דרייפוס – קומדיה טראגית בחאן הירושלמי

אהבתי מאוד את חוויית הצפייה בַּהַצָּגָה דרייפוס בַּחאן הירושלמי וַאֲנִי ממליץ עליה.

ההצגות של תיאטרון החאן הירושלמי חביבות עלי מאוד. למיטב ידיעתי, זה התיאטרון היחיד בארץ שיש בו עדיין אַנְסַמְבֶּל – קבוצת שחקניות ושחקנים קבועה שמופיעה יחד ברוב ההצגות. כבר ראיתי אותם בִּדְמויות רבות בְּהצגות שונות. הבעייה היא שאני בחיפה ותיאטרון החאן הירושלמי – בִּירושלים. מדי פעם הצגות מסויימות מתקרבות אלינו. לא, ההצגות לא מגיעות מירושלים עד חיפה, רק לתל אביב – לְבֵֿית ציוני אמריקה. וּבכל זאת, תל אביב קרובה אלינו מירושלים, ואפשר אפילו לשוב הביתה בְּרכבת שיוצאת מתל אביב באותו יום, כלומר – באותו חופשי יומי בְּרַב-קַו.

אני מקבל את תוכנית ההצגות של החאן כל חודש במייל וּבֽמסרון. במהלך החודש אני מקבל תזכורות על מבצעים וַהֲטָבוֹת מיוחדות. בַּחודש שעבר קיבלתי שבעה מסרונים מיוחדים. בַּמסרון הָאַחֲרוֹן היה כתוב: "החאן בתל אביב. לאור הביקוש הַהַצָּגָה הַחֲדָשָׁה חוזרת לבית ציוני אמריקה! דרייפוס. קומדיה מרגשת." כן, ממש כך – דרייפוס, קומדיה. אני מכיר היטב את פרשת דרייפוס מכל כיווניה. קומדיה?! – מה לִדְרייפוס וּלֽקומדיה? מתברר שההצגה איננה על פרשת דרייפוס אלא על תיאטרון חובבים בְּפּוֹלִין שֶׁבֵּין מִלְחֲמוֹת העולם, שמנסה לקיים חזרות לְהַצָּגָה על דרייפוס. זה בהחלט יכול להיות קומדיה.

בַּבְּלוֹג תרבות הפנאי וּבַֿהֶסְכֵּת, אני חולק את חוויות התרבות שלי. וּבַֿחֲוָיוֹתַי צצות מדי פעם אסוציאציות שאינן בְּהֶכְרֵחַ קשורות לַחֲוָיָה שאני חולק. כשאני מבין שמדובר על קבוצת תיאטרון יהודית שמעלה קומדיה בפולין, אני נזכר בַּקומדיה הסאטירית של אֶרְנְסְט לוּבִּיטְשׁ "להיות או לא להיות". אהבתי את הסרט שיצא להקרנה כעשר שנים לפני שנולדתי, ואף יותר ממנו נהניתי מֵהחידוש שיצא בשנת 1983 בְּכִֿיכֿוּבוֹ של מֶל בְּרוּקְס. אם כך – אפילו מִפָּרָשַׁת דרייפוס אפשר לעשות קומדיה. מספר ההצגות בתל אביב מועט ואין כבר כרטיסים בִּמֽקומות סבירים לַהַצָּגָה המוקדמת. איננו מוותרים – קונים כרטיסים לַהַצָּגָה שמתחילה בתשע בערב.

אנחנו בָּרכבת לתל אביב. בְּתחזית מזג האוויר הזכירו גשמים פזורים בִּצְפון הארץ וּבֽֿמֶרְכָּזָהּ. שְׁמֵי חיפה בהירים. איננו מוטרדים מֵהַסּיכוי לְגשם. טעות. אנחנו יוצאים מהרכבת בתל אביב לְגשם סוחף מלווה בְּסופת רעמים, וּמַגִּיעִים לְבֵֿית ציוני אמריקה רְטוּבִֿים. השעה תשע והאולם עדיין ריק למדי. אנשים רְטוּבִֿים ממשיכים לזרום פנימה. קריאה להשתקת הניידים, כיבוי אורות – מתחילים.

קבוצת תיאטרון חובבים בַּעֲיָרָה יהודית בְּפּוֹלִין עולה לַבָּמָה לִצְלִילֵי מוזיקה עליזה. בְּצד הבמה כרזה על הצגה בשם דרייפוס שתעלה בקרוב. הבמאי, מוריס, מנסה לביים את ההצגה שכתב בעצמו עבור תיאטרון החובבים. בַּתּמונה שהוא מביים קולונל פִּיקָאר מוריד את דַּרְגוֹת הקצונה ואת העיטורים מֵחָזֵהוּ של דרייפוס. הוא תולש את הכפתורים מִמִקטורנו ושובר את חרבו.

לאחרונה העליתי לַהֶסְכֵּת חוויה על הספר קצין ומרגל ששיתפתי בַּבְּלוֹג לפני כשלוש שנים. אני מכיר היטב את דמותו של קולונל פיקאר ויודע בוודאות שהוא לא היה זה שֶׁהֵסִיר את דַּרְגוֹת הקצונה של דרייפוס. אבל כאן לא מדובר בְּתִיעוּד היסטורי אלא בְּמחזה שכתב הבמאי של תיאטרון החובבים. ברור שרק הבמאי יודע על פרשת דרייפוס. נראה שכל השאר לא ממש מבינים בַּמֶּה מדובר וזה לא מעניין אותם בִּמְיוחד. הם גם לא ממש שחקנים ולא ברור להם מה עליהם לעשות. אחד מֵהַחובבים, א֫הֽרון, משוכנע שהוא שחקן. הוא לא.

השחקנים החובבים מְשַׂחֲקִים משחק מוגזם מאוד. אני נהנה לראות שחקנים מעולים מגלמים חוֹבְבָנוּת באופן כל כך מרשים. השחקן החובב שמגלם את דמותו של פיקאר מציג סטראוטיפ מוחצן של קולונל תקיף ונחוש בדעתו שמודע לִגדולתו. החובב שמגלם את דמותו של דרייפוס איננו מבין את התפקיד ולא מוצא את מקומו. כשהוא אומר את זה נחלץ לפתע לעזרת הבמאי גדול החוֹבְבָנִים – א֫הֽרון. ברור לו שהוא שחקן גדול ולכן הוא צריך לקבל תפקיד ראשי. משחקו מוגזם להחריד והבמאי מתקשה להתמודד אתו. באופן כללי אווירת החזרות רופפת משהו והבמאי, שהוא ככל הנראה היחיד שאיננו חובבן, נאבק בִּשֽׁאֵרִית כוחותיו לנסות להשתלט על המצב.

השחקן שמגלם את פיקאר הוא גם חייט התלבושות של ההצגה. הוא מסביר לַבּמאי שדרייפוס ימצא את דמותו כְּשֶׁיַּעֲטֶה עליו את המדים עם האותות. לַהֲבָנָתוֹ, הבגד והאביזרים הם שֶׁעושים את השחקן. הבמאי נכנע מפעם לפעם לְשיגיונות החבורה רק כדי להשיג שקט שיאפשר את המשך קיום החזרה. הוא מורה לַשַּׂחְקָן-חייט להכין לִדרייפוס מַדֵּי צְבָא צרפת מבד כחול. החייט מסביר שהמדים חייבים להיות אדומים. למה? כי זה הבד שיש לו.

הבמאי כמעט מצליח להשתלט על החזרה כשנכנסת אחת השחקניות עם מגש תה ועוגיות ומכריזה על הפסקת תה. אשתי שתחיה וַאֲנִי מחְליפים מבטים ואומרים כמעט ביחד 'בְּלָאוּמִילְךְ'. האסוציאציה לִתמונת הפסקת התה בַּסֶּרֶט תעלת בלאומילך כנראה מתבקשת. אם אינכם מכירים את הקטע חפשו בָּרֶשֶׁת "תעלת בְּלָאוּמִילְךְ – הפסקת תה" – זוהי לטעמי אחת מִפִּסְגות הבימוי בַּקולנוע הַיִּשְׂרְאֵלִי. לַבמאי אין סיכוי למנוע את ההפסקה. כולם לוגמים תה וּמֽכרסמים עוגיות וְעַד מְהֵרָה שבים וּמִתְוַכְּחִים. הפסקת התה כאן שונה מזו שֶׁבַּסֶּרֶט 'תעלת בְּלָאוּמִילְךְ' ויש בה קסם מִשֶׁלָּהּ.

אחותו של א֫הֽרון, החובבן שמשוכנע שהוא שחקן, מגלמת את דמות אשתו של דרייפוס. היא מפגינה רגשנות מתפרצת. הבמאי מנסה בשארית כוחותיו לרסן את המשחק המוחצן. עודף הרגש מזכיר לי אירוע מהימים שבהם שיחקתי בַּחוג הַדרמטי בַּגִּימְנַסְיָה. זה היה, מן הסתם, תיאטרון חובבים, וְהַבַּמַּאי המקצועי, יצחק בָּרֶקֶת, נאבק בִּגְבוּרָה בְּחוֹבְבָנוּתֵנוּ. אחת השחקניות הפגינה עודף רגש וּלֽבסוף הבמאי החליף אותה בשחקנית אחרת. בשנה האחרונה, למעלה מחמישים שנה אחרי אותה הצגה, היא כתבה לי על אותו אירוע: "מה שאני זוכרת זה שבהתחלה אני קיבלתי את התפקיד אבל פוטרתי אחרי שבועים בערך. בָּרֶקֶת אמר שיהיה לו פשוט יותר לקחת קרש וּלֽהכניס בו את הרגש הדרוש לַתּפקיד מאשר להוציא ממני את העודפים."

מנהל מועדון התרבות מתריע על מהומות אנטישמיות שמתחוללות סביב המועדון. השחקנים אינם מפנימים עדיין את מה שמתרחש בַּאֲזוֹרָם ואת האפשרות שפרשה כמו זו של דרייפוס עלולה להגיע לְפִֿתְחָם. א֫הֽרון מוחה נגד העלאת ההצגה על דרייפוס שאיננה אומרת לו דבר. הוא רוצה להעלות את ההצגה טוביה החולב, עם שירים ועם ריקודים. הבמאי נשבר מהלהקה, אהֽ֫רון משתלט על החבורה ומעלה את ההצגה שהעלה כבר בעבר – טוביה החולב. כולם רוקדים, וּלְפתע מוּצֶפֶת החגיגה בְּלֶהָבוֹת אדומות. מחשְבותי נודדות בין כנר על הגג לבין פסטיבל המוזיקה – נוֹבָֿה והמציאות המרה שסובבת אותנו מאז.

ההצגה מילאה את תפקידה לנתק אותי מֵהַמציאות וּלֽהכניס אותי לְפנטזיה, והתמונה הָאַחֲרוֹנָה עוררה בי אסוציאציה שהחזירה אותי לַמציאות רגע לפני שיוצאים לרחוב. בְּכיכר החטופים בַּחֲזִית מוזיאון תל אביב אין הפגנה – מִשְׁפְּחוֹת החטופים מפגינות הערב בירושלים.

דרייפוס – קומדיה טראגית מרגשת – אני ממליץ.

מאת: ז'אן קלוד גרימברג
בימוי: ארז שפריר
נוסח עברי: אלי ביז'אווי
תפאורה ותלבושות: סבטלנה בְּרֵ֫גֶר
מוזיקה: דורי פָּ֫רְנֶס
תאורה: רוני כהן
תנועה: אביתר עוֹמֵסִי
עוזרת במאי: לינוי יעקובּי
מנהלת הפקה: יהודית כץ
משתתפים:
ניצן לֶֶבַֿרְטוֹבְֿסְקִי; כרמית מסילתי; שחר נץ; יוסי עיני;
אריה צ’רנר; ניר רון; איתי שור; גל זק; שָׁלֵו גֵּלְבֶּר

באתר של תיאטרון החאן יש תוכנייה דיגיטלית מושקעת, עשירה ומעניינת.

בארי. תערוכת צילומים של מיכה בריקמן

כשבוע אחרי 'פרעות שמחת תורה ה'תשפ"ד שבעה באוקטובר 2023, הגיע הצלם החיפאי מיכה בריקמן לקיבוץ בארי. כשיצא לדרכו לא ידע לקראת אילו חוויות הוא הולך, כיצד יתפתחו תחושותיו עם הזמן ואיך התהליך ישפיע על הסיפור שיספר בצילומיו.

אנחנו מגיעים לְמוזיאון העיר חיפה בשבת 16 במרץ 2024 – עשרים ושלושה שבועות אחרי השבת האיומה. ההדרכה מתוכננת להתחיל בשעה 11:00. אנחנו מקדימים במספר דקות. בְּדֶלְפֵּק הקבלה מנחים אותנו לַדֶּלֶת שמובילה לַשְּׁבִיל אל התערוכה.
אל הדלת מוצמד דף נייר עם חץ שמעליו כתוב למרבה האירוניה "מרחב מוגן". עדיין לא ראיתי את התערוכה והחוויה הראשונית היא הַסְּתִירָה בין מה שאני מצפה לראות לבין הכיתוב "מרחב מוגן".

בפאתי החצר, מעבר לִקְצֵה הבניין העורפי, מדרגות מתכת מובילות לְמרפסת רחבה בקומה השנייה – שם נמצאת התערוכה. נראה כאילו ניסו להקשות על ההגעה אליה. יותר מאוחר נשמע מהאוצרת שזה היה בְּדִיּוּק הרעיון – לאפשר לְאנשים להתלבט מעט ולהכין את עצמם רגשית בטרם הם מחליטים לראות תמונות שמספרות סיפור קשה לעיכול.

על המרפסת כבר נקבצו מספר אנשים והם מַבִּיטִים בחלחלה על מתקן שעשועים מותך בחלקו וסביבו זרועים שִׁבְרֵי רעפים. אין צורך להסביר, המתקן הובא מבארי ולא מן הנמנע שֶׁבְּבֹקֶר שמחת תורה שיחקו עליו ילדים עד שאזעקת "צבע אדום" שילחה אותם אל "מרחב מוגן" שלא תוכנן להגן עליהם מפני חדירת מחבלים שמַגִּיעִים עד פִּתְחוֹ.

אני בוחן את המתקן המעוות מכל צדדיו ומנסה להתנתק מתמונת הילדים שאני מְדַמֶּה לראות עליו. אני פונה אל דלת התערוכה. כאן אני מצפה לראות צילומים, אבל קודם כול נגלים לעיני בִּצּוּרֵי בטון. מיצב נוסף שמכניס אותי אל אווירת המצוקה כְּהכנה למה שמצפה לי.

ההדרכה מתחילה סביב שיירי גן השעשועים המותך שבמרפסת. האוצרת, יפעת אשכנזי, מספרת לנו כיצד הגיעו להחלטה להעמיד תערוכה זו בזמן שיא. בדרך כלל ההכנות לְתערוכה אורכות כמחצית השנה. את התערוכה הזאת תכננו וְהֵקִימוּ תוך כחודש כדי שתוצג בעוד האירוע "טרי" בראשי המבקרים. איש לא העלה אז בדעתו שמאה שישים ואחד ימים לאחר מכן יהיו עדיין חטופים בעזה, ושהמשא ומתן לשיחרורם יתנהל בַּעֲצַלְתַּיִם.

יפעת מציגה בפנינו את הצלם מיכה בריקמן והוא מספר לנו על השתלשלות האירועים שהובילו לַהֲקָמַת התערוכה. הוא הוזמן על ידי תּוֹשָׁבֵי קיבוץ בארי להנציח את אירועי השבעה באוקטובר. מיכה נפגש עם אנשי הקיבוץ הֶהָרוּס בְּמָלוֹן בים המלח ושם הוא נחשף לראשונה לסיפוריהם. חולפת בראשי המחשבה שהם שוהים בַּמָּלוֹן למעלה מֵחמישה חודשים, וַעֲדַיִן אינם יכולים לשוב ולהתחיל לשקם את בתיהם ואת חייהם.

בַּבִּיקוּר הראשון בקיבוץ מיכה בריקמן צילם וצילם כְּאָחוּז תזזית. מיכה הוא צלם סיפורים. הוא איננו אוהב לתעד, הצילומים שלו צריכים לספר סיפור חווייתי. בסוף היום הראשון היו לו כאלף צילומים שלא התגבשו לכלל סיפור. הוא יצא למספר ימי צילום נוספים, כאשר הסיפור מתרקם במחשבותיו והוא צריך לספר אותו בִּתמונות. המטרה הייתה להעביר למבקרים בתערוכה את החוויה בְּסִיפּוּר שאפשר לקלוט חזותית ורגשית בסיור אחד.

מיכה בריקמן מספר לנו על התהליכים הרגשיים שעבר במהלך ימי הצילומים, וניכר שהוא חוֹוֶה את הסיפור כל פעם מחדש. הוא הרגיש שהחווייה לא תהייה שלמה ללא מבט כללי על הקיבוץ הֶהָרוּס. לשם כך יצר באמצעות רחפן צילום־על אנכי של הקיבוץ, הוסיף צילומי תלת־ממד וצילם סיור וידאו תלת־ממדי בין בתי הקיבוץ ההרוסים.

אנחנו נכנסים לְאולם התערוכה שבמרכזו ביצורי הבטון. יפעת האוצרת מסבירה שהביצורים בנויים מחומרים קלים דְּמוּיֵי בטון. היא עוברת איתנו מצילום לצילום ומספרת יחד עם הצלם על הצילומים, מה הם מספרים ולמה החליטו להציגם כפי שהם מוצגים. מאחורי כל צילום יש סיפור והסיפורים מתחברים ביניהם למארג שמכניס אותנו לאווירה. אני חש מועקה קלה שהתחילה ב"גן השעשועים" וּבַבִּיצוּרִים ואיננה דועכת.

המבקרים מאזינים בִּתחילה בִּדממה דרוכה, וּכְכול שאנחנו מתקדמים המולת המבקרים גוברת. כולם שוקעים לְחווייה כלשהי בדרכם. האסוציאציות של המבקרים שונות וּמְגוונות. מרבית המבקרים מבוגרים, אך יש בינינו גם צעירים יותר וַאֲפִילוּ מספר ילדים. אני יכול לדעת רק כיצד אני חווה את התערוכה.

אחרי התמונות אנחנו עוברים לְעֶמְדוֹת מִשְׁקְפֵי הַתְּלַת מֵמַד שמאפשרים להביט סביב. סְבִיב הַעֲמָדוֹת זרועים שִׁבְרֵי רעפים דומים לאלה שהיו ב"גן השעשועים" שבמרפסת. מיכה בריקמן מספר שהוא רצה לכסות את כל רצפת התערוכה בשברי רעפים. רעש ההליכה על השברים בְּדִמְמַת הקיבוץ הנטוש מוסיף ממד נוסף לחווייה. הוחלט להגביל את השברים רק לִסְביבות מתקן השעשועים וְהַעֲמָדוֹת המבוצרות, מִטַעֲמֵי בטיחות המבקרים ונוחותם. אני מתחיל לקבל תמונה כללית של השקט שאחרי הסערה שפקדה את הקיבוץ.

אני כותב על החוויה כשבועיים אחרי הביקור. לוקח לי זמן לעכל את מה שראיתי. אני זוכר את מרבית התמונות ודש בהן בְּמַחְשְׁבוֹתַי שׁוּב וָשׁוּב. ברוב התמונות נראים רק שיירי הצומח והדומם – אין אנשים, אבל הם נוכחים במרומז בכל תמונה. התמונות גורמות לדמיון שלי להוסיף את האנשים שנמחקו מהמקום. באופן שאינני יכול להסביר, התמונה שנחרטה בזכרוני יותר מכולן הייתה תמונה של זוג כַּפְכַּפִים וזוג מחסניות. אלה הם כַּפְכַּפֵי ילדים עם ציורים של ספיידרמן. הצילום הזה מעלה כל מיני מחשבות על מה שאולי אירע שם. כל צילום מספר סיפור ולפעמים יותר מסיפור אחד. אי אפשר לדעת מהו הסיפור ה"אמיתי", אפשר רק לדמיין וגם אם לא רוצים – יש לדמיון דרכים משלו לחדור את כל הקליפות.

אני רוצה לראות את התערוכה פעם נוספת, אבל הגעתי אל התערוכה ביום הסגירה. אני שואל את יפעת האוצרת אם התערוכה עוברת למקום נוסף. היא מניחה שכן, אך בינתיים לא ידוע לאן. גם מיכה איננו יודע עדיין. אני אוהב צילומי תלת־ממד ואף צילמתי כאלה. האיכות הטכנית של הצילומים כאן עולה לאין ערוך על אלה שלי. אני מתייעץ עם מיכה בריקמן וכעבור מספר ימים רוכש לעצמי מצלמת תלת ממד מתקדמת. אמנם לא אותה מצלמה שבה צילם מיכה, אבל לדבריו היא בהחלט מספקת.

הביצורים מול הכניסה מְשִׁיבִים אותי אל חזיונות מלחמת יום הכיפורים. אין מה לעשות, הטראומה של הדור שלי – לוחמי 1973 – מופיעה לעיתים ללא הזמנה. שבועיים לפני 'פרעות שמחת תורה' הייתי בַּהצגה שייקספיר בחווה הסינית. תפאורת ההצגה נראתה כמו ביצורי בטון דומים לאלה שאנחנו רואים כאן. במבט עגום לאחור נראה לי שטראומת הדור שלי מתגמדת לנוכח מה שאנחנו חווים עכשיו.

יוצאים מהתערוכה דרך "מגרש השעשועים". בין שברי הרעפים מבצבצים צמחי בר קטנים. זה לא היה חלק מתכנון התערוכה, אבל לטבע יש דרכים משלו לספר לנו ש"החיטה צומחת שוב". מראה הצמחים הקטנים והעקשנים מלבב, אך ההריסות נשארות דוממות. את מה שהרסו הפורעים יוכלו לשקם רק אנשים, ובינתיים אין כוחות הביטחון מרשים להם לשוב לבנות מחדש את בתיהם.

בדרך חזרה מֵהתערוכה אני תוהה ביני לבין עצמי איך נעלמה מידיעתי תערוכת צילומים זו שעמדה בעירי למעלה משלושה חודשים והגעתי אליה רק ביום הסגירה. אני מעלעל לאחור בַּהודעות שקיבלתי במהלך התקופה ומוצא שֶׁאֶמְצָעֵי התקשורת שלי הוצפו בהודעות זבל שקשורות לַבְּחִירוֹת לעיריית חיפה. חסמתי ומחקתי דברים רבים שהזכירו את שם העירייה. ככל הנראה ההודעות על התערוכה נקברו בַּעֲרֵמוֹת הזבל.

בַּשַּׁבָּת שאחרי הביקור בתערוכה אני מצלם בְּטיילת יפה נוף, ולגמרי במקרה פוגש את מיכה בריקמן מטייל עם עֶגְלַת ילדים. מכה בי המחשבה מה עבר בראשו של אבא לילדים קטנים כשראה את הזוועות בְּקיבוץ בארי. אנחנו משוחחים על צילום ועל התערוכה. יש כבר דיבורים על הצגת התערוכה במרכז הארץ אבל הוא מנסה להוציא אותה קודם כל למדינות זרות. חשוב שהעולם יראה את מה שהתרחש שם.

טיסה 4X-AKC – ניר ברוך וּדְרָאגוֹליוּבּ גַּאדְגֶ'בֿ

ב-27 ביולי 1955 חיל האוויר הבולגרי יירט מְטוֹס נוסעים של 'אל-על'. כל 58 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו בַּמָּטוֹס נהרגו. זה קרה אחרי שֶׁהַמָּטוֹס סטה אל תוך השטח האווירי של בולגריה בדרכו מלונדון לישראל דרך פריז, וינה ואיסטנבול.

אני מספר כאן על חוויית הקריאה שלי בַּסֵּפֶר 'טיסה 4X-AKC'. הספר הוא חקירה של האירוע ושל מה שקרה בעקבותיו ממרחק של כחמישים שנה. רק אחרי נפילת מָסַךְ הברזל נפתחו חלק מהארכיונים וניתן היה להגיע לְמסמכים בַּנּוֹשֵׂא. החקירה בוצעה על ידי שני אנשים שהיו פעילים בבולגריה באותה תקופה: ניר ברוך – איש משרד החוץ בְּצִירוּת ישראל בבולגריה וּדְרָאגוֹליוּבּ גַּאדְגֶ'בֿ – עיתונאי חוקר שעבד בטלוויזיה הלאומית של בולגריה, כתב עבור מספר רשתות זרות, וְהֵפִיק סִרְטֵי תְּעוּדָה.

קיבלתי את הספר מִבִּתּוֹ של ניר ברוך עם אזהרה ברורה "הספר קצת יבש – תשכח מספר מתח". בחרתי לקרוא בספר בעיקר מפני שֶׁהִכַּרְתִּי את ניר ברוך מילדותי והערכתי אותו כאדם שמעמיק בכל נושא. בדיעבד, אני מאוד שמח שקראתי את הספר – הוא פקח את עיני בנושאים שמעניינים אותי ממש בימים אלה. אין לי כוונה להיכנס לעומק הדברים שהתרחשו כאשר הייתי בן שנתיים, אלא להתמקד בחוויית הקריאה שלי על בסיס האירועים שאני חווה כאן ועכשיו.

הספר הוא אסופה של עדויות, מסמכים רשמיים וזיכרונות של ניר ברוך שהייתה לו נגיעה ישירה בַּטיפול בַּנושא כַּנָּצִיג הרשמי של משרד החוץ הישראלי. אין זה ספר עלילתי מרתק אלא תחקיר מעמיק מְגֻבֶּה בהרבה מאוד מסמכים.

המטוס סטה ממסלולו ככל הנראה בגלל סערה מגנטית ששיבשה את מכשירי הניווט. בשנת 1955 מַעַרְכוֹת הניווט היו פחות משוכללות מֵאֵלֶּוּ שבהן כולנו משתמשים בימים אלה. צוות המטוס לא היה מוטרד משום שראה מתחתיו נהר שהיה מתוכנן לטוס מעליו. בדיעבד מתברר שהצוות ראה נהר מקביל, שחרג לַתְּחוּם האווירי של בולגריה. מערכות הבקרה האווירית זיהו את החדירה והזניקו אל מול המטוס ארבעה מְטוֹסֵי קרב משני שדות תעופה. על פי העדויות, המטוס של אל על לא נענה לאיתותי מטוסי הקרב לפנות לכיוון אחר, אלא הנמיך מתוך כוונה למצוא מקום נחיתה. שניים מִבֵּין מטוסי הקרב ירו עליו, והירייה של הטייס סַאנְקְרִיסְקִי הפילה את המטוס בטרם הספיק להנמיך לְגובה שלפחות יפחית את הסיכון, וכך נהרגו כל 58 האנשים שהיו במטוס.

[ציטוט מהספר] "תקרית המטוס, אשר גררה תגובות נרעשות וכותרות זועקות בכל עיתוני העולם החשובים, לא מצאה את דרכה לעיתונות הבולגרית. במדינות הגוש המזרחי השתיקה היא ההתנהגות האופיינית הדומיננטית בנסיבות אלה" [סוף ציטוט].

אני קורא בספר בזמן שצה"ל פועל בעזה כתגובה לִפֿרעות שמחת תורה תשפ"ד שבעה באוקטובר 2023. הציטוט מכה בי. העיתונות הבולגרית התעלמה מדברים שהעיתונות העולמית דיווחה בהרחבה. גם אצלנו אין מידע באמצעי התקשורת על מה שצה"ל עושה בעזה. כל אמצעי התקשורת בעולם גועשים ומציגים תמונות וסרטי הרס מעזה ואצלנו מסתפקים בהודעות דובר צה"ל. האם התקשורת הישראלית מגויסת? אנחנו יודעים שערוצי התקשורת העיקריים אצלנו חופשים. המסקנה היא שמנהלי אמצעי התקשורת בארץ מצנזרים את עצמם מבחירה. אינני שופט, יכול להיות שגם אני הייתי נוהג כך אילו הייתי במקומם, אבל המחשבה הזאת מטרידה אותי. מאוד.

הנספים במטוס היו ממספר מדינות. 15 מישראל, 12 מארצות הברית, 6 מצרפת, 5 מברית המועצות, 4 מקנדה, 4 מבריטניה, 4 מדרום אפריקה, 3 ממערב גרמניה ועוד חמישה ממדינות נוספות.

ישראל, ארצות הברית, בריטניה וּמֽדינות נוספות תבעו את בולגריה בבית הדין הבינלאומי בהאג. ממשלת ארה"ב שלחה לממשלת בולגריה מִזְכָּר: [ציטוט מהספר]
ממשלת ארצות הברית מוחה נמרצות נגד הצעד הברוטאלי של בכירים בצבא הבולגרי, שהורו בתאריך 27 ביולי 1955 על ירי במטרה לפגוע בִּמֽטוֹס נוסעים של חברת קווי התעופה הישראלית "אל על".
התקפה זו, שכתוצאה ממנה התרסק המטוס וכל האנשים שהיו בו נִסְפּוּ, ואשר נכללו בהם מספר אזרחים של ארצות הברית, מהווה הפרה חמורה של עקרונות המשפט הבינלאומי המקובלים. הממשלה הבולגרית הודתה באחריותה למעשה זה.
ממשלת ארצות הברית דורשת מממשלת בולגריה את הדברים הבאים:
ראשית – לנקוט בכל האמצעים הדרושים על-מנת למנוע את הישנותן של תקריות מסוג זה וליידע את ממשלת ארצות הברית ביחס לאמצעים אלה;
שנית – להעניש את כל האנשים האחראים לתקרית זו;
שלישית- להבטיח פיצוי מתאים בזמן ראוי לממשלת ארצות הברית עבור מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם של אֶזְרְחֵי ארצות הברית, שנהרגו בהתקפה זו. [סוף ציטוט].

בולגריה מעוניינת שהתביעה נגדה תתברר בבית משפט בולגרי ולא בבית הדין הבינלאומי בהאג. היא מעמידה נייר עמדה שטוען בין השאר דברים אלה:
השופטים ברפובליקה העממית בולגריה בלתי תלויים לחלוטין במנגנון ממשלתי.
כל השופטים ברפובליקה העממית בולגריה נבחרים בִּבְחירות.
השופטים של בתי-המשפט מהדרג הראשון נבחרים ישירות על-ידי העם;
שופטי בתי-המשפט המחוזיים נבחרים על-ידי המועצות המחוזיות;
שופטי בית-המשפט העליון נבחרים על-ידי פרלמנט הרפובליקה.
בבולגריה אין בכלל מינוי שופטים על-ידי המנגנון הַמִּנְהָלִי.
במתן פסקי הדין כפופים השופטים לחוק בלבד, ואינם חייבים למלא אחר הוראותיו של אף אחד.

שוב מנצנצת במחשבותיי המקבילה הישראלית. לנו יש בית משפט עצמאי ולכן בכל פעם שמנסים לתבוע ישראלים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, מצליחים נציגי המדינה להעביר את השיפוט לבתי המשפט שלנו ולמנוע את השיפוט הבינלאומי. אבל מרגע שהתחילה המדינה להיערך ל"רפורמה המשפטית", עצמאות מערכת המשפט שלנו מוטלת בספק. בינתיים, על כל פנים, בתי המשפט שלנו והפרקליטות עצמאים ופועלים על פי החוק, אך לא לעולם חוסן.

דרישות בולגריה לברר את התביעות בבית משפט בולגרי נדחות על ידי המדינות התובעות בטענה ש"בתי-המשפט בבולגריה נמצאים למעשה תחת מרות הממשלה, והממשלה היא זו שנטען נגדה כי היא אשר נתנה את ההוראה להפיל את המטוס."

ארצות הברית פוסלת את השיפוט הבולגרי בטענה שהוא פוליטי מעיקרו ותובעת את בולגריה בבית הדין הבינלאומי בהאג. היא מאששת את הטענה באמצעות מסמכים שפורסמו בבולגריה מספר שנים לפני יירוט המטוס. המסמכים קובעים באופן ברור שמערכת המשפט הבולגרית אינה "רשות שופטת" עצמאית הנבדלת מהרשות המחוקקת ומהרשות המבצעת. מערכת המשפט כפופה לחלוטין לממשלה ולמפלגה הקומוניסטית ופועלת כזרוע מבצעת של הוראותיה. בשל כפיפותה של מערכת המשפט הבולגרית לממשלה ולמפלגה הקומוניסטית לא היה מנוס לממשלת בולגריה, הנתבעת, מפני משפט בית-הדין הבינלאומי בהאג.

בניסיון להתחמק מהדיון בנושא הפיצויים מנסה בולגריה לטעון שבית-הדין הבינלאומי בהאג אינו מוסמך לדון במקרה. לטענתה החוקים שאפשר היה ליישמם על הפרשה נופלים בדיוק בתפר שבין שני הארגונים, חבר הלאומים שחדל להתקיים וארגון האומות המאוחדות, שהוקם אחריו אבל טרם יישם את מערכת החוקים שלו.

טענת חוסר הסמכות מעלה בזיכרוני משהו מהעבר הלא רחוק. אני בודק באינטרנט שזוכר הכול ומוצא שלפני כשנתיים, ב-8 באפריל 2021, ישראל הודיעה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג כי היא איננה מכירה בסמכותו לחקור את התלונות שהוגשו אליו מצד פלשתינים על פשעי מלחמה שבוצעו כביכול בשטחים הנתונים לשליטתה. ישראל הבהירה בהודעתה כי היא מפעילה מערכת משפט אמינה ומקצועית שחוקרת כל טענה על הפרת החוק, ועל פי אמנת בית הדין הוא רשאי להתערב רק במקרים שבהם המדינות אינן חוקרות בעצמן את התלונות. הטענה התקבלה משום שבית המשפט הישראלי עצמאי ואיננו נשלט על ידי רשויות השלטון. טענה מעין זו לא תוכל להגן עלינו אם תצליח הממשלה בביצוע ההפיכה המשטרית שנקראת בפי יוזמיה בשם "רפורמה משפטית".

הטייס הבולגרי סַאנְקְרִיסְקִי, שביצע את פקודת היירוט של המטוס, התקבל בבולגריה כגיבור. כעבור מספר שבועות הוא הסתגר בתוך עצמו ושקע לדיכאון. על פי השמועה הוא נפטר כעבור מספר שנים בבית חולים פסיכיאטרי.

זה מזכיר לי את הדילמות המוסריות שהועלו במהלך השנה האחרונה על ידי טייסי חיל האוויר הישראלי. הטייסים מקבלים הוראות "סיכול" מבוקשים והרס בתים. הם חונכו לבטוח בִּמְפַקְּדֵיהם ולבצע את המשימות מתוך הנחה שהמפקדים והדרגים שמעליהם שקלו את מוסריות המבצע וכל כוונותיהם טהורות. לוחם שנשלח למשימת הרג מבצע אותה כפי שֶׁתִּרְגֵּל פעמים רבות באימונים. אם הוא מבין לאחר מעשה שביצע פעולה שנוגדת את צו מצפונו – הוא יאלץ להתמודד עם הַכֶּשֶׁל המוסרי שלו לבד.

בפרק הסיכום של הספר כתוב: [ציטוט]
כמו במקרה טראגי זה כך גם באסונות דומים אחרים, את היד שלחצה על ההדק אפשר לדמות למכשיר מכני, שממנו איש אינו מצפה להתייחסות מוסרית ולהקפדה על נורמות אנושיות מקובלות. המשטרים הרודניים אינם יכולים להרשות לעצמם להזין את תודעתו של החייל ברעיונות מוסר כגון היכולת להבחין בין פקודות חוקיות ופקודות בלתי חוקיות בעליל, כגון שמירה על "טוהר הנשק" ורעיונות דומים אחרים, היכולים לצמוח באווירה דמוקרטית אמיתית. אמנם בכל צבא אפשר לפגוש ביחידים הנושאים את דגל ההקפדה על נורמות מוסריות, אך בצבאה של מדינה טוטליטרית מקרים אלה הם מועטים ונדירים. [סוף ציטוט]

עיבוד ועריכה: גליה רגב
עיצוב הכריכה עדי גלילי
הפקה: גאלה קדם דפוס בע"מ, קדימה 2009 – 153 עמודים

רצח לפי הספר – אנתוני הורוביץ

שני ספרי מתח מרתקים בִּכְרִיכָה אחת. אין אלה שני סיפורים נפרדים, הספר 'רצח לפי הספר' עוטף את הספר 'רציחות בַּאֲחוזת פאי' כמו פרי וּקְליפתו. כך בַּתַּרְגּוּם לעברית שכתב גיא הֶרלינג. במקור אין זה בדיוק כך, אבל בעניין המקור וְהַתַּרְגּוּם נתמקד מאוחר יותר.

סוזן רָיילֶנד, מנהלת תחום סיפורת בהוצאת קְלוֹבֶֿרְלִיף, מקבלת לַעֲריכה את כתב היד של הספר 'רציחות בַּאֲחוזת פאי'. בפרק הראשון היא מספרת לנו שהספר הזה שינה את חייה. כשנשוב אל הקליפה, אחרי קריאת כתב היד, נבין שהספר באמת שינה את מהלך חייה מקצה לקצה, אבל כל דבר בעיתו. עכשיו הזמן מוקצה לִקְריאת כתב היד של הספר התשיעי בסדרת רַבֵּי הַמֶּכֶר אַטִיקוּס פּוּנְד מאת אַלֶן קונווי.

עלילת הספר הפנימי – 'רציחות בַּאֲחוזת פאי' – מתרחשת בִּשְׁנָת 1955 בְּסַקְסְבִּי־אוֹן־אֵייבוֹן, כפר שקט שכולם בו מכירים את כולם ובדרך כלל לא קורה שם שום דבר מעניין. אנחנו מתוודעים אל תּוֹשָׁבֵי הכפר על רקע הלוויית מרי אליזבת' בלייקיסטון שהתגלגלה בַּמדרגות וּמֵתָה. בשלב זה, ובעצם כמעט לכל אורך הספר, לא ברור אם זו הייתה תאונה או רצח. 

מכאן מתחילה להתפתח מערכת שמועות, ניחושים ורכילויות. ג'וי סַנְדֶרלִינְג, העוזרת של ד"ר אמיליה רֶדווינג, פונה לבלש המהולל אַטִיקוּס פּוּנְד במטרה לנקות את שם ארוסהּ מֵהָרכילויות שמתחילות להתרוצץ בכפר. אַטִיקוּס פּוּנְד מתואר כִּדְמוּת שהיא מעין מיזוג מוזר של פוארו, שרלוק הולמס ואולי עוד כמה בלשים ספרותיים ידועים. הוא מבחין בִּפְֿרטים ואיננו מדבר עליהם עד שמגיע הרגע שבו יוכל להפתיע את כולם. עוזרו, ג'יימס פרייזר, איננו מזכיר בשום פנים את ד"ר ווטסון, הוא רואה רק דברים שגלויים על פני השטח ואיננו מצליח להסיק מהם דבר.

הבלש פּוּנְד איננו מתכוון להיענות לַבַּקָּשָׁה לחקור את הרכילויות סביב הספק תאונה ספק רצח. כעבור מספר ימים הוא קורא בַּ'טיימס' ידיעה שהמשטרה הוזעקה לְסַקְסְבִּי־אוֹן־אֵייבוֹן לחקור את מותו של סר מגנוס פאי. מפקח משטרת באת', ריימונד צ'אב, אישר בַּכַּתָּבָה שֶׁכִּיווּן החקירה הוא רצח. סקרנותו של אַטִיקוּס פּוּנְד מתעוררת והוא יוצא לכפר המנומנם לחקור את שני האירועים.

כמו בכל ספר מתח טוב, יש סיבה לחשוד במרבית תּוֹשָׁבֵי הכפר. מפקח המשטרה, צ'אב, מתואר באופן נלעג משהו. הוא מַסִּיק מסקנות שגויות ואיננו מצליח לקשר בין עובדות שהוא כבר יודע. טוב לו לשרת בסוֹמֶרסֶט – מחוז עם כפרים קטנים, שקטים ומטופחים שתושביו משאירים את דַּלְתוֹתֵיהֶם פתוחות גם בלילה. הוא לא אוהב רציחות, הן מְפֵרוֹת את השלווה וגורמות לַאֲנָשִׁים לחשוד זה בזה.

הבלש אַטִיקוּס פּוּנְד חוקר יחד עם עוזרו את אותם דברים שחוקר המפקח ריימונד צ'אב, לפעמים יחד ולפעמים לחוד. למזלו של צ'אב, וינטֶרבּרוּק הצעיר – שוטר מקוף צעיר בעל עיני נץ – מגלה את היומן של מרי המנוחה שממנו אפשר ללמוד הרבה על מה שמתרחש בכפר. מרי הייתה מוכרת היטב כְּזוֹ שנמצאת כל הזמן בכל מקום. לא ברור אם האחרים יודעים שהיא גם מתעדת ביומנה את כל מה שהיא רואה, שומעת וחושבת. על כל פנים נראה שכולם יודעים שהיא יודעת עליהם משהו שלא היו ששים שיהיה גלוי. אז כשהיא מתגלגלת במדרגות אל מותה יש אנשים רבים שלא בדיוק מצטערים על כך.

הסיפור שופע מִשְׂחֲקֵי מילים, ראשי תיבות וראשי שורות, חידות מתשבצים, שִׂכּוּלֵי אותיות וְשִׂכּוּלֵי מילים. יש משקל מיוחד בסיפור לאנגרמות – יצירת מילים חדשות מִטְּרִיפַת אותיותיהן של מילים קיימות, או משפטים חדשים מֵעִרְבּוּב אותיות של משפטים קיימים. הספר כתוב במקורו באנגלית וַאֲנִי קורא אותו בַּתַּרְגּוּם לעברית של גיא הֶרלינג. ניכר שהמתרגם עמל קשות והתמודד בגבורה עם מרבית תעתועי הלשון. לזה נגיע מאוחר יותר.

הספר הפנימי – 'רציחות בַּאֲחוזת פאי' – נקטע בפתאומיות וְאָנוּ שבים אל ימינו ואל ספר המעטפת – 'רצח לפי הספר'.

סוזן רָיילֶנד בילתה את סוף השבוע בקריאת הספר. היא צריכה לערוך את הספר ולשם כך מנסה לפענח את הקשרים בין הדמויות. בעודה רושמת לעצמה הערות מגיעה אליה ידיעה מרעישה. גם בספר המעטפת מישהו נהרג בנפילה ולא ברור אם זו תאונה או אולי רצח. אמנם נמצא מכתב התאבדות אך חשדה של סוזן מתעורר. היא ערכה כבר שְׁמוֹנָה ספרים בסדרת 'אַטִיקוּס פּוּנְד חוקר' מאת אַלֶן קונווי ולכן סיפורי רצח, פשע וַחֲקִירוֹת אינם זרים לה. היא נכנסת לתפקיד הבלשית. מכאן ואילך אני נזהר לא לרמוז יותר מדי, כמעט כל דבר שאגע בו עלול להיות קלקלן [ספוילר]. היא חוקרת את התנהלות הסופר מילדותו, דרך ההתבגרות שלו ועד ימינו ומגלה לא מעט הקבלות בין עלילות חייו לְבֵ‏ֿין ההתרחשויות בספריו. אחד הדברים הדומיננטיים באישיותו מתואר על ידי אחותו – כבר כשהיה בן שתים עשרה הוא אהב לשחק במילים. הוא המציא צפנים, חיבר תשבצים עם קשרים בין התשובות לַשאלות השונות וחיבר אקרוסטיכונים שבהם ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בְּשיר יוצר מילה או משפט.

הסופר אַלֶן קונווי לא התלהב מכתיבת ספרי מתח, הוא עשה זאת רק כדי לצבור קְהַל קוראים שיקרא, אולי, את מה שהוא באמת רצה לכתוב. הוא החביא בספריו כל מיני הֶקְשֵׁרִים להנאתו. דמויות נקראו על שם ציפורים, בשמות של תחנות הרכבת התחתית, בִּשְׁמוֹת סופרים מפורסמים או בכינויי בעלי מלאכה.

אחת ההקבלות בין הסיפור לבין חיי הסופר מבוטאת בזעם על ידי בלש המשטרה ריצ'רד לוֹק. הוא מספר לסוזן שהוא עזר לְאַלֶן קונווי בהכרת עולם הפשע, והסופר גמל לו בהצגת בלשי המשטרה כטפשים גמורים. הוא כעס במיוחד משום שלדבריו דמותו של המפקח ריימונד צ'אב מבוססת עליו. אפילו השם שבחר למפקח בספר הוא צ'אב – שם של יצרן מנעולים ידוע, כהקבלה לשם שלו לוֹק – מנעול.

הרהורים על עריכה ועל תִּרְגּוּם

התחומים של עריכה, עריכת לשון וַעֲרִיכַת תַּרְגּוּם מעניינים אותי מאוד. כמעט בכל ספר שאני קורא אני נתקל בְּפִגְעֵי הגהה וַעֲריכה שגורמים לְמַחְשְׁבוֹתַי לנדוד מהסיפור. הספר 'רצח לפי הספר' מתחיל בדברי העורכת סוזן רָיילֶנד ומעיר בי את ניצוץ ההגהה ביתר שְׂאֵת. כבר בעמוד השני של הספר כתוב "אחיו של גרושתו". אני מנסה למצוא הסבר הגיוני לניסוח זה ואינני מוצא. לא נורא, כמעט שאין בנמצא ספר חף מטעויות.

הספר, כפי שציינתי כבר, מסובך מאוד לְתִרְגּוּם בגלל מִשְׂחֲקֵי המילים והאותיות. אני מוצא לשמחתי את הספר בשפת המקור – אנגלית, ועכשיו אני יכול להשוות. לשמחתי אני רואה שאת מרבית מלכודות הלשון צלחו המתרגם גאי הֶרלינג ועורכת הַתַּרְגּוּם נאוה צלר בִּגְבוּרָה.

◄ההבדל העיקרי בין הספר המקורי לבין הַתַּרְגּוּם הוא בִּשְׁמוֹ 'רצח לפי הספר'. שם הספר במקור הוא MAGPIE MURDERS. הספר הפנימי "רציחות בַּאֲחוזת פאי' נקרא במקור באותו שם MAGPIE MURDERS. אני תוהה מדוע בחר המתרגם לבצע שינוי כל כך מרחיק לכת וכיצד קיבל את ברכתה של עורכת הַתַּרְגּוּם. בִּבְחִינָה של משמעות שם הספר אני מוצא שלמילה MAGPIE יש יותר ממובן אחד. הרמזים שחבויים בשם הספר אינם מזדקרים לעין מייד. אני מַנִּיחַ שגם קוראי אנגלית ילידית עלולים לפספס את האירוניה החבויה בשם הספר הפנימי והחיצוני כאחד.
בסיום ההלוויה של מרי בלייקיסטון, ג'פרי הקברן ראה על אחד מענפי עץ הבוקיצה עַקְעָק. במבט שני הוא הבחין שהעץ מלא עקעקים, ובסופו של דבר הוא ספר שבעה וזה הזכיר לו שיר ילדים ישן שלמד בצעירותו.
לא ידעתי מהו עַקְעָק. בדקתי ומצאתי שזו ציפור קטנה וצווחנית שנקראת באנגלית MAGPIE. מכאן התחלתי את החיפוש שהוביל להרבה מאוד תובנות. נתחיל –

MAGPIE הוא שם של עוף. בְּמילונים וּבְמגדירים אפשר למצוא אותו מתורגם לשמות הבאים: עַקְעָק, עוֹרֵב הַנְחָלִים, נַקָר, עוֹרֵב זְנַבְתָּן וְעוֹרְבָנִי.

תרגומים נוספים של MAGPIE כוללים: אַגְרָן, גנב קטן, רַכְלָן, פַּטְפְּטָן, צַעֲקָן, בַּרְבְּרָן וְקַשְׁקְשָׁן.

שיר הילדים שבו נזכר ג'פרי ויבר הקברן הוא:

One for sorrow, Two for joy, Three for a girl, Four for a boy, Five for silver, Six for gold, Seven for a secret never to be told.

אחת לצער, שתיים לאושר, שלוש לנערה, ארבע לנער, חמש לכסף, שש לזהב, שבע לסוד שצריך לשמור עליו.

שיר זה מוכר היטב לכל הילדים שהתחנכו באנגליה. הוא מבוסס על אמונה טפלה שמספר העקעקים שנראים מנבא מזל רע או טוב. הספר הפנימי מכיל שבעה חלקים ששמותיהם: צער, אושר, נערה, נער, כסף, זהב, סוד שצריך לשמור עליו. בחלק השישי של הספר – זהב – מת'יו בלייקיסטון מספר על יום מותה של מרי: "באותו בוקר העירה אותי ציפור על עץ, והיא השמיעה מין רעש מחריד כזה, קרקור. זה היה עַקְעָק."

הספר מציג בפנינו אנשים שמתאימים לַפֵּרוּשִׁים הנוספים של MAGPIE. מרי הייתה אגרנית, רכלנית וצעקנית. סוחר העתיקות וייטהד היה גנב קטן שסחר ב"עתיקות". בְּרֶנְט הגנן ליקט כל מה שנקרה בדרכו ואף מכר את מציאותיו, וסר מגנוס פאי היה אספן של מטבעות ותכשיטים.

◄ המתרגם הצליח להמציא תַרגום יצירתי במיוחד להגדרה מילונית. התוצאה הרשימה אותי במיוחד ולכן אני מצטט כאן את המקור ואת התַרגום בשלמותם:

Sitting in her home in Winsley Terrace, Clarissa was trying not to think about what had happened. For the last hour, she’d been absorbed by the Daily Telegraph crossword – though normally she’d finish it in half that time. One clue in particular had confounded her:

16. Complained endlessly about Bobby

The answer was a nine-letter word, the second letter O, the fourth letter I. She knew that it was staring her in the face but for some reason it wouldn’t come to her. Was the solution a synonym of ‘complained’ or was it somebody famous, first name Bobby? It seemed very unlikely. The Telegraph crossword didn’t usually involve celebrities unless they were classical writers or artists. In which case, could ‘Bobby’ have some other meaning that had eluded her? She chewed briefly on the Parker Jotter that was her special crossword pen. And then, quite suddenly it hit her. The answer was so obvious! It had been in front of her all the time. ‘Complained endlessly’. So drop the D at the end of the word. ‘About’ indicating an anagram. And a Bobby [בעגה בריטית בובי הוא כינוי לשוטר זוטר]? Perhaps the capital B was a little unfair. She entered the missing letters … Policeman

קלריסה ישבה בביתה בווינסלי טֶרַאס וניסתה לא לחשוב על מה שקרה. בשעה האחרונה היא הייתה שקועה בַּתשבץ של ה'דיילי טלגרף' – אף שבדרך כלל הייתה מסיימת אותו בַּחֲצִי מהזמן. הייתה הגדרה אחת שהצליחה לבלבל אותה במיוחד:

16. מֵרוב בלבול, טומי שר לכחולים

התשובה הייתה מילה בת שש אותיות, השנייה ו', החמישית י'. היא ידעה שזה עומד לה על קצה הלשון, אבל משום מה המילה לא עלתה בדעתה. האם הפתרון הוא מילה נרדפת ל"שר", או שאולי זה מישהו מפורסם ששמו הפרטי טומי? זה לא נשמע הגיוני. בַּתשבץ של ה'טלגרף' לא הופיעו כמעט אף פעם ידוענים, אלא אם כן היו סופרים קלאסיים או אמנים. אם כך, אולי ל"טומי" יש איזו משמעות אחרת שחמקה ממנה? היא לעסה לרגע את עט הפרקר שתמיד שימש אותה לתשבצים. ואז הבינה לפתע. התשובה כל כך ברורה! זה היה מול עיניה כל הזמן. "טומי שר". אז יש כאן שש אותיות. "מֵרוב בלבול" מרמז על אנגרמה. והכחולים? אולי הסלנג הזה היה קצת מבלבל. היא הכניסה את האותיות החסרות… שוטרים

◄ תַּרְגּוּם יצירתי נוסף, הפעם לסיפורי קלייר ג'נקינס, אחותו של הסופר אַלֶן קונווי, על אהבתו לראשי תיבות בילדותם. הנה המקור ואחריו תַּרְגּוּמוֹ:

He often called mother ‘MADAM’ which actually stood for ‘Mum and Dad are mad’. And he’d refer to father as ‘CHIEF’ which meant ‘Chorley Hall is extremely foul’.

לאימא הוא היה קורא אומי – קיצור של "אבא ואימא משוגעים יחד". ולאבא הוא היה קורא צ'יף – קיצור של "צ'ורלי – ילדים פלצנים".

◄ כמעט כל הדמויות נקראות בשמות ציפורים, אני מַנִּיחַ שקוראי אנגלית היו מבחינים בכך ללא קושי. המתרגם לא רצה להגזים בשינוי שמות הדמויות ולכן הסביר את משמעות השמות בסוגריים:

הכומר נקרא רובין (אדום החזה), ושם החיבה של אשתו הוא הֵן (תרנגולת). סוחר העתיקות וייטהד (מוהואה לבנת ראש), ד"ר רדווינג (קיכלי) והקברן ויבר (אוֹרֶג) נקראים על שם מינים נפוצים למדי, וכמוהם גם מתווכי הנדל"ן מבאת', קריין (עגור) ולאנר (בז צוקים) ובעלי הפֶֿרִימֶן קֵייט (דַיָה). חלקם קצת יותר קשה לזיהוי. ג'וי סנדרלינג נקראת על שם ציפור מים קטנה (חופית), וג'ק דָּארְטפוֹרד על שם מין של סִבְּכִי, בְּרֶנְט, הגנן, הוא סוג של אווז – ושמו האמצעי הוא ג'יי (עורבני). במאה התשע־עשרה פעל חוקר טבע בשם תומס בלייקיסטון, שקרא על שמו מין של ינשוף, והוא מהווה השראה למשפחה שבלב הסיפור.

◄ לקראת סוף הספר סוזן מדברת עם צ'רלס על האנגרמה שממנה נגזר שמו של אַטִיקוּס פּוּנְד. נראה שכאן המתרגם ויתר על המאמץ להיות יצירתי והשאיר בַּתַּרְגּוּם את השם ואת שִׂכּוּל האותיות באנגלית.
הנוסח העברי (מימין לשמאל) הוא: ".Atticus Pünd זאת אנגרמה של '…a stupid'"
והנוסח במקור (משמל לימין) הוא: "…Atticus Pünd. It’s an anagram of 'a stupid'"

◄ ג'יימס מספר לעורכת סוזן רָיילֶנד שהסופר אַלֶן קונווי התעקש שיהיו תשעה ספרים שצירוף האותיות הראשונות של שמותיהם יוצר את הביטוי AN ANAGRAM לכן שם הספר האחרון חייב להתחיל באות M. כאן מפרט המתרגם את שמות הספרים באנגלית.
מאוחר יותר, כאשר סוזן מדברת עם המוציא לאור צ'רלס על אותו דבר היא אומרת "זו הסיבה לכך שהספר האחרון שלו נקרא 'רציחות באחוזת פאי' ולא משהו אחר. הוא שילב ראשי תיבות בשמות של תשעת הספרים. האותיות הראשונות יוצרות מילה."
אני מַנִּיחַ שהמתרגם החליט לא להסביר פעם נוספת את מה שהסביר לפני חמישה עשר עמודים.

◄ כשל לוגי בסיפור גורם לי לתהות אם זוהי תקלת תִּרְגּוּם או טעות במקור. בדיקה השוואתית מגלה שהכשל קיים רק בנוסח העברי:
נזכרתי באנומליה המשונה – מכתב בכתב יד בתוך מעטפה מודפסת – שראיתי במשרדו של צ'רלס. זאת הייתה השתקפות מדויקת, תמונת ראי של מה שאטיקוס פונד גילה בפאי הול. אל סר מגנוס נשלח איום רצח בכתב יד בתוך מעטפה מודפסת.

I remembered the strange anomaly – a handwritten letter in a typewritten envelope – that I had seen in Charles’s office. It was an exact reflection, an inverse of what Atticus Pünd had discovered at Pye Hall. Sir Magnus had been sent a typewritten death threat in a handwritten envelope.

הנוסח העברי: רצח לפי הספר
מאנגלית: גיא הֶרלינג
עריכת תַּרְגּוּם: נאוה צלר
כתר ספרים 2022 – 435 עמודים

MAGPIE MURDERS
First published in Great Britain in 2016 by Orion Books.
This ebook first published in 2016 by Orion Books.
Copyright © Anthony Horowitz 2016

An Anthony Horowitz EXCLUSIVE Reading and Interview

The Magpie Murders by Anthony Horowitz,
Audio book read by Allan Corduner and Samantha Bond

Magpie Murders
E-Book PDF

שייקספיר בחווה הסינית – לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

מַסֶּכֶת פוסט טראומות בִּמְלֹאת חמישים שנה לִטראומת הדור שלי

מוצאי שבת. בכיכר הדמוקרטיה בתל אביב ובמרכז חורב בחיפה כבר מתכנסת המחאה השבועית. זו הפעם הראשונה מאז פרוץ קואליצית ההפיכה המשטרית שאינני משתתף במחאה. מחר ערב יום כיפור והיום חשוב לי יותר להתמקד בַּמלחמה שהטביעה את חותמה על הדור שלי. כל שנה, בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, המחשבות שלי שבות אל המלחמה ההיא שאיננה מתרחקת עם הזמן ואיתה החוויות, האנשים והסיפורים. בתיאטרון תמונע מועלית ההצגה 'שייקספיר בחווה הסינית' ואחריה פאנל לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור.

ההצגה שייקספיר בחווה הסינית מאת ובבימוי אודי בן סעדיה

הקהל מתקבץ בפתח האולם, מחכה לפתיחת הדלתות. המחזאי-במאי אודי בן סעדיה יוצא אלינו ומודה לנו שבאנו להצגה. רק בפרינג' מתרחשים במחוזותינו כאלה דברים. גם לפני ההצגה 'סדום' הוא יצא לשוחח עם הקהל לפני פתיחת הדלתות. מתמקמים באולם. על הבמה תפאורה מעניינת. קיר לוחות בטון אנכיים שמזכירים במשהו את הבונקרים מהימים ההם. אבל איננו בימים ההם וזה איננו בונקר. אנחנו במועדון לנפגעי הלם קרב ממלחמת יום כיפור – מועדון "הלם בר". מישהו בא מאחורי הקיר עם גיטרה. הוא שולף מתוך התפאורה כיסא שמוטמע בקיר. עוד מעט נראה שיש בקיר עוד כמה רהיטים. ניכר שהוא מבולבל. הוא מנסה לנגן ולשיר ומתקשה להתרכז. נראה שהוא אחד הנפגעים ששוהים במועדון. הוא יוצא. חוזר. שומעים ורואים דברים שמרמזים על כך שאיננו יציב – יש לו התפרצויות ונסיגות, וכשהוא שב לעצמו הוא מתבייש ומתנצל. חוויות המלחמה לא פסחו גם על מנהל המועדון. הוא מתפקד היטב, אך ניכר בו שגם הוא הלום קרב.

ההצגה איננה עוסקת במאורעות החווה הסינית כלל, היא עוסקת בפוסט טראומות, וכאלה יש לנו בשפע. יוּדְקֶה פֶּלֶס הוא שחקן שייקספירי מפורסם, כך הוא רואה את עצמו וכך מכירה אותו ביתו פזית. עולם האסוציאציות המעוות קמעה שלי מזכיר לי את השחקן השייקספירי המפורסם מההצגה המבול מאת מיכאל סבסטיאן שעוסקת גם היא במגוון טראומות. המדינה בסגר בגלל מגפת הקורונה, יוּדְקֶה מתוסכל – הוא זקוק לקהל. פזית פונה אל מנהל המועדון ומבקשת לאפשר לאביה לשחק בפני דרי המועדון. השיחה בינה לבין מנהל המועדון מתגלגלת לכלל קומדיית אבסורד עצובה. לפעמים הזמן עוצר, נדמה שכלום לא קורה. לוקח קצת זמן להבין את המועקות שמדברות באותן הֲפוּגוֹת [פַּאוּזוֹת]. זה קורה מספר פעמים בהצגה. בשלב מסויים משמש הקיר כמסך הקרנה שמעביר אלינו עוד נגיעות של טראומה:

ההצגות של יוּדְקֶה פֶּלֶס מתערבבות בתוך ההצגה עם התגובות של הלום הקרב, נסיונות ההרגעה של המנהל ומבוכתה של פזית – ביתו של השחקן. מפה לשם נוצר לרגע דיאלוג מחבק ונוגע ללב בין הצדדים כאשר כל אחד מהם חוֹוֶה את הטראומה שלו. קומדיית אבסורד עצובה – כבר אמרתי. ברגע של צלילות הדעת הלום הקרב אומר את מה שמהדהד בראשי בימים אלה כל שנה:

"רק שתדעו שאף אחד לא מספר לכם את האמת".

בסיום ההצגה כולם שרים יחדיו. בערך. ואני תוהה כמה קשה לשחקן שיודע לשיר, לזייף בצורה כל כך מושלמת. נראה לי שגם השחקנים מבליעים גיחוך לנוכח ה"זיופים".

מאת ובבימוי: אודי בן סעדיה עיצוב חלל ותפאורה: מושיק יוסיפוב תלבושות: נטשה מנטל מוזיקה: רון קליין עיצוב תאורה: רותם אלרואי עוזרת במאי: נינה אופנהיים

שחקנים: דורון צפריר – מנהל מועדון "הלם בר" יהודה לזרוביץ – יוּדְקֶה פֶּלֶס ניר בִּיקֶלְס – נפגע הלם קרב נופר לוינגר – פזית פלס

פאנל לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

בהזמנה כתוב:

פאנל לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור בהנחיית העיתונאית רונית ורדי ובהשתתפות:
אבירם ברקאי –  חוקר מלחמת יום הכיפורים ומחברם של 5 ספרים אודותיה.
אבי מלר – עיתונאי ושדרן. השתתף בלחימה של חיל השריון ברמת הגולן.
תיקי וִידָס – מחברת הספר "קולות שתמיד איתי", המתאר את הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור מזווית אישית וייחודית.

משתתפי הפאנל מתיישבים והמנחה שואלת אותם על חוויותיהם מהמלחמה. ניכר שהיא מכירה אותם ואת סיפוריהם ובכל זאת מדי פעם הם מפתיעים גם אותה. כולם היו באותה מלחמה בגזרות שונות ובתפקידים שונים וְחָווּ חוויות שונות.

אבירם ברקאי כתב חמישה ספרים על המלחמה – אחד מהם יצא בשנה שעברה. שמעתי עליהם, התלבטתי, והחלטתי לא לקרוא אותם. די לי במה שאני יודע, אינני רוצה להוסיף שמן למדורה הפרטית שלי. אולי אני טועה.

הוא מספר סיפור בנוי היטב שהכין מראש. אני מניח שניתן לקרוא את מה שסיפר בספריו. הוא מרצה על המלחמה בפני קהלים שונים. פעם הוזמן להרצות בפני הֲלוּמֵי־קרב. הקהל נראה המום וניכר היה שעיני המאזינים נפולות. הוא שאל אחרי ההרצאה את מי שהיה אחראי על אותם אנשים למה הם נראים כל כך עייפים – האם הם לא ישנו הלילה? התשובה שקיבל הפתיעה אותו – הם לא ישנים כלל מאז המלחמה. אינני יודע אם התשובה מדוייקת, אני מניח שהם בכל זאת ישנים, אבל שנתם מועטה ורדודה.

אבי מלר מספר על קורותיו בזמן המלחמה. מלכתחילה בחר לשרת בנח"ל. לא הייתה לו כוונה להיות לוחם נועז, אבל גם בנח"ל לכל אדם יש ייעוד מבצעי כלשהו. ממש בתחילת המלחמה נפגע באצבעו ופונה לבית חולים. הוא התעקש לשוב אל שדה הקרב. הוא ממש לא חובב קרבות, אבל אחרים נלחמו ואף נפגעו ואם הוא לא יילחם – איך יוכל להביט בפני החברים בקיבוץ? אבירם ברקאי מחזק את דברי אבי מלר – אנשים שבו אל הקרב וסיכנו את עצמם מהחשש מה יגידו החברים. אבי מלר מציין שהוא מפרסם היום בערוץ הספורט סיפור לכיפור על משחק לזכר הנופלים.

תיקי וִידָס שירתה לפני המלחמה כקשרית בחמל של בָּלוּזָה בגזרה הצפונית של סיני ונשארה שם גם עם פרוץ המלחמה. היא שמעה שם את מה שעבר בְּרִשְׁתוֹת הקשר של המעוזים והייתה עדת שמיעה ממקור ראשון למה שהתרחש בזירות הלחימה של הפיקוד. חשבתי לרגע שהיא עומדת לספר על דברים שאני שומר עמוק בפנים ונזהר לא להפיץ. זה לא קרה. גם אחרי חמישים שנה יש לאלה שיודעות ויודעים גבולות. אבל זה יושב על הנשמה ומתעורר כל שנה בימים אלה.

בשלב כלשהו אבירם ברקאי משמיע אמירה שמכה בי. אולי אינני מדייק אך רוח הדברים היא – אנחנו דור של פוסט טראומטים במידה כלשהי, גם אלה שלא יודעים שהם כאלה לא ישנים טוב בלילה.

המנחה פונה לקהל לקבל שאלות, אבל לקהל יש יותר סיפורים מאשר שאלות. אחד מספר באריכות יתרה על סדרת טראומות שחוו כל בני משפחתו מאז השואה ולאורך הדורות. אחר מספר שהיה איש צוות רפואי, הגיע עם הזמן לדרגת פיקוד גבוהה ואפילו היום – בגיל 78 – הוא מוסיף ומתנדב, וימשיך להתנדב כל עוד כוחו יאפשר לו – הקהל מוחא לו כפיים. גם לי יש מה לומר, אבל כדרכי אני מעדיף לשמוע את סיפורי האחרים. זה בסדר, הרי את מה שיש לי לומר אני יודע.

פינת ההגיגים הפרטית שלי – בשולי ההצגה והפאנל

בדרך אל התיאטרון אני רואה אנשים צועדים לעבר כיכר הדמוקרטיה עם דגלי המדינה. מחאה. כבר 38 שבועות אנחנו יוצאים לצמתים ולכיכרות עם דגלים במטרה להגן על הדמוקרטיה שהממשלה הנבחרת מנסה להשחית. אנחנו המגן האנושי של המדינה. כך חשתי גם אז, לפני חמישים שנה.

בימים הראשונים של המלחמה עוד לא הבנתי את זה. ההבנה הזאת הבשילה רק כשנודע לי שרבים לא ישובו מהמלחמה, ורבים מהם ישובו, אך לא יהיו שלמים בגופם. ההכרה בכך שחלק ישובו כשאינם שלמים בנפשם הגיעה הרבה יותר מאוחר. רק כעבור שנים קלטתי שיש כאלה ששבו מהמלחמה אבל המלחמה נשארה איתם. יש גם כאלה שנושאים איתם את המלחמה יום יום ואינם מודעים לכך. או שאולי אינם מוכנים להודות בכך בפני עצמם.

בהצגה ראינו שחקן דרמתי בטראומה מסוג אחר. הוא איננו יכול לשחק בתיאטרון – הממשלה הטילה סגר על כל מוסדות התרבות כהגנה מפני מגפת הקורונה. אלו שתי טראומות – סגירת התרבות ומגפת הקורונה.

ראינו בהצגה לוחם הלום קרב, בעצם שניים – גם המנהל הלום קרב, אבל פחות או יותר בשליטה. את הטראומה הגדולה מכולן מבטא הלום הקרב במילים:

"רק שתדעו שאף אחד לא מספר לכם את האמת".

בבוקרו של ערב יום כיפור 1972 הודיעו לנו שאין יציאות הביתה בגלל העלאת הכוננות לרמה ג'. הוסבר לנו שיש מידע מודיעיני שהמצרים, ואולי גם הסורים, מתכננים לתקוף את המדינה במהלך יום כיפור. הם מתבססים על תפיסה שאומרת שביום הצום נהייה פחות כשרים להתגונן. נשארנו בבסיס ולא קרה דבר.

בבוקרו של ערב יום כיפור 1973 הייתה כוננות ג' – נשארים בבסיס. בעשר בבוקר הודיעו על הורדת הכוננות לרמה א' והביאו אוטובוסים לקחת אותנו ממצפה רמון הביתה – לתל אביב. שאלנו לגבי החשש מפני תקיפתנו ביום הצום והובהר לנו שהמידע מהשנה שעברה איננו רלוונטי. יצאנו הביתה.

באותו יום בשעה עשר בלילה נקראנו חזרה לבסיס ללא הסברים. בדרך למצפה רמון ביקרתי במרכז הקשר של חמ"ל פיקוד דרום. הבלגן חגג. אף אחד לא שאל איך נכנסתי ומה אני מחפש שם. דיברו שם על שמועות שהסורים תוקפים בצפון. לא הועבר לחיילים ולמפקדי היחידות שום מידע מהימן על מה שצפוי להתרחש בדרום.

בצהרי יום הכיפורים יצאנו לסיני והתמקמנו לפנות ערב בגיזרה שלנו. היה לנו אמון מלא במפקדינו הישירים, במח"ט ובמפקד האוגדה. הייתי האלחוטן של המח"ט. כשבוע לאחר פרוץ המלחמה ביקרנו השכם בבוקר במפקדת האוגדה. מפקד האוגדה הסביר באופן גלוי וברור מה מצבנו ומה התוכניות לגבינו. לקראת צוהרי אותו יום נהרג מפקד האוגדה בפגיעה ישירה ברכב הפיקוד שלו. שמענו במערכת הקשר את השתלשלות האירועים שהביאה לפגיעה הישירה. בחקירות וועדת אגרנט הנושא לא עלה. קראתי את עדות המח"ט בפני הוועדה. כל דבריו היו אמת אבל היו דברים שלא נשאלו ולכן גם לא נענו.

תוספת מאוחרת:          אחרי שפרסמתי טור זה נקלעתי לשמוע ביוטיוב סרטון שהוקלט באפריל השנה 'תיקי וידס -קולות שתמיד איתי . לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים' בסרטון היא אומרת: "את האמון שאיבדתי בפיקוד מצאתי בלוחמים ובמפקדים בשטח…" הייתי אלחוטן בחמ"ל המיתלה והיא בחמ"ל בָּלוּזָה ומתברר שחווינו מועקות דומות.

בשלב זה התחלתי להטיל ספק במידע שזורם מִדַּרְגֵי הפיקוד העליונים ולפקפק בהחלטות הדרג המדיני. ככל שֶׁנָקְפוּ הימים התחזקה הרגשתי שלא מספרים לנו את האמת. הייתי בן עשרים, תמים ובוטח בהנהגה, ולפתע הבנתי שחלק מההחלטות בדרגים הגבוהים נובעות ממניעים שאינם בהכרח נוגעים לטובת המדינה, הצבא והלוחמים. זו הייתה התפכחות קשה. אני מֵנִיחַ שזו הייתה החוויה של רבים מהלוחמים. דווקא ביחידות שספגו פגיעות אנושות במיוחד, הלוחמים שהכרתי הביעו הערכה בדרג הפיקודי שגובלת אפילו בהערצת המפקדים. לימים הבנתי שבכך הם מגינים על עצמם מפני ההכרה שאם מפקדיהם פעלו ממניעים שאינם טהורים, חבריהם נהרגו או נפגעו לשווא.

בימים אלה אנחנו שוב חוֹוִים משבר אמון במנהיגות. הפעם אנחנו הרבה יותר בוגרים ולמודי ניסיון. בפעולות המחאה אנחנו פוגשים הרבה מאוד בני גילנו – לוחמי 1973. זה בולט במיוחד בתקופות שהממשלה והכנסת אינן פעילות והמחאה נחלשת מעט. בזמנים כאלה פוחת מספר המפגינים, אבל בני דורנו ממשיכים להגיע באדיקות למחאה כל שבוע.

ולעניין הטענה של אבירם ברקאי "אנחנו דור של פוסט טראומטים במידה כלשהי, גם אלה שלא יודעים שהם כאלה לא ישנים טוב בלילה". אני כותב מילים אלה אחרי השעה ארבע בלילה ולא נראה לי שארדם בקרוב. אינני חושב שאני פוסט טראומטי, אך אינני יכול לפסול את האפשרות על הסף. אולי הגיע הזמן לנסות לקרוא את הספרים על מלחמת יום הכיפורים.

כל דבר בא בחשבון – פיטר מייל

מצאתי את הספר 'כל דבר בא בחשבון' ב'שוק קרא תן' בשבוע הספר בחיפה. עיצוב העטיפה של דני קרמן צד את עיני. רק לאחר מכן קלטתי שהסופר הוא פיטר מֵייל. הספר הראשון שקראתי מאת פיטר מֵייל היה סיפור ילדים בשם 'הַרְפַּתְקְאוֹתָיו המקפיאות של אוֹרִי קוֹרִי האיש המתגורר בַּמְּקָרֵר'. כעבור שנים קראתי את 'שנה בִּפְּרובאנס' ואת 'פרובאנס לנצח' – ספרים נינוחים עם סיפורי חוויות יום־יומיות של בריטי שבחר לחיות בִּפְּרובאנס ומבחינת בני המקום יישאר כנראה זר לנצח.

גב הספר 'כל דבר בא בחשבון' מתאר משהו שונה מהספרים הקודמים – ספר עלילתי על בחור שמנסה להשתקע בכפר ציורי ושליו בִּפְּרובאנס וְלֵהָנוֹת מהחיים, ומתגלגל להרפתקה שמעורבות בה המאפיה הקורסיקאית והמשטרה הצרפתית. מסקרן. אני לוקח את הספר יחד עם ערימה מכובדת של ספרים נוספים. אין לי מושג מתי אקרא את כולם. באופן אקראי לחלוטין אני בוחר להתחיל בספר זה.

בֶּנֶט, רווק לונדוני שעסק עשר שנים בהפקת פרסומות לטלוויזיה, מחליט לשנות כיוון. הוא עובר לכפר קטן באזור פרובאנס ומנסה להתפרנס משירותי נדל"ן. תוך זמן קצר הוא מגלה שנותר ללא כסף. למזלו, איננו צריך לדאוג למקום מגורים. רופא הכפר סֶן־מַרְטָן־לֶה־וְיֶיה, רווק שהכיר בארוחת ערב כלשהי, קיבל הצבה לשלוש שנים באי מאוריציוס. הרופא הציע לו עיסקה משתלמת מאוד – הוא יקבל את הבית של הרופא בתנאי שהעוזרת ז'וֹרְזֶ'ט תמשיך לעבוד אצלו.

הספר יצא לאור בשנת 1997 וכל מה שמסופר בו מתאים לתקופה ההיא – העיתונים עשויים מנייר, יש בכל מקום טלפונים ציבוריים ואין רשתות חברתיות. אין לבנט מקור פרנסה והוא מחליט לפרסם מודעה בעיתון הרלד טריביון בזו הלשון:

אנגלי, פנוי ממחויבויות אישיות,
שלושים וּמשהו, ייצוגי, צרפתית שוטפת,
מחפש עבודה מעניינת ולא שגרתית.
רצוי באיזור אֵייקס/אביניון.
כל דבר בא בחשבון, חוץ מנישואים.

הספר איננו נסמך על הביוגרפיה של הסופר, אבל קשה להתעלם מהעובדה שפיטר מֵייל עבר מבריטניה לִפְּרובאנס אחרי חמש עשרה שנים שעסק בפרסום. מלבד עובדה זו אין דמיון בין חיי בנט ופיטר, אבל בזמן הקריאה מנקרת בראשי המחשבה שפיטר מֵייל בונה כאן את דמותו כפנטזיה על חיי רווקות הוללים ונטולי מחויבויות.

בנט משתכן בביתו של הרופא ומגלה שז'וֹרְזֶ'ט שולטת בבית ביד רמה ואינה מוכנה לאפשר לאף גרגר אבק לשרוד בבית. כאשר הוא מתעקש להמשיך ללבוש מעיל טוויד ישן נגד רצונה, היא מענישה אותו בעימלוּן תחתוניו במשך שבוע.

עד מהרה מגיעה לבנט הצעה שתשנה את חייו לפחות לתקופה הקרובה. בדרך כלל אני נזהר לא לקלקל, אך במקרה זה גב הספר מספר הרבה מאוד, כך שגם לי כנראה מותר. ז'וליאן פּוֹ – אדם עשיר מאוד, איש עסקים שחלק מעסקיו חוקיים, מציע לו להתחזות אליו ולחיות חיי עושר ראוותניים במונקו. מטרת התרגיל היא להונות את רשויות המס בצרפת. לא ממש חוקי אבל מאוד מתגמל.

הצרפתים, כך מתברר, מוכנים לשלם סכומי עָתֵק עבור אוכל שנחשב לאנין במיוחד. הם מכנים את פטריות הכמהין חריפות הריח בשם "היהלום השחור". סביב הכמהין מתקיים מסחר בסכומי כסף אדירים משום שלא ניתן, לפחות בינתיים, לגדל אותן באמצעים חקלאיים. מלקטי הכמהין מחפשים אותן בטבע בעזרת כלבים מיומנים. המסחר בִּכְמֵהִין חוקי, אך הוא נשלט על ידי המאפיה והעולם התחתון לסוגיו ברחבי אירופה.

פּוֹ מטיל על בנט משימה שאי אפשר לסרב לה. כל ההתרחשויות שאליהן נקלע בנט מרגע שקיבל על עצמו את המשימה סובבות סביב עסקי הכמהין. בנט נחרד מכך שעליו להתעמת עם חבורת בריונים. פו מרגיע אותו: "אתה לא תהייה לבד… תהייה לך עזרה מיומנת ביותר". בנט מחכה בשדה התעופה ל"עזרה המיומנת" כשבידו אמצעי הזהוי שלהם – עותק של הפייננשיאל טיימס הלונדוני. בנט מצפה לראות מישהו עם יד טובה בסכין, עם סנטר שחור־כחול בחליפה בגוון תואם. זהו אחד מהרבה סטראוטיפים שהסיפור מציע לנו. טפיחה קלה בכתפו ופנייה בשמו גורמת לו להסתובב ולראות בחורה גבוהה יפת תואר. כן, היא העזרה המיומנת. גם היא מופתעת: "אתה לא נראה כאחד הבריונים הרגילים". הבחורה משועשעת מהפתעתו: "לְמָה ציפית? לדוד ויני מהברונקס?"

בדרכם משדה התעופה בַּמֶּרְצֶדֶס המהודרת של פּוֹ, הנהגים האחרים מבזיקים בפנסים וצופרים למרצדס בעודם מחליפים נתיבים כמו חַרְקי פלדה שנטרפה עליהם דעתם. לפני זמן רב הגיע בנט למסקנה שנהגים צרפתים זקוקים לשלוש ידיים – אחת לסיגריה, אחת לתנועות מגונות ואחת לנהיגה. כבר דיברנו על סטראוטיפים? יש עוד הרבה. אַנָה הֶרְשׁ, העזרה המיומנת שתחלץ את בנט מכל צרה בַּמִּפְגָּש עם הבריונים, היא יהודייה ניו-יורקית ששירתה בצה"ל ומכאן כישורי הלחימה שלה. עוד סטראוטיפ. כנראה כל מי שלובשת מדי צה"ל היא מין נינג'ה שיכולה להמם כל אדם באִבחת אגודל. עולם האסוציאציות שלי מוביל אותי לַקריאות להחרים את נטע ברזילי באירוויזיון. המחרימים פרסמו תמונה שלה עוטה מדי צה"ל וַחֲמוּשָׁה במיקרופון. בסופו של יום נטע חינכה את ה"סופר בויס" באמצעות הנשק האישי שלה – כן, המיקרופון.

לא אפליג במעללי בנט ואנה אל מול הפושעים שגנבו את המזוודה של פּוֹ שמכילה דברים שאינם בהכרח חוקיים. לא אמשיך לספר על המכירה הפומבית באונייה שבה נציגי המאפייה הקורסיקנית מפליאים בביצועיהם. וכמובן לא אפרט כיצד הם ממשיכים להיחלץ מצרה כדי ליפול לאחרת ולהיחלץ… ולהיעצר על ידי המשטרה הצרפתית, ולהיעזר במשטרה הצרפתית שיש בה כאלה שפועלים למען עצמם, ולמען אלה שהם שבויים בידיהם. אני מניח שהתמונה כבר ברורה. לא?

הסיפור בכללותו מעלה בראשי מחשבה פילוסופית תיאולוגית משפטית… הגונב מגנב פטור – את זה למדנו מזמן. אבל מה עם גונב מגנב שגנב מגנב? ומה עם שרשרת הגנבים שבאמצע? ושוטר ששינה מהלכי חקירה ומשפט כדי לקדם את עצמו – האם הוא ישר משוטר שהעביר מידע לאחד הפושעים? את כל אלה ואף יותר יש לנו בספר. מצטייר מכאן כאילו זה ספר פשע סוחף, ובכל זאת הוא מתנהל ברוגע – יותר משעשע מאשר מותח. נהניתי לקרוא אותו ואף שבתי לקרוא קטעים נבחרים.

הוצאת אריה ניר 1997, 224 עמודים

הגיגי שוליים:

בספר זה נקרא הסופר פיטר מייל. בספר על אורי קורי כתוב שהסופר הוא פיטר מיילי. חשבתי שיש לַהֲגוֹת את שמו פיטר מַיילִי. שמעתי קטעים ממספר ראיונות עם הסופר במטרה להבין כיצד יש לַהֲגוֹת את שמו. מתברר שהבריטים קוראים לו מֵייל, האמריקאים מֵיילִי והצרפתים הוגים מֵייל ומאריכים מעט את הלמ"ד. מיילא – נראה לי שזו צריכה להיות ההגייה הנכונה של שמו – מיילא.

כשמצויין בְּספר שם של מקום, אני נוטה לחפש אותו במפת גוגל. שיגעון פרטי שלי. חיפשתי את הכפר הקטן סֶן־מַרְטָן־לֶה־וְיֶיה במפה והמקום היחיד בצרפת שמתאים לשם זה הוא Saint-Martin-le-Vieux, 87700, France במחוז לימוז’ [Limoges] – מרחק שש שעות נסיעה מאביניון [Avignon] וּמֵאֵייקס [Aix-en-Provence, France]. משהו כאן לא מסתדר עם מרחקי הנסיעה.

כאשר אני מטייל בעולם אני אוהב לבקר במקומות שמקושרים לסיפורים. בשנה האחרונה טיילנו בעקבות מספר ספרים בברצלונה ובדרום מערב צרפת – מוֹנְטסֶגוֹר בואכה קָרְקָסוֹן. אני מניח שֶׁאֶקָּלַע באחד מטיולי גם לִפְּרובאנס ויהיה נחמד לבקר גם בַּמקומות שמוזכרים בספר זה, על אף שאין בהם למיטב ידיעתי אתרים היסטוריים מעניינים.

דמי מפתח – יהלי סובול

אקדים ואומר שמאוד אהבתי את הספר דמי מפתח מאת יהלי סובול.
ספר רגוע על אנשים פשוטים כמוך וכמוני.
אנשים טובים עם כוונות טובות.
ספר שעושה טוב בלב.

שוב אני בספרייה בתחנת רכבת חוף הכרמל. אנחנו בדרכנו להפגין בירושלים למען הדמוקרטיה. אני מקווה שכשנקרא מילים אלה בשנים הבאות לא נבין מה צורך היה לנו בהפגנה זו – ממש כמו שתקופת הבידוד העולמי בגלל נגיף הקורונה נראית היום, כעבור שנים בודדות, כזיכרון עמום.

אני קולט על המדף ספר ששמו 'דמי מפתח' מאת יהלי סובול ומייד אני מתחיל לשיר בראשי את השיר 'מכה אפורה' … נשכור לנו חדר בדרום תל אביב… נראה לי מבטיח. כרגיל, אני לוקח את הספר – אם "יתפוס אותי" ישאר בתיקי, אם לא – אחזיר אותו לספרייה בתחנת היעד.

אני יושב ברכבת וקורא. בְּרקע מחשבותי מהדהדת ההפגנה, ובספסל הסמוך מישהו מתנצח בקולי קולות עם חברת הביטוח. אני כבר בעמוד 19 כשאני קולט שאין לי מושג מה קראתי עד כה – סתם העברתי מילים ודפים והראש היה במקום אחר. אני מחליט לוותר. שטף המפגינים לא מאפשר לי להחזיר את הספר והוא נשאר בתיקי.

למחרת אני ממשיך מהמקום שֶׁבּוֹ עצרתי והספר "תופס אותי" מייד. אינני קורא מהתחלה אלא ממשיך קדימה ומדי פעם מדלג לאחור לברר מה קרה בעמודים הקודמים. איתן אמר פעם "יש לי בעיה כזאת. מה שאני קורא אני לא שוכח". לי אין כזאת בעיה, ובכל זאת משהו נכנס לראש שלי גם במהלך הנסיעה.

איתן שיפמן הוא ספרן אפור ושגרתי שֶׁכָּל חייו בַּּספרים והספרים הם כל חייו. הוא גומע ספרים מכל סוג בִּשקיקה ומייד עובר לספר הבא. חייו שגרתיים ונראה שטוב לו בכך. גם משפחתו מעבירה את חייה בשגרה חדגונית ללא עליות או מורדות. האבא חולמני, מתנדב בחפירה ארכאולוגית, עוזר לזרים, חסר מודעוּת לכל מה שחומרי. האימא מפרנסת – נמלה עמלנית שדואגת לכל ענייני החומר. עובדת בחברת נסיעות שמארגנת כל השנה את החופשות של אחרים ולוקחת לעצמה חופשה עם חֲבֵרָה בדיוק שבועיים כל שנה. את האבא לא מעניין העולם – הוא חי בְּעולם משלו. אחותו אורית ר֫וּחְנִית שרואה את האור בעזרת ג'וינטים, סקס ויוגה טנטרית. והכי חשוב – אין באף אחד מהם טיפה של רוע.

והנה, בערבו של סתם יום של חול, צלצול פעמון הדלת מפתיע את כולם. הפעמון הזה איננו מצלצל לעולם ואף פעם לא מצפים שם לאורחים. שליח נותן לאימא מעטפה מההוצאה לפועל – עליהם לפנות את דירתם תוך עשרים יום. מלחיץ. האבא אומר "זאת מאה אחוז טעות". מרגע קבלת ההודעה נכנס קצת מתח לַשיגרה. לא יותר מדי. כלומר – האימא מוטרדת מאוד כשהיא מגלה מה הוביל למצב שאליו נקלעו. האבא בטוח ש"הדברים האלה הרי מסתדרים מעצמם". האחות מרחפת בעולמות משלה, ואיתן מנסה לנהל את חייו השלווים ותוך כך גם לפתור את הבעייה.

הם גרים בדירה בדמי מפתח ברחוב בן יהודה בתל אביב, מרחק קצר מאוד מהדירה בדמי מפתח שבה גרתי עם משפחתי עד גיל עשרים וחמש. האבא אומר "אנחנו הרי דיירים מוגנים. הם סתם מאיימים. הם לא יכולים לעשות כלום." מאוחר יותר נשמע גם ממישהו אחר "דיירים מוגנים. יותר קל להוציא את הסינים מטיבט מאשר להוציא דייר מוגן מדירה". גם אם הם צודקים, אני עדיין זוכר עד כמה אבא שלי חשש בילדותי מפני בעל הבית שלנו.

הספר דמי מפתח שקט ורגוע. אין ריגושים, אין זיקוקים, אין איומים ואין רוע. ובכל זאת הספר סוחף אותי בסקרנות רבה מפרק לפרק. נוח לי להיכנס אל עולמו של איתן. מתברר שאפילו בשגרת עבודתו כספרן בָּאוניברסיטה יש שוברי שגרה קלים. אחד מהם הופך במפתיע למרכז עולמו של איתן. סקרנותו ולמדנותו של איתן גוררים אותו להרפתקה על סף הפשע אי שם באמריקה רַבָּתִי. כל כוונותיו ומעשיו חיוביים ונראה שלדעתו, ולא רק לדעתו, הוא נוהג כשורה.

חברתו ורד, סטודנטית לקולנוע ולפילוסופיה, מצטרפת להרפתקה. היא אשת מעשה שמניעה את הפעולות הנדרשות ללא קושי. היא בעצם "קטפה" את איתן מאחורי דלפק הספרייה ואימצה אותו אליה. בעוד איתן שוקל את מעשיו היא כבר רוכשת להם כרטיסי טיסה לניו-יורק, ומסדרת להם מקום מגורים. בספריית האוניברסיטה כולם מופתעים מכך שאיתן, שאיננו מחסיר אף משמרת, יוצא לחופשה.

כל ההתרחשויות מכאן והלאה סובבות סביב ספרים, והן מרתקות. איתן מבצע את כל מה שתכנן ולמרבה הפלא איננו נתקל בקשיים. הוא מספר כמעט לכל הנוגעים בַּדָּבָר את השתלשלות העניינים, ואף שיש במעשיו ניחוח של פשע, כולם מקבלים את מעשיו באהדה. ככלות הכול, כל מעשיו נעשים מתוך כוונה טובה. איתן מגיב להתפתחויות, וכאדם סקרן איננו יכול שלא לפענח רמזים שנפלו לְפִתחו, ממשיך לשנות את תוכניותיו ומתגלגל מארץ לארץ. עד היכן יגיע? על כך תקראו בספר. על כל פנים נראה שאחרי סיום ספר זה חייו יהיו מעט פחות שגרתיים וַאֲפוֹרִים.

ספר מסקרן וסוחף בנחת על אנשים פשוטים שרוצים להיטיב עם כולם. מאוד נהניתי לקרוא.

הראש הכפול – יאיר לפיד

אני ממתין לרכבת בתחנת חוף הכרמל בחיפה ומרפרף כמנהגי על פני הספרים בספרייה בתחנה. בין הספרים מבצבץ ספר דק ששקע מעט בין האחרים. בגב הספר מוזכר השם ג'וש שירמן. אני מכיר את השם וַאֲפִילוּ זוכר את דמותו מספרים שקראתי בעבר. ג'וש היה בלש משטרה ועכשיו הוא חוקר פרטי שמרבית חקירותיו מַשְׁמִימוֹת למדי. אני זוכר מהספרים הקודמים שהוא גבר גדול ממדים ומאז שעזב את השירות ממדיו התרחבו קמעה. נראה לי שהספר יתאים לנסיעתי לתל אביב. אתחיל לקרוא ברכבת ואחליט אם להשאיר אותו בתיקי או בספרייה שבתחנת היעד.

כולם קוראים ליהושע שירמן בשם ג'וש, לכן הוא מופתע כשהקול בצד השני של קו הטלפון קורא לו מר שירמן. מישהי מזמינה אצלו מעקב אחרי בעלה הבוגד – משימה סתמית ומשעממת. הוא יוצא בחוסר חשק מדירתו המוזנחת ברחוב מאפו בתל אביב ללילה גשום וקר. חבריו הטובים לְבִילוי לֵילִי זה הם תרמוס קפה, חפיסת סיגריות 'נלסון' וּמכונית קָפְּרִי שנראה שהיא כרגע אהבתו היחידה. הקפרי נראית כמו גרוטאה, אבל הוא מְתַחְזֵק את המנוע שלה היטב והיא ערוכה לצאת בכל רגע למשימות שדורשות יכולות מיוחדות.

על גב הספר כתוב "יאיר לפיד, 25, עיתונאי, תושב תל אביב, בעיקר בין אחת לשש בבוקר…". ניכר שיאיר לפיד כתב בעצמו את התיאורים בגב הספר. הספר יצא לאור בשנת 1989, בטרם עלה בדעתו שיחתור אי פעם להנהיג את המדינה. את צילום העטיפה יצרה צלמת צעירה בשם ליהיא מָן שלימים יהיה שמה ליהיא לפיד. אגב, אביו של ג'וש שירמן הוא עיתונאי זקן שמוקף בַּחֲבוּרָת עיתונאים מִנְּפִילֵי העיתונות העברית באותם ימים. מזכיר משהו את הסופר – לא?

ג'וש מספר לנו על מעלליו בגוף ראשון. הוא עוקב אחרי הבעל הבוגד ותוך זמן קצר ביותר מתברר שאין בסיפור מאהבת. נראה שמדובר בשוד יהלומים או משהו מעין זה, אבל גם זה איננו כנראה עיקר הסיפור. הוא נתקל בְּסמטה, ממש מול מלטשה שנשדדה, בבחורה צעירה שככל הנראה נאנסה.

האזעקה של המלטשות מתחילה לפעול בִּזְעָקוֹת עולות ויורדות. ברור שעוד זמן קצר יגיע שוטר וישאל את ג'וש מה הוא עושה עם בחורה חבולה ליד מלטשה שנשדדה. הבחורה לבושה בלבוש ארוך וכל חזותה מעידה על כך שהיא ממשפחה חרדית. ג'וש מחליט לקחת אותה לְבֵיתוֹ ולנסות לברר לאחר מכן מה קרה. אין סיבה לדאוג, אין כאן שום קלקלן [ספוילר], כל זה מסופר בפחות מעשרה עמודים. הספר ממש בתחילתו ואין לנו מושג לאן האירועים יתגלגלו.

מכאן אני מקמץ בתיאורים, כי כמעט כל דבר שאספר עלול לקלקל. לג'וש יש חברים במשטרה מתקופת שירותו בה, וכן יש שם גם לא מעט שוטרים שממש אינם רוצים בטובתו. הוא נעזר במי שאפשר ונזהר מֵהַאֲחֵרִים, אבל הם כבר מוצאים אותו. ברקע האירועים ג'וש מצייר את הגיגיו על פיסות נייר מזדמנות. בדרך כלל אלה ראשים עם עיניים גדולות. לא הבנתי את שם הספר עד שהוא צייר את הראש הכפול.

ההתרחשויות מובילות אותו לישיבה בבני ברק, למלונות עם חדרים שמושכרים לפי שעה בתל אביב, למאורות חֲרֵבוֹת ביפו וכן לִמְעוֹז הזונות בחוף תל ברוך. הוא מצליח להיקלע לְתִגְרוֹת אגרופים, סכינים וַאֲפִילוּ אקדחים, וגם מרדפים לא חסרים בספר. הוא מתערבב עם העולם התחתון ועם שותפיו בישיבה ובמשטרה. בקצרה – אין רגע דל.

זהו בעיקר ספר מתח, אבל יאיר לפיד, כמנהגו, מתבל את האירועים הקשים ביותר בהומור ובאירוניה דקה. כאשר מישהו דוחק את ג'וש אל הקיר הוא מתאר את מצבו כך: "הגב שלי נדבק לַקִּיר של פרוזדור הכניסה, ולרגע הרגשתי שאני עומד לעבור דרכו כמו איזו דמות בַּסּרטים המצוירים". בעוד מתרוממת ידו של הדוחק אל הקיר להכות את ג'וש הוא עוצר לפתע ואומר: "אנחנו לא נפגשנו פעם?". מתברר שהם שירתו יחד בצבא – איך לא?

הספר רָווּי בִּסטראוטיפים אודות החברה החרדית, העולם התחתון, זנות, סמים והומופוביה. הספר נכתב ב-1989 זמן רב לפני שהומואים הרהיבו עוז לצאת מהארון. מעל דירתו של ג'וש גר זוג הומואים זקנים חביבים. כשג'וש מבקש מהם עזרה הם אומרים לו "אתה היחיד בשכונה הזאת שמדבר איתנו". הוא אינו יודע אפילו את שמותיהם, מבחינתו הם "הגבוה" ו"הנמוך". אחרי שְׁרֶלי פוגשת אותם היא אומרת בהפתעה "אבל הם כל־כך נחמדים. הם לא נראו רעים או משהו".

עברו שלושים וארבע שנים מאז שהספר יצא לאור וההרגשה היא שמדובר בעידן אחר. התקשורת נעשית בעיקרה בטלפונים קוויים. יש טלפונים ציבוריים בכל פינה. צריך לתאם פגישות מראש ואין דרך לתקשר עם מי שלא מגיע. ניידות המשטרה הן מדגם קורטינה והבית של ספק הסמים מתואר כ"ארמון קטן. עם מערכת קומפקט דיסק חדישה. טלוויזיית מסך…". לקח לי כמה דקות להיזכר לְמה קראו טלוויזיית מסך באותם ימים.

ג'וש היה בלש משטרה ועכשיו הוא חוקר פרטי. הוא מתחכך בספר זה בעולם הפשע משני צדדיו. הוא מבצע בעצמו עברות ופשעים, דבר שאיננו זר גם לאנשי המשטרה בפועל. לפני זמן מה קראתי את הספר השלישית בשורה השנייה מאת גל אמיר. גיבור אותו ספר הוא רומנו – בלש משטרה שסרח והסתבך בפרשת שחיתות. כשקראתי את הספר ההוא, רומנו נראה לי ממש מוכר עד שקלטתי שאני מבלבל בינו לבין ג'וש. הדמויות של ג'וש ושל רומנו מזכירות דמויות מספרים נוספים – כנראה הרעיון של השוטר שמחליף צד הִצִּית את דמיונם של לא מעט סופרים. אנחנו פוגשים דמויות כאלה גם בסדרה "השוטרים" שהעונה השנייה שלה מוקרנת בימים אלה בטלוויזיה. יכול להיות שהסופר הושפע לא מעט גם מדמותו הבלש הפרטי סֵם סֶפֵּייד בספר ובסרט 'הנץ ממלטה' של דֶ֫שִׁיל הָ֫אמט.

במהלך הקריאה אני מרגיש שדברים מסוימים לא מסתדרים לי עם ההיגיון. אני מתחיל לחשוד שמה שמתואר איננו בדיוק מה שקורה. כאילו ג'וש לא מבין דברים שבהם חשדתי משלב מוקדם מאוד בספר. בסופו של הספר מתברר שהחשדות שלי התאמתו, לפחות בחלקם. אני תוהה אם הסופר שתל את המחשבות בראשי כדי להעניק לי תחושה טובה, כאילו אני חכם. מצד שני זה קצת מאכזב לחשוב שהדברים היו שקופים מדי. כאשר ג'וש מפענח את הפרשה הוא אומר לעצמו "לאורך כל הדרך היו רמזים, אבל אני התעקשתי להתעלם מהם". זה איננו קלקלן, הרי לא העליתם בדעתכם שגיבורנו ייכשל.

ספר מתח הומוריסטי, קצר וחביב. כיף לקרוא. ספר טיסה, מתאים גם לרכבות.

זמורה ביתן, 1989 – 175 עמודים

הרהור רקע שלי – אני נהנה מאוד מהספרים ומהשירים שכתב יאיר לפיד. הייתי שמח אילו דבק במלאכת הכתיבה… אבל הוא מעדיף להסתופף במסדרונות השלטון. הוא כותב נאומים מוכשר אבל בהנהגת המדינה לא די לנו בנאומים. ניחא, שיהיה לו ולנו בהצלחה.

שעות מתות – אוּרי אַדלמן

"הבחורה נהגה באופנוע ברחוב יהודה הלוי. בסביבות בלפור היא עלתה על המדרכה ונכנסה בקיר של בניין משרדים." כך אמר הפרמדיק שהביא את נפגעת התאונה לחדר הטראומה. באולטרה סאונד נראה כל חלל הבטן שלה ככתם עכור גדול – דימום פנימי מסיבי. המנתח התורן בחדר הטראומה, נועם דנציג, על סף סיום ההתמחות. הוא מחליט שאין זמן וחייבים לבצע פרוצדורה מיידית להצלת הנערה. זוהי פרוצדורה שאסור למתמחים לבצע, אבל הנערה מתנדנדת בין חיים למוות. הבחורה מתה על שולחן הניתוחים. תוך זמן קצר מתברר שהיא ביתו של אחד הקבלנים העשירים במדינה, אדם שכספו העניק לו קשרים והשפעה. כותרות עיתוני הבוקר כבר זועקות "עבריין חלוק לבן" ו"אל תתנו להם סכינים!"

נועם חוֹוֶה איומים ופעולות שעלולות לסכן את עתידו ואולי אפילו את חייו. הוא מתחיל לחקור אם באמת הפעולה שביצע היא שגרמה למותה של הבחורה. מכאן מתחילה להתגלגל מסכת אירועים מלווה בתגליות ממש לא צפויות. מתברר שהרבה דמויות בוחשות בקדרה שנראית כבעייה נקודתית של ניתוח אחד ומנתח אחד. הספר מגלה לנו, הקוראים, טפח מכל חלק של העלילה שהופכת להיות סבוכה מפרק לפרק. גיבורי הסיפור מכירים רק את חלקם בסיפור, ובעצם גם לנו לא לגמרי ברור בתחילה הקשר בין הסיפורים שנחשפים ובין הנפשות הפועלות.

ספר מתח עשיר בהתפתחויות שמובילות את גיבורנו ואת שותפותיו ושותפיו לַמסע למקומות רבים ושונים בארץ ובעולם. הרבה מאוד תככים שמערבים הון, שלטון, עיתון ובטחון מתגלים. בעלי כח ושררה מנצלים את קשריהם בשכבות השלטון, מערכות הביטחון והרפואה ליצור מַצְּגֵי־שָׁוְא, ואפילו לגרום לשינוי מסלול החיים של אנשים שלא יודעים אפילו שמישהו מטלטל את חייהם במסלול שנראה להם כקידום.

הסיפור ישראלי מאוד. ענייני ביטחון וכוחות הביטחון הגלויים והסמויים נוטלים חלק משמעותי בעלילה. אנשים מתים או נהרגים בדרכים מסתוריות. קשה מאוד לספר על הספר ובכל זאת לחמוק מקלקלנים [ספוילרים]. אינני מספר כאן על עיקרי הדברים אלא דווקא על הזוטות שֶׁמְּתַבְּלוֹת אותם.

הסיפור עשיר בכל המרכיבים שבונים סיפור מתח טוב – אִיוּמים, נסיונות התנקשות, פריצות, סחטנות, בחישה בתקשורת, זיופים והעלמות מידע, בגידות, נאמנות כפולה, חטיפות, מעקבים והאזנות סתר וגם אלימות ומין. מנגד מתגלים גם אנשים שמנסים כמיטב יכולתם לעזור לחשוף את האמת. יש שמסכנים את עצמם ויש שמנסים להסתיר את זהותם. הם מבינים היטב שפועלים מולם כוחות גדולים חסרי מוסר, מצפון ומעצורים.

לא הכול מתח ומסתורין, יש גם הפוגות עם סיפורים אנושיים קלילים. ההתפתחויות מובילות את נועם, בין השאר, לפריז במטרה לחשוף מידע כלשהו. הוא פוגש שם את מיקי, ישראלי שנפצע במהלך אחת הפעילויות. בעוד מיקי מחלים מפציעתו בבית החולים בפריז הוא מבקש מנועם שיביא לו פלאפל. הוא שמע שיש ברו דה רוזיה כמה מקומות עם פלאפל. לאחר נגיסה אחת נועם אומר "על הפנים, בוואדי ניסנאס זה לא היה עובר". כאן מתפתח ויכוח הפלאפל הנצחי – זה טוען שאין כמו בוואדי ניסנאס וזה טוען שלעומת הפלאפל ברחוב עוזיאל ברמת גן, הפלאפל החיפאי הוא ליגה גימל. אני חיפאי שמצדד בפלאפל מישל בוואדי. סקרנותי מתעוררת. עברתי בעבר את כל רחוב עוזיאל ברגל מספר פעמים ולא הבחנתי בפלאפל. פניתי לחפש את הפלאפל המהולל ברשת. מתברר שהיה שם פלאפל "הנוער" שהיה מוסד בעל שם, אך הוא נסגר זמן קצר אחרי שהספר יצא לאור. ואם לא די לנו בהסתחבקות הישראלית בפריז, מתברר שגם הכירורג בבית החולים בפריז דובר עברית מגומגמת משהו. הוא היה כמה שנים בקיבוץ ויש לו דודה בנתניה, איך לא.

ספר מתח ומסתורין רווי בתככים, מאוד לא שגרתי ועם זאת קליל ונעים לקריאה.

אחרי סוף הספר יש פרק תודות ובו רשימה ארוכה של אנשים שעזרו ביצירת הספר. בסיום הפרק כתב הסופר:

אורי אדלמן
גבעת ח"ן, מרץ 2004
נ.ב. אם יש לכם תגובות או הערות על הספר, אתם מוזמנים לשלוח אותן לכתובת…

אין טעם לכתוב לסופר. חמישה חודשים אחרי סיום כתיבת ספר זה הוא נפטר מהתקף לב בעת שעסק בכתיבת ספר במלון "רמת אביב" בתל אביב. כשקראתי על כך בוויקיפדיה לא יכולתי להמנע ממחשבה איך זה שאדם בן 45 בריא ופעיל חוטף פתאום התקף לב במלון. אחרי קריאת הספר, זה ממש מתבקש לחשוד שהאירוע לא היה מקרי. אורי אדלמן יכול היה לפתוח בסיפור מותו ספר מרתק נוסף, אבל זה כבר לא יקרה.

על חווית הקריאה שלי בספריו הקודמים אפשר לקרוא כאן:

• קונצ'רטו למרגל ולתזמורת
• בסימן ונוס
• משוואה עם נעלם

כתר הוצאה לאור בע"מ 2004, 505 עמודים

בגידה בוונציה – סטיב ברי

בספר בגידה בוונציה סטיב ברי מספר לנו על אירועים שנסמכים על מסתרי מקום קבורתו של אלכסנדר מוקדון. המקדוני איננו נושא הספר, הוא רק ההשראה לאירועים בני ימינו. חידת מקום קבורתו של אלכסנדר הגדול עוררה את דמיונם של היסטוריונים, מנהיגים וסופרים מאז מותו בשנת 323 לפני הספירה עד ימינו. גיבור החיל יפה התואר יצא ממקדוניה שביוון לאפריקה, בנה את אלכסנדריה, המשיך במסע כיבושיו לאסיה ופלש ממדינה למדינה. לאחר כיבוש הודו פנה לבבל ובעקבות התקוממות צבאו ומרד האצולה המקדונית מצא אלכסנדר הגדול את מותו ממחלה מסתורית בגיל 32. קבורתו הייתה מלווה בעימותים רבים לגבי צורת הקבורה, מיקומה ופרטים נוספים. לא ברור עד היום מה קרה, קיימים סיפורים רבים שמתארים את מסע הקבורה שבמהלכו נגנבה הגופה על ידי תלמי. המידע עמוס סתירות ומבלבל.

לאחרונה קראתי את הספר הצופן האלכסנדרוני מאת ויל אדמס שגם הוא עוסק במסתרי קברו של מיודענו. כל זה איננו חלק מעלילת הספר אלא הרקע בלבד. בפתח הספר יש רשימה של מאורעות חשובים ואחריה פרולוג שמציג את הרקע ההיסטורי והרכילותי שמלווה את אלכסנדר מוקדון.

הפרק הראשון של הספר בגידה בוונציה מפגיש אותנו בקופנהגן עם קוטון מאלון – סוחר הספרים העתיקים שהכרנו כבר בספרים הקודמים. בפרק השני אנחנו בוונציה, בשלישי בקופנהגן וברביעי בסמרקנד שבפדרציה המרכז אסיאנית וחוזר חלילה. אנחנו מדלגים עם גיבורי הספר מפרק לפרק וממקום למקום והכול מתרחש במהירות במהלך ימים בודדים. הפדרציה המרכז אסיאנית היא ממלכתה של אירנה זובסטינה. לאחר קריסת ברית-המועצות יצאה אירנה זובסטינה למסע כיבושים במרכז אסיה כשהמודל שמנחה אותה הוא סיפורו של אלכסנדר הגדול. היא לוחמת נועזת ונחושה שאיננה בוחלת בקרבות אישיים ובפעולות אכזריות במיוחד. במקביל היא גם מפתחת תעשיות ביולוגיות חובקות עולם ומשתמשת בטכניקות היסטוריות ומודרניות. זובסטינה נסמכת לא מעט גם על סיפורי ה"איליאדה" להומרוס.

קוראי וקוראות סדרת הספרים של סטיב ברי כבר יכולים לנחש שלא יחלפו דפים רבים עד שנפגוש גם את קסיופיאה ויט, הנריק תורוולסדן וסטפני נל. כולם נקלעים לסיכונים שמאיימים על חייהם ומצילים זה את זו וזו את זה לסירוגין תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים בעליל. כמו בספרים האחרים, גם כאן לא ברור מי לנו ומי לְצָרֵינוּ והנאמנויות מתחלפות ומשתנות. לכן כולם חושדים בכולם וכולם סומכים על כולם עד המהפך הבא, והוא בא.

נראה כאילו הכול צפוי, הרי אנחנו מכירים את המתכונת, אך אין זה כך – הספר מרתק מקצה לקצה והשתלשלויות העניינים בלתי צפויות לחלוטין. כולם במרדף להניח ידיהם על סדרת מדליוני פיל מסתוריים שלא כל כך ברור מה הם צופנים. במהלך הספר אנחנו נחשפים לאש יוונית, לכתבי חידה מוסתרים בכלי צופן עתיקים, לטכניקות השמדה ביולוגיות ולשיקויי הגנה. ההרפתקאות מגלגלות את מיודעינו למבוכים בקתדרלות של ונציה וליערות באזורים נידחים במרכז אסיה ובהם מבנים מסתוריים וסבוכים בדרכי מסתור. אין רגע דל וכמובן נגיע גם לחיפושים אחר קברו של אלכסנדר מוקדון ומקומות וכלי קבורה שבהם אולי קבורים חלקים מגופתו, ואולי לא.

הספר מסקרן ומותח לכל אורכו. הוא משלב מאבקי כוח ומאבקי מוח של אלה שמנסים לפצח את החידות ולהגיע לאותם יעדים לפני אלה שמתמודדים מולם.

זה, מן הסתם, בדיוק אותו משפט שבחרתי לתאר בו את הספרים הקודמים ואני מניח שהוא יתאים גם לבאים אחריו.

סטיב ברי המציא נוסחה ליצירת ספרים מרתקים על בסיס אירועים היסטוריים. הספרים פותחים בסיפורי העבר שמובילים אל עלילת הספר ומהם ממשיכים אל ההווה. קראתי את הספר אוצר הטמפלרים שמבוסס על מעללי מסדר הטֶמפְּלֵרִים – האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה. בעקבות קריאת הספר יצאנו, אשתי ואני, לטיול במחוזות ההתרחשות של עלילות הספר בדרום מערב צרפת. אחריו קראתי את הספר נקמת דם בפריז שמבוסס על נפוליאון יליד קורסיקה ששלט בצרפת וכן את הספר פרשת קולומבוס שהביא אותנו עד קובה.

הספר מושקע מאוד. הסופר ביקר בכל אזורי ההתרחשות ומכיר אותם לפרטי פרטיהם. הוא התעמק בסיפורים ההיסטוריים הרבים שמובלעים בעלילות והקפיד לדייק בפרטים ההיסטוריים. עם זאת הוא "העשיר" את הסיפור ההיסטורי בפרטים מפרי דמיונו. בסוף הספר, כמו גם באחרים, נמצא פרק 'הערת המחבר' שבו הוא מפריד בין עובדות לבדיון.

מטר הוצאה לאור 2010, מאנגלית: אמנון כץ, 495 עמודים.

קונצ'רטו למרגל ולתזמורת – אוּרי אַדלמן

יוחנן הגיע באיחור לבית הקברות להלוויה של גיבור ישראל בשם אמנון לב. כך הוא מספר לנו בגוף ראשון בפתח הספר. בהלוויה הוא משוחח עם אלכס ועם דב, דברים שקשה להבין את הקשרם – כנראה הכנה למה שנקרא מאוחר יותר. בצאתם מבית הקברות רואים לא רחוק משער בית הקברות את עירית יושבת במכוניתה.

פרק מספר 1 מסופר מפי עירית ופרק מספר 2 מסופר מפי יוחנן. מעתה נקרא את הסיפור מראות עיניהם של יוחנן ושל עירית לסירוגין בהתאם להתפתחות העלילה. אנחנו מקבלים תמונה רחבה יותר ממה שיודעת עירית וממה שיודע יוחנן, אך גם אנחנו לא יודעים הכול, ואיננו יודעים מה שהמספרים אינם מעוניינים לספר לנו.

דוקטור עירית דולב מלמדת מוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בסיום שיעור על המיסה הגדולה של באך, שואל סטודנט לא מוכר שאלה מוזרה בעניין השפעת המוזיקה הכנסייתית הרוסית על באך. הסטודנט, כך מתברר לנו בפרק הבא, הוא איש שירותי הביטחון, יוחנן, שאין לו שום קשר למוזיקה. עירית מבצעת מחקר אקדמי בנושא המיסה והשירה בכנסייה הפרבוסלבית במגרש הרוסים בירושלים. היא הצליחה לזכות באמון אנשי הכנסייה בזכות מאמצי המוזיקולוג פרופסור ויקטור גלר. ראשי הכנסייה מניחים לה לבצע את המחקר בכנסייה ואפילו הקצו לה חדר קטן, אך אין היא רשאית להקליט, את ההקלטות של המוזיקה מבצעים עבורה אנשי הכנסייה.

יוחנן נשלח לתחקר את עירית בגלל קשריה עם הכנסייה. התחקיר נראה לו מיותר, רק כדי להשלים תיק קטן וחסר ערך. זמן קצר לאחר התחקיר נוצר באופן לא צפוי צורך להחליף את איש הקשר של השב"כ עם סוכן בכנסייה. בדרך עקלקלה משהו מוחלט לנסות לגייס את עירית לפעילות של מספר חודשים בשב"כ. יוחנן מארגן מפגש בין עירית לבין אמנון שהוא מספר 2 בשב"כ. בעקבות המפגש עם אמנון, עירית נענית למשימה. אפילו היא מופתעת מהסכמתה.

מכאן העניינים משתלשלים בתחילה במתינות ולאחר מכן מסתבכים ומסתבכים. אמנון מטיל על יוחנן משימות חקירה נוספות מול המחתרת הבאסקית ומול הנספח הצרפתי, ובינתיים הוא משגיח על הפעילות של עירית בכנסייה. איש הקשר של עירית בתוך הכנסייה מתגלה כמוזיקאי מוכשר מאוד. עירית מרגישה מאוד לא נוח עם מה שהיא מסתירה מפרופסור גלר. הוא היה זה שפתח לה את הדלת לכנסייה הרוסית והבטיח שהיא עוסקת רק במחקר.

ככל שמתקדמים בקריאה מתגלים דברים מפתיעים ובלתי מוסברים ולקראת הסוף שוברים את הכלים ומתברר שכל מה שנראה היה לנו שאנחנו יודעים איננו מה שקורה באמת. כשקראתי את הספר בסימן ונוס מאת אותו סופר, הייתה לי הרגשה שאני יודע לפתור את התעלומה, ואכן צדקתי. חשדתי שהסופר פיזר רמזים שהובילו אותי אל ההרגשה ההיא. הפעם אין זה כך, כל התפתחות מפתיעה אותי. מייד עם סיום הקריאה אני שב לאחור לראות אם היו אכן רמזים. בתחילה קורא בדילוגים קלים אך די מהר שוקע בספר מחדש. חווית קריאת הספר שונה לחלוטין ומרתקת לא פחות כאשר אני יודע את האמת ואת הסוף. דברים שנראו סתומים במהלך הקריאה הראשונה מתבהרים, אך אינני חושב שיכולתי להסיק מהם משהו בעל משמעות.

הספר קצר, בסך הכול מאה ותשעים עמודים. הפרקים קצרים, כארבעה עמודים כל פרק. הסיפורים של עירית ושל יוחנן משלימים תמונה מרתקת ומפתיעה והספר נקרא בקלות ובמהירות. כמו הספרים הקודמים של אורי אדלמן שקראתי עד כה, גם קונצ'רטו למרגל ולתזמורת הוא –

ספר מרתק ומותח, מהיר מאוד, נוח לקריאה ושופע הפתעות. חוויית קריאה נהדרת.

הוצאת כתר 1993, 190 עמודים

מכתב אבוד – שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי

בצאתנו מהקונצרט-תיאטרון שלישייה במי במול שאלה אותי הבמאית דורית ניתאי נאמן אם אבוא ביום שני להצגה 'מכתב אבוד'. כבר ראיתי את ההצגה פעמיים. אבל הפעם זה עם אורח כבוד – שגריר רומניה בישראל. מאוחר יותר שמתי לב שמדובר באירוע שמציין שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי. זה כבר דבר אחר. את ההצגה אומנם כבר ראיתי, אבל לזכר שנים רבות של חוויות תרבות שהעניק לנו ניקו ניתאי החלטתי לבוא פעם נוספת.

בטרם אמשיך אני מזכיר לאלה שאולי שכחו – אינני מבקר, אני חולק חוויות תרבות שלי. זה ממש לא אותו דבר. החוויה שלי מושפעת מעולם האסוציאציות הפרטי שלי, שאיננו בְּהֶכְרֵחַ דומה לזה של אחרים. החוויה מתחילה כאשר אני מחליט ללכת להצגה ומסתיימת כאשר רשמי ההצגה מפנים את מקומם בראשי לחוויות אחרות. החוויות מהקונצרט-תיאטרון 'שלישייה במי במול' העסיקו את מחשבותיי ימים רבים אחרי שעזבתי את האולם.

המדינה גועשת בימים אלה מהפגנות נגד ההפיכה המשפטית שיוזמת הממשלה הנוכחית. אני מקווה שאלה שיקראו את דברי בשנים הבאות לא יזכרו במה מדובר. בינתיים הדרכים חסומות. אני מקדים מעט לנסוע ברכבת מחיפה לתל אביב מחשש לעיכובים. לשמחתי אני מגיע בזמן סביר ואפילו מספיק לטייל מעט ביפו וללכת משם ברגל להצגה בבית טֶפֶּר מאחורי בית המעצר תל אביב שעוד יוזכר בהמשך.

בכניסה לתיאטרון מתחיל להתכנס הקהל. כמעט כל האנשים מוכרים לי. אני מניח שמרביתם כבר ראו, כמוני, את ההצגה ובאו לזכר הימים שלנו עם ניקו ניתאי. שגריר רומניה מגיע ואחריו גם אנחנו נכנסים אל האולם. רוחב תפאורת הרקע של ההצגה הותאם לתיאטרון החנות הקטן משמעותית מאולם תיאטרון קרוב הזכור לטוב בתחנה המרכזית הדועכת של תל אביב.

דורית ניתאי נאמן נושאת דברים על התיאטרון, על ניקו ניתאי, על המחזה שמקורו ברומניה ומברכת את השגריר. השגריר נושא את דבריו על קשרי התרבות עם ישראל, על המחזאי יון לוקה קאראג'אלה ועל ההצגה. לפני תחילת ההצגה דורית מסבירה לנו ששיטת הבחירות ברומניה של אותם ימים היא אזורית בשונה מזו שנהוגה אצלנו. מכבים טלפונים ומתחילים.

מכתב אבוד

קומדיה של טעויות מאת: יון לוקה קאראג'אלה. תרגום, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי

צילום – אהוד לבון

גִיצֶה השוטר נכנס מתנשף ומספר לדון פֶנִיקֶה על ההתרחשויות האחרונות. המדים שהוא לובש ססגוניים במיוחד, כמעט קרקסיים. ההצגה מבויימת במחוות גוף גדולות וחיתוך דיבור צעקני משהו. מרבית הנפשות הפועלות מוקצנות כיאה לסָטִירָה גרוטסקית. התלבושות בעיצוב לירון מרטון משרתות היטב את התמונה הכללית. ראיתי את ההצגה לפני מספר שנים ולא זכרתי את כל הפרטים, אך בראותי את הדמויות נזכרתי גם בהצגה שראיתי בתיאטרון קרוב לפני למעלה מעשור – בקרנבל מאת אותו מחזאי ובבימוי דומה.

ההצגה 'מכתב אבוד' עוסקת בבחירת המועמד האזורי לפרלמנט. השיקולים אינם מתייחסים לכישורי המועמדים אלא לקשרים שלהם וליכולת הסחיטה של כל אחד. מתגלגלת שמועה על מכתב אהבה מדון פֶנִיקֶה למדאם ג'וֹיסִיקָה, אשתו של טְרָכָנָקֶה. המכתב הגיע אל קָצָבֶנְקוּ והוא משתמש בו לסחיטה – פרסום המכתב בעיתון עלול להביך ואפילו לגרום לנזק משמעותי. המידע הזה מגיע אל דון פֶנִיקֶה מפיו של טְרָכָנָקֶה שבטוח שמדובר בזיוף ואיננו חושד בדבר. כאשר טְרָכָנָקֶה אומר שהערב קָצָבֶנְקוּ ינאם נגדם, דון פניקה אומר שקצבנקו לא ינאם כי הוא יהיה במעצר. האמירה מלווה בתנועת יד בכיוון בית המעצר אבו-כביר הסמוך. אין לי מושג אם זה מכוון או שזה רק בראש שלי, אבל זה בהחלט מוסיף לאווירה הגרוטסקית.

מכאן מתחיל מרדף אחרי המכתב. מפה לשם מתברר שזה איננו המכתב היחיד ומסכת הסחיטות מסתבכת. המידע שעובר בין הדמויות מתפרש על ידי כל אחד באופן שונה ומעשיר את הקומדיה בטעויות על גבי טעויות. מספר הבוחשים בקלחת גָּדֵל וכולם חושדים זה בזה בבגידה במפלגה או במדינה, אך לא עולה בדעתו של טְרָכָנָקֶה שחברו הטוב ואשתו בוגדים בו.

מדאם ג'וֹיסִיקָה איננה מוכנה שהמכתב יתגלה. היא מאלצת את מאהבה, פֶנִיקֶה, לתמוך בְּקָצָבֶנְקוּ כדי להשתיקו. כשהוא מתנגד היא אומרת "אם אני בעד קָצָבֶנְקוּ, בעלי גם מוכרח להיות בעד קָצָבֶנְקוּ, וכל הקולות שלו". ניכר שהיא שולטת בכולם. כאשר היא מדברת עם גיצה השוטר היא מכה אותו בעיתון תוך כדי דיבור. גם שיחותיה עם דון פֶנִיקֶה מלוות במכות באמצעות העיתון. כולם פוחדים ממנה ומצייתים לה. אינני יכול להימנע מלראות בהתנהגותה מאפיינים של שרה נתניהו.

הַקְּנוּנְיוֹת מתרבות, יש לחצים למנות מועמדים שונים ומשונים. הבטחות נזרקות מצד לצד ומופרות עוד בטרם נאמרו. הנאומים בישיבות המועצה מלאי פאתוס בסגנון שמזכיר לי את מנחם בגין. יכול להיות שמה שמתרחש במדינתנו, מחוץ לכותלי האולם, משפיע על החוויה שלי ולכן האסוציאציות שלי נודדות למקומות מוזרים, אך כשהמפגינים מתחילים לצעוק "בּוּשָׁה! בּוּשָׁה!" אני מבין שזה לא רק אני. את הצעקות הללו אינני חושב שניקו ניתאי שם בפיהם של המפגינים – זה קשור יותר מדי למה שמתרחש בימים אלה. אני מנחש שזו תוספת חדשה. אינני יודע. אולי.

