חיות לילה

ההצגה מתוארת בפרסומים כקומפוזיציה לשלוש אמהות עייפות בלילה ארוך אחד. במודעה נכתב לקראת יום האשה הבינלאומי את מוזמנת לקחת חלק בערב המוקדש לאמהות 'אני אמא' כך שברור מראש שההצגה לא נועדה לפנות אלי. הרעיון של הצגה שמוגדרת כ קומפוזיציה סיקרן אותי אז הלכתי עם אשתי – אם ילדי – לראות בסטודיו בחיפה את חיות לילה ליד שולחן עגול עם מפת קטיפה וכוס סיידר חם.

ובכן, קודם כל זוהי אכן הרבה יותר קומפוזיציה מהצגה. הטקס מועט והתנועה מרובה וכל הרעיונות מובעים היטב באמצעות צלילים ותנועה והרבה רגעים של שקט. שנית, ההצגה אכן פונה אל הנשים בקהל עד שהרגשתי לפעמים שגברים ממש לא רצויים. המסר בסיטואציות המוצגות או נאמרות בקול ברור מאוד, אם כי ללא מילים, הוא שלאבות אין חלק במערכה של האמהות סביב גידול הילדים.

אז מה יש לנו כאן? בעצם הרבה מאוד. הקומפוזיציה מציגה את ההתמודדות המתמדת של אמהוֹת עייפוֹת עם גידול הילדים. הרבה התעסקות עם שקט כנגד בכי. האם חייבת לעשות אין ספור מטלות ולשמור על השקט שכן הערת התינוק תגרור אחריה בכי שימנע מהאם העייפה שינה. הרבה התעסקות עם חלב ועם גודש החלב שמעיק על האם שמנסה להתמודד עימו באמצעות כרוּב. לכרוּב יש תפקידים רבים ומפתיעים לאורך הקומפוזיציה. המסר העיקרי של ההצגה הוא עייפוּת, עייפוּת, ועוד עייפוּת. האם כמהה לחופש אך שבויה בכלא האמהוּת. אין ולו רגע אחד של רמז להנאה, לגאווה לחסד ולתקווה. לא דייקתי, יש רגע של שמחה כאשר האם מצליחה להדחק אל זוג מכנסיים שאיננו עולה עליה זה מכבר. זו איננה הנאה מהאמהוּת אלא דווקא הדגשה של העיוות הגופני שנלווה להריון ושמחה על החזרה למימדים המקוריים. דווקא הקטע של הניסיון להדחק אל הג'ינס שפעם היה שלי מוכר לי היטב למרות שמעולם לא הייתי בהריון.

הקומפוזיציה – הצגה מעבירה היטב את המסר אך יש לי מידי פעם הרגשה של חזרה מיותרת על מסרים שכבר הובהרו היטב. יש מספר קטעים של דממה שבה האם מנסה לנוח או אפילו לישון ואז מופרת הדממה בהפתעה רועשת ומקפיצה. בפעם הראשונה ואולי גם בשניה הדממה יוצרת את חוסר הנוחות ואת המתח הראויים להמחשת החווייה. בפעמים הבאות הדממה הארוכה סתם משעממת משום שברור שזו עוד הרמה להנחתה ובעוד רגע תופר הדממה.

כפי שאתם כבר מבינים ההצגה לא מכוונת דווקא אלי אך מהתבוננות סביבי נוצר בי הרושם שבאותם מקרים שאיבדתי עניין בדממה שעל הבמה גם הנשים שישבו סביבי מלאו את הזמן בהתעסקות עם כוס הסיידר – משקה הבית של הסטודיו בחיפה.

על הבמה שלוש אמהות – השחקניות לירון בן שלוש, איילת הלפרין והילה מצקר. שלושתן משחקות עם ובלי מילים ועם הצגת תנועה מרשימה. אהבתי מאוד את קטע הפתיחה בו אוספת הילה את הצעצועים בתנועה חתולית כמעט אקרובטית כשל מטרתה היא להמנע מהפקת צליל כלשהו שיחריד את הדממה. הדממה, מן הסתם, מופרת בסופו של דבר וגוררת התרחשויות נוספות. גם קטע ההתמודדות עם הג'ינסים הישנים קסם לי והיו קטעים מוצלחים רבים נוספים, אלא שלעיתים נדמה כאילו ההצגה ככלל איננה מהודקת דיה, וחבל.

להסיר ספק, אני בדרך כלל אוהב מאוד הבעה לא מילולית על הבמה. ראו לדוגמא את מה שכתבתי על המרחב הפנימי המוגן – הצגת תנועה מופלאה שהועלתה בתיאטרון הסטודיו החיפאי במסגרת פסטיבל אקט 2 הראשון. גם בהצגה זו משתתפת הילה מצקר וביחד עם הדס קריידלמן שתיהן מעבירות הצגה שלמה מלאה תוכן וללא רגע דל מבלי להגיד ולו מילה אחת.

המופע 'חיות לילה' הוצג לראשונה בפסטיבל אישה בחולון במרץ 2008. ההצגה נבנתה על ידי נשים עבור נשים ואני מניח שמרבית הנשים ימצאו בה עניין בין אם הן אמהות ובין אם לא. לגברים הייתי מציע לחשוב פעם נוספת בטרם יבחרו בהצגה זו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: