שמות מתגלגלים על מסך ביום הזיכרון

230px-DamHamacabim_ST_06[1]עוד שנה עברה, הגיע ד' באייר ושוב אני בוהה בפרח דם המכבים שמלווה את שמות הנופלים. הפרח קבוע רק השמות מתחלפים, שבעה עשר שמות בדקה, בדיוק כמו בשנה שעברה. השנה לא הייתה קפיצה במספר הנופלים – נחמה פורתא.

אני יושב עם אשתי מול מסך הטלוויזיה. לפני כשעה הסתיים המשדר 'שרים בכיכר' לזכר הנופלים. בשעה 23:45, אני מזפזפ לערוץ 33, הערוץ שמציג את רשימת הנופלים לאורך כל יום הזיכרון. התאריך על המסך הוא 13 במאי 1948, ד' באייר תש"ח. דז'ה וו, משהו מנצנץ בזכרוני. אני פותח את הרשימה שכתבתי ביום הזיכרון דאשתקד ומוצא שלגמרי במקרה גם בשנה שעברה נתקעתי מול תאריך זה שאיננו מתחלף למעלה מעשר דקות. הרבה מאוד הרוגים ביום אחד. גם בשנה שעברה תאריך זה הוצג מ 23:45 עד 23:55. שאלתי מה קרה ב ד' באייר תש"ח ולא זכיתי לתשובה. ניסיתי למצוא באינטרנט תשובה. בתאריך זה נפל גוש עציון בקרב עקוב מדם, אך אתר ההנצחה של גוש עציון מפרט רק שנים עשר שמות, אז מה עוד קרה באותו יום – יום הזיכרון תש"ח. יום הזיכרון? הרי הקמת המדינה תוכרז רק מחר. בעצם, מתי נקבע יום הזיכרון לערב יום העצמאות? אני בודק במקור המידע העממי הקרוי ויקיפדיה ומגלה שזה באמת היה יום הזיכרון. אליבא דויקיפדיה "יום הזיכרון נקבע לראשונה בד' באייר בשנת 1940 לזכר הנופלים במאורעות 1936-1939 ורק כתשע שנים לאחר מכן במלאת שנה להקמת המדינה, בתאריך ה' באייר 1949, נקבע יום העצמאות".

השירים שמלוים את שמות הנופלים הם שירי יום הזיכרון עליהם אנחנו מתמוגגים מידי שנה. השנה משום מה נשמעים לי השירים ארכאיים משהו, אני חומק מההשמעה המי יודע כמה של שיר אליפלט ועובר להאזין לגלגלצ. מסתבר שיש לנו מלאי חדש של שירים עגמומיים. בגלגלצ אני גרה מול המים, הרבה מאוד כאב אפשר לנצור בתוך שיר כל כך נעים לאוזן. עוד שיר ועוד שיר עגום ממנו וברקע ממשיכים להתחלף שמות הנופלים, פחות מארבע שניות לאדם שפעם חי כאן ולחם. בגלגלצ שיר אליפלט, אני אומנם אוהב את השיר אך כבר שֹבעתי ממנו. מפייד את גלגלצ ומגביר את ערוץ 33 – שיר מִשמר. על המסך עדיין תש"ח אבל השירים כבר התקדמו במספר שנים.

אני קורא שֵׁם ועוד שֵׁם, מנסה לנחש מה מסתתר מאחורי השמות למרות שאין כל רמז. תוהה עם עצמי על האובססיה המוזרה שתוקפת אותי שנה אחרי שנה וגורמת לי לקרוא שמות זרים מהמסך. מאיר בנאי שר על שער הרחמים. ג' תמוז תש"ח ומרבית השמות מרמזים למוצא מרכז אירופאי, גרמני, אולי אוסטרי. אני משווה בדימיוני את קבוצת העולים שזה מכבר הגיעו ארצה ונשלחו ישר מהנמל לשדה הקרב. עוד ביצוע של 'אחי הצעיר יהודה' ועוד 'הרעות'.כל שנה אני מצפה לראות את שְמות אלה שהכרתי אך הם אינם מוצגים בשעה זאת, מלחמת יום הכיפורים תגיע בעוד הרבה מאוד זמן. גם אם אראה שם מוּכר, זה יהיה לארבע שניות בלבד. אני חושב לעצמי מה אני מוצא במבט חטוף בשֵׁם מן העבר. אין לי תשובה אך אני יודע שאינני לבד. אם לא היו לי שותפים לקריאת דפי היזכור הללו לא היו מנהלי הטלוויזיה משקיעים באקט זה של הנצחת השמות.

אני חלק מעם מוזר שעוסק בליקוק שיטתי של פצעי העבר וגם כמה פצעים חדשים. מירי אלוני שרה 'עוד זה מדבר וזה בא, אמא, יובל על במותיך חלל' מתוך ברית דמים – שיר מצמרר. גם לאמריקאים יש יום זיכרון אך אצלם הקשר עם הנופלים איננו אינטימי כמו אצלנו ולכן יום הזיכרון האמריקאי הוא יום שכולו חגיגת קניות פראית בדרך לבר-בי-קיו בפארק, מה שאנחנו עושים ביום העצמאות.

אני מבין שאין לי ברירה אלא לחתוך וללכת לישון מתוך הכרה שככל הנראה לפחות בינתיים 'את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק' ואני כל כך רוצה שהיא כבר תסתיים. לתמיד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי רן  ביום 19 באפריל 2010 בשעה 09:04

    עכשיו בוקר. השנה על המסך היא 1973 וכך היא תשאר עוד זמן רב. אינני יכול להשאר ולראות את השמות מהמלחמה בה הייתי חייל, אני צריך לצאת לעבודה. בינתיים גיליתי שהמסך שמגלגל את שמות הנופלים מוצג גם ב http://www.iba.org.il/media/Media.aspx?liveTv=yes&starting=channel_33
    העיתון של הבוקר משלים עבורי את הנתונים הבאים:
    מספר הנופלים שעם זכרם מתייחדת השנה מדינת ישראל הוא 22684.
    בקרב בו נפל גוש עציון נהרגו 240 מתישבים ולוחמים.

    אהבתי

  • דניאל  ביום 19 באפריל 2010 בשעה 10:00

    יוסי, יפה.

    אתה זוכר שהבנאדם שהגה את השמות המתחלפים הרצה לנו ועשה לנו קסמים?

    אהבתי

    • יוסי רן  ביום 19 באפריל 2010 בשעה 16:07

      שלום דניאל,
      אני בהחלט זוכר את ההרצאה 'הבלתי אפשרי – אפשרי!' שנתן לנו איש הטלוויזיה ירין קימור . הספר שנושא את אותו שם נמצא על מדפי הספרים שלי.
      הסיפור של יוזמת ה'יזכור' שלו הוא דוגמא לפתרון בעייה קטנה יחסית על-ידי העצמתה. הוא מספר על אם שכולה שטענה בפניו שבנה איננו מוזכר בטלוויזיה משום שאין מאחוריו סיפור ויזואלי מעניין. ירין חיפש כיצד לשלב את הבן בתוכניות הטלוויזיה כאשר אין לו כל ייחוד. הפתרון שהגה הוא לתת לכל אחד מהנופלים שש שניות של חשיפה טלוויזיונית ביום הזיכרון. מאז חלפו שנים, מספר ההרוגים גדל והזמן שמוקצה לכל אחד ירד לארבע שניות לחלל.

      אהבתי

  • טלי  ביום 20 באפריל 2010 בשעה 11:48

    בטלויזיה של סבתא שלי, בערב יום הזכרון, משום מה, התחלפו הערוצים. שוב ושוב לחצנו על ערוץ 33 וחיכינו לרשימת השמות והגענו רק לשידור חי מערוץ 99.

    כבר תכננתי את המכתב הנזעם שאכתוב ביום העצמאות, לא ידעתי למי, על ביטול המנהג החשוב הזה, עד שפתאום ניסיתי להעביר את כל הערוצים, אחד אחד, והגעתי לרשימה, אצלנו ערוץ 33 היה משום מה בערוץ 42…

    הגענו ל י"ב ניסן תש"ח, לשמו של אריה פרודובסקי, אח של סבתא שלי.

    סבי מרדכי (אקסי) עמית הלך לעולמו ב- 55'. זה יוצא לפנות בוקר בדרך בה מסודרים השמות. לא נשארנו ערות כדי לקרוא מידע שאנחנו מכירות היטב. ועדיין, זו יוזמה ברוכה וחשובה, הרגשתי את מלוא חשיבותה כשחשבתי בטעות שהיא בוטלה.

    אהבתי

  • יוֹסִי רן  ביום 1 במאי 2017 בשעה 01:32

    פרסם את זה מחדש ב-תרבות הפנאיוהגיב:

    שבע שנים חלפו מהפעם הקודמת שפרסמתי הגיג זה, ובכל שנה אני מוצא את עצמי שוב בוהה ברשימות הנופלים. פרח דם המכבים שליווה את התמונות והשמות הוחלף בנר זיכרון, אך הרשימה אותה רשימה, הקצב אותו קצב, המחשבות אותן מחשבות והמחנק בגרון איננו מרפה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.