א"א: אישה אלימה בתיאטרון קרוב

מאת: גיל רן

imageיכול להיות שלא הייתי מגיע דווקא בזמן הזה להצגה א"א: אישה אלימה, אם זו לא הייתה ההצגה האחרונה. מאז אירוע 10 שנים לתיאטרון קרוב היא סומנה אצלי כהצגה שאני רוצה לראות, אבל היו כמה שסומנו לפניה. גם אבא שלי לא היה מגיע, סביר להניח, בתוך שבוע עמוס כל טוב. זו ההצגה האחרונה, אז שנינו באנו. איתמר אמר שיבוא, והודיע יום לפני שבעקבות עומס בעבודה ובכלל הוא יוותר. חבל. בשעה טובה ומוצלחת אני מצליח להביא עימי את לנה לתיאטרון קרוב – הישג בפני עצמו.

הערב החל במפח נפש קל כשגיליתי שהסושי שהשארתי במקרר בעבודה אחר הצהריים נעלם. תכננתי לקחת אותו איתי, לאכול אותו לפני ההצגה, ואולי אף לכבד בו את לנה ואת אבי. אך הסושי נעלם. לא נורא! לא ניתן לזה לקלקל לי את הערב! הליכה מהעבודה לתחנת האוטובוס, נסיעה קצרה ואני בתחנה המרכזית. זה מוצא חן בעיני, שקל להגיע לתיאטרון קרוב. כשאני מגיע אבא מודיע לי שההצגה לא תתחיל בשמונה וחצי, אלא בתשע. זה לא מפתיע אותי. זה קורה הרבה בתיאטרון קרוב (אבל לא תמיד – אל תבנו על זה). הפעם זה לטובתנו – לנה כמעט מאחרת ואני מתקשר ואומר לה שהיא יכולה לקחת את הזמן.

באכסדרת התיאטרון לנה שואלת אם זה התיאטרון. אנחנו עונים לה שזו האכסדרה ושיש אולם. בעצם, התשובה הנכונה היא "לפעמים" – הרי כבר ראינו כמה הצגות באכסדרה. לנה ואני מדברים על שלל נושאים שמשעממים את אבי, והוא כבר מדבר עם ניקו ניתאי. השיחה הזו הטרידה אותו. זה הותיר חותם על הערב כולו. זו גם, בסופו של דבר, הסיבה שאני כותב על ההצגה הזו.

ההצגה עומדת להתחיל ואנחנו נכנסים. אני לא זוכר מה בדיוק זה היה שניקו ניתאי אמר על הבדיחה שהוא תמיד מספר לפני ההצגה. יכול להיות שהוא כינה אותה "עבשה" או משהו כזה. כששמעתי איך הוא מדבר על אותה בדיחה נחרדתי מהמחשבה שיכול להיות שדווקא כשאני מביא את לנה בפעם הראשונה לתיאטרון הבדיחה לא תסופר. הבדיחה הזו היא חלק מחווית תיאטרון קרוב, חלק ממה שהופך את התיאטרון לבית המוכר. לא אכפת לי כמה פעמים הבדיחה הזו סופרה, כמה פעמים אני שמעתי אותה, כמה היא עבשה, ישנה, מתפוררת, או כל קומפלימנט אחר, אני רוצה לשמוע אותה גם בפעם הבאה שאני אלך לתיאטרון קרוב, וגם בזו שאחריה ובזו שאחריה. אני רוצה שכל אדם שאני מביא לתיאטרון קרוב בפעם הראשונה (כן ירבו) ישמע את הבדיחה הזו. לא יודעים על איזו בדיחה אני כותב כל כך הרבה? הגיע הזמן שתבקרו בתיאטרון קרוב (ויפה שעה אחת קודם, או חצי שעה).

imageהדבר הראשון שאני שם לב אליו בהצגה הוא העיצוב המדהים. הרכיב היחיד בתפאורה, פרט לשחקנים שמשמשים לעיתים כדלתות, קולבים ושאר חפצים, הוא סדין לבן וגדול. לאורך ההצגה הבד זז, מתקפל, מתנפח, הופך למיטה, לחופה ולדברים נוספים. הדבר הבא אליו שמתי לב הוא שההצגה שייכת לשחקנים. קראתי לפני ההצגה שההצגה היא יצירה משותפת של הצוות כולו. רואים את זה על הבמה. הטקסט טבעי לשחקנים והסיטואציות הנוצרות טבעיות לחלוטין. לעיתים חשתי שתגובות השחקנים זה לזה אינן מבוימות, משום שהן אותנטיות מכדי להיות מבוימות. בקטעים הללו ראיתי לפני את השחקן ולא את הדמות, וזה היה בדיוק במקום. גם בקטעים המבוימים השחקנים עשו עבודה מעולה.

מצד אחד, יש משהו מאוד יפה בהצגה שהיא הבייבי של השחקנים. יש משהו מאוד אישי בהצגות כאלה. מצד שני, ברור לי לחלוטין שזו הסיבה שההצגה אינה ממשיכה לרוץ. ישנם שניים-עשר שחקנים שההצגה הזו היא הבייבי שלהם. אם נחליף אחד, יהיו אחד-עשר שההצגה היא הבייבי שלהם ואחד בתפקיד הבייביסיטר. אם נחליף שניים, ההצגה כבר תשבר לחלוטין, משום שהיא תאבד יותר מדי מהפן האישי שלה. אפשר אמנם להחליף שחקן או שחקנית ולהתחיל לעשות שינויים בהצגה על מנת שזו תהיה גם שלו או שלה, אבל זה לא נראה לי סביר. מסתמן שנקודת החוזק הגדולה ביותר של ההצגה, הפן האישי שבה, היא גם זו שלא תתן לה להמשיך לרוץ.

בסיום ההצגה הייתה לי תחושה שהיא לא מספיק מכאיבה. אני כבר רגיל לכך שכשאני בא לתיאטרון קרוב אני מקבל פטיש בראש, או אגרוף בבטן, או סוג אחר של מכה. בשביל זה אני בא, בשביל המכה הזאת שתמשיך להטריד אותי ימים אחרי ההצגה. אני כבר בא מוכן, מתגונן, שומר על הבטן, מצד אחד, ומוכן לספוג את המכה מהצד השני. ההצגה הזאת הייתה עדינה ביחס לרפרטואר של תיאטרון קרוב. יכול להיות שהיא הייתה קלה יותר לצפיה בשל כך. בכל תיאטרון אחר התחושה הזו לא הייתה מופיעה. בתיאטרון קרוב אני כבר מחכה למכה החזקה ומופתע כשזו לא מגיעה במלוא עוצמתה. בדיעבד אני חושב שזו טעות מצדי לצפות למכה. אני מרכך בכך את המכה, כשזו מגיעה בעוצמה, ומפספס משהו מן ההצגות שאינן מכות חזק משום שאני עסוק בציפייה למכה שתבוא.

דבר נוסף שחשבתי עליו בסוף ההצגה הוא שבעצם כמעט לא היו בהצגה נשים אלימות. הגברים היו אלו שאלימים. הנשים הגיבו באלימות נשית על אלימות גברית, אך לא יזמו את האלימות. האם כך הם באמת הדברים בחיים? האם הנשים רק מגיבות באלימות ואינן יוזמות אקטים אלימים? אני לא חושב. אני חושב שנשים יכולות להיות אלימות גם כשלא מדובר בתגובה. זה נכון במיוחד כשמדובר על אלימות נשית, כפי שהיא מתוארת בהצגה – בכי הוא אקט אלים, דמעות הן נשק. בנוסף, הקונפליקטים היו ברובם סביב קנאת גבר לאשה וקנאת האשה לגבר. האם אלו הם רוב הקונפליקטים הזוגיים אי שם? אני מקווה ומאמין שלא.

אחרי ההצגה ליוינו את אבי לתחנת הרכבת ודיברנו על כתיבת הרשומה הזאת. הוא העיד על עצמו שבהצגה הזו הוא היה מקולקל. לקחתי על עצמי את הכתיבה. זה מוזר, לכתוב על הצגה שהייתי בה עם אבא. הרי הוא זה שכותב על ההצגות שאנחנו רואים יחד. כנראה שכבר לא. כנראה שמעכשיו אנחנו מתחלקים בכתיבה. זה שונה ומעניין. בנוסף, יש משהו מיוחד בכתיבת הרשומה הזו – אני בדרך כלל מבחין מראש בכך שאני הולך לאירוע שאולי אכתוב עליו. הפעם ידעתי מראש שלא אכתוב על ההצגה. הרי אבא יכתוב עליה. לא ליקטטי לי חומרים לכתיבה תוך כדי ההצגה, כפי שאני עושה כשאני מודע לכך שאני עומד לכתוב. כנראה שזה יותר טוב. הצפיה אינה מוכתמת מהדאגה למה שאכתוב.

לנה ואני חזרנו למרכז תל-אביב ואחרי סיבוב בין כמה מקומות אנחנו מגיעים לשבת ברובן. אכלנו, שתינו, נשארנו שם כמעט עד הסגירה. לקראת הסגירה הציעו לנו לקחת כיכרות לחם הביתה. לקחנו. זה סיום מתאים לערב שהתחיל בכך שהאוכל שחיכה לי במקרר נעלם באופן מסתורי.

הייתי מסיים את הרשומה בהמלצה. הייתי אומר לכם ללכת לראות את ההצגה. אבל אתם לא תלכו לראות את ההצגה. זו הייתה ההצגה האחרונה, ההזדמנות האחרונה לראות אותה ואתם פספסתם אותה. זהו. פספסתם. חבל. אתם מרגישים תחושת פספוס בזמן שאתם קוראים את זה? כן? בצדק (איתמר – למקרה שזה לא היה ברור, הפסקה הזאת כאן במיוחד בשבילך).

ההצגה קלילה, נעימה ומעוררת מחשבה. אני מקווה שעוד יהיו הזדמנויות לראות את ההצגה. אם יהיו, רוצו לראות (כנראה שאני בכל זאת מסיים בהמלצה).

מאת ובבימוי: ניקו ניתאי
ע.במאי: ויאולה אלכסנדרוביץ
ליווי מוסיקלי: גליה שרגל
מוסיקה מוקלטת: פרדי גוטליב
תאורה: רונן בכר
תלבושות: דנה בלזר
כוריאוגרפיה: אחינועם פישר
עיצוב: דני בלינסון

משתתפים :
ענת קלאוזנר
זוהר סבג
הני ישעיהו
טל עדן
דביר פרץ
ענת שגב
אלון שטיינברג

יעל יעקבדויד זאבי
ז'ניה וסרמן
דגן פרנקל
אריאל כהן
ברוריה רבינר

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

  • […] מקהלת הזקנים בעיבודו של ניקו ניתאי היא שלישית נהנתנים בלבוש לבן ובידיהם מחבטי טניס כאילו הפריעו להם באמצע המשחק. בראש המקהלה השחקן שמואל וולף שאיננו חדל מלהפתיע אותנו בתפקידים מגוונים בתיאטרון קרוב, ואיתו יעל יעקב שראינו בהרבה מהצגות תיאטרון קרוב וברוריה רבינר שראינו ב'א"א: אישה אלימה'. […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: