הקומוניזם לחולי נפש בתיאטרון קרוב

clip_image001 התעוררתי הבוקר כשבראשי עדיין מהדהדים שיירי הטראומה. אמש ראינו בתיאטרון קרוב את ההצגה 'ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש'. הרעיונות שבהצגה מטלטלים, אך הקולות והאורות יוצרים ממש מועקה פיסית שמערבלת את קרבי ואני חש תחושת רדיפה. אינני מתכוון למחשבות בלבד אלא ממש למערבולת בבטן ולתחושת מחנק. אינני יודע כיצד ההצגה השפיעה על שאר הקהל, יכול להיות שאני הוא זה שרדוף באופן חריג בגלל שאני סובל מטִנְטוּן שגורם לצלילים מסויימים לעורר בראשי צלילים נוספים.
אולי מקומי בבית החולים שבהצגה.

בבית החולים לחולי נפש יש ארבעה מעמדות – הפסיכים הקלים, הפסיכים הבינוניים, הפסיכים הקשים והצוות שנראה שהוא מורכב מהמקרים הקשים מכולם – הם חושבים שהם שפויים, ועוד עם אג'נדה. מעמד הביניים – הפסיכים הבינוניים חש מקופח. לתוך הקלחת האנושית שבבית החולים מגיע הסופר הצעיר והמבטיח יורי פטרובסקי – השחקן עומר עציון – לסייע בריפוי החולים באמצעות סיפורי המהפכה הסוציאליסטית. הסופר הוא האדם השפוי היחיד בכל המערכת, זה לפחות מצבו בתחילת ההצגה. הסבר המהפכה ביצירתו של הסופר פשטני וברור – כולם נמצאים בתוך חרא וכדי לצאת מהחרא עליהם להתאחד.

כל שוכני בית החולים, הצוות והמטופלים כאחד, מעריצים את סטלין. לא הרעיונות הם העיקר אלא האדם סטלין וכולם סוגדים לו ולכל מי שראה אותו או פגש אותו אישית. הסופר פגש פעם את סטלין בחטף ואפילו לחץ את ידו ולכן הוא נערץ גם כן. מאוחר יותר נגלה שחלק משוכני "האזור החופשי היחיד בברית המועצות" משוכנעים שגם הם פגשו את סטלין.

האחות קטיה – השחקנית ענת שגב – היא נימפומנית בשם המהפכה. ההתלהבות שלה מהסוציאליזם ומסטלין מתבטאת באקסטזה מינית שאליה היא שואבת גם את הסופר וככל הנראה לא רק אותו. בעצם, אין מי שלא הזדיין איתה בבית החולים. מנהל בית החולים מגנה אותה על התנהגותה משום שהיא איננה מסתפקת בפסיכים הקלים, הבינוניים ובצוות אלא מזדיינת אפילו עם הפסיכים הקשים, כאן כנראה היא עברה את הגבול לטעמו. המנהל – השחקן ניקו ניתאי – הוא מגלומן אגוצנטרי בעל פולחן אישי קבוע ואינטונציה צעקנית כשל נואם כיכרות בשם המהפכה. סגנית המנהל – השחקנית מיקי מרמור – היא אלכוהוליסטית ומלשינה מתוך אידאל שמעריצה את סטאלין ואת המהפכה וגם היא גוררת את הסופר לשתות איתה. באופן כללי, הסופר יורי פטרובסקי שבא להנחיל את סיפור המהפכה לחולי ההנפש נגרר אחרי כולם ונכנע למשוגותיהם של אנשי הצוות ושל חולי הנפש.

בשלב מתקדם של שרשרת ההתרחשויות מובא הסופר יורי פטרובסקי על ידי חולי הנפש אל המחלקה הסגורה שהיא "האזור החופשי היחיד בברית המועצות". לשוכני "האזור החופשי" יש מסכת חיים משלהם שבה כולם יודעים למה לצפות מחבריהם, זהו למעשה המקום שבו כולם אמיתיים, הם חולי נפש וכל אחד מכיר את שגעונות חבריו. הסופר משתלב בחבורה ובסיום ההצגה, כאשר מגיעה הידיעה על מותו של סטלין כולם מכריזים ש"סטלין לא מת" והופכים להיות סטלין, רק הסופר צוחק צחוק מטורף אל מול האור המרצד.

חבורה ענקית של שחקנים מוכשרים מאוד. את ניקו ניתאי, מיקי מרמור ושמואל וולף אני מכיר זה מכבר כשחקנים מעולים. השחקנים שבונים את ההצגה הם בראש וראשונה ענת שגב הלא היא האחות קטיה, שחקנית מוכשרת בטירוף שלא זכיתי לראות עד כה על הבמה ואני מחכה לראות אותה בתפקידים נוספים. לצד האחות קטיה אנו מוצאים את יורי פטרובסקי שמגולם בכשרון רב על ידי עומר עציון שגם אותו לא הכרתי.

התפאורה מורכבת ממסכים חצי-שקופים, פודיומים וסדינים שיוצרים את סביבות ההתרחשות השונות בעזרת התאורה. בכל פעם שהתפאורה מייצגת מקום חדש מציג אחד מחולי הנפש – השחקן שמואל וולף – שלט שמציין היכן אנחנו נמצאים. אם היה מסר כלשהו בשימוש בשלטים, לא הצלחתי להבין מהו.

אז מה היה לנו בעצם? רודנות ודיכוי, מעמד ביניים מקופח, מהפכה עממית, הלשנה בשם המהפכה, אינדוקטרינציה באמצעות אומן והרבה מאור רעש ששומעים ורעש שרואים. המחזה שנכתב על ידי מטיי וישנייק מתייחס במפורש לתקופה מסויימת ולאישים מוגדרים היטב ובכל זאת קל מאוד להשליך את מה שראינו לתחומים רבים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה ואפילו אל החדשות שאנחנו מקבלים מידי יום מכל אמצעי התקשורת. אפשר למצוא מתחת לפני השטח ומעליו הרבה מאוד תובנות שחלקן מותירות אותנו חסרי תקוה כי מה שהיה הוא ככל הנראה גם מה שיהיה וזריזות אמצעי התקשורת של ימינו מזרזת את התהליכים אך אינה משנה את מהותם.

הצגה שתוקפת את הצופה מכל הכיוונים – כדאי מאוד לראות אותה כדי להבין לרגע שכולנו חיים בבית חולים לחולי נפש ולשוב לשיגרת יומנו בה אנחנו מכבסים את הטירוף במילים יפות.

מאת: מטיי וישנייק
תרגום, עיבוד ובימוי : ניקו ניתאי
מוסיקה: פרדי גוטליב
תפאורה ותאורה: אורי רובינשטיין

משתתפים:

ענת שגב
עומר עציון
מיקי מרמור
ניקו ניתאי

שמואל וולף
יעל יעקב
אדר אשתר
תלמה דים

רפאלי ברזילי
עזרא בראון
אייל רוייט
דגן פרנקל

שרון פרידמן
אריאל כהן
קרן עשור
תומר זאב

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  ביום 2 באוגוסט 2011 בשעה 20:08

    אני אסכם את ההצגה של 25 בפברואר 2011 במשפט אחד: ורשבסקי היה גדול !

    אהבתי

טרקבאקים

כתיבת תגובה

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.