שייקספיר בחווה הסינית – לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

מַסֶּכֶת פוסט טראומות בִּמְלֹאת חמישים שנה לִטראומת הדור שלי

מוצאי שבת. בכיכר הדמוקרטיה בתל אביב ובמרכז חורב בחיפה כבר מתכנסת המחאה השבועית. זו הפעם הראשונה מאז פרוץ קואליצית ההפיכה המשטרית שאינני משתתף במחאה. מחר ערב יום כיפור והיום חשוב לי יותר להתמקד בַּמלחמה שהטביעה את חותמה על הדור שלי. כל שנה, בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, המחשבות שלי שבות אל המלחמה ההיא שאיננה מתרחקת עם הזמן ואיתה החוויות, האנשים והסיפורים. בתיאטרון תמונע מועלית ההצגה 'שייקספיר בחווה הסינית' ואחריה פאנל לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור.

ההצגה שייקספיר בחווה הסינית מאת ובבימוי אודי בן סעדיה

הקהל מתקבץ בפתח האולם, מחכה לפתיחת הדלתות. המחזאי-במאי אודי בן סעדיה יוצא אלינו ומודה לנו שבאנו להצגה. רק בפרינג' מתרחשים במחוזותינו כאלה דברים. גם לפני ההצגה 'סדום' הוא יצא לשוחח עם הקהל לפני פתיחת הדלתות. מתמקמים באולם. על הבמה תפאורה מעניינת. קיר לוחות בטון אנכיים שמזכירים במשהו את הבונקרים מהימים ההם. אבל איננו בימים ההם וזה איננו בונקר. אנחנו במועדון לנפגעי הלם קרב ממלחמת יום כיפור – מועדון "הלם בר". מישהו בא מאחורי הקיר עם גיטרה. הוא שולף מתוך התפאורה כיסא שמוטמע בקיר. עוד מעט נראה שיש בקיר עוד כמה רהיטים. ניכר שהוא מבולבל. הוא מנסה לנגן ולשיר ומתקשה להתרכז. נראה שהוא אחד הנפגעים ששוהים במועדון. הוא יוצא. חוזר. שומעים ורואים דברים שמרמזים על כך שאיננו יציב – יש לו התפרצויות ונסיגות, וכשהוא שב לעצמו הוא מתבייש ומתנצל. חוויות המלחמה לא פסחו גם על מנהל המועדון. הוא מתפקד היטב, אך ניכר בו שגם הוא הלום קרב.

ההצגה איננה עוסקת במאורעות החווה הסינית כלל, היא עוסקת בפוסט טראומות, וכאלה יש לנו בשפע. יוּדְקֶה פֶּלֶס הוא שחקן שייקספירי מפורסם, כך הוא רואה את עצמו וכך מכירה אותו ביתו פזית. עולם האסוציאציות המעוות קמעה שלי מזכיר לי את השחקן השייקספירי המפורסם מההצגה המבול מאת מיכאל סבסטיאן שעוסקת גם היא במגוון טראומות. המדינה בסגר בגלל מגפת הקורונה, יוּדְקֶה מתוסכל – הוא זקוק לקהל. פזית פונה אל מנהל המועדון ומבקשת לאפשר לאביה לשחק בפני דרי המועדון. השיחה בינה לבין מנהל המועדון מתגלגלת לכלל קומדיית אבסורד עצובה. לפעמים הזמן עוצר, נדמה שכלום לא קורה. לוקח קצת זמן להבין את המועקות שמדברות באותן הֲפוּגוֹת [פַּאוּזוֹת]. זה קורה מספר פעמים בהצגה. בשלב מסויים משמש הקיר כמסך הקרנה שמעביר אלינו עוד נגיעות של טראומה:

ההצגות של יוּדְקֶה פֶּלֶס מתערבבות בתוך ההצגה עם התגובות של הלום הקרב, נסיונות ההרגעה של המנהל ומבוכתה של פזית – ביתו של השחקן. מפה לשם נוצר לרגע דיאלוג מחבק ונוגע ללב בין הצדדים כאשר כל אחד מהם חוֹוֶה את הטראומה שלו. קומדיית אבסורד עצובה – כבר אמרתי. ברגע של צלילות הדעת הלום הקרב אומר את מה שמהדהד בראשי בימים אלה כל שנה:

"רק שתדעו שאף אחד לא מספר לכם את האמת".

בסיום ההצגה כולם שרים יחדיו. בערך. ואני תוהה כמה קשה לשחקן שיודע לשיר, לזייף בצורה כל כך מושלמת. נראה לי שגם השחקנים מבליעים גיחוך לנוכח ה"זיופים".

מאת ובבימוי: אודי בן סעדיה עיצוב חלל ותפאורה: מושיק יוסיפוב תלבושות: נטשה מנטל מוזיקה: רון קליין עיצוב תאורה: רותם אלרואי עוזרת במאי: נינה אופנהיים

שחקנים: דורון צפריר – מנהל מועדון "הלם בר" יהודה לזרוביץ – יוּדְקֶה פֶּלֶס ניר בִּיקֶלְס – נפגע הלם קרב נופר לוינגר – פזית פלס

פאנל לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

בהזמנה כתוב:

פאנל לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור בהנחיית העיתונאית רונית ורדי ובהשתתפות:
אבירם ברקאי –  חוקר מלחמת יום הכיפורים ומחברם של 5 ספרים אודותיה.
אבי מלר – עיתונאי ושדרן. השתתף בלחימה של חיל השריון ברמת הגולן.
תיקי וִידָס – מחברת הספר "קולות שתמיד איתי", המתאר את הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור מזווית אישית וייחודית.

משתתפי הפאנל מתיישבים והמנחה שואלת אותם על חוויותיהם מהמלחמה. ניכר שהיא מכירה אותם ואת סיפוריהם ובכל זאת מדי פעם הם מפתיעים גם אותה. כולם היו באותה מלחמה בגזרות שונות ובתפקידים שונים וְחָווּ חוויות שונות.

אבירם ברקאי כתב חמישה ספרים על המלחמה – אחד מהם יצא בשנה שעברה. שמעתי עליהם, התלבטתי, והחלטתי לא לקרוא אותם. די לי במה שאני יודע, אינני רוצה להוסיף שמן למדורה הפרטית שלי. אולי אני טועה.

הוא מספר סיפור בנוי היטב שהכין מראש. אני מניח שניתן לקרוא את מה שסיפר בספריו. הוא מרצה על המלחמה בפני קהלים שונים. פעם הוזמן להרצות בפני הֲלוּמֵי־קרב. הקהל נראה המום וניכר היה שעיני המאזינים נפולות. הוא שאל אחרי ההרצאה את מי שהיה אחראי על אותם אנשים למה הם נראים כל כך עייפים – האם הם לא ישנו הלילה? התשובה שקיבל הפתיעה אותו – הם לא ישנים כלל מאז המלחמה. אינני יודע אם התשובה מדוייקת, אני מניח שהם בכל זאת ישנים, אבל שנתם מועטה ורדודה.

אבי מלר מספר על קורותיו בזמן המלחמה. מלכתחילה בחר לשרת בנח"ל. לא הייתה לו כוונה להיות לוחם נועז, אבל גם בנח"ל לכל אדם יש ייעוד מבצעי כלשהו. ממש בתחילת המלחמה נפגע באצבעו ופונה לבית חולים. הוא התעקש לשוב אל שדה הקרב. הוא ממש לא חובב קרבות, אבל אחרים נלחמו ואף נפגעו ואם הוא לא יילחם – איך יוכל להביט בפני החברים בקיבוץ? אבירם ברקאי מחזק את דברי אבי מלר – אנשים שבו אל הקרב וסיכנו את עצמם מהחשש מה יגידו החברים. אבי מלר מציין שהוא מפרסם היום בערוץ הספורט סיפור לכיפור על משחק לזכר הנופלים.

תיקי וִידָס שירתה לפני המלחמה כקשרית בחמל של בָּלוּזָה בגזרה הצפונית של סיני ונשארה שם גם עם פרוץ המלחמה. היא שמעה שם את מה שעבר בְּרִשְׁתוֹת הקשר של המעוזים והייתה עדת שמיעה ממקור ראשון למה שהתרחש בזירות הלחימה של הפיקוד. חשבתי לרגע שהיא עומדת לספר על דברים שאני שומר עמוק בפנים ונזהר לא להפיץ. זה לא קרה. גם אחרי חמישים שנה יש לאלה שיודעות ויודעים גבולות. אבל זה יושב על הנשמה ומתעורר כל שנה בימים אלה.

בשלב כלשהו אבירם ברקאי משמיע אמירה שמכה בי. אולי אינני מדייק אך רוח הדברים היא – אנחנו דור של פוסט טראומטים במידה כלשהי, גם אלה שלא יודעים שהם כאלה לא ישנים טוב בלילה.

המנחה פונה לקהל לקבל שאלות, אבל לקהל יש יותר סיפורים מאשר שאלות. אחד מספר באריכות יתרה על סדרת טראומות שחוו כל בני משפחתו מאז השואה ולאורך הדורות. אחר מספר שהיה איש צוות רפואי, הגיע עם הזמן לדרגת פיקוד גבוהה ואפילו היום – בגיל 78 – הוא מוסיף ומתנדב, וימשיך להתנדב כל עוד כוחו יאפשר לו – הקהל מוחא לו כפיים. גם לי יש מה לומר, אבל כדרכי אני מעדיף לשמוע את סיפורי האחרים. זה בסדר, הרי את מה שיש לי לומר אני יודע.

פינת ההגיגים הפרטית שלי – בשולי ההצגה והפאנל

בדרך אל התיאטרון אני רואה אנשים צועדים לעבר כיכר הדמוקרטיה עם דגלי המדינה. מחאה. כבר 38 שבועות אנחנו יוצאים לצמתים ולכיכרות עם דגלים במטרה להגן על הדמוקרטיה שהממשלה הנבחרת מנסה להשחית. אנחנו המגן האנושי של המדינה. כך חשתי גם אז, לפני חמישים שנה.

בימים הראשונים של המלחמה עוד לא הבנתי את זה. ההבנה הזאת הבשילה רק כשנודע לי שרבים לא ישובו מהמלחמה, ורבים מהם ישובו, אך לא יהיו שלמים בגופם. ההכרה בכך שחלק ישובו כשאינם שלמים בנפשם הגיעה הרבה יותר מאוחר. רק כעבור שנים קלטתי שיש כאלה ששבו מהמלחמה אבל המלחמה נשארה איתם. יש גם כאלה שנושאים איתם את המלחמה יום יום ואינם מודעים לכך. או שאולי אינם מוכנים להודות בכך בפני עצמם.

בהצגה ראינו שחקן דרמתי בטראומה מסוג אחר. הוא איננו יכול לשחק בתיאטרון – הממשלה הטילה סגר על כל מוסדות התרבות כהגנה מפני מגפת הקורונה. אלו שתי טראומות – סגירת התרבות ומגפת הקורונה.

ראינו בהצגה לוחם הלום קרב, בעצם שניים – גם המנהל הלום קרב, אבל פחות או יותר בשליטה. את הטראומה הגדולה מכולן מבטא הלום הקרב במילים:

"רק שתדעו שאף אחד לא מספר לכם את האמת".

בבוקרו של ערב יום כיפור 1972 הודיעו לנו שאין יציאות הביתה בגלל העלאת הכוננות לרמה ג'. הוסבר לנו שיש מידע מודיעיני שהמצרים, ואולי גם הסורים, מתכננים לתקוף את המדינה במהלך יום כיפור. הם מתבססים על תפיסה שאומרת שביום הצום נהייה פחות כשרים להתגונן. נשארנו בבסיס ולא קרה דבר.

בבוקרו של ערב יום כיפור 1973 הייתה כוננות ג' – נשארים בבסיס. בעשר בבוקר הודיעו על הורדת הכוננות לרמה א' והביאו אוטובוסים לקחת אותנו ממצפה רמון הביתה – לתל אביב. שאלנו לגבי החשש מפני תקיפתנו ביום הצום והובהר לנו שהמידע מהשנה שעברה איננו רלוונטי. יצאנו הביתה.

באותו יום בשעה עשר בלילה נקראנו חזרה לבסיס ללא הסברים. בדרך למצפה רמון ביקרתי במרכז הקשר של חמ"ל פיקוד דרום. הבלגן חגג. אף אחד לא שאל איך נכנסתי ומה אני מחפש שם. דיברו שם על שמועות שהסורים תוקפים בצפון. לא הועבר לחיילים ולמפקדי היחידות שום מידע מהימן על מה שצפוי להתרחש בדרום.

בצהרי יום הכיפורים יצאנו לסיני והתמקמנו לפנות ערב בגיזרה שלנו. היה לנו אמון מלא במפקדינו הישירים, במח"ט ובמפקד האוגדה. הייתי האלחוטן של המח"ט. כשבוע לאחר פרוץ המלחמה ביקרנו השכם בבוקר במפקדת האוגדה. מפקד האוגדה הסביר באופן גלוי וברור מה מצבנו ומה התוכניות לגבינו. לקראת צוהרי אותו יום נהרג מפקד האוגדה בפגיעה ישירה ברכב הפיקוד שלו. שמענו במערכת הקשר את השתלשלות האירועים שהביאה לפגיעה הישירה. בחקירות וועדת אגרנט הנושא לא עלה. קראתי את עדות המח"ט בפני הוועדה. כל דבריו היו אמת אבל היו דברים שלא נשאלו ולכן גם לא נענו.

תוספת מאוחרת:          אחרי שפרסמתי טור זה נקלעתי לשמוע ביוטיוב סרטון שהוקלט באפריל השנה 'תיקי וידס -קולות שתמיד איתי . לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים' בסרטון היא אומרת: "את האמון שאיבדתי בפיקוד מצאתי בלוחמים ובמפקדים בשטח…" הייתי אלחוטן בחמ"ל המיתלה והיא בחמ"ל בָּלוּזָה ומתברר שחווינו מועקות דומות.

בשלב זה התחלתי להטיל ספק במידע שזורם מִדַּרְגֵי הפיקוד העליונים ולפקפק בהחלטות הדרג המדיני. ככל שֶׁנָקְפוּ הימים התחזקה הרגשתי שלא מספרים לנו את האמת. הייתי בן עשרים, תמים ובוטח בהנהגה, ולפתע הבנתי שחלק מההחלטות בדרגים הגבוהים נובעות ממניעים שאינם בהכרח נוגעים לטובת המדינה, הצבא והלוחמים. זו הייתה התפכחות קשה. אני מֵנִיחַ שזו הייתה החוויה של רבים מהלוחמים. דווקא ביחידות שספגו פגיעות אנושות במיוחד, הלוחמים שהכרתי הביעו הערכה בדרג הפיקודי שגובלת אפילו בהערצת המפקדים. לימים הבנתי שבכך הם מגינים על עצמם מפני ההכרה שאם מפקדיהם פעלו ממניעים שאינם טהורים, חבריהם נהרגו או נפגעו לשווא.

בימים אלה אנחנו שוב חוֹוִים משבר אמון במנהיגות. הפעם אנחנו הרבה יותר בוגרים ולמודי ניסיון. בפעולות המחאה אנחנו פוגשים הרבה מאוד בני גילנו – לוחמי 1973. זה בולט במיוחד בתקופות שהממשלה והכנסת אינן פעילות והמחאה נחלשת מעט. בזמנים כאלה פוחת מספר המפגינים, אבל בני דורנו ממשיכים להגיע באדיקות למחאה כל שבוע.

ולעניין הטענה של אבירם ברקאי "אנחנו דור של פוסט טראומטים במידה כלשהי, גם אלה שלא יודעים שהם כאלה לא ישנים טוב בלילה". אני כותב מילים אלה אחרי השעה ארבע בלילה ולא נראה לי שארדם בקרוב. אינני חושב שאני פוסט טראומטי, אך אינני יכול לפסול את האפשרות על הסף. אולי הגיע הזמן לנסות לקרוא את הספרים על מלחמת יום הכיפורים.