קומדיה מטורפת – סָטִירָה גרוטסקית שמצחיקה בזמן ההצגה ומטרידה במבט לאחור.

קשה להימנע מלראות את ההקבלות עם מה שקורה אצלנו, אף כי מערכת הלחצים והשחיתויות איננה דומה, בעיקר בגלל המבנה הפרלמנטרי השונה.

בסופו של יום כולם שמחים ושרים במלוא גרון כשבעצם היחיד שתמרן את כולם והשיג את כל מטרותיו הוא השוטה הנלעג.

ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן מוזיקה: אור מצא תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: לירון מרטון תאורה: רונן בכר עוזרי במאי: גיא ישראלי ועומרי בקר

שחקנים: גל ישראלי יונתן לוויתן מרטין בלומנפלד אריאלה ברונשטיין אושר בית הלחמי לאון נונין צביקה דולב אבנר מדואל בן-יהודה רועי משיח יואב סדובסקי

שלישייה במי במול | קונצרט-תיאטרון בתיאטרון ניקו ניתאי

סיפור אהבה מוזיקלי
שמקרב ומרחיק לסירוגין חברה וחבר
שהיו פעם זוג ועכשיו הם רק "ידידים"

דורית ניתאי נאמן, המנהלת האומנותית של תיאטרון ניקו ניתאי, העניקה זהות חדשה למחזה צרפתי שלא זכה להעלאות מרובות. ניקו ניתאי תרגם מצרפתית לעברית את המחזה של אריק רוהמר «שלישייה במי במול». דורית התאימה את המחזה לקהל הישראלי בלי לוותר על הניחוח האירופאי. השמות הצרפתיים, אדל ופול, הפכו תחת ידיה לשמות אנה ואדם, שמות בינלאומיים שמתאימים למקומותינו.

המחזה בנוי משבעה מפגשים בין אדם ואנה. במהלך המפגשים הם מתעמתים לא מעט, בין השאר על נושאי אהבת המוזיקה לסגנונותיה. המתחים ביניהם נשענים על תפיסת המוזיקה השונה שלהם, אבל המוזיקה משמשת בעיקר כקולב שעליו הם תולים מסרים נוספים שהם רוצים להעביר ביניהם, לא תמיד בהצלחה.

המפגשים עטופים במוזיקה. לפני ואחרי כל מפגש מנגן הפסנתרן אור יששכר קטע מוזיקה קלאסית שמוליך אותנו מתמונה לתמונה תוך כדי החלפת עונות השנה. למיטב הבנתי, זה רעיון מקורי של הבמאית שהפכה את ההצגה לקונצרט-תיאטרון. העברת העונות שמציינות את מרחק הזמנים בין המפגשים מומחשת באמצעות וידאו-ארט שמוקרן ברקע אתר ההתרחשות. נעמי בן-אסא יצרה תמונה אירופאית-ישראלית שמובילה אותנו שוב ושוב לאותו מקום ישראלי באווירה שמייצגת קיץ, חורף, אביב וסתיו אירופאיים בזמן ההפוגות בין המפגשים.³

אנה ואדם היו בעבר זוג. כשנה לפני המפגש הראשון הם נפרדו ונשארו ידידים. כך לפחות לתפיסתה של אנה. אין ספק שהם עדיין אוהבים, אבל אנה החליטה להמשיך מזוגיות לזוגיות בעוד אדם מחכה ומקווה שהיא תשוב אליו. המפגשים מתקיימים תמיד בביתו של אדם, לפעמים באופן מתוכנן ולפעמים בהפתעה. אדם משמש לאנה כמעין גלגל הצלה שיחלץ אותה ממצבי נפש קשים – היא יודעת שהוא תמיד יחכה ויקבל אותה. נקודת שבר מתמשכת נובעת מאהבתו ליצירה 'שלישייה במי במול לקלרינט, ויולה ופסנתר' מאת מוצארט. מפגשים ביניהם נעכרים בגלל הציפיות השונות של אדם ושל אנה.

הליהוק של אושר בית הלחמי לתפקיד אדם ושל אריאלה ברונשטיין לתפקיד אנה קולע היטב לתפיסה שלי את הדמויות. הם מציגים בני אדם שאני מכיר והתנהגויות שאני פוגש בחיים האמיתיים.⁴

כאשר אדם אומר לאנה משפט בסגנון 'אם את לא יודעת לבד – אני לא אגיד לך' מתהפכות בראשי היוצרות. זהו משפט ששייך לסטראוטיפ נשי ישן, אבל גם המחזה נכתב די מזמן. פתאום אני רואה היפוך סטראוטיפים. אנה היא הגבר שמנסה לעבור מזוגיות לזוגיות וחושש מקביעות, ואילו אדם הוא האישה שמצפה לבן זוגה שיירגע מחיפושיו וישוב אליה. זה לא קיים בהצגה – זה רק בראש שלי.

ההצגה שובה את הלב. אני מבין את אנה ואת אדם במידה שווה, ואני מקבל את חילוקי הדעות ביניהם כמאפיינים של זוגיות בריאה. ושוב, אולי זה רק בראש שלי. זה היופי באומנות.

ההצגה מוצגת בסטודיו אנט שהוא מקום למוזיקה. הקהל יושב ממש קרוב לאתר ההתרחשות, אנחנו ממש בדירה של אדם – רואים ואיננו נראים. ה'קרוב' הזה הוא הדבר שכל-כך חביב עלי בתיאטרון. נלחש לאוזני שעוד מעט עשוי להיות לתיאטרון ניקו ניתאי בית משלו. בבית החדש הקהל והשחקנים יחוו זה את זה מקרוב, ממש כמו בתיאטרון קרוב, אולי אפילו קרוב יותר. אני מחכה.

פינת החוויות והאסוציאציות שלי:

1. ההצגה 'שלישייה במי במול' היא היחידה שעלתה בתיאטרון קרוב ולא הספקתי לראות אותה במשכנו בתחנה המרכזית בתל אביב. בינתיים עברנו את מגפת הקורונה, ניקו ניתאי הלך לעולמו, הבית נלקח מתיאטרון קרוב ולאחרונה גם הוחלט לשנות את שמו לתיאטרון ניקו ניתאי.

2. לפני כחודש הלכתי להצגה 'שלישייה במי במול' בסטודיו אנט. לבד. ההצגה נגעה לליבי. בימים שאחרי כן ההצגה העסיקה אותי לא מעט. במקרים רבים בחיי היומיום נתקלתי במצבים שהדהדו בראשי את ההצגה. הלכתי להצגה פעם נוספת, הפעם הצטרפה אלי אשתי שתחיה.

3. העברת הזמן באמצעות וידאו-ארט ומוזיקה מהדהדת בראשי את העברת הזמן בסרט נוטינג היל.

4. מצאתי ברשת את המחזה המצולם Eric Rohmer – Le trio en mi bémol (1988). ראיתי אותו באופן חלקי עם תרגום אוטומטי מצרפתית. ההצגה בתיאטרון ניקו ניתאי קולעת לטעמי הרבה יותר מה"מקורית". הדמויות של פול ושל אדל בהפקה הצרפתית מלוקקות ואינן מזכירות לי בני אדם מסביבתי.

נער האופניים

הצגה מאת ובבימוי איה קפלן על פי ספר מאת אלי עמיר

את נורי הכרנו בספרי אלי עמיר תרנגול כפרות ויסמין. בספר נער האופניים אנחנו פוגשים אותו בקיבוץ. הוא נקרא על ידי אביו לצריף המשפחתי בכפר העיוורים – לעזור למשפחה. נורי מצטרף למשפחה ומשם נשלח על ידי אביו לירושלים במטרה לפלס דרך למשפחתו אל בית משלהם בבירה. כך נקלע נער בן שש עשרה לנסות לפרנס את עצמו ולבנות את המשך חייו לבד בעיר גדולה וזרה. משום מה המשפחה מצפה ממנו לעשות למענם דברים שהם לא מנסים אפילו לעשות למען עצמם.

הספר מרתק ומאוד תאורי ומוחשי. סיפורי ההתרחשויות מציאותיים מאוד, אין עיסוק יתר בהגיגים ובמחשבות. העלילה מתקדמת בקו ישר וברור קדימה. כשקראתי את הספר בניתי לי כמנהגי דמויות בראשי. הייתה לי דמות ברורה של נורי, של מיכל ושל רוזיטה. הייתה לי תמונה של מקומות המגורים של נורי וכן של מקומות העבודה והלימודים. הסיפור בהיר ויש בראשי אפילו דמויות של בני משפחתה של מיכל ושל חברה הקודם שהלך ושב והלך.

כשראיתי את הפרסום הראשון תהיתי כיצד אפשר לדחוס עלילת ספר כזה לתוך סד הזמן של הצגה בלי לפגום באופיו. ובכן, איה קפלן ותיאטרון החאן הירושלמי לקחו על עצמם את האתגר ועמדו בו בהצלחה.

אנחנו מגיעים ברכבת להצגת שש אחרי הצוהריים של תיאטרון החאן בבית ציוני אמריקה בתל אביב. בטרם אנחנו נכנסים אני מעיין בתוכנייה באתר של תיאטרון החאן הירושלמי. איה קפלן עיבדה את הספר של אלי עמיר למחזה וביימה את ההצגה. רשימת הדמויות בתוכנייה מעידה על כך שמרבית הדמויות המשמעותיות בספר מופיעות בהצגה. זה מעיד על כך שיש כוונה לכסות את כל הספר, אם כי זה לא נראה אפשרי.

בכניסה לאולם אנחנו רואים על במה תפאורה שמורכבת משני מפלסים שהאחורי מוגבה משמעותית מהקדמי ומאחוריהם ברקע מסך. מעתה כל שינויי אזורי ההתרחשות יאופיינו על ידי אביזרים וריהוט שיוכנסו ויוצאו על ידי השחקנים. בצידי הבמה יושבים הנגנים ובידיהם כלי נגינה מזרחיים. נורי מופיע ומכניס אותנו אל הסיפור כשהמפלס העליון מציג את הקיבוץ. הקיבוצניקים נמצאים בשני המפלסים ומעניקים את האווירה שממנה ניפרד בקרוב. נורי, התנהגותו ולבושו מתאימים לדמות שראיתי בדמיוני. לפעמים הצגה משנה את הדמויות שיש בדמיוני ואני צריך להתמודד עם קונפליקט שלי. במקרה זה אין זה כך, אני מרוצה. אין ספק שלפחות חזותית ליהוקו של איתי שור לתפקיד קולע היטב. מרבית הנפשות הפועלות מתאימות למה שדימיתי.

עיבוד הספר למחזה בהחלט קולע ויוצר הצגה שיש לה זכות קיום בפני עצמה. נראה לי שאפשר להפיק הנאה מחוויוֹת הקריאה בספר והצפייה בהצגה ללא תלות בסדר הדברים. השתלשלות העניינים מתאימה היטב לזו שבספר, עם קיצוצים נרחבים מטבע ההבדל בין צורות ההגשה של הסיפור. אחד הדברים שחסר לי מעט הוא סיפורה של רוזיטה – נערה עם סיפור אישי מורכב וקשה. אמנם דמותה של רוזיטה מבצבצת פה ושם, אך הסיפור שלה איננו בהצגה.

ההצגה נעה בין אתרי ההתרחשות לעיתים תכופות, והדמויות שמופיעות בכל אתר שונות, למעט נורי שנמצא על הבמה לכל אורך ההצגה. לא פחות מארבעים דמויות מגולמות על ידי שמונה שחקניות ושחקנים בלבד. חילופי הדמויות דינמיים. לפעמים שחקן או שחקנית יורדים מהבמה וכמעט מייד שבים בדמות שונה לחלוטין. לפעמים אינני קולט שזה אותו שחקן ששינה לבוש, מבטא, היגוי ושפת גוף. בתוכנייה כתוב "הדרכת טקסט בלשון העיראקית-יהודית: אודליה מורה-מטלון". נהניתי לשמוע את מדריכת הלשון העיראקית-יהודית מדברת בלשון "אשכנזית" בדמות גברת וייסקופף.

הביקור של מיכל בכפר העיוורים מוצג באמצעות וידאו ארט שמורכב מהצילומים שהיא מצלמת כאן, על הבמה. שילוב אומנויות מעניין שהופך בימינו לחלק בלתי נפרד מהתיאטרון. אני אוהב עירוב תחומי אומנות שמשלים את התמונה ועם זאת ופותח פתח לדמיון.

רשימת היוצרות והיוצרים מועתקת מהתוכנייה:

דרמטורגיה: דורי פרנס
תפאורה: יהודית אהרון
תלבושות: סבטלנה ברגר
מוזיקה: אריאל ברט
תאורה: רוני כהן
תנועה: עמית זמיר
וידאו ארט: יערה ניראל
הדרכת טקסט בלשון העיראקית-יהודית: אודליה מורה-מטלון

נגנים:
יהודה סמית – קמנצ׳ה, עּוד
בנימין קובר – דרבוקה, דוהולה, ריק, פריים דראם

שחקנים ושחקניות:
איתי שור – נורי
יוסי עיני – האב, שטארק, קריין יומני גבע
שחר נץ – מוטק'ה הקיבוצניק, מושי (אחיו הצעיר של נורי), העיוור נגן הנאי, אדון מכובד במשרד הקליטה, מזכיר מנהל בית הספר, מלצר
ענאן אבו ג'אבר – חיים הקיבוצניק, עזיז העיוור, עובר אורח, דייר אצל גברת וייסקופף, השומר הסורי, רכז המודיעין, רובי (אחיה של מיכל)
בר שדה – ציפי, האם, רוזיטה, המזכירה של הממונה על המלגות, יקית בקפה חרמון
אודליה מורה-מטלון – רחלי המדריכה, גברת וייסקופף, היועצת, אשתו של הממונה על המלגות, טליה (אמא של מיכל)
אריה צ'רנר – פרוייק'ה, בעלה של רחלי המדריכה, העיוור המחוטט, מנהל בית הספר ברחובות, דייר אצל גברת וייסקופף, מנהל בית הספר "דעת" לנערים עובדים, אלחנן (אבא של מיכל), הממונה על המלגות, קלינסקי
ניצן לברטובסקי – קיבוצניקית, פאוזיה (אחותו הקטנה של נורי), נער עיוור בבית מלאכה, מיכל

אם המושבות – ליעד שהם

הון, שלטון, עיתון, עולם תחתון ואנשי חוק "סלחניים" משהו באם המושבות. ליעד שהם, שגדל בפתח תקווה למשפחה ממקימי אם המושבות, בחר למקם את הסיפור בפתח תקווה המנומנמת. יש בה פשיעה, אבל לא רציחות, זנות, מפיה או סמים. יש בעיקר פשע ממוסד ומאורגן, מה שנקרא "צווארון לבן".

ענת היא חוקרת משטרה מוערכת. היא עברה לפתח תקווה מתל-אביב שבה היא פיענחה פשעים חמורים. פרשת היעלמות מגיעה לפתחה והיא מתחילה לחקור בנושא. עמיתיה בתחנת פתח תקווה מסבירים לה שאין טעם להתעסק עם זה, דברים כאלה קורים, אנשים לא נעלמים סתם כך בפתח תקווה, בטח מריבה משפחתית או משהו כזה – הנעלם יחזור.

היא מתעקשת להמשיך לטפל בפרשה ונקראת לשיחה עם המפקד. "אם החלטת שמה שאת רוצה בחיים זה לעבוד בפתח תקווה, אז כדאי שתנסי גם להצליח, וזה אומר שעלייך … להבין את המערכת… להיות קצת יותר פוליטיקאית… כאן זה פתח תקווה, לא תל אביב. הוא מסביר לה שהתפקיד שלנו בתחנה הוא להרגיע, לא לעשות גלים איפה שלא צריך.

פתח תקווה נשלטת מזה עשרים וחמש שנה על ידי אותו ראש עיר וכולם מרוצים. חברה אחת זוכה בכל מכרזי הבנייה ללא מתחרים. חברה אחת מספקת מחשבים ללא מכרזים. מי שמתנגד לראש העיר לומד מהר שזה לא כדאי. והכול מתנהל בשקט. כולם יודעים ככל הנראה מי שולט במי במערכות העירייה וְהַמִּנְהָל והכול בסדר, אין סיבה להעיר את העיר מתרדמתה הברוכה.

חרף ההסברים, שלא לומר איומים, ענת ממשיכה. מתברר שיש לנו כאן ענייני רצח, שוחד כלכלי ושוחד מיני, סמים ומיני פשיעה חמורה שאינם מתאימים לפתח תקווה. אנשי תקשורת ויועצים מטעם עצמם בוחשים בכל דבר, ולמרבה הפלא יש גם מי שנחלץ לעזרתה, אף שזה נוגד את המטרות שהוגדרו לו בעסק של אביו.

הספר קולח והעלילה, עם כל סיבוכיה, ברורה וקלה להבנה. הפרקים קצרים מאוד – מחצי עמוד עד ארבעה עמודים. רוב הפרקים מתחילים בשם הדמות העיקרית באותו פרק, דבר שמקל מאוד לבדוק מה קרה עם אותה דמות בעבר.

הדבר המטריד הוא המחשבה שאם המושבות היא בעצם שיקוף של מה שמתרחש בכל המערכות ששולטות על חיינו בכל הארץ.

כנרת, זמורה־ביתן, דביר 2014, 316 עמודים