החוויה שלי בהצגה ארגנטינה בתיאטרון חיפה

ההצגה ניתנת לנו בסדרת המנויים שרכשנו במחיר מופחת דרך ועד העובדים. בדרך כלל אני קורא את תקצירי ההצגות באתרי התיאטראות או בעלוני הפרסום שמגיעים לתיבת הדואר שלי כדי להחליט מה לראות. המנוי לתיאטרון חיפה מכתיב איזה הצגות נראה ומתי. הפטור מהצורך לבחור מוריד את רמת המוטיבציה לדעת מראש מה מצפה לנו – יהיה אשר יהיה כנראה נראה את ההצגה. בעונות האחרונות הגעתי אל חלק מהצגות המנוי כאשר כמעט אינני יודע דבר על ההצגה. כך קרה שהגעתי לא פעם להצגות שהפתיעו אותי, לפעמים לטובה ולפעמים לא כל כך. הפעם דווקא קראתי את תקציר ההצגה מראש ובאתי עם ציפיות לקבל חוויה רגשית ושכלית רבת משמעות שנוגעת במספר טראומות אישיות, לאומיות, עולמיות ויהודיות. גם רשימת השחקנים המכובדת בססה את רמת ציפיות.

פקקים. אנחנו מגיעים להצגה ממש ברגע האחרון ומספיקים לראות את הסדרנים סוגרים את דלתות האולם. זהו, אנחנו נידונים לעלות ליציע. הפתעה נעימה – היציע של תיאטרון חיפה המחודש כולל שתי זרועות צד שמגיעות כמעט עד קדמת האולם והצפיה משם נוחה ונעימה כמעט כמו מהמקומות הקבועים שלנו בסדרת המנויים.

זהו מחזה מקורי חדש מאת בועז גאון. התקציר בפרסומי התיאטרון מספר על סטודנטית צעירה שפונה אל אריה שלו שהיה לפני שנים רבות שגריר ישראל בארגנטינה. היא רוצה את עזרתו בעבודת מחקר שלה. הסיפורים שמעניינים אותה עוסקים בחונטה, במכירת נשק ישראלי למדינות אמריקה הדרומית, באנטישמיות, נאציזם, בהעלמות אנשים, בטרור של מחתרות, צבאות מהפכה ופעילים פוליטיים. למעשה, הסטודנטית מנסה להתחקות אחר סיפורו האישי של אביה שנעלם ושלה עצמה כילדה באותם ימים. הסיפור מתנדנד בין התקופות והוא רווי תהפוכות מפתיעות. ההצגה התחילה לרוץ ממש לפני מספר ימים וכמעט שלא ניתן למצוא עליה מידע אבל התקציר מבטיח מאוד.

השגריר לשעבר משוחק על ידי עודד קוטלר, מהשחקנים היותר טובים שאני אוהב מאוד לראות על הבמה או על המסך. כאן הוא משחק ומדבר בפתוס מודגש מאוד. עוד אני תוהה מה המסר שמנסה הבמאי להעביר לי באמצעות עיצוב דמות מוגזמת זו ואני קולט שזו איננה הדמות המלודרמטית היחידה. המחזה בויים על ידי סיני פתר כמלודרמה עם משחק גדול ומנופח עשיר בצעקנות. אני מצפה שהגימיק יחלוף ונגיע אל משחק מאופק יותר שיגרום לי להזדהות עם מי מהדמויות ולהתחבר אל הרגש אבל זה לא קורה. המחזה הפך בדרך אל ההצגה למלודרמה שלא לאמר טלנובלה. אני צופה במתרחש באדישות מה, הצעקנות מכל הכיוונים אוטמת את הרגש שלי וגם כאשר התוכן המילולי כואב או מרגיז, זה פשוט חולף לידי. חבל.

בהמשך ההצגה יש מספר תהפוכות שהיו יכולות לעצור את נשימתי. גם זה לא קורה, לכל היותר אני חושב לעצמי שזו התפתחות מעניינת אך אינני מזדעזע, מופתע או כועס. הסיפור המאוד קשה, מעניין ומפתיע איננו נוגע בי עד כדי כך שאני מוצא זמן להביט בקהל ולראות שאינני בודד בתחושתי. בשלב די מאוחר בהצגה נכנסת לבמה האם, השחקנית דינה בליי-שור, משחקה מעולה, כעסה המאופק מרתק אותי חזרה אל הבמה וגורם לי אפילו להתרגש מהסיפור שלה. זו איננה הפעם הראשונה ששחקנית זו מעניקה את נקודת השפיות למלודרמה בתיאטרון חיפה, גם בהצגה מחיר הכבוד היא הייתה זו שמשחקה החף ממלודרמטיות מנופחת נגע ברגשותי. יש לי הרגשה שטמון במחזה פטנציאל להפוך לאירוע הרבה יותר מעורר למחשבה ומרגש. אני מכיר את השחקנים מהצגות אחרות ויודע שהם שחקנים מעולים שמסוגלים לרתק ולרגש אותי. בכל זאת החיבור בין המחזה המעניין והשחקנים המעולים הוביל למלודרמה "גדולה" וצעקנית מהסוג שגורם לי להיות אדיש למתרחש על הבמה.

בדרך כלל, לאחר שאני מסיים לספר על חוויתי האישית מהצגה, אני פונה לראות מה כתבו המבקרים על ההצגה, אלא שזו היא ממש אחת ההצגות הראשונות ולא הצלחתי למצוא התייחסויות אובייקטיביות עליה. אני סקרן לקרוא את חוות דעתם של המבקרים בהצגה ולהבין אם זה רק אני או שזו גם התחושה של המבקרים המקצועיים. את זה אוכל כנראה לדעת רק אחרי הצגת הבכורה.

בדרך מהתיאטרון החוצה איננני שומע אנשים מדברים על ההצגה, כולם חזרו כבר לשגרת יומם. אנחנו עדיין בתוך התיאטרון בדרך החוצה ואשתי מתחילה לספר לי על דברים ששמעה בחדשות. אני שואל אותה מה דעתה על ההצגה והיא עונה באדישות מה 'יותר מידי פתוס, מלודרמה'. אני שואל אם לדעתה אנחנו המשונים שזה לא נוגע להם ושאר הקהל אולי נהנה מההצגה והיא מציינת שמחיאות הכפיים היו אנמיות משהו והקהל הפסיק למחוא כפיים ולא המתין להשתחויה נוספת. גם אני חשתי בכך אבל לא הייתי בטוח.

החמצה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בעז גאון  ביום 22 ביוני 2011 בשעה 00:05

    יוסי ידידי. במקרה עשיתי גוגל ונתקלתי בביקורת שלך. חבל שמיהרת לכתוב לפני שראית את ההצגה כהלכתה אלא רק במסגרת 1 מתוך 4 הצגות ההרצה המוקדמות. זה לא פלא שעוד אין ביקורות – המבקרים המקצועיים לא נוהגים לכתוב ביקורת עד אחרי השקת ההצגה רשמית, שלא הושלמה כשראית אותה.
    מאז נוספו מספר סצינות (3 במספר), ההצגה הבשילה והשתכללה – ותגובות הקהל נסערות ומטולטלות עד כדי הלם. הקהל יוצא החוצה ברגליים רועדות ולב קרוע. קצת סבלנות להבא, חביבי. תן כבוד ליוצרים. שלך, בעז גאון

    אהבתי

    • יוסי רן  ביום 22 ביוני 2011 בשעה 09:03

      לכבוד הוא לי לקרוא כאן בחלקתי הקטנה את תגובת המחזאי.
      הבחירה בהצגות המוקדמות איננה שלי, אני שבוי של מחלקת המנויים שזימנה אותי להצגה זו כאילו הייתה כבר בשלה לקהל.
      כפי שכתבתי, נראה לי שהמחזה מרתק והשחקנים מעולים אך משהו אבד בדרך אל ההצגה. מתגובתך אני מבין שהיום ההצגה רחוקה מאוד ממה שאני ראיתי ואני שמח לקרוא שהתיאטרון מפיק לקחים. שינוי כל כך נרחב בהצגה כפי שאתה מתאר מעיד על כך שפרנסי התיאטרון ידעו שההצגה עדיין איננה בשלה ובכל זאת החליטו לפתוח אותה בְּפָנַי ובִפְנֶי שאר המנויים – חבל, יכולתי כנראה לראות הצגה הרבה יותר טובה ומרגשת אך זה לא קרה.

      הערה פרטית קטנה שחשוב לי להדגיש – אינני מבקר, אני מספר על החוויות האישיות שלי וכל קוראי יודעים זאת היטב. אנא קרא את הקישור המודגש מתחת לתמונתי בראש העמוד מימין – אינני מבקר.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: