אינגעלע בתיאטרון הסטודיו בחיפה

תיאטרון הסטודיו בחיפה היה פעם תיאטרון הבית שלי. לא החמצתי ולו הצגה אחת בשני פסטיבלי אקט2 שקיים התיאטרון. החל ממחצית שנת 2011 הדלדלו ההצגות בסטודיו עד שפסקו כמעט לחלוטין. בלית תיאטרון פרינג' ראוי בסביבתי נאלצתי לנדוד לתל-אביב, בעיקר לתיאטרון קרוב. לאחרונה התבשרתי שהתיאטרון מתעורר לתחיה מחודשת בבעלות חדשה ובניהול השחקן יונתן שוורץ שהיה בסיבוב הקודם המנהל האומנותי לצידו של ניב כהן שגילה בינתיים את האור. הרפרטואר של חודש אפריל ממש מרשים. כבר ראיתי החודש בסטודיו את "מה הבעייה שלך" ואת חמור אוכל תפוז שממנו התלהבתי כבר כשעלה לראשונה בפסטיבל עכו. גם המשך הרפרטואר מאוד מבטיח לכן רכשתי כרטיסיית מנוי.

ההצגה אינגלה היא ההצגה הזוכה בפסטיבל אקט2 השני והאחרון, נכון לעכשיו, שהתקיים בדצמבר 2009. ההצגה ריגשה אותי בזמן הפסטיבל, אך גודש האירועים בפסטיבל צפוף שהתעקשתי לראות בו את כל תריסר ההצגות, לא אפשר לי למצות את החוויה עד תום. לאחרונה חודשה ההצגה ואני זוכה סוף סוף לראות אותה שנית על אותה במה.

אנחנו יושבים סמוך לבמת תיאטרון הסטודיו וההתרגשות גדולה. אני זוכר את העלילה אך לא את הפרטים. על הבמה סלון ביתה של סבתא רבקה – שתי כורסאות, שולחן ישן עם שתי כוסות תה וצלוחית עוגיות, כסאות ופטיפון. מנהל הסטודיו, יונתן שוורץ, מספר לנו על ההתחדשות, הרפרטואר, הקורסים ומקנח בהבטחת עירית חיפה לחדש את פסטיבל אקט2, עדיין לא ידוע בדיוק מתי… אני כבר מחכה.

סבתא רבקה מחכה. חוסר הסבלנות ניכר אך איננו בוטה. חנה ריבּר, מותיקות התיאטרון העברי, מעבירה אלינו את תחושת קוצר הרוח במימיקה ובשפת גוף מדוייקת. הזמן נוקף והנכד, ירון, בושש לבוא. כשהוא מגיע עוברת הסבתא מהתנהגות להתנהגות – שחקנית גדולה שיודעת להביע את התחושות והרגשות גם ללא מילים. כמעט לא קרה כלום ואני כבר מתרגש. ההיכרות עם ההצגה מימי הפסטיבל תורמת ככל הנראה להתרגשות.

הנכד ירון הוא השחקן דניאל סטופין שלוהק להצגה המתחדשת. בזמן הפסטיבל הוא עוד היה סטודנט בבית צבי ובתפקיד הנכד ירון היה מיכאל אלוני שעסוק בימים אלה בתוכנית ריאלטי מצליחה ואיננו פנוי לפרינג'. דניאל סטופין משחק את תפקיד הנכד, שחווה תהפוכות רגשיות קשות לאורך ההצגה, באופן מרשים ביותר ומדביק את כולנו בהתרגשותו.

ההצגה עוסקת בנושא מאוד טעון על זכות הסבתא על חייה וכנגד זכות זו, מחוייבותה לסובבים אותה. ההצגה, מטבע הדברים, מרגשת מאוד ואף מעוררת סערות פרטיות בקרב הצופים – בזה עוד ניווכח בשיחה שאחרי ההצגה. במהלך ההצגה מתגלים לנכד דברים מפתיעים שמאירים באור קלוש שאלות שמטרידות אותו. לא רק הנכד חווה טלטלות – גם הסבתא מגלה שתוכניתה השתבשה וכבר לא תזכה לנווט את הפגישה למטרה אליה כיוונה.

סיום ההצגה מותיר אותנו עם כל הדילמות פתוחות, אין נכון או לא נכון, אין טוב ורע, ולא ברור היכן נמצא הצדק – אם בכלל. בהברקה גאונית לטעמי, בחר המחזאי לחתום את ההצגה בשירת החיים בורוד שבוקעת מהפטיפון בקולה של אדית פיאף כשהסבתא חָפוּנָה בזרועות נכדהּ עד הסוף.

כמסורת הסטודיו, מתקיים לאחר ההצגה מפגש עם היוצרים. הבמאי והשחקנים על הבמה והקהל עדיין נסער. חלק ניכר מהנוכחים פנסיונרים ותיקים ומסתבר שהדילמות שעולות בהצגה עלו בראשיהם בוריאציות שונות והם משתפים אותנו בחוויותיהם האישיות תוך שאלת השאלות. אין בקהל ועל הבמה מישהו שלא חווה אובדן וכל אחד מהנוכחים כבר תהה באופן אישי בשאלת טעם החיים כנגד עצם החיים. השיחה טעונה רגשות לא פחות מההצגה עצמה. בשיחה זו אני לומד מהקהל את המונח – צוואת ליל"ך. מסתבר שחלק ניכר מהקהל המבוגר מכיר את הנושא, שלא הכרתי עד כה, ממש מקרוב.

ההצגה אינגלה היא חוויה מרגשת וטעונה שלא תשאיר אף אחד אדיש. בימוי ומשחק שפוגעים בתזמון מדוייק בכל נימי הרגש.