החוויה שלי בהצגה שיץ בקאמרי

מידי פעם אני מרגיש צורך להזכיר שאינני מבקר, אני חולק חוויות שלי. אז אם נקלעתם הנה בחיפושיכם אחר ביקורת תיאטרון אתם מוזמנים לקרוא את הנדלזלץ – הוא ללא ספר מבקר תיאטרון אמיתי. אני לא. ולאחר שהבהרתי נקודה זו נפנה אל ההצגה.

clip_image002גיל ואני יושבים במקומותינו באולם 4 של התיאטרון הקאמרי. ליבי מצטרפת, כרגיל ברגע האחרון, אלא שהרגע האחרון מתארך קמעה. הכניסה לאולם 4 היא מכיוון הבמה ולכן אין כניסה למאחרים. עדיין מספר מקומות פנויים באולם ומחכים שמזמיני אותם מקומות יגיעו. אנחנו רגילים לתופעה זו באולמות הפרינג', אבל אנחנו בקאמרי וזה די מפתיע לראות את המנכ"ל, נעם סמל, עומד בפתח וסופר מקומות פנויים. בסוף מוחשך האולם ואנחנו שומעים מכיוון הבמה ציקצוקי שפתיים קולניים. האור על הבמה עולה ואנו רואים את משפחת שיץ – פפכץ, צשה ושפרכצי – יונקת מרק במלוא פה. מכאן מתפתחות שיחות שבהן כל אחד אומר את הגיגיו ללא קשר לאחרים, ותוך זמן קצר מוצגת בפנינו תמונת השאיפות של כל בני המשפחה – תתחתני, תמותי, והרבה הרבה בשר מכל סוג.

פפכץ מוכר את בִּיתו שפרכצי כבשר – "מבחינת הבשר אני נותן פה שתי נשים בתוך אישה אחת!". יש לו שתי משאיות ושותפות חמישים אחוז בשופלדוזר ויותר מכל הוא אוהב את ממונו. גם החתן המיועד, צ'רכס, חומד את ממונו של האב. הוא מנהל משא ומתן עם האב, כל מה שהוא רוצה זה הרכוש והממון של האב. האב עצמו מיותר ואף מפריע "הייתי רוצה שאביך לא יהיה". בעצם גם שפרכצי די מיותרת מבחינתו – "עולה לו בבריאות להתאהב בבת של אבא". אין לו גם צורך בכל הבשר, "שני שליש מהאשה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק, שישאר התחת, בתור בסיס, ועליו ישר השדיים. שדחת".

המחזה סובב סביב בשר, ממון, רכוש ומוות. אני, בעוונותי, לא ראיתי ולא קראתי עד כה את שיץ ואפילו לא עשיתי שעורי בית כראוי וכך חשבתי שאני הולך לראות אחת מאותן הצגות על נושאים משפחתיים של חנוך לוין דוגמת "נעורי ורדל'ה", או מחזה על נשים "גדולות" שמשפילות גברים עלובים. איכשהו לא ציפיתי לראות סאטירה פוליטית – ואז… "מה פתאום מלחמה?" כן, הופתעתי לגלות שנקלעתי לסאטירה נוקבת על ענייני בשר, ממון, רכוש ומוות אלא שהבשר הוא, בין השאר, בשר תותחים והשופלדוזר פתאום מתחבר לי היטב עם תקופת מלחמת ההתשה שהכרתי ממש מקרוב. ברגע זה ההצגה מבחינתי משנה כיוון לחלוטין. פתאום התאוות של הדמויות מתקשרות לי לתקופה ולאירועים שעד רגע זה לא הבנתי שבהם עוסקת ההצגה.

בדרך כלל, למיטב היכרותי הדלה עם מחזות חנוך לוין, יש הפרדה מוחלטת בין המחזות המשפחתיים ואלה שעוסקים ביחסי אנוש לבין הסאטירות הפוליטיות ואילו כאן הכל מתערבב. הכל מתערבב, ובכל זאת הכל יושב במשבצת הראוייה. עכשיו אני קולט שהגברים במחזה זה חזקים, הם אינם אסקופה נדרסת תחת רגלי הנשים. יש להם שאיפות. שאיפתו של החתן, צ'רכס, שהאבא לא יהיה, מתהפכת עם בוא המלחמה ובסופו של דבר דווקא הבעל של שפרכצי הוא זה שהמדינה לקחה ממנה באמצע החיים.

עירית קפלן ואלון דהן הם שפרכצי וצ'רכס מדהימים. שניהם מציגים את דמויותיהם ומחצינים את שאיפותיהם ותאוותיהם בכל דרכי ההבעה שעומדות לרשותם. רמי ברוך ואסתי קוסוביצקי מציגים את פפכץ וצשה בדיוק כפי שהיינו מצפים לראות אותם. רמי ברוך מפתיע אותנו בקטע מחול קומי שכאילו איננו שייך ודווקא הקונטרסט בין המילים האיומות לבין המוסיקה והמחול גורמים לנו לצחוק במבוכה. התלבושות, בעיקר של שפרכצי וצ'רכס, יוצרות תמונה שמעצימה את החווייה וכן עיצוב השיער של כולם מעשיר את ההיכרות עם הדמויות. התפאורה, מאידך, מתחכמת ומנסה לשרת את כל התמונות בדרך שלטעמי איננה עונה בצורה טובה לכל המצבים. המוסיקה המקורית של אדי זיסמן מקפיצה את החוויה של המחזה המוסיקלי. המוסיקה משתלבת עם המחזה באופן שמשלים את האמירה והשימוש בפסנתר ובכלי הקשה בלבד משרת היטב את ההצגה – מאוד מאוד אהבתי.

יכול להיות שאני, כמי שחי את התקופה מקרוב, חוויתי חוויה שונה מזו של ילדי ובכל זאת ברור לי שההצגה תדבר לכל צופיה ותגרום לכולם לחשוב מעט על בשר בכל מובניו וכן על כסף.

תוכניית ההצגה היא, כמסורת התיאטרון הקאמרי, חומר קריאה מעולה – לא לוותר. קראתי בתוכניה שהבמאי טוען שהעלילה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן. אינני בטוח שהוא צודק. ההצגה נטועה היטב בהווי מדינתנו שהכסף והבשר ששמו הרשמי הוא "ביטחון" מעורבבים היטב. כל ענייני הממון במדינה חסומים עד היום באמצעות סעיפי הביטחון משום שאנחנו עדיין חיים בצל תקנות שעת חרום 1948. ובכל זאת המלחמה של אז שהעשירה באופן פתאומי את כל קבלני עבודות העפר נראית לי די יחודית למקום ולזמן.

מאת: חנוך לוין
בימוי: יגיל אלירז
תפאורה ותלבושות: רוני כרמל
מוסיקה:
אדי זיסמן

פפכץ: רמי ברוך
צשה:
אסתי קוסוביצקי
שפרכצי:
עירית קפלן
צ'רכס:
אלון דהן

פסנתר: אדי זיסמן
כלי הקשה: יהונתן גבעוני
תאורה: יעקב סליב
צילומים: גדי דגון

הפינה האישית שלי:
את תקופת מלחמת ההתשה ביליתי בגימנסיה. באותם ימים הקימו את קו בר-לב שאמור היה להגן על מרחב סיני מפני תקיפה מצד המצרים. קו בר-לב היה מערכת של 32 "מעוזים" לאורך 160 ק"מ עם קו ראיה בין מעוז למעוז. משרד הביטחון נזקק לכל מי שיכול היה להעמיד לרשותו כלי חפירה "שופלדוזרים" – בלשון ההצגה. רכישת "שופלדוזרים" הייתה אז השקעה משתלמת עם ערך מוסף של הרגשה טובה של תרומה להגנת המדינה. לאביו של אחד מחברי לגימנסיה היה כזה שופלדוזר בקו בר לב והכרתי את מעללי החפירות מסיפורי גוף ראשון. בערך שנה אחרי שהתחילו להקים את קו בר לב התחלפה הנהגת צה"ל ועימה תפיסת ההגנה ואז הוחלט לדלל את קו בר לב ל 16 מעוזים שביניהם אין כבר, מן הסתם, קו ראיה. אותם קבלני עבודות עפר שגרפו הון מהקמת קו בר לב גרפו הון נוסף מפירוק מחציתו. צ'רכס מספר בהצגה כיצד עשה כסף מההקמה ומהפירוק ולפעמים אפילו מפירוק של מה שעדיין לא הוקם. תקיפת המיצרים התחוללה מספר שנים מאוחר יותר, אני הייתי חייל סדיר והוצבתי במיתלה בזמן שהמצרים עברו ללא כל קושי את מה שנותר מחורבות קו בר-לב. החלק הכואב מכל היה כניעתו של מוצב המזח שנותר מנותק לחלוטין.
לפני מלחמת יום כיפור הייתה כל המדינה שרויה באופורית הנצחון של מלחמת ששת הימים. אני הייתי מאותם מעטים שניסו להיות פעילים בעיתון הנוער נעשוש [נוער שוחר שינוי] שהציג את דעה המאוד לא פופולרית באותם ימים נגד הכיבוש. ניסינו לטעון שאין טעם להגן על שטחים שאינם נחוצים לנו לצרכי ביטחון ועדיף להשיבם לבעליהם באמצעות הסדרי שלום. העיתון היה קטן וחסר משמעות, הוא שוכפל באמצעות סטנסילים משודכים והופץ בחצרות. איכשהו זכה אותו עיתון בקיתונות של רותחין וכונינו בפי כל "מצפניסטים" שהיה אז כינוי גנאי ידוע לשוחרי שלום. זמן קצר אחרי הקמת נעשוש התפצלה הקבוצה הפצפונת. ליתר דיוק – אחד מחברי הקבוצה עזב והקים עיתון מתחרה בשם געשוש שהציג גישה עוד יותר שמאלנית. הבלבול בין נעשוש וגעשוש גרם לכך שהיינו ממש מוקצים מחמת מיאוס בפי כל ותוך זמן קצר התפוררנו בעיקר מחוסר אמצעים.
שש שנים אחרי אותה מלחמה שעלתה לנו בהרבה "בשר" וממון נחתם הסכם השלום עם מצריים שבמסגרתו החזרנו את השטחים שיכולנו להחזיר ללא קרבות אלמלא היינו בטריפ לאומי של אופוריית "אין עלינו". את מחיר הבשר ההוא אנחנו משלמים עד היום… וכרגיל, אולי זה רק אני.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: