סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים עם יוסל בירשטיין

clip_image001

כשנטלתי לידי את הספר ממדפי המציאון של גולדמונד ספרים, לא ידעתי שאני עתיד לצאת בקרוב לחופשה ברחובות ירושלים. דפדפתי קלות בספר וראיתי שהוא בנוי מפרקים קצרים שמתאימים להגדרתי לספר מילוי. אני זקוק בימים אלה לספרי מילוי. העומס בעבודה איננו משאיר לי 'רוחב פס' להתעמקות בספרים מתמשכים. זה כמובן לא תרוץ, אך אני זקוק לפעמים למנוחה גם לראש.

סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים הוא אוסף של סיפורים קצרצרים, כל סיפור כשני עמודים מודפסים בריווח שורות נאה. לפני כל סיפור נמצא דף עם שם הסיפור, ולפני מרבית הסיפורים – דף עם איור-עט של נורית שני. הספר נראה נח מאוד לקריאה.

לפני שיוצאים לחופשה בירושלים אני מניח את הספר בתיק. אני יודע שבטיולים אין לי זמן לקרוא ספרות בדיונית, אני מעדיף מילוי קצר בכל פעם, ובדרך כלל אינני פותח את ספר המילוי במהלך הטיול אפילו פעם אחת – תמיד יש משהו לקרוא שקשור לטיול עצמו, וכן יש צילומים לערוך וחוויות לתעד. בכל זאת, הספקתי לקרוא מספר סיפורים לפני הטיול ובמהלכו , ואת השאר בשבוע שאחריו.

יוסל בירשטיין מספר בשם עצמו על עלילותיו ברחובות ירושלים – בעיקר בתחבורה הציבורית. הוא מביט באירוניה על הצדדים המוכרים של החיים, בליווי גיחוך קל, שבשום פנים איננו מתנשא. הספר נכתב בערוב ימיו, הוא מספר על חוויות העבר שלו, ומזכיר פה ושם פרטים ביוגרפיים גם מעברו הרחוק.

הסיפורים מעניינים. הם מכינים את הרקע, וכן את הציפיות ואת הניחושים ברמת מתח ראויה, ומבשלים במוחנו רעיונות בקשר למה שצפוי לקרות. הפרק הראשון מסתיים ללא עוקץ. גם השני. אני מבין שאין טעם לצפות לעוקצים, הסיפורים מסתיימים עם סוף סתמי לחלוטין. בראשי מתבשלים מספר תסריטים שיתאימו לסיום כל סיפור, אך המחבר איננו מספק לנו את ההפתעה לה ציפינו. כמו בחיים – הדברים בדרך כלל פשוטים מכפי שהם נראים. אני מניח שכל הסיפורים הם אכן חוויות המספר מתובלות בהומור הדקיק המיוחד שלו.

לאחר שנים-שלושה סיפורים, אני שואל את עצמי, מה הטעם להמשיך לקרוא סיפורים שמתארים דברים שגרתיים ללא עוקץ, ובכל זאת משהו מושך אותי לקרוא את הסיפור הבא ואת זה שאחריו. אין לי מושג מה קסמו של הספר, אבל הגעתי עד סופו ואפילו דפדפתי בסוף לאחור להזכר בפרטים מסיפור זה או אחר.

הדמויות שהמספר פוגש ברחובות ירושלים, ולא רק שם, הם אנשים פשוטים, בעלי מלאכה ללא יומרות, ולפעמים גם ללא תקוות וחלומות. אנשים שפוגשים בהם ביעף, ולפעמים אפילו לא מבחינים בהם בתחנת האוטובוס או ברחוב. יוסל בירשטיין, שבזמן כתיבת הסיפורים הוא כבר אדם מבוגר מאוד, עוטף את המראות בְּסיפור שנרקם מפרטים שראה ומקטעי שיחות שנקלטו. הסיפור, בין אם הוא נכון ובין אם הוא דמיון שנולד מהתרשמות רגעית, יוצר משהו מרתק ומבטיח התפתחות מעניינת, אלא שזאת איננה מגיעה. כל סיפור מותיר אותי עם מספר סופים מעניינים פרי דמיוני, ועם סיום די תפל במפגיע – כמו בחיים.

אחד הסיפורים ששבתי לקרוא פעמיים נוספות נקרא "בשדרות הרצל, ביום גשם". הסיפור מתחיל בתאור חוויה באוטובוס בגשם בלשון הווה, כפי שאני נוהג לתאר את חוויותי. בסיפור יש דיאלוג ללא מילים בין שתי קָרָחוֹת, שעוצר לפני סוף העמוד הראשון ללא סיום. ואז מספר יוסל בירשטיין בלשון עבר, "התמונה הזאת צצה בראשי כבמטה קסם כשעליתי באמצע הקיץ לאוטובוס 20 עם אותו נהג". הוא משתוקק לשמוע מהנהג כיצד הסתיים אותו סיפור של חורף, ואז נמשך הסיפור בלשון עבר, כאילו המספר בעצם יודע מה קרה בו, אם כי, הוא עצמו אומר שאיננו יודע. הסיפור מסתיים בנימה חביבה של חן, עם הרבה טוּב אנושי, וכרגיל – ללא עוקץ. ובכל זאת שבתי לקרוא אותו שוב ושוב. הסתקרנתם? – כל אורכו של הסיפור כחמש מאות מילים, והוא חופן בתוכו הווה שהופך לעבר ולדמיון.

אז מה עכשיו? אני מניח שהספר ימצא לו מקום מנוחה על מדפי, ומאחר שהוא מתאר דברי יום יום, אני מניח שאבקר בו לא מעט בעקבות אסוציאציות של שגרה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: