כולם היו בני – ארתור מילר – הקאמרי בחיפה

בערך ממחצית החלק השני של ההצגה אני יושב מכווץ בכיסאי כשהדופק הולם ברקותי ובכל גופי וגוש ענק תקוע לי בגרון. אינני פוחד ואינני מאשים או כועס. אני שותף לכאב, לחוסר האונים וכן, גם לאשמה. כולם שם על הבמה במבוכה גדולה. כולם כועסים זה על זה וכולם נאבקים עם האשמה של עצמם. אשמה על מה שעשו, על ההתעלמות ממה שעשו אחרים, על כך שרימו את עצמם ואת מקורביהם, על הרצון להניח לחיים להמשיך למרות כל מה שהיה.

ההצגה הסתיימה. השחקנים עולים להשתחוויה ומנסים לחלץ מפניהם חיוך של תודה אל הקהל. כולם שחקנים מעולים אך אינם יכולים לשטות בנו ובעצמם ברגע זה – גם הם תקועים – החיוך על פניהם מאולץ ולא משכנע. הקהל מוחא כפיים, עוד השתחוויה ועוד אחת ועוד כמה… ויוצאים החוצה. אני עדיין לא יכול לפצות פה ולדבר. הרגליים נושאות אותי אל מחוץ לאולם והגוש עדיין תקוע בגרון. רק כשאנחנו ברחבה החיצונית של תיאטרון חיפה אני מתפנה להסתכל סביבי וקולט את הדממה. כל הקהל נע כמו זומבים אל מגרשי החניה בדממה. הרבה מאוד אנשים הולכים בפנים חתומים – נטולי הבעה ושותקים. המועקה בחוץ איננה שונה מזו שכולנו חשנו בזמן ההצגה. באמצע הדרך הבייתה אשתי שואלת אותי אם הכל בסדר, אולי היא תחליף אותי בנהיגה. אני אומר שהכל בסדר ורק אז אני קולט שאני מזדחל, כמעט שאיננו נוסעים.

למחרת בבוקר אני קורא בספר. ספר מאוד מעניין. העיניים משוטטות על פני המילים ואני קולט שאין לי מושג על מה אני קורא, אני עדיין תקוע בחווית ההצגה.

הכל קורה בחצר משפחת קלר. התפאורה שעיצבה לילי בן נחשון מציגה את החצר שבחזית הבית בצורה ראליסטית לחלוטין וכמעט שאיננה משתנה לאורך ההצגה. התאורה שעיצבה חני ורדי מעבירה עבורנו את הזמן באופן חלק וכמעט טבעי מליל אמש ליום ושוב ללילה שבסופו יום חדש. השעה היא שעת בוקר מוקדמת. בלילה התחוללה סערה ושברה את גזע עץ התפוח שניטע לזכר לארי. לארי הוא בנם הטייס של ג'ו וקייט ואחיו של כריס. הוא הוכרז כנעדר לפני כשלוש שנים כשמטוסו לא שב מטיסה במהלך מלחמת העולם השניה. לכולם ברור שלארי לא ישוב יותר פרט לאמו, קייט, שמתעקשת שבנה עודנו חי ומצפה לשובו. כולם מנסים כמיטב יכולתם להמשיך את שגרת החיים למרות שאת כולם רודפים זיכרונות ורגשי אשמה ממאורעות שקשורים למלחמה. רק קייט לא מניחה לחיים להמשיך, מבחינתה החיים צריכים לעמוד מלכת בציפיה לשובו של הבן שחייב להיות בחיים.

כריס, האח החי, מעוניין באן שהייתה חברתו של לארי ואן מעוניינת בו, אלא שקייט מצפה מאן לשמור ללארי אמונים ולחכות לו עד שישוב. אם עד עכשיו נראה לנו שהסיפור מסובך זו איננה אלא תמונת מצב של ההווה. כשאנחנו מתוודעים למה שהתרחש במהלך המלחמה מצטיירת תמונה מסובכת הרבה יותר. כולם נושאים אשמה על משהו והאשמות שונות זו מזו. שותפו של ג'ו, שהוא גם אביה של אן, יושב בכלא על אחריותו לאספקת חלקי מנוע פגומים ממפעלם. ג'ו מציג את עצמו כאיש עסקים שאיננו אחראי לאותו אירוע מן העבר. הוא מנסה לשדר "עסקים כרגיל" אך העבר רודף אותו וקורע אותו מבפנים, בתוך תוכו חש אשמה לא רק על 21 הטייסים שנהרגו בעקבות אותו פגם אלא גם על כך שהפיל את כל האשמה על שותפו. כריס חש אשמה על כך שהוא הניצול היחיד שחזר חי מהפלוגה עליה פיקד במלחמה. אן שמנסה להשיב את חייה למסלולם מיטלטלת בין רצונה להיות עם כריס, הקשיים שמערימה קייט וכעסו של אחיה ג'ורג' שרואה בקשר שלה עם משפחת קלר בגידה באביהם הכלוא.

למרות הרבה בעיות מוסריות שההצגה מציפה אינני מאשים אף אחד. אני מבין את כולם, אפילו מזדהה עם כולם למרות שהם דווקא מחליפים ביניהם האשמות הדדיות. כשאני אומר את זה לאשתי היא טוענת שהיא דווקא מאשימה את אן – האמא שאיננה מניחה לחיים להמשיך. כן, היא צודקת, אשתי – גם אני מתקשה לקבל את ההתנהגות של האם אבל אני מבין אותה. גם היא, כמו כולם, מנסה להגן על שפיותה ולשם כך מרמה את עצמה. רק בשלב מאוחר מאוד היא מאלצת את בנה החי, כריס, להתפכח ומסבירה את מניעיה כשהיא אומרת "…. כי אם הוא מת אז אבא שלו הרג אותו…" אינני בטוח שאני מדייק בציטוט אבל רוח הדברים נכונה ויותר מכך, מכאן והלאה התמונה מקבלת פנים חדשים לגמרי… היא יודעת… היא שותפה… היא מגנה גם על עצמה – היא נושאת את אותה אשמה. כשהיא אומרת שהאב אחראי למות הבן היא יודעת שבנה לא היה בין 21 הטייסים שנפלו בעקבות החלק הפגום, הוא בכלל טס בסוג שונה של מטוס, ובכל זאת הקשר ברור לה וכנראה לא רק לה.

במהלך ההצגה, ממש בבוקר, כאשר האמא מתעקשת נגד דעת משפחתה שצריך להמשיך לחכות לבן המת עולה במוחי הציטוט 'אל תביטו לאחור הניחו להולכים'. אני יודע שזה לגמרי לא קשור אך הדברים שבאים מתקופה רחוקה שלא הכרתי אישית מתחברים אצלי לסיפורים שאני מכיר מכאן. כשהבן החי מנסה לבסס קשר עם אן, החברה של אחיו הנעדר, ושניהם נאלצים להתמודד עם האשמות האם עולה בראשי המשפט וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב, ובמילותי, חייבים להניח לאשמה ולהמשיך בחיים ובאהבה. האמא מצפה מהחברה של בנה המת להשאר כמצבה על קבר שאיננו קיים ולהמתין לשובו של הבן שהיא מתעקשת להאמין שעודנו חי למרות שברור לה שזה לא נכון. הנערה איננה אפילו אלמנתו, רק חברה, והאם מצפה ממנו להקפיא את חייה עד שישוב למרות שהיא יודעת שזה לא יקרה, אבל אסור לה להודות שהוא מת כי אם הוא מת אז אבא שלו הרג אותו והיא הייתה שם וידעה. גם סיפורים מסוג זה שמענו כאן בחלקתנו רווית המלחמות.

נתן דטנר בתפקיד ג'ו פשוט קורע אותי מבפנים. אני חש בקונפליקט שלו, אני מאמין לו שהוא חשב בזמן המלחמה שהוא עושה את הדבר הנכון ואני שותף לכאב שלו. ברגע שבו הוא נשבר אני חווה את הכאב יחד איתו ומאי שם בפאתי המח פתאום עולה בי תמונת טוביה המבכה את חווה. האם קייט – ליאורה ריבלין – מציגה שלווה סוערת ומאופקת. היא כועסת, היא מאשימה, היא מחייבת אנשים לפעול לפי השקפותיה ומאלצת את כולם וגם אותי להטלטל בין כעס לבין אשמה ובלבול ואיכשהו אני מזדהה איתה בעוד אני מסכים גם עם אלה שנפגעים מהתנהגותה – מבולבל.

בתיאטרון הרפרטוארי לתוכניה יש חלק משמעותי בחוויה. לצערי לא הודפסה עדיין תוכניה, כך לפחות נאמר לי בכניסה לתיאטרון. מהתמונות ומדף המידע המצומצם מאוד אני מסיק שאוהד קנולר וזהר שטראוס חולקים אותו תפקיד. כריס בהצגה שלנו הוא אוהד קנולר שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש כשחקן מעולה שמעביר אותנו יחד איתו מספר תהפוכות וגורם לנו להזדהות איתו ולקבל את התנהגותו כאשר הרוח משנה את כיוונה. נטע גרטי, כמנהגה, מעולה בתפקיד אן. היא מציגה דמות יציבה שהתהפוכות בעלילה מטלטלות אותה והיא מתייצבת בכל פעם ומתאימה את עצמה למצב החדש ודואגת שהחיים ימשיכו כסדרם. כן, גם איתה אני מזדהה – כבר אמרתי שאני מזדהה עם כולם למרות הקונפליקטים, תחושה מאוד מוזרה שמשאירה אותי בסופו של דבר די תקוע עם רגשות מפוצלים למספר כיוונים. גם ישי גולן בתפקיד ג'ורג', אחיה של אן, עובר שינוי מעניין ממאשים, למקבל ושוב מאשים. כל השחקנים מצויינים בתפקידם ומכולם מוציא הבמאי משה נאור את כל ההבעה והרגש שקורעים אותי לכיוונים מנוגדים פעם אחר פעם.

כשליבי שאלה אותי במסנג'ר על ההצגה עניתי שההצגה מעולה ואני צריך לראות אותה שנית כדי לעכל הכל. מעניין לראות אותה גם עם הכריס האחר. בהמשך כתבתי לה שכנראה אראה את ההצגה שנית בעוד שלוש שנים כי אין לי ספק שהיא תמשיך לרוץ זמן רב מאוד.

חוויה מטלטלת שגורמת לצופה להתעמת גם עם חוויות משפחתיות ומלחמתיות מעולמו שלו. הצגה מעולה.

מאת: ארתור מילר תרגום: יוסף אל-דרור בימוי: משה נאור עיצוב תפאורה: לילי בן נחשון עיצוב תלבושות: אורן דר עיצוב תאורה: חני ורדי מוסיקה: רן בגנו

משתתפים: קייט קלר – לאורה ריבלין ג'ו קלר – נתן דטנר כריס קלר – אוהד קנולר [זהר שטראוס] אן דיור – נטע גרטי ג'ורג' דיור – ישי גולן שכנים – דוד בילנקה , כנרת לימוני, ירון מוטולה, אפרת ארנון