שמו הולך לפניו [קישון בקאמרי]

השבוע צפינו ב"שמו הולך לפניו" בבימוי משה נאור בתיאטרון הקאמרי של תל אביב. בטרם אלאה אתכם בסיפורי אקדים ואומר שנהניתי מאוד, צחקתי במלוא פה ונראה שכל הקהל שצפה איתי בהצגה נהנה כמוני.

עולה חדש, שפקיד אלמוני במשרד לקליטת עליה העניק לו את השם אפריים קישון, כתב מחזה. מסיבה עלומה החליטו קברניטי הבימה של ראשית ימי המדינה לתת את הבמה המכובדת להעלאת המחזה "שמו הולך לפניו" – סאטירה חברתית מצחיקה ונוקבת, דבר שלא היה מקובל בהבימה המאוד רצינית ו'דרמטית' של אותם ימים. מאז הועלה המחזה מספר פעמים נוספות על במות ארצנו ועשרות פעמים נוספות על במות העולם.

המחזה עוסק בסיפורו של עולה חדש שהגיע לארץ ללא כל רכוש אך עם הרבה רצון לעבוד ולתרום למולדת. העולה החדש, צבי פרוצ'קין, מגיע לבית קרוביו שדואגים לצייד אותו בפתק המלצה לעבודה חתום בידי 'איתמר לבנון'. מכאן מתגלגלת קומדיה פראית של טעויות מכוונות היטב שמעלה על נס את תחלואי החברה. השם 'איתמר לבנון' פותח לפני העולה שלנו את כל הדלתות ומושיב אותו על כסא מנהל מחלקת צינורות במפעל ממשלתי תוך דחיקת מקומם של אלה שקיבלו אותו לעבודה. אותו 'איתמר לבנון' הוא דייר משנה מובטל וחסר-כל שכל רצונו הוא לקבל מצבי פרוצ'קין, המנהל הבכיר, פתק שיסדר לו עבודה. כפי שכבר הבנתם מדובר בתקופה שבה הכל התנהל בפרוטקציה מנווטת באמצעות פתקאות. המחזה מדבר עברית צחה וטהורה כפי שיכול היה לכתוב רק העולה החדש אפריים קישון ולכן משתמשים בו רק במילה 'פתק' ולא חס-וחלילה צֶעטַאלֶע כפי שהיה מקובל באותם ימים.

בכל משרד ממלכתי או הסתדרותי היה מוסד מקודש – מחלק התה. אצלנו יש מחלקת תה בשם ציונה. ציונה היא היחידה שרואה את תמונת המצב המלאה. מבחינת כולם, מלבד צבי, ציונה שקופה. היא יכולה להכנס לכל חדר בכל עת מבלי לדפוק בדלת ושומעת הכל. ציונה מתגייסת לעזרתו של צבי ומלמדת אותו את אורחות המקום – כל שיחת טלפון אפשר לסכם ב 'העניין דורש עיון נוסף' וכל שטות שנאמרת בתקיפות מתקבלת כהחלטה בעלת משקל.
… המשך בעמוד 6 !

הלכתי לתיאטרון מוכן לראות הצגה ארכאית שאיננה מתאימה לזמננו. הופתעתי. אומנם הביטויים והשיטות השתנו, אך מבנה התככים והשחיתות נשאר כשהיה ואולי אפילו השתכלל כך שהכל מצחיק מאוד ורלוונטי גם להיום.

אהבתי מאוד את הבימוי, והליהוק פשוט מעולה. משה נאור ביים את ההצגה והתאימהּ לקהל של ימינו. הבימוי לוקח את ההצגה למקומות החוזק של השחקנים ואיננו בולם אותם. כך אנחנו מוצאים את צבי פרוצ'קין שמגולם בכשרון הקומי הידוע של שלמה בר-אבא מבצע מפעם לפעם מחוות קול וגוף של יאצק הזכור לטוב מזהו-זה. תיקי דיין בתפקיד ציונה – מחלקת התה מפליאה להתמם ולתחמן, לחקות, לרקוד ולשיר כפי שתיקי דיין יודעת לעשות ונראה שהבמאי השכיל להניח לה לעצב את דמותה על פי כישוריה. לא אמשיך לפרט את כישורי השחקנים, כולם ללא יוצא מן הכלל מעולים בתפקידיהם ומרימים את הסאטירה לגבהים קומיים שסוחטים מהקהל מינון נכון של צחוק במקומות הנכונים.

אחד הדברים שקסמו לי במיוחד בבימוי היה שילוב הבזקי שירה וריקוד מולבשים היטב על הטקסט הקישוני ומסיטים לרגע את התמונה לכיוונים לא צפויים.

מאת: אפרים קישון
בימוי: משה נאור
מוסיקה: יוסי בן נון
תפאורה: לילי בן נחשון
תאורה: חני ורדי
תלבושות: עפרה קונפינו
שחקנים:
שלמה בר אבא – העולה החדש, צבי פרוצ'קין
תיקי דיין – מחלקת התה ציונה (שאו ציונה נס ודגל)
יוסי קאנץ – יעקב פרוצ'קין, בן דודו של צבי
מיקי קם – פרידה פרוצ'קין, אשת יעקב
שלמה וישינסקי – איתמר לבנון, דייר משנה מובטל וחסר-כל
אבי אוריה – דר' יצחק תורן, סגן מנהל מחלקת צינורות
אודליה מורה מטלון – שוש, מזכירת מחלקת צינורות
עמי סמולרצ`יק – דוב, פקיד מחלקת צינורות

פינת הנוסטלגיה שלי –

את ההצגה הראשונה בהבימה לא ראיתי מסיבות טכניות – עדיין לא נולדתי. כשהמחזה עלה בתיאטרון 'זווית' החיפאי הזכור לטוב, הייתי תל אביבי בן 12 שנים, הורי דווקא נסעו לחיפה (למיטב זכרוני) אך אני הייתי עדיין קטן מדי לחוויות ליליות בחיפה הרחוקה. בכל זאת ראיתי את ההצגה. אינני זוכר כיצד התגלגלתי לשם, אך בילדותי, בסביבות גיל עשר להערכתי, הוזמנה משפחתי לצפות בהצגה 'שמו הולך לפניו' בסדנת התיאטרון של כלא מעשיהו. כל שאני זוכר הוא תפאורה מריהוט פשוט של הכלא, משחק חובבני למהדרין ושחקן חיזוק חיצוני. אני כמעט משוכנע שזה היה זאב רווח. אני מתקשה לדמיין את זאב רווח מתקרא צבי פרוצ'קין אך בהחלט יכול להיות שהוא היה מחלק התה. אני זוכר שמאוד התלהבתי מהחוויה וסיפרתי עליה לחברי כאירוע מצחיק והזוי כאחד.

קריאה נוספת:
ראיונות עם שחקני ההצגה בגלובס