בשר גבירותי ורבותי

ליבי ואני רצים מפסטיבל סמולבמה לכיוון צוותא תוך נסיון לחמוק ממסלולים שנחסמו עבור הרצים במרוץ הלילה של נייקי. הם ימשיכו לרוץ ולא יעצרו בצוותא וכך יפסידו את ההצגה בשר גבירותי ורבותי מאת המחזאית שחר פנקס בבימוי שיר גולדברג. מגיעים במועד לתיאטרון ומגלים שעיקר הקהל מורכב מאנשים שקשורים בדרך זו או אחרת לתיאטרון.

הצגת תיאטרון על תיאטרון. על הבמה מסך אדום שתוחם זירת התרחשות עגולה. במהלך ההצגה יפתח ויסגר המסך בוריאציות שונות. התפאורנית שני טור עיצבה תפאורה שיוצרת תפיסת במה מאוד מעניינת.

שמיל שרייבער – השחקן נבו קמחי – המחזאי שבתוך ההצגה נדהם לגלות שכל הקהל ברח מההצגה שלו ונותרו שני צופים שאינם מבינים שמה שהם רואים איננו ההצגה. הקהל האמיתי, אנחנו, רואים הצגה משלנו ובה שני אנשים שהם הקהל של הצגה שאיננה מתקיימת בלית קהל.

השחקנית דינה בליי-שור היא גברת ברבריצ'י – אשת חברה שמנסה לקנות את יוקרתה ברכישת אמן, מחזאי שיפאר את ביתה ואת שמה. לשכנים יש פסנתרן ולכן גם לזוג ברבריצ'י צריך להיות אמן משלהם כסמל לכך שהם תרבותיים. בעלה – השחקן מיכאל כורש – אדון ברבריצ'י העדיף דווקא לקנות ציור לסלון אבל גברת ברבריצ'י החליטה ועכשיו יש להם אמן בבית – מחזאי. שמיל שרייבער חי אצלם כבר שנתיים ואיננו "מספק את הסחורה" לשמהּ נרכש. הוא מעוניין לכתוב מחזה מורכב שאותו הוא הוגה מזה זמן רב בזמן שהברבריצ'ים מעוניינים שיבדר את שכניהם מהר ככל האפשר. מכאן מתגלגלת ההצגה בדרכים מוזרות לכיוונים שונים. רוכשי האמן אינם מרוצים מרכישתם והאמן איננו מקבל את המרחב והזמן לכתיבת יצירת המופת של חייו, מחזה בשם "העין". המחזאי רוצה לכתוב מחזה איכותי אך כולם רוצים הרבה, מהר ובזול.

שמיל שרייבער הוא רכוש הגברת ברבריצ'י ושכיר העט שלה, לכן היא מצפה ממנו לכתוב מחזות לרוחה. היא חייבת להיות אשת חברה תרבותית כדי למחוק את הזיקה שלה למשפחת הקצבים ממנה באה. כולם "מתקנים" למחזאי את כתביו ומנוונים בכח את המחזה שלו למשהו שונה לחלוטין שעונה על ציפיותיהם. בעצם, כל האחרים כותבים באמצעותו מחזה שיכלו לכתוב גם ללא אמן בסביבתם, אך מה שהם צריכים זה אמן שיעניק להם יוקרה תרבותית, הם אינם מעוניינים באמת באמנותו. כולם כקצבים חותכים בבשר המחזה וקוצצים אותו כדי לעצב ממנו מחזה אחר כראות עיניהם. בסופו של דבר ינהגו גם במחזאי כפי שנהגו במחזה. בנסיון להציל את ההשקעה מנסים הברבריצ'ים לסחור באמן שלהם ללא הצלחה. בסוף המחזה הם מוצאים בכל זאת דרך להפיק ממנו תועלת כלשהי.

בתוך זירת המסך האדום שמעצבת את כל חללי ההתרחשות מתקיימים אירועים ששייכים למקומות שונים. השחקנים לובשים לבוש מאוד מיוחד שאיננו מאפיין מקום או זמן מסויים. המעילים עשויים ממעיין שמיכות מעוצבות בהדפסים עשירים שנתפרו מחדש לבגד מחוייט. עיצוב מאוד מעניין של מאור צבר. אני מניח שהעיצוב בא לשדר את סמלי היוקרה של אלה שאינם יודעים בדיוק מהי היוקרה הראוייה להם. אם היה בעיצוב מסר אחר, אני ככל הנראה פספסתי אותו.

ההצגה מעוררת הרבה מאוד מחשבות רקע. הזוג ברבריצ'י עוסק למעשה בסחר בבני אדם כסמל יוקרה ובעצם מחזק את זיקתו לשמו הכל-כך סמלי. האמן הוא השקעה כלכלית בלבד, סמל אצולה. כאשר מסתבר שההשקעה לא הביאה את היוקרה הראוייה, האמן הופך להיות מיותר וכל שנותר הוא לנסות להפיק את המעט שנותר מההשקעה. האמן הוא בסך הכל סחורה שניתנת להמרה. גם המחזה שלו איכותי מידי לאלה שלהם נועד או כפי שאומר אחיה הקצב של הגברת ברבריצ'י "הבשר שלי איכותי, אבל כולם רוצים הרבה ובזול".

תפיסת במה מעניינת, בימוי יצירתי של שיר גולדברג ומשחק מעולה של דינה בליי-שור, מיכאל כורש, נבו קימחי ושאר השחקנים שמחליפים דמויות עם השתלשלות העלילה, מעניקים לנו חוויה מעניינת ומטרידה. הבעייה שההצגה מעלה מוקצנת עד כדי היותה מופרכת ובכל זאת כל הרעיונות שבדרך מציאותיים מאוד, אני נתקלתי בהם אישית ואפילו יותר מפעם אחת.

הצגה עשויה היטב – מעניינת משעשעת ומטרידה, שמציגה מראה מעט עקומה בפני מי שמכיר את מערכת היחסים הסבוכה בין אמנות, מעמד וממון.

בשר, גבירותיי ורבותיי מאת: שחר פנקס בימוי: שיר גולדברג תפאורה: שני טור     תלבושות: מאור צבר תאורה: מרטין עדין מוסיקה מקורית: דניאל סלומון

משתתפים: – דינה בליי-שור – מיכאל כורש – נבו קמחי – שי זביב – סנדרה שונוולד – זאב שמשוני

בשולי הדברים – הגיג פרטי שלי. במהלך ההצגה לא יכולתי שלא להגות בחוויה פרטית מעברי. אין לזה, מן הסתם, שום קשר אל ההצגה.

שנים רבות חלמתי ללמוד צילום ולהפוך את האמנות שהייתה אצלי בחזקת תחביב למקצוע שיפרנס אותי תוך עבודת יצירה אומנותית מהנה. בגיל לא צעיר, לאחר שהתבססתי מעט כלכלית הרשיתי לעצמי ללמוד צילום בלילות במקביל לעבודת היום שלי וכעבור ארבע שנות לימוד פתחתי עם שותפתי ללימודים סטודיו לצילום פרסומת. קיבלנו הזמנת עבודה, אך הלקוח לא היה מעוניין במה שאנחנו הצענו, הוא ידע טוב מאיתנו כיצד צריכים להראות הצילומים. כך היה גם עם השני והשלישי ולאט לאט בשלה בי ההכרה שאינני עוסק באמנות אלא בהמרת רעיונות שטחיים, בלשון עדינה, של לקוחותי לצילומים גרועים. המשכנו לחלום על האמנות שנעשה אך למעשה "סיפקנו ללקוחותינו את הסחורה" שהם רצו. באחד הימים קיבלנו הזמנת עבודה לצילום באולם תצוגת רהיטים ענק שנפתח באזור. לאחר שהלקוח שמע את הצעותינו כיצד נבחר פריט מסויים שיהיה המייצג וכיצד נציג יוקרה על ידי בידוד אותו פריט באמצעות פוקוס סלקטיבי ותאורה יצירתית הוא פסק "אני רוצה את כל אולם התצוגה בתוך הצילום". לא עזרו לנו כל מילות השכנוע, הלקוח קיבל את מה שדרש – צילום איום ונורא שכל אוחז מצלמה יכול היה לצלם בנקל. הודעתי לשותפתי שאינני יכול יותר. פירקתי את הסטודיו למורת רוחה של שותפתי שהייתה עד אז גם חברה טובה. לפחות שנתיים לאחר אותו אירוע לא יכולתי לצלם כלל. הפסקתי גם לבקר בתערוכות צילום, ציור וכל אמנות אחרת למשך תקופה ארוכה. נשאתי איתי הרבה מאוד זמן את תחושת העלבון והגועל על ההשפלה העצמית ועל כך שהוצאתי מתחת ידי עבודות ממש כמו אלה שבזתי להן בעבר. עד כאן הגיג פרטי שאיננו קשור בשום דרך אל ההצגה… אולי.

יש יתרונות לעיר הזאת – דרך חגב – ציפורלה – סופרקלאסיקו

מאת: גיל רן

יום שבת היה יום מנומנם למדי. לא היו לי תוכניות מראש וקיבלתי את הרושם שכל ה(ארבעה וחצי) אנשים שאני מסתובב איתם בעיר הזאת מאז שעברתי לכאן עסוקים היום, ואינם זמינים לשעשע אותי. ביליתי את יומי בניקיון ובכביסה. בערב אותו יום שבת מנומנם ישבתי מנומנם מול המחשב המנומנם וקראתי דברים מנומנמים באינטרנט המנומנם.

שמונה ועשרה – שיחה ראשונה – נתי מתקשר אלי:
נתי: רוצה להצטרף למשחק תפקידים שאנחנו משחקים אצל מיכאל?
אני: מתי? הערב?
נתי: לא, הערב אנחנו הולכים לראות ציפורלה. המשחק בדרך כלל [ממשיך לדבר על המשחק].
אני [מנומנם]: המשחק נשמע לי סבבה. אני אדבר עם מיכאל במהלך השבוע על זה.
נתי: [עוד כמה קשקושים על המשחק…] אז ביי.
אני: ביי.

חמש דקות עוברות עד שאני קולט את מה שנתי אמר – הם הולכים לראות ציפורלה הערב. האינטרנט מספר לי שציפורלה הערב בתשע בצוותא, עם המופע דרך חגב.

שמונה ועשרים – שיחה שניה – אני מתקשר אל נתי:
אני: אתם הולכים לראות הערב את דרך חגב, נכון?
נתי: לא, גיל, אנחנו הולכים לראות הערב ציפורלה.
אני: נתי, ציפורלה זה האנסמבל. איזה מופע תראו, עקיצה טבעית או דרך חגב?
נתי: אני לא יודע על מה אתה מדבר. אנחנו הולכים לראות ציפורלה.
מיכאל [צועק ברקע]: אנחנו הולכים לראות את דרך חגב.
אני: סבבה. זה בתשע, נכון?
נתי: כן.
אני: מתאים לכם שאני אבוא איתכם?
נתי: אם יש עוד כרטיסים, בכיף.
אני: טוב, אני אפגוש אתכם בכיכר רבין ברבע לתשע בכל מקרה ואלך איתכם. אני מקווה שיהיה לי כרטיס.
נתי: סבבה [מתחיל לקשקש בעניינים שאינם קשורים להערב].
אני: נתי, אני רוצה להתקשר לצוותא.
נתי: אה, אוקי, ביי.
אני: ביי.

שמונה עשרים ושבע – שיחה שלישית – אני מתקשר לקופות של צוותא:
אני: שלום, נשארו כרטיסים לדרך חגב הערב?
הבחור מהקופות: כן.
אני: אני רוצה להזמין כרטיס אחד.
הבחור מהקופות: אוקי [מבקש פרטים]
אני: [מוסר פרטים]
הבחור מהקופות: [מבקש עוד פרטים]
אני: [מוסר עוד פרטים]
הבחור מהקופות: הכרטיסים יחכו לך בקופה. נא לבוא לאסוף את הכרטיסים כחצי שעה לפני ה-[פאוזה] טוב, תבוא לאסוף את הכרטיסים כמה שיותר מהר. לגבי ביטולים [פאוזה] זה בעוד חצי שעה, אתה לא יכול לבטל.
אני: תודה רבה. ביי.

שמונה ארבעים ושלוש – שיחה רביעית – אני מתקשר אל נתי:
אני: אני כאן, ליד הבריכה עם הדגים.
נתי: אנחנו ליד גן העיר, עוד מעט שם.

שמונה ארבעים ושש – שיחה חמישית – אני לא זוכר מי התקשר אל מי:
נתי: איפה אתה?
אני: אני ליד הבריכה עם הדגים.
נתי: אנחנו ליד הבריכה. אני לא רואה דגים. אולי יש פה עוד בריכה. אה! יש שם עוד בריכה.

בשעה טובה ומוצלחת (שמונה ארבעים ושבע) אנחנו נפגשים והולכים לצוותא. בכניסה ללונדון מיניסטור יש סוג כלשהו של הופעה. מישהו מנגן שם ויש הרבה אנשים סביבו. אנחנו חולפים על פניהם, יורדים למטה, אוספים את הכרטיסים שלנו ונכנסים לאולם. המקומות מסומנים, כך שאיננו יושבים יחד. לא נורא, זה לא ממש מפריע לי.

לא קראתי על המופע לפניו. רק שמעתי פעם איזה קטע קטן ממנו וסיפרו לי עליו קצת. אמרו לי שהוא שונה מאוד מ"עקיצה טבעית" שמאוד נהנתי ממנו, ועדיין, הוא היה הבסיס לציפיותי.

המופע מתחיל. השירים נחמדים מאוד, אבל יש לי הרגשה מוזרה כזאת, כאילו זה לא ממש ממריא. הציפיות שלי מהקבוצה הזאת שעל הבמה גבוהות מאוד. כץ מרבה הרגליים, תאופוליס החיידק, שאול הג'וק ואחרים. זה יפה, זה משעשע, אבל זה לא ממריא. שלא תבינו אותי לא נכון – אם הקבוצה המדוברת הייתה כל קבוצה שלא שמעתי עליה בעבר, או אפילו קבוצה ששמעתי עליה אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה, הייתי מרוצה מאוד. אבל החברה' האלה הם ציפורלה. זה צריך להמריא. ואז, זנובה הצרעה. קטע ארוך ומדהים עם שירים יפים ועלילה מתפתחת. זה מלהיב, זה מצחיק, זה מרגש – זה ממריא. מכאן המופע נסק מעלה מעלה עם קטעים מעולים, ביניהם הגחליל (שאינני זוכר את שמו), רושקה החיפושית ולסיום שיר הנמלה.

בדרכנו החוצה מהאולם אנחנו שומעים מוסיקה מבחוץ. אנחנו מתעלמים מהמוסיקה הזאת בהתחלה. אולי מדובר בעוד מישהו שעושה מופע באמצע הלונדון מיניסטור בלי קשר לכלום. במסדרון ליד האולם אנסמבל ציפורלה רוקד ומנגן. הקהל, ובו גם אנחנו, נשאר שם כדי לצפות בהם רוקדים. מיכאל המום מהאנרגיה. "איך יש להם אנרגיה לזה אחרי ההופעה" הוא שואל. "זה חלק מההופעה", אני מסביר לו, "אני מבטיח לך שהם עושים חזרות גם על זה".

המופע מצויין. הוא בנוי היטב ועשוי היטב. אם עוד לא הלכתם לראות את ציפורלה, לכו לראות. פעמיים. המוסיקה מעולה. במיוחד אהבתי את המוסיקה ב"רושקה החיפושית". עושה רושם שאני לא לבד. הקהל כולו הריע בסוף הקטע הזה (אולי יותר מבסוף כל קטע אחר). אני כותב את הפוסט הזה שבוע אחרי שראיתי את המופע. במהלך השבוע הזה לא היה יום בו לא מצאתי עצמי מזמזם "רושקה אינה תינוקת / רושקה מנוסה מאוד / בגלגול כדורי זבל / ואינה יכולה להכשל".

המופע נגמר ומיכאל שואל "איפה אני רואה את המשחק". אני לא ממש מבין מה הוא רוצה. על איזה משחק הוא מדבר. מסתבר שהוא מדבר על משחק הכדורגל שיש הערב בין ריאל מדריד לבין ברצלונה. המשחק הזה ששמעתי שקוראים לו סופרקלאסיקו אבל אף פעם לא הבנתי למה. מעולם לא פגשתי את הצד הזה של מיכאל וזה הפתיע אותי קצת. מיכאל חובב כדורגל? מסתבר שכן. אנחנו מתחילים ללכת צפונה בחיפוש אחר מקום בו אפשר לראות את המשחק. מיכאל מזהה ממרחק עצום מסך גדול עליו מוקרן המשחק בפאב כלשהו. נתי נוטש אותנו. מיכאל ואני הולכים לראות כדורגל. אם יהיה משעמם אני אלך. בדרך כלל לא משעמם לי עם מיכאל – ניתן גם לכדורגל צ'אנס.

מסתבר שבכלל לא מדובר בכדורגל. מדובר בסוג של סיפור ממיתולוגיה כלשהי. במלחמה נצחית בין שתי הממלכות העתיקות של הכדורגל הספרדי כל קרב חשוב. הצד הזה הם הטובים ואלה הם הרעים. פה הבחור הטוב ופה האיש הרע. בקרבות הקודמים אלה ניצחו, אבל אלה הביאו אסטרטג מלחמה אדיר שהביס את כל צבאות אירופה ומשימתו עכשיו להביא למהפך במלחמה הנצחית. לאחד השחקנים אפילו קוראים "הפרעוש", מה שמתחבר לנושא הקודם של הערב.

סיפור הרקע הופך את המאורע לדרמטי. הקהל בפאב תורם להתלהבות. כבר הרבה מאוד זמן לא ראיתי כדורגל. גם כשיצא לי לראות כדורגל, לא ממש נהנתי מהכדורגל (ולרוב עשיתי עוד משהו תוך כדי). הפעם ממש נהנתי. הסיפור עושה את כל ההבדל (למעוניינים, התוצאה היא תיקו 1-1 משני פנדלים).

כך יום מנומנם צמח לערב מהנה ומגוון. יש יתרונות לעיר הזאת.

חמישה ערבים מוסיקלים באריזה קומפקטית

לפני כשבועיים הזכרתי בשיחה עם ליבי שהגיע הזמן ללכת שנית לערב עירוני. בתגובה היא סיפרה לי שעידו מנור, המנהל המוסיקלי של ערב עירוני הזמין אותה לראות חלק מההופעה במסגרת מרתון קניינים של חמישה ערבים מוסיקלים בצוותא. גם אני רוצה!!! תוך זמן קצר בישרה לי ליבי שגם אני מוזמן. ליבי עדיין לא ראתה את ערב עירוני, היא עובדת כשאחרים הולכים לתיאטרון.

יום חמישי. ליבי, גיל ואני בצוותא. בכניסה אני רואה שלט קטן שמציע למכירה את תוכניית הקברט הסטירי שירת העצבים. כשראיתי את ההופעה בחיפה לא היו תוכניות למכירה ואני רוצה תוכניה. ליבי ניגשת ללא היסוס למשרדו של מנכ"ל התיאטרון, משה טנא, ואומרת לו "אבא שלי רוצה תוכניה של שירת העצבים". אין לי מושג אם טנא מזהה את ליבי או אותי אך הוא מתפנה מייד מעיסוקיו והולך להביא לי תוכניה. הוא נותן לי את התוכניה ואומר תספרו על זה לחברים שלכם דברים טובים. אני אומר לו שכבר כתבתי על שירת העצבים דברים טובים בבלוג שלי – לחיצה על הלינק שירת העצבים תביא אתכם לרשימתי שמתארת את החוויה.

ברגע האחרון מגיעה גם טלי, כולנו אורחיו של עידו מנור. מזה זמן מה אנו חולקים שירים וחוויות עם עידו בחידון מוזיקלי יומי בפייסבוק אך רק לאחרונה קלטתי שזה אותו עידו מנור שאחראי על ערב עירוני. האורות כבים ואיתם גם הסלולריים של הקהל, בעצם, לא של כל הקהל, בשורה שלפנינו יושב מישהו שהמסך הסלולרי שלו מאיר את כל הסביבה ונראה שהוא מנהל משרד תוך כדי צפיה בהופעה. מסבירים לנו שנראה הערב קטעים של כמחצית השעה מחמש הופעות מוסיקליות. את הערב ינחה יורם רותם, עורך התרבות המיתולוגי של גל"צ. לא ברור לי כל כך מה יש להנחות בערב שמציג קטעים מהופעות שונות שרצות ללא מנחה חיצוני. עוד מעט אבין.

ההופעה הראשונה שמוצגת נקראת בחזרה לתש"ח. המנחה מספר לנו שהשנה מלאו 70 שנה להקמת הפלמ"ח וזוהי מחוה לשירי תש"ח ובהם שירי הצ'יזבטרון ועוד. חבורת זמרים וזמרות עולה ושרה את השירים ובין שיר לשיר מוסיף לנו יורם רותם קטעי טריוויה מעניינים מהם אני למד שהייתה לפלמ"ח להקת זמר נוספת שאת שמה, לצערי, לא הפנמתי. עוד שיר ועוד אחד. לזמרים קולות ערבים והם מגישים את השירים במתכונת שמוכרת לנו מהלהקות הצבאיות. הבימוי ממש מזכיר את ימי דני ליטאי בלהקות. יורם רותם מוסיף לנו עוד פרטים, למשל – השיר הראשון של חיים חפר נכתב ב 12.3.45. ליבי לוחשת לי לשמור מידע זה לפינות הטריוויה שלי. בחידון מוזיקלי יומי אני משתדל להעלות שירים ארכאיים מעט, כאלה שהסיכוי שיועלו על ידי צעירים יותר קלושים משהו. מידי פעם אני מוסיף לשירים סיפורי רקע ומסיים תמיד במילים 'זה היה עוד קטע טריוויה שיכולתם לחיות מצויין גם בלעדיו'. הזמרים והעיבודים בהחלט ראויים ואני מניח שצפויה להם הצלחה בערבי נוסטלגיה לאלה שמתגעגעים ללהקות, ולצאצאיהם שלא זכו לראות את התופעה על הבמה.

יורם רותם מעביר אותנו אל ההופעה הבאה איש מצחיק היה – הופעה הומוריסטית בסגנון 'איש חסיד היה' אך הרבה יותר מצחיקה וללא התפאורה המדהימה של דני קרוון. המנהל המוסיקלי הוא מיודענו עידו מנור, הוא אחראי על שלוש מבין חמש ההופעות שמוצגות הערב. שלושה פרפורמרים מעולים שמשלבים כשרון משחק ושירה עולים על הבמה ומייד מפילים את כל הקהל מצחוק. בימוי מעולה והפקה שמקפידה על כל פרט – מצחיקה בלי להתחנף לקהל ואיננה מתפשרת על רמת ההומור, המשחק והשירה. תענוג אמיתי. העיבוד המוסיקלי כמובן מעולה אך אתם כבר יודעים שאינני לגמרי אובייקטיבי בנושא זה. מרבית הקטעים שהוצגו, סופרו והושרו מוכרים מהעבר אך כולם שונים ממה שאנחנו מכירים. העיבודים, הבימוי והביצוע לוקחים את כל ההצגה הרחק מהמקומות שהכרנו. אני כבר להוט לראות את ההופעה בשלמותה ומקווה שתיאטרון הסטודיו יזמין אותם להופיע אצלנו בחיפה ממש בקרוב.

איש מצחיק היה

http://www.youtube.com/watch?v=NXzi0-KfLlo

המנחה מעביר אותנו אל אגדת דשא – מעין מחווה לשירי הגבעתרון. יורם רותם מספר לנו ומספר על הולדת הגבעתרון ועל התפתחותו. להקת זמר מגישה את השירים המוכרים היטב, חלקם בביצוע דומה למקורי וחלקם בעיבודים שונים. ההופעה מאוד שמחה ומנסה ליצור עם הקהל אוירת חגיגת זמר עברי שאיננה חפלה בסגנון המזרח – דבר שמאוד חסר במחוזותינו בימים אלה. פעם מאוד אהבתי את הסגנון הזה אך טעמי נדד בינתיים למחוזות אחרים. בין שיר לשיר מספר לנו יורם רותם סיפורים נוספים, לגבעתרון יש הרבה היסטוריה ויש הרבה מה לספר. אחרי מספר סיפורים אני כבר מצפה שיאמר המשפט שלי 'זה היה עוד קטע טריוויה שיכולתם לחיות מצויין גם בלעדיו' ונדמה לי שאינני לבד. אני מניח שהיוצרים מכוונים לקהל שמעוניין ב"לעשות שמיח" בסגנון לא דווקא מזרחי ואני צופה שהם עוד יהיו להיט של מסיבות ציבוריות ואירגוניות מסוג זה.

יוצאים להפסקה קצרה. אחרי ההפסקה מצפות לנו טעימות משתי הופעות נוספות. האחרונה תהיה זו שבזכותה הגעתי לערב זה. חזרנו.

גברים שרים אהבה – חמישה גברים שרים שירת תיאטרון משוחקת ומבויימת היטב. יש כאן שירים ומחרוזות שירים במגוון סגנונות כשהקו המקשר הוא שכל השירים הם שירי אהבה של גברים אל נשים. כל השירים עוצבו מחדש במתכונת שונה מהמקור המוכר. השיר העיקר זה הרומנטיקה הוא מעין סוינג, השיר 'היא' של שארל אזנבור עובר משירה ב"קולות קטיפה" להרמוניות בסגנון באך וחזרה לקטיפה. 'זאת מרחוב פנורמה' איננה מזכירה את זאת שהכרנו מפעם, המקצב שונה וגם העיבוד הקולי מאוד מאוד מעניין ומרתק את האוזן, יש שם מקצבים דרום אמריקאיים, מעבר אל הנערה מאיפנימה וחזרה. יורם רותם מכין אותנו למחרוזת בסגנון "אגן הים התיכון ומטה" אך מפאת קוצר הזמן מדלגים על זה וממשיכים למחרוזת שנות השישים – 'גשר הירקון' ו'התרנגולים'. החבורה שרה את שירי 'גשר הירקון' בהרמוניה של קולות שנפרשים כמניפה ומתכנסים. זכור לי שפעם אריק איינשטיין אמר שאיננו אוהב את שירת 'שלישית גשר הירקון'. אם אני זוכר כשורה הוא אמר שאלה שירי "נביחה". ובכן אריק, כדאי לבוא ולשמוע גשר הירקון ללא "נביחות". ממשיכים להרמוניות שמזכירות את ה'פלטרס' ומכאן לתרנגולים. השירים שירי התרנגולים אך ההעמדה סולידית, מתאימה לימינו עד שמגיעים ל'כאן במקום שעות צעדנו' שאותו העמיד הבמאי כמחווה מובהקת לנעתי פולני. חוויה מאלפת.

גברים שרים אהבה

http://www.youtube.com/watch?v=rznFe4HqRrM

הגענו לערב עירוני. את המופע המדהים הזה כבר ראיתי בעבר ופשוט התמוגגתי ממנו. שם המופע ערב עירוני מכיל קישור שמוביל לתיאור חוויותי. כאן אנחנו מקבלים, כאמור, טעימה לקניינים ולכן לוקטו הנה כל הקטעים המצחיקים ואנחנו צוחקים ומתלהבים עם כל הקהל. בהופעה המלאה יש גם שירים קשים ומרגשים עד דמעות. אני מכיר את ההופעה ולכן אני מופתע מעט לגלות שאת מקום שירלי הלר תפסה שחקנית-זמרת שאינני מכיר. מאוחר יותר אני מברר ומגלה ששמה אֲנִיטָל אֶלבָּכַר. ובכן, אניטל נכנסה נהדר לתפקיד שפינתה שירלי כשעזבה את ההפקה מסיבות אישיות משמחות. ראיתי את אניטל נושאת בגאון את הקטעים הקומיים ועכשיו אני סקרן מאוד לראות את הביצוע שלה ל'זמר שלוש התשובות' ואף יותר מכך את 'מכתב מאמא' שקרע אותי רגשית בביצוע שירלי הלר. בין הקטעים והשירים מספר לנו יורם רותם עוד סיפורים וקטעי טריוויה עד שלפעמים מתחשק לי לקרוא לעברו "אוֹהוֹ אוֹהוֹ פָּדָפָּם פָּם פָּם אוֹהוֹ" כמו בשיר-הצגה טיטינה שגרף מהקהל גלי צחוק. רציתי לראות את ערב עירוני פעם נוספת אז ליבי הביאה אותי לראות מספר קטעים כדי להרגיע את הרעב ועכשיו אני להוט עוד יותר מקודם לראות את ערב עירוני פעם נוספת. מגיעים לסטודיו בחיפה? אם לא, כנראה אאלץ לנסוע שוב לתל-אביב.

ערב עירוני

http://www.youtube.com/watch?v=LDk8tdAsPfo

זהו. ערב שמרביתו שירים ישנים הסתיים, תאורת הקהל נדלקת ועידו מנור מנגן עם עדי קייזר בפסנתר ובחליל את המנגינה הפותחת את 'באופן מילולי – פינתו של אבשלום קור'. ממש מתבקש בסיום 'ארבע אחרי הצהריים' למרות שכבר כמעט חצות.

יצאנו. ליבי, גיל, טלי ואני מדברים בערבוביה ובהתלהבות על מה שראינו ושמענו הערב ובכל פעם שמישהו קוטע את דברי חברו כולם עונים לו ב "אוֹהוֹ אוֹהוֹ פָּדָפָּם פָּם פָּם אוֹהוֹ".

עסקי שקים ועוד – ביה"ס לתיאטרון בובות ודרמה

בית הספר לתיאטרון בובות ודרמה בהנהלת דבורה צפריר חוגג עשרים שנה להווסדו. במהלך השנים שינה בית הספר את פניו ואת מקומו כרוח התקופה והיום אנחנו באים לראות את הצגת הבוגרות באולם צוותא 2 בתל אביב.

לפני הכניסה לאולם התיאטרון מוצגת תערוכה של בובות וחפצי תיאטרון שמייצגים את הסיגנונות השונים שלמדו הבוגרות בבית הספר. השעה היעודה מגיעה ואני נכנס לאולם יחד עם קהל אורחים שכמחציתו ילדים, שאר האורחות הן בעיקר נשים. כחובב תיאטרון בכלל ותיאטרון בובות וחפצים בפרט אינני מבין את מיעוט הגברים באולם, הרי אירוע זה איננו מתחרה על קהל הצופים המפצח גרעינים מול מסך הכדורגל של המונדיאל – לב התרבות העולמית של היום.

דבורה צפריר מקדימה ומספרת לנו מעט על בית הספר, על הבוגרות ועל התכניות לעתיד הקרוב. כן, השנה יש רק בוגרות. במונדיאל לתיאטרון בובות בשרלוויל שבצרפת ראינו ייצוג נכבד של בובנאים. גם בפייסבוק ניכרת היטב הנוכחות הגברית בעולם הבובנאות, אז למה בארצנו כל כך זעום היצוג הגברי בבובנאות? – זה יכול להיות נושא מעניין למחקר אנתרופולוגי חברתי, נראה מי ירים את הכפפה, ואם כבר מרימים כפפה אפשר גם לעשות קטע בובנאות מתאים.

פותחת את ההופעה הבובנאית נופר קריב עם בובון הודי ששמו באבו ותפקידו לנקות אך הוא מעדיף ככל הנראה לרקוד עם המטאטא.

מכאן אנו עוברים לעסקי שקים, שלושה קטעי בובות שגופן הוא שק שאליו מחובר ראש.

בקטע עסקי שקים הראשון אנו פוגשים נווד קטן שנושא מזוודה ענקית ובה סקסופון. הוא מנגן לעוברים ושבים במטרה לצבור כסף אלא שלפחות בהתחלה הכסף איננו מגיע. גילי מרום, הבובנאית שעיצבה את הנווד ומפעילה אותו, מובילה את בובת השק באופן שאיננו חשים בנוכחותה וכולנו מרותקים אל הבובה. ניכר שהקהל אוהב את הקטע. מידי פעם הבובה פולטת מילים מדוברות. מילים אלה אינן תורמות להופעה לטעמי, הקטע מדבר בעד עצמו והמילים המדוברות מעבירית את תשומת הלב מהבובה אל הבובנאית. אהבתי מאוד את הקטע.

בקטע השקים השני מפעילה הבובנאית מירי אייזנברג הילר בובון שק אבוד בעל נטיות אובדניות. הקטע בנוי היטב ומעביר היטב את המסר האובדני, אבל נראה שהילדים בקהל משועשעים למדי מהסיטואציה, הם אינם מבינים את המתרחש ולטעמי טוב שאינם מבינים, קטע זה איננו מיועד לקהל ילדים.

 

 

קטע השקים השלישי מפגיש אותנו שנית עם הנווד של גילי מרום אלא שהפעם הנווד שיכור. קטע משעשע מאוד וכיאה לתיאטרון יש בו כניסות ויש בו יציאות תרתי משמע. הנווד נכנס לבמה עם בקבוק וודקה ענק ולאחר שגמע ממנו כמות נכבדה הוא נזקק לנקביו ונתקל בבעייה. קטע זה גורף גלי צחוק מהקהל ובמיוחד מהילדים. התנהלות הנווד מלווה בקולות גמיעה שיהוקים ועוד שמשלימים את החוויה. לטעמי, הקטע הראשון של הנווד היה יוצא נשכר אם היה מלווה בצלילי אוירה דומים במקום המילים המפורשות שנאמרות בו. קטע מעולה.

 

הבובנאית עינת תירוש מציגה לנו אינסומניה באמצעות בובת ראש שמקבלת תוי פנים תוך כדי ניסיון הירדמות. בעוד שני קטעים תשוב אלינו עינת תירוש בדמות זמרת אופרת סבון ענקית. בשני הקטעים משלבת הבובנאית משחק תנועה וגוף של עצמה עם הפעלת בובות. כאשר שולפת הזמרת מתוך קופסא זוג תחתונים ענק פורץ קהל הילדים בשאגות צחוק. שני הקטעים מבוצעים בחן כתיאטרון תנועה בליווי בובה.

 

הקטע הבא הקרוי הריון-חלום ובו מציגה הבובנאית הילה כהן-ניצן תהליך של הריון-לידה והיכרות של התינוקת-בובה עם אִמהּ כמתוך חלום. קטע רציני ורב הבעה שמבוצע היטב. הילדים שבקהל נראו בקטע זה מרותקים אל המתרחש. מפעם לפעם היו פה ושם פרצי צחוק נקודתיים. לפעמים נדמה לי שחלק מהילדים מצחקקים במבוכת מה. מעניין מה היו האסוציאציות שעורר הקטע במחשבותיהם.

 

חלקים בקטע זה נראו לי כמעין מחוה לקטע שהציגה לפני מספר שנים ליבי רן כתרגיל בבית הספר לתיאטרון בובות ודרמה. גילוי נאות – ליבי רן היא בִּיתִי.

הקטע החותם את האירוע נקרא בובת-יענה ובו משחקת הבובנאית הגר מרגלית דמות של בת יענה בעלת ראש, כפות רגליים ונוצות של בובת-יענה. התמונה בראש הרשימה.

אם הבנתי כשורה את מה שנאמר בשיחות לפני ואחרי ההצגה, קטעי הנווד של גילי מרום ישתתפו בקרוב בפסטיבלים בינלאומיים של בתי ספר לבובנאות בביאליסטוק – פולין וסנט פטרבורג – רוסיה.

בהצלחה לכל הבוגרות בהמשך דרכן האומנותית.

דני ליטני במרתף 10 בחיפה

לא מזמן שבתי מטיול בבועת הזמן אל שנות השישים של המאה הקודמת. הרוקרים והבלוזרים של הימים ההם היו ג'ניס ג'ופלין, הביטלס, ג'ו קוקר… ובמחוזותינו דני ליטני.

מאז שנודע לי שביום שישי דני ליטני מופיע במרתף 10 אינני מפסיק לשיר את עד סוף הקיץ. איכשהו הדליק בי השם של דני ליטני דוקא שיר זה למרות שאיננו מצויין בין שירי ההופעה בפרסום שהוציא מרתף 10 לפייסבוק ואפילו לא נכתב על ידי דני ליטני. ההתרגשות שלי לקראת ההופעה גורמת לי לחשוב שיש לי שותפים רבים להתרגשות לקראת האירוע המיוחד ומרתף 10 יהיה מלא מפה אל פה. מסתבר שהגיעו כחמישים איש, מרביתם צעירים וחלקם בני דורי שאולי אפילו הספיקו לראות את דני ליטני בימים בהם מועדון צוותא התל-אביבי שכן במרתף בתחילת רחוב מאפו. מאוחר יותר נודע לי שדני ליטני מגיע לא מעט למרתף 10 בערבי שישי ולכן לא מתייחסים לזה כאל אירוע מיוחד, הוא כנראה עוד ישוב אלינו לא מעט, זה אני שלא הייתי מעודכן.

דני ליטני עולה על הבמה ומשתחווה. הקול החם, המחוספס והעמוק שמזוהה כל כך עם דני ליטני נשמע היטב כבר כשהוא מדבר אפילו כאשר איננו לפני המיקרופון. בפתיחת ההופעה הוא מספר לנו על ימי ילדותו בהדר הכרמל, ממש ליד מרתף 10. דני נוטל את הגיטרה, בוחר את המפוחית המתאימה ממבחר המפוחיות שלידו ושר את יחס חם. את השיר הוא חותם ב'תנו לי רק יחס חם – פה ושם', המילים מופנות אל הקהל השרוע על רצפת המרתף, על פופים ועל שרפרפים. עוברים משיר לשיר ובין לבין דני מספר על עצמו ועל חבריו. כבר שכחתי את ההומור הציני השופע של דני ליטני שמתבדר עם רעמת השיער האפרפר לרוח הונטילטור הקטן. דני זקוק לתגובת הקהל ובמרתף 10 סידרו אותו עם תאורה מסנוורת שמקשה עליו לראות את הקהל. כשהוא מדבר אלינו הוא סוכך על עיניו בידו ומסביר שאיננו מצדיע לנו אלא פשוט מנסה לחמוק מהתאורה ולראות אותנו.

אני כבר שקעתי לי אל ימי המרתפים של תל-אביב בשנות השישים. מה לעשות, גם אני אינני ילד. דני ליטני מרבה לדבר על עצמו באופן חופשי. הוא מודע היטב לגילו וככל הנראה כבר השלים עם ההתבגרות בדרך להזדקנות כפי שיספר לנו מאוחר יותר.

דני ליטני מפרגן לחבריו למוסיקה לכל אורך הדרך, מאיר אריאל ש"מת בצורה כל כל מטופשת", שלום חנוך ש"כתב את הבלוז העברי הראשון", מישה סגל ש"כבר יושב שנים בארצות הברית" ועוד. הוא שר את שיריהם של חבריו ומספר בגיחוך וללא מרירות שהוא כתב הרבה בלוז עוד לפני תפסתי ראש על הבר של שלום חנוך אלא שאת שלום חנוך באמת שמעו.

לכל שיר יש סיפור ויש מפוחית תואמת. מאוד חשוב לדני ליטני לרָצות את הקהל והוא מבקש את רשותנו לעבור למספר שירים באנגלית. הוא יודע, מן הסתם, שנסכים עם בחירתו אך טורח כל הזמן לקבל את תגובתנו. שואל אם מישהו זוכר את מישה סגל ומדליק לי מייד את נורת עד סוף הקיץ. עם צלילי הגיטרה הראשונים ברור לי שהגענו אל השיר אליו אני מייחל כל השבוע. דני ליטני אומר ששיר זה מסיים את המופע, הקהל מוחה כפיים בעוז ודני אפילו איננו טורח לצאת כדי לחזור, הוא אומר 'בסדר, שכנעתם אותי' וממשיך הלאה.

נראה שעניין הגיל מעסיק אותו מאוד, הוא מציין שמלאו לו 67 שנים "לפני… בעוד חודשיים" ומתלוצץ על חשבון גילו. לדבריו הגיל שישים נשאר אתנו לתמיד רק מוסיפים לו אותיות, אחרי שישים אנחנו הופכים לקשישים ואחר כך לישישים.

עוד כמה שירים, דני ליטני מכריז שוב על שיר אחרון ולאחריו משתחווה ועוזב את הבמה… מחיאות כפיים והוא חוזר אלינו ומדבר על הקטע המיותר של עזיבת הבמה כדי לחזור אליה.

זהו, ההופעה הסתיימה. מאוד נהניתי ועכשיו אני יודע גם שתהיינה לי הזדמנויות נוספות למלא ערב שבת פנוי בבלוז עברי איכותי. אנחנו יוצאים מהמרתף ואני ממשיך לשיר את עד סוף הקיץ עוד ועוד. מילות השיר הזה מדברות אלי אישית לאחרונה וממש לא בהקשר אליו כיוון אהוד מנור אך זה סיפור לגמרי אחר.

הנה מילות השיר:

עד סוף הקיץ	מילים: אהוד מנור לחן: מישה סגל
ניסיתי להדביק את צעדיה, כתפה שוב בכתפי כמעט נוגעת. חיכיתי לעיניה, חיכיתי לעיניה, מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב? עד סוף הקיץ אדע את התשובה, את פשר הקולות אלמד, את כל החלומות, אפתור את הפחדים בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים.	אני רוצה פתאום לחזור הביתה אבל צילה שוב בצילי כמעט נוגע. הנה אנחנו שניים, שלובי צילי ידיים, מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב? עד סוף הקיץ… נדמה לי שראיתי את עיניה נחות עלי בדרך מול השמש באור בין הערבים היה לי רגע בית מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב עד סוף הקיץ…

אם תרצו לנגן את השיר בגיטרה – הנה האקורדים

אפשר גם להאזין לשיר ביוטיוב שמישהו הדביק אליו באופן תמוה משהו את הפועל ירושלים.

שירת העצבים – אפרים סידון

ים הזיבולים שמסביב, בלה בלה בלה… כן הלחן הנכון כבר מתנגן בראשכם למרות השינוי הקל במילים. בהמשך ינדדו התכנים למקומות רחוקים ובכל זאת ימשיכו להיות נאמנים לצליל המקורי, אך המשמעות… המשמעות שונה לחלוטין. על פנינו נסוך חיוך מדושן והמילים שאנחנו שומעים מדברות על שחיתות שילטונית מכל הסוגים ומיני עוולות שעל כולן אנו יודעים ומרביתנו מתעלמים.

באתי לראות סאטירה מושחזת מפרי עטו של אפרים סידון. ציפיתי להופעה שבה אצחק וארגיש ממש רע מעצם העובדה שאני צוחק כראוי לסאטירה נוקבת. לא ציפיתי לאגרוף בבטן והוא נחת עלי בהפתעה מהר מאוד. הקטעים הראשונים מצחיקים מאוד וטעונים היטב ואנחנו צוחקים במלוא פה על ים הזיבולים, על כיפת מזל – זו שצומחת באורח פלא על ראשו של כל עצור לפני משפט ואפילו על אלף בית והנשיא החרמן ואז אנחנו קולטים שעברנו מבלי משים לתאונות דרכים וקורבנותיהם, לילדים רעבים ולחתולים שהזבל נגנב מפחי האשפה שלהם על ידי אנשים רעבים. ההופעה מוגדרת כקברט סאטירי והיא אכן מצחיקה מאוד וכואבת עוד יותר. קטע מצחיק עם עקיצה מוציא מאיתנו צחוק מתגלגל ומייד אנו חוטפים אותה בהפוכה עם אגרוף חזק ומטלטל מעיים. המינון ממש אכזרי, בדרך כלל המכה הרבה יותר כואבת מההרפיה שבאה בעקבות הצחוק. ההופעה רצה בקצב מהיר מאוד ללא הפוגות להתאוששות ואנחנו כבר צוחקים בעוד מהדהדות בראשנו מילות השיר "בואנה בואנה בואנה הבנות" – שיר שעוסק בהופעה זו בבנות עשרים שמוכרחות לקבור את יקיריהם בני העשרים ועד בנות השמונים שבמקום להיות מוכרחות לרקוד מוכרחות לקבור את ניניהם… מצמרר.

אפריים סידון איננו מותיר פרה קדושה שאיננה שחוטה.למעשה גם חתולים ועורבים לא נותרים שלמים. התעללות בקשישים, עובדים זרים, סחר בבני אדם, הפקרת חולים, תאונות דרכים… המכות ניתכות מכל הכיוונים בהגשה משעשעת ומביכה עד כאב מלווה בצחוק מציק. כן, אני מבולבל.

חבורה של שש שחקניות מזמרות מלווה בפסנתרנית מזמרת שגורמת גם לנו לשיר מילים שמפתיעות אותנו תוך שהן יוצאות מפינו. שבע בנות מוכשרות מאוד, כולן זמרות מעולות ופרפורמריות מצויינות. בחלק מהקטעים משתתפות כולן כלהקה, לפעמים רק חלקן על הבמה ויש גם קטעים בביצוע אמנית יחידה. בכל הקטעים הן מציגות כשרון משחק ושירה מרשימים ומכות אותנו במילותיו של אפרים סידון ללא רחם.

באחד הקטעים היותר קשים, אחת המשתתפות היא מריונטה שמופעלת על ידי משתתפת אחרת וביחד עם כל החבורה הן שרות שיר עליז שמילותיו מציגות ילדה שעוברת התעללויות מכל הסוגים לאורך כל מהלך חייה. הילדה מטולטלת תרתי משמע על ידי סביבתה והכל נעשה בתחפושת של הצגת ילדים מוסיקאלית, קלילה ומבדרת.

הרשימה אותי במיוחד שיפי אלוני – זמרת מעולה שהפגינה יכולת קולית ומשחקית יוצאת דופן בקטע בלוזי עברי סאטירי ובשיר באב אל פקק.

ביימה: דניאלה מיכאלי
משתתפות: שיפי אלוני, מורן ארביב-גנס, אורית זפרן, אפרת מילוא, עדי נוי, קרן אור קיצ`ס.
פסנתר ושירה: עדי דויטש.
עיבודים וניהול מוזיקלי: רפי קדישזון ועדי דויטש
עיצוב: פרידה שהם. תאורה: חני ורדי; הדרכה קולית: חדוה מלר.
טעימה מהקברט הסאטירי שירת העצבים

ידוע לי שיש לקברט סאטירי זה תוכניה שמכילה את מילות השירים. לצערי לא מצאתי בהופעה שהגיעה אלינו לחיפה דוכן למכירת תוכניות ולא ראיתי תוכניות בידי צופים אחרים בהופעה. תוכניה כזאת יכלה להעשיר מאוד את החוויה. חבל.

ההופעה הוצגה באולם קריגר בחיפה במסגרת סדרת הפקות של אורנה גרנות תחת הכותרת יוצאים תרבות קבוע. פרטים על הסדרה ניתן למצוא באתר שואו2גו.

פסטיבל תיאטרון קצר 12 בצוותא

כבר אחרי חצות. לא מזמן חזרתי מתל אביב מהפסטיבל ה-12 לתיאטרון קצר בצוותא. אני די עייף אך אני מעדיף לכתוב את חוויותי היום כי מחר בערב [זה בעצם כבר היום] אני הולך לראות את ההצגה 'מייקל' בסטודיו בחיפה ואינני רוצה שחוויותי יתערבבו יותר מידי.

בכניסה לצוותא מקבלת את פנינו לולה במאור פנים, החיוך של לולה הוא פתיחה מעולה לכל אירוע תרבות זה עשרות בשנים. הערב הוא ערב הפתיחה וברחבת הכניסה מכונסים הרבה מאוד אנשי תיאטרון ושוחריו אותם אנחנו פוגשים בכל הפסטיבלים. כרגיל יש מוסיקה ויין ומפגשים עם הרבה אנשים. עוצמת המוסיקה מקשה עלינו לשמוע את בני שיחינו. אנחנו מחכים לפתיחה החגיגית שמתאחרת, גם לזה אנחנו רגילים. שרת התרבות ונציגי משרדה לא הגיעו, המנחה אמר שנבצר מהם להגיע אך הוא מודה להם מאוד, יש לי דז'ה וו מטקס הסיום של פסטיבל אקט2 השני שגם ממנו נבצרו לא מעט פקידי תרבות.

נושא הפסטיבל השנה הוא אלימות. הערב אנחנו רואים מקצרון ובו שלוש הצגות קצרות – 'ילדוּת', 'אין כמו משפחה' ו 'הג'ילג'ול'. אני מבין את הצורך הטכני בשיטת המקצרונים הנהוגה בפסטיבלים לתיאטרון קצר אך אינני חי עם השיטה בשלום. אני מעדיף לתת לכל הצגה את מרחב המחיה שלה, דחיסת ההצגות איננה מאפשרת להצגה להתעכל וכבר מתחילה ההצגה הבאה. מי שעדיין איננו מכיר את השיטה יכול לקרוא על כך בחוויותי מפסטיבל תיאטרון קצר 2008 בצוותא וכן ברשימתי על ההצגה שבת של שלום שהוצגה בפסטיבל שקדם לו.

ילדוּת – ההצגה מוגדרת בתוכניה כ 'אלבום תמונות דרמתי'. אתי וקנין ורועי אסף מציגים אסופה של אירועי ילדות קשים מסוגים שונים, כניסת אח חדש למשפחה, מעבר דירה, מחלות, מוות ועוד חווית ילדות שונות. השחקנים משנים את תפקידיהם במהלך הלקט והמעבר בין הקטעים איננו ברור לי, תמיד אני מבין באיחור שהמבוגר הפך לילד והילדה הפכה לזקנה וכן הלאה. השחקנים לא הצליחו להעביר אלי את התחושה המתאימה. יכול להיות שזו הייתה כוונת הבמאית אך אני הייתי מצפה להדגשה ברורה יותר של המעברים בעיקר בצורת המשחק.

על ילדות בהבמה http://habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=1&EventID=27160

אין כמו משפחה – מאור הרוש הזכור לנו מההצגה הזוכה בפסטיבל אקט2 הראשון, כל הגברים אותו דבר, כתב את המחזה והשאיר הפעם את הבמה לשחקנים אחרים. ההצגה נוגעת בהומור מדוד היטב בנושאים כואבים ומעיקים כמו חוסר תקשורת, יחסי הורים ובניהם ומניפולציות בתוך המשפחה. המחזאי נקט במחזה זה בטקטיקה מעניינת שאני אישית עדיין לא נתקלתי בה. הדמויות שאינן מְתַקְשֵׁרוֹת מיוצגות באמצעות בובות. אלו אינן בובות תיאטרון שמופעלות על ידי בובנאים אלא בובות דוממות בגודל אנושי שאין כל סיכוי שיבצעו פעולה כלשהי. השחקנים פונים אל הבובות ומדברים איתן עד שאנחנו כמעט מצפים שהבובות יגיבו למרות שברור לנו שזה לא יקרה והסיטואציה יוצרת הרבה מצבים קומיים. הטקסט מחוחכם ומתחכם, אותם משפטים נאמרים על ידי דמויות שונות בזמנים שונים והסתירה במשמעויותיהן מצחיקה מאוד. אודיה קורן מגלמת בכישרון רב את דמות האם היהודיה – פולניה מניפולטיבית שעושה הכל כדי לנהל את חיי בנה הבוגר, מצפה שיביא הבייתה בת זוג אך אם אותה בת זוג איננה בדיוק בת דמות האם אך בגרסא נחותה יותר שניתן לחנך אותה, תהייה בת הזוג פסולה בעיניה. עידו מוסרי בתפקיד הבן מציג בפנינו את התהפוכות שעוברות על הבן שמנסה להשתחרר מאחיזת החנק הרגשית של אימו ולבסוף מתכנס לאותה עמדת פסיביות שבה שרוי אביב מזה שנים, כנראה מאז חתונתו לאם. ההצגה מצחיקה מאוד אך הנושאים בה היא עוסקת קשים ומטרידים את כולם. חלק לא מבוטל מנסיעתנו מתל אביב חזרה לחיפה עסקנו בנושאי הצגה זו, לא בהצגה עצמה אלא באסוציאציות שהיא הדליקה בנו. זה בדיוק מה שאני מחפש בהצגה, נושא מעניין ומעורר למחשבה מוגש באריזה נעימה וקלה לעיכול שאיננה ממתיקה את הגלולה המרה. אני כבר מחכה למחזה הבא של מאור הרוש.

על ההצגה אין כמו משפחה בהבמה http://habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=1&EventID=20819

הג'ילג'ול – אופרטה סאטירית על פי הגלגול של קפקא. התוכן הסאטירי של ההצגה עשוי היטב ופוגע ברצף של פרות קדושות וקצת פחות קדושות. איש הייטק מבטיח מתעורר בבוקר ומגלה שהפך בליילה לערבי. מכאן מוסרות המסכות מפניהם של בני משפחתו הליברלים והנאורים שמתגלים כגזענים צרי אופקים כאשר הבעיה מגיעה לפתחם. הרעיון כאמור מעולה אך התרגום שלו לאופרטה מעט מייגע בעיני. השחקנים, ובעיקר יוסי צברי שאחראי גם על התנועה, עושים מלאכתם נאמנה אך שילוב המוסיקה והשירה חורגים לטעמי ממסגרתם. השירים מעבירים את המסר די מהר והרבה פעמים אני מוצא שמחשבותי נודדות בעוד אני מצפה לסיום שיר שכבר גמר להגיד את דברו.נראה לי שהידוק קל ותימצות מספר קטעים יוכלו לעשות חסד עם האופרטה.

על הג'ילג'ול בהבמה http://habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=1&Area=1&ArticleId=11283

כפי שציינתי נושא הפסטיבל השנה הוא אלימות. ההצגות שראינו אכן עוסקות בנושאים קשים אך לוא דוקא באלימות. הצמידות לנושא איננה מקודשת בעיני כל עוד אנו זוכים לקבל עוד הצגות מקור חדשות וטובות.

זהו, הגיע זמן לישון… מצפות לנו עוד הרבה הצגות.

על הפסטיבל בהבמה http://habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=1&Area=1&ArticleID=11140

יוסי רן: 27 12 2009 11:57    כותרת הודעה: פסטיבל לתיאטרון קצר בצוותא – מקצרון 3

את השורות הקודמות כתבתי באישון לילה ואת אלו אני כותב ברכבת בדרכי חזרה מהמקצרון השני בפסטיבל לתיאטרון קצר ה12 בצוותא תל-אביב, זה שנקרא מקצרון 3 משום שהוא מוצג באולם חזן שכולנו מכירים בשם צוותא 3 – עד כאן מבוא לתיאטרון אבסורד ועכשיו להצגות.

בסיום תיאור חוויותי מהמקצרון הראשון ציינתי שנושא הפסטיבל הוא אלימות אבל ההצגות עוסקות בנושאים קשים – לוא דוקא באלימות. במקצרון השני – מקצרון 3 – האלימות ניכרת היטב. בשתיים מבין ההצגות, הדרך למטה ומיכל, יש מי שכולאים אחרים במקומם ולא מאפשרים להם ללכת לדרכם, ובהצגה השלישית, סוחרים, האלימות ניתזת מכל עבר ופוגעת גם בנו – קהל הצופים.

הדרך למטה – ההצגה סבה סביב שני עובדים בחנות נעליים, ריבי המוכרת ואבי המחסנאי. שניהם עוסקים בספירת מלאי המחסן והזמן של ריבי קצוב. אבי עולה למחסן שבגלריה של החנות אך איננו מוצא את מה שנדרש לחפש ואז מצווה עליו ריבי לרדת ועולה בעצמה אל המחסן. רגלה של ריבי נקועה, היא מתקשה בטיפוס בסולם ותלויה בעזרתו של אבי. כאשר ריבי למעלה ואבי למטה מתגלע ביניהם ריב שבעקבותיו הופך אבי הבלתי-מזיק את עורו וכולא את ריבי במחסן על-ידי סילוק הסולם ממקומו. בהמשך המריבה פותח אבי בהטרדות מילוליות בעלות אופי מיני. לא אפליג ואתאר את ההשתלשלויות רק אומר ששני הצדדים באירוע נמצאים במצוקה. ברור שההתנהגות איננה אופיינית לאבי והוא עצמו איננו יודע להתמודד עם עצמו. בסוף ההצגה כבה האור והקהל מוחא כפיים. לי יש הרגשה שהקהל לא מבין שההצגה עדיין לא הסתיימה אך מייד מסתבר לי שטעיתי, ההצגה אכן הסתיימה. מבחינתי ראינו קטע מתוך התרחשות חתוכה מתוך רצף זמן. לא ברור לי למה אין להצגה סגירה נאותה. אין כאן משום השארת פתח לתובנות ולהשערות מצד הקהל, הקונפליקט ברור, רק העלילה איננה סגורה. אם יש להצגה המשך אך היא נחתכה רק כדי לעמוד בגבולת הזמן שקצב הפסטיבל, אשמח לראות את ההצגה בשלמותה. אם זו היא ההצגה בשלמותה, היא מבחינתי הצגה לא סגורה.

סוחרים – הצגה אלימה מאוד, כבר מתחילת ההצגה אנחנו מותקפים בצלילים עזים וצורמים שגורמים לנו, צופי ההצגה, לחוסר נוחות ניכר. מאוחר יותר באות מספר תמונות שכל מהותן הפגנת אלימות. גם התאורה איננה עושה חסד עם הקהל ותוקפת אותנו. אם מטרת הבמאי היתה להפעיל אלימות על הקהל, הוא הצליח, אני לא ממש נהניתי מזה וחוסר הנוחות פגם בקשב שלי. העלילה מובלת על ידי מְסַפֵּר שמעביר אותנו מאירוע לאירוע בלשון שמנסה להתחזות לשפת רחוב, אך הדיבור מתנגש עם צורת הגשתו. מידי פעם מעורב המספר ישירות בעלילה ומידת המעורבות שלו משתנה. לא אספר כאן מה משמעות מעורבותו של המספר משום שיש בה חלק מהותי בבניית המתח. ההצגה היא מבחינתי מעין אפיזודה בסדרת פעולה ופשע אלימה במיוחד. הרעיון מעניין, אך איננו מוביל לתובנה כלשהי והאריזה האלימה כלפי הקהל ממש מציקה לי.

מיכל – לפני שאגש אל מה שראינו ושמענו חשוב לי להבהיר שיש לי אל מיכל התנכית יחס מיוחד. את  סיפורה של מיכל בת שאול טחנתי עד דק בעקבות המונודרמה "מיכל" שהציגה שחקנית צעירה ומוכשרת בשם הדס קריידלמן בפסטיבל סמול במה 5. באותה הצגה התוודעתי לראשונה להרבה סיפורים שקשורים למיכל. סיפורה של מיכל מאוד נגע לליבי מאז שנחשפתי אליו לראשונה ואינני מפסיק למצוא בו רבדים מעניינים נוספים. בשנה האחרונה הוסיפה לנו הסופרת יוכי ברנדס תובנות נוספות סביב דמותה של מיכל בספרה מלכים ג' וגרמה לי לאהוב את מיכל אפילו יותר מבעבר. עד כאן על עצמי, ועכשיו על האירוע הבימתי שראינו.
אני קורא למה שראינו ושמענו אירוע בימתי משום שאינני יודע לסווג את זה טוב יותר. ההפקה קוראת לזה 'מיני מחזמר'. לתפיסתי, הצד הדרמטי רדוד למדי, שגיונותיה של מיכל מוצגים בצורה מעוררת רחמים ממש כמו ניסיונותיה של מירב לדבר אליה. הצגת העלילה האנמית והשירה די מעייפים אותי כצופה ואני רוצה להיחלץ משביי באולם. מתוך השיממון אני מביט סביבי ונראה לי שבהתחלה גם האחרים נעים בכסאותיהם בחוסר סבלנות עד שכולם שוקעים בהמתנה לסיום האירוע. יכול להיות שאני מחמיר מידי עם היוצרים אך קשה לי לראות שיטוח של דמותה המאוד מורכבת שלמיכל לכזאת רדידות.

מעולם לא ראיתי פירסום של ההצגות הזוכות בפסטיבלים הקודמים ולכן אני מניח שהפסטיבל איננו תחרותי. במידה שהפסטיבל בכל זאת תחרותי, ללא כל התלבטות אני מוצא שההצגה הזוכה שלי היא אין כמו משפחה. הייתי שמח להתלבט ועל-פי השמועות ההצגה 'חקירת שיניים' מאוד מוצלחת ויכלה להביא אותי לכלל התלבטות אך מבנה הפסטיבל אילץ אותי לוותר על משהו, חבל.
אתר הפסטיבל http://www.tzavta.co.il/ShowDetails.asp?catid=13&sid=1577&link=1

פסטיבל תיאטרון קצר 2008 בצוותא

זוהי השנה ה-11 לפסטיבל לתיאטרון קצר בצוותא. עם השנים צבר הפסטיבל תאוצה והשנה הביקוש עלה על ההיצע ואני נותרתי ללא כרטיסים למקצרון הראשון ונאלצתי להסתפק במקצרון השני. מקצרון, לאלה שהמושג חדש להם, הוא מקבץ של מספר הצגות קצרות במיוחד [15-20 דקות] שביניהם הקהל איננו עוזב את מקומו בזמן התאמת הבמה להצגה הבאה.
בימים אלה כולנו נחשפים למטח אירועים טלוויזיוניים שכל מהותם מתיחת הזמן שבין הפרסומות והגנה על הצופה מפני מאמץ מחשבתי שעלול לגרום לו לזפזפ. בתחילה התאכזבתי מכך שאיאלץ לוותר על מקצרון שלם אך במחשבה שניה הבנתי שהעובדה שהכרטיסים אזלו מעידה על כך שיש קהל גם להצגות קצרות שהן הקיצונות הנגדית למסעי הטמטום הטלוויזיוניים. הצגות קצרות מחייבות את כל ההפקה להיות מאוד ממוקדת, מדוייקת ובעיקר מתומצתת. זוהי משימה שאיננה קלה לכותבים ולכל שותפיהם להצגה ולפעמים גם הקהל נדרש למאמץ.
המקצרון הראשון, זה שהפסדתי, כלל ארבע הצגות שתקציריהם והאנשים שנוטלים עליהן אחריות יוצרים הבטחה. אני מקווה שההבטחה קויימה ושיהיה גם מי שיספר לנו על כך.
המקצרון שראיתי כלל שלוש הצגות, "גיימרים" – דרמת נעורים, "לסמן V" – דרמה על הפוליטיקה של האהבה ו – "ליצנים" – קומדיה אבסורדית.
ההצגה הראשונה, גיימרים, מאכזבת. ניסיון להציג דילמת התבגרות של קבוצת חברים שאיחודם סביב משחקי תפקידים מתחיל להתמסמס במעבר הקריטי להתבגרות ולהתמודדות עם העולם האמיתי. ההצגה איננה מצליחה, לטעמי, להעביר את תחושת משבר ההתבגרות. כתבתי הלאה ומחקתי, אינני מוצא טעם להתעמק בחקר האכזבה.
ההצגה "לסמן V" מציגה מערכת יחסים בין ראש הממשלה לבין המאהבת שלו. מערכת הציפיות של הדמויות איננה עולה בקנה אחד. תמונת העתיד שכל אחד מהם צייר לעצמו שונה והם מנהלים במיטת הסקס שאיננו מגיע לכלל מימוש מאבק כוחות לא-מיני. הצגה מהודקת כפי שצריכה להיות הצגה קצרה והמאבק נותר לא פתור כשראש הממשלה קם ממיטת ניאופיו ישירות לנאום לאומה על רקע שיר הערש מ"אסתר המלכה" ששרה לו מאהבתו. "נומה מלך נומה לץ … והיי לי לו והיי לו לי והיי לי לנו לכולנו". ההצגה משוחקת היטב על ידי מנשה נוי והילה פלדמן ועוברת מצויין במסגרת הזמן. אהבתי.
את המקצרון חתמה ההצגה "ליצנים" שמוגדרת כקומדיה אבסורדית. מבחינתי זוהי יצירת מופת מדהימה מכל הבחינות – רעיון מהפכני בימוי מקורי ויצירתי וביצוע מעולה ומוקפד מאוד. ליצן שמתפקד כ"מלביש" של ליצן שהוא כוכב של הצגה שתתחיל בעוד 20 דקות על במה שאיננו רואים. המלביש מבצע את תפקידו ללא מילים מדוברות ועם הרבה מאוד תוכן מילולי לכאורה שמבוטא בציוצים ושריקות בעלי משמעות. אנחנו, הצופים, נמצאים מאחורי הקלעים של ההצגה. ברקע הבמה נמצאת דלת הכניסה אל הבמה שעליה תעלה ההצגה. אל מאחורי הקלעים נכנסים שני ליצנים, השחקן הראשי ושחקן המשנה ומתחילים להתכונן להצגתם. המלביש מכין את השחקן הראשי להצגה. הוא מלביש את הליצן בדמות האדם שהוא יגלם בהצגה. לשם כך הוא צריך קודם כל להפשיט ממנו את הליצן. לשחקן המשנה אין מלביש, הוא מכין את עצמו להצגה בעצמו. השחקן הראשי מתרברב בפני שחקן המשנה, אך דבריו מבחינתנו סתמיים לחלוטין. כל הטקסט המדובר איננו תורם דבר להצגה שאנחנו רואים, הוא מעין מוסיקת רקע חסרת משמעות. הטקסט היחיד שיש לו משמעות הוא מה שמצפצף הליצן המלביש-מפשיט. מבולבלים? נהדר, ההצגה איננה צריכה להיות מציאותית. זוהי קומדיית תנועה וצליל מתוזמנת להפליא ומצחיקה עד דמעות. הבמאי ג'וליאן שגראן איננו איש של מילים. הוא אומן של תנועה וצליל שנוגעים בסלפסטיק. מילים מבחינתו הן לכל היותר רעש רקע. נהניתי מאוד ואין לי ספק שכל הקהל נהנה כמוני. הייתי ממליץ על ההצגה אלא שהפסטיבל הסתיים וניסיון העבר מראה שהצגות הפסטיבל יורדות עם סיומו כך שאם לא הגעתם – הפסדתם.

נולדו אשמים

מי רוצה להיות הראשון?
ביום חורפי גשום, אחד מיני מעטים מידי, הלכתי להצגה "נולדו אשמים" בתיאטרון הסטודיו בחיפה.
בטרם אצלול לעומקי החוויה אקדים ואומר שההצגה מעולה ומאוד מאוד קשה.
ההצגה מבוססת על הספר "נולדו אשמים" מאת פטר זכרובסקי – עיתונאי יהודי יליד אוסטריה. פטר זכרובסקי הוא דור שני לשואה, כמוני, אלא שלהבדיל משאר בני דורנו שמנסים להבין מה קרה להורינו, הוא החליט לנבור דוקא במצפונם המעורער של אנשי הדור שני לשואה מהצד השני. לא בני עם הנרצחים אלא בני עם הרוצחים. הספר מציג מונולוגים של מספר אנשים שנעתרו לקריאתו של פטר להתראיין. את זה ידעתי בטרם ראיתי את ההצגה ולכן הייתי מוכן נפשית לאירוע. כמנהגי, קילפתי מעצמי בכניסה לאולם את כל שכבות ההגנה. כצופה תיאטרון מנוסה אני כבר יודע שחווית תיאטרון מאבדת מעוצמתה כאשר אתה עוטף את עצמך במעטה הגנה של ציניות וסרקזם. וכך, למרות שידעתי בדיוק לקראת מה אני הולך, בסיום ההצגה הייתי מותש ומבולבל.
לא קראתי את הספר ובכל זאת אני יכול לקבוע בפסקנות שההצגה איננה הספר. בהצגה יש הרבה מאוד רבדים שלא יכולים להתקיים בְּספר. כל אחד מספר את סיפורו מראות עיניו. המרואיינים עטפו את עצמם בסיפורים שמתאימים למה שהיו רוצים לדעת ולחשוב על עצמם ועל סביבתם והם מודעים במידה זו או אחרת לעובדה שזה הסיפור שתפרו לעצמם כדי להגן על שפיותם. כל אחד מצא את עצמו מנסה להתמודד בדרך אחרת וכולם אומללים בדרכם (מוּכָּר? – לא קשור). הם רואים ומציגים תמונות שונות, הרי הם בעצם אנשים שונים, הוריהם ובתיהם שונים. כל אחד מהם עוטה מספר מסכות וכשהוא כבר מוריד מסכה לגלות את צפונותיו מתגלה מתחתיה מסכה נוספת. את המסכה השניה מנסים האחרים לקלף איש מרעהו ולפעמים גם מצליחים. קיימות בהצגה מספר התנגשויות קשות בין דמויות שאין ביניהם ולא כלום זולת השתייכותם לדור הבנים של אומה שממנה צמח מנגנון ההשמדה ההמונית. העימותים בין המרואיינים השונים אינם קיימים בספר. אותם, ככל הנראה, המציא המתרגם שהמחיז את הספר.

הבמה היא זירת התרחשות מכונסת בתוך עצמה. האינטראקציה בין המשתתפים איננה פונה אל הקהל שיושב סביב הזירה אלא בין המרואיין לבין פטר ובין המרואיינים לבין עצמם. משתתפים שאינם מציגים ברגע זה את סיפורם יוצאים מהזירה ויושבים עם הקהל ליד פסל דמות הוריהם. גם כשהם ישובים, הם אינם מפסיקים להיות חלק מההתרחשות, ניכר שהם מקשיבים קשב רב וניכרת על פניהם הסלידה או ההזדהות עם המתרחש בזירה. משחקם של כל השחקנים הפעיל אצלי את כל נימי הרגש. כעסתי עליהם וכעסתי איתם. נסחפתי איתם לתוך טלטלותיהם עד שפיתחתי יחס אישי של שנאה, תעוב, רחמים וצער כלפיהם וכלפי נושאי סיפוריהם.
כל הכבוד לבועז טרינקר – המתרגם + מחזאי + במאי + שחקן ולכל החבורה על האומץ, ההעזה והנכונות להכנס לכזאת התנסות. אני מניח שכולם נאלצו להתמודד עם קונפליקט חזק. בסופו של דבר זה לא "המלט" המרוחק אי שם בדנמרק, זה קשור לכולנו אישית – בעבר ובהווה. כל השותפים להפקה הם למעשה דור שלישי לשואה וכולם מכירים מקרוב את הצד האחר של המטבע אותו הם מציגים.

תרגום, עיבוד, משחק ובימוי:	בועז טרינקר
שחקנים שותפים ליצירה:	אָנָּאֵל בלומנטל ליאור דורון שירלי הלר	נורה פישר טל קלאי עירית קשני
תלבושות:	רפאלה רבינוביץ'

קבוצת התיאטרון שמעלה את ההצגה נקראת "קוליסות הפקות". מרבית השחקנים למדו יחד במחזור מ"ב בסטודיו ניסן נתיב בתל-אביב. במהלך לימודיהם השתתפו בהפקות "מי רצח את קוסטיה טרייפלב?" ו "סיפורי קרת" שלימים הפך ל"צינורות" בחאן הירושלמי. על הצגתם "כולם רוצים לחיות" מאת חנוך לוין אפשר לקרוא כאן בתרבות הפנאי.
לאחר ההצגה ישבנו לשוחח עם היוצרים כמקובל בסטודיו בחיפה. הדיון היה הפעם ארוך מהרגיל. כעבור כשעה החליט בועז לחתוך את הדיון שנראה היה שיכול להמשך לנצח.
יש לי הרבה שאלות אבל מייד אחרי ההצגה הייתי עדיין מעט המום. אני צריך לתת להצגה לשקוע מעט. היו בקהל הרבה אנשים שדברו במהלך הדיון בצורה מאוד עניינית והיו כאלה – כמוני – שנשארו תקועים.
אין זו הפעם הראשונה שהצגה של בועז גורמת לי לסערת רגשות מתישה. בעקבות ההצגה שבת של שלום בהשתתפותו חוויתי חוויה דומה אותה תיארתי בפורום זה.
אני מניח שאצטרך ללכת לראות את ההצגה שנית כי נשארתי עם הרבה מאוד שאלות פתוחות ואני מניח שגם בצפיה שניה הן תשארנה פתוחות. אינני מתכוון לשאלות שההצגה מעלה אלא שאלות שלי עם עצמי.

יוסי רן: 08 01 2009 00:37    כותרת הודעה: Time Out תל אביב

Time Out תל אביב מפרסם השבוע כתבה על נולדו אשמים – להקליק ולעבור לעמוד 82

יוסי רן: : 20 01 2009 20:36    כותרת הודעה: קטע הפתיחה של ההצגה

קטע מתמונת הפתיחה של ההצגה

אל תוותרו לעצמכם, לכו לראות את ההצגה.
זוהי חוויה מרגשת ומטלטלת שצריך לעבור על מנת לנסות להבין את עצמנו ואת העולם. לנסות, לא בטוח שאי פעם נצליח להבין.

יוסי רן: : 26 06 2009 02:06    כותרת הודעה: סיבוב שני

שבעה חודשים אחרי שראיתי את ההצגה 'נולדו אשמים' לראשונה שבתי לראותה בשנית. הפעם ידעתי בדיוק מה צפוי לי, הכרתי את הסיפורים ואת דרך הצגתם. אמנם ההצגה שוּנתה מעט מאז הפעם הקודמת אך רוח הדברים נותרה כשהייתה. השתלשלות האירועים הייתה מוכרת לי והנחתי לעצמי בזמן מסוים להרפות קשב ולהביט סביבי. הקהל נחלק בין אנשים שהיו מרותקים כמהופנטים לבין אלה שאיבדו ריכוז ונראו משועממים. אשה אחת אפילו נרדמה מפעם לפעם ממש בשורה הראשונה. אני הייתי קפוץ לסת מרבית זמן ההצגה ותמהתי כיצד יש אנשים שיכולים להשאר שוי נפש. אחד ההסברים שנתתי לעצמי היה שההצגה העיקה עליהם יתר על המידה והם בחרו להתנתק ולחמוק מעימות עם הקונפליקטים של עצמם. יכול להיות כמובן שאני טועה וההצגה באמת לא נגעה באותם אנשים. לאחר סיום ההצגה גיליתי שכוססתי במהלכה אחת מציפורני ידי, הֶרְגֵּל שנגמלתי ממנו לפני למעלה מעשרים שנה.
לאחר ההצגה התקיים דיון עם האמנים. הדיון היה ער. כמעט שלא נשאלו שאלות, מרבית האנשים שדיברו רצו בעיקר להביע את דעתם על הנושא. גם אני שטחתי את מחשבותי. להפתעתי, האשה שישנה במהלך ההצגה השתתפה בדיון באופן פעיל וכן נהגו גם אחרים שנראו כמשועממים. ככל הנראה הם בכל זאת הקשיבו להצגה קשב רב. לקראת סיום שאלתי את משתתפי ההצגה אם הם הציגו את ההצגה בפני קהל שאיננו יהודי. שאלתי עוררה תגובה מיידית על מגעים עם גורמים במרכז אירופה להעלאת ההצגה בפני קהל גרמני ואוסטרי. השחקנית עירית קשני אפילו אמרה שהם ילמדו כל שפה אם זה יסלול את הדרך להצגת ההצגה באירופה. לא ניסיתי להעמיד אותם על כוונתי. קהל שאיננו יהודי יש גם בארץ. קהל זה דובר עברית כך שאין צורך לתרגם עבורו את ההצגה. אני התכוונתי לשאול אם יש להם נכונות להציג את ההצגה בפני קהל ערביי ארץ ישראל בשפה העברית.
ההצגה קשה מאוד לשחקנים שצריכים להתמודד עם קונפליקט רב עצמה בין הדמות אותה הם מגלמים לבין זהותם האישית. אני מלא הערכה לשחקנים שניכר עליהם שגם אחרי שההצגה רצה כשנה הם עדיין נותרים המומים בסיום ההצגה.
בדרך כלל אני מציין את השחקנים הבולטים במיוחד ומציע לקוראַי לזכור את שמותיהם למעקב. במקרה זה אינני יכול לציין שחקנים בולטים, כולם שחקנים מעולים וכל אחד בולט בתורו. בכל זאת ברצוני לציין במיוחד את אנאל בלומנטל לא משום שהיא שחקנית טובה מהאחרים, שהרי כולם שחקנים מעולים, אלא בגלל שהיא התמודדה בגבורה עם התפקיד הקשה ביותר בהצגה מבחינה רגשית. אנאל בתפקיד שטפני הציגה דמות של נערה גרמנית שממש מעריצה את סבהּ הגנרל הנאצי שרצח המוני אדם.
ההצגה ריגשה אותי מאוד גם הפעם אך אתם כבר יודעים שאני טיפוס חשוף עצבים ורגשן. בכל זאת אינני מסוגל להבין איך נמצאו בקהל אנשים שנותרו אדישים.