סיגל – מחזה מוסיקלי – סטודיו יורם לוינשטיין

הנאה צרופה. פשוט נהניתי מכל רגע. 

אריס-סאן-צילום-רדי-רובינשטיכל כך נהניתי שכבר בדרך חזרה התחלתי להרהר מתי אוכל לבוא פעם נוספת. בדרך כלל כשאני חושב על הפעם הבאה זה בגלל שנדמה לי שיש תובנות עמוקות יותר שאולי החמצתי, הפעם אין זה כך, המחזה ברור וחד משמעי, מלודרמה פשוטה, אבל המוסיקה, השירים, הביצועים וכל שאר מרכיבי האירוע הם פשוט תאוה לעיניים ואולי אף יותר מכך – לאוזניים. כשנגמרה ההצגה רציתי שתמשיך עוד ועוד, צדי צרפתי, הבמאי שחי את המוסיקה וחש את הקהל, צפה שכך יהיה וביים עבורנו השתחוויה ארוכה שכולה שירים ועוד שירים. הנאה צרופה… כבר אמרתי?

בעבר הייתי מקבל הודעות על הפקות הסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין ממנהלת השיווק. לפני כשנה הפסיקו להגיע אלי ההודעות וכמעט שהחמצתי הפקה זו. מידע על הצגות בתי ספר לתיאטרון מגיע לעיתים נדירות לקהל הרחב, בדרך כלל הציבור איננו מודע כלל לקיומן של הצגות אלה ורק מיעוט של משוגעים לדבר זוכה לראותן. העובדה שהבמאי הוא הפעם צדי צרפתי הקפיצה את הידיעה על המחזה המוסיקאלי אל אמצעי התקשורת וכך נודע עליה גם לי .

הנה אני בשערי הסטודיו. מסתבר שהקדמתי להגיע, הקופה עדיין לא נפתחה וכמעט שאין אנשים. אני מסתובב ברחבת הכניסה ששינתה את פניה בשנה האחרונה ועתה היא מרווחת יותר ויש אפילו מזנון קטן. על הקירות תמונות מהפקות הסטודיו מאז היווסדו ועד השנה שעברה.ובהן אומני במה מוכרים. הקופה נפתחת ואני אוסף את הכרטיסים שהזמנתי מבעוד מועד. לא עובר זמן רב והרחבה מתמלאת בהרבה מאוד אנשים. אני יוצא לפגוש את גיל וכשאני נכנס חזרה אני מגלה שהתחילו להכניס קהל לאולם. כמחצית המקומות באולם מסומנים כשמורים ואנשי ההפקה מנסים לתמרן עם המקומות הפנויים ולמצוא מקום לכל אחד. הפרסום עשה את שלו והביקוש עולה בהרבה על מספר המקומות. בסופו של דבר גיל ממוקם בימין האולם ואני בקצה השמאלי של השורה השניה, ממש מאחורי רמקול ועמוד תאורה שמסתירים לי חלק לא מבוטל מהבמה. גם המקומות השמורים מתחילים להתמלא, במרכז אחת השורות הקדמיות מתנוסס ראשו האדמוני של שמעון פרנס ולידו עוד מספר מפורסמים. ממש ברגע האחרון מתיישב בכסא הפנוי שלפני גיל הבמאי צדי צרפתי.

הנגנים תופסים את מקומותיהם מאחורי וילון טול שחור-שקוף בירכתי הבמה וההצגה מתחילה. אם לא היה ברור לנו עד כה שמדובר במלודרמה, הקטע הראשון מבהיר לנו זאת באופן ברור. מפיק טלנובלות רודף בצע נושא ונותן עם אחותה של סיגל לרכישת הזכות לעשות מחיי אחותה טלנובלה עסיסית. מעתה נראה את כל המתרחש על הבמה מוקרן במתכונת הטלנובלה על גבי מסכי טלויזיה שחור לבן כיאה לתקופה עליה מדובר – סוף שנות השישים של המאה הקודמת בתל אביב-יפו. סיפור ההתרחשות מכאן והלאה יהיה נאמן למדי לסיפור שהתפרסם במדורי הרכילות ומתומצת היטב בויקיפדיה  .

