קופסה שחורה [עמוס עוז]

קופסה שחורה - עמוס עוז-Sחליפות מכתבים לאורך תשעה חודשים מספרות לנו סיפור מראות עיני אילנה ושאר כותבי המכתבים. רק תשעה חודשים, ובכל זאת כול הנפשות המספרות משתנות באופן משמעותי ביותר. בין המכתבים, שמרביתם ארוכים מאוד, משובצות פה ושם חליפות מברקים קצרים וכן טיוטות שרשם פרופ' א.א. גדעון על-גבי כרטיסיות קטנות. אילנה וגדעון מספרים לנו במכתביהם הארוכים על העבר, על המתרחש ועל שאיפותיהם לעתיד. יעודם העיקרי של המכתבים שממוענים זו לזה וזה לזו הוא לספר לנו אותו סיפור מנקודות מבט שונות.  אילנה וגדעון מטיחים זה בזו האשמות עוקצניות משהו שמרמזות שהאהבה ששרתה פעם ביניהם עדיין חיה. בסיכומו של עניין, הסיפור מאוד מעניין ודרך הגשתו פותחת פתחים רבים להרהורים.

כול אחת מהנפשות המספרות נושאת עימה סיפור חיים עגמומי למדי שמנסה מידי פעם להתחפש למשהו שונה ולפעמים גם מצליח. כולם צודקים, כולם מאשימים ונאשמים וכולם משוועים לחסד ולאהבה, והתמונה שהם מציירים לעצמם שונה.

במהלך תשעה חודשים בלבד הופכת אילנה, האישה שנדחתה ואומצה, לזו שמוכנה לעשות הכל למען אהוביה שמתנדנדים בין אהבה לבין כעס ושנאה. הבן המבודד גדעון שהפך לקצין ולפרופסור שב לבית ילדותו כשבר כלי. הבן הנטוש בועז מוותר על דרך האלימות והזעם כלפי העולם ובוחר בהשלמה מפוייסת עם המציאות, ומישל סומו שבא מן האשפתות והיה למורה ומחנך, מידרדר להיות עסקן פוליטי בחליפה, שמתרפס בעפר רגליהם של רבנים ומנסה לבנות את הארץ על פי דרכם. סומו, שידע לבטא את דעותיו ומחשבותיו באופן עצמאי, מסיים את התקופה במכתב שכולו ציטוט ממזמור בתהילים.

סגנון הכתיבה של המספרת והמספרים רהוט וגבוה מלשון היומיום, למעט סגנונו של בועז שמאופיין בעילגותו. חלק מהמילים בספר מנוקדות ניקוד חלקי שנועד ככל הנראה לבאר כפל משמעות. מרבית המילים שנוקדו אינן מלכודות לשון שעלולות להיות מובנות שלא כהלכה, ולמולן ביטויים שלא נוקדו ודוקא בהם קל לטעות. לדוגמה – במשפט "ואנחנו צריכים להישָׁאר בתוֹך שלנו, שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם", המילים "להישָׁאר" ו"בתוֹך" כוללות ניקוד ואילו שני המופעים השונים של "נידבק" אינם מנוקדים. לא ברור לי אם החמצתי רמז סמוי באותו ניקוד תמוה או שהסופר רואה בניקוד זה מעין קישוט שאינו מוסיף ואינו גורע.

מה פתאום חליפות מכתבים? ישאל הקורא בן ימינו. הרי שועי עולם מצייצים את דבריהם לאומה מידי יום במסרים שאינם חורגים ממאה וארבעים אותיות. מה בצע למישהו לכתוב סיפור ארוך ומפורט בכתב יד או במכונת "הרמס בייבי" ולשלחו בדואר? הספר, שפורסם בשנת 1987, מספר על שנת 1976 שבה המחשב האישי עדיין לא הומצא ואפילו טלפון קווי לא היה בדיוק חזון נפרץ. באותם ימים התכתבנו ושלחנו את מכתבינו בדואר. באותה תקופה חבר טוב שלי נסע ללמוד מעבר לים וכמעט כול יום שלחתי אליו במכתב את מה שהייתי מספר לו אילו נפגשנו.

למה בעצם נזכרתי בימים טרופים אלה לקרוא ספר שהתפרסם לפני שלושים שנה? כשסיימתי את קריאת הספר הקודם, לא עלה בידי ללכת לספריה העירונית להחליפו. שבתי לפשפש במדפי הספרים שבביתי. אני יודע שמחכים לי שם הרבה ספרים שלא קראתי ואינני נחפז לקראם, כי אינני מחוייב להשיבם לספריה במועד קצוב מראש. בין הספרים נדחק מעט פנימה הספר של עמוס עוז – קופסה שחורה. נטלתי אותו לידי מספר פעמים בעבר והשיבותיו למקומו. הספר הגיע למדפי מעזבונה של דודה לָלְקָה שהייתה מנוייה של הספריה לעם של עם עובד, וקיבלה כל ספר בדואר, זה של המכתבים, עם צאתם לאור. ספרי הספריה לעם הודפסו על נייר זול באותיות קטנות וכמעט ללא שוליים במטרה להוזיל את הפקתם. ספרים אלה אינם נוחים לקריאה ולכן אני נרתע בדרך כלל מלקרוא אותם, וכך אני מפסיד לא מעט ספרים שיצאו רק במתכונת זו. הפעם החלטתי, לשמחתי, להתגבר על חוסר הנוחות ותוך מספר עמודים התרגלתי אל הספר וקראתי אותו בעניין רב.

אז מה? לקרוא או לא לקרוא? אם אתם בני דורי, תוכלו בודאי להתחבר אל המתכונת של חליפות המכתבים ולקבל גם את רוח התקופה, שהייתה איטית ביחס לחיינו היום – במרחק ארבעים שנה בלבד. בני הדור שנולד מול המסך המרצד ורגיל לכך שכולם זמינים לציוצים בכל עת, עלולים למצוא את הספר טרחני מעט, או בלשון ימינו – חוֹפֵר.

עם עובד, הספריה לעם 331, 1987, 230ע’

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: