בארי. תערוכת צילומים של מיכה בריקמן

כשבוע אחרי 'פרעות שמחת תורה ה'תשפ"ד שבעה באוקטובר 2023, הגיע הצלם החיפאי מיכה בריקמן לקיבוץ בארי. כשיצא לדרכו לא ידע לקראת אילו חוויות הוא הולך, כיצד יתפתחו תחושותיו עם הזמן ואיך התהליך ישפיע על הסיפור שיספר בצילומיו.

אנחנו מגיעים לְמוזיאון העיר חיפה בשבת 16 במרץ 2024 – עשרים ושלושה שבועות אחרי השבת האיומה. ההדרכה מתוכננת להתחיל בשעה 11:00. אנחנו מקדימים במספר דקות. בְּדֶלְפֵּק הקבלה מנחים אותנו לַדֶּלֶת שמובילה לַשְּׁבִיל אל התערוכה.
אל הדלת מוצמד דף נייר עם חץ שמעליו כתוב למרבה האירוניה "מרחב מוגן". עדיין לא ראיתי את התערוכה והחוויה הראשונית היא הַסְּתִירָה בין מה שאני מצפה לראות לבין הכיתוב "מרחב מוגן".

בפאתי החצר, מעבר לִקְצֵה הבניין העורפי, מדרגות מתכת מובילות לְמרפסת רחבה בקומה השנייה – שם נמצאת התערוכה. נראה כאילו ניסו להקשות על ההגעה אליה. יותר מאוחר נשמע מהאוצרת שזה היה בְּדִיּוּק הרעיון – לאפשר לְאנשים להתלבט מעט ולהכין את עצמם רגשית בטרם הם מחליטים לראות תמונות שמספרות סיפור קשה לעיכול.

על המרפסת כבר נקבצו מספר אנשים והם מַבִּיטִים בחלחלה על מתקן שעשועים מותך בחלקו וסביבו זרועים שִׁבְרֵי רעפים. אין צורך להסביר, המתקן הובא מבארי ולא מן הנמנע שֶׁבְּבֹקֶר שמחת תורה שיחקו עליו ילדים עד שאזעקת "צבע אדום" שילחה אותם אל "מרחב מוגן" שלא תוכנן להגן עליהם מפני חדירת מחבלים שמַגִּיעִים עד פִּתְחוֹ.

אני בוחן את המתקן המעוות מכל צדדיו ומנסה להתנתק מתמונת הילדים שאני מְדַמֶּה לראות עליו. אני פונה אל דלת התערוכה. כאן אני מצפה לראות צילומים, אבל קודם כול נגלים לעיני בִּצּוּרֵי בטון. מיצב נוסף שמכניס אותי אל אווירת המצוקה כְּהכנה למה שמצפה לי.

ההדרכה מתחילה סביב שיירי גן השעשועים המותך שבמרפסת. האוצרת, יפעת אשכנזי, מספרת לנו כיצד הגיעו להחלטה להעמיד תערוכה זו בזמן שיא. בדרך כלל ההכנות לְתערוכה אורכות כמחצית השנה. את התערוכה הזאת תכננו וְהֵקִימוּ תוך כחודש כדי שתוצג בעוד האירוע "טרי" בראשי המבקרים. איש לא העלה אז בדעתו שמאה שישים ואחד ימים לאחר מכן יהיו עדיין חטופים בעזה, ושהמשא ומתן לשיחרורם יתנהל בַּעֲצַלְתַּיִם.

יפעת מציגה בפנינו את הצלם מיכה בריקמן והוא מספר לנו על השתלשלות האירועים שהובילו לַהֲקָמַת התערוכה. הוא הוזמן על ידי תּוֹשָׁבֵי קיבוץ בארי להנציח את אירועי השבעה באוקטובר. מיכה נפגש עם אנשי הקיבוץ הֶהָרוּס בְּמָלוֹן בים המלח ושם הוא נחשף לראשונה לסיפוריהם. חולפת בראשי המחשבה שהם שוהים בַּמָּלוֹן למעלה מֵחמישה חודשים, וַעֲדַיִן אינם יכולים לשוב ולהתחיל לשקם את בתיהם ואת חייהם.

בַּבִּיקוּר הראשון בקיבוץ מיכה בריקמן צילם וצילם כְּאָחוּז תזזית. מיכה הוא צלם סיפורים. הוא איננו אוהב לתעד, הצילומים שלו צריכים לספר סיפור חווייתי. בסוף היום הראשון היו לו כאלף צילומים שלא התגבשו לכלל סיפור. הוא יצא למספר ימי צילום נוספים, כאשר הסיפור מתרקם במחשבותיו והוא צריך לספר אותו בִּתמונות. המטרה הייתה להעביר למבקרים בתערוכה את החוויה בְּסִיפּוּר שאפשר לקלוט חזותית ורגשית בסיור אחד.

מיכה בריקמן מספר לנו על התהליכים הרגשיים שעבר במהלך ימי הצילומים, וניכר שהוא חוֹוֶה את הסיפור כל פעם מחדש. הוא הרגיש שהחווייה לא תהייה שלמה ללא מבט כללי על הקיבוץ הֶהָרוּס. לשם כך יצר באמצעות רחפן צילום־על אנכי של הקיבוץ, הוסיף צילומי תלת־ממד וצילם סיור וידאו תלת־ממדי בין בתי הקיבוץ ההרוסים.

אנחנו נכנסים לְאולם התערוכה שבמרכזו ביצורי הבטון. יפעת האוצרת מסבירה שהביצורים בנויים מחומרים קלים דְּמוּיֵי בטון. היא עוברת איתנו מצילום לצילום ומספרת יחד עם הצלם על הצילומים, מה הם מספרים ולמה החליטו להציגם כפי שהם מוצגים. מאחורי כל צילום יש סיפור והסיפורים מתחברים ביניהם למארג שמכניס אותנו לאווירה. אני חש מועקה קלה שהתחילה ב"גן השעשועים" וּבַבִּיצוּרִים ואיננה דועכת.

המבקרים מאזינים בִּתחילה בִּדממה דרוכה, וּכְכול שאנחנו מתקדמים המולת המבקרים גוברת. כולם שוקעים לְחווייה כלשהי בדרכם. האסוציאציות של המבקרים שונות וּמְגוונות. מרבית המבקרים מבוגרים, אך יש בינינו גם צעירים יותר וַאֲפִילוּ מספר ילדים. אני יכול לדעת רק כיצד אני חווה את התערוכה.

אחרי התמונות אנחנו עוברים לְעֶמְדוֹת מִשְׁקְפֵי הַתְּלַת מֵמַד שמאפשרים להביט סביב. סְבִיב הַעֲמָדוֹת זרועים שִׁבְרֵי רעפים דומים לאלה שהיו ב"גן השעשועים" שבמרפסת. מיכה בריקמן מספר שהוא רצה לכסות את כל רצפת התערוכה בשברי רעפים. רעש ההליכה על השברים בְּדִמְמַת הקיבוץ הנטוש מוסיף ממד נוסף לחווייה. הוחלט להגביל את השברים רק לִסְביבות מתקן השעשועים וְהַעֲמָדוֹת המבוצרות, מִטַעֲמֵי בטיחות המבקרים ונוחותם. אני מתחיל לקבל תמונה כללית של השקט שאחרי הסערה שפקדה את הקיבוץ.

אני כותב על החוויה כשבועיים אחרי הביקור. לוקח לי זמן לעכל את מה שראיתי. אני זוכר את מרבית התמונות ודש בהן בְּמַחְשְׁבוֹתַי שׁוּב וָשׁוּב. ברוב התמונות נראים רק שיירי הצומח והדומם – אין אנשים, אבל הם נוכחים במרומז בכל תמונה. התמונות גורמות לדמיון שלי להוסיף את האנשים שנמחקו מהמקום. באופן שאינני יכול להסביר, התמונה שנחרטה בזכרוני יותר מכולן הייתה תמונה של זוג כַּפְכַּפִים וזוג מחסניות. אלה הם כַּפְכַּפֵי ילדים עם ציורים של ספיידרמן. הצילום הזה מעלה כל מיני מחשבות על מה שאולי אירע שם. כל צילום מספר סיפור ולפעמים יותר מסיפור אחד. אי אפשר לדעת מהו הסיפור ה"אמיתי", אפשר רק לדמיין וגם אם לא רוצים – יש לדמיון דרכים משלו לחדור את כל הקליפות.

אני רוצה לראות את התערוכה פעם נוספת, אבל הגעתי אל התערוכה ביום הסגירה. אני שואל את יפעת האוצרת אם התערוכה עוברת למקום נוסף. היא מניחה שכן, אך בינתיים לא ידוע לאן. גם מיכה איננו יודע עדיין. אני אוהב צילומי תלת־ממד ואף צילמתי כאלה. האיכות הטכנית של הצילומים כאן עולה לאין ערוך על אלה שלי. אני מתייעץ עם מיכה בריקמן וכעבור מספר ימים רוכש לעצמי מצלמת תלת ממד מתקדמת. אמנם לא אותה מצלמה שבה צילם מיכה, אבל לדבריו היא בהחלט מספקת.

הביצורים מול הכניסה מְשִׁיבִים אותי אל חזיונות מלחמת יום הכיפורים. אין מה לעשות, הטראומה של הדור שלי – לוחמי 1973 – מופיעה לעיתים ללא הזמנה. שבועיים לפני 'פרעות שמחת תורה' הייתי בַּהצגה שייקספיר בחווה הסינית. תפאורת ההצגה נראתה כמו ביצורי בטון דומים לאלה שאנחנו רואים כאן. במבט עגום לאחור נראה לי שטראומת הדור שלי מתגמדת לנוכח מה שאנחנו חווים עכשיו.

יוצאים מהתערוכה דרך "מגרש השעשועים". בין שברי הרעפים מבצבצים צמחי בר קטנים. זה לא היה חלק מתכנון התערוכה, אבל לטבע יש דרכים משלו לספר לנו ש"החיטה צומחת שוב". מראה הצמחים הקטנים והעקשנים מלבב, אך ההריסות נשארות דוממות. את מה שהרסו הפורעים יוכלו לשקם רק אנשים, ובינתיים אין כוחות הביטחון מרשים להם לשוב לבנות מחדש את בתיהם.

בדרך חזרה מֵהתערוכה אני תוהה ביני לבין עצמי איך נעלמה מידיעתי תערוכת צילומים זו שעמדה בעירי למעלה משלושה חודשים והגעתי אליה רק ביום הסגירה. אני מעלעל לאחור בַּהודעות שקיבלתי במהלך התקופה ומוצא שֶׁאֶמְצָעֵי התקשורת שלי הוצפו בהודעות זבל שקשורות לַבְּחִירוֹת לעיריית חיפה. חסמתי ומחקתי דברים רבים שהזכירו את שם העירייה. ככל הנראה ההודעות על התערוכה נקברו בַּעֲרֵמוֹת הזבל.

בַּשַּׁבָּת שאחרי הביקור בתערוכה אני מצלם בְּטיילת יפה נוף, ולגמרי במקרה פוגש את מיכה בריקמן מטייל עם עֶגְלַת ילדים. מכה בי המחשבה מה עבר בראשו של אבא לילדים קטנים כשראה את הזוועות בְּקיבוץ בארי. אנחנו משוחחים על צילום ועל התערוכה. יש כבר דיבורים על הצגת התערוכה במרכז הארץ אבל הוא מנסה להוציא אותה קודם כל למדינות זרות. חשוב שהעולם יראה את מה שהתרחש שם.

בעינינו ראינו – תערוכת צילומים של זיו קורן מהמלחמה באוקראינה

העיתונאי רונן ברגמן והצלם זיו קורן תיעדו במילה ובתמונה את מאורעות המלחמה שמשתוללת באוקראינה. התמונות שצילם זיו קורן הוצגו במרכז פרס לשלום ולחדשנות בין התאריכים ה-14-24.6.22, כלומר – התערוכה כבר נסגרה. לגמרי במקרה נתקלתי בפרסום של התערוכה, מספר הכרטיסים שמוקצים לכל שעת הגעה מוגבל ובכל זאת הספקנו לקנות כרטיסים ולראות אותה לפני שנסגרה.

אנחנו מגיעים למרכז פרס לשלום ולחדשנות ביום קיץ חם בדיוק במועד שנקבע ומצפים לראות ללא הפרעה תערוכה שמספר הצופים בה בכל שעה מוגבל. רחבת הכניסה שבה מוצגת כמחצית התערוכה הומה באנשים חנוטים בחליפות ובעניבות. מרכז פרס לשלום אמנם מארח תערוכה, אבל הוא ממשיך לתפקד כאבן שואבת למשלחות דיפלומטיות ועסקיות מרחבי העולם. הקהל הרב שכמעט כולו גברי לא בא לתערוכה, הם באו למטרות אחרות. מישהי ניגשת אלינו לשאול אם הגענו לראות את התערוכה – ניכר שאנחנו חריגים בנוף. היא מסבירה לנו היכן מתנהלת התערוכה וכן שבקומה שמתחתנו מוצג סרטון מחזורי.

קהל המעונבים הומה ואין סיכוי לראות את התערוכה. אנחנו יורדים לראות את הסרט. המראות קשים מאוד. הסרט מציג את חוויותיהם של העיתונאי והצלם בתופת האוקראינית. הם מגיעים אל המקומות ההרוסים והעקובּים מדם. הצלם זיו קורן מטפס על גגות ועל שברי הריסות מפוייחים במטרה להביא לנו את התמונה שמייצגת את תחושת המלחמה. הם פוגשים פליטים שמספרים על מה שהיה על רקע חורבות בתיהם. הם מצטרפים ללוחמים אוקראינים שמסבירים שזו מבחינתם מלחמת אין ברירה – הם מגינים על הבית.

הסרט המחזורי אורך כמחצית השעה ואנחנו פונים חזרה אל התערוכה. בינתיים נכנסה קבוצה גדולה של נוער 'תגלית'. הם באו לראות את מרכז פרס לשלום ולחדשנות. אינני חושב שהם ציפו לראות שם את תערוכת זוועות המלחמה. הנערות והנערים מתנהגים למופת ומגלים עניין רב בתצוגות החדשנות. קומת התערוכה התפנתה בינתיים ואפשר לראות את התמונות. לצד כל תמונה מוצג קטע מהכתבה של רונן ברגמן בידיעות אחרונות ויש גם קוֹדָר שמוביל אל הכתבה בעיתון.

אני סורק את הקוֹדָרִים לנייד. כל התמונות מוצגות בכתבות שבעיתון האינטרנטי. התערוכה כבר נסגרה, אך עדיין אפשר לראות את התמונות בעיתון – הקישורים בשולי טור זה.

התמונות מזעזעות. אנחנו קוראים את המילים וצופים בתמונות בדממה. לא קל. כשרואים את הזוועות מקרוב החוויה שונה מזו שחולפת כהרף עין בכתבות הטלוויזיה שמשובצות במהדורות החדשות. נוכחות המלחמה באוקראינה בחדשות אצלנו טובעת בשטף התהפוכות המקומיות שאיננו מותיר זמן לרגש להתעורר במלוא העוצמה. כאשר אנחנו מקצים לעצמנו זמן לתערוכה – זה כל מה שאנחנו עושים ובזה כל מעיינינו. זו הסיבה העיקרית ללכת לתערוכות – הניתוק מהשיגרה ופינוי הזמן להפנמה מלאה של החוויה.

פרט קטן שמפריע לי בהרבה תערוכות – התאורה. מעצבי התערוכות מציבים תאורה מקומית ממוקדת על כל תמונה והתאורה משתקפת בתמונה, כך שקשה לראות חלק ניכר מהפרטים בעיקר במרכזי התמונות. ישנם מוזיאונים שמציפים את השטח בתאורה רכה ומפוזרת שאיננה מתערבת בתמונות המוצגות.

התערוכה במרכז פרס לשלום ולחדשנות כבר נסגרה ובינתיים לא פורסם מיקום אחר שבו ניתן יהיה לראות אותה. אני מקווה שבקרוב לא יהיה יותר מה לצלם במלחמה זו, אף שסיומה לא נראה באופק. אני ממליץ להכנס אל הקישורים לכתבות בעיתון ידיעות אחרונות. בכל כתבה יש גלריה של התמונות, הסבר מילולי וכתבה מוקלטת. כניסה אל כל הקישורים תאפשר לכם לראות את מרבית התמונות בתערוכה, אם לא את כולן. אין טעם לראות את זה ברקע טרדות היומיום, כדאי לפנות זמן כאילו אתם בתערוכה ולהפנות את כל מעייני הנפש לקליטת החוויה.

קישורים:

• בעינינו ראינו: פשעים נגד האנושות | בוצ'ה שאחרי הטבח
• הרס ללא גבולות: דיווח מיוחד מצ'רניהיב, לאחר נסיגת הרוסים
• פיצוץ אדיר, כדור אש, חורבן טוטלי
• תרחיש האימים של קייב: "אין דרך להבטיח שמה שקרה במריופול לא יקרה כאן"
• חורבן הבית
• מול עיני היתומים האוקראינים: איך יכול להיות שאנחנו עומדים מנגד?
• ראש העיר קייב: "לא ניתן לרוסים להחריב את העיר שלנו"
• תקלה בהמראה, מסלול התרסקות
• מכוניות שרופות, אומץ וירי באוויר: בגשר המופצץ בעיר האוקראינית ש"שוחררה"
• לשחרר את אירפין: 30 שעות מטורפות עם הכוח האוקראיני המיוחד שנלחם על העיר

חיסון לקיץ הישראלי – עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים

מרגע שנודע לי שעינבל ויסמן מתכוונת להציג תערוכה היה ברור לי שארצה לבוא לפתיחה. התערוכה בירושלים ואני בחיפה, אז מה? יש דברים ששווה להרחיק עבורם נדוד ולא היה לי ספק שזה אחד מהם. קראתי בתופרת חלומות שבפתיחת התערוכה ינגן המוזיקאי אדם ויסמן, בנה של האומנית. שמעתי אותו מנגן בתערוכה הקודמת ומצאתי בנגינה שלו משהו אחר, מעין שבירת מוסכמות מסקרנת ומעוררת מחשבה.

אני נוסע ברכבת מחיפה לירושלים. זמן רב עבר מאז שביקרתי בתיאטרון ירושלים ואני מתכנן להקדים כדי לסייר בתיאטרון לפני התערוכה. אני אוהב לחוות התעוררות של מקומות לחיים – מהדממה המהדהדת בין קירות ריקים, דרך טפטוף חרישי של אורחים ראשונים עד קול ההמון המחריש שמבשר את פתיחת האירוע. אני רואה בזה מעין זריחה.

כשעתיים לפני הפתיחה אני ניצב בשערי התיאטרון. השומר המופתע שואל לאן ברצוני להגיע. לגלרית הסלון, אני אומר, והוא מצביע אל גרם המדרגות הרחב שמוביל אל התערוכה. אני לבד עם התמונות שמודפסות על יריעות קנווס בגדלים מרשימים. תאורת התקרה כבוייה ורק אור היום שחודר דרך קיר הזכוכית מאיר את חלל התערוכה. כאשר הדבר אפשרי אני מעדיף לראות יצירות בתאורה טבעית רכה, ללא הצללים הקשים של תאורת הספוטים במוזיאונים.

בהזמנה לתערוכה כתוב "תערוכת צילום של עינבל ויסמן". הגדרת היצירות כצילומים איננה מקובלת עלי. התמונות שעינבל יוצרת אינן מתארות מציאות אלא בונות מציאות שהייתה קיימת רק בדמיון. אלו הן עבודות שמשלבות הרבה מאוד שכבות של יצירה. בחלק מהדרך מעורבת פעולת צילום, אך היא איננה היחידה, אפילו לא העיקרית.

כפי שתספר לנו עינבל ויסמן בדברי הפתיחה, היצירה מתחילה ברעיון שנובע מהשראה של דברים שראתה בעיניה או בעיני רוחה. במקרה זה מדובר בהשראת הציירים ההולנדים בני המאה השבע עשרה, ציורים אפלים ביסודם. מההשראה ממשיכה האומנית ליצירת הדימוי שלה, דימוי שמשתמש בפירות ובצמחי הארץ משולבים בחפצים ממקורות שונים. אבל הדימוי צריך להתמודד עם האור הישראלי החזק, הקשה, המסנוור, כמעט אלים. עכשיו, כשהדמיון כבר מגובש, ואפילו צוירו כמה סקיצות, מגיע זמן העמדת המיצב. סט תלת ממדי שמכל כיוון נראה מעט שונה וממנו יש לחלץ את התמונה הדו ממדית שמתאימה לחזון שמתרקם בראש האומנית. וכשהמיצב כבר עומד צריך להתאים אותו אל האור ואת האור אליו. עינבל קנאית לאור הטבעי – זה שחודר אל הבית מהחלונות או מבין ענפי העצים. בכל שעה האור נראה שונה בעוצמה, בגוון ובקשיות או רכות הצללים. וכשמגיע הזמן לצלם, מתברר שמשהו לא מתקבל כפי שנראה בדמיון. משהו אולי מצל על משנהו או שפריט שאיננו העיקר בתמונה מואר ביתר וגוזל תשומת לב. צילום. תיקון. עוד צילום. המתנה לאור המתאים. ולבסוף קליק אחד שמקפיא את המצב. אבל מכאן עד התמונה המודפסת ותלויה על הקיר הדרך עוד ארוכה. ליהגתי מספיק. אני מניח שברור עכשיו מדוע אינני מוכן לקרוא ליצירה זו צילום. עינבל קוראת לזה ציור-צילום ומתארת את התהליך טוב ממני בתופרת חלומות.

אני עובר על התמונות אחת אחת. את כולן אני כבר מכיר מהבלוג 'תופרת חלומות' ומהפייסבוק של עינבל, אבל כשהן מוצגות על הקיר בגודל מרשים, החוויה שונה. אני מבחין בתנועה של אנשים ומחליט להתרחק מעט, להניח להם להתארגן ללא הפרעה. יש הרבה חללים מעניינים במבנה ואני משוטט בין אולמות ומעברים, ובין מוצגים נוספים שמפארים את כותלי התיאטרון. במעבר לאגף האחר תאורת התקרה "מנחשת" את בואי ונדלקת לקראתי. זוהי מערכת תאורה מעניינת. אין לי מושג על מה חשבו מעצבי התאורה אך בעיני הכימאי שלי היא נראית כדימוי של המבנה המולקולרי של שרשראות פחמימניות.

אנשים מתחילים להתאסף וההמולה גוברת לאיטה. זריחה, כבר אמרתי. אני מצטרף. הקהל סוקר את התמונות ומוסיף ממד חדש למה שראיתי קודם. אני שומע שאלות והערות שונות מאלה שעלו במחשבותי. גם זה חלק מהחוויה. עינבל ויסמן משייטת בין המתבוננים, מסבירה, מתארת וגם חדה חידות שמכוונות אותנו להעמיק ולהתבונן בפרטי היצירות.

אוצרת התערוכה, ד"ר בת שבע אידה, פותחת את האירוע ומסבירה כיצד נולדה התערוכה. עינבל ויסמן מספרת על התהליך המחשבתי שהוביל אל היצירות ועל הביצוע. היא התחילה לפתח את הסגנון האפל בצילום לפני כארבע שנים וזו כבר התערוכה השלישית שבה היא מציגה תמונות בסגנון זה. התערוכה הראשונה "הצד האפל של עינבל ויסמן" הוצגה בגלריית "קארו אומנויות" בחיפה. השנייה "רסיסים של אור ישראלי" עדיין מוצגת באוניברסיטת תל אביב. והנוכחית "חיסון לקיץ הישראלי" מוצגת בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. בפתיחת דבריה האומנית מסבירה מדוע יש צורך בחיסון לקיץ הישראלי, עם האור הצורב את העיניים. היא מספרת לנו על התהליכים שעברה עם העבודות ומדגימה פעולות שנעשו בתמונות.

אחרי דברי האומנית בא תורה של המוזיקה. מאז ששמעתי את נגינתו של המוזיקאי הצעיר אדם ויסמן ואת הסבריו בפתיחת התערוכה באוניברסיטת של אביב אני מצפה בכליון אוזניים לשמוע אותו פעמים נוספות. החוויה מבחינתי מושלמת, התמונות והמוזיקה בשילוב תגובות הקהל מרחיבות את הלב.

התמונות מוצגות בגלריית הסלון בתיאטרון ירושלים עד סוף מאי 2022. לאחר מכן אין לדעת אם והיכן אפשר יהיה לראות את התמונות, אז כדאי מאוד להזדרז.

הגיגי שוליים:

1. בתחילה כתבתי בכותרת הטור 'תערוכה של הצלמת עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אבל עינבל איננה רק צלמת, היא אומנית רב תחומית. שיניתי את הכותרת ל'תערוכת צילומים של עינבל ויסמן…'. אבל אלה אינם רק צילומים במובן המקובל של המילה. לבסוף ויתרתי על הכינויים ונשארתי עם 'עינבל ויסמן בתיאטרון ירושלים'. אחרי קריאת הטור ברור למה.
2. אם זה לא ברור, זוהי אותה עינבל ויסמן שכתבה את הספר ברוכה את.
3. סדר התערוכות – חיפה, תל אביב, ירושלים מקפיץ לראשי את שירו של לאונרד כהן First we take Manhattan, then we take Berlin.
4. עולם האסוציאציות שלי מתפרע לפעמים. דברי עינבל על הסקיצות לעבודותיה הזכירו לי חוויה מהעבר:
   בספטמבר 1993 נפתחה במוזיאון ישראל תערוכה "פיקאסו – 103 רישומים מאוסף מארינה פיקאסו". בתערוכה הוצג אוסף של "רישומים בטכניקות מגוונות מכל תקופות יצירתו של פיקאסו מאוסף נכדתו, מרינה פיקאסו."
   נסעתי לתערוכה עם חבר שהיה צייר חובב. בתערוכה ראינו אוסף של רישומים – בעיקר סקיצות ליצירות שאולי חלק קטן מהן התגבש לכלל ציור מוגמר. מרבית הסקיצות נראו כדפים שנתלשו ממחברת בגודל 'פוליו'. על חלק מהדפים ניכר שהיו מקומטים ומוכתמים ו"גוהצו" ברישול מה לשימור.
   אחרי התערוכה ישבנו לשתות קפה במזנון של המוזיאון. שוחחנו ובינתיים ציירתי על מפית סקיצה של רעיון לצילום שתכננתי. המלצר שבא לאסוף את הכוסות שאל אם הוא יכול לקחת את המפית. הצענו לו לשמור את המפית – אולי יום אחד יתלו במוזיאון אוסף של הסקיצות שלנו.

קישורים:

• קטלוג התמונות מהתערוכה “חיסון לקיץ הישראלי” בתיאטרון ירושלים
• קרן השפע והיציבות – עינבל מספרת על התערוכה בבלוג תופרת חלומות
• התערוכה "הצד האפל של עינבל ויסמן" בגלריה קארו בחיפה
• התערוכה "רסיסים של אור ישראלי" באוניברסיטת תל אביב
• התערוכה "חיסון לקיץ הישראלי" באתר תיאטרון ירושלים
• אתר תופרת חלומות

פפראצי של ההמונים – אלכס ליבק במוזיאון לוחמי הגטאות

'אתה רואה את עצמך קם בשבת בבוקר כדי להגיע להרצאה במוזיאון לוחמי הגטאות?!'
שאלה אותי אשתי שתחיה כשהצעתי לרכוש כרטיסים.
כן, אמרתי, זו הרצאה של אלכס ליבק, פפראצי של ההמונים.

אנחנו יוצאים מהבית בשבת בבוקר בשעה תשע ומגיעים כשעה לפני תחילת ההרצאה. אנחנו לבד. חונים ליד אמת המים ועולים במדרגות התיאטרון הרומי אל עבר המוזיאון. בְּמַעֲלוֹת מדרגות אלה ובמורדותיהן רצתי בטירונות במחנה שרגא. זה היה לפני יותר משבועיים. הרבה יותר. ואני עדיין זוכר את הריצות הללו ללא געגועים.

בכניסה עוטים מסכות ומציגים תעודת התחסנות, תו ירוק ותעודה מזהה. מעתה נהייה עטויים עד שנצא אל המרחב הפתוח. כיאה לאירוע בקיבוץ, יש ברחבת הכניסה שולחן כיבוד חופשי – מקלות מלוחים, שטוחים, בקבוקי מים, קפה נמס עלית, שקיות תה, ממתיקים ומֵחַם.

מתברר שכרטיס הכניסה להרצאה מקנה לנו זכות לבקר במוזיאון. מעניין, המחיר ששילמנו עבור ההרצאה נמוך ממחיר הכניסה למוזיאון, בהחלט עסקה משתלמת. יש לנו זמן ואנחנו משוטטים במוזיאון. המוזיאון מעניין ואנחנו מספיקים לראות חלק קטן ממנו עד שמגיע זמן הכניסה להרצאה.

ההרצאה של אלכס ליבק

אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2005, הוא זכה במספר פרסים נחשבים, אבל קודם כל הוא "צלם רחוב", כזה שאיננו מביים את תמונותיו אלא דוגם סיפורים חזותיים מהמציאות, ובמילותיו – הוא "לוכד" אנשים במרחב הציבורי. צלם כזה צריך להיות בלתי מורגש, כמעט שקוף, כדי ללכוד תמונה אותנטית שאיננה מושפעת מנוכחותו של הצלם.

מנהלי האירוע והמוזיאון מקדימים כמה מילים על המוזיאון ועל ההכנות להרצאה שנדחתה ונדחתה בְּצוֹק עִיתּוֹת הקורונה. אלכס ליבק עולה לבמה בצעדים מדודים, מרים מצלמה קטנה – כמו זו שבתמונה למעלה – ומצלם את הקהל. הוא לובש חולצת טריקו אפורה, מכנסי טיולים בגוון בז' ונעלי מסע אפורות – חסר נוכחות, כמעט שקוף, כיאה לתפקידו. מזה כארבעים שנה הוא מפרסם כל שבוע תמונה בעיתון, בתחילה בעיתון 'חדשות' הזכור לטוב ואחריו ב'הארץ'. הוא מצלם כל יום משהו שיש בו סיפור חדש, בדרך כלל עם עקיצה או קריצה. הוא מספר לנו שעליו לנהוג זהירות רבה לא לחרוג מגבולות האתיקה, המוסר והחוק.

אלכס ליבק איננו מבקש רשות מאנשים שהוא מצלם. אם המצולם מודע לצלם הוא משנה את התנהגותו. יש כאן בעייה. חוק הגנת הפרטיות איננו אוסר צילום אנשים במרחב הציבורי אך אוסר את 'פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו'. אלכס ליבק קודם כל מצלם, שמא יחלוף הרגע והתמונה תשתנה. כל שאר השיקולים אינם שייכים לרגע הצילום. כאשר הוא רואה תמונה שמספרת סיפור שתופס את תשומת ליבו הוא "לוכד" מייד את הרגע. המצלמה מכוונת לתנאים שמתאימים "בערך" למצב. הוא קודם כל מצלם, אחר כך – אם יש צורך בכך והסיטואציה עדיין קיימת – מתקן את נתוני המצלמה ומצלם שנית.

הוא מציג בפנינו תמונות שצילם. מרבית התמונות מפורסמות ומוכרות היטב. מאחורי כל תמונה יש סיפור. הוא מספר על הצילום ועל הסיטואציה שיצרה אותו, ומציין שאין צורך בסיפור שלו, צילום צריך להציג את הסיפור גם ללא מילים. במרבית הצילומים יש משהו לא שגרתי שמייצר עניין. לפעמים יש בו עירוב סיפורים שיוצרים ביחד סיפור חדש. את מרבית התמונות אפשר למצוא בחיפוש תמונות פשוט בגוגל.

חלק לא מבוטל מהצילומים רחוק משלמוּת מבחינת דיוק החשיפה והמיקוד, הסיפור הרבה יותר חשוב מהאיכות הטכנית. אני רואה ושומע די הרבה הרצאות של צלמים ובמרביתן הדגש הוא על נתונים טכניים ודקורטיביים ופחות על הסיפור. בפרופיל הפייסבוק שלי אני מגדיר את עצמי כ'צייר סיפורים עם מצלמה‎', לכן אני מעדיף את הגישה של אלכס ליבק וצלמי רחוב בכלל.

אלכס ליבק מספר לנו את סיפורו של צילום אחד שלו שהתפרסם וגרר בעקבותיו תביעה של המצולם נגד עיתון הארץ ונגדו. בצילום נראה בחור חרדי נשען על כרזה של ז'אן פול גוֹטִייֶה. לטענת המצולם פרסום התמונה פגע רגשית בו ובמיודעיו. בית המשפט פסק נגד העיתון וגזר עליו קנס. העיתון ערער בפני ערכאה גבוהה יותר שביטלה את פסק הדין הקודם בטענה שהמצולם בחר מרצונו להשען על הכרזה במרחב הציבורי. האברך ערער בפני ערכאה גבוהה עוד יותר שפסקה נגד העיתון כי הצלם אמר למצולם שהתמונה לא תתפרסם. כאן אנחנו רואים את הבעייתיות בנוסח החוק '…עלול הפרסום להשפילו או לבזותו' – אין הגדרה נחרצת מהם הקריטריונים למה שיתקבל כהשפלה או כביזוי.

בסיום הצגת התמונות מגיע שלב שאלות הקהל. אחת השאלות הראשונות שנזרקות מהקהל היא באיזו מצלמה הוא מצלם. אלכס ליבק כבר רגיל לשמוע שאלה זו ועונה 'מה זה משנה?', היום אפשר ללכוד תמונה טובה כמעט עם כל מצלמה. את אחד הצילומים שפירסם ב'הארץ' לאחרונה הוא צילם באמצעות הטלפון, הוא אומר ומסתיר את פניו בגיחוך קל – כאילו מבוייש.

הרצאה על הצילומים שמוצגים במוזיאון לוחמי הגטאות

לפני שאנחנו מתפזרים מודיעים לנו שאנחנו מוזמנים להרצאה על צילומים מימי הגיטאות. המוזיאון מציג צילומים מאוספים שונים שמתעדים את חיי הגטו. חלקם צולמו בגניבה על ידי הכלואים בגטו והסרטים הוגנבו החוצה. חלקם צולמו על ידי הנאצים לצרכים שונים ונחשפו לציבור אחרי המלחמה. כזה הוא אוסף מרים נוביץ'. אנחנו יושבים סביב דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה ומקבלים הסברים על הצילומים. אחרי ההרצאה אנחנו שבים לבקר בחללי המוזיאון השונים ומגיעים לתערוכה זמנית בקומה השלישית ובה מתועד בפרטים תהליך טיהור הגזע הארי על ידי הצוותים הרפואיים בגטאות. מצמרר. כשאנו מסיימים את הסיור נראה לנו שנותרנו לבד במוזיאון. השומר בשער אומר שיכול להיות שיש עוד כמה שנתקעו כמונו מול מחזות הזוועה.

טיול בסביבה הקרובה

איננו נקלעים לאזור לעיתים קרובות, אז אנחנו יוצאים לטייל בשמש היוקדת בעקבות אמת המים לקיבוץ רגבה וממשיכים לטיילת משבי ציון לנהריה. את הצילומים שלכדנו בדרך אפשר לראות כאן.

בשולי הדברים

* כדאי לקרוא כתבה מעניינת על אלכס ליבק: מוסר, אתיקה וצילום

* בשובנו הביתה ראינו שקיבלנו פרסומת להרצאה של זיו קורן – צילום פורץ גבולות – בשבת, 16.10.2021 בשעה  11:00 באולם מופעים מטה אשר כברי. הזמנתי כרטיסים. חברתי לחיים כבר יודעת שאקום בשבת בבוקר לשמוע הרצאה זו.

* במוזיאון ארץ ישראל נפתחת ב-21 בספטמבר הפוטומנטה – 'תערוכת צילום רחבת היקף, שתערך מעתה אחת לחמש שנים, ואשר מציגה מבטים שונים של צלמים ותצלומים מארצות הים התיכון. התערוכה, הכוללת עשרות משתתפים ממדינות רבות, משמשת כגשר על פני ימים ועמים, גבולות ומחלוקות פוליטיות, ויוצרת אופק שבו הצילום משמש כמפגש מנטלי, אמנותי ונרטיבי להכרת "האחר" אך הקרוב. התערוכה המוצגת ברחבי המוזיאון – בגלריות, בביתנים השונים ובגן הארכאולוגי – נפרסת כמפת ים או כרשת דייגים. אתריה השונים של התערוכה משמשים למבקרים בה כערי נמל וסדרות התצלומים המוצגות בתערוכה משתלבות עם האוצרות הארכיאולוגים וההיסטוריים של המוזיאון.' לא כתוב מתי התערוכה נסגרת.

* צלמים שאני חולק איתם רשמים, חוויות ועצות שואלים לא פעם מה מחייב החוק בדבר צילום אנשים ופרסום התמונות. למענם הנה נוסח החלק הרלוונטי לנו בחוק:

* * *

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981* פרק א': פגיעה בפרטיות איסור הפגיעה בפרטיות 1 .לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו. פגיעה בפרטיות מהי 2 .פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה : (1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת ; (2) האזנה האסורה על פי חוק ; (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ; (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו ; (4א) פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין;". (5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו ; (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח ; (7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם ; (8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע ; (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה ; (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9) ; (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד. הגדרת מונחים 3 .לענין חוק זה ­ "אדם" ­ למעט תאגיד ; "הסכמה" ­ במפורש או מכללא ; "פרסום" ­ כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה­1965 1; "צילום" ­ לרבות הסרטה.

מקור: מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א­­1981*
https://fs.knesset.gov.il/9/law/9_lsr_208332.PDF
(תיקון מס' 11), התשע"א-2011‏*
https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301942.pdf

החוק שונה ממדינה למדינה. לפני יציאה מהארץ אני ממליץ לראות את הטבלה הזאת.

תל שקמונה משתקם משרפה

אני יורד לטייל בתל-שקמונה למרגלותיו המערביים של הכרמל ושמח לגלות שהתל כבר מתחיל להשתקם. רק לפני ארבעים וארבעה ימים כל צמחיית התל הקטן נכחדה כליל בשרפה, והיום אני רואה בתחתית הענפים החרוכים צמיחה ירוקה חדשה.

האדמה חרבה וחרוכה, גשם עדיין לא ירד, ובכל זאת רואים כבר אניצים ירקרקים בוקעים מבין הרגבים השחורים מפיח. אני מצלם את הירוק שמעטר את תחתיות הצמחים השרופים ואת הים שבקצה התל.

בדרכי חזרה חולף לידי פרפר חיוור. מה אתה מחפש כאן? הרי לא תמצא כאן פרח לינוק ממנו צוף. אבל הוא בשלו, מרפרף בכנפיו, מפזז בין הצמחים החרוכים ומוליך אותי אל שיח נמוך ושטוח עם פרחים זעירים.

התל משקם את עצמו מאליו, ואפילו לפני הגשם. לפי כל הסימנים עוד מעט יתכסה השטח בצמחים ירקרקים ואפילו הפרחים יתחילו להתרבות בו בעזרתם האדיבה של הפרפרים שמַאֲבִיקִים אותם.

תערוכת צילומי תקווה של פרס פִּיקְטֶה

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מוצגת בימים אלה תערוכת הצילומים 'Hope' – תקווה של פרס פִּיקְטֶה (Prix Pictet). אקדים ואומר שהחוויה נהדרת, הסיור בתערוכה אורך פחות משעה ובכל זאת הוא בהחלט מצדיק נסיעה מחיפה לתל אביב – למי שתערוכות מדברות אליו.

במשך תקופה ארוכה מדי התערוכות היו סגורות, מוגבלות או מפחידות. חששנו מהתקהלויות, על אף שבדרך כלל אנשים שמבקרים בתערוכות אומנות ממושמעים, נשמרים לעצמם ושומרים על סביבתם. העולם עבר מהמציאות אל חיקויים וירטואליים שלה. התרגלנו לחוות אומנות מקוונת. ראינו "הצגות" ו"תערוכות", "טיילנו" ב"טבע", שמענו הרצאות ו"נפגשנו" עם בני אדם בזום.

לאחרונה, לפחות במחוזותינו, איום ההדבקה במחלה קשה מתייצב לרמה שאפשר להמשיך לקיים חיים מלאים לצידה. אפשר להפגש עם בני אדם בזהירות וללא חשש – הרי מרביתנו מחוסנים. ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת, אני כבר שומע דיבורים על כך שהחיים קלים יותר בזום או במילים אחרות, מה בצע לנו לזוז מהכיסא אם הכול מגיע אלינו דרך הרשת:

מוזיקה נשמעת טוב יותר במערכת הביתית בהקלטת אולפן, אז למה ללכת להופעות? תחרויות ספורט נראות הכי טוב על המסך בבית, אז למה ללכת למגרש? תמונה אפשר לראות במחשב, אז מה הטעם בהליכה לתערוכה לראות אותה תמונה מודפסת ותלויה על קיר? אפשר לראות "הצגה" דו-ממדית ביו-טיוב, אז למה לנו לכתת רגלינו לתיאטרון? ולפעמים עוד צריך להשקיע גם בנסיעה, בחניה, בשמרטף… סוג של עצלות שמונע אינטראקציה חברתית.

קיימת גם גרסה מקוונת של תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה, אפשר לראות אותה מהבית על מסך המחשב או בכל מקום על המסך הסלולרי. אבל, זו איננה אותה חוויה.

הערך המוסף העיקרי של החוויה במקום התרחשותה הוא התנתקות מהעולם והפניית כל משאבי הרוח, הרגש והמחשבה לעיסוק אחד בלבד – קליטת החוויה. את זה לא תקבלו בבית בין הטלוויזיה למחשב, לטלפון, למטבח, לכביסה, לעבודה ולמטלות היום יום.

בכניסה לתערוכה – על הקיר משמאל לדלת מותקנות תיבות ובהן חוברות עם הסברים על העבודות בעברית, בערבית ובאנגלית. כדאי לקחת חוברת ולעיין בה בזמן הצפייה בעבודות.

ביציאה מתחנת הרכבת בדרכי אל המוזיאון אני רואה צמיחה עירונית – מגדלים מיתמרים מהצמחיה שמתמעטת. אני שולף את המצלמה הקומפקטית ששוכנת בתיקי דרך קבע ומצלם.

תערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה היא תערוכה בינלאומית נודדת.

התערוכה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד 18.09.2021 וממשיכה בדרכה ליעד אחר בעולם. כלומר, אם איחרתם את המועד תאלצו להסתפק בגרסתה המקוונת.

נושא התערוכה הנוכחית הוא 'Hope' – תקווה. קופי אנאן שהיה נשיא פרס פִּיקְטֶה אמר: "ייתכן שתקוותנו טמונה ביכולת להמשיך גם בעת צרה ומצוקה". בתערוכה מוצגות עשר עבודות של אומניות ואומנים ממקומות שונים בעולם. כל עבודה היא סדרה של תמונות שמספרות סיפור שהוא היבט של יוצריה על המושג 'תקווה'. התערוכה היא של צילומים אבל נוכל למצוא בחלק מהסדרות עירוב של אומנויות. אני אוהב את זה – אומנות הצילום לטעמי צריכה ליצור חוויה שאיננה בהכרח ייצוג של המציאות. היוצרים יכולים לעצב את היצירה לפני הצילום ואחריו בכל דרך שמשרתת לתפיסתם את הסיפור שלהם.

מרבית הסדרות מציגות תקווה בעקבות צרה או מצוקה. המצוקה יכולה להיות תולדה של פגיעה מעשה ידי אדם או של תופעת טבע מעיקה. בתודעתי מושג התקווה איננו מקושר בְּהֶכְרֵחַ עם מצוקה, אני רואה בכל דבר תקווה, גם במצב טוב יש מקום לתקווה. ממש לאחרונה ראינו מדליסטים אולימפיים מציגים את תקוותם להישג הבא.

שתיים מבין העבודות, אלה שאינן נובעות ממצב עגום, קסמו לי במיוחד ואף עוררו אותי לחשוב על רעיונות ליצירה משלי.

אני חושב על תרגיל מעניין בשיתוף הקהל וקהילת הצילום שאני חבר בה פוטו טיפס. אספר על כך אחרי שהרעיון יתגבש במוחי.

אני יוצא מהביתן שבו מוצגת התערוכה, מביט דרומה לכיוון מרכז תל-אביב ושוב רואה צמיחה עירונית. מצלמתי הקומפקטית החביבה נשלפת שנית. מאוחר יותר ארד מהאוטובוס לקראת שקיעה ואצלם כיוון נוסף של צמיחה עירונית.

הסדרות שמוצגות בתערוכת הצילומים של פרס פִּיקְטֶה

העבודה החביבה עלי היא הסדרה של ג'אנל לינץ' מארצות הברית "דרך אחרת להתבונן באהבה" Janelle Lynch – Another Way of Looking at Love. צילומים שמראים קשרי גומלין בין צמחים לעצמם ולסביבתם. הצמחים מייצרים צורות גאומטריות שמובילות את עינינו לעתיד נסתר ולא נודע שמביע תקווה לקשר שלנו עם עצמנו ועם הסביבה.

העבודה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא הסדרה של אלכסיה ובסטר מדרום אפריקה "אולפני רחוב – ארכיון הלב" Alexia Webster – Street Studios – An Archive of the Heart. האומנית הקימה אולפני צילום בפינות רחובות ברחבי העולם. בכל מקום היא הזמינה עוברים ושבים להצטלם והעניקה להם בו במקום הדפסים של הצילומים. ההתנהלות סביב אולפני הרחוב יצרה אינטראקציה של קירבה ופתיחות. להערכתי היא טמנה באמצעות אומנותה זרעים של תקווה, ובראשי היא זרעה רעיון לתרגיל צילום קהילתי.

העבודה שזכתה בפרס היא יצירתה של ג'ואנה שומאלי מחוף השנהב – "יהיה בסדר" Joana Choumali – Ça va aller. הסדרה צולמה בטלפון שלושה שבועות אחרי התקפת טרור בחוף השנהב. ההרס רב, אנשי המקום מתאבלים על מתיהם, אבל התשובה לכל שאלה היא "יהיה בסדר" – "Ça va aller". גם במקומותינו אנשים נוטים לומר "הכול בסדר" או "ברוך השם" גם כאשר דבר איננו באמת בסדר. האומנית החליטה לבטא את התקווה באמצעות "צביעת" התמונות בתכי רקמה צבעונית שאיננה מייצגת בהכרח את מה שמבצבץ בצילום בין חוטי הרקמה.

מרגרט קורטני-קלארק מנמיביה צילמה את הסדרה "בוכה עצבות אל פני הגשם" Margaret Courtney-Clarke – Cry Sadness into the Coming Rain. הצילומים מציגים את נמיביה שהגשם בה נדיר ביותר והיא מאופיינת ביובש מתמיד. נמיביה רב תרבותית ויש בה אנשים רבים שהיובש מהווה עבורם איום קיומי וממנו הם מביעים תקווה שהחיים ימשכו כנגד כל הסיכויים.

רנה אפנדי מאזרבייג'ן צילמה את הסדרה "טרנסילבניה בנויה על עשב" Rena Effendi – Transylvania: Built on Grass. הסדרה מציגה את אנשי הכפרים הקטנים באזור טרנסילבניה ברומניה שקשורים אל האדמה, חיים ממה שיש בסביבה ועוסקים בחקלאות מסורתית בכלים ידניים. המדינה מסביבם מתפתחת והחקלאות מתקדמת לטכנולוגיות שהם לא יכולים להתחרות בהן. תקוותם היא להצליח לשמור על אורח חייהם.

לוקאס פוליה מארצות הברית מציג את הסדרה "טבע האדם" Lucas Foglia – Human Nature שמציגה את המאבק בין האדם לבין הטבע. הצילומים מציגים את הקשר בין השפעת האדם על הטבע והשפעת הטבע על האדם בהתפרצויות געשיות ובנזקי סביבה. האנשים שמוצגים בסדרה מנסים לפעול למען עתיד סביבתי חיובי יותר.

רוס מקדואל מאירלנד מציג סדרה של צילומי גפיים תותבות Ross McDonnell – Limbs. מזרח אפגניסטן הוא אזור לחימה מתמשך כבר ארבעים שנה. האומן בחר להציג צילומים סטריליים של רגליים תותבות שהושארו בבית החולים שבו הם הוחלפו בתותבות חדשות בסיוע הצלב האדום. אני מתקשה להבין כיצד הצילומים מציגים תקווה.

אייבור פריקט מאירלנד מציג סדרה בשם "סופה של הח'ליפוּת" Ivor Prickett – End of the Caliphate. האומן צילם באזורי אסון בעירק ובסוריה במהלך המאבק להבסת המדינה האסלאמית. רק בעיר מוסול בעירק שחרבה במלחמה נהרגו למעלה מתשעת אלפים אנשים. הצילומים מראים אנשים שעולמם חרב עליהם אבל אינם אומרים נואש ומקווים לשקם את חייהם.

רובין רוד מדרום אפריקה מציג את הסדרה "עיקרון של תקווה" Robin Rhode – Principle of Hope. העבודה יוצאת מתוך ההרס בעיר יוהנסבורג שנגרם על ידי פשיעה של כנופיות רחוב. האזור נגוע באבטלה, בפשיעה, בשימוש בסמים ובאיידס. גדל שם דור עם בעיות של זהות וביטחון עצמי. דור חסר תקווה. האומן צייר על הקירות ההרוסים ציורים גאומטריים צבעוניים שאמורים להציג פרשנות לבעיות ואולי לבנות עולם דמיוני יפה יותר. העבודות יפות בעיני אך אינני מבין מה להן ולתקווה.

אבויסקה ון דר מולן מהולנד יצרה סדרה ששמה "בשמיים השחורים" Awoiska van der Molen – Am schwarzen Himmelsrund. לשם כך היא התבודדה באזורי טבע מרוחקים מהציוויליזציה בניסיון להגיע לטבע האמיתי והטהור. הצילומים מונוכרומטיים וקודרים, כמעט שחורים. הם אמורים לשחזר את תחושותיה של האומנית בעולמות טבעיים ומבודדים. אלי תחושותיה לא הצליחו להגיע, לא הצלחתי לראות בתמונות סימן לתקווה, להיפך הן השרו בי עגמומיות ומיהרתי לעבור הלאה.

באתר מוצגות שתי סדרות נוספות שאינן מוזכרות בתכנית התערוכה שהגיעה לארץ.

• התערוכה במתכונתה המקוונת.
• ראיונות עם האומניות והאומנים על רעיון התקווה ביצירות.

* * *

"ובכל-זאת , אני מדגיש – בכל-זאת" – זהו ציטוט מהמונולוג של הברון סמדי במחזה 'נפוליון חי או מת' מאת נסים אלוני.
סליחה – התקשיתי להתאפק – אפשר לחוות קטע זה מההצגה ביו-טיוב, לא כמו על הבמה, אבל הצגה – מרגע שירדה מהבמה איננה קיימת יותר.

חוויות ממרתון צילום רחוב של פוטו טיפס

שלושה שבועות אחרי שהצטרפתי לקבוצת הפייסבוק 'פוטו טיפס – קהילת צילום ישראלית' השתתפתי לראשונה במרתון צילום רחוב חווייתי עם קבוצת צלמים נלהבים בניצוח ויקטור וחבורת הניהול של הקהילה.

אינני זוכר כיצד נקלעתי לראות הרצאת רשת של ויקטור – הצלם-מדריך-מנטור של פוטו טיפס, אך מה ששמעתי בהרצאה ובמסכת השאלות-תשובות שבסיומה גרם לי להצטרף לקבוצה.

חפרתי מעט בפייסבוק הקבוצתי ומצאתי קהילת צלמים מקצועיים וחובבים ברמות שונות. הדיון בקבוצה מאוד מכבד וניכר שהמקצועיים יותר מכבירים עצות, הערות והארות בתגובה לצילומים שמפרסמים חברי הקבוצה.

הקבוצה מפרסמת כל שבוע אתגר צילום חדש. האתגר של השבוע שבו הצטרפתי היה #פוטוטיפס_אתגר_סימטריה. מייד שלחתי תמונה שאני מחבב במיוחד. אחד ממנהלי הקבוצה הגיב על התמונה במילים: "תמונה טובה יש משהו מוזר בצד שמאל למעלה בעננים כאילו האדווה של האגם …". במילים פשוטות – הוא גילה ששתלתי תמונת ראי מעובדת של האגם בשמיים שהיו במקור שרופים, ובחר להגיב בצורה עניינית ומכבדת. בקבוצות אחרות אני קורא לפעמים ביקורות מעליבות כאשר מתגלה ליקוי בצילום או בעיבוד. אני מספר על כך כדי להדגים את אופי העזרה ההדדית בקבוצה. עניתי לו שאינני מגדיר את עצמי כצלם, אלא כצייר עם מצלמה, לכן הצילומים שלי אינם מתעדים את המציאות אלא את מה שהייתי רוצה לראות בה. בתגובה הוא הציע לי תיקוני עריכה, ולאחר ששיפרתי את התמונה לפי המלצותיו נענה לבקשתי לבחון את התוצאה ואף הציע שיפורים נוספים. תודה עופר.

אגב, אותה תמונה קיבלה ציונים לשבח מספר פעמים בגורושוטס, התפרסמה במגזין Shutterbug ואף הוצגה בתערוכה בשטוקהולם, וזו הפעם הראשונה שמישהו מציין בפניי שהבחין בתקלת העריכה. בסיום השבוע התברר לי שהתמונה נמצאה ראויה לשבח גם בפוטו טיפס [השמאלית בשורה התחתונה]. אין לי מושג כיצד נקבע איזו תמונה ראויה לשבח, נראה לי שמדובר במספר הלייקים שקיבלה התמונה.



גם באתגר הבא הגיב אחד מחברי הקבוצה בניסוח מכבד על עיבוד היתר בתמונה שפרסמתי, וגם לו עניתי שאני "צייר עם מצלמה" כפי שאני עונה גם לרבים אחרים שמתייחסים לעיבוד התמונות שלי. 

קראתי על סדנאות הצילום שמוביל המנטור שלנו ויקטור, ראיתי תמונות שפרסמו משתתפי הסדנאות וקראתי על חוויותיהם. נראה לי ממש כיף. ויקטור הודיע על מרתון צילום בתל אביב ביום שישי ה-16.7 בשעה 7:30. כן – שבע וחצי בבוקר. מבחינת מי שבא מחיפה זה אומר שצריך להתעורר לפני חמש בבוקר – שעה שמבחינתי קרובה יותר לערב מאשר לבוקר. בשלב זה לא פורסמו פרטי המרתון למעט העיר והשעה, כל השאר יובא לידיעת הנרשמים יומיים לפני ההזנקה. נרשמתי והצטרפתי לקבוצת הווטסאפ שבה נקבל את המשימות. כשהודעתי לאשתי-שתחייה שנרשמתי למרתון שמוזנק בתל-אביב בשעה שבע וחצי בבוקר, היא הטילה ספק קל באפשרות שאשכים קום ואגיע בזמן. לאחר הרהור נוסף הכריזה שהיא מצטרפת אלי.

בבוקר קיץ חם במיוחד אנחנו מתייצבים בנקודת המפגש ברחוב דניאל שבפאתי שוק הכרמל ולראשינו כובעי טיולים רחבי שוליים להגנה מפני השמש הקופחת. ויקטור כבר כאן, גם הוא חובש כובע רחב שוליים, וסביבו קבוצת אנשים מצויידים במצלמות. בעוד אנחנו מתחילים להתוודע אל אנשי הקבוצה מצטרפים עוד ועוד אנשים חמושים במצלמות.

ויקטור שלח לנו למפרע הנחיות כלליות לאירוע. אחת ההנחיות הייתה לחשוב על הסיפור שברצוננו לספר באמצעות הצילומים ולבחור לשם כך בעדשה אחת שבה נשתמש לכל הצילומים. בחרתי למצלמת המירורלס מיקרו 4/3 שלי עדשה עם אורך מוקד קבוע – 25 מ"מ f/1.7 [שקולה ל-50 מ"מ במצלמה עם חיישן 36/24 מ"מ]. עדשה זו תאלץ אותי להתקרב אל המצולמים וליצור חוויה של קרבה. חשבתי לשלב בסיפור שלי מעט טשטוש באמצעות מהירות תריס נמוכה או עומק שדה רדוד. מאחר שימים אלה מוארים במיוחד, הצטיידתי בפילטר ND8 שיאפשר לי לצלם במהירות נמוכה ובמפתח צמצם גדול. כשזרמו אלינו המשימות, התברר לי שאחת המשימות אכן דורשת מהירות תריס נמוכה. אני מביט סביבי, חלק ניכר ממשתתפי המרתון מצויידים במצלמות עם עדשות זום ענקיות. הסיפור שלהם כנראה שונה משלי.

ויקטור מדריך אותנו לקראת ההזנקה. נקבל שש משימות, כל רבע שעה משימה חדשה, וכעבור כשעה וחצי נתכנס בנקודת המפגש לסיכום החוויה. ההנחיות שלו שמות דגש על הסיפור הרבה יותר מאשר על ההיבטים הטכניים – גישה זו חביבה עלי. הוא מדגיש שהוראות המשימות הן קווים מנחים עם דרגת חופש רחבה וכל אחד יכול לפרש את המשימה כהבנתו ובהתאם לסיפור שלו. כצייר עם מצלמה אני תמיד מעדיף את הסיפור על פני הנתונים הטכניים המדוייקים. בסופו של יום, העיבודים שלי נוטים בדרך כלל להציג תמונה שנאמנה לפנטזיה שלי יותר מאשר למציאות… במידת האפשר, כמובן.

השעה שמונה. תיכף יוצאים לדרך. ויקטור שולח לקבוצת הווטסאפ את המשימה הראשונה: בולט בתוך המון – אובייקט מרכזי שבולט במיוחד בין אובייקטים אחרים דומים לו. תאור המשימה מרמז על סידור מוצרים שאחד מהם שונה מסביבתו באמצעות צורה, צבע או תאורה. אני מחליט שהאובייקט שלי יהיה אדם שבולט בתוך המון אדם – זה מתאים לסיפור שאני מספר לעצמי. מאוחר יותר אראה שמרבית משתתפי המרתון בחרו לשלב פרי או ירק זר לסביבתו. המרתון הזה איננו תחרותי ומקדש את "חרות האמן" שמפגישה אותנו עם מבחר פרשנויות לאותה משימה.

כעבור רבע שעה מגיעה המשימה השניה: תרגיל בגאומטריה – צילומי צורות גאומטריות ברורות, מרקמים ותצורות מחזוריות.

המשימה השלישית היא: מתחת לברכיים – אובייקט שנמצא קרוב לרצפה – עד גובה הברכיים. אפשר לצלם בעמידה "כלפי מטה" או לרדת לגובה האובייקט. אני בוחר לצלם מנקודה נמוכה שדווקא מגביהה את האובייקט ביחס לנקודת המבט.

במשימה הרביעית אנחנו צריכים לצלם: מבט למצלמה – פורטרט מרגש של אדם המסתכל למצלמה. משימה זו, שלפני מספר חודשים הייתה יכולה להיות מאתגרת עבורי, הפכה בינתיים לאזור הנוחות שלי [comfort zone]. בחודש שעבר השתתפתי במשימת צילום פורטרטים של גורושוטס. צילמתי פורטרטים בשוק הפשפשים בחיפה, ביריד שבוע הספר בשרונה ובשוק הכרמל. במהלך התקופה התמקצעתי בצילום פורטרטים ברחוב. שלוש מהתמונות שהעליתי לאתגר צילמתי בשוק הכרמל ואת הרביעית צילמתי בשוק הפשפשים בחיפה. הצילומים שהעליתי עמדו בקריטריונים להצגה בתערוכה וירטואלית ויוצגו ב'צלמניה' ב-16 בדצמבר 2021.

המשימה החמישית: תנועה ומריחה בחשיפה ארוכה – צילום פריים שמביע תנועה במהירות תריס נמוכה. ההנחיות התייחסו בעיקר למריחה באמצעות הנעת המצלמה. יש לי כבר מספר ספריות של תמונות פאנינג ומריחה באמצעות תנועת מצלמה, את הפרק הזה בהתנסותי בצילום מיציתי, לפחות לעכשיו. בסיפור שלי האובייקטים נמרחים באמצעות תנועה שלהם ואילו המצלמה יציבה ושומרת על חדות העצמים שאינם מרוחים. זוהי בחירת הסיפור שבאתי איתה למרתון זה. כשהתבשרנו שהמרתון יתקיים בשוק הכרמל דמיינתי לעצמי את הסיפור שלי – סחורה וכסף מחליפים ידיים.

המשימה השישית הייתה מאתגרת בגלל המיקום שבו נמצאנו. הגדרת המשימה היא: רק בתל אביב – תמונה עם סיפור תל אביבי מובהק. הציפיה במשימה זו היא שהמתבונן בה יבין מייד שזו תל אביב. העניין הוא ששוק הכרמל דומה לשווקים רבים וכן הבניינים הישנים והמגדלים סביבו. מגדל שלום שמזדקר בקרבת מקום כבר מזמן איבד את זהותו כסמל של תל אביב. גם הסיטואציות המקומיות יכולות להתרחש היום בכל שוק אחר בארץ. הגרפיטי שאפיין פעם את תל אביב כבר מציף את חיפה וירושלים, ואני מניח שגם בשוקי שאר הערים נמצא גרפיטי דומה. המאפיינים המובהקים של תל אביב אינם במרחק שניתן להגיע אליו ברבע שעה ולשוב. המוצא היחיד שמצאתי הוא כיתוב שמציין שמות אתרים בתל אביב או את השם – תל אביב. לא ראיתי עדיין את כל התמונות שצילמו משתתפי המרתון. אני מקווה למצוא צילום שעונה על המשימה ללא מילים כתובות. הצילום שלי הוא פשרה שעונה על הגדרת המשימה אך איננה חביבה עלי במיוחד.

תם המרתון ואנחנו מתכנסים להחלפת חוויות. ניכר שכולם רוויי אדרנלין. ויקטור מסכם ועונה על שאלות וכולם מתפזרים לדרכם.

אנחנו ערים מחמש בבוקר, אבל גם אצלנו האדרנלין חוגג. במרחק של דקה הליכה נמצאת המסעדה גלבי – המקום של ענת שבה צאצאינו אוכלים כל יום שישי בארבע אחר הצוהריים ואנחנו מצטרפים אליהם מידי פעם. השעה עשר, אנחנו הולכים לבקר את ענת ומתלבטים אם לשוב הביתה לחיפה או להמשיך לטייל בתל אביב עד שעת הארוחה – בעוד שש שעות. השמש הקופחת איננה מזמינה במיוחד. שיחה קצרה עם ענת מדרבנת אותנו לצאת לטייל לפארק המסילה, לשוק לוינסקי ולהרחיק עד שדרות וושינגטון. בדרכנו חזרה מתחילים לראות בווטסאפ צילומים שהעלו משתתפי המרתון. הלכנו היום למעלה מ-11 קילומטר בשמש הקופחת ונהנינו מאוד מהטיול המוזר שכל מטרתו הייתה "לשרוף" זמן עד המפגש עם ליבי וגיל אצל ענת. 
בסוף יום המרתון אינני רואה סיכוי שאגיע הביתה במצב צבירה שמאפשר לטפל בתמונות – זה יקרה ככל הנראה מחר.

היה כיף – להתראות במרתון הצילום הבא של פוטו טיפס.

פוטו טיפס היא קבוצת פייסבוק סגורה אך מסבירת פנים ומעודדת להצטרפות.
לחיצה על הקישורים של התכנים בקבוצה תוביל אל הדף שקורא לכם להצטרף לקהילה.
אני מאוד מרוצה מהקבוצה וממליץ בחום לכל אוחזי המצלמה להצטרף.

זה חוזר – שיר אופטימי ממדרגות הדר הכרמל אל זוהר הרקיע

לפני כשנתיים הצטרפתי לשעשועון אתגרי הצילום גורושוטס. די מהר הגעתי לדרגת מאסטר – הדרגה שלפני גורו – ושם נתקעתי. השעשועון מציע מגוון אתגרי צילום מעוררי דמיון ומחשבה.  אינני מגדיר את עצמי כצלם, אני מעדיף לחשוב על עצמי כ"צייר עם מצלמה". אני מצלם לעצמי ציורים שמספרים את הסיפור שלי ואינם בהכרח נאמנים למציאות. הצילום איננו מסתיים במצלמה, אני ממשיך לערוך ולעבד את התמונות ולפעמים אף לאחד מספר תמונות לסיפור. ממש כמו בימים ההם שפיתחנו את סרט הצילום ועמלנו במעבדה חשוכה ולחה לקבלת התוצאה הרצויה. אם תטיילו בעקבות צילומי, קיים סיכוי סביר שתתאכזבו לגלות שהמציאות הרבה פחות יפה.

באחד הימים הופיע בגורושוטס אתגר הצילום Vanishing Stairs – מדרגות מגוז – בעקבות הביטוי שטבע מיכלאנג'לו:
My soul can find no staircase to Heaven unless it be through Earth's loveliness
בתרגום חופשי – נשמתי אינה יכולה למצוא גרם מדרגות לגן עדן אלא דרך יפי הארץ.

נקודת מגוז "Vanishing point" היא תפיסת עיצוב חזותי שבה קוים אמיתיים או מדומים מובילים את עין הצופה אל מקום מרוחק שבו התמונה משתנה או נמוגה. הגורו שהגתה את האתגר כתבה Make me wonder where the stairs go in your shots – גִּרְמוּ לי לתהות לאן מובילות המדרגות בתמונות שלכם.

האתגר חיבר בדימיוני שתי תמונות ש"ציירתי" במצלמתי בעבר והיה לי ברור שהן מספרות ביחד את הסיפור שלי. "ציירתי" מהן את הצילום הזה שמוביל מהעליבות המוזנחת של מדרגות הדר הכרמל אל הדר השקיעה מול הכרמל. שכונת הדר הכרמל הייתה פעם פנינת תפארתה של העיר חיפה, ועם הזמן נשחקה למצבה הנוכחי – משכנם של האומנים ה"שרוטים" המאושרים כדברי שארל אזנאבור בשירו "לה בוהם" שזכה לגרסה עברית בפי אבי טולדנו.

https://gurushots.com/photo/banister-handrail-staircase-08f80fbf4e056aa569888d136a412a4e

כשראיתי את הציור שלי התחילו להתנגן בראשי מילים משיר נשכח ששר פעם מזמן דני גרנות
"… ועל כול שמש השוקע, בליבי אני יודע שאי שמה מאירות אלפי זריחות".

לשמחתי האינטרנט יודע הכול ואיננו שוכח דבר. מצאתי בקלות את השיר האופטימי כטעמי, שכתבה רימונה די-נור כנוסח עברי לשיר צרפתי של ז'וליין קלרק. הצרפתית שלי איננה מספיקה כדי להבין את השיר בשפת המקור, ותרגום גוגל לא הקל עלי. ברור לי שהשיר אופטימי גם בצרפתית, אבל נוצר בי הרושם שהנוסח העברי אופטימי יותר. בימים אלה, נראה לי שאנחנו זקוקים לאופטימיות זו יותר מאשר כשנכתב השיר בשנות השבעים של המאה הקודמת.

הנה השיר העברי לצד המקור הצרפתי

זה חוזר דני גרנות מילים: רימונה די-נור ; לחן:  Julien Clerc זה חוזר  עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו ספינה המפליגה  עד אין סוף  אבל אלף אוניות  במקומה  חוזרות אלינו אל החוף. על כל חרצית, על כל רקפת  הנובלת או נקטפת,  יש תמיד ארבע, חמש או שש  או שבע-מאות פריחות  ועל כל שמש השוקע(ת)  בלבי אני יודע(ת)  שאי שמה מאירות  אלפי זריחות. זה חוזר  עוד שנה ועוד אלפיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו ציפור אשר פרחה  טרם סתיו  אבל אלף סנוניות  במקומה  עלינו יפרשו כנף.  על כל חרצית… זה חוזר  עוד שבוע, עוד שנתיים או יותר.  זה חוזר  זה עצוב כשזה חולף כשזה עובר.  אך זה חוזר  כמו כוכב אשר נפל  משחקים  אבל אלף מאורות  במקומו  לילה לילה נדלקים. על כל חרצית…

Ce n’est rien Julien Clerc Ce n'est rien Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien Tu sais bien Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain Ça revient Pour un bateau qui s'en va et revient II y a mille coquilles de noix sur ton chemin Qui coulent et c'est très bien Et c'est comme une tourterelle Qui s'éloigne à tire d'aile En emportant le duvet qui était ton lit un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'océan Ce n'est rien Tu le sais bien, le temps passe, ce n'est rien Tu sais bien Elles s'en vont comme les bateaux, et soudain Ça prévient Comme un bateau qui revient, et soudain Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin Qui résonnent et c'est très bien Et ce n'est qu'une tourterelle Qui revient à tire d'aile En rapportant le duvet qui était ton lit un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'Océan Ça prévient Comme un bateau qui revient, et soudain Il y a mille sirènes de joie sur ton chemin Qui résonnent et c'est très bien Et ce n'est qu'une tourterelle Qui reviendra à tire d'aile En rapportant le duvet qui était son nid un beau matin Et ce n'est qu'une fleur nouvelle Et qui s'en va vers la grêle Comme un petit radeau frêle sur l'Océan

ובסופו של יום אי אפשר להתעלם משירם של לד זפלין – Stairway To Heaven