שבוע הספר העברי 2011 עם יורם קניוק במתחם התיאטרון חיפה

חשבתי לנסוע השנה ליריד הספרים בתל-אביב כשהגיע אלי הפרסום של תיאטרון חיפה עם רשימת האירועים המלווים את היריד. היום – יום ה' מתקיימת שיחה עם הסופר יורם קניוק על ספרו תש"ח. ליבי וגיל חיים בתל-אביב ועירית עסוקה עד מעל הראש בענייני סופשנה והכנות לשנת הלימודים הבאה, אני הולך הערב בגפי. כבר סיפרתי כאן לא פעם שאני נמנע מרכישת ספרים חדשים לפחות עד שאמצא לאן להעביר חלק מהספרים שחונים אצלי על המדפים חניה כפולה. ובכן, אני הולך ליריד מתוך ידיעה שאני בא לאירוע תרבות, לראות את הספרים, לשוחח עם אנשים על מה שקראו ולהשתתף כמובן במפגש עם יורם קניוק. ספרים אינני מתכוון לקנות.

באחד הדוכנים הראשונים עומד מוכר צעיר, בידו הספר נוילנד של אשכול נבו והוא אומר למישהי שמתעניינת בספר שזה העותק האחרון שנותר לו. לפני מספר ימים שמעתי על הספר בתיקון ליל שבועות ואמרתי שאני רוצה לקרוא את הספר. התכוונתי לחכות שיגיע לספריה כשלפתע מנפנפים לפני אפי בעותק ה"אחרון" בדוכן. אני אומר שאקח את הספר והמוכר שואל איזה שני ספרים נוספים אקח במסגרת המבצע – שלושה ספרים במאה שקל. כשקראתי את צלה של הרוח החלטתי ש 'ספר כזה אני רוצה אצלי על המדף' – עוד אני מתלבט והמוכר מניח את נוילנד חזרה במקומו ליד הספר צלה של הרוח וספרו החדש של קרלוס רואיס סאפון 'משחקו של המלאך'. הנה התגלתה חולשתי בכל מערומיה, לא חלפו חמש דקות מכניסתי אל היריד וכבר יש לי ביד שקית ובה שלושה ספרים. ליד ספרים אלה מוצג בדוכן גם הספר 'בשבילה גיבורים עפים' של אמיר גוטפרוינד שאשתי הביאה לי לפני מספר ימים מהספריה. עכשיו מחכים לי ארבעה ספרים בעובי של 500-700 עמודים, כלומר צפויים לי לילות רבים דלי שינה אך מלאי עניין.

בתערוכות ובירידים אני מתחיל בסיור מהיר לאורך כל התצוגה מבלי להתעמק ואז חוזר אל המקומות בהם ראיתי דברים שצדו את עיני. רק אם נותר זמן אני שב לסיבוב שלישי שבו אני עובר מפריט לפריט, מתעכב, משוחח ולפעמים גם מצלם. אני בסיבוב ה"ריצה" הראשון כשאני מגלה שקרבה השעה שמונה ואני מזדעק אל במה 2 – למפגש עם יורם קניוק. בפתח עוצרת אותי הסדרנית, היא מצפה לכרטיס. בפרסום כתוב שהכניסה חינם. מסתבר שיש צורך לקחת כרטיס חינם בקופה. הזמן קצר, חבל שלא כתבו בתוכנית האירוע שיש להצטייד בכרטיס. אני רץ לקופה, יש תור. לשמחתי אחת הקופאיות מבחינה בחפזוני, פונה אלי מעל ראשי התור ומזמינה אותי להרשם ולקבל את הכרטיס הנכסף. שני נערים שואלים אותי איפה במה 2 – בואו אחרי. נכנסים ממש ברגע האחרון. נראה ששני הנערים חריגים בנוף המקומי, מרבית הנוכחים מבוגרים מאוד, יכול להיות שמרביתם חוו את מאורעות תש"ח אישית. בתוכנית כתוב "יורם קניוק בליווי חמי רודנר" – נשמע כמו הרכב מוסיקלי מעניין. חמי רודנר עולה לבמה יחד עם הגיטריסט ערן וייץ ומתחיל לשיר את רותי בסיום השיר הוא מסביר לנו שהערב נשמע שירי פלמ"ח ומלחמת העצמאות. יצאנו אט.

שירי לב-ארי עולה לבמה להנחות את השיחה עם יורם קניוק על ספרו תש"ח – זוכה פרס ספיר לשנה זו. המנחה מזמינה את יורם קניוק ומציגה שאלה ראשונה. יורם קניוק בשלו, במקום להתייחס לשאלה מספר לנו על העבר החיפאי שלו. מתסבר שיורם קניוק למד בבסמ"ת וחלם להיות מסגר מכני, אין לו בגרות אבל קיבל לאחרונה תואר דוקטור לשם כבוד. על כל פנים, מספר לנו יורם קניוק שהוא עוד יגיע לאוניברסיטה, הוא תרם את גופו למדע מתוך כוונה להגיע לבית הספר לרפואה – למרתף. הסופר מדבר כאילו באדישות אך דבריו רוויים הומור, בעיקר הומור עצמי. לשאלה כיצד נכתב הספר הוא מספר הזיכרון מתעתע וערמומי, ניסיתי לכתוב שוב ושוב… הייתי חולה, הייתי מת, כבר כתבו לי הספדים… ואז חזרו אלי הדברים, בזמן שהייתי מסומם ומונשם, וכשיצאתי מזה כתבתי את תש"ח… מסע אישי… חשבתי שאף אחד לא יקרא את זה ופתאום כולם מתעניינים בזה מימין ומשמאל. זה תאור של המלחמה מהבטן – ללא תחקיר. הִמְצֵאתָ זכרונות? – אינני יודע, כל אחד מספר סיפור אחר, רשומון כזה… נהרגו 400 מתוך 1100… הרבה מאוד הלכו, גם אני כמעט כבר לא פה הוא אומר בחצי גיחוך. יש בדבריו של יורם קניוק הרבה מאוד סבטקסט שמבוטא במימיקה ובצורת ההגיה של הדברים. מדברים על ההצגה – היא עשתה משהו יפה מאוד נויה לנצט, אני מת על הצעירים האלה. יורם קניוק מדלג בין נושאים, מתייחס לשאלות המנחה ואיכשהו מתגלגל לנושא אחר שנשמע לו מעניין יותר. הייתי צריך לחבר את כל זה מחדש, כאילו קטעים מאיזה סיוט. אבי אמר לי פעם לספר בדיחות על זה – אל תיקח דברים ברצינות. אנשים נהרגים מסביבי, אז אני מספר בדיחות – איך אפשר לעמוד בזה אחרת?… הקמנו מדינה – לא ידענו איך, אין ספרים איך מקימים מדינה במזרח התיכון.

מרבית הקהל מבוגר מאוד, אני מרגיש מאוד צעיר יחסית. פה ושם רואים בכל זאת צעירים והם נראים מרותקים הרבה יותר מהמבוגרים. לימיני נרדמה מישהי שללא ספק הייתה בוגרת כבר בתש"ח והיא איננה היחידה, קשה כנראה לשמור על קשב בגיל זה למרות שהדברים ממש מרתקים ומנוסחים בהומור ציני דקיק. חמי רודנר שר שושנה שושנה וגולש לסיום לסובב לו, סובב הפינג'אן. מישהו בקהל אומר שהשיר נכתב על שושנה אמיתית שגרה ברחוב דיזנגוף בתל אביב והעבירה שְדרים לפלי"ם. יורם קניוק מודה בפליאה שלא ידע על כך וכבר מישהו טוען ששושנה היה שם הקוד של מפקד ספינה של הפלי"ם – הנה כך עובדות השמועות – זה מתחבר נהדר לשיחתנו במפגש ספקנים במרתף מהשבוע החולף.

ממשיכים לנוע מנושא לנושא, אינני זוכר איך הגענו לזה, יורם קניוק מספר את סיפור אברהם אבינו שהגיע למצריים וסיפר לפרעה ששרה היא אחותו ומאוחר יותר סיפר לאבימלך מלך גרר ששרה היא אחותו … אז מי פה בעצם האבא של יצחק? אילו הייתי צעיר היום הייתי כותב טלנובלה מהסיפור של אברהם יצחק ויעקב… אני זקן, אבל לא עד כדי כך, את אברהם לא הכרתי.

המנחה שואלת איך קרה שספריו האחרונים של יורם קניוק זוכים לפופולאריות רבה בקרב צעירים בעוד שבעבר הוא נחשב כסופר ליודעי ח"ן. לאה גולדברג הייתה משוררת ענקית. היא מתה בגיל 59, אני חייתי עד גיל 81 … בינתיים. אילו מתי בגיל 59 לא היו זוכרים אותי. משהו קרה לכתיבה שלי שמתאים לאנשים שגדלו על מוסיקתת רוק… אני כותב פשוט, מה זה מפסיע? – בתנ"ך כתוב הלך, קם, ישב, אין מילים כאלה – מפסיע. היום כולם כותבים SMS – פתאום הבנתי שאני כותב ככה. מעניין – לא חשבתי על כך אך לא קראתי עדיין את תש"ח. בעצם, תש"ח יצטרך לחכות בתור, זוכרים? מחכים לי ארבעה ספרים של כ 600 עמודים ועדיין לא סיימתי את זה שאני קורא כרגע וחייב להחזיר לספריה מחר.

שני שירים לסיום, הן אפשר והרעות. חמי רודנר שר בליווי ערן וייץ, שפתי חלק גדול מהיושבים באולם נעות אך קולם איננו נשמע. מילות פרידה אחרונות, יורם קניוק מפזם לנו שיר מסוג שונה לחלוטין ששרו החיילים באותם ימים, לצערי לא הספקתי לרשום את המילים אך השיר מעיד על כך שכאז כן עתה החיילים רעבים, עייפים ובעיקר חרמנים. האיש שיושב לשמאלי נראה מאוד דרוך בדקות האחרונות ומייד בתום האירוע מזנק עם הספר תש"ח שלוף בידו ומתייצב בראש תור המצפים להקדשה.

אני שב אל הדוכנים לסיבוב נינוח של עיון בספרים ושיחות עם חובבי קריאה, אך הם לא שם. היריד שומם למדי. אני מתגעגע אל הימים בהם היה קשה להגיע אל הספרים מעומס אנשים. חסרות לי השיחות של אלה שמתעניינים בספר החדש עם אלה שכבר קראו אותו. איכשהו, אין ביריד אוירה של חגיגה סיפרותית, בעצם – האוירה מזכירה יותר שוק של מזון. בדוכן שמעבר לזה שבו קניתי שלושה ספרים במאה שקל מוכרים שלושה ספרים בתשעים ותשעה שקל. אני מרגיש טיפה מרומה עד שאני מגיע אל הדוכן הבא שמוכרים בו שלושה ספרים במאה וחמישה – נרגעתי, כנראה בכל זאת עשיתי עסקה לא רעה. כשקונים שלוש קופסאות שימורים במחיר שתיים – שלוש הקופסאות זהות, לא כך עם ספרים. בשנים האחרונות הרגילו אותנו ש"לא משתלם" לקנות רק את הספר בו אני מתעניין, הרי אפשר לקבל במחיר מציאה עוד שניים, עכשיו צריך רק להחליט במה לבחור מבין אלה שלא חשבנו לקנות.

ליד אחד הדוכנים נער צעיר ואימו מתעניינים בספר "בשביל הילד". ניכר שהמוכרת היא תולעת ספרים שמכירה את כל הספרים. היא מנסה לעניין את הנער בסגנונות שונים, מנסה לברר מה הוא אוהב לקרוא, הרושם שנוצר בי הוא שהוא פשוט איננו קורא ואמו החליטה שהגיע הזמן להתנסות בכך. בינתיים אני מקשיב ושומע מפי המוכרת המלצות ורשמים על ספרים במספר נושאים וסגנונות – שיחה מרתקת, בעיקר אותי. בהמשך, ליד דוכן אחר נוטל קונה אחר את הספר מלכוד 22 ושואל את המוכרת המשועממת על מה הספר – "זה ספר מלחמתי", עונה המוכרת. הוא מניח את הספר ונוטל את תש"ח של יורם קניוק, ועל מה זה? – "זה ספר מלחמתי". הנה כך למדתי על הדמיון המפתיע משהו בין מלכוד 22 לבין תש"ח. אני חוזר אל המוכרת מהדוכן הקודם להתנחם בהסבריה, אך אין אף אחד שישאל שאלות ליד הדוכן. בעצם, מספר האנשים הזעום ביריד ממש מעציב אותי. הרי היריד במהותו איננו שונה מאלה שהיו לפני פחות מעשור כאשר הייתה ביריד אוירה של חגיגת ספרים. האם השינוי הזה ייחודי לעירי או שהוא גורף? אני מקווה שיש מקומות בהם התמונה שונה ושואל את עצמי במילים שאולות – האמנם עוד יבואו ימים…