בלון – גל פרידמן בתיאטרון הסטודיו בחיפה

גל פרידמן הוא שחקן צעיר מבוגרי הסטודיו למשחק ניסן נתיב וצוות ציףורֶלָה. אם הגעתם הנה בעקבות גל פרידמן המדליסט האולימפי בשייט, אינכם במקום הנכון.

גל פרידמן זכה בציון לשבח על משחקו בהצגה בלון בתיאטרונטו 2008. אני לא הספקתי לראות את ההצגה בזמן הפסטיבל. תיאטרונטו 2008 ו 2009 התקיימו בחול המועד פסח ביפו העתיקה. פסטיבל זה מתנגש עם פסטיבל הצגות הילדים בחיפה. בגלל שגעון הבובות שתקף אותי לאחרונה, נשארתי בחול המועד פסח בחיפה. ב 2008 הייתה לי אפילו נציגות בפסטיבל חיפה להצגות ילדים. אמנם עשיתי באחד הערבים גיחה לתיאטרונטו ביפו לראות אירועי חוצות אך לא הספקתי לראות אף הצגה מהצגות התחרות משום שהעדפתי לראות הצגת בובות אורחת מספרד בשם "ראש בעננים". בדיעבד לא הייתה זו בחירה מוצלחת ואפילו לא טרחתי לכתוב עליה.

ההצגה 'בלון' ממשיכה לרוץ מאז אותו תיאטרונטו. אני ראיתי אותה בתיאטרון הסטודיו בחיפה. זוהי מונודרמה שבה מספר השחקן לקהל את סיפורו, סיפור מן העבר. המספר הוא בחור תמהוני כבן שלושים שעיסוקו ממכר בלונים. לדמויות עליהן הוא מספר יש שמות ותארים, את שמו של המספר איננו יודעים. הוא קנאי באובססיביות למספר טקסים שמקנים לו ככל הנראה שלוות נפש. הוא חייב לגעת בכל משקופי הדלתות לפני שילך לישון וכשהוא שוטף כלים הוא מקיש על הצלחת האחרונה שלוש פעמים. בשלב מאוחר יותר בהצגה הוא מתאר רגעים של אושר ושלוה בהם הוא יכול לסיים את שטיפת הכלים מבלי לבצע את טקס הנקישות – זהו מבחינתו הישג. לגיבור סיפורנו יש דמיון עשיר. כשהוא מתאהב בשדרנית הרדיו, הוא מספר לה מה שלדעתו ימצא חן בעיניה וכך הוא הופך בדמיונו לסטודנט לרפואה. הוא איננו משקר, גם הוא מאמין בכך לפחות באותו זמן. המצב מסתבך כאשר הוא מנסה לעסוק ברפואה בפועל.

גל פרידמן מעביר היטב את תחושת התמהונות, המבוכה והבטחון המדומה. קל מאוד להזדהות איתו ולקבל את התנהגותו בכל המצבים. הוא אדם תמים ומאוד חיובי בהתנהגותו ובכוונותיו. אינני חושב שמישהו בקהל חשב שהוא עושה מעשה רע כאשר הוא לובש את חלוק הרופא וניגש להציל פצוע שהגיע לבית החולים. ברור לכולם שכוונותיו טהורות ואין סיבה לראות בהן פְּסוּל.

המחזה נכתב ובוים על-ידי אלדד כהן, פסיכולוג ומחזאי שמעיד על עצמו שהוא מפוצל בין שני העיסוקים. המחזה משובץ בחוכמות חיים פשוטות שהגה מוכר הבלונים שלנו. החיים מבחינתו סובבים סביב הבלונים שהתייחסות האנשים אליהם מאפיינת את תפיסת המציאות שלהם.

• אנשים אוהבים לקנות את הבלונים היקרים יותר, אלה שכח המשיכה איננו פועל עליהם והם נמשכים כלפי מעלה משום ש "אנשים נמשכים למה שלא נמשך אליהם".
• כשאותם אנשים קונים את הבלון שנמשך אל על, הם רוצים לשחררו אך לאחר שהוא כבר בידיהם הם אינם משחררים את הבלון כי "אנשים חיים בשביל האפשרות ולא בשביל המימוש".
• "בלון הוא כמו ילד, צריך לתת לו לעוף אבל להמשיך לעקוב".

האמירה האחרונה קוסמת לי מאוד. חוכמת חיים זו סוגרת את ההצגה והצופה, אני, הולך איתה הביתה. במחשבותי השלמתי לעצמי את המשפט ההפוך – "ילד הוא כמו בלון, צריך לתת לו לעוף אבל להמשיך לעקוב". בדרכנו סיפרה לי אשתי שתחייה שהיא הפכה בראשה את המשפט, ממש כמוני. כנראה זה מתבקש מאליו.

בצאתנו מהסטודיו קיבל כל צופה בלון אדום מהסוג שנמשך כלפי מעלה ועכשיו, כאשר אני כותב, משוטטים מעל ראשי שני בלונים אדומים ובלון לבן ענק שנתן לי המספר, זהו הבלון שסימל את הרופא בהצגה.

הצגה יפה ונוגעת ללב.

על ההצגה בהבמה http://habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=1&Area=0&EventID=20169