250px-Aris_san_album10years[1]בתחילת ההפקה נערך אודישן לתפקיד סיגל ונבחרת אחת המועמדות שבולטת לאין שעור מעבר לשאר המתמודדות. סיגל הנבחרת היא הדר רצון-רותם, בוגרת אחד המחזורים הקודמים של הסטודיו שגוייסה במיוחד להפקה זו. הדר היא זמרת בעלת קול מאוד נעים וכשרון שירה מרשים ביותר. סיגל מופיעה כחיילת בלהקת הנחל שבאה לפגוש את חזי, סופר נטול כריזמה שכל לבושו קורדרוי, במועדון מרינה שבו מופיע הזמר יאקיס. ההצגה איננה משתמשת בשמות הגיבורים האמיתיים של הסיפור אך כל הרמיזות שקופות וברורות. מכאן מתחיל להתפתח סיפור האהבה בין סיגל, שמתחתנת בינתיים עם חזי, לבין יאקיס שהוא גבר נשוי עם ילדים על אף שהדבר שמור בסוד. לתפקיד יאקיס לוהק השחקן-זמר ארז רגב ועוצב ממש בדמות אריס סאן שבתמונה המופיעה על התקליט. שיער ומשקפיים הם עניין עיצובי, אך לארז יש גם אותן גומות חן של אריס סאן וקול בהחלט נעים. לא ציפיתי למצוא את אריס סאן על הבמה אך אין ספק שארז ממש מזכיר אותו בהופעה ואפילו בשירה – עוד הפתעה נעימה. להערכתי, ארז מנסה לחקות את קולו של אריס סאן ועושה זאת לגמרי לא רע. הדר, לעומתו, איננה מנסה לחקות את עליזה עזיקרי אלא שרה בקולה העשיר ויפה לא פחות. שני כוכבי ההצגה הם זמרים ושחקנים מאוד מוכשרים. מאוחר יותר אנחנו מגלים שגם לחזי, בעלה של סיגל שמגולם על-ידי ניב פטל, קול ערב מאוד ויכולת שירה נאה.

כל השחקנים-זמרים מפגינים יכולות מרשימות ויש כמה שמתבלטים מעל כולם. נועה אילתי בתפקיד שוש המלחשת ורמי קאשי בתפקיד בני הגדול יוצרים שתי דמויות סטראוטיפיות מוקצנות ועשירות מאוד בקול תנועה והבעה. שניהם בונים דמויות שלמות ומגוונות שמתפתחות לכיוונים מפתיעים עם התפתחות העלילה. כאשר שוש המלחשת פוצחת בשיר אנחנו מגלים שלנועה אילתי יש קול גדול עשיר ויפה והיא יודעת לתמרן בו היטב. אני צופה ששחקנית-זמרת זו עוד תפתיע אותנו בעתיד על הבמות בזכות מגוון כישרונותיה המעולים. בנוסף לאלה קיימים שני שחקנים-זמרים ששרים עם יאקיס בזמן שהם מחברים יחדיו את מילות השירים. שניהם מבצעים מצויינים ולצערי שמותיהם אינם מצויינים בתוכניה בתפקידיהם אלא כחלק מהמקהלה ולכן יקשה עלי לעקוב אחר התפתחותם בעתיד אלא אם כן מישהו יטרח לעדכן אותי.

בחירת השירים מעניינת. בסמוך לתחילת ההצגה שרה סיגל את השיר סתיו של משה וילנסקי ושמשון חלפי, שיר שללא ספק רחוק מאוד מסגנונו של אריס סאן ומהווה משקל נגד שידגיש בהמשך את השינוי שחל בסגנונה של סיגל כשהיא הופכת מזמרת להקת הנח"ל לזמרת מועדונים ים תיכוניים – מֶדִיטֶרָנֶה בלשון יאקיס. בהמשך השירים הם שירי אריס סאן בעיבודים קוליים וכליים שונים ובגרסא עברית שמנסה להצטלצל באופן דומה למקור היווני עם מילים שונות לחלוטין. 'או דיר לה דה, דיר לה דה דה' הפך להיות 'אוי ויי זה טרללה', 'אֲגוֹנִיָה' היה ל'אנא סלח לי' וכולם מצלצלים כמעט יווניים. בעיבוד התזמורתי חסר לי מאוד צליל הגיטרה של אריס סאן. בחלק מהשירים של אריס סאן יש לגיטרה תפקיד של דיאלוג עם מילות השיר, הגיטרה איננה ליווי אלא זמר נוסף, כך זה למשל ב'נערה ממש אוצר' – משפט תשובה של הגיטרה – 'לא צריך עוד שום דבר' – תשובה של הגיטרה – ,כתוספת לאוצר כה נהדר' – משפט ארוך של הגיטרה שמוביל אותנו להמשך השיר. בליווי שהעניקו נגני מכללת הד נעדר צליל הגיטרה הקשה והחד של אריס סאן ובמקומו נשמע ליווי עשיר במספר כלים אך הדיאלוג בין הגיטרה לבין הזמר נעלם. לפעמים מילא הבוזוקי את מקום הגיטרה אך הצליל שונה לחלוטין – חבל.

תמונת הבמה בנויה היטב ומשרתת בצורה טובה מאוד את התפתחות העלילה. התמונה מורכבת מתפאורה תאורה ותלבושות שיוצרים הרמוניה מאוזנת היטב. במיוחד הרשימו אותי התלבושות שעיצב ארז מעיין. כל משתתפי ההצגה עוברים תהפוכות קיצוניות למדי לאורך הדרך והמעברים מיוצגים היטב באמצעות תלבושות קולעות מאוד. בתחילה אנחנו רואים את מועדון מרינה העלוב והקהל בו הוא של פועלים קשי יום בלבוש פשוט ועלוב, צבעוני מאוד וללא כל קו מאפיין אך עד מהרה עולה המועדון לגדולה ולבוש באיו הופך להיות מהודר ביותר. גם מלבושיהם של יאקיס, סיגל ושוש המלחששת מתפתחים לאורך ההצגה ולעומתם ישנם בני הגדול ששומר על הופעתו ועל סגנונו בקנאות מהתחלה ועד הסוף ממש כמו חזי שהיה ונשאר איש של קורדרוי. באחד השירים הופכת כל תמונת הבמה לשחור-לבן-אדום, לבוש כל המשתתפים הוא שחור לבן עם כתם אדום ולעומתם גיבורי ההצגה בלבוש אדום עם כתם שחור. התאורה של התמונה צובעת את החזית באור לבן ואור אחורי צובע את צלליות הזמרים המרקדים באור אדום ומעניק לשערם הילה אדומה. שילובי תלבושות ותאורה מאוד מרשימים. בקטעים אחרים נראה אפקט דומה בנוי מתאורה כחולה שמעניקה לכל התמונה אופי שונה לחלוטין. עיצוב התאורה של מאיר אלון מקפיץ את כל תמונת הבמה לכיוון מאוד נכון.

מרכיב מאוד משמעותי בתמונת הבמה עשוי מלוחות שחורים מצידם האחד שצידם האחר הוא מראה. כאשר הצד השחור מופנה אל הקהל אלו הן קוליסות לכל דבר אך כאשר הלוחות מתהפכים אנחנו רואים את הקהל מוכפל ומשתקף אלינו ממקומות שונים על הבמה. אפקט מאוד מעניין אלא שהוא איננו בשליטה מלאה של התפאורן משום שבכל יום רואה הקהל השתקפות של אנשים אחרים. התמונה של הרבה אנשים במועדון מאוד מרשימה אך קשה לי להתעלם מאדם זקן בעל חזות שאיננה ים תיכונית שיושב ב'מרכז הבמה' וכל התנהלותו אומרת 'מה אני מחפש כאן'. דמות נוספת שלא מפסיקה לצוד את תשומת ליבי במראות היא דמות הבמאי צדי צרפתי שיושב בקהל ובהבעת פניו עוברת ממתח ונטילת האחריות לשביעות רצון והנאה לאורך ההצגה.

ההצגה מאוד עשירה בתוכן, שירה, מוסיקה, תנועה, אור וצבע שמעניקים לצופה – לי – חוויה מאוד נעימה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, אני מקווה לראות את ההצגה שנית. אשמח מאוד אם אחד התיאטרונים יאמץ את ההצגה וימשיך להריץ אותה לאורך זמן להנאת הקהל.

הצגה נעימה, פשוטה וברורה שאיננה דורשת מהצופה כל מאמץ – להתרווח בכסא ולהנות. אני, כאמור, מאוד נהניתי.

דף ההצגה באתר סל"ה

צילום: רדי רובינשטיין

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

  • […] אתמול הייתי במחזה המוסיקלי סיגל בפעם השניה. הבוקר התעוררתי כשבראשי מתפזם השיר יש אהבה אתה אומר . אם לא קראתם את חוויותי מהביקור הראשון כדאי לקרוא קודם את סיגל – מחזה מוסיקלי – סטודיו יורם לוינשטיין. […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: