מכתב אבוד – שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי

בצאתנו מהקונצרט-תיאטרון שלישייה במי במול שאלה אותי הבמאית דורית ניתאי נאמן אם אבוא ביום שני להצגה 'מכתב אבוד'. כבר ראיתי את ההצגה פעמיים. אבל הפעם זה עם אורח כבוד – שגריר רומניה בישראל. מאוחר יותר שמתי לב שמדובר באירוע שמציין שלוש שנים ללכתו של ניקו ניתאי. זה כבר דבר אחר. את ההצגה אומנם כבר ראיתי, אבל לזכר שנים רבות של חוויות תרבות שהעניק לנו ניקו ניתאי החלטתי לבוא פעם נוספת.

בטרם אמשיך אני מזכיר לאלה שאולי שכחו – אינני מבקר, אני חולק חוויות תרבות שלי. זה ממש לא אותו דבר. החוויה שלי מושפעת מעולם האסוציאציות הפרטי שלי, שאיננו בְּהֶכְרֵחַ דומה לזה של אחרים. החוויה מתחילה כאשר אני מחליט ללכת להצגה ומסתיימת כאשר רשמי ההצגה מפנים את מקומם בראשי לחוויות אחרות. החוויות מהקונצרט-תיאטרון 'שלישייה במי במול' העסיקו את מחשבותיי ימים רבים אחרי שעזבתי את האולם.

המדינה גועשת בימים אלה מהפגנות נגד ההפיכה המשפטית שיוזמת הממשלה הנוכחית. אני מקווה שאלה שיקראו את דברי בשנים הבאות לא יזכרו במה מדובר. בינתיים הדרכים חסומות. אני מקדים מעט לנסוע ברכבת מחיפה לתל אביב מחשש לעיכובים. לשמחתי אני מגיע בזמן סביר ואפילו מספיק לטייל מעט ביפו וללכת משם ברגל להצגה בבית טֶפֶּר מאחורי בית המעצר תל אביב שעוד יוזכר בהמשך.

בכניסה לתיאטרון מתחיל להתכנס הקהל. כמעט כל האנשים מוכרים לי. אני מניח שמרביתם כבר ראו, כמוני, את ההצגה ובאו לזכר הימים שלנו עם ניקו ניתאי. שגריר רומניה מגיע ואחריו גם אנחנו נכנסים אל האולם. רוחב תפאורת הרקע של ההצגה הותאם לתיאטרון החנות הקטן משמעותית מאולם תיאטרון קרוב הזכור לטוב בתחנה המרכזית הדועכת של תל אביב.

דורית ניתאי נאמן נושאת דברים על התיאטרון, על ניקו ניתאי, על המחזה שמקורו ברומניה ומברכת את השגריר. השגריר נושא את דבריו על קשרי התרבות עם ישראל, על המחזאי יון לוקה קאראג'אלה ועל ההצגה. לפני תחילת ההצגה דורית מסבירה לנו ששיטת הבחירות ברומניה של אותם ימים היא אזורית בשונה מזו שנהוגה אצלנו. מכבים טלפונים ומתחילים.

מכתב אבוד

קומדיה של טעויות מאת: יון לוקה קאראג'אלה. תרגום, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי

צילום – אהוד לבון

גִיצֶה השוטר נכנס מתנשף ומספר לדון פֶנִיקֶה על ההתרחשויות האחרונות. המדים שהוא לובש ססגוניים במיוחד, כמעט קרקסיים. ההצגה מבויימת במחוות גוף גדולות וחיתוך דיבור צעקני משהו. מרבית הנפשות הפועלות מוקצנות כיאה לסָטִירָה גרוטסקית. התלבושות בעיצוב לירון מרטון משרתות היטב את התמונה הכללית. ראיתי את ההצגה לפני מספר שנים ולא זכרתי את כל הפרטים, אך בראותי את הדמויות נזכרתי גם בהצגה שראיתי בתיאטרון קרוב לפני למעלה מעשור – בקרנבל מאת אותו מחזאי ובבימוי דומה.

ההצגה 'מכתב אבוד' עוסקת בבחירת המועמד האזורי לפרלמנט. השיקולים אינם מתייחסים לכישורי המועמדים אלא לקשרים שלהם וליכולת הסחיטה של כל אחד. מתגלגלת שמועה על מכתב אהבה מדון פֶנִיקֶה למדאם ג'וֹיסִיקָה, אשתו של טְרָכָנָקֶה. המכתב הגיע אל קָצָבֶנְקוּ והוא משתמש בו לסחיטה – פרסום המכתב בעיתון עלול להביך ואפילו לגרום לנזק משמעותי. המידע הזה מגיע אל דון פֶנִיקֶה מפיו של טְרָכָנָקֶה שבטוח שמדובר בזיוף ואיננו חושד בדבר. כאשר טְרָכָנָקֶה אומר שהערב קָצָבֶנְקוּ ינאם נגדם, דון פניקה אומר שקצבנקו לא ינאם כי הוא יהיה במעצר. האמירה מלווה בתנועת יד בכיוון בית המעצר אבו-כביר הסמוך. אין לי מושג אם זה מכוון או שזה רק בראש שלי, אבל זה בהחלט מוסיף לאווירה הגרוטסקית.

מכאן מתחיל מרדף אחרי המכתב. מפה לשם מתברר שזה איננו המכתב היחיד ומסכת הסחיטות מסתבכת. המידע שעובר בין הדמויות מתפרש על ידי כל אחד באופן שונה ומעשיר את הקומדיה בטעויות על גבי טעויות. מספר הבוחשים בקלחת גָּדֵל וכולם חושדים זה בזה בבגידה במפלגה או במדינה, אך לא עולה בדעתו של טְרָכָנָקֶה שחברו הטוב ואשתו בוגדים בו.

מדאם ג'וֹיסִיקָה איננה מוכנה שהמכתב יתגלה. היא מאלצת את מאהבה, פֶנִיקֶה, לתמוך בְּקָצָבֶנְקוּ כדי להשתיקו. כשהוא מתנגד היא אומרת "אם אני בעד קָצָבֶנְקוּ, בעלי גם מוכרח להיות בעד קָצָבֶנְקוּ, וכל הקולות שלו". ניכר שהיא שולטת בכולם. כאשר היא מדברת עם גיצה השוטר היא מכה אותו בעיתון תוך כדי דיבור. גם שיחותיה עם דון פֶנִיקֶה מלוות במכות באמצעות העיתון. כולם פוחדים ממנה ומצייתים לה. אינני יכול להימנע מלראות בהתנהגותה מאפיינים של שרה נתניהו.

הַקְּנוּנְיוֹת מתרבות, יש לחצים למנות מועמדים שונים ומשונים. הבטחות נזרקות מצד לצד ומופרות עוד בטרם נאמרו. הנאומים בישיבות המועצה מלאי פאתוס בסגנון שמזכיר לי את מנחם בגין. יכול להיות שמה שמתרחש במדינתנו, מחוץ לכותלי האולם, משפיע על החוויה שלי ולכן האסוציאציות שלי נודדות למקומות מוזרים, אך כשהמפגינים מתחילים לצעוק "בּוּשָׁה! בּוּשָׁה!" אני מבין שזה לא רק אני. את הצעקות הללו אינני חושב שניקו ניתאי שם בפיהם של המפגינים – זה קשור יותר מדי למה שמתרחש בימים אלה. אני מנחש שזו תוספת חדשה. אינני יודע. אולי.

קומדיה מטורפת – סָטִירָה גרוטסקית שמצחיקה בזמן ההצגה ומטרידה במבט לאחור.

קשה להימנע מלראות את ההקבלות עם מה שקורה אצלנו, אף כי מערכת הלחצים והשחיתויות איננה דומה, בעיקר בגלל המבנה הפרלמנטרי השונה.

בסופו של יום כולם שמחים ושרים במלוא גרון כשבעצם היחיד שתמרן את כולם והשיג את כל מטרותיו הוא השוטה הנלעג.

ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן מוזיקה: אור מצא תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: לירון מרטון תאורה: רונן בכר עוזרי במאי: גיא ישראלי ועומרי בקר

שחקנים: גל ישראלי יונתן לוויתן מרטין בלומנפלד אריאלה ברונשטיין אושר בית הלחמי לאון נונין צביקה דולב אבנר מדואל בן-יהודה רועי משיח יואב סדובסקי

שלישייה במי במול | קונצרט-תיאטרון בתיאטרון ניקו ניתאי

סיפור אהבה מוזיקלי
שמקרב ומרחיק לסירוגין חברה וחבר
שהיו פעם זוג ועכשיו הם רק "ידידים"

דורית ניתאי נאמן, המנהלת האומנותית של תיאטרון ניקו ניתאי, העניקה זהות חדשה למחזה צרפתי שלא זכה להעלאות מרובות. ניקו ניתאי תרגם מצרפתית לעברית את המחזה של אריק רוהמר «שלישייה במי במול». דורית התאימה את המחזה לקהל הישראלי בלי לוותר על הניחוח האירופאי. השמות הצרפתיים, אדל ופול, הפכו תחת ידיה לשמות אנה ואדם, שמות בינלאומיים שמתאימים למקומותינו.

המחזה בנוי משבעה מפגשים בין אדם ואנה. במהלך המפגשים הם מתעמתים לא מעט, בין השאר על נושאי אהבת המוזיקה לסגנונותיה. המתחים ביניהם נשענים על תפיסת המוזיקה השונה שלהם, אבל המוזיקה משמשת בעיקר כקולב שעליו הם תולים מסרים נוספים שהם רוצים להעביר ביניהם, לא תמיד בהצלחה.

המפגשים עטופים במוזיקה. לפני ואחרי כל מפגש מנגן הפסנתרן אור יששכר קטע מוזיקה קלאסית שמוליך אותנו מתמונה לתמונה תוך כדי החלפת עונות השנה. למיטב הבנתי, זה רעיון מקורי של הבמאית שהפכה את ההצגה לקונצרט-תיאטרון. העברת העונות שמציינות את מרחק הזמנים בין המפגשים מומחשת באמצעות וידאו-ארט שמוקרן ברקע אתר ההתרחשות. נעמי בן-אסא יצרה תמונה אירופאית-ישראלית שמובילה אותנו שוב ושוב לאותו מקום ישראלי באווירה שמייצגת קיץ, חורף, אביב וסתיו אירופאיים בזמן ההפוגות בין המפגשים.³

אנה ואדם היו בעבר זוג. כשנה לפני המפגש הראשון הם נפרדו ונשארו ידידים. כך לפחות לתפיסתה של אנה. אין ספק שהם עדיין אוהבים, אבל אנה החליטה להמשיך מזוגיות לזוגיות בעוד אדם מחכה ומקווה שהיא תשוב אליו. המפגשים מתקיימים תמיד בביתו של אדם, לפעמים באופן מתוכנן ולפעמים בהפתעה. אדם משמש לאנה כמעין גלגל הצלה שיחלץ אותה ממצבי נפש קשים – היא יודעת שהוא תמיד יחכה ויקבל אותה. נקודת שבר מתמשכת נובעת מאהבתו ליצירה 'שלישייה במי במול לקלרינט, ויולה ופסנתר' מאת מוצארט. מפגשים ביניהם נעכרים בגלל הציפיות השונות של אדם ושל אנה.

הליהוק של אושר בית הלחמי לתפקיד אדם ושל אריאלה ברונשטיין לתפקיד אנה קולע היטב לתפיסה שלי את הדמויות. הם מציגים בני אדם שאני מכיר והתנהגויות שאני פוגש בחיים האמיתיים.⁴

כאשר אדם אומר לאנה משפט בסגנון 'אם את לא יודעת לבד – אני לא אגיד לך' מתהפכות בראשי היוצרות. זהו משפט ששייך לסטראוטיפ נשי ישן, אבל גם המחזה נכתב די מזמן. פתאום אני רואה היפוך סטראוטיפים. אנה היא הגבר שמנסה לעבור מזוגיות לזוגיות וחושש מקביעות, ואילו אדם הוא האישה שמצפה לבן זוגה שיירגע מחיפושיו וישוב אליה. זה לא קיים בהצגה – זה רק בראש שלי.

ההצגה שובה את הלב. אני מבין את אנה ואת אדם במידה שווה, ואני מקבל את חילוקי הדעות ביניהם כמאפיינים של זוגיות בריאה. ושוב, אולי זה רק בראש שלי. זה היופי באומנות.

ההצגה מוצגת בסטודיו אנט שהוא מקום למוזיקה. הקהל יושב ממש קרוב לאתר ההתרחשות, אנחנו ממש בדירה של אדם – רואים ואיננו נראים. ה'קרוב' הזה הוא הדבר שכל-כך חביב עלי בתיאטרון. נלחש לאוזני שעוד מעט עשוי להיות לתיאטרון ניקו ניתאי בית משלו. בבית החדש הקהל והשחקנים יחוו זה את זה מקרוב, ממש כמו בתיאטרון קרוב, אולי אפילו קרוב יותר. אני מחכה.

פינת החוויות והאסוציאציות שלי:

1. ההצגה 'שלישייה במי במול' היא היחידה שעלתה בתיאטרון קרוב ולא הספקתי לראות אותה במשכנו בתחנה המרכזית בתל אביב. בינתיים עברנו את מגפת הקורונה, ניקו ניתאי הלך לעולמו, הבית נלקח מתיאטרון קרוב ולאחרונה גם הוחלט לשנות את שמו לתיאטרון ניקו ניתאי.

2. לפני כחודש הלכתי להצגה 'שלישייה במי במול' בסטודיו אנט. לבד. ההצגה נגעה לליבי. בימים שאחרי כן ההצגה העסיקה אותי לא מעט. במקרים רבים בחיי היומיום נתקלתי במצבים שהדהדו בראשי את ההצגה. הלכתי להצגה פעם נוספת, הפעם הצטרפה אלי אשתי שתחיה.

3. העברת הזמן באמצעות וידאו-ארט ומוזיקה מהדהדת בראשי את העברת הזמן בסרט נוטינג היל.

4. מצאתי ברשת את המחזה המצולם Eric Rohmer – Le trio en mi bémol (1988). ראיתי אותו באופן חלקי עם תרגום אוטומטי מצרפתית. ההצגה בתיאטרון ניקו ניתאי קולעת לטעמי הרבה יותר מה"מקורית". הדמויות של פול ושל אדל בהפקה הצרפתית מלוקקות ואינן מזכירות לי בני אדם מסביבתי.

תברחי – תמרה סטיל כהן בתיאטרון קרוב

אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות.

פסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב הוא ככל הנראה האחרון שמתקיים בתחנה המרכזית של תל אביב. נושא הפסטיבל הוא זכויות האדם, וההצגה 'תברחי' עוסקת בזכות להתפתח ולהגיע להגשמה עצמית ללא מעצורים חיצוניים או פנימיים וללא פחד.

אנחנו יושבים באולם תיאטרון קרוב. על הבמה שולחן אוכל וסביבו שלושה כסאות. גילי סובלת ממיגרנות, היא בולעת כדור. בקרוב נראה שהמיגרנות התכופות שלה מעצבות את התנהגותה. אך יכול להיות גם שהתנהלותה מביאה את המיגרנות.

ניר, בעלה, נכנס ומעיר משהו מעליב בעניין השמלה שהיא לובשת. גילי שואלת אם להחליף שמלה. ניר "מניח לה לעשות כרצונה" באדישות מתנשאת. גילי נחפזת החוצה להחליף שמלה. בינתיים מגיע אורן – עורך דין צעיר שהתחיל לעבוד לאחרונה במשרד עורכי הדין של ניר. אורן מעוניין להתמחות בפלילים.

הם יושבים יחדיו לאכול, ואורן מנסה לפתוח שיחה ומתעניין בעיסוקה של גילי. היא מספרת שהיא אומנית, ציירת. ניר נחפז להגיד שהיא לא מעוניינת למכור את ציוריה. אורן מביע התפעלות מציור שלה ומציע להכיר אותה למישהו שיכול לעזור לה למכור את הציורים. ניר שב ומציין שהיא איננה מעוניינת למכור את ציוריה. גילי אומרת שהיא תשמח למכור את ציוריה, היא אפילו מציעה להראות לאורן עוד ציורים. נראה שדרגת החופש שגילי נטלה לעצמה איננה מקובלת על ניר והוא מכריז לפתע שגילי עייפה ושהארוחה הסתיימה. אורן נפרד מהם נבוך ומופתע. ניר, באדיבות שלווה ומתנשאת, ניגש אל גילי ואוחז בעורפה באופן מאיים ומשפיל. חושך. זעקה. צפירות של רכב הצלה.

בתמונה הבאה גילי בלבוש אסירים. היא דקרה את ניר למוות ועכשיו היא עצורה לקראת משפט. אורן מתנדב לייצג אותה, אך גילי איננה מוכנה לספר מה קרה. אורן מנסה להסביר לה שאף אחד לא יקבל טיעון של הגנה עצמית אם לא ידע בדיוק מהו האיום שמפניו התגוננה.

ההצגה מרגשת ומעוררת תחושות אימה. הבימוי והמשחק מאופקים מאוד – אין כלי רצח מדמם, אין כתמי דם, אין זעקות שבר מוגזמות ואין מוזיקה שמנסה ליצור בכוח אוירת אימה. הכול נעשה בשקט, באיטיות ובאיפוק שמגבירים את אווירת הפחד והמצוקה.

גילי בתא הכלא שלה. השומר איננו אדיש אליה אך הוא מעמיד פנים שאיננה מעניינת אותו, תפקידו הוא לפתוח ולסגור את התא כל אימת שעורך הדין שלה בא. פתיחת דלת התא וסגירתה מיוצגות בצליל ובמלבן אור שמוקרן על רצפת הבמה. עיצוב התאורה ככלי שמצייר תפאורה מוצא חן בעיני מאוד. אורן, עורך הדין, איננו מצליח להוציא ממנה מידע. השומר נפתח אליה ומתחיל להבין את מצוקתה. מפה לשם מתברר שגם לאורן וגם לשומר יש היסטוריה לא פשוטה שנושקת לתחומים שמנהלים את עולמה של גילי. מכאן והלאה מתנהלות לסירוגין שיחות של גילי עם עורך הדין, עם דמותו של בעלה – ניר ועם השומר.

הבעייה של גילי לספר מה קרה בין בעלה לבינה נובעת מסירובה להכיר במציאות. היא מבטאת זאת במילים: 'אני? גילי פ֫וֹרֶר גלבוע, אישה מוכה? זה לא יכול להיות'. זו הסיבה שאיננה יכולה לספר על סבלה לצד בעלה שאיננו מרפה ממנה גם אחרי מותו. זו הסיבה שהתעלמה מקולות שאמרו לה בעבר 'תברחי'.

הצגה מעולה. חוויה קשה ומטלטלת. עיקר כוחה הוא בָּאיפוק השקט והאיטי שזועק ללא קול.

ההצגה משתתפת בפסטיבל האזרח כאן 2021 בתיאטרון קרוב. זוהי יצירתה של תמרה סטיל כהן שהציגה בפסטיבל האזרח כאן 2015 הצגה מטלטלת לא פחות בשם רסיסים.

מאת: תמרה סטיל כהן בימוי ודרמטורגיה: רן בן שושן מוסיקה מקורית: דן כהן תפאורה: רן בן שושן עיצוב תאורה: רונן בכר צילום: אהוד לבון

שחקנים: לפי סדר הופעתם גילי – תמרה סטיל כהן ניר – ניר יוספי אורן – טל עמר שומר – אלון לשם

אינני יודע אם ומתי ההצגה 'תברחי' תוצג בעתיד, אך ימיו של התיאטרון במשכנו הנוכחי קצובים. כדאי לארוב להצגה זו ולראות אותה כל עוד אפשר.

מנוחה נכונה – פנינה גרי כלת פרס האומן כאן

פרס האומן כאן מוענק במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2021 למחזאית פנינה גרי

פנינה גרי היא הרבה יותר ממחזאית. היא פעילה בכל תחומי התיאטרון מאז ומעולם, לפחות מראות עיני, וגם אני כבר אינני ילד. היא הקימה את תיאטרון זוית, ניהלה את הבימרתף, הייתה מנהלת אומנותית, דרמטורגית, במאית ושחקנית ואף עיבדה סיפורים למחזות. אחד הסיפורים שעיבדה למחזה הוא 'מנוחה נכונה' מאת עמוס עוז. המחזה הוצג בפסטיבל עכו 1992 עם דורית ניתאי ועם ולדימיר פרידמן שבינתיים התבגר ועכשיו הוא מגלם את דמות אביו של מי שהיה אז.

המנהלת האומנותית של תיאטרון קרוב, דורית ניתאי נאמן, מקדימה ומספרת לנו שאביה, ניקו ניתאי, אמר שלא יכולה להיות חגיגה ללא הצגה. אם כך, גם הענקת הפרס צריכה להיות מלווה בהצגה. ואם הצגה, אז ברור שהיא צריכה להיות על פי מחזה של כלת הפרס פנינה גרי. דורית ניתאי נאמן עיבדה את המחזה 'מנוחה נכונה' לקריאה מבויימת.

על הבמה של מבואת התיאטרון שישה כסאות ועליהם יושבים השחקנים:

ולדימין פרידמן –	יולק ליפשיץ – מזכיר הקבוץ, חבר מפלגה ושר לשעבר.
שירה פרבר –	חוה ליפשיץ – אשתו של יולק.
אסף מור –	יונתן ליפשיץ – בנם, בן הדור השני ל'אבות המייסדים'.
יולי מובצ'ן –	רימונה ליפשיץ – אשתו של יונתן.
איגור קזצקר –	עזריה גיטלין – צעיר אידיאליסט המבקש למצוא את מקומו בקבוץ.
דורון צפריר –	חבר קיבוץ – מְסַפֵּר ומקדם את העלילה.

לא אכנס לתוכן הסיפור, אם אינכם מכירים אותו אפשר להעזר בויקיפדיה, הסיפור מתוקצר שם מלווה בפרשנות של סופרי ויקיפדיה.

הקריאה המבויימת מוצלחת מאוד לטעמי, היא מעבירה היטב את רוח המחזה וכל השחקנים מעולים – איש איש בתפקידו. בולט במיוחד איגור קזצקר בדמות עזריה גיטלין שאיננו מגביל את עצמו לקריאה, ומשחק בכל חלקי גופו ונפשו. נראה שהוא עומד להתפקע מהתלהבות או מאכזבה – כל דבר בעיתו.

אחרי ההצגה עולה לבמה פנינה גרי לקבלת הפרס, לשמיעת דברי הברכה ולהשמיע את דברה. כל הברכות באות מפי אנשי תיאטרון שיודעים היטב לספר סיפור ולכן גם הברכות הן חוויה מעניינת. פנינה גרי מוציאה דף ומתנצלת, אני כבר בת 94 ולאחרונה אני חשה בבעיית זיכרון, אז הכנתי לי רשימות. מייד לאחר ההתנצלות היא מתחילה לדבר בשטף וללא הפוגה הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות כתוב על הדף. בסופו של יום – הקריאה המבויימת והאירוע כולו הם חוויה מרתקת.

אשמח מאוד אם תצמח מקריאה זו הצגה עם אותו ליהוק ואותה במאית.

המבול בתיאטרון קרוב

לא הכנתי את עצמי לחוויה עם עומק פילוסופי כזה. הופתעתי. לטובה.
ההצגה 'המבול' גוררת הרבה מאוד מחשבות ותהיות שאינן מרפות.

ההצגה 'המבול' עולה בתיאטרון קרוב זמן קצר לפני פינויו מהתחנה המרכזית של תל אביב שעומדת על סף סגירה. כבר ראיתי את כל הצגות התיאטרון ואני נחפז לראות את זו לפני שיהיה מאוחר מדי.

בשבוע הבא יתקיים בתיאטרון קרוב פסטיבל האזרח כאן השנים־עשר, ואחריו התיאטרון יצטרך לחפש מקום חדש לממש בו את זכותנו לתרבות. בינתיים לא ברור היכן ומתי ישוב התיאטרון לפעילות מלאה.

ההצגה עוד לא התחילה. אני יושב במבואת התיאטרון והקירות מדברים אלי. ראיתי כאן את הנפילה פעמים רבות, וכן את פינוק מטריף ועוד. היו הצגות שהתחילו במבואה ונדדו פנימה והיו כאלה שהתחילו בחוץ, המשיכו במבואה ועברו אל אולם התיאטרון, ביניהם געגועים לטחנות רוח והזבובים. אני מחכה לתחילת ההצגה ונוכחותו הנעדרת של ניקו ניתאי מכבידה עלי.

מבואת תיאטרון קרוב היא עכשיו הפאב של סטרייטון. דורית ניתאי נאמן מספרת לנו בקצרה על מה שנראה ומסבירה כיצד עלינו להתנהל כאשר נתבקש לעבור בחיפזון אל תוך האולם. דורית, שהייתה המנהלת האומנותית, היא עכשיו גם מנהלת התיאטרון והבמאית הראשית. היא עיבדה את המחזה של מיכאל סבסטיאן וביימה את ההצגה. דורית נאמנה לקו הבימוי של התיאטרון שמנצל כל חלל שמתאים לרוח המחזה ושומר את הקהל קרוב.

הברמן מסדר את הפאב והפסנתרנית מתחילה לנגן בעוד הפאב ריק מאורחים. עוד מעט יתחילו להכנס ולצאת אורחים ויתברר לנו שאף לא אחד מהם שמח בחלקו. כולם רבים עם כולם, מאשימים, משמיצים וקוראים תיגר זה על זה עד כדי תגרה של ממש. גברת סטרייטון "חסכנית גדולה", היא יודעת היטב אל מי להיות נחמדה ואת מי לרסן. היא כועסת על הפסנתרנית ומבהירה שלא תשלם על נגינה טרם זמנה. בעודם מתקוטטים נכנסת ויוצאת זונה שיש לה עניין לא סגור עם אחד האורחים. עורך דין שאחראי על מיני שחיתויות, וביניהן "הפחתת עלויות" בניית הסכר שמגן על האזור מפני הצפה, שותה כוסית אחרי כוסית. מאוחר יותר הוא יבהיר לנו שהוא זקוק לכך כדי להמשיך לחיות עם מצפונו, אך בינתיים הוא מציג פוזה של זה שיודע יותר מכולם ומנהל את ענייניו בתבונה.

הטלגרף מקבל עדכונים על מצב הבורסה ועל מזג האויר. מצב הבורסה מעניין בעיקר את המהמר ואת הלקוח שאיבד את כל כספו בעקבות תחבולותיו של המהמר. העידכונים בעניין מזג האויר אינם מבשרים טובות. עורך הדין מתחיל לפרש את הודעות מזג האויר ואת הרעשים שנשמעים מחוץ לפאב. הוא מעריך שהסכר קרס ותיכף יפרוץ מבול.

לפתע נכנס אל הבר זוג נוודים שאינם מוכרים ליושבי המקום. הם רטובים מסערת הגשם והברד שמשתוללת בחוץ. הנווד מציג את עצמו בחשיבות נפוחה כשחקן גדול שגילם תפקידים חשובים. שותפתו מגבה את דבריו ומחזקת אותם. השחקן מנסה להפגין בפני יושבי הבר את כישוריו. הוא מציג את הקטע המוכר משיילוק במשחק יתר מוגזם להפליא על סף הגרוטסקי. ובינתיים הסופה בחוץ מתגברת. עורך הדין פוסק שאין ספק שזהו מבול וכולם עומדים על סף כְּלָיָה, הפאב עומד לקרוס וחייבים לברוח למקום בטוח. כולנו מובלים בחיפזון אל תוך אולם התיאטרון.

כאן מתחילות להתעורר בי תהיות שנשאלות פעמים רבות – האם היית רוצה לדעת מתי תמות? ואם תדע, האם זה ישנה את התנהגותך? ומה אם המידע שגוי ולא תמות – מה יהיה עם השינויים שכבר עשית? האם חשוב לך מה תשאיר אחריך?

בעוד הקהל והשחקנים נערכים להתגונן במקום הבטוח מתעורר עולם האסוציאציות שלי. אני נזכר במה שניקו ניתאי השאיר אחריו, מילים שמתנגנות בראשי בקולו העמוק:
"זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!"

חיים גורי השאיר אחריו, שיר שמספר על מה שהשאיר אחריו –
דַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
– נראה לי שזה מתאים גם לניקו ניתאי.

יושבי הפאב מפוזרים במעטפת אזור הבמה בחושך. כל פעם מואר זוג אחר מבין הנוכחים שנודד למקום כלשהו ברחבי הבמה. הם מדברים. המריבות נעלמו. גם הגדולים שבאויבים מגלים חמלה ואפילו אהדה. בעלת הפאב כבר איננה חוסכת דבר ומורה לברמן לחלק משקאות ביד רחבה. נראה שכשהם מבינים שאין להם עתיד – כדאי לפחות לשפר את ההווה. התמונה שמצטיירת היא על סף החלום האוטופי, כאילו כל מה שנדרש כדי ליישב את המחלוקות הוא סימונו של הסוף – אין עתיד, אין חובות שצריך להחזיר, אין משמעות לרווח ולהפסד, אפשר להתנצל מעומק הלב ולקבל את ההתנצלויות.

הם כבר מתחילים להשלים עם גורלם, ובכל זאת מנסים לסתום בבגדיהם את הסדקים שמאיימים להרוס את החלל הבטוח שלהם מפני המבול וההרס. אני חושב על המקום שהם מנסים להציל והמחשבות שלי מזנקות הצידה, אל המציאות. המקום שהמבול מאיים על קיומו הוא אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. אני חייב לשוב אל החלום שמציע לי התיאטרון. אסור לבלבל אותו עם המציאות.

הטלפון מצלצל. כולם רצים אל הטלפון, להיות הראשונים לשמוע את הבשורה. אבל הם בעצם גם חוששים מהבשורה. יש אפילו מי שאולי מעדיפים את המצב הנוכחי על פני הצלה. בימוי יצירתי במיוחד מציג את הריצה אל הטלפון כריצה נרתעת, ריצה איטית מאוד Slow motion. הם רצים אל הבשורה ובורחים ממנה בעת ובעונה אחת. מנסים לעכב ככל האפשר את הבשורה שעלולה לנפץ את האוטופיה ולשוב אל המציאות.

השחקן הכושל מתעצב על כך שאם אין קהל – אין תיאטרון. החבורה, שלא נותר בה שמץ מהרגשות השליליים שאפיינו אותה, מתארגנת ברוב חמלה להיות לו לקהל. השחקן מתעורר לחיים ומציג את מונולוג התהייה של המלט במשחק מוגזם משהו:

לִהְיוֹת, אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זֹאת הַשְּׁאֵלָה
מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
חִצֵּי גּוֹרַל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,
אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים
לִמְרוֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם?
זֹאת הַמְּחָאָה שֶׁלִּי: לַחְלוֹם!

אני מחסיר פעימה. מה קרה כאן? כן – דברי ניקו ניתאי עונים על תהייתו של המלט. אני תָּמֵהַּ איזה חלק מהקהל קלט את תשובתו של ניקו ניתאי להמלט.

אני שט במחשבותי שוב לתהייה אם חשוב לך מה תשאיר אחריך. אם זה אכן מבול שישמיד את כולם, אין למי להשאיר. ואם אין למי להשאיר – כל ההסתכלות על העולם משתנה. בעצם כל הדיבורים בין אלה שמתמגנים מפני המבול וכל ההתנצלויות הם משום דיבור אל המתים. עולם האסוציאציות המעוות שלי מתעורר ומדמה אותם לחתול של שרדינגר – כל עוד האירוע לא הסתיים הם חיים ומתים בעת ובעונה אחת.

משחק, בימוי ושימוש בחלל מעולים לטעמי. הצגה מעוררת מחשבות.
רוח תיאטרון קרוב נושבת כתמיד.

כאן אני עוצר. אין לי עניין לספר כיצד מסתיימת ההצגה ואיך הסיום משפיע על הלך הרוחות ועל התנהגות האנשים שכבר הפכו להיות אמפתיים, עתירי חמלה ואוהבי אדם.

לכו לתיאטרון – ההצגה תוצג מספר מצומצם של פעמים בחללי התיאטרון שבתחנה המרכזית. המקום הבא שבו היא תוצג יראה שונה ולא יהיה אפוף בזיכרונות שיש לנו משמונה עשרה שנות קיומו.

בדרכנו החוצה מאולם התיאטרון דורית ניתאי נאמן מספרת לנו שההצגה מבוססת על מחזה שכתב מיכאל סבסטיאן כעיבוד של מחזה מאת המחזאי השוודי הנינג ברגר. ניקו ניתאי, דורית ושחקני אנסמבל תיאטרון קרוב העלו את ההצגה בפסטיבל מיכאל סבסטיאן 2018 ברומניה בשפה הרומנית.

בדרכי אל האוטובוס לחיפה עולה במחשבתי ההרהור ששם ההצגה מסמל את מצבו של אולם התיאטרון על שם מיכאל סבסטיאן בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית – בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של תל אביב. [אני יודע שכבר כתבתי את זה – זה פשוט לא מרפה].

המבול מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן מוקדש לניקו ניתאי תרגום: מרטין בלומנפלד עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן ע. במאי: בנימין עציון מוזיקה: מקסים סבטלוב תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: לירון ספיר תאורה: רונן בכר צילום: ארה'לה הצמצם הבוער

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב שחקנים לפי סדר הופעתם: אבנר מדואל בן יהודה איריס הרפז יולי מובצ'ן דליה ריבר אופיר דואן אסף מור אלון לשם מרטין בלומנפלד נעמי בן אסא

פסטיבל האזרח כאן ופרידה מתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית

התחנה המרכזית של תל אביב נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021 תיאטרון קרוב יפעל עד הרגע האחרון ולאחר מכן לא ברור מה יקרה איתו ועם כל שאר המוסדות והעסקים שבבניין. לפני הסגירה נוכל עוד לראות הצגה חדשה אחת – המבול – וכן את הצגות פסטיבל האזרח כאן האחרון בתחנה המרכזית של תל-אביב. גם כמה מההצגות הקודמות אפשר עדיין לראות רגע לפני הסגירה. הצגות נובמבר בתיאטרון קרוב מפורטות כאן. ההצגה המבול עולה לראשונה בתיאטרון ואלה תהיינה ההצגות האחרונות שלה בתחנה המרכזית – נוב' 10 ונוב' 20   20:30

אני מניח שיעבור זמן מה עד שתיאטרון קרוב ימציא את עצמו מחדש כפי שקרה כבר בעבר. בינתיים ננצל את ההזדמנות האחרונה להיפרד מהתיאטרון במתכונתו המוכרת.
תוכן דפי ההצגות מועתק מאתר תיאטרון קרוב:

יום רביעי נוב' 10 ומוצ”ש נוב’ 20   20:30 – המבול

מחזה מאת: מיכאל סבסטיאן
מוקדש לניקו ניתאי
תרגום: מרטין בלומנפלד
עיבוד ובימוי: דורית ניתאי נאמן

במהלך עוד ערב שגרתי של שתייה בפאב של סטרייטון, נודע לאורחים שמזג האוויר משתנה ועומד לפקוד מבול. דרך התמודדותם של האורחים עם האיום הקרב והתגלית המפתיעה שאולי יש להם הסיכוי להינצל, חושף מיכאל סבסטיאן את האמת על טבע האדם והסולידריות שאני מפגינים אחד כלפי השני בזמני משבר.

שחקנים לפי סדר הופעתם: אבנר מדואל בן יהודה, איריס הרפז, יולי מובצ'ן, דליה ריבר, אופיר דואן, אסף מור, אלון לשם, מרטין בלומנפלד ונעמי בן אסא.
ע. במאי: בנימין עציון | מוזיקה: מקסים סבטלוב
תפאורה: צבי פדלמן | תלבושות: לירון ספיר | תאורה: רונן בכר

הצגות פסטיבל האזרח כאן 2021

יום שלישי נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה
יום שלישי נוב' 16   20:00 – ייחוד
יום שלישי נוב' 16   21:30 – כחוט שני 
יום רביעי נוב' 17 20:00 – תברחי
יום חמישי נוב' 18   20:00 – שדים
יום חמישי נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי 
יום שישי נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר    
יום שישי נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה!     
  

נוב' 16   18:00 – מנוחה נכונה- קריאה מבוימת- פסטיבל האזרח כאן 2021

עיבוד לספרו של עמוס עוז
המחזה מתרחש בקיבוץ בזמן ערב מלחמת ששת הימים, ועוסק בשבר בין שני דורות – דור ההורים המייסדים ודור הבנים.
מאת: פנינה גרי 
בימוי: דורית ניתאי נאמן
לכבוד הענקת פרס האמן כאן למחזאית פנינה גרי מיד לאחר הקריאה בשעה 19:00

נוב' 16   20:00 – ייחוד – פסטיבל האזרח כאן 2021

חיה המיועדת לשידוך, מתאהבת באלי הדתל"ש מהמשפחה הידועה לשמצה. וכשהכול ידוע והרשות נתונה.. חיה נאלצת לבחור בין האמונה לאהבה. סיפור אהבה חוצה גבולות בין הסגירות לפתיחות בחברה. בין מה שמפריד לבין מה שמאחד, ומעורר שאלות על מהו ייחוד? ומיהו היחיד והייחודי?

כתיבה : בני כץ
עיבוד ובימוי: לירון לוי.
עוזרת במאית: יבגניה איטין
עיצוב חלל ותלבושות: לירון לוי ויבגניה איטין.
עיצוב תנועה: יבגניה איטין.
שחקנים: הילה הרוש, אבנר רודל, ימית רובין, מאיר שריקי, ג'וש שגיא
מוזיקאית : נועה דן

נוב' 16   21:30 – כחוט שני – פסטיבל האזרח כאן 2021

שמונה יוצרות מבצעות כולן נשים בוגרות, הביאו את תמציתן בתנועה ובמילה ומשכו את חוט הזהב מהסבתות שלהן, לאימהות ולדודות,כחוט השני המקשר בינהן וימשיך לעבור דרכן לבנותיהן, לנכדותיהן ומהן הלאה והלאה.
בימוי וכוריאוגרפיה: דורית שומרון
משתתפות: ענת טננבאום, הדר פרנק, נורית קריין דקל, יפית אבס, ססיליה ליבוביץ, שירה הולנדר רום ונגה אשד בר אור

נוב' 17 20:00 – תברחי – פסטיבל האזרח כאן 2021

גילי היא אמנית מוכשרת בת 37 הכלואה בשלשלאות התא המשפחתי שלה ללא כל  תקווה או אפשרות יציאה .
ערב אחד מוזמן אל ביתם אורן, אחד העובדים המצטיינים והחדים ביותר במשרד עורכי  הדין המכובד אותו מנהל ניר, בעלה .
במהלך ארוחת הערב נחשפים לפתע פרטים ורמזים הגורמים לגילי להבין שיתכן שנפלה  בידה הזדמנות לקבלת עזרה אמיתית ואולי אף לישועה.
היא מחליטה לאזור אומץ ולפעול במטרה אחת ברורה – לצאת סוף סוף אל החופשי  ולהגשים את עצמה כציירת בינלאומית ובעיקר כאישה חופשייה.

בימוי ודרמטורגיה : רן בן שושן, שחקנים: ניר יוספי, אלון לשם, תמרה סטיל כהן, טל עמר 

מוסיקה מקורית: דן כהן   תפאורה: רן בן שושן   עיצוב תאורה: רונן בכר

נוב' 18   20:00 – שדים – פסטיבל האזרח כאן 2021

משפחת ברנס עלתה מצרפת לישראל ואיתם גם כל הקשיים הכרוכים בכך. גם לאחר עשרים שנים של מגורים בארץ הם עדיין מחפשים את זהותם הישראלית. בכל שנה מגיע רפאל מצרפת לחגוג עם משפחתו את ליל הסדר בישראל. בכל שנה, כולם מצפים שהוא יישאר ויחזור לחיות עם משפחתו. במיוחד מצפה לכך אשתו ג'רמן, שעלתה לישראל לבדה עם ילדיה ושבריאותה הנפשית הולכת ומדרדרת. היחידה שלא מצפה לבואו ורוצה לנפץ את התקווה המשפחתית היא רוז.
יום אחד פוקד את רוז חלום-זיכרון מסתורי בנוגע לאביה שמטלטל את חייה. היא צריכה להחליט. האם להתמודד עם העבר ולגרש את השדים שלא מפסיקים לרדוף אותה או לחשוף את האמת ולהשתחרר מהם אחת ולתמיד?
*מחזה זה נכתב לזכר סבתי פרידה בראון שעלתה לארץ לבדה עם ילדיה, כואבת וגיבורה.
מאת אביטל זר אביב, בימוי: דניס שמע ,מוזיקה: מעיין טל, תאורה: רונן בכר,
עוזרת בימוי: אורית עזרייב , מנהלת הפקה: אורית עזרייב
משתתפים: ג'ואל אביבה, הרפז איריס, זר אביב אביטל, זר אביב גל, קנטרוביץ לירן.

נוב' 18   21:30 – המרכיב הסודי – פסטיבל האזרח כאן 2021

יום אחד מחליט נחמיה, ראש מועצת גניאל, ישוב כושל בדרום הארץ, לעזוב את תפקידו ולהתמקד בתחביב חדש: אפיית עוגיות. מכאן מתחילה עלילה אבסורדית הכוללת תככים ושחיתויות. מי שעומד מאחורי כל המזימות הוא הבעלים של המקומון "חדשות גניאל" שלומי ידיד שמגייס את העיתון. כדי לסלול את הדרך שלו לכבוש את ראשות המועצה. "המרכיב הסודי" הוא אלגוריה על יחסי הון שלטון עיתון באמצעות סיפור על הנעשה בישוב קטן בישראל.

בהשתתפות: מרטין בלומנפלד, עוז ניסן, דפנה גולדמן, אסי יצחקי
מאת מירי בלומנפלד בימוי: קיריל לבמן ע' במאי: אילנה מילמן תפאורה ועיצוב סאונד: קיריל לבמן תאורה: רונן בכר

נוב' 19   12:30 – ג'ייקוב חוזר – פסטיבל האזרח כאן 2021

יעקב חוזר אחרי שנים בחו"ל לארץ. בעבר משפחתו גירשה אותו ועכשיו הם רוצים לעשות סולחה בהזכרת אביו. אך מתברר שהם מאמינים בדת חדשה ותמוהה. האם יעקב יצליח להשתלב?
כמה נורא ללכת קצת נגד האמונה שלך?
ומה בכלל הקשר בין חרדים למקדונלדס?
כל זאת בפנטזיה סאטירית קצרה "ג'ייקוב חוזר".
כתיבה ובימוי- יפתח רוה
שחקנים: גל ישראלי, יונתן אבינועם, פזית ירון-מינוקבסקי, יפתח רוה, מורן אלון רוה, לאון נונין

נוב' 19   13:30 – ילדי המהפכה! – פסטיבל האזרח כאן 2021

מחזמר שנותן בעיטה בתחת, סטירה בלחי וחיבוק גדול מלא באהבה.
הצגה אורחת – מופע הסיום של סטודיו 21
מחזה מקורי מאת: ילדי המהפכה
בבימוי: אסף אברהם ניב
מוזיקה ועיבודים: מוריה לוי
שחקנים: דניאלה פינקל, נעמי פרג, יהונתן אמזל, אליה שחר, גלעד לביא, עדי בן יונתן

לילה אחד משתלטים שישה בני נוער על הגן הציבורי על מנת להתחיל במהפכה!
נמאס להם שמנסים להגדיר אותם, לשפץ אותם, לקבוע להם מה הם יכולים או יכולות להיות.
והם מחליטים לא לעזוב את הגן עד שכולם יראו ויבינו מי הם באמת!
אבל לליל המהפכה יש תוכניות אחרות…

מחזה מקורי שנכתב במסגרת הסדנא המשולבת הראשונה של סטודיו 21 שמביא לבמה את הרצונות הפחדים והתשוקות של בני הנוער של ימינו.

סאונד ותאורה: רונן בכר

יום זכויות האדם 2016 – פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב

יום זכויות האדם מצוין היום ברחבי העולם, ובתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית של תל אביב מסתיים פסטיבל האזרח כאן השישי במספר בהצגה שייקספיר מצונזר שכבר ראיתי. הערב אני יושב בביתי שבחיפה ומסכם את חוויותי מהפסטיבל, כשברקע מספרת לי הטלוויזיה על מתקפת פגיעות בחופש הדיבור, אבל זה שייך לסיפור אחר.

השנה הצלחתי לפנות לעצמי את ערבי הפסטיבל ואני יכול לראות את כול ההצגות. אמנם זה כרוך בתקורה לא מבוטלת של הִטלטלות מחיפה בתחבורה ציבורית לפני סיום יום העבודה, וחזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אבל החוויה בהחלט מצדיקה את המאמץ. פסטיבל של הצגות מקוריות הוא תמיד הימור, ההצגות זוכות לחשיפת קהל ראשונה ולכן הן, מטבע הדברים, לא בהכרח לגמרי בשלות. מנסיון השנה שעברה, על כל פנים, יש למה לצפות.

יום רביעי, 7/12/2016 – ליבי ואני נפגשים בתחנה המרכזית של תל-אביב כשעה לפני פתיחת האירועים ויש לנו זמן לשוטט בשוק קישוטי חג-המולד, בין הפיתות הדרוזיות של דודה נזימה, חנויות המזון מן המזרח הרחוק וחנות ספרים משומשים ברוסית. התחנה המרכזית משרתת מגוון אנושי רחב – פריפריה סוציואקונומית – בלשונה של דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. בינתיים מתקבצים בחזית התיאטרון עוד ועוד אנשים. נראה לי שהפעם הגיע הרבה יותר קהל מבפעמים הקודמות, שמעו של הפסטיבל מגיע כנראה ליותר אנשים והוא פורץ וגדל. אני תוהה אם כול האנשים יצליחו להדחס אל האולם שאיננו מורגל לקהל כה רב.

דורית ניתאי נאמן פותחת את הפסטיבל, ניקו ניתאי אומר לנו שהוא מרגיש מעט מוזר להיות אורח בתיאטרון שלו, ואודי שמאי מנהל מכירה פומבית של זכויות האזרח שמוצגות על ידי איריס הרפז. במהלך המכירה הפומבית נרמסות הזכויות בזו אחר זו, ואנו נקראים אל האולם להצגה הראשונה – לנשום בספירה לאחור. הקהל גודש את האולם וההפקה נאלצת להוסיף כסאות פלסטיק לפני השורה הראשונה ובמעברים. בין ההצגות יש זמן להתרשם מתערוכת כרזות של תלמידי מכון אבני בנושא זכויות האדם שמוצגת במבואת התיאטרון.

ההצגה השניה בערב הראשון היא 'וָאֶפָּת', מאת רון חסון ובבימוי אבי חדש. ההצגה מאירה את סיפורו של ירמיהו נביא החורבן באור מעניין. הסיפר התנכי מעובה בפרטים שנשמטו מהסיפור המקורי, שמדגישים שמי שדבריו התגשמו איננו בהכרח מקובל כדובר אמת, ואילו מחרחר המדון שכשל עדיין נחשב, לפחות בעיני עצמו, כמי שהצדק עימו. אני יודע שהמחזה נכתב מזמן, ובכל זאת הרבה דברים מתקשרים לי עם הפרשנויות ודברי ההסתה והלהג שליוו את אירועי השריפה שכילתה עצים ובתים בעירי חיפה רק לפני שבועיים.

אני מגיע לביתי בחיפה גדוש חוויות. למחרת בבוקר אני מספר בעבודה לכול מי שמוכן לשמוע על מעללי ירמיהו וחנניה ומופתע לגלות כמה מעט יודעים הסובבים אותי על האירועים שהובילו לגלות בבל. על הסוף המפתיע של ההצגה אני מספר רק לאלה שאני סבור שלא יראו אותה. אני מקדים לצאת מהעבודה כדי להגיע ליומו השני של הפסטיבל ברכבת יום חמישי העמוסה לעייפה.

יום חמישי, 8/12/2016 – גם היום ליבי ואני מקדימים מעט ויש לנו זמן לשוטט בגלרית הקומה השביעית – אוצר של ציורי גרפיטי שצויירו בידי אמנים מוכשרים שיש להם הרבה מאוד מה להגיד. הגלריה משתרעת על פני אזורים פתוחים נרחבים, ומשום מה לא רבים מתייחסים אליה. רואים אותה בחטף רק אלה שנחפזים בין האוטובוסים. אילו היו ציורים דומים מוצגים במוזיאון, אין לי ספק שאנשים היו מגיעים במיוחד לראותם ואף רוכשים כרטיס כניסה.

אחרי המכירה הפומבית מתחילה ההצגה הראשונה להערב – קמלוקה. כמו אתמול האולם צר מלהכיל את הקהל וההפקה מלהטטת בכסאות פלסטיק כדי להושיב את כל באי התיאטרון. ההצגה מעלה רעיון מעניין שמשלב וידאו ארט כנושא ההצגה וכאלמנט עיצובי, שמלווה התמודדות עם הטרדה מינית, עד לגבולות השאול שמוצג בחומרים שמתכתבים עם סגנון האומן תוך הענשתו. הרעיון במחזה עשוי להיות מרתק ומעורר מחשבה, אך ההצגה עדיין בוסרית ודורשת הידוק בעיקר במעברים הארוכים שגורמים לקהל להתנתק מהחוויה.

ההצגה השניה לערב זה היא הזקן והקרטוּן מאת ובבימוי איציק אלוני. זהו סיפורו של זקן שחי בבדידותו בדירתו הקטנה והמוזנחת שאותה הוא חולק עם קרטוּן בן דמותו. הזקן חווה ניתוק ממשפחתו, והוא מתיסר בגעגועים לחלקים מעברו שאותם הוא חולק עם הקרטוּן שלו. הוא חי בפחד מאחורי מנעולים, קודים וסיסמאות, וחושש לשלומו… ובצדק. ההצגה מרגשת אותי עד מחנק גם בגלל מה שהיא מספרת, וגם בגלל שהיא משיקה לסיפורים מעולם החוויות שלי. אני מניח שלכל אדם יזכיר הזקן הבודד מישהו שהוא מכיר שהביא את עצמו לכלל ניתוק מסביבתו, שמתרפק על זכרונות עבר אמיתיים או מדומים ושאיננו יודע למצוא את דרכו חזרה. אדם שאין לו עם מי לחלוק את עולמו מלבד עם דמות עצמו. היום, יומיים אחרי שראיתי את ההצגה, התעוררתי לבוקר שבת כשההצגה עדיין מנקרת בראשי.

יום שישי, 9/12/2016 – ההצגה הראשונה היום – ולריה לנצח – מוצגת בשפה הצרפתית שאינני שולט בה. אני מגיע למכירה הפומבית שמתקיימת היום בין ההצגות. גיל מצטרף אלינו להצגה האחרונה שאותה אנחנו רואים מכסאות פלסטיק שהוצבו לפני השורה הראשונה.

תשלובת אבוטבול מוגדרת בתוכנית הפסטיבל כ"קומדיית קאלט ישראלית". זוהי לטעמי סאטירה חברתית נוקבת שמאגדת מספר חוליים של החברה לתשלובת מרתקת, מצחיקה ומעוררת מחשבות רבות. הכל מתרחש בסוף המילניום הקודם, רגע לפני שבאג 2000 עלול לכלות את העולם, כאשר תוכניות הריאליטי כבר מאיימות לבלוע כל חלקה טובה בתרבות. יש כאן נגיעה בשימוש במין לקידום ולהטרדה, ניצול קשישים, סחר במגוון סוגים של סמים לילדים ולקשישים, שיתופי פעולה לצורך רמאות, ורמאות בדמות שיתוף פעולה, וכולם רוצים להתקדם לאיזשהו מקום ואינם בוחלים בשום אמצעי. כול אחת וכול אחד מנסה להשתמש במישהו כדי לקדם את עצמו, ובראשי מבליחות לרגע מילים מקברט סטירי אחר "אנא קח אותי! לחצי סיבוב, לסיבוב שלם. לא חשוב למה, לא חשוב עם מי, כל מה שחשוב זה להתקדם." ההצגה מסתיימת בהקמת מרכז גמילה לגימלאים. סיקרנתי אתכם?

זהו, תם ונשלם הפסטיבל ואני שועט במעלה התחנה המרכזית לתפוס את האוטובוס האחרון לחיפה. תחבורה ציבורית בכל זמן איננה חלק מזכויות האדם בתל אביב. בעירי חיפה, שנחשבת לעיר מעורבת, יש תחבורה ציבורית גם בשבת. תל-אביב יפו איננה כנראה מעורבת, היא עיר יהודית שומרת שבת, ולכול אלה שקונים קישוטים לעץ חג המולד, שאוכלים מאכלים מהמזרח הרחוק או מיני ירקות ותבלינים אפריקאיים, וגם לסתם יהודים שאינם שומרי שבת, שמורה הזכות להיות כלואים במקומם עד צאת השבת.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

לאחרונה משתרבב התיאטרון של החיים לתוך תרבות הפנאי שלי. אני משתדל להמנע מלהעסיק את עצמי בענייני אקטואליה ובנושאים פוליטיים. נראה לי שכוחי להשפיע עליהם בין בחירות לבחירות מוגבל, אז אני משכנע את עצמי שהם אינם משפיעים עלי. אבל המציאות עולה בימינו אפילו על דמיון יוצרי התרבות, וזה בהחלט נותן את אותותיו בתרבות הפנאי שלי. זה חודר לתודעתי כשצנזור השידור הציבורי ושרת התרבות מתגנבים לתוך כתבה שפרסמתי כאן על הצגה בתיאטרון קרוב.

אני מציץ טיפה לאחור ומגלה שכבר כתבתי גם בעבר על נגיעות פוליטיות שמעכירות את תרבות הפנאי שלי. בלוג זה, שנועד לתעד בעיקר את חוויותי החיוביות, מכיל פה ושם אירועים פוליטיים. בטקס קיפוד הזהב 2013  הזכרתי את נציג משרד התרבות שניסה להשבית שמחה וכמעט הצליח. סיפרתי כאן גם על קריקטוריסטים ש"מרככים" את מסריהם בצנזורה עצמית. אני משתדל לעטוף את הדברים הפחות נעימים במעטפת עם ניחוחות תרבות, אך לפעמים הצחנה הפוליטית גוברת על כל השאר.

בימים האחרונים הבנתי שאינני יכול להתעלם יותר ממהרסי התרבות וממחריביה. אני אכול ספקות בקשר להחלטתי להמנע מלהתייחס כאן לטקס פרסי אופיר ולטקס קיפוד הזהב השנה. בשניהם השתלחה שרת התרבות באמנים כאילו היו אוייביה האישיים. מעטים יודעים או זוכרים מי היו זוכי הפרסים, אך כולם יודעים על הפרובוקציות שעוררה שרת התרבות. ראש הממשלה יזם את החלפת רשות השידור השמאלנית מידי לטעמו, בתאגיד השידור הישראלי – כאן. משגילה שהתאגיד החדש איננו סר למרותו, החליט לבטלו ולהפיח רוח חיים ברשות שבינתיים פרשו או הופרשו ממנה מרבית מובילי הדעה שנגועים לדעתו בשנאה אישית כלפיו. הרשות המחודשת כבר תצנזר את עצמה לדעת. תרבות הפנאי שלי מושפעת ישירות מאותם אירועים פוליטיים ולכן יש מקום למאמרים בנושאים אלה גם כאן – בתרבות הפנאי.

המאמר הראשון מסוג זה – השוטה, המלך ותפיסת המציאות – מתארח בבלוג הגיגית של בני גיל. את המאמרים הבאים אני שוקל לפרסם בתרבות הפנאי. מעתה יכול להיות שתמצאו כאן לפעמים הגיגים מתחומים שמשפיעים על תרבות הפנאי שלי גם באופן עקיף…
ואני עדיין חולם ומקווה שהסרט בו אנו חיים מוביל לסוף טוב.

שייקספיר מצונזר בתיאטרון קרוב

הפייסבוק של תיאטרון קרוב מספר לי שבמסגרת אירועי לילה פרינג' מוצגת ההצגה 'שייקספיר מצונזר'. אני מצליח לפנות לי את הערב ולהגיע לתל אביב בלי לדעת על ההצגה שאראה דבר. הצגות של מחזאי ההצגה מטיי וישניאק כבר ראיתי כאן בתיאטרון קרוב, וגם על שייקספיר שמעתי פה ושם, שזה יותר ממה שיודעת עליו יושבת ראש הועדה שתפסוק לגבי גורל ההצגה, אך שם הבמאי "מיירהולד" איננו מדליק בראשי ניצוץ כלשהו. אולי שמעתי את השם, אך אינני זוכר מה עשה ומה עלה בגורלו.

ליבי ואני מקדימים להגיע ורוצים להכנס למבואת התיאטרון, אלא ששם מתקיימת השקה של ספר ברומנית. "אם אינכם דוברי רומנית – אין לכם מה לעשות שם" אומרת לנו הקופאית, אז אנחנו מחכים. כשנפתח השער אנחנו מגלים שהתיאטרון מלא מפה לפה, דבר חריג במיוחד במחוזות הפרינג'. כולם עדיין בענייני הספר וההצגה מתעכבת. אני צריך עוד לשוב הלילה לחיפה ברכבת, אבל אני יודע שעמידה בזמנים איננה הצד החזק של תיאטרוני הפרינג', שמכונים בפי דורית ניתאי נאמן "הפריפריה התרבותית" או משהו כזה.

בכניסת הקהל, השחקנים כבר על הבמה, וביניהם ניצב במאי ההצגה ניקו ניתאי בדמות הבמאי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, כשעיניו מכוסות בבד שחור. אנחנו מתיישבים בירכתי האולם ולפני מתיישב מישהו שמסתיר לי. אני רואה שהמושב המרכזי בשורה הראשונה פנוי. אני עובר אליו, ומייד מישהו לשמאלי שולף מצלמה. אני נחרד לרגע, לפני שבועיים ראיתי כאן הצגה בליווי צקצוקי מצלמה, אך האדם מצלם את תמונת הפתיחה וגונז את מצלמתו. אנחת רווחה.

הבמאי בדמות הבמאי יושב על כסא הבמאי, ומכונת הכתיבה מתקתקת בעוז צלילים שנשמעים לאזני כצרורות ירי. האפקט, שעדיין אינני מבין את משמעותו, עובד נהדר. ספק הוזה, ספק ער, הוא מנסה לביים את ההצגה ולעבור את ועדת הצנזורה שגורל ההצגה שלו מוטל בידיה. יושבת ראש הועדה מפגינה בּוּרוּת מפליאה בענייני תרבות, שמהדהדת בראשי כ"… מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות…". אני מוקסם ממשחקה של השחקנית תמי ספיבק – יושבת ראש ועדת ה"תרבות". הבמאי איננו זוכה לצאת מהסיוט – כולם שואלים אותו למה בחר להציג דווקא את ריצ'ארד השלישי ומציעים לו להעלות במקומו משהו הרבה יותר נחמד… רומיאו ויוליה… חלום ליל קיץ…

עיקר הצנזורה היא בעצם צנזורה פנימית שגוזר על עצמו הבמאי שלא מרצונו. הוא יודע שללא אישור הועדה לא יוכל להעלות את ההצגה שלו. הוא מקבל את כל התכתיבים שמטילה עליו משפחתו במופעיה השונים, ומתחיל להצר את צעדיו. השחקן אופיר דואן מפליא לגלם את דמותו של שחקן כושל שאמור להיות ריצ'ארד השלישי. כאשר הבמאי מנסה לרסן את משחק היתר הגרוטסקי של אותו שחקן, הוא מואשם באקטואליזציה חתרנית. ההצגה נמשכת, הבמאי מיטלטל במאבקי הצנזורה שנובעת כבר ממעמקי דמיונו ומהחששות, ואני חושב ברקע על הצנזורה העצמית שמתגבשת בימינו במערכות התרבות והתקשורת.

משהוחלט שהשידור הציבורי בארצנו יועבר לתאגיד חדש, התחילה רשות השידור להתנוון מאליה, ומובילי הדעה בה פרשו או הופרשו, ועתה כשמגלה הצנזור הראשי שהתאגיד החדש עלול לא לסור למרותו, הוא מחסל את התינוק שעוד לא נולד כדי להקים לתחיה את הרשות. המהלך החינוכי הזה יגרום כבר לרשות הותיקה לצנזר את עצמה לדעת.

דוגמה נוספת בת ימינו ראינו בפסטיבל עכו האחרון, כששרת התרבות דרשה לקבל את אחד המחזות לוודא שאין בו יסודות חתרניים. יוצרת ההצגה סירבה, אך גורם כלשהו בהפקה הגניב את הטקסט לידי נציגי משרת התרבות, והשרה הכריזה שהיא "מאשרת את ההצגה". אף על פי שלא היה בסמכותה לפסול את המחזה, עצם האישור מכריז על קבלת הצנזורה. מעכשיו, מכניסים היוצרים למערכת השיקולים האמנותיים צנזורה פנימית אפילו בהיסח הדעת.

מפני המצב המסוכן הזה התריע המחזאי הרומני מטיי וישניאק כשכתב את המחזה על הבמאי הרוסי וְסֶווֹלוֹד מיירהולד, שפעל בימי סטאלין עד שפעילותו "הופסקה". ההצגה מסתיימת כשהבמאי בדמות הבמאי קשור עיניים, ורעמי מכונת הכתיבה מבהירים לכולם שמי שלא יצנזר את יצירתו עלול למצוא את עצמו מצונזר בגופו ובנפשו.

אין זמן להתעכב בתיאטרון. אני נחפז בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה כשמופעי צנזורה בת ימינו מנקרים בראשי.

מאת: עיבוד ובימוי: ייעוץ אמנותי: נוסח עברי: תפאורה: תלבושות: עיצוב תאורה: ע. במאי:

מטיי וישניאק ניקו ניתאי דורית ניתאי נאמן סילביה שיז'אן צבי פדלמן אהובה ארז רונן בכר קארין מתנה

על הבמה: תמי ספיבק שירה פרבר מורן אלון אופיר דואן יפתח רווה אסף מור צביקה דולב ניקו ניתאי

אי הבנה של אלבר קאמי בתיאטרון קרוב

אני מתעורר לצלילי השיר La Mer – 'הים' של שָׁארְל טְרֶנֶה. לוקח לי כמה שניות לקלוט שספיחי ליל אמש השתרבבו כנראה לחלומותי והשיר מתנגן בראשי בלבד. זה קורה לי לא מעט. את החלומות אינני זוכר, לשמחתי, אבל יש לחלומותי לפעמים פסקול שאיתו אני מתחיל את היום. הפעם מלווה אותי שיר אהבה מתקתק וקטיפתי לים. שיר על אור יפהפה, עם השתקפויות, מלאכים טהורים, ציפורים לבנות ומפרצים בוהקים – אוּטוֹפִּיָה שְׁמַאלְצִית, ממש כמו החלום שמרתה נושאת כבר עשרים שנה, ולשמו היא רוצחת את דיירי המלון שהיא מנהלת עם אמה. מרתה שרה את השיר כשהיא מפנטזת שהחלום על סף הגשמתו, אף על פי שהיא בעצם יודעת שהחלום לא יתגשם לעולם.

הבוקר אני מבין כמה השיר הזה קולע, דבר שלא חדר להכרתי בזמן שצפיתי בהצגה. בחירה מצויינת של הבמאי, שמרימה לרגע את מרתה כדי להעצים את כאב הנחיתה, כשתגלה שהחלום הבלתי מושג שלה, הוא מציאות חייה של מריה, אשת האח שנעלם לפני עשרים שנה והשאיר אותה עם אמה, וללא חיים אמיתיים משלה.

בדרך לתיאטרון אני מנסה ללקט מידע על המחזה 'אי הבנה' מאת אלבר קאמי. אני קורא את התקציר באתר תיאטרון קרוב – הסיפור מוּכָּר מאוד – אני יודע שלא קראתי את המחזה ולא ראיתי את ההצגה, ובכל זאת משהו מנקר בערפי וטוען שאני מכיר אותו. אתר התיאטרון מוביל אותי בקישור לביקורת של צבי גורן שמעשירה אותי בפרטים על המחזה וההצגה – מאין אני מכיר את זה? אני מְגָגֵל "אי-הבנה מאת אלבר קאמי" ומגלה את הכתבה הצגה שניה – מאוצר התסכיתים של קול ישראל | תרבות הפנאי. כן, כתבתי על זה כאן לפני שנתיים אחרי שהאזנתי לתסכית ברשת א' של קול ישראל שעתידו כרגע לוט בערפל. פתאום הכל חוזר, אני נזכר בתסכית עם חנה רובינא, דינה דורון, גילה אלמגור ויוסי בנאי, וכשהכל מתייצב בזכרוני, הוא מסתכם במחשבתי כ"טרגדיה של טעויות".

ליבי ואני יושבים בשורה הראשונה, וליידנו מתיישבת אשה עם מצלמה גדולה, דיגיטלית למשעי, שמשמיעה קולות "קודאק" רמים כאילו הייתה מצלמת סרט. נוכחות פעילות הצילום גוברת על המתרחש בהצגה, אז אני מוציא גם את המצלמה הננסית שלי – אם הריכוז שלי בהצגה מופרע, שלפחות תהיינה גם לי כמה תמונות.

 

התפאורה המינימילסטית שעיצב צבי פדלמן קולעת מאוד לטעמי. התלבושות שעיצבה אינגה בר, מגדירות את הדמויות באופן שברור לנו איפיון הדמויות היטב, עוד בטרם ביצעו פעולה או פצו פה. האם והבת, יעל יעקב גולדמן ונעמה שלום עמיאל, מקרינות קור רוח של רוצחות קשוחות ואדישות, שמתחלף אצל שתיהן, באי-התאמה מושלמת, עם אנושיות שמתפרצת לזמן קצר ושׁוֹכֶכֶת. שתיהן עוברות לאורך המחזה מספר תהפוכות רגשיות שמתכנסות ברגעי השיא, לאבדן הרגש ונחיתה אל כְּלָיָה שאיננה מקרינה תחושת אבדן, כאילו מעולם לא האמינו שהטוב יגיע. גם כאשר מרתה שרה על הים, לא נראה שהיא מאמינה שחלומה עומד להתגשם, כאילו ברור לה שהמציאות עומדת להתנפץ בפניה.

הבן שנטש את משפחתו לפני עשרים שנה, השחקן המוכשר גל ישראלי, שובה את ליבי בחדוות החיים שלו, שנסוגה אל תוך החששות שמא לא יתקבל על ידי משפחתו, וְשָׁבָה להתעורר כל פעם מחדש, גם כשהוא מגלה שאימו ואחותו אינן מזהות אותו. הוא איננו מתייסר בלבטים, משום שהוא היחיד שאיננו יודע על הרצח הקרב ובא. הוא משתדל להיות נעים הליכות כלפי כולם, ושותה מכוס התרעלה ללא כל חשש.

הוא כבר הצליח להתעשר ולבנות לעצמו חיים, ועכשיו הוא רוצה להתאחד עם משפחתו שאיננה מכירה אותו, בלי להתייסר כמותם בחלומות שלא יתגשמו לעולם. ובכל זאת, דווקא הוא זה שמדבר אלי במישור הרגש יותר מאלו שאמורות היו לקרוע את רגשותי לגזרים.

אחרי ההצגה ליבי ואני משוחחים בתחנת האוטובוס על ההצגה, וכשאני משרבב אל השיחה את הביטוי שהתגבש קודם בראשי "טרגדיה של טעויות", שנינו עוברים לדבר על מחזות אחרים שגם בהם החלומות מתנפצים אל תוך יאוש שמוביל לאבדן מתוך אי-הבנה.

מאת: אלבר קאמי עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי נוסח עברי: סילביה שיז'אן ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן מוסיקה: נדב ויקינסקי

תפאורה: צבי פדלמן תלבושות: אינגה בר תאורה: ודים קרשסקי מנהל טכני: רונן בכר ומנהל הצגה: עמר נצר

גל ישראלי – יאן – הבן השב יעל יעקב גולדמן – אימו נעמה שלום עמיאל – אחותו מרתה מורן אלון – אשתו מריה צביקה דולב – המשרת הזקן

על ההצגה:

• אי הבנה באתר תיאטרון קרוב
• אי הבנה – המהלך הסופי |  מאת: צבי גורן
• אי הבנה – 50 שנה אחרי  | מאת: טל גורדון

להיותאולא קמבלצ'ה בתיאטרון קרוב

השחקן קצ'קס והבמאי יום טוב מתווכחים על הדרך הנכונה לטעמם לשחק 'להיות או לא…'.

הדיון מתקיים בתיאטרון נטוש אליו הם פלשו במטרה להגשים את רעיונותיהם האמנותיים. המלט שלהם משנה פנים וצורות במהלך הדיון, הוא יכול להיות טָנְגוֹלֶרוֹ בריקוד קָמְבָּלָצֶ'ה, או כל רעיון מופרך שעולה על דעתם… רק לא לשנות את הטקסט, כי שייקספיר – קדוש!

התיאטרון מקבל צו פינוי, עומדים להרוס אותו. קצ'קס מתנהג כאילו זה לא נוגע לו – הוא עוסק בשייקספיר. האמנים ממשיכים להיות אמנים חולמים ותלושים מהמציאות. היחידה שנטועה היטב בקרקע היא הזונה. היא זו שיודעת שהכסף קונה הכל ושהאמנות איננה יכולה לשנות מציאות. מצטרף אליהם אנרכיסט מתלהם שמחליט לארגן את כולם להפגנה נגד צו ההריסה תוך זלילת פופקורן בסגנון ארנב שמנמן, והתזתו לכל עבר. הבלגן חוגג, הצדק איננו נראה באופק, השחקן חולם, הזונה מציאותית והאנרכיסט איננו מצליח לבלום את רוע הגזירה.

במהלך השיחות בין השחקן והבמאי מוזכר הביטוי 'פרופסור חמור או אמן מיוסר'. הביטוי נשמע לי מוכר, אך אינני מצליח להזכר מאין. בבית אני נובר באינטרנט ובזכרונותי ומגלה בתקליט 'חולם בספרדית' של שלמה יידוב את המילים 'כולם שווים אין טוב יותר, יהיה זה פרופסור חמור או שוטר'. זהו זה – מכאן נשמעו לי המילים מוכרות. המילים לקוחות מהשיר 'טנגו בלגן' שהוא התרגום העברי של טנגו קָמְבָּלָצֶ'ה. בעזרת תרגום גוגל אני מצליח לאמת שתרגומו של שלמה יידוב נאמן למקור ופתאום הכל מתחבר. השיר מדבר על חוסר צדק, על הסתאבות ועל נצחון היצר על המוסר, ובזה עוסקת גם ההצגה שממש נתפרה עבור פסטיבל בנושא זכויות אדם.

ראינו קריאה מבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה במסגרת פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב. בסיקור חוויותי מהפסטיבל כתבתי:
לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.
ביציאה מהתיאטרון ליבי אומרת לי שטוב מאוד ששמרו על הליהוק המקורי, על הקצב המהודק ועל מאפייני הבימוי שראינו בקריאה. כנראה גם לה היו חששות מפני שינויים שעלולים לגרוע מהחוויה המקורית – הרי כבר ראינו כאלה דברים.

חבורת שחקנים מעולה שקולעת היטב לרוח ההצגה. הבמאית דליה ריבר מגלמת את דמות הזונה שנטועה היטב במציאות. מולה מרחפים קמעה צמד אמנים שמפנטזים שבכוח האמנות לשנות מציאות. גל ישראלי בתפקיד הבמאי ויואב סדובסקי בתפקיד השחקן היו מעולים בקריאה המבויימת של קָמְבָּלָצֶ'ה והם מצויינים גם בהצגה, אולי אפילו יותר. גל רובין מגלם אנרכיסט מתלהב ומתלהם שיודע שאת המציאות אפשר לשנות רק במעשים, אבל לא כל-כך מצליח לגרום לאמנים להרתם למשימה. הוא מגלם עוד דמויות סטראוטיפיות במפגיע, ועושה זאת כהלכה ובכשרון קומי מרשים. כל השחקנים עושים שימוש עשיר במימיקה שמעשירה את הטקסט באלמטים קומיים שנובעים מסתירה בין הנאמר לבין מה שמבוטא בין המילים בהבעות פנים. דליה ריבר בתפקיד הזונה, מגישה טקסט עשיר ללא מילים על רקע דברי שני האמנים וגורמת לנו לצחוק במלוא פה.

כאשר כולם מפגינים ומנסים לעצור את הריסת התיאטרון, קצ'קס מתחבט בשאלתו של המלט שמתאימה למצבו:
להיות, או לא להיות, זו השאלה:
מה נעלה יותר: לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם!

הציטוט מהמלט בתרגום שלונסקי שבו השתמשו בהצגה

בסופו של יום התיאטרון הרוס. האדם הקטן שוב נרמס על ידי הרָשׁוּת. הזונה נשארת זונה, האנרכיסט אנרכיסט, והאמנים ממשיכים לחלום את המלט שלהם בין חורבות התיאטרון.

קומדיה מצחיקה שעוסקת בנושא קשה. חוויה מעולה.

בשולי הדברים:

בעקבות הקריאה המבויימת, נוספו ללקסיקוני מספר ביטויים. מידי פעם אני מוצא את עצמי אומר 'קדוש' בהנפת אצבע בנוכחות אנשים שלא ידעו את קָמְבָּלָצֶ'ה, דבר שגורם להם להביט בי בתמיהה שמשעשעת כנראה רק אותי. גם הביטוי 'פופקורן בן-זונה' חדר ללקסיקון שלי. אני כותב מילים אלה ברכבת בדרכי חזרה לחיפה, וזומם כבר על הפופקורן שאכין לי בבית. הרי 'מכוס אחת יוצא הרבה מאוד…' ובליסתו בהצגה בסגנון ארנב שמנמן מעוררת את תאוותי.

טנגו בלגן קָמְבָּלָצֶ'ה בתרגום שלמה יידוב

הקָמְבָּלָצֶ'ה המקורי

בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול כן כך היה אתמול וכך זה גם היום מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים שמחים ועצובים תמימים ומתחסדים אבל מבט חטוף על התקופה שלנו לא משאיר ספק כמה הדרדרנו אין טעם לחפש אחרי הצדק הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ. דין אחד יש לכולם, לגבור ולבוגד גם לבור ועם הערץ, למדען ולשודד כולם שווים אין טוב יותר יהיה זה פרופסור חמור או שוטר והיום יום, כמו מלחמה בה מנצח היצר הרע אם אחד גונב בסתר ושני רק מתחזה אם זה כומר אינסטלטור מתווך או גנרל זה בגלל לא משנה. בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול כן כך היה אתמול וכך זה גם היום מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים שמחים ועצובים תמימים ומתחסדים אבל מבט חטוף על התקופה שלנו לא משאיר ספק כמה הדרדרנו אין טעם לחפש אחרי הצדק הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ. כאן בתוך הבלגן של המאה העשרים פראייר מי שלא גונב אין מקום לביישנים אל תתייסר עמוד בצד למי זה אכפת אם אתה איש ישר הכל הולך ומסתאב ולא יעזור אם תאוכל את הלב כמו שהפוליטיקאי בלגנוב הוא המומחה גם הארס לא מעסיק ואפלו הרוצח הוא היום עוסק מורשה בעולם היה תמיד רק בלגן אחד גדול כן כך היה אתמול וכך זה גם היום מאז ומעולם היו רוצחים וגנבים שמחים ועצובים תמימים ומתחסדים אבל מבט חטוף על התקופה שלנו לא משאיר ספק כמה הדרדרנו אין טעם לחפש אחרי הצדק הוא קבור אתנו כאן בתוך הבוץ.

Que el mundo fue y será una porquería, ya lo sé. En el quinientos seis y en el dos mil, también. Que siempre ha habido chorros, maquiavelos y estafaos, contentos y amargaos, barones y dublés. Pero que el siglo veinte es un despliegue de maldá insolente, ya no hay quien lo niegue. Vivimos revolcaos en un merengue y en el mismo lodo todos manoseados. Hoy resulta que es lo mismo ser derecho que traidor, ignorante, sabio o chorro, generoso o estafador… ¡Todo es igual! ¡Nada es mejor! Lo mismo un burro que un gran profesor. No hay aplazaos ni escalafón, los ignorantes nos han igualao. Si uno vive en la impostura y otro roba en su ambición, da lo mismo que sea cura, colchonero, Rey de Bastos, caradura o polizón. ¡Qué falta de respeto, qué atropello a la razón!; Cualquiera es un señor, cualquiera es un ladrón… Mezclao con Stravisky va Don Bosco y La Mignon, Don Chicho y Napoleón, Carnera y San Martín… Igual que en la vidriera irrespetuosa de los cambalaches se ha mezclao la vida, y herida por un sable sin remache ves llorar la Biblia junto a un calefón. Siglo veinte, cambalache problemático y febril… El que no llora no mama y el que no afana es un gil. ¡Dale, nomás…! ¡Dale, que va…! ¡Que allá en el Horno nos vamoa encontrar…! No pienses más; sentate a un lao, que ha nadie importa si naciste honrao… Es lo mismo el que labura noche y día como un buey, que el que vive de los otros, que el que mata, que el que cura, o está fuera de la ley…

דף ההצגה באתר תיאטרון קרוב
דף הפייסבוק של ההצגה

הנפילה – בעקבות החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

"שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה , ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות."

כך כתבתי לפני הצגת הנפילה בסטודיו בחיפה.

לא התבדיתי.
החוויה אכן מיוחדת ושונה. ההצגה אותה הצגה, אבל "תעלות אמסטרדם" בסטודיו שונות וגם היושבים ביניהן, ומכך נגזרת גם האינטראקציה בין השחקן לבין קהלו. הקהל מגוון ומפגין רמות קשב שונות. לפני ההצגה אני מביט בקהל וקולט שכאשר ראיתי את ההצגה בגיל 22 בבית-הובן בתל אביב, מרבית היושבים בבית התה היו בני גילי, וגם הערב מרבית הקהל בן גילי, אלא שאני התבגרתי מאז בארבעים שנה. כן, גם אני שונה.

לפני כעשר שנים ראיתי את ההצגה בסטודיו בחיפה יחד עם בני, גיל, שהיה אז בן 22. אני מניח ששנינו חווינו חוויה מעט שונה. מאז ראינו את ההצגה ביחד פעמיים נוספות, דיברנו עליה לא מעט, ותמיד ראינו בה דברים שונים. תמהיל הקהל באותה ההצגה היה מעורב, והתפרס בין גילי לבין גילו של בני. האינטראקציה עם הקהל הייתה פעילה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה כשעה. גם השחקן וגם הקהל היו צמאים לחלוק חוויות על ההצגה, על מה שסביבה ועל שאר הצגות תיאטרון קרוב.

לפני שש שנים חגגנו יום הולדת 35 להצגה הנפילה של ניקו ניתאי על-פי אלבר קאמי בתיאטרון קרוב בתל אביב, ושבועיים מאוחר יותר במרתף 10 בחיפה. הדינמיקה במרתף 10 הייתה מאוד מיוחדת. המרתף היה אז מועדון סטודנטים שוצף וגועש. האולם היה גדוש בסטודנטים על הרצפה ועל פופים עד כדי כך שקלמנס ממש התקשה לפלס לעצמו את תעלות אמסטרדם בין הסטודנטים ששתו את ההצגה בעיניים כלות ובקשב מדהים. "ההצגה שאחרי ההצגה" נמשכה שם זמן רב עוד יותר והקהל פשוט לא הניח לשחקן ללכת. גם ניקו ניתאי ששאב בינתיים את כוחו מהקהל לא היה להוט לעזוב. זו הייתה חוויה ממש מיוחדת.

ההצגה הפעם מרתקת כתמיד. אני שותה בצמא כל מילה, אף על פי שאת מרבית המילים אני מכיר היטב. הפעם אינני יוצא מההצגה מוטרד כבעבר. התבגרתי. אני יודע שאינני מושלם, הרי "גבר מושלם – אין…". אני גם יודע כבר מה פוגע בי ומה לא, ואני מודע לכך שכל פעולותי מוטות על ידי הקהל שלי. אני חווה את ההצגה לאור זכרונותי מהפעמים הקודמות וראשי פנוי יותר לראות את הקהל. אנשים שונים בקהל מגיבים בצורות שונות על אותם דברים. ניכר שהמבוגרים יותר מאבדים מידי פעם קשב, ואילו הצעירים יותר כמהים לקלוט כל מילה וכל מחווה.

מייד בסיום ההצגה ניקו ניתאי קוטע את מחיאות הכפיים ועובר ישירות ל"ההצגה שאחרי ההצגה". זה החלק ששונה מהצגה להצגה ואני מצפה בכליון אזניים לשמוע את הסיפורים של ניקו ניתאי, ויותר מכך – את תגובות הקהל. הקהל הפעם מַשְׁמִים משהו, איננו שואל ואיננו מתקומם כנגד הדבקתו במוסר הקלוקל של אסיר החרטה. ניקו ניתאי איננו יכול לשאוב כח מקהל פסיבי כזה ו"ההצגה שאחרי ההצגה" קצרה במיוחד. חבל. הקהל מתפזר, ובכל זאת נשארים לא מעט אנשים באולם להחליף חוויות.

אחרי ההצגה אני משוחח עם אחת הצופות שראתה את ההצגה לפני מספר עשורים. ההצגה שהיא זוכרת מהימים ההם הייתה הרבה יותר דרמטית לדבריה, היום הייתה ההצגה יותר קרובה אל הקהל. אני עונה לה, ובעצם לעצמי, ותוך כך מתחיל להבין את השינוי העיקרי שחל בי, ואולי גם בה, מאז עד היום. כשהייתי צעיר, נפגעתי מכך שמנסים להדביק לי את המוסר הקלוקל של "סנגור המטרות הנעלות" שנפל להיות "שופט אסיר חרטה". היום, ממרום גילי, אני מקבל את התפיסה שבעצם בכל אחד מאיתנו נסתר אותו "שופט אסיר חרטה" שנפגע מצחוק מאחורי הגב, שכועס על עצמו בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם פגיעה ובעיקר שאיננו נזעק לעזור לזולת כאשר אין קהל שיעריך את המחווה.

בשולי הדברים: אני צועד אל המכונית עם אותה צופה ועם ביתהּ נורית, סטודנטית בשנות העשרים לחייה. אנחנו משוחחים על התובנות מההצגה ובין השאר על רצוננו לקבל מעט חיבה, לא משנה ממי, אפילו מִזרים. אני מציין שבימינו כולם מלקטים חיבה באמצעות לייקים ברשתות החברתיות, ונורית מצטטת ‘מנגינה ישנה’ של חנוך לוין. כך, בדרך לא דרך, אנו מפגישים את אלבר קאמי עם חנוך לוין.

אוי מנגינה ישנה, עצובה: מי שחי זקוק לאהבה. ומי שאין לו אהבה, יסתפק בקצת חיבה. ומי שאין לו גם חיבה, ילעס לו לחם עם ריבה. אוי מנגינה ישנה, עצובה…

הנפילה – לקראת החוויה השביעית עם ניקו ניתאי ואלבר קאמי

במשך חמישה ימים מוביל אותנו ז'אן־בָּטיסט קְלַָמַנְס, שופט אסיר חרטה, בנפתולי נפשו באמצעות סיפורו של עורך דין מכובד, איש טוב ומיטיב שעוזר לעיוורים לעבור את הכביש ונותן מכספו לקבצנים. את הסיפור הוא מספר לנו כאדם בודד נטול כבוד בבר בשם 'מקסיקו סיטי' ברובע האורות האדומים שהוא הטבעת האחרונה של הגיהנום באמסטרדם. לאורך הדרך עובר קלמנס יחד איתנו דרך מסלולי השפלה עצמית ואיבוד כבוד וצלם במסלול הנפילה. השחקן ניקו ניתאי שעיבד את הספר של אלבר קאמי להצגה איננו מניח לנו להיות צופים פסיביים, להיפך, אנחנו נאלצים לשים את עצמנו במקומו של קלמנס ולחוש שאנחנו נופלים יחד איתו או שלפחות איננו חסינים מפני אותה נפילה שהרי מערכת ערכי המוסר שלנו איננה שונה משלו. כבר בתחילת ההצגה עורך איתנו קלמנס, ניקו ניתאי, דיון במכבסת המילים שמיפה את המושגים שאיננו מעוניינים שידבקו בנו. לעבד איננו קוראים עבד אלא סדרת כינויים מיופים עד שמגיעים למנהל, כלומר – מנהל משק או למושג הפטריארכלי אב, כלומר – אב הבית. גם סוחר העבדים כבר הפך זה מכבר למנהל משאבי אנוש.

עד כאן מילים שכתבתי בתרבות הפנאי לפני למעלה משש שנים בעקבות הפעם השלישית שחוויתי את הנפילה. מאז חויתי הצגה זו שלוש פעמים נוספות, ואני מתכנן לחוות אותה בפעם השביעית בתשעה עשר בחודש מאי 2016 בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

ההצגה של ניקו ניתאי איננה משהו שצופים בו ומאזינים לו – זוהי חוויה שמערבת חושים ורגשות, ומעוררת מחשבות מעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחת ואחד. ניקו ניתאי פונה אלינו אישית, לא קבוצתית, ומאלץ אותנו להיות שותפים להתלבטויות בהן מתחבט קלמנס באופן משעשע שגורר חיוכים רחבים, ובכל פעם שמציאות טופחת על פנינו, היא מוצאת את החיוך שהותיר המשפט שקדם לה. חוויה מעט מטרידה ומבלבלת שלפעמים קוראת לנו להתנתק לרגע מהקשב ולהניח לנפשותינו להרגע.

שש פעמים חוויתי את 'הנפילה' ובכל פעם החוויה הייתה שונה כי אני הייתי שונה, הסביבה הייתה שונה, העולם היה שונה וזכרונותי מהפעמים הקודמות התרבו מחוויה לחוויה. היום אני מכיר היטב את הסיפור ואת ההצגה, ובכל זאת ברור לי שאחווה משהו חדש שלא קרה בפעמים הקודמות. העומק הפילוסופי של הסיפור גורם לו לשנות פנים בהתאם לעולם המושגים של כל פרט בקהל. בפעם הראשונה חוויתי את הנפילה כסטודנט בן עשרים ושתיים שנים בבית התה 'בית הובן' במרתף של פיצריה בסמוך לכיכר צינה בתל אביב. במהלך השנים חוויתי נפילות נוספות בסטודיו ובמרתף 10 בחיפה ובתיאטרון קרוב בתל אביב, ובין חוויה לחוויה נוספו שנים לגילי, למדינה לעולם, וגם למחזאי-במאי-שחקן ניקו ניתאי. רק קלמנס נשאר בשנות הארבעים לחייו באותו מצב בבר באמסטרדם, מציג בפנינו מראה שמאלצת אותנו לראות את עצמנו בתיווך עולם המושגים שחווינו דרך סיפור הנפילה של עורך דין מכובד שהכרנו זה לא מכבר.

קראתי את הנפילה בתרגום צבי ארד [1959]. לא קראתי את המקור בצרפתית משום שאינני קורא שפה זו, ובכל זאת, לתחושתי הנוסח העברי של ניקו ניתאי מצטלצל נכון יותר. בשנה שעברה יצא לאור תרגום חדש של עמנואל פינטו לספר 'הנפילה'. עדיין לא זכיתי לקרוא תרגום זה, אך מקריאת הפרק הראשון במנדלי למדתי שקלמנס הוא 'שופט־מתוודה'. הביטוי 'שופט אסיר חרטה' בתרגום ניקו ניתאי קולע טוב יותר לטעמי ולהבנתי. הייתי שמח מאוד להחזיק על המדף את התרגום של ניקו ניתאי כדי לעיין בו מפעם לפעם, כאשר השתלשלות חיי מעוררת בי זכרונות מההצגה. נוסח זה לא יצא לאור בדפוס, כך שהדבר איננו עומד כרגע על הפרק.

בסיום ההצגה מתקיים אירוע נוסף שאני אוהב לכנותו "ההצגה שאחרי ההצגה". אנחנו מוזמנים להשאר לדיון על ההצגה, דיון שיכול להתארך או להתקצר, לפי הדינמיקה בין האמן לבין הקהל. מאירוע זה ניתן לצאת עם תובנות מרחיקות לכת שיכולות לפעמים לשנות את התמונה שאנו רואים במראה שנשתלה בראשנו, וככל הנראה תמשיך להטריד אותנו גם בימים הבאים.

פסטיבל האזרח כאן 2015 בתיאטרון קרוב

דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב מפרסם ארוע בשם פסטיבל האזרח כאן 2015 – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. אני עדיין זוכר בחום את פסטיבל האזרח כאן הראשון שנפתח בקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. מאז מתקיים הפסטיבל בתיאטרון קרוב כל שנה בסמיכות ליום זכויות האדם הבינלאומי שחל בעשרה בדצמבר. השנה אני מצליח לפנות לעצמי זמן להגיע לכל ההצגות המשתתפות בפסטיבל.

ליבי ואני מגיעים לשערי התיאטרון כשעה לפני התחלת הההצגה הראשונה. הרחבה שבחזית התיאטרון כבר ערוכה לאירוע הפתיחה והקהל מתקבץ לאיטו. כשמגיעה שעת הפתיחה אני תוהה אם הקהל שהגיע איננו גדול מקיבולת האולם. המנהלת האמנותית – דורית ניתאי נאמן – פותחת את הערב ומספרת לנו על הרעיון שמאחורי הפסטיבל ועל מה שצפוי לנו במהלכו. שש הצגות משתתפות בפסטיבל: רסיסים, נצורות, אם-מה, הפרזיט, קמבלצ'ה ופואמה לקריינות ולמקהלה מדברת בשם 'ולא היה בה מום'. בסיום הפסטיבל יוענק פרס 'האמן כאן'. בנוסף לכל אלה מוצגת בגלריה תערוכה שמעמידה את כל מרכיבי עולמנו בפרופרורציה אלינו ואל הסביבה.

שם הפסטיבל "האזרח כאן" מתכתב עם שם הסרט האזרח קיין של אורסון ולס, אך הוא איננו מגביל את עצמו לזכויות האזרח, אלא עוסק בזכויות האדם באשר הוא אדם. ההצגות השנה עוסקות בהיבטים שונים של זכויות האדם מול החברה ולא רק מול הרשויות שמתייגות אותו כאזרח. יש כאן התייחסות לזכות כל אשה ואיש על הגוף, על הרכוש ועל צרכי הקיום, וכן לזכות למחשבה חופשית ולזכות לנווט את מהלך החיים על פי ההשקפות, האמונות, ההעדפות ואפילו הנוחות של כל אחת וכל אחד.

הכח המניע מאחורי כל פעילות תיאטרון קרוב הוא אמונתו העזה של מייסד התיאטרון, ניקו ניתאי, בכוחו של כל אחד להוביל שינוי וביכולתה של האמנות לשנות מציאות. התיאטרון ממוקם בלב התחנה המרכזית של תל אביב, מקום שמערב בני אדם מתרבויות שונות ומגוונות. לא כולם אזרחים בארצנו ולחלקם אין אזרחות כלל והם נאבקים על זכויות היסוד שלהם. בין ההצגות יתקיימו אירועי חוצות בשיתוף כוחות יצירה מהסביבה הקרובה.

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם ותוך דקה הוא מלא מפה לפה. באולמות הפרינג', מילוי אולמות איננו מובן מאליו ומכירת הכרטיסים המוקדמת, שמעידה על אמון הקהל בתיאטרון וברעיון, משמחת אותי.

ההצגה רסיסים היא הצגה מורכבת שגיבוריה מתעמתים עם אירועי העבר בראי ההווה. לגיבורינו יש אירועי עבר סודיים שונים שהם מתקשים להתמודד איתם בהווה. ארחיב על ההצגה ברשומה נפרדת – היא ראוייה לכך.

ההצגה הבאה היא נצורות. קומדיה מטורפת שנוטלת את השראתה ממספר מקורות, ולאחר שמעמתת את גיבוריה עם זכויותיהם כנגד צוי המצפון, מטיחה בפנינו היבט נלעג של התנהלותנו בהווה. כמו קודמתה – גם הצגה זו ראויה לרשומה משלה, וכן כל האחרות.

בין ההצגות אנחנו מבקרים בתערוכה מידה טובה של האמנית אריקה לינור קוצ'וק. תערוכה שגורמת לנו להסתכל מחדש על עצמנו בסביבתנו ועל הסובב אותנו במבט קצת אחר. אני נזהר כאן לא להרבות במילים כי דווקא החזות, בליווי מילים בודדות היא שמוסרת את התובנה ואת השאלות הנלוות. תעוד התערוכה יעלה בקרוב לאתר האמנית אריקה לינור.

יום ההצגות השני נפתח בהצגה אם-מה. הצגה שמציגה קונפליט עז של בחורה שמתעמתת עם עצמה בגלוי על זכותה לנווט את חייה בדרכה. היא נאלצת להתעמת עם מוסכמות החברה, עם צווי ה"מוסר", עם רצונותיו של בן-זוגה אך בראש ובראשונה עם עצמה. הצגה קשה וחזקה שמותירה בי רושם עז.

בין ההצגות אנו מוזמנים למופע ריקוד היפ-הופ של להקת הילדים TLV IP kids crew. הילדים, שחזותם מעידה על כך שמוצא הוריהם איננו מכאן, הם צברים דוברי עברית שמתחנכים בארץ. הכוראוגרף, קייט טמבויאט, עשה עבודה ראוייה להערכה – שתי קבוצות ילדים ממש קטנים מציגים בפנינו מופע מרהיב ומרגש כאחד.

ההצגה הבאה, הפרזיט, עוסקת בתרומתה של עבודת האמן לחברה. ההצגה מתייחסת באופן מפורש לברית המועצות הקומוניסטית, אך אי אפשר לנתק אותה מחווית החיים של האמנים בכל מקום ובכל תקופה, אפילו כאן ועכשיו. גם אם הרשויות אינן מתייגות את האמנים כפרזיטים "אוכלי חינם", אין הם יכולים להתנתק מהמסר שהם מקבלים מכל עבר – מהחברה ומהגורמים התומכים – שבעצם הם צריכים לעשות גם עבודה "אמיתית".

שתי ההצגות האחרונות מוצגות בצהרי יום שישי. לפני הקריאה המבויימת של המחזה קָמְבָּלָצֶ'ה, וגם אחריה, מתקיימת שיחה קצרה עם המחזאי חורחה מריו חרסקוביסי שמסביר לנו שקמבלצ'ה זה משהו בין בלגן לבין ערבוביה. מחזה מאוד מעניין שמציג באופן מצחיק עד דמעות, דילמות קשות סביב יכולת החברה, הפרט והאומן לשנות מציאות. יש במחזה מספר ביטויים שכבר דבקו בנו. אני מצפה לראות את ההצגה המוגמרת כשתגיע אל הבמה.

ההצגה האחרונה היא פואמה לקריינית ולמקהלה מדברת – ולא היה בה מום מאת המשוררת חגית ורדי. בשיחה מקדימה בין המנהלת האמנותית, דורית ניתאי נאמן, לבין המשוררת, חגית ורדי, מוזכר שהיצירה "איומה", קשה מאוד. הספר עוסק בחוסר האונים של ילדה שנפגעה מינית בגילוי עריות והיא מתמודדת גם בבגרותה עם תחושות אשם. החוויה שלי קשה כקהל שומע פסיבי, והטראומה עוברת אלי מכל מילה ובכל צליל. בשיחה המוקדמת ציינה היוצרת שבחזרה האחרונה חוו משתתפי ההצגה קתרזיס [הִזְדַּכְּכוּת]. לי זה לא קרה, אני נותרתי עם החוויה הקשה. יכול להיות שההִזְדַּכְּכוּת מגיעה רק לאחר מספר קריאות של הספר.

לסיום הפסטיבל מוענק פרס האמן כאן לברוריה רבינר שמצטטת בדברי תודתה מדברי אמיר גוטפרוינד, שהלך לעולמו השבוע, שהם בעצם ציטוט מדברי עגנון שאמר פעם, אפרופו פרס נובל, 'כמה צריך אדם להשפיל את עצמו בשביל לזכות בקצת כבוד'.

פסטיבל האזרח כאן 2015 מציג תערוכה מעולה ושש הפקות מקור חדשות וטובות.
אני מקווה שלכל הצגות הפסטיבל יהיה המשך ראוי בהתאם לציפיות יוצריהן.

להתראות בפסטיבל האזרח כאן 2016 שימשיך את המסורת ויזכיר לכולנו שבכח האמנות לשנות.

בשולי הדברים:
מאז שאני מכיר את תיאטרון קרוב, כל התקשורת בינינו מתנהלת באמצעות לירון בן עזרא שמתחזקת, בין השאר, את דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב. במהלך הפסטיבל לירון הודיעה לנו שהיא מסיימת את עבודתה בתיאטרון. אני מאחל ללירון מקרב לב הצלחה בכל מעשיה ואני בטוח שנמשיך להתראות בתיאטרון קרוב.
בהצלחה ליורשי לירון בתפקיד, אני מצפה להמשיך להתעדכן באופן שוטף באמצעות דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב.

• פסטיבל האזרח כאן 2015
• אתר האמנית אריקהלינור
• תיאטרון קרוב בתרבות הפנאי
• דף הפייסבוק של תיאטרון קרוב
• דף הבית של תיאטרון קרוב

קיפוד הזהב 2013 בתיאטרון קרוב

השחקנית הותיקה חנה ריבּר נבחרה לקבל השנה את פרס קיפוד הזהב על מפעל חיים.

קיפוד הזהב, לאלה שעדיין לא יודעים, הוא פרס תיאטרון הפרינג'. הפרס של אלה שהתיאטרון הוא נשמת אפם והם עושים תיאטרון עם תגמול זעום – אם בכלל, ולא על מנת לקבל פרס. השחקנית חנה ריבּר היא כזאת. היא משחקת בתיאטראות שונים בכל רחבי הארץ, בסרטים, בטלוויזיה, בהפקות פרינג' ובהפקות סטודנטים. באוגוסט האחרון ראינו את חנה ריבר – ילידת 1927, בהצגה אינגעלע בתיאטרון הסטודיו בחיפה. אינגלה היא ההצגה הזוכה בפסטיבל אקט2 השני בתיאטרון הסטודיו, שהוא – לצערי – מעוז הפרינג' היחיד בחיפה שמפיק הצגות מקוריות. ובכן, חנה ריבּר מקבלת את הפרס שהיא כל-כך ראויה לו והטקס עומד להתקיים בתיאטרון קרוב. בצהרי יום שלישי אני קורא את הידיעה, ומייד שולח אי-דואר לתיאטרון קרוב לברר אם מדובר באירוע למוזמנים בלבד או שמא יש סיכוי להיות נוכח. כעבור חצי שעה עונה לי לירון, מנהלת השיווק וקשרי הלקוחות של תיאטרון קרוב, "זה אכן אירוע למוזמנים בלבד אך אני רוצה לבדוק…" .

ביום חמישי, בעודי רץ מישיבה לישיבה בעבודה, מצלצל הטלפון – לירון מודיעה לי שאוכל להגיע לטקס, וכן שאני מתבקש להעניק את אחד הפרסים. לזה ממש לא ציפיתי, הרי אינני נמנה עם היוצרים ולא עם הפרנסים. אני אמור להגיש את הפרס כנציג הקהל.

יום שישי, 25 באוקטובר, השעה 12:00 – גיל ואני מתייצבים לאירוע בתיאטרון קרוב. תיאטרון קרוב מורכב משני חללים – אולם התיאטרון והאכסדרה שבה מתקיימות בעיקר הצגות היחיד של ניקו ניתאי – הנפילה, פינוק מטריף וגעגועים לטחנות רוח. מידי פעם גולש התיאטרון לאזורים הפתוחים בתחנה המרכזית של תל-אביב. הזבובים, געגועים לטחנות רוח ופסטיבלי האזרח כאן נפתחו בתחום התחנה וגלשו פנימה אל חללי התיאטרון. קהל המוזמנים גדול מכדי שיוכל להכנס לאולם תיאטרון קרוב, שהוא קודם כל תיאטרון פרינג' ולכן הכל בו קרוב. טקס הענקת פרסי קיפוד הזהב מתקיים בחלל התחנה המרכזית.

ברחבה שלפני התיאטרון במה, ולפניה ניצבות שורות של כסאות פלסטיק. הכסאות בשורה הראשונה ובמעברים שמורים למגישי הפרסים ולמועמדים. הקהל מתאסף לאיטו. מנהל תיאטרון הסטודיו, יונתן שוורץ, הפעם בכובע תרבוטיוב, ערוך לתעד עבורנו את הטקס. לירון ואריקה נותנות לי תדרוך קצרצר בעניין הגשת הפרס. תפקידי מתמצה בפתיחת המעטפה, בקריאת תוכנהּ ובהענקת הפרס, מעבר לכך אינני אמור לעשות דבר. בהמשך אגלה שמרבית מעניקי הפרסים מתקשים לעמוד על במה מבלי לנכס אותה לעצמם. אנחנו מחליפים ברכות עם מארחים, אורחים ומועמדים שנמנעים בנימוס מלהעיר לי שהתמקמתי בטעות בשורת מחלקי הפרסים. גיל מציין שחלק נכבד מהמועמדים לא הגיע, ואני מגיב באופן ספונטני שהם כנראה ממלצרים, אחרת ממה יתפרנסו – מפרינג'? … התגובה שלי מעציבה אותי, אך לצערי היא מאוד מציאותית, כפי שנשמע מאוחר יותר מהזוכה בפרס השחקן. הקהל מבוגר מידי לטעמי, ציפיתי למצוא כאן קהל הרבה יותר צעיר – בגילם של מרבית יוצרי הפרינג'. במחשבה שניה, הייתי צריך להציע שגיל יגיש את הפרס כנציג הקהל – מבחינת הגיל, הוא הרבה יותר מתאים ממני. אינני מבקר ואינני שופט, לכן אני מרגיש חופשי לומר לחנה ואזנה גרינוולד, למוריה בשארי וללימור זמיר, כל אחת לחוד, שמבחינתי ההצגה פאפעג'ינה היא ההצגה הזוכה בכל ארבע הקטגוריות שלהן היא מועמדת.

הטקס מתחיל בדברי פתיחה של ד”ר חיים פרלוק, יו"ר המועצה לתרבות ואמנות ומדור הפרינג', שאיננו חדל מלהתהלל בכך שמדור הפרינג' יזם את פרס קיפוד הזהב ושהוא הקפיץ את תקציב הפרינג' לשבעה עשר מיליון שקל. דבריו מלווים ברחש של חוסר שביעות רצון והבעת אי אמון מכל עבר. מאוחר יותר נשמע מספר התבטאויות שסותרות את דבריו ומביעות אכזבה ממהלכים שונים שחותרים תחת התקציב שכבר הוקצה לפרינג'. המנחות מציגות את הקטגוריות בחן רב בשילוב קטעי משחק קצרים. בין המועמדויות מוצגים קטעי תיאטרון – שיר מההצגה לעוף אל החופש שמועלית בימים אלה בתיאטרון קרוב, דיאלוג בין בוגרת ובוגר טריים של בית ספר למשחק ועוד.

מתחילים בהצגת המועמדים בקטגוריות השונות ובהענקת הפרסים. אני נקרא בתורי להעניק את פרס עיצוב התלבושות. במעטפה שבידי מצויין שהזוכה היא שירה וייס, מעצבת ההצגה אדיפלית. ציפיתי שאתרגש מהמעמד, אך האוירה הפוליטית המתנצחת והמתלהמת, הפכה את המקום מהיכל קודש של תעשיית החלומות לזירת התגוששות פוליטית – דבר שאולי מלהיט את הרוחות אך איננו מרגש אותי במיוחד. מחד – צר לי שההתרגשות של ממלכת האמנות פסחה על האירוע, מאידך – זה בדיוק המקום להביע עמדה. בעולם הפרינג' אין מקום לסתימת פיות – זה המקום לומר הכל בגלוי ללא אֵימָת הָרָשׁוּת.

לא עלה בידי עד כה לראות את כל ההצגות המתחרות על הפרסים, ואני רושם לעצמי חובות צפיה. פה ושם אני קופץ בהתלהבות למשמע זכיה זו או אחרת, ובמקרים אחרים נחמץ ליבי על כך שהבחירה שלי לא זכתה – וזה קורה ארבע פעמים. אין לי ספק שכל הזוכים אכן ראויים, אך לי יש העדפות משלי.

קוראים לחנה ריבּר, זוכת הפרס על מפעל חיים, לעלות לבמה, ומתחילים לקרוא את כל קורותיה ואת נימוקי השופטים לזכייתה. ניכר שהזוכה איננה חשה בנח מהמעמד. מן הראוי היה, לטעמי, להניח לה לשבת במקומה בעת קריאת השבחים, ולהעלות אותה לבמה רק כאשר מגיע רגע הענקת הפרס. אני סוף סוף מתרגש. אינני לבד, כל הקהל קם על רגליו ומוחא כפיים לכלת הערב. אני מאוד מתרגש, עומד בשורה הראשונה בעוד חנה ריבר מודה על הברכות. מישהו מאחורי טופח על שכמי ואני קולט שכל הקהל כבר התיישב ורק אני נותרתי עומד בשורה הראשונה.

האירוע מסתיים בְּוַרְיַאצְיָה על שיר הסיום מהקברט הסטירי טרמפ, שהותאמה במיוחד למעמד –

אל תפחדו רבותי אל תפחד ממסד נכבד לא כדאי! אנו לא דומים לכם, לא דומים לאף אחד. אל תביטו בנו כמו במראה אנו דמויות מקרטון אין לנו תקציב מכובד כמו שלכם ואם יש איזשהו דמיון הוא מקרי בלבד

אל תביטו בנו גם לא מהצד מפני שאנו בעלי התקציב הנמוך אנו פועלים בפריפריה בפרוורי החברה תשכחו אותנו עד מחרתיים או עד מחר כמו חלומות רעים ואם לא תשכחו אותנו יותר מאוחר!

בינתיים, תשאירו אותנו בצד בצד הפחות מואר ואתם תמשיכו לבד ברייטינג המפואר אנו נביט עליכם באירוניה ונחכה לכם בפינה. © ניקו ניתאי – תיאטרון קרוב

זהו זה, תם הטקס לשנה זו ואנו מופנים אל האכסדרה לקבלת כיבוד שהוא ממש סעודה של פיתות דרוזיות, עלי גפן, אורז ושאר מטעמי המזרח. מספר מכרים שפגשתי לפני האירוע, בטרם ידעו שאני אמור להגיש פרס, ניגשים אלי לספר לי שזו הפעם הראשונה שקיים באירוע מעין זה נציג לקהל. לא ידעתי. לדבריהם זה רעיון מצויין, שהרי על מרבית התפקידים בתיאטרון ניתן לפעמים לפסוח, אך ללא קהל אין לתיאטרון קיום.

המועמדים והזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2013 הם:

הקטגוריה	המועמדים והזוכה
הצגת השנה	"העלמה והמוות"- קבוצת אורתו דה "פאפעג'ינה"- התיאטרון הערבי עבריביפו "המלך הולך למות"-אנסמבל עיתים "עיניים" – התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא
במאי השנה	אפרת שטינלאוף, "גפרית וצרי",אי"ב יפתח אופיר ארז דריגס, תיאטרון רפרטוארי, אי"ב רינה ירושלמי, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים נורמן עיסא, "עיניים" – התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא יעל טל, "חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע
מחזאי השנה	יעל טל, "חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע ניצן כהן, "פרייבט קולקשן", תיאטרון תמונע חנה ואזנה גרינוולד, "פאפעג'ינה", התיאטרון הערבי-עברי ביפו אלדד כהן, "תיאטרון רפרטוארי", אי"ב
שחקן ראשי	מיכאל כורש, "היריקה", צוותא דורון תבורי, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים נטע וינר, "זו היא הארץ", אי"ב ג'יל בן דוד, "שעור לדוגמא", תיאטרון תמונע
שחקנית ראשית	עדי נוי,"גפרית וצרי",אי"ב מוריה באשרי, "פאפעג'ינה"-התיאטרון הערבי עברי ביפו אורה מאירסון, "כל יום חמישי",תיאטרון הסימטה איליה גרוס, "אדיפלית", אי"ב
שחקן משנה	אברהם הורוביץ, "גולם", תיאטרון תמונע גיא מסיקה, "קאסדה", אי"ב נעם בן אז"ר, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים ניר מנקי,"גפרית וצרי",אי"ב
שחקנית משנה	מגי אזרזר,"אדיפלית",אי"ב פזית ירון מינקובסקי, "להיות בתו", תיאטרון קרוב לימור זמיר, "פאפעג'ינה"- התיאטרון הערבי עברי ביפו נטלי ברמן, "המלך הולך למות",אנסמבל עיתים
מבצע בהצגת יחיד	חן אשרוב,ציפור האש, אי"ב פנינה רינצלר, "טיפול שורש", המרכז לתיאטרון עכו עלית קרייז, "לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע נעם מאירי, "אבשלום", תיאטרון תמונע
עיבוד למחזה	בלהה מס, "ציפור אש",אי"ב איילת גולן, "קוראג' של אמא",תיאטרון תמונע עלית קרייז ושלומי ליברמן, "לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע עבד נטור, נורמן עיסא, יגאל עזרתי, "עיניים", התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא
מעצב תפאורה	ודים קשרסקי, "הנזיר השחור", תיאטרון מלינקי קלאודיו אדלברג, "טיארות", מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי אשרף חנא, "המלך הולך למות", אנסמבל עתים רקפת לוי, "מחכים לגודו", תיאטרון פסיק
מעצב תלבושות	שירה וייז, "אדיפלית", אי"ב שני טור ואורטל שוטלנד, "הרדופים", תיאטרון תמונע רקפת לוי, "אדיפוס המלך", תיאטרון פסיק יהודית אהרון, "המלך הולך למות", אנסמבל עתים
מעצב תאורה	נדב ברנע, "חתונת הדמים", התיאטרון הערבי-עברי ביפו מאיר אלון וגיא זך,"הרדופים", תיאטרון תמונע אבי-יונה בואנו (במבי), "המלך הולך למות", אנסמבל עתים קרן גרנק,"גן ריקי", תיאטרון תמונע
מלחין	גוסטבו בוסטמנטה, " מתוק חמוץ מתוק", תיאטרון רב תרבותי הגליל שחר ימפולסקי, "לא משלמים יותר",תיאטרון הפרינג' באר שבע שילה פרבר, "ציפור האש",אי"ב מירה עוואד, "עיניים",התיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף אלמינא
עבודה קבוצתית	"הרדופים", תיאטרון תמונע "חמור אוכל תפוז", תיאטרון תמונע "להיות בתו", תיאטרון קרוב "בובע מייסעס", תיאטרון נוצר
שפת במה	"לו היתה הדה גבלר", תיאטרון תמונע “חמור אוכל תפוז",תיאטרון תמונע "זו היא הארץ", אי"ב "פרייבט קולקשן",תיאטרון תמונע
תנועה / כוריאוגרפיה	ערן לביא, "בובע מייסעס", תיאטרון נוצר רון עמית, "ד.נ. הקדוש ברוך הוא", תיאטרון יפו מירי לזר, "הרדופים", תיאטרון תמונע מרינה בלטוב, "המלך הולך למות", אנסמבל עיתים

הבהרת שוליים – בלוג תרבות הפנאי איננו מקור מידע עיתונאי. אנחנו חולקים כאן את חוויותינו מאירועי תרבות הפנאי שלנו. המידע על המועמדים והזוכים מצוטט ממקורות אחרים.

• הארץ – "המלך הולך למות" בבימויה של רינה ירושלמי היא זוכת "קיפוד הזהב" ל-2013
• הבמה – המועמדים לפרסי קיפוד הזהב 2013
• וואלה – פרס קיפוד הזהב 2013: "המלך הולך למות" היא הצגת השנה