנאי אני מבלה במקום העבודה החדש שלי שבו חלק ניכר מחברי לקבוצה הם הורים לפעוטות ולילדים בגילאי הגן וכיתות היסוד. כל התייחסותי לתרבות הפנאי ממוקדת סביב תרבות הפנאי שלי, אלה שעדיין בשלב גידול הילדים כבולים לתכתיבים שונים לגמרי. אם הם רוצים ללכת לאירוע שמסתיים עמוק בתוך הלילה זה חייב להתחיל ולהסתיים בשמרטף בשכר או בקרובי משפחה שתורמים מתרבות הפנאי שלהם לשמירה על הילדים. כשילדי היו רכים בשנים פתרתי את בעיית השמרטף על-ידי לקיחת ילדי לאירועי תרבות כבר מגיל צעיר מאוד ותתפלאו, הם נהנו מאוד גם מאירועים שאינם תפורים דוקא לילדים. בנוסף, לא חסרו אירועים איכותיים לילדים, וכמו היום קל היה גם אז ליפול לאירועים שרמתם מפוקפקת משהו. היום מבחר האירועים לילדים ולהוריהם עשיר בהרבה ממה שהיה בילדותם של ילדי, המידע נגיש עוד יותר ולצערי גדל חלקם של האירועים הפחות ראויים. בחגי ישראל מתקיימת כמות בלתי נתפסת של "פסטיבלים" – אירועים לכולם בכל מקום ובכל גיל עד שקשה לברור מה כדאי, על מה אפשר לוותר וממה יש להתרחק כמו מאש. עכבר העיר ריכז עבורינו את כל הפעילויות לילדים בסוכות ואת כל שאר סוגי האירועים.

בחג הסוכות הקרֵב אני מתכוון לבלות ככעבר בפסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר. בצהרי ערב סוכות נראה בקאמרי את ההצגה מעגל הגיר הקווקזי בהמשך נקפוץ ככל הנראה לשמוע את להקת אומאמי או את שליחי הבלוז בפסטיבל הג'אז שמתקיים נוכח הבריזה הקרירה של ספטמבר בביץ' בר בחוף קיסריה – הכניסה חופשית. בשנים קודמות נהנינו מאוד מפסטיבל הג'אז ובעיקר מנועם דיין ולהקת הבלוז שלו. למיטב ידיעתי ההרכב של נועם דיין איננו מופיע יותר וחבל – אנא תקנו אותי אם ידוע לכם שהוא בכל זאת מופיע בימינו באיזשהו מקום. במוצאי שבת אנחנו הולכים לבכורת תופעות לואי של 'החיפאית' – הקבוצה החדשה של תיאטרון חיפה וביתרת חול המועד סוכות אקדים לצאת מהעבודה ואלך לעכו.

לילדים ולהורים

שיחות שולחן האוכל בעבודה הביאו אותי לחשוב לאן הייתי לוקח בסוכות זה את ילדי אילו היו רכים בשנים. הנה בחירתי על סמך המעט שקראתי מתוך המבחר האדיר וכמובן בשיקולי מרחק וזמן של חיפאי. הנה בחירתי –

 מטס עפיפונים בחוף הים – חוף הסטודנטים, יום שלישי, 28.9.10, החל משעה 10:00

אירוע חוויתי ומהנה כמעט ללא השקעה. כל מה שצריך הוא להתפנות ביום שלישי מהעבודה, ללכת עם הילדים לחוף הסטודנטים ולהנות ביחד מהחוויה. בתיאור האירוע כתוב כמיטב המסורת, אירוע הפרחת עפיפונים בחוף הים, עם אמני עפיפונים מישראל ויפן. האירוע יתקיים מדרום לחוף הסטודנטים. הכניסה חופשית. מי שרוצה ויכול להשקיע מעט יותר בחוויות העפיפונים יוכל לבקר עם הילדים בשאר אירועי פסטיבל העפיפונים במוזיאון טיקוטין היפני ולהשתתף בסדנאות בניית עפיפונים עם אמן עפיפונים מיפן וללמוד מעט אוריגאמי, אמנויות לחימה, יצירה יפנית, ושלל חוויות תרבות יפנית.

אפשר לקרוא פרטים על פסטיבל עפיפונים יפנים בחיפה בעכבר העיר.

שני אירועים לילדים בבית לחם הגלילית – 22 דקות נסיעה מהצ'ק פוסט

סוכות 2010 בשביל פרות החלב

שביל פרות החלב הוא שמו של מרכז מבקרים ברפת בבית לחם הגלילית. במסגרת הפעילות במרכז המבקרים, כך כתוב בפירסומים, ישמעו המשתתפים הסברים על משפחת היונקים ועל ההמלטה של הפרה, כדי להבין למה ולמי נותנת היא חלב. בהמשך יאכילו הקטנטנים את העגלים ויתנסו באפיית לחם, בחליבה היישר מהעטין ובהאכלת עגלים מהבקבוק – ממש כמו תינוקות. לסיום יקנחו המשפחות במשתה של שוקו מתוק וחמאה עשירה שהכינו בעצמם. בנוסף יבקרו האורחים ברפת הרובוטית החדשה ויראו כיצד הרובוט חולב את הפרה. מידע נוסף באתר שביל פרות החלב.

ואם אנחנו כבר ממילא בבית לחם הגלילת נמשיך לפסטיבל הפפריקה בחוות דרך התבלינים

הפירסום אומר שה"פסטיבל" מציע שלל אירועים לכל המשפחה עם מתחם ילדים שוקק פעילויות הכולל סוכת פפריקה, תיבת אוצרות הפפריקה עם בריכה מלאת פלפלים שבתוכם יוחבאו שפע של הפתעות לילדים, מבוך פפריקה הכולל פעילות בשדות התבלינים עם חידות בנושא הפפריקה, סדנת הכנת פיצה, הכנת צבע אדום מפפריקה ועוד. מצלצל נחמד. הייתי בחוות דומות בעבר עם ילדי ונהניהו מאוד. אחת החויות המרתקות ביותר בהקשר זה הייתה דווקא בהולנד אך זה כבר שייך לסיפור אחר. בכל מקרה בכל ביקורינו במחלבות ובחוות בשׂמִים מהטבע ותבלינים החוויה הייתה בהחלט מתאימה להורים ולילדים. פרט קטן שראוי לתת עליו את הדעת – הביקור ברפת בעצם ממחיש שיצור החלב הוא פעילות תעשייתית והפרה איננה בעל חיים חופשי שנהנה מהטבע אלא למעשה מתקן ייצור. לי אין בעייה עם זה אך אני יודע שיש כאלה שיעדיפו לא לדעת שהפרה איננה נותנת את החלב באופן טבעי ומרצונה החופשי.

הוראות הגעה ממחלף הקריות המכונה צ'ק פוסט לבית לחם הגלילית

ומה עם תיאטרון לילדים? חשבתי על כך והחלטתי שאילו הייתה השאלה ניצבת בפני היום ככל הנראה הייתי לוקח גם את הילדים הקטנים לראות את אירועי החוצות של פסטיבל עכו אבל זה אני. לפני שמישהו מחליט לקחת את ילדיו לאירועי תרבות מופשטים [אבסטרקט – לא עירום] עליו להיות מוכן לתת תשובות לשאלות בלתי צפויות. אני אהבתי להתמודד עם שאלות כאלה כשילדי היו קטנים ונראה לי שגם הם קיבלו בהבנה את זה שאפילו אבא לא יודע ולא מבין הכל.

אז שיהיה לכולם חג שמֵח ועמוּס.