שופרא – תמונע בסטודיו בחיפה

כל הדרך מההצגה הביתה המשכנו לטחון את ההצגה והיא עדין מעלה בראשי הרבה תהיות.

תיאטרון הסטודיו בחיפה. על הבמה ארבעה כסאות וגונג. מסתבר שהגענו לסדנת מודעות עצמית שבה משתתף כל הקהל. על במת הסדנה שלושה משתתפים ומנחה. המנחה, זו שאמורה להביא את כולנו לפתיחות ולשלווה, מתנדנדת בין מניירות הרפיה שמאפיינות את סדנאות הפסאודו ניו אייג' שצמחו במחוזותינו לבין היפראקטיביות תזזיתית שיורה לכיוונים שונים. המנחה – השחקנית המוכשרת להדהים נתלי פינשטיין – מנסה לגרום לנו ולמשתתפי הסדנה להרגע ולהפתח. היא פונה אל אנשים בקהל ומפעילה אותנו באופן אקטיבי ביותר.

זכות הדיבור עוברת מדמות לדמות על הבמה. לכל אחד ואחת מונולוג ארוך שבו הם שוטחים את חוויותיהם וחושפים את השריטות העמוקות בנפשם. התמונה אולי מוקצנת אך מציאותית. כל אחד על הבמה, כולל את המנחה, נושא איתו כמות בלתי נדלית של תסביכים פרטיים שמייצגים את תסביכי הדור. אנו חיים בתקופה שכולם בודדים בתוך ההמון, לכולם יש הרבה מאוד חברים ושותפים ובעצם אין אף אחד. כולם מנסים להמציא את עצמם, בונים בדימיונם את עולמם וחיים בו כאילו היה במציאות. הבעייה היא שזו אכן המציאות. לכולם יש חרדות שמבוססות על המציאות האמיתית והדימיונית וכל אחד מנסה להתמודד בדרכו.

הראשונה שמשתחררת להציג את עצמה – השחקנית אפרת ארנון – חיה בעולם של צ'אטים שמתמצים בעיקר בשליחת וקבלת משפטים קצרצרים חסרי משמעות עמוסים בסמיילים לעייפה. היא רוצה לספר את סיפורה אך שותף אחר לסדנה – השחקן טל קלאי – איננו מניח לה לדבר, הוא מולטי טאלנט שחייב לשיר עכשיו את שירו, שיר מונוטוני שמייצג את שאיפותיו כרשימת קניות – 'בא לי בטוב, בא לי ברע, בא לי גבר, בא לי בחורה…' חוזרים לעולם הצ'אטים והמספרת חווה סערת רגשות מתפרצת שמשאירה את האחרים, וגם אותנו, המומים למדי. יש מי שרוצה לברוח אך המנחה מרגיעה כמידת יכולתה ומשיבה אותו למקומו. המולטי טאלנט ממשיך בסיפורו וגולש גם הוא לסערת רגשות מסוג אחר. כל המשתתפים והמנחה מתכנסים אל תוך עצמם ומגיבים באיפוק אדיש ועצבני שמעיד על אי נוחות לסיפורי המשתתפים האחרים. חלק מהסיטואציות מביכות מאוד ומבוכת השחקנים על הבמה מקלה על מבוכת הקהל שפורץ פה ושם בצחוק משחרר או בצחקוקי מבוכה.

המנחה ממשיכה להציג את הגיגיה בין לבין וניכר שהשריטה שלה גדולה משל שאר משתתפי הסדנה. היא מערבת סיפורים אישיים רוויי תסביכים עם ניסיונות להביא את המשתתפים לשלווה ולפתיחות. המדבר האחרון הוא שכן של ניצולת שואה שממררת את חייו. השחקן איציק גולן מספר על שכנתו שמציגה את עצמה כניצולת שואה, מה שנותן לה לגיטימציה להתנהגותת מופרעת. עם התקדמות הסיפור יוצא המספר מכלל שליטה, התנהגותו עולה במופרעותה על זו של שכנתו והוא מטיל אימה על כולם ובעיקר על מנחת הסדנה. סיפור אחרון זה כבר חורג מבחינתי מגבול המציאות, אמנם כל הסיפורים מציגים שריטות עמוקות בנשמת המספרים אבל התנהגויות מעין אלה אנו מכירים גם מעולמנו הקרוב. הסיפור האחרון מדרדר את המספר להתנהגות אלימה שקל יותר להסתגר מפניה מאחורי חומת חוסר אמון, הסיפור הלך רחוק מידי.

ההצגה מציגה בפנינו מראה מעוותת ומאוד מואד מוקצנת אבל לא לגמרי מופרכת וככל שאני מתרחק מהצגה אני מוצא יותר ויותר קשרים בין הסיפורים ששמעתי לביו המציאות הסובבת אותנו. בסדר, לא כולם חיים בסרט אבל מרביתנו נסוגים לא פעם לתוך מציאות פרטית לא רלונטית במיוחד למציאות האמיתית. היום קל מאוד לכולם להמציא לעצמם בכל רגע מציאות חלופית. לכולנו יש שלל "חברים" בפייסבוק וכולנו מכירים את אלה שיש להם הרבה יותר "חברים" משיכול אדם להכיר מקרוב באמת, מה שגורם לנו לתהות אם יש להם ולו חבר אחד. כולנו מוקפים בחרדות שחלקן מציאותיות וחלקן נובעות ממקורות מדומים. הסביבה שלנו מפחידה. אולי איננה פחידה יותר משהייתה בעבר, אבל הטלביזיה והאינטרנט מטיחים בפנינו את האיומים גם כשאנחנו יושבים בביתנו, מקלטנו הבטוח, וצופים בסדרת פשע או בחדשות – שני אירועים טלביזיוניים בעלי הרבה מאוד מאפיינים משותפים.

ההצגה מטלטלת ובעת ובעונה אחת גם סוגרת. איננו רוצים להיות שותפים לחוויה המביכה ואנחנו צופים בחוסר נוחות ממש כמו משתתפי הסדנה שעל הבמה. חוויה מבלבלת, קשה להזדהות עם הדמויות ובאותה מידה קשה להתנכר אליהן לחלוטין, אולי בכל זאת יש בהן משהו משלנו. הקטע האחרון אמור להיות שידור רדיו של חובבת הצ'אטים, דבר שלא יוצא לפועל בגלל תקלה טכנית בהגברה.

כמנהג תיאטרון הסטודיו בחיפה מתקיים לאחר ההצגה מפגש עם היוצרים. נתלי מספרת לנו שקטע הרדיו של אפרת, זה שהפסדנו, מסכם בדקות בודדות את ההצגה. אני מניח שיש לקטע זה חשיבות מרובה. אולם הסטודיו קטן מימדים ואפשר היה לשמוע את קטע שידור הרדיו גם ללא ההגברה, השחקנית החליטה לוותר בגלל ההגברה ואנחנו הפסדנו – חבל. בהמשך העלינו את ההתייחסות אל המציאותי והמוגזם והופתענו לשמוע שהקטע האחרון, זה עם השכנה שגוררת תסביכי שואה מתבסס על סיפור אמיתי על שכנת המחבר אייל וייזר ובכל זאת אני מרשה לעצמי להניח שתגובתו לא הגיעה לרמת האלימות שראינו בהצגה.

בימוי מבריק של אלון כהן מוציא מכל השחקנים משחק מעולה גם כאשר הם המדברים וגם כאשר הם מקשיבים פסיביים, עצבנים, נבוכים. שם ההצגה שופרא קולע היטב למציאות ה'הכל בסדר' שלנו. הרי לכולנו יש בעיות, חרדות ותסכולים אך כששואלים אותנו לשלומנו התשובה היא תמיד 'הכל בסדר' – שופרא.

ההצגה ממולצת בחום לכל מי שמוכן להתמודד עם מראה שמציגה את מציאותנו המושלמת לכאורה באופן כל כך מביך ואפילו מכאיב.

מאת: אייל וייזר
בימוי: אלון כהן
משתתפים: נתלי פינשטיין, טל קלאי, אפרת ארנון, איציק גולן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: