אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק – אבל חכו רגע: מה שכן אוכל לציין בלי להרוס הוא שהפרק מומלץ גם למי שאינו/ה עוקב/ת אחרי הסדרה, ואפילו למי שלא אהב/ה את הסדרה בעבר. הוא עומד בפני עצמו, ואורכו 27 דקות בלבד. אין צורך בהיכרות מוקדמת עם הדמויות. ועכשיו, המשיכו רק אם צפיתן/ם בפרק.

צילום מסך

בימים האחרונים אני חווה פומו שכמותו לא חוויתי מעולם. FOMO, פחד להישאר מחוץ ללופ, כי כולן כבר צפו בפרק "אמריקן ביץ'" בסדרה "בנות", שאני כל כך אוהבת מלכתחילה, וכבר כתבו את דעתן. זו כבר העונה השישית, ולמדתי לחכות בסבלנות עד סוף העונה כדי לשאוב את כל עשרת הפרקים בני חצי השעה בבת אחת. שילוב מופלא של דחיית סיפוקים ובינג' מהסוג שהעולם הראשון הפריווילגי שלי מאפשר לי. ככל שזה נוגע לסדרות שאני לא עוקבת אחריהן (ובחלקן אין לי שום כוונה לצפות), המנגנון פחות מפריע לי: מישהי כותבת "צפיתי בפרק 3 בעונה 6 של הסדרה-שקר-כלשהו", ואז מוסיפה, "ספויילרים בהמשך", ואני אפילו לא מתפתה לקרוא. כל זה קורה במקום המגניב הזה שנקרא אינטרנט, שבו יש לי קול, כמו לכל אחת. כמו להאנה הורבאת'.

אז צפיתי בפרק, לא לפני שצפיתי בשני הפרקים שקדמו לו בעונה הנוכחית. לשמחתי, לינה דנהאם, היוצרת-כותבת-מפיקה-שחקנית בתפקיד הראשי השכילה ליצור פרק שהוא יצירה אוטונומית. זה יכול היה להיות סרט קצר, והכל היה בסדר. הזכות הגדולה לקבל אותו בתיווך של האנה היא רק ערך מוסף, אבל לא הכרח. למעשה, כאמור, אין שום חובה להכיר את האנה מראש על מנת לקבל את המיטב מהפרק.

מיד בתום הצפייה, עדיין רועדת, חזרתי לאינטרנט על מנת לקרוא את כל הטקסטים שמהם נמנעתי כבר כמה ימים, קישורים לכולם אצרף כאן, בסוף הטור שלי. שורה של נשים חכמות ורהוטות, ממש כמו האנה, ממש כמו מי שאני מדמיינת שהן הנשים שנוהרות בשיירה אורבנית לבושה היטב לעבר דירתו של צ'אק פאלמר בסוף הפרק. יש גם גבר אחד שכתב. רק אחד שאני נתקלתי בו.

נתחיל מההתחלה: אני אוהבת את ניו יורק. לינה דנהאם מפנקת אותי כמעט בכל פרק בצילומי חוץ בעיר האהובה עליי, וגם כאן העיר אינה נעדרת מהסיפור. האנה מגיעה לבניין שצופה לסנטרל פארק, מהסוג שיש לו גם שוער חיצוני וגם שוער פנימי. כזה שמי שמתגורר בו יושב על הרבה כסף. היא אומרת לשוער הפנימי מי היא ואת מי היא מבקרת, והוא מתקשר לצ'אק בעודה עולה במעלית. הוא כבר ידע לפתוח את הדלת להאנה כשהיא תצא ממנה. אני עדיין לא יודעת מיהו צ'אק פאלמר אותו היא מבקרת, אבל מכירה את האנה – היא בוחרת בגדים לפי מצב הרוח, לא תמיד מתאימה אותם לסיטואציה, לפעמים במפגיע, כהצהרה על האינדיבידואליות שלה. ניכר עליה שהיא מתרגשת, השיער שלה אסוף בקפידה והשפתון מחודש בשנייה האחרונה לפני המפגש.

המפגש הראשון שלנו (ושל האנה) עם צ'אק חושף אדם נבוך, נוירוטי עם נגיעות או סי די (כן, אני כזאת שיפוטית, וכן, רושם ראשוני הוא עניין משמעותי). הוא מהמעצבנים האלה שיבקשו ממך לא רק להוריד את הנעליים בכניסה לדירה, אלא גם להציב אותן בדיוק באותה השורה עם יתר הנעליים, ושלא ייגעו במגפי הזמש, כי זה כל הקטע. אני חושבת לעצמי שהאנה רחוקה מאוד מלהיות הטיפוס המרצה, אז למה כל כך חשוב לה לספק את גחמותיו הקטנוניות של האיש הזה? ואז מגיעה התשובה: רצף של תמונות קצרות שמרכיבות את חדר העבודה / הספרייה של צ'אק, ויוצרות פורטרט של סופר מצליח: הכול נקי ומאורגן, ערימות של ספרים שונים מאת צ'אק פאלמר, רשימות רבי מכר של הניו יורק טיימס ממוסגרות על הקיר, פרסים נחשבים לצד תמונה עם הסופרת טוני מוריסון שמעניקה לו את אחד הפרסים האלה, ובכניסה לחדר גם תמונה של אחד הכותבים החדים והניו יורקרים המוכרים בעולם – וודי אלן. חלום נדל"ן, אני ממסגרת לי במוח. היא באה לראיין אותו, אולי, או להתראיין אצלו. יש לו קבלות. הוא כבר מישהו.

האנה באה כי הוא הזמין אותה. הוא הזמין אותה כי היא כתבה עליו טור באתר פמיניסטי נישתי, שמדיר שינה מעיניו. בטור היא כועסת על כך שעוד גיבור תרבותי שלה מתגלה כדושבאג שמנצל את המעמד שלו כדי לשכב עם נשים צעירות שנושאות אליו עיניים, ונמאס לה מזה. היא מתבצרת על הספה בחדר העבודה המעוטר שלו, בין שני התיקים שתוחמים את גבולות הגזרה שלה, כאומרת: "אין לך כניסה לכאן. אני יודעת מה הגבולות שלי". האנה היא דמות משוחררת מינית. היא חיה בשלום עם הגוף שלה, נהנית ממין וגם יודעת מתי פחות נוח לה ומכוונת את הפרטנרים כשהיא רוצה יותר. כאן המטרה ברורה: היא באה כי הוא הזמין אותה, ואין לה שום כוונה לשכב איתו. אין לה שום כוונה להגיע איתו לאף מצב פיזי. למה היא באה לביתו של אדם שהיא בעצמה כתבה על האשמות כנגדו בהטרדה מינית? כי היא אשה חזקה שיודעת לשלוט בעצמה. הוא לא רוצה ממנה התנצלות, הוא אומר. הוא רוצה להציג בפניה את הצד שלו בסיפור, כי הוא מתוסכל מההסתמכות שלה על מספר עדויות שקראה ברשת. הוא מרגיש שקולו אינו נשמע. האנה סקפטית, ואני מוצאת את עצמי מגחכת: ספר לנו שוב, פריווילג, איך קולך אינו נשמע. אתה ברשימות רבי המכר. המילים שלך זיכו אותך בפרסים. קולך נשמע, מחובק ומעורסל.

אז איך גם אני נכנסתי למלכודת הדבש של צ'אק פאלמר? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 2

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1

צילום מסך

לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

במספר טורים שקראתי על הפרק נכתב שהוא כמעט תיאטרלי. אני חייבת להסתייג מהקביעה הזאת. תיאטרון נראה אחרת. הצגת דמות באמצעות מונטאז' כמו זה שתיארתי כאן, של ספרים ותמונות וחדר מדויק, היא זכות ששמורה למדיום שמאפשר התמקדות בניואנסים. קלוז אפ על נקודה, על הבעת פנים, על תמונה על הקיר, אינו מתאפשר בתיאטרון.

המניפולציה של צ'אק על האנה היא כל כך חלקה ובלתי מורגשת, שכמעט קשה לשים לב למעבר בין הלוקיישנים בתוך הדירה. הכניסה עם הנעליים נותנת הצצה לרדיפת הסדר הכפייתית של הסופר, והחדר בו מתחילה השיחה הוא החדר המרשים והמואר מלאכותית שהוא בחר להציג בפני האנה. עם זאת, כשצ'אק מקבל טלפון מגרושתו ומאריך איתה בשיחה על בתו ועל הזכות שלו לראות אותה, האנה יוצאת לשוטט במסדרון בו תלויות תמונות משפחתיות מחוייכות עד שהיא מוצאת את השירותים. בשלב הזה היא כבר זנחה את אחד התיקים שלה על הספה, אבל היא נצמדת לתיק השני כמו לגלגל הצלה. בשירותים, ברגע עם עצמה, כמו זה שהיה לה במעלית, היא בודקת את הריח של הגוף שלה. אני מכירה את הרגע הזה. הוא נראה כמו הכנה לסקס. למה האנה עושה את זה? אני חושבת שכאן מגיעה ההבנה הבלתי נמנעת: זו האנה הורבאת'. היא לא יכולה להיות פתאום מישהי אחרת. האנה הורבאת' היא אשה מינית, והיא מזכירה לעצמה את הגבולות – בתנאים שלה. יכול להיות גם שהיא פשוט מזיעה מהלחץ, מהמעמד. אחרי הכל, היא בשיחה עם אחד הסופרים האהובים עליה, והיא רוצה להריח טוב. לינה דנהאם נוטעת בנו את הספק.

בחדר העבודה צ'אק מספר להאנה על דברים שהיא לא שאלה לגביהם – היחסים שלו עם האקסית, המצב המתוח בחיי המשפחה השבורים שלו. האנה נופלת למלכודת, ומזכירה לו שהם לא מכירים. "בדיוק", מנחית עליה צ'אק, "את בכלל לא מכירה אותי". היא מיד מסתייגת ואומרת "אבל אני אוהבת את היצירה שלך", היא ממשיכה ומהללת את הכתיבה שלו רק כדי לציין כמה היא התאכזבה לגלות בטאמבלר את העדות של הסטודנטית שפתחה את שק השרצים הזה. "למה אני נענש?" הוא שואל, והאנה מבהירה לו שלנשים שכתבו עליו ברשת אין אלא לכתוב את שעבר עליהן. זה מה שכל כך מגניב באינטרנט. צ'אק מתעצבן, הוא חייב כוס קפה, והנה הלוקיישן הבא שלנו: המטבח.

האנה קמה בעקבותיו עם שני התיקים שלה, אבל בתמונה הבאה שמצולמת במטבח הם כבר לא עליה. היא יושבת מאחורי שולחן, צ'אק עומד ליד הכיריים ומכין קפה – רק לעצמו. זה השלב שבו הוא אומר לה שהנשים האלו בחרו מרצונן להתלוות אליו לחדר בבית המלון, והוא לא הכריח אותן או הציע להן משהו בתמורה. האנה מזכירה לו שהוא סופר נערץ. אמנם הם יצאו מהחלל שכל קירותיו זועקים את זה, אבל הנה היא מהדהדת את התהילה שלו שוב. זה טיעון שלה, אבל זו לחלוטין המניפולציה שלו. החלל מואר, היא יושבת, הוא עומד. היא משלבת ידיים, גם הוא. הוא מספר לה שאין לו סודות, שהוא באמת חרא של בן אדם, שבגד באשתו ושביצע מעללים מיניים, חלקם בתשלום. הוא מטיח את כל זה בהאנה כמו האשמה, כאילו הודאה בדבר עצמו מנקה אותו מהמשמעות של המעשים. הוא בעצם עשה להן טובה, כי עכשיו יש להן סיפור לספר. כלומר: הן אלו שיזמו את המהלך, הן ניצלו אותו כדי שיהיה להן מה לספר באינטרנט. הן מרוויחות מזה – והוא הקורבן. האנה מגלגלת עיניים, וגם אני.

במטבח האנה שואלת את השאלה הבלתי נמנעת: "למה הזמנת אותי? אני לא היחידה שכתבה עליך בהקשר הזה". הרמה מושלמת להנחתה, שמאפשרת לצ'אק להחמיא לה על הכתיבה שלה ועל החוכמה שמשתמעת ממנה. אבל למען השם, שתפסיק להתעסק בשטויות, "זה רק אני, מקבל מציצה בחדר מלון ברוד איילנד". האנה מזכירה לו את התמונה השלמה: יחסי הכוחות. לשם כך התכנסנו. אבל בשנייה הזאת, היא מצהירה: "מכיוון שלא הוצע לי משקה, אני אמזוג לעצמי", ולרגע אני גאה בה, כשהיא קמה ומוזגת לעצמה מים. אבל אז אני נחרדת. דווקא בגלל חוסר הנימוס הזה כמארח, הוא גרם לה להרגיש כמו בבית ולתבוע את המים האלה. הוא הקים אותה ממקום המקלט שלה מאחורי השולחן. אז נכון, היא מעליו עכשיו – פיזית – אבל היא נמצאת שם ללא מגן. ללא חציצה. היא בטוחה שהיא מנצחת, והרבה יותר נוח לה עכשיו.

הוא מזכיר לה שהכל היה בהסכמה – שהוא לא הציע לה עבודה או איים עליה, היא מזכירה שזה לא כוחות. פשוט ככה. מה תגידי לסופר הנערץ עלייך? ומי יאמין לך אחר כך? אי אפשר לצאת מנצחת מסיטואציה כזאת. לינה דנהאם חכמה. אני כל כך מסכימה עם הטענה של האנה, שבעצם אומרת לי מה הולך לקרות: האנה בבית של הסופר הנערץ. היא נמצאת במגרש שלו. היא כרגע אמרה שאי אפשר בעצם להמרות את פיו. היא כרגע אישרה לו שהוא יכול לעשות לה הכל.

אז מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 3

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2

צילום מסך

פנים. יום. מטבח.

מי מעלה את הביטוי "התחום האפור"? צ'אק. כאמור, לינה דנהאם חכמה. האנה מתפרצת על צ'אק, כי נמאס לה כבר מהתחום האפור הזה. כאן גם מגיע הסיפור שלה על ההטרדה המתמשכת שהיא עברה בגיל 11, כשהמורה שהכי החמיא לה והתייחס אליה כאל בת טיפוחיו גם ניצל את יחסי הכוחות ביניהם כדי לגעת בה באופן בלתי הולם. צ'אק מוטרד מההשוואה. הוא לא המורה הזה. המורה הזה הרי פדופיל מלוכלך, זה לא אותו דבר. הוא מצטער על מה שהיא עברה. "אבל תראה אותי, אני חכמה. ומדהימה. ועכשיו יש לי סיפור". "אני יכול לקרוא לך משהו?" הוא שואל. והנה הלוקיישן הבא: הסלון.

בזרימה ציורית של סקירת התמונות על הקירות, צבעוניות שונה לחלוטין מזו של חדר העבודה הרשמי, יש כאן הרבה יותר אור ומרחב, אמנות פלסטית ונוף של הסנטרל פארק שנשקף מהחלונות, הנה חדר האורחים. חדר המשפחה. האנה נכנסת יותר ויותר לתוך המלכודת. היא עומדת מכווצת מול צ'אק, בעודו קורא לה את הטקסט שכתב בעקבות המפגש שלו עם אחת הסטודנטיות שכתבו עליו. בשלב מסוים הוא אומר לה להמשיך את הקריאה במקומו. הוא נותן לה לומר את המילים שלו בקולה, להתלכד עם נקודת המבט שלו. "דווקא יותר נוח לי להאזין", היא אומרת כשהטקסט כבר ביד שלה. הוא מאיץ בה לקרוא. מעניין, רק כאן אני מבחינה במניפולציה לראשונה. כל מה שהיה עד עכשיו נראה לי כמו שיחה שקולה, שבה האנה אפילו קצת עליונה. בלי לשים לב, ההתקרבנות של צ'אק עבדה גם עליי. דווקא הבקשה הזאת לקרוא את הטקסט שלו בקולה היתה זו שדקרה אותי, אני אפילו לא לגמרי יודעת למה. אולי כי כבר הייתי בכמה סיטואציות דומות. אבל זה כבר למקום ולזמן אחרים.

מהנקודה הזאת אני מוצאת את עצמי מדברת אל המסך. אומרת להאנה לא לעשות את זה. אל תקראי. זה יחזור גם בהמשך, ככל שהעניינים יסתבכו. הטקסט מציג אותו כקורבן, שוב, כשהפרטנרית לא רוצה לנהל שיחה ופשוט מושיטה יד לחגורת המכנסיים שלו. הוא? הוא רק ממלא הוראות. הוא מתיישב על הספה, מה שגורם להאנה לעקוב אחריו ולהתיישב על הספה עם הפנים אליו. אל תשבי על הספה, אני אומרת למסך. "אני רוצה לתקן את מה שקרה", הוא אומר, מדגיש שהעוון היחיד שהוא מוכן להודות בו הוא שלא טרח להכיר את הסטודנטית הזאת לפני שהיא ביצעה בו את זממה. "אני רוצה להראות לך שאת יותר מפרצוף יפה בשבילי", אני מתכווצת. למה את יושבת כל כך קרוב אליו עכשיו. קחי את עצמך וצאי משם. "אז… מאיפה את?" – הוא מחייך, לראשונה בכל המפגש הזה. אל תעני לו! אני כבר צועקת על המסך, זו מלכודת!

אבל האנה מתרככת ועונה.

עכשיו הם כבר צוחקים ביחד. הוא שואל אותה שאלות על השאיפות המקצועיות שלה. הוא גורם לה להרגיש קיימת. הוא מנסה להשוות ביניהם. הוא מחמיא לה. "את לא עיתונאית. את פאקינג כותבת".

צילום מסך

קאט.

חדר השינה.

אני נדרכת, מקווה שלא אראה שם מה שאני מכירה מפרקים אחרים של "בנות". הרי היא לא רוצה לשכב איתו, אבל עכשיו הוא כבר די שכנע אותה שהיא לא מבינה את התמונה השלמה. הרי עכשיו הם אפילו קצת מכירים. למזלה (ולמזלי), הוא רק מראה לה ספר. בדיוק כמו שהוא רק קרא לה טקסט כשהוביל אותה לסלון. בדיוק כמו שהוא רק רצה להכין כוס קפה כשהוא יצא למטבח. אבל עכשיו כבר יש כאן מיטה, והיא כבר מזמן בלי נעליים ועכשיו גם בלי התיקים שליוו אותה ברחבי הבית.

הספר החתום של פיליפ רות' הוא עוד סימן למישהו שלכאורה כבר אסור לאהוב אותו, כי הוא מיזוגן. האנה מציינת את זה, ומיד ממשיכה: "אבל אני לא יכולה, אני פשוט אוהבת את מה שהוא כותב". כי זה בסדר להיות נצלן אם אתה וודי אלן הגאון, לואי סי קיי הגאון, ביל קוסבי הגאון, רומן פולנסקי הגאון. זה לא מה שהאנה אומרת, אבל זה מה שמהדהד לי בראש. לילך וולך כתבה על לואי סי קיי ועל חוסר היכולת שלה לדעת משהו ולהתעלם ממנו. זה מיד קופץ לי לזיכרון כשהאנה אומרת את המשפט הזה.

“You can’t let politics dictate what you read or who you fuck”, צ'אק אומר. פאק. הוא אמר את המילה המפורשת. והם בחדר השינה.

ואז זה מגיע. צ'אק אומר לה לשמור לעצמה את העותק החתום של הרומן האהוב עליה, מאת הסופר המיזוגני שאת הכתיבה שלו היא פשוט כל כך אוהבת. אל תקחי ממנו מתנות, אני מתחננת למסך, לא יכולה להתעלם מהחדר ומהמיטה שמאיימת כמו האקדח שהופיע במערכה הראשונה, כשרק הוסרו הנעליים בכניסה. היא לוקחת את הספר, מאמצת אותו אל חזה. במקום הזה, בו שילבה את ידיה באסרטיביות, מונחת מתנה מהגבר הנצלן (שבשלב זה אולי כבר איננו נצלן לדעתה). הוא שוב מחמיא לה. אוי, לא.

האם ההמשך הוא בלתי נמנע? תוכלו לקרוא על כך בהמשך הטור.

אמריקן ביץ' צובעת את השטח האפור – חלק 4 ואחרון

מאת ליבי רן

אזהרה: הטקסט הזה כולל ניתוח של פרק 3 בעונה 6 של הסדרה "בנות". הוא מכיל ספויילרים, ורצוי מאוד לא לקרוא אותו לפני הצפייה בפרק.

לחלק 1 לחלק 2 לחלק 3

צילום מסך

אבל למה את כועסת?

בנקודה הזאת, אני כבר די מובסת. היא צוחקת, מוחמאת, מפלורטטת. זה כבר קורה מאליו. אל תשכבי לצדו, הוא לא באמת בודד, אני מבקשת. ברור שהוא יאמר לך להישאר לבושה, זו רק טקטיקה, את יותר חכמה. היא מהססת, ואז חובקת את הספר כאילו פיליפ רות' והאמריקן ביץ' עם ההקדשה שלו באמת יגן עליה, ונשכבת לצדו. "המיטה שלך מריחה כמו חטיפים", היא שוברת את השקט. הוא בגבו אליה. "אני גר לבד, גברת", הוא עונה ברטינה. לא, האנה, הוא לא בודד ומסכן, וגם אם הוא כן – זה לא התפקיד שלך לחמם אותו ולנחם אותו.

במיטה, עדיין מחבקת את הספר שנראה יותר ויותר כמו שוחד, כמו שידול, היא מתנצלת בפניו על מה שכתבה. למה את מתנצלת? איך את לא רואה שהוא בודק את הגבולות שלך? למה נדמה לך שלך זה לא יקרה? למה אני מאשימה את הקורבן?

כשהוא כבר מנחית את האיבר שלו על הירך שלה, כמו ההוכחה שחיפשתי שהוא חרא, היא מהססת לרגע בקיפאון שגם אותו אני מכירה, לצערי, ואז שולחת יד ואוחזת בו. אפילו לא באיזו עדינות או באירוטיות. כאילו זו משימה. ברגע הארוך עד שהיא מתעשתת ומזנקת אני כבר לא מדברת אל המסך. אני כבר רועדת לגמרי. אני כועסת, לא על לינה דנהאם, לא על האנה ואפילו לא על צ'אק. אני כועסת על עצמי, ואין לי מושג למה. אולי כי יותר מהכל, אני דווקא מזדהה עם האנה, והאשמת הקורבן היא אחד הפשעים הכי נתעבים בעיניי.

האנה צועקת בהלם, מציירת במילים הכי פשוטות את מה שקרה כרגע. המבט הבלתי נסבל של צ'אק אומר הכל: תראי כמה אני יותר חכם ממך. את יזמת. את באת לפה מרצונך, לא הכרחתי אותך. את ענית לי על השאלות, צחקת איתי, קיבלת ממני מתנה, נכנסת איתי למיטה. את החזקת לי את הזין.

ברקע, הבת שלו נכנסת הביתה וקוראת לו. אותה הבת שציין בהתחלה, זו שחייה בוודאי ייהרסו אם היא תגגל את שמו ותגלה מה הוא עשה לסטודנטיות האלו. הוא יוצא מהחדר, האנה משליכה מידיה את הספר שכל כך רצתה לשמור. בהתחמקות מבויישת, כי נראה שהאנה מתביישת במה שקרה, האנה מתגנבת לכניסה כדי לנעול את נעליה בדרך החוצה. צ'אק מציג אותה בפני בתו כ"ידידה שלי, האנה". הבת שואלת אם היא תישאר לשמוע אותה מנגנת בחליל. האנה נבוכה, עכשיו היא כבר באמת לא מצליחה לברוח. עכשיו הרי הכל באשמתה, לא? היא אפילו התנצלה, אז היא חייבת לו.

והנה, חזרנו לסלון. על שתי ספות נפרדות הפעם, אבא גאה וזורח ואשה שלא רוצה להיות שם צופים בנערה מחללת. הנה, האנה, רקדת לפי החליל שלו.

השיר שסוגר את הפרק ועוטף את נגינת החליל של הבת הוא "דספרדו" של ריהאנה. הנה עוד בחירה גאונית של דנהאם, שמפליאה לבחור שירי סגירה צובטים לפרקי הסדרה שלה. ריהאנה איננה נפרדת בעיניי מהסיפור האישי שלה, ואולי זה לא הוגן, אבל היא לא רק זמרת ואייקון. היא גם היתה אשה מוכה, ואי אפשר להפריד ממנה את הקורבנות שלה. השיר עצמו מהדהד את הפרק במילותיו.

הלוקיישן האחרון, לצלילי השיר, חוזר לעיר האהובה, לעולם שבחוץ. כולן כתבו על זה: האנה יוצאת מהבניין, אבל בו זמנית מגיעות אל אותה כניסה בשיירה ארוכה נשים צעירות בהליכה אסרטיבית, ומה שהיה הוא שיהיה.

הפרק הזה הוא יצירה מדויקת וחדה על יחסי כוחות. צ'אק פאלמר רצה להבהיר נקודה, והצליח. אני מזכירה לעצמי שצ'אק פאלמר הוא דמות שנכתבה על ידי לינה דנהאם. דנהאם עושה שירות מדהים לנשים באשר הן באמצעות היצירה הזאת. עם כוח רב באה גם אחריות רבה, ודנהאם יודעת את זה. הגיע הזמן שגם בעלי הכוח שמנצלים אותו למטרותיהם האישיות, המיניות, התדמיתיות או הגחמניות ידעו את זה.

צילום מסך

מאמרים קשורים:

נעם פרתום באתר טיים אאוט תל אביב

קרן גרינבלט באתר המקום הכי חם בגיהנום

יעל בניה, דעות תרבות באתר הארץ

חן חדד, תרבות טלוויזיה באתר הארץ

מורן בריר באתר העוקץ

ניב שטנדל, "נספח תרבות" באתר מאקו

רתם איזק, מאקו נשים באתר מאקו

תמר קפלנסקי בידיעות אחרונות

נטע אלכסנדר, "התפוח המכני" באתר הארץ בלוגים

שווה גם לקרוא את מה שכתב ניסן שור בהקשר הזה (לא בנוגע לפרק, אלא בנוגע ליוצרת הסדרה) במוסף סוף השבוע של הארץ

לא מכניסה את זה הביתה – ג'ייסון דנינו הולט

מאת ליבי רן

יש לי וידוי: אני קנאית. אני נחשפת ליצירה מעניינת, טובה, מסעירה – ואני מיד רוצה להיות חלק ממנה. להיות יוצרת שהיצירה הזאת מיוחסת לה. למרבה האבסורד, זה לא קורה כשיוצאת יצירה תיאטרונית (המדיום שבו גם אני יוצרת) שאומרת פחות או יותר מה שאני רוצה לומר. זה קורה כשיוצאת יצירה שבה נעשה משהו שבכלל לא העליתי על דעתי לעשות. כזה שהיה בנקודה המתה בשדה הראייה שלי.

כששמעתי לראשונה על הפרוייקט "לא מכניסה את זה הביתה" של ג'ייסון דנינו הולט, עדיין לא חזרתי לגור בתל אביב. המחשבה על מופע משך שאורכו שבע שעות, שבמהלכן ניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה, היה יכול להיות מוצלח עבורי, אלמלא המופע התרחש בשישי, אחרי שהתחבורה הציבורית הכשרה למהדרין שלנו חדלה לפעול. בצער, ויתרתי על המופע, ורק קיוויתי שהוא יתקיים שוב.

הצילומים היפים של גדי דגון לא אחרו להגיע, ועיטרו את פיד הפייסבוק שלי. האלבום כולו הוקדש לקהל. מסתבר שלא מעט מחברותיי ומחבריי הגיעו לצפות במופע, וגם כתבו לג'ייסון ולמשתתפות/ים במופע שהיה מעולה. הצטערתי, אבל הבטחתי לעצמי ללכת בפעם הבאה, גם אם עדיין לא אגור בתל אביב עד אז.

התיאור של המופע קימץ במילים. הוא הצהיר, שהמופע כולל וידויים בלבד. צוינו שמות השחקניות והשחקנים. צויין משך המופע, ושניתן להיכנס ולצאת מתי שארצה לאורך כל משך המופע.

המופע הבא מגיע, אבל הוא מתקיים בחולון, במוזיאון העיצוב, במסגרת פסטיבל "פרינט סקרין". אני נאלצת להגיע רק לשעה וחצי האחרונות של המופע, ונעצבת שהוא במוזיאון. אני רוצה את מה שראיתי בתמונות האלו שראיתי בפייסבוק. רוצה לשבת על כסא בבית של ג'ייסון ולהרגיש בתוך בית. במוזיאון יש יותר מדי מרחק בין הרצפה לבין התקרה. הדיבור מהדהד אחרת. האור קר, החלל ממלכתי. יש שומרת שמזהירה לא לפגוע בכסאות המעוצבים בתצוגה. כשאני מגיעה, הכל כבר בעיצומו: הרצפה מלאה בכרטיסיות כתובות בכתב יד, והוידויים כבר נשפכים בחלל המופע. אני מרגישה שאני מתפרצת באמצע, במיוחד כי נאמרים דברים פרטיים, שחלקם הגדול מביך. מהרגע שבו אני מתיישבת, עולה בי צורך להצטרף לוידויים. במופע הזה, שלא כמו בהרבה מופעים שבהם יש הפרדה מוחלטת בין הקהל לבין המופיעים – כולנו בפנים. כבר המודעות לכך, שבמופע הקודם צולמו הרבה מאוד תמונות של הקהל, גורמת לי להיות יותר שמורה לעצמי. אני אוהבת לשלוט בתיעוד שלי. אני מצטלמת נורא. אני פוחדת שלא יבינו אותי. כל רגע ורגע יש לי וידוי שמבקש להתפרץ החוצה. כשהשחקנים, היושבים מסביב לשולחן גדול מימדים בבגדי ערב רשמיים, שולטים בקצב אמירת הוידויים, אפשר להיתקל מדי פעם ברגע שקט. ברגע כזה, אם את אמיצה ויש לך מה לומר – את יכולה להגיד משהו מהקהל. ההבדל בינך לבין היושבות והיושבים מסביב לשולחן מאוד בולט: לא באת בחליפה או בשמלת ערב. אין לך מקום מסביב לשולחן. את אורחת. זה לא מונע מהקהל להתבטא, וברגע שבו אני מבינה, שהכללים אינם מאפשרים דיון בוידויים – אני מגיעה למסקנה שאני בעצם בשליטה. אולי יחשבו עליי משהו רע, או ידברו עליי אחר כך, אבל לא עכשיו ולא מיד. אני לא חייבת דין וחשבון ממש עכשיו. אני מוצאת את עצמי מקשיבה חלקית, ומחכה לרגע שבו אשמיע את קולי. פתאום זה בוקע ממני: "מאה אחוז מהזמן יש לי מה להגיד, אבל אין לי אומץ". הקול שלי רם, והדיקציה שלי טובה. אני מנסה לעשות רושם. הנהונים מצד הקהל ומצד השחקנים. אני מחפשת אישור ממי שאני מכירה שם, מסביב לשולחן. כאילו זה לא מספיק להוציא את זה. אני רוצה לדעת שזה בסדר. שלא עבדו עליי. שלא הציגו מצג שווא של וידוי רק כדי לחשוף אותי. זה נגמר לי מהר מדי, ואני מרגישה שהחווייה לא מוצתה. כל שנותר לי הוא לחכות למופע נוסף בבית של ג'ייסון.

לשמחתי, כשמגיע המופע הבא, אני כבר גרה בעיר. אני מתכננת לצפות בחמש השעות המתוכננות מתחילתן ועד סופן, ולצערי – מאחרת בעשרים דקות. זה לא משנה, חוץ מהתהייה שלי – שנותרת ללא מענה – אם כללי המשחק מוסברים לפני תחילת המופע, או שהוא פשוט מתחיל, והקהל מבין מתוך המהלך. קיר שלם בסטודיו שבביתו של ג'ייסון הוא לוח. כזה שניתן לכתוב עליו בגירים. יש לו המון נוכחות, והוא עמוס אינפורמציה. לפעמים, במקום להסתכל על מי שמסביבי או על מי שמדבר/ת כרגע, אני קוראת מה כתוב על הלוח. במופע הזה, אני כבר מרשה לעצמי להשתתף. במידה, כדי לא לצאת נודניקית, כי לא באו לראות אותי מופיעה, ולא באתי להשתלט. אני ממעטת לשפוט בחומרה כזו כל משתתף/ת אחר/ת מהקהל. הביקורת שלי תמיד חמורה בהרבה כשהיא מופנית כלפיי. לצערי, יש מי שבוחר כן להשתלט על החלל ועל הקשב של הקהל, ומתוך איזו אג'נדה שרוצה לבחון את הכללים באמצעות ניפוצם – משבש לי את החוויה. מתוך התבוננות בקהל סביבי – לא רק לי. הנימוס מחייב להקשיב לו, אבל הוא מתעקש לדבר בקול שקט ובלתי מובן, ומספר – לעצמו – סיפורים ארוכים. זה חלק מהמופע, אני מזכירה לעצמי. הכללים מאפשרים גם את הפרתם. עם זאת, אני רואה תסכול גם על פני היוצרות/ים שמסביב לשולחן. אולי יש צורך בכלל נוסף, שנוגע למי שעובר על הכללים.

כשמשתרר שקט ארוך מדי, שולף אחד השחקנים כרטיסייה מהערימות המונחות על השולחן. אלה וידויים שהשחקנים עצמם כתבו במהלך החזרות. אני רק מניחה, כי לא הסבירו לי. ייתכן, שאילו הגעתי בזמן, היו מאפשרים גם לי לכתוב וידוי על כרטיסייה. עם הזמן, כל הכללים מובנים וגם המבנה כבר ברור. המופע נשאר מעניין בזכות התוכן שנוצק לתוכו, ובמיוחד בגלל המתח בין מה שנאמר לבין המוסכמות החברתיות, שמכתיבות ש"כאלה דברים אסור / לא נעים / חצוף לומר".

כעבור חמש שעות פחות עשרים דקות מהרגע בו נכנסתי, מצלצל שעון מעורר. השחקניות והשחקנים קמות/ים. מחיאות כפיים. אני מרגישה שהזמן עבר מהר. אני מרגישה שעבר המון זמן. אני מוצפת רגשות. המוח שלי עסוק בשאלה, למה זה עבד עליי כל כך חזק.

לפני כמה שנים, השתתפתי מספר פעמים בפרוייקט "ההגרלה" של קרן שפי וסער סקלי. אני נזכרת בהשתתפות שלי שם, כי גם זה היה אירוע משך. פחות מופע, יותר ניסוי חברתי חווייתי, שאולי היווה מופע עבור המשתתפות/ים בו. התחושה המשותפת לשני האירועים היא של החמצה. של רצון כמעט חמדני לעוד: עוד לנסות, עוד לחשוף, עוד להאזין. היתה גם תחושה של שותפות גורל. של "זר לא יבין זאת". של מרחב שהוא מוגן ומאפשר, ובו-זמנית – גם מעורר ספקות ופרנויה. האם אני מתועדת? מה מונע ממי שכאן בחדר מלצלם אותי, להקליט אותי או סתם לחזור על דבריי בחוץ? לא חתמנו על חוזה סודיות או על אמנה שמבטיחה לנו אנונימיות. בטחנו במי שסביבנו, והנה – ראיתי שיש מי שהכללים אינם חשובים בעיניו. אולי הוא יספר לכל העולם מה אמרתי, כשחשבתי שרק החדר ויושביו ידעו. עם זאת, זה נעים להיות על הקו שבין הזדהות מוחלטת לבין שיפוט לחומרה של מי שחושף/ת את עצמה/ו בפניי. זה אנושי לרצות לדעת עוד על אנשים. גם על זרים. אין חוויה שתשווה להבנה, שאני לא היחידה שחושבת את המחשבות הנוראות שאני חושבת, ושזה ממש ממש בסדר. זה מרגיע לדעת, שעם כל השיפוט העצמי הזה, כל מה שנאמר במופע הזה הוא אנושי.

בסופו של דבר, אני בוחרת ללכת שוב ל"לא מכניסה את זה הביתה", כשיתאפשר לי. אני פשוט סקרנית מדי. זה מביך, אבל גם נפלא להבין שאני לא לבד בעולם.

אני אֶן

מאת: ליבי רן

בפורים לפני 14 שנה, נשענתי בטעות על נורת ליבון ונשרף לי חור ביד. זה היה בדירה של חברי הטוב יונתן, שלמד אז בשנה א' בסטודיו של ניסן נתיב. יום למחרת הפעלתי את התאורה במופע פורים של הסטודיו. הזיכרון הזה מושלך לי בבת אחת לתוך המוח מיד כשאני נכנסת לחלל ההצגה “Attempts on her life או בעברית : אֶן” של שנה ג' בסטודיו של ניסן נתיב, בבימוי ג'ייסון דנינו הולט. סמוך לקיר ליד דלת הכניסה ולקיר שמולו הוצבו כסאות, ומתחתיהם – כבלי חשמל עם נורות ליבון. הרצפה זרועה נצנצים זהובים, מהסוג שנדבק לכל חלקי הגוף ומסרב להיפרד מהם לנצח נצחים. אני אומרת לאבא, שבא איתי להצגה, "הילדים של השחקנים האלה יוולדו עם נצנצים. הם לא יורדים לעולם". את השחקניות/ים מציב ג'ייסון בלי רחמים, עצומי עיניים ונייחים, בתלבושות ובפיאות של ההצגה בחלל הזירה. כל זאת, בעוד הקהל נכנס לשני צידי הזירה המוגבהים, ולמעשה מהלך ביניהן/ם. ברקע נשמע "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה במהירות נמוכה, אבל לא בפיץ' נמוך – הקול של קורט קוביין מזוהה, והוא בגובה המקורי. רק המהירות מעוותת ואיטית באופן מטריד. אני יודעת שאבא רגיש לתדרים מסויימים, ושחלקם מפעילים אצלו את הטינטון – הראש שלו מתחיל לצלצל או להדהד, והכל מועצם ומתגבר – גם צלילים וגם אורות. אני תוהה אם המוזיקה גורמת לו לסבול. הוא נראה בסדר. אבל אז – בבת אחת – המוזיקה פוסקת, ומתחיל רצף של הודעות במזכירה אלקטרונית. אבא תופס את הראש. אני מנחשת, שהוא כבר סובל. אני לא מרשה לעצמי להתרכז בזה, כי זה לא יועיל. אני רוצה לצפות עכשיו בהצגה.

כמו שניחשתי, שחקניות/ים אוחזות/ים גופי תאורה – טראומה פרטית שלי – נוכחים לכל אורך ההצגה. לפחות היום, לא נראות כוויות. התעמתות עם טראומות היא דרך ידועה לטיפול בהן, לא?

צילום: ליאור רוטשטיין

ג'ייסון דנינו הולט לוקח מחזה "In-yer-face" בריטי מסוף הניינטיז והופך אותו ליצירה של היום אחר הצהריים, עם כל הרעש של עכשיו, פלוס מסכי סלולרים חכמים שמאירים פנים אפאתיות. לא פלא שמה שכל כך בעט בפרצוף בתחילת הניינטיז בקולו של קורט קוביין נשמע פתאום עייף וזקן. פאק, שנות התשעים היו כל כך מזמן. אפילו 1997, בה נכתב המחזה, היתה כבר לפני 18 שנה. איך הזמן עובר מהר כשמהבהבות לנו נורות בכל התדרים מול הפנים. אני מסתכלת על אבא מדי פעם. חלק ניכר מהזמן, העיניים שלו עצומות. הוא רגיש לאור הזה. ניסן נתיב, עליו השלום, נהג לשבת כאן עם משקפי שמש מאותה סיבה בדיוק.

אֶן, לכאורה גיבורת המחזה, היא אוסף פרגמנטים של מישהי שאולי בכלל לא קיימת. כלומר: יש לה שני זוגות הורים שמקוננים על נטיותיה האובדניות, היא נשואה ולא נשואה, היא מכונית יוקרה בתצוגה, היא טרוריסטית שעברה את כל העולם והיא בכלל בת ארבע-עשרה ומצטלמת לסרטי פורנו, וכל פעם שהשם אֶן נאמר, יש מי שמתקנת את הנאמר ונוקב/ת בשם האמיתי שלה/ו. זאת אומרת, שהשחקן/ית שומר/ת על זהותה/ו המקורית. אֶן היא ישות חסרת פנים. בהתאם, כל התלבושות כמעט זהות, והפיאות הבלונדיניות במבחר פריזורות הן וריאציות על אותו נושא. כולן בנות דמותה של אֶן העלומה, אבל כולן גם מלאכותיות במפגיע. בכל מה שנוגע לאותנטיות – לא רק שאני לומדת במהלך ההצגה את שמותיהן/ם של המשתתפות/ים, אלא גם שומעת וידויים מכל קשת החוויות-רגשות-תהיות-פחדים שלהן/ם. הוידויים הם איים של כנות שאני מקבלת בלי טיפה של ספקנות. אני מאמינה שכולן/ם דוברות/ים אמת. בניגוד מוחלט לוידויים, אני לא מאמינה למילה שנאמרת על אֶן – שהרי היא כל מה שאנחנו מספרות לעצמנו שהיינו רוצות להיות, או מנסות לשכנע את עצמנו שכדאי להיות. כאן עובדת עליי במיוחד תמונת השכנוע העצמי-קולקטיבי של קיום העצמה נשית בפורנו קטינות, שנקטעת על ידי סירוב להמשיך בטקס ההאדרה המלאכותי הזה מצד אחת המשתתפות.

הוידויים לוחצים כל פעם על עצב אחר. בעוד 17 התרחישים של אֶן מניידים אותה מדמות לדמות, הוידויים נוגעים בכל מה שלא היינו מודות שאנחנו, החל מהגבר ששבר את ליבנו והדברים האיומים שהוא אמר לנו, דרך פנטזיות אלימות וחוויות משפילות, ועד השערות מה יקרה להורינו אם נמות לפניהם. אני יושבת ליד אבא ולא יכולה להפסיק לחשוב מה יקרה אם אמות לפניו. באחת התמונות אבא שלי מתבקש להדביק על חזהו דף שעליו נכתב "אבא". זה לא קל לצפות בהצגה כזו עם אבא.

הקירבה לשחקניות/ים היא כל כך בלתי אמצעית, שכבר בתחילת ההצגה ניגשת אליי שחקנית ושוטחת בפניי תחינה, שאענה לטלפון. אני אֶן. אבל אני אינני אֶן – את זה אני יודעת. מה גם, שאת הטקסט שהיא אומרת לי, אומרות/ים כל שאר השחקניות/ים ל אֶן-יות אחרות בקהל, מכל המינים והגילאים. אֶן היא אידאה. היא מה שאומרים עליי מאחורי הגב. היא מה שמכאיב לי. אני אֶן.

במהלך ההצגה נשמעות כמה וכמה גרסאות לשיר "?Where Did You Sleep Last Night" (יש לו כמה שמות והמון ביצועים), אבל דווקא זה של נירוונה מהאנפלאגד המפורסם לא נשמע, אם אני לא טועה. זה שיר של חשדנות ושל בגידה, ואני תוהה כמה הוא נועד לתעתע ולשתול במוח שלי את הספק, שכל מה שאני רואה כאן בדיוני לחלוטין, כולל הוידויים שבחרתי להאמין להם בכל ליבי.

ההצגה מועכת לי את הקרביים. אני מוצאת את עצמי מנסה לבחון כמה אני יכולה להפעיל את חלוקת הקשב שלי, כשכמה מוקדים של פעילות נמצאים על הבמה מולי. אני מוצאת את עצמי מתרכזת בכפות רגליים מוזהבות. אני מנסה לזהות את השיר בשנייה שהוא מתחיל. אני שואלת את עצמי מה הייתי אומרת על עצמי במסגרת כל וידוי. מה אומרים עליי מאחורי הגב? מה אמר לי הגבר ששבר את ליבי? אני-אני-אני. אני אֶן.

בסוף ההצגה, תוך כדי מחיאות הכפיים, אני אומרת לאבא שג'ייסון מרושע. הוא משאיר את השחקניות/ים בעיניים עצומות ברחבי החלל, כמו בכניסת הקהל. אני מבחינה בדף עם הכיתוב "אבא" מתחת לרגליו של אבא. הוא דורך עליו. אנחנו יורדים בדממה לרצפת הנצנצים. אני חושבת על יצירת הוידויים הנסיונית של ג'ייסון – "לא מכניסה את זה הביתה", שלצערי החמצתי, ושמעתי שהיתה מסעירה ומטלטלת. לשמחתי, אני מגלה עכשיו שהיא עולה בגרסא אחרת בקרוב במוזיאון העיצוב בחולון.

כל מה שאני רוצה עכשיו, זה לחבק כל אחת ואחד מהיוצרות/ים ביצירה הזאת, גם אם זה אומר שאני אדבק בנצנצים זהובים עד קץ הדורות, ויוולדו לי ילדים זהובים, ואמן שהם לא ימותו לפניי.

Attempts On Her Life״
או בעברית : אֶן״
מאת : מרטין קרימפ
בימוי, תרגום, עיבוד ועיצוב חלל : ג׳ייסון דנינו הולט
עיצוב תלבושות : רוני יניב
עיצוב תאורה : יאיר ורדי
עיצוב פסקול ומוסיקה מקורית : גל לב
יעוץ תנועה : מרינה בלטוב
ע. במאי : עומר אלשייך
בהשתתפות: נדב אילון, בר אליקים, בצלאל בורוכוב, רוני גורנשטיין, חן חפץ, כרמל לבנון, אורי סממה, עמית רגב, גיא רון ואור רותם – שנה ג׳ מחזור נ׳ בסטודיו למשחק ניסן נתיב

אדיפלית‬‎

מאת: ליבי רן

נתחיל מהסוף: אני מטומטמת שלא הלכתי עד עכשיו להצגה "אדיפלית". מעטות ההצגות שהרגשתי בהן בבית, כמו שהרגשתי בהצגה הזאת.

קהל נורמטיבי, שפוקד את התיאטרון הרפרטוארי בקביעות, רגיל לצפות בעיקר בסלון בורגני שבו משוחחות זו עם זו דמויות שנראות 'כמו בחיים'. הוא יוצא מגדרו כשמושיבים אותו על כסאות מסתובבים, או מקרינים לו קטעי וידאו על גבי משטחים לא קונבנציונליים. לעומת כל זה, ג'ייסון דנינו הולט עושה תיאטרון. ממש. במה, עם שחקניות ושחקנים. לא פירוטכניקה. קסם. נכון, ההשראה נלקחה מבמאי הקולנוע הספרדי פדרו אלמודובר, ובמיוחד מהקומדיות המוקדמות שלו – הצבעוניות, התזזיתיות, הנשיות; אבל התוצר הבימתי של דנינו-הולט הוא דווקא קריצה לברכט: השחקניות/ים בעולם שכולו חדר הלבשה, ובו החלפת הבגד היא חלק אינטגרלי מסימון החלפת הפרסונה. כשהשחקנית מבקשת להחוות ג'סטה דרמטית, היא 'מתקנת' את המיקום שלה על הבמה בהתאם לספוט התאורה (מתחשק לי לכתוב 'באופן אירוני ומודע לעצמו', אבל אני כל כך אירונית ומודעת לעצמי, שהקלישאה הזאת כבר מבאסת אותי). אם כבר בהשפעות תיאטרליות קלאסיות עסקינן, הרי שיש כאן גם אדיפוס. אבל לא רק.

שרון ואני מגיעות לנחמני 4 לקראת ההצגה, ופוגשות בכניסה, במקרה, את ליאב – שהיה החבר שלי כשהייתי בתיכון. את ליאב הציגו בפניי חברים משותפים ממש מחוץ לסינמטק חיפה, שבו שרצנו כמעט כל ערב בתקופת סוף החטיבה – תחילת התיכון, כלומר: אמצע שנות התשעים עד סופן. אלמודובר היה שם שגור בפינו, והרגשנו אינטלקטואלים ויודעי סוד. בינתיים, אלמודובר הפך לשם ידוע. האסתטיקה שלו השתנתה, הוא התחיל לביים יותר דרמות מהורהרות ופחות קומדיות מוטרפות. מאז ומעולם, היה משהו תיאטרלי בסרטים שלו. בינתיים, הספקנו – גם ליאב וגם אני – לצאת מהארונות שלנו (הוא כהומוסקסואל ואני כביסקסואלית), ואנחנו חולקים אקסית משותפת. למה כל זה רלוונטי? כי אם המציאות שלנו נראית כמו סלט, הרי שבהצגה הזאת קיבלתי אישור שהכל אפשרי: לא רק אדיפוס, ששוכב עם אמא שלו והורג את אבא שלו, אלא גם כל זירת ההתרחשות, הרוחשת תככים, חיבורים בלתי צפויים בין דמויות וסודות על גבי סודות – מלאה חריגויות מעין אלו.

באחד השיעורים הראשונים בשנה א' במסלול בימוי באוניברסיטה, פצחה המרצה שלנו בקריאה נלהבת של משפטים נבחרים מתוך הפואטיקה של אריסטו. שלוש האחדויות – זמן, מקום ועלילה. כללים בסיסיים בדרמה. על הבמה עומד במאי ההצגה, ג'ייסון דנינו הולט, ומדבר בישירות אל הקהל: שימו לב לכללים. אני מיד חושדת. מי שמתעכב על הכללים – כהצהרה – סופו שיבעט בהם. האחדויות נשמרות, אבל הבמאי, שגם מגלם את דמות תואם-האדיפוס – בועט גם בועט.

כדי להימנע מספויילרים, אומר רק שהדבר הכי מינורי ואגבי שתראו על הבמה, הוא המתת חסד כפולה – סתם אייטם שגרתי בתכנית האירוח הסנסציונית של מנולה מנצ'יליאטי (איליה גרוס, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד ראשי). אחזור רגע לקהל הנורמטיבי: דווקא הוא זה שיזהה את עצמו כצרכן של הזוועה הזאת – תכנית האירוח מקהת החושים, שכל תפקידה לזעזע ולשעשע בו-זמנית, ואני מניחה שהבחירה לפתוח אותה בפתיח המוזיקלי של "הראשון בבידור" של דודו טופז באה מתוך מגמה דומה. זו תוכנית "גילטי פלז'ר" קלאסית, שבה הכל יכול לקרות. אם נחזור לחוקי התיאטרון, אזכיר את השהיית חוסר האמון – כלל שרצוי לקיים בעת צפייה בהצגה, ומתקיים גם בתכניות אירוח מהסוג הזה.

כל ההצגה רווייה בכיפוף ג'נדרים. כל אחת ואחד מהשחקניות ומהשחקנים (למעט דנינו הולט) משחק/ת שתי דמויות, וכמעט כולן/ם מתנסות/ים בחילופי ג'נדר בין הדמויות. ידידיה ויטל משחק את דירק קוק, בעלה הבודד של מנולה, ובמקביל (בהחלפה וירטואוזית ממש) – את נטליה נוגט, המאפרת הביישנית והמתוקה, שמתנהלת בעולם כבלרינה רגישה (שבא לי פשוט לחבק), ונקלעת לסט התכנית, בו היא נגררת לרשת התככים. איליה גרוס משחקת, לצד מנולה המדוברת, גם הומלס שנאסף אל ידי בתה, וזוכה לשם ההולם, 'פויה'. לצד הנשיות הבלתי משתמעת של מנולה (כשאתם מראים לי ציצים חשופים, אני לא יכולה להתרכז), פויה הוא כל כך א-מיני, שקשה להתייחס אליו כאל גבר או כאל אשה. על הבמה מתייחסים אליו בעיקר כאל איש מסריח. מגי אזרזר, זוכת פרס "קיפוד הזהב" לשחקנית בתפקיד המשנה, מייצרת כפילות ג'נדרית בין אסוס, הסוכן הסמי-מאפיונר של מנולה לבין איקונה נשית יפהפייה עם כובע כרמן מירנדה ופלפל חריף בתחת – סלבדורה, עוזרת הבית של המנצ'יליאטים. אשה שקשה לא להתאהב בה. אלוהים הרחום, החתיך והבלתי מתפשר (כשתראו – תבינו) חנן את אזרזר בגוף מושלם, ודווקא היא עולה לראשונה על הבמה בחליפה גברית. נעמה אמית משחקת שתי דמויות נשיות, אם כי אחת מהן היא לסבית בוצ'ה, שגם היא – במשחק הג'נדרים – מייצרת חריגה ממה שמצופה מ'אשה נורמטיבית'. הדמות השנייה שלה היא קיסי, בתה של מנולה, שהיא ה'גירלי-גירל' הקלאסית, כולל חנחונים שהפכו כבר לטיקים. גם הדמות היחידה של דנינו הולט, עלי דורה, אינו חף מטיפול ג'נדרי קיצוני. אני לא מתכוונת להתעמק בו, הוא נדון בהצגה באופן מפורש.

אני צופה בהצגה, מימיני – אחי הסובלני ומשמאלי – שרון, אשתי הראשונה. אין ספק, שהם 'הקהל הנכון' להצגה הזאת. אבל מה זה 'קהל נכון'? יש קהל 'לא נכון'? האם יש מי שהצפייה ברצף מוטרף של חריגויות, במיוחד אם הן צבעוניות וגרוטסקיות, וניתן להתייחס אליהן כאל הומור משוגע – תפגע בו? משמאלה של שרון יושבות כמה נשים בגיל של ההורים שלי, פחות או יותר. הן צוחקות בכל פעם שאנחנו צוחקות, אבל מדי פעם, נפלט להן גם 'יו!' של פליאה. אני מתקשה להבחין, אם הפליאה היא מהבוטות, או מהשמחה לאור החופש המופלג להציג את הבוטות הזאת. מה יותר בוטה: כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקן (גבר) שמשחק גבר? במישור ה'מציאותי' – שני גברים מתנשקים. לי זה לא מזיז, אבל אני פתאום שומעת 'יו!', והמקום הזה במוח שלי נפתח לאפשרות, שזה בוטה למישהי, כאן, ממש לידי. כששחקן (גבר) שמשחק אשה (לסבית) מנשק שחקנית (אשה) שמשחקת אשה (לסבית) – שוב אותו 'יו!'. במציאות, זו נשיקה הטרו-נורמטיבית. במישור הבדיוני – שתי נשים לסביות מתנשקות. אחרי ההצגה, כשאני מספרת על ה-'יו!' הזה לג'ייסון, הוא אומר לי שזה משמח אותו. "זה בכלל לא בוטה בעיניי", הוא אומר לי. אני ממהרת לומר, שגם בעיניי לא – אבל זה לא נכון. ברגע שהנשים האלה בקהל שיקפו לי את החריגות של האקטים האלה, אני לא יכולה להתעלם ממנה.

תמיד בסביבות תקופת אירועי הגאווה, קורה שאני מרגישה פתאום חלק ממשהו יותר גדול. זה כל כך לא אירוני ומודע לעצמו, שאני מרגישה קצת צורך להתנצל. יש משהו נעים בידיעה שאני לא לבד, ושהדבר הזה, שמצייר אותנו כחריגויות חברתיות, הוא לגמרי רגיל וטבעי. הלכתי להצגה בלי לדעת בדיוק מה אני הולכת לראות. הגודל והצבעים הממו אותי בהתחלה. אחר כך הגיע גם הצחוק, ובמקביל ה- 'יו!' הזה מהשכנות, ויותר מהכל – אפפה אותי אותה תחושה שקשה לתאר, שזה בסדר. שהכל בסדר. שכשאני רואה את כל הג'נדר-בלנדר של כולן על כולם, אני לא רואה פריק-שואו. שהפריק-שואו הוא נחלתם של הנורמטיבים. מה זה רע להיות חריגה, מי בכלל רוצה להיות נורמלית?

ההצגה הזאת מתאימה לכולן/ם. אמרתי לג'ייסון שאכתוב הסתייגות, כי 'זו לא הצגה לכולן/ם'. אני חוזרת בי. מקסימום – זה ייראה לכן/ם מוטרף וגדול ולא מציאותי, וזה בסדר – כי זה מוטרף וגדול ולא מציאותי. זה תיאטרון, וזה קווירי, וזה כייפי.

כתיבה ובימוי : ג'ייסון דנינו הולט תלבושות : שירה וייז תאורה : עדי שימרוני תפאורה : שוש גרוס ישראלי מוזיקה : גל לב , דיקלה

הפקה : לירון דן נ. הצגה : הגר כהן צילום : דניאל קמינסקי עיצוב גרפי : מתן שליטא ניהול הצגה : הגר כהן

שחקנים יוצרים : – ידידיה ויטל – נעמה אמית – מגי אזרזר – איליה גרוס – ג'ייסון דנינו הולט

תודה לידידיה ויטל, שעזר לי עם השמות של הדמויות.‬‎

מקודשת, מקודשת, מקודשת

מאת: ליבי רן

השתתפתי במיצג "בקרוב אצלך – הוראות שימוש" של הילה ורדי ויאיר ורדי

בפסטיבל "תלוי במקום".

אתמול התעוררתי מוקדם. הייתי צריכה לסדר את השיער, שיעמוד בפרץ האורחות והאורחים, בהסתערות הזאת של השמחה. כל כלה עושה את זה ביום חתונתה. זה ניג'וס. אני מגיעה למרגלות בית הכנסת הגדול באלנבי, ומרחוק כבר רואה אנשים לבושים בהידור, נשים לבושות באלגנטיות. זו לא החבורה שאליה אני משתייכת. בבית הכנסת מתקיימת חתונה אמיתית. מה זה אמיתית? זה אותו הטקס. גם אני אשתתף בו, קצת יותר מאוחר, ברחוב הסמוך. מטבע הדברים, כמו בכל אירוע מהסוג הזה, התבצעו הכנות הרבה זמן לפני שהגענו אנחנו – החתנים והכלות המיועדות/ים. ההתרגשות מפנה את מקומה לפחד. יצר ההשוואה פועל במלוא כוחו: כולן/ם כאן יותר יפות/ים ממני. חלקן/ם הגדול גם יותר צעירות/ים. אני סחורה איומה. מתלבשת מאחורי פרגוד מתחת למדרגות בית הכנסת. מארגנת החתונה ה'אמיתית', שמעשנת מעליי, קוראת לי להצניע את הפרגוד. זה לא הולם. גברת, אני בחזייה עכשיו. תניחי לי. אין לי איפה להתלבש. הכלות מתאפרות על הספסלים שמול בית הקפה "פורט סעיד". דואגים לנו, מפנקים אותנו ושומרים עלינו. אני מרגישה הרבה יותר טוב.

אני שונאת שזרים נוגעים בי. אין לי מושג למה הצבתי את עצמי בסכנה הפוטנציאלית הזאת. כלה צעירה ויפהפייה מימיני, חתן צעיר ויפהפה משמאלי, ואני באמצע – בלבוש מאוד לא קונבנציונלי ולא מובהק: מכנסיים וז'קט בהירים, חולצה ורודה נשית. יש לי גם כובע וגם הינומה, כי אני יכולה להיות החתן או הכלה, והבחירה היא של מי שמתחתן/ת איתי. מתחילה תנועת קהל. שאלות צפויות כמו: "מה זה?", "מה האג'נדה שלכם?", "זאת מחאה?", "זה קשור לשוויון זכויות בנישואים?" – אני מפנה את השואל/ת לקרוא מה מונח על השולחן ולמרגלותיו. שולחן הפרופיל שלי מכיל מידע מתוך השאלונים שמילאתי לקראת המיצג, מצדדיו – כוסות עטופות לשבירה, טבעות וכתובות עם נוסח אחיד לעריכת טקס חתונה יהודי כהלכתו. אשה אחת, שאני מציעה לה לקרוא, טוענת שהשאירה את המשקפיים בבית. אני מכירה את הטיפוס מעבודתי בשירות לקוחות. היא רוצה שיעשו הכל בשבילה, ובסוף היא גם לא תקנה כלום. אני בוחרת לא לענות לה, והיא מטיחה בי "תודה רבה על העזרה שלך, את באמת מאוד נחמדה". אני נזרקת לרגע לשירות הלקוחות, מוטחת בעוצמה לתוך המציאות, שבה כולנו חייבות למישהו משהו, כי אלה צרכנים פוטנציאליים. אבל מה הסחורה? אני הסחורה? הרי לא תוכלו להתחתן איתי וללכת איתי הביתה. הכוסות והטבעות נצברות, המשמרת מסתיימת רק בעוד כמה שעות. אז מה נמכר כאן?

חברתי, שרון ב', מגיעה – כפי שהבטיחה. היא מעניקה לי מתנת חתונה: בקבוק מים קרים ובננה. היא יודעת שאני עומדת בשמש בבגדים חמים, ויודעת גם שאני אוהבת בננות. זאת מתנה מושלמת. היא רוצה לקדש אותי, ומעלה את האופציה שאקדש אותה חזרה מאוחר יותר. אנחנו מבקשות מיובל מסקין, שנקלע לאזורנו שלא באשמתו, לתעד אותנו במצלמתה האימתנית של שרון. הוא לא מתחייב על איכות הצילומים. הטקס הלא ארוך כבר מעייף אותה. היא רוצה כבר לשבור את הכוס, וברגע שבו היא עושה את זה, היא פונה אליי, וצועקת בחיוך: "עכשיו, אשה, תכיני לי סנדוויץ'!" – כך החלו נישואיי הראשונים. שתינו לא מאמינות במוסד הזה, והיא הגחיכה אותו במקום שבו רציתי להיות כנה, אמיתית ונרגשת. ידעתי למה אני נכנסת, ותפקידי הוא לשתף פעולה, לא משנה מה קורה. אנחנו מצלמות סלפי, מנהג שנולד לאחרונה וגלש גם לחתונות 'אמיתיות'. הידיעה חייבת להגיע לכולן/ם, ועכשיו – דרך האינסטגרם לפייסבוק – ואני נשואה. מחפשת בפרופיל איפה להחליף את הסטטוס שלי לנשואה, ומוצאת ב'אירועי-חיים' את ציון הדרך 'התחתנה', עם איקון של לב. אני מכניסה את התאריך, וזהו. הלייקים מתחילים לזרום. כל האירוע הזה חיצוני לגמרי. הטקס נשאר טקס, והוא מקבל תוקף באמצעות עדים נעדרים.

שרון ב' נשארת בסביבה, כששרון ג' מגיעה. אני מציגה אותן זו לזו, ומראה לשרון ג' את הטבעת שלי. שרון ג' ואני חברות כבר זמן ארוך, והיינו גם 'מאורסות' זו לזו בפייסבוק. המשכנו עם זה, כל זמן שבו זה הצחיק אותנו. שרון ג' באה בשמלה לבנה, והיא מוכנה לטקס מרגש, עם כוונה ואהבה, ואני עדיין חצי מבודחת ומאוד מבולבלת. כוסות נשברות לאורך כל הרחוב שלנו, מחיאות כפיים וקריאות 'מקודשת', והחום של הצהריים, שמכה ללא רחם. אנחנו מחכות לחברה משותפת, שרוצה להיות עדה. כשהיא מגיעה, מתחיל הטקס השני. מכיוון שעכשיו אני מנהלת את הטקס, אני משקיעה בעיקר בקריאה ברורה ובשמירה על כללי הטקס, ואני לא לגמרי שם. זה קשה, כי שרון ג' מסתכלת עליי מבעד להינומה בעיניים אוהבות, ואני מחזירה לה מבטים לפרקים, משתדלת לא להתבלבל. כשהטקס מנוהל על ידי החתן עצמו, קשה לבחור צד. קצת כמו לשחק בהצגה שאותה ביימתי – דבר שגם שרון ג' וגם אני כבר התנסינו בו. הרצון שהכל יהיה מושלם יוצר חבלה באותנטיות של הרגע. אני שוברת את הכוס, ומנשקת את הכלה. אני שומעת את הקהל מריע, ומגלה שאנחנו מתועדות מכל עבר, וגם בוידאו. אני מרגישה שאני רוצה להיות שם, אבל אנחנו חייבות גם סלפי, ושרון ג' צריכה ללכת עוד מעט, וחם. יא אללה, כמה חם. תירוש חם, אגב, זה טעם נרכש. אני שמחה שהתעקשתי על יין לא אלכוהולי.

שרון ג' הולכת, וחבר טוב של שרון ב' מגיע עם בן זוגו. רון מבקש להיות הכלה, ומבקש גם שלא אשבור כוס, כי הוא רוצה לשמור על איכות הסביבה. אנחנו מחליטים לשבור את שתי הכוסות שכבר נמצאות לרגליי משתי החתונות הקודמות. הוא בהינומה, אני עם כובע, והטקס מתחיל. הכל מצחיק אותי. כללי הטקס נשמרים, ואני שוב לא שם. הכוסות ששנינו מועכים כבר שבורות. אני שואלת אותו אם יש לו משהו להצהיר, והוא מסתכל לי בעיניים, ומכריז בפשטות: "אני אוהב אותך!". אני נאלמת דום. לא ציפיתי להצהרה כזאת, בטח לא בקלילות שבה היא נאמרה, מן הפה ולחוץ. זאת האמיתות של כל הטקס הזה, כמה קל לבצע אותו, כמה כובד ראש מושקע באקט ה'אמיתי' וכמה הוא מחייב כלפי המשפחה וכלפי המדינה והממסד הרבני, ואז בא בחור גיי בהינומה, שלא מכיר אותי, ומצהיר באותה צורה על אהבתו. אחרי רגע של בהלה, אני מחליטה לשחק את המשחק שלו עד הסוף. אני מכריזה שגם אני אוהבת אותו (מה שנכון לגמרי באותו רגע – הוא היה אמיץ ושיתף פעולה, הוא שמר על העקרונות החשובים לו, והוא רואה את הטקס הזה בדיוק כמוני). סלפי שבו אני יוצאת מכוערת במיוחד, והוא נושך ורד שמונח על התפאורה היפה שלי – ואני נשואה בשלישית. אני מחבקת אותו ואת בן הזוג שלו, ששימש כעד. אני נפרדת משרון ב', שמזכירה לי את הסנדוויץ' שאני חייבת לה, ומחליטה לצאת להפסקה.

המשפחה שלי מגיעה. אמא, אבא ואחי מתרשמים מהתפאורה, מהלבוש שלי, דואגים לכמות המים ששתיתי וסוקרים את הפרופיל על שולחני ואת הטבעות שעל ידי. שתי הכלות לימיני לא מפסיקות להתחתן. שתיהן יפות, לובשות שמלות קלאסיות למדי ומחייכות לקהל. אני לא יודעת לחייך. אני נראית נורא כשאני מחייכת, במיוחד בתמונות. כל מי שמבקש/ת ממני תמונה, מקבל/ת מעטה של קשיחות. אני בדמות. הבטחתי לנסות לא להיות בדמות. אני מתביישת להיות אני בסיטואציה כזאת. אולי בעצם זאת אני? אולי הקשיחות הזאת היא מה שאני באמת? אני הולכת לאכול. כשאני חוזרת, מדווחת לי המשפחה שלי, שמישהו בחולצה כחולה רצה להתחתן איתי דווקא כשהלכתי. "הוא קרא את הפרופיל שלי, אבל אם הוא היה רואה אותי הוא היה מוותר", אני אומרת. "הוא דווקא ראה אותך, אבל הלכת" – הם עונים.

ד"ר דפנה בן שאול, מרצה לתיאטרון באוניברסיטת ת"א ובביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים, מגיעה לצפות במיצג. אני לא שמה לב, כי אני עסוקה במשפחה, ואז פתאום היא מתחילה למלא כתובה בשולחן שלי. אני שמחה, ומיד נכנסת לי מחשבה לראש: 'היא מתחתנת עם עוד א/נשים. היא צוברת חוויות'. אני מקדשת אותה, מסתכלת לה בעיניים, ופתאום מציפה אותי כוונה אמיתית. אני מתרגשת ומתבלבלת. כשאני אומרת בעל פה "אם אשכחך ירושלים" וגו', פתאום מתבלבלות לי המילים, ואני מאטה ומתרכזת. שבירת הכוס הזאת נעשית כבר במלוא עוצמת הכוונה. אני מחבקת אותה, ומרגישה פתאום משהו. אני מרגישה אנושית. מאוחר יותר, בשיחת הסיכום, הילה (ורדי, היוצרת של המיצג יחד עם אחיה, יאיר ורדי) מספרת לי שדפנה בחרה אותי מכולן/ם, ושהיא אמרה אחר כך, שהיא עשתה את הבחירה הנכונה: היא התרגשה באמת. ההדדיות הזאת מציפה אותי. פתאום אני רוצה עוד. מסורת זאת מסורת, ואנחנו מצטלמות יחד. זו התמונה שהכי הרשימה את סביבת הפייסבוק שלי, אבל לי זה באמת לא אכפת.

הזמן עובר. המשפחה שלי מתבשלת בחום. מיכל מגיעה הישר מהמיצג שבו היא השתתפה, באותו פסטיבל. במיצג שלה, היא אמרה בקול רם את כל מה שהיא חושבת. זה מאוד דומה לאופי שלה ממילא, היא ישירה מאוד, חדה והחלטית. היא באה לביזנס. היא תתחתן איתי, אם נוכל מיד לאחר מכן לקיים טקס גירושים. אני נעתרת. היא בוחרת לקדש אותי, כי היא לא רוצה להתקדש יותר אף פעם. מיכל היא גרושה טרייה, ויש לה הרבה ביקורת על מוסד הנישואין. בדיוק אחרי שכבר הצלחתי להתרכך קצת, הגעתי לתכלס. Wham bam, thank you ma'am. היא מקדשת אותי תוך התלוננות על אורך הטקס. אני מנסה להסתכל לה בעיניים, אבל היא חדורת רוח קרב. היא שוברת את הכוס, ואני מרגישה שאני באמת רוצה להתגרש. אנחנו מצטלמות עם הטבעות, שתינו זועפות. משהו מסתיר חלק מהעדשה. חתונת בזק לשם גירושים. טקס הגירושים הוא קצר ואידיוטי. הוא כרוך בהנחת הכתובה מתחת לבית השחי, צעידה מדודה, הסתובבות והעברת הכתובה לצד שלישי. המשפט "הרי את מותרת לכל אדם" הוא משפט מזעזע. מיכל מוסיפה: "ורק לא לי". "נו, אז איזה טקס יותר משפיל? נישואין או גירושין?" היא מקשה. אני באמת מתקשה לענות. יש משהו משפיל בכל אחד מהטקסים. יש משהו משפיל בלענות על השאלה הזאת. יש משהו משפיל בכל המעמד הזה. מיכל מראה לי את הצד השני: זה שבחר בטקס כהלכתו, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות. המשפחה שלי עוזבת, לא לפני שההורים שלי אומרים לי: "את חושבת שחתונות אמיתיות זה פחות בלבול מוח? את טועה".

במהלך כל היום הזה, נשמעות הרבה ביקורות כלפינו. זה מתחיל במיקום הפרגוד להחלפת בגדים, שהפריע למארגנת החתונה בתוך בית הכנסת, ממשיך בדרישה לענות 'על מה זה', 'מה זה', ומגיע גם לקיצוניות של איש שמפריע באמצע טקס חתונה כדי לשאול את החתן אם הוא שותה נפט בבוקר במקום קפה. זה לא קרה לי, זה קרה לגבר שנשא את הכלה לידי. אני רוצה לענות לו, שהוא מקנא. הוא מקנא בגבר הזה, שבא באומץ והחליט לקדש כלה יפה באמצע יום קיצי, ככה סתם, בספונטניות. אתה מקנא, כי אתה לא יכול לקחת את הטקס הזה בקלילות שהוא לוקח אותו. אבל אני לא אומרת. זה לא ממקומי, ודעתי אינה חשובה כאן. גם ככה הוא הורס להם את הרגע.

החתן משמאלי, בחור חתיך וצעיר, עומד בסבלנות בעמדה הכי רחוקה מהרחוב. הוא עונה על שאלות בסבלנות, מצטלם ומחכה. נראה לי שהוא ואני מחכים הכי הרבה. הוא עושה את זה יותר באורך רוח, אם כי לזכותי ייאמר, שאני עושה את זה על עקבים. שנינו לובשים ז'קטים בחום הבלתי נסבל. בשלב מסויים, שתי נשים הולכות עליו מכות. זה בצחוק, והן מתחתנות איתו זו אחר זו, אבל אני מרגישה כאן צדק פואטי. אחת מהן, דעתנית ואסרטיבית, חוסמת בגופה את הכתובות, ומתחילה למלא את שלה. "זה היה שווה את כל ההמתנה הזאת", אני אומרת לו. הוא צוחק. כל הזמן הזה, ההשוואה החולנית שלי (זו שעליה הצהרתי גם בפרופיל הגלוי שלי, על השולחן שלידי) עובדת במלוא המרץ. אני שמחה באמת ומוחאת כפיים בכל פעם שבה נשמעת כוס נשברת. אני שמחה יותר מששמחתי בשמחותיי שלי.

השעתיים וחצי האחרונות שלי במיצג יבשות לחלוטין. מלבד גבר אחד, שמנהל איתי שיחה מעניינת ומצהיר שהוא רוצה להתחתן איתי, אבל אשתו לא מרשה לו, אין שם כלום. אני מציצה בכוסות השבורות הנערמות בכל העמדות. רואה ארבע עשרה טבעות על אצבעותיה של הכלה שלצדי. בשעה האחרונה מחלחלת בי ההבנה, שהכמות הזאת לא משקפת כלום. שמספיק/ה רק אחת/ד. אין צורך בכל השפע הזה. בסופו של דבר, כל ההמתנה הזאת, וההשוואה להספק של כל היתר, מטילה עליי צל של הרהורים לא נעימים. באופן אירוני, הצל המיוחל אכן נופל עלינו, ופחות חם ויותר נוח. אני מרגישה מבוגרת. אני מרגישה בודדה. בשיחת הסיכום אני מגלה, שכלה מהצד השני של המיצג ראתה אותי מתחתנת עם 'המון אנשים', והניחה שלא היה לי רגע דל. הרי הכל בעיני המתבונן/ת.

עם מה אני יוצאת מכל זה? אני לא יודעת. עם בלבול גדול, בעיקר. עם ההבנה, שהבחירות שלי יכולות לעמוד בדרכי. עם ההכרה, שהרצון לזרז את העניינים ולקפוץ לסוף הסיפור (במקרה הזה – חתונה. איזה סוף ואיזה נעליים) תביא בסוף לגירושים. לא יצאתי מאמינה גדולה (או בכלל) במוסד הנישואין. עכשיו אני מרגישה משוגעת ואמיצה, כמו כל מי שהציבו את עצמן/ם במשך שבע שעות ברחוב, כאובייקטים מרצים ובלתי מתנגדים. הרגליים כבר לא כואבות. עכשיו זה הלב, שכואב. גם זה יעבור. בקרוב אצלך.

מוֹסְקָבִּייֶה | עשרת ימי תשובה

יצירתם של סיון בן ישי ואורי עגנון

מאת: ליבי רן

אני הולכת לחלק האחורי של מרכז סוזן דלל, ממש ליד "סוזנה", ומחכה לראות פנים מוכרות. לאט לאט מצטבר קהל, ואני מבינה שעוד מעט נתחיל. כבר בהתחלה מגיע מבקר תיאטרון שאני מזהה מעבודתי בתיאטרון הרפרטוארי. הוא מתלונן על כך שצויינה כתובת של בית הכנסת שבו תיערך המערכה השנייה של ההצגה, כשלמעשה, ההתאספות היא במקום יותר מוכר. בצידי השביל למרכז סוזן דלל, מול הכביש, נערכת התמקמות של נגניות/ים, ומדי כמה רגעים בוקע קול של סקסופון, אקורדיון או תוף. שכנה יורדת למטה, ופונה אל אחד המעורבים בהפקה: "אולי אתה לא יודע, אבל גרים כאן אנשים. אתם עושים לנו רעש". השיחה מסתיימת באיום שלה לקרוא למשטרה. יופי, כבר מעניין. אולי גם המשטרה תגיע.

התכנייה של המופע מחולקת, בה כבר ניתן להבחין ביצירה המודעת לעצמה. מתוך התכנייה: "החלק הראשון ובו ישחקו החיילים מחבואים עם אישה וחליל, והקהל יעלעל בתכניה. מקום ההתרחשות: המרחב הציבורי". אני מעלעלת בתכנייה, וכמוני יתר הקהל, ומדי פעם עולים וצפים חיוכים, במיוחד בזכות הטקסט העוקצני. אני יודעת שלא יהיה הרבה טקסט מדובר במופע עצמו, ואני מחפשת מילים להיאחז בהן מדי פעם. אני מנסה לייצר לעצמי מחשבה מנוסחת, אבל כל הזמן דעתי מוסחת. המרחב הציבורי משופע מכוניות שמנסות לעבור, עוברות/י אורח שנתקענו להן/ם בדרך וגם – מסתבר – שכנה זועמת, שבוודאי אינה היחידה.

בתכנייה נקראת המערכה הראשונה "6 מוסיקאים, 5 ת.ז. כחולות". כשקראתי את הטקסט לראשונה, לפני זמן לא מבוטל (פריווילגיה שלי, כחברה של הבימאית היוצרת), תהיתי אם הקהל ישאל את עצמו מי מהמוסיקאים אינו אוחז בתעודת זהות ישראלית. על התוף של אחת המתופפות מודבקים סטיקרים נגד הכיבוש. מיד אני מזכירה לעצמי לא לייחס את המסר הזה לדמות החיילת, אלא למוסיקאית שמגלמת אותה. כל המערכה הראשונה מתרחשת במרחב הציבורי. זה שמפריע לשכנה, וגם למכוניות שרוצות להיכנס לחניון, שאל פתחו מובלת החלילנית שהפרה את הסדר הציבורי. במרחב הזה, אני מרגישה שאני צריכה בעיקר לזוז, לפנות את הדרך, לפתור את בעיית הימצאותי במקום שמפריע לזולת לנוע. באופן אירוני, היצירה מתרחשת מול עיניי, ובה החלילנית רק עוברת בחלל הציבורי הזה, מנגנת את נגינתה שלה, מבלי להפריע ומבלי לעורר עליה מהומות. ההחלטה, שהיא מפרה את הסדר הציבורי, היא שרירותית ומעוררת כעס: אם אותה עוצרים, הרי שגם אותי אפשר.

מתחילה תמונה שאני מזהה מיצירה של סיון מהעבר, "תורה של אשת השגריר" (פסטיבל עכו 2011), כאשר החלילנית העצורה מוגבלת בתנועתה, ואת 'גבולות הגזרה' מסמנים החיילים – הם המוסיקאים – באמצעות סרט הדבקה צהוב. כל פסיעה שלה אל מחוץ לתחומי הסרט מובילה לתגובת נגד מוסיקלית, מעין אזעקה חדה ואחידה. ויכוחים מוסיקליים אינם עוזרים לה, והיא מובלת, כשידיה מאחורי גבה ופלנלית קשורה על עיניה, אל עבר זירת ההתרחשות הבאה. אני צועדת עם הקהל בעקבות התהלוכה שנוצרת, שנראית כמו תזמורת מצעדים, לעיני הסביבה האדישה או המשועשעת. העובדה שיש כאן אשה שמובלת למעצר מטרידה אותי מאוד, והשעשוע על פניהם של העוברים והשבים מטריד אותי יותר.

המצעד מוביל אותנו לתוך בית כנסת בנווה צדק. זה בית כנסת לא אופייני: הוא קטן מאוד, על אחד מקירותיו מאוייר הכותל המערבי, ומעל פתח שמוביל לחדרים נוספים מופיעות עשרת הדיברות, בגרסא מקוצרת. כך קורה, שהדיבר "לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" הופך ל-"לא תענה". זה צמד מילים בו אני נועצת את עיניי במשך דקות ארוכות, כי החיילים מובילים את העצורה שלהם לחדר שמוסתר על ידי וילון, והקהל נשאר לשבת בהיקף החדר הסמוך. מבטי מבוכה, עלעולים בתכנייה וחוסר ודאות הופכים לחיפוש של הפוגה מהרעש שעולה מהחדר. בכל כמה רגעים יש התרחשות שיוצאת מהחדר וחוזרת אליו: דלי מים מתמלא ומוכנס לחדר, המתופפת כותבת על דף נייר איזה חלק של המופע מתקיים עכשיו (מה שמוביל אותי מיד לקריאה חוזרת בתכנייה, וגילוי טורד מנוחה של מה שקורה בחדר החקירות בזמן שאני יושבת בבטחה בחדר הסמוך). הרדיו מופעל, שידורי גלי צה"ל אינם מספיקים כדי למסך את קולות עינוי השבוייה.

פתאום, נשבר המופע. היוצרת מסמנת לנו למחוא כפיים, מקימה אותי ממקומי ומתיישבת בו. אני מחליפה מקום. המלחין מצטרף אליה, ושניהם מקיימים "שיח יוצרים", שבו הם מספרים על תהליך העבודה. לידי יושב אדם מבוגר, שנתמך במקל הליכה, והוא שואל אותי בייאוש: "את מצליחה לשמוע מה הם אומרים?" – אני אומרת לו, שנראה לי שהכוונה היא שלא נצליח לשמוע. כל הדיון הזה של האמנים, בינם לבין עצמם, כשעל כל החלל שולטת המולת חדר החקירות/עינויים, מהדהד לי תגובה שראיתי בעמוד האירוע של המופע בפייסבוק: "מלא פעולות תרבות מרגיעות מצפון ואף לא פעולה משמעותית אחת ליציאה מהשטחים הכבושים" (Noa Michaeli). התגובה הזו הכעיסה אותי, אבל נראה שהמגיבה לא לבד: המופע הזה אומר בדיוק אותו דבר.

בתום הדיון, שבוודאי היה מעמיק ואינפורמטיבי, אבל רק עבור היוצרים עצמם, הם יוצאים מהחלל. נשמעת הודאה באשמה, בקול חלוש. אני מבחינה בשלט שתלוי ממש מאחורי. "דע לפני מי אתה עומד. שויתי ה' לנגדי תמיד. לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". החיילים וסיון יוצאים מחדר העינויים. החלילנית נעדרת. בתפילת טיהור, משליכים מעליהם את עוונותיהם. אני לא יכולה להפסיק לבהות בפתח חדר העינויים, שממנו כבר לא בוקע קול, אחרי זמן לא מבוטל שבו מרבית הקולות יצאו מהחדר הזה. אני מחכה לראות את החלילנית יוצאת. זה מופע, בסוף כולם ישתחוו, והיא תצא. המופע נגמר. מחיאות כפיים. החלילנית עדיין בחדר. היא לא יוצאת. אני לא יכולה לקום מהמקום. אני מחליטה, שאני לא יוצאת עד שהיא יוצאת. כשבית הכנסת מתפנה מאנשים, אני ניגשת לבדוק מה עלה בגורלה.

המופע הזה נשאר איתי, והוא בעט בי איפה שכואב: בכח המוגבל של האמנות והתרבות להושיע מהעוולות האנושיות החמורות שקורות תחת עינינו הפקוחות, ובתוך אוזנינו האטומות. המערכה השנייה נקראת "שיצא החוצה הדם מהמכה בשביל שיראו". נכון, בטרגדיה יוונית קלאסית, כל האלימות היא מחוץ לבמה. אבל זו לא טרגדיה יוונית קלאסית. זו טרגדיה ישראלית עכשווית. כאן, כנראה, חובה עלינו לשמוע את הצעקות מחדרי העינויים. לא מספיק להאזין לרדיו, לדון באמנות ולהרגיש נאורות/ים. דע לפני מי אתה עומד.

איכשהו, מכל זה, יצא שהדיון שהתלהט בחוץ בתום ההצגה היה על גזענות כלפי מזרחיים. המבקר שהתלונן בהתחלה, התלונן גם בסוף. אפשר לומר, שזה המקצוע שלו.

המשטרה לא הגיעה. לחלילנית – שלום.

גם אני צפיתי ב"כמעט נורמלי" בתיאטרון הבימה

מאת: ליבי רן

את המחזמר "כמעט נורמלי" הכרתי במקרה, כשחיפשתי שיר לביצוע בסדנת הגשת שירים במחזות זמר, שהעביר נדב ויזל באוניברסיטת תל-אביב. החלטתי לחפש ביוטיוב את קטעי המופעים מטקס פרסי הטוני האמריקאי, כדי להכיר קצת ממה שמציג בברודווי ממש עכשיו. נתקלתי במחזמר דרך שיר שהופיע בטקס, אבל המשכתי להאזין לשאר השירים, שהועלו לרשת בגרסת הדיסק שליווה את ההפקה המקורית. השיר שבחרתי לבצע, לבסוף, היה "Everything Else", ששרה הבת, נטלי. בשיר הזה, היא תולה את כל תקוותיה ברסיטל לפסנתר, שבו היא עתידה לנגן יצירה מורכבת של מוצרט. מוצרט היה פסיכי, ממש כמו אמא שלה, אבל המוסיקה שלו ברורה, ואי אפשר לשמוע בה את החובות שלו, את הצרות שלו, את המחלות שבהן לקה. הרסיטל הזה הוא נקודת היציאה שלה מהבית המטורף שבו גדלה, עם אמא מניה-דיפרסיבית ואבא שאף פעם אינו משקר כדי לגרום לבתו להרגיש יותר טוב.

לפני כשנה, שמעתי על כך שהמשכן החדש של הבימה יתחדש גם ביצירה הלא קלה הזאת, כשהידיעה הרכילותית הכילה רק את שמו של הראל סקעת. בחיים לא הייתי מנחשת, שמי שתלוהק לתפקיד אמו תהיה איילת רובינסון, שהפרש הגילאים ביניהם אינו גדול. לאחר הצפייה אני מבינה, שזה לא משנה. שחקנית כל כך מופלאה כמו איילת רובינסון אינה צריכה לעמוד בהגדרת גיל, כאשר הדמות שהיא בונה על הבמה כל כך שלמה ומרתקת.

לצפייה הראשונה בהצגה אנחנו מגיעים, כשאני מכירה היטב את השירים, וכבר באקורד הפתיחה אני מתרגשת. למזלי, ההיכרות עם השירים גורמת לי להשלים אותם בראש, כי בהצגה הראשונה בה אנחנו צופים יש בעייה מהותית בסאונד. בהצגה השנייה, אליה שנינו מגיעים מוכנים, גם הצד הטכני אינו מכזיב. כל השחקניות והשחקנים במיטבן/ם. דורון אורן בתפקיד דן גודמן, עובר מסע מרתק שמתחיל בהדחקת בעיותיו האישיות על מנת לתמוך באשתו החולה, ומגיע להתמודדות אישית עם הטרגדיה המשותפת שלהם, ששייכת לו לא פחות משהיא שייכת לה. הוא מעורר חמלה והזדהות, והדמות שלו עוברת תהליך מורכב ואמיתי. גלעד שמואלי נוגע ללב בתפקיד הנרי, החבר התיכוניסט של נטלי – בת המשפחה, ומהדהד את דמותו של אביה, כשהוא מתעקש לתמוך בחברתו המתוסבכת, גם כשהיא מזיקה לעצמה. רונה פרומצ'נקו בתפקיד נטלי מרגשת מאוד בתור המוסיקאית המחוננת, שפוחדת כל כך לִדמוֹת לאמא שלה, שהיא לא שמה לב כמה ההתנהגות שלה הופכת אותה לבת דמותה הצעירה. תומר שרון (תומש) הוא הפסיכופרמקולוג שאיתו רוקדת אם המשפחה, דיאנה, ואלס חולני בין גלולות בצבעים ובצורות, ובעיקר – דוקטור מאדן הרוקסטאר, שמוביל אותה במורד מדרגות חשוכות לתת המודע שלה. אני משוחדת, אני פשוט אוהבת את תומש, והוא מחשמל כרוקסטאר, ומקסים כרופא נפש אכפתי, שדואג גם לדיאנה וגם לדן. הראל סקעת טורד מנוחה בתפקיד גבריאל (גייב), הבן המת, שכל מה שחשוב לו הוא שיכירו בכך שהוא חי. והוא חי לחלוטין, בכל חדרי הבית, בכל שעות היממה. הוא אפילו פותח את ההצגה. בלילה שלאחר ההצגה הראשונה, אני חולמת שהוא בא ותופס אותי בגרון. זו לא פעולה מתוך ההצגה, אבל זו התחושה שהדמות שלו טובעת בי לכל אורכה (והרבה אחריה). את איכויות השירה הפנומנליות של סקעת כבר למדנו להכיר בתשע השנים האחרונות, אבל יכולת המשחק האדירה שלו באמת תופסת אותי בגרון. אחרונה, אבל בעצם ראשונה – איילת רובינסון בתפקיד דיאנה גודמן, שאותה אני רוצה לחבק חזק. דיכאון קליני אינו מצב זר לי. למעשה, את ההצגה שלי, "נקודה.", שעלתה לפני שנה, כתבתי על הדיכאון הפרטי שלי. דיאנה של ההפקה הישראלית, מניה דיפרסיבית וקשה לעיכול, אבל גם סופר-אנושית ומעוררת הזדהות. הפחד שלה משינוי, אפילו חיובי, מכה אותי בדיוק איפה שכואב. אין צורך להיות דכאונית כדי להבין את הפחד הזה. מה שמניע אותה, הוא הרצון לא להרפות מהמחלה, מתוך הדאגה שמא יבוא משהו רע יותר מהמוכר והרע שעכשיו. רובינסון נותנת את הנשמה שלה על הבמה, ובונה דמות עשירה, שהתהליך שלה הוא המורכב והקשה ביותר. התפקיד הזה הוא מתנה, ואין מתאימה ממנה לבצע אותו.

יכולתי לכתוב על ההצגה עוד המון, אבל אני מאמינה שהדבר הכי טוב שתוכלו לעשות, זה פשוט לצפות בה. אני שומעת מסביבי הסתייגות מהנושא. נכון, זה מדכא. עצוב. קשה. מטלטל. בכיתי הרבה. אבל הצגה שגורמת לי לכזאת התרגשות, אני תמיד רוצה לראות שוב. לא פלא שבסופו של דבר, נדבק לראש השיר של הבן גייב, "אני חי, אני חי, אני חי כל כך…". קתרזיס מזכיר לך שאת/ה חי/ה, גם אם החיים שלך לא נורמליים, וגם אם הם כמעט נורמליים.

אגב, את המחזמר התחילו לכתוב בריאן יורקי וטום קיט, במסגרת הסדנה היוקרתית BMI בניו-יורק, בה לומד עכשיו גם נדב ויזל. תזכרו את השם שלו.

סער ים וסער לב

הרהורים על לבד ביחד בעקבות גמר האח הגדול
מאת: ליבי רן

את ההרגשה הזאת שאוחזת בי, כשאני רואה מישהו מוכר (מהתקשורת) ברחוב, ורוצה לפנות אליו ולומר שלום, אני מכירה היטב. אחרי הכל, אני גרה בתל אביב, ונתקלת במצבים כאלה כל הזמן. אף פעם לא חשבתי על המצב ההפוך. על המצב שבו אני אוכל לצפות השכם והערב באדם שאני מכירה, שאם אני רואה אותו ברחוב, לא רק שאני אומרת שלום, אני גם מחבקת ושואלת לשלומו, והוא מחבק בחזרה. בצפייה הזאת הוא-הוא, ואני-אני, אבל אין לי שום גישה אליו, ולו אין גישה אליי. אני יכולה לראות אותו מדבר, אבל עם א/נשים אחרות/ים. אני יכולה לפנות אליו ולברך אותו לשלום, וזה חסר תוחלת בדיוק כמו בכל פעם אחרת שבה אני מדברת אל מסך הטלויזיה שלי.

חשבתי הרבה על חווית ההצצה הזאת לאולפן הרדיו. על הנושא של מה שכתבתי: על עצם ההצצה, ועל היכולת שלה לשנות את מי שמציצים בו. התייחסתי, אם כי לא במודע, גם לעצמי כמציצנית. כמה אני שונאת את עצמי במעמד הזה, ונהנית ממנו בו זמנית.

עכשיו, תארו לעצמכן/ם כמה זה מוזר לגלות, שאותו חבר שהצצתי לו לאולפן הרדיו (בידיעתו, תוך דיאלוג איתו), נכנס מרצונו לבית מלא מצלמות – שגם הוא נכנס לרשימה ההיא שכתבתי – כהשוואה מופרכת למצב שתיארתי. לא העליתי על דעתי גם, כמה המצב שלו, דעותיו ואישיותו יעידו עליי. לא עבר יום מאז שסער נכנס לבית "האח הגדול", שלא שמעתי לפחות ביקורת אחת עליו. נאצות, דברי הלל, אמירות כמו "אנשים כמוהו צריך להרוג", "סבתא שלי חולה עליו", "את בטוחה שהוא לא גיי?", "הוא חרא של בנאדם", "הוא צבוע", "הוא ישכח אותך ואת כל שאר החברים שלו מקודם", "הוא חתיך", "זאת באמת דעתו הפוליטית?", "רגע, את בטוחה-בטוחה שהוא לא גיי?", "איך שהוא יוצא הוא מקבל תוכנית / קמפיין / תפקיד בסרט החדש של אוחובסקי את פוקס", "איזה אידיוט", "שיעבור לעזה", "גם בחיים האמיתיים הוא מדבר ככה, בהתנשאות?", "שנייה – אז מה סגרנו, גיי או לא גיי?".

אני רוצה לברך על זה. למדתי שיעור חשוב. אני משתדלת לא לשנוא את כל מי שאמרו לי דברים מעליבים. לרובן/ם אמרתי: "שים/י שם של חבר/ה שלך במקום השם של החבר הזה שלי, ותשאל/י את אותה השאלה. איך זה מרגיש?" כואב. זה כואב.

אני לא חסינה. זה באמת פוגע.
לאימש'ך צריכים לשלול את האזרחות.
לאבש'ך יש דיבור מתנשא.
אחותך היא חרא של בנאדם.
אחיך צבוע.
אנשים כמו החבר הכי טוב שלך צריך להרוג.
וכולכם וכולכן ביחד תלכו לעזאזל.

אני רוצה להיות בוגרת ולא לשנוא אף אחת ואחד מכן/ם. גם אם סער בחר לשים את עצמו במקום הזה, ובטח לא לגמרי חשב מה זה יעשה לכל העולם.
ההצצה שלי לאולפן הרדיו היתה רחוקה שנות אור מההצצה שלי לבית האולפני בנווה אילן. החיוך הנבוך, האותנטי של סער באולפן ה' של גל"צ התחלף במבט מתריס, כזה שיודע שיש כאן צופים כל הזמן, בכל מקום. יודע שהמיקרופון אף פעם אינו כבוי. המקום שבו נפער השקט של השידור, בין הדיבורים ברדיו, בזמן השירים, נעלם בשידור בערוץ התמיד-מחובר של קשת (כמעט תמיד-מחובר. כשהגיעה שקופית שאמרה שהשידור יתחדש בקרוב, לא רציתי עוד). אפשר היה לשמוע את הנשימות של הדיירות/ים ישנות/ים.

יותר מדי.

אם ברדיו רציתי יותר, בטלוויזיה תמיד רציתי פחות. פחות ופחות. עד הגמר, היה לי קשה לעקוב אחרי הכל. כזאת כמות של אינפורמציה, וריקושטים, ריקושטים על כל משפט, חצי נשימה, הרמת גבה, תנועה רצונית או בלתי רצונית.

הגמר התחיל כצפוי. קודם יצאו מהבית שתי המתמודדות שהיה צפוי שיצאו קודם. נותרו שני פייבוריטים וסער. סער, שעדיין פתוחים עמודים נגדו בפייסבוק. סער, שבגלל היותו מי שהוא, גיליתי שיש אנשים איומים ונוראים מסביבי. אנשים שאין להם יכולת להפריד בין היותם צופים לבין היותם בני אדם. שבשיחה איתי, בידיעה שזה חבר, השתלחו בי כאילו אני הנציגה המקומית שלו. שדרשו ממני תשובות על המעשים שלו, על הדעות שלו, על האמירות שלו. אף אחד לא שאל אותי מה דעתי. איפה אני במשוואה הזאת. במקום מסויים, זה כבר כל כך הכעיס אותי, שנכנסתי לריבים, שבהם כל מטרתי היא להבהיר, אחת ולתמיד, שאני לא צד במשוואה.

אז מה זה, כל ה"אכלו לי, שתו לי" הזה? מה זה, כל ה"אני ואני ואני ואני" הזה? – זו החוויה שלי כאינדיבידואלית. כי עם כל הסולידריות הזאת, אנחנו עדיין אינדיבידואליות/ים. אז לא נתנו לי מספר סידורי משלי, ואי אפשר לסמס לי, אבל חשוב לי לספר איך זה גם מכאן. מהספה שלי. בחוסר אונים, בנסיונות להתנתק, בחוסר הצלחה. להיות מספיק קרובה כדי לשמש שלוחה של סער, ומספיק רחוקה כדי לא ממש לתקשר איתו.

אני מאוד לא אוהבת לחכות לחברות/ים אחרי הצגה שבה הן/ם השתתפו, כדי לחבק ולברך. זה קורה לי הרבה, אני עוסקת בתיאטרון, וכך גם רבים מחבריי. אני לא אוהבת להצטופף ליד כל האנשים היותר חשובים ממני – המשפחה, החברות/ים היותר קרובות/ים, ולצפות לשלוש שניות של חיבוק לחוץ וחיוך עייף. אני אוהבת לדבר, לשמוע ולהישמע. לחבק חזק ועם הרבה כוונה. לאהוב. אני חוששת, שמעכשיו – סער יהיה כל הזמן השחקן הזה, רגע אחרי הירידה מהבמה. רק עכשיו הוא ירד מהבמה הענקית בפריים טיים, אחרי הצגה של שלושה חודשים וחצי, לפני קהל עצום. התור לחיבוק הוא ארוך. אני לא רוצה לעמוד בו. כשיהיה לו זמן לקפה, סער יודע איפה למצוא אותי, לחיבוק חזק עם הרבה כוונה.

בינתיים, אני רק מקווה שהוא יחזור הביתה, לזואי ולחברות/ים, למשפחה ולשפיות, לשעורי הערבית ולמסיבות בסלון, לתזה, להצגות ולתנועה ציבורית. ולהיות אדם, ולא תמונה, איקון, סמל, ייצוג, מספר לסימוס.

הלוואי שהכל יחזור לאיך שהיה.

יונתן והשולחן הכחול – גולדן דלישס בתיאטרון קליפה

מאת ליבי רן

לי אף פעם לא אמרו להפסיק לשחק עם האוכל. גם לא עם המלחייה והפלפלייה. אני שיחקתי עם הכל. ככה, אני מאמינה, נולד תיאטרון החפצים: מישהי שיחקה עם האוכל. או עם כף. או עם סמרטוט ניקוי צהוב ולח. ענבל יומטוביאן סוחטת סמרטוט, מגלגלת אותו כמו סושי, ונועצת בו מחט עם חוט רקמה. הכל גלוי. אפשר לראות את החוט הנזרק לעבר עמדת התאורה והסאונד, לידה יושב השותף האמנותי, ארי טפרברג. בכל זאת, כשהחילזון הצהוב שנולד תחת ידיה של ענבל מתחיל לזחול, ומותיר אחריו שובל לח – זה קסם. כמו שהפותחן של בקבוקי היין מניף ידיים ופוצח במחול. כמו שכל שקית בחוף הים מאיימת לפחות כמו מדוזה רעילה. ענבל מקריינת סרט טבע, עם פרטים אמיתיים לגמרי, שביניהם שזורים פרטים מומצאים לגמרי, שנאמרים בדיוק באותה רצינות. שקית שחורה הופכת לברבור, שוחה בהיקף השולחן. כמו ביצת קולומבוס, ברגע שיודעים את התשובה – היא הופכת לפשוטה מאוד, כמעט פשטנית. רק מי שהגיע/ה אליה נחשד/ת בגאונות. 'השולחן הכחול', החלק הראשון של המופע, הוא מופע יחיד שנשען על הדמיון העשיר של ענבל יומטוביאן ועל הפרסונה הבימתית המהפנטת שלה. גם כשאני משוכנעת שהאינפורמציה שהיא מספרת לי מופרכת עד בלתי אפשרית, אני מוכנה להאמין לה. יש בה תכונה שקיימת גם אצל קוסמים: כריזמה מוליכת שולל, חצי משועשעת. אי אפשר באמת לספר מה קורה שם, על השולחן הכחול. באמת כדאי לראות.

'יונתן' הוא חלקו השני של המופע, שבו מצטרף לענבל ארי טפרברג. על השולחן מוצבים קרש חיתוך, תפוחים משני צבעים ומבחר כלי משחית כגון קולפן, סכינים והמכשיר המגניב הזה שמייצר שרשרת קישוט לסוכה מתפוחים. נשבעת שיש כזה דבר. הצמד פוצח בטלנובלה סוערת ועקובה ממיץ, שבמהלכה עובר יונתן התפוחון הירוק מינקות לבגרות, תוך תלאות. שיתוף הפעולה המדוייק של הפרטנרים על הבמה יוצר ריקוד מרתק של נקמה, תשוקה וקליפה. כמו התיאטרון. כמו המוח שלי מבפנים, לפעמים.

ערב של תענוג, של צחוק ושל הברקות בלתי פוסקות, ובסוף גם תוכלו לאכול תפוח. קתרזיס.

לבד ביחד – צפיה באולפן גלי צה"ל בשעות הלילה המאוחרות

מאת: ליבי רן

חבריי, ים מעין וסער סקלי, שידרו תוכנית של שלוש שעות בלילה שבין יום שני לבין יום שלישי. גיליתי בפייסבוק, דרך הודעה של סער, שהשידור חי ומתרחש ברגעים אלה (כלומר: גיליתי אותו בסביבות רבע לשלוש. שלושת רבעי שעה לאחר תחילת התוכנית). כתבתי, בטון הנוזף המתבקש:
Libby Ran: למה אתם לא מספרים לי מראש? בא לי לשבת איתכם בשידור פעם, אני מתגעגעת לתחנה… לא הייתי שם מאז 2004, אם אני זוכרת נכון. בכל מקרה – מאזינה.
הפעלתי, מתוך הרגל, את הנגן האינטרנטי, שמשמיע לי את השידור הרדיופוני, וחזרתי לגלוש.
רגע לפני שסגרתי את הטאב של אתר גלי צה"ל, עיניי נחו על הכפתור המפתה "צפו באולפן גלצ" (כך במקור).
רגע אחד של היסוס, ואני כבר מציצנית.
הנה הם, החברים שלי, אנשים יפים. הצילום באפורים, והתאורה באולפן שורפת את קודקודו המתולתל של סער, הקרוב יותר למסך – כלומר, למצלמה. בהתחלה אני מרגישה מבוכה קלה. נכון שבאולפן יש חלון זכוכית שדרכו יכול/ה הטכנאי/ת להציץ, אבל אני כאן, בבית, בפיג'מה. הם לא יכולים להציץ בי בחזרה. אני חייבת לספר להם שאני כאן.
Libby Ran: הזוי לצפות בכם באולפן גל"צ, אני מרגישה כמו מציצנית
אין תגובה. אני יודעת שהם מחוברים לאינטרנט שם. סער כתב מתוך אולפן השידור. אני כאן!
Libby Ran: זה נראה כמו עין הדג, אבל נדמה לי שזה אולפן ה'. האמנם?
אין תגובה. אני מאזינה, אבל יותר מתבוננת. קריין חדשות נכנס להבזיק מבזק. אני תוהה אם מישהו מהם ישים לב כבר, שאני כאן. שולחת עוד זיקוק אינטרנטי.
Libby Ran: סער בחיוך סרקסטי למול קריין החדשות הלילי, בעת ידיעה על התארגנות פעילי שמאל בפייסבוק.
Priceless
ואז זה קורה. סער מביט בטלפון הנייד שלו. צוחק. מראה אותו לים. שניהם פונים לעבר המצלמה. הם מביטים בי. אני בתוך המצלמה. ים מצביעה לכיוון המדוייק, סער מחייך. הם מנופפים לי. אני כאן! קצת אחר כך, סער מקליד. על המסך שלי מופיעה אזהרה:
Saar Székely: לא להציץ!!!
תודו שזה כיף לכם שאני כאן. המצלמה ממילא פועלת. אני עונה מיד:
Libby Ran: אתה בחלל פומבי, תתמודד!!!
ואז, מתחיל שיר ארוך. סער קם, שולף סיגריה, וים מצטרפת אליו. הם עוזבים את האולפן. הם עומדים מחוץ לטווח המצלמה. אני חייבת להתריס. חייבת להזיז.
Libby Ran: וואו, זה ממכר
ואז, עולה לי רעיון. אני יוצרת. אני כותבת.
שוב לא מתאפקת, ומדווחת, מיד עם תום כתיבת החלק הראשון.
Libby Ran: כתבתי לכם משהו. מחווה.
התשובה מגיעה אחרי כמה דקות:
Saar Székely: ועכשיו את צופה בי עונה לך בפייסבוק?
בהיעדר תשובה שנונה, אני מפליטה
Libby Ran: ברור
ואז מעתיקה ומדביקה את החלק הראשון.
ואז מחכה. ומחכה. ומחכה. אני לא יכולה לצפות, שבמהלך שידור עתיר טקסטים, הם יקראו גם את הטקסט הזה. אני יכולה לצפות לכיבוי ההתקשרות הזאת. אני פוחדת להעמיס את עצמי על הסיטואציה. אבל כל זה נוצר מתוך נוכחותי שם, ויש לו כבר תוקף ממשי.
Saar Székely: ליבי מופלאה
תודה מעומק לבי
Libby Ran: הדבר הזה כותב את עצמו, אני כבר בפרק השני, שנקרא (באורח פלא) "שעה שניה". אולי אעשה עם זה משהו.
וכותבת, וממשיכה וכותבת, עד שהחלק השני כבר ממצה את עצמו. מפרסמת גם אותו. פרק ארוך מאוד. ארוך מכדי שאאמין, שאקבל עליו, כמעט בו-זמנית, לחיצות "Like" מים ומסער גם יחד. אבל זה קרה. אני מוסיפה עוד נספח קטן, ומיד לאחר פרסומו מגיע מסר מסעיר:
Saar Székely חשיפה:
השדרן שלח לליבי, כלומר למצלמה, נשיקה אחרי שהוא קרא את הקטע הלפני אחרון. השדרנית העירה לו: אתה יודע שמאחורי המצלמה יש, חוץ מליבי, גם את כל הסוטים שמחמיאים אחר כך על התספורת.
אופס.
Libby Ran: ודווקא את זה לא ראיתי…
ואת הנספחון הכי קטן, אני שולחת לבסוף, ממש לפני סיום התוכנית.
איזה מקום יש לחווייה הזאת במרחב הציבורי? ובמרחב המאוד-מאוד אישי? וכמה זה שונה מהצצה מבוקרת וממוסחרת בבית, שבו לכודים מרצונם אנשים, שלרובם אין מה לומר ממילא? אני לא יודעת אם עכשיו אעבור להצצה באולפן באופן קבוע. אחרי הכל – יש משהו רומנטי באנונימיות של הפרסונה הרדיופונית. לא הייתי רוצה להחליף אותה בדמות ממשית, מעבר לקול. זיו יהונתן פעם אמר, ממש בתחילת קורס העיתונות שלמדתי בגלי צה"ל, שרדיו הוא מדיום שטוח. כמו חסקה. גם במעמקי הים, חסקה אינה טובעת. בגלל זה, הרדיו יישאר כאן תמיד.

הצצות רדיו לים ולסער

השדרן אוהב את השדרנית.
השדרנית אוהבת את השדרן.
יכולתי לא לספר להם שאני צופה בהם.
לא התאפקתי, וסיפרתי.
השדרן מחייך במבוכה.
השדרנית צוחקת.
הוא יושב מאחורי שולחן קטן, מול מיקרופון.
מולו מחשב נייד, ובידו מכשיר טלפון נייד.
השדרנית יושבת מאחורי שולחן שידור גדול, שני מסכים משני צדדיה.
השדרן מקיף את השולחן הקטן שלו, וניגש אל הכסא הסמוך לשדרנית.
שניהם מודעים מאוד למצלמה, שמצידה השני – אני.
השדרן אוחז בידה של השדרנית ומנשק אותה.
אני מגדילה את המסך.
כל מילה שנאמרת בזמן שהמיקרופונים כבויים מסקרנת אותי.
אני רוצה יותר.
אני רוצה לדעת מה אמרו, כשיצאו החוצה לעשן, במהלך השיר הארוך שפתח את השעה.
אני רוצה לדעת מה דחיסות האויר באולפן, בין השדרנית לבין השדרן.
אני רוצה חדות תמונה, וצבעים.
אני רוצה תלת מימד.
לתוך חלל האולפן חודר איש זר. קריין חדשות.
באופן חד משמעי וברור, הוא עשוי מחומר שונה לחלוטין מהשדרנית ומהשדרן.
השדרן מחייך באירוניה למול ידיעה פוליטית.
הידיעה שהם נראים הופכת אותם למתוחים.
אני מחכה שהם ייהנו מהרעיון.
אני מאמינה שהם ייהנו מהרעיון.
אבל אני מכירה אותם, וזה שונה מקהל אלמוני.
מתח קל לפני כל קטע קריאה, כמו תמיד בשידור.
אני מתגעגעת לשעות הארוכות באולפנים האלה בדיוק, בשעות האלה בדיוק.
מקשיבה לטקסט המתורגם של ברכט.
"שם נדמה לי, כי לבי עצר מלכת".
הנה, חדרתי לשידור. כך, בטקסט. בלי כוונה. זו אפילו לא ליבי. זה לבי.
ובכל זאת.
"לראות משמע להיראות".
וזו אני.

שעה שניה

השדרנית והשדרן יצאו מהאולפן.
הנוכחות שלי, מרחפת מעליהם, בוודאי מעיקה עליהם.
אני רוצה לא להפריע, אבל התערבתי, ועכשיו אני חלק מהשידור.
אני שונאת את עצמי כשאני ככה.

ועכשיו הם חזרו.
הוא מספר לה משהו, מביט במחשב.
אולי הוא קורא את מה שכתבתי.
אולי הוא מתכונן לקריין טקסט.
אולי הם שכחו שאני כאן.
הלוואי שהם שכחו שאני כאן!

הם לא.
השדרן מספר לשדרנית על הטקסט שלי.
אני רק מנחשת.
הפנים שלו בצילום הלואו-טק השרוף – פני פוקר.
ואז
מגיעה התגובה.
חמה במידה.
קצרה במידה.
אני לא מרפה ועונה לשדרן.
אני איומה.

לא יכולה ללכת לישון עכשיו,
לא יכולה.

השדרנית מביטה ארוכות במסך משמאלה.
השדרן שלוב זרועות למול קריין החדשות הזר.
קדרות ושקט כפוי.
השדרן נע מצד לצד בכסאו המסתובב, ומחפה באגרוף על פיו.
קריין החדשות עוזב את האולפן במהירות, מיד עם תום המבזק.
שלוש דקות אחרי ארבע.
לילה-בוקר. בוקר-לילה.

בילי הולידיי ברקע.
השדרנית חובקת את השדרן.
הוא רכון על השולחן שלה.
הם (כנראה) קוראים משהו יחד.
מסך מחשב כבוי מסתיר אותם.
המיקרופון של השדרנית מסתיר את הבעת פניה.
הסתודדות?

דפדוף בספר!
השדרן חוזר למקומו.

הוא קורא את ההקדמה מאחד הספרים הכי מסקרנים ומעניינים בעולם.
אני מתרגשת, אבל לא כמו שהייתי מתרגשת לו היה זה שדרן זר.
אולי יותר.
לשדרן זר, אין לי אפשרות לספר שהוא ריגש אותי.

אני אוהבת רדיו.
אני אוהבת שהנסתר רב על הגלוי.
אבל אולי, קצת כמו ז'ורז' פרק בספר שממנו קרא השדרן, גם אני רוצה חזית של בניין
חשופה לחלוטין, כשכל החדרים פרושים למולי, בלי קירות.
אולי גם אני רוצה להציץ לתוך אולפן שידור, שהוא מבצר, שהוא מחבוא.
רוצה לדעת הכל.
ומה שלא לדעת – לנחש.
ומה שלא הצלחתי לנחש – עוד יבוא אליי, כמו התשובה המושלמת, זו שהיתה גורמת לי לנצח בויכוח.
עוד יבוא אליי.

ועוד דבר

אני קצת מאוהבת בשניהם.
הם מחייכים, והוא נושק לה על הראש.
מתחיל עוד אחד מהשירים האלה, שחשבתי שרק אני מכירה.
פתאום כל המודעות הזאת כבדה עליי.
הכל גלוי, מנותח, הפנים כבר בחוץ.
הפקעת הזאת כבר סבוכה בעצמה.
פתאום בא לי סתם לחבק את שניהם.
אני מבטיחה שאלך לישון מיד בתום השידור, ממש לפני החצוצרה האיומה הזאת, שמבשרת על יום חדש.
כל עוד אני כותבת, מותר לי.
להציץ.
אז אני כותבת.
הצדקה אמנותית.
או סטיה.
ו/או סטיה.
(אחרי הכל, אין סתירה)

לפני סיום

אני רוצה עוד.

True Colors – צביקי לוין שר על חורף תל אביבי

מאת ליבי רן

עריכת הקליפ: עומר שדר

אחרי שכבר טעמתי טעימות מערבי שירה משובחים של עידו מנור ("ערב עירוני", "איש מצחיק היה", "גברים שרים אהבה"), ידעתי שאני רוצה לראות את המופע הזה. את צביקי לוין כבר ראיתי במחזמר "המפיקים" בתיאטרון הקאמרי, אבל לא באמת נחשפתי למלוא היכולת שלו להגיש שירים, כמו שגיליתי בערב הזה.

צביקי, מלווה בנגנים מתי גלעד (קונטרבס), רומן סטניסלבסקי (סקסופון וחליל, ושם מחייב) ובמנהל המוסיקלי עידו מנור (פסנתר), בחר בנושא מאתגר: ההוויה התל-אביבית מנקודת המבט של שחקן גיי. נכון, יש הרבה שחקנים גאים תל אביביים. חלקם גם ישבו איתי באולם המרכז הגאה, בו נערך המופע. אבל בכל זאת, כמו שעולה מהמופע הזה, קשה לבחור צעיר והומוסקסואל למצוא את עצמו בתוך הקלחת הזאת, שנקראת תל אביב. עם הרבה חיבה לברלין הויימארית, טרום מלחמת העולם השניה, הוא יצר קברט חושפני ומתריס, שלא פוחד קצת לזעזע. אמנם, בתוך קהל אוהד וגיי עד גיי-פרנדלי מאוד קל להצחיק ולרגש, אבל אני מאמינה שגם קהל סטרייטי עם ראש פתוח יכול לספוג את החומרים האלה, או לפחות את חלקם. החריגוּת החברתית היא חלק מהעניין, ואין אדם בעולם שלא מצא את עצמו פעם חריג באיזושהי חברה. בכנות נוגעת ללב, הוא מספר על הבמה על אימו המדחיקה, שאינה מכירה את בן זוגו, ועל סבתו הקשישה, שלוקח לה ארבעים וחמש דקות לעלות שלוש קומות לדירתה בלב תל אביב, בה היא חיה בבדידות מזהרת. קל להתמסר להגשה שלו: הוא מבין כל מילה, מגיש את הטקסטים ברגישות ובלי לוותר על אף משמעות ותת-משמעות.

חלק מהשירים מושרים באנגלית (שפת המקור) וחלקם מתורגמים לעברית (לא תמיד מאנגלית. יש גם מגרמנית). הגרסא העברית עוברת עיבוד טקסטואלי מרחיק לכת כדי להתאים לנושא. כך, למשל, "גבירתי הנאווה" הופכת לסאגה של חיפושי בני זוג מזדמנים ב'אטרף' – אתר ההיכרויות המזוהה ביותר עם הקהילה הגאה הגברית. “My Favorite Things” מתוך "צלילי המוסיקה" מתאר את כל הדברים שהופכים אותך לתל אביבי 'אמיתי'. מתוך "חנות קטנה ומטריפה", הוסב שיר הפנטזיה של אודרי לשיר כמיהה לחיים שלווים עם בן זוג בגליל:

בין השירים מקשרים קטעי יומן של צביקי מגיל שלוש-עשרה. מצטייר בהם נער פנטזיונר ומבולבל, שעליו מביט בהומור אותו נער שבגר לגבר שלם עם עצמו. הנער מגלה את המיניות שלו, את התשוקות הכמוסות ואת הנידוי החברתי שמגיע איתן בעסקת חבילה. הנער הזה נדלק על המורה המחליף להתעמלות, חולם על החתיך של השכבה ובוכה לצלילי “True Colors” של סינדי לאופר.

במקביל, צביקי הבוגר משתף את הקהל במסע שלו מאז שעבר לתל אביב, דרך החיפוש אחר בן זוג או סתם התמנגלות במה שמכונה בפי כל 'הקהילה' (ורק מי שבאמת משתייך/ת ל'קהילה' הזאת יכול/ה באמת להוסיף למילה הזאת דוק של אירוניה), ועד תחושת הבדידות שלו בנסיעה לחלטורות ברחבי הארץ כשחקן. הכל מוגש בהומור, בלי עיגול פינות ועם חום והתרגשות של מי שהחומרים האלה יוצאים לו ישירות מהבטן.

עידו מנור מנצח על הצד המוסיקלי ביד רמה. את קטעי הקישור הוא מעשיר במוסיקת רקע ובאפקטים מוסיקליים, ואת השירים הוא עיבד בעיבודים קברטיים ממזריים, שהולמים להפליא את ההגשה. בשיר הסוגר, מצטרפים שלושת הנגנים לשירתו של צביקי, בהרמוניה קולית שמאוד מזוהה לי עם עידו מהערבים האחרים שניהל מוסיקלית.

לפני שאסיים, אני רוצה לציין גם את התאורה המצויינת, שהדגישה עד כמה המופע הזה מושקע. בסופו של דבר, אין רחוק כמופע הזה מה'חלטורה בעפולה' שעליה שר צביקי במופע.

המופע הזה מצויין, כי עם כל המקצועיות והליטוש, עדיין נשאר בה הגרעין האנושי והחם שגרם לכל זה להתגבש. אז אם את/ה הומופוב/ית – צר לי עליך פעמיים. בפעם הראשונה – כי את/ה צר/ת מוח, אבל מזה אפשר להחלים. ובפעם השניה – כי סביר להניח שלא תצפה/י במופע הזה. וכמה שאת/ה מפסיד/ה.

True Colors – צביקי לוין שר על חורף תל אביבי
עידו מנור – פסנתר וניהול מוסיקלי
מתי גלעד – קונטרבס
רומן סטניסלבסקי – סקסופון וחליל

אפרת גוש – "הסליחה ואני"

ליבי רן:

אתחיל בוידוי: לא נפלתי מהדיסק הקודם של אפרת גוש. אני יודעת שכל המבקרים היללו ושיבחו וקילסו, ואני מאוד אוהבת את יוני בלוך, שהפיק את הדיסק מוסיקלית. עדיין, לא נפלתי. היו פה ושם שירים מוצלחים, אבל ההגשה של אפרת היתה קצת מתיילדת בנסיון להיות חתולית ופאם-פאטאלית ובעיקר עיצבנה אותי.
התקליט החדש שלה, "הסליחה ואני", מעולה מתחילתו ועד סופו. הפעם יוני בלוך לא הפיק מוסיקלית, וזה לא בגלל זה. מצאתי את עצמי מתרגשת וחוזרת ושומעת שני שירים במיוחד: "גם אני הייתי שם" ו-"קרב אגרוף". השני כבר יצא לרדיו, ואפשר אפילו לראות את הקליפ החדש (והקונספטואלי מדי לטעמי) בערוץ 24 – ובאתר של הערוץ: http://www.music24.co.il/clips.aspx#clip_11200
אהבתי את כל השירים, באמת, אבל אלה השניים שהכי תפסו אותי. שמחתי לגלות שאפרת גוש כתבה אותם בעצמה. בתקליט הקודם היא עדיין לא כתבה, והנה היא מפציעה בתור כותבת מוכשרת מאוד.
מה שיותר שימח אותי היה לגלות שינוי ניכר בקול שלה. מרגישים שהיא פיתחה את הקול ועברה מלחישות ילדותיות לשימוש בקול מלא יותר ובוגר יותר. בעוד שניים-שלושה תקליטים היא כבר תוכל לשיר כמו רונה קינן. אולי.
בכל אופן, התקליט הזה מומלץ מאוד. הוא חזק ומרגש, מצחיק ושנון, ובעיקר – הוא שלם. הוא ערוך היטב, ומספר סיפור. כל כך הלהבתי את עצמי, שאני הולכת לשמוע אותו שוב.
חג שמח!