True Colors – צביקי לוין שר על חורף תל אביבי

מאת ליבי רן

עריכת הקליפ: עומר שדר

אחרי שכבר טעמתי טעימות מערבי שירה משובחים של עידו מנור ("ערב עירוני", "איש מצחיק היה", "גברים שרים אהבה"), ידעתי שאני רוצה לראות את המופע הזה. את צביקי לוין כבר ראיתי במחזמר "המפיקים" בתיאטרון הקאמרי, אבל לא באמת נחשפתי למלוא היכולת שלו להגיש שירים, כמו שגיליתי בערב הזה.

צביקי, מלווה בנגנים מתי גלעד (קונטרבס), רומן סטניסלבסקי (סקסופון וחליל, ושם מחייב) ובמנהל המוסיקלי עידו מנור (פסנתר), בחר בנושא מאתגר: ההוויה התל-אביבית מנקודת המבט של שחקן גיי. נכון, יש הרבה שחקנים גאים תל אביביים. חלקם גם ישבו איתי באולם המרכז הגאה, בו נערך המופע. אבל בכל זאת, כמו שעולה מהמופע הזה, קשה לבחור צעיר והומוסקסואל למצוא את עצמו בתוך הקלחת הזאת, שנקראת תל אביב. עם הרבה חיבה לברלין הויימארית, טרום מלחמת העולם השניה, הוא יצר קברט חושפני ומתריס, שלא פוחד קצת לזעזע. אמנם, בתוך קהל אוהד וגיי עד גיי-פרנדלי מאוד קל להצחיק ולרגש, אבל אני מאמינה שגם קהל סטרייטי עם ראש פתוח יכול לספוג את החומרים האלה, או לפחות את חלקם. החריגוּת החברתית היא חלק מהעניין, ואין אדם בעולם שלא מצא את עצמו פעם חריג באיזושהי חברה. בכנות נוגעת ללב, הוא מספר על הבמה על אימו המדחיקה, שאינה מכירה את בן זוגו, ועל סבתו הקשישה, שלוקח לה ארבעים וחמש דקות לעלות שלוש קומות לדירתה בלב תל אביב, בה היא חיה בבדידות מזהרת. קל להתמסר להגשה שלו: הוא מבין כל מילה, מגיש את הטקסטים ברגישות ובלי לוותר על אף משמעות ותת-משמעות.

חלק מהשירים מושרים באנגלית (שפת המקור) וחלקם מתורגמים לעברית (לא תמיד מאנגלית. יש גם מגרמנית). הגרסא העברית עוברת עיבוד טקסטואלי מרחיק לכת כדי להתאים לנושא. כך, למשל, "גבירתי הנאווה" הופכת לסאגה של חיפושי בני זוג מזדמנים ב'אטרף' – אתר ההיכרויות המזוהה ביותר עם הקהילה הגאה הגברית. “My Favorite Things” מתוך "צלילי המוסיקה" מתאר את כל הדברים שהופכים אותך לתל אביבי 'אמיתי'. מתוך "חנות קטנה ומטריפה", הוסב שיר הפנטזיה של אודרי לשיר כמיהה לחיים שלווים עם בן זוג בגליל:

בין השירים מקשרים קטעי יומן של צביקי מגיל שלוש-עשרה. מצטייר בהם נער פנטזיונר ומבולבל, שעליו מביט בהומור אותו נער שבגר לגבר שלם עם עצמו. הנער מגלה את המיניות שלו, את התשוקות הכמוסות ואת הנידוי החברתי שמגיע איתן בעסקת חבילה. הנער הזה נדלק על המורה המחליף להתעמלות, חולם על החתיך של השכבה ובוכה לצלילי “True Colors” של סינדי לאופר.

במקביל, צביקי הבוגר משתף את הקהל במסע שלו מאז שעבר לתל אביב, דרך החיפוש אחר בן זוג או סתם התמנגלות במה שמכונה בפי כל 'הקהילה' (ורק מי שבאמת משתייך/ת ל'קהילה' הזאת יכול/ה באמת להוסיף למילה הזאת דוק של אירוניה), ועד תחושת הבדידות שלו בנסיעה לחלטורות ברחבי הארץ כשחקן. הכל מוגש בהומור, בלי עיגול פינות ועם חום והתרגשות של מי שהחומרים האלה יוצאים לו ישירות מהבטן.

עידו מנור מנצח על הצד המוסיקלי ביד רמה. את קטעי הקישור הוא מעשיר במוסיקת רקע ובאפקטים מוסיקליים, ואת השירים הוא עיבד בעיבודים קברטיים ממזריים, שהולמים להפליא את ההגשה. בשיר הסוגר, מצטרפים שלושת הנגנים לשירתו של צביקי, בהרמוניה קולית שמאוד מזוהה לי עם עידו מהערבים האחרים שניהל מוסיקלית.

לפני שאסיים, אני רוצה לציין גם את התאורה המצויינת, שהדגישה עד כמה המופע הזה מושקע. בסופו של דבר, אין רחוק כמופע הזה מה'חלטורה בעפולה' שעליה שר צביקי במופע.

המופע הזה מצויין, כי עם כל המקצועיות והליטוש, עדיין נשאר בה הגרעין האנושי והחם שגרם לכל זה להתגבש. אז אם את/ה הומופוב/ית – צר לי עליך פעמיים. בפעם הראשונה – כי את/ה צר/ת מוח, אבל מזה אפשר להחלים. ובפעם השניה – כי סביר להניח שלא תצפה/י במופע הזה. וכמה שאת/ה מפסיד/ה.

True Colors – צביקי לוין שר על חורף תל אביבי
עידו מנור – פסנתר וניהול מוסיקלי
מתי גלעד – קונטרבס
רומן סטניסלבסקי – סקסופון וחליל