שואה שלנו – אמיר גוטפרוינד

imageהספר "שואה שלנו" מאת אמיר גוּטפרוינד מרתק כבר מהעמודים הראשונים של הצגת הדמויות. כעבור מספר עמודים נוספים מתברר שמאגר הדמויות בלתי נדלה. מכאן מתחילה העבודה הקשה של נדידה קדימה ואחורה בספר להבנת הקשר בין הדמויות. כעבור כחמישים עמודים השלמתי עם ההכרה שככל הנראה אין בספר עלילה אלא אקספוזיציה בלבד, אך בעמוד השישים הסתיימה האקספוזיציה והחלה ההתרחשות. מכאן והלאה הספר מרתק ומסעיר רגשות לכל אורכו. הקריאה בספר איננה קלה. יש צורך לנדוד מידי פעם לאחור כדי להזכר בפרטים שהיו רקע להתרחשויות קודמות ומקבלים משמעות חדשה בהמשך. הסיפורים, שבהתחלה אינם מסופרים לגיבור הספר שעדיין "לא הגיע לגיל", מקבלים משמעויות גדולות ועצומות מאוחר יותר, כאשר כבר מותר לספר. שטף הסיפורים מציף את המספר שמנסה לבסס תמונה שלמה ואיננו יודע שובע.

הגעתי אל הספר בעקבות הצגת היחיד "איש הפלדה משכונת כצנלסון" – כתיבה ומשחק: משה פרסטר, עיבוד ובימוי: אודי בן-סעדיה. לאחר ההצגה המבוססת על הספר, נערך דיון עם היוצרים ובו הופתעתי לגלות שלמעלה ממחצית הקהל קרא את הספר. ההצגה מספרת את סיפורו של ילד דור שנים וחצי לשואה וממחישה היטב את השתיקה הרועמת של דור השואה. חשבתי שכך גם הספר. טעיתי. ההצגה, מסתבר, איננה הספר, יש בה דברים שאין בספר והיא מבוססת על חלק קטן למדי מהספר.

מזה זמן רב אני נמנע מסִפרי "שואה וגבורה" מהם שבעתי בילדותי. לאחרונה עם התעוררות הסופרים בני דורי לספר את סיפור הדור השני, שבתי לקרוא את הסיפורים שבשולי השואה (התחלה של משהו יפה, כבר לא ילדה של אף אחד).

"שואה שלנו" נכתב על-ידי סופר צעיר ממני שמציג את עצמו כדוֹר שנים וחצי לשואה ולכן ניגשתי אליו ללא הכנה נפשית לסיפורי שואה. הספר, שחלקו הראשון עוסק אך ורק בחוויות דור שנים וחצי – השתיקה, הכין אותי בטפטוף דק אל החלק השני שבו מתגלים סיפורי שואה קשים במלוא מערומיהם בסיפורי גוף ראשון ממקורות שונים. הספר מרתק עד סופו שצופן בחובו גם הפתעה בת זמננו. לצערי, אחת ממשתתפות הדיון שבעקבות ההצגה דאגה לחשוף את ההפתעה כאשר שאלה מדוע אין ההצגה מראה ש…

אגב – כשיצא הספר לאור בשנת 2000, הוא הפך מייד לרב מכר וזיכה את יוצרו בפרס בוכמן לשנת 2001.

יאיר גבע [09 בדצמבר 2007] סיימתי לקרוא את הספר אתמול

ספר מצוין. אבל האם זה לגיטימי לכתוב ספר פיקציה על השואה? האם זה לגיטימי ל"המציא" סיפורי שואה?

יאיר

יוסי רן [06 בינואר 2008] היסטוריה בידיונית – האם זה מוסרי והוגן?

יאיר שאל אם זה לגיטימי להמציא סיפורי שואה. היום פרסם גלעד שנהב כתבה בנושא דומה במעריב והזכיר לי שהשאלה נותרה אצלנו תלויה.

ברור, מן הסתם, שלא יכולה להיות לשאלה זו תשובה מנצחת. אנחנו יכולים לציין רשימה ארוכה ומכובדת של סיפורים בדיוניים שמתיחסים לדמויות ולאירועים הלקוחים מההיסטוריה האמיתית (ככל שהיסטוריה יכולה להיות אמיתית), אלא שריבוי עיוותי המציאות איננו מכשיר את העיוות הבא. אילו היו להיסטוריה ולגיבוריה זכויות חוקיות, יכלו הגיבורים לתבוע את יוצרי הבדיות בעוון הוצאת דיבה. לדמויות ספרותיות יש זכויות, מי שינסה לכתוב סיפור על קזבלן או על הרי פוטר יתבע מייד בגין גניבת זכויות יוצרים. מאידך, מי שהמציא בדיה על ניטשה ברוייר ופרויד או עלילה שקושרת את ליאונרדו דה-וינצ'י עם הבונים החופשיים גרף הכנסות נאות מהספר ומהסרט שבעקבותיו – להיסטוריה ולדמויות היסטוריות אין הגנה משפטית, רק התרבות האנושית צריכה להגן עליהם.

השאלה הייתה האם זה לגיטימי ולכן תשובתי מתייחסת לחוק. אנסה לנסח את השאלה מחדש על ידי החלפת המילה 'לגיטימי' במשהו כמו 'ראוי', 'מוסרי', 'תרבותי' או 'הוגן'. אני מניח שניתן להרחיב את השאלה שהעלה יאיר לכיוונים אלה ואולי לכך הוא התכוון מלכתחילה. כאן כבר מדובר בהשקפה אישית של כל אדם.

מבחינתי, כל דבר מותר באומנות כל זמן שהאומנות איננה נכפית על הכלל. אם מישהו מוצא שביטוי אומנותי כלשהו פוגע בו, בזולתו או ברעיון מסוים, זכותו להשתמש בכלים אומנותיים לנסות לתקן את המצב.

ברור לי שיש כאן בעייה. האומנות העממית נגישה לכולם ולכן קל לסלבריטאי הפריים-טיים לנווט את דעת הציבור לכיוון מוכתב בעוד אלה שמנסים לתקן את התמונה לא יזכו להגיע אל אותו קהל. שכבת גיל רחבה על פני כל העולם המערבי גדלה על דמויותיהם של לאונרדו, דונטלו, רפאל ומיכאלאנג'לו – צבי הנינג'ה. חלקם לא זכה מעולם לקשר שמות אלה עם אמני הרנסאנס. האם זו סיבה להוקיע את השימוש בשמות אלה או להחרים את הסדרה? ידוע לי על ילדים שדווקא החשיפה לשמות אלה פתחה את סקרנותם ללמוד על האמנים שמאחורי שמות צבי הנינג'ה. לפעמים, דווקא העיוות ההיסטורי מעלה את הסיפור האמיתי על סדר היום הציבורי ומעמיק את היכרות הקוראים עם הסיפור האמיתי. במקרה שלי, קריאת הספר "שואה שלנו" גרמה לי לחפש אזכורים נוספים של יחס המשטר הנאצי לתיאטרון בובות. את החיפוש התחלתי בטרם הובהר לי ש "שואה שלנו" הוא סיפור בדיוני, אך המשכתי לחפש קשרים אלה גם לאחר מכן. למותר לציין שלא מצאתי דבר, אך העיסוק בקשר בין המשטר הנאצי לתיאטרון הזכיר לי את הסרט "להיות או לא להיות" של ארנסט לוביץ – קומדיה על תיאטרון יהודי בפולין תחת המשטר הנאצי שמקושרת באמצעות סיפור חסר שחר לחלוטין לסיום מלחמת העולם השניה. הסרט הופק שנית מאוחר יותר על-ידי מל ברוקס וזכה להצלחה דומה. בזמני יציאת הסרטים למסכים היה ברור לכל שמדובר בבדיה, אף אחד לא התייחס אל הסרטים כאל אמת היסטורית, אך אין לדעת כיצד יובן אותו סיפור בעוד 100 שנים. בהיבט זה מטפל הסיפור צחוק של עכברוש – גם הוא סיפור בדיוני שנשען על השואה ומסתכל עליה ממרחק מאה השנים.

מכתבתו של גלעד שנהב "כשניטשה הושתל" למדתי שההיסטוריון מיכאל הר-סגור מאמין שלספרות הבדיונית יכולה להיות השפעה ישירה על ההיסטוריה ושהמשטר הסובייטי אף עשה שימוש בהשפעה מעין זו. דבר נוסף שלמדתי מאותה כתבה הוא שהסופר אמיר גוּטפרוינד מצטט בספרו "העולם קצת אחר כך" חליפת מכתבים פיקטיבית עם אלברט איינשטיין. נראה שמיודענו אמיר גוּטפרוינד נהנה מתפקיד ההיסטוריון הבידיוני.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: