מנחם יוצא למלחמה בתמונע

מזה זמן רב עולם התיאטרון סגור – קורונה. עכשיו מתחילים לשוב לחיים, אבל הרכבת האחרונה מתל-אביב לביתי בחיפה יוצאת לדרכה לפני עשר בלילה – מחשמלים אותה בלילה. הביקור בהצגות הערב בתל אביב נעשה בעייתי משהו. האוטובוס האחרון לחיפה יוצא בשעה 23:20 מהתחנה המרכזית ה"חדשה". ניתן לחזור מהצגות ערב שמסתיימות בזמן שמאפשר הגעה לתחנה המרכזית בטרם יצא האוטובוס האחרון. והנה מודיעים בחדשות שהתחנה המרכזית נסגרת לתמיד בתחילת דצמבר 2021.
אני אוהב את התחנה המרכזית עם המארג החברתי של המוכרים והקונים, עם גלריית הגרפיטי בקומה השביעית ובעיקר עם תיאטרון הפרינג' החביב עלי – תיאטרון קרוב. ועכשיו סוגרים לנו את התחנה עם התיאטרון, החנויות והגלריה, ועם האפשרות לחזור מהצגות ערב בתל אביב לחיפה.

אני מקבל בפייסבוק הודעה על ההצגה 'מנחם יוצא למלחמה'. אני מתעלם בדרך כלל ממודעות על הצגות בתל-אביב כי ממילא אינני יכול לשוב מהן הביתה, אבל הצגה זו מתחילה בשמונה בערב כך שיש סיכוי להגיע בסיומה לרכבת לחיפה. גם לליב֫י הזמן מתאים – אני מזמין לנו כרטיסים.

ביום ההצגה אני הולך לתחנה המרכזית לצלם את הגרפיטי בגלריית הקומה השביעית. זהו מיזם צילום לא קטן ואינני מתפנה לאכול. גם כשליבי ואני נפגשים איננו מספיקים לאכול ואני מגיע לתיאטרון רעב עם כאב ראש. במבואת התיאטרון מתקבצת חבורת נערות ונערים קולוסלית עם קול שמנפץ זכוכית*. אנחנו נכנסים לאולם. המקומות בחזית תפוסים אבל יש לפני השורה הראשונה שני כסאות פלסטיק ואנחנו בוחרים לשבת בהם. מימיני, על כסא גלגלים, הסטנדאפיסט היושב 'דדי הגולש'.

מנחם יוצא למלחמה

קומדיה מוזיקלית מטורפת, סָטִירָה חברתית עם מאפיין של טרגדיה קלאסית – למות מצחוק.

התפאורה שעיצב מושיק יוסיפוב חביבה עלי. היא מינימליסטית כיאה להצגת פרינג'. בין תמונה לתמונה פריטי התפאורה מוזזים על ידי השחקנים ומגדירים בקוים כלליים את אתרי ההתרחשות.

מנחם שווילנשטיך – השחקן דורון צפריר – צופה במסך שגבו השקוף מופנה אלינו. הוא מציג מונולוג שלם ללא מילים ולפתע נתקף בחמת זעם כשהוא רואה את משפחתו בפרסומת לתרופה נגד גזים. מכאן מתחילה הקומדיה לשעוט בקצב ומציגה בפנינו את חוליי תרבות התקשורת והחברה של ימינו. מנחם חרד לפרטיותו, הוא עורך דין שהשיימינג הזה יכול לפגוע בו. גם הבן האומן – השחקן גיא רון – רואה בפרסומת זו סכנה להרס של תדמיתו. הבת אסנתי – השחקנית שירי לוטן – דווקא מתלהבת מהפרסום ורואה בו אפשרות לקידום קריירת הדוגמנות שעליה היא מפנטזת. הבן ש' מהמוסד – השחקן אייל שכטר – רוב הזמן שותק ומפגין חשדנות בכל דבר. בשלבים אחרים בהצגה פתאום יהפוך את עורו ויפצח בזמר, ואז ישוב לסגירותו כאיש מוסד. אשתו של מנחם – השחקנית בהט קלצ'י – מציגה דמות צבעונית שופעת תהפוכות. אסנתי מדהימה אותנו בשירה מלאה במחוות "גדולות" לקראת פריצתה הצפויה לעולם הדוגמנות.

אני צוחק ושומע את הקהל מאחורי שואג מצחוק. גם דדי שיושב לימיני צוחק מכל מחווה הומוריסטית בהנאה ניכרת לעין. המחזה משובץ בשירים שמשלימים את המסרים וקופצים פה ושם בין סגנונות שלפעמים עומדים בסתירה מופגנת להתנהגות הדמות ששרה אותם. אני מתמוגג מכל רגע.

מנחם מחליט לצאת למלחמה על כבוד משפחתו. הוא תובע את קפסולניק – מנכ"ל החברה שמייצרת את התרופה נגד גזים. קפסולניק הוא השחקן אייל שכטר. מעתה נראה כל שחקנית ושחקן במספר דמויות. את קפסולניק מייצג עו"ד מניפולוביץ' [גיא רון]. הם מנסים לשחד את אסנתי בקמפיין דוגמנות ובלבד שאביה יסיר את התביעה. כל סוגי הנוכלויות, המניפולציות, ההשפלות והשיימינג מוצגים בפנינו בצורה בוטה. מניפולוביץ' לועג למנחם שהיה כנראה שק חבטות שלו בעבר. בשיחה אחרת שמים ללעג את גובהו של מנחם ולא חוסכים מאף אחד את חיצי ההשפלה. ההומור מובנה היטב נדבך על גבי נדבך והסיטואציות מצחיקות ללא גלישה לפאנצ'ים מנותקים שכל מטרתם היא לדגדג את בלוטות הצחוק.

בהמשך אנחנו מגיעים לצ'קיסטניה שבה התרופה לגזים נמכרת בהצלחה. הנציגה המקומית [שירי לוטן] מציפה אותנו במונולוג ארוך בצ'קיסטנית שאנחנו מבינים בו כל מילה בזכות המשחק והמימיקה שאומרים הכל.

הבמה משנה את פניה ואנחנו באולם בית המשפט. השופטת [בהט קלצ'י] והקלדנית [שירי לוטן] מגחיכות את מערכת המשפט בעיקר במימיקה ובמחוות גוף. באופן כללי ההצגה מאוד פיזית ולביטוי הלא-מילולי יש מקום נכבד לא פחות מאשר לטקסט. השחקנים מעולים והבמאית השכילה להוציא מכל אחת ואחד מהם את המיטב. כשמנחם קורא לבנו האומן [גיא רון] להעיד, ברור לנו שהוא לא יגיע משום שעו"ד מניפולוביץ' נמצא על הבמה.

באחד המעברים בין התמונות, בשעה שהשחקנים משנים את התפאורה, מציגה לנו בהט קלצ'י מונולוג שנפתח במימיקה ובתנועה ללא מילים ועובר לטקסט שמורכב כולו משורות ממיטב הזמר העברי שמוכר היטב לכולנו. הקהל מתגלגל מצחוק.

אין לי כוונה לספר כאן לטובת מי פסקה השופטת וכיצד הסתיימה ההצגה – לכו לתיאטרון.

הומור פיזי מצחיק בשנינותו – סָטִירָה מופרכת בעליל… או לא.
ממון, שיימינג, שוחד ותהילה, ומשפט צדק שמסתיים בהפתעה.
כשניסיתי לצטט פנינים מההצגה הבנתי שארצה לשוב ולראותה.
נראה לי שההצגה עוד תהפוך לקאלט – ואני ראיתי אותה לפניכם!

ההצגה מסתיימת, ובהשתחוויה מתברר לי שהמחזאי דדי גל הוא דדי הגולש שיושב לימיני. במהלך ההצגה הוא צחק ונהנה לא פחות ממני ונדמה היה שכל מה שמפתיע אותי, מפתיע גם אותו.

מזמינים את הקהל להשאר לשיחה עם היוצרים. אני חייב, לצערי, לשעוט אל הרכבת לחיפה. בדרך לרכבת מתעוררים בי מחדש הרעב וכאב הראש ואני קולט שהם נעלמו לחלוטין בזמן ההצגה – זה אומר עליה הרבה מאוד.

מאת: דדי גל ואלמה וייך חושן בימוי: אלמה וייך חושן ע. בימאית: מאיה וולפרט עיצוב תפאורה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תלבושות: נטשה מנטל עיצוב תאורה: אורי מורג עיצוב תנועה: טל קון מוזיקה: דדי גל ואורי אפרת

שחקנים: שירי לוטן, דורון צפריר, בהט קלצ'י, גיא רון, אייל שכטר

דף ההצגה בתיאטרון תמונע

* עולם האסוציאציות שלי מוביל לשיר "אני אדם פשוט מאוד" מהמחזמר גבירתי הנאוה. ממש לא קשור להצגה זאת.

יש כוכבים בזרם – עלובי החיים – הבימה בחיפה

שישה ימים עברו ועדיין מהדהדת בי ההתרגשות מהשיר 'לבדי' של אֶפּוֹנִין בביצוע נוי הלפרין. לא הייתה לי כוונה לכתוב על המחזמר עלובי החיים של הבימה. כולם כבר גמרו עליו את ההלל ולא נראה לי שיש לי מה להוסיף. לאחרונה אינני חולק חוויות באותה אינטנסיביות כבעבר. עיסוקי הפנאי שלי שינו כיוון ואינני מתפנה לכתוב עליהם, אלא שהפעם ההתרגשות איננה מרפה ממני. שמעתי השבוע הרבה מאוד ביצועים של 'עלובי החיים' בספוטיפי וביוטיוב. כול הביצועים מעולים מהרבה בחינות, אך לא חוויתי אותה התרגשות שאחזה בי בעקבות ההפקה של הבימה שראיתי בתיאטרון חיפה.

למחזמר יש ליהוק כפול ובמספר תפקידים אפילו משולש. כול המשתתפים על הבמה – אלה שיש לדמותם שם בתוכניה ואלה שמשלימים את 'שורת המקהלה' – מעולים, ואני מרשה לעצמי להניח שאילו ראיתי את השחקנים-זמרות-שחקניות-זמרים בהרכב אחר הייתי מקבל חוויה דומה. התמונה הכוללת בנויה מהמוזיקה שמאחורי הקלעים, מהבימוי והכוריאוגרפיה המושלמים, מהתפאורה שבונה יחד עם התאורה היצירתית חוויה מרתקת, מהתלבושות שובות העין וכמובן מהשירה ומהמשחק של כול המשתתפים.

כפי שאמרתי בראשית הטור, המבקרים גמרו את ההלל על ההפקה כך שלא נותר לי אלא להסכים איתם. ובכול זאת אני רוצה להדגיש את נקודת האור שגרמה לי לשמר את ההתרגשות לאורך זמן. לא הִכרתי אותה עד כה. בעצם, גם בזמן שחוויתי את המחזמר לא ידעתי את שמה של זו שמשחקת ושרה את התפקיד של אֶפּוֹנִין. קוראים לה נוי הלפרין והיא כבשה אותי במשחקה המאופק ובשירתה הקטנה שהופכת להיות ענקית ושבה ומתקפלת ללחישה. כן, אני יודע שכך אמורות כל הזמרות לשיר את 'לבדי'. שמעתי השבוע אינספור ביצועים של 'לבדי' וכן של 'On My Own' ושל 'Mon histoire'. התפקיד של אפונין תובעני מאוד והבמאים מלהקים לתפקיד זה את הטובות שבמבצעות, לכן כול הביצועים מעולים, אבל אף אחת לא מרגשת אותי כמו נוי הלפרין. כול פעם שאני שומע את הביצוע שלה מהקלטת ההפקה של בית צבי אני מתרגש מחדש. אינני מִקצוען בשום תחום שקשור למחזות זמר ואינני יכול להצביע על מה שעושה את ההבדל. אני יכול לזהות מה בולם את התרגשותי אך אינני יודע מה בביצוע מסוים זה מרגש אותי כול פעם מחדש. שמעתי ביצועים טכניים מאוד, כאלה ש'משוויצים' ביכולות הקוליות, ושמעתי ביצועים 'בכיניים' כמו זה מהסרט – שני אלה בולמים את ההתרגשות שלי. הביצוע היחיד שהתקרב להתרגשות מהביצוע של נוי הלפרין היה זה של Lea Salonga.

לצערי לא מצאתי הקלטה של נוי הלפרין מההפקה של הבימה, אני מקווה שהיא תצוץ ברשת בקרוב. בינתיים אני שומע את ההקלטה מבית צבי.

לפני מספר שנים השתדלתי ללכת להרבה הפקות של בתי הספר למשחק. על החוויות הטובות סיפרתי כאן. היום אני יודע שיכולתי לשמוע את הביצוע הזה לפני שנים. הגיע כנראה הזמן לחזור למנהגי הישן, לפנות זמן וללכת להפקות בתי הספר.

אני כבר מחכה לשמוע את נוי הלפרין בתפקידיה הבאים.

בילי שוורץ פעם שניה בתיאטרון חיפה

אוהד חיטמן רקח עבורנו מחזמר קצבי משעשע ונוגע ללב. בילי שוורץ ואִמָּהּ – טלי אורן ומיקי קם – כובשות במשחק ובשירה. כל הכבוד ליוצרות וליוצרים.

עד כאן הקדמה לאלה שאינם קוראים ברשת מעבר לתו ה-140. אני מקווה שההקדמה גרמה לכם לרצות להמשיך לקרוא, אם לא, הפסדתם כרגיל, וכרגיל אינכם יודעים.

על הבמה תזמורת. עשרה נגנים ומנצח מאחורי תפאורה ניידת שקופה למחצה מנגנים את האוברטורה שמובילה אותנו אל עולם חסר מנוחה. משתתפי המחזמר, זולת בילי, נעים על הבמה בחפזון ושרים

כולם רצים,
כולם רוצים,
עם סימני השאלה,
אבל בלב יודעים
הדרך לא תהיה קלה!

ההמולה מתפוגגת ובמרכז הבמה, מאחורי שולחן משרדי, יושבת בילי שוורץ שאיננה רצה לשום מקום. השחקנית-זמרת טלי אורן היא בילי שוורץ – מזכירה במשרד רואי חשבון שעיקר תפקידה הוא לסנן את הפניות אל הבוס ותוך כך גם להסתיר את מעלליו. טלי אורן ניחנה בכשרון נדיר לדבר ולשיר בקצב מסחרר ולהחליף מצבי רוח כהרף עין, וזה מה שהיא עושה כמעט לכל אורך המחזמר בו היא מטלטלת בין תקוה ליאוש וויתור על החלומות. אמהּ של בילי – מלכה שוורץ – היא מיקי קם שניחנה ביכולות שירה ומשחק מגוונות. היא מעמידה מול בילי משקל נגד שיוצר חוויה משעשעת להפליא. שתיהן רוקמות יחד מצבים בלתי אפשריים שמוכרים לכולנו היטב, כי אנחנו יודעים שביחסי הבת הרווקה והאם היהודיה-פולניה-איטלקיה-מרוקאית… הבלתי אפשרי הוא הנורמה. המחזה המקורי של אוהד חיטמן כאילו נתפר לדמויות במקומותינו, אך בעצם מרקם היחסים שמציג לנו המחזמר מוכר לכל תרבויות העולם שאנו מכירים. אני מצפה לרגע שתיאטרוני העולם יגלו את המחזמר ויאמצו אותו לשפתם ולתרבותם, אין לי ספק שהוא יעבוד בכל לשון. הבעייה היחידה תהיה לגייס לשורות המחזמר כשרונות דוגמת טלי אורן ומיקי קם.

יכול להיות שבעוד שבוע אחשוב שנסחפתי מעט, אבל היום, אחרי שחוויתי את המחזמר בילי שוורץ, עלה בדעתי שאוהד חיטמן בדרכו להיות האנדריו לויד וובר הישראלי. יכול להיות שהעובדה שהיום יום הולדתו של וובר דנן תרמה למחשבה זו, כי במחשבה שניה, סגנון המחזמר יותר זונדהיימי מווברי.

כל משתתפות ומשתתפי המחזמר מציגים דמויות כובשות וסטראוטיפיות כיאה למעמדן במחזמר. השחקן-זמר אמיר הלל מגלם כאן את דמותו של יונתן גור-לביא – שחקן-סלב שמגלם בדרמה טלוויזיונית סכרינית דמות של רופא. אמיר מחצין את דמותו ככל שניתן אף מעבר לכך. הוא המראה המהפכת שמוצבת מול בילי – טיפוס שופע בטחון עצמי ויהירות שמשוכנע שאין גדול, מוכשר וכובש ממנו. לעומתו בילי מעידה על עצמה ש"כולם צריכים איזו בילי אחת כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם".

מכאן מתפתחת העלילה עם מספר מהפכים דרמטיים מלווים בקריצה גדולה והומור עצמי. ההתפתחויות מפתיעות, משעשעות ואף מרגשות במקומות המתאימים. אין לי עניין להמשיך לספר על העלילה, כי כל מה שאומר מכאן והלאה יהיה ספוילר. אני נהנה מאוד מהמחזמר למרות שאני מכיר את העלילה וחלק מהשירים. בדיוק לפני שנה ראינו את אותה הצגה בתיאטרון חיפה. ההצגה הייתה אז בחיתוליה. השירים וקטעי המשחק היו בנויים היטב, אך הדבק ביניהם היה רופף משהו. הפוטנציאל האדיר של המחזמר ניכר אז ולכן בחרתי לא לגבש דעה לפני שאני מגיע לראות את ההצגה בשנית לאחר שתעבור את טבילת הקהל ותתהדק. היום, כעבור שנה, המחזמר זורם היטב ואיננו מותיר לקהל רגע דל. עכשיו אני יכול להמליץ על המחזמר בלב שלם, ואני מניח שארצה לשוב אליו פעם נוספת בעוד שנה.

כולם רצים,
כולם רוצים לכבוש את העולם
מעמידים פנים,
כולם אחרי כולם
כאילו שהכל מושלם
מחזיקים בפנים
ועד שאור השמש לא ידוע
אין מקום אחר מלבד מרכז הלהבה

אני ממליץ ללכת למחזמר בילי שוורץ –
חוויה מעולה מובטחת!

יום אחד, אחרי שהמחזמר יכבוש את במות העולם, תוכלו להתפאר שראיתם את המחזמר בהפקה העברית המקורית הראשונה.

בסיום המחזמר, אחרי ההשתחוויה, טלי אורן מודיעה לנו בהתרגשות שההצגה הראשונה התקיימה כאן בתיאטרון חיפה בדיוק לפני שנה. איזה יופי, מתברר שאני סוגר יחד איתם מעגל ראשון, ואפילו לא ידעתי.

מוסיקה ופזמונים: אוהד חיטמן מחזה מאת אוהד חיטמן ושירילי דשא על פי רעיון מקורי של אוהד חיטמן בימוי: דניאל אפרת כוראוגרפיה: עומר זימרי ניהול מוסיקלי ותזמורים: טל בלכרוביץ' תפאורה: סאשה ליסיאנסקי תלבושות: יובל כספין תאורה: אורי מורג הדרכה קולית: מאיה אבידן עוזר במאי: אסף פרידמן עוזרת כוראוגרף: גילי גבל קורפטיטור: איתי שמעוני עיצוב סאונד: איציק פריד תזמורים נוספים: זהר שרון, ליאור רונן עיבודים קוליים: אוהד חיטמן

בהשתתפות: טלי אורן בילי שוורץ מיקי קם מלכה שוורץ אמיר הלל יונתן גור-לביא נילי צרויה סימונה שרון צור מר אבנר דור אוחיון בר- נתן גב' קרלה אבנר יפעת כהן מזכירה נעה גודל מזכירה מלאך דודי גזית צלם / זמר חתונות / יהודה נהרי רו"ח / צלם יוסף אלון רו"ח / מלצר

המופע בליווי תזמורת המהפכה מנצח: רועי אופנהיים כינור ראשון: עדי חלאבין כינור שני: ליאה רייחלין ויולה: דניאל תנחלסון צ'לו: דן ויינשטיין קונטרבס: אלון עזיזי חליל: הגר שחל קלרינט: קרן גולדנצוייג תופים וכלי-הקשה: נדב רוגל כלי-הקשה: עודד גייצהאלס פסנתר: רועי כהן

בשולי היריעה:

• נחשפתי לראשונה לכשרונה העצום של טלי אורן להחליף הבעות רגש,  כששרה את 'אני סתם בחורה' ב'דומינו'. מאז אני מנסה להשיג הקלטה של אותו שיר ללא הצלחה. אני זוכר את השיר לפרטי פרטיו כולל הישיבה על השולחן נפנוף הרגליים והחלפת מצבי הרוח בקצב מסחרר. כיף לראות כיצד כשרון כזה מתפתח וכובש את המקום הראוי לו.
• עדכון מאוחר – בינתיים עלו הקלטות ההופעות של ‘דומינו’ לרשת ואיתם גם השיר ‘אני סתם בחורה.
• תיאטרון חיפה הפיק למחזמר תוכניה מושקעת ועשירה בתוכן מעניין. בין השאר, אפשר לקרוא שם מאמר מעניין על 'עשרה קוריוזים מתולדות המחזמר, מאת דן אלמגור. המשפט האחרון ברשימה הוא: 'אז מה הפלא שהסנדלרים תופסים מקום כה מרכזי ברשימה שכתבתי לכבוד הצגת בילי שוורץ, שאין בה אפילו סנדלר אחד’.

• אפשר להאזין לשירי המחזמר ואף לרכוש אותם כאן.

• שמעתי הבוקר אנשים שואלים זה את זה אם בכוונתם להתחפש השנה ולְמַה. עלתה בדעתי המחשבה שאולי כדאי לנסות להוריד את כל המסכות ולהשאר בפנים גלויות לכבוד פורים. בערב שמעתי שכולם ’מעמידים פנים, כולם אחרי כולם כאילו שהכל מושלם’ וזה התחבר לי להגיגי הבוקר.
  

גבירתי הנאוה – הבימה 2013

אילו אמר לי מישהו שאתרגש עד דמעות מהשיר "טיפ טיפת מזל", במחזמר גבירתי הנאוה, הייתי אומר שככל הנראה נטרפה עליו דעתו. אף אחד לא אמר לי דבר כזה – אך זה בדיוק מה שקרה.

את היום אני מבלה עם ליבי. קבענו מראש שאנחנו נפגשים ככה סתם, ללא כל תכנית מוגדרת. כל אחת מפגישותינו האחרונות הסתיימה כשיש לנו עוד הרבה מאוד דברים להגיד, ואף פעם איננו מספיקים הכל. אז אנחנו נפגשים בשעות הצהריים בתל-אביב, מטיילים מבית קפה לבית קפה, מדברים, חורשים חנויות וחוויות, ובערך בשעה שבע ורבע בערב, נקלעים בדרך מקרה לככר הבימה.

הערב מוצג המחזמר גבירתי הנאוה. אין ספק שהכרטיסים אזלו זה מכבר. אנחנו מחליטים לנסות בכל זאת, עם טיפ טיפת מזל, נוכל אולי לצוד כרטיסים מוחזרים. כעבור כעשרים דקות מצליחים לקנות זוג כרטיסים במרכז השורה האחת עשרה באולם רובינא – היש מקומות טובים מאלה? רוכשים תוכניה ערוכה היטב, שמעשירה את החוויה לפני ההצגה ואחריה, ונכנסים.

בחזית הבמה מסך תפאורה מצוייר. מאחוריו עוד מעט יתגלו כל איזורי ההתרחשות. כבר ראיתי את המחזמר שלוש פעמים בעבר על הבמה, ותמיד הייתה התפאורה עשירה מאוד. התפאורה של ערן עצמון נאמנה למדי לתפאורות שראינו בעבר, וקולעת היטב לרוח המחזמר. עם זאת, נראה לי שהפעם התפאורה עשירה, מגוונת ומורכבת מאלה שראינו בהפקות הקודמות. אחד הדברים המרשימים הוא שינוי צבעי התפאורה. את זה אני מבין רק לאחר ההשתחוויה, כשהתאורה יורדת, ואנו מגלים שתמונת מסך הרקע של לונדון היא בצבעים אפורים, ואת שינויי הצבע מעניקה התאורה. השילוב של התאורה של קרן גרנק, עם התפאורה של ערן עצמון, והתלבושות של ילנה קרליך, משלים תמונה מאוד מרהיבה וקולעת.

המפגש הראשוני בחזית הקוֹוֶנט גרדן בלונדון, ממש מוּכר. כמי שראה את המחזמר בקולנֹע ובמספר הפקות על הבמה אני מתקשה לא להשוות. אני מגלה גם שאני יודע בעל-פה חלק ניכר מהטקסטים המדוברים והמושרים, ואפילו מבדיל בין הגלגולים השונים של אותו טקסט. אני חי בתוך המחזמר, נהנה, ולמרות שהכל צפוי וידוע מראש – מתרגש לא מעט. נתן דטנר הוא פרופסור היגנס לתפארת. מדוייק, קולע ומרגיז במינון הראוי. הוא מפגין את קור הרוח האדיש לאורך ההצגה, ומדגיש בכך היטב את המהפך שמתחולל בו כשההתרחשויות יוצאות מכלל שליטתו. שני כהן בתפקיד אלייזה דוליטל – זו שרבים צקצקו בלשונם ואמרו שהיא איננה זמרת – עושה לכולם בית ספר. אולי היא לא הייתה זמרת כאשר לוהקה לתפקיד, על הבמה היום, היא ללא ספר זמרת שמפיקה מגרונה את הצלילים המדוייקים בשירה ממש כמו בדיבור. המשחק שלה נוגע ללב ומאוד מאוד אנושי, הרבה יותר מזה של האלייזות שראינו בעבר. כך לפחות לטעמי.

באופן מפתיע למדי, הדמות שמרגשת אותי יותר מכולן היא זו של אלפרד דוליטל. פיני קדרון הוא האלפרד דוליטל האולטימטיבי מבחינתי. אהבתי את בומבה צור ואת אריק לביא בתפקיד זה, אך פיני קדרון מקפיץ את התפקיד לגבהים חדשים. הוא איננו עושה את זה, מן הסתם, לבד – הבימוי של משה קפטן, הכוריאוגרפיה של אביחי חכם והעיבוד המוסיקלי של יוסי בן-נון, נותנים לו את הכלים שבאמצעותם הוא כובש אותי מהבמה.

השיר טיפ טיפת מזל נחלק לשלושה חלקים שביניהם נמשכת ההצגה. באחד החלקים, משתנה קצב השיר ונכנס קטע מחול מדהים בסגנון שונה לחלוטין מסביבתו. בסיום אותו קטע שבים אל השיר במתכונתו הראשונית, ואני מגלה שאני שטוף דמעות מהתרגשות. זה מעולם לא קרה לי בעבר. הקטע איננו מרגש רעיונית – זו התרגשות מהביצוע האמנותי נטו.

המחזמר גבירתי הנאוה הוא מהקלאסיים במחזות הזמר. הכל צפוי וכל השירים מוכרים, לכן אינני מוצא טעם להתייחס לתוכן, אלא לביצוע האמנותי של ההפקה המסויימת הזו. החוויה מאוד מאוד מרגשת. אני נהנה במיוחד מהכוריאוגרפיה המרהיבה ומהלהקה – ובדרך כלל אינני כזה. מחול אינננו הצד שמלהיב אותי בדרך כלל. יכול להיות שבגלל שאני מכיר הכל – עלילה, מילים, מוסיקה ואפילו תפאורה – היטב, נותרים לי הפעם משאבי נפש להתרגש מהחדש ומהבלתי מוּכר.

המחזמר גבירתי הנאוה – הבימה 2013 –
הוא הפקה מעולה שאשמח מאוד לראות ולשמוע שנית.

אני מניח שהמחזמר יתקשה לנדוד מאולם רובינא של הבימה. התפאורה נכנסת לבמה מכל הכיוונים, ולכן היא דורשת חללים בגודל של במה שלמה מכל צידי הבמה, וכן יכולות שינוע מורכבות. מספר האולמות בארץ שיכולים לקלוט תפאורה כזאת מועט מאוד. בנוסף לכך, צוות ההצגה כולל, בנוסף לכל אלה שאנחנו רואים על הבמה, תזמורת, והרבה מאוד אנשים שמלאכתם נעשית מאחורי הקלעים.

אני מסופק אם המחזמר יוצג מחוץ לתל-אביב. אז אם אתם בירושלים, בבאר שבע, בחיפה – כמוני, או בכל מקום אחר – ממש שווה להתאמץ מעט ולהגיע אל ההצגה בהבימה. אני הגעתי ברכבת ושבתי ברכבת מאוחר מאוד בלילה והחוויה בהחלט הצדיקה את זה.

מאז יום הבילוי עם ליבי, שהסתיים במחזמר גבירתי הנאווה, אני מפזם כל הזמן את כל שירי המחזמר. את שיריה של אלייזה, את אלה של פרופסוור הגינס וקולונל פיקרינג, ואפילו את שירו של פרדי אינספורד היל. השירים שאינני שר כלל הם שיריו של אלפרד דוליטל – פיני קדרון. שירים אלה נדבקו אצלי בראש היטב לכוריאוגרפיה מורכבת ומרשימה ועיבוד מוסיקלי שונה מזה ששגור בראשי מההפקות הקודמות. אני מתחיל לשיר את טיפ טיפת מזל, אבל יוצא לי הביצוע של בומבה צור, ואני מתבאס שאינני זוכר, ואינני מסוגל לבצע את החידוש המדהים של פיני קידרון והלהקה. אני רוצה לרקוד… אבל אינני יודע.

יוצרים
מוסיקה : פרדריק לאו מחזה ופזמונים : אלן ג'יי לרנר תרגום : דן אלמגור , שרגא פרידמן בימוי : משה קפטן ע. במאי : אורית גפן עיצוב תפאורה : ערן עצמון עיצוב תלבושות : ילנה קלריך ניהול מוסיקלי : יוסי בן-נון הדרכה ופיתוח קול : דוקי עצמון	עיצוב סאונד : איציק פריד כוריאוגרפיה : אביחי חכם עיצוב תאורה : קרן גרנק פאות : אסנת שגיא עוזר מנהל מוסיקלי : אוהד בן אבי עיבודים לסמפלר : ליאור רונן ניהול ליהוק : רות טון מנהלת הפקה : דנה כץ נאמן ע. מעצבת תלבושות : ארז מעיין
שחקנים
פרופסור היגינס : נתן דטנר אלייזה דוליטל : שני כהן קולונול פיקרינג : דב רייזר אלפרד דוליטל : פיני קידרון גברת פירס : רובי פורת-שובל פרדי אינספורד היל : אדם להב גב אינספורד היל : גבי אוהד דוד	גב אינספורד היל : גבי אוהד דוד גב היגינס : מרים גבריאלי גב' הופקינס : יפה תוסיה-כהן מלכת טרנסילבניה / ליידי בוקסינגטון : לירון יואלי ג'יימי : ניר שיבר הארי לורד בוקסינגטון : רועי קקון זולטן קרפאטי / ג'ורג המוזג : שלומי ברטונוב
להקה	מוסיקאים
אורן חבוט , אשוט גספריאן, ג'סיקה אוזן, דוריס נמני , טליה בן מזי"א, מיכאל עינב, נעמה נחום , ענת טוביה, ערן חגי נויברג, קארין שיפרין, רינת גולדמן, תות מולאור, תמר אילנאי , הילה שלו להטוטני רחוב דור הררי, דור רייבי, תומר דהן	פסנתר וניצוח : אוהד בן אבי קלידים וסמפלר : גיורא ליננברג , ליאת פרלוג מאירי כלי הקשה : יוני גבעוני , אסף רוט קלרינט : אור סידי , קרן גולדנצוויג חצוצרה : אודי דונטקובסקי , דורון סילשי טרומבון : לואיזה סלומון , יונתן וולצוק חליל : עדי קייזר קונטרבס : ענבר פז

בשולי השוליים:
האות אלף במילה נָאוָה נחה – כלומר אין להגות אותה כלל.
אנא, אמרו גבירתי הנָאוָה – Nava, ולא גבירתי הנָאָוָה – NaAva

העיר הזאת – מחזמר ראפ בלשי מבית ויקטור ג'קסון

מחזמר הראפ הבלשי העיר הזאת מגיע אלינו לתיאטרון חיפה. זה מכבר אני זומם לנדוד תל-אביבה לראות אותו. לא שאני יודע עליו משהו מעבר למה שראיתי בסרטון הפרומו, אבל זה הספיק כדי לתפוס אותי. אז ביקשתי מאשתי שתחיה להזמין לנו כרטיסים ל"העיר הזאת" כהצגת בחירה. זה טוב? לפני כשבועיים, כשעניתי על שאלה זו בחיוב, לא ידעתי, ניחשתי – לפעמים זה מצליח. בדיעבד, זה הרבה יותר מטוב – זוהי חוויה אומנותית שמשלבת סיפור בלשי מרתק עם כתיבה עשירה, מוסיקה טובה, ביצוע מעולה והומור שנון. הנאה צרופה.

הכניסה לתיאטרון מלאה בצעירים ובבני נוער. זה משמח אותי, סוף סוף מגיע לתיאטרון חיפה משהו שמביא אליו גם את הנוער. צריך להביא אלינו לחיפה הרבה הצגות מעין אלה כדי לשמור על הצעירים בעירנו – אני מקווה שיש כאן גם רמז לבאות. אנחנו יושבים בשורה הרביעית בכנף השמאלית של התיאטרון, מקום שרואים ממנו את הבמה היטב ורואים גם את הקהל באולם מעט מלמעלה.

ההצגה מתחילה. את הפתיחה אני מכיר מהטיזר שמוביל אותנו אל תוך העלילה ומבהיר לנו את אופיו של הסיפור. יש כאן משהו בסיגנון פילם נואר עם הרבה מאוד קריצות לכיוונים שונים מתחומי אומנויות הבמה, ספרות, קולנע ומוסיקה ממיטב התרבות עליה גדלנו כאן בארץ מימי ילדותי ועד התרבות הכי עכשוית.

המחזמר הוא במרביתו טקסט מחורז ומושר בסגנון ראפ. השירים גדושים במשחקי מילים, כפל משמעות, רמיזות לאסוציאציות מתחומים אחרים וציטוטים לא רלוונטיים שמשתלבים בראפ באופן טבעי לחלוטין. גם הסגנון המוסיקלי מגוון. לא הכל ראפ, מידי פעם מבליח שיר מלודי וקטעי שירה הרמונית. כולם מוסיקאים טובים – כל אחד בתחומו, וכולם שחקנים שמגלמים את דמויותיהם היטב. הטקסטים מערבים פעולה דרמתית עם סיפור "הצידה" של מחשבות הדובר, והתוצאה בדרך כלל ממש מצחיקה. אני נהנה מאוד מהחידודים השנונים. אין כאן בדיחות עם פאנצ'ים, אלא הומור שנבנה על אסוציאציות ומשחקי לשון. לרקע התרבותי ישראלי של הקהל יש משמעות. הקהל צריך להכיר את מקורות תרבותנו ולזהות במהירות את הציטוטים שמשתלבים בהצגה. לקראת סוף ההצגה יש שיר שכל מילותיו לקוחות משירים אחרים – אני מתמוגג ואיתי כל הקהל.

לעזאזל איך היא ידעה שיש לי חולשה לחולשות… אתה מבין מה זה יחיד מול רבים? … אור – אורות, חור חורים… אלו רק שתי דוגמאות קטנות מאוצר הנונסנס שמפוזר לכל אורך ההצגה. אני קולט מלמול מהשורה מאחורי. בחורה ובחור שיושבים מאחורינו מְרָפְּרְפִּים את כל הטקסט יחד עם הזמרים-שחקנים שעל הבמה. לפתע אני קולט שחלק לא מבוטל מהקהל מכיר את כל ההצגה בעל-פה. זוהי הצגת קאלט שהקהל שב לראות שוב ושוב ובין לבין טוחן קטעים ביוטיוב.

ביציאה סיפרו לי היושבים מאחורי שאפשר למצוא ביוטיוב את כל ההצגה. בבית אני משוטט בין היוטיובים של העיר הזאת. יש כל-כך הרבה קטעים שאני רוצה לראות שנית ואינני מוצא ביוטיוב. כנראה ארצה לראות את ההצגה בשנית… ואולי בשלישית – רק שימשיכו להגיע אלינו לחיפה.

תוספת מאוחרת – 14/08/2017 – המחזמר תורגם לאנגלית לקראת הופעה טעונה בפסטיבל אדינבורו. הנה יחיד מול רבים באנגלית.

מומלץ… מומלץ… מומלץ… פשוט כיף!

התמונה מהפייסבוק של ההצגה העיר הזאת.

יוצרים: להקת "ויקטור ג'קסון" – עמית אולמן, עומר הברון ,עומר מור
מבצעים: עמית אולמן, עומר הברון ,עומר מור, דורית ליליין, רון אראל

גם אני צפיתי ב"כמעט נורמלי" בתיאטרון הבימה

מאת: ליבי רן

את המחזמר "כמעט נורמלי" הכרתי במקרה, כשחיפשתי שיר לביצוע בסדנת הגשת שירים במחזות זמר, שהעביר נדב ויזל באוניברסיטת תל-אביב. החלטתי לחפש ביוטיוב את קטעי המופעים מטקס פרסי הטוני האמריקאי, כדי להכיר קצת ממה שמציג בברודווי ממש עכשיו. נתקלתי במחזמר דרך שיר שהופיע בטקס, אבל המשכתי להאזין לשאר השירים, שהועלו לרשת בגרסת הדיסק שליווה את ההפקה המקורית. השיר שבחרתי לבצע, לבסוף, היה "Everything Else", ששרה הבת, נטלי. בשיר הזה, היא תולה את כל תקוותיה ברסיטל לפסנתר, שבו היא עתידה לנגן יצירה מורכבת של מוצרט. מוצרט היה פסיכי, ממש כמו אמא שלה, אבל המוסיקה שלו ברורה, ואי אפשר לשמוע בה את החובות שלו, את הצרות שלו, את המחלות שבהן לקה. הרסיטל הזה הוא נקודת היציאה שלה מהבית המטורף שבו גדלה, עם אמא מניה-דיפרסיבית ואבא שאף פעם אינו משקר כדי לגרום לבתו להרגיש יותר טוב.

לפני כשנה, שמעתי על כך שהמשכן החדש של הבימה יתחדש גם ביצירה הלא קלה הזאת, כשהידיעה הרכילותית הכילה רק את שמו של הראל סקעת. בחיים לא הייתי מנחשת, שמי שתלוהק לתפקיד אמו תהיה איילת רובינסון, שהפרש הגילאים ביניהם אינו גדול. לאחר הצפייה אני מבינה, שזה לא משנה. שחקנית כל כך מופלאה כמו איילת רובינסון אינה צריכה לעמוד בהגדרת גיל, כאשר הדמות שהיא בונה על הבמה כל כך שלמה ומרתקת.

לצפייה הראשונה בהצגה אנחנו מגיעים, כשאני מכירה היטב את השירים, וכבר באקורד הפתיחה אני מתרגשת. למזלי, ההיכרות עם השירים גורמת לי להשלים אותם בראש, כי בהצגה הראשונה בה אנחנו צופים יש בעייה מהותית בסאונד. בהצגה השנייה, אליה שנינו מגיעים מוכנים, גם הצד הטכני אינו מכזיב. כל השחקניות והשחקנים במיטבן/ם. דורון אורן בתפקיד דן גודמן, עובר מסע מרתק שמתחיל בהדחקת בעיותיו האישיות על מנת לתמוך באשתו החולה, ומגיע להתמודדות אישית עם הטרגדיה המשותפת שלהם, ששייכת לו לא פחות משהיא שייכת לה. הוא מעורר חמלה והזדהות, והדמות שלו עוברת תהליך מורכב ואמיתי. גלעד שמואלי נוגע ללב בתפקיד הנרי, החבר התיכוניסט של נטלי – בת המשפחה, ומהדהד את דמותו של אביה, כשהוא מתעקש לתמוך בחברתו המתוסבכת, גם כשהיא מזיקה לעצמה. רונה פרומצ'נקו בתפקיד נטלי מרגשת מאוד בתור המוסיקאית המחוננת, שפוחדת כל כך לִדמוֹת לאמא שלה, שהיא לא שמה לב כמה ההתנהגות שלה הופכת אותה לבת דמותה הצעירה. תומר שרון (תומש) הוא הפסיכופרמקולוג שאיתו רוקדת אם המשפחה, דיאנה, ואלס חולני בין גלולות בצבעים ובצורות, ובעיקר – דוקטור מאדן הרוקסטאר, שמוביל אותה במורד מדרגות חשוכות לתת המודע שלה. אני משוחדת, אני פשוט אוהבת את תומש, והוא מחשמל כרוקסטאר, ומקסים כרופא נפש אכפתי, שדואג גם לדיאנה וגם לדן. הראל סקעת טורד מנוחה בתפקיד גבריאל (גייב), הבן המת, שכל מה שחשוב לו הוא שיכירו בכך שהוא חי. והוא חי לחלוטין, בכל חדרי הבית, בכל שעות היממה. הוא אפילו פותח את ההצגה. בלילה שלאחר ההצגה הראשונה, אני חולמת שהוא בא ותופס אותי בגרון. זו לא פעולה מתוך ההצגה, אבל זו התחושה שהדמות שלו טובעת בי לכל אורכה (והרבה אחריה). את איכויות השירה הפנומנליות של סקעת כבר למדנו להכיר בתשע השנים האחרונות, אבל יכולת המשחק האדירה שלו באמת תופסת אותי בגרון. אחרונה, אבל בעצם ראשונה – איילת רובינסון בתפקיד דיאנה גודמן, שאותה אני רוצה לחבק חזק. דיכאון קליני אינו מצב זר לי. למעשה, את ההצגה שלי, "נקודה.", שעלתה לפני שנה, כתבתי על הדיכאון הפרטי שלי. דיאנה של ההפקה הישראלית, מניה דיפרסיבית וקשה לעיכול, אבל גם סופר-אנושית ומעוררת הזדהות. הפחד שלה משינוי, אפילו חיובי, מכה אותי בדיוק איפה שכואב. אין צורך להיות דכאונית כדי להבין את הפחד הזה. מה שמניע אותה, הוא הרצון לא להרפות מהמחלה, מתוך הדאגה שמא יבוא משהו רע יותר מהמוכר והרע שעכשיו. רובינסון נותנת את הנשמה שלה על הבמה, ובונה דמות עשירה, שהתהליך שלה הוא המורכב והקשה ביותר. התפקיד הזה הוא מתנה, ואין מתאימה ממנה לבצע אותו.

יכולתי לכתוב על ההצגה עוד המון, אבל אני מאמינה שהדבר הכי טוב שתוכלו לעשות, זה פשוט לצפות בה. אני שומעת מסביבי הסתייגות מהנושא. נכון, זה מדכא. עצוב. קשה. מטלטל. בכיתי הרבה. אבל הצגה שגורמת לי לכזאת התרגשות, אני תמיד רוצה לראות שוב. לא פלא שבסופו של דבר, נדבק לראש השיר של הבן גייב, "אני חי, אני חי, אני חי כל כך…". קתרזיס מזכיר לך שאת/ה חי/ה, גם אם החיים שלך לא נורמליים, וגם אם הם כמעט נורמליים.

אגב, את המחזמר התחילו לכתוב בריאן יורקי וטום קיט, במסגרת הסדנה היוקרתית BMI בניו-יורק, בה לומד עכשיו גם נדב ויזל. תזכרו את השם שלו.

חוויות ממחזמר עם קהל כמעט נורמלי בהבימה

חוויות נוספות – מאוד חיוביות – מאותה הצגה מוסיקלית עם קהל אחר – בתרבות הפנאי:
– חוויה מוסיקלית מטלטלת בביצוע מבריק של קבוצת שחקנים-זמרים מעולה.
– אני מאמינה שהדבר הכי טוב שתוכלו לעשות, זה פשוט לצפות בה.

אם הגעתם הנה בחיפוש אחרי ביקורת תיאטרון אינכם במקום הנכון – אני רק חולק חוויות שלי – אינני מבקר.

לא ידעתי דבר על המחזמר ‘כמעט נורמלי’, כשליבי התקשרה להודיע לי שאני רוצה ללכת לראות ובעיקר לשמוע אותו בהבימה המתחדשת. ליבי, לעומתי, יודעת על המחזמר הכל, היא אפילו עבדה על שירים מהמחזמר בסדנת שירה בתיאטרון אוניברסיטת תל-אביב. היא כבר רכשה עבורינו כרטיסים במחיר מוזל, אז הולכים.

זו הפעם הראשונה שאני מגיע להבימה המחודשת. מכיוון רחבת היכל התרבות, הבניין נראה מלבני ומשעמם. גם פנים המבנה איננו מלבב לטעמי. ברחבת הכניסה ניתן להתכבד בעוגיות לחמי וביין בלתי מזוהה. כנראה הערב מתקיים אירוע מיוחד – לא ידענו. אנחנו נכנסים לאולם שנראה דומה למדי לאולם הישן. על הבמה משהו שנראה כמסך הקרנה מאולתר ועליו נראה סרטון מחזורי על הבימה. הזמן מתמשך. הקהל כבר ישוב במקומו. מחכים לתחילת ההצגה אבל זה לא קורה. לבסוף ניגש השחקן תומר שרון, לבוש בחליפה, לפודיום נואמים שבצד הבמה. מישהו בקהל מתפרץ בצעקות ובטענות כנגד האיחור בפתיחת ההצגה. למרבה הפליאה, לפחות שלי, חלק לא מבוטל מהקהל מעודד את הצועק ואף מצטרף אליו. קהל מעניין הגיע היום להצגה. מנכלית התיאטרון תופסת את מקום השחקן ומתנצלת על האיחור שנגרם בגלל בעיות עם ציוד ההקרנה. מסתבר שלכבוד האירוע החגיגי נאלץ לצפות בסרטון תדמית שהתיאטרון הכין לציוּן פתיחתו המחודשת. התיאטרון נטל לעצמו את החרות לגזול מזמננו כדי העניק לנו מנת תעמולה עצמית. זוהי, להזכירכם, איננה הצגה למוזמנים – שילמנו עבור הכרטיסים. הסרטון מלווה בפס קול צורמני, בלתי מאוזן ועתיר באסים מפוצצי אוזניים. בהמשך נגלה שזה הסאונד שילווה אותנו לכל אורך המחזמר.

זהו, הפארסה הסתיימה ופועלי הבמה מפנים את הקונסטרוקציה מהבמה וחושפים את תפאורת המחזמר. פיגומי מתכת מסמלים את בית משפחת גודמן. חלקי קירות יורדים אל הבמה ועולים ממנה במהלך ההצגה. על הבמה המסתובבת יש שלושה איזורי התרחשות שבכל זמן מופנה חלק אחר אל הקהל. התזמורת נמצאת על הפיגומים ולצידם. תפאורה מעניינת שמשתנה מאליה במהלך התמונות ומתאימה את עצמה אל ההתרחשויות.

המחזמר עוסק, בין השאר, בענייני חיים ומוות וכנגדם בטעם החיים ובאיכותם. מעניין, שתי הצגות שראיתי לאחרונה עסקו ברעיונות דומים מהיבטים שונים לחלוטין. בפתיחת המחזמר מוצג לנו בוקרו של סתם עוד יום בבית משפחת גודמן. במבט ראשון, זוהי משפחה אמריקאית טיפוסית שיוצאת בכל בוקר לעיסוקי יומה. ככל שמתקדם השיר אנחנו מתחילים להבחין בחריקות בתפקוד המשפחה. בהמשך מוצג תסכולה של הבת בשיר יפהפה שאת מרביתו פספסתי מסיבות טכניות. לשמחתי, ליבי והיוטיוב השלימו לי את החסר אחרי ההצגה.

השירים יפים, איילת רובינסון והראל סקעת מגישים את השירים פשוט נהדר – הם מרגשים בטירוף תרתי משמע, ואפילו הסאונד שלהם בדרך כלל מאוזן. נראה לי שכל האחרים טובים מאוד אבל העיוות באיזון הצלילים פשוט מונע ממני את החוויה הרצויה. גם הקהל שחלקו לא מצליח להתנתק מסמרטפוניו תורם לקלקול החוויה. ממש לפנינו יושב זוג מבוגר שמסמס באון תוך כדי ההצגה. הם אפילו מחליפים ביניהם חוויות ממה שקראו על המסך הפרטי שלהם. לשמחתנו, הכסאות שלהם פנויים בחלק השני של ההצגה – אולי המוסיקה הפריעה להם.

תוכן המחזמר מאוד מטריד ומרגש. השירים מצויינים. הביצועים מעולים ובכל זאת המחזמר חולף לידי מבלי להשאיר עלי שום חותם רגשי. יש לי הרגשה שגם השחקנים לא תמיד נמצאים בהצגה במלוא חושיהם. יכול להיות שתרומת הקהל הרועש והמהבהב משפיעה גם עליהם.

החוויה של ליבי, אגב, שונה לחלוטין משלי. ליבי הגיעה למחזמר כשהיא יודעת את כולו בעל פה. היא מתרגשת מהשירים עוד לפני הצליל הראשון. כשמגיעות צרימות באיזון הצלילים אני מציץ לעברה ורואה את הבעת הכאב הרגעית. ברור לי שהיא שומעת ברקע המחזמר את פס הקול המקורי שהיא מכירה היטב והוא מתקן עבורה את מה שנמנע ממני. אחרי המחזמר היא מספרת שזה נשמע כאילו "מישהי/ו התיישב/ה על הקונסולה של הסאונד, ולחץ/ה רנדומלית על כפתורים, שהוציאו הכל מאיזון. לפיכך, כמה דמויות נשמעו פחות מדמויות אחרות, וזה ללא ספק פונקציה של באלאנס."

בסיום המחזמר השתחוויה – אנחנו מוחאים כפיים בעוז. כל השחקנים-זמרים והנגנים על הבמה בהחלט ראויים. השתחוויה, ועוד אחת, והנגנים חוזרים למקומם לנגן על רקע המשך ההשתחוויה אבל הקהל בשורות לפנינו כבר בדרכו החוצה. תופעה שאינני מכיר – זו איננה רשימת קרדיטים שמתגלגלת על מסך בסיום סרט – יש על הבמה אנשים חיים שכרגע שיחקו, ניגנו ושרו מחזמר מאוד קשה מבחינה רגשית. מעט כבוד, הייתי מצפה מהקהל לפחות שישב במקומו. לאלה שאוהבים לקטלג קהל – מרבית אלה ששועטים החוצה מבוגרים ממני בהרבה, ואני כבר מזמן אינני ילד. הצעירים הם אלה שממשיכים למחוא כפיים ולכבד את האמנים שעל הבמה. בדיעבד נודע לי שחלק ניכר מהקהל בהצגה מסויימת זו שילם 85 ש"ח. יכול להיות שזו הסיבה שנמצאו בקהל לא מעט אנשים שהתנהגו כאילו היו במבצע הנחות מטורף בקניון האיזורי.

הערב התקיימה הופעה של מדונה באיצטדיון רמת-גן והרכבת דחוסה למשעי בפליטי מדונה מותשים. אני מגיע הבייתה לקראת שלוש בבוקר. בינתיים ליבי כבר מספרת חוויות בפייסבוק ולהקת חיות הלילה מנהלת איתה שיחה ערה. היא מצרפת גם קישור ליוטיוב עם שירים מההפקה המקורית של המחזמר. ליבי מספרת ש"הקול של איילת רובינסון נשמע יותר יפה מהקול של הזמרת בקאסט האמריקאי". אני כותב שורות אלה בבית כשברקע מתנגנים כל הטרקים של המחזמר בזה אחר זה ומבהירים לי שמשהו התפספס בחוויה שלי, וכן שליבי צודקת – איילת רובינסון וגם הראל סקעת נשמעים טוב יותר מההפקה המקורית.

לקח ראשון – למחזמר, כמו לאופרה, צריך לבוא אחרי הכנה מוקדמת. אילו שמעתי לפני המחזמר בהבימה את היוטיוב שאני שומע כרגע הייתה לי האפשרות להחליק טוב יותר על הקטעים בהם קול חלק מהזמרים נטמע בין שאר הצלילים מהבמה ומהקהל.

לקח שני – ביום בו ממטירים על הקהל כרטיסים במחיר מבצע, אנחנו עלולים לשבת בין אנשים שנקלעו לתיאטרון בטעות.

אני מניח שהקדמנו מעט להגיע למחזמר. בהנחה שהמחזמר ימשיך לרוץ זמן רב, כדאי אולי לשוב ולראות אותו לאחר שישתפשף מעט וההפקה תגמל ממחלות הילדות. כן, גם אז אנסה להשיג כרטיסים מוזלים, אך לא להופעה שכולה מוזלת.

אַלּוּף בַּצְלוּת וְאַלּוּף שׁוּם

כיף לחזור אל זיכרונות ילדותי השניה. בתחילת שנות השמונים המחזמר אַלּוּף בַּצְלוּת וְאַלּוּף שׁוּם צולם לַטלוויזיה ומאותו רגע פּוּמפָּם השכם והערב בשידורים חוזרים להנאתי ולהנאת המשפחה. במקביל יצא גם ספר המחזמר שנקרא על ידי כולנו בין שידור חוזר למשנהו. ציטוטים מהמחזמר נזרקו על ידינו כל הזמן ובכל הקשר. שמחה גדולה.

לאה נאור כתבה את המחזמר אַלּוּף בַּצְלוּת וְאַלּוּף שׁוּם על פי בדיחה עממית בחרוזים מאת חיים נחמן ביאליק שאותה ניתן לקרוא באתר פרויקט בן יהודה. כאן אני חוזר אל ילדותי הראשונה, כאשר דודה לָלְקָה קראה איתי את הסיפור מתוך ספר עב כרס שנקרא ככל הזכור לי “כל כתבי חיים נחמן ביאליק” אבל יכול להיות שאני טועה. הייתי קטן מאוד, בראשית הקריאה אם לא למטה מזה – וזה היה מזמן. מאחר שירשתי חלק לא מבוטל מהספרים של דודה לָלְקָה אני נובר בימים האחרונים בכל המדפים בנסיון לגלות את הספר. לא מצאתי אותו, אך גיליתי ספרים מעניינים אחרים מהימים ההם.

העיבוד של לאה נאור עשיר מהמקור של משוררנו והקטעים החביבים עלי במיוחד קיימים רק במחזמר. דובי זלצר הלחין את השירים שכתבה לאה נאור. מרבית השירים הם יצירה מקורית שכמעט שאין לה זכר אצל מיודענו ח”ן. המחזמר בשלמותו מצוי באתר של לאה נאור.

שירי המחזמר

1. לאן הם נודדים (שיר פתיחה) – צרויה להב
2. חכם ביום וחכם בלילה – צרויה להב, מנחם עיני ומוני מושונוב
3. אנחנו ממשיכים – מוני מושונוב, צרויה להב ומנחם עיני
4. פרידה והפלגה – תזמורת
5. הבדל לא גדול – מוני מושונוב ומוצי אביב
6. תהלוכה – תזמורת
7. הזמנה לארוחה – חנה לסלאו
8. הבצל – צרויה להב ומנחם עיני
9. אם הוא יכול – מוצי אביב, דני ליטני, צרויה להב, מנחם עיני
10. ריקוד הבצל – תזמורת
11. אוהב זהב – דני ליטני
12. ריקוד השום – תזמורת
13. תואר אצולה – מקהלה
14. השום בריא לגוף – עזרא דגן, חנה לסלאו, אבנר חזקיהו
15. מחרוזת – צרויה להב ומנחם עיני

השחקנים:

מוני מושונוב – אלוף בצלות דני ליטני – אלוף שום אבנר חזקיהו – מלך האי חנה לסלאו – מלכת האי

עזרא דגן – זקן החכמים מנחם עיני – מספר א' צרויה להב – מספר ב' מוצי אביב – השליח

הבצל רק נולד וכבר הוא לובש מכנסיים עומד על ראשו ורגליו בשמיים. מתגנדר לו: כמה גדולים מעשי ומה ירוקים מכנסי. קצת גדל, ויש כבר שמלות עדינות לו, המון כותנות כחולות ולבנות לו, מתעטף לו ככה שכבה על שכבה למעלה גלימה זהובה. הבצל, ירק יוצא מן הכלל, אומרים שלבצל גם טעם יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל.

רק נסה עכשיו לנעוץ בו שיניים דמעות אז יירדו מעיניך כמים ותראה שלפתע הדופק דוהר וגם הגרון קצת בוער. הוא עקשן ואיננו שוכח, תשלח בו סכין והוא איננו סולח אם תפגע בו הוא יחזור ויכה סופך אדוני שתבכה. אך בלי ספק מלוך ימלכו הבצלי-לים בסיר המרק ובארצות הצלי-לי כי בעצם, צלי מבוצל בבצל יוצא מן הכלל ובכלל. הבצל, ירק יוצא מן הכלל, אומרים שלבצל גם טעם יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל.

המחזמר הטלויזיוני הועלה בחמישה חלקים ליוטיוב על ידי אסתר הרטוב. הרי לפניכם כל היוטיובים ברצף. בכל זאת לא כדאי לוותר על חוויות הקריאה ואם אפשר מתוך ספר נייר-ודפוס ולא מהמסך. קיויתי לרכוש לעצמי עותק משלי, אך הספר המודפס כמעט שאיננו ניתן להשגה אפילו כמשומש. לשמחתי קיבלתי בהשאלה את ספר המחזמר מליבי.

 

 

 

 

סיגל – מחזה מוסיקלי – סיבוב שני

אתמול הייתי במחזה המוסיקלי סיגל בפעם השניה. הבוקר התעוררתי כשבראשי מתפזם השיר יש אהבה אתה אומר . אם לא קראתם את חוויותי מהביקור הראשון כדאי לקרוא קודם את סיגל – מחזה מוסיקלי – סטודיו יורם לוינשטיין.

היום שבת, יש זמן, ובראשי הדברים שאתה לי אומר לא דומים לדברים של אחר, זה די צפוי אלא שהקול בראשי איננו קולה של סיגל מהמחזה אלא הקול של עליזה עזיקרי, הזמרת שעל דמותה מבוסס סיפור המחזה. אתמול אחרי שליבי ואני יצאנו מההצגה המשכנו לשוחח על מה שראינו ושמענו ובשיחתנו אמרתי שארז רגב, שמגלם את דמותו של הזמר יאקיס, מחקה את קולו של אריס סאן ואילו הדר רצון-רותם שרה בקולה הערב בפני עצמו אך שונה מזה של עליזה עזיקרי. כשהגעתי הבייתה האזנתי לאותם שירים בביצוע עליזה עזיקרי ונזכרתי בקולה העשיר. אז הנה אני נושא איתי כל היום את השירים בקולה המדהים של עליזה עזיקרי. אינני בא להפחית מיפי הביצועים של הדר שהיא שחקנית מוכשרת וזמרת טובה, אך איננה עליזה עזיקרי ממש כשם שהשחקן-זמר ארז רגב איננו אריס סאן.

בביקורי הראשון בהצגה נדחקתי אל הקצה השמאלי של השורה השניה מאחורי עמוד התאורה והרמקול שהסתירו לי חלק ניכר מהבמה. על מרבית המקומות הראויים באולם היה דף ועליו כתוב שהמקום שמור. הפעם התעקשתי כבר בזמן הזמנת הכרטיסים לקבל מקומות שמורים.

הנה ליבי ואני יושבים במקומות טובים במרכז השורה הרביעית של האולם, מכאן הכל נראה שונה לחלוטין. הריקודים נראים היטב ורואים את כל התזמורת – בפעם הקודמת ראיתי רק את שלושת הנגנים הימניים. גם המסכים שמציגים את הטלנובלה נראים היטב. בפעם הראשונה ראיתי רק אחד מהמסכים והתקשיתי לראות את המתרחש על הבמה ועל המסכים בעת ובעונה אחת. הפעם כשאני רואה הכל מסתבר לי שלא הפסדתי דבר. ה"כאילו" טלנובלה על המסכים מאכזבת ובעצם איננה נראית כלל כטלנובלה. ברשימתי הקודמת התייחסתי אל החוויה המיידית, הפעם אני כבר מכיר את ההצגה ורואה אותה מתוך ידיעת הצפוי ובכל זאת אני מתרגש מאוד מכל התהפוכות במלודרמה ממש כמו בפעם הראשונה אבל הפעם אני מבחין גם בחריקות. כל המשתתפים מבצעים את תפקידיהם היטב אך משהו בהתקדמות העלילה לא כל כך עובד. המחזאי מקדם את העלילה מבלי להציג אותה על הבמה באמצעות שתי מְסַפּרוֹת האחות והרכילאית. דורית, אחותה של סיגל, "מוכרת" את הסיפור של אחותה לעמי זליג, מפיק טלנובלות, ותוך כך מתקיים סיפור רקע שמתאר את יחסי האחות והמפיק. סיפור המסגרת של המחזה נראה לי הפעם מאולץ משהו. בתחילת המחזה קטע ההיכרות ש"מכשיר" את הטלנובלה ארוך ומעיק והפרודיה המביכה על אודישנים בסגנון כוכב נולד נראית במבט שני כדחקה שאיננה עומדת ברמה שנראה בהמשך. קידום העלילה באמצעות הרכילאית – שוש המלחששת, לעומת זאת, עובד נהדר ומוביל אותנו בדרך ברורה ומשעשעת מהתרחשות להתרחשות. במבט לאחור הייתי מוותר לחלוטין על סיפור האחות ומפקיד את סיפור העלילה בשלמותו בידי שוש המלחששת בסיוע האמרגן – בני הגדול.

בפעם הקודמת ראיתי במראות שעל הבמה דמויות שונות שהסיחו לפעמים את דעתי מהמתרחש על הבמה. הפעם אני רואה במראות את עצמי. כשאני יושב בקהל יש לי הרגשה שאני מוגן באמצעות החושך. פתאום אני מגלה שאינני יושב בחשיכה מוחלטת ולמעשה כל מי שאני רואה במראות רואה אותי כאילו הייתי על הבמה. מבלבל ומסיח דעת – קצת קשה לי להתעלם מנוכחותי.

ברשימה הראשונה הזכרתי שני שחקנים-זמרים ששרים עם יאקיס בזמן שהם מחברים יחדיו את מילות השירים. הפעם ראיתי כבר לפני ההצגה את תמונותיהם על קירות רחבת הכניסה לסטודיו ואני יודע ששני מבצעים מצויינים אלה הם אסף שגב ורדי רובינשטיין.

במחזור הקודם של הסטודיו לאומנות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין ציינתי את השחקנית מירב שירום כהבטחה שבכוונתי לעקוב אחריה. הפעם השחקנים הבולטים שאני מצפה לראות לאן יתגלגלו הם נועה אילתי שמגלמת בכישרון אדיר את שוש המלחששת ורמי קאשי הלא הוא בני הגדול. שניהם מצליחים לתת לדמויותיהם נפח, עומק ואישיות עשירה. בתחום השירה אני מחכה לראות לאן יפרוץ אסף שגב שהתרשמתי מאוד מקולו העשיר והמגוון ומכשרון השירה שלו.

סיגל – מחזה מוסיקלי – סטודיו יורם לוינשטיין

הנאה צרופה. פשוט נהניתי מכל רגע. 

כל כך נהניתי שכבר בדרך חזרה התחלתי להרהר מתי אוכל לבוא פעם נוספת. בדרך כלל כשאני חושב על הפעם הבאה זה בגלל שנדמה לי שיש תובנות עמוקות יותר שאולי החמצתי, הפעם אין זה כך, המחזה ברור וחד משמעי, מלודרמה פשוטה, אבל המוסיקה, השירים, הביצועים וכל שאר מרכיבי האירוע הם פשוט תאוה לעיניים ואולי אף יותר מכך – לאוזניים. כשנגמרה ההצגה רציתי שתמשיך עוד ועוד, צדי צרפתי, הבמאי שחי את המוסיקה וחש את הקהל, צפה שכך יהיה וביים עבורנו השתחוויה ארוכה שכולה שירים ועוד שירים. הנאה צרופה… כבר אמרתי?

בעבר הייתי מקבל הודעות על הפקות הסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין ממנהלת השיווק. לפני כשנה הפסיקו להגיע אלי ההודעות וכמעט שהחמצתי הפקה זו. מידע על הצגות בתי ספר לתיאטרון מגיע לעיתים נדירות לקהל הרחב, בדרך כלל הציבור איננו מודע כלל לקיומן של הצגות אלה ורק מיעוט של משוגעים לדבר זוכה לראותן. העובדה שהבמאי הוא הפעם צדי צרפתי הקפיצה את הידיעה על המחזה המוסיקאלי אל אמצעי התקשורת וכך נודע עליה גם לי .

הנה אני בשערי הסטודיו. מסתבר שהקדמתי להגיע, הקופה עדיין לא נפתחה וכמעט שאין אנשים. אני מסתובב ברחבת הכניסה ששינתה את פניה בשנה האחרונה ועתה היא מרווחת יותר ויש אפילו מזנון קטן. על הקירות תמונות מהפקות הסטודיו מאז היווסדו ועד השנה שעברה.ובהן אומני במה מוכרים. הקופה נפתחת ואני אוסף את הכרטיסים שהזמנתי מבעוד מועד. לא עובר זמן רב והרחבה מתמלאת בהרבה מאוד אנשים. אני יוצא לפגוש את גיל וכשאני נכנס חזרה אני מגלה שהתחילו להכניס קהל לאולם. כמחצית המקומות באולם מסומנים כשמורים ואנשי ההפקה מנסים לתמרן עם המקומות הפנויים ולמצוא מקום לכל אחד. הפרסום עשה את שלו והביקוש עולה בהרבה על מספר המקומות. בסופו של דבר גיל ממוקם בימין האולם ואני בקצה השמאלי של השורה השניה, ממש מאחורי רמקול ועמוד תאורה שמסתירים לי חלק לא מבוטל מהבמה. גם המקומות השמורים מתחילים להתמלא, במרכז אחת השורות הקדמיות מתנוסס ראשו האדמוני של שמעון פרנס ולידו עוד מספר מפורסמים. ממש ברגע האחרון מתיישב בכסא הפנוי שלפני גיל הבמאי צדי צרפתי.

הנגנים תופסים את מקומותיהם מאחורי וילון טול שחור-שקוף בירכתי הבמה וההצגה מתחילה. אם לא היה ברור לנו עד כה שמדובר במלודרמה, הקטע הראשון מבהיר לנו זאת באופן ברור. מפיק טלנובלות רודף בצע נושא ונותן עם אחותה של סיגל לרכישת הזכות לעשות מחיי אחותה טלנובלה עסיסית. מעתה נראה את כל המתרחש על הבמה מוקרן במתכונת הטלנובלה על גבי מסכי טלויזיה שחור לבן כיאה לתקופה עליה מדובר – סוף שנות השישים של המאה הקודמת בתל אביב-יפו. סיפור ההתרחשות מכאן והלאה יהיה נאמן למדי לסיפור שהתפרסם במדורי הרכילות ומתומצת היטב בויקיפדיה  .

בתחילת ההפקה נערך אודישן לתפקיד סיגל ונבחרת אחת המועמדות שבולטת לאין שעור מעבר לשאר המתמודדות. סיגל הנבחרת היא הדר רצון-רותם, בוגרת אחד המחזורים הקודמים של הסטודיו שגוייסה במיוחד להפקה זו. הדר היא זמרת בעלת קול מאוד נעים וכשרון שירה מרשים ביותר. סיגל מופיעה כחיילת בלהקת הנחל שבאה לפגוש את חזי, סופר נטול כריזמה שכל לבושו קורדרוי, במועדון מרינה שבו מופיע הזמר יאקיס. ההצגה איננה משתמשת בשמות הגיבורים האמיתיים של הסיפור אך כל הרמיזות שקופות וברורות. מכאן מתחיל להתפתח סיפור האהבה בין סיגל, שמתחתנת בינתיים עם חזי, לבין יאקיס שהוא גבר נשוי עם ילדים על אף שהדבר שמור בסוד. לתפקיד יאקיס לוהק השחקן-זמר ארז רגב ועוצב ממש בדמות אריס סאן שבתמונה המופיעה על התקליט. שיער ומשקפיים הם עניין עיצובי, אך לארז יש גם אותן גומות חן של אריס סאן וקול בהחלט נעים. לא ציפיתי למצוא את אריס סאן על הבמה אך אין ספק שארז ממש מזכיר אותו בהופעה ואפילו בשירה – עוד הפתעה נעימה. להערכתי, ארז מנסה לחקות את קולו של אריס סאן ועושה זאת לגמרי לא רע. הדר, לעומתו, איננה מנסה לחקות את עליזה עזיקרי אלא שרה בקולה העשיר ויפה לא פחות. שני כוכבי ההצגה הם זמרים ושחקנים מאוד מוכשרים. מאוחר יותר אנחנו מגלים שגם לחזי, בעלה של סיגל שמגולם על-ידי ניב פטל, קול ערב מאוד ויכולת שירה נאה.

כל השחקנים-זמרים מפגינים יכולות מרשימות ויש כמה שמתבלטים מעל כולם. נועה אילתי בתפקיד שוש המלחשת ורמי קאשי בתפקיד בני הגדול יוצרים שתי דמויות סטראוטיפיות מוקצנות ועשירות מאוד בקול תנועה והבעה. שניהם בונים דמויות שלמות ומגוונות שמתפתחות לכיוונים מפתיעים עם התפתחות העלילה. כאשר שוש המלחשת פוצחת בשיר אנחנו מגלים שלנועה אילתי יש קול גדול עשיר ויפה והיא יודעת לתמרן בו היטב. אני צופה ששחקנית-זמרת זו עוד תפתיע אותנו בעתיד על הבמות בזכות מגוון כישרונותיה המעולים. בנוסף לאלה קיימים שני שחקנים-זמרים ששרים עם יאקיס בזמן שהם מחברים יחדיו את מילות השירים. שניהם מבצעים מצויינים ולצערי שמותיהם אינם מצויינים בתוכניה בתפקידיהם אלא כחלק מהמקהלה ולכן יקשה עלי לעקוב אחר התפתחותם בעתיד אלא אם כן מישהו יטרח לעדכן אותי.

בחירת השירים מעניינת. בסמוך לתחילת ההצגה שרה סיגל את השיר סתיו של משה וילנסקי ושמשון חלפי, שיר שללא ספק רחוק מאוד מסגנונו של אריס סאן ומהווה משקל נגד שידגיש בהמשך את השינוי שחל בסגנונה של סיגל כשהיא הופכת מזמרת להקת הנח"ל לזמרת מועדונים ים תיכוניים – מֶדִיטֶרָנֶה בלשון יאקיס. בהמשך השירים הם שירי אריס סאן בעיבודים קוליים וכליים שונים ובגרסא עברית שמנסה להצטלצל באופן דומה למקור היווני עם מילים שונות לחלוטין. 'או דיר לה דה, דיר לה דה דה' הפך להיות 'אוי ויי זה טרללה', 'אֲגוֹנִיָה' היה ל'אנא סלח לי' וכולם מצלצלים כמעט יווניים. בעיבוד התזמורתי חסר לי מאוד צליל הגיטרה של אריס סאן. בחלק מהשירים של אריס סאן יש לגיטרה תפקיד של דיאלוג עם מילות השיר, הגיטרה איננה ליווי אלא זמר נוסף, כך זה למשל ב'נערה ממש אוצר' – משפט תשובה של הגיטרה – 'לא צריך עוד שום דבר' – תשובה של הגיטרה – ,כתוספת לאוצר כה נהדר' – משפט ארוך של הגיטרה שמוביל אותנו להמשך השיר. בליווי שהעניקו נגני מכללת הד נעדר צליל הגיטרה הקשה והחד של אריס סאן ובמקומו נשמע ליווי עשיר במספר כלים אך הדיאלוג בין הגיטרה לבין הזמר נעלם. לפעמים מילא הבוזוקי את מקום הגיטרה אך הצליל שונה לחלוטין – חבל.

תמונת הבמה בנויה היטב ומשרתת בצורה טובה מאוד את התפתחות העלילה. התמונה מורכבת מתפאורה תאורה ותלבושות שיוצרים הרמוניה מאוזנת היטב. במיוחד הרשימו אותי התלבושות שעיצב ארז מעיין. כל משתתפי ההצגה עוברים תהפוכות קיצוניות למדי לאורך הדרך והמעברים מיוצגים היטב באמצעות תלבושות קולעות מאוד. בתחילה אנחנו רואים את מועדון מרינה העלוב והקהל בו הוא של פועלים קשי יום בלבוש פשוט ועלוב, צבעוני מאוד וללא כל קו מאפיין אך עד מהרה עולה המועדון לגדולה ולבוש באיו הופך להיות מהודר ביותר. גם מלבושיהם של יאקיס, סיגל ושוש המלחששת מתפתחים לאורך ההצגה ולעומתם ישנם בני הגדול ששומר על הופעתו ועל סגנונו בקנאות מהתחלה ועד הסוף ממש כמו חזי שהיה ונשאר איש של קורדרוי. באחד השירים הופכת כל תמונת הבמה לשחור-לבן-אדום, לבוש כל המשתתפים הוא שחור לבן עם כתם אדום ולעומתם גיבורי ההצגה בלבוש אדום עם כתם שחור. התאורה של התמונה צובעת את החזית באור לבן ואור אחורי צובע את צלליות הזמרים המרקדים באור אדום ומעניק לשערם הילה אדומה. שילובי תלבושות ותאורה מאוד מרשימים. בקטעים אחרים נראה אפקט דומה בנוי מתאורה כחולה שמעניקה לכל התמונה אופי שונה לחלוטין. עיצוב התאורה של מאיר אלון מקפיץ את כל תמונת הבמה לכיוון מאוד נכון.

מרכיב מאוד משמעותי בתמונת הבמה עשוי מלוחות שחורים מצידם האחד שצידם האחר הוא מראה. כאשר הצד השחור מופנה אל הקהל אלו הן קוליסות לכל דבר אך כאשר הלוחות מתהפכים אנחנו רואים את הקהל מוכפל ומשתקף אלינו ממקומות שונים על הבמה. אפקט מאוד מעניין אלא שהוא איננו בשליטה מלאה של התפאורן משום שבכל יום רואה הקהל השתקפות של אנשים אחרים. התמונה של הרבה אנשים במועדון מאוד מרשימה אך קשה לי להתעלם מאדם זקן בעל חזות שאיננה ים תיכונית שיושב ב'מרכז הבמה' וכל התנהלותו אומרת 'מה אני מחפש כאן'. דמות נוספת שלא מפסיקה לצוד את תשומת ליבי במראות היא דמות הבמאי צדי צרפתי שיושב בקהל ובהבעת פניו עוברת ממתח ונטילת האחריות לשביעות רצון והנאה לאורך ההצגה.

ההצגה מאוד עשירה בתוכן, שירה, מוסיקה, תנועה, אור וצבע שמעניקים לצופה – לי – חוויה מאוד נעימה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, אני מקווה לראות את ההצגה שנית. אשמח מאוד אם אחד התיאטרונים יאמץ את ההצגה וימשיך להריץ אותה לאורך זמן להנאת הקהל.

הצגה נעימה, פשוטה וברורה שאיננה דורשת מהצופה כל מאמץ – להתרווח בכסא ולהנות. אני, כאמור, מאוד נהניתי.

דף ההצגה באתר סל"ה

צילום: רדי רובינשטיין

ינטל

בחזית הבמה מסך שחור ובפינתו הימנית העליונה 'בְּ'. האור על האולם יורד ועל המסך השחור מופיעות האותיות הבאות 'בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…' והמסך מתמלא אותיות שמתערבלות ונעלמות עד שנותרת באמצע המסך מילה אחת 'ינטל'. ינטל נכנסת אל פינת הבמה לפני המסך ומתחילה לספר את סיפורה… האור עולה על הבמה ומבעד למסך נגלית לעינינו העיירה יאנוב, המקום בו גדלה ינטל ולמדה מפי אביה תורה. תפאורה מאוד מעניינת וקולעת מציגה את העיר ומשנה פניה לאורך ההצגה להיות מקומות שונים וכולם וריאציות של אותה תפאורה ראשונה שראינו. התפאורה כולאת את ההתרחשות במעין חצי עיגול של קונסטרוקצית מתכת שתוחמת את זירת האירוע ועם זאת יש בה מספיק פתחים ומפלסים לאפשר הצצה החוצה וכניסה פנימה. התפאורה מדגישה את התיחום הברור של האיזורים לאורכם מתקדמת ההצגה, כל מעבר הוא עזיבה של מקום שיכול להיות שלא נשוב אליו לעולם והגעה למקום חדש שלא היינו בו מעולם. כל המקומות דומים מעצם היותם מבוססים על אותו מבנה ובכל זאת ברור שהמקום הוא אחר ומרוחק. אולי זה רק בראש שלי, אך המִתְאָר החיצוני של התפאורה הזכיר לי את תפאורת 'כיסאות' של יונסקו שגם היא חצי עיגול לכל גובה הבמה שכולא את ההתרחשות פנימה. התפאורה והתלבושות יוצרים תמונה מאוד מעניינת וססגונית באופן מבוקר היטב. הכל בגווני חום ואפור וכתמי צבע שמדגישים את היחוד של גורמים שיש להבליט.

ינטל לבושה בבגד אדום שבולט מאוד על רקע שאר התלבושות. אביה של ינטל, רב טודרוס, לובש חזית משי בגווני בורדו עם עיטורים בגוון כחול, מאוחר יותר יהיה זה פריט לבוש בולט בלבושו של אנשל – המופע הזכרי של ינטל. אביגדור מובדל מחבריו בפרטי לבוש צבעוניים, להדסה שער זהוב-אדום בוהק ומוכר הספרים שמתפקד גם בתפקיד של מעין מלאך-מודיע מובדל מכולם בגלימתו הלבנה. את התמונה האפורה-צבעונית מעטרת תאורה יצירתית שמשלימה את התמונה ולפעמים אף יוצרת אותה. כל הכבוד לרוני תורן, אורנה סמורגונסקי ופליס רוס על עיצוב תמונת במה מרהיבה וקולעת באמצעות תפאורה, תלבושות ותאורה בהתאמה.

חלק ניכר מההתרחשויות כוללות ריקודים, בעיקר ריקודי גברים אך גם ריקודי נשים נראים פה ושם. הכוריאוגרף עיצב את הריקוד היהודי-אשכנזי מחדש באופן יחודי, מקורי ומפתיע ועם זאת בעל מאפיינים שמזוהים עם הריקוד של יהדות מזרח אירופה. על הכוריאוגרפיה אחראי יחזקאל לזרוב שמגלם את דמותו של אביגדור ועושה את שני תפקידיו באופן מושלם.

אולה שור-סלקטר מצויינת בתפקיד ינטל. אולה היא משכמה ומעלה אפילו ליד יחזקאל לזרוב הגבוה מכל משתתפי המחזמר. היא שחקנית מדהימה וזמרת מחוננת שמובילה את כל המחזמר לאורך הסיטואציות המתחלפות במהירות של הסיפור ועוברת מנחישות לבלבול, מחוסר אונים לשליטה, ממבוכה להחלטיות ומפסיביות לדומיננטות והכל באופן נכון, מדוייק ושוטף.

דן אלמגור אחראי על הנוסח העברי ועל השירים. זה שנים שאני משווה תרגומים של מחזות עם הנוסח העברי שמעניק להם דן אלמגור ותמיד נשבה בקסמי שפתו וניסוחיו. במחזמר זה אחראי דן אלמגור גם על השירים, שירים שמוסיפים לסיפור רובד סיפורי נוסף שככל הזכור לי לא היה קיים בשירי המחזמר הקולנועי אם כי יכול להיות שאני טועה.

בסך הכל הפקה מושקעת ומרשימה, בימוי קולע, ליהוק מצויין, מוסיקה טובה אך חסר דבר אחד, התרגשות – לא התרגשתי. במחזמר זה יש הרבה מאוד סיטואציות עם פוטנציאל לרגש וכולם חלפו לידי ולא ריגשו אותי. התמונה בה מגלה אנשל לאביגדור שהוא בעצם אשה ושמה ינטל גרפה מהקהל גלי צחוק, לרגע הייתי מופתע אך מייד הצטרפתי אל הצחוק המדבק, הקטע היה אכן מצחיק יותר משהיה מרגש. לא ברור לי מה הייתה כוונת הבמאי, מבחינתי יש כאן משום פיספוס במיוחד לאור העובדה שמדובר בבמאי המוכשר משה קפטן שריגש אותי עד דמעות בכנר על הגג שביים.

אל תוותרו, זוהי בהחלט חוויה מאוד יפה ומעניינת, מבוצעת באופן מקצועי וללא כל הנחות.

בכניסה למחזמר לא לשכוח לרכוש את התוכניה. התוכניה עשויה כהלכה עם הרבה חומר קריאה מרתק. במיוחד אהבתי את כתבתו של דן אלמגור "כל תקופה והינטל שלה". אני מקפיד להזכיר לכם שספרים אפשר לקחת בספריה הציבורית חינם. קביעה זו אינה חלה על תוכניות תיאטרון. מרגע שירדה ההצגה אין להשיג את התוכניה יותר לא בספריה ולא בחנויוית הספרים ובמקרה זה התוכניה ממש מוצלחת.

מתגלגלים – מחזמר בסטודיו יורם לוינשטיין

המחזמר מתגלגלים של סטיבן זונדהיים וג'ורג' פירת' נקרא במקורו Merrily We Roll Along. דני לשמן, סטודנט צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, תרגם את המחזמר לעברית. בטרם אגש אל המחזמר עצמו ברצוני להביע את התפעלותי מהתרגום המעולה. לא קראתי את המחזמר בשפת המקור ולא שמעתי אותו, אני יודע רק את שמו ואת שמות השירים. התרגום לעברית נשמע רהוט, קולח ותפור על הלחנים ממש כאילו נכתב במקורו בעברית. במיוחד קסם לי שם המחזמר 'מתגלגלים'. זה איננו תרגום מילולי של השם באנגלית שכולל את המילה Merrily שלטעמי איננה במקומה משום שהשמחה איננה הקו המוביל אל המחזמר לאחור. ההתגלגלות רוויה כעסים, עימותים, סכסוכים ומריבות ומסתיימת בתחילת המחזמר בקרע מוחלט בין גיבוריו. הבחירה לצמצם את שם המחזמר ל'מתגלגלים' קולעת יותר משמו המקורי.

ככלל, אינני חובב נלהב של מחזות זמר אלא שמחזות זמר יש מסוגים שונים וקשה לקבוע כלל שתקף לכל מחזות הזמר. צחקתי ב'המפיקים', נהניתי מאוד מ'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' והתרגשתי עד דמעות בכנר על הגג. על 'מתגלגלים' לא שמעתי דבר מראש ולא ידעתי למה לצפות. המחזמר עלה במקביל לפסטיבל עכו שעליו אינני מוותר וכבר עמדתי להחמיץ את המחזמר כשנודע לי שנוספו הצגות וכך התגלגלתי לראות את ההופעה הלפני אחרונה. כשיצאנו מהאולם דיברנו על המחזמר ואמרתי שהוא לא הפך אותי לחובב מחזות זמר נלהב משהייתי, אלא שמאז חלפו מספר שעות ושיר הנושא הקצבי איננו מרפה ממני ומחשבותי נתונות כל הזמן להתגלגלות העלילה ולאופן שהדבר הוצג על הבמה. כנראה בכל זאת המחזמר השפיע עלי. עכשיו אני חש שאני זקוק לצפיה שניה אלא שזה כבר לא יקרה, היום ההצגה האחרונה.

בסיום המחזמר פרנקלין שפרד וצ'רלי קרינגס הם שני יוצרים צעירים ונלהבים שגרים ביחד בגריניץ' וילג' בשכנות למרי פלין – סופרת בתחילת דרכה. המחזמר מתחיל כעשרים שנה מאוחר יותר כאשר הקרע בין פרנק וצ'רלי כל כך עמוק עד שאסור להשמיע את שמו של צ'רלי בנוכחות פרנק. תמונה אחר תמונה נע המחזמר לאחור בזמן ומציג בפנינו את האירועים שהובילו למה שראינו בתמונה הקודמת. אנחנו עוברים מארוע לארוע, השירים מקדמים את העלילה ובין לבין חוזר שיר הנושא, שיר קצבי עם סטקטואים שעדיין הולם בראשי, שעות רבות אחרי שיצאנו מהאולם.

פרנק הוא מוסיקאי וצ'רלי מחזאי ותמלילן. הם חברים קרובים מאוד שכותבים יחד מחזה מוסיקלי שישנה את העולם כאשר גאסי – כוכבת שכוכבה דורך בהוליווד – מפגישה אותם עם ג'ו – מפיק מופעי בידור הוליוודי. ג'ו משכנע את פרנק לכתוב מוסיקה ממוסחרת ופופולארית למחזמר שהוא יפיק בהוליוווד. צ'רלי איננו מוכן לשתף פעולה עם ההתמסחרות ומתעמת עם שותפו וחברו פרנק. בסופו של דבר צ'רלי מוכן להמתין עד שפרנק יתפנה להמשיך לעבוד איתו על המחזמר האיכותי שלהם, אלא שזה לא קורה. בסופו של דבר – בתחילת המחזמר נפרדות דרכיהם.

לאורך השתלשלות העלילה לאחור אנחנו רואים גם כיצד מתפתחת הקריירה של כל הדמויות.

הסופרת מרי, חברתם הטובה של פרנק וצ'רלי מאוהבת בפרנק בסתר. היא נמצאת כל הזמן ברקע האירועים – נישואיו של פרנק לליז והרומן שהוא מקיים עם גאסי – וניכר עליה הסבל. בהצגה שראינו הייתה מרי השחקנית גליה פטילון שהעבירה היטב את המצוקה הרגשית במשחק ובשירה. מרי אמנם הוציאה לאור את הספר שלה והחזיקה במשרת עיתונאית במגזין ובכל זאת, כאשר גיבורי ההצגה כבר מצליחים, כל אחד בדרכו, היא עדיין גרה בכוך דיור ומטביעה את תסכולה בשתיה.

ג'ו, השחקן איציק כהן, שהיה פעם המפיק העשיר מברודווי התדרדר לעוני מחפיר ומקבץ "הלוואות" של מאה דולר מגאסי שהייתה פעם אשתו.

גאסי היא כוכבת ברודווי שמחליפה בעלים ומאהבים בקצב מסחרר. היא אופורטוניסטית חסרת תקנה שתעשה הכל על מנת לקדם את עצמה ולספק את תאוותיה ובהצלחה. אין לה כל בעייה לדרוך על מי שיעמוד בדרכה, לנצל כל אדם לצרכיה ולהשליכו כלאחר יד לאחר שמיצתה את כל שאפשר להוציא ממנו. גאסי היא השחקנית המדהימה מירב שירום שהתפעלתי מיכולותיה בתפקיד פולינה בהשחף ובתפקיד פרידה בסיבוב מסוכן. מירב הראתה לנו שבכל תפקיד היא יכולה לעשות גדולות. הפעם היא הוכיחה את יכולותיה גם בריקוד ובשירה.

פרנק, השחקן יוגב יפת, שהיה בסיום המחזמר אומן צעיר ושאפתן עם הרבה חלומות התקדם כלכלית והפך להיות מוסיקאי מצליח ונערץ, מטיף לסטודנטים להתפשר על אומנותם לטובת ההצלחה המהירה והבטוחה ומעורר בכך את זעמם. הוא נטש את חברו ואת עקרונותיו לטובת הקריירה. יוגב מפגין יכולת משחק ושירה נאים לאורך כל השינויים שעוברת הדמות במהלך המחזמר.

צ'רלי הוא הגיבור החיובי. היחיד שתמיד נאמן לעצמו ולעקרונותיו ולעולם אינו מסתיר את דעותיו. הוא נאמן לדרכו ובסופו של דבר, בתחילת המחזמר, מצליח מאוד בתחומו. צרלי הוא השחקן דני לשמן שגם תרגם את המחזמר. דני לשמן תפר את התרגום למידותיו ומשתמש במחזמר להפגין את כל יכולותיו, ובגדול. באחד הגילגולים הוא מפוצץ ראיון טלביזיוני של פרנק כאשר הוא נוטל את מרכז הבמה ומספר בשירה ובמשחק מעוררים השתאות כיצד פרנק והוא יצרו יחד. בסוף קטע זה פורץ הקהל במחיאו כפיים סוערות יותר מפעם אחת ומאלץ את האירוע הבמתי לחכות לסיום מחיאות הכפיים. דני לשמן הוא ללא ספק שחקן מעולה ומתרגם מוכשר.

יש במחזמר כעשרים שחקנים, חלקם טובים וחלקם טובים יותר וכולם יחד מבצעים את כל קטעי המחול והשירה הקבוצתיים בהרמוניה מושלמת, ממש חוויה לעין ולאוזן.

המחזמר תוקף את זילות האומנות הממוסחרת ואת ההסגידה לעגל הזהב. תוך כך הוא מציג את תמונת חיי האומנים הצעירים וחדורי ההתלהבות שנלחמים על זכותם לעשות את אומנותם נכונה וטהורה בעודם מסתופפים בחדרי-כּוּכִים בדירות שותפים בגריניץ' וילג', המקבילה הניו-יורקית למתחם שיינקין בתל-אביב בואכה פלורנטין ושכונת התקוה. אין לי ספק שזוהי חווית המגורים של חלק לא מבוטל משחקני המחזמר.

לאורך המחזמר מחליפות כל הדמויות הרבה מאוד תלבושות בהתאם לתקופה ולמעמד הכלכלי. התפאורה מורכבת ממבני מתכת מוזהבים שנעים על גלגלים ממקום למקום על הבמה ובמרכז התפאורה פסנתר כנף מעוצב ממוטות מוהבים שמשרת היטב את המחזמר. התפאורה והתלבושות מעוצבים על ידי רוני כרמל. אורי מורג עיצב תאורה מעניינת מאוד שחותכת את חלל הבמה באלומות אור ממוקדות ומייצרת אוירה מתאימה. מידי פעם פרנק מנגן על התפאורה שמייצגת פסנתר. את הצלילים מנגנים, מן סתם, נגני הד – המכללה למוסיקה תל-אביב.

לצערי הייתה בעייה טכנית קלה פגמה בשלמות החוויה. קולם של השחקנים ששרו הוגבר באמצעות מיקרופונים שהשתלשלו מעל ראשיהם אלא שהמקרופונים לא כיסו באופן אחיד את אזור התנועה של השחקנים וכך קרה שקולם של שחקנים שנעו על הבמה תוך שירה נחלש והתגבר לסירוגין. השירים במחזמר זה מקדמים את העלילה והבנת המילים המושרות חיונית להבנת העלילה. פגם זה גרם לי מידי פעם לאבד קשב, וחבל.

מתגלגלים – Merrily We Roll Along שירים ולחנים: סטיבן זונדהיים מחזה: ג'ורג' פירת' תרגום: דני לשמן בימוי: רפי ניב ניהול מוסיקלי, מקהלה ועיבודים: שי בן –יעקב הדרכה קולית, טכניקה והגשה: ריקי בוגטין כוריאוגרפיה: עוז מורג תפאורה ותלבושות: רוני כרמל תאורה: אורי מורג עיצוב סאונד: אלכסנדר מלצב קורפטיציה: מיכל סולומון תזמורת חיה על הבמה (תלמידי מכללת הד) נגנים: פסנתר: מיכל סולומון קלידים: נמרוד גינזבורג תופים: אודי גלברט בס: אדריאן גבע טרומבון: רז לנדסמן

שחקנים: דני לשמן מירב שירום יוגב יפת מאיה גולדשטיין גליה פטילון הגר דנון איציק כהן גור פפשקוביץ איתי פלג ניר אבראשי אבי איתן רות רסיוק ארז מעיין יעל וקשטיין גיל יפרח כפיר קורנר ליאור מיכאלי מעיין פייזק נעמה שטרית נעם ניב

כנר על הגג

זה נשמע קצת מטורף, לא? אבל אני, שמכיר היטב את המחזמר מכל צדדיו, התרגשתי עד מחנק. בטרם אָלְאֵה אתכם בפִרטי הֲגִיגַי אני רוצה לציין שזו ההפקה הטובה ביותר של כנר על הגג שראיתי עד כה.
כוונתי, כמובן, להפקת התיאטרון הקאמרי של תל-אביב בבימויו של משה קפטן עם נתן דטנר בתפקיד טוביה החולב.

גיורא גודיק, מחלוצי המחזמר העברי, הפיק לראשונה את 'כנר על הגג' בארץ כמעט מייד אחרי שהמחזמר פרץ בברודווי. זו הייתה ההפקה השניה בעולם של המחזמר ומאז הוא ממשיך לעלות בכל ארצות העולם בהצלחה אדירה. טוביה החולב של גיורא גודיק היה השחקן יוסף "בומבה" צור שהיה מוכר בעיקר כשחקן קומי.

אני הייתי אז בן שתים עשרה שנים וכבר הכרתי היטב את כתבי ומחזות שלום עליכם, בעיקר אהבתי את הקומדיות 'עמך', 'האוצר' ו'קשה להיות יהודי'. בחירתו של בומבה צור ז"ל לתפקיד טוביה הייתה תמוהה בעיני, דווקא מחליפו, שמואל רודנסקי, דמה הרבה יותר לדמותו של טוביה כפי שהצטיירה אז בעיני. לא זכיתי לראות אף אחד משניהם. הכרטיסים היו יקרים ויקרי מציאוּת. רק כשהחל המחזמר לנדוד לבמות נוספות מחוץ לתל-אביב יפו ולהציג בהצגות יומיות לקחה אותי דודתי לראות את המחזמר בקולנע השרון בנתניה. שם לא הופיע בומבה צור ולא שמואל רודנסקי אלא המחליף השני – חיים טופול. כך זכיתי לראות את 'כנר על הגג' של גודיק עם הטוביה שנחשב בדיעבד לטוב מכולם. המחזמר הרשים אותי מאוד וכשיצאתי זכרתי אותו בשלמותו. למחרת שרתי במסדרון בית הספר את הקטע הרוסי של 'נשתה לחיים' והמורה לטבע גער בי על ההפרעה ובתור עונש שלח אותי לחדר המוסיקה. איזה עונש, כן ירבו.

באותה תקופה עלה המחזמר על במות רבות רחבי העולם בכיכוב מספר שחקנים-זמרים ישראליים. ההפקה הישראלית, כמו מרבית ההפקות הזרות, הייתה נאמנה לבימוי, לכוריאוגרפיה ולתפאורה המקורית. התפאורה הייתה מינימליסטית וקולעת מאוד. בקתה קטנה ועלובה במרכז במה מסתובבת. המינימליזם העביר נהדר את תחושת העוני של העיירה הקטנטנה ושכוחת האל 'אנטבקה' שדווקא בה עושה אותו אֵל שעות נוספות בתפקיד ידידו האישי של טוביה. התפאורה המינימליסטית הייתה מאוד חריגה בנוף מחזות הזמר והאופרות שהתהדרו בתפאורות ענק מורכבות ועשירות. אני מאוד אהבתי את התפאורה.

בשנת 1997 העלה התיאטרון העממי של אברהם דשא 'פשנל' את 'כנר עלהגג' עם חיים טופול בתפקיד טוביה. בשלב זה המחזמר היה כבר מוכר היטב לכולם גם מההפקה הקולנועית 'טוביה ושבע בנותיו' בכיכוב חיים טופול. הלכתי עם ביתי בת השבע-עשרה, ליבי, לראות יחד את המחזמר. המחזמר היה העתק כמעט מדוייק של ההפקה הראשונה. אותו בימוי אותה כוריאוגרפיה, אותה תפאורה ואפילו אותו טוביה. אבל אני הייתי שונה. בפעם הראשונה הייתי ילד והתלהבתי מה'שואו' ההולוודי, בפעם השניה הייתי אבא לבת בגילה של הודל ולמרות שהכרתי את כל המחזמר היטב התרגשתי מאוד.

ההפקה החדשה של 'כנר על הגג' שונה. דן אלמגור עיבד מחדש את התרגום שכתב לפני למעלה מארבעים שנה. הבימוי שונה לחלוטין, אמנם מכיל מספר מחוות לבימוי המקורי ובכל זאת לגמרי אחר. העיבוד המוסיקלי משתמש בכלים שלא עמדו לרשות ההפקות המוקדמות והתפאורה שונה בתכלית.
הלכתי למחזמר במוצאי יום העצמאות וגם הפעם הלכתי עם ביתי, ליבי. יש מבחינתי איזושהי סמליות בקשר בין סיפורו של טוביה נציג הגולה לתקומת העם היהודי בארצו. אמנם כשטוביה מגורש מאנטבקה הוא בוחר לנסוע לאמריקה, אך לפחות ינטה השדכנית מחליטה לעלות לירושלים. להזכירכם, מדובר בתחילת המאה העשרים, מדינת ישראל איננה קיימת עדיין. בצהרי יום העצמאות הוצג בטלוויזיה קטע מ'כנר על הגג'. היה זה הקטע בו חוה מודיעה לטוביה על כוונתה להנשא לפיידקה והוא מחניק את בכיו כמיטב יכולתו. דמעות חנקו את גרוני ומאותו רגע לא פגה התרגשותי עד ההצגה בערב והרבה אחריה.

השעה 20:30 ואני יושב ליד ליבי באולם מילוא שורה 9 כסא 19. יש לי קשרים. בחזית הבמה מסך ועליו רשימת ציטוטים מהמקורות שהמציא טוביה ותמונתו של הכנר על הגג. אני די מופתע לגלות שלא רואים את התזמורת ואת המנצח. אני נעול על תמונת הבמה של המחזמר מאז ומצפה לראות את המנצח מנצח על התזמורת ועל הזמרים ששרים על הבמה. במחשבה שניה, גם ב'המפיקים' וב'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' לא נראתה התזמורת. לפני תחילת ההצגה, יחד עם ריטואל כיבוי הסלולריים מודיעים שיש מאחורי הקלעים תזמורת חיה. רק אז אני מבחין במוניטורים שמופנים לכיוון הבמה ועליהם נראה מנצח התזמורת. הניצוח בימינו מתבצע בשליטה מרחוק.

טוביה, נתן דטנר, נכנס לבמה לפני המסך וההצגה מתחילה… "כנר על הגג. זה נשמע קצת מטורף, לא? אבל…" לא אצטט את כל ההצגה. אם אינכם מכירים את מונולוג הפתיחה שמסתיים ב'מסורת', רוצו לראות את המחזמר בטרם ירד. אירועי במה אי אפשר לראות לאחר שירדו, זה אחד הדברים שלא תוכלו למצוא אפילו באינטרנט ירוּם הוֹדוֹ. תוך כדי המונולוג עולה המסך ומהשמיים יורדות אל הבמה בקתות העיירה אנטבקה ועל הגג – כנר. ואז הבקתות עולות מעט ומפנות מקום לשחקנים-זמרים-רקדנים 'מסור…ת מסורת'. התרגשות. כולם על הבמה מעוּלים. הכל מדוייק, מוקפד, נכון ומרגש. התפאורה עשירה מאוד, שונה לחלוטין מהמקורית. הרבה מאוד חלקי תפאורה באים מהצדדים ויורדים מלמעלה, כל דבר מתאים למתרחש על הבמה ומשרת היטב את הבימוי.

רוני תורן עיצב תפאורה מרהיבה מפורטת מאוד שמספקת להצגה הרבה מאוד חללי התרחשות שונים שמאפשרים יצירת תמונות ואוירה. התפאורה עושה עבודה נהדרת בשילוב עם הבימוי והתאורה, אך אני מקוּבע משהו על התפאורה המינימליסטית ההיא. תפאורת הפונדק שבו תוקעים טוביה ולייזר וולף כף כוללת מֵעֵין עץ נטוי קמעה שענפיו ועליו הן מדפים ובקבוקי שיכר – מאוד אהבתי את העיצוב.

התאורה מדהימה ועושה נפלאות עם התפאורה והבימוי. התיאטרון הקאמרי הלך עם ההפקה הזאת עד הסוף והשקיע הרבה מאוד כמעט בכל מרכיבי ההפקה. האפקטים של התאורה על הבמה ועל העיטורים שמסביבה בוקעים מכמות אדירה של מקורות תאורה מדוייקים ותוזמנים היטב. כמעט כתבתי שהתאורה מתוזמרת, לא אתפלא לגלות שגם מפעילי מחשבי התאורה ראו לפניהם את המוניטור עם המנצח.
© התיאטרון הקאמרי של תל-אביב

ראיתי כבר מספר וריאציות חלקיות של כנר על הגג ואת המחזמר בשלמותו בקולנע ועל הבמה מספר פעמים. מבחינתי, חיים טופול הוא הטוביה האולטימטיבי. נתן דטנר הפך את הקערה על פיה. נתן דטנר הגיש לנו טוביה אנושי, חם ומרגש. אם ניתן לי היום לבחור, נתן דטנר הוא הטוביה שלי. המשחק והשירה ובעיקר מה שלא נאמר במילים גרמו לי תחושות מרטיטות. בעבודת בימוי נהדרת הוציא משה קפטן מנתן דטנר רגעים מצמררים של שקט שאומר הכל. טוביה מקבל את הודעתה של חוה שהיא החליטה להתחתן עם פיידקה באיפוק ובקור רוח בעוד כל גופו זועק ונשימתו כבדה אך הוא איננו בוכה. טוביה איננו בוכה אך כל התנהלותו צועקת לשמיים ואני הוא זה שבוכה. יכול להיות שגם אחרים סביבי בוכים אך אני עמוק בתוך החוויה. רק לאחר מספר דקות של איפוק קורע לב גועה טוביה בבכי. הייתי אומר שנתן דטנר הציג את פסגת יכולתו כאמן, אך ההיסטוריה שלו מוכיחה שהוא לא חדל להפתיע.
אין במחזמר זה להקה, מקהלה או סטטיסטים. כולם ללא יוצא מן הכלל שחקנים-זמרים-רקדנים שאינם נותנים לעצמם שום הנחה. הצגה שכולם בה פשוט מעולים. את חני פירסטנברג, הודל, כבר שמעתי וראיתי בעבר במספר תפקידים וכל פעם שהיא מתחילה לשיר אני מופתע מחדש מהקול הענק שבוקע מהגוף של הג'ינג'ית הקטנטנה. עידו מוסרי בתפקיד מוטל החייט מפליא להציג את העלה הנידף שרועד לקצב דיבורו של טוביה עובר מטמורפוזה והופך להיות גבר שראוי לקבל את יד ביתו. לא אמנה כאן את השחקנים אחד לאחד, כולם פשוט מעולים כל אחד בפני עצמו ונותנים תמונה מרהיבת עין ואוזן בקטעי השירה והמחול הקבוצתיים.
רק כדי לא להשמע מלוקק מידי ניסיתי למצוא את מה שקסם לי פחות. התמונה היחידה שפחות קלעה לטעמי הייתה תמונת החלום. טוביה, גולדה, סבתא צייטל ופרומה-שרה היו מעולים וכן היו כל השאר אך התמונה בכללותה הייתה יותר מידי שואו הוליוודי לטעמי. מופע פעלולים מאוד מרשים אך אני הייתי מוותר ברצון על מחול השדים הרבגוני שהוא יותר משעשע מאשר מעורר חלחלה כפי שהייתי מצפה מחלום בלהות. בכל זאת, אלמלא הייתה חקוקה בראשי התמונה מההפקות הקודמות אני מניח שלא היו לי ציפיות שונות מתמונה זו שהייתה בסופו של דבר מופע מחול ושירה מרהיב.

לפני כחודש התקיים טקס פרסי התיאטרון ובו זכו יוצרי כנר על הגג בשלושה פרסים – פרס מחזמר השנה, פרס לשחקן בתפקיד ראשי לנתן דטנר ופרס עיצוב התנועה לכוריאוגרף האמריקני דניס קורטני. המחזמר זכה בפרס המחזמר, אך הבמאי שאחראי עליו לא היה אפילו ברשימת המועמדים לפרס במאי השנה. זה היה מוזר בעיני כבר בזמן הטקס. אחרי שראיתי את המחזמר בבימויו של משה קפטן אני מלא הערכה ליצירתו של הבמאי. מאחר שתמהתי מדוע נשמט שמו מרשימת המועמדים פניתי להתחקות אחר יצירותיו הקודמות. מהתוכניה למדתי שעיקר עבודותיו היו בעבר בתחומי ההפקות לילדים, מחזות הזמר וארועים טלוויזיוניים, אך לא הצגות תיאטרון רפרטוארי "מכובדות". האם יכול להיות שהבמאי איננו "מכובד" דיו ולכן איננו מועמד? לא, לא יכול להיות. זה אני המרושע שמחפש פגמים בשיקולי האקדמיה לתיאטרון.

לסיכום. לא להתלבט. אם לא ראיתם את המחזמר – רוצו לראותו.

מאת: ג'וזף שטיין עפ"י שלום עליכם
תרגום: דן אלמגור
בימוי: משה קפטן
תפאורה: רוני תורן
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוסיקה: יוסי בן נון
תאורה: פליס רוס
תנועה: דניס קורטני

משתתפים:
תכנות ועיבודים לסמפלר: עמית פוזננסקי,
קורפטיציה: עשור אלקיים

שחקנים: נתן דטנר, שרית וינו אלעד, איציק כהן, רמה מסינגר, חני פירסטנברג, עידו מוסרי, טל בלנקשטיין, אילנית גרשון, אבי טרמין, יפתח אופיר, ניר גרינברג, נסים זוהר, דיוויד בילנקה, גלעד שמואלי, גיל קפטן, דניאל אפרת, יניב הדד, ענת סלונים, לימור עובד, חרות אשכנזי, ניסו שליו, יעקב תמרי, לירן ספורטה, יעל בדש, אנטון לפידוס, דקלה הדר, דימיטרי ברחוב, אוהד יהודאי, רועי קקון, מתן ריכליס, ערן חגי.

ילדות:תרין שלפי, נעמה מסנר, מיה לוי, רוני אקרמן, אנה איכר, יערה אקהויז.

אתר התיאטרון הקאמרי http://www.cameri.co.il/index.php?page_id=429

 

יוסי רן: 06 05 2009 00:45    כותרת הודעה: יצאתי מרושע

מסתבר שאני אכן מרושע שמחפש פגמים בשיקולי האקדמיה לתיאטרון. כשכתבתי את הפסקה על פרסי התיאטרון יצאתי מתוך הנחה שחברי האקדמיה נדרשו לבחור את במאי השנה מבין אלה שהוכרזו כמועמדים. מסתבר שטעיתי.
אמש, בדרכי חזרה מההצגה תיבת נח פגשתי בתחנת הרכבת את יונתן שוורץ שחזר מההצגה צוצי בה הוא משחק. יונתן הוא חבר האקדמיה, כלומר הוא ראה את כל ההצגות והיה שותף לבחירה. חלקתי איתו את תמהוני על כך שמשה קפטן לא היה מועמד לפרס במאי השנה. יונתן הסביר לי את שיטת הבחירה שאיננה מגבילה אותם לבחור מרשימת המועמדים אלא מבין כל הבמאים שבתחרות. בטקס לא מפרטים את רשימת כל הבמאים אלא את הרביעיה שדורגה גבוה מכולם. כלומר לא היה תכתיב התחלתי. משה קפטן לא נמנה עם המועמדים פשוט משום שהיו ארבעה שדורגו גבוה יותר. בדיעבד, נזכרתי שהייתי משוכנע שיצחק חיזקיה ראוי לפרס שחקן השנה על תפקידו 'סליירי' ב'אמדאוס'. התחרות התקיימה בטרם ראיתי את נתן דטנר מגלם את טוביה. לאחר שראיתי החלטתי שהוא אכן היה הראוי מכולם וכלל זה יכול להיות נכון לכל קטגוריה, אפילו במאי השנה. אז היו כאלה שחברי האקדמיה מצאו ראויים יותר לפרס. על כל פנים, משה קפטן זכה לעלות על הבמה ולקבל את פרס המחזמר על 'כנר על הגג